אדמה, מים, פּיתוּח

מאת

לוי אשכול

---

מדיניות הפיתוח במדינת ישראל

מאת

לוי אשכול

י"ג שנות פיתוח: 1949/50 – 1961/2

הייחוד בפיתוחה של ישראל

כל נסיון למוֹד את פיתוחה של ישראל בקני־מידה רגילים, לתחוֹם מאמציה והישגיה על פי השקעות ותפוקה בענפי־משק מקובלים – יהיה לוקה בחסר, אם לא נראה את ההבדל המהותי ואת הייחוד שבפיתוחה של ישראל לעומת מדינות אחרות.

לפני אלף ושמונה מאות תשעים ושתים שנה נחרבה הארץ, נפלה המדינה והעם הלך בגולה. ומאז החורבן והגירוש מצפה הארץ לשיבת בניה, ומצפה העם להקמת הריסות מולדתו. כיסופי הגאולה וחלום קיבוץ הגלויות, הם אשר הביאו – דרך נהרי דם ודמע – להקמת המדינה. טבעי הוא שחוק־יסוד ראשון, אשר חקקה המדינה מיד עם כינונה, היה חוק השבוּת, האומר: “כל יהודי זכאי לעלות ארצה”.

קוי היסוד של הממשלה אף הם מעמידים “העלאת יהודים מארצות המצוקה ועידוד עליה מארצות אחרות” (קוי היסוד, סעיף 4, תש"ך), כמשימה עיקרית וראשונה של הממשלה והעם. חוק השבות קובע בצורה מכרעת את דרכי בנינה של המדינה, את אָפיה ואת מדיניות הפיתוח שלה.

בעיותינו אינן כבעיותיהן של מדינות פיתוח אחרות שקמו בשנים האחרונות: אלה – עמם או עמיהם ושבטיהם יושבים צמודים לאדמתם, לנופה ולאקלימה, במשך כל הדורות, לרבות מדינות אשר אוכלוסייתן בחלקן הגדול שוכני ג’ונגל הן. ברגע שהשתחררו מכבלי שעבוד מדיני – נמצא כל העם בארצו ועל אדמתו. מלאכת הפיתוח העצומה, הנדרשת במדינות אלה, אינה נדחקת ואינה נרדפת על צואר. היא יכולה להיעשות בכל קצב, בהתאם ליכולת הכספית, הארגונית והתרבותית של בני העם והנהגתו. טבעי הוא, כמובן, שכל עם רוצה בהחשת התפתחותו, התנערותו והתחדשותו, אבל אין זו קטסטרופה לאומית ומדינית אם תהליך הפיתוח יקח יותר זמן.

לא כן המצב אתנו. החרב מתהפכת על ראש עמנו בפזוריו. הבה נקוה כי שוֹאת היטלר היא האחרונה במרטירולוגיה העקובה מדם בחיי התפוצה היהודית. אך גם עכשיו – רדיפה ודיכוי, הפליה וביזוי, טמיעה וניווּן לאוּמי־רוחני הם מנת חלקם ולחם חוקם של אחינו בקהילות ישראל אשר בין הגויים. ומי יודע מה ילד יום. מאז ועד היום הזה נשחקים המיעוּטים היהודים בארצות מגוריהם בין אבני הטחינה ההיסטוריות של המהפכות והקונטר־מהפכות, המתרחשות חדשות לבקרים בארצות שונות, ואף בימים אלה.

הגיון תקומתה של מדינת ישראל, זכות קיומה וחובתה הם – בהושטת פתרון היסטורי נצחי לעם גולה. בהקמת המדינה מושיט נצח ישראל זרוע הצלה לגאון ישראל, לגופו ולרוחו, על־ידי חידוש בסיס טריטוריאלי ריבוני במולדת העתיקה.

יש למהר, איפוא, ולקבץ נידחים, להחיש ולהעביר הגולים, לזרז ככל האפשר עליית חלוצים. יש לרכז ולגייס בקצב מלא ומהיר המונים רבים בארץ השוממה והריקה מאדם. ויש להתיך בכּוּר היתוך ובלחץ של טמפרטורה גבוהה שברי קהילות ומכיתות שבטים לאוּמה מלוכדת, ממוזגת, מתחדשת ויוצרת.

בעוד שאצל עמים אחרים פיתוח כונתו בעיקר ריבוי נכסים חמריים בחקלאות, בתעשיה, בתחבורה וכו', ובקיצור – יצירת משק וכלכלה, מוטל עלינו תפקיד כפול: עיצוב עם בהתהוותו ומשק בהתהווּתו, ואם תרצוּ – עיצוּב עולם שלם רוחני וחמרי, בהתהוותו המתחדשת.

לא מדינה נבובת ערכים אנו מקימים: שיבת עם ישראל למולדתו הקדומה מלוּוה וקשורה ללא הפרד עם המשך וחידוש מערכת ערכים רוחניים ומוסריים, מורשת היצירה הרוחנית של קדמונינו ונביאינו, קשירת הקצווֹת של מיתרי היצירה הרוחנית שנותקו לפני אלפיים שנה. תגליות הארכיאולוגיה הישראלית מגלות מחדש קצה החוטים שנותקו, נוקבות קָצֶהָ החדש של מנהרה, שקָצֶהָ השני נחפר לפני אלפי שנים, והנה נפגשים הקודחים הקדמונים בקודחים החדשים והם רואים איש את אחיו, פנים אל פנים.

לא מגדל בבל אנו בונים. קודם לכל יש להפוך לשון שכוּחה, שנשתמרה כשפת תפילות וספרי־קודש בלבד, לשפה חיה, רוננת ויוצרת, ולהקנותה למאות אלפי הבאים – זקנים, נשים וטף.

לא מדינה לבנטינית ונחשלת חפצים אנו להקים: הוטל על ישראל להקנות חינוך, השכלה ותרבות יסודיים למאות אלפי עולים, אשר התענו במשך דורות תחת עקת ידי הכובשים ואשר נמקו בארצות־מוצאם הנחשלות. הוטל עלינו לקרב לטבע ולאדמה ולמלאכת הכפים עם שעל כרחו הורחק מכל אלה במשך מאות־מאות בשנים, עם שכל עיסוקו בשנות נדודיו היה מסחר או בפרנסות־אויר גלותיות. הוטל עלינו למזג ולהתיך תרבויות שונוֹת ורחוקות, הבאות לארץ ממרחקים – לתרבות לאומית מתחדשת, ולהרחיק זרויות וחשדות בין עדות ושבטים הרחוקים זה מזה כהבדל שבין הארצות בהם חיו במשך דורות.

לכל אלה חייבים לצרף את המשימה האדירה של הגנה על ארץ זו, חלק מנחלת אבותינו שהובטחה לישראל מימות עולם, ושכבשנוה מחדש בדם, יזע, ידע ועמל. גם כשתקרינה מלחמות בין עמים, הרי מלחמה באה והולכת, והעם היושב בארץ לעולם עומד. ואילו אנו עומדים יום־יום תחת איוּם ההשמדה הפיסית, שאינו מרחף על שום מדינה אחרת, על שום קיבוץ אחד נוסף של בני־אדם ברחבי תבל.

העמידה המתמדת על המשמר הצריכה ותבעה עוז ותעצומות נפש, ואמצעים, עוד לפני היות המדינה, ולא כל שכן עכשיו – כאשר שר האומה הנחילנו את הנחלה מחדש.

כל אלה, ויותר מאלה, משמעותם תחיית עם ותקומתו מן היסוד, והם מצטרפים למשימה אשר אותה לא ידע שום עם אחר, אף הנחשל והמפגר ביותר, אף אם בניו החלו זה עתה להגיח מעבותות היער אשר בג’ונגל האפריקאי או ממערות קדם במרומי הרי האטלס. לכן, קני־המידה הרגילים לפיתוחה של כל ארץ אחרת, כגון נתוני ההשקעות והתפוקה, שיעורי הגידול בתעשיה ובחקלאות, אלה בלבד לא יִסכנו לנו בבואנו למדוד את ביצוע מדיניות הפיתוח, משימותיה והישגיה.

השקעות בתחיית עם

תקומתו של עם, בנין משק ושמירה על בטחון, הם פרי חזון שקדם את ראשית המעשה, פריים של הרוח החלוצית המתנדבת, הרצון העשוי ללא חת, היכולת הגנוזה שהתגלתה בשיבת ציון. לא על הכסף לבדו קמו לנו כל אלה. חזון ורוח חלוצית אינם ניתנים למדידה, אך משקלם היה רב ואולי מכריע, ביצירת נכסים פיסיים. ואולם באין ברירה, כאשר אנו באים לבחון ולסכם את מדיניות הפיתוח שנקטנו, אין אנו יכולים אלא להשתמש במספרים וערכים פיסיים וכספיים הניתנים למדידה. וגם כאשר נעסוק במספרים, חייבים להקדים ולאמר, שהחלוקה הרגילה אצל עמים אחרים בין מה שקרוי “השקעות פיתוח” בנכסים חמריים בענפי־משק שונים לבין השקעה בנכסים רוחניים הקרויים “שירותים”, לא תסכון אצלנו. אי־אפשר שלא לראות במתן חינוך לכל דרגותיו, בהקניית השפה העברית, וכן מדע טכני ונכסי־תרבות – כהשקעת פיתוח. וכשם שמתן קורת גג היא השקעת־פיתוח, תנאי ראשון ליצירה ועבודה, כך, בדורנו זה, גם חינוך הוא תנאי בל יעבור ליכולת עבודה ויצירה פוריות. הקמת בתי־חולים והעלאת רמת הבריאות גם הם תנאי לכך. וביצור גבולות והבטחת שלום ושקט גם הם תנאי לכך. אלה הן השקעות בסיס, השקעות בנכסי־צאן־ברזל נושאי־פרי, ואם גם לא ניתן לראות במישרין, ומיד, השפעתם על ענפי משק ועל יכולת יוצרת, הם מן היסודות הראשונים, השקעות בסיס, שבלעדיהם לא ייבנה עם ולא יקום משק.

מכאן שהחלוקה בין מה שנקרא “שירותים” לעם ובין השקעות בפיתוח, היא חלוקה שרירותית במידה רבה. זה נכנס לתחומו של זה, גם אם לא נודע כי בא אל קרבו.

מספר נתונים על ההוצאות הגדולות שהוצאנו במסגרת מה שאנו מכנים “תקציב רגיל”, להשקעות יסוד בבנין עם, ימחישו את היקף המאמץ הכספי בו נשאנו. במשך י“ג השנים (1949/50 – 1961/62) הוצאנו לחינוך בלבד קרוב למיליארד ל”י (במחירים שוטפים), החל מהחזקת רבבות ילדים בגני־ילדים, הקניית חינוך יסודי למאות אלפי ילדים ובני נוער במסגרת חוק חינוך חובה, תמיכה ברבבות נערים בלימודיהם בבתי־ספר תיכוניים ומקצועיים ועד לתמיכות ועידוד החינוך הגבוה לסוגיו השונים, באוניברסיטאות ובמוסדות טכניים, בבתי־אולפנא לאמנות ולתרבות, בישיבוֹת ואולפנים לרכישת השפה ועוד ועוד.

קרוב ל־400 מיליון לירות הוציאה הממשלה בלבד לשמירתה והעלאתה של רמת הבריאות, בעיקר בריאותם של שכבות נחשלות ודלות־אמצעים, וזאת על־ידי אישפוזם של חולי גוף ונפש, הרחבת רשת הרפוּאה המונעת, הקמת בתי־חולים למחלות כלליות ומיוחדות ותמיכה ברשתות בריאות ציבוריות. הישגינו בשטח זה הם רבים ואנו בין המדינות הראשונות בעולם להקטנת תמוּתת תינוקות ולהארכת חיי־אדם. כדי לשמור על בריאותם הנפשית של העולים החדשים הוצאנו 200 מיליון ל“י על עבודות יזומות למען לא להרפות ידי האדם שנועד לעבודה וליצירה, לחשל רוחו, למען לא יכלה כוחו ורוחו לבטלה באכילת לחם־חסד. בהגנה על גבולות הארץ בפני צר ואויב השקענו למעלה משליש הוצאותיו של התקציב הרגיל, וקרוב לרבע מסך־הכל תקציבי המדינה במשך שנות קיומה. כל אלה, ואחרים, מוגדרים כ”שירותים", אך למעשה אלה הן השקעות־יסוד בהפיכת עם גולה ומפוזר לעם אחד. מן הראוי לבחון ולתאר פעם את היריעה למלוא רחבה, את מלוא המאמץ הרוחני והכספי שהושקע בכל המפעלים והמעשים הרוחניים והתרבותיים, בפיתוח חינוך והשכלה, תרבות ואמנות, שהם בני־לואי הכרחיים ויסודיים של בנין עם ומשק. אך מקוֹצר המצע לא תתואר ותיבחן כאן המסכת כולה, ובפרקים הבאים אתרכז רק בהתויית הקוים היסודיים של מדיניות פיתוח והשקעות, ובראש וראשונה השקעות מתקציב המדינה, באותם ענפי־משק שהם כלכליים על פי הגדרתם.

מדיניות המימון ומקורותיו

ההון הממלכתי כמפלס דרך.

במשך י“ג השנים הושקעו בפיתוח הארץ, ממקורות ממלכתיים, ציבוריים ופרטיים, 11 מיליארד ל”י (במחירי 1961). מתוך סכום זה הגיעה ההשקעה הממלכתית ל־4.7 מיליון ל"י.

ידענו שישראל לא נחנה ולא זכתה באוצרות־טבע גדולים ועשירים ואין היא מהוָה, בתקופה הראשונה, נקודת־משיכה להון פרטי המצפה לרוָחים גדולים. ברור היה מתחילה, שלהקמת משק וחברה יידרשו אמצעים לאומיים וציבוריים. עם זאת היתה עמנו ההכרה, שבאיחור־מה, לאחר שההון הלאומי יפלס דרך ויניח יסודות לכלכלה ומשק, יצטרף ההון הפרטי ויתן מאונו וכוחו לבנין הארץ. ואמנם, לולא ההון הלאומי והציבורי הפולס דרכים, ספק אם היינוּ מגיעים היום לאשר הגענו, וספק אם היה ההון הפרטי, השואף בדרך הטבע לרוחים, מוצא סדן לפעולתו. ההשקעות הממלכתיות הן שבנו סדן זה, המושך עתה יותר ויותר הון פרטי להשקעות. תופעה זו אינה מיוחדת לישראל בלבד. מדינות רבות בעולם, וביחוד מדינות מתפתחות, הולכות בדרך ההשקעה הממלכתית כגורם מפלס דרכים ומניח יסודות־משק.

עם פיתוח המשק והגברת יבוא ההון להשקעות, קטן במקצת חלקה היחסי של המדינה במימון הפיתוח (ראה בלוח א'). בעוד שבמחצית הראשונה של התקופה מימנה המדינה כ־48% מכלל הפיתוח, ירד שיעור זה לכ־40% במחציתה השניה¹.

מוקדם לצפות לכך שתפקידו של ההון הממלכתי והציבורי ילך ויקטן בהדרגה וחלקו בבנין הארץ יצטמצם צמצום רב. באמצעים שהושקעו עד כה יישבנו רק את מחציתה של הארץ, המחצית הקלה והנוחה יחסית. בעשור שלפנינו, כאשר הכרח יהיה לנו ליישב ולתעש את מרחבי הנגב השומם ואת אזורי הגליל ולקלוט בהם את המיליון השלישי והמיליון הרביעי – שמוּר מקום נכבד למאמץ ולהון ממלכתי וציבורי. עדיין אין הנגב והגליל בשלים לפיתוח רב־מידות בהון פרטי בלבד.

במדיניוּת הפיתוח שלנו היה נקוט כלל גדול, המנוסח בקוי היסוד של הממשלה בזו הלשון: “למען החשת תהליך התעצמותנו הכלכלית תעודד הממשלה כל יזמה יוצרת של הון פרטי, שיתופי, לאומי, ממלכתי ובינלאומי – של יחידים ושל חברות פרטיות, שיתופיות, קואופרטיביות וקיבוציות מישראל ומחוץ לארץ. לכל התושבים והסקטורים תינתן הזדמנות שוה לתרוֹם תרוּמתם לפיתוח המשק ולביצור עצמאוּתנו הכלכלית” (קוי היסוד, סעיף 10, תש"ך). המשק והכלכלה נבנו על יסודות פלוראליסטיים, ותאי המשק מורכבים מכל גוני המשק הכלכליים, מהקפיטליסטיים ועד הקואופרטיביים־שיתופים. תוך כדי מתן הזדמנות שוה לכולם, ניתנה אפשרות לתחרות בין הגונים השונים, למען תרבה חכמה כלכלית יוצרת.

לוח א'

חלקן של ההוצאות מתקציב הפיתוח בכלל ההשקעות והמקורות לרשות המשק בתקופה 1949 – 1961 (מיליוני ל"י שוטפים)

	ממוצע כולל	1950	1951	1952	1953	1954	1955	ממוצע 50 – 55	1956	1957	1958	1959	1960	1961	ממוצע 56 – 61
סך המקורות1		576	819	1,326	1,666	2,196	2,623		3,185	3,706	4,033	4,539	5,115	6,057
כלל ההשקעות		127	191	296	333	415	551		655	868	897	1,000	1,036	1,318
הוצאות תקציב פיתוח		67	73	101	164	236	299		275	347	371	385	394	511
4. אחוז תקציב הפיתוח מכלל המקורות	9.2	10.6	8.9	7.6	9.8	10.7	11.4	9.8	8.6	9.4	9.2	8.5	7.7	8.4	8.6
5. אחוז תקציב הפיתוח מכלל ההשקעות במשק	43.7	52.8	38.2	34.1	49.2	56.9	54.3	47.6	42.0	40.0	41.4	38.5	38.0	38.8	39.8

---

1. תוצר ועוד עודף יבוא↩︎

המקור: שורות 1 ו־2: לשנים 1950 – 1957 – דו"ח רביעי של מרכז פאלק, ע' 42

עזרת יהדות העולם וגורמים בינלאומיים

רובו של הון הפיתוח הממלכתי, כ־60% ממנו, וכן רובו של ההון הציבורי, באו לנו ממקורות חוץ, ממקורות יהודיים ובינלאוּמיים.

ארץ־ישראל ומדינת ישראל לא היו, ולא יהיו, נחלת העם היושב בציון בלבד. ישראל היא נחלת העם היהודי כולו. היא ביתם של אלו הנרדפים והנדחקים, כמו גם של השבעים והמאושרים, בשעתם הטובה ובשעתם הרעה. אך דרכה כף רגלם על קרקע ישראל, שוים יהיו בזכויות ובחובות עם אזרחי הארץ שבאו הנה בדורות האחרונים.

ישראל היא משאת־הנפש של הגולה היהודית מאז גלינו מעל אדמתנו לפני אלפיים שנה והבאים אליה ליישבה ולכוננה הם שליחי העם בפזוריו. מדיניות העם היהודי היתה בעבר, ותהיה בעתיד – לתמוך בבנין המדינה, בביסוסה ובקידומה. ואולי זה אחד הניסים הגדולים שאירעו לנו, שהעם המפוזר והמפורד במרחקי זמן ומקום, נשאר ער, מוכן ומסוגל, להתנדבות עממית זו. קיומה של מדינת ישראל זקף קומתם ופירנס את גאותם הלאומי־אנושית של יהודי העולם. ספק גדול אם, לולא עזרה זו, היה היום מקום מפלט ליהודי צפון־אפריקה, ארצות אירופה ודרום־אמריקה, ובעתיד אולי גם ליהדות הגדולה של רוסיה. תרומתה ההיסטורית של יהדות הגולה היתה על כן, בדין ובצדק, מקור כספי חשוב לבנין הארץ. זוהי מדיניות של עם גולה, וזוהי מדיניות ישראל בפיתוחה, להיתמך ולהישען על התנדבותו הגדולה של העם בפזוריו.

מקור שני – היא עזרת אומות העולם ומוסדות פיננסיים בינלאומיים. עזרה זו, שקיבלנו ביד נדיבה, בדין הושטה לנו: היתה זאת חובתו החמרית והמוסרית של העולם הנוצרי לעזור לעם היהודי. ראוי לו לעולם כולו לפצות במקצת את העם היהודי על המרטירולוגיה העקובה מדם, על רדיפות ונגישות ושוד, שנמשכו דורות רבים. אך נוסף על כך – ישראל היא פתרון לשאלת היהודים, במצוקתם וברצונם להיגאל. ושאלת היהודים היא בינלאומית, מאז ומקדם. היא מכבידה ומסעירה עמים וארצות זה מאות בשנים. יש לעולם ענין בפתרון שאלה זו. ואמנם, מדינות רבות, ובראשן ארצות־הברית, ראו מחובתן לתמוך חמרית ומוסרית בהקמת בית לעם היהודי. ואין זאת אלא שיד הגורל היתה בכך שמזרח ומערב, כולל רוסיה הסובייטית, התאחדו באותו יום היסטורי באומות המאוחדות להחליט על חידוש קוממיותו של העם היהודי.

הושטה לנו עזרתם הכלכלית והפיננסית של מוסדות כספיים ומדינות עשירות, גם משום שהוכחנו שישראל יודעת להשתמש בעזרה זו במיטב היעילות והכשרון. מלוות ומענקים נושאים בה פרי הילולים, ואינם מתבזבזים לריק. רכשנו לנו אמון מלא כמעט באשר לכושר פיתוח וניצול יעיל של עזרת־חוץ.

אך טבעי הוא הדבר שחלק חשוב של ההשקעות הכספיות בראשית בנינה של המדינה וכלכלתה נועד למפעלי כיבוש ועליה ראשוניים, ליצירת בסיס, שמימונם חייב להיעשות בכספים שאינם חוזרים, ואין לקוות ולתבוע ממפעלים אלה בדור ראשון, שישאו עצמם ויפרעו ההשקעה בהם. לכן כוּונו מאמצינו להשגת מקורות־מימון התנדבותיים, שאינם חייבים להיפרע. מקורות־מימון אלה כוללים בראש וראשונה את תרומת יהדות העולם באמצעות המגבית היהודית המאוחדת, וכמובן גם את השילומים והפיצויים מגרמניה ואת מענקיה הנדיבים של ממשלת ארצות־הברית.

יחד עם כספי ההתנדבות ניתן היה להגשים לאחר קום המדינה את הרעיון שליוה את הוגי הדעות של התנועה הציונית ולגייס מלוה לאומי גדול של מאות מיליוני דולרים, הנפרע והולך. עד סוף 1961־1962 הכניס מלוה העצמאות והפיתוח כ־550 מיליון דולר.

לאחר שהכלכלה הישראלית עברה את שלבי הבראשית, ומפעלים ישראליים החלו לשאת רוחים, הגיעה העת להפעיל רשות השקעות כזרוע נוספת לגיוס הון פרטי, להשקעה ישירה במפעלים ישראליים. כיום פועלות כל הזרועות בתנופה רבתי, כאשר זרם ההון המסחרי הולך וגובר, הן באמצעות רשות ההשקעות, וכן באמצעות צינורות אחרים של חברות־השקעה פרטיות וציבוריות.

כל הכלים שיצרנו הזרימו אלינו במשך 13 שנה, 1949–1961, סכום של 4.5 מיליארד דולר בקירוב, מתוכם כבר פרענו קרוב ל־400 מיליון דולר על אותו חלק שקיבלנו כמלווֹת. אם נמוד סכום זה בשער הנוכחי של הלירה, הרי ערכו מגיע ל־13 מיליארד לירות ישראליות ויותר.

לוח ב'

יבוא הון נטו לישראל (1949–1961)

א. העברות חד־צדדיות (נטו)

		מיליוני דולר	אחוז
1. מגבית יהודית מאוחדת ומוסדות אחרים		1,044	25.7
2. שילומים מגרמניה		659	16.2
3. פיצויים אישיים מגרמניה		441	10.8
4. מענק ממשלת ארצות־הברית		296	7.3
5. מתנות והעברות על־ידי פרטים ועולים		389	9.6
	סה"כ	2,829	69.6
ב. מלווֹת (נטו)
1. מלוה העצמאוּת		420	10.4
2. מלווֹת ממשלת ארצות־הברית		275	6.8
3. מלווֹת אחרים, לזמן ארוך ובינוני		210	5.2
4. השקעות מחוץ־לארץ		218	8.0
	סה"כ	1,223	30.4
	סה"כ כולל	4,052	100.0

ב. מלווֹת (נטו)

1. מלוה העצמאוּת		420	10.4
2. מלווֹת ממשלת ארצות־הברית		275	6.8
3. מלווֹת אחרים, לזמן ארוך ובינוני		210	5.2
4. השקעות מחוץ־לארץ		218	8.0
	סה"כ	1223	30.4
	סה"כ כולל	4052	100.0

השקעות ממקורות־פנים

בהבטחת הבסיס הכספי לפעולה החלוצית שבתקופת הבראשית היה זה כלל גדול במדיניותנו להניע ולדרבן את האוכלוסיה הישראלית לחסוך מעבודתה ויצירתה כדי ליצור חלק גדל והולך של ההון הראשוני הדרוש להשקעות, למען נוכל להשתחרר קמעה מהתלות בהון ומלווֹת מבחוץ. ככל שחָזקה הארץ וככל שהתבססה כלכלתה, ניתן היה, והכרח היה – להגדיל מקורות־פנים להשקעה. הקמנו מכשירים לצבירת חסכונות, כמו קרנות הביטוח הלאוּמי וקופות־הגמל למיניהן, התופסות בישראל, כמו גם בארצות אחרות, מקום כבוד במימון מפעלי־פיתוח ארציים, נוסף לערכם הסוציאלי החשוב – הבטחת האדם בעת זיקנתו ומחלתו.

נוסף לאלה החלו המפעלים התעשייתיים הישראליים, ובעיקר הותיקים שבהם, לצבּוֹר קרנות פנימיות להשקעה מרוחים ומקרנות־פחת, וחלק גדל והולך של המימון הדרוש להרחבת מפעלים, להקמת מפעלי־משנה וחברות־בת – מקורו בקרנות פנימיות אלו.

מקורות תקציב הפיתוח

קרוב למחצית מכלל ההשקעות במשק (44% בממוצע), מומנו ישירות באמצעות תקציב הפיתוח הממלכתי. תקציב זה – 60 אחוז ממקורותיו באו ממקורות חוץ, ויתרם ממקורות־פנים (עיין לוח ג'). מתוך 4.5 מיליארד הדולרים שהוזרמו לארץ בי"ג השנים, עברו דרך תקציב הפיתוח 1.6 מיליארד דולר.

לוח ג'

הרכב ההכנסות לתקציב הפיתוח לפי מקורן ואָפיין בתקופה

1949/50 – 1961/62

(באחוזים)

אופי ההכנסה	סה"כ	מקורות פנים	מקורות חוץ
סה"כ	100.0	39.9	60.1
מלווֹת	60.3	26.4	33.9
תקבולים חד־צדדיים	26.2	–	26.2
הכנסות שוטפות אחרות	13.5	13.5	–

כללו של דבר: מימון הפיתוח הממלכתי נעשה ב־60% על־ידי מלוות, כרבע – על־ידי תקבולים חד־צדדיים, והנותר על־ידי הכנסות שוטפות אחרות ממקורות־פנים (גביית חובות, מכירת רכוש, תקבולים ממפעליה העסקיים של המדינה ויתרת תקבולים על חשבון פנסיות ופיצויים של היחידות והמפעלים העסקיים).

לוח ד'

הרכב ההכנסות לתקציב הפיתוח לפי מקורן ואָפיין בשנים

1949–1951, 1952–1956, 1957–1961

(באחוזים)

אופי ההכנסה	סה"כ	מקורות־פנים	מקורות־חוץ
1949 – 1951
סה"כ	100.0	54.9	45.1
מלוות	93.8	48.7	45.1
תקבולים חד־צדדיים	–	–	–
הכנסות שוטפות	6.2	6.2	–
1952 – 1956
סה"כ	100.0	25.7	73.4
מלוות	44.5	15.7	28.8
תקבולים חד־צדדיים	45.5	–	45.5
הכנסות שוטפות אחרות	10.0	10.0	–
1957 – 1961
סה"כ	100.0	45.1	54.9
מלוות	57.7	73.7	34.0
תקבולים חד־צדדיים	20.9	–	20.9
הכנסות שוטפות אחרות	21.4	21.4	–

מדיניות המימון לתקופותיה השונות מצטיירת מלוח ד'. השנים 1949–1956 עמדו בסימנם של מלווֹת ומענקים. בראשית תקופה זו, עת זרמה העליה בקצב גדול, שומה היה עלינו לבצע את הקליטה בדרך של מלווֹת ארוכי־מועד, ואף לקבל על עצמנו סיכון של לחץ אינפלציוני, כאשר יעשו כל עם ומדינה בימי מלחמה; והרי היתה זו בעצם מלחמת השחרור והפדות האמיתית של העם. בהמשכה של תקופה זו גויסו סכומים נכבדים ממקורות חד־צדדיים – המענק האמריקאי והשילומים מגרמניה וכן מהזרמתם של כספי פנים – מקרנות הגֶמֶל, הביטוח הלאוּמי וקרן הארנונה – לצרכי פיתוח. מאז מלחמת סיני ועד היום אנו נשענים יותר ויותר על מקורות־פנים למימון הפיתוח, מכספי מוסדות חסכון וגמל והפצת ניירות־ערך לציבור הרחב. התבגרותם של מפעלים ישראליים מאפשרת עתה קבלת מלווֹת ממוסדות כספיים בינלאוּמיים למשימות מיוחדות (ים המלח, נמל אשדוד, סלילת כבישים).

אך לא רק בגיוּס כספים ואמצעים חמריים תלוי קצב הפיתוח, ולא בהם בלבד הסתכם המאמץ הממלכתי לקידום המשק והכלכלה. לפיתוח משק מודרני ומשגשג דרושים נסיון וידע, יזמה והעזה, כושר טכני וידיעת שוקים. היה זה כלל יסודי במדיניותנו – לחפש ולגלוֹת, למשוך ולקשר למשק הישראלי כל גרגר של יכולת, כל קורטוב של ידע ויזמה ברחבי העולם ובישראל עצמה. ככל שנעמיק בייצור, ככל שנעבור מפיתוח בסיסי לייצור מורכב, כן נצטרך להגביר המאמץ בשטחים אלה.

אמצעי־הפיתוח הגדולים שהמדינה גייסה, בכסף ובציוּד, בידע וביכולת מתמזגים בשתי־ועֵרב של המסכת הכלכלית הישראלית ומהוים בסיס איתן לפעולתו של הון פרטי וציבורי להמשך המשימה ולהשלמת הבנין.

תנופת הפיתוח

הייחוד בפיתוחה של ישראל

הקמתה של מדינת ישראל ב־1948 נתאפשרה בזכותם של ראשונים, שהניחו יסודות לבנין ישובים מעטים ומפוזרים ברחבי ארץ בלתי־נושבת, החל מימי ביל"ו ומושבות הברון בגליל, בשומרון וביהודה, דרך מפעלם של אנשי העליה השניה והשלישית–כובשי דגניה וכנרת ובוני נהלל ועין־חרוד, וממשיכיהם – ישובי חומה ומגדל, חניתה וטירת־צבי, ועד להתישבות בגוש עציון ובמרחבי הנגב השומם. התישבות חקלאית זו, שמניעיה היו מדיניים, כלכליים וחברתיים כאחד, בוצעה בתנאים עוינים להתישבות ולפיתוח, בימי שלוט התורכים ובימי המנדט הבריטי, שפסגתם היתה גזירות הספר הלבן.

עם קום המדינה שונו פני הדברים תכלית שינוי ונוצרה מסגרת מדינית ובטחונית לפעולה רבתי. המדיניוּת של צירוף דונם לדונם, עולה לעולה, ישוב לישוב, שוב לא ענתה על הצרכים והאפשרויות, וחייבים היינו לסגל עצמנו לשיטות פעולה שיאפשרו קיבוץ גלויות, קליטת המונים, יישוב ארץ ופיתוח משק מסועף – בממדים גדולים פי כמה וכמה, ובאַמות־מידה של בנין עם וארץ.

ראשית דבר הפנינו המבט לניצול האֶלמנטים היסודיים, שהועמדו לרשותנו עם קום המדינה – מים, אדם ואדמה – ומהם לבנות חקלאות איתנה; היא אבן הפינה והיסוד לאומה ולמולדת. שטחה של ישראל השתרע לפנינו, על פני 20 מיליון דונם בקירוב, רובם המכריע ריקים ושוממים מאדם, ומהם עמדו לרשות החקלאוּת הישראלית ארבעה מיליון דונם בקירוב, הניתנים לעיבוד מִיַדִי ללא כל הכשרה מוקדמת, או לאחר הכשרה מועטה בלבד. כיבושה המדיני של הארץ איפשר לנו להפעיל מדיניות מים והשקיה בממדים אזוריים וארציים ולהרחיב שטח ההשקיה בקצב מהיר.

זאת ועוד: עם הקמת המדינה היה הכרח בטחוני ומדיני למלא חללה של ישראל, למען יהפוך הכיבוש הצבאי לעובדה כלכלית ומדינית, והכרח זה אמר לנו – עלו וכבשו, עלו ורשו. והיה הכרח לתת מזון לעם הזה, לישוב הקיים ולעולים החדשים, מן הצומח ומן החי. מדיניות הפיתוח שׂמה על כן עיקר מעייניה בשנים הראשונות בחקלאוּת, תוך כדי התחלת פיתוחם של שאר ענפי המשק – התעשיה, התחבורה, הספנות, התיירות וענפי שירותים שונים, שפותחו תחילה בקצב אטי ולאחר מכן בקצב הולך וגובר.

כאמור הושקעו במשך י“ג שנים, 1949–1961, 11.1 מיליארד ל”י (במחיר 1961) בכל ענפי המשק הישראלי. תקציב הפיתוח הממלכתי היוה את החישוק המאַגד, המכוון והמדריך של ההשקעות כולן, ודרכו הוזרמו 4.7 מיליארד (במחירי 1961) לשלושה שדות־פעולה:

ראשית – לפיתוחם של גורמי־יסוד המהוים שלד ובסיס לבנין המשק, אשר ילך ויקרם עור ובשר וגידים משקיים ענֵפים. שלד בסיסי זה כולל את כל אותם מפעלי משק שהקמתם מוטלת ברוב ארצות העולם על ההון הממלכתי והציבורי – כגון מפעלי מים וחשמל ארציים, דרכי תחבורה, דואר, נמלים ושדות תעופה.

שדה שני לפעולתו של ההון הממלכתי והציבורי היווּ הענפים המשקיים הדורשים השקעות־יסוד גדולות, שההון הפרטי לא היה מסוגל, או שלא היה ברצונו, להשקיע בהם בקצב הדרוש, מחשש של סיכונים שונים, מחוסר סיכוי לרווחיוּת מתאימה ומחוֹסר הון, בעוד שהמדינה חייבת היתה לזרז הקמתם מסיבות מדיניות, חברתיות ומשקיות. לאלה שייכות ההשקעות כבדות־המשקל בהתישבות החקלאית, בשיכון, בספנות, במחצבים ומכרות וכדומה.

שדה־פעולה שלישי להשקעות ממלכתיות היוו ענפי משק שהם בדרך־כלל שדה פעולתו של ההון הפרטי, אך במצב ששרר במשק הישראלי, שהטבע לא חננוֹ בשפע של חמרי־גלם, בטרם נכבשו השוקים ונרכש הידע – היה קצב ההשקעה הפרטי אטי מדי, והעזרה הממשלתית הנרחבת התכוונה לדרבן ולמשוך הון זה להשקעות. לאלה ניתן לשייך בראש ובראשונה את ענפי התעשיה, הפרדסנות, המלונאות, התיירות והשירותים.

ההוצאה השנתית הממוצעת באמצעות תקציב הפיתוח לשלושת שדות־הפעוּלה הגיעה ל־360 מיליון ל"י במחירי שנת 1961.

לוח ה'

הרכב ההוצאות מתקציב הפיתוח לפי ענפי המשק בשנים

1949/50–1961/62

(אלפי ל"י קבועים של 1961)

הענף	כלל ההוצאות בשנים 1949 – 1961	ממוצע שנתי	%
סה"כ	4,716,752	362,825	100.0
חקלאות והשקיה	1,429,168	109,936	30.3
חקלאות	64,860	64,220	17.7
מפעלי מים וניקוּז	594,308	45,716	12.6
חרושת	976,365	75,105	20.7
תעשיה וּמלאכה	523,562	40,274	11.1
מחצבים וּמכרות	165,087	12,699	3.5
חשמל	240,552	18,504	5.1
נפט	47,164	3,628	1.0
תקשורת	815,997	62,769	17.3
תחבורה	405,639	31,203	8.6
דואר	132,067	10,159	2.8
כבישים	278,291	21,407	5.9
בניה למגוּרים	1,098,994	84,538	23.3
שיכוּן	773,539	59,503	16.4
שיכוּן בהתישבוּת	325,455	25,035	6.9
שירוּתים וּמלאי	396,201	30,477	8.4
בנינים למוסדות ציבוּריים וּממשלתיים	160,368	12,336	3.4
תיירות	28,301	2,177	0.6
מפעלים שונים	99,047	7,619	2.1
דמי מחזור	108,485	8,345	2.3

המקור: לשנים 1949–1952: “תקציב הפיתוח” (יולי 1954)

לשנים 1953–1961: דו"חות החשב הכללי

מדד מחירי השקעות: דו"ח בנק ישראל, 1961, עמ' 61 (פרט ל־1949)

החקלאות – ראשונה להשקעות

החקלאות היא אבן הפינה לבנין מולדת ומדינה ולקוממיוּתו של עם. ואכן, בשנים הראשונות לאחר קום המדינה השקענו בחקלאות את עיקר המאמצים, כהמשך לתהליך שהחל לפני שלושה דורות, עם יסוד פתח־תקוה ומקוה־ישראל ובואם של ראשוני הביל"ויים. בתנופה גדולה הקימונו מאות ישובים חקלאיים והפנינו פנינו לחיפוש מים וגילוים. במשך 13 השנים השקענו בכך כ־30% בממוצע מכל תקציבי הפיתוח.

מתוך סך ההשקעות בחקלאות ובהשקיה בהיקף של שני מיליארד ל“י (במחיר 1961) השקיעה המדינה כ־1.4 מיליארד ל”י, והמוֹתר, ברובו הגדול, הושקע באמצעות הסוכנות היהודית, ומיעוּטו – השקעות מרווחי החקלאות עצמה והשקעות פרטיות בפרדסנות.

ההתישבות החקלאית היהודית יצאה נפגעת ממלחמת השחרור, עקב פעולות המלחמה וגיוס טובי האדם שבה לצה"ל. הזדקר בדחיפות הצורך להתחיל בפעולות־שיקום נרחבות של המשקים הקיימים ובפיתוח והכשרת אדמות בחלקי־ארץ נוספים, שמלחמת השחרור הותירה בידינו. אותה שעה החלה זורמת לארץ העליה ההמונית אשר הכפילה ושילשה את הביקוש למוצרי החקלאות. עמדנו, איפוא, מול ייצור מצומצם וביקוש גדל למוצרי המזון, והכרח היה לנו לנקוט תקופה מסוימת חיי צנע קפדניים בצריכת המזון כבצרכים אחרים.

מדיניות הפיתוח וההשקעות שנקטנו, איפוא, בחקלאוּת, היתה – לפתח במהירות את כושר הייצור בשני כיווּנים:

א) במשקים הקיימים הורחב והועמק שטח העיבוד;

ב) הורחבה ההתישבות החקלאית על־ידי הקמת קרוב לחמש מאות ישובים חדשים ויישובן של רבבות משפחות, בתוך ישובים אלה, על הקרקע.

למעלה ממחציתם של ישובים אלה נוסדו בשנות עליה המונית תש“ח – תש”י, כרבע בשנים תשי“א – תשי”ד ויתרם מתשי"ד ואילך.

בשנים האחרונות אנו רואים קצירו המבורך של הזרע שזרענו: ערכו הריאלי של הייצור החקלאי גדל, מיום קום המדינה ועד לשנת תשכ"א, כמעט פי חמישה, והיקף השטח המעובד גדל בתקופה זו מ־1.7 מיליון דונם ל־4.3 מיליון דונם.

בד בבד עם הרחבת החקלאות לצורך הספקת מוצרי מזון טריים לאוכלוסיה, פנינו לענפי חקלאות המשמשים ליצוא ולהספקת חמרי־גלם לתעשיה והרחבנו בקצב מהיר ענפי הפרדסנות, הכותנה, סלק־הסוכר והבטנים.

פיתוח חקלאי רב־היקף זה היוה מבצע קולוניזטורי שכמוהו טרם ידענו, ויחסית – לגודל הארץ ומספר תושביה – אולי טרם ידעה איזו אומה שהיא. היה זה גם מבצע חברתי אדיר. החזון שליוה את העליה לארץ מימי ביל"ו ודגניה הונח ביסודה של ההתישבות ההמונית – חזון של קרקע לאומית ומסירתה לעובדים באשר הם מעבדים אותה, לבל תהיה קנין עובר לסוחר; חזון של עבודה עצמית; שיתוף ועזרה הדדית; קניה ומכירה קואופרטיביים וחינוך משותף; תכנון מוקדם והקצאה שוה של שטחי־קרקע לכל יחידה התישבותית, בהתאם לאזורי הארץ השונים, התנאים האקלימיים, הקרקעיים וכמויות המים. “רפורמה אגררית”, המונחת ביסוד כל מחשבה מיישבת מתקדמת, בוצעה כאן מראשיתה.

צורות ההתישבות שקמו לנו לפני יסוד המדינה שימשו דוגמה להתישבות ההמונית, אך אופי העליה החדשה נתן אותותיו בשינוים של ארחות־חיים, קביעת הוי ונוהגי משק. התישבות קיבוצית ושיתופית דורשת חינוך חברתי מוקדם, הכשרה חלוצית עמוקה והקניית הכרה סוציאליסטית, ואלה לא היו במטענם ובצקלונם של רוב העולים והמתישבים החדשים. המתישבים החדשים לא היו חקלאים ובני חקלאים, ורובם הגדול לא היה אָמון על עבודת כפים ואדמה. מאות בשנים היה מנותק האדם היהודי, יליד הגולה, מן הטבע והקרקע. לכן אין אולי הדברים בהתישבות החדשה נראים היום כנתינתם על־ידי חוזי חזון ההתישבות לפני עשרות בשנים, אולם יש יסוד לקוות שעל־ידי חינוך – מגן־הילדים דרך בית־הספר היסודי ועד חינוך חברתי למבוגרים – יעלה בידינו להעלות התישבות זו למדרגה גבוהה יותר בסולם האידיאי של החזון החברתי, המונח ביסוד השיבה לאדמה, לחקלאות ולחיי שיתוף ושויון.

אמצעים גדולים הפנינו לפיתוח מקורות המים להשקות הארץ. כי הארץ, ארץ חרבה היא ברובה הגדול. המים הם סם החיים ודם התמצית להפרחת השממה, ומלחמה לנו על כל טיפת מים, מלחמה שראשיתה בבארות אברהם אבינו לפני ארבעת אלפים שנה, דרך משה המכה במטהו בסלע להוציא ממנו מים, עד לגילוי מאות מיליוני מטרים מעוקבים במעבה האדמה. מלחמה זו – טרם נשוּר את סופה.

חז"ל אמרו כי אין אונאה בקרקעות, ואנו נוסיף אחריהם – כי אין אונאה במים, כי אין ערוך להם, ולא יסולאו בפז. וספק, אם בטרם נגלה סוד ההתפלה הזולה של מי־ים – יימצאו בידינו מים די הצורך.

מלחמת השחרור זיכתה אותנו בשטחי־קרקע עצומים, אך תוך זמן קצר הסתבר לנו שהגורם המגביל את הפיתוח החקלאי בישראל הם המים ולא הקרקע. מקורות־המים המצומצמים, אף הם מרוכזים באזורי־ארץ מועטים. צפון־הארץ, שהוא עתיר גשמים – שם גם המעיינות, הירדן והירקון, בעוד שהדרום “מנוגב” ממים, כפי שמעיד עליו שמו. כך יצר בורא העולם את ישראל, וקיבלנו על עצמנו, בעזרת תקציב הפיתוח, לתקן את מעשיו. “יוחש ביצוע מפעל המים הארצי והובלת מי הירדן לנגב”. משימת בראשית זו נקבעה בקוי היסוד של הממשלה (סעיף 14, תש"ך).

העברת כמויות־מים גדולות מאזורים רווּי־מים בצפון לאזורי הדרום השחונים, בהם נמצאים מרבית שטחי הקרקע הראויה לעיבוד, לא היתה אפשרית לפני קום המדינה, והתחלנו בפיתוחם של מפעלי־מים ארציים רק לאחר מלחמת השחרור. מבצעים רחבי־מידות אלה תבעו, החל מ־1952־1953, סכום שנתי ממוצע של כ־50 מיליון ל“י (במחירי 1961), ולצורך זירוז השלמת המפעל הארצי אף הגדלנו את ההשקעות במפעלי מים וניקוז במדינה עד ל־80 מיליון ל”י בשנת 1962. כתוצאה מפעולות אלה גדל השטח המעובד בהשקיה בקצב מהיר יותר מגידול השטח המעובד בכללו והגיע ל־1.4 מיליון דונם בשנת תשכ“א – כמעט פי חמישה בהשואה לשנת תש”ט.

בניה ופיזור אוכלוסיה

מקום כבוד בהשקעות בבנין הארץ, שמור ל“בנין” – פשוטו כמשמעו, היינו בניית בתי־דירה לעולים מקרוב באו, ולותיקי הארץ, וזאת מטבע הדברים במדינה הבונה עצמה מהיסוד. סך־הכל הושקעו בבניית בתי מגורים במשך 13 שנה 3.9 מיליארד ל“י (במחירי 1961), ומתוך סכום זה השקיעה המדינה קרוב לשליש, כ־1.1 מיליארד ל”י, שהם 23% מהיקף תקציבי הפיתוח.

המדינה השקיעה את הונה ואונה, במאמץ בלתי פוסק מימיה הראשונים ועד היום הזה, במתן קורת־גג לעולים חסרי־כל, או בעזרה לשיכונם של דלי־אמצעים, שרק עזרת המדינה איפשרה להם לצאת מתנאי־דיוּר עלובים ודחוקים לדירה צנועה אך מרוּוחת, בה יוכלו לגדל ילדיהם בתנאים אנושיים. 70% מהשקעות הממשלה בבניה הופנו לקליטת העליה בישובים חקלאיים ועיירות פיתוח וספר ובשיכוני־עולים עירוניים. ואילו הבניה הפרטית, בטבע הדברים, פנתה לאזורים מאוכלסים המבטיחים רוַח, להרחבת גבולות הערים והמושבות הותיקות, לסיפוק צרכיהם של ותיקי הישוב ובעלי היכולת, או עולים שחסכו עד כדי אפשרות לעקור לבתי־מידות מרוּוחים.

מתן קורת־גג ומחסה לעולים החדשים, שהגיעו במאות אלפיהם בתקופה שלאחר קום המדינה, היה צורך ראשוני. אכן, השתנו התנאים מהתקופה של העליה החלוצית. העליה החדשה לא היתה, כבעבר, עליה של בודדים, בחורים ובחורות רוקים נטולי עול־משפחות, והיה עלינו לטפל ולשכן משפחות ענפות עמוסות זקנים, נשים וטף, והיה הכרח לתת להם מיד מחסה מיקוד החמה, מגשם ומרוח. חייבים היינו ליצור יש מאַין. לא נמסרו לנו בארץ בתים בירוּשה, בתי משפחה העומדים מדורי דורות, לא לותיקי הישוב ולא לעליה מקרוב באה, כשם שלא קיבלנו בירוּשה אדמות מסוקלות, מעוזקות ומוכשרות, ולא יערות ומטעים. העליה שהגיעה אלינו לאחר קום המדינה – בעירום ובחוסר־כל הגיעה, וחייבים היינו לספק לעולים, מיד עם בואם, משרוך נעל ועד קורת־גג.

יש אומרים שההשקעה בדירה אינה השקעה יצרנית, אך כדי שאדם יוכל להיות מועיל בעבודתו, לעשות מלאכתו נאמנה, לייצר בכשרון וברצון, הוא זקוק למזון, לבגד, לדירה ולכל אותם תנאי־חיים שחברה ומדינה מודרנית נוהגות בהם. ועוד, לולא תנועת הבניה האדירה, שסיפקה תעסוקת־מעבר לרבבות עולים, היינו עומדים בסכנת אבטלה המונית בשנותיה הראשונות של המדינה.

מדיניות קליטת העליה, ושיכונה, היתה – פיזור האוכלוסיה ברחבי הארץ, יישוב הגבולות והאזורים השוממים. היה זה כלל גדול במדיניות־הפיתוח הישראלית, כפי שקבעו קוי־היסוד של הממשלה: “טיפוח אזורי הפיתוח הקיימים והתמדה באיכלוס השטחים הריקים בצפון ובמרחבי הדרום והנגב” (סעיף 7, תש"ך).

תנופת הבניה, היו בה עליות ומורדות, בהתאם לגלי העליה:

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה נמצאנו בלתי מוכנים דיינו נוכח גלי־העליה האדירים שבאו עלינו בחתף. הצרכים חייבו פתרונות־ארעי רבים, והארץ מלאה מבנים משונים, “טרום־היסטוריים” – אוהלים, פחונים, בדונים ובלוקונים. קשיי תקופה זו נבעו לא רק מקצב העליה המוגבר, אלא גם מהיות תעשיית חומרי הבניה המקומית מצומצמת ומחמת המחסור באמצעים ובכוח־אדם מקצועי.

בשנים 1952 – 1955 חלה ירידה תלולה בהיקף העליה, ואַרכת־נשימה זו, אשר בעל כרחנו ניתנה לנו, נוצלה לגיוס אמצעים, לשיפור באיכות הבניה, להפסקת הקמתם של אמצעי־דיור ארעיים ולהתחלת מבצע חיסול המעברות.

מאז ועד עתה, וביחוד עתה, נתונים אנו בעיצומה של בניה נרחבת ההולכת ומשתפרת בצורה ובאיכות. במשך השנים הקמנו הזרועות והמנופים לבניה רחבת־היקף, שהשפעתם מכרעת על שינוי נוף הארץ, פיזור אוכלוסייתה ותעסוקת פועליה.

החרושת – מנוף לקליטה וליצוא

שניה בסולם ההשקעות הכוללות ושלישית בסולם ההשקעות הממלכתיות, אך לא בסולם החשיבות, עומדת החרושת, כולל פיתוח המכרות והמחצבים, החשמל וחיפוש אחר מקורות־נפט מקומיים. ההשקעה הכוללת בענפים אלו הגיעה ל־2.5 מיליארד ל“י (במחירי 1961). מהם השקיעה המדינה קרוב למחצית ההשקעה – כמיליארד ל”י, מתוך סיכוי ותקוה שההון הממלכתי יניע וימשוך אחריו הון פרטי לענף רב־חשיבות זה.

בשנותיה הראשונות של המדינה הקדשנו את עיקר המאמץ, כפי שצוין, ליצירת חקלאות איתנה, אך ברור היה לנו שלא על החקלאות לבדה יקום משק לאומי שיאפשר רמת־חיים נאה לאוכלוסיה, מה עוד שהתנאים והאפשרויות של העיבוד והייצור החקלאי מאפשרים עכשיו למשפחה לספק מזונן של 6 – 7 משפחות ועודפים כבדים ליצוא, ועדיין יש כר נרחב להרחבת ייצורה ללא תוספת כוח־אדם וקרקע. ברור היה לנו מראש, שישראל, הנזקקת לייבא מארצות העולם מוצרי־יסוד כמו דלק, חוטים וחמרי־גלם, מן ההכרח שתהיה ארץ של יצוא רב־היקף, אם חפצה היא ברמת־חיים הוגנת לתושביה ולהיות ארץ קולטת עליה. ישראל התברכה אמנם באזורים שתנאיהם האקלימיים והקרקעיים מתאימים לגידול פרי־הדר משובח, לסוגיו וזניו השונים, שהפכו למוצר יצוא ראשון במעלה. חיפשנו, ועדיין אנו מחפשים ומטפחים, ענפי־ייצור חקלאיים שיתרמו תרומתם להגדלת היצוא, אך הגבולות שתחם לנו הטבע בשטחי־קרקע פוֹרים ומתאימים לייצור לשם יצוא ובמים להשקיה הנתונים לנו במשׂוּרה – מגבילים את האפשרויות בשטח זה. לכן, כאשר הגענו למצב בו אנו מספקים את כל צרכי העם הזה במזון (מחוץ לגרעינים, אותם לא נוכל לגדל בשטחה המצומצם של ישראל) וליצוא ניכר של פרי־הדר ומוצרי־חקלאות אחרים – היתה מדיניות הפיתוח שלנו מכוּונת לפרוץ דרך אל ענפי־משק אחרים, שיאפשרו לנו להתגבר על מגבלות הטבע ולהרחיב ייצורנו ויצואנו, בכדי למלא את החסר. נשאנו עינינו אל ענפי התעשיה והמלאכה, התחבורה והתיירות, ונושיט פנינו וידינו לשירותי ידע והנדסה ליצוּא.

“הממשלה תשקוד על פיתוח מזורז של תעשיה קלה וכבדה ועל הקמת תעשיה בסיסית שיש בה להגדיל בטחוננו ועצמאוּתנו הכלכלית; תשקוד על פיתוח אוצרות ים המלח ושאר אוצרות הטבע הגנוזים בחיק האדמה ומימי הארץ. במידת הצורך תקים הממשלה מפעלי פיתוח ברשות עצמה או בשותפות עם הון פרטי מהארץ ומחוץ־לארץ”. זאת נאמר בקווי־היסוד של הממשלה (סעיף 17, תש"ך) וזאת היתה מדיניותנו בפיתוח תעשיה ומחצבים.

פנינו לשדה התעשיה, אף שידענו את צרור הבעיות והסיכון שיש בענף זה, המסובך, הדורש ידע מקצועי רב ומומחיות, ועם הידיעה ששוקי העולם כבר כבושים ומחולקים בין אדירי האומות, בעלות הידע ואוצרות הטבע מדורי דורות.

מקורות אנרגיה

במפעל החשמל בישראל, היוצר אור וכוח, השקיעה המדינה מאות מיליוני ל"י ועוד תוסיף להשקיע בשנים הבאות. מכושר תפוקה של 70,000 קילוואט העלינו כושר הייצור של מפעלי החשמל עד לחצי מיליון קילוואט כיום ועינינו נשואות להרחבה נוספת, שאין להימנע ממנה ככל שמשק הארץ המתפתח זקוּק לכוח מניע נוסף. כשם שמדיניותנו הקרקעית רצתה לראות בעלוּת העם על קרקע ומים, כן שאפנו, כפי שצוין, להשאיר ולמסור לבעלות העם ולפיקוחו שירותים ציבוריים ואוצרות טבע. ואמנם העברנו מפעל החשמל לבעלוּת ציבורית.

לצערנו – לא התברכנו במקורות אנרגיה זולים. אין לנו מים רבים, ולא מפלי־מים ליצירת אנרגיה. השקענו, ונוסיף להשקיע, במחקר ובחיפוש אחר דרכים לניצול מקור האנרגיה האדיר – קרני השמש הישראלית, אך טרם הגענו להישגים בולטים בשטח זה. היות המזרח התיכון – במרחק לא רב מאתנו – מאגר נפט אדיר, דירבן אותנו לחיפושי נפט בקנה־מידה גדול. עד כה מצאנו כמויות קטנות ביחס של נפט וגז, אך אמונתנו ותקותנו עמנו, שעדיין לא גילינו אלא מעט מ“שמן האדמה” הצפוּן במעמקים. בחיפושי הנפט בישראל, שהחלו ב־1953 בעקבות פרסום חוק הנפט הישראלי ותקנותיו, ועד 1961, הושקעו כ־80 מיליון ל"י – ברכישת ציוּד, בקידוחים ובמחקר גיאופיסי, ועוד נידרש להשקעות כבדות בענף זה בשנים הבאות.

כאן המקום להזכיר את המפעל הגדול של הנחת קוי נפט לאורך הארץ, שהעיקרי בהם קו אילת – חיפה, ששינה מן היסוד את מעמדנו וקשרינו למקורות הדלק.

בשקידתנו ודאגתנו להבטיח דלק וכוח מניע למשק הישראלי המתפתח, מצפים אנו ללמוד וליהנות מהישגי המחקר והמעשה בניצול אֶנרגיית האטום, ואנו משקיעים אמצעים רבים בענף זה.

מחצבים ומכרות

השקענו כספים ומאמצים מרובים בחשיפת אוצרות הטבע הטמונים בחיק האדמה, אך בהתאם למה שחשפנו עד כה מתברר לנו, שהטבע לא חנן את ישראל באוצרות מרובים. הקרקע הפוריה והמים ניתנו על־ידי הבורא לצפון ולמרכז הארץ, ואילו בנגב הדרומי ריכז את המחצבים. תנאי המקום הקשים, האקלים החם, היעדרם של דרכי־תחבורה נוחות, המרחק מנמלי השיווק – כל אלה לא היה בהם כדי למשוך הון פרטי להשקעות בניצול מחצבי הנגב, והמדינה נחלצה להשקיע מכספי התקציב במשימת־בראשית לפתח חבל־ארץ נרחב זה ולנצל אוצרותיו.

לאחר שנים של מאמץ בלתי־פוסק, השקעות גדולות בהקמת מפעלים ולימוד שיטתי של התנאים והאפשרויות, הבאנו חלק ממפעלי הנגב למצב בו מוכן הון פרטי – מקומי ובינלאוּמי – להשתתף בבעלותם. ואכן, עומדים אנו לשתף הון זה בפיתוח הנגב, תוך שמירת בעלות חלקית של העם ופיקוח ציבורי על מפעלים אלה.

בין המפעלים העיקריים שפיתוחם מומן מתקציב המדינה ראוי להזכיר את פיתוח אוצרות ים־המלח. ים־המלח הוא אוצר הטבע העשיר ביותר שיש לנו ובו גלומים ודאי אוצרות שטרם חשפנום. חשפנו וניצלנו שדות הפוספטים בנגב. הקמנו את מפעל הנחושת בתמנע והתחלנו בניצולם של מחצבים נוספים.

ההשקעות בפיתוח מקורות הכוח והמחצבים היו השקעות בשירותים ציבוריים החייבים להיות בבעלות העם, או שהיו השקעות מפלסות דרך באזורי־ארץ חדשים ובמוצרי־יסוד.

תעשיה ומלאכה

המדינה נתבעה במקרים רבים, כאשר צרכי המדינה חייבו זאת, להקים מפעלי תעשיה שאליהם לא נמשך ההון הפרטי מנימוקיו הוא, בנגב כבמקומות אחרים. הממשלה לקחה על עצמה את המשימה לסוֹל הדרך ולהקים מפעלים, בהנחה ובתקוה שיבוא היום וישתנו התנאים, ויבשילו המפעלים וישאו פרי, ואז יראה ההון הפרטי אפשרות לרכוש אותם. הממשלה תהיה מוכנה במקרים רבים להעביר מפעלים אלה לבעלות לא־ממלכתית ולהשתמש בתמורה לזינוק נוסף לשטחים וענפי־משק, בהם דרושה פעילות וגישה חלוציים. אך לתקציב הפיתוח נועד תפקיד נוסף, חשוב לא פחות, של מדרבן ומושך הון, ידע ויזמה פרטיים וציבוריים להשקעות בתעשיה, באמצעות הלואות בתנאים נוחים. ומתוך שידענו חשיבותה של התעשיה כגורם מרכזי בפיתוח הארץ, לא חסכנו כל מאמץ בענף זה. אלפי מפעלים בענפי התעשיה והמלאכה השונים הסתייעו בהלואות לפיתוח, ובשנים האחרונות אנו מתחילים לאכול פירותיה של השקעה זו. במשך שש השנים, 1956–1961, גדל מספר המועסקים בתעשיה ב־50%, והתפוקה – ב־80%. עליה ניכרת זו בייצור ובתעסוקה נובעת מהבשלת השקעות של שנים קודמות, שיפור תהליכי הייצור, הגברת הפריון לעובד, פיתוח הידע המקומי וקשירת קשרים עם ידע בינלאוּמי. עם התרחבות התעשיה גדלים גם מקורות המימון העומדים לרשותה, נוסף על תקציב הפיתוח, פנימיים (כגון הפרשות לפחת ורוחים שלא חולקו) וחיצוניים – עקב פיתוחו של שוק המניות ואגרות־החוב, וגידול היקפו של יבוא ההון הפרטי להשקעות.

דומה, כי עוד רבה וארוכה הדרך בפיתוח תעשיה. מחפשים אנו את השביל הנכון, שיוציאנו אל דרך המלך. בעולם שהתקדמותו הטכנולוגית היא מהירה, כאשר מוצרים ושיטות ייצור משתנים כהרף עין, כאשר ההשקעות הולכות וכבדות, והידע הדרוש להפעלת השקעות אלו הוא רב ועצום – פיתוח תעשיה הוא מן הדברים המסובכים ודורשי־מאמץ ביותר. מעמדנו הגיאוגרפי והפוליטי, דלותנו בחמרי־גלם, השוק המקומי המצומצם – כל אלה רק מוסיפים על הקשיים. בשנים הבאות נידרש למאמץ עליון, כדי לבסס לנו תעשיה איתנה, ומאמצנו זה, חרף כל הקשיים העומדים בפנינו, נושאו ומגשימו הוא האדם, הנתבע למאמץ כפול מאשר בארצות העשירות מן הטבע, וצריך לתת ממיטב רצונו וכשרונו כדי למלא את החסר בחמרי־גלם. כל שותפי הייצור – הפועל, המנהל, בעל המפעל, המשווק והיצואן – כולם נדרשים למאמץ זה של הגברת התפוקה ושיפורה, רכישת ידע ונסיון, גילוי יזמה יוצרת ומחדשת.

מדיניות פיתוח התחבורה

1.3 מיליארד ל“י (במחירי 1961) הושקעו בישראל בפיתוח ענפי התחבורה, בים, באויר וביבשה ובפיתוח ענפי התקשורת הפנימית, מהם קרוב לשני שלישים, כ־800 מיליון ל”י, מתקציב המדינה.

מקומה הגיאוגרפי של ישראל ומעמדה הגיאופוליטי – מחייבים מדיניות פיתוח נרחב של אמצעי תחבורה, בים ביבשה ובאויר. היותה של ישראל יושבת על פרשת־דרכים עולמית, לחופם של שני ימים, במקום המפגש בין אסיה ואפריקה ולא הרחק מחופי אירופה; בין המזרח האסייתי והאפריקאי המשתחרר מכבלי נחשלוּת רבת־דורות, בו מאגר עצום של חמרי־גלם, לבין אירופה המפותחת והתעשייתית – נושא עמו חזון של פיתוח יחסי־מסחר ענפים ושל מרכז תחבורה ימי ואוירי, ובעתיד – לכשיושג השלום הנכסף עם שכנינו – תהוה ישראל גם מרכז תקשורת ותחבורה יבשתית. חזון זה הוא רק בתחילת התגשמותו, אך ניצניו כבר נראים באופק, ואליו אנו מכוונים פעמינו בפיתוח אמצעי תחבורה.

אך מאמצינו העקשניים להרחבת נכסינו בים ובאויר היו מכוּונים בשנים שעברו, לשמור, לבצר ולחזק את קשרינו עם העולם הגדול, מול חומת האיבה, שבה מקיפים אותנו מדינות ערב. מדיניותנו כוּונה להקמת צי־סוחר גדול, להעברת נוסעים ומשאות לישראל וממנה, כאשר דרכי היבשה חסומות בפנינו וכאשר חברות זרות נתונות ללחץ בלתי־פוסק מצד שכנינו שלא להפליג לנמלי ישראל. הכרח היה לנו בצי־סוחר גדול לימי־חירום, כדי שנוכל לפרוץ כל טבעת־מצוֹר אפשרית ולספק לישראל את צרכיה החיוניים, אם אניות זרות תסרבנה להפליג לנמלים ישראליים. מאותה סיבה חייבים היינו לפתח את ציינו האוירי, למען נוכל לשמור על קשר מהיר עם העולם החיצוני, בימי שלום ובימי חירום. אך גם לולא עמדנו במצור, כי אז היה עלינו להשקיע ולהרחיב נכסינו בים ובאויר, כי בהם מקור פרנסה ותעסוקה.

ים. – כאמור, אין אנו עשירים באוצרות טבע, כשם שאין אנו עשירים בקרקע חקלאית. היה זה חלומם של דורות קודמים, שהיַמים המלחכים את חופי ארצנו יהיו בסיס להיאחזות ולהתישבות ימית, לריבוי מפרנסים. הים התיכון – שער למערב ולצפון המפותחים והמשגשגים, וים סוף – שער לדרום ולמזרח המשתחררים, הם מקור לא־אכזב לפיתוח עָצמה ימית. שני היַמים הם מקור תעסוקה ופרנסה בכבוד, על־ידי פיתוח צי־דיִג נרחב ועל־ידי הקמת צי־סוחר ענֵף לנוסעים ולמשאות.

ואמנם היתה זו מדיניותה של הממשלה, להקים צי־סוחר ישראלי גדול. צי זה גדל מ־8 אניות במעמס כולל של כ־22 אלף טון בסוף 1948 ל־68 אניות במעמס כולל של 662 אלף טון בסוף שנת 1961. לפי התכנית, הנמצאת כבר בשלבי תכנון וביצוע, יגיע צי־הסוחר הישראלי בשנת 1965 ל־100 אניות במעמס כולל של מיליון טונות.

ישראל דלה אמנם במפרצים ומקומות מעגן, פרט למפרץ חיפה, וההשקעות להקמת נמלים הן גדולות ועצומות, אך השקעות אלו תהיינה כדאיות אם נקים לנו צי ימי גדול ואם נלך בעקבותיהם של עמים קטנים שוכני ימים, כמו יון, נורבגיה והולנד.

עם הרחבת צי־הסוחר וההיקף המתרחב של סחר־החוץ נתנה הממשלה דעתה על הצורך הדחוף להרחבת נמל חיפה ולפיתוחם של נמלים חדשים בדרום. הרחבנו במידה ניכרת את נמל חיפה, אך עם הפיתוח המזורז של הייצור החקלאי והתעשייתי בדרום וניצולם המתקדם והולך של המחצבים בנגב, גמלה ההחלטה להקים את נמל אשדוד. הקמת נמל עמוק־מים בדרום הארץ היא בעלת חשיבות מכרעת לפיזור האוכלוסיה ואיכלוס אזורי־הנגב הצפוניים, להקמתה של עיר גדולה בקרבת גבולנו הדרומי, לפיתוחם של אוצרות הנגב, נוסף כמובן על החשיבות שיש לנמל עצמו, ליצוא ויבוא של סחורות ונוסעים.

נמל שלישי הנמצא בשלבי פיתוח הוא נמל אילת, זו פנינת־הדרום הישראלית, שאנו מצוּוים להפכה לשער כלכלי ומדיני לארצות אסיה, אפריקה ואוסטרליה. נמל זה, שחשיבותו המדינית והבטחונית היא ראשונה במעלה, יאפשר שיווּקם הנוח של מחצבי הנגב, ירחיב סחרנו עם אזורי המזרח והדרום, ישמש נמל־אֵם לספינות הדיג הישראליות בים־סוף ומעגן פריקה לספינות נפט. בפיתוח נמלי אשדוד ואילת, השוכנים לחופיהם של שני ימים, ובהידוק הקשר היבשתי והפעלת צינורות דלק ביניהם, גלום חזון לימים יבואו, להיות ישראל “סואץ” יבשתי ומקשרת בין מזרח ומערב.

אויר. – מדיניות של הרחבה ופיתוח מזורז נקטנו גם בשירותי התעופה, ברכישת מטוסים חדישים, ובפיתוח שדות־התעופה, וזאת, כדי ליצוֹר מקורות תעסוקה, לבצר את קשרינו עם מדינות העולם ולהרים קרן ישראל בעמים.

היתה זו מדיניותנו למשוך לישראל חברות־תעופה זרות, להיות שדות־התעופה שלנו מקום לחניה סופית ולחניות־מעבר בין מזרח ומערב. מדיניות זו נשאה פרי ופרצנו את טבעת המצור והחרם בכמה וכמה כיווּנים. לשם כך חייבים היינו לשפר ולהרחיב את שדות־התעופה שלנו ולהתאימם למטוסים החדישים ביותר המהלכים היום ברחבי העולם ולהרים רמת השירוּתים המקומיים. קצב ההתפתחות הסילוני יחייב אותנו בשנים הבאות להשקיע סכומים גדולים בשכלול השירותים וברכישת מטוסים, למען נוכל לשמור על מעמדנו בעולם התעופה ואף להעלותו.

יבשה. – אך בעוד אנו ממריאים באויר ומפליגים על שבעה ימים, היתה מדיניותנו לפתח גם את רשת־הדרכים היבשתית. מדינה מודרנית מחייבת תנועה בלתי־פוסקת ומהירה של חמרים ואנשים. היא מחייבת פיתוח דרכי תחבורה ורכישת אמצעי־תובלה פנימיים.

יש להוביל חמרי־גלם ממקום הפקתם, בשדה החקלאי או בנגב הרחוק, או מנמלי הארץ, לבתי־חרושת לעיבודם. יש להוביל חמרים ממפעל למפעל, יש להוביל כמויות גדולות של תוצרת חקלאית ממרחקי ארץ למרכזים עירוניים, מהר ככל האפשר, כדי לשמור על איכות התוצרת, ויש להסיע פועלים למקום עבודתם. וקיימת תיירות הולכת ומתפתחת, ותיירים טבעם שהם גומאים מרחקי־ארץ בימים ספורים. על כל אלה יש לזכור שישראל אינה רחבת ידים לרוחב ולעומק, היא צרה וארוכה, והצרכים הבטחוניים מחייבים כושר־ניידות גדול של ציוד וכוח אדם לכל מקום תורפה.

כל אלה חייבו בעבר, ומחייבים כיום, מדיניוּת השקעות רבת־היקף בפיתוח רשת־כבישים מסועפת וטובה, בשיפורן של מסילות־ברזל וברכישת כלי־רכב חדישים. ואמנם, מימיה הראשונים של המדינה נחלצנו למשימה זו – לקשר קצוות ארץ באמצעות רשת־כבישים טובה ומסועפת לצרכי כלכלה ומשק וכדי למנוע ניתוקם האפשרי של חבלי־ארץ מרוחקים. כבדה עלינו משימה זו; כי פיתוח הדרום והנגב, שם חסרו דרכי תחבורה מינימליים, עמד בראש דאגתנו. סלילת הכבישים לסדום, לאילת ולירושלים היו המשימות העיקריות שעמדו בפנינו בשטח זה – מבחינה כלכלית ובטחונית כאחת.

יש לזכור כי בשנתים האחרונות לשלטון המנדטורי לא נבנו כבישים חדשים גם באזורי הארץ המאוכלסים – והכבישים הקיימים נפגעו קשה בתקופת מלחמת השחרור. כפרים שעלו על הקרקע שנים רבות לפני קום המדינה נשארו מנותקים מהדרכים הראשיות. פעלנו על כן להרחבתה ולשיפורה של רשת הכבישים הקיימת – בעקבות גידולה המהיר של האוכלוסיה, פיזורה וגידול מספר כלי־הרכב הנעים בכבישי הארץ. יצוין שבסוף 1948 נעו בכבישי הארץ כ־16,000 כלי־רכב, ואילו בשנת 1960 עלה מספר כלי־הרכב ל־73,000. לכך יש להוסיף גם את השינוי בגדלם ומשקלם של כלי־הרכב, אשר להם השפעה ישירה על הגדלת פחת הכבישים.

כדי לקדם את פני הבאות, נשקיע, בעזרת מימון של הבנק העולמי, סכומים גדולים בפיתוח רשת הכבישים בארץ בחמש השנים הקרובות, כדי שדרכי התחבורה ההומות לא ייסתמו, אלא יהלמו צרכיה של ארץ מתפתחת.

כן השקענו בפיתוח רשת־הרכבות, שנותרה בידינו מתקופת המנדט הבריטי. פיתוח רשת מסילות־ברזל ענפה אינו כדאי למרחקים קצרים ולהובלה של סוגי סחורות רבים הדורשים חלוקה מסועפת בין הלקוחות. אי לזאת ריכזנו מאמצינו בשיפור המסילה הקיימת ובסלילת קוים רק למרחקים גדולים וכאשר מובטחת תנועת־נוסעים ערה, או תנועת משאות כבדים והומוגניים.

סך ההשקעה לפיתוח התחבורה ביבשה, בים ובאויר, במשך י“ג שנות הפיתוח, הסתכם ב־700 מיליון ל”י בקירוב.

מדינה מודרנית מחייבת גם אמצעי־תקשורת מודרניים להעברת אינפורמציה, אשר בלעדיהם לא ייתכנו ייצור יעיל ועבודה פוריה. בפיתוח שירותי הדואר הושקע במשך י“ג שנים סכום של כ־130 מיליון ל”י במחירי 1961. שיפרנו את רשת האלחוט והשקענו כספים מרובים בשיפור שירותי השידור, שחשיבותו ראשונה במעלה לחינוך האוכלוסיה המקומית, לקשר עם מרחבי התפוצה היהודית ולמערכה המדינית והבטחונית.

פיתוח תיירות ושירותים

בידענו המגבלות להרחבת כושר הייצור בחמרים ונכסים ליצוא, נתַנו את לבנו לפיתוחם של ענפי שירותים העשויים להגביר תעסוקה ולשפר מאזן התשלומים. בתיירות ראינו ענף שירות כלכלי ראשון במעלה מסוג זה, שעלינו לטפחו ולעודדו. התברכנו בתנאים ונתונים אידיאליים לביסוס של ענף תיירות נרחב. נופה המרהיב של הארץ, היותה מגוּונת במראֶהָ ונופה – מעִמקי־שפר פורחים ונוף־הרים מרהיב ועד מדבריות ציה ומַעמַקי־ארץ מיוחדים במינם כמו בקעת הירדן וסדום – יש בהם כדי למשוך זרם תיירות גדול לארץ. אך יותר מכך: היות ישראל ארץ עתיקה, ערש דתות עולמיות, מקום בו חי העם היהודי לפני אלפי שנים ויצר את יצירותיו ההיסטוריות, מקום בו חי ישו ונולדה הדת הנוצרית, מקום מקוּדש לעולם המוסלמי – הוא גורם לא פחות חשוב מנופה המרהיב של הארץ למשיכת תיירים מכל קצוות העולם, מכל דת ולאום, ואחרון, אולם ראשון בחשיבות, הוא היותה של ישראל ארץ יחידה בעולם, בה מתחדש עם ונבנית מולדת מהיסוד. המפעל החלוצי רב־ההיקף, צורות ההתישבות ואורח־החיים שאין דומה להם, הרב־גוניות שאין דומה לה של קיבוצי שבטים מכל קצוות תבל ומיזוגם לעם אחד, הפרחת השממות לעמקים פורחים – כל אלה הם אבן־שואבת לעשרות אלפי תיירים מכל עם ולשון, הבאים לראות בפלא, פלא תחייתו של עם מעוּנה ונרדף, שגורלו נחרץ כאילו למָות בידי אדם ושמים, או להתבוללות. אך אם ישראל קוסמת לתיירים מכל העמים, הרי היא מהוָה מוקד־משיכה שאין שני לו לעם היהודי בפזוריו, ליהודים בעלי הכרה לאומית כלאלה העומדים על סף ההתבוללות, הנמשכים בחבלי לבם לראות את מולדתם המתחדשת.

זרם התיירים ההולך וגדל, חשיבותו אינה מסתכמת בהכנסות במטבע־חוץ ובהיותו מקור תעסוקה. תיירים יהודים מכל קצוות העולם נקשרים לארץ בעת ביקורם. מהם המשקיעים מהונם, מהם השולחים את בניהם לביקור וללימודים ומהם אף הופכים ברבות הימים לתושבי קבע. תיירים בני אומות אחרות הופכים בעקבות ביקורם לשליחים נאמנים, תומכים ועוזרים למדינת ישראל בשטחים כלכליים ופוליטיים.

כל אלה מצאו ביטוי במדיניות הפיתוח של הממשלה, במאמציה לפתח את התיירות בישראל. הקמנו גופים מיוחדים לטיפול בתיירים, השקענו כספים מרובים בהקמת בתי־מלון מודרניים, חשפנו עתיקות הארץ שנעלמו במשך מאות שנים כתוצאה מהזנחה והשקענו בפרסומת לעידוד התיירות בקרב מיליוני תיירים פוטנציאליים ברחבי העולם. אנו רואים עתה פריו של מאמץ זה ועוד עינינו נשואות להפוך ענף התיירות לגורם רב־חשיבות בכלכלת הארץ, בהגברת העליה ובחיזוק מעמדנו בעולם.

כאן המקום להזכיר את שיתוף־הפעולה המבורך בין ישראל ועמי אסיה ואפריקה המשתחררים מעול זרים ומכבלי נחשלוּת בת־דורות. היתה זו מדיניותנו מראשית קיומנו, לתרום תרומתנו ולהקנות נסיוננו בהפרחת שממה ובארחות־חיים ומשק לכל דורש. וכה נאמר בקוי־היסוד של הממשלה: “ישראל תמשיך במאמציה לקשר יחסי גומלין של ידידות עם עמי אסיה ואפריקה ותעזור במידת יכלתה הצנועה לפיתוח מדינות צעירות בשטח הכלכלי, התרבותי והחברתי” (סעיף 26, תש"ך). מדיניות הפיתוח של הממשלה השתלבה במאמץ הפוליטי לרכוש אמונן של המדינות החדשות ולעזור להן בפיתוחן על־ידי מימון מפעלי פיתוח בארצות אלו והקניית ידע הנדסי, כלכלי וחברתי, באמצעות שליחים למאות הפזורים ברחבי אסיה ואפריקה ועל־ידי הבאתם של מאות ואלפים מבני העמים האלה להשתלמות בישראל. פעולה ברוכה זו, חשיבותה מרובה, היום ובעתיד, לישראל עצמה ולעמים הנעזרים על־ידיה.

במסכת השירותים החיוניים שהממשלה השקיעה בהם, באמצעות תקציב הפיתוח, מן הראוי להזכיר ההשקעות בשירותים ציבוריים חיוניים, בראש וראשונה בבנינים למוסדות ציבור וממשלה.

הקמנו בתי־חולים, מרפאות ומעבדות לבריאות הציבור; בנינו עשרות אלפי כיתות לבתי־ספר ברמות חינוך שונות ולסוגיו השונים, כולל סיוע בהקמתן של קריות האוניברסיטה העברית והטכניון; בנינים לבתי־משפט; מוסדות לילדים לקויי גוף ושכל; מרכזי־הכשרה מקצועיים ממשלתיים ובנינים ממשלתיים שונים ברחבי הארץ. אין מדינה יכולה להתקיים ללא כל אלה, ולוּ גם יום אחד.

חלוקת תקציב הפיתוח

הרכבו של תקציב הפיתוח במשך י"ג השנים משקף נאמנה את מרכזי הכובד של המאמץ הממשלתי בשנים אלה.

לוח ו'

הרכב ההוצאה לפיתוח ענפי המשק לשלביה

(באחוזים)

הענף	ממוצע כולל	1949– 1952	1953– 1956	1957– 1961	1957 – 1961 (ללא 1958)
סה"כ	100.0	100.0	100.0	100.0	100.0
חקלאות	30.3	31.7	29.7	29.7	28.9
חרושת	20.7	11.8	23.6	25.5	23.4
תקשורת	17.3	24.3	15.4	13.3	13.6
דיוּר	23.3	26.9	17.4	25.1	27.1
שירוּתים וּמלאי	8.4	5.3	13.9	6.4	7.0

בשנים 1949 – 1952, שנות העליה ההמונית, הקטסטרופלית, של שרידי השוֹאה ושל פליטי חרב ממזרח, השקענו עיקר המאמץ בהקמת מקומות דיור לעולים ובפיתוח החקלאות ליצירת מזון. 60% לערך מתקציב הפיתוח הוקדשו בתקופה זו לשתי משימות מרכזיות אלה. אך עם זאת התחלנו בהשקעות ענפות בשירותים ציבוריים בסיסיים ובשיפור עורקי התחבורה ואמצעיה בים, ביבשה ובאויר.

שנות הרגיעה בקצב העליה, 1953 – 1956, שהיו שנות מתיחות בטחונית בלתי־פוסקת, איפשרו התבססות ופיתוח לעומק של המשק הישראלי. בשנים אלו, לאחר שזרענו מאות ישובים חקלאיים ברחבי הארץ, פנינו לפיתוחה של החרושת ולפיתוח מפעלי מים אזוריים וארציים. כיוַנוּ פנינו לניצול מחצבי הנגב, זירזנו הקמתן של תחנות־כוח והרחבת רשת החשמל, הכוַנו עשרות ומאות מפעלי תעשיה ומלאכה חדשים לאזורי פיתוח והשקענו בהרחבתם של מפעלים באזורי הארץ המאוכלסים. העברנו המונים מעבודה יזומה למשק היצרני (האבטלה ירדה בתקופה זו מ־18,000 מובטלים בראשית התקופה ל־12,000 בסופה).

מאז 1957, לאחר מערכת סיני ולאחר שנעלמו שרידי מדיניות הצנע, נכנס המשק לתהליך של פיתוח מזורז, כאשר המאמץ העיקרי שלנו מופנה לביסוסה של ההתישבות הצעירה, לפיתוח מזורז של מפעלי־מים ארציים, לתיעוּש מהיר ולהשקעות גדולות בהרחבת הצי הימי, שירותי התעופה והרחבת רשת התחבורה היבשתית והתיירות. בד בבד עם אלה השקענו סכומים גדולים בבניה לשיכון עולים חדשים, לחיסול מעברות ושכונות עוני ולשיפור תנאי הדיור של הישוב הותיק. בתקופה זו הלך והשתנה מבנה ההשקעות בתעשיה, כאשר ההון הממלכתי משמש גורם מכוון וממלא פרצות, שעה שעיקר המימון בא ממאמצים עצמיים של המפעלים וגיוס כספים מסחריים בשוק הכספים המקומי והבינלאומי.

סיכום וראשית

בשנים שעברו כוּונה מדיניותנו בראש וראשונה להרחבת כושר הייצור הפיסי של המשק הישראלי על־ידי תוספת קדחתנית של נכסי ייצור ושירותים בכל ענפי המשק, וזאת כדי להבטיח תעסוקה למאות אלפי העולים וכדי להקים בסיס משקי בעל יסודות רחבים ככל האפשר. תוך כדי כך היה עלינו לכוון ולחלק את האמצעים שקיבלנו ממקורות חוץ למטרות החיוניות והבסיסיות ביותר, ולעתים חייבים היינו לסטות ממסילות בהן היו נוהגות אולי מדינות העומדות על תלן.

עיקרי מדיניות הפיתוח אותם נקטנו, במשך כל השנים היו:

האדמה והמים – אלה נכסי־צאן־ברזל ויסודות הקיום של עם ומדינה – יהיו בבעלות העם;

בעלות ממלכתית, או בעלות ופיקוח ציבוריים, על שירותים ציבוריים כמו חשמל, טלפון וטלגרף, דרכי תחבורה ומסילות־ברזל, ספנות ותעופה, ופיתוחם של שירותים אלה. השפעה ממלכתית וציבורית מכרעת בהתישבות ובשיכון;

ביסוס חקלאות איתנה – להיותה יסוד איתן לקיום עם ומולדת, לסיפוק צרכי מזון וליישוב שממות הארץ;

תיעוש מזורז וניצול אוצרות הטבע המקומיים למען אַפשר רמת־חיים נאותה ויצירת מקורות תעסוקה לקליטת העליה;

עידוד היצוא והרחבתו – למען נוכל לעמוד ברשות עצמנו ונקטין תלותנו בעזרה מבחוץ;

פיזור האוכלוסיה למען יהפוך הכיבוש הצבאי לכיבוש התישבותי ומדיני, וזאת על־ידי הכוָנת עולים ובני הארץ והזרמת הון ממלכתי לאזורי פיתוח, ליציקת יסודות, הספקת שירותים ותעסוקה, בהנחה שהון זה ימשוך אחריו הון פרטי להמשך המשימה;

יצירת תנאי־חיים הוגנים והכרחיים לישוב החדש והותיק, העלאת רמתו הרוחנית והתרבותית ויכלתו היוצרת, על־ידי מתן קורת־גג, הקניית חינוך על כל דרגותיו, שיפור רמת הבריאות וסיפוק שירותים חיוּניים אחרים באמצעות המדינה.

אם נסב פנינו לרגע קט לעבר הדרך שעברנו – כי אז ניוָכח שאכן עמדה במבחן מדיניות הפיתוח שנקטנו. ועדים המספרים: התוצר הלאומי, שעלה מאז 1950 פי שלושה; מלאי ההון העומד לרשותנו, שגדל פי ארבעה + היצוא, שעלה פי שמונה, ועוד כהנה וכהנה.

אנו עומדים עתה על פרשת דרכים, סיומה של תקופה שהיא ראשיתה של תקופה חדשה. כברת הדרך, שעברנו, תקופת בראשית היתה, תקופת בניית היסודות – יסודות עם ומשק. נאלצנו לפתח כלכלה ומשק בתנאים קשים ובאקלים עויין. וחייבים היינו להקים לעצמנו מחסה ומגן, כדי לגונן על המשק בפני רוחות העולם המנשבות בעָצמה, למען לא יבולע לשתיל הצעיר, לרך הנולד, למען לא יקמול באִבו.

אך השתיל גדל וצומח ועליו להיות לאילן גדול היונק מזונו וחיותו משרשיו הוא. הניצן צריך ליהפך לצמח הנושא פריו; ומשק וכלכלה, כילד, חייבים להתבגר ולהתקיים מפרי עבודתם ועמלם. לא לעולם יעמדו לנו מקורות העזרה מארצות חוץ. עלינו לעמוד על רגלינו ולחיות מפרי עמלנו. ענקי עולם, עשירים, בעלי ידע ונסיון, הון וחמרי־גלם, לוחמים זה בזה על מקום לתוצרתם. אומות קטנות מתאגדות והולכות לגופים גדולים, כדי לעמוד בהתמודדות. השוק האירופי המשותף, שעוד לפני שנים מעטות פיקפקוּ גם המדינוֹת החברות בו אם אמנם יצליח במשימה, הופך במהירות לגוף כלכלי ומדיני אדיר. לכן חייבים אנו לנקוט מעתה מדיניות של התבגרות. לכן על סחרנו ללכת על שבעת היַמים וחמש היבשות, כדי להביא את לחמנו. חייבים אנו לצאת מן החממה שהקימונו ולעמוד פנים אל פנים מול הרוחות המנשבות ולהתמודד על מקומנו בעולם.

מוטב, על כן, שנכין עצמנו למערכה ונרגיל משקנו וכלכלתנו מבעוד זמן לתנאים השוררים במערכת השוָקים העולמית. לכך מכוּוָנים כיום כל הגיגינו ומאמצינו. בידי העם הזה, מנהיגיו ופועליו, נתון הדבר. בהתאפקות בדרישותיו, חסכון בהוצאותיו, ייעול ומסירות בעבודתוֹ ופריון בתוצרתוֹ – טמוּן סוֹד ההצלחה.

ולנגד עינינו המטרה העיקרית: קיבוץ נידחים מקצוי ארץ והפיכתם לעם יוצר, נושא עצמו מבחינה כלכלית ומקיים חזונם החברתי והמוסרי של נביאיו הקדמונים.

---

הישגים, בעיות ועתידות בהתישבות

מאת

לוי אשכול

בועידה החקלאית התשיעית, ינואר 1960

לפני עשר שנים, כאשר החלו גלי־עליה גדולים, הרגשנו כל אחד במקומו ובשליחוּתוֹ, שמשהו מכה על ראשנו ואומר: גדל! חטוף וארגן וערה יהודים בקרקע! קרא לנוער שיתפשטו בארץ לארכה ולרחבה, יישבוּה ויכבשוה כיבוש התישבוּתי, למען הכוֹת שרשים.

במאבקנו לעצמאות כלכלית נטלה החקלאוּת למן היום הראשון חלק מכריע. במבצע ההתישבות ראינו דרך לשיבת העם אל אדמתו וליישובם של האזורים השוממים בארצנו, הקמת חומת מגן לאורך גבולותיה, אמצעי לקליטת עליה ויצירת מקור פרנסה ואחיזה להמוני העולים לציון וחיפשנו דרך להבטיח לישוב הותיק ולהמוני העולים לארץ מצרכי מזון וכלכלה.

בשנים הראשונות לקום המדינה נשאה בעיקר החקלאות הותיקה, שנוסדה לפני קום המדינה, בעול הבטחת המזון הטרי. לא עברו שנים רבות וההתישבות הצעירה הצטרפה אל אחותה הבכירה, הרחיבה והגדילה את ייצורה החקלאי. היא גם הביאה בעקבותיה מהפכה בנופה של ארצנו. על 256 הישובים העבריים החקלאיים, שהיוּ קיימים בשעת לידתה של המדינה, נוספו 482 ישובים ובכך שילשנו את מספר הישובים החקלאיים. מספר העוסקים בחקלאות גם הוא גדל פי שלושה לערך ומ־30 אלף מפרנסים עברים בחקלאות לפני קום המדינה, הגענו ל־80 אלף, בערך. מספר הנפשות שבסקטור החקלאי מגיע היום ל־400 אלף.

הקמת הישובים החדשים היתה מלוּוה פעולות־פיתוח, שהן היום תפארת מדינתנו ודוגמה לאחרים. הגדלנו את תפוקת המים מ־300 מיליון עד מיליארד ורבע מיליון ממע"ק השנה; השלמנו את מפעל ירקון – נגב המספק מים לאדמות הנגב הצחיחות; החילונו בביצוע שלב ראשון של מפעל המים הארצי; הכשרנו באזורי ההר כ־170 אלף דונם אדמות טרשים לעיבוד חקלאי; נטענו למעלה מ־200 אלף דונם יערות ובהם כשלושים מיליון עצים; סיימנו את מפעל ייבוש החולה ואנו מנצלים את האדמות הפוריות שנתגלוּ מתחת לסוּף הביצה; הקימונו גושי התישבות חדשים ורבים לארכה ולרחבה של הארץ, סביב לערים ולעיירות הקיימות והקימונו התישבות באזורים חדשים אחרים על הכפרים והמרכזים השונים המשתלבים בהם; תקענו יתד נאמנה בעין־גדי, ביטבתה, בעין־יהב; החילונו בפיתוח עדולם, תענך ועוד. מפעלי־פיתוח חקלאיים אלה, ורבים אחרים אשר לא מניתי כאן, גירשו את השממה ואת היתמות, שינו את פניה האפורים־צהובים של אמא־אדמתנו והחזירו לה מקצת מן הצבע הירוק והרענן.

עצמתה הכלכלית של חקלאותנו עולה היום על מה ששיערנו לפני עשר שנים וכאן אולי גם שורש משברי השפע. לא שיערנו מראש כוחה וסגולותיה של חקלאותנו ולא יכולנו לכוון אותה לפי תפוקתה הבלתי־משוערת. היום, עם בוא העודפים וירידת הרווחיות הכללית בחקלאות, ועם הצורך להגביר את חלקה של החקלאוּת במאמץ הכולל לסתימת הפער במאזן התשלוּמים – נתבעים אנו לבדוק אותה מחדש ולהנחוֹתה בדרך ההגיון והיעילוּת הנראים בתקופה זו.

תמורות ושינויים בתנאי־היסוד

תכנון וכיווּן החקלאות חייב להביא בחשבון ארבע תמורות, שחלו בתנאים בארצנו בתקופה האחרוֹנה. המשק המעורב האורגני המונח ביסוד מבנה משקנו החקלאי חייב להתאים עצמו לתמורות הללו לטובת החקלאי ולטובת כלכלתנו כולה. משק מעורב זה היה יצירה היסטורית של מעצבי דמות חקלאותנו. יוסף בוסל, אליעזר יפה, ארתור רופין, עקיבא אטינגר ופרופ' יצחק ווּלקני השכילו לבנות את המשק במתכונת שתאמה את התנאים הכלכליים, החברתיים, הבטחוניים והמדיניים, ששררו בארץ־ישראל בטרם מדינה. המשק המעורב האורגני, שנשען בעיקר על ענפי החצר, יכול היה להחזיק מעמד כלכלי ולהבטיח לבעליו פרנסה נאותה גם ללא תלות ישירה בגודל שטחי הקרקע שלרשותו. בימים ההם, כאשר כל שעל אדמה היה יקר מפז וצריך היה לשמש בסיס להשתרשות ואחיזה של מספר גדול ביותר, היתה נודעת חשיבות עצומה לקיים חקלאים עברים על שטחי־קרקע מצומצמים. כל ישוב היוָה יחידת־משק עצמאית סגורה, שאינה תלויה בסביבה, ועליה היה להחזיק מעמד ללא תלות ישירה וקובעת בגורמים הקרקעיים או האקלימיים. הודות למשק מעורב זה הצליח הישוב העברי בארץ־ישראל להקים נקודות־ישוב מפוזרות באזורים שונים ומרוחקים של הארץ ואלה עזרו לנו להחזיק מעמד הן מבחינה כלכלית והן מבחינה בטחונית בתקופת המאורעות שקדמו למלחמת־העולם השניה ובמלחמת השחרוּר.

מבנה־משק זה התאים לצרכי הישוב העברי בימים ההם, שהיוָה בעיקר הבטחת תוצרת טריה ממשקים עבריים. הדאגה לכלכלת המדינה ואיזון תקציבה לא היתה עלינו. הדגש אשר ההתישבות העובדת שמה על המשק המעורב האורגני, ללא בחינה ממלכתית של מערכת הכלכלה כולה, היתה אחת הסיבות שענף הפרדסנות, שהיוָה גם בימים ההם ענף חקלאי עיקרי של הארץ, היה בעיקר נחלתה של החקלאות הפרטית או הערבית. אולם בשנים האחרונות חלו תמורות ואלו הן:

א. מאזן התשלומים. – מוטלת עלינו החובה הכבדה ורבת־האחריות לדאוג לא רק להקמת מעמד חקלאי ולסיפוק מזונות, אלא גם לכלכלת המדינה. עלינו, איפוא, למצוא ולחשל כלים, אשר באמצעותם אפשר יהיה להתאים את הייצור למטרה הכלכלית העיקרית, והיא סתימת הפער במאזן התשלומים על־ידי הגדלת היצוא ומניעת היבוא בתנאים מתקבלים על הדעת. ואמנם, קיימות אפשרויות מניחות הדעת להרחבת היצוא החקלאי לא רק בענף ההדרים, אלא בענפים רבים אחרים. יצוא הבטנים ניתן להרחבה ניכרת. אפשרויות של ענבי מאכל בעונות המוקדמות אף הן מבטיחות, ולעומת יצוא נסיוני בלבד כיום, נראה שאפשר להגיע ליצוא שנתי של אלפי טונות לשנה. הוא הדין לגבי ירקות בכירים מזנים מיוחדים, ובעיקר עגבניות ותפוחי־אדמה.

אם נדע להתאים את מבנה המשק החקלאי כך, שיהיה מוכשר לגדל גידולי־יצוא אלו בהתאם לדרישות השוָקים בחוץ־לארץ, יש יסוד לתקוה להגיע לכך שנוכל לספק תוצרת חקלאית מגוּונת לשוּקי־חוץ, כשם שעלה בידינו בפרק זמן קצר להתאים את הייצור החקלאי לצרכי השוק הפנימי. נידרש, איפוא, לגדל את גידולי היצוא בשטחים מיוחדים ולא לסמוך על עודפים בלבד; נייצר במיוחד לשם יצוא ונבטיח תוצרת אחידה ובכמויות קבועות; נצטרך לכוון את הייצור לזנים המיוחדים המבוקשים בשוּקי חוץ־לארץ; נצטרך לשמור על איכות גבוהה של התוצרת ועל אריזה מתאימה; נצטרך לעשות מאמצים להוזלת הייצור על־ידי ארגון מתאים של ההובלה והשיווּק. לשם כך עלינו לשפר את הכלים הארגוניים שיטפלו ביצוא החקלאי.

ב. משבר העודפים. – אתמול היתה ברכת השפע והעודפים בירקות, היום – בחלב ובביצים, ואילו מחר עלולים אנו לעמוד בשפע עודף של פירות, כולל הפרי המחופש כיום בשוָקים – הוא התפוח. בחלקו נובע שפע זה מהפיתוח השיגרתי של משקנו לפי מבנה אחיד. החקלאות הצעירה מייצרת היום בפועל רק במחצית אונה – וזאת משום שעדיין לא הבשיל הידע במידה מספיקה, ובשל המחסור החמור באמצעי ייצור. פיתוח החקלאות של הישובים החקלאיים בדפוסים הישנים עלול, איפוא, לספק את המזון הטרי לא רק למיליון השלישי, אלא אף להמשיך בשפע של עודפים הגדלים והולכים. שכן לא רק ההתישבות החדשה מגבירה חילה, אלא גם החקלאים הותיקים רוכשים ידע נוסף ומעלים יבוליהם.

תופעה מרנינה ומעודדת זו מחייבת תכנון הגידולים והמשק החקלאי שימנע להפוך תופעה מעודדת זו לרועץ. על כן חובה עלינו לראות כבר היום את הנולד, והוא: לצמצם או להקפיא את שטחי הענפים בהם הגענו לרוָיה ושאינם תורמים לביסוס כלכלתנו ובמקומם להרחיב את שטחי הגידולים שניתן לייצאם או הבאים לדחוק את תוצרת היבוא.

ג. אזורי־התישבות חדשים. - ואף גם זאת. מאז החלה ההתישבות הציונית בארץ־ישראל ועד קום המדינה, התרכזה החקלאות העברית בעיקר באזורים מצומצמים של הארץ. לא הרחקנו לכת דרומה ולא העפלנו להרים. התרכזנו בפיתוח המשק החקלאי בעיקר בשפלת החוף ובעמקים. רק עם תום מלחמת הקוממיות וכיבושה הצבאי של הארץ התחלנו גם בכיבושה החקלאי. הדרמנו ללכיש ולנגב ועד לערבה הגענו; העפלנו להרי הגליל ויישבנו חלקי ארץ שמיום חורבן הבית לא קמו בהם ישובים עבריים. התכונות החקלאיות של האזורים הללו הן לעתים שונות תכלית שינוי מאזורי ההתישבות המקובלים, אליהם הורגלנו ושאת תכונותיהם הכרנו. אזורים מסוימים בעמק הירדן, באיזור הנגב המערבי ובאופן מיוחד בערבה, יפים ומתאימים לגידול ירקות, פירות ופרחים הניתנים ליצוא; אזורי־ההר מתאימים לסוגי פירות אפילים ולגידולים שהיו עד לשנים האחרונות פרי נחלת הישוב הלא־יהודי בלבד; אזורי־הגבעות נחונו בתנאים טבעיים מצוינים לגידול החרוב ולטיפוח המרעה הטבעי שמהם ייזונו עדרי הצאן והבקר לבשר. ארצנו קטנה, אולם תכונותיהם החקלאיות של אזוריה שונות במידה ניכרת זו מזו. ניצול התנאים הטבעיים מחייבנו להתאים את מבנה המשק בכל איזור לתנאיו המיוחדים כדי להפיק ממנו את התועלת הרבה ביותר.

ד. ענפי־משק חדשים. – נוסף לאזורים חקלאיים חדשים התעשרנו בגידולים וענפים חדשים. לענפי המשק ה“קלאסיים” של החקלאות העברית – פרת החלב, ענף ההדרים, הירקות והפירות המקובלים – התוספו ענפים חדשים שלא היו עד השנים האחרונות בארצנו. כך נוספו כל גידולי התעשיה, ענף הבקר לבשר, ענף פיטום העופות, מיני פירות חדשים וזנים ומינים חדשים של ירקות.

אנו חייבים להביא בחשבון את המערכה המורכבת והענפה של החקלאות המודרנית, את הדרישות הקפדניות והבררניות של השוָקים בארץ ובחוץ־לארץ, ההוצאות הגדולות הנלווֹת לכל ענף ואת הרמה המקצועית הגבוהה הדרושה להנהלה יעילה של הענפים החקלאיים. כל אלה קובעים שיעורי רנטביליות מסוימים לכל ענף ומחייבים לבסס את מבנה החקלאות בעתיד על טיפוסי־משק, שבכל אחד מהם ייכללו הענפים האפייניים לאיזור ובממדים הגיוניים ורנטביליים. כל נסיון לכלול במשק האיכר את מרבית הענפים כדי להפכו ל“מעורב” ככל האפשר, יביא לכך ששטח כל ענף בו יהיה מצומצם ולא יאפשר להגיע ליחידה הרנטבילית.

ולאחרונה, יש להביא בחשבון כי בשנים האחרונות חלה ירידה ברווחיות הכללית בענפים ובגידולים השונים וההכנסה של יחידת־ייצור פוחתת והולכת. הפיצוי לכך הוא הגדלת הפריון; כאן הישועה והברכה. כדי לשמור על הרמה הנוכחית של רמת־החיים לחקלאי ואף לשאוף להעלותה בעתיד – יש להגדיל ממדי כל ענף במשק היחיד, כי רק בדרך זו נוכל לצמצם את הוצאות הייצור, לדחוף את הגדלת היבולים על־ידי התמחות החקלאי במספר ענפים קטן וכתוצאה – להגדיל את רנטביליות משק היחיד ולשמור על הכנסותיהם של החקלאים.

כל אלה תובעים לבסס ולתאם טיפוסי המשק לאזורי הארץ השונים. יש וכדאי לצמצם את מספר הענפים ולעומתו להגדיל ממדי כל אחד מהם. המשק ייבנה על העבודה העצמית של האיכר ומשפחתו. ביסוד של משק מעורב אין לגרוס שבכל משק חייבים להיות כל שבעת המינים בהם נתברכה הארץ. אף מעצבי דמות המשק הלאומי ומניחי־יסודותיו לא גרסו, שכל משק חייב לכלול את כל ענפי המשק.

שלושה טיפוסי משק

שלושה המה אבות הטיפוס של המשק באזורי השלחין כפי שהם מצטיירים כיום בעיני בעלי־המקצועות:

א. משק החלב, שהוא המשכו הטבעי של המשק המעורב האורגני, אולם שונה ממנו במידת־מה בהרכב הפנימי של הענפים. במרכזו תעמוד הרפת ומספר חולבות מתאים לדרישות הרנטביליות של הענף ולצרכי הקטנת ההוצאות הכלליות של קירור, הובלה ושיגור החלב לתעודתו. בצד הענף העיקרי קיימים ענפי־משנה, כמו מטע, ירקות ולול קטן. משק־חלב זה יקום בעיקר באזורים הטיפוסיים לגידול חלב, שאינם יפים להדרים;

ב. משק ההדר, אשר יתרכז באזורי ההדר הטיפוסיים שהם אזורי אדמות קלות וקלות־בינוניות של שפלת־החוף. במשק זה יעמדו בצד ענף הפרדס ענפי־עזר, שיהיו בעיקר הירקות וענף הלול;

ג. משק השדה, אשר יעמוד בעיקר על ענף גידולי התעשיה והשדה, וכענפי־עזר ישמשו ההדרים, ובאזורים המתאימים כאזורי מרעה – הבקר לבשר והלול. זה האחרון הוא הצעיר בין טיפוסי המשק שהזכרנו. רק לפני פחות מחמש שנים התחלנו לפתחו והנה היום הוא מקובל במרבית הישובים שקמו לנו בחמש השנים האחרונות בנגב, בלכיש ובאיזור תענך.

זכורים ההיסוסים, הויכוחים ואף ההתנגדות הגלויה שקדמו להקמת טיפוס משק זה. גם בועידה החקלאית האחרונה היו עוררין על דרך זו בהצביעם על כך שלא ניתן יהיה להבטיח באמצעות משק השדה פרנסה הוגנת לבעליו וכי רק המשק המעורב האורגני מסוגל להחזיק מעמד בתנאי ארצנו. ואמנם, שלבי ההסתגלות למשק זה היו קשים. בשנים הראשונות לקיומו היינו עדים לאכזבות המלוּוֹת רפיון־ידים הן של המתישבים והן של המדריכים ובעלי־המקצוע. בשנה האחרונה החל משק זה לעלות על דרך המלך, הגביר חילו והתעצם, עד כי היום כבר נמוג והולך הספק, ונדמה שאכן דרך זה בה הלכנו היתה מחויבת המציאות ונכונה. אם עדיין קשה מצבם של חלק ממשקי השדה, הרי הסיבה העיקרית לכך היא אמצעי הייצור הבלתי־מספיקים העומדים לרשותם, עקב היותם הצעירים ביותר ובעיקר משום ששטחי השלחין אשר לרשותם עודם מצומצמים. אולם הבסיס עליו הקימונו משק זה נראה עתה נכון ומבטיח.

בעיית משקי ההר והגבעות היא אולי החמורה מכולן. כמה סיבות למצבם המיוחד. רוב ישובי ההר והגבעות מבוססים בעיקר על ענף המטעים, ואלה החלו רק עתה להניב; במספר ישובים מצומצמת מכסת הקרקע מפאת התנאים הטבעיים, ואילו הוצאות הייצור גבוהות. בעיית רווחיות ענף זה עודנה טעונה בירור מקיף. יש למצוא דרכים להגדלת הכנסות מתישבי ההר. דרכים אלו כוללות את הגדלת מכסת הלול ליחידה, הגברת נטיעת החרובים וענבי היין בישובי הגבעות, ובמקרים מסוימים הגדלה של יחידת הקרקע, במידת האפשר. כדי להבטיח למתישב פרנסה נאותה גם בשלב המעבר, עיבדה עתה המחלקה להתישבות תכנית מפורטת, לפיה תושלם הכנסתו של המתישב עד למינימום מסוים שתיקבע על־ידי הבטחת תעסוקת חוץ, ואולי גם מלאכה שתקטן ותלך עם הבשלת ענפי החקלאות. אם החישובים הכלכליים יוכיחו שהחקלאי מנצל במלואם את אמצעי הייצור ואין הוא עדיין מסוגל להגיע להכנסה זו שנקבעה, תושלם הכנסתו על־ידי הבטחה של תעסוקה פרודוקטיבית. במקרים דחוקים ננהג לפי שיטה זו גם בישובים באזורים אחרים.

אמת־המים – עיקר גדול

עלינו לזכור, כי אמת־המים היא אשר צריכה להנחות ולהדריך את מחשבת הפיתוח של החקלאות, ולפיה ישק משק ארצנו. המים מהוים כיום, ובודאי גם בעתיד הקרוב, אמצעי־ייצור המגביל את הפיתוח ועל כן עלינו לטפח אותם הענפים המביאים לנו תמורה – בכסף ובעבודה – הגבוהה ביותר לכל מטר מעוקב של מי־השקאה. לפי מודד זה גידולי היצוּא הם בראש הסולם, גידולי התעשיה באמצעיתו וגידולי המספוא בתחתיתו. בסולם העדיפויות הזה עלינו לטפס בבואנו לבנות את בנין החקלאות.

הדאגה להבטחת שימוש נכון ויעיל במים היא ראשונה במעלה. תוספת המים השנתית הכללית בחמש השנים הקרובות תהיה מצומצמת ולא תעלה על 150 מיליון ממע“ק. נוהגים אנו היום בבזבוז מים משוע בעיקר בעיר, אולם גם בחקלאות. כדי להרחיב את שטחי השלחין בחמש השנים ב־300 אלף דונם ולהגיע לשטח מושקה של 1.5 מיליון דונים בישובים הקיימים בלבד, שומה עלינו להפחית את הבזבוז על־ידי ויסות כמויות המים המיועדים לשימוש בערים וכן על־ידי צמצום מכסות המים לגידולים השונים. מתברר, שנהגנו להפריז באופן ניכר בכמויות המים שהיינו מעניקים לפרדסים. פרדסנים רבים באיזור החוף נהגו להשקות את פרדסיהם ב־800 ואף 1000 ממע”ק מים לדונם בשנה, בעוד שבעלי־המקצוע ממליצים על מכסה שאינה עולה על 700 ממע“ק. זאת ועוד: לדעתם, כמות המים הגדולה לפרדס לא רק שלא הועילה אלא אף הביאה נזקים לעצי ההדר, הפחיתה את היבול ופגמה באיכות הפרי. לגבי גידול הכותנה חשבנו מלכתחילה שיש להשתמש בכמות ממוצעת ארצית העולה על 800 ממע”ק לדונם, ואילו היום מדברים כבר על כמויות־מים קטנות בהרבה. באזורים רבים של ארצנו, ולאו דוקא בגשומים ביותר, מקבלים יבולים יפים גם ב־500 ממע"ק לדונם. הוא המצב ביחס לגידולים רבים אחרים.

על חטא שחטאתי באי־הבאת פרות מקליפורניה

לעתים אני חושב שצדקה עשה אתנו “שר החקלאות” במרומים – שטרם הוצאנו את כל אלפי הלירות שצריך היה להשקיע, לפי המפתח, בהתישבות החדשה.

אנא, הבינו את דברי. אנחנו לוקחים את העולים ישר מן האניה אל הבית, ואם הבית עומד בעדולם – ישר מן האניה לעדולם, ואומרים להם: כאן יבנה איש איש “מדינה”. חשבתי: בדרך־כלל זה תהליך של שנים רבות עד שיקום חקלאי במשק הזה, ובודאי לא מעט כסף ילך לאיבוד, מה שמכנים “שכר לימוד”. ואילו היינו משקיעים עד היום את כל הכספים – מסופקני אם זה היה טוב לחקלאות ולהתפתחותה. אולי, באופן אישי, היה מצבו של מישהו טוב יותר. אבל אינני מדבר על מצבו האישי של פלוני ואלמוני אלא על המצב המשקי הכללי.

אביא דוגמה: אני נושא ב“אשמה”, ללא כפרה, על שלא הבאנו בשעתו עוד 20 אלף פרות מקליפורניה ולא השקענו בזה הון תועפות. אל תאמינו ל“שם הרע” שהוציאו עלי, שאינני אוהב פרות; אך כל דבר טוב במידה. לבנו מתרונן כאשר אנו שומעים שחברים בקיבוץ ובמושב מעלים את הישגיהם במשקיהם. כמה עמל ואהבה השקענו עד שהגענו להישגים אלה, שהם הגבוהים ביותר בעולם, אבל נדמה לי בכל זאת שהכל צריך להיות במידה, במשׂוּרה. המחשה על שינויים מסוימים בתכנון המשק טובה היא למשק ולחקלאות, וטוב שאנו במצב שיש לנו עוד אפשרות להשקיע מיליון ל"י כדי להכניס שינויים הדרושים לטובתו של המשק. הייתי רוצה שגישה זו תהיה נחלת הכלל; כי אם מחר נודיע למספר ישובים, שאיננו נותנים להם כסף לרכּוֹש עוד פרות – הרי זה מתוך כוָנה טובה ועל דעת הכלל הגדול.

ועל ענף הרפת בכללו.

הענף הזה הוא השני בגדלו והראשי במעלתו מבחינת ההספקה של מזון חלבוני זול לעם, הספקת זבל לשמירת פוריות השדות ואיזון עבודתו של החקלאי בחקלאוּת הישראלית. עד לשנים האחרונות היה הענף הזה ציר המשק בהתישבות העובדת הקיבוצית והמושבית כאחד.

הופתענו מן ההתפתחות, מן התפוקה ומן השיאים שהושגו. אמנם בחלק ניכר של חקלאינו – ובעיקר בהתישבות החדשה – יש עוד לעשות הרבה בשטח יעילות העבודה והעלאת תנובת הפרות. העודפים הנוכחיים בחלב, העליה הצפויה של התנובה במשקים הצעירים והמפגרים מחייבים לתחם, ויהא אפילו רק לתקופת מעבר, את גודלה ומתכונתה של רפת החלב. היום מונה הרפת בארצנו כ־62 אלף פרות חולבות והיא מספקת חלב בשפע לאוכלוסיה, ויש אפילו עודפים.

התנובות העולות מראות ללא כל צל של ספק, שרפת בהיקף דומה תספיק בעוד 4 – 5 שנים גם לאוכלוסיה החזויה של שנים וחצי מיליון נפש, ולמעלה מזה. אינני רואה סיכוי להגדלת תצרוכת החלב. זכורה התקופה שלפני 4 – 5 שנים, בה תבעו רבים רפת בכל משק ומשק, הן המושבי והן הקיבוצי. תביעה זו היתה מלוּוָה בהנחה שצריכת החלב לנפש עתידה לעלות באופן ניכר. התחזיות הללו נתבדו. לא חלו שינויים מכריעים בצריכת החלב, ונקל לשער את המשבר הרציני ואת הסכנה האמיתית לקיומם של המתישבים, שהיו באים אלינו היום, אילו שעינוּ לתביעה זו.

“משבר הרנטביליות” בחקלאות

הירידה ברווחיות ענפי החקלאות, או כפי שרבים מכנים אותה היום “משבר הרנטביליות” בחקלאות, מחייבת אותנו לתכנון זהיר. כדי להבטיח את החקלאים מפני ירידה ברווחיות, צריכה הרפת וכן, כמובן, כל שאר הענפים, להתרכז באזורים הטיפוסיים לכך וביחידות מתאימות. מכאן שישובים רבים שאין להם עדיין רפתות, ואף אחרים שכבר היום מחזיקים רפת, יעדיפו לחסל בתחומיהם את הענף כדי לאפשר את קיומו האיתן במשקים הטיפוסיים לכך; במקום רפת הם ימצאו פרנסתם בפיתוח ענפים אחרים מתאימים לאזורם ולשוָקים.

אני יודע שיש ישובים שחסרה להם קרקע ואין להם די לפרנסתם. אנחנו מחפשים דרכים להבטיח את קיומם. אנחנו מתחילים בנטיעת עשרות אלפים דונמים חרובים על־יד הישובים הללו וגם במרחקים מסוימים. כשיתחיל מטע זה להניב פרי ולהיות ענף מכניס נחלקוֹ בין המתישבים. מדובר גם על פיתוח הלול.

המחלקה להתישבות יודעת את המצב בישובי ההר. באופן תיאורטי ידענו מראש, כי קשה יותר להתישב בהר מאשר בסביבת דגניה או בעמק יזרעאל, אולם כיום אנחנו יודעים זאת באופן מעשי יותר. מסתכמת הנחה, שהמוסד המיישב יצטרך ללווֹת את המתישבים עד שתהיה להם הכנסה מתאימה מענפי החקלאות, מלאכה או עבודות־חוץ; עליו לשאת באחריות, להשתתף בצורות שונות בעזרה למתישבים, עד אשר יגיעו להכנסה מענפי החקלאות. אני מאמין שנעמיד את הישובים האלה על רגליהם ועל הענפים החקלאיים.

לפני שעליתי על הבמה ישבתי בין השורות ושוחחתי עם מספר חברים, נציגי הישובים. שמעתי הערות על חשבון המוסדות המיישבים ועל חשבון שרים, כולל שר האוצר. שאלתי אחד מהם: הגד נא, יקירי, האם יודע אתה מהו האחוז מתקציב האמצעים הציבוריים של המדינה והסוכנות – ואנחנו חולשים רק על אמצעים אלה – שהושקע בהתישבות החקלאית? אינני רוצה להגיד לכם את האחוז שהוא נקט, אבל אגלה אותו לועידה כולה: 40 אחוז מן האמצעים הנ"ל מושקעים בהתישבות החקלאית, וגם השנה הושקע אחוז כזה.

גם השנה יושקעו קרוב ל־175 או 180 מיליון ל"י בהתישבות. יש צורך גם בתעשיה. גם בהתישבות עצמה יש צורך בתעשיה. צריך להעסיק עוד עשרות אלפי אנשים, כי עדיין לא השרשנו את כל האנשים בעבודה יוצרת, לא בחקלאות ולא בערים ולא בשכונות־ספר ובעיירות־ספר. אדם בשליחות ציבורית חייב להקשיב לביקורת ולבדוק את עצמו לאור דבריה. אני שואל: מה לעשות לכרמנו בנקודה זו – מה אפשר לתבוע מהממשלה והסוכנות – ולא נעשה?

שיכון וביסוס

לא כל הכללה נכונה, ועל כן אין לדבר במושגים כוללים. לא כל ההתישבות, לא בקיבוצים הצעירים ולא במושבים, גרה בבלוקונים; לא כולה היא ללא גג; לא כל הבלוקונים סדוקים, ולא כל הגגות התמוטטו. יש כ־3 – 4 אלפים בלוקונים שעדיין לא שינינו אותם לבתים. יאמרו: החבר אשכול הבטיח. – נכון! יש להיזהר בהבטחות. לשליחו של הברוֹן רוטשילד קל יותר להבטיח, כי הברוֹן יודע מה הסכום שהוא רוצה להוציא. אנחנו פועלים מתוך תקוה ולפי “חשבון” של סיכויים להצלחת המגבית וריכוז תרומות; וקורה לעתים שהעם מכזיב תקווֹתינו, ואז אין לנו ברירה. אולי נגיע לזמן, שהעם במדינה יהיה אחראי יותר לתקציב ההתישבות ויוכל להגדיל חלקו בו. אבל בינתים אם התורם לא תרם – מנין נקח? ואז גם ההבטחות מאחרות להתממש, אבל סופן להתממש, ולוּ באיחור.

אני מקוה, כי הדברים שאומר עכשיו עשויים להקל על מצב־רוחם של אותם 3,000–4,000 בעלי הבלוקונים במושבים ושל אותם מאות ואלפים בישובים קבוצתיים, שהשיכון הוא בראש דאגתם. אני מאמין ששאלת הבלוקונים תיפתר תוך שנתים, ולכל היותר – תוך שלוש שנים, אם לא תהיינה קטסטרופות. בשעתו, כאשר ישבו במחנות 150 אלף עולים, היה דיור כזה נחשב כארמון, כי אז גרו באוהלים, וגם לרכישת אוהלים לא היה כסף. יצאנו למרחבי השדות עם שוכני בלוקונים והחילונו לבנות עיר וכפר, וכעבור זמן שינינו את הבלוקונים והגדלנום, חלקם פי שנים ויותר.

התלוננו כאן, שבבתים רבים אין עדיין שירותים. שאלתי את עצמי לא אחת, ואני מאמין שיימצאו חברים שיהיו שותפים לשאלתי: האומנם יחידים אנחנו בעולם שלא לכל התושבים יש שירותי־בית? יודע אני מדינות חזקות יותר, עשירות יותר, עומדות על תלן דורי דורות, שיש בהן מאות ואלפים בתים ללא שירותים. אינני אומר, שמישהו מאתנו אינו זכאי לדירה נוחה. כולנו בני מלכים, ולכולנו מגיע הכל. אבל האם כל מדינה נתנה שירותים כאלה לאזרחיה? הבה נצא לעולם, נסייר וניוכח. טוענים: מדוע לבעלי מקצועות חפשיים מגיעים שירותים, ולמתישב לא? אין ביכלתי, אפילו כחבר ממשלה, לשנות את סדרי העולם, כדי שלא יהיה מקום לטענה כזאת. גם אם כל לבי הוא לטוענים, אין בידי לענות על השאלה, מדוע לאחד יש יותר ולאחד פחות. אנחנו בונים עתה בתים לא כל כך גרועים גם בהתישבות, אבל טיפוס אחר. תוך שנתים, אני מקוה, תיפתר בעיית השיכון הגרוע בהתישבות.

וכי תשאלו: מה על ביסוס? והח' הרצפלד, בין שאר דבריו, שאל: כלום אי־אפשר להשיג עוד 50 מיליון ל"י בכל שנה למטרה זו בצורת הלואה? – מכיון ששאל זאת קבל עם ועדה, עלולים לחשוב שאשכול אינו רוצה, והממשלה והסוכנות אינן רוצות. לא לשם ויכוח אני יכול לענות לו: הלא הכסף שלנו הוא בחלקו הגדול מלוה, וכלום ניתן לאמר: 50 מיליוֹן לירות ביני ובינך מה הן? אך אני מודה ומתודה שאינני יודע את הדרך להשיג את המיליונים החסרים. גם הרצפלד ניסה אשתקד לגייס אמצעים נוספים. אנחנו מגייסים אמצעים, חלקם על מנת לא להחזיר, בתרומות, וחלקם במלווֹת. בכל זאת אני חושב, שתוך 4 – 5 שנים יושקע בהתישבות הזאת כל מה שאנחנו חייבים על פי התכניות שלנו ונסיים פרשת הביסוס.

הצמדה – הכרח המציאות

אני רוצה שחברים ידעו את דעתי בשאלה זו. מי שגורס הצמדה, איננו מתכוון שהמוסד המתכנן, המדינה או הסוכנות, יקבלו מהמתישב אגורה אחת יותר מאשר קיבל מן העם או מן המדינה בנכסים ממשיים. אני מוכן מראש להתחייב בשם המדינה, או בשם הסוכנות, שברבות הימים והדורות (כי החוזה הוא ל־40 – 50 שנה) לא ייגבו חובות מההתישבות העובדת, אם הכנסתה תהיה באמת כזאת שבקושי תבטיח קיום למתישב. אקבל סמכויות לחתום על חוזה שהעם יסתפק בהחזרת 80% או אפילו 70% מהשקעותיו בנכסים ריאליים. ההצמדה מכוּונת לכך, שאם תוך 10, 20, 40, 50 שנה יקרו דברים במדינה, שיורידו את ערך המטבע ב־50% (באמריקה יורד ערך הדולר כל שנה) – יהיה ערך לחוב המוחזר. אנחנו רוצים ליישב על הקרקע עוד מאות אלפים יהודים, והדור הזה חייב לדאוג שלפחות חלק מהבאים יצוידו כפי שצוידו קודמיהם. אינני יודע אם האמצעים של היום יעמדו לרשותנו בעוד עשר שנים. הכוָנה היא שבחוב המוחזר אפשר יהיה ליישב עוד יהודים. הלא כולנו מאמינים ורוצים ומצפים לא למיליון השלישי בלבד, אלא גם למיליון הרביעי. אפשר שהמצב יהיה כזה, שהמתישב לא יוכל להחזיר אף אגורה אחת – והרי גם אז לא תנשל המדינה את מתישביה. מההתנגדות הנמרצת להצמדה, שנשמעה כאן, משתמעת כאילו כוָנה לא להחזיר כלל את ההלואה. ומה אם לא תהיה דוולוּאציה? המתישבים חותמים על סכום בתוספת רבית מסוימת, ועליהם להתחייב לשלם כפי שעשו ראשוני ההתישבות העובדת, אשר חתמו על חוזים ושילמו.

בביסוס הישובים החדשים יש להשקיע 350 מיליון ל“י. אמר חביב, ובצדק, שהמכסה הזאת, שהסוכנות נותנת למתישב, היא רק חלק מן התקציב, ואחר־כך היא מעבירה אותו לרשות הממשלה ואומרת: בבקשה, טפלי בחלק האחר. סכום זה מצטרף לעוד מאות מיליונים ל”י. את הכספים האלה צריכים להשיג בחלקם ממַלוים. הרצפלד ניסה להשיג מִלוה נוסף ונענה על־ידי אִיק"א, שהסכימה להלווֹת ל־15 שנה בריבית גדולה יותר מאשר אתם משערים, ובהצמדה. תארו בנפשכם, אם מכאן תצא הפקודה: בלי הצמדה! – האם זה יקל על גיוס אמצעים ועל השגת מלוה לשנים רבות? ראיתי חובה לעצמי לא להסתיר את דעתי. הייתי מאושר אילמלא הייתי צריך לחשוב את המחשבות האלה, אבל אני שמח שלפני שנים חשבנו על כך והנהגנו את ההצמדה במדינתנו הצעירה, באשר היא מצוּוה ועומדת לקלוט רבבות ומאות אלפים אנשים נוספים ותנאי בטחונה הם כפי שהנם, גם באשר היא צריכה לבנות הכל מחדש, והיא עלולה להיות נתונה לתנודות פיננסיות. אני מאמין שהנכסים שהושקעו בארץ יהיו מקור הכנסה להשקעות מחודשות; ואולי אפילו לאותו המשק המשלם את חובו – לפיתוחו, ואולי להתישבות בנו של אחד המתישבים החדשים.

יש ישובים רבים שכבר מתקיימים מהכנסות ענפי משקם, אמנם עדיין לא ברמת ההתישבות הותיקה, אבל גם ההתישבות הותיקה לא התחילה ברמה הקיימת. אי־אפשר בנשימה אחת לדבר גם על רצון של כיבוש וחלוציות וגם על רמת־חיים, שאחרים הגיעו אליה לאחר שלושים שנות עבודה. אלה הם דברים פשוטים וגלויים, אבל אני חייב להגיד אותם. יש תקופת מעבר, ועוד תגיעו למצב של נהלל, כפר־ויתקין ואחרים. לפי שעה גם הממשלה וגם הסוכנות היהודית משקיעות מיליונים לירות – בצורה זו או אחרת – בסובסידיה לחלב, לירקות ולענף הלול. בכפרים שעוד אין בהם ענפי משק, או שהענפים עדיין בלתי מכניסים, עלינו לשאת באחריות למינימום מסוים, כי זו שותפות גורל.

תכנון החקלאות הוא הלכה מסובכת. זהו תהליך מתמיד, ויש צורך להתאימו מפעם לפעם לתנאים המשתנים. היום זוהי בעיית העודפים והצורך בפיתוח טיפוסי משק מסוימים, ואילו מחר עלולים אנו לעמוד בפני בעיות חדשות שתחייבנה תכנון וגישה חדשים. בשטח זה קשה לדעת מה תלד תקופה. עם זאת ברור שחייבים אנו לבצע את אשר נראה לנו היום כהכרחי.

לקראת העשור השני

הרשו לי עתה לגלוש ממלאכת ההוֹוה ולעבור לתיאור המחר, כפי שהוא מצטייר בעיני רוחי. בתום חמש השנים הקרובות אני רואה את מאות הישובים החדשים מבוססים ומצוידים בכל אמצעי הייצור, אדמותיהם מושקות, מטעיהם מניבים פרי, יבולי השדות עולים ופרנסת עובד־האדמה מובטחת. עד אז נשלים את השיכון, נתקינוֹ ונתאימו לצרכים. רמת־החיים של העולה החדש והנוער, שנאחזו בעשור הראשון ברחבי ארצנו, תעלה ותשתוה עם זו הקיימת כיום בהתישבות הותיקה.

לכל זה נזדקק לאמצעים כספיים עצוּמים. בחמש השנים הקרובות נצטרך להקציב סכומים ניכרים לביצוע מפעל המוביל הארצי, אשר שלבו הראשון יושלם תוך חמש־שש שנים. כן נקדיש תשומת־לב מיוחדת לביסוסה של ההתישבות החדשה. אם נצעד בכיווּן הרצוי יכול נוכל בתקופה האמורה להשיג את משימתנו.

שטחי ההדרים יפשטו על פני כל שפלת החוף ואף ידרימו ויחדרו לנגב המערבי, נטועים וערוכים לפי כל הכללים החדשים של החקלאות המתקדמת, מאורגנים סביב בתי־אריזה מרכזיים, שמהם תישלח תוצרתנו המהוללה באיכותה, במראֶהָ, בעטיפתה ובאריזתה לכל שוּקי אירופה; שטחי השלחין אף הם יוסיפו להקטין את השממה ולדחוק את המדבר, בהם יצמחו גידולי תעשיה שונים, שישמשו בסיס לתעשיות חדשות. בשיפולי הגבעות ובמורדות ההרים יחלו מטעי החרובים לתת את פריים, מזון לבהמה ולעוף, ולצדם ישגשגו מטעי השקדים ויוריקו כרמי היין, בשטח של 100 אלף דונם. צלעות ההרים החשופות בשטח של 150 אלף דונם נוספים יסורגלו בקוי המדרגות, פרי הכשרת הקרקע ואות למלאכת־המחשבת של עובדי הקרן־הקיימת; מעליהם יוריקו וילבלבו עוד 200 אלף דונם יערות חדשים להנאת העין ותועלת המשק כאחד.

גם בתקופה זו, שעיקר מלאכתה ותכלית מאמציה יהיו מוקדשים לביסוס הקיים ולחיזוק היש, לא נרפה ידינו כליל מלהרחיב את גבול התישבותנו ולבצר את הספר. אני מקוה שיעלה בידינו להקים היאחזויות וישובי־ספר בהתאם להכרח. פתח־תקוה חדש נפתח לנו אולי בערבה. אם נשכיל דעת, נוכל להפוך את קללת המקום לברכתו. הנסיונות הראשונים בעין־גדי ויטבתה הוכיחו, כי תנאי האקלים השוררים בערבה מגדלים גידולי־קיץ בעיצומו של חורף. פרי גידולים אלה יכול להיות מיועד לשוָקים רחוקים, המשלמים בעין יפה עבור פרח, פקעת, פרי או ירק, המושטים להם מחוץ לעונתם. עלינו להשתמש ביתרון זה שהעניק לנו הטבע, לחיזוק מעמדנו בערבה ולפיתוח חקלאות־יצוא מיוחדת וקוסמת. גידולי הידרופוניקה רומזים לנו דוקא שם ומחכים לטיפול ופתרון.

בתום חמש השנים יגיעו אלינו לראשונה מימיו של הירדן דרך השלב הראשון של המוביל הארצי. נוכל אולי להשתמש בחלקם לתנופה מחודשת בהתישבות החקלאית שלנו, בעיקר במישורי הנגב הפוֹרים והשוממים. עם כל אלו נמשיך במאמצים לפענח את מסתרי הטבע ולמצוא את הסוד של התפלת מי הים לשימוש בחקלאוּת.

אם כל זאת נעשה, תביא מלאכת הפיתוח החקלאית ברכה למשק ארצנו. הייצור החקלאי הכולל עתיד לעלות בתקופה זו בעיקר בשל הרחבת שטח השלחין ופיתוח ענפי היסוד. בסוף תקופה זו יגדל הייצור הכולל בכ־300 – 400 מיליון ל"י. הייצור החקלאי הכולל יחסוך למדינה בין 90 ל־110 מיליון דולר לשנה, מזה כ־85 מיליון דולר מיצוא חקלאי וכ־20 מיליון דולר על־ידי דחיקת יבוא של מוצרים רבים ושונים.

לא רק בשטח הקידמה החמרית והבסיס הכלכלי ייראו אותות מלאכתנו; התישבותנו החקלאית זקוקה לנכסי רוח לא פחות מאשר לנכסי חומר. תורחב רשת בתי־הספר האזוריים, בתחומי החקלאות החדשה והותיקה כאחד; יתוסף חינוך חקלאי־מקצועי; נטפח את מרכזי התרבות של ישובי העולים. דור חדש עומד על מפתן החיים. הבנים החוזרים משירותם בצבא מחפשים דרך להיקלט במשקי ההורים ולעזור על־ידם בפיתוחו וקידומו של המשק. הם ימשיכו במשימות ובמסורת המפוארת של ההתישבות החקלאית שהיתה מאז ומתמיד לא רק חלוץ המעשה, אלא גם חלוץ הקידמה הרוחנית והחברתית של הישוב העברי בארץ.

תקותי כי נתכנן את חקלאותנו בתבונה ובנאמנות; נבססה, נוציאה מבהלת העודפים ונכוונה לאפיקים הרצויים והנכונים והיא תשמש עמוד־יסוד בכלכלת הארץ ותביא ברכה למדינה ולחקלאים כאחד.

---

הבשור – אתגר לדור

מאת

לוי אשכול

הבשוֹר – לשם מה?

שאלה זו יכולים לשאול גם המאמינים וגם הספקנים; גם אלה שלבם פתוח מלכתחילה לכל עשיה, וגם הניגשים בחששות לכל מחשבה ומעשה החורגים מן המסגרת שקבעו מלכתחילה כנכון וכאפשרי. האם עכשיו – ישאלו השואלים – הוא הזמן המתאים לצאת בתכנית רבת־היקף, גדלת־ממדים, להקים עוד כפרים, עוד ישובים, להרבות חקלאים וחקלאות?

לדידי, זה הזמן, זה המקום וזה המעשה.

לשם הבנת החשיבות המכרעת שיש לענין הבשׂוֹר שׂומה עלינו לחזור אל ראשית ימיה של התנועה ולזכור, כי עיקרו של המעשה הציוני והסוציאליסטי הגואל של מפעלנו בארץ, לא היה במעשה עצמו אלא בעושה. תנועתנו ראתה מתחילתה את עיקר תפקידה בפניה אל האדם ובעיצובו מחדש. האדם הוא הבסיס לכל מעשה ואבן־היסוד של החברה.

והנה דוקא בשנות המדינה, שנות המסה והמעש, אנו עדים לפער הגדול בין המעשה הגואל ובין האדם הצריך גאולה. העלילות והנפלאות שהתרחשו לעינינו לא היה כמותן מימי תחילת התנועה הציונית. תוך עשור אחד נשתנו פני הארץ, צצו כפרים, הוריקו שדות, עלו ארובות־חרושת מעשנות, מים הוזרמו בצינורות ענק, כבישים חגרו לארץ, ערים גדלו ועיירות הוקמו, ירדנו אל בטן האדמה להוציא אוצרותיה והמראנו השמימה לנטות קשר בין ארצנו לעולם, אניותינו חוצות ימים ואוקינוסים – וכל זה מעשיהם של יהודים.

ומול מעשה נהדר זה – תחושת אי־נחת, דיבורים והרגשה של אי־שקט. גם בין העושים בעבודה הגדולה וגם בין הנקראים לה, ואינם עושים אותה. מה הסיבה לפער זה?

דומה עלי שדוקא גדלוּת המעשה, דוקא היקפו הרחב הוא שהגדיל את הפער. בימיה הראשונים של התנועה היו אנשיה מעט. כל אדם הרגיש עצמו כאילו הוא אחראי לגורל התנועה. הוא בחן עצמו – אם נמצא באמת בנקוּדת־המוקד של המאבק להקמת חברה ומדידה; הוא היה השופט והנשפט כאחת, הדיין ומבצע הפסק. בתקופה זו צמחו לנו האנשים שראו עצמם חלוצים לכל דבר ולכל מעשה, מתפרצים תמיד אל נקודת־התורפה ומגשימים בגופם את כל צויה של הציונות החמורה, של המאבק הגדול להקמת חברה חדשה, שלמה וצודקת.

תחושת הגורליות שבהכרעה האישית הניעה חלוצים מאז ימיה הראשונים של ההתנדבות, אבל דומה שבשנות הארבעים היא הגיעה לשיאה בכך שהיא הקיפה דור שלם – את כל הדור הראשון של בני הארץ – ילידיה וחניכיה. שנות המאורעות, מלחמת העולם, המאבק ומלחמת העצמאוּת והתפקידים שהללו הביאו אתן, הטילו את חובת ההכרעה האישית לא על קומץ אידיאליסטי נבחר, אלא על כל הדור הצעיר הזה. תחושת־אחריות זו העלתה את הדור לגבהים בל־ישוערו. מול אתגר זה גילו הצעירים את מלוא יכלתם הנפשית ומסירותם. הם תרמו לאומה ולעתידה את כל שהיה להם – נעוריהם, שנותיהם, בריאותם ואף חייהם. לכל אלה היה התגמול הגדול – ידיעתם כי הם שהכריעו את הכף וקבעו דינה של האוּמה, לחיים ולעצמאות.

רק בהביאנו בחשבון את המידה הגבוהה של ההתנדבות שנדרשה – ושהיתה – בשנים אלו, ניתן להבין את המשבר שפקד את הדור הזה, ואת דור אחיו הצעירים לאחר הקמת המדינה. על אף גודל המשימות והמידה הרבה של ההתנדבות שנתגלתה בפרטים גם לאחר הקמת המדינה, חל שינוי ביחס בין הפרט למשימות, שינוי שגרם לתחושה של “משבה החלוציות” ו“התרופפות המתח”.

עליית ההמונים, שהגיעה גלים־גלים, שינתה במידה רבה את דמותה של החברה כפי שנצטיירה בעינינו. עליה זו של אודים מוצלים מאש ושל עדות שהיו מאות בשנים מנותקות מגוף העולם היהודי ומחזונו הלאומי והחברתי החדש לא יכלה להיות מבצעת החזון של גאולה כפולה. מאידך גיסא תכף לחץ הצרכים להקמת “נחלה מבוהלת” וחייב עבודת חפזון, בלי לבססה ביסוס רעיוני בלבבות העושים במלאכה. בעוד שהעליה החלוצית, אשר באה לפני הקמת המדינה, היתה סלקטיבית, חברתית ורוחנית – החל עכשיו עולה הוד מעלתו העם בהמוניו.

גם בתהליך ההכוָנה של הקמת החברה ומוסדותיה, חלו שינויים רבים.

כדי לפתור את שפע הבעיות שהוטלו עליה – הקימה המדינה כלים מנגנוניים מיוחדים שכל אחד מהם טיפל בבעיה אחת. מפעלי העליה, ההתיישבות, הפיתוח, השיכון, הבטחון והשירותים הסוציאליים – אשר קודם לכן היו נחלת אלה שראו עצמם, ובצדק, שליחי העם – החלו בהכרח לתבוע מנגנונים של עובדים שזו נעשתה מלאכתם. על אף ההתנדבות והאידיאלים שפעמו בלב עושי המלאכה, לא יכלו שיטות הביצוע החדשות להשאיר אלא מקום מועט לפרט ולהכרעתו המוסרית האישית. ממדיהן של המשימות קבעו זאת. לא היו שהות ואפשרות לבדוק את מניעיהם של עובדי מנגנונים אלה – אם הם עושים מלאכתם רק משום שהם יודעים חשיבות המעשה וקדושתו, או משום שזו מלאכת יומם וזו פרנסתם. בתנאים אלה היה על הצעיר, שבגר בתוך המדינה ונכנס לעולם העשיה במתכונתו החדשה, להסתגל לכללים הבלתי־אישיים של התקופה. ניטלה ממנו ההכרה האישית לגבי נקודת המוקד, נדמה היה לו שאין חשיבות למעשהו האישי.

מצב זה הוא שגרם לעובדה, שבעוד שבעשר השנים הראשונות למדינה נעשו דברים מופלאים, אשר מבחינה חמרית ומדינית לא נעשו כמותם במשך חמישים שנות התישבות בארץ, הרי מבחינה רוחנית פקד את הדור הצעיר משבר חמור של הרגשת תלישות מהמעשים המופלאים שהתרחשו מסביבו. הנוער ראה עצמו נדחק ממרכז העשיה לאגפים. הוא לא ראה דרך למלחמה במצב חדש זה ונדמה היה לו כאילו אין לו דרך לקבוע, והוא יכול או להסתלק לחלוטין מתחום העשיה – ולהפוך נשמה תועה ללא דרך ומטרה תנועתית – או לנסות להסתגל למצב החדש ולמצוא בתוכו את מקומו הזעיר. נוסף לכך נתנו המדינה שקמה ומנגנוניה המתפתחים אפשרויות רבות להתקדמות אישית לכל מי שגילה רצון ויכולת. בעוד שהיו שפרשו מעשיה והפכו לאנשי שולים, בחרו רבים לפנות איש לבצעו הפרטי. ההליכה בדרך הראשונה מביאה לידי ניהיליזם, וההליכה בדך השניה – לידי קארייריזם. ואם כי לא הכל נפגעו – רבים היו חללי מגפות אלו. מול שני זרמים איתנים אלה נראו כקילוח דק אותם מעטים, יחסית, שהוסיפו ללכת בדרך החלוציות שמלפני המדינה – אותם חברי משקי ספר, אותם מתנדבים לפעולה במושבי עולים, אותם מבצעי משימות מיוחדות בצבא וכו'. אלה – שההקרבה והמסירות, הסכנה והדומיה היו מנת חלקם – רשמו ורושמים דפים חדשים ומופלאים יום־יום בספר החלוציות וחזון הגאולה. אבל גם להם וגם לאלה שליווּם והדריכום בדרכם היתה הרגשה כאילו אין מעשיהם בזרם הראשי של חיי המדינה. הרוב הגדול של הדור הצעיר ישב ויושב בעיר כשהוא חי רק את חייו הפרטיים שלו, בציפיה להתקדמות אישית ולהנאה פרטית, מבלי שים לב למשמעות מעשיו לגבי כלל המדינה והחברה.

תהליכי עזובה פנימית זו, שחרשו בנפשו של הדור הצעיר, התחוללו בימים בהם היו הממשלה ושאר המוסדות עמוסי מאמץ בנסיונם לכוון את כלל התהליכים החברתיים במדינה ולא להיסחף אחריהם. העליה ההמונית הטילה על הממשלה תפקידים דחופים ביותר שחייבו ריכוז כל מחשבה, המאמץ והמעשה. הצורך בהפיכה מהירה של מיליון עולים ממכיתות עם ושברי עדוֹת לעם אחד, אחיד בתרבותו, המכה שרשים במולדתו, מגן על עצמו, מפרנס עצמו, מקים משק ומבססו – חִייב מתן עדיפות לכל הבעיות הכרוכות בעליה זוֹ. באותו זמן היה נדמה שהדור הצעיר, שנולד והגיע לבגרות בארץ־ישראל, עמס אתנו יחד במשימה זו כשם שנשא על גבו את משא מלחמת העצמאוּת. כשוך גלי סערת העליה, לאחר שהמדינה “זכתה” להפסקת נופש – נתפנתה תשומת־הלב לבדיקת בעיות דור זה. וכשנברר כי אכן נוצר פער בין תפיסת הגאולה הלאומית והחברתית, כפי שתפסו אבות הישוב וראשוני תנועת העבודה ובין “סתימת החזון” של הדור הצעיר – יש להתפנות לטפל בכל מאודנו בבעיה.

הפוגה כפויה זו בעליה היא שעת כושר לבדק ביתנו, להעמקת שרשיו, הן החמריים והן הרוחניים. בעשר השנים הראשונות למדינה אכלנו מהקרן האידיאית והחינוכית שנצטברה בעשרות שנות החלוציות. עכשיו ניתנה בידינו שהות להתמסר מחדש לחינוך הדור הצעיר – ילידי הארץ ובני עולים – להדרכתו במעגלי האידיאה החברתית והחלוצית האישית. כיום נמצאים בארץ מאות אלפים בני נוער שעתידם טרם נקבע – החל מתלמידי שביעיות ושמיניות ונער עובד וכלה ברופאים, מהנדסים או סופרים צעירים. לפני כל אלה, אשר נדמה היה כאילו אין להם מטרה וייעוד חלוצי חברתי בבנין המולדת, כאילו העליה ההמונית תפתור בשבילם את כל הבעיות הכלכליות והחברתיות – לפניהם עלינו להעמיד אתגר חדש, פעולה יוצרת ומלהיבה, העשויה להביאם למיצוי עצמיותם ויכלתם במסגרת המבצעת משימה לאוּמית וחברתית ממדרגה ראשונה, אשר כמוה לא נשא הנוער הישראלי כקולקטיב מאז ימי מלחמת העצמאוּת. עם ביצוע משימה זו יחזור הדור הצעיר לביצורם ולביסוסם של המוסדות החברתיים־האידאיים של מפעלנו – הגשמה חלוצית סוציאליסטית ובניית חברה חדשה.

לשם גאולת נפש קולקטיבית זו, בראש וראשונה, מוצעת הקמת חבל הבשור. רק בשורה שניה באות בעיות הכלכלה והחקלאות שהחבל יעזור בפתרונן, וזאת – על אף חשיבותן הרבה של בעיות אחרונות אלו.

חבל זה הוא שיתן בידינו את האפשרות לשוב אל המקורוֹת. שם נקים עשרות כפרים, קבוצות וקיבוצים וכן מושבים, בהם יקום שיתוּף־אמת, כאשר חזוהו ראשוני מסיידיו של המושב – אליעזר יפה ואנשי נהלל וכפר־יחזקאל. בין הקיבוצים והמושבים יקומו מרכזים כפריים, שיספקו שירותים לישובים שמסביבם. שם תקום גם עיר שתהיה לא רק מרכז לכפרים שמסביבה, אלא גם תשרת אותם ותהיה חלק אורגני מהנוף החקלאי שמסביבה.

בחבל זה נוכל לבדוק מחדש דרכינו בשורה של ענינים. עם הקמת “תנובה” היתה ביסודה מחשבה על איחוד גורלו של החקלאי ושל משווק תוצרתו. רצינו למנוע מצב בו יתעשר הסרסור בשעה שהיצרן יסבול מעוני. אבל עם הגידול הרב בייצור, ועם הניתוק שנוצר בדרך הטבע כמעט בין היצרן לצרכן, נתפרדו האינטרסים והתנאים. כיום אין מחלק החלב יודע כלל אם החקלאי סובל משנה רעה או נהנה משנה ברוכה – הוא את הכנסתו הקבועה מקבל. עכשיו ניתן בידינו סדן חדש, הזדמנות למנוע זאת.

גם במושבים חדשים אלה, ולא רק בקיבוצים ובקבוצות, נוכל לקבוע שהיחידה המושבית תהיה של 150 משפחות, ולא 100 בלבד. ב־50 המשפחות הנוספות יהיו כל אנשי השירותים, שיפעלו אורגנית בתוך הכפר ולא מחוצה לו, שותפים בטוב וברע. במושב כזה תהיה מידה גדולה מאד של ערבות הדדית וסיוּע הדדי, כאשר חזוהו ראשוני התנועה.

אנשי השירותים יעסקו לא רק בשיווּק התוצרת, אלא גם בהובלתה. אף הכנסות התחבורה תהיינה שייכות לישובים. אותה שיטה תופעל גם לגבי התעשיה החקלאית. בתעשיה שאינה חקלאית ניתן לבנות שלל צורות – ייתכנו קואופרטיב, מפעל הסתדרותי, שותפות בין ישוב לקואופרטיב, שותפות בין כמה ישובים.

הישובים יכולים להתאגד לקהילות־קהילות, שבטבורם המרכזים הכפריים. קהילות אלו תהיינה גדולות למדי כדי שבתוכן יימצא מקום לאנשים בעלי השכלה גבוהה, מורים, אגרונומים, מהנדסים וכו'. ניתן אף להעז ולחשוב על כך שקהילות אלו הן שיכינו לעצמם את העתודה של בעלי המקצועות החפשיים.

הקמת חבל זה תתבע מאמצים שכליים, נפשיים, רוחניים ואידאיים רבים. ניתן להפכו למרכז לפיתוח אטמוספירה חברתית ותרבותית חדשה – מבתי־חרושת־ומלאכה ועד לבתי־ספר יסודיים, תיכוניים ואף גבוהים. זה אתגר למהנדסי־ייצור, למורים, לאגרונומים ולסופרים; לכל אשר יתנו יד ושכם לנסיון נועז זה. גם מדינתנו הקטנה והצעירה כבר זכתה ל“תנודות אוכלוסיה” ולמעבר הדרגתי של מרכזי הכובד של האוכלוסיה ושל התרבות. אין כל סיבה שההצבר החדש של כוח־אדם צעיר, משכיל ומאומן לא ייצוֹר מרכז תרבותי חדש, ובמקום שישא עיניו צפונה, אל אורות הכרך, יראו יושבי הכרך בבשור מרכז תרבותי המעניק ומשפיע על העיר ועל הארץ.

תכנית זו היא המשך הגיוני של גושי ההתישבות העובדת בעמק הירדן, גוש חרוד ועמק בית־שאן, אבל הפעם ייעשו הדברים בתכנון מפורט, בחינת “סוף מעשה במחשבה תחילה”, ובשימת דגש על שותפות העבודה ושותפות האינטרס וההנאה בין כל המבצעים, ויוגש לה כל הסיוע המקצועי, הכספי והמוסרי הדרוּש.

האיזור יהיה יחידה בפני עצמה. כל המפעלים הדרוּשים לעיבוד תוצרת האיזור יוקמו בו, מפעלי הלואי – אף הם. כן יוקמו מפעלים ומוסדות אשר גם הם אינם דרושים לצרכי האיזור בלבד. הרי ריכוז זה של אוכלוסיה יעשה את החבל למקום הטבעי להם.

אבל עם כל חשיבות התכנון תלויה הצלחתה הכלכלית של התכנית יותר מכל במתישבים עצמם: במסירותם, בכשרם המקצועי וביכלתם להשתלט על אמצעי הייצור שיינתנו להם. יהיה עליהם להפיק תוצרת מכסימלית בעונה שהיא דרושה וכדאית. מתוך ידיעת תנאי השוק תנסה המדינה לתת להם אפשרות לתנאי־חיים הולמים והוגנים, אבל את האפשרות יצטרכו הם עצמם להפוך לעובדה על־ידי השקעת עבודה ונסיון, יזע וידע.

מאחר שמשק זה יהיה בנוי בעיקרו על יצוא – פרדס, פירות, ירקות וסוגים אחרים של תוצרת חקלאית – יש יסוד להניח שהכנסת החקלאי לא תפגר גם אחרי הכנסתם של בעלי מקצועו חפשיים, ולא יידרש מאלה ויתור גדול כדי שיבואו וישתפו גורלם במפעלו.

תועיד נא הממשלה חבל זה לסדן ליצירה, ביצוע ומחשבה לדור הצעיר. משימת דור היא, וראשונים בנושאי המשימה חייבים להיות בני העליות הראשונות, שעד הקמת המדינה. ואינני מתכוון לאותו הנוער שהוא כבר כיום בכוּר העשיה בדגניה ובנהלל, בעין־חרוד ובמשמר־העמק. מפעלם ברוך וכבר משמש מופת ודוגמה לאחרים. עיקר כוָנתי לבנים ונכדים של בני עליות עם קום המדינה, אשר מסיבות שונות עזבו או לא הצטרפו לדרך החלוציות הבונה.

כשם שבני ביל"ו, העליה השניה והעליות שאחריהם פרצו דרכם, סללו מסילות ומשכו אחריהם, בכוח המופת, אלפים ורבבות – כך יוכלו בנים אלה להתחיל במלאכה חדשה, לרקום חזון חברתי חדש, ואף אחריהם יבואו המונים־המונים. ירימו הם את הדגל ומובטחני שבני העליה החדשה יהיו אתם. ובראש, ראשונים, נקראים ללכת מוריו ומנהיגיו של דור צעיר זה – האינטליגנציה והמשכילים, המורה והסופר, הצייר והמהנדס.

אנשי חבל הבשור יבטיחו לעצמם, מלבד בסיס כלכלי תגמולים חשובים פי כמה – הרגשת הסיפוק וההזדמנות ליצירת מסגרת חיים ותרבות חדשה. אני מאמין שהרמת משא זה תגוֹל מעל עומסיו ומעלינו את הרגשת המועקה של חוסר מעש, חוסר מטרה ודרך, שליוותה את הצעיר בארץ בשנים האחרונות. הצעיר היוצא לבשור ימצא בבניית ארץ חדשה את ייעודו. הפיכת חבל עזוב מאדם לגן פורח, הקמת משק, בניית חברה חדשה היוצרת את כליה היא, אמצעי ביטויה העצמי ואף תרבותה שלה – והכל במסגרת עצמאית – זהו אתגר שלא היה כמותו לנוער הישראלי זה זמן רב. זה אתגר שרק הוא יוכל לו והוא נקרא להיאבק עמו. וכשיצליח – יש סיכוי שייפתח פתח לפתרון בעיות האדם בחקלאוּת שלנו.

במשימה זו ישמשו המדינה והמוסדות המיישבים רק מלוים, שיתנו מיטב נאמנותם ורצונם. אבל הם יתנו רק את המסגרת; את התוכן יתנו המתישבים. מעבר לשלב התכנון יקום הבשור רק עם מסירותם ועבודתם של מתיישביו. בשדה הקרב נערכים המחנות. הנוער יוצא למערכה – עם עצמו, על עצמו, למען עתידנו וחזוננו.

ספטמבר 1960

---

כוח ומים ו... חלוציות

מאת

לוי אשכול

בפתיחת קו הגז – 14 במאי 1961

עומדים אנחנו היום על אדמה רווּית היסטוריה. כאן ניהל אברהם אבינו מאבקו ב“עמק השׂדים, הוא ים־המלח”, לפדוֹת את לוט משביוֹ. ראשית צעדי אבותינו הקדמונים נעשתה בנגב, בו כרו בארותיהם, נטו את אהליהם וקראו בשם אלוהיהם. כאן הצמיחו את המושגים הנשגבים של אמונה בבורא אחד.

בימים אלה היינו עדים לתגליות המקשרות אותנו עם פרק מזהיר של עמידה ישראלית נגד הכוח האדיר של רומי – מעטים נגד רבים – כדי להגן על עצמאוּת ישראל וחירותה מפני הכובש. מימי אברהם אבינו ועד לימי בר־כוכבא ספגה אדמה זו את חזון עמנו ואת המאבק לקיומו ולעצמאותו.

התורה מספרת על החבל הזה “ועמק השׂדים בארות בארות חמר”. מי יודע אם אין זה סימן לנו, להדריכנו בחיפוש אחרי האוצרות הטמונים באדמת ישראל, ואולי הם רמז לבארות הגז, ואולי – לעוד ספונות.

בארותינו (זוהר וכידוד) מעידות על כך שטמון בהן גז השוה בערכו הטרמי לשנים וחצי מיליון טון שערכם מאה מיליון ל"י. גז זה יסופק גם למפעל ים המלח ויחסוך למפעל כ־40% מהוצאותיו לדלק, שהוצאו עד כה.

ייאמר “יישר כוח” לחברת נפטא ולאנשיה אשר העזו והשקיעו אמונה, ממון ומאמצים בקידוחי הבארות ובגילוי הגז בזוהר ובכידוד. הנני תקוה שעם ראשית ניצול הגז תמשיך ותראה חברת נפטא ברכה בפעולותיה ובמאמציה.

וברכה לבבית למניחי הצינור שארכו 29 ק"מ. הנחתו נמשכה 125 יום. ויצויין שכל העבודה – מיצירת הצינור והנחתו ועד הפעלתו – נעשתה על־ידי עבודה עברית.

אמרו כי בנגב חסרים שני דברים: מקורות כוח ומים. והנה יש מקורות כוח בנגב – גם גז וגם נפט. כוח זה יפעיל את מכונותיהם של המפעלים בדימונה ובאורון והגז ייהפך לא רק למפעיל, אלא גם לחומר־גלם במפעלים העתידים לקום בעיר ערד, אשר בין שני שדות הגז – זוהר וכידוד.

ועדה בינמשרדית במסגרת משרד העבודה יושבת על מדוכת התכנון של העיר. נוסף לכך כבר מבוצעות עבודות ראשונות הקשורות בסלילת דרכים ובהנחת צינור מים אשר יביא בעוד כשלושה חדשים מים חיים לעיר העתידה, עיר אשר תתבסס, בין השאר, על ניצול חמרי הגלם שיופקו מהגז וישמשו יסוד לתעשיה פטרוכימית. וזאת נוסף לתכנון תעשיה פטרוכימית בחיפה, שתתבסס על ניצול מוצרי־לואי מבתי־הזיקוק.

נוסף לכוח – פועלים אנו להבאת מים מן הצפון אל הדרום, ובאילת מנסים אנו להמתיק מי הים להשקאה ולשתיה.

עם הכוח ועם המים ועם אוצרות הטבע העשירים שבים־המלח ועם חמרי הגלם במקומות אחרים בנגב – עלינו לגלות עוד ערך מהפכני ויוצר, והוא – רוח האדם ומסירותו. חלוציותם של בני ישראל, החוזרים למולדתם, בשותפות עם עם ישראל – המה המנוף המאפשר לנו להפוך מדבר וערבה למקומות ישוב ויצירה.

במעמד זה ברצוני לציין גם את מפעל מלוה הפיתוח, שבאמצעיתו משקיעים מאות אלפי יהודים ברחבי העולם את כספם בפיתוח משקנו. סגן נשיאו של המפעל, ד"ר שווארץ, משתתף אתנו היום בשמחתנו. זוהי שותפות שתמשיך להווֹת מנוף לפיתוח הנגב והחיאתו, מנוף שבאמצעיתו יקומוּ איזור ערד, מפעל הבשור וערים וכפרים, אשר ירחיבו את תחומי יצירתנו ויגבירו את בטחוננוּ.

ואסיים בדברי הנביא יחזקאל: “בן־אדם, שים פניך דרך תימנה, והטף אל דרום, והנבא אל־יער השדה נגב. ואמרת ליער הנגב, שמע דבר ה‘, כה אמר ה’ אלוקים, הנני מצית בך אש…” (יחזקאל כ"א ב').

---

מן הנקודה אל ההיקף

מאת

לוי אשכול

עם יובל החמישים לייסודן של דגניה, אם הקבוצות, והסתדרות הפועלים החקלאים בארץ־ישראל, מן הראוי לסקור את הדרך בה עברה מחשבת ההתישבות החקלאית משלהי המאה הי“ט ועד ל”בר־מצוה" למדינת ישראל.

גישושים ראשונים ליישוב הארץ

מבנה החקלאוּת בארץ־ישראל בטרם החלה ההתישבות העברית היה של משק משפחתי, בו שימש האיכר הערבי צרכן עיקרי לפרי אדמתו. שיטות העבודה במשק היו פרימיטיביות ומבוססות בעיקר על עיבוד־בעל. ימיו של משק זה, הידוע בארץ בכינויו “משק הפלח”, כימי דורות רבים, עליו היתה פרנסתם העיקרית של תושבי הארץ הערבים. עיקר ייצורו של המשק היה גידולי פלחה שונים, בעיקר דגנים. בצד ענף עיקרי זה כָּלל המשק ענפים שונים אחרים בהתאם לתנאי האיזור: מטעים אֶכסטנסיביים של זית, תאנה, רימון ועצי־פרי אחרים; גידולי קטנית וירקות לצרכי המשפחה ועדרי צאן ובקר שניזונו על מרעה טבעי. כלי־העבודה הפרימיטיביים, המעדר ומחרשת המסמר המפורסמת הרתומה לשור וחמור, היו מלאכת־בית. הפלח היה מתקין במו ידיו את מרבית צרכי משפחתו החל מבקתתו וכלה בכלי־העבודה ובלבושו.

לחקלאות־בראשית זו נקלעו אנשי העליה הראשונה והביל"ויים, אשר יסדו בארץ את מושבות המטעים הראשונים פתח־תקוה, ראשון־לציון, נס־ציונה, זכרון־יעקב וגדרה.

מושבות אלו היו שונות לחלוטין ממשק הפלח הנזכר. המתישבים ראו בעבודת האדמה את משאת־נפשם, הם נכספו לזכּוֹת להוציא לחם מהאדמה ולהכות שרשים בקרקע המולדת. הם היטיבו להבין, כי לא על הפלחה יוכל להתפרנס איכר עברי, ועל כן ניסו לגוון את משקם, אולם בקרב הימים החלו להזניח את ענפי המזרע וביססו את משקם על מטעים בלבד. מכסת הקרקע למשפחה היתה שונה ממקום למקום וממשק למשק, אם כי בדרך כלל היתה היחידה המשפחתית בת עשרות רבות של דונמים. גדלוֹ וחד־ענפיוּתו של המשק הביאו לעומס עבודה בעונה שאין להתגבר עליו אלא על־ידי העסקת פועלים שכירים. כתוצאה מבנין בלתי־נכון זה של המשק, לא נתגשמה התקוה ליצירת דמות של איכר עברי המושרש באדמתו ומעבדה במו ידיו ומתפרנס מפרי עמלו. נוסף לכך בוצעה הרחבת המטע – במיוחד ענפי היין – ללא כל בחינה של אפשרויות השיווק, וכתוצאה מכך נוצרו עודפים, והיין נאגר במרתפים ואין דורש לו.

בעוד מושבות ראשונות אלו מפלסות לעצמן נתיב ונאבקות על קיומן, החל גל התישבותי חדש בראשית המאה הנוכחית. נוסדו מושבות הגליל – סג’רה, כפר תבור, מנחמיה ויבנאל. מתנחלים אלה ניסו להקים משק משפחתי היונק חיוּתוֹ מן הקרקע והעובד אותה במו ידיו.

מתישבים אלה החלו מחפשים דרך חדשה להשגת המטרה. הם ניסו לבסס את המשק על גידולי פלחה מאחר שמשק כזה – בניגוד למשקי המטעים – יש בו כדי לקשור את האיכר לאדמתו ולאפשר לו לעבוד בעצמו. תקותם היתה שמשק זה יוכל להבטיח רמת־חיים הולמת לאיכר אם ישופרו הזרעים, שיטות העיבוד והמיכון, אשר יביאו לרמת יבולים גבוהה יותר. ברם, התקוות שקיוו המתישבים לשנות את אָפיו של המשק לא נתגשמו. על אף מכסת הקרקע הגדולה במשק הפלחה היו ההכנסות נמוכות, שכן שיטות העבודה היו פרימיטיביות והיבולים נשארו ירודים. ועל כל אלה נשאר הצורך בהעסקת פועלים שכירים.

עבודה עברית – היסוד לקיומנו בארץ

המפנה בא עם העליה השניה. השקפת עולמם של אנשי־עליה אלה חדורה היתה רעיונות לאומיים וחברתיים חדשים. גישתם לבעיות ההתנחלות בארץ־ישראל ובמיוחד להטם לכיבוש העבודה העברית, הם שהביאו לתמורה בדרך ההתישבות החקלאית. חדורי אמונה בדרכם ובהלך־מחשבתם ומלאי התלהבות למשימתם החדשה הגיעו אנשי העליה השניה למכורתם, וכך אמרו:

“במה נשיג אנו, כלומר העם העברי, זכות מוסרית על ארץ־ישראל קולטורית, אם לא נעבוד בעצמנו…? מי אינו מרגיש בושה, כשרואה שכל שעל אדמה, שבא לידינו בכל כך צער, מעובד בידי אחרים. אם אנו איננו יכולים להרגיש בזה ודאי שעוד רחוקים אנו מתחיה לאומית אמיתית” (א.ד. גורדון, 1904).

כיבוש העבודה ועבודה עצמית היו המגמות העיקריות באותה תקופה והן שהביאו לחיפושי דרך אחרי צורת משק חקלאי עצמאי אשר תאפשר הגשמת רעיונות אלה. כשלב ראשון להכשרת פועלים עברים לחקלאות וכיבוש מקומות עבודה בשבילם בגליל נוסדה ב־1907 בסג’רה אגודת “החורש”, שחבריה הכשירו עצמם לעבודה חקלאית, ובעיקר לעבודה במשקי הפלחה אשר במושבות הגליל. בפיתוחו של ענף זה כענף ראשי במשק, ראו דרך נאותה לכיבוש שטחים נרחבים ולמימוש הקשר החי בין משפחת האיכר העובד לבין אדמתו. אנשי עליה שניה אלה נכנסו איפוא למעגל ייסוד ישובים העומדים על ענף הפלחה. כזאת היתה החוה אשר נוסדה ב־1908 בכנרת, וכזאת היתה גם דגניה בראשית דרכה. אפייני הדבר כי קבוצות אלו נוסדו בגליל, בו קיוו המתישבים לבניית צורת־חיים חדשה שתהיה חלוצית יותר ושונה מצורת־החיים שהתגבשה במושבות המטעים של יהודה, אשר לא נראתה למתישבים כמגשימת האידיאלים, שלשמם עלו ארצה. ברם, אף מתנחלים אלה, שהיו מצוידים באומץ־לב ולא נרתעו מדרכים ושיטות מהפכניות ומשינוי ערכין, הגיעו להכרה שמשק הפלחה הבלעדי בתנאים ששררו אז אין בו כדי לקשור את האיכר לאדמתו ואינו יכול לספק את צרכי הישוב בארץ במזונות, צרכים שילכו ויגדלו עם ריבוי הישוב. ועל כל אלה אין הוא מבטיח לבעליו רמת־חיים מינימלית לפי דרישותיו התרבותיות של המתישב היהודי. כך התחילה מנסרת בחללו של עולמנו הכרת הצורך בגיוון המשק והנוף; צף רעיון חדש – המשק המעורב.

המשק המעורב בגלגוליו

רעיון חדש זה צץ בקצוות שונים של מחנה הפועלים. נימוקים רבים הביאו את מצדדיו להעדפתו על פני המטעים או הפלחה המונוקולטוריים.

בשנת 1912 פנה יוסף בוסל ז“ל, שנמנה על מייסדי אום ג’וני, היא דגניה, למשרד הארצישראלי בהצעה למפנה מוחלט בשיטת פיתוח ענפי המשק. הצעתו היתה להקים משק מגוּון שישלב את היתרונות של משקי המטעים מצד אחד ושל משקי הפלחה מצד שני, ועל אלה להוסיף גם ענפי בעלי־חיים ולהוציא בדרך זו את המשק מ”עקרוּתוֹ" ומבדידותו. בפנייתו למשרד הארצישראלי בשנת 1912 כתב בוסל בענין זה:

“אנו יודעים עכשיו מה הם השיפורים הנחוצים כדי שהעובדים יקבלו שכר הוגן והון ההשקעה יקבל ריבית מספקת… הגענו על כן לידי הכרה שאי־אפשר לבסס את המשק על יסוד של פלחה בלבד. חוץ מזה גם הקרקע יגדל וילך משנה לשנה אם לא ידאגו למחזור של זרעים… המטעים יש להם ערך כפול בשבילנו. ראשית, מספקים הם עבודה גם בזמן שאין עבודה בפלחה ועל־ידי כך נעשית הפלחה זולה יותר. חוץ מזה נמצא בהם אחרי שנים אחדות מקור של הכנסה… גם משק החלב וגידול בקר נודע להם ערך כפול בשבילנו. החלב מביא הכנסה ומוזיל את משק הבית… וגם הזבל של הרפת נחוץ מאד בשביל השדות”.

במלים אלה הצליח יוסף בוסל ז“ל לתאר את יתרונותיו של המשק המעורב לחקלאי העברי ואת התקוה שהוא נושא בחוּבוֹ לשיפור מצב המתישבים. הצעות אלו, אשר נתקבלו על דעת המשרד הארצישראלי, מהווֹת ציוּן־דרך במפעל ההתישבות החקלאית בארץ־ישראל. ד”ר ארתור רופין ז"ל ראה וציין יתרונות נוספים למשק המעורב: הגיווּן בענפים מאַזן את לוח העבודה, מגביר את בטחונו של המתישב, ומעל לכל נותן להפיק מכסימום של תוצרת מן המשק; כלומר מביא להקטנת מכסת הקרקע. הצורך בצמצום מכסת הקרקע נבע מהידיעה ששטחה של הארץ קטן, והשטח שניתן לרכישה הוא מצומצם ביותר והקרקע שעמדה לרשות ההתישבות היתה מועטת ואילו הצרכים גדולים ויש על כן להשתמש בה בחסכון.

באותה תקופה החלה בדיקה שיטתית של הענפים העתידים לשמש יסוד למשק המעורב בחוה חקלאית שהוקמה בבן־שמן ובראשה יצחק אלעזרי־וולקני ז"ל. בחות בן־שמן יש למצוא את ראשיתו של המחקר החקלאי בישראל, החיפוש אחרי משק חקלאי מעורב ומגוּון הבנוי לפי עקרונות מכוּונים ומוגדרים.

בחוה זו עשו נסיונות ראשונים בטיפוח הפרה ההולנדית, המשפיעה הרבה חלב, וסיגולה לתנאי הארץ; בה נחקרו ונלמדו הלכה למעשה השיטות לטיפול בענפים ונקבעו היסודות של מחזור הזרעים; בה נבחנו גזעים שונים של תרנגולות מטילות, סוגי ירקות וזניהם, על תכונותיהם העיקריות.

על יסוד הנסיון שנצטבר בדגניה, בכנרת ובבן־שמן הציע ב־1916 עקיבא אטינגר ז"ל לבסס את המשק החקלאי בארץ־ישראל על חמישה הרכבים עיקריים של המשק המעורב. הרכבים אלה היו: משק מעורב אכסטנסיבי; משק מעורב – חלב; משק מטעים; משק שלחין אינטנסיבי – הכולל מטעים, מספוא, ירקות ורפת – ומשק ירקות אינטנסיבי.

באותם ימים, ימי מלחמת־העולם הראשונה, חיפש המשרד הארצישראלי דרכים לביסוס הפועלים השכירים במושבות המטעים ובפרדסים והשרשתם בקרקע. דאגה זו באה גם מתוך רצון להעלות יותר מתישבים על הקרקע ולקשרם לעבודתה, וגם מתוך רצון להעלות את רמת הכנסתם, וזה משום ההכרה שביסוס פועלי המטעים יתרום לכיבוש העבודה, בה ראה הישוב באותם הימים חזות רבה וחשובה. אחת הדרכים העשויות להביא להשתרשות הפועל השכיר באדמתו נראתה בשילוב העבודה השכירה והעבודה העצמית במשק. בנידון זה אמר כותב שורות אלו בשנת תרע"ז (1917) בפנייתו בשם הסתדרות פועלי יהודה למשרד הארצישראלי:

“בשנים האחרונות ראינו שאחרי עונת העבודה בפרדסים ובבציר באה תקופה ארוכה של חוסר־עבודה וממילא גם חוסר אמצעים לקיומו של הפועל. בשביל לקדם את פני הרעה אנו מסדרים תמיד בעזרתכם עבודות עצמיות כגון בחרים ועבודות ירקות שלא דורשים השקעות הון גדול באינבנטר מת… מנקודת ההשקפה של העבודה, ההצעות האלו הן היחידות שיש להן זכות קיום…”

גם כאן נראה החיפוש אחרי גיוון תעסוקת הפועל החקלאי לשם הבטחת פרנסה הוגנת, תעסוקה במשך כל חדשי השנה ואספקה עצמית של מזון.

ייסוד שכונות הפועלים בעין־גנים, נחלת־יהודה, כפר מל"ל (עין־חי) ואחרות וגיוון ענפי המשק בהן היוו שלב ראשון בדרך ליצירת משק האיכר העצמאי. משק־העזר בשכונות הללו, אשר נועד להשלים את הפרנסה והתעסוקה של פועלי המטעים, היה שונה ממקום למקום. בנחלת־יהודה הוא עמד על 10 דונם ואילו בעין־גנים – על 15 דונם. אולם המגמה הכללית היתה דומה: להבטיח את יציבותו של הפועל השכיר ולקשרו לאדמתו.

גם בנסיון זה לא נמצא הפתרון לבעיית העבודה העברית במשק המטעים ולהבטחת רמת חייו של הפועל. משום כך קמו גם על שיטה זו מערערים, שחתרו לנטישה מוחלטת של שיטת שכונות הפועלים ומשקי העזר. במקום זה הם הציעו ליסד משק חקלאי עצמאי, משק של איכר.

אליעזר יפה ז"ל הציע בשנת 1919 צורת־התישבות חדשה – המושב – אשר דוגמה ראשונה לה היתה נהלל. וכך כתב בחוברתו הידועה “יסוד מושבי עולים”:

“אנו שואפים להתישב בתור איכרים זעירים על אדמת הקק”ל ולסדר לנו משק חקלאי מעורב אשר יספק לנו קודם כל את צרכי ביתנו למן הלחם והירק ופרי העץ ועד החלב והביצים והדבש והבשר, וגם חלק מתלבושתנו נשיג מצמר אשר נגזוז".

צורת התישבות זו פתרה את הבעיות שעמדו בפני ההתישבות במסגרת התנאים שהיו אז.

בשנות העשרים השתרש והלך המשק החקלאי המעורב בהתישבות שהוקמה בעמק ובשפלת החוף, אולם טרם נוצרו דפוסים מוגדרים. שטח הקרקע המיועד ליחידת המשק לא היה אחיד והרכב הענפים היה שונה מישוב לישוב, וממילא גם אפשרויות ההכנסה. חלק מהמתישבים הגיע להכנסות גבוהות, ואילו אצל אחרים היו אמצעי הייצור מצומצמים מכדי לאפשר להם הכנסה מתאימה. למען הביא את המשקים לכדי מכנה משותף מבחינת אמצעי הייצור שלהם הקימה ההנהלה הציונית בשנת 1929 ועדה לקביעת “מפתחות” להתישבות באזורי הארץ השונים. ועדה זו שהיתה מורכבת מה"ה יצחק אלעזרי־וולקני (וילקנסקי). ש. צמח, ד. שטרן ולוי שקולניק (אשכול) הציבה לה למטרה לבחון ולקבוע את שבע הנקודות הבאות:

א. רמת־חיים מסוימת;

ב. מקורות־הכנסה בטוחים לפי המצב הקיים בחקלאות בארץ;

ג. יחידת־השטח ההכרחית לקיים משפחה בעבודה עצמית;

ד. אמצעי־התוצרת [הייצור] הדרושים לציוד מלא של יחידה;

ה. אמצעי־התוצרת [הייצור] הדרושים לציוד חלקי של יחידה;

ו. תקופת־מעבר הכרחית;

ז. אמצעי־התוצרת [הייצור] ההכרחיים למשקי המעבר.¹

הועדה לא עסקה בתכנון חבל ארץ חדש אלא בויסות ההתישבות הקיימת. היא עמדה בפני עובדות של הגבלה בקרקע ומים, וישובים קיימים שתוכננו עוד קודם לכן ללא שיטה מוגדרת או עקרונית מסוימת. משום כך היתה הועדה כבולה במידה רבה למציאוּת, אולם עם זה היא ניסתה להכניס שיטה מסוימת למבנה המשק החקלאי העברי בארץ.

הועדה הגיעה לידי הכרח למיין ולסווג את הישובים הקיימים לטיפוסים העיקריים הבאים:

א. המושבות באיזור אדמת בעל כבדה (עמק החוף, עמק יזרעאל והגליל). לגבי הללו קבעה הועדה כי “כמקורות הכנסה בטוחים יש לראות רק תבואות שעברו מבחינה טכנית את תקופת הנסיון ומבחינה מסחרית הן בנות־התחרוּת… באיזור אדמת בעל הכבדה… ניתנת האפשרות להגיע אחרי הכשרוֹת מסוימות למחזור שדות שגידולי מספוא תופסים בו מקום בראש. ענף החלב נמצא במעלה ראשונה במקורות ההכנסה… שניים בהכנסה הם ענף העופות והירקות… לענף המטעים בחבל אדמת בעל כבדה יש בלי ספק עתיד, אולם ההוֹוה עוד לא התברר עד כדי שישמש בסיס נאמן למחיית העובד… לפי המצב הקיים יש להקצות בכל יחידה רק חלקות מטעים מצומצמות כדי הספקת צרכי הבית בלבד בפירות”.

ב. המושבים באיזור אדמת בעל כבדה. “משקי מושבים אלה – לפי דו”ח הועדה – נמצאים בתקופת מעבר מגרעינים לחלב“. משום כך קבעה הועדה לאיזור זה שני סוגי משקים; משקי מעבר שעמדו על 280 דונם ואשר נועדו אחרי האינטנסיפיקציה והמעבר מגרעינים לחלב – להיות מחולקים לשני משקי קבע העומדים על 140 דונם כל אחד, כדברי דו”ח הועדה:

"הכלכלה הלאוּמית מחייבת, איפוא, חלוקת תפקידים במשקים שהמוסד המיישב יוצר:

1. להביא לידי שכלול המשקים הקיימים שאין להם תקנה אלא בהגדלת מספר הפרות מחמת צרוּת שטחיהם וצפיפות אוכלוסיהם;

2. לייעד את אדמת השלחין הכבדה למשקי חלב;

3. להשתמש באיזור אדמת בעל כהוראת השעה למשקים אכסטנסיביים, עד אשר שאלת תעשיית החלב תמצא את פתרונה המלא והרצוי".

הרכב הענפים במשקי המושבים היה שונה בהתאם לאיזור בו מצוי המשק, אולם המסגרת הכללית היתה דומה: משק מעורב אכסטנסיבי הכולל ענף הרפת והלול, וכענפי־עזר משמשים המטעים והירקות. ב“משקי המעבר” היו בדרך כלל רק 2 פרות חולבות ואילו במשקי הקבע – 6 פרות חולבות.

ג. המשקים באזורי אדמת שלחין כבדה. לאזור השלחין בעמק בית שאן, עמק הירדן ומישור החוף הציעה הועדה משקים העומדים על 25 דונם בהשקאה מלאה. ציר המשק הוא הרפת שעמד על 8 פרות, כדברי הועדה: “אנו לוקחים כמד הכנסה את המחלבה”. ענפי־עזר היו הירקות והמטעים ובמיוחד מטעי התאנים.

ד. המשקים באיזור המעורב של אדמת שלחין ואדמת פלחה חרבה. משקים אלה בגוש נוריס [גוש חרוד] עמדו על 145 דונם והיו דומים איפוא במכסת הקרקע למשקי הקבע באדמות בעל כבדות. את מבנה המשקים הללו סיכמה הועדה כך:

“אם נשאיר את המחלבה, לפי שעה, עד בירור שאלת המטעים, כמד הכנסה יהיה צורך להעמיד את המחלבה ברובה על 10 דונם, לאמור – החזקת 4 פרות. את הסכום החסר למאזן הקצוב במשקי קבע יהיה צורך למצוא במכירת גרעינים”.

לכל טיפוסי המשק שהוצעו – המשקים האכסטנסיביים של 25 דונם והאינטנסיביים על 25 דונם – היתה צריכה להיות, לפי התכנית, הכנסה משוערת שוה פחות או יותר, שנראתה דרושה לקיום משפחה חקלאית.

בקביעת “מפתחות” אלה להתישבות יש לראות פעולה ראשונה של תכנון חקלאי ממלכתי המיועד לקבוע את דפוסי המשקים באזורי הארץ השונים ובתנאים השוררים בכל מקום ומקום. מ“מפתחות” אלה התפתחו ברבות הימים טיפוסי המשק המותאמים לתנאי כל איזור.

עם הרחבת אזורי השלחין בארץ־ישראל והכנסת אדמות נוספות למעגל ההשקיה הציע פרופ' יצחק ווּלקני לצמצם את מכסת הקרקע במשקים המעורבים האֶכסטנסיביים, להפכם לאדמת שלחין ולעבדם אינטנסיבית, ובכך לאפשר צמצום מכסת הקרקע עד ל־25 – 30 דונם. הקטנה זו של מכסת הקרקע היתה דרושה כדי לאפשר ניצול מכסימלי של כמות הקרקע שעמדה לרשות ההתישבות וכדי לשמור על העבודה העצמית במשק הבית, כפי שציין אז הפרופ' וולקני:

“כל הגדלת שטח למעלה מכוחות העבודה של המשפחה מוציאה את המשק מגדרו, מוליכה למיכון שלא במקומו, להגדלת ההשקעות ולסיבוך המשק”.

משק זה, שהיה יציר מחשבתו של ווּלקני ואשר נקרא “המשק המעורב האורגני”, הפך לאב־טיפוס המשק העיקרי בחקלאות העברית עד לשנים האחרונות, אבל הצלחתו במתן תשובות לבעיות החקלאות גרמה לכך שמבנה משק זה הועתק בכל הארץ והמתישבים וגם המוסדות הכניסו את כל הענפים לתכנונו של כל ישוב חדש מבלי לשים לב במידה מספקת לתנאי האקלים והקרקע השונים מאיזור לאיזור.

יתרונותיו וערכו של המשק המעורב

באותם שנים, עד הקמת המדינה, הצליח המשק המעורב כמשק אינטנסיבי העומד על הרפת, גידולי מספוא וירקות ומילא את התפקידים שיעדו לו מייסדיו ומטיפיו. משק זה הצליח לקשור אליו את המתישב ומשפחתו ויצר קשר אורגני בין אדם לאדמתו. בדרך זו הביא המשק ליצירת הוַי קרקעי בראשיתו, היונק מעמקי האדמה ונוטע בלב המתישב את הרגשת המולדת והבטחון.

הגיוון בענפים איפשר עבודה עצמית והביא ליצירת קשר בלתי־אמצעי בין האיכר לאדמתו והסיר מביניהם את המחיצה הנוצרת עם החזקת פועלים שכירים, דבר האפייני למשק החד־ענפי. גיוון הענפים הבטיח, כמו כן, הכנסות מאוזנות על פני כל חדשי השנה.

למשק זה נודעה גם חשיבות מדינית ממדרגה ראשונה: בימים ההם, בטרם היות המדינה, עמדו לרשות ההתישבות העברית שטחי קרקע מצומצמים ומוגבלים. כל שעל אדמה היה יקר מפז ונקנה בכסף מלא. היתה חשיבות מכרעת להקמת משקים חקלאיים המאפשרים קיום והכנסות גם משטח מצומצם, למען אפשר לנו אחיזה באדמת ישראל.

המשק המעורב האורגני, שבמרכזו ענפי החצר – הרפת והלול, נתן הכנסות גבוהות יחסית והבטיח תעסוקה מלאה לבעליו גם ללא שטחי־קרקע נרחבים וללא מים רבים. מבנה מיוחד זה איפשר לישוב העברי בארץ־ישראל להקים נקודות התישבות בחלקים שונים של הארץ ובדרך זו לתקוע יתדות־נקודות באזורים שונים, נפרדים זה מזה, ולעתים גם במרחק רב זה מזה. הגיוון הרב של המשק והיותו יחידה כלכלית סגורה על כל השירותים הדרושים ליחידה כזאת איפשרו למשקינו החקלאיים להחזיק מעמד בימי הסער, לנוכח התקפות פורעים. המשקים יכלו להתקיים אף בהיותם מנותקים מכל שאר חלקי הארץ, וזאת הודות לעובדה שכל משק היוה “ממלכה” בפני עצמה. המשק עשוי היה לספק את צרכי בעליו לא רק במזון אלא היוה גם יחידה קהילתית תרבותית עצמאית על כל השירותים הדרושים ליחידה כזאת, כגון שירותי חינוך, שירותי בריאות וכן שירותים כלכלים עצמאיים שונים, כגון סככות מיון, בתי־אריזה, מחלבות וכדומה.

עם זה היו קהילות עצמאיות אלו קשורות ביניהן בקואופרציה אנכית שהקיפה את הארץ. קואופרציה זו התבטאה בהקמת מוסדות קניה ומכירה – “תנובה” ו“המשביר”. הישובים הובילו תוצרתם למרכז השיווק שנמצא לעתים מרחק עשרות רבות של קילומטרים מהם. הוא המצב גם בשטח רכישת הציוד האישי והחקלאי, אשר הובל מן המרכז העירוני הרחוק לישוב החקלאי.

לעומת זאת היו הקשרים והתלות הכלכלית והחברתית בין ישוב למשנהו רופפים. במקרים רבים לא היה קשר אפשרי, בהיות נקודות ההתישבות רחוקות זו מזו ומבודדות. ואילו במקרים אחרים, בהם היו קיימים גושי התישבות מרוכזים, כמו בעמק הירדן או בעמק יזרעאל, טרם התפתחו היחסים והצרכים עד כדי שילוב בין ישוב למשנהו, בהיות כל מעייני המתישבים נתונים להקמת ישוביהם וביסוסם.

המשק המעורב התרכז בייצור תוצרת טריה, משום שבאלה לא עמד בפני התחרות של יבוא מעבר לים, כמו סוכר, שמנים, קמחים וסיבים, כך שהספקת מצרכי מזון בלתי טריים הוסדרה בימי שלום על־ידי יבואנים ובימי מלחמת־העולם על־ידי ממשלת המנדט. ריכוז זה בתוצרת טריה היה כדאי גם מבחינת היצרן. נטיה זו התחזקה על־ידי תכיפותם של מאורעות דמים. חוסר הבטחון לגבי יום המחר אילץ את הישוב העברי להרבות בייצור תוצרת טריה, כדי להבטיח סוג מזון זה לאוכלוסיה במקרה של סגירת מקורות האספקה של המשק הלא־יהודי. חשיבות תוצרת המשק העברי בלטה במיוחד במאורעות 1936 – 1938 כשפחתה, עקב השביתה הערבית, גם התחרות התוצרת הטריה הערבית, ועיקר האספקה לאוכלוסיה היהודית באה מהמשק החקלאי העברי. כך הובטחה לישוב העברי מלוא תצרכתו במזון זה.

בהשקיפנו היום על המשק העברי בתקופה ההיא נראה שאכן משק זה היה יציר התקופה. הוא מילא את צרכי הישוב העברי כתוצרת שנדרשה; היה מותאם לתנאי הבטחון, איפשר כיבוש שטחי קרקע להתישבות והוא אשר קשר לראשונה את המתישב לאדמתו והביא ליצירת רובד אנושי חקלאי שהטביע חותמו על חיי החברה והתרבות של הישוב העברי.

עם כל היתרונות שמנינו לעיל וכל המעלות הטובות שבמשק המעורב, הרי ככל שגדל היקף ההתישבות בלטה יותר ההפרזה והשאבלונה המזיקה שבהקמת משק מעורב אחיד כמעט בכל אזורי הארץ. כבר בועידה החקלאית השלישית בשנת 1926 אמר כותב השורות הללו: “ענף כי יצליח באיזה מקום, מיד תוקף בולמוס הענף הזה מקומות אחרים, שאינם מתאימים לפיתוחו כלל… שוכחים, כנראה, שיש לנו אזורים שונים בארץ. בכלל, ישנה במשקינו נטיה לשאבלונה ולדרך סלולה”. ובועידה הרביעית של ההסתדרות בשנת 1933 ציינתי: “צריך להביא בחשבון שבמקום אחד האדמה כבדה ובמקום שני היא קלה, פה משק פלחה ושם משק הדר, שם – רחוק מהעיר, ופה – קרוב לעיר… אסור לתנועת המושבים להתעקש ולהגיד: רק משק מעורב. אין לתחוֹם תחומים: עד כאן הקדוּשה ותוּ לא”.

אולם היתה זו רק סנונית ראשונה אשר התכוונה לבשר שינויים בתכנון הארצי של התישבותנו החקלאית.

תמורות יסוד בכלכלה ובחקלאות

הקמת המדינה הביאה לתמורות במבנה הכלכלה בכלל והפיתוח החקלאי בפרט. מטרות הפיתוח הכלכלי וכיווּנו נשתנו תכלית שינוי. גורמים חדשים הקובעים את כיווּני הפיתוח הדרושים הופיעו, ואילו אחרים חשיבותם פחתה.

בשנים הראשונות להקמת המדינה גדלה האוכלוסיה ואילו הספקת מוצרי המזון מן המשק הערבי והארצות השכנות נפסקה כליל. במצב זה הועמדה החקלאות בפני הצורך להבטיח גידול מהיר בהספקת המזון הטרי לאוכלוסיה הגדלה במהירות. הביקוש לתוצרת מקומית גדל במהירות, ובשנים הראשונות לא עלה בידי החקלאות להדביקו. ייצור הירקות, החלב, הבשר והביצים הורחב במידה רבה ואף־על־פי־כן עברנו תקופת מחסור בתוצרת חקלאית.

פתרון הבעיה הזאת היה אחת הסיבות העיקריות לזירוז ההתישבות ההמונית, שהתחלנו בה בשנת 1949. ואכן, תוך תקופה קצרה של כמה שנים הצליחה החקלאות להתארגן ולהרחיב את הייצור עד כדי הספקה סדירה ומלאה של כל מצרכי המזון הטריים. השוקים נתמלאו שוב תוצרת חקלאית מגוּונת ומשובחת, ואף הגענו לעודפים בכמה מוצרים.

בהיותנו שקועים בתקופה זו, 1948 – 1952, בהבטחת תצרוכת הארץ במזון טרי לא נתפנינו להרחיב ולאקלם גידולים וענפים חדשים, וכיווּני הגידול העיקריים היו בענפים המסחריים, בעיקר בירקות. ברם, עד מהרה הוכר הצורך לפתח ענפים אשר יתרמו לאיזון הכלכלה ושיפור מאזן התשלומים של המדינה – תפקידים שקודם לא הוכנסו לשיקולי התכנון, שכן האחריות לבעיות אלו היתה בידי ממשלת המנדט. מעתה הוטל על מערכת הכלכלה להגביר את הייצור המחליף את היבוא, או זה המכוּון ליצוא. לשם כך החילונו בחיפוש אחרי ענפים חקלאיים וגידולים חדשים. למשק החקלאי החלו חודרים גידולי התעשיה; התחלנו בהרחבת שטחי הפרדסים; חיפשנו סוגי ירקות ופירות אחרים המתאימים ליצוא; הוחל באיקלומם של זני־בקר מיוחדים לבשר. תוצאות פעולות אלו היתה גיווּן הייצור החקלאי והכנסת מינים וזנים חדשים המחייבים טיפול ולימוד מיוחד. נדרשנו להתאים כלים מיוחדים לעיבוד ואיסוף התוצרת ולהקים מיתקנים למיון ואחסנה וכדומה.

גם אזורי ההתישבות וממדיה נשתנו תכלית שינוי. הצורך הבטחוני הדחוף ביישוב כל חלקי הארץ ופינותיה – אזורי הספר והאזורים הפנויים והריקים בחלקים הפנימיים של הארץ – הביאו להתפשטותה ולהתפזרותה של החקלאות על פני אזורים רבים ושונים. מספר הישובים החקלאיים גדל פי שלושה לערך, והוא הדין לגבי מספר העוסקים בחקלאות; וכך, מהתישבות מצומצמת ממדים, המרוכזת בעיקר בעמקים הפנימיים ובשפלת החוף, הגענו להתישבות החובקת את כל הארץ והמגיעה עד לעין־גדי ויטבתה בדרום ועד לפסגות הרי הגליל. אם כבר לפני שלושים שנה נשמעה הטענה שאין ליישב כל האזורים באותו מבנה־משק, שכן אינם דומים זה לזה בתנאיהם הטבעיים, הרי עתה התבלט פי כמה השוני בין האזורים, הוברר בעליל שאיזור איזור ותכונותיו; יש אזורים שיסכנו לגידולים מסוימים, ואילו אזורים אחרים טובים לגידולים אחרים.

בצד שינויים פיסיים אלה התחוללו גם שינויים בעלי אופי אחר. שיטות הייצור החקלאי בעולם התקדמו והתקדמות זו הגיעה גם אלינו. גבר השימוש במכונות, והיה צורך בהתמחות מקצועית רבה של האיכר והתרכזותו במספר ענפים. לנטיה זו תרמה גם הירידה ברווחיות של כמה מענפי החקלאות, שחיזקה את הצורך להשתית את המשק על יחידות־ייצור גדולות יותר, המתוכננות בצורה המאפשרת שימוש נכון ויעיל במכונות ובכל חידושי הטכנולוגיה וההתמחות.

בינתיים נתגלה כי השתנו גם הגורמים המדיניים, שקבעו בעבר את מבנה המשק. נעלם הצורך לצמצם את יחידת הקרקע ולהקים משקים מרובי אוכלוסין על שטח קטן. במקומו בא, כפי שראינו, הצורך להרחיב תחומי הההתישבות לכל פינות הארץ, שכן שטחי הקרקע שהועמדו לרשות החקלאות שוב לא היו מוגבלים כבימים עברו, ובשנים הראשונות לקום המדינה אף עמדו שטחים ניכרים בשממונם וחיכו לידו הגואלת של המתישב.

הקמת המדינה העברית על צבאה הדואג לבטחון ביטל את הצרך להסתמך בהגנה על הישובים עצמם, מה שהביא בעבר להקמתם כיחידות כלכליות וחברתיות סגורות. הוא איפשר את המעבר מתכנון ההתישבות כנקודות־נקודות סגורות לתכנון אזורי רחב־ידים וגדל־ממדים, הנשען על התכונות הטבעיות – האקלימיות והקרקעיות – של כל איזור ואיזור.

החקלאות בעקבות התמורות.

הזכרנו, שעם הקמת המדינה התרכז הייצור החקלאי בענפי־משק ספורים בלבד. המתישבים החדשים עסקו בעיקר בענף הירקות. היה בהם מחסור ניכר באותה תקופה. הם נוחים לגידול בשפלת החוף, בה התרכזה ההתישבות בשנתים הראשונות לקום המדינה, אותם הכיר החקלאי העברי, ונוסף לזה ההכנסה מהם היא מידית וגבוהה יחסית, וללא השקעה גדולה. כל הסיבות הללו גרמו לכך שהמשק החקלאי בהתישבות החדשה התחיל בהתמחות בענף הירקות, אף כי לכאורה הוקם משק זה על עקרונות המשק המעורב האורגני.

עם תמורות היסוד בתנאי הכלכלה והחקלאות הכירו העושים במלאכה, לא רק למעשה אלא גם להלכה, בצורך לשינויים ולחריגה מן המקובל.

כתוצאה מחיפושי דרך להשתלבות מתאימה של החקלאות בפתרון בעיותיה הכלכליות של המדינה ולהבטחת פרנסה הוגנת ורמת־חיים מתאימה לחקלאי, צצה במוסדות המיישבים הצעה שהיתה חריגה מעקרון המשק המעורב האחיד. הוצע ליצור טיפוסי־משק נבדלים המותאמים לתנאים המיוחדים שבאזורי הארץ השונים. לפי ההצעה יהיו בכל טיפוס־משק ענף עיקרי אחד או שנים אשר יהוו את ציר המשק וסביבם כמה ענפי־עזר. בדרך זו יישמר העקרון של עבודה עצמית תוך כדי פיתוח ענפי־המשק העיקריים ושמירה על כך שהם יהיו ביחידות־ייצור גדולות. בתחימת כל ענף לאיזור המתאים לו מבחינת תנאי האקלים והקרקע וייצור רב־ממדים יש כדי להבטיח ייצור זול באיכות גבוהה.

במסגרת זו נועד “משק השדה” להיות המרכז לייצור גידולי התעשיה למיניהם, המיועדים רובם ליצוא או לדחיקת יבוא. “משק ההדר” יהיה המרכז לייצור פרי ההדר וליצוא, ואילו “משק החלב”, שהוא למעשה יורשו של המשק המעורב האורגני, יהיה המרכז לייצור החלב. שאר המוצרים החקלאיים כגון ירקות, פירות, ביצים ובשר יהיו ענפי־משנה וייתחמו גם הם לאחד מטיפוסי המשק המתאימים להם.

הצורך בהתמחות וקביעת טיפוסי־משק שונים חייב שינויים מרחיקי־לכת בתכנון המשק המושבי, שכן ביחידת קרקע קטנה מביא גיווּן יתר של המשק בהכרח לפיצול יתר של השדות והענפים. במשק הקיבוצי שונה המצב. הגיווּן הרב בענפים אינו חייב להביא בכל המקרים להקמת משק העומד על יחידות־ייצור קטנות מדי. עם זה, גם במשק הקיבוצי הוכר בצורך לעבור להתמחות, לצמצם את מספר הענפים ולהגדיל ממדי כל אחד מהם.

מעבר זה מטיפוס משק אחיד בעיקרו – למספר טיפוסי־משק, הן בסקטור המושבי והן בסקטור הקיבוצי, נמצא עתה עדיין בשלבי ההתפתחות הראשונים, אולם הוא חודר והולך לכל ההתישבות החקלאית בישראל, ותיקה וצעירה כאחד.

התפתחות נוספת הנמצאת עדיין בתהליך ההתהוות ושמקורה בשינוי התנאים היא המעבר ממשק סגור המהוה יחידה כלכלית ותרבותית עצמאית למבנה אזורי, שבו מהוה הישוב החקלאי חוליה אחת במבנה האזורי.

מבנה אזורי זה, אשר נוצר לראשונה עם ראשית ההתנחלות בנגב, בשנים 1951 – 1952, עת הוקמו ישובים חקלאיים במתכונת של “גרעינים” מסביב למרכז שירותים אחד, נשתכלל ודפוסיו נשתפרו ונתגבשו עם יישובו של חבל לכיש.

עיקרו של המבנה האזורי הוא: תכנון כולל של איזור שלם, על הישובים החקלאיים שבו ועל מרכזיו העירונים והכפריים. הישובים החקלאיים מתוכננים בקבוצות של ארבעה־חמישה ישובים הסמוכים זה לזה, ובטבורם מוקם מרכז כפרי שמתפקידו לספק שירותים לישובים הסובבים אותו. הישוב החקלאי היחיד לא יהוה מעכשיו יחידה עצמאית ואין בו כל אותם השירותים הנפרדים שהיו מצויים בישובים שהוקמו בעבר, לפני קום המדינה. בכפר נמצאים רק אלה מבין השירותים שהחקלאי נזקק אליהם יום־יום, כמו גן־ילדים, בית־כנסת וכדומה. כל שאר השירותים: צרכניה מרכזית, מרפאה מרכזית, מועדוני־תרבות, סככות־מיון־ואריזה לתוצרת, תחנת טרקטורים וכדומה – מצויים במרכז הכפרי ומשרתים לא ישוב אחד, אלא מספר ישובים, המונים יחד כמה מאות משפחות.

מבנה אזורי זה מאפשר הוזלה ניכרת ושיפור השירותים, דבר שכמעט איננו אפשרי בישוב הצריך לקיים ולממן בעצמו את כל רשת השירותים למיניהם. המרכז הכפרי מהוה מקום־מגורים מתאים לעובדי הציבור השונים המשרתים את כל ישובי האיזור, כגון רופאים, אחיות, מורים, טכנאים וכדומה, אשר נוח להם ונוח לישובים שיתגוררו במקום מרכזי ומרוחק מידה שוה מכל הישובים באיזור.

המבנה האזורי מאפשר להקים באזורים החקלאיים – במרכזים הכפריים או במרכז העירוני של האיזור – גם מפעלי תעשיה, ובעיקר מפעלים לעיבוד ראשוני של התוצרת החקלאית המיוצרת בישובי האיזור והמחייבת עיבוד מסוים. הקירבה של מיתקני התעשיה לשדה מביאה להוזלת תהליך הייצור, ובדרך זו – בעקיפין – להגדלת רווחיות החקלאי. זאת ועוד, חלק ממיתקני התעשיה הללו עתידים ברבות הימים לעבור לבעלותם של החקלאים ובדרך זו לשמש מקור הכנסה נוסף לחקלאי ודרך לקליטת עודף כוח־האדם, ובעיקר בני המתישבים, שייאָלצו לחפש להם עבודות שונות מחוץ לחקלאות.

כתוצאה, מהוה המרכז הכפרי כעין חוליית־בינים בין העיר לבין הכפר ומאפשר לתושביו, שהם בעיקר אנשי השירותים, ליצור להם הוי משותף, שיש בו גם מן ההוי העירוני וגם מן ההוי הכפרי. השכנות הקרובה של משרתי הציבור, שהם בעיקרם אנשים בעלי השכלה וידע טכני וחינוכי־תרבותי, מאפשר להם לקיים בינם לבין עצמם חיי חברה תקינים, דבר שקשה לקיימו במסגרת הצרה של הכפר החקלאי.

המבנה האזורי, מלבד מעלותיו הכלכליות, תורם לקירוב לבבות ומיזוג־יתר בין יוצאי הגלויות השונות. אופי העליה לישראל בשנים האחרונות, ובעיקר העליה מארצות המזרח, הוא כזה שלא ניתן למזג יוצאי גלויות שונות בכפר אחד. העולים הללו באים בקבוצות של “בתי־אב” (“חמולות”) שהפרדה ביניהם איננה אפשרית ולא רצויה. כן עלולים להתעורר קשיים אם נשכן בישוב אחד קבוצות של “בתי־אב”, שכן עלול הדבר להביא בדור זה לחיכוכים בין מתישבים ולהקשות על ניהול חיי־כפר תקינים. לעומת זאת מאפשר המבנה האזורי ליישב בכל כפר קבוצה אֶתנית אחידה, ואילו המוסדות המשותפים במרכז הכפרי מביאים בהדרגה ובאטיות לקירוב בין יוצאי הגלויות השונות ללא משברים בכפרים עצמם. באופן זה תורם כל כפר תרומתו ומשפיע על סביבתו הקרובה, וכולם מושפעים מהמרכז הכפרי, ובפרט כשנוער וילדים יוצאי גלויות שונות ו“בתי־אב” שונים לומדים ומבלים בצוותא במוסדות שבמרכז האזורי. כך מתגבשת בהדרגה באיזור סינתיזה אנושית חדשה, הנותנת תקוה למיזוג־גלויות מלא.

השינויים הללו במבנה החקלאות בארצנו – המעבר מטיפוס המשק האחיד למספר טיפוסי־משק העומדים על התמחות, והמעבר ממבנה של נקודות חקלאיות קטנות בודדות ומרוחקות, למבנה אזורי – הם איפוא תולדה של התמורות הכלכליות והחברתיות שהחלו מאז קום המדינה, כשם שהמשק המעורב צמח ועלה מתוך התנאים המיוחדים של משקי המטעים והפלחה ומחיפושי הדרך למניעת עבודה שכירה זולה ולהצמדה אורגנית יותר של המתישב למשקו.

החקלאות חלק ממסכת של תכנון כולל

כבר ראינו כי התמורה העיקרית אשר חלה עם הקמת המדינה הטילה את הישוב למלאכת בנייתה של הכלכלה הלאומית בכלל ותכנון החקלאות בפרט כיסוד לכלכלה הלאומית.

בתקופה הראשונה להתנחלותנו בארץ היתה מחשבת התכנון מוגבלת לנקודה החקלאית הבודדת: ראינו רק את הישוב הבודד וכל מעיינינו היו בחיפושי דרך לפיתוחו ולקידומו על־ידי שיפור השיטות האגרוטכניות, מחזור זרעים תקין, מלחמה במזיקים ובמחלות וכדומה. לאחר מכן, עם הכרזת בלפור, הורחבו המושגים. מתוך מגמתנו לבסס התישבות עובדת החילונו בתכנון אזורים שלמים של הארץ, כגון עמק יזרעאל, עמק הירדן, גוש הקישון וכדומה. עם קום המדינה עמדנו בפני תכנון ארצי של כלכלתנו וחקלאותנו, כדי להתאימה לקליטה ולפיתוח מהירים. היה עלינו לקבוע מה, איך וכמה נגדל בארץ מכל גידול, היכן נגדל כל דבר ואיך נתאים את הייצור בכל איזור ואיזור לתנאים המיוחדים השוררים בו.

כשכתב יצחק אלעזרי־ווּלקני – בתחילת המאה – את מאמרו המפורסם “המשק הלאוּמי המעורב” היינו עדיין רחוקים מאד מתכונן חקלאי כולל ואף לא עסקנו ביישובם של אזורים שלמים. היטיב והרחיק יצחק אלעזרי־ווּלקני לראות את העתיד. הוא ראה בארץ מעשה־מקשה אחד המחייב תכנון כולל של החקלאות, של המשקים, כדבריו:

“המשק המעורב של הפרט פוגש, כאמור וכמבואר, במעצורים מן הטבע שלא נתגבר עליהם, ולכן אין לנו דרך אחרת אלא לכונן לנו משק ללאומי מעורב, משק לאומי שלא יהיה אמנם מורכב מאבני בנין, שכל אחת מהן מוצקה, אבל מכולן יחד תיברא ותיכונן אותה החומה הבצורה…”

הנה כי כן הכיר כבר יצחק אלעזרי־ווּלקני בכך שהשוני בתנאים באזורי הארץ אינו מאפשר פיתוח משקים זהים ויש, לכן, לתכנן כל משק ומשק בארץ כך שסך־הכל הייצור בכל המשקים החקלאיים יהיה תואם את הצרכים של העם והמדינה. כיום מוחשי ביותר צורך זה. דרוש תכנון ארצי של החקלאות למען הגיע לייצור חקלאי מאוזן שיענה על צרכי המדינה: מצד אחד ייצור לתצרוכת פנימית, ומצד שני ייצור לשם יצוא. תכנון ייצור זה יותאם לתנאים האגרוטכניים, האקלימיים והקרקעיים הקיימים בכל איזור ואיזור בארץ כדי שיהיה כדאי.

תוך מלאכת ההתישבות הגענו מבנין הנקודה הבודדת דרך האיזור לתכנון כלל חקלאותנו. יציאתנו מן הנקודה אל האיזור ומן האיזור לכל הארץ היתה פרי התפתחות כלכלתנו וישובנו ויכלתנו ההתישבותית. הנקודה ההתישבותית הבודדת היתה איפוא נקודת ארכימדס, עליה השעננו את מנוף מעשינו בבואנו להרים את המשימה ההיסטורית הגדולה המוטלת עלינו: הקמת עם עובד והשתרשותו באדמתו.

יוני 1961

---

המדיניות הקרקעית

מאת

לוי אשכול

בכנסת, 13 בנובמבר 1962

…עוּבדת־יסוד במציאותנו היא שבידי הלאום נמצאים 92.6 אחוז מקרקעות המדינה, ואינני מוַתר על 0.6 אחוז, שכמה מחברי הכנסת שכחו בנדיבותם הרבה בדבריהם. רבים ציינו עובדה זו בשמחה, אחרים הפכוה יסוד לטרוניה – הייתכן? המדינה מחזיקה באחוז כה גבוה של הקרקעות, כמעט כולן, ולמרות זאת אין היא עושה כדי למנוע, או לפחות לבלום, את הספקולציה בקרקע, המשתוללת זה שנים ברחובנו?

היכן נמצאת קרקע הלאום?

צר לי, צר לי מאד לומר, שגם השמחים וגם המתלוננים חטאוּ בפשטות־יתר. אמת, בידי האומה 92.6 אחוז מהקרקע, אלא שהצגת מספר זה כשלעצמו – מבלי לבדוק מה מאחריו – מטעה ומבלבלת. רובה הגדול של הקרקע הלאומית אינו נכנס כלל למעגל העיסקות בקרקע. הקרקע הלאוּמית היא בנגב ובערבה, בהר רמון ובנחל גרופית, בעמק ובגליל. כאן בעלות הלאום היא מלאה.

לעומת זאת בקרקעות העירוניות, שהן קרקע פורה לספקולציה, אין חלקם של מקרקעי האומה אלא מעט מזעיר. בשפלת החוף, בין גדרה לחדרה, אין אחוז הקרקעות העירוניות הפנויות, השייכות לרשוּת הפיתוח או לקרן הקיימת, עולה על עשרה אחוזים בערך, כולל חולות ראשון־לציון ושטחים כיו"ב. קרקעות אלה שמורים ברובם כרזרבה לבניית שיכוני עולים ושיכונים עממיים אחרים וממילא אינם יכולים להיות גורם משפיע, מכוון ומוַסת, לאותו שוק ספקולטורי־פראי, עליו דובר בכנסת.

מה הסיבות לספקולציה?

ספקולציה זו סיבותיה כפולות. היא ניזונה מביקוש מתמיד לקרקע מצד תושבי הארץ ומשקיעי־חוץ כאחת. יש כסף ליהודים והם רוצים ומבקשים להשקיעו בנכסים של ממש, שהם גם בטוחים וגם מבטיחים רווחי־הון כבדים. יודעים הם שהמדינה מתפתחת, שאוכלוסייתה תגדל בזכות העליה וממילא יגדל הביקוש לדירות ולבנינים. כמות הקרקע העירונית מוגבלת. עוד יותר מוגבלת כמות הקרקע בערים הגדולות, וּודאי שמועטת כמות הקרקע באותם מרכזים שהכל רוצים ביקרם, תרתי משמע. עמנו – בצפיפות ניחא לו. כתוצאה מכך רוצים ורצים הסוּפרמרקט והבנק להיות דוקא במרכז תל־אביב ולא על ראש התבור או בלב המכתש. לכן עולה ברחוב דיזנגוף מגרש בן 800 מטר מרובע, מה שקרוי דונם של בני־ברק, מיליון ל“י. לכן נמכרים בצפון תן־אביב מגרשים במאות ל”י המטר. זאת לא ניתן לשנות בצורה יסודית. גם אם היתה הממשלה בעלת כל הקרקע, הרי במרכזי האוכלוסיה והמסחר היה ערך הקרקע גבוה יותר מאשר בפרברים. ומוצדק הדבר מבחינה כלכלית בתנאי כל משטר, ואפילו סוציאליסטי, שכן בדרך זו תושג ההקצאה היעילה ביותר של גורמי הייצור. אם כך, מה הממשלה כי תלינו עליה? האם יכולה היא, האם צריכה היא להתערב? אינני סבור כך. עלינו רק להבטיח במצב זה שהמדינה תקבל מעסקים אלה את המגיע לה, במסגרת מס שבח מקרקעין, מס הכנסה ורווחי החברוֹת.

מה צריכה הממשלה לעשות נגד הספקולציה?

דומני שאין איש בין חברי הכנסת המתנגד לכך שאם אדם בישראל רוצה בקניית דירה מרוּוחת ביותר, הבנויה דוקא על קרקע פרטית ובאיזור מיוחס, והוא מוכן לשללם עבור זה במיטב כספו – אין למנוע בעדו. איננו רוצים ואיננו יכולים למנוע זאת, אם כי ודאי שנביא בחשבוֹן טעם מעוּדן זה, ואמצעים כספיים אלה, במדיניוּת המסים שלנוּ.

האם יש הגיון בכך שהממשלה תזרוק לשוק אלפי דונמים של קרקע עירונית, שהם אגב אינם לה, ובמיוחד באזורי התורפה – כדי, כביכול, להוריד את מחירי דיור־הלוקסוס הזה? האם תהיה לכך השפעה על מחירי הדירות? האם תועבר ההוזלה לקוני הדירות? מסופקני. האם אותה שכבה של אזרחים היכולים, או סבורים שהם יכולים, לקנות דירות בחמישים־ששים אלף ל"י, אם לא למעלה מזה – הם הלקוחות הראשונים בתור למדיניות סוציאלית ולסובסידיוֹת ממשלתיוֹת? האם ספסרי הקרקע, שיבלעו את ההוזלה, הם הנזקקים לעזרתנו? מי לכפכם יתקע שהם לא ישמרו על קרקע זו עד שיעלה מחירה?

שיכון עממי

בעיות חמוּרוֹת יותר מתעוררות כשאנו עוברים לדון בבעיית דיורם של המוני העם. הממשלה רואה עצמה אחראית להבטחת שיכון הולם לשכבות הרחבות – לעולים חדשים, למעוטי־יכולת, לדיירי משכנות־עוני ולזוגות צעירים. לשם כך הקימונו כמה מכשירים, מהשיכון העממי ועד ל“חסכון לבנין” והמפעל לשיכון מפוני משכנות־עוני. בשיכונים אלה גרים יותר ממיליון נפש, ותשלומיהם בעד הדירות והקרקע, אם בעד רכישה ואם בעד שכר דירה, הם נמוכים ביותר. לא שמענו טענות שמשרד השיכון מספסר בקרקעות. ההוצאה לקרקע במפעלי משרד השיכון נעה בין 50 ל“י מינימום ל־700 ל”י לחדר במקומות הטובים ביותר שבצפון תל־אביב. מזה רק שליש נכלל במחיר היסודי של הדירה: שני השלישים האחרים הם היסוד לתשלום דמי־חכירה שנתיים בשעור 4% לשנה, המגיע בדירות של שלושה חדרים לתשלום שבין 4 ל־56 ל"י לשנה.

חברות־השיכון הפרטיות

חברות־השיכון הפרטיות עמדו בויכוח זה, ולא רק כאן, באש עזה של ביקורת. טענו נגדן שהן קונות וחוכרות קרקע במחיר נמוך ומוכרות ומחכירות אותו ביוקר רב, כך שהן נהנות מרֶנטה קרקעית גבוהה, שאין לה כל הצדקה כלכלית. אינני מן הנלהבים לצורה זו של יזמה פרטית – למסחר בקרקע. עם זה דומני שעלינו להתיחס לבעיה זו בפרופורציה הנכונה ולראות את מלוא מאזנן של החברות.

בכנסת ובועדות נזרקו נתונים על קרקעות בערי פיתוח, שמחירם מגיע ליותר מעשרת אלפים ל"י לדונם. האם נבדק מה עומד מהצד השני? מַהן הוצאות הפיתוח הכולל – כבישים, מים, חשמל, ביוב – ופיתוח המגרשים עצמם? האם הובא בחשבון מהו ההפרש בין דונם ברוטו לדונם נטו – כמה שטח יש להפריש לכבישים, גנים, בניני ציבור וכדומה? הפרש זה יכול להגיע עד ל־50 אחוז. לא הובא בחשבון שמחיר הקרקע המופרשת למפעלי תעשיה ומלאכה הוא נמוך בהרבה ממחיר הקרקע לשיכון.

כן דאגה הממשלה לכך שבמקרים של הקצאת שטחים גדולם יעלו התשלומים לממשלה עבור הקרקע שהיא מוכרת, בהדרגה, בהתאם לעליית ערך הקרקע. והם מגיעים, לדוגמה, במקרה אחד, עד 2,300 דולר לדונם. איננו מוכנים להיות חסידים שוטים. אנו מוכנים למכור בזול, אם נהיה בטוחים שההוזלה תועבר לקונה הסופי, ולא אחרת.

עם זה אין להכחיש שהיו בעבר מקרים, בהם לא הושם לב במידה מספקת לצד זה. כיום מדיניותנו היא שלא להקצות בבת־אחת שטחי־קרקע גדולים לחברות פרטיות בערים ובקירבתן. אנו מפעילים עכשיו הסדר חדש לפיו תינתן לחברה, הרוצה בפיתוח שטח גדול, אוֹפציה על שטח זה לתקופה סבירה. אבל נעמיד לרשותם את הקרקע רק בהדרגה, בהתחשב בגודל השטח שהיא מצליחה לפתח ולבנות בכל שנה. מחירי הקרקע ייקבעו בכל שנה לגבי השטח שייבנה בשנה הבאה, בהתחשב בתנאי השוק ובמחירים שהחברה דורשת עבור הקרקע מלקוחותיה. ייתכן והסדר כזה יחייב אותנו לבצע בעצמנו את הפיתוח הכללי של שטחים גדולים מסוג זה, ולא נירתע מכך.

ברצוני להוסיף בנקודה זו, שכל הפיתוח העירוני שלנו מתבצע במסגרת התכנון הארצי הכולל, המביא בחשבון את צרכי פיזור האוכלוסיה והצורך בחסכון בקרקע חקלאית.

ערי הפיתוח

אחרת היא מדיניותנו בערי הפיתוח. כאן אין הקרקע נמכרת כיום. אנו מחכירים אותה ומשתדלים שדמי ההחכרה ישקפו את ערכה הממשי של הקרקע. איננו מתכוונים למכור קרקעות בערים אלו עד שהן תגענה לפיתוח מלא, ואז ייקבעו תנאי הבעלות בהתאם לרמה הכלכלית אליה יגיעו הערים בזכות השקעות הענק של המדינה והציבור בהן. לכלל זה יש יוצא־מן־הכלל אחד – אנו מוכרים קרקעות הדרוּשות להקמת מפעלי תעשיה ומלאכה בערים אלו, במידה שמכירה זו היא תנאי להקמת המפעלים.

החכרת קרקעות ומבנים עירוניים

עד כאן מסכת מכירות קרקע. מסכת ההחכרות היא סבוכה יותר, ושתים פרשיותיה – קרקעות המדינה, ואלו של הקרן הקיימת. מאז הקמת המדינה אנו מחכירים קרקעות המדינה ורשות הפיתוח. בחוזי החכירה נאמר במפורש כי הקרקע מוחכרת למטרה המוגדרת של השתכנות עצמית. למעשה התרוקנה הוראה זו מתכנה. החוכרים, המשלמים מדי־חכירה אפסיים, מעבירים את זכותם על הקרקע לאחרים, תמורת סכומים נכבדים ביותר “לפי רוח הזמן”, והמדינה אינה נהנית מזה כלל, או רק במידה מועטת.

בעיית הקרקע קשורה גם בעשרות אלפי מקרים בבעיית המבנים; כוָנתי בזה לנכסי הדיור של רשות הפיתוח. מספרם עולה על ששים אלף. חברי כנסת רבים טענו נגד ההכנסות הנמוכות של הרשות מנכסיה אלה – הכנסות שאינן עולות על מחצית האחוז של ערך המבנים. מצב זה הוא תוצאת שכר־הדירה הנמוך, בגלל חוק הגנת הדייר ומצבם הסוציאלי של הדיירים, הגורמים למיעוּט הכנסות, ומצב המבנים הגורם לריבוי הוצאות החזקה ושיפוצים. הייתי שמח מאד אילו חברי הכנסת, הטוענים בתוקף כזה נגד חוסר היעילות של רשות הפיתוח, היו נותנים יד למאמצינו להגדיל את ההכנסה על־ידי גביית דמי־חכירה ושכר־דירה ריאליים יותר. אבל, לצערי, לא זכינו לעידוד כשניסינו, לפני כשנתים, להעלות את דמי־החכירה לגובה המוצדק מבחינה כלכלית. להיפך, כאן נשכחו הבדלי אידיאולוגיה וצדדים והזעקה הקיפה את המחנה מקצה אל קצה. מובן, אך מקרה הוא שהימים היו ימי ערב בחירות.

אנו רואים את הפתרון לבעיה זו במכירת המבנים הראויים לדיור, בהריסת המבנים הרעועים ובפינוי הדרגתי של המבנים הקיימים על קרקע המיועדת לצרכי ציבור. מובן, שבמכירת המבנים נדאג לקבלת מחיר מתאים. במידה ומחירי הבניה והדיור בשוק כולו יעלו בעתיד, ישתקף הדבר גם במחירי מבנים אלה.

קרקעות עירוניות של קק"ל

באדמות העירוניות התפוסות של הקרן הקיימת חמורה הבעיה עוד יותר. חוזי החכירה של הקרן הקיימת אוסרים במפורש העברת הקרקע. הם קובעים כי במידה שנסתיים שימושו של החוכר בקרקע למטרה שלשמה נמכרה – על הנחלה לשוב לבעליה, לקרן. תקנה זו הפכה אות מתה. החוכרים מעבירים זכותם, ואילו הקרן הקיימת נאבקת בכל מקרה להציל בדל־אוזן מזכויותיה, בצורת דמי הסכמה.

אנו מנסים כיום לקבוע עקרון, שבכל מקרה של העברת הזכות תחולק תוספת הערך של הקרקע, מעל למה שהשקיע המתישב בפיתוחה, בינו לבין הקרן הקיימת לפי היחס של שני שלישים ושליש. נראה לנו שזה המינימום שעלינו לדרוש ואינני מבין את הטענות של חברי הכנסת המדברים בנשימה אחת נגד דמי ההסכמה ונגד בזבוז רכוש האומה.

קשה הוא הפתרון לבעיית אדמות הקרן הקיימת בצורה בה אנו מנסים לפתור את בעיית מבני רשות הפיתוח. לפי עקרונות הקרן הקיימת אין הקרקע ניתנת למכירה. דומה שהגיע הזמן לחשוב על המשמעות המעשית של עקרון זה. אם יש לקרן בעלות נומינלית על שטח עירוני תפוס ובנוי, אם ההכנסה משטח זה היא פרוטות בלבד – האם לא נהיה נאמנים יותר לרוח מייסדי הקרן הקיימת, אם נמכור קרקע זו במחיר הוגן ונשתמש בתמורה לפיתוח הארץ, וקודם כל להכשרת קרקעות נוספות? האם יכולים אנו כיום לראות בשטחים אלה באמת את “קרקע הלאום”? האם איננו בעינינו כמתעתעים? האם לא הגיע הזמן להקדיש לנושא זה מחשבה נוספת? אם הלל הזקן לא חשש לשנות דין השמיטה והיובל, והתקין פרוזבול – האם עלינו לחשוש לשינוי הלכה אשר, אחרי הכל, אינה למשה מסיני? היו חברי כנסת שציטטו פסוקים כגון: “והארץ לא תמכר לצמיתות”. אבל הייתי שמח אילו עמד אורך־רוחם לקרוא את כל הפרק, אשר בו נאמר “וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו, לא יצא ביובל” – הרי הכשר מהתורה למכירת קרקעות עירוניות.

המשמעות הסוציאלית של דמי־חכירה נמוכים

לפני שאסיים פרק זה, מן הראוי שנבדוק עוד אספקט אחד למדיניות הקרקע – האספקט הסוציאלי. נניח שנישאר נאמנים לעקרון החשוב של הספקת קרקע לאומית בזול – לקונים, לחוכרים ולשוכרי הדירות. האם ימנע הדבר קניה ומכירה, רוָחים ורנטה? אינני סבור כך. אבל, אפילו נצליח, בתוקף פקידים ושוטרים, למנוע סחר־מכר – האם יתבטא הדבר בהוזלת שירותים וסחורות? או אולי אין כאן אלא הנאה מסובסידיה סמויה, המגיעה בשנה להרבה עשרות ואולי מאות מיליוני לירות, שכל המשק נושא בה, בצורת מסים גבוהים יותר על הכלל. אינני רואה כל הצדקה סוציאלית או כלכלית לסובסידיה מעין זו, שאינה קשורה במצב כלכלי או סוציאלי, אלא רק במזל ובגורל שהביא את האדם ארצה כמה שנים לפני חבריו.

עקרונות מדיניותנו הקרקעית

אסכם את הקוים המנחים את מדיניותנו הקרקעית היום, והריהם לפניכם:

א. הממשלה שומרת ותשמור על העקרון שקרקע חקלאית לא תימכר. זו בודאי הקרקע, עליה נאמר “והארץ לא תמכר לצמיתות”;

ב. אנו נבטיח קרקע במחיר זול להמוני העם המבקשים להשתכן בתנאים אנושיים. לשם כך אנו משריינים רזרבה קרקעית ומתכננים את מדיניותנו לטוָח ארוך. כבר כיום העמיד מינהל מקרקעי ישראל לרשות משרד השיכון, בשפלת החוף בלבד, שטחים המספיקים לבנין 150 אלף יחידות־דיור נוספות, המספיקות ליותר מששים ריבוא איש, וזה בצפיפות מועטת ובתכנון הרחוק מ“גרוד שחקים”. במידת הצורך יועמדו לרשות המשרד שטחים נוספים, ברחבי המדינה, כמו גם במרכזי האוכלוסיה, בהתאם למדיניות פיזור האוכלוסיה;

ג. הממשלה מוכנה למכור לדיירים ולחוכרים קרקע תפוסה ומיושבת על מבניה בערים הגדולות. נתבע מחיר הוגן, בהתחשב, כמובן, בהשקעת המתישב, זכויותיו וערך הקרקע;

ד. בערי הפיתוח נמסרת הקרקע בתקופה זו בחכירה בלבד;

ה. כדי למנוע התעשרות בלתי־צודקת על חשבון קרקע הלאום, על הנובע מכך, תקצה הממשלה קרקע עירונית לחברות־בניה רק בתיאום לקצב־הבניה הממשי, תוך שמירה שדמי המכירה והחכירה יעמדו ביחס מתאים לערך הקרקע באותו זמן;

ו. מגרשים פנויים בודדים בערים הגדולות יימכרו על־ידי הממשלה במחירי השוק ובמכרזים פומביים;

ז. הממשלה תוסיף להקצות קרקע לבניני ציבור ולמפעלי תעשיה ומלאכה במחירים נאותים;

ח. בקרוב נגיש לכנסת תיקון לחוק מס שבח מקרקעין, שיבטיח חלקו של הכלל בהנאה מעליית ערך הקרקעות הנובעת מפיתוח המשק בכללותו;

ט. איננו רואים אפשרות, צורך ותועלת ב“זריקת” קרקעות לשוק בקנה־מידה גדול במטרה להוריד מחירים, אם כי – כאמור – נוסיף לדאוג לשיכון המוני העם בתנאים מתאימים.

בהתאם לכך אנו מוכנים למכור קרקע מסוגים אלה: 1. נכסי הדיור של רשות הפיתוח לדיירים; 2. הקרקע עליה הם יושבים – למשתכנים בערים הגדולות; 3. שטחים למבני תעשיה ומלאכה לפי בקשת היוזמים; 4. מגרשים בודדים בערים הגדולות. כן נמכור, במידת הצורך, שטחים גדולים לפיתוח מרוכז בתנאים עליהם דיברתי לעיל.

הכנסת זוכרת בודאי שחוק מקרקעי ישראל התיר לממשלה למכור קרקעות עירוניות עד לשטח כולל של 100 אלף דונם. עד היום נמכרה כבר כמחצית השטח.

דמי הסכמה

ומכאן לבעיות הקונקרטיות שהעלו חברי הכנסת בדבריהם.

שמחתי שכל חברי הכנסת שדיברו, בין אלה שבקואליציה ובין שבאופוזיציה, שיבחו את פעולת מינהל קרקעי ישראל. ודאי לי שהמינהל ראוי לשבחים, והם ישמשו לעובדים עידוד להמשך עבודתם המסורה והחשובה.

חבר הכנסת שיכמן העלה בדבריו בעיות דמי הסכמה, שגובה הקרן הקיימת לפני העברת זכות החכירה, וטען לכפילות בינם ובין מס שבח מקרקעין. ההחלטה על כך נתקבלה בועדה מיוחדת שהוקמה לבדיקת הדבר וחקרה את הבעיה לעמקה.

מס שבח מקרקעין נגבה מאדם שהשקיע מכספו בקניית הקרקע וזו השביחה. החוכר אדמת הקרן הקיימת לא השקיע דבר מכספו ולא נטל עליו כל סיכון, ומשום כך מוצדק הדבר שישלם לקרן הקיימת דמי הסכמה, שהם רק חלק מתוספת־הערך, שזכה בה, כמעט, מן ההפקר. גם מועצת מקרקעי האומה, בה מיוצג הציבור, הסכימה לכך. עם שאני בטוח בצדקת עמדה זו לא אתנגד אם יועלה נושא זה לדיון בועדת הכספים, במידה וחבר־הכנסת הנכבד לא השתכנע לאחר הסבר זה.

אילמלא הייתי מנוסה בכגון דא הייתי תמה על התרעומת שלו – למה ניסינו להעלות את דמי החכירה בהתאם לחוזה עליו חתמו המשתכנים? זה – בצד טענות על שיעור ההכנסה המעט מנכסי המדינה – כלום לא הא בהא תליא?

הפקעת קרקעות לצרכי ציבור

בעיית הפקעת הקרקעות אינה מהקלות. החוק מאפשר, כידוע, לשר האוצר להפקיע לפי שיקול דעתו כל קרקע הדרושה למטרות ציבוריות. עם זה ראינו לנכון למנות ועדה מייעצת ליד מועצת המינהל שתבדוק כל הצעה בדיקה יסודית ותמליץ המלצותיה בכל מקרה ומקרה. הועדה בודקת אם אמנם שטח מסוים זה דרוש ואם לא ניתן לקבלו בדרך אחרת, פרט להפקעה. אנו מעדיפים, כמובן, לנסות לרכוֹש את הקרקע מהבעלים, ולוּ גם במחירים גבוהים יותר מאשר מחירי השוק, אולם איננו מוכנים להיכנע לסחיטות. עלי לציין כי לא הובא לפנַי אף מקרה אחד בו הופקעה קרקע, כשהבעלים היו מוכנים בכלל להיכנס למשא־ומתן.

הפיקוח על רוכש הקרקעות

חבר הכנסת חזני העלה בעיית הפיקוח על רוכש הקרקע והבטחת מילוי המטרה לשמה הוקצה הקרקע. ברצוני להשקיט חרדתו הכנה. בהתאם לנוהג הקיים במינהל מקרקעי ישראל, אין הקרקע מועברת על שם הקונה אלא לאחר שבוצעה המטרה לשמה נרכשה הקרקע.

אין לו לחשוש, שמא נמכור קרקע שניזקק לה בעתיד לצרכי ציבור. אין המינהל מוכר קרקע, גם אם היא במגרשים בודדים, אלא בהתאם לתכניות בנין ערים, הקובעות מה הם והיכן הצרכים בקרקע ציבורית, ובאילו שטחים ניתן לבנות למגורים.

אשר להבטחת שמירת השבת. כבר בעתיד הקרוב ביותר יוכנס סעיף לחוזי רשות הפיתוח ונכסי המדינה המחייב את חוכר הקרקעות להימנע בימי שבתות ובחגי ישראל מכל עבודה בנכס המוחכר, בדומה לסעיף הקיים בחוזי הקרן הקיימת.

מכירת קרקעות לפרטים

חבר הכנסת בנטוב, בדרכו שלו, היה יותר הרצפלדי מהרצפלד, אם זה בכלל אפשרי. הוא יודע בדיוק לאן נושבת הרוח, ואף יודע שאותו משרד קצר־ראות – האוצר – מתרשם כל כך מכל מי שמנפנף בדולר אמיתי או מדומה. מובן שכשחבר הכנסת בנטוב היה אחראי על קטע בחזית הכלכלית, היה הוא זהיר יותר ומתרשם פחות. מהיכא־תיתי. אבל אם חושש חבר הכנסת שלא תישאר רזרבה להתישבות, תנוח דעתו עליו.

אינני מוכן לקבל את התביעה להפסיק את מכירת הקרקעות בכלל. לעומת זאת, נשמור על ייעוד הקרקע ונמנע העברת קרקעות חקלאיות לפיתוח עירוני.

החקלאות היא מקצוע והיא אמצעי לפרנסה ולקיום בכבוד. אבל ההתישבות החקלאית העובדת היא בשורה הראשונה שליחות לאומית חלוצית וכיבושית. בידיה לכוון ולהשפיע כלכלית, חברתית ורוחנית על מהלך העניינים בארץ. השאיפה והזכות להגמוניה של תנועת־העבודה בכלל וההתישבות העובדת בפרט בעם ובארץ, שרשיהם נעוצים בהרגשת השליחות, בדרכי מילואה, בדאגה לכלל ובאחריוּת מקיפה וכוללת.

מֵי חרדה – ובשעל אדמה

מכל הנגלות לנו עד כה, אין ארצנו בין העשירות ביותר באוצרות טבע. לא פונקנו, אם כי לא קופחנו. נקוה שעוד שמור לנו במעבה האדמה עושר לטובה, ואנו טרם גילינוהו. עלינו לנהוג, איפוא, קפדנות, חסכון ומשקיות חמוּרה בכל מה שהעניק לנו הטבע ובכל מה שמצוי כבר בעין.

אדמה ומים הם בלי ספק מאוצרותיו של הטבע, שהעניק והעמיד לרשות האדם. האדמה ניתנה לאדם לעבדה, להכשירה ולהפרותה, להיותה למחיתו. גם שני האֶלמנטים האלה, שהם יסוד עולם, ניתנו לנו לא ביד רחבה, וביחוד המים נתונים לנו במשׂורה. בעשׂור הבא ניתקל בבעיית חוסר מים, ולא במגבלות קרקע לעיבּוד ולהתישבות.

מחציתה הגדולה של הארץ אינה טועמת כמעט טעמם של גשמי ברכה. גם חלק הגון בדרומה של המחצית הצפונית זקוק לתוספת־מים רצינית למען הנב יבולים שיקיימו בעליהם ברמה רצויה לנו, ומתוך שטח קטן המאפשר התישבות צפופה. שומה עלינו לעשות כל מאמץ כדי להכשיר, ככל האפשר, כל שעל אדמה – לעיבוד. כל טיפת מים להשקיה תנוצל־נא בשׂום שכל ודעת.

בקבעי הנחת־יסוד זו אקוה כי ביטחתי את עצמי מכל לזות־שפתים מרושעת, כי מזלזל אני, כביכול, בחקלאות וכי שיניתי את טעמי בכל הנוגע לערכה המוסרי, החינוכי, המדיני והבטחוני של התישבות עובדים על אדמתם. כמאז ומקדם רואה אני בחקלאות אבי תחיית העם ואם כל חי. כאן מכה העם שרשיו. הם אשר יצמיחו תרבותו וישועתו.

עם קום המדינה הקימונו מפעל התישבות חקלאית רבת־מימד־והיקף. החקלאות הותיקה העובדת הגיעה להישגים מקצועיים חשובים והיא מניבה יבולים מפוארים. בעקבותיה החברתיים והמשקיים צועדת גם ההתישבות הצעירה. החקלאות העובדת שׂמה לה למטרה לספק קודם כל מזון לעם הארץ, לאוכלוסיה הגדלה והולכת, להבטיח עצמאות וחוסר תלות העם במזונותיו היסודיים, עד כמה שאפשר.

אין אנו יכולים לקיים משק אוטרקי, לא בתעשיה ולא בחקלאות. יותר מדי קטנה הארץ ועניה בחמרי־גלם. אין ארצנו די גדולה בכדי שתוכל לספק כל המספוא והדגן לבהמה, לעוף ולאדם. אמנם, ברוֹב המכריע של יתר סוגי המזון מסוגלת הארץ לספק לאוכלוסיה במידה הרבה יותר גדולה מזו של עכשיו, בשלמות או בחלק, הכל לפי התכנון הנבון והיעיל.

רמת־החיים שלנו די גבוהה. בכדי לספק צרכי הרמה הזאת, גזירה היא שנייצא הרבה ונייבא הרבה מן החוץ, וביחוד חמרי־גלם ומכונות. בדברנו על החקלאות יש, לכן, לבדוק מתקופה לתקופה שבע בדיקות, כיצד ליהנות מן הקרקע לאזוריה על הצד המשקי והכלכלי הטוב ביותר, כמה ואיך לייצר, מה לייצר לצריכה עצמית ומה לייצא לארצות־חוץ, כיצד להשתמש בכל ממע"ק מים ביעילות המכסימלית מנקודת־מבט ההכנסה לחקלאי ולכלל המשק הלאוּמי. משימתנו כבוני מולדת על משקה החקלאי והתעשייתי אינה פשוטה וחד־משמעית. מורכבת היא ואחריותה כפולה ומכופלת. חלוציותו של המשק החקלאי העובד המאורגן, הקיבוצי והמושבי, היא ממושכת ומתמדת ומתבטאת בנכונות לבדיקת הדרך כפעם בפעם ובנכונות למאמצים של התאמה לצרכי הכלל.

אבאר דברי בהדגמה קונקרטית:

סיסמה נזרקה בציבורנו: כל צרכי השוק הפנימי בצרכי מזון – לרשות המשק החקלאי. ומקובל לתבוע: הבו תוצרת חקלאית בכל תנאי, בכל כמות, בכל מחיר; אם לא לשוק המקומי אז ליצוא בין שנמצא השוק ותנאיו הולמים, ובין שאינם, וכל זה, כמובן, מתוך כוָנות טובות. אולם נאמר כבר: “הדרך לגיהנום רפודה כוָנות טובות”.

נראה נא איך תתבטא סיסמה זאת בגידול סלק לתעשיית סוכר, למשל, שהוא מצרך עממי ראשון במעלה. היקף צריכת מתקרב ל־100 אלף טון לשנה. בתנאים שלנו יעלה לצרכן טון סוכר 850 ל“י מייצור מקומי, בעוד שאפשר לייבא מן החוץ במחיר שנתי ממוצע של 300 ל”י לטון, אם לא למטה מזה. מן הדין ומן ההגיון שנייצר בעצמנו חלק מסוים של הסוכר הנצרך. אבל אם ניכנע לסיסמת “מאה אחוזים ייצור עצמי”, נידחף לדרך כלכלית שיש בה מן הטירוף. לגידול סלק נחוצים, כידוע, בין היתר, קרקע ומים. המים שברשותנו אינם מרובים. “מי מריבה”, הם, כידוע, והם גם יקרים. וחובתנו היסודית לחפש ולגלוֹת אפשרות שימוש חקלאי במים בצורה הרנטבילית ביותר ולא ללכת שבי אחרי סיסמת־סרק של מאה אחוז צריכת השוק למשק החקלאי.

יצוין, כי בעצם קיימת, ביחס לסלק סוכר, הסכמה אילמת, שאין עוררין עליה. תעשיית הסוכר שלנו מצומצמת כיום בגבול של שליש מן התצרוכת. עד כאן, ולא תעבור, בשנים הקרובות.

חייבים אנו לחפש ולגלות גידולים אחרים ושימושים אחרים לכל טיפת מים שאנו חסים עליה, ל“מי החרדה” היקרים שלנו. ואין זה מן הנמנעות, אם רק לא נתעקש להיאחז בצפרנים בהנחות ובסיסמאות שהזמן והחיים מתקוממים נגדן. וזאת, כמובן, בתנאי שכל טיפת מים תשוּמש לענף חקלאי אחר ולא יבולע לחקלאות בהיקפה.

אביא עוד דוגמה – יצוא ביצים. מובטחני שבין החקלאים בקבוצה ובמושב, אשר חושבים מחשבת הכלל ורואים את מלאכתם כשליחות בחזית תקומת העם במולדתו, מעטים המה היודעים מצב הרנטיביליות של ענף זה בחלקו המכוּון ליצוא. מעטים יודעים כי למען אפשר לחקלאי להשתכר תמורת עבודתו וטיפולו המייגע אגורה אחת או שתים לביצה, צריך אוצר המדינה להוסיף מקופתו 3 – 5 אגורות, כסובסידיה ליצרן – בשביל הצרכן בחוץ־לארץ.

אין אני קובל על ההכרח להעניק סובסידיה לענפים מסוימים מכספי משלם המסים; מנהג הוא בעולם, וכך נוהגים גם אנו. החקלאות והחקלאים נחוצים למדינה והם נחשבים בעיניה מאד מאד. חשבונה של המדינה הוא בעצם מורכב יותר, והיא יודעת שבזאת היא מונעת ייקור סל המזונות להמוני העם ולשכירים במקצועות חשובים אחרים. במנעה ייקור המזונות היא מקלה על עצמה מלאכת כיבוש שוָקים לתוצרתה התעשייתית והחקלאית ולשירותים השונים, כגון תחבורה באויר ובים, והיא גם מסירה מכשולים ואבני־נגף מעל דרך התיירים לישראל, ענף שגם החקלאוּת בארץ זקוּקה ותלוּיה בו בתוצרתה. מוסד הסובסידיות הפועל במידה נכונה ובתנאים מסוימים יש לראותו בעין יפה בימינו. פיתוח הלול לגידול ביצים הכרחיים לנו, לסיפוק צרכי העם; ואמנם, הביצה בישראל זולה במחירה. פיתוח ענף זה הכרחי לנו גם משום שיש אזורים בישראל שהלול הוא בסיס לקיומם. מצוָה וגזירה עלינו להיאחז ולהתנחל בהר. תנאיו לא קלים. אנו מטפסים על ההר, מגששים וכושלים, קמים ומתאוששים וממשיכים הלאה עד אשר נסול הדרך. בהעדר ענפים מכניסים רבים אחרים ניאלץ לאחוז בהר גם בייצור ביצים ליצוא, בתנאים רעים. אבל הדין וההגיון מחייבים שתיתנן קודם כל זכות־בכורה לישובי ההר למכור בשוק המקומי, על פני חקלאים אחרים שיכולים לפתח, ואשר פיתחו בהצלחה ובכבוד, ענפים אחרים. ויִקר המקרה, והוא אינו בודד, וישוב חקלאי פלוני או אלמוני פיתח בהצלחה רבה ענפים חקלאיים המכניסים לו ביד רחבה. ואם אותו ישוב מגדל גם עופות וביצים ומשווק, נניח, 10 – 20 – 30 מיליון ביצים לשנה, הרי באשר השוק הפנימי שלנו אינו קולט כל הביצים המוטלות בארץ, נאלצים לשלוח לשוקי חוץ־לארץ גם עשרות מיליוני ביצים של ישוב משגשג ובעל הכנסה יפה ולשגר לו, “בדין, צ’יק של כספי סובסידיה בגבול חצי מיליון או שלושת רבעי עד מיליון ל”י לשנה. דבר שהוא, בלית ברירה, הכרח ברזל ולא יגונה, כאשר המדובר בישוב הררי – הופך כאן לאבסורד כלכלי.

עם כל הקושי שבדבר, יש לשנות את המצב. אין הצדקה לשלם כאן סובסידיה. בישובים כאלה יש לצמצם בצורה דרסטית ומוחלטת את תוצרת הביצים. אין לשעות לטענות של “והחקלאות מה תהא עליה?” במקרים כאלה אין להתעטף באיצטלה של קדושת החקלאות. לא יבולע לחקלאות ולאידיאה שלה ולא כלום. יתקיים הישוב ויתקיימוּ החקלאים על ענפים מכניסים ומכובדים אחרים שהספיקו לפתח בעזרת הם.

ובודאי שאין כל טעם והצדקה לשלם סובסידיה למספקי ביצים, החיים בישובים עירוניים ועירוניים למחצה, אשר בשבילם הלול הוא בבחינת “הובי” וענף צדדי, המכניס כספי סובסידיה הבאים מכיסו של משלם המסים, עם כל התוצאות המזיקות שבדבר. בלולים אלה אין כל חלוציות ואין כל אידיאה ואין כל כיבוש.

ואשר לפרות החלב ולמשק החלב. על הפרה גאוָתנו. עזרתה היתה רבה להקים את המשק החקלאי בעמקים, בשפלה, באיזור החוף ובכל מקום אחר. היא סייעה להקים ולחנך דור חקלאים אנשי־שדה. בעטיה התבשמנו בריח החציר היבש והמספוא הירוק ובריח הרפת, והיא סיפקה לנו את הזבל לדשן את הקרקע הרעבה מדורי דורות. הפרה נתנה לנו את כוס החלב להזנת האוכלוסיה המבוגרת ואוכלוסיית הילדים, מזון בריא, מגדל ומצמיח. לא אחשוש להגיד כי אהבנו את הפרה, מלכת המשק, נסיכת חצרו של החקלאי בקבוצה ובמושב, אותה ואת ולדותיה. הפרה נענתה לנו והגיעה לשיאים של תנובה. עדר הפרות שלנו הוא, נדמה לי, שני בעולם – בתנובתו הממוצעת, המגעת ל־4,500 ליטר באזוריה השונים של הארץ. באזורים מסוימים מגיעה הרפת לממוצע של 5,000 – 5,500 ליטר ומעלה. פרות בודדות מגיעות ל־7 – 8 אלפי ליטר לשנה ואף לרבבת הליטרים יגיעו. טוב ויפה. והנה הגענו למצב של מבול חלב ואין שותה ואין צורך.

בשנה החולפת ייצרנו 265 מיליון ליטר חלב לערך, וכנראה עוד היד נטויה. הישוב בגדלו היום ובהרגלי המזון של אוכלוסייתו, לארצות מוצאה, מסוגל לצרוך 170 מיליון ליטר חלב שתיה וכל תוצרת ניגרת, וגם קצת גבינה מן העודפים. זה הכל. אין אני עומד על הדיוק שבמספר 170 מיליון ליטר. מוכן אני לקבל, לצורך הדיון, כי הצריכה הניגרת מגיעה ל־170 – 200 מיליון ליטר. כידוע הנהיגה הממשלה תשלום סובסידיה לחלב, כדי לאפשר לספק לאוכלוסיה מזון טבעי, בריא ומחַסן זה, בזול. טעמה וחשבונה של הממשלה אתה, והם מוסברים מנקודת־מבטה הכלכלית הכללית ומנקודת־מבט מחירו של סל־המזון להמוני העם והשפעתו על תנאי השכר והייצור בארץ. מוֹתר החלב, שהוא למעלה מן הכמות של 170 – 200 מיליון, מופנה לתוצרת רכה וקשה, כגון חמאה וכל מיני גבינות. ליטר חלב המיועד לתוצרת זו יקבל מן השוק רק 12 אגורה לליטר, ונתבעת כמובן סובסידיה של 20 אגורה, בעוד שהסובסידיה לחלב ניגר היא פחות ממחציתו של סכום זה. נמצא, שכדי לספק גבינה מתוצרת עצמית ומפרות מיוחסות, אשר כל מחסורן עלינו – על האֵבוס, על המזון, המרוכז הקנוי ועל החציר הירוק שאנו מגדלים ברוב עמל וב“מי חרדה” ו“מי מריבה” יקרים מאד – אנו משתמשים בקירוב למאה מיליון ליטר חלב. הסובסידיה לכמות חלב זו תעלה לעשרים מיליון ל"י לשנה.

לשם יצירת 100 מיליון ליטר חלב, צריך להחזיק 20 אלף פרה. להחזקתן ולהזנתן של פרות אלו אנו זקוקים לפחות ל־30 מיליון ממע“ק מים. “המים האחרונים” האלה, עלולים לעלות לנו 30 אגורות לממע”ק, אם לא למעלה מזה. בעוד שנה־שנתים, לכשיוזרמו מי הירדן דרומה, ניאלץ להכניס לתקציב כ־30 מיליון ל"י סובסידיה למים, באשר לא נוכל לחייב את החקלאי במלוא מחירם של מים אלה, שיעלו כה הרבה בגלל תנאינו המיוחדים.

אנו מטפלים, כידוע, בהתפלת מים ועוקבים אחרי כל מה שנעשה ומתחדש ומתגלה בנידון זה ברחבי העולם. אפילו אליבא דאופטימיסטים, לא נגיע בעשור הקרוב למים מותפלים שמחירם יהיה למטה מ־40 – 50 אגורה בגובה הים. כמובן שיכולים להתרחש ניסים, אבל אין סומכין עליהם בחישובים כלכליים והתישבותיים. האם רשאים אנו לבזבז בתנאים אלה את הנוזל היקר הזה? האם לא נחטא בזאת חטא כבד לכלכלתנו הלאומית? האם לא מן הדין הוא שנרצה לייבא מן החוץ גבינה וחמאה במחירים סבירים ומוזלים ונשתמש במים היקרים שלנו לגידולים ולמטרות יותר מכניסים? חלב שתיה ותוצרת ניגרת דין הוא שנייצר בעצמנו, לספק את כל הצריכה. גבינות קשות ותוצרות אחרות דומות – לאו דוקא. אין אבסורד גדול יותר מהחלת מנהג 100% על תוצרת זו בתנאינו אנו.

מוכן אני להודות שלא בנקל ניתנים שינויים משקיים כאלה לביצוע חדשים לבקרים. מסכים אני כי בבואנו להקטין ולצמצם ייצורו של ענף זה או אחר בישובים שהכנסתם בינונית ולמטה ממנה, חייבים לתת את הדעת ויחד לחפש ולתכנן תמורה מתאימה, למען נשמור על רמת־הכנסה הוגנת של החקלאי. במה דברים אמורים? בהכרת צדקתה של התביעה לבטל ה“גזירה” של 100% בכל תנאי ובכל מחיר. כאשר נכיר בזאת, נעלה על דרך החיפושים הרציניים, וכאשר נחפש – נמצא. קודם כל נחליט כי בשנים הקרובות לא נרחיב בשום אופן את הרפת ולא נבזבז מים יקרים מפז. כצעד שני נבדוק את מצב משקי החלב בכל רצועת החוף. כל הישובים החקלאיים ברצועת החוף, שעיקר משקם והכנסתם על פרדס יסודם, אינם זקוקים לחלב ואינם רשאים לקבל סובסידיה. אדמתם ומימיהם מאפשרים לגדל ירקות שהארץ זקוקה להם יותר ויותר. האיזור מתאים לגידול בטנים, אבוקדו, תות־שדה ואולי עוד גידולים אחרים לשם גיוון המשק. ישנם גם מושבים הנמנים על ההתישבות החדשה באזורים שונים, שניתן למנוע מהם פחות רפת חלב ולהמירה בענפים אחרים. נזכור, שהסובסידיה הנתבעת לחקלאים המספקים 15 – 20 – 25 אלפי ליטר חלב נוספים בולעת בשנה אחת סך של 3 – 4 – 5 אלפים ל"י. בכספים אלה, בצירוף התמורה הכספית של הפרות שתימכרנה, אפשר לפתח ולבסס ענפים אחרים ומתאימים.

מארס 1963

---

היחלצות לפיתוח התעשיה בנגב

מאת

לוי אשכול

בפתיחת הועידה של התאחדות בעלי התעשיה, 28 ביוני 1963

נעים לי מאד, ואני שמח, דוקא הערב, ערב ראשון בתפקידי החדש, להיות אתכם ולהביא לבית־היוצר הזה את ברכת הממשלה וברכתי אני. יש לנו בתי־יוצר אחדים, לא כל כך רבים, היוצרים את הדברים היסודיים בכלכלתנו, שהם נדבכים לעצמאותנו הכלכלית: משפחת האדמה, משפחת המים – כי המים בישראל לא יסולאו בפז – ובית־היוצר הזה, שהוא אולי, בממדיו הנרחבים, אפילו גובר על בית־היוצר של החקלאים. היו זמנים, בשחר עבודתנו, שהאמנו, כי בשובנו לארצנו יהווּ החקלאים 70 – 80 אחוז מישובנו. כל אחד חלם על משק וחקלאות כמתכונת אותה ארץ שממנה בא בנעוריו.

הדברים משתנים ומתפתחים, ודומני שאין עכשיו חילוקי־דעות על תפקיד התעשיה בבנין הארץ, שצריכה להיות עמוד־התווך במשקנו, בד־בבד עם עמוד־התווך של החקלאות. התעשיה והמלאכה, המסתייעות במכונה היוצרת, שיד האדם שלטת בה, הן עתה המנוף השני בכלכלתנו.

שני בתי־היוצר המיוחסים האלה – החקלאות והתעשיה – מקיפים עתה פחות מהמחצית (42 אחוז בקירוב) מכל כוח העבודה בישראל. והדבר הזה חייב להדאיגנו. התרופות שהציעו כאן להעלאת אחוז הכוח היצרני בישראל – הלואי ותועלנה, אבל אינני בטוח שיש בהן לרפאנו. יש לחפש דרכים לתיקון המצב.

מישהו אמר כאן: הקושי הוא לא כל כך בחוסר אשראי כמו בחוסר ידים עובדות. לדעתי, חסרים בכלל יהודים בארץ הזאת. אפשר שגם היום אנו יכולים להגדיל את פריון העבודה ואת הייצור ואף כשרנו ויצואנו, ולכך יש לאמץ את כל כוחנו, אבל אין די בזה. חסרים לנו עוד יהודים. אילו זכינו להביא בתקוּפה הקרובה עוד מיליון יהודים היינו ממילא מגדילים את כוח הייצור, ואפילו בשביל שוק הצרכנים המקומי.

בתבעי יותר ייצור, יותר אנשים לעבודה בייצור ופחות אנשים בשירותים – אינני מתכוון להקל במשהו בערכם המכריע של מורים, רופאים, אחיות, אנשי תורה ומחקר. אלה בני־לוָיה הכרחיים לעבודתנו, אבל קודם כל נחוצים לנו אנשים לעבודה בחקלאות ובתעשיה.

יש בינינו הנוטים למחשבה כי כבר הגענו לגבול בחקלאות. ודי עוד ידובר על כך רבות, בקשר למים ולדרכי השימוש בהם. אך הפעם לא ארחיב את הדיבור על כך ואייחד את דברי על התעשיה.

עד עכשיו עמדה התעשיה יפה במבחן הגידול. אינני נוטה לטון האֶלגי שנקט מר קליר בעשותו את חשבון ההכנסות והרוָחים של התעשיה ובניתוח מצבה בכלל. מי יתן ונוכל להבטיח בהרבה מקצועות – גם בתעשיה – מה שהושג עד עכשיו. דומני שאין יסוד רב לטון העצוב לגבי התעשיה.

עלי לשבּח את התעשיה שעשתה השנה שירות חשוב למדינה. היא נתבעה לאתגר של השתתפות במאמץ הלאומי הכולל לייצוב המחירים, ובדרך־כלל היא עמדה בו. מן הראוי ומן הדין שהדבר הזה ייאמר על־ידינו, אנשי הממשלה, בישיבה חגיגית של התאחדוּת בעלי התעשיה. דומני שתסכימו אתי, כי ייצוב המחירים תרם תרומה רבת־ערך לגידול המשק הלאומי והיה לברכה גם לתעשיה וגם לציבור העובדים. שמחתי בדברי מר קליר שאישר כי יד הממשלה היתה בייצוב זה. את דבריו שמע ראש העיר הגדולה ביותר בארץ ואשמח אם הוא ימסור על כך לראשי הערים הקטנות יותר.

דוּבר בקשר לחשיפת הייצור החקלאי ליבוּא. הרבה מאמצים, בירורים והסברות נעשו, על־ידי שר המסחר והתעשיה ועל־ידי שר האוצר של אתמול ושל שר האוצר החדש, בענין זה. ואנשי התעשיה היו עדים לכך. אני רוצה לציין את הדבר הזה לשבחם. דומני, שכולנו יחד משכנו את העגלה והעלינו אותה על הדרך. אני משוכנע כי אם לא יעמוד לתעשייתנו הכוח להתחרוֹת בשוקי תל־אביב וחיפה וירושלים, היא לא תוכל לעמוד בהתחרות גם בשוקי העולם, שכן כידוע “אין רחמים בדין”. לא תועיל לנו כל החיבה שמגלים כלפינו וכל הטפיחה על שכמנו. אחרי כל דברי אהדה יש המוסיפים: ישראל הקטנה וההרואית, היודעת להתגבר על כל־כך הרבה מכשולים, תדע גם להתגבר על הפנים הזעומות שהשוק הבינלאומי יעמיד נגדה.

חשיפת היבוא לא נועדה בעיקרה לשמש אמצעי לייצוב המחירים. החשיפה היא צורך התעשיה עצמה, לשם ייעולה והגדלת כושר ההתחרות שלה. ההתחרות מתחילה כאן, בבית, באפשרות לעמוד גם נגד היבוּא, כמובן – לא יבוּא פראי, יבוּא ללא כל רסן.

אני מאמין כי פניה של האסיפה השנתית הזאת הן לקראת משימה עיקרית: ייצוב בשנים הבאות. שמחתי לשמוע הערב את הצליל הזה גם מפי מר קליר. אודה כי הדבר בא מנבכי התעשיה עצמה. לפני שבועות מספר, בישיבה משותפת, אמרו נציגי התאחדות בעלי התעשיה: נעשה מאמץ לחפש דרך ליציבות לשנה, שנתים, שלוש. לי עצמי היתה הרגשת נחת מהדברים האלה. כי כאשר יצאנו לדרך הזו לפני שנה, היו לי קצת ספקות וחששות, והנה ראיתי שהדבר נקלט. ואמנם, איננו יכולים לראות את עצמנו נבנים רק על ההון שיבוא מן החוץ. בנידון זה אנו נתקלים לעתים בהבדלי דעות. אתם אומרים: מכירה רבה וגדלה בארץ, ואילו אנו אומרים: קצת יותר חסכון במשקנו, כדי להשתמש באמצעיו לפיתוח המשקי.

אני רוצה לקוות, שבמאמץ משותף נגיע ליציבות, לחסכון, לעצמאוּת כלכלית ולפחות תלוּת באחרים. כבר אמרתי זאת בכנסת, ואני אחזור על כך גם כאן: תלות כלכלית, בהכרח, גם כאשר אין רוצים ואין מרגישים בה, מביאה גם לתלות מדינית־בטחונית, ואל תבקשו לפרט יותר את דברי.

יש לדאוג לפריון הייצור, לשיפור האיכות, לחדירה נוספת לשוָקים חדשים – עם כל החומרה הכרוכה במושגים האלה במצבנו כיום כלפי שוקי העולם. גם התאחדות בעלי התעשיה וגם הפועלים – הכל שותפים במלאכת היצירה הזאת, ויש לעושת הכל להתגבר על הקשיים. שכן הבעיה היסודית לגבי עתידנו היא – מה תהיה דמות משקנו?

אם מותר לחזוֹת את העתיד לבוא בשנים הקרובות – וזו “מחלה” שדבקה בנו, וטוב שתידבק בכל אחד מאתנו – הרי אני חולם על משק מתקדם ורמת־חיים אירופית אצלנו כמו בנורבגיה ושוייץ. ואין זה מן הנמנע. אבל כדי להגיע לכך אנו נתבעים להרבה דברים. משק מסוג זה אינו יכול להסתגל וליצור בכוח עצמו. לשם כך דרוש פיתוח. רבות דובר שאיננו עשירים בחמרי־גלם, ואנו זקוקים לשוקי העולם כדי לקנותם מהם. וזה אחד הנימוקים לתביעה שלנו: כדי שיהיה לנוּ במה לשלם בעד חמרי יבוא, עלינו לייצר הרבה ליצוּא. הייצור למען היצוא אינו יכול להיות ענין שולי בלבד, כלומר: שנייצא חלק קטן מן הייצור. היצוא שלנו לא ייוָשע משאריות השוק המשותף. נגזר עלינו להגיע למשק אשר ייצא 30 – 40 אחוז מייצורו.

עיקרו של הייצור יהיה מבוסס על תבונת־כפים ועל מדע וידע, וישראל סבא, השב ומתחדש במולדתו, חייב לתבוע זאת מעצמו ולתקן את הפגמים במשקו, כי לפי שעה אין לנו להציע דברים אחרים. האדם משלנו צריך לתת מעצביו, משכלו ומכשרו – דברים שאינם חסרים לעמנו.

ולבסוף, שתי משאלות לי ממשפחת התעשיינים, וכאשר אפגש עם חוגים אחרים אולי אדרוש זאת גם מהם. הבית הזה על בעליו, פועליו ומהנדסיו – מכולם נדרש כיבוש רציני ויסודי בתעשיה, כדי שתוכל להיאבק על מקומה בעולם הגדול. וקודם כל תשומת־לב רבה ומיוחדת להכשרת העובדים ולרכישת ידע. והדבר הזה נתבע מכולם – מבעלי המפעל ועד לצעיר הפועלים. חוששני שאנו עוד רחוקים מאותו ידע שאליו הגיעו באירופה, ובפרט באמריקה. ואת ההכרה הזאת יש להנחיל גם לדוֹר החדש, לבניכם ולבנותיכם, ולבני הפועלים והמהנדסים. אינני רוצה להיכנס עתה לבעיית ההכשרה לקראת החיים הניתנת לתלמידים בבית־הספר התיכון ובבית־הספר המקצועי. הידע אינו ענין שבטבע האדם ואינו עובר בירוּשה מאב לבנו, ועל כן זה אחד הדברים שאנו צריכים לתת עליו את דעתנו ונפשנו.

והדבר השני – אוכלוסיית הארץ מרוכזת בפחות ממחציתה האחת של הארץ ויש לדאוג לפיתוחה של מחציתה השניה. באתי לכאן מפגישה עם בניכם ובנותיכם בצבא־הגנה־לישראל אי־שם בארץ. היתה שם הצגה הנדסית של הצבא, שגם היא קשורה קצת עם התעשיה. ראיתי, למַה מכשירים בנינו את עצמם – לשמור על גבולות ישראל – ואמרתי: חסר לנו עוד מיליון אנשים גם בשטח הזה, כשם שחסרים לנו להחיאתה של המחצית השוממה.

והתביעה הזאת מופנית מכבר לא רק למיליון שטרם בא אלינו, אלא גם – וקודם כל – לישראלים שהם שנים רבות בישראל. אל נחכה עוד. החלק הצפוני של הארץ יש בו כבר מים ונמלים; יותר קל לחיות בו. כולנו קיבלנו הרבה מן המוכן, מראשוני ראשוניה של תל־אביב ושל ישובים אחרים, שכבר אינם בחיים. ולעומת זאת עדיין ריקה ושוממה מחציתה השניה של ישראל, ובכמה דברים היא קשה יותר לאיכלוס. ואולי זה רק נראה כך, לפני שמתישבים שם. אל נשאיר איפוא את המלאכה לחדשים בלבד, שיבואו. אתם יודעים מאילו ארצות באים יהודים, ומה הם מביאים אתם: פחות יכולת ופחות כשרון, מכמה וכמה סיבות.

זה שנים מלוָה אותי הדאגה הזאת. פעם, בחזרי מסיבוב בג’יפ לרגל תפקידי, בהתישבות החדשה, נסעתי ישר אל משרדו של אריה שנקר המנוח. אמרתי לו: ידידי שנקר, עברתי עתה על־יד דימונה השוממה; הגיעה השעה שסוף־סוף תתחיל לעשות משהו חלוצי בשביל המקום הזה. חשיבותה של “לודזיה” בחולון היא רק משנית; מכור אותה ולך לדימונה ותעשה דובליקט של “לודזיה”. ולא, חלילה, משום שיש לי דבר נגד גידולו הנפלא של הישוב הקיים בצפון, אלא שדואג אני לחלק שלא זכה לגידול. בנינו ובנותינו עוסקים בהרי יהודה בהנדסה של מיקוש ופריצה והסוָאה, כדי להבטיח את הארץ הזאת. בלי מפעלי תעשיה ומלאכה מפותחים, במרחבי השממה, תכבד מאד המלאכה עליהם.

אני מפנה איפוא אליכם את שתי משאלותי:

א. דור או דורות של אנשי ידע מקצועי, אנשי השכלה, תעשיינים ואנשי חינוך, שישתפו עצמם במפעל הזה. הממשלה תעשה בעיקר למעוּטי יכולת ואמצעים, שהם יכוונו את עצמם ומשפחותיהם לשם;

ב. יקומו בתוכנו אנשים המושרשים בתעשיה, וביניהם אנשי מפעלים, והם יהיו החלוצים שינחו את העולים החדשים בהכשרתם בתעשיה, כשם שעשו אנשים מהמושבים והקבוצות בהדרכת העולים החדשים בחקלאוּת. יש בין המדריכים האלה משפחות בנות שלושה דורות. ראיתי סבתא ונכדה בין המדריכות. בעזרתם הקימונו 500 כפרים, ומדוע ייבצר ממנו לעשות כך גם בתעשיה? זה בנפש התעשיה, בנפש העם היהודי ובנפש המדינה, כי גם עתה כשאנו מתאספים בשנה ה־15 לאחר קום המדינה, ואנו עוסקים במספרים ובמאזנים ומתוכחים על ריבית – הרי אנו בוני המדינה־המולדת.

בהפנותי אליכם את שתי תביעותי, אני רוצה לאחל לאסיפה דיון פוֹרה תוך חשיפת אמת של הבעיות, לא רק לרוחב אלא גם לעומק. שתי משאלותי הן לעמקם של הדברים.

בטוחני שיש פה מאגר רציני מאד של בני־אדם אשר יוכל לזאת. תחשפו את יכלתם הפנימים ואת ניצוץ הקדושה הטמון בתעשיינים ובחקלאים.

---

כרמיאל

מאת

לוי אשכול

בחנוכת העיירה כרמיאל, 29 באוקטובר 1964

העיר כרמיאל נועדה להיות עיר ואם בישראל, מנוף למדינה להרים את משא משימותיה היסודיות: עליה ופיתוח.

חזון שיבתנו אל עבודת האדמה, אל הטבע ואל מקורותיו, מלוה את תחייתנו הלאומית מראשיתה. בלי המסד החקלאי שהונח על־ידי החלוצים הראשונים ובידי ממשיכיהם, בלי מופת אישי וארגון תנועתי וממלכתי, לא היינו מגיעים לאשר הגענו. בשחר תחייתנו חלמנו, שחלק גדול מעמנו יחיה על עבודת האדמה במולדתו. מאז קרו כמה דברים. פעמַים ושלוש קוצץ שטח הארץ, שונתה מפתה המדינית והצטמקו גבולות השטחים המהוים כיום את מדינת ישראל, שבהם ניתן לעמנו להתנחל. מצד שני, איפשרה ההתקדמות המדעית והטכנולוגית הפקת תוצרת חקלאית מרובה בכוח־אדם מועט יחסית ובשטחים מצומצמים. גילינו ישראל־של־מטה חדשה: מקורות מים במעמקי האדמה, שלא ציפו להם המומחים. אימצנו שיטות עבודה חדישות. הבאנו אתנו מהפכה בחקלאות. כך שבנו אל הארץ־ארצנו ונתקרבנו אל אדמתנו. כך יצרנו וניצור בסיס ומקום לקיבוץ גלויות ולבנין עם. אולם לא על החקלאות לבדה יחיה העם, בודאי לא בימינו.

בהכרח ובהכרה אנו מפנים פנינו אל התיעוּש. ישראל נועדה לעליה גדולה מקצוי עולם ורק הרחבת הבסיס התעשייתי של משקנו יתן לנו את האפשרות לקלוט שבי מולדת. הרעיוֹן הזה לובש צורה ממשית. החרושת מתפתחת, ובשילוב עם הבסיס החקלאי שהוקם ועם ענפי־משק אחרים נבנית המדינה. מבחינה זאת סמלי הוא תפקידה של כרמיאל: גם עיר תעשיה, מלאכה ותיירות בפני עצמה, וגם מרכז עירוני לאיזור חקלאי גדול בגליל המערבי, על כפריו הקיימים ועל אלה שיקומו.

כרמיאל ומבצע הפיתוח החקלאי של הגליל נארגים למסכת אחת של חידוש נעורי הגליל לרווחת כל תושביו, ותיקים כחדשים, יהודים כערבים ודרוזים. אנו מתכננים הקמת עשרות ישובים חקלאיים. נעקור סלעים וטרשים, נכשיר קרקע. לא נָצֵר רגלי כפרים קיימים – אנו יוצרים ממש קרקע בראשית לישובים שנקים. נהפוך שטחים, שלא צלחו אלא למִרעה עזים, לשטחי עיבוד אינטנסיבי. צאו וראו כיצד יוצרים אדמה על־ידי עקירת סלעים גדולים בעזרת בולדוזרים.

כולנו מרבים לדבר על איכלוס הארץ לאזוריה ועל הבאת עולים אליהם. לא יקום איכלוס צפוף בלי חרושת ולא יהיה קיום לאוכלוסיה בלי הקמת מפעלי חרושת באזורים אלה. פיתוחם של אזורי תעשיה ומלאכה חדשים, על שירותיהם ושיפור שיטות־עבודה ושיווק בכפרים החקלאיים הותיקים ואלה שעוד יקומו – זוהי הדרך המבטיחה ביותר לשלב חבלי־ארץ מעוטי פיתוח ואוכלוסין בתשתית המשקית של חיינוּ; כך נפַתח מוקדי משיכה ותעסוקה חדשים לעולים, לנוער מבני האיזור וממקומות אחרים, לרבות תושבים ותיקים מקצות הארץ, שירצו לצרף מנסיונם למעשה חדש.

ומצרכיהם הישירים של התושבים – אל צרכי המדינה: הקמת עיר־חרושת אחוזה ושלובה בפיתוח תעשיה מודרנית, שתגביר את כושר התחרותנו בשוקי העולם. שר האוצר הביע לא מכבר אכזבה, על שמדינות השוק האירופי המשותף לא נענו לנו כפי בקשתנו. אולם, יש גם דברים התלויים בנו. ולאלה אנו נתבעים. אנו חייבים לפתח כושר־ייצור־והתחרות שיוכל להיענות לאתגרים של שוָקים עולמיים ולעמוד בהתחרות.

אנו מצוּוים לפתח תעשיה וחקלאות, וזאת במאמץ גדול, כדי לעמוד בהתחרות. מי שמבקש להניא אותנו ממעשה פיתוח כזה, חוטא חטא כפול ומכופל: למדינה, לציווּיי חייה ולהתפתחותה, ואף לתושבי האיזור הותיקים שאת עניניהם הוא מבקש, כביכול, לשרת. ענינו האמיתי של כל תושב באיזור הזה הוא בפיתוח הנושא בחוּבּו תעסוקה ורוָחה לכלל ולא בהגנה עקרה על נחשלוּת ועל קפאון. שמרנות קפואה, המתעטפת באיצטלה מתחסדת של קידמה חברתית – פסולה היא. מפעלי הפיתוח העירוניים והכפריים שלנו ונשאים בחובם שגשוגי רוָחה וקידמה לאיזור כולו. למען תושבי האיזור עצמם, לא ייתכן שיופרעו מפעלים כאלה. לא במקרה פתחתי דברי על ערך החקלאוּת לארצנו ולתחייתנו הלאוּמית. אנו חרדים על כל דונם קרקע הראוּיה לעיבוד חקלאי, שלא ינוצל לצרכים עירוניים. בכל זאת, לא הצלחנו למנוע זאת בכל מקום; רבבות דונמים אדמה טובה, אפילו לפרדסים, “נאכלו” בידי ערים קיימות ומתפתחות. לא תמיד עמדנו בלחץ הנסיבות. נוכחים פה ראשי ערים, שבתיהן נבנו על אדמת פרדסים שנעקרו, על אדמה חקלאית טובה. אכן, אם יש צורך בקליטת עולים חדשים לא יגונה ההכרח להשתמש באדמה חקלאית לבניה.

כרמיאל תוכננה מתוך דאגה מכסימלית לשמירה על קרקע חקלאית. רק עשירית מן השטח המיועד לעיר היא אדמה הראויה לעיבוד: חמש מאות דונם בלבד מתוך חמשת אלפים.

בבואנו לתכנן עיר חדשה זו ננצל את הנסיון הטוב ונלמד מן המשגים שבעבר, מבחינה פיסית, משקית וחברתית גם יחד.

אנו מקימים בצפון עיר מתוכננת מראשיתה. למדנו את כל הלקחים מקרית־גת ומדימונה, מאילת ומעבדת ומערי עולים שבאזורים אחרים. למדנו דרכי יישובם של עולים חדשים בעיר ודרכי שילובה של עיר חדשה ברקמת המדינה. עתה יכולים אנו לגשת למשימות תכנון כשאנו מלומדי נסיון ומצוידי פתרונות שהושגו במקומות אחרים בדרך של מסה ומעש. נימנע אולי משגיאות ישנות; אבל אני יכול, בשם כל הבונים והמיישבים, להבטיח שגיאות חדשות: הדרך היחידה שלא לעשותן היא לא לעשות כלום.

לא נשעה לרואי־שחורות שבתוכנו. איני זוכר תכנית רבת תנופה ודמיון בשדה ההתישבות בארץ, שלא קמו עליה, בראשיתה, מלעיזים המצוידים במטען פסבדו־מדעי כבד, אשר שללו את המעשה העומד לקום. למן היום שקבעה ועדת־חקירה אנגלית, בעקבות מאורעות 1929, כי אין בארץ “מרחב תנועה אפילו לחתול אחד נוסף” ועד למומחים האלמונים בימינו, המצוטטים בהרחבה ובהנאה בכמה עתונים, ועד למאמרים חתומים בשמות ובפסבדונימים, כל אימת שמדובר על מפעל חדש – אחד הוא הפזמון.

מי שעינו אינה למוּדה להבחין ולראות ערכם של מפעלים בראשיתם – ילך וילמד מן המפעלים העומדים על תלָם: מדימונה, שקטני השגה קראו לה דמיונה; ומחבל לכיש, שלא האמינו בעתידו. עתה דימונה היא עיר ואם בישראל, עיר תעשיה, וחבל לכיש הוא מקור חשוב לאספקה חקלאית, מפעל מפואר של קליטת עליה ושל סיגול עולים לתנאי הארץ.

אוי לנו מרואי־שחורות: אין הם לומדים מן העבר. לפני קצת יותר משנה התנבא אחד העתונים כי פיתוח הגליל והבשור הן תכניות מנותקות והמציאות; פיתוח תעשייתי עירוני וחקלאי אינו אלא “על הנייר”. החרה־החזיק אחריו עתון אחר שקבע – מפי מומחים, כמובן – כי לא נבדקו כלל התנאים. אך תוך חודש או חדשיִם נתבררה מעשיותן של התכניות הללו גם לשני העתונים האלה. לא עברו אלא חמישה חדשים ואותם עתונים עצמם התחילו מדברים על שינוי מעשי בראשית, על תכנית הקורמת גידים ובשר, כלשונם.

אולם נניח לאלה. מותר גם לי לעשות פעם חשבון עם העתונאים. המתנחלים בכרמיאל מיטיבים לדעת מכולנו. כאן אתם בונים עיר אחות לערי הגליל, מרכז כלכלי, תרבותי ומינהלי לאיזור כולו, מקור פרנסה למתנחלים ולתושבי האיזור גם יחד. קרב יום ולא נוכל לתאר לעצמנו את נוף המדינה בלי כרמיאל, כשם שהוא לא יתואר כיום בלי באר־שבע החדשה.

הישוב היהודי בגליל לא פסק מעולם. עד לקום המדינה ממש נאחז באדמת הגליל שריד אחרון לישובים היהודיים, פקיעין, שבניו לא הלכו מעולם בגולה. העלאת תפקידו ויכלתו של הגליל בקליטת עליה והגדלת משקלו בפיתוח הארץ לגבי היהודים, הערבים והדרוזים – חוליה משותפת היא לחידוש עברם של העם ושל הארץ ולבניית עתידם גם יחד.

ואתם, ראשונים לאנשי כרמיאל, ראשונים להתנחלות, שאו ברכה ביום זה. תזכו לראות בפריחת עירכם ובשגשוג הגליל כולו, על כפריו הישנים והחדשים, שעוד יקומו. תזכו לחיי שלוה ושלום.

יכלתנו המשקית, פרי נסיוננו בקליטת עליה, בהתישבות ובשיכון, מיטב הכושר התעשייתי, נכונותו החלוצית של הנוער – כל אלה יבואו וימצאו את ביטוים בעיר החדשה הזאת.

---

חבלי לידתו של חבל לכיש

מאת

לוי אשכול

הקמת חבל לכיש היתה אחד הפרקים המפוארים במסכת ההתישבות שלנו, אולם אין אנו יכולים לראותו כפרשה בפני עצמה. יסודות התכנון, המחשבה והביצוע הלכו ועוצבו במחלקה להתישבות של הסוכנות בעקבות הנסיוֹן המעשי שנרכש בשנות ההתנחלוּת הקודמות, תוך פעולות בלתי־פוסקות בשטח.

בשנות 1948 – 1950, במציאות של המחנות והעליה ההמונית מצד אחד ומרחבי הארץ העומדים בשממונם מצד שני, נחלצה המחלקה להתישבות להוצאת המשפחות מן המחנות אל השדות השוממים. תחילה – לכפרים הנטושים ואחר־כך לשרשרת מתוכננת של ישובים בכל אזורי הארץ, בהיקף שלא היה לו תקדים. רעיון יישובו של איזור ארץ שלם בתכנון משולב טרם התאזרח אצלנו. הוא בא בבחינת “סוף מחשבה במעשה תחילה”, מתוך הקמת נקודות בודדות שהצטרפו לאזורים. יסודות הרעיון, לפתור במשולב את בעיות שממת האדם ושממת הארץ, גובשו מ־1951 ועד לתחילת 1954, כאשר חלה אתנחתא בקצב הקמתם של ישובים חדשים. אז באה שעתו של ביסוס מאות הישובים שהוקמו, שעתה של ההכללה התכנונית מן הנסיון שנרכש. היתה לנו שהות לסכם פעולות ולהתוות תכניות לבאות, להבטיח שלא יישנו שגיאות ישנות (אף כי ידענו שלא יהיה מנוס משגיאות חדשות, תוֹצר־הלואי ההכרחי של עשיה רבתי). ואמנם, לפני שניגשנו לתכנונו ולביצועו של חבל לכיש היתה תמונת החבל בהירה כנגד עינינו, ודרכי הפעולה מחוּוָרים לנו.

נימוקים רבים חָברו להקמת חבל לכיש בשנת 1954 דוקא, והמכריע שבהם היתה, בלי ספק, בשורת העליה ההמונית מצפון־אפריקה אשר התדפקה על שערינו. כדי לעצב דרכי־קליטה יצרניים וחיוביים לעליה זו, היה עלינו להפנותה להתישבות באזורי הארץ, שעמדו ריקים מישוב יהודי ול“אזורי הפיתוח” השונים, כפי שנוהגים לכנות אזורים אלה היום. לעליה הצפוּיה קראנו בשם “עליית הצלה”, ועל רקע זה החילונו להכין במחלקה להתישבות את תכניות הקליטה.

ב־2 ביולי 1954 צוינו שלוש אפשרויות להקמת ישובים בשנת תשט“ו, וכך הן הוגדרו אז: א. עליות מדרום לירקון – 800 יחידות; ב. עליות מצפון לירקון – 1,500 יחידות; ג. באזורי ההר והגבעות – 700 יחידות. סה”כ – 3,000 יחידות. האפשרויות א' וג' הן־הן המהוות כיום את חבל לכיש.

אבל מלבד השיקול ההתישבותי הטהור עמדה לפנינו השאלה הבטחונית. מילוי חללו של חבל־ארץ זה – חבל לכיש – היה כורח ברור מלכתחילה; הכיבוש בהתישבות, החייאת השממה, הם הנותנים טעם וקבע לשליטה המדינית והצבאית. וחבל לכיש היה פירצה פעורה. שני עיכובים עיקרים היו לחוסר פעולתנו ליישובו:

ראשית – גם לשטחי־התישבות אחרים הלכנו מתוך כורח בטחוני חמוּר לא פחות, ומתוך תיאוּם מלא עם הרשויות המתאימות;

שנית – באיזור הצחיח הזה לא נראתה אפשרות מעשית להקמת ישובים חקלאיים. היו, אמנם, כמה נסיונות. באיזור הזה הוקמו לראשונה “כפרי הפלחה”, הזכורים לעוסקים בהתישבות כפרשת יסורים, עבודות צדדיות יזומות לתושבי כפרים, שנראו כחסרי בסיס חקלאי רציני, כדי שיתפרנסו בהן. היה מחסור חמור במים, בס"ה 300 – 400 מילימטר גשם בשנה – על גבול כדאיות הפלחה.

אבל באותה שנה נשלמה והלכה הנחת קו ירקון – נגב ואפשרויות התישבותיות חדשות ונרחבות הועמדו בפנינו. דוקא אדמתו של החבל נענית יפה למי השקאה, ועם בואם של מים חיים אלה יכולנו לגשת לסתימת החלל הריק שנפער בלב ארצנו, בין ישובי הדרום לבין ישובי הנגב. הרעיון היה להקים חבל־ארץ שלם, המיושב כולו ברציפות, על ישוביו כולם ועל עיר־שדה במרכזו, חבל שיוכל לקלוט את גל העליה הגדול בהעלם אחד ויסתום בתנופה התישבותית אחת פירצה בטחונית חמוּרה בלב ארצנו.

היה גם גורם משקי. ההתישבות החקלאית בארץ התבססה עד אז על המשק המעורב, אשר במרכזו ענף הרפת ועיסוקו בגידולי ירקות, ביצים ופירות. עיקר ההכנסות באו מענפי חצר. כל משק ומשק היוָה יחידה עצמאית בלי יחסי־גומלין הכרחיים בין משק למשנהו ובלי תלות בתנאים הקרקעיים והאקלימיים המיוחדים לאיזור שבו הוא נמצא. היחס הכלכלי שבין המשק החקלאי לבין המרכז העירוני הסמוך לא היה אלא יחס שבין צרכן ליצרן.

התנאים הכלכליים ששררו בתקופת המנדט התאימו להקמת משק זה, כי לא עלינו חלה הדאגה לאבות מזון ולסיבים ולאיזון מאזן התשלומים של אוכלוסיית הארץ. עם קום המדינה השתנו התנאים שינוי יסודי. הָראינו לדעת – ודוקא מאורעות של השנים 1954 – 1956 הדגישו זאת ביתר שׂאת – שעלינו להתאים את כלינו הכלכליים, וכל הכרוך בהם, למצב החדש. שומה היה עלינו לחתור ולהתקיים מעמל כפינו בלבד. צורך לאומי זה הביא שינוי מעמיק בתפיסה המשקית ודחף את מתכנני ההתישבות החקלאית לעצב “טיפוסי משק” חדשים, המתאימים ומסתגלים לתנאי האיזור בו הם יושבים, ומשום כך מנצלים תנאים אלה ניצול מלא ומתאים.

הנקודות החקלאיות, שהוקמו לפי טיפוסי־המשק החדשים, שוב לא יכלו להווֹת יחידות בפני עצמן ולא נמצאה להן זכות־קיום כלכלית מלאה ויציבה, אלא כחוליוֹת בשרשרת של ארגון אזורי כולל. ארגון זה חייב היה לכלול לא רק את הישובים החקלאיים אלא אף את המרכזים העירוניים או העירוניים למחצה אשר באיזור. עיקר הייצור שוב לא כוּון במישרין לצרכן, אלא שימש בסיס לתעשיה חקלאית ענפה בדרגות פיתוח שונות. כל איזור חקלאי בעל ממדים מתאימים הִצְריך מרכז תעשייתי בתוכו. משקי איזור מסוים הפכו, על כן, להיות קשורים הדדית במפעלים תעשייתיים אשר קלטו ועיבדו את התוצרת החקלאית.

בה בשעה השתלבה במחשבת ההתישבות האזורית גישתנו לבעיית חידוש דמותו של האדם היהודי, של העם היהודי. מראשית ימיה של הציונות המעשית דיברנו על מיזוג גלויות ועדות. אולם רק בשנות החמישים הועמדנו לפני הבעיה בממדים כאלה. איך מקרבים בני גלויות שונות, זה לזה ברמתם? איך הופכים איש־אויר לאיש־אדמה, קהילה החיה בשולי החברה – לחברה יוצרת?

אחר נסיונות קודמים, ביקשנו הפעם לפתור את בעיית מיזוג הגלויות על־ידי הקמתם של כפרים אורגניים מבחינה עדתית: ראינו כמה וכמה מקרים של חיכוכים בין עדות, שפגמו ביסודות החברתיים המלכדים את הכפר, וביקשנו להימנע מזאת. הנסיון לימדנו לחפש שויון על־ידי העלאת רמה ולאו דוקא על־ידי הטלת אנשים שונים למחיצה אחת בלי זיקה אורגנית ביניהם. המגע בין יחידות חברתיות אורגניות כאלה נשמר גם להבא, אולם מוֹקדם הועבר מן הכפר, על מסגרותיו האינטימיות, אל המסגרות המשותפות שבמרכז האזורי, המשרת כמה כפרים שמסביבו. צעדנו צעד חשוב קדימה והוא הוכיח את יעילותו המלאה. באמצעות המרכזים האזוריים הושג גם חסכון רב ורמה גבוהה יותר של שירותים. כך הקימונו – במרכז האזורי – בית־ספר אחד לכמה כפרים, מרפאה אזורית משוכללת וכדומה.

זה היה רקע הדברים שהביאנו להקמתו של חבל לכיש. בחדשי יוני־יולי־אוגוסט 1954 דנו בהנהלת המחלקה להתישבות של הסוכנות ביישובו של החבל וב־25 ליוני, בישיבת הנהלת המחלקה, קיימנו דיון בשאלת אפשרויות התישבות בשנת תשט"ו.

מתכננינו, שרגילים היו בעבודה קדחתנית, בדקו תוך ימים ספורים את התכניות המוצעות. ואמנם, ב־18 ליולי הונחה לפנינו תכנית התישבותית שנקראה בשם: “בחינת אפשרויות ההתישבות באיזור בית־ג’וברין – ברור־חיל (הצעת תכנון אזורי)” והיא התכנית הראשונה ליישובו של חבל לכיש.

כל המעיין בה, בתכנית זו, ובמפה הצמודה אליה, יכול לראות עד כמה הגשמנו, הלכה למעשה, את המטרות שהעמדנו בפנינו בבואנו ליישב את חבל לכיש.

ענין מיוחד בתכנית ההתישבות של חבל לכיש גילה דוד בן־גוּריון, אשר ביקש ואף קיבל מאתנו אינפורמציה מלאה על המעשה שעמד להיעשות ואף נרתם לפעולה נמרצת למען החבל, תוך רצון להפנות בני־נוער ישראלים להשתתפות במעשה־ההתישבות הגדול הזה.

לביצוע תכנית זו על היקפה הנרחב הקימה המחלקה להתישבות “צוות פעולה” מיוחד, בעל סמכויות של “חבל”, ככל שאר “חבלי” המחלקה להתישבות. כלומר, צוות בעל כושר־פעוּלה שלרשותו עומד מנגנון־עובדים משלו, צוות תכנון וביצוע וגזברות בעלת אפשרוּת פעוּלה ממושכת. בראש החבל הועמד אריה (“ליובה”) אליאב. העובדים לא ראו את משימותיהם כראות עבודה מינהלית שיגרתית. בפעם הראשונה ניתנה לצוות זה לבצע תוך שנה־שנתים יישובו של חבל־ארץ שלם. זה היה אתגר מלהיב.

ועוד חידוש יסודי הונהג בהתישבות חבל לכיש. עד אז הושהו העולים תקופות ארוכות במעברות אוֹ במחנוֹת עד להתישבוּתם החקלאית. להתישבותו של חבל לכיש הופנו האנשים הַישֵׁר מן האניה אל הכפר. לשיטה זו נודע גם חסרון ברור – המתישבים באו בלי הכשרה מוקדמת. כדי לתקן זאת הוכשרו הכפרים לקליטת המתישבים, הוכנו רשת כבישים ומים לשתיה, ועם הגיעם למקום הוכנסו לצריפים וקיבלו ציוד ראשוני. בכל כפר קיבל את המתישבים צוות מדריכים, חקלאים מנוסים. להבטחת פרנסתם של המתישבים החדשים, עד שיפיקו רוָחים ממשקיהם, ניתנה להם תעסוקה מלאה, גם מחוץ לעבודת האדמה. המתישבים הועסקו בעבודות בניה, ייעור ועוד.

תחילה הועסקו המתישבים העצמאיים כפועלים שכירים, גם במשקים שייעודם היה מושבי וגם באלה שכוּונו לקראת משק קיבוצי. עיבוד שטחי־השלחין הנרחבים נעשה על־ידי רשות מינהלית אזורית בהדרכתם של אנשי ההתישבות הותיקה. רשויות אלה יכלו לנהל ולפתח את משקי האזור רק באופן מרוכז וכולל, באזורי התישבות אחידים ורצופים. עם התבססותם של המתישבים בחקלאות, פורקו החווֹת בהדרגה והאדמה חולקה בין המתישבים, בחלקות גדלות והולכות. כיום – פרנסת המתישבים אך ורק על חלקת אדמתם.

מתוך מחקר, אשר נעשה לאחרונה במחלקה להתישבות של הסוכנות, אפשר לעקוב אחר התפתחותם של מושבי לכיש בהשוָאה לכלל המושבים בהתישבות הצעירה.

באופן כללי אפשר לגלות מגמה של התפתחות מהירה הרבה יותר במושבי לכיש מאשר בכלל המושבים בארץ בין השנים 1958 ל־1963. מגמה זו ניכרת בהשוָאה לישובים אחרים בתנאי קרקע ומים שוים.

בשנת 1958 היה אחוז מושבי לכיש, אשר סוּוגו כישובים “מפגרים”, גדול יחסית מאשר בארץ בכלל; ואילו בשנת 1963 קטן אחוז זה במושבי לכיש מן האחוז הכללי בשאר אזורי הארץ. בישובי כמה עדות מתקרב אחוז זה לאפס. באופן כללי קיימת מגמת התקדמות גם בקבוצות הישובים, אשר סוּוגו כישובים “בינוֹניים” וכישובים “מתקדמים”. היא מודגשת יותר במושבים המאוכלסים יוצאי ארצות אפריקה ואסיה. כאמור, ההשוָאה היא בתנאים שוים של קרקע, מים ומוצא המתישבים.

השוָאה זו לא הובאה כדי להעדיף את מתישבי לכיש על מתישבי שאר אזורי הארץ; היא באה ללמד כמה שגיאות תוקנו בבואנו להקים את חבל לכיש. ישובי לכיש נהנו, בפשטות, משגיאותינו במפעלי ההתישבות הקודמים, שגיאות שלא חזרנו עליהן. ממש כך עתידים מפעלי התישבות חדשים לזכּוֹת מן הנסיון שנרכש בעת הקמת חבל לכיש.

חשיבותו של חבל לכיש, כאחד ממפעלי הפיתוח המרכזיים במדינה כיום, טמונה לא רק בממדיו, אלא בעיקר בתכנו ובמגמותיו. הרעיונות המונחים ביסודה של תכנית ההתישבות האזורית באו לענות על הצרכים העיקריים של המדינה כמעט בכל שטחי חייה. ביצור בטחון המדינה, קליטת עליה, מיזוג גלויות וסתימת הפער בין העולים לבין הותיקים, כיבוש השממה, פיזור האוכלוסיה, הפניית כוחות העבודה לתעסוקה יצרנית, הרחבת ההתישבות, הגברת הייצור החקלאי למען שיפור המאזן המסחרי של המדינה – כל אלה משימות ראשיות העומדות ברומו של עולמנו, כולם באו על ביטוין במפעל ההתישבות בלכיש.

1965

---

תכנון לטוח ארוך

מאת

לוי אשכול

בכנסת, 24 במאי 1965

…יש דבר אחד שמעמדו בתוך משרד ראש הממשלה הוא בעל אופי עקרוני, קשור קשר בל־יינתק עם תפקידיו של ראש הממשלה: מתן תחושת הכיווּן לעבודת הממשלה, להתפתחותה של המדינה. אני מתכוון לתכנון לזמן ארוך, לנסיון למצוא את המכנה המשותף, את הערוץ המשותף והמתואם לתחזיות העתיד הנעשות, מנקודות־מבט שונות, במשרדי הממשלה לשטחיהם.

שני כלים ארגוניים עומדים למטרה זאת לרשות משרד ראש הממשלה ושניהם עוסקים בעתיד: הרשות לתכנון כלכלי והמועצה הלאומית למחקר ולפיתוח. אם יורשה לי, רוצה אני להקדיש את עיקר דברי לבעיות התכנון לעתיד, תכנון המשק המשולב בתכנון המחקר. דומה, כי אין הזדמנות נאותה מזו להביא לכנסת – ובאמצעותה לעם כולו – את הודעת אחריותנו לגבי העתיד, את ההכרח לכלכל את מעשינו בהווה מתוך התיחסות מתמדת לצרכי הדורות הבאים, להמוני העולים שעדיין לא באו ושיגדילו – כפי שאני מקוה – את אוכלוסייתנו באלפי רבבה רבים בשנים הקרובות.

בדברנו על תכנון כלכלי, אין הכונה למשק כלאיזה דבר מנותק משאר שטחי חיינו. חסננו המשקי משפיע במישרין על מבנה החברה שלנו; בדומה לכך – יכולת המשק וחסננו החברתי גם יחד מעצבים באורח בלתי־אמצעי את מידת כוננותנו הבטחונית. לכן, האומר “תכנון”, אומר “חיזוק המדינה” מכל בחינה חיונית, גם אם איננה משקית במובן הצר של המושג.

יתר על כן: שיקולים שאינם משקיים דוקא, שיקולים שמקורם הוא חברתי ובטחוני, כגון פיזור האוכלוסיה, איכלוס מלוא הארץ, דוקא הם המחייבים תכנון מחושב יותר. אלה אינם יעדים “טבעיים” כביכול להתפתחות כלכלית, אם איננה מודרכת על־ידי שיקולים לאומיים כלליים. כל אחד יבין, כי נקל יותר לדרוש תודעה של פיזור האוכלוסיה ממתכנן ממלכתי מאשר מתעשיין, מסוחר או ממתישב זה או אחר, העומד בפני החלטה של כדאיות פרטית, היכן עליו להתישב ולפעול.

אפשרויות התכנון שלנו אינן דומות למה שמצוי בארצות מסוימות, שבהן מרוכז כל הכוח המשקי בידי המדינה. אנו מקימים משק מעורב, אנו חיים במשק ממלכתי ופרטי מעורב, משק הנתון להשפעות מכריעות מבחוץ בדברים יסודיים – מספר האנשים, יבוא הון פרטי, ממלכתי וציבורי ועוד.

בתנאים אלה יכולים אנו לעסוק בתכנון ישיר, לטוח ארוך, בעיקר לגבי מעשי המדינה והציבור, ובראש ובראשונה ביחס למפעלי תשתית – אינפראסטרוקטורה בלע"ז – כגון מים, חשמל, תחבורה, שיכון וחינוך. לגבי מפעלים פרטיים וציבוריים בודדים, ולטוח קצר יותר, ייתכן תכנון מסגרת, תכנון של צעדי עידוד והכונה המפנים את ההתפתחות – יחד עם מפעלי התשתית – לכיוון הרצוי באופן כללי. עלינו לקבוע את קוי ההתפתחות הרצויה לפי המשאבים המצויים בידינו כדי להגיע לניצולם האופטימלי לאורך ימים. עלינו להביא לידי כך שהשיקולים הציבוריים והפרטיים לטוח קצר ייעשו מתוך ידיעה של תחזית העתיד לטוח ארוך יותר.

לאור ההנחות האלה צריך לראות גם את עבודתה של רשות התכנון כפי שנעשתה עד כה. היא מנסה להתווֹת תכנית מפורטת למדי עד לסוף העשור, גם לפי ענפים, כגון חקלאות, תעשיה וכו' וגם לפי תחומים, כגון השקעות, כוח־אדם, מחקר.

התכנית מביאה בחשבון יעדים של גידול, של צמצום הפער במאזן המסחרי, של פיזור האוכלוסיה ושל הרחבת שירותי־יסוד חברתיים ובעיקר החינוך. את כל אלה עלינו לעשות מתוך שמירה על צרכי הבטחון ההכרחיים, שתביעותיהם המוחלטות והיחסיות לא יקטנו בעשור הזה.

לקראת סוף העשור תובע מאתנו התכנון הקטנה ניכרת של הפער במאזן המסחרי, פיתוח מוגבר של ענפי המשק המבטיחים יצוא, ובעיקר יצוא תעשייתי, קליטתה הראויה של עליית רוָחה, איכלוס ברחבי הארץ, שמירה על קצב הגידול המהיר של התוצר הלאומי ועל ערכי החברה שיצרנו.

המשק כולו יהיה זקוק לייעול ולהגנה מפני מגמות אינפלציוניות, תוך הקפדה על מדיניוּת־הכנסות נאותה וצודקת. כדי שיימצאו לנו המשאבים לתיעוש מזורז, לעידוד היצוא, להשקעות בריאות – חייבים אנו להאט את קצב הגידול בהכנסות הפרט. אם אין אנו רוצים שיאכל ההווה את העתיד, ששנים טובות אחדות יביאו אותנו לשנים רזות, ביום שיצטמצמו מקורות יבוא ההון, צריך כבר מעתה הגידול בצריכת הפרט להיות לא בששה אחוזים בשנה כמו עכשיו, אלא בשלושה אחוזים בלבד. גידול של ששה אחוזים בשנה, אם נקח את המצב לפני חמש שנים כיחידת מדידה, פירושו שהשנה היה הגידול בצריכת הפרט בעשרה אחוזים! אין מָשלו של גידול כזה גם בארצות מפותחות ביותר, ואצלנו הוא בא תוך כדי עליה גדולה, כלומר הצריכה הכללית עלתה עוד יותר. מגן־עדן כסילים כזה אורבות סכנות חמוּרות לעתיד. צמצום הגידול המופרז איננו קרבן חמוּר לציבור החי ברמת־הכנסה ממוצעת של ארץ תרבותית.

ידועה הטענה של “טוּל קורה” לגבי הממשלה, כלומר הגידול בהוצאה הציבורית. אבל הרי גם הוצאה זו מיועדת בסופו של דבר לפרט; דוקא משום כך מופנית תביעה נמרצת עוד יותר לפרט שיצמצם את גידול צריכתו.

תכנית זו לזמן קצר לפי ערך, עד סוף העשור, מחייבת כמובן מחשבת תכנון מסגרתי על מערכות שלמות של מפעלי תשתית, בקוים כלליים, מעבר לזמן הזה. תכנון אינו יכול לחזות הכל מראש, אבל הוא חייב ללמוד את האפשרויות ולהקים מסגרות שיקלטו את החידוש המבורך בבואו. במלים אחרות ־ הוא צריך להיות ערוך לסטרוקטורה ולא לקוניונקטורה, לשטוח, לתאום, לקביעת מגמות חברתיות ראויות, לחלוקה נכונה של המשאבים הלאומיים, עם כל הגמישות המתחייבת מן הקצב המהיר של החידוש הטכנולוגי.

יש איפוא לתכנון משמעות מוחשית גם לגבי פיתוח המחקר לצורותיו. הייתי אומר המחקר הבסיסי והמחקר המיושם, לולא ניטשטשו כל־כך התחומים בין השנים במציאות של ימינו. המדוּבר איננו כל־כך בהפרדה בין תחומי מחקר כמו בהבטחת הרציפות, התנועה הדו־סיטרית של רעיונות ושל יכולת בין המעבדה לבין הסדנה, מה שקוראים בשם רצף טכנולוגי. דרושה גם נכונות קליטה של הישגים מדעיים בענפי המשק וגם יכולת להזין את המחקר המדעי במשאלות המשק ובצרכיו החיוניים; דרושה התאמה הדדית בלתי־פוסקת, הפרשת קרנות למחקר; דרוש תכנון שיעצב דפוסים לכל אלה. כדי לעודד קליטת החדש בתעשיה, צריך לפעמים המחקר, המאורגן בידי הממשלה, להרחיק לכת בפעולתו אף יותר מן הנהוג במדינות אחרות.

בודאי, לא בכל שטח יכולים אנו להתחרות בתנופת המחקר ובהיקפו עם מעצמות אדירות כוח ומשאבים. יש דברים שלא יהא בכוחנו להרימם. יש שטחים שאין לחדור לתוכם ברצינות אלא מתוך תנופה גדולה באמצעים ובאדם. אולם יש חשיבות, ולוּ גם צנועה, בהשתלבוּת במאמץ העולמי – גם כדי לתרום לקידום האנושות כולה וגם כדי ליצור בית־קליטה טבעי לחילופי הידע המצטבר בעולם הגדול.

תפקידה של המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח הוא לשקוד על התחומים הללו, גם על תכנון לטוח ארוך וגם על הפעלת המחקר, המצוי והמתוכנן, בשירות המדינה, מתוך ניתוח צרכי המחקר התעשייתי ושל אפשרות הכניסה לשטחים חדשים.

כשאנו סוקרים את היש המדעי במדינה, יכולים אנו לרשום בסיפוק הישגים לא מבוטלים בשטחים שונים. המדובר הוא גם במחקרים תיאורטיים, דוגמת אותו הישג מפואר של איש־מדע ישראלי בפיסיקה עיונית, או מחקרים שנעשו בביולוגיה חדישה, וגם בשטחים בעלי משמעות ברורה לגבי משק הארץ. אזכיר כאן הישגים במחקר המים – חקר המקורות הקיימים, שימוש יעיל במים בחקלאות, שימושים חדשים במי מלח.

אציין פיתוח סוגי דשנים חדשים המבוססים על פוספטים; מחקר חקלאי מסועף, ששיפר את מעמדנו בשוקי העולם; עבודות על חיסון עץ מפני אש; ידע ונסיון בשימוש באנרגיה גרעינית לימי שלום, ידע שיעמוד לנו עתה בבואנו לפתור את בעיות המים והכוח החשמלי לעתיד על־ידי כור משולב בשיתוף עם ארצות־הברית. בשטח זה, של המתקת מי־ים, נעשתה עבודה חשובה ביותר: פוּתח ידע בסיסי חדש בניצול טוב יותר של אנרגיה לצרכי המחקר וכן בתהליכי המתקה חדישים ומקוריים.

ומן היש ליזמה בשטחים חדשים.

אזכיר כאן לדוגמה, אבל זאת רק דוגמה, את ענין חקר הימים, האוקיאנוגרפיה. ברור לנו, כי זהו שטח שאליו יופנו מאמצי העולם כולו בימים הבאים. במידת יכלתנו עלינו לתפוס את מקומנו בתחום הזה שהוא בראשית פיתוחו, והוא מבטיח הרבה מאד. הרי – לדוגמה – אפילו בשטח המזון אין האדם מנצל עד היום את הים אלא כפי שניצל הצייד הפרימיטיבי את היער, לציד, לפני שגילה האדם את החקלאות. אנו מגדלים דגי מים מתוקים בבריכות (והרי מים מתוקים מצויים אצלנו בצמצום). האומנם לא ייתכן לגדל דגי־ים בשיטה מתאימה, במים שהטבע נותן לנו בכמויות בלתי־מוגבלות, שלא לדבר כבר על הים כמקור לאוצרות הטבע ואולי אף לאנרגיה.

בתחום אחר – ההתקדמות בחקר האזורים הצחיחים, בהפרחת השממה. וכאן יש בעבודתנו משום תרומה לקידום הדעת האנושית ואולי גם לרווחת האדם בבוא המועד.

מכאן לשטחים הצמודים במישרין להעלאת יכלתנו התעשייתית. עומדים אנו לפני הקמתו של המרכז למחקר תעשייתי בשיתוף עם האו"ם, שיהא מעין מסגרת גג, גם למפעלים קיימים וגם למפעלים שעוד יקומו. פיתחנו מחקר נרחב בשטחי הפלאסטיקה, המזון והסיבים. אנו פונים לבדיקת האפשרויות התעשייתיות בתחום האלקטרוניקה ובניצולם של חמרי טבע המצויים כאן. נמצא בראשית פעולתו המערך הפארמאקולוגי, שתפקידו לבדוק את אפשרות השימוש הרפואי בחמרים שחוקרינו מגיעים אליהם במעבדותיהם.

כל אלה משתלבים וחייבים להשתלב בתכנון התיעוש המוגבר שלנו, שלא נהיה עוד כאותם גנרלים מפורסמים המתכוננים יפה יפה – למלחמה שעברה. המפותחות שבארצות העולם נמצאות בעיצומה של המהפכה התעשייתית השניה, מהפכת האוטומציה. הישגיה לא יבואו אלינו מאליהם, בלי מאמץ מתוכנן ומודע.

כלכלה ומשק

מאת

לוי אשכול

---

דרכנו במשק ובקליטת העליה

מאת

לוי אשכול

הרצאה בועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, 8 באפריל 1959

משק ישראל בראשית העשור השני

ישראל נתבכה במשק דינמי, הגדל ומתפתח בקצב מהיר. קנה־המידה המקובל ביותר בעולם לגבי קצב הגידול הוא גידול התפוקה הלאומית. על פי קנה־מידה זה, גדל המשק בעשור הראשון בשיעור ממוצע של 11 – 12 אחוז לשנה – שיעור שרק משקים בודדים הצליחו להגיע אליו.

לוח 1

אינדיקטורים לגידול החקלאות והתעשיה

שנה	חקלאות	תעשיה, כולל מלאכה
	תפוקת החקלאות (במחירי 1956 במיליוני ל"י)	השטח המעובד הכולל (באלפי דונם)	שטח השלחין (באלפי דונם)	תפוקת התעשיה (במחירי 1956 במיליוני ל"י)	ייצור חשמל (במיליוני קו"ש)
11949	172	1,650	300	467	404
1950	223	2,480	350	770	560
1951	246	3,350	400	832	677
1952	308	3,475	540	849	809
1953	341	3,550	650	917	914
1954	418	3,560	760	1,100	1,076
1955	452	3,600	890	1,237	1,258
1956	527	3,700	980	1,348	1,348
1957	580	3,820	1,100	1,523	1,305
1958	667	3,957	1,230	1,675	1,445

בעשור הראשון הונחו היסודות למשק מודרני, העתיד לקיים ישוב בן שני מיליוֹן נפש ומעלה: הוכשרה הקרקע בשפלה ובהר, מספר הישובים הכפריים והעירוניים מתקרב לאלף, נחשפו אוצרות מים והונחה רשת ענפה של קוי מים, הוכפל שטח ההדרים והמטעים, נטעוּ יערות, יובשה החולה, נסללו הדרכים, נבנו הנמלים והוקמו ציי ים ואויר, סופּק כוח חשמלי, נגלו אוצרות טבע והוקמה תעשיה ענפה. כל אלה הם שלבים ראשונים – ועתים מן הקשים ביותר – בתהליך הקמתו של משק מודרני.

ואלה הקוים העיקריים המאפיינים את המשק הישראלי במצבו הנוכחי:

גידול מהיר של הייצור

כאמור, גדל הייצור במשק בשיעור מהיר ביותר. בעשור הראשון גדלה התפוקה הלאומית הריאלית פי שלושה. הייצור הריאלי של מוצרי החקלאות ותעשיה גדל בשיעור דומה, ואף למעלה ממנו, כפי שמראה לוח 1 לעיל.

גם בשנים האחרונות, שלא היו שנות עליה המונית, גדל הייצור הריאלי ב־10 – 12 אחוז בקירוב מדי שנה בשנה.

לשם השוָאה נביא כאן כמה מספרים על שיעור הגידול של הייצור הריאלי בארצות שונות:

לוח 2

גידול הייצור הריאלי בארצות שונות

(ממוצע שנתי, 1950 – 1955, באחוזים)

הארץ	ממוצע שנתי2
גרמניה	9.8
אוסטרליה	6.8
יוָן	6.4
הולנד	4.9
קנדה	4.5
צרפת	4.0
ארצות־הברית	4.0
גוּאטמלה	3.9
שבדיה	3.1
בריטניה	3.1
צ’ילי	2.2
דנמרק	1.8
אירלנד	1.7
ישראל (1950 – 1958)	11.5

המקור: האומות המאוחדות, דין וחשבון על ההכנסה וההוצאה הלאוּמית, 1957.

גידול הייצור בישראל הוא מהיר לא רק ביחס לארצות־הברית ולאירופה המערבית, שכבר השיגו רמת־ייצור גבוהה ביותר, ולכן קשה להן יותר להגדיל את הייצור במהירות. גידול הייצור בישראל הוא גם מהיר יותר מאשר בארצות מפותחות־פחות, כגון: אמריקה הלאטינית ואסיה, שרמת ייצורן לנפש נמוכה מזו של ישראל.

הגידול המהיר של הייצור בישראל מקורו בשלושה גורמים:

1. הגידול המהיר בכוח העבודה, בזכות העליה והריבוי הטבעי;

2. השקעות־הון עצומות;

3. גידול פריון הייצור.

ראוי להדגיש, כי הייצור גדל בקצב כה מהיר, על אף העובדה שלמעלה ממחצית המועסקים עלו לארץ רק אחרי הקמת המדינה. מספר המועסקים מגיע כיום ל־700,000 נפש, ומהם כ־400,000 עלו לארץ רק לאחר הקמת המדינה. רוב העובדים החדשים בענפי החקלאוּת ובתעשיה הועסקו בארצות מוצאם בענפי שירותים, ולא ידעו כלל עבודת כפים או עבודה מקצועית.

עליית הייצור בישראל מקורה בגידול “לרוחב” ו“לעומק” כאחד. “לרוחב” – במובן של הגדלת היקף ייצורם של מוצרים שכבר יוצרו גם קודם לכן; “לעומק” – במובן של ייצור מוצרים חדשים שקודם לכן לא היו מיוצרים בארץ והיו מיובאים מבחוץ, או שלא היו מצויים בארץ כלל.

רמת תעסוקה גבוהה

שיעור התעסוקה בישראל, היינו: חלקם של מועסקים בפועל בכלל המבקשים עיסוק בעבודה – הוא גבוה. עתה מצויים כ־10 אלפים מובטלים הרשומים בלשכות (לפי ממוצע יומי), וכן כ־10 עד 15 אלף איש העובדים בעבודות יזומות. שיעור המובטלים הממוצע, בהתאם לרשומים בלשכות בלבד, מגיע ל־1.5 אחוזים מכלל כוח העבודה, שהוא כ־700,000 נפש; ואילו שיעור המובטלים, כולל עובדי העבודות היזוּמות, מגיע לכדי 3 אחוזים.

כפי שמראה לוח 3, נמוך שיעור האבטלה בישראל מזה השורר בארצות אמריקה ואירופה אפילו בתקופות של “תעסוקה מלאה”.

למרות הגידול המתמיד בכוח העבודה בישראל מהעליה ומהתבגרות האוכלוסיה, חלה בשנים האחרונות ירידה מתמדת במספר המובטלים ועובדי העבודות היזומות. מרבית העובדים המתוספים למשק נקלטוּ במקוֹמוֹת עבוֹדה קבועים, וחלק ניכר מעוֹבדי העבודות ביזוּמוֹת בעבר הועברוּ אף הם לעבוֹדה קבוּעה.

באופן זה, הונהג בישראל הלכה למעשה העקרון של “תעסוקה מלאה”, המשמש בסיס לכל מדינה מתקדמת, ועל אחת כמה וכמה – למדינה המבוססת על העקרון של עם עובד.

לוח 3

שיעורי האבטלה בארצות שונות

(באחוּזים מכוח העבודה)

	1955	1956	1957
קנדה	4.1	3.3	4.6
ארצות־הברית	4.4	4.2	4.3
יפּן	1.6	1.5	1.2
אוסטריה	5.7	5.4	5.1
בלגיה	5.7	4.4	3.5
דנמרק	9.7	11.1	10.2
גרמניה	5.1	4.0	3.4
איטליה	9.8	9.9	9.0
הולנד	1.3	0.9	1.3
נורבגיה	1.2	1.4	1.4
בריטניה	1.1	1.2	1.5
ישראל	1.4	1.5	1.5

המקור: ארגון העבודה הבינלאוּמי, סקר חדשי לעניני עבודה, יוני 1958. לישראל: משרד העבודה, נטיות התעסוקה והאבטלה מס' 20.

האבטלה מרוכזת בעיקרה בשכבות מסוימות ובאזורים מספר. כמעט כל המובטלים הם חסרי כל מקצוע, ואילו בין עובדים מקצועיים שוררת בדרך כלל תעסוּקה מלאה ובמקצוֹעוֹת לא מועטים יש אפילוּ מחסוֹר בעובדים. מכאן, שהאבטלה הקיימת נובעת בחלקה הרב מקשיי הסתגלות סוציאליים, ובעיקר מהעדר הכשרה מקצועית כלשהי, דבר הבא על תיקונו בהתמדה.

זאת ועוד, האבטלה מתרכזת באזורים מספר, בעוד שבאזורים אחרים – ובכלל זה אזורי־ספר אחדים – שורר מחסור בעובדים.

אם זאת ראוי להדגיש, כי על אף השיעור הנמוך של אבטלה גלויה, קיימת, מבחינת הפרודוקטיביוּת, גם אבטלה סמוּיה, בשתי צורות:

א. חלק מן הראויים לעבודה אינו מחפש עבודה באופן פעיל. כתוצאה מכך נמוך בישראל חלקו של כוח־העבודה מכלל האוכלוסיה;

ב. חלק מהמועסקים, בין בענפי הייצור ובין בענפי השרותים, תרומתם לייצור הלאוּמי היא מועטה ביחס.

יבוא הון רב

הגידול המהיר של הייצור נתאפשר בזכות הפיתוח שהיה מבוסס במידה רבה על יבוא ההון. יבוא ההון הגיע לסכום של קרוב ל־300 מיליון דולר לשנה בממוצע. הון רב זה מקורו בחלק מיהדות התפוצות, בחלק משילומים ופיצויים אישיים מגרמניה, בחלק ממלווֹת ומענקים של ממשלת ארצות־הברית וממשלות ידידותיות אחרות, אולם גם מהשקעות והעברות פרטיות.

להלן מובא סיכום אומדן יבוא ההון בשנים 1948 – 1958 למקורותיו:

לוח 4

אומדן יבוא ההון לפי המקורות בשנים 1948 – 1958

(במיליוני דולר)

מגבית יהדות התפוצות	765
מִלוה העצמאוּת והפיתוּח	315
שילומים מגרמניה	425
פּיצוּיים אישיים מגרמניה	160
מלוות וּמענקים ממשלת ארצות־הברית (כולל הבנק ליצוא וליבוא)	490
יתרות שטרלינג	150
העברות והשקעות פרטיות	525!
הלוָאות אחרות	45
סך־הכל	2,875

לוח 5

יבוא, יצוא ועודף היבוא – סחורות ושירותים

(במיליוני דולר)

השנה	יבוא	יצוא	עודף היבוא	אחוז היצוא מהיבוא
1949	274.1	43.5	230.6	15.9
1950	327.6	45.7	281.9	13.9
1951	420.1	66.6	253.5	15.8
1952	393.1	86.5	306.6	22.0
1953	365.2	102.3	262.9	28.0
1954	375.0	135.0	240.0	36.0
1955	426.7	134.9	291.8	31.6
1956	534.5	177.9	356.6	33.3
1957	559.9	222.5	337.4	39.7
19583	575.0	253.0	340.0	40.9

לא כל יבוא ההון עמד לרשות הממשלה או הסוכנות היהודית והמוסדות הלאומיים להשקעות. חלק רב ממנו נועד לפרטים (כגון: פיצויים והעברות פרטיות) או למוסדות, שבידיהם האפשרות להפנותו לא להשקעות יצרניות אלא לצריכה.

יבוא ההון רב־ההיקף מממן את מרבית היבוא. כלל יבוא הסחורות והשירותים מגיע עתה ל־575 מיליון דולר לשנה (ראה לוח 4); רק כ־235 מיליון דולר מכוסים, לפי שעה, על־ידי היצוא. השאר ממוּמן כמובן על־ידי יבוא ההון.

בשנים האחרונות היה יבוא ההון בקו של עליה, ודבר זה הסב גם גידול הגרעון במאזן הסחורות ובשירותים. חלק מגידול זה מקורו בגידול היבוא של נכסי ההשקעה, וחלק אחר בעליית המחירים בשוּקי חוץ. גם היבוא הריאלי לצריכה עלה מאז שנת 1956.

רמתו הגבוהה של יבוא ההון היא פרי צירוף של מקורות שונים, שחלק מהם עתיד להצטמצם בעוד שנים מספר. הצמצום הצפוי ביבוא ההון חייב להיות גורם מרכזי המכוון את המדיניות הכלכלית לעתיד.

פיתוח רב־היקף

אחד הגורמים העיקריים לגידול המהיר של הייצור ולהגדלת התעסוקה הן ההשקעות העצומות בפיתוח המשק. קרוב לחמישית מכלל התפוקה הלאומית והיבוא הופנו להשקעות. שיעור זה גבוה למדי בהשוָאה לארצות אחרות.

לממשלה תפקיד מכריע בפיתוח המשק. כמעט כל ההשקעות בפיתוח היסודי של המשק – ובכלל זה פיתוח מקורות המים, החשמל והמחצבים, סלילת הכבישים, יצירת ציי הים והאויר – הן השקעות הממשלה. נוסף לכך מממנות הממשלה והסוכנות היהודית מרבית ההשקעות (כ־70 אחוז) בחקלאוּת וחלק ניכר מההשקעות (כדי 30 אחוז) בתעשיה. כמעט כל ההשקעות בבניית דירות לעולים ולשכונות העממיות נעשו אף הן על־ידי הממשלה.

השקעות הממשלה, שניתנו בחלקן הניכר כהלואות למשכיעים, שימשו מנוף לגיוס השקעות פרטיות – בין מהארץ ובין מחוצה לה. למעשה, מהוָה הממשלה גורם עיקרי ישיר בהכוָנת ההשקעות העיקריות בכל ענפי המשק, פרט לבניה הפרטית.

לממשלה תפקיד מכריע בפיתוח עקב שתי סיבות:

א. מיעוט החסכון הפרטי;

ב. מיעוּט היזמה הפרטית היוצרת.

עקב מיעוט החסכון המקומי, מהוה יבוא ההון מחוץ־לארץ מקור עיקרי לפיתוח. ההיקף הגדול של יבוא ההון הוא הגורם העיקרי לפיתוח המהיר. חלק הארי של ההשקעות הציבוריות (של הממשלה ושל הסוכנות ושאר המוסדות הציבוריים) מקורו ביבוא ההון, ואף חלק מההשקעות הפרטיות הן השקעות חוץ או שמקורן בהעברות מחוּץ־לארץ.

סכוּם ההשקעות הנקיות (היינו, ללא ההשקעות להחלפת הציוד שנתבלה), היה במשך רוב שנות קיומה של המדינה נמוך מסכום יבוא ההון. פירושו של דבר, כי על אף החסכון המקומי, היה סכום גדול יותר של יבוא הון מופנה לצריכה ציבורית (בכלל זה – להוצאות בטחון או לצריכה פרטית, כולל ההוצאות השוטפות לקיום העולים בעת הראשונה לבואם ארצה). כתוצאה מכך היה קיים “חסכון שלילי נטו” במשק.

בשנים האחרונות גדל סכום ההשקעות והוא מתקרב פחות או יותר לסכום יבוא ההון. פירושו של דבר, שכלל הצריכה הפרטית והציבורית, וכן הבלאי, משתוה פחות או יותר לתפוּקה הלאוּמית. עם זאת, הרי ערך ההשקעות הנקיות עדיין אינו עולה על סכום יבוא ההון, וחלק רב של ההשקעות היצרניות מקורו ביבוּא הון.

רמת־חיים נאותה

רמת הצריכה ההמוּצעת של מרבית הישוב, שכירים ועצמאיים, קרובה לזו של ארצות אירופה המרכזית ואף אינה רחוקה מזו של אירופה המערבית.

רמת החיים של מרבית האוכלוסיה היא גבוֹהה למדי, באופן יחסי לרמת הייצור של המשק; וזאת לאחר שמאז הקמת המדינה חלה עליה מתמדת ברמת הצריכה.יש שנהנוּ יותר מעליה זו ויש שנהנו פחות. אולם כמעט כל שכבה שיפרה את רמת חייה. אף הרוֹב המכריע של העוֹלים העלוּ רמת צריכתם, בהשוָאה לזו שבארצות מוצאם.

ברמת התזונה, הלבוש, הריהוט, החינוך והבידור של מרבית האוכלוסיה, חלה עליה בולטת. שיפור רב חל בשנים האחרונות ברמת התזונה, במיוחד של תוצרת חקלאית. הצריכה של בשר עוף ותוצרת חלב וביצים כמעט הוכפלה בתקופה של 2 – 3 שנים, וצריכתם בכמויות נאותות הפכה גם לנחלת השכבות העממיות. לעומת זאת פחתה הצריכה לנפש של לחם אחיד – וזה סימן מובהק לעליית רמת הצריכה.

דאגה לשכבות הנחשלות

עם זאת, קיימת עדיין שכבה לא־קטנה שרמת חייה נמוכה מדי, וביניהם כ־90,000 נפש, או כ־22,000 משפחות, המקבלות סעד. שיעור מקבלי הסעד בישראל ביחס לאוכלוסיה אינו חורג אמנם מהרגיל גם בארצות אחרות, שאינן ארצות עליה. אך יש לדאוג לשיפור רמת החיים של השכבות הנחשלות, ובעיקר יש להעבירן לעבודה יצרנית על־ידי הכשרה מקצועית והעלאת רמת הבריאות והחינוך.

ציוד חדיש ומשוכלל

המשק הישראלי הוא צעיר. כמחצית הציוד ואמצעי הייצור שלו הותקנו רק לאחר הקמת המדינה. מרבית הציוד החקלאי והתעשייתי חדיש ומשוכלל. ציי הים והאויר הם מהחדישים בעולם. בדבר זה טמון יתרון חשוב, העשוי לסייע לעילוי כושר ההתחרות של תוצרתנו בשוקי חוץ, אם אך נשכיל לנצלו במידה הראויה.

במשק קיימות רזרבות ניכרות של כושר ייצור, שבתנאים שיצוינו להלן ניתן להפעילן ולהרחיב בשיעור רב את הייצור לשם יצוא.

רמת־דיור משופרת

בזכות ההשקעות הציבוריות והפרטיות העצומות בבניה, חל שיפור בולט מאד ברמת הדיוּר של מרבית הישוב. התופעה של שתי משפחות פועלים המתגוררות בדירה שכורה בת שני חדרים עם מטבח משותף, שהיתה רוֹוחת ביותר לפני הקמת המדינה, נתחסלה כמעט כליל. לגבי חלק מהאוכלוסיה הותיקה חל שיפור מהפכני בטיב הדיור. “סקר הוצאות המשפחה”, שנערך לצורך הכנת הבסיס למדד המחירים לצרכן, מראה, כי קרוב למחצית (כדי 45%) של השכירים העירוניים מתגורר בשיכונים או בדירות אחרות בבעלות עצמית. גם בישובים החקלאיים – קיבוצים ומושבים – חלה עליה בולטת ביותר בטיב הדיוּר.

המעברות הן בתהליך של חיסול. בשנת 1952 התגוררו 256,000 נפש באוהלים, בדונים ופחונים. כיום מתגוררים בהם רק 6,000 נפש, וגם אלה עוברים במהירות לשיכונים.

על אף העליה המוגברת, נעשים מאמצים נמרצים להבטיח לכל עולה דירה – ולו גם צנועה בממדיה – מיד עם עלייתו ארצה.

הבניה תבעה אמנם מקורות עצומים – בכוח עבודה ובחמרים. כ־40 אחוז מכלל ההשקעות במשק הופנו לבניה. דבר זה צימצם כמובן את ההון הנותר להשקעות בענפי הייצור. אולם, שיכון העולים מהוה גורם חשוב בקליטה הכלכלית והחברתית ונודעת לו תרומה לא מבוטלת, אם כי עקיפה, להעלאת כושר הייצור. הוא הדין לגבי הבטחת דיור מינימלי לאוכלוסיה המקומית המתבגרת.

השקעות רבות־ערך באדם

חלק רב מההשקעות במשק, לא היו בנכסים חמריים, אלא באדם.

על אף היותנו ארץ עליה, שבאה בחלקה מארצות נחשלות, אין ישראל מפגרת אחרי המדינות המתקדמות ביותר מבחינת רמת הבריאות. אחד האינדיקטורים העיקריים לכך הוא אורך־החיים הממוצע שהוא עתה בישראל כ־68 שנה לגברים ו־71 שנה לנשים, והוא מן הגבוהים ביותר בארצות השונות.

לוח 6

אורך־השנים הממוצע בארצות שונות ב־1950

	גברים	נשים
הודוּ	32	32
מצרים	36	42
גוּאטמלה	44	44
סיאם	49	52
צ’ילי	50	54
ציילון	56	55
ספרד	59	64
יפּן	61	65
אוסטריה	62	67
ארצות־הברית	65	71
גרמניה	65	68
אנגליה וּואָלס	66	71
דנמרק	68	70
הולנד	71	73
ישראל 1950	66	70
ישראל 1957	68	71

המקור: השנתון הסטטיסטי של או"ם, 1957.

דבר זה הוא במידה רבה תוצאה של פיתוח שירותי הבריאות הממלכתיים והציבוריים, המרתים כל שכבות העם.

גם רמת החינוך היא בקו של עליה מתמדת. החינוך העממי – הניתן חינם – הוא כללי. כיום הוא ניתן ל־400,000 נער ונערה בקירוב. עם המעבר לשכר־לימוד מודרג, בהתאם להכנסה של ההורים, ובעזרת השתתפוּת גדולה של הממשלה, מתרחבות במהירות אפשרויות הלימוד התיכון גם למעוטי יכולת. מוסדות ההשכלה הגבוהה התפתחו בקצב מהיר, ואף בהם ניתנות מילגות למעוטי אמצעים.

בתחום ההכשרה הטכנית והמקצועית חלה התקדמות רבה, שנודעת לה השפעה חשובה על פריון הייצור במשק.

לרשות ישראל עומדים כוחות מדעיים וטכניים מעולים. רק מדינות מועטות נתברכו בהם בשיעור כה רב, באופן יחסי לגודל אוכלוסייתן. נוסף על הערך האנושי והתרבותי כשלעצמו, נודעת לכך בימינו גם חשיבות כלכלית ממדרגה ראשונה.

ביצור הבטחון

על מדינת ישראל רובצת מעמסה בטחונית כבדה, שיש לה תוצאות מרחיקות לכת גם מבחינת המשק.

הזדיינותן המהירה של הארצות השכנות האויבות מאלצת את ישראל להגדיל חימושה בהתמדה, דבר הבולע מקורות עצומים שבזמנים כתיקנם ניתן היה להפנותם לפיתוח המשק. חלקם של המקורות המיועדים לבטחון – בין בהחזקת כוחות־אדם ובין בחמרים מיבוא ומייצור מקומי – מתקרב לעשירית מהכנסתנו הלאומית. זהו שיעור גבוה מאד בהשוָאה לרוב המדינות.

בחישוב זה כלולות רק הוצאות הבטחון הישירות. נוסף עליהן מטילים צרכי הבטחון גם מעמסה עקיפה כבדה על המשק. ההוצאות היתירות הכרוכות בישובי־ספר חקלאיים ועירוניים, תשלומי־יתר של המפעלים בקשר לשירות במילואים, ההפסדים החמריים הנגרמים למשרתים בצה"ל, אלה והוצאות דומות אחרות אינן כלולות אמנם בתקציבי הבטחון, אולם הן נעמסות כהוצאות יתירות של המשק הנובעות מצרכי הבטחוֹן.

התחלות יישוב הנגב ואזורי הספר

בשנים האחרוֹנות נעשו התחלות ביישובם של הנגב ואזוֹרי־הספר. הישובים החקלאיים שבנגב, פיתוח אילת על נמלה, מפעלי התעשיה, המחצבים והמלאכה שבעיירות הפיתוח, יישובו של הגליל – הם יתדות ראשונות. מבחינת החישוב הכלכלי לטוָח הקצר מחייב הדבר ברוב המקרים הוצאות־יתר, אולם טעמים בטחוניים ומדיניים, מצד אחד, והסיכויים הגנוזים בכך לפיתוח המשק בטוָח ארוך, מצד שני – מכריעים את הכף.

מדיניות־שכר המעודדת העלאת הפריון

מאז הקמת המדינה עלה בהתמדה שכרם של כל השכירים. עליית השכר הדביקה את עליית המחירים ואף עלתה עליה באופן שהשכר הריאלי עלה במידה ניכרת.

צרכי הבטחון, העליה והשירותים הסוציאליים חייבו הגדלת הנטל הריאלי של מס ההכנסה, שהוטל בשיטה פרוגרסיבית. למרות זאת חלה עליה גדולה גם בשכר הריאלי נטו לאחר ניקוי מס של כל השכירים. בדרך כלל עלה השכר הריאלי נטו פי 4.5 עד 5, בעוד שמדד יוקר המחיה עלה פי 3.

לוח 7

אינדקס הפרשי השכר נטו בשנים 1948 – 1959

(1948 = 100)

	1948	1952	1955	1957	1959
פועל פּשוּט	100	159	362	433	458
פועל מקצועי	100	149	312	459	496
פּקיד תעשיה מתחיל	100	144	369	414	501
רופא ציבוּרי	100	160	297	440	472
מהנדס ציבוּרי	100	190	350	452	482
מורה	100	181	441	536	612
מדד יוקר המחיה	100	164	251	284	303

לוח 7א

השכר החדשי נטו⁴ בשנים 1949 – 1959

(בל"י)

	1957	1955	1952	1948	תחילת1 1959
פועל פשוט	40.9	65.0	148.0	177.0	187.0
פועל מקצועי2	61.8	92.0	193.0	283.9	306.5
פקיד תעשיה מתחיל	35.8	51.5	132.0	148.1	179.0
רופא בשירות ציבורי3	92.6	148.5	275.0	407.4	437.44
מהנדס בשירות ציבורי5	78.6	149.0	275.0	355.0	6378.5
מורה7	48.2	87.3	212.5	285.2	8294.9
מדד יוקר המחיה, נקוּדות9	93	153	233	264	282

---

1. נתוני 1959 הנם אומדן בלבד.↩︎

2. פועל מתכת סוג א' או הדרגה הגבוהה ביותר הקיימת – נשוי עם ילד.↩︎

3. רופא מרפאה, ותק 5 שנים, נשוי ואב לילד אחד.↩︎

4. אינו כולל תוספות, כגון תשלום של שעות נוספות, ספרים וכדומה.↩︎

5. מהנדס דרגה ד', דירוג מהנדסים, נשוי ואב לילד אחד.↩︎

6. אינו כולל תוספות, כגון תשלום של שעות נוספות, ספרים וכדומה.↩︎

7. מורה מוסמך בבי"ס ממלכתי יסודי, אחרי ותק של חמש שנים, נשוי ואב לילד אחד.↩︎

8. אינו כולל תוספות, כגון תשלום של שעות נוספות, ספרים וכדומה.↩︎

9. על־פי שילוב של המדד הישן והחדש (ספטמבר 1951 = 100).↩︎

לאחר שהאינפלציה גרמה להתקרבות יתירה בין השכר היחסי של עובדים שונים, חלו בשנים האחרונות תמורות רצויות במדיניות השכר. בעוד ששכר הוגן מינימלי מובטח לכל שכיר, הוגדלו אותם מרכיבי־השכר הקשורים בהעלאת פריון הייצור, או המחייבים השתלמות מקצועית. מדיניות זו תואמת הן את העקרונות הסוציאליים של שכר הוגן והן את צרכי המשק, המחייבים העלאת הפריון וקידום הרמה הטכנית והמקצועית.

הקלות במסים

צרכי הבטחון, העליה והשירותים הסוציאליים מחייבים בהכרח גביית מסים בהיקף נרחב. עם זאת הופחתו בשנים האחרונות בהדרגה שיעורי המסים הישירים.

לוח 8

תשלומי מסים ישרים (כולל יהב מגן) של עובד נשוי ואב לשני ילדים

(בל"י)

בעל הכנסה שנתית של	שילם בשנת 1956	שילם בשנת 1957	שילם בשנת 1958
2,400	117	1	–
2,700	184	77	21
3,000	250	155	80
3,600	428	304	200
4,200	635	498	342
4,800	869	697	516
5,400	1,152	902	690
6,000	1,515	1,176	900
7,200	2,434	1,750	1,374

נוסף להורדת שיעורי המס והגדלת הזיכויים הונהגו שיעורי מס מופחתים לשעות נוספות, לפרמיות על פריון עבודה וכיוצא באלה.

בעלי הכנסה נמוכה פטורים כליל ממסים ישירים. כך, למשל, פטור ממס הכנסה אב לשני ילדים, המשתכר 220 ל"י לחודש.

כדי לעודד את הייצור וההשקעות, הופחתו באופן ניכר שיעורי המסים על חברות הן על־ידי הורדת שיעורי המס והן על־ידי חישוב הפחת על ציוד לפי הערך השוטף ולא לפי הערך של קניית הציוד.

בשנים האחרונות חל שיפור בולט בגביית המסים, הן על־ידי הרחבת מעגל משלמי המס והן על־ידי התקדמות לקראת גביית מס־אמת.

בתקופות־חירום מיוחדות לא היה מנוס מהעלאת מסים. בתקופת סיני היה הכרח להטיל גם יהב מגן, אך הוא בוטל במארס 1958. עם הגברת העליה מרומניה הכרח היה לגבות מלוה־חובה לקליטת העליה. מלוה זה, שהנו בעל אופי ארעי, כולו קודש להוצאות לשיכון ולקליטת עליה.

לעומת זאת, חלה בשנים האחרונות עליה בשיעורי המסים העקיפים. אין בסיס לדעה כאילו כל המסים העקיפים הם בעלי אופי רגרסיבי, בעוד שכל המסים הישירים הנם פרוגרסיביים. הכל תלוי באופן המס ובדירוגו. מרבית העליה במסים העקיפים בשנים האחרונות באה לגבות רווחי־יתר על מוצרי יבוא. שאר המסים העקיפים הוטלו בשיעורים מודרגים. במידה שהדבר הקטין את ההכנסה הריאלית של מעוטי היכולת, נעשו סידורים כדי לפצותם על כך על־ידי תוספת יוקר ואמצעים אחרים.

הפיתוח מבטל את הפיקוח

הצלחת הפיתוח איפשרה ביטול הפיקוח. בשנים הראשונות של המדינה, עקב מחסור בשורה של מוצרים חיוניים, לא היה מנוס מקיצוב ופיקוח. הגידול הרב של הייצור וההסכמים עם ארגוני היצרנים בענפים מספר איפשרו ביטול הדרגתי של הקיצוב והפיקוח.

ביטול הפיקוח והקיצוב מסייע להגדלת היעילות ולהגברת כושר ההתחרות שלנו. כן הוא מניח בידי הצרכנים את החופש לקניית המוצרים שאותם הם מעדיפים, בלי שתהיה התערבות בכך על־ידי הוזלה מלאכותית, בעזרת סובסידיות, של חלק מהמוצרים. במידה שביטול הקיצוב כרוך בהעלאת מחירים של מוצרים חיוניים, ניתן לשכבות החלשות פיצוי על כך.

יציבות המחירים

הגידול הרב של הייצור, כמו גם היבוא הנרחב, איפשרו יציבות יחסית במחירים. עד לשנת 1954 חלו עליות מתמידות גדולות ברמת המחירים. אולם מאז הואט בהרבה קצב עליית המחירים. בשנים 1955 – 1957 עלה מדד המחירים לצרכן ב־5 – 6 אחוזים, מדי שנה. בשנת 1958 עלה המדד ב־⁵3.3 אחוזים בלבד. אף בראשית 1959 נשמרת רמת המחירים. יציבות המחירים, אם כי עדיין אינה מספקת, מסייעת לפעילות תקינה ובריאה של המשק.

נקודות התורפה העיקריות של המשק

בפרק הקודם צוינו קוי־האופי העיקריים של המשק הישראלי בראשית העשור השני. בכמה וכמה תחומים חשובים בלטה התקדמות רבה. עם זאת, אין להתעלם מנקודות התורפה של המשק, שתיקונן הוא תנאי לקידום העצמאות הכלכלית. נקודות התורפה העיקריות הן:

גידול מועט מדי של היצוא

המשק הישראלי נזקק מעצם טיבו ואָפיו ליבוא רב. בהיותנו ארץ קטנה ודלה באוצרות טבע – לא נוכל לקיים ישוב ברמת־חיים שאנו חפצים בה ולא נוכל לקלוט עליה ללא יבוא רב. וזאת בדומה למדינות הקטנות שבאירופה המערבית, כגון: הולנד, בלגיה, נורבגיה, שוייץ ועוד, שבכולן רב חלקו של היבוא ביחס לייצור הלאוּמי.

רובו המכריע של היבוא ממומן עדיין על־ידי יבוא הון ורק מיעוּטו על־ידי יצוא. אמנם, חלקו של היצוא, בהשואה ליבוא, גדל והולך. בשנוֹתיה הראשוֹנוֹת של המדינה הגיע היקף היצוּא (כוֹלל יצוא שירותים) ל־15% מערך היבוא והוּא עלה והגיע עתה ל־40% מערך היבוא (ראה לוח 5 לעיל). אף־על־פי־כן, לא גדל היצוא בקצב הדרוּש, ובשנת 1958 כמעט לא חלה בו כל עליה.

נוכח הירידה הנשקפת ביבוא ההוֹן, הכרחי שבעתיד יגדל היצוא בקצב מהיר יותר.

תלות מסוכנת ביבוא הון רב

הגידול האִטי של היצוא הוא אחד הגורמים לתלותו המסוכנת של המשק ביבוא הון רב. יבוא ההון הכולל מגיע עתה ל־340 מיליון דולר לשנה, שהם כ־170 דולר לנפש. צמצום ניכר ביבוא ההון עלול לא בלבד להקטין את היקיף היבוא הדרוּש, אלא גם לגרום לצמצום הייצור המקוֹמי והתעסוּקה. שכן אין כמעט ייצור בענף מאנפי המשק שלא יהא נזקק במידה זו או אחרת ביבוא חמרי־גלם, דלק, חלפים, או ציוּד. בלעדי יבוּא לא יהא ביכלתנוּ לקיים רמה גבוהה של ייצור ותעסוקה.

אמנם, בענפים מספר הוחלפו חמרי־גלם מיובאים בחמרי־גלם מקומיים – אם מהחקלאות, אם מהמחצבים ואם מהתעשיה. בענפים אחרים – ביחוד בתעשיה – חלה העמקה בייצור, על־ידי מעבר לשלבי־עיבוד מוקדמים יותר וצמצום מרכיבי היבוא בייצור. עם זאת, עדיים נזקקים הייצור והתעסוקה בישראל ליבוא רב, וכל עוד לא גדל היצוא במידה מספקת, דרוש לשם כך יבוא הון רב. במיוחד תלוי היקף הפיתוח ביבוא הון, שכן חלקו של החסכון המקומי במימון ההשקעות מועט עדיין.

מיעוט החסכון

רמת החסכון בישראל נמוכה ביחס לצרכי המשק בהשקעות. לא זו בלבד שההשקעות ברמתן הנוכחית מועטות מכפי הדרוּש לקידום העצמאוּת הכלכלית, אלא שמרבית ההשקעות מקורן ביבוא הון ולא בחסכון.

רמת החסכון הנמוכה אינה אלא הצד השני של מטבע הצריכה הגבוהה ביחס לייצור. למעלה מ־90 אחוז מתוספת ההכנסה של הציבור מופנים לצריכה. בשנים האחרונות נאכלת מרבית תוספת הייצור על־ידי העלאת הצריכה.

לוח 9

חלוקת תוספת המקורות לרשות המשק בין 1953 ו־1958

(במיליוני ל"י, במחירים קבועים של 1957)

	1953	1958	שינוי	ב־% מס"ה
תפוקה לאומית גלמית	1,828	3,440	1,612	90.5
נוסף: עודף היבוא על היצוא	521	690	169	9.5
ס"ה המקורות שלרשות המשק	2,349	4,130	1,781	100.0
הצריכה הפרטית	1,506	2,545	1,039	58.1
נוסף: הצריכה הציבוּרית	369	700	331	18.7
הבלאי	114	338	224	12.5
ס"ה הצריכה והבלאי	1,989	3,583	1,594	89.3
נוסף: ההשקעה הנקיה	360	502	142	8.3
מלאי ממשלתי	–	45	45	2.4
ס"ה ייעוד המקורות שלרשות המשק	2,349	4,130	1,781	100.0

אף מהחסכון המועט מופנה חלק־הארי להשקעה בדירות למגורים ולא לחסכון מסוג שאין בו משום הגברת הביקוש.

כדי שחלק רב מתוספת הייצור יכוּוָן להשקעות יצרניות, או לצמצום הגרעון המסחרי, ולא ישמש להעלאת רמת הצריכה והדיוּר – מן ההכרח שיחול גידול רב בחסכון.

מיעוט חלקם של התעשיה והחקלאות בתעסוקה ובתפוקה הלאומית

רק כ־40% מכלל המפרנסים בישראל מועסקים בתעשיה (כולל מלאכה) ובחקלאוּת. כ־15% נוספים מועסקים בבניה ובתחבורה – שאף הם נחשבים, בדרך כלל, לענפי ייצור. אולם כ־45% מהמפרנסים מועסקים בשירותים.

במקורות ההכנסה הלאוּמית אין חלקן של התעשיה והחקלאות עולה על 35%. אם נצרף לכך את הבניה והתחבורה – יגיע חלקם של הענפים היצרניים לכדי 50% בלבד מההכנסה הלאוּמית.

הרכב כזה של תעסוקה והכנסה אינו מצוי בארצות אחרות, בין בארצות שאינן מפותחות ובין בארצות המפותחות.

לוח 10

חלוקת המפרנסים בארצות שונות

(באחוזים)

	בריטניה 1951	בוליביה 1950	גרמניה 1950	דנמרק 1950	ארה"ב 1950	תורכיה 1955	צרפת 1954	קוסטריקה 1950	בוּרמה 1953	פיליפינים 1953	ישראל 1957
חקלאות	5.1	64.1	23.2	25.1	12.2	77.4	27.7	54.7	11.0	54.1	17.3
חרושת6	42.8	18.4	34.7	26.9	29.7	6.6	29.1	11.9	18.9	11.8	21.0
בניה	6.3	2.5	8.2	6.4	6.2	1.6	7.2	4.3	2.9	2.4	9.6
תחבורה	7.7	2.0	5.2	6.8	7.0	1.5	5.3	3.5	7.8	2.6	6.8
ס"ה ענפי הייצור	61.9	87.0	71.3	65.2	55.1	87.1	69.3	74.4	40.6	70.9	54.7
מסחר וכספים	14.0	5.4	9.6	13.5	18.5	2.7	14.0	7.9	32.1	8.7	12.9
שירוּתים אחרים	23.7	6.6	16.9	20.2	22.0	4.3	15.3	14.8	15.7	10.3	32.4
ס"ה שירותים	37.7	12.0	26.5	33.7	40.5	7.0	29.3	22.7	47.8	19.0	45.5
לא מפורט	0.4	1.0	2.2	1.1	4.4	5.9	1.4	2.9	11.6	10.1	–
ס"ה כללי	100.0	100.0	100.0	100.0	100.0	100.0	100.0	100.0	100.0	100.0	100.0

המקור: לארצות השונות – האומות המאוחדות.

לישראל – דין־וחשבון של בנק ישראל 1957.

בארצות הפחות־מפותחות נודע משקל רב לחקלאוּת, וברבות מהן מועסקים בענף זה למעלה ממחצית המפרנסים. בארצות המפותחות נודע משקל רב לתעשיה, ברובן של אלו מגיע חלקם של המפרנסים בחקלאוּת ובתעשיה ל־55% עד 60% ומעלה. אפילו בארצות־הברית, בה רמת החיים היא הגבוהה בעולם ועל כן הביקוש לשירותים ופריון העבודה בענפי הייצור הוא עצום, הגיעו התעשיה והחקלאוּת ל־42% של המפרנסים.

מיעוּט חלקם של המפרנסים בתעשיה ובחקלאוּת בישראל מקורו בגורמים מספר: ראשית, כושר־ההתחרות המועט של המשק הישראלי מתבטא בעיקר במוצרים תעשיתיים והחקלאיים. כושר ההתחרות המועט מכביד על קליטת עובדים רבים נוספים בתעשיה ובחקלאוּת. שנית, חלק מהעולים, שעסקו בארצות מוצאם בשירותים, נוטים להמשיך לעסוק בהם. שלישית, אין ההשקעות בענפי הייצור מספיקות כדי ליצור תעסוקה יצרנית נוספת בהם.

שיעור נמוך של ייצור ותעסוקה בתעשיה ובחקלאוּת אפשרי כל עוד קיימת רמה גבוהה של יבוא הון. לקראת צמצום יבוא ההון, הכרחית הגדלת חלקם של המפרנסים בתעשיה ובחקלאוּת. תנאי לכך הוא הגדלה מהירה של ייצורם לצורך היצוא. העלאת הפריון וכושר ההתחרות של ענפים אלה בד ובד עם הכשרה מקצועית מתאימה, הם התנאים הדרוּשים לשיפור המבנה המקצועי של האוכלוסיה.

אינפלציה

רוש שנות קיוּמה של המדינה היוּ נתוּנוֹת להתפתחות אינפלציונית. בחלקה נבעה התפתחות זו מהרחבה יתירה של האשראי לממשלה, למימון גרעונות שנוצרו בתקציבי המדינה, ביחוד להוצאות גדולות ובלתי צפויות לבטחון (כגון בתקופת מבצע סיני) ולשיכון עולים. נוסף לכך, הורחב בשיעוּר רב האשראי לציבור, ביחוד לחקלאוּת ולתעשיה.

גורם אינפלציוני אחר היו העלאות בהוצאות ייצור, ובכלל זה בשכר וברוָחים. במדיניוּת השכר נעשו בשנים האחרונות שינויים חשובים במגמה של ריסון האינפלציה ומניעת פגיעה בכושר־ההתחרות של תוצרתנו.

התכנית לעתיד

מטרות התכנית

השנים הקרובות עתידות להיות שנות־מפנה למשק הישראלי. בעוד שהאוכלוסיה תוסיף לגדול בקצב מהיר, הרי אין להניח שיבוא ההון יתמיד לעלות. אדרבה, כמה מהמקורות העיקריים של יבוא הון עשויים להצטמצם בהדרגה וכעבור שנים אחדות אף להיסתם כליל. יהא עלינו, איפוא, בשנים הקרובות לקדם את העצמאוּת הכלכלית ובעת ובעונה אחת גם לקלוט תוספת אוכלוסיה מעליה ומריבוי טבעי.

משקנו הוא רב־תהפוכות. תכופות חלים בו שינויים פתאומיים כתוצאה מגורמים שאין לנו שליטה עליהם, כגון פתיחת דלתות של ארצות־גולה, או נעילתן, שינוּיי פתע במצב הבטחון, תנודות בהיקף יבוא־הון ועוד. במצב זה, תכנון לקראת העתיד הוא מן הדברים הקשים ביותר. ודאי שתכנון כזה קשה יותר לישראל מלארצות אחרות.

עם זאת מן ההכרח לקבוע את כיווני־ההתפתחות העיקריים לעתיד על פי הנחות הנראות סבירות. אם משתנות הנסיבות, הכרחי כמובן גם להכניס שינויים מתאימים לתכנית.

התכנית לחמש השנים הקרובות מתבססת על הנחות־האב הבאות:

1. גידול אוכלוסיה ב־400,000 נפש לערך, מחציתה מעליה (נטו) ומחציתה מריבוי טבעי.

עליה בשיעור ממוצע של 40,000 נפש לשנה תבוא כנראה בחלקה מאירופה המזרחית ובחלקה מאפריקה הצפונית ומאסיה.

הריבוי הטבעי לשנים אלו עשוי לגדול בהדרגה כדי 40,000 עד 45,000 נפש לשנה. שיעור הריבוי הטבעי בישראל, העולה על 20 לכל אלף נפש לשנה, הוא גבוה. שיעור זה עולה במידה רבה על השיעורים הרגילים באירופה ובאמריקה הצפונית. אחת הסיבות לריבוי הטבעי המהיר בישראל הוא הרכב הגילים הצעיר של האוכלוסיה וכן שיעורי־הילודה הגבוהים של יוצאי ארצות אפריקה ואסיה.

על פי הנחות אלו תגדל האוכלוסיה כולה ב־4% – 5% לשנה, לערך. זהו שיעור־גידול מהיר, שאין דוגמתו בארצות אחרות.

ייתכן שמספר העולים יעלה על 40,000 נפש לשנה. במקרה זה יהא צורך באמצעים גדולים יותר מאלה שצוינו בתכנית. מובן שהדבר ידרוש יבוא הון רב יותר ממקורות חוּץ, הן מיהדוּת העולמית והן ממקורות בינלאוּמיים. כמו־כן לא יהיה מנוס במקרה זה ממאמץ מיוחד גם מצד האוכלוסיה המקומית.

2. יבוא ההון, המגיע עתה כדי 350 מיליון דולר, עשוי לרדת בהדרגה ל־200 עד 250 מיליון לשנה, בעוד כ־5 שנים. בתקופה זו יפחת סכום השילומים והפיצויים האישיים ויתקרב לקצו. ייתכן שיצטמצמו כמה ממקורות־חוץ האחרים.

עם זאת, ניתן לצפות להמשך השתתפוּתה של היהדות העולמית בבנין המדינה ובקליטת עליה, בין בצורה של קניית אגרות מלוה של הממשלה ובין על־ידי תרומות למוסדות קליטה, חינוך, השכלה גבוהה וכדומה. כן יש להניח שיגבר זרם ההשקעות הפרטיות והבינלאוּמיות, שכן לאחר שבעשור הראשון הונחו היסודות לפיתוח המשק ולאחר הכשרת התנאים להגדלת הרווחיוּת ולהשקעוֹת־חוץ, גוברים הסיכויים למשיכת הון השקעוֹת. עדיין יהא צוֹרך, כנראה, גם בקבלת מלווֹת נוספים לפיתוּח.

גם לעתיד הרחוק יותר ניתן לצפוֹת להמשך יבוא הון שנתי בהיקף של 100 עד 200 מיליוֹן דולר. יבוא הוֹן בהיקף כזה המיועד בעיקרוֹ להשקעות, אין פירושו תלוּת כלכלית. למעשה, מסתייעות ביבוא הון כל המדינות העושות מאמצי־פיתוח נמרצים. עיקר משימתנו לעתיד היא לקלוט עליה נוספת, לקיים היקף הייצור, התעסוקה ורמת החיים הנוכחית למרות הצמצום הניכר ביבוא ההון. אם יעלה הדבר בידינו – תהיה בכך התקדמות חשובה לעצמאוּת הכלכלית.

משימה זו קשה וחמורה. היא מחייבת מפנה בעיקר בשני הכיוונים הבאים: ראשית, הפניית מרבית הייצור הנוסף להגדלת היצוא, ולא להגדלת הצריכה, כבעבר; שנית, יצירת חסכון לאומי בהיקף ניכר.

באופן מפורט יותר ניתן לקבוע את עיקר המטרות שלפנינו כדלקמן:

א. הגדלה מהירה של היצוא. – בעתיד יש להגדיל את היצוא מדי שנה בשנה ב־20 עד 25 אחוז לפחות, לעומת כ־15 אחוז בעשור הראשון. בתקופה זו של חמש שנים יהא עלינו לשלש את היצוּא.

משימה זו היא קשה. יש לזכור כי הגברה זו של היצוא תדרוש בתקופה של ביטול הסכמים מסחריים ומעבר לסחר בינלאוּמי חפשי ולהתחרות קשה בשוקי היצוא. גם הגידול האבּסוֹלוּטי הרצוי ביצוא ילך ויגדל משנה לשנה.

החקלאוּת נתבעת להגדיל יצואה בתקופה של חמש שנים עד 130 – 150 מיליון דוֹלר, לפחות. ניתן לצפות להגדלת ההכנסות מיצוא הדרים עד ל־80 – 90 מיליון דולר (וזאת בשים לב להכפלת כמות היצוא, בעוד שהמחירים עשויים לרדת במקצת). אך נוסף לכך יש להגדיל כמה מונים את היצוא של תוצרת חקלאית אחרת, ובמיוחד בטנים, כותנה, פירות, ירקות וביצים, בעיקר בעונות המחסור בשוקי אירופה. אם ייוָצרו התנאים לכך, עשויה ישראל להיות מקור־אספקה חשוב של פירות וירקות לארצות אירופה בעונות הסתיו והחורף. כמו־כן ניתן צפות להגדלת ההכנסות מציי הים והאויר המתרחבים והולכים.

התיירות היא בקו התפתחות נאותה והכנסותיה עשויות לגדול בהתמדה. אולם עיקר הגידול צריך לבוא מיצוּא תוצרת התעשיה והמחצבים.

העשור השני – סימנו תיעוּש הארץ והגברת היצוא.

ב. הגדלת החסכון. – בעוד שעתה אין החסכון הלאוּמי מגיע אלא לכדי 2 – 3 אחוזים מההכנסה הלאוּמית, יהיה עליו להגיע לשיעור של כ־15 אחוז מההכנסה הלאוּמית.

אנו מתקרבים לשלב בו צריך הפיתוח להתבסס בעיקרו על הון הבא מהצבר הפנימי, בדומה לארצות אחרות, שהן בתהליך של פיתוח מהיר. גם באלו שרמת הכנסתן נמוכה מזו שלנו מספק החסכון הלאוּמי מרבית המקורות לפיתוח.

הודות להצמדת אגרות־חוב לשער הדולר או למדד יוקר־המחיה ולתשלום ריבית גבוהה, הופצו בארבע השנים האחרונות ניירות־ערך בסכום המתקרב ל־250 מיליון ל"י. אולם עיקר החסכונות הללו הם של קופות תגמולים, חברות ביטוח, בנקים וכדומה. חלקם של החסכונות האישיים בניירות הערך שהופצו הוא עדיין מועט. גם לתכניות־החסכון של הבנקים, שאינן צמודות, היתה הצלחה, אולם מרבית החסכונות הם לתקופה קצרה של שלושה עד ששה חדשים, ועל כן הם נזילים מאד והשפעתם על צמצום הביקוש היא חלקית.

יש להגדיל בשיעור רב את החסכון לכל סוגיו, ובעיקר בסוגים הבאים:

חסכון של חברות בצורת רוָחים שלא חולקו, אלא הושקעו. הגדלת הרווחיות של החברות על־ידי ייעול, מצד אחד, והפחתת שיעור המסים על חברות, מצד שני, יוצרים את התנאים הדרושים להשקעות בפיתוח ובהרחבת המימון. לפי שעה נזקקים המפעלים במידה יתירה להלואות ממשלתיות או בנקאיות לפיתוח. חלק הארי מהרוָחים נטו של החברות ושל העסקים הקטנים יש להפנות לא להוצאות לצריכה אלא להשקעות בפיתוח המפעלים.

חסכון מוסדי, כגון קופות תגמולים, חברות ביטוח ומוסדות פיננסיים אחרים. בכל המדינות גדל והולך חלקו של החסכון המוסדי. בישראל מהווֹת קוּפות התגמולים מקור חשוב לחסכון. אולם שאר המוסדות הפיננסיים מהוים עדיין מקור זעום לחסכון. ההצמדה לערך יציב ותשלום ריבית גבוהה עשויים לסייע לפיתוח מזורז של שאר סוגי החסכון, כגון ביטוח חיים, קופות תגמולים לעצמאיים ועוד.

חסכון אישי אחר. – רמת ההכנסות הגבוהה של הציבור (ובכלל זה הכנסות חד־פעמיות גדולות מפיצויים אישיים), הבטחת ערך החסכון על־ידי הצמדה ותשלום ריבית סבירה – יצרו את התנאים הדרוּשים להגברת החסכון האישי, בצורה של קניית ניירות־ערך, הפקדה לזמן קצוב בבנקים וצורות אחרות.

חסכון ציבורי. – נוסף על החסכון האישי, מן ההכרח להגדיל גם את החסכון הציבורי, בצורה של הפניית הכנסות ממסים וגביות אחרות מהציבור לפיתוח. גם בארצות אחרות, שהן בתהליך של פיתוח מהיר, גדלה והולכת חשיבותו של החסכון הציבורי.

ראוי לציין, כי כבר בשנת־הכספים הנוכחית יועברו מהתקציב הרגיל לתקציב הפיתוח כ־50 מיליון ל"י. נוסף לכך, נועדו לפיתוח ולשיכון גם ההכנסות ממסים עקיפים וממלוה הקליטה הקשורות בהגברת העליה.

ג. הכפלת ההשקעות בענפי הייצור. – כיום מושקעים בענפי הייצור – החקלאוּת, התעשיה, המחצבים והתחבורה – כ־450 עד 500 מיליון ל"י לשנה. זהו סכום ההשקעות ברוטו, הכולל גם השקעות לחידוש הציוּד המתבלה.

רמת ההשקעות בענפי הייצור אינה מספקת. יש צורך להגדיל בהדרגה את ההשקעות בענפי הייצור, עד שכעבור 5 שנים יוכפל היקפם. ההכרח בהגברת ההשקעות יבוֹא מחמת ירידה ביבוּא ההון הציבורי. פירושו של דבר, שעיקר תוספת ההשקעות צריכה לבוא מהגברת החסכון המקומי וכן מהשקעות־חוץ פרטיות.

ד. הגדלת הייצור בשיעור של 8 – 9 אחוזים לשנה. – המשך גידולה של התפוקה לעובד יתאפשר מצד אחד על־ידי השקעות בציוד ובאמצאי־ייצור אחרים. אבל גורם חשוב נוסף הם רכישת הנסיון וההכשרה המקצועית של עובדים ומנהלים לשם שיפור שיטות הארגון וכדומה. כתוֹצאה מאלה ניתן לצפוֹת שהתפוּקה לעובד תוֹסיף לגדול ב־4 – 5 אחוזים לשנה. תנאי לכך הוּא שרמת ההשקעוֹת לא תפחת ושלא יהא מחסוֹר במטבע־חוּץ ליבוּא חמרי־גלם, במידה הדרוּשה לייצור סדיר.

נוסף לכך, יגדל כוח העבודה ב־4 – 5 אחוזים לשנה, עם גידול האוכלוסיה. אם יעלה בידינו לקיים תעסוקה מלאה, עשוי הדבר לתרום להגדלת הייצור בשיעור דומה. בסך הכל ניתן, איפוא, לצפות לגידול הייצור ב־8 – 9 אחוזים לשנה. שיעור זה של גידול הוא נמוך במקצת משיעור גידול הייצור בישראל בעבר, גם משום שבעבר היה הגידול במספר העובדים מהיר יותר, בגלל העליה ההמונית, וגם משום שהרחבת הייצור לצריכה מקומית, כפי שהדבר קרה בשנים הראשונות למדינה, היא קלה יותר מאשר הרחבת הייצור ליצוא, הקשורה בתהליכי־ייצור מסובכים יותר. גורמים אלה עשויים להאט במקצת שיעור גידולו של הייצור. אולם יש לזכור כי אף גידול בשיעור של 8 – 9 אחוזים לשנה הוא מהגבוהים ביותר בארצות השונות.

ה. ייצוב רמת הצריכה. – רמת הצריכה של מרבית הישוב כבר הגיעה לשלב נאות, וביחס לרמת הייצוּר שלנוּ אף לשלב גבוה. בעבר גדלה הצריכה לנפש ב־5 אחוזים בממוצע לשנה. אם ברצוננו להתקדם לעצמאוּת כלכלית יהיה עלינו לבלוֹם המשכו של תהליך זה.

ייצוּב רמת הצריכה הכללית צריך לבוא, בראש וראשונה, אצל השכבות המבוססות, שכבר הגיעו לרמת־חיים נאותה. הגדלת ההכנסה הריאלית, בין בשכר ובין ברוָחים, צריכה להיות מותנית בהעלאה ברורה של פריון העבודה, ואף העלאה זו אין לאכול כולה על־ידי העלאת הצריכה. יש להפנות חלק ניכר להוזלת הייצור כדי לאפשר הגברת היצוא. כן יש להגדיל, כאמוּר, חלקוֹ של החסכון בהכנסה ואף אם פירוּשוֹ האטה בהעלאת רמת הצריכה.

לעומת זאת, יש להעלות רמת החיים של השכבות החלשות על־ידי הכנסתן בהדרגה לעבודה יצרנית, בדרך של הכשרה מקצועית, ועל־ידי שיפור רמת החינוך והבריאוּת שלהן. העלאת הצריכה של השכבות החלשות עשויה להתבטא בגידול הצריכה ב־1 – 2 אחוזים לנפש בבמוּצע.

ו. ייצוב היקפה של הצריכה הציבורית. – לאחר תקופה של התארגנות ורכישת נסיון, יכולים השירותים הציבוריים בהיקפם הקיים לשרת גם אוכלוסיה גדולה יוֹתר. פרט לשירוּתים מסוּיימים, שהיקפם נקבע באופו ישיר על־ידי היקף האוכלוסיה, כגון מספר הכיתות והמורים בבתי־הספר, מספר המיטוֹת בבתי־החוֹלים ועוד. לעוּמת זאת מן ההכרח שהשירותים האדמיניסטרטיביים ושאר השירותים בהיקף הנוכחי יעלו את פריון עבודתם ויספקו צרכי האוכלוסיה המוגדלת.

ז. רמת הוצאות הבטחון היא מן הגורמים שקשה ביותר לחזותה מראש. שכן היא נקבעת במידה רבה על־ידי גורמים שאין לנו שליטה עליהם. אם יהא צורך להגדיל הוצאות הבטחוֹן במידה רבה, עשוּי הדבר להטיל עומס כבד נוסף על המשק. לעוּמת זאת, שיפוּר מצב הבטחון עשוּי לשחרר עובדים וחמרים נוֹספים לפיתוּח הייצוּר הכלכלי והגברתו. התכנית מבוּססת על ההכרה שהוצאות הבטחון לא יעלוּ מעל לרמתם הנוכחית.

אמצעים עיקריים להשגת המטרות

המשימה שלפנינו לשנים הקרובות היא כבדה מאד ומחייבת מפנה בכמה תחוּמים מרכזיים במשק.

בראש וראשונה יש לנקוט שורה של אמצעים יעילים, כדי שהמפעלים והעובדים יראוּ בהפניית עיקר הייצוּר ליצוּא אינטרס מרכזי שלהם עצמם. כיוֹם יש רק ענפים בוֹדדים (כגון הדרים, יהלומים, אשלג, צמיגים, לבידים), אשר עיקר ייצוּרם מיועד ליצוא. בשאר הענפים מהוה היצוא רק חלק קטן מכלל ייצורם, ועיקר ייצוּרם מיוּעד לשוק המקוֹמי. רק 2 – 3 אחוזים מכלל הייצוּר החקלאי, לבד מהדרים, ורק כ־8 אחוזים מכלל הייצור התעשייתי, לבד מיהלומים, מיוּצאים עתה.

מצב זה אפשרי כל עוד יבוא ההון הוא רב. כיום יש לממשלה מטבע־חוץ ליבוא חמרי־גלם וציוּד, גם לענפים שאינם מייצרים ליצוּא. עם צמצוּם יבוא ההוֹן, יהיה היצוּא צורך לא רק למדינה, אלא אף למפעלים ולפועלים עצמם. למעשה, מותנים המשך הייצור התקין של המפעלים והשמירה על רמת התעסוקה של העובדים בהפניית המפעל ליצוא.

יצוין, שמשק מודרני במדינה קטנה חייב להתבסס במידה רבה על ייצוּר ליצוּא. הטכנולוגיה המודרנית מחייבת בענפים רבים ייצוּר בהיקף גדוֹל, ורק דבר זה יכול להוזיל הוצאות הייצוּר. השוק המקומי הוּא קטן מכדי לאפשר ייצוּר יעיל וזוֹל בענפים רבים.

בענפים מספר, ובמיוחד במוצרים חקלאיים, הגענו כבר לרוָיה. ואף בכמה ממוּצרי התעשיה אנו מתקרבים למצב זה. אמנם השוּק המקומי יתרחב במידת־מה בעקבות גידול האוכלוסיה והעלאת־מה ברמה הכללית של הצריכה, אולם בענפים אלה קיים כבר עתה עודף רב של כושר ייצור, היכול לספק ללא קושי את הביקוש המקומי הנוסף. קליטה של עובדים רבים נוספים מותנית בהפניית עיקר תוספת הייצור ליצוּא.

נציין האמצעים העיקריים לכך:

1. הגדלת התמורה ליצוּא, לעומת המחיר לשוק המקומי. – כדי שייצור ליצוא יהיה אינטרס ישיר של היצרן והעובד, יש להבטיח שהיצוא יהא כדאִי יותר מייצור לשוק מקומי. לאחרונה קבעה הממשלה פרמיות מיוּחדות ליצוא מוגבר, ובמידת הצורך יש להוסיף לעשות בכיוון זה, בין בפרמיוֹת ובין בצורות אחרות.

2. ארגון מחדש של הייצור במפעלים לשם ייעול הייצור והוזלתו. – במפעלים רבי אין הייצור יעיל וזוֹל עתה, משום שהמפעלים אינם מתרכזים בייצור מוצרים בודדים בסריות גדולות והייצור בהם מפוצל בין מוצרים רבים, המיוצרים בהיקף קטן. דבר זה מונע אפשרות של יצוא. משום כך יש לשנות מבנה הייצור ולהביא מפעלים להתמחוּת והתרכזות בייצור מוצרים בודדים בהיקף נרחב. הממשלה תצטרך להשתמש באמצעים העומדים לרשותה, כגון הקצבות יבוא, מתן הלוָאות ופרמיות וכדומה, כדי להביא את המפעלים לידי תיאוּם וחלוקת עבודה. מוּבן שיש לעמוד על המשמר, כדי שהדבר לא יביא להתארגנות קרטלים נוספים בשוּק המקוֹמי.

3. ארגוּן מחדש של השיווּק ביצוּא. – יצרנים רבים, בעלי מפעלים בינוניים וקטנים, אינם חודרים לשוקי היצוא, מכיוָן שהם חסרי ידיעה, קשרים ואמצעים לכך. כדי לפתור בעיות אלו יש להקים ולפתח חברות יצוא, חלקן מתמחות במוצרים דוגמת המועצה לשיווק הדרים, המוֹעצה לשיווּק בטנים וכדומה, וחלקן – באזורים כגון: החברה ליצוא לאפריקה המערבית וכדומה. הממשלה תסייע להגברת פעוּלת החברות הללו ותארגן חברות־יצוא נוספות, במידת האפשר על־ידי ארגוּנים של היצרנים עצמם, ובמידת הצורך על־ידי חברות ממשלתיות. בחלק מהמוצרים יהיה על חברות אלו לדאוג גם לשוקי התוצרת וגם להזמין מן היצרנים מוצרים מתאימים ליצוא ולשווקם על חשבונן.

4. מתן אשראי למימון מלאי של מוצרי יצוא. – כיום נותנת הממשלה מימון נרחב ובריבית נמוכה, לייצור לשם יצוא. יש להמשיך ולתת אשראִי, הן ללקוחוֹת והן למימון מלאי, היכול להביא להגדלה הנפח היצוּא.

5. ייצוב המטבע. – יהיה עלינו לנקוט אמצעים יעילים לקיוּם יציבות המטבע. לצורך זה יש למנוע גרעונות קופתיים בתקציבי המדינה ומוסדות ציבוריים אחרים. כמו־כן אין להרחיב הרחבת־יתר גם האשראי לציבור ובמיוחד להגדלת מכירות באשראי בשוק המקומי.

6. עליית הכנסות רק כתוצאה מהעלאת הפריון. – הגברת יצוא בשיעור הדרוּש לא תהא אפשרית, אם לא תימנע עליה מתמדת בהוצאות הייצור. העלאת שכר ללא העלאה בפריון העבודה היא בעוכרי המשק ואף בעוכרי הפועל, כיון שהיא עשויה להגביר האבטלה. אין להעלות שכר אלא בצמוד להעלאה בפריון העבודה, והוא הדין ברוָחים. גם במידה שעולה הפריון, אין לאכול מלוא התוספת על־ידי העלאה מקבילה בהוצאות הייצור, אלא יש להותיר לפחות חלק מכך להוזלת הייצור והיצוא.

7. התרכזות בייצור המוצרים שניתן לייצר בהוצאות ייצור סבירות. – יש להימנע מעידוד ייצור מוצרים, בהם אין לישראל כל יתרוֹן, ומשום כך הוצאות ייצוּרם גבוהות. למוצרים אלה אין לתת הגנה של מכס או סיוּע הלואות ממשלתיות, סובסידיות וכד'. התרכזות בייצור מוּצרים שניתן לייצרם ביעילות ובהוצאות סבירות, היא תנאי למשק השואף לקיים עצמו.

8. הגדלת הרווחיות של מפעלים יצרניים יעילים. – בעוד שאין להבטיח מראש רוָחים לכל מפעל, בין אם הוא מייצר ביעילות ובין אם הוא נוהג בבזבוז ובניפוח הוצאות, הרי יש ליצוֹר את התנאים שיבטיחו רוָחים סבירים למפעלי־הייצור היעילים.

במיוחד יש לעוֹדד, באמצעים פיסקליים ואחרים, את המפעלים המשקיעים את רווחיהם בפיתוח המפעלים ובהרחבתם. דבר זה עשוי לצמצם את ההיזדקות היתירה של המפעלים למימון ממשלתי לצרכי השקעות.

9. יצירת תנאים לשוק מניות. – כדי לאפשר למפעלים פרטיים וציבוריים לגייס הון מהציבור לפיתוח, יש להחיות את שוק המניות וליצור את התנאים שיאפשרו הפצת מניוֹת חדשות. דבר זה מחייב בראש ובראשונה ריסוּן האינפלציה. אולם תנאים נוספים לכך הם הגדלת הרווחיות של המפעלים ומתן זכויות הצבאה והשפעה על ניהול המפעלים לרוכשי המניות.

10. הגדלת החסכון הציבורי. – נוסף על החסכון הפרטי יש להגדיל, כאמור, את החסכון הציבורי, בצורה של העברה גדלה של הכנסות ממסים וממלווֹת לצרכי פיתוח.

11. מתן עידוד מכסימלי להשקעות חוץ. – מיעוּט ההשקעות הפרטיות בארצות־חוץ וביחוד בארצות פיתוח, מהוה בעיה חמורה. כיום יש סיכוי ממשי להגדלה ניכרת בהשקעות־חוץ פרטיות בישראל, בין של משקיעים יהודים ובין של משקיעים אחרים. אולם תנאי בל־יעבור להשקעות פרטיות בהיקף נרחב, הוא רוָחים ברמה המקובלת בעולם והבטחת אפשרויות נוחות להעברת רוָחים במטבע־חוץ. הממשלה עודדה משקיעי־הון בהנחות ובהלואות והיא עומדת עתה לתת להם הנחות נוספות, ובכלל זה ביטול ההגבלות על הוצאת רוָחים במטבע־חוץ וכן הנחות נוספות ממסים.

יש גם לאפשר למשקיעי־חוץ לקנות מניות של מפעלים ציבוריים ופרטיים קיימים, כדי לשחרר כספי הציבור, המושקעים במפעלים אלה, לפיתוח חדש.

12. גיוס הון פרטי להשקעות בדיור עממי. – כיום מממנת הממשלה כמעט מלוא ערך הבניה לעולים ולשכבות העממיות. כדי לשחרר כספי הממשלה לפיתוח, יש לבחון את האפשרויות לגיוּס הון פרטי מהארץ ומחוצה לה להשקעות בדיוּר עממי.

13. פיתוח מזורז של הנגב, הגליל ושאר אזורי הספר. – יש צורך להגביר את קצב האיכלוס והפיתוח של הנגב. הפיתוח העיקרי של הנגב ייעשה על־ידי הקמת תעשיה המבוססת על עיבוד חמרי־היסוד המצויים בנגב. כן יש לפתח את קוי ההובלה לנמל אילת, דבר הקשור בהרחבת קשרי הסחר עם ארצות אסיה ואפריקה. כן יש ליישב את האזורים השוממים בגליל, על־ידי הקמת נקודות התישבות חדשות.

14. בדיקת האפשרויות לצמצום נוסף בהגבלות על מטבע־חוץ. – הפיקוח על מטבע־חוץ, כמוהו כפיקוח בתחומים אחרים, אינו מטרה בפני עצמה. כשם שהפיתוח והגדלת הייצור איפשרו ביטולו של הפיקוּח על הייצוּר והצריכה, כן יש לבחון את האפשרוּיות לצמצום ההגבלות של היבוא ושל הוצאות אחרות במטבע־חוּץ. יש לבחוֹן אפשרויות הרחבת הליברליזציה על היבוא ועל הוצאות אחרות במטבע־חוץ, בתנאי שהדבר לא יביא לגידול ההוצאות במטבע־חוץ.

הגברת החופש בסחר הבינלאוּמי וצמצום ההגבלוֹת על מטבע־חוּץ היא מגמה עולמית בריאה, העשויה להגביר את היעילות בייצור ולהעלות רמת החיים בארצות שונות. אף ההתקרבות של ישראל לארגונים הכלכליים של אירופה מותנית בליברליזציה מוגברת של היבוא ומטבע־חוץ.

15. הידוק הקשרים הכלכליים עם ארצות אפריקה ואסיה. – הקשרים הראשונים שקשרנו עם ארצות אפריקה ואסיה הם בעלי חשיבות מרובה לא רק מבחינה מדינית, אלא גם מבחינה כלכלית. קשרים אלה יש להגביר במידה רבה. ישראל צברה נסיון וידע רב בתחומים שונים של הפיתוח. ידע זה עשוי להיות רב־ערך למדינות צעירות הזקוקות לפיתוח מהיר. חברת הספנוּת המשותפת לגאנה ולישראל, ביצוע עבודות־בניה נרחבות, קידוחי מים ונפט בארצות חוץ – הם דוגמאות מועטות לאפשרויות הקיימות שיש לטפחן בדמיון ובהעזה. נוסף לכך, יש בסיס מוצק להגברת קשרי הסחר בין ישראל ומדינות אלה, כיון שהן מייצאות חמרי־גלם בסיסיים, בעוד שישראל מייצאת מוצרי־תעשיה מעובדים.

תכניות פיתוח

תכניות פיתוח כלליות למשך חמש השנים 1960 – 1964 הן עתה בשלבי הכנה. אם כי טרם הגענו לעיבוד מפורט, ניתן לציין מה יהיו כיווני־הפיתוח העיקריים בענפים השונים.

חקלאות

התכניות לחקלאות צריכות להתבסס על שלושה גורמי יסוד:

א. בשנים הקרובות תעמוד החקלאות בסימן ההגבלה במקורות המים. יש עוד כמה מקורות מים נוספים בצפון, והם ינוצלו. אך במידה שלא יתגלו מקורות מים בלתי ידועים, אין להניח כי בשנים הקרובות ניתן יהיה לספק מים רבים נוספים לחקלאות. אמנם, החילונו בביצוע מפעל הירדן, העתיד לספק עם השלמתו כ־500 מיליון מ³ לנגב. זהו מפעל אדיר התובע השקעות עצומות, הנאמדות עתה ב־350 מיליון ל"י, ואשר יושלם לכל המוקדם בעוד שש־שבע שנים. יש, איפוא, להשתמש במים המוגבלים באופן היעיל ביותר למשק הלאוּמי.

ב. החקלאוּת תיתבע להגדיל בשיעוּר ניכר תרומתה ליצוא. שומה על היצוא החקלאי להגיע לעשרות מיליוני דולרים לשנה, נוסף על יצוא ההדרים. הגידול יכול להיות בעיקר בבטנים, בכותנה וכמו־כן בירקות, בפירות ובביצים בעונות המתאימות.

ג. החקלאוּת תידרש לקלוט עובדים רבים נוספים. לשם כך יש להעדיף את הגידולים המספקים תעסוקה, במידה שגידולם כדאי למשק, על גידולים אחרים המספקים אך מעט תעסוקה.

בהתחשב בגורמי־יסוד אלה, ייעשה הפיתוח החקלאי בכיוונים הבאים:

1. במערכת הפיתוח והייצור החקלאי תינתן עדיפות לגידולים הנועדים ליצוא או גידולים שיחליפו יבוא חיוני ויספקו תעסוקה.

בשטחי השלחין יורחבו בעיקר גידול הכותנה, הבטנים, הירקות והפירות המיועדים ליצוא. לעומת זאת יצומצם שטח גידול המספוא.

בשטחי הבעל יוגדלו שטח הכותנה, המקשה, הבצל ועוד.

מדיניות המחירים והסובסידיות של הממשלה לא תעודד הרחבה נוספת של הרפת והלול, שבהם הגענו לרוָיה. לעומת זאת היא תבטיח לגידולי־יצוא הכנסה נאותה.

2. יושלמו ההשקעות בהתישבות החדשה. לפי שעה נזקקים רבים מהמתישבים החדשים לעבודות־חוץ, משום שלא הושלמו ההשקעות במשקיהם ועקב המחסור במים. השלמת ההשקעות עשויה לבסס את ההתישבות החדשה על עבודה במשק ולאפשר קליטת עובדים חדשים במקומות העבודה שיתפנו על־ידי המתישבים. השלמת קו המים מהירקון תאפשר העמדת תוספת מים לרשות ההתישבות החדשה.

3. בצפון, במקומות שיש מים עודפים שלא נוצלו עד כה, יוקמו נקודות התישבות נוספות.

4. יורחבו השטחים של מטעי השלחין. גם לאחר שהכפלנו שטח ההדרים והגענו ל־280,000 דונם, יש מקום להרחבה הדרגתית נוספת של שטחי ההדרים, על חשבון שטחי־שלחין אחרים. אף אם ירדו מחירי ההדרים בשוקי חוץ, עדיין תהיינה ההשקעות בענף זה כדאיות למדינה ולחקלאי, בהשוָאה לענפים אחרים.

5. יוחש ביצוע מפעל הירדן. כדי להגדיל מקורות המים לרשות ההתישבות בדרום ובנגב, עוד לפני ביצוע מפעל הירדן, יושלם קו ירקון – נגב ב'. יוקמו מפעלים להעשרת מי תהום.

6. באזורי ההר, בגליל ובהרי יהודה, ובאזורים אחרים, תורחב הכשרת הקרקע, במידה שיש סיכויים להתישבות בהם.

7. ייעשו מאמצים לקליטת עולים בקיבוצים, בהם שורר מחסור חמוּר בכוחות עבודה. הציוד העומד לרשותם מאפשר, במקרים רבים, מתן תעסוקה יצרנית וכדאית למשק הלאוּמי ולקיבוץ עצמו.

ביצוע התכניות הללו עשוי להבטיח קליטה יצרנית של 15 עד 20 אלף מפרנסים נוספים בחקלאות ולהגדיל במידה רבה את היצוא החקלאי.

פיתוח התעשיה והמחצבים

הפיתוח התעשייתי בישראל בעשור הראשון יהיה מכוּון לסיפוק צרכי האוכלוסיה הישראלית המתרחבת במוצרים תעשייתיים. הודות למפעלי תעשיה חדשים שעיבדו חמרי־גלם מיובאים הגענו לכך שכיום השתנה הרכב היבוא של ישראל והוא כולל בעיקר חמרי־גלם ומוצירי־השקעה במקום מוצרים מוגמרים. מעתה יהא על הפיתוח התעשייתי להתרכז בעיקר בפיתוח תעשיית יצוא שתהיה מסוגלת להתחרות בשוקי העולם, כדי לממן בכך את צרכי היבוא של המשק הישראלי. מדיניות הפיתוח תהיה לכוון השקעות לענפים שטרם פותחו, אם כי קיימים תנאים נוחים להתפתחותם בצורת חמרי־גלם, ידע טכני, עבודה מומחית זולה יחסית, או קירבה גיאוגרפית לשוקי יצוא.

כמה יתרונות לתעשייתנו הנותנים לה סיכוי ליצוא:

1. התעשיה שלנו היא בחלקה תעשיה מעבדת המתבססת על הספקת חמרים גלמיים מן החוץ. תהיה לה איפוא אפשרות לבחור לה את מקורות החומר הגלמי הנוחים לה.

2. חלק הארי של ההשקעות בתעשיה מיועד להקמת מפעלים חדשים. דבר זה מאפשר לנו להצטייד בציוד החדיש והיעיל ביותר.

3. על המפעלים אשר נקים אינה רובצת המעמסה של הפחתת ערכו של ציוד מיושן או הבלוי חלקית.

4. לרשות התעשיה הישראלית עומד פועל נבון ומהיר־תפיסה, היכול ללמוד מקצוע במהירות ולהגיע בו לרמה גבוהה.

5. במקרים רבים נוכל להיעזר ביֶֶדע הנתון בידי יהודים בחוץ־לארץ, הקשורים בישראל ומוכנים לעזור לה.

לעומת יתרונות אלה מצויים, כמובן, גם חסרונות והם:

1. אחוז הפועלים המקצועיים ברמה גבוהה ומנהלי עבודה הוא קטן ביחס למספר הפועלים הבלתי־מקצועיים.

2. פריון־עבודה נמוך, באופן יחסי, של הפועל הישראלי.

3. הוצאות הפריקה והטעינה בנמלים והוצאות ההובלה בארץ גבוהות יותר מאשר בארצות תעשייתיות אחרות, דבר התובע ומחייב שינוי מהיר – והוא בידנו.

4. אין תעשייתנו יכולה להרשות לה את המחקר השימושי בהיקף המקובל בארצות־תעשיה מפותחות. בגלל זה נצטרך בשלב זה של התפתחותנו התעשייתית להישען במידה רבה על היֶדע שנצבר בחוץ־לארץ, בידי חברות ופרטים.

כתוצאה ממצב זה מסתמכים כיווּני ההתפתחות הבאים של תעשייתנו.

בייצור תחליפי־יבוּא יהיה עלינו להשלים בשטחים שונים את מה שכבר התחלנו. בענף המתכת, למשל, מצויים עשרות פריטים אשר ניתן לייצרם בארץ במחיר־דולר סביר. בענף הצמר יש אפשרויות מסוימות להעמקת הייצור, וכן בענף הנייר. כתוצאה מהקמת המפעלים המתאימים, אפשר יהיה במרוצת הזמן להעסיק כ־3,000 פועלים נוספים במפעלים חדשים ובהרחבת מפעלים קיימים ולחסוך קרוב ל־10 מיליון דולר שאנו מוציאים כיום ליבוא.

חימיקלים

בענפי החימיקלים, בהם יש לישראל יֶדע טכני ואוצרות טבעיים, יתרכז הפיתוח בענפים אלה:

אשלג. – יש סיכויים להרחבה של האשלג מ־120 אלף טון בשנת 1959־1960 עד ל־400 – 600 אלף טון. כן ניתן לייצר מוצרי אשלג שונים בתרכובות שונות.

אוצרות ים המלח ניתנים לשיווּק במחירי הובלה זולים לארצות אפריקה המזרחית ואסיה, ובכך יש לישראל יתרון על ארצות מתחרות באירופה.

פטרו־חימיקלים. – מציאותם של נפט גלמי ובתי־זיקוק גדולים, שעברו רק בזמן האחרון לידים ישראליות, תשמש בסיס לשוּרה של מפעלים בתעשיה הפטרו־חימית, וזאת נוסף ליצוא הדלק המזוקק שייוָצר מעתה ויישלח לשוקי העולם, זו הפעם הראשונה.

זרחן. – כיום מייצרים אמנם רק פוספטים ממחצבי הפוספט המצויים בארץ בכמויות גדולות. אולם כבר מתכננים ייצור זרחן אלמנטרי ופיתוח תעשיות המבוססות על־כך.

ברום. – בים המלח מצויות כמויות גדולות של מוצר זה בריכוז העולה פי חמישה ויותר על הריכוז המצוי במי ים, מהם מפיקים אותו כיום בארצוֹת רבות, מה שיאפשר לתעשיה זו להיות מתחרה בשוקי העולם. יש סיכויים שהמפעל הקיים להפקת הברום יורחב פי כמה, דבר שיביא גם לירידה ניכרת בהוצאות הייצור.

מגנזיום. – עד כה לא נוצל מקור עשיר של חומר־גלם זה, המצוי אף הוא בים המלח, והוא ניתן לניצול הן ליצירת מגנזיום מתכתי והן למלאי מגנזיום שצריכתם גדלה והולכת.

במידה שתעשיה זו תתפתח למלוא כושר ייצורה הרי מומחים עולמיים טוענים שבתנאים מתאימים ניתן להגיע ליצוא של 40 – 50 מיליון דולר ולספק תעסוקה לאלפי פועלים במפעלים אשר יעסקו בעיבוד מוצרים והעשרתם.

חימיקלים קלים. – התעשיה החימית הכבדה תושלם על־ידי תעשיות חימיות קלות יותר, כגון תרופות, צבעים, חימקלים מעבדתיים וכו'. בתעשיות אלו ממלאים חמרי־הגלם תפקיד קטן יותר ואילו היֶדע הטכני והעבודה המומחית ממלאים תפקיד מרכזי.

תעשיה חקלאית. – חמרי־גלם הניתנים לניצול בישראל הם צמחי־תעשיה שונים לתעשיות המזון, החימיקלים והסיבים. דוגמאות לכך הן: פשתן, צמר, סיזל, אגבה, סוכר, נייר, תאית וכו'.

תעשית הנדסה. – תעשיה זו יכולה להתפתח בישראל בזכות מציאותו של כוח־אדם מאומן בשיעור רב יחסית, בענפים בהם גדול חלקה של העבודה, כגון: ייצור לפי הזמנה של מיתקנים תעשייתיים, מכונות תעשייתיות וחקלאיות קלות, תבניות וכו'. בכל אלה יש לנו סיכוי סביר להצלחה. יש המעריכים שניתן יהיה להגדיל את היצוא בשנים הקרובות ל־10 מיליון דולר ולהעסיק כ־3,000 פועלים.

אלקטרוניקה. – הודות לידע הטכני המצוּי, ניתן לייצר בארץ מוצרים אלקטרוניים לפי הזמנה, מכשירים מדעיים, אופטיקה ומכניקה עדינה. פיתוחה של תעשיה זו הוא תהליך אִטי, אבל בעזרת אימון מתאים, מחקר מדעי וארגון מסחרי ניתן יהיה להגיע להישגי־יצוא ניכרים.

כן ניתן לנצל את הפוטנציאַל התעשייתי הקיים והבלתי־מנוצל כיום ולכוון את תוספת הייצור, שיהיה זול יותר, לצרכי יצוא. ההערכה היא שהיצוא המוגבר בניצול מנגנון הייצור הקיים יכול להגיע ל־35 מיליון דולר ותוספת התעסוקה – ל־15 – 20 אלף עובדים באותה תקופה.

אלה הם הכיווּנים העיקריים בהם תפותח התעשיה. בכמה מן השטחים קיימים כבר מפעלי־יסוד, באחרים מצויות רק התחלות ואילו שטחים נוספים לא יצאו עדיין משלב התכנון.

חשמל

פיתוח מזורז של התעשיה, ובמיוחד תעשיה חימית ושאר תעשיות כבדות, מחייב הרחבה רבה באספקת החשמל. נוסף על תחנות הכוח החדשות ההולכות ונבנות עתה בצפון ובדרום, יהא צורך להשלים בשנים הקרובות יחידות חדשות בצפון ובדרום. קיימים סיכויים להוזיל את ההוצאות לייצור חשמל בדרום על־ידי ניצול הגז הטבעי בראש־זוהר.

זרם חשמל זול הוא תנאי מוקדם להקמת התעשיות החימיות שנזכרו. זאת היא אך דוגמה אחת של חיוניות החשמל, שהוא זרם החיים לתעשיה וכל משק הארץ מחייב את עובדי המפעל ומנהליו לעשות כל מאמץ לייעול מפעלם ולהוזלת המוצרים.

כן ייערכו הבדיקות וההכנות הדרושות להקמת תחנת־כוח אטומית.

תחבורה

1. הצי המסחרי גדל בשיעור ניכר, בסוף 1956. לאחר שתתקבלנה אניות המשא והמיכליות, שכבר הוזמנו, יגדל היקף הצי עד קרוב ל־750,000 טון מעמס.

גידול הצי הישראלי יאפשר הגדלת חלקו בהובלה לארץ וממנה. על הצי יהא לכבוש לו גם מקום בהובלת־נוד בין נמלי־חוץ. דבר זה מותנה בכושר ההתחרו לגבי ציי ארצות אחרות.

2. ייבנה נמל עמוק־מים בשדוד. הנמלים הקיימים קרובים לצב של ניצול מלא של כושר תפוסתם. עקב גידול היצוא והיבוא כאחד יהא צורך בהגדלת כושר התפוקה של נמלי הארץ. כן יושקעו סכומים ניכרים במיתקנים להפיכת נמל אילת לנמל משוכלל ויעיל ואף יורחבו נמלי האויר.

3. תיבנה מספנה לתיקון אניות ישראליות וזרות ולבניית אניות חדשות. המספנה תעסיק לאחר השלמתה עד 2,500 עובדים, בעיקר בעלי־מקצוע.

4. צינור הדלק בן 8 הס“מ בקטע שבין באר־שבע ואילת יוחלף בצינור גדול בן 16 ס”מ, בדומה לצינור שהונח בקטע שבין באר־שבע – חיפה. על־ידי כך תתאפשר הובלת כמויות דלק גדולות לא בלבד לכיסוי צרכי הארץ, אלא גם ליצוא.

5. תיסלל מסילת־ברזל באר־שבע – דימונה – אורון להובת המחצבים השונים, שייצורם יגדל בשיעור רב.

תיירות

קיימים סיכויים טובים לפיתוח התיירות לישראל, שהיא אחד מענפי היצוא הסמוי החשובים ובעלי ערך מוסף גבוה. למטרה זו יהיה צורך להשקיע בשיפור תנאי ההארחה, הן במלונות ממדרגה גבוהה והן במלונות עממיים.

בניה

נוסיף לבנות דירות לשיכון עולים, לחיסול המעברות ולחיסול משכנות העוני.

יהא צורך לבחון את האפשרויות למשוך השקעות פרטיות מחוץ־לארץ ומהארץ לבניית דירות עממיות, כדי להקל את העול הכבד הרובץ עתה על הממשלה בתחום זה.

ולסיכום: ביצוע התכנית והפניית הפוטנציאל הטמון במשק הקיים למטרות שצוינו, עשויים לתרום תרומה חשובה לקידום העצמאוּת הכלכלית ולקליטה יצרנית של העליה והאוכלוסיה הנוספת המקומית.

---

המגבלות החברתיות למדיניותנו הכלכלית

מאת

לוי אשכול

תוך כדי ביצוע המדיניות הכלכלית של הממשלה עומדים אנו בפני שורה של בעיות הטעונות החלטה וביצוע. אזרח המדינה שומע חדשות לבקרים על הרחבת שירותי הממשלה, או על תוספת לשכרם של מורים, או על הקמת מפעל חדש בנגב, או על העלאת מסים – והוא רואה בהן את ביטויה של המדיניות הכלכלית. יום־יום הוא יודע שמאחורי כל הידיעות החלקיות המגיעות לידיעת הציבור ומאחורי מאות ואלפי החלטות שאינן מתפרסמות, נמצא קו אחד, המנחה את הממשלה במדיניותה הכלכלית – והוא היעד בכללותו.

קו כללי זה הוא הרצון להביא לידי פיתוחו המהיר של המשק ולניצול מכסימלי של אמצעי־הייצור המצויים כבר במשק ואלה שיש עוד לחשפם. וזאת – למען הבטח קליטה מהירה ומלאה של כוח־העבודה הקיים והמתוַסף בעבודה יוצרת, למען הקם נכסי־צאן־ברזל – חמריים ורוחניים – לחברה ולמשק ולמען הקטנה מהירה של מידת תלותנו בעזרת חוץ.

הישגינו הפיסיים בפיתוח מניחים את הדעת. היקף הייצור עולה בכל שנה בשיעורים גבוהים – כ־10% בממוצע בשנות קיום המדינה. המשק הגדל קולט את כוח־העבודה המצוי כיום ומבטיח תעסוקה מלאה למעשה. היצוא גדל בכל שנה בעשרות אחוזים, מפעלים חדשים – בחקלאות ובהשקיה, בתעשיה, בתחבורה, בתיירות ובשירותים – נכנסים למעגל הייצור בכל שנה. מבחינה זו נראה שהישגינו מניחים את הדעת.

למען השגת מטרות אלו הצבנו לעצמנו שורה של יעדים פיסיים וכלכליים. בלי להיכנס לפירוט־יתר של כל משימותינו הכלכליות בשנים הקרובות, הרי ברור שבשנים הבאות אנו עומדים בפני שורה של מפעלים שנצטרך לבצעם. ביסוס ההתישבות החדשה, השלמת מפעל הירדן, פיתוח הנגב על־ידי הקמת 10 ערים חדשות בעשור הבא, הקמת נמלי אשדוד ואילת, ניצול המחצבים בנגב, הגדלת הייצור התעשייתי והעמקתו לענפיו, הגדלת הצי המסחרי וצי התעופה, הגדלת שירותי התיירים. מטרותינו הכלכליות הן הקטנה מהירה בגרעון המסחרי, הבטחת רמת־מחיה הוגנת לאוכלוסיה לטוָח ארוך והורדת הוצאות הייצור שלנו לרמה בינלאוּמית. בכל המפעלים הללו יהיה עלינו להמשיך, למעשה, בקוי־הפעוּלה בהם אנו הולכים זה שנים רבות. משום כך, אם ברצוננו לדעת אם נשיג מטרות אלו במלואן, שומה עלינו לבדוק באיזו מידה הצלחנו בעבר בביצוע מדיניותנו, ובמידה שלא הצלחנו – עלינו לברר מה הסיבות לכך.

לעומת זאת יצוין, שהישגים נאים אלה טרם קירבונו במידה מספקת למטרה הכלכלית, של השתחררות מהירה מהתלות ביבוא ההון לשם הבטחת רמת החיים והתעסוקה של האוכלוסיה הקיימת. הגרעון במאזננו המסחרי אינו יורד בקצב הדרוּש, על אף עליית הייצור והיצוא. לאחר שנת 1959, בה חל שיפור ניכר במאזננו, לא התקדמנו במידה ממשית בשנת 1960, ואינני יודע אם בשנת 1961 נפצה על פיגור זה.

עובדה זו אומרת דרשני. נודה, כי הממשלה נתקלת בביצוע מדיניותה הכלכלית במגבלות רבות התוחמות את כיווּני פעולתה ועָצמתה. מסתבר, שמערכת היחסים והכוחות החברתיים והכלכליים מגבילים את הממשלה באמציה לבצע מדיניות כלכלית ההולמת את צרכי המשק בטוָח הארוך. כוחות אלה הם ריאליים. הם חלק בלתי נפרד – לטוב ולרע – מהתנאים בתוכם אנו פועלים, והתעלמות מהם היא בבחינת מדיניות של בת־יענה. עלינו להיאבק לשינוי תנאים אלה. המאבק מתמיד וממושך. יש והוא מתנהל ישירות, ויש ועלינו לסול מסילות עקלתון, ואם גם תוך הפסד זמן. כל זה – כדי לשנות את התנאים או אף כדי להשיג דרכם, ולמרות השפעתם הישירה, את מטרותינו הכלכליות.

המגבלות לביצוע המדיניות הכלכלית הדרושה לנו הן בחלקן חיצוניות, פּרי כוחות שאין לנו שליטה עליהם, ובחלקן פנימיות, הנובעות מתנאיה וממצבה של החברה הישראלית כיום.

הבולטת בין המִגבלות החיצוניות למדיניותנו הכלכלית היא עוּבדת יבוּא ההון הגדול מהחוץ, המכסה את הפער בין יבואנו ליצואנו. ביבוא זה משמשים אור וצל בערבוביה. יבוא ההון, המגיע זה שנים אחדות ל־300 – 350 מיליון דולר לשנה, מאפשר לנו המשך הפיתוח וקיוּם הייצור על רמה כה גבוהה. מבחינה זו הוא חיוּני לפעולתו התקינה של המשק. אותו חלק ממנו המוזרם לפיתוח המשק – אם באופן פרטי, על־ידי השקעות ישירות, ואם דרך תקציב הפיתוח – עושה את מלאכת פיתוח המשק, הגם שאף הוא יוצר בתחילה לחץ אינפלציוֹני מסוים. אולם אַליה זו – קוֹץ בה. יבוא ההון הפרטי, המופנה לצריכה, מעורר בעיות קשות.

אחת התופעות שאנו רואים ברגשות מעורבים היא הקצב המהיר של גידול הצריכה הפרטית. כבר עמדתי על כך כמה פעמים. מצד אחד אין אלא לשמוח על התבססותם הכלכלית של אנשים נוספים במולדת, ביחוד אלה שהחלו את חייהם בארץ רמת־חיים כה נמוכה, שכל עליה בתנאי חייהם תביא רק יתר בריאות, יתר פריון בעבודה, יתר תרבות, יתר התערות בחברה ויתר סיפוק. אולם נראה שעליה זו ברמת החיים אינה מתחלקת בצורה הדרוּשה מבחינה כלכלית וסוציאלית, שכּן היא מוּאצת דוקא באותן שכבות שכבר הגיעו לרמת־חיים סבירה. כתוצאה מזה בולעת התוספת לצריכה הפרטית שנה־שנה חלק גדול מדי של גידול הייצור והמקורות, אשר מוטב היה שיופנה לחסכון – לשם פיתוח וליצוא – לשיפור מאזננו המסחרי.

בתהליך זה, של הגידול המהיר בצריכה הפרטית, יש ליבוא ההון הפרטי, כולל הפיצויים האישיים, השפעה כפולה, הן ישירה והן עקיפה. מאה וחמישים מיליון דולר ויותר, הבאים בכל שנה ארצה, הם כשלעמצם כוח־קניה ניכר, ובפרט שהם מתרכזים בידי שכבה אחת. אמנם, מחקרים שנעשו מוכיחים כי שיעור החסכון מכספי הפיצויים גבוה יותר משיעור החסכון הכללי מההכנסות במשק, אבל עדיין מוּצא חלק גדול מדי מכספים אלה לצריכה, וזו בולעת מקורות – בכוח־אדם ובחומר – שניתן היה לנצלם בצורה יעילה יותר מבחינת המדיניות הכלכלית.

וזו רעה חולה ומדבקת. הדוגמה של שכנים החיים על רמה גבוהה יותר מדרבנת רבים לנסות ולהתחרות בהם, גם אם הם לא זכו להכנסות בלתי־סדירות כאלו. במאמץ זה מוציאים אנשים שנכנסו ל“התחרות” לא רק את כל הכנסתם, אלא אף יותר מזה – ומסתבכים בחובות, כך שהיקף החסכון במשק יורד, ואילו הצריכה השוטפת עולה מעבר לכל המוצדק מבחינה כלכלית – כללית ופרטית.

כן מעודד מרוֹץ ההתחרות את ההזדקקות לאשראי צרכני, ואשראי זה, שהיצרנים נאלצים לתת, מחמיר את מצבם, בולע את ההון החוזר שלהם, מחייב אותם להזקק לצורות־מימון בלתי סדירות וגורם להסתבכות שלהם ושל המשק כאחת, בהגדילו את הלחץ על מערכת הבנקים ובנק ישראל ובגרמו לאינפלציה.

מובן, שהשפעות שליליות אלה הן רק צד אחד של המטבע שביבוא ההון הפרטי, ובעיקר הפיצויים. הללו הנם – לפרט – תשלום מאוחר, ובוַדאי חלקי, על סבל שסבל בעבר. תשלום זה מגיע לו. כן עוזרים הפיצויים למדינה, בהגדילם את הכנסותיה במטבע־חוץ ומאפשרים לה מימון היצוא השוטף וצבירת רזרבות לימים קשים יותר. כדי להבטיח שבסכומים העומדים לזכות פרטים אזרחי ישראל יגיעוּ באמת ארצה, נתנה הממשלה שורה של הקלות והטבות לבעלי הפיצויים, כך שמתוך חישוב כולל של אינטרס המדינה בטוָח הארוך אנו נתקלים במגבלה חמוּרה לגבי קצב ההתקדמות כיום לעצמאוּת כלכלית – הגידול בצריכה הפרטית.

מִגבלה שניה המוטלת עלינו מבחוץ – בגזירת מצבנו הפוליטי – היא צרכי הבטחון. היקפן של ההוצאות לצורך זה אינו נתון בידינו אלא מוכתב לנו. ההתפתחות הטכנית המהירה בנשק ובציוד הצבאי, יחד עם תהליך החימוש המתמיד של מדינות ערב, כופים עלינו הגדלה מתמדת בהוצאה זו והכוָנת מקורות נוספים לצרכים אלה, מקורות אשר הכרח לכוונם למטרה זו, שכן חפצי־חיים אנחנו, אבל וַדאי שניתן היה למצוא להם שימוש קונסטרוקטיבי יותר ורצוי יותר. אינני סבור, לצערי, שבעתיד הקרוב נעמוד לפני שיפור המצב; להיפך, יש להביא גורם זה בחשבון בכל מחשבה כלכלית – תכנונית ותקציבית.

גורם נוסף הקיים תמיד, גם אם השפעתו משתנה, היא העליה. היקפה וקצבה אינם נקבעים על־ידינו אלא על־ידי גורמים שמעבר לשליטתנו, והמשק והמדיניות הכלכלית חייבים להסתגל אליהם. מאחר והעליה היא צו עליון של חיינו כאן, הרי היא קודמת לכל שיקול אחר ומכתיבה אותו.

אבל עוּבדות אלו הן רק חלק מהמגבלות העומדות לפני הממשלה במאמציה להגיע למדיניות כלכלית. המגבלות הפנימיות – המוּתנות באָפיים של החברה והמשק כיום – הן אולי חמורות וכואבות יותר, שכן הללו הן כאילו בידינו לשנותן, ואם אינן משתנות בקצב מהיר למדי ובכיווּן הדרוּש – רשאים אנו להאשים רק את עצמנו.

השפעה מזיקה ביותר מבחינת עתיד המשק יש למערכת הלחָצים להעלאה מופרזת ברמת החיים. משטרנו החברתי הוא דמוקרטי, ויישאר כזה, אבל דמוקרטיה אינה נותנת לפרט ולארגונים זכויות בלבד – היא גם מטילה עליהם חובות של נשיאה בעול, ואילו במציאוּת עדים אנו לתופעות של התפרקות מעול האחראיוּת מצד שכבות רחבות מדי.

התפרקות זו אף היא קשורה במירוץ לעליית רמת החיים עליו דיברתי לעיל. שכבות מסוימות, ודוקא החזקות ביותר מבחינה כלכלית ואלה שנהנו יותר מאחרוֹת מהגאוּת במשק, עומדות בראש התור לכל תביעה. לתביעותיהן יש תמיד הצדקת־מה מבחינת השיקול הכלכלי של המשק. אבל במידה שאין הצדקה זו מספקת אין הן נרתעות מהפעלת לחץ לשם השגת מטרותיהן. לחץ זה הוא כלכלי ישיר, דרך השבתות ושביתות, או פוליטי באָפיו, דרך המפלגות המייצגות שכבות חזקות אלו או הרוצות לייצג תביעותיהן כדי לזכות בקולותיהן.

לחץ זה מסתייע במידה רבה בפיצוּל הפוליטי המופרז. הוא נותן למשתמטים מאחריוּת הצדקה אידיאולוגית או פוליטית. אף השתתפוּת פורמלית באחריוּת – על־ידי שותפות בקואליציה הממשלתית – עוד אינה ערובה לנשיאה אמיתית בעול האחריות. מאידך גיסא מונע לחצן של מפלגות מיעוּטים רבות – בקואליציה ובאופוזיציה כאחד – את הנושאים בעול האחריות המלאה, לרבות האחריות להחלטות בלתי־פוֹפוּלריוֹת, מלנקוט כל הצעדים הנראים דרושים, ואף הכרחיים, אם ברצוננו באמת להגיע לעצמאות כלכלית. וַדאי, קל יותר ונוח יותר להבטיח הורדת מסים, תוספות־שכר גדולות לשכבות החזקות, העלאת הכנסות מידית והגדלת שירותים. אבל הצורך בהבראה כלכלית מונע את ההליכה בדרך הקלה הזו, ואילו הדמגוגיה – בין זו של הפער ובין זו הסוציאלית – מונעת את ההליכה העקבית בדרך הקשה וההכרחית של אחריוּת כלכלית.

הדמוקרטיה במהותה היא פעולה לפי האינטרס של כל העם, אבל מנהיגות דמוקרטית אחראית חייבת בהצגה כנה לפני העם את הצרכים בטוָח הארוך – ולא רק הקצר. אם מפלגות מיעוּטים, שאינן מתימרות אפילו להוות אלטרנטיבה שלטונית, פוטרות את עצמן מאחריות ממלכתית לעתיד המשק, הופכות רק מכשיר לחץ לעיכוב מדיניות כלכלית ומנסות לזכוֹת ברוָחים קלים על חשבון צרכי המשק – הרי אין זו דמוקרטיה של אמת, אלא ניצול לרעה של מכשירי הדמוקרטיה. וַדאי, אילו מפלגות אלו היו נכנסות לעול האחריות המלאה – אם במסגרת השלטון ואם כאופוזיציה אחראית – היה סגנון דיבורן ותוכן מעשיהן שונה, והחברה והמשק היו נשׂכרים מהבראה מוסרית וכלכלית כאחת.

דוגמה אחת לכך היא התביעות להורדת מסים. מפלגות המַתנות השתתפוּת בממשלה במדיניות מסים מסוימת, שמטרתה אינה דוקא עזרה לחלש, אינן עושות זאת מתוך ראיית צרכי המשק אלא מחישוב אחר. יש הצדקה לעידוד מפעלים יצרניים ועבודה יוצרת ויעילה – ומדיניות המס צריכה לענות לצורך זה, אבל במידה שהתביעה חורגת מצרכי המשק הלגיטימיים והופכת לחץ אינטרסנטי, הרי היא מחבלת בהתקדמות המשק ובהשגת מטרותיו החברתיות.

דוגמה אחרת להשפעה מזיקה זו של הפיצול המפלגתי היא במדיניות המקצועית לחלקיה. כיום אין אפשרות מַספקת לניהול מדיניות ההולמת את צרכי המשק ואת צרכיו האמיתיים של העובד. ארגונים חלקיים וקבוצות־לחץ מסתייעים בעזרתן של מפלגות הפטורות מאחריות כדי להבטיח לעצמם תוספות־שכר שאינן מוצדקות מבחינה כלכלית וסוציאלית. ארגונים אלה מוכנים להפעיל את נשק השביתה גם בשירותים חיוניים ביותר, כדי להבטיח קידום האינטרסים החלקיים שלהם, בלי לחשוב על המשמעות הכוללת שיש למילוי תביעותיהם לגבי כלל המשק וכלל העובדים, לגבי הוצאות הייצור וסיכויי היצוא, לגבי תקציב הממשלה ועומס המסים על כלל האוכלוסיה. ואילו הממשלה נאלצת – כתוצאה ממצב אומלל זה – להתחשב בלחץ ולפעול בצורה שאינה הולמת את צרכי המשק האמיתיים.

גם במדיניות התעסוקה מורגש מצב זה. כיום מסוגלים חלקים גדולים של המשק לייצר אותה כמות תוצרת תוך השקעת כמות עבודה קטנה יותר. מצד שני משוועים מפעלים חדשים לתוספת עובדים, כך שניתן היה להגדיל את הייצור, לייעלוֹ ולהוזילוֹ, אילו ניתן היה לשנות את חלוקת כוח האדם בין המפעלים – בלי אבטלה. אבל הפיצול המפלגתי כאילו כופה עלינו את הקשיחות ומונע הבראת המפעלים. אין ספק שאלה המעודדים כיום את ההתנגדות להפשרת התנועה בכוח האדם היו נוהגים אחרת אילו היו הם אחראים, ועובדה היא שבמפעלים שהם אחראים להם הרי הם מנסים לנקוט אותה מדיניוּת שהם מתקוממים ומקוממים נגדה במשק כולו.

דומני, שאין אפשרות כלל להפריז בחשיבותה של מדיניות מקצועית נכונה לגבי המשק. בתנאי תעסוקה מלאה – כמו היום – מובטחני שניתן להוריד את הוצאות הייצור בשורה של מפעלי־יסוד גדולים באחוז ניכר, אילו היינו יכולים לנקוט מדיניות רציונלית. נזדמן לי לאחרונה לעמוד על מצבם של כמה מפעלים גדולים אשר הצליחו, על־ידי מאמץ של ייעוּל, לייצר אותה תפוקה במספר פועלים קטן בהרבה, דבר שאיפשר להם להוריד את הוצאות הייצור. ואילו הפועלים שהוצאו ממפעלים אלה מצאו תעסוקה יצרנית במפעלים אחרים ותרמו שם להגדלת הייצור. הורדת הוצאות הייצור היתה מביאה להוזלת מצרכים, להקטנת הצורך בסובסידיות וממילא להקטנת נטל המסים או להאצת הפיתוח. היינו יכולים להגדיל את היצוא, היום ובשנים הבאות וההתיקרות היתה נבלמת במידה רבה. אבל חוסר האחריות הפוליטית מונע מאתנו הליכה בדרך זו. מובטחני שהיום בו נזכה לאחדוּת מפלגות הפועלים יביא לא רק לטיהור האוירה הציבורית בארץ, אלא גם להבראת האקלים הכלכלי. בתנאים אלה מוגבלת יכלתה של הממשלה לפעול בדרכים הדרושות כדי להגיע אל עצמאוּתנו הכלכלית. היא מנסה לעשות את כל האפשרי במסגרת התנאים הנתונים, תוך מאבק בלתי־פוסק על מדיניוּת כלכלית ההולמת את צרכינו. מאבק זה אינו קל ואין ההצלחה מובטחת מראש. במקרים רבים אנו נאלצים לוַתר על מה שנראה בעינינו חיוּני, או לנקוט צעדים שאינם מוצדקים לגופם מתוך החישובים הנזכרים לעיל, אבל גם במסגרת זו אנו מנסים למצוא כל דרך אפשרית כדי להוציא מתוק מעז, או כדי לבלום את ההשפעה השלילית העלולה להיגרם לצעדים מסוימים, על־ידי ריסון הדרישות והיענוּת חלקית בלבד מצדנו. מאחר ואין הכלכלה עוסקת באמיתוֹת איכותיות אלא בכמותיות, הרי ברור שאינה דומה ההשפעה השלילית של עליית צריכה ב7% לזו של 2%. מאבק זה הוא ממושך ובלתי־נעים, אבל הוא המהוה את לחם־חוקה של המדיניוּת הכלכלית בתנאינו אנו.

כן מנסים אנו לפעול דרך המשק לקידום מטרותינו. אם אנו סבורים שיש צורך ביותר השקעות וחסכון, אנו מנסים להניע את הקהל לחסוך מרצונו הטוב, על־ידי קנית מניות, אגרות־חוב ועל־ידי תכניות חסכון למטרות שונות. אנו מנסים לשלב את צרכי המשק עם הכדאיוּת לפרט גם במדיניות השכר – בדרך הפרמיוֹת למאמץ, גם במדיניוּת המסים – דרך קביעת שיעורי־מס מוקטנים להוצאות למטרות מסוימות, גם במדיניות היצוא – דרך הפרמיות, אבל ברור שהמידה בה ניתן לפעול בדרך זו מוגבלת על־ידי מידת יכלתו של המשק לעמוד בה.

עם זה מדריכה את פעולתנו מחשבה אחת – להגדיל במהירות את פוטנציאל הייצור של המשק, גם אם לא ישתמשו בפוטנציאל זה היום או מחר, וזאת – אם משום שתהליך ההשקעות אינו מהיר, שכּן עוברות כמה שנים מהרגע שצץ רעיון על מפעל עד שהוא נכנס לייצור מלא, ותוצרתו חודרת לשוקי־חוץ; ואם משוּם שהתנאים הכלכלים מונעים כיום מהמפעל – ואפילו הוא מייצר – לתרום את מלוא תרוּמתוֹ למשק הארץ. אבל הגידוּל המהיר בייצוּר, שאנו עדים לו כיום, הוא רק חלק מהגידול שאנו יכולים לקווֹת לו אם ננצל במלואן את אפשרויות המשק. מחר־מחרתים נזכה לכך. התנאים החיצוניים והפנימיים ישתנו. תודעת ההכרח במאמץ נוסף והצורך לכלל ולפרט בהבראה כלכלית יחדרו יותר ויותר ללבותיהם של האזרחים וארגוניהם. תזוזה בכיוון זה מסתמנת זה כמה שנים, אם כי טרם הפכה גורם מַנחה בחיי היום־יום במידה מספקת. אולי נשתחרר במידה מסוימת ממאֵרת חוסר האחריות הקלקטיבית ומהצידוק האידיאולוגי שלה.

בינתם שומה עלינו להמשיך בעבודתנו, ליצור את הכלים ולמלאם תוכן במידת האפשר כיום. מובטחני שבעתיד הקרוב, עם הבשלת התהליכים החינוכיים ועם התקדמותנו לבגרות ממלכתית ולאחריות כלכלית – נוכל להחיש את ההבראה ולקדם את המשק אל עצמאוּתו הכלכלית בקצב הדרוּש והאפשרי.

1961

---

שער חדש למטבע

מאת

לוי אשכול

שידור ב“קול ישראל” – חום ששי, 9 בפברואר 1962

רבותי וידידי, אזרחי ישראל,

עומדים אנו בפתחו של פרק חדש בהתפתחותנו הכלכלית. מן הראוי לשתף את הציבור כולו בסקירת האתגרים ובציון קוי התכנית, לפיהם אנו נקראים לפעול. מטרת שידור זה – להביא בפניכם, על דעת הממשלה, תכנית לייצוב המשק.

מאז הקמת המדינה עמלים אנו על בניית משקנו הלאוּמי. בתחומים רבים הגענו להישגים שמותר להתברך בהם. אוכלוסיית הארץ גדלה שלושת מונים על־ידי קיבוץ הגלויות והריבוי הטבעי. מרביתם הגדולה של העולים נקלטו יפה במשק ובחברה והם נושאים עצמם בכבוד גם מבחינה כלכלית.

יצרנו רשת ענפה ומבורכת של מוסדות השכלה, למן הגן ועד האוניברסיטה והטכניון ומוסדות־מחקר גבוהים, המקיפים ששים ריבוא תלמידים. ביצרנו בטחון המדינה בפני צריה, ובנינו צבא־הגנה־לישראל רב־עצמה בכושר לחימתו והגנתו ומעורר הוקרה גם במידותיו המוסריות. הוקמו מאות כפרים ונבנו ערי תעשיה. הכשרנו קרקע שוממה ונטענוּ יערוֹת ברחבי הארץ.

הוקם מפעל התישבות וחקלאות אדיר־כוח ורב־השראה, המשמש דוגמה ומופת בכושר ייצוּרוֹ ובעיצוב מסגרות חברתיות חדשות. בתקופה של שנים מועטות ביצענו תיעוּש רב־ממדים ברחבי הארץ ותקענו יתדות חזקות בענפי ייצור חדשים ומגוּונים. הגדלנו את ההפקה של המחצבים וחשפנו אוצרות־טבע גנוזים, ובכלל זה נפט וגז. הקימונו מפעלי־יסוד לאספקה שופעת של מים וחשמל. סללנו עורקי תחבורה לאורך הארץ ולרחבה. אנו מפעילים ציי ים ואויר בהיקף בינלאוּמי. בנינו מאות אלפי בתים, הן לעולים והן לתושבים ותיקים. מחנה העובדים שלנו רכש נסיון וכושר מקצועי רב־ערך. קם לנו עם עובד ודור של אנשי מדע וידע. בכמה תחומים חשובים בחברה ובכלכלה יש עתה ביכלתנו להעמיד נסיוננו אף לרשותן של מדינות מתפתחות באפריקה ובאסיה.

לביצור המשק ולפיתוחו עלה בידינו לגייס אמצעים כספיים עצומים ממקורות חוץ – חלקם כהשתתפוּת של יהדוּת העולם במפעלנו המשותף, חלקם בסיוע ומִלוות של ממשלות ידידותיות וחלקם כמלוות של מוסדות כספיים בינלאוּמיים. הצלחנו לעודד השקעות פרטיות עסקיות בזרם גובר והולך.

הודות לכל הגורמים הללו עלה בידינו לקיים קצב גידול מהיר של התוצר הלאוּמי ואף להגדיל בהתמדה פריון הייצור של המשק. הגדלנו גם את היצוא בשיעור רב, תוך חדירה לשוָקים חדשים.

הנחנו המסד; עתה עלינו לגשת להקמת הטפחות. ולפנינו – אתגרים חמוּרים.

במשק העולמי מתרחשים דברים שאין אנו יכולים להתעלם מהם. מסגרות חדשות לסחר הבינלאוּמי נוצרות והולכות. התופעה הבולטת ביותר היא החשת קצב גיבוש “השוק המשותף” באירופה. התפתחות זו עשויה למזג משקיהן של ארצות אירופה המערבית למעצמה כלכלית אדירה, בעלת רמה גבוהה ביותר של יעילות ופריון ייצוּר.

חומות המכס של הסחר בתוך השוק, ששימשו לעתים מגן על ענפים ומפעלים חלשים, מתבטלות בהדרגה. גורלו של כל ענף ומפעל במסגרת השוק עתיד להיקבע ביתר־שאת על פי כושר העמידה שלו בתנאים של התחרות חפשית. רמת הפריון, היעילות והידע – המתבטאים באיכות המוצרים ובמחירם – יחרצו דינם של הענפים השונים לשגשוג או לניוון, חלילה.

ובעוד שחומות המכס שבתוך השוק נופלות והולכות, נבנות לעומת זאת חומות מכס מסביב לשוק, שיחול על יצוא של משקי־חוּץ אל מדינוֹת החברוֹת בשוּק.

גורמים אלו מחייבים הסקת מסקנות לגבי המשק הישראלי. בהיותנו מדינה קטנה יחסית באוכלוסיה ובשטח – אין ביכלתנו לבחור לנו את התנאים הכלכליים בעולם בו אנו חיים. אף מדינות גדולות וחזקות, בעלות משק פנימי מגוּון ואספקה עצמית רבה, נאלצות להתאים עצמן להסדרים החדשים. על אחת כמה וכמה המשק הישראלי – הדל באוצרות טבע, אשר מרבית חמרי־הגלם הדרוּשים לו מובאים בהכרח מן החוץ ואשר תעשייתה היא תעשיית עיבוד ביסודה. לגיבוש השוק המשותף משמעות מיוחדת לגבי ישראל, באשר אנו נזקקים לשוקי אירופה המערבית לכל יצואנו החקלאי כמעט ולמרבית יצואנו התעשייתי.

אנו מצפים כי יימצא ההסדר הכלכלי המתאים לבל תהיה הברכה הטמונה בגיבוש השוק המשותף לקללה לנו. אולם תנאי הכרחי לכך שנפעל עתה, כדי להתקין את כלי משקנו הדרגתית לתנאי השוק העולמי. קנה־המידה הקובע לגבי יכולת השתלבותנו בתנאי השוק העולמי, יהיה כושר ההתחרות של תוצרתנו. מן הראוּי לזכור, כי שילוב מלא במשק העולמי הוא ממילא דו־סיטרי, הן בכיווּן של יצוא תוצרתנו לשוקי־חוץ והן בכיוון של יבוא תוצרת חוץ למשקנו. עלינו, איפוא, ליצוֹר את התנאים לא בלבד לחיזוק כושר ההתחרות של יצואנו בשוקי העולם, אלא גם להבטחת כושר עמידתה של תוצרתנו בשוק המקומי, בפני התחרות של מוצרי יבוא, ללא חומת המגן של מכסי־הגנה גבוהים והגבלות אחרות של יבוא.

אנו עומדים בפני אתגרים חדשים אלה, בהיותנו עדיין במעלה הדרך התלולה לקראת עצמאוּת כלכלית. אנו נזקים עדיין ליבוא הון של יותר מ־350 מיליון דולר מדי שנה, למימון עודף היבוא על הייצור. אחדים ממקורות יבוא ההון שלנו עלולים להצטמצם. השילומים מגרמניה המערבית ייפסקוּ למעשה בעוד כשנתים, ובשנה הקרובה ניכנס לתקופה של פדיון הדרגתי של אגרות “מלוה העצמאות” בהיקף רב. גם מקורות אחרים של יבוא־הון הם בהכרח בעלי אופי ארעי.

מאידך, יהיו דרושים לנו בשנים הבאות מקורות גדולים במטבע־חוץ לפיתוח הארץ ולמימון קליטת העליה, אשר גדלה, לשמחתנו, בשיעור רב. שומה עלינו להכשיר את המשק לקליטת המיליון השלישי בעשור זה. צרכי הבטחון תובעים מקורות גדלים והולכים בעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות המהירות בתחום החימוש.

עלינו, איפוא, לנקוט אמצעים נמרצים לשיפור מאזן התשלומים שלנו ולכיסוי חלק הארי של הוצאותינו במטבע־חוץ מפרי עמלנו. על אף הקשיים העשויים להיערם על דרכי השיווּק שלנו, הכרח לנו להגביר קצב גידול יצואנו. כן עלינו להחיש את התהליך של החלפת מוצרי יבוא בייצור מקומי, באותם הענפים בהם ניתן לעשות זאת במחירים סבירים. כל אלה מחייבים לעשות עתה למען חיזוק כושר ההתחרות שלנו.

אני אמונה כי המשק הישראלי חזק עתה דיו כדי לעמוד בפני אתגרים אלה. בהערכתנו את העָצמה הטמונה במשק, ותוך הכרח לקדם פני הבאות, התוינו תכנית מקפת לייצוב המשק, אשר קויה העיקריים אביא בפניכם. תכנית זו מכוּונת לשיפור מאזן התשלומים, לביטול סידורים ארעיים וזמניים, שמן ההכרח היה להזקק להם בתקופת מעבר, ולהעמדת המשק על בסיס יציב.

התכנית משתרעת לשלושה פרקים ובה 18 סעיפים, כדלקמן:

פרק ראשון – שער המטבע וסחר־חוץ

א. הלירה הישראלית תועמד, החל מחצות הלילה (לפי שעון ישראל) על שער אחיד של שלוש ל"י של ארצות־הברית. שער זה יחול על היצוא של מוצרים ושירותים, על היבוא וכן על העברות הון.

עם קביעת השער החדש, יבוטלו שיטת הפרמיות ליצוא של מוצרים ושל שירותים וכן התמיכות להעברות־הון. כתוצאה מכל לא יהא עוד צורך בחישובים המסובכים של הערך המוסף בכל אחד ממוצרי היצוא, הכרוכים בנוהל מורכב ומכביד.

ב. ההיטלים על מוצרי יבוא יבוטלו ברובם. יצוא הציוד וכן חמרי־הגלם יופחתו גם הם במידה ניכרת.

ג. בהסתמכנו על השער החדש כבלם בפני הרחבת־יתר של היבוא נוכל להסיר בהדרגה את ההגבלות המינהליות על היבוא. כן נפעל לפישוט כל התהליכים הנוהליים בעניני סחר־חוץ ובכלל זה לביטול הצורך ברשיונות־יבוא לגבי קבוצות מוצרים מסוימים.

פרק שני – מדיניות ייצור ופיתוח

ד. ננמיך בהדרגה את החומות של הגנת־יתר על תוצרת הארץ בפני יבוא. כדי להעמיד את ענפי התעשיה והחקלאות על בסיס של ייצור יעיל וזול, בכוָנתנו להגביל תקרת מכסי־המגן ולבטל את ההגבלות הכמותיות על היבוא. מעבר לתחום ההגנה יהיה על המוצרים המקומיים לעמוד בהתחרות עם מוצרי יבוא.

ה. הממשלה תוסיף לסייע במתן הלואות־פיתוח בתנאים נוחים; היא תסייע בהכשרת עובדים ובאמצעים אחרים, להקמת מפעלים חדשים ולייעולם של מפעלים קיימים. אולם, נקפיד על כך שהסיוע יינתן רק לאותם המפעלים אשר לאחר תקופה לא־ארוכה של הכשרה והסתגלות יוכלו לעמוד בתנאים של התחרות בשוק החיצוני והפנימי כאחד.

ו. הממשלה תקבע בקרוב את המסגרת וההנחיות לתכנות הפיתוּח של ענפי־המשק השונים לתקופה של ארבע־חמש שנים. באופן זה נפעל לפיתוח המשק על פי תכנית לטוָח ארוך.

ז. הממשלה תפעל, בשיתוף עם ההסתדרות, לקביעת הסדרים שיבטיחו ייעול העבודה במפעלי הייצור ובשירותים הממשלתיים והציבוריים.

פרק שלישי – ייצוב המשק ומניעת אינפלציה

ח. הממשלה תנקוט אמצעים כדי להבטיח יציבות במחירים; היא תבטיח אספקה שופעת של מוצרים מקומיים ומוצרי־יבוא כאחד, ובמידת הצורך תתן תמיכות מתקציבה למניעת התיקרות של מוצרים חיוניים. מחירי השמנים לא ישתנו, מחירי הסוכר לא יוּעלו, ומחיר הלחם לא יועלה יותר מכפי שצריך היה להעלותו עקב גורמים שאינם קשורים בתכנית זו. כן תמנע הממשלה ככל האפשר מהעלאת תעריפי השירותים שלה.

ט. הממשלה תנקוט אמצעים למניעת רוָחים בלתי מוצדקים והוצאות מופרזות של מפעלים הגורמים להעלאת מחירים. בכוָנתנו להגביר את הפעולה במסגרת חוק ההגבלים העסקיים, לשם מניעת רוָחים גבוהים. כמו כן נפעל באמצעים פיסקליים למניעת רווחי־יתר, אם יתעורר הצורך בכך.

י. הממשלה מתכוננת, בשיתוף עם ההסתדרות, לקבוע הֶסדרים מתאימים לשם ביצוע העקרון שכל עליה בשכר לא תעלה על שיעור העליה בתרומת העובדים להעלאת התפוקה הלאומית הנקיה. בהתאם לכך, יוקדש חלק הולם מתוספת הייצור להוזלת מחירי תוצרתנו בשוקי־חוץ ורק חלק יופנה להעלאת ההכנסות.

יא. הסדר תוספת־היוקר – יקוים.

יב. במכלול האמצעים שייעשו מצד כל הגורמים להבטחת היציבות במשק, תתרום הממשלה את חלקה על־ידי הימנעות מהעלאת שיעורי המסים, פרט, כמובן, למימון צרכי־חירום בלתי־צפויים. עם זאת נשקוד על שימור גביית המסים בכלל ועל גביית מס־אמת מבעלי הכנסות גבוהות וחברות בפרט.

יג. הממשלה תפעל כדי להניע בעלי הפיצויים האישיים להוסיף ולהפקיד חלק ניכר מכספי הפיצויים בפקדונות לזמנים קצובים בבנקים, בתנאים המבטיחים הכנסה נאותה.

יד. נשקוד על איזון משק הכספים של הממשלה, הן תקציבית והן קופתית.

טו. האשראי הבנקאי לציבור יורחב בשיעור שאינו עולה על שיעור הגידול בתפוקה הריאלית.

טז. נגביר מאמצינו להעלאת רמת החסכון תוך בטחון שייצוב המשק והמטבע על בסיס איתן יגבירו את הנטיה לחסכון בכל שכבות הציבור.

יז. כל הצעה לקבלת מִלוות־חוץ תיבחן, בטרם אישורה, מנקודת־ראות של אורך מועד מִלוה, התרומה הנובעת מכך להעלאת רמת הייצור במשק והצורך במטבע־חוץ למטרה זו.

יח. העמדת הלירה הישראלית על שער יציב מאפשרת הנמקה של קבלת מלוות ונתינתן תוך הצמדה לשער המטבע.

מובן מאליו שהממשלה תעמוד בכל התחייבויותיה הנובעות מסעיפי ההצמדה על אגרות־חוב שהיא הוציאה בעבר ועל חובות אחרים שלה. הממשלה תבחון את האפשרות של קביעת סידורים מתאימים לגבי מועדי פרעון ההלואות הצמודות של מתישבים חקלאים ושל יצרנים בענפים אחרים – אם הכנסתם לא תעלה.

הממשלה תשקול את האפשרות למתן הקלות לפי הצורך במועדי הפרעון של הלואות צמודות לשער, שניתנו למשתכנים בדירות עממיות.

אני סמוך ובטוח כי ביצוע נאמן של תכנית מקפת זו עשוי להעמיד את המשק על בסיס איתן ויציב, לתרום תרומה רבת־ערך לשיפור מאזן התשלומים ולהתאמת משקנו לתנאים השוררים במשק העולמי.

עלי להוסיף ולומר, כי לגבי תכנית זו קיימנו בירושלים בירורים מפורטים עם מומחים של קרן המטבע הבינלאומית. קרן זו, כידוע לכם, הוא המוסד העליון המדריך והמכוון בעניני מטבע וכספים ודעתה מקובלת על שמונים מדינות בקירוב שהן חברוֹת בה. התכנית שהבאתי נשענת על תמיכתה ועל ברכתה של הקרן.

מתוך אמונה עזה בעָצמה הגנוזה במשקנו הלאומי, הריני קורא לציבור כולו ולכל אזרח ואזרח בשדה פעולתו לתת ידו לביצוע נאמן של תכנית הייצוב שלנו.

---

המדיניות הכלכלית החדשה

מאת

לוי אשכול

הממשלה החליטה לבצע את התכנית לייצוב המשק לאחר שהגיעה למסקנה, כי השיטה של ריבוי שערים אינה פועלת עוד לשיפור מאזן התשלומים וכי במסגרת אותה שיטה מיצינו את האפשרויות הסבירות להכונת הייצור והפיתוח. סידורים של פרמיות, אשר נקבעו תחילה לגבי מוצרים או ענפים יוצאים־מן־הכלל, הפכו בהדרגה לנחלת הכלל. מן ההכרח היה להטיל היטלים על היבוא ברובו המכריע, ואפילו על ציוד, כדי למנוע הוזלת־יתר של היבוא. משקיעים נזקקו לכל מיני סידורים מיוחדים כדי לקבל תמורה נאותה, וכן נאלצנו לקבוע תמיכות מיוחדות למקבלי פיצויים, לתיירים ולממירי־מטבע אחרים. הנהגת הסדרים אינדיבידואליים שונים הפכה את הממשלה לכתובת לדרישת הטבות ותמיכות בצורות שונות על־ידי מפעלים, ודבר זה בודאי לא היוה תמריץ להנהגת משטר של ייעול והגברת פריון. בין יצרנים פה ושם נשתררה בודאי הרגשה ש“הפרמיה והסובסידיה יענו על הכל”.

הממשלה הגיעה למסקנה ברורה, שיש להנהיג שער אחיד ויציב למטבע. הנהגת מטבע אחיד נעשתה תנאי הכרחי להסרת פגמים ולקידום עצמאותנו הכלכלית.

1952 לעומת 1962

הבוחן את התפתחות המשק הישראלי יגיע למסקנה, כי גם הפיחות שנעשה בשנת 1952 – אם כי בוצע בתנאים קשים בהרבה מן הפיחות הנוכחי – תרם תרומה רבת־משקל לקידום המשק. לפני הפיחות של 1952, ריחפה על ישראל סכנה של שואה כלכלית. עקב גורמים אובייקטיביים – עליה עצומה ונטל בטחוני כבד – נידלדל אז מלאי הסחורות ומטבע־החוץ. האספקה של מזון חיוני ביותר היתה “מן האניה אל הפה”. לא היה מנוס מפיקוח ומקיצוב חמוּרים. הפיחות של 1952 עצר בעד גידול היבוא והחיש גידולו של היצוא. בעוד שבשנת 1951 הגיע הגרעון המסחרי ל־333 מיליון דולר, הרי בשנת 1952 הוא פחת ל־277 מיליון דולר וב־1953 ל־223 מיליון דולר והוא הוסיף ופחת ל־198 מיליון דולר ב־1954. הקטנת הגרעון חלה למרות הגידול הניכר באוכלוסיה ובתוצר הלאומי.

מצבנו היום שונה, לשמחתנו, תכלית שינוי. דוגמה אחת דיה להבליט את ההבדל העצום: בעוד שבאותה תקופה התחנן שר־האוצר לפני החקלאים: “יהודים, גדלו עוד עגבניה, הבו עוד תוצרת”, הרי כיום אנו תרים אחרי שוקים חדשים ומצפים למיליון השלישי שיקלוט את העודפים של תוצרת הגן, השדה, הלול והרפת, שאנו מייצרים ומסוגלים עוד לייצר יותר. כיום בידינו יתרות מטבע־חוץ של יותר מ־300 מיליון דולר, וסכום זה יוסיף ויגדל בשנה־שנתים הקרובות. אנו נהנים עתה מאמונו של העולם הפיננסי והכלכלי.

ועוד יצוין: הפיחות של 1952 בוצע בתקופה של אבטלה, שהיתה אולי בלתי‏־נמנעת בעצם ימי העליה ההמונית. לא היה מנוס מגידול־יתר במספר המובטלים הרשומים בלשכות העבודה, שהגיע ל־7.2 אחוזים מכלל כוח־העבודה. בשנת 1953 עלה שיעור האבטלה ל־11.3 אחוזים. כיום המצב שונה לחלוטין. מספר המובטלים הוא זעום ואינו עולה על 0.7 אחוזים מכוח־העבודה. בענפים רבים שורר מחסור בעובדים. יכולנו לבצע את התכנית לייצוב המשק ללא חשש שהדבר יגרור אבטלה. הכל הסכימו, כי ביום מן הימים ניאָלץ להעמיד את המטבע על בסיס של שער אחיד. לא מן הנמנע שאילו דחינו את הדבר, היינו נאלצים לעשות זאת בתקופה של אבטלה. טוב שעלה בידינו לעשות זאת עתה, בתקופה בה שוררת תעסוקה מלאה. באופן זה יכולים אנו למנוע את האפשרות של פגיעה בשכבות החלשות על־ידי גידול האבטלה.

מנינו שורה של הבדלים בתנאי המשק בין התקופה של 1952 לבין התקופה של היום. אם הפיחות דאז הביא לתוצאות חיוביות – על אחת כמה וכמה שהפיחות הנוכחי יביא לתוצאות חיוביות. מה גם שפיחות זה מהוה חלק מתכנית של מדיניות כלכלית כוללת לקידום המשק.

הפיחות אינו “פטנט” ישראלי

הפיחות¹ אינו “פטנט” ישראלי מקורי, ובודאי לא של הממשלה הזאת דוקא. מאז מלחמת העולם השניה בוצע פיחות בשורה ארוכה של מדינות: נורבגיה, בלגיה, דנמרק, שבדיה, צרפת, גרמניה, אוסטריה, יון, איטליה, ספרד, פורטוגל, ברית־המועצות, פולין, טורקיה, יפן, בורמה, הודו, מכסיקו, ארגנטינה, ברזיל וקולומביה. מדינות מתוקנות מבחינת משטרן הדמוקרטי ודאגתן לעניני המוני העם, כאנגליה (בתקופת הלייבור) וכהולנד הסוציאליסטית, גם בהן בוצע פיחות. נזכיר גם את יוגוסלביה, אשר עברה לפני כשנה ממשטר מסובך של ריבוי שערים למשטר של שער אחד.

בין הדוגמאות הבולטות של השנים האחרונות נזכיר את צרפת. פיחות הפרנק בשנת 1958 והמדיניות הכלכלית שנתלוותה אליו היוו, לדעת הכל, שלב מכריע בחיזוק המשק הצרפתי ובשילובו המלא בשוק המשותף. אם כי גם בצרפת נתלוו לפיחות פה ושם תופעות של בהלה, הרי לאחר זמן קצר נכנסו הענינים למסלולם, והוברר כי ההתיקרות היתה קטנה. לאחר הרפורמה הזו גילה המשק הצרפתי כושר התחרות רב, היצוא גדל בקצב מהיר וגידול היבוא נבלם למרות הליברליזציה בו. יתרות מטבע־חוץ של צרפת גדלו מאד. הפרנק הצרפתי הוא עתה אחד המטבעות החזקים והיציבים ביותר בעולם.

התכנית והכנתה

הממשלה עסקה בבדיקת תכנית זו במשך למעלה משנה. קוימו התיעצויות עם טובי המומחים בעולם במסכת זו של מטבע וכספים – “רבני־פיחות” בינלאומיים. קויה של התכנית, כפי שהובאה לציבור, נבחנו בהקפדה, בהתיעצות עם מומחים של קרן המטבע הבינלאומית. למדנו גם מן הנסיון בארצות אחרות, בהן הונהגו רפורמות בעניני מטבע. מובן, שאי־אפשר היה להכניס בסוד הענין הזה רבים מבין המומחים ויודעי־דבר בארץ. אפשר לומר כי התכנית בקויה העיקריים הוכנה בקפידה ובתנאים של שמירת סודיות, ההכרחית לביצוע ענין מסוג זה.

הממשלה חזתה בעיות מספר מראש, ובכונה נמנעה מלקבוע לגביהן הלכה מפורטת לפני־כן. למשל, שאלת ההצמדה לגבי משתכנים. לכאורה אפשר היה לקבוע, בד ובד עם ההודעה על הנהגת התכנית החדשה, הֶסדר של החלפת ההצמדה משער הדולר לאינדכס. אולם ניתן לתאר, מה היו אומרים אילו שר־האוצר היה מודיע מראש על הסדר כזה על דעתו הוא, ואפילו על דעת הממשלה אשר לא היתה יכולה לדון על כך אלא ברגע האחרון ממש. בודאי היו טוענים – ובמידה לא מועטה של צדק – כי שר־האוצר הרשה לו, בקלות־ראש וללא דיון של ממש, לקבוע הסדרים, אשר משלמי המסים בהוֹוה ובעתיד יצטרכו אולי לשאת בהם, בסכומים של עשרות מיליוני ל"י. משום כך הוחלט רק לסמן את הבעיה תוך ידיעה שנצטרך לתור אחרי פתרון מתאים.

התכנית לא היתה אימפרוביזציה והיא לא הוכנה ברגע האחרון; היא עובדה במשך זמן ניכר בקפדנות תוך ראיה כוללת ומקיפה של עניני המשק וההשפעה הנובעת מכך על תחומי הכלכלה השונים.

השער וגבהו

בקביעת גובה השער החדש היתה כונה להשיג שני דברים:

א. לבטל את השיטה של ריבוי שערים ולחסל את הפרמיות על היצוא ואת ההיטלים על היבוא, ששימשו תחליף לשער המציאותי;

ב. לתת עידוד נוסף להגברת היצוא ולהחלפת יבוא בתוצרת מקומית.

השער החדש עשוי להשיג את המטרות הללו.

אילו קבענו שער גבוה יותר – וענין זה נבחן פעמים רבות – היתה נשקפת סכנה של הזרמת כסף רב מדי למשק, בעיקר כתוצאה מהמרת מטבע־חוץ בשער גבוה, שהיתה מביאה לעליית־מחירים רבה.

גורם שני, אשר התחשבו בו בקביעת השער החדש, הוא ההכרח להגביר את פריון הייצור ולייעל את המפעלים והשירותים. אילו נקבע שער גבוה יותר, הרי בשוליה הרחבים של תוספת ההכנסה למפעלים, במיוחד למפעלי יצוא, ניתן היה לחפות על העדר יעילות והוצאות מנופחות. אפשר שהדבר היה גורר גם דרישות יתירות להגדלת השכר בכל ענפי העבודה והשירותים, וכן היה מגביר את התשוקה להגדלת רוחים. כיון שהשער החדש אין בו תוספת הכנסה גדולה מדי ליצואנים – הרי שהדבר יכפה עליהם ועל כל שותפי הייצור מאמצים רציניים להגדלת הפריון, לייעול הייצור ולהוזלתו.

גורם שלישי היה החשש להתיקרות תלולה, שהנה תוצאה הכרחית של קביעת שער גבוה יותר.

מטרות השער החדש

הענין המרכזי העומד בפנינו הוא הגברת כושר ההתחרות של המשק. מנקודת מבחן זו יהיה עלינו, בעזרת הציבור, לגזור דינם של ענינים רבים. קיימת תקוה, שהעמדת ערך הלירה על הבסיס החדש תורגש בקרוב בהגברת היצוא בענפים שונים. השער החדש נותן ליצואנים, בדרך כלל, תוספת של תמורה כספית עבור היצוא, ואנו מצפים שדבר זה לכשעצמו יגביר היקפו. נוסף לכך אנו מצפים לתרומה רצינית מצד כל הגורמים להגדלת היעילות ופריון הייצור, לשם הוזלת תוצרתנו גם בשוקי־חוץ וגם בשוק המקומי. הדברים אמורים לגבי בעלי המפעלים והמנהלים, לגבי השירותים השונים, לגבי הפועלים ולגבי כל יתר גורמי הייצור.

הממשלה מקיימת דיונים עם ההסתדרות, עם התאחדות בעלי התעשיה ועם אנשי המרכז החקלאי על הדרכים הממשיות להגברת הייעול והפריון; זהו האתגר המרכזי. אל נחמיץ שעת־כושר לפעולה רבת היקף וערך בכיוון זה.

השער החדש עתיד לפעול גם להחלפת יבוא בייצור מקומי. אמנם, במצב הנוכחי ישנם ענפי־ייצור הנהנים מהגנת־יתר. לעומתם ישנם ענפים אשר עד עתה עמדו בפני התחרות של יבוא כמעט ללא הגנה, והשער החדש עשוי לעודד הרחבתם. למשל, ענף ייצור הציוד. אנו מייבאם עתה מחוץ־לארץ ציוד בהיקף של קרוב ל־150 מיליון דולר. יבוא זה נעשה קודם לכן ללא כל היטלים, ולאחרונה בהיטל קטן של 20 אחוז. במצב זה, לא קל היה לתעשיה המקומית של הציוד לעמוד בפני התחרות היבוא ולפתח ייצורה.

על בסיס השער החדש יש לצפות, שהתעשיה המקומית תוכל להגדיל את ייצור הציוד ועל־ידי כך נחסוך סכומים ניכרים של מטבע־חוץ ונרחיב את התעסוקה והידע בארץ. זוהי אולי הדוגמה הבולטת ביותר, אך בודאי לא היחידה, לחסכון הצפוי ביבוא.

חיזוק כושר ההתחרות של תוצרתנו והוזלת מחיריה הן בשוקי־חוץ והן בשוק הפנימי הם תמיד כורח המציאות, ובמיוחד בעת ההכרח להשתלב בשוק העולמי. מאמצנו להגיע להסדר עם השוק האירופי המשותף היה בין הנימוקים החשובים להתויית התכנית לייצוב המשק. תכנית זו היא “התקנת עצמנו בפרוזדור” בטרם נתדפק על שערי הטרקלין של “השוק האירופי המשותף”.

ההתיקרות

הפיחות נועד לשנות את המחירים היחסיים – לייקר את היבוא ולהוזיל יחסית את הייצור המקומי. זהו הא"ב של תורת הפיחות. משום כך לא זו בלבד שאין מנוס מהתיקרות מסוימת של מוצרי יבוא בעקבות הפיחות, אלא שייקור זה של היבוא הוא במידת־מה המטרה של שינוי השער.

ברור, שאיחוד השערים והעמדת השער על שלוש ל"י לדולר חייבו העלאות במחירים של מוצרים מסוימים. באותם המוצרים אשר השער האֶפקטיבי ליבואם (דהיינו: השער הקודם בתוספת ההיטלים) היה קודם לכן נמוך מן השער החדש – מחייב איחוד השערים התאמת מחיריהם על בסיס השער החדש. אילו נשארו מחיריהם של מוצרים אלו על בסיסם הקודם, היה בכך מתן סובסידיה ברורה לאותם מוצרים. סובסידיות מסוג זה גוררות בהכרח עיווּתים, המתבטאים בשימוש־יתר במוצרים המוזלים, דבר שממנו אנו רוצים להיגמל.

אולם יש להדגיש, כי שיעור הייקור של היבוא קטן בהרבה משיעור השינוי של השער, וכמה סיבות לכך: ראשית, היטלים שהיו קודם בבחינת הפרשי שער – בוטלו. שיעורי המכס לגבי מוצרים רבים הורדו. ההפחתות נספגו בשער החדש. בהתאם לכך נהגה הממשלה בצוי המכס, שפורסמו בינתים. שנית, חלק מהתוספת יוכל להיספג על־ידי הקטנת מתח הרוחים של היבואנים והיצרנים ועל־ידי הגברת הייעול.

גם לאחר שמובא בחשבון ייקור היבוא, הרי שההשפעה הנודעת מכך על רמת המחירים הכללית במשק היא קטנה ביחס. משקלו של היבוא לצרכי המשק המקומי (פרט ליבוא לשם יצוא) בכלל המקורות העומדים לרשות המשק – היינו, כל סל המוצרים והשירותים העומדים לרשות המשק – מגיע ל־25 אחוזים לערך (המספרים המוחלטים לשנת 1961 הם: ערך היבוא, כולל היטלים ומכָסים, היה 1,534 מיליון ל“י וסך־הכל המקורות – 6,136 מיליון ל”י). ייקור היבוא, הנובע משינוי השער ושינויי המכסים, מגיע ל־25 אחוזים בממוצע, ובהתאם לכך יש בסיס מכסימלי לעליית מחירים בשיעור של כ־6 אחוזים, וזאת רק לאחר השלב בו נתמצה מלוא הסיבוב של השפעת הפיחות על מוצרי יבוא. בינתים נעשו גם הסדרים לדחיית מועדי התיקרות של מוצרים תעשייתים, עד לאחר שיתרוקן המלאי הנוכחי של חמרי־גלם מיובאים, כך שהתיקרות תהיה הדרגתית בלבד. כיון שחלק מעליית מחירי־היבוא יימנע על־ידי סובסידיות – במוצרי חקלאות, למשל – וחלק אחר על־ידי ייעול והקטנת מתח־רוחים, הרי שעליית־המחירים הצפויה בסיום השלב הזה היא אף קטנה יותר. כאשר הדבר יביא להגדלת תוספת היוקר – ויש לקוות שההתיקרות תהיה כזו שלא יהא צורך בכך לפני המועד הקבוע של יולי – עלולה להיות עליית־מחירים קטנה נוספת. הובא בחשבון, שגם לאחר מכן עלול להיות סיבוב נוסף של עליית־מחירים קטנה, אך אין להפריז בגדלה.

זהו החשבון של עליית־המחירים, העלולה לנבוע משינוי השער. אל ניחפז להוציא משפט על התיקרות יתירה הצפויה לנו ובל נצייר “שדים על הקירות”.

מניעת עודף ביקוש

קיימת כמובן גם אפשרות של היוָצרות עודף ביקוש. ההשפעה העיקרית על הביקוש עשויה לנבוע כמובן מהוצאה נחפזת של פקדונות במטבע־חוץ. נקבעו מראש אמצעים שונים, כדי לעודד בעלי הפיצויים – לטובתם ולטובת הציבור – להימנע מהמרה נחפזת; הריבית על פז“ק² הוגדלה ל־7 אחוזים נטו. כן אופשר להוסיף ולהפקיד בחשבונות מטבע־חוץ ממש – חשבון תמ”ם³ – 25 אחוזים מכלל הפקדונות. הממשלה גם ביקשה מן הבנקים, כי הפקדונות לזמנים קצובים ישוחררו רק עם תום מועד ההפקדה. כל הענינים הללו נדונו, מיד לאחר שינוי השער, עם נציגי הארגונים של מקבלי הפיצויים. הם גילו יחס של הבנה ושיתוף פעולה מלא.

בין י"ח הסעיפים שהובאו בשידור שר־האוצר, הושם גם הדגש על הגבלת גידול האשראי לציבור בשיעור שאינו עולה על שיעור הגידול בתוצר הריאלי. בנק ישראל יקפיד על עקרון זה ויפעל למניעת אינפלציה־של־ביקוש.

הכספים אשר יתקבלו כפרעון מוקדם של הלואות צמודות עתידים לסייע לספיגת כוח־הקניה מידי הציבור.

הממשלה תעשה הכל להבטחת איזון מלא של תקציבה. בכל האמצעים הללו נפעל למניעת היוָצרות עודף ביקוש במשק.

שאלות ההצמדה

הסחף המתמיד של ערך המטבע בעבר, חייב להנהיג הצמדה של מלוות. עם העמדת המטבע על בסיס חדש – נתעוררה בכל חריפותה השאלה של סידורי פרעון החובות הצמודים. הממשלה חזתה קשיים העלולים להתעורר ביחס לחובות של ההתישבות ושל המשתכנים. בינתים נקבעו הסדרים, לאחר התיעצות עם ההסתדרות ועם גורמים אחרים, ביחס להלואות צמודות לשער הדולר, שמשתכנים קיבלו במסגרת מפעל השיכון של אגף השיכון. בעיה זו מצאה את פתרונה.

לגבי החקלאות, קוימו בירורים עם ראשי המרכז החקלאי ועם נציגי כל הגושים ההתישבותיים – הקבוצה, הקיבוץ והמושב. תוך הסכמה הדדית נתמנתה ועדה אשר תעבד הצעות, המבוססות על ההנחיות הבאות: ההצמדה לשער הדולר תבוטל ותוּמר בהצמדה למדד; עומס התשלומים השנתיים, הנובע מפרעון חובות של ההתישבות, לא יוגדל בשנים הקרובות; כמו כן הוסכם עם נציגי החקלאות, שמחירי התוצרת החקלאית לא יועלו בתקופה הקרובה, מתוך הנחה שמחירי התשומה לא יועלו.

נקבעו הסדרים למניעת פגיעה בקבוצות הסוציאליות החלשות ביותר. רבבות משפחות של מקבלי סעד וקיצבה יקבלו תמיכה מוגדלת בהתאם לעליית הוצאות המחיה.

אשר לתכניות החסכון המאושרות בבנקים – שר האוצר ונגיד בנק ישראל ניהלו בענין זה שיחות רבות עם נציגי הבנקים. ניתן לומר עתה, כי הבנקים, המפעילים תכניות־חסכון מאושרות, יתנו פיצוי לחסכים, במידה שימשיכו בחסכון, ובמידה שהבנקים השקיעו את החסכונות בניירות־ערך צמודים. הממשלה מטפלת במכלול הבעיות, הנובעות בהכרח מן התכנית החדשה ומקביעת שער אחיד.

בהקשר זה יש לציין, כי הממשלה קיבלה מן הציבור הישראלי הלואות בסכומים של מאות מיליוני ל“י, צמודות לשער הדולר. מובן מאליו שהממשלה תעמוד בכל ההתחייבויות הנובעות מכך. חלק לא מועט מבין הנכסים @הללו הוא בידי שדרות הציבור הרחבות. אגרות־חוב צמודות לשער הדולר או למדד יוקר המחיה בסכום של מאות מיליוני ל”י מצויות בידי קופות תגמולים ומוסדות פנסיה. כספים אלה הם כספי פועלים ושכירים.

על ההתעשרות

כיצד אפשרית התעשרות בעקבות פיחות? היא תיתכן כאשר אנשים שבידיהם נכסים או חמרים שערכם עולה – מוכרים אותו במחיר החדש ומכניסים לכיסיהם את הרוחים הנובעים מכך. החמרים שערכם עשוי לעלות, הם מוצרי־יבוא מסוימים או מוצרים מקומיים, בהם יש משקל לחומר־גלם מיובא. כדי למנוע אפשרות של התעשרות – הוחלט מראש להטיל מס־יתר והפרשי־שער, על מנת לספוג רוחים כאלה. עוד לפני פתיחת המחסנים והחנויות ביום א' שלאחר הפיחות, פורסמו מאות צוי מכס, ומיד יצאו מאות אנשי מכס וביצעו רישום כללי של המלאי. הסדר זה של הטלת מסי־יתר נקבע לגבי כל השלבים של השיווק והייצור. כן נקבע שהמס יחול על חמרי־גלם ומוצרים – על אלה שבדרך, על אלה שבנמל ואף על אלה שבמחסנים.

מכלל מס זה הוצאו הקמעונאים והצרכניות הקמעונאיות. דומה שאיש לא יציע לכלול אף אותם בין חייבי מס־יתר, הן מטעמים עקרוניים והן מהטעם של העדר אפשרות גביה, למעשה. יש לזכור, כי מלאי מסוים מצוי גם בישובים חקלאיים ובבתי־מלאכה קטנים. גם ממנו אין כונה לגבות מסי־יתר.

על אף הלחץ של היבואנים – הודענו כי מסי־היתר ייגבו, ואף ננקטו אמצעים כדי להוציא מן הנמל סחורות, שהיבואנים יסרבו להוציאן כאמצעי להפעלת לחץ. מובן שהעלמה של מלאי אפשרית פה ושם על אף אמצעים שננקטו. דבר זה עלול לקרות אחרי הפיחות, כמו גם לפני הפיחות.

היצרנים בתעשיה הציעו לעכב העלאת־מחירים, הנובעת משינוי השער, אם תימנע גביית מס על המלאי שבמחסנים. לאחר שנרשם המלאי, בחנה הממשלה את הענין ובאה לידי מסקנה, שבאותם המקרים בהם ניתן למנוע התיקרות במשך חדשים אחדים לפחות – כדאי הדבר למשק. לפי ההסדר, שהוסכם עליו עקרונית, יידרשו התעשיינים להביא בחשבון, בעת קביעת המחירים החדשים, כי חלק מן המלאי שברשותם מומן על־ידי הלואות לא־צמודות, שקיבלו מן הבנקים ומן הממשלה. גם מן היתרה הם יספגו חלק בעצמם ויימנעו מהעלאת־מחירים מלאה. כל עוד לא יועלו מחירי התוצרת – נימנע מגביית מס־יתר. מובן שבאותם מקרים בהם יגדלו רווחי התעשיה על־ידי עליית ערך המלאי – ייגבה על כך מס־הכנסה כדין וכחוק. גם הסדר זה יפעל, איפוא, למניעת התעשרות. ביחס לבנקים, קבענו כלל כי על מטבע־החוץ שברשותם יהיה עליהם לשלם הפרשי־שער.

נשוב ונבחון, מי עוד עשוי ליהנות משינוי השער? מקבלי הפיצויים יקבלו תמורה גבוהה יותר עבור מטבע־החוץ שלהם, ויש בכך מתן תמורה נאותה לאנשים נפגעי רכוש וגוף, אשר בעבר התרעמו רבות על כך שהתמורה למטבע־החוץ שלהם היתה נמוכה מדי. מקבלי הפיצויים מקיפים יותר מ־200 אלף נפש, והם שייכים ברובם המכריע לשדרות העם הרחבות. חלק מהם נמצא גם בקיבוצים ובישובים חקלאים.

גם בעלי אגרות־החוב צמודות־השער עשויים לקבל עתה תמורה גבוהה יותר. חלק גדול של אגרות אלו הן בידי קופות תגמולים ומוסדות פנסיה, השומרים בדרך זו על ערך כספי ציבור העובדים. כספים אלו הושקעו בפיתוח ענפי היסוד של המשק או ניתנו כהלואות למפעלים יצרניים בחקלאות ובתעשיה, במקום שיוצאו להגדלת התצרוכת ולרכישת מוצרי מותרות.

בעלי הפרדסים (אגב, כמחצית שטח הפרדסים בארץ הוא בידי ההתישבות העובדת עם גוניה השונים) יקבלו תמורה גבוהה יותר. האם נתלונן על היצואנים בתעשיה ובענפים אחרים, אשר להם ניתנה תוספת הכנסה מסוימת כדי לסייע בהגברת היצוא?

אשר לקבלנים או לבעלי מגרשים: מחירי הדירות לא הועלו ואין גם סיבה שהם יועלו, כל עוד לא התיקרו מחירי החמרים והשכר. אין גם להניח שמחירי המגרשים יעלו, שהרי מחיריהם עלו כבר לגבהי־שחקים עוד לפני הפיחות.

אכן, היו בשנים האחרונות במדינת ישראל תופעות של התעשרות בלתי־מוצדקות. אם יש בידי מישהו פטנט כיצד להפסיק לחלוטין מקרים כאלה – יבוא ויציע. הממשלה תרה אחר דרכים לכך, ובהתמדה פועלת לסתימת הפרצות בדרכים פיסקליות ואחרות. המשטר של ריבוי שערים היה קרקע פוריה יותר להתעשרות בלתי־מוצדקת, מאשר עלול להיות משטר של שאר אחיד.

הפיקוח על מטבע־חוץ

הממשלה מצאה כי טרם הגיעה השעה לבטל את המסגרת של הפיקוח על מטבע־חוץ. עם זאת ניתן להכניס בתכנו של הפיקוח הקלות מרחיקות־לכת.

מן ההכרח לקיים עוד את הפיקוח על מטבע־חוץ כדי למנוע הוצאת־הון מן הארץ. פיקוח כזה קיים עדיין כמעט בכל מדינה, פרט לשלוש־ארבע, כגון: שוייץ, ארצות־הברית וגרמניה. במצבנו הבטחוני דבר זה הוא הכרח־המציאות.

גם בעניני היבוא עלינו לקיים עוד את מסגרת הפיקוח. חלק ניכר ממקורות מטבע החוץ שלנו אינם כספים חפשיים, אלא מה שמכנים בשם מקורות כבולים, שניתן לנצלם רק אם נקנה בארצות מסוימות. כך הדבר לגבי מלוות שונים של ממשלת ארצות־הברית, וכך הדבר גם לגבי שילומים מגרמניה המערבית. ברור, כי ברצוננו לנצל מקורות אלו תחילה. לצורך הכונה זו מן ההכרח לקיים את מסגרת הפיקוח על היבוא.

עם זאת, מאפשר השער החדש הפשרה מרחיקה לכת של הפיקוח הן לגבי מהותו והן לגבי ההליכים המינהליים הכרוכים בו. להלן השינויים העיקריים:

1. תהליך הליברליזציה של היבוא יוחש במידה רבה ויש להניח כי מרבית היבוא תיכלל במסגרת זו;

2. לגבי חלק מן היבוא יבוטל הצורך בקבלת רשיון־יבוא בכלל. מרבית חמרי־הגלם והמזון וכן חלק מן הציוד ניתן לייבא ללא צורך ברשיון־יבוא;

3. הצורך ברשיונות־יצוא יבוטל כליל;

4. הצורך בחישוב הערך המוסף לגבי כל אחד ממוצרי היצוא לשם תשלום הפרמיה יבוטל, וכתוצאה מכך יהיה פישוט מרחיק־לכת בקבלת התמורה על יבוא;

5. החשבונות החסומים של כספי תושבי־חוץ יבוטלו וניתן יהיה למכור את החשבונות הקיימים במסגרת השוק החפשי לניירות־ערך זרים;

6. לנסיעות לחוץ־לארץ מקציבים אנו בשער הרשמי לפי שעה סכום של 150 דולר לנפש לשנה – ובעתיד ייבחן גובה הסכום החדש;

7. יקוים שוק חפשי לניירות־ערך זרים, לא רק למקבלי פיצויים אלא גם לתושבי ישראל, שיוכלו לסחור בהם, אם כי לא נוכל להרשות להוציאם לחוץ־לארץ.

אלו הן ההפשרות הרבות שכבר הוחלט עליהן, ובבוא המועד תיבחן האפשרות להקלות נוספות.

סיכויים ומשימות

במסגרת התכנית לייצוב המשק אישרה הממשלה עקרונות מספר, אשר ניתן היה לקבוע אותם רק באופן כללי. בזמן הקרוב יהיה צורך לקבוע הלכות מפורטות לביצוע עקרונות אלה.

בעניני הגנה על תוצרת הארץ נצטרך לקבוע מהו הגבול המכּסימלי בו תינתן הגנה כזו. כן יהיה עלינו לקבוע לגבי ענפים יוצאים־מן־הכלל את אורך תקופת המעבר, שתינתן להם לשם הסתגלות להסדרים החדשים.

לגבי מדיניות השכר, נצטרך לקבוע, יחד עם ההסתדרות, את השיטות לפיהן נבחון את גידול התפוקה הלאומית הנקיה ואת תרומת העובדים לה. המסקנות מכך תהוינה בסיס למדיניות־שכר כללית במשק. כן נבחון את האפשרות לקביעת עקרונות מדיניות־השכר בענפים ובמקצועות שונים.

בתחום החסכון, ייבחנו מחדש התכניות השונות לעידוד החסכון ויוצעו לציבור תכניות חדשות, המותאמות לתנאים שנוצרו עם קביעת שער אחיד.

בדומה לכך, ייבחנו תחומים אחרים של המדיניות הכלכלית, הפיסקלית והמוניטרית, כדי להבטיח את תרומתם המלאה לקידום המשק.

בעקבות הפיחות של 1952 חלה עליית־מחירים עצומה ומדד המחירים לצרכן עלה ביותר מ־60% במשך שנת 1952. במצב זה, הוגדלה אז תוספת היוקר, לעתים מדי חודש. העליה הצפויה ברמת המחירים קטנה הפעם לאין ערוך וללא השוָאה. במצב זה לא יעלה על דעת איש בעל אחריות לדרוש הגדלה תכופה של תוספת היוקר, המחישה את גלי האינפלציה ופועלת לרעת ציבור העובדים. לא נאומים דמגוגיים ולא ארגון של שביתות ספּונטניות נחוצים לציבור העובדים, אלא אמצעים ממשיים לייצוב מחירים. לכן אנו מפעילים עתה מיטב מאמצינו בכיוון זה.

ריסון והתאפקות בתביעות להגדלה תכופה של תוספת היוקר יתרמו תרומה חשובה ליציבות מחירים ולהגנה על האינטרסים של ציבור העובדים.

התכנית לייצוב המשק מטילה חובה של התאפקות וריסון בהעלאת רמת־החיים של כל שדרות הציבור. לשמחתנו, אין חובה לתבוע הורדה של רמת החיים. נוכל להסתפק בהאטת קצב הגידול בה. עד עתה גדלה הצריכה הפרטית בשיעור של 5% – 6% לנפש מדי שנה – שיעור שהוא בין הגבוהים בעולם כולו. אם נַפנה מחצית מייצורנו הנוסף להעלאת הצריכה ומחצית נקדיש לצמצום הפער במאזן התשלומים – דיינו.

לפנינו הזדמנות להגדלת כושר ההתחרות שלנו. זוהי הנקודה המרכזית. השער החדש הוא בסיס נאמן לייצוב המשק ולקידום העצמאות הכלכלית. אנו נכנסים עתה לתקופה של מאבק רצוף ומתמיד לחיזוק יסודות משקנו ולכיבוש מקומנו בשוקי העולם. זהו העיקר, ואידך זיל גמוֹר. לשם כך ניאלץ לחשוף את תוצרתנו בהדרגה לאתגר של התחרות עם תוצרת־חוץ, וזאת לא רק בשוקי יצוא, אלא גם בשוק המקומי. לשם כך נפעל להגדלת היעילות ולהגברת הפריון של כל גורמי הייצור.

אנו מאמינים, כי הדאגה לביצור המשק תגבר על הנוחות והשמרנות שבשמירה על מסגרות ישנות. יש תקופות המחייבות לחרוג מן המסגרות הקפואות ולצקת מסגרות חדשות בחיי המשק והחברה. לתקופה כזו אנו נכנסים עתה, ויש לצפות להשתתפות של שדרות העם הרחבות במאמץ לאומי כולל לקידום המשק.

פברואר 1962

---

המדיניות הכלכלית במבחן הביצוע

מאת

לוי אשכול

בכנסת, 16 במאי 1962

לפני שלושה חדשים הובאה לאישורה של הכנסת תכנית לייצוב המשק, שבמרכזה הועמד איחוד שערי המטבע.

עדיין אין השעה מספיקה להערכה מלאה של הצעד שנקטנו. עומדים אנו בינתים בשלבים הראשונים של ביצוע התכנית. חזרנו ואמרנו בחדשים אלה, שפיחות המטבע אינו התכנית כולה, אלא קו־היערכות ברור ואחיד לקראת כיבוש עמדות במשק, חיסול עיווּתים, הגברת הייעול וכושר ההתחרות. אנו עומדים עתה בעיצומה של מערכה זו, ואולי יותר נכון לומר – בתחילתה, כי סעיפיה השונים של התכנית לייצוב המשק נמצאים בראשית הפעלתם.

החלטנו על שינוי הדרך, לא משום שהדרך שנקטנו עד כה היתה פסולה, אלא משום שמיצינו את כל האפשרויות הטמונות בה. יכולים היינו להרשות לעצמנו שינוי הקו ועליה על דרך חדשה – על הבסיס שיצרנו במשך 14 שנה. הכרזנו על התכנית החדשה לייצוב המשק לא מעמדת חולשה, אלא מעמדת כוח, על בסיס של משק שהאור רב בו מן הצל, במצב של תעסוקה מלאה, כשבאוצרותינו מלאי נכבד של נטבע־חוץ. אך כאמור – לאחר שמיצינו את מלוא החיוב שבאמצעים המתאימים לשלבי בראשית – גמלה השעה למפנה.

קצרי־דעת וקצרי־רוח עומדים עלינו יום־יום ומנסים לטעון שהנה נכשלה התכנית הכלכלית. האומנם ניתן לקבוע הצלחתה של תכנית או כשלונה כשלושה חדשים לאחר הפעלתה? האם בצרפת, שביצעה פיחות מוצלח, באה התשועה וההצלה תוך שלושה חדשים?

בשלושת החדשים שעברו מאז התשעה בפברואר, פעלנו בשני מישורים: טיפול בבעיות לטוח ארוך, הנובעות מהמדיניות החדשה, ופתרונן של בעיות שוטפות.

גל הענינים השוטפים שפרץ עקב הפיחות נמצא כמעט מאחורינו, ואנו עוברים עתה לשלב אינטנסיבי של הקמת הכלים והאמצעים לטיפול בבעיותיה של המדיניות לטוח ארוך יותר.

מאזן לשלושה חדשים

הייצור והתעסוקה במשק לא נפגעו. סכנה זו צפויה בדרך כלל לאחר פיחות, ואמנם, בעקבות הפיחות שבוצע ב־1952 גדלה האבטלה והואט גידול הייצור. לעומת זאת, בשלושת החדשים שעברו מאז הפיחות הנוכחי, הוסיף הייצור הריאלי לעלות בתעשיה, בחקלאות ובבניה, בקצב שנתי של 9 – 10 אחוזים. העליה, המגיעה אלינו בקצב הולך וגובר, הוסיפה להיקלט בתעסוקה ללא קשיים מיוחדים. בחדשים פברואר־מארס השנה היה הממוצע היומי של דורשי עבודה בלשכות נמוך מהממוצע בחדשים המקבילים אשתקד, ואין ספק שכל זה – הודות לבסיס שיסדנו ולהצבר המשקי שנאגר במשך שנים.

כל נסיון להעריך כיום את השפעת הפיחות על המאזן המסחרי, הוא מגוחך ובלתי רציני. גידולו של היצוא אינו ענין של מהיום למחר. יצוא שבוצע בחדשים אלה אינו אלא תוצאה של הסדרים והזמנות מתקופה שקדמה לפיחות, כשם שהיבוא המגיע לארץ עתה, רובו היה מוזמן לפני התשעה בפברואר. בנושא זה נחוץ אורך־רוח, ומאזן אמת ייעשה בעוד שנה־שנתים.

הפיחות השפיע השפעה מידית על התיירות. מספר התיירים בחודש פברואר עלה ב־15 אחוזים, ואילו ההכנסה מתיירות עלתה ב־28 אחוזים. עם שינוי השער הפכה ישראל לארץ זולה יותר לתייר. כן נודע על התענינות גוברת בחוץ־לארץ בקרב תיירים פּוטנציאליים, והרי לתיירות נועד תפקיד חשוב בהגדלת הכנסות מטבע־חוץ ובפיתוח כלכלתנו.

שינוי השער הביא להתענינות מוגברת של תושבי־חוץ ברכישת ניירות־ערך ישראליים ובהשקעות בישראל, עד כי יכולים אנו להרשות לעצמנו בדיקה קפדנית וסלקטיבית של זרם ההצעות המגיעות אלינו.

הפער בין שער הדולר השחור לשער הרשמי, שהגיע ל־40 אחוז ויותר לפני הפיחות, ירד עד ל־8 אחוזים כיום, והמדובר בהיקף זעיר של עיסקות.

הציבור רכש אגרות־חוב בסכומים גדולים. ובעוד שבחדשים האחרונים שלפני הפיחות לא נמכרו כמעט כל אגרות צמודות למדד ואגרות המלוה קצר־המועד, הרי בשלושת החדשים מאז הפיחות נמכרו אגרות משני הסוגים בסכום העולה על 60 מיליון ל"י. אין ספק כי רכישה זו של אגרות־חוב פעלה במידה לא קטנה לספיגת עודפי־ביקוש.

עודפי־ביקוש אלה מקורם בעיקר בגידול המהיר באמצעי התשלום, שעלו בחדשים פברואר־אפריל ביותר מ־10 אחוזים. כל הגידול הזה מקורו בהמרה של יתרות מטבע־חוץ – הן בעקבות זרם גדול יותר של מטבע־חוץ, המובא לארץ, והן עקב העלאת השער.

העליה באמצעי התשלום היתה גדולה יותר, אילו לא נקטה הממשלה אמצעים שונים כדי לעקר כספים ולהוציאם מן המחזור. ואמנם, לא זו בלבד שהאוצר השתמש בכל הרוחים שנבעו משינוי שער לגבי יתרות מטבע־החוץ, המופקדות בבנק ישראל, לשם הקטנת חוב הממשלה לבנק, אלא שאף הועיד סכומים ניכרים מהכנסות שוטפות למטרה זו, וזאת – נוסף למכירה המוגברת של אגרות־חוב לציבור.

י"ח הסעיפים במבחן הביצוע

מן הראוי לבחון את ביצוע התכנית לייצוב המשק על י"ח סעיפיה:

הסעיף הראשון בתכנית לייצוב המשק קובע שער אחיד של שלוש ל"י לדולר, ביטול הפּרמיות ליצוא והתמיכה ליבוא. מטרה זו הושגה במלואה, וכל המנסה לטעון שאנו מקיימים שערים שונים – אינו אלא טועה ומטעה. היצוא כולו, פרט לענף הטכסטיל, מתבצע בשער הרשמי, ואין בדעתנו לסטות אף לרגע מעקרון זה ולהעניק למישהו פרמיות נוספות. אשר לתמיכה ביצוא טכסטיל, עליה הודענו מראש, הרי היא לתקופת מעבר ואין אנו מתכוונים להנציחה.

איחוד השערים שבוצע אינו מעשה של מה־בכך, אלא מעשה רב וגדול. לעיווּתים שנבעו מריבוי שערים נודעת השפעה מזיקה על מבנה הייצור והפיתוח במשק, ועל כך באו אלינו בטענות חוזרות ונשנות. לכן – אין לזלזל בחשיבותו של שינוי זה.

בסעיף השני נאמר שההיטלים על יבוא חמרי־גלם וציוד יוקטנו או יבוטלו. כן יוקטנו במידה ניכרת שיעורי המכס על מוצרים אחרים. למרות ההטחות נגדנו, כאילו לא הורדנו מכסים, עובדה היא שהכנסות המכס ירדו השנה ב־90 עד 100 מיליון ל“י מתחת לאומדן שציפינו לגבות אלמלא הפיחות. לאחר הפיחות ביטלנו כליל את המכס על יבוא בערך של 300 מיליון ל”י מתוך יבוא של 715 מיליון ל"י, שהיה חייב קודם לכן במכס. חלקו של היבוא החייב במכס בכלל היבוא ירד מ־55 אחוזים ל־32 אחוזים בלבד לאחר הפיחות.

ביטלנו כליל את המכס על כל הציוד התעשייתי והחקלאי ועל שורה ארוכה של חמרי־גלם, עפרות ברזל, ברזל וכותנה גלמית ועד לעורות ושלחים וחמרים כימיים שונים.

בסעיף השלישי נאמר, שנסיר בהדרגה את ההגבלות המינהליות על היבוא, ונפשט את התהליכים בסחר־חוץ. אכן, בוטל הצורך ברשיונות־יבוא מיוחדים לגבי יבוא בהיקף של 120 מיליוני דולרים. כן ביטלנו הצורך ברשיונות־יצוא על 70 אחוז מהיצוא הקיים.

זוהי רק תחילתה של ליברליזציה נרחבת ביותר, בחינת סנוניות ראשונות. כבר מצויה עמנו רשימה נוספת של מוצרי יבוא פטורים מהצורך ברשיונות, בהיקף של 150 מיליון דולר נוספים. בכונתנו לבטל בעתיד כל צורך ברשיונות־יבוא מיוחדים לגבי כלל היבוא של מוצרים (פרט ליבוא לשם יצוא), שהיקפו מגיע ל־450 מיליון דולר.

ראוי לציין שביטול הסדרי הפרמיות הקטין את העומס הרובץ על המפעלים ועל פקידי הממשלה ופישט את חשבונות היצואנים.

בסעיף הרביעי הבטחנו הורדה הדרגתית של חומות הגנת־היתר על תוצרת הארץ מפני יבוא, כדי להעמיד את ענפי התעשיה והחקלאות מול פני המציאות בעולם ולדרבנם לייצור יעיל וזול, במיוחד נוכח התארגנות השוק המשותף באירופה.

הסעיף החמישי עוסק בסלקציה של עזרה ממשלתית בהלואות לפיתוח. ואכן הקריטריונים החמורים, לפיהם אנו נותנים כיום הלואות, אין להשוותם למדיניות שנקטנו בשנים עברו, כאשר הכרח היה לנו לעודד ולמשוך משקיעים ומפעלים להשקעות נוספות ומזורזות. אינה דומה ישראל כיום בעיני משקיעים בארצות־חוץ לישראל שלפני חמש ועשר שנים. אנו בוררים היום, בירור קפדני כפול ומשולש, מתן אישורים להשקעות בתנאי “השקעה מאושרת”.

בסעיף הששי אמרנו שנעבד מסגרת והנחיות לתכנון ארוך־טוח של המשק. מסגרת זו כבר הושלמה ואנו מתחילים עתה בתכנון מפורט יותר.

בסעיף השביעי עמדנו על קביעת הסדרים שיבטיחו ייעול במפעלי ייצור, בשירותים הממשלתיים והציבוריים. אולם, ייעול לא ייעשה במאמר־פה ואינו ענין להכרזות בלבד. זהו תהליך של ביצוע ממושך, מתמיד ועקשני. בתקציב הממשלתי ערכנו השנה צמצומים וקיצוצים חריפים, כאשר לא עשינו מאז מכהן אני כשר־האוצר. מספר עובדי המדינה יעלה השנה בפחות מאחוז אחד, בעוד שבשנים עברו היה מספר העובדים גדל בשיעור כפול ומשולש מזה. השנה צימצמנו את התקנים במשרדי הממשלה ב־700 משרות. במשרד האוצר לא גדל כלל מספר העובדים, אף כי הפונקציות השונות של המשרד, ובמיוחד שירותי המסים, התרחבו.

בהזדמנות זו מן הראוי לדון בקצרה בהצעה שהושמעה לא מכבר – לקצץ את תקציב הממשלה בחמישה אחוזים נוספים.

התקציב אשר הוגש לאישור הכנסת קטן ב־60 – 70 מיליון ל“י מבחינת היקפו הממשי, מזה שהיה מוגש לכנסת אלמלא הפיחות. כרבע מהתקציב, 600 מיליון ל”י, אינו ניתן לשינוי אלא אם יבוטלו חוקים והחלטות קודמים, עליהם הוחלט בכנסת, או שלא ייפרעו חובות שהגיע זמן פרעונם. בחלק זה נכללים חוק חינוך חובה, העולה לנו 100 מיליון ל“י, תשלום חובות ותגמולים שונים. שליש נוסף של התקציב, כ־840 מיליון ל”י, מיועד לצרכי חוץ ובטחון, כרזרבה למניעת התיקרות ולעודף התקציבי. לאלה הקצבנו לא יותר מאשר את המינימום ההכרחי. איני סבור שאדם רציני יציע לקצץ ברכש לצה“ל, בפעולות ישראל באפריקה, או להקטין את העודף התקציבי. רבע מן התקציב מוקדש לפיתוח, וכבר עתה אנו נתונים ללחץ חזק להגברת ההקצבות לשיכון עולים, מאחר שזרם העליה, לשמחתנו, עולה על האומדן. לאחר שאנו מנכים כל אלה, נשארים 16 אחוז בלבד מכלל התקציב (כ־385 מיליון ל"י) שקיצוץ בהם משמעו קיצוץ מוחלט ברמת השירותים, או גלגול מימונם על הציבור או על גופים לא־ממשלתיים. אלה כוללים הוצאות אישפוז בסכום של 53 מיליון ל”י, תמיכות לחינוך גבוה ולהכשרת מורים, הזנת ילדים, סעד, עבודות יזומות, ויסות תעסוקה, הכשרה מקצועית, ועוד. קיצוץ בהוצאות אלה פירושו פגיעה בחינוך תיכון על־ידי קיצוץ בשכר־הלימוד המדורג, הקטנת ימי האישפוז לחולים כלליים ולחולי־נפש, הקטנת קיבולת של מוסדות לטיפול בנוער עבריין ומפגר וכדומה. בקצרה – פגיעה קודם כל בשכבות, שכה רבים נזעקים מדי פעם להגן עליהם. אם לכך התכוונו דורשי הקיצוצים – הבה ויאמרו זאת. אם התכוונו לצמצם בהקצבות למינהל, הרי כל ההוצאות המינהליות הללו מסתכמות ב־57 מיליון ל"י לערך, או 2 אחוזים בלבד מכלל התקציב.

הסעיף השמיני מטפל ביציבות המחירים. אנו חזינו את הסכנה שעם הפיחות יזנקו למעלה, מתוך סיבות “פסיכולוגיות” ידועות ומפורסמות, מחירי התעשיה, החקלאות והשירותים, ושבעת ההילולה יקפצו גורמים חסרי־אחריות על העגלה וינצלו את נימוק הפיחות להעלאת־מחירים בלתי מוצדקת. תופעה זו היתה גורמת לאנדרלמוסיה במשק, על כל הכרוך בה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה ציבורית. נדרשנו למאמץ רציני כדי למנוע בהלת־שוא. ניתן עתה לומר במלוא הבטחון שהצלחנו. הגענו להסדרים עם גורמי החקלאות והתעשיה בדבר יציבות מחירים. הבטחנו שהעלאות המחירים בתעשיה, שמקורן בפיתוח, יהיו הדרגתיות. גם החקלאות הבטיחה שלא להעלות מחירים, ועמדה בדיבורה. לא יכולנו להטיל את מלוא המעמסה על היצרנים. הממשלה ויתרה, איפוא, על חלק מהמסים כדי להשתתף בתהליך שמירת היציבות. נעשו ויתורים במס־יתר, מכס, בלו ומס־קניה. חסכנו בכך לציבור סכומים גדולים פי כמה מסכום ויתורנו ומנענו זעזוע משקי רציני.

בסעיף זה נאמר ש“במידת הצורך תתן (הממשלה) תמיכות מתקציבה למניעת התיקרות של מוצרים חיוניים”. בתקציב שהוגש לכנסת נקבע אומדן הוצאה של 83 מיליון ל“י לסובסידיות. אך במסגרת המאמץ הכולל לשמירת היציבות במשק, הגדלנו את התמיכות למספר מצרכים, ועל־ידי־כך עיכבנו לתקופה מוגבלת את הטלת מלוא העומס של הפיחות על מצרכים ושירותים. עם שינוי השער הגדלנו את התמיכות למחיר החיטים, כדי שלא לייקר את הלחם, וגם למוצרים חקלאיים כמו חלב, ביצים, ומספוא. כמו כן החלטנו שלא להטיל את מלוא השער החדש על דלק לייצור חשמל, ואנו מעניקים כיום לחברת החשמל סובסידיה, שהיקפה מגיע ל־12 מיליון ל”י לשנה.

חלק מהתמיכות ניתנו כדי למנוע התיקרות תלולה. בכונתנו לבטל חלק מהן בחדשים הקרובים, בעיקר את התמיכות שניתנו למוצרי־יבוא. בשעתו הודענו שהסובסידיה לחברת החשמל לרכישת דלק בשער הישן אינה אלא זמנית, ואמנם, אנו ומדים לבטל בקרוב סובסידיה זו. כן נבטל את הסובסידיה למספר מצרכים נוספים. לפי האומדן יגיע היקף הסובסידיות השנה, לאחר ביטולן החלקי – ל־110 מיליון ל“י בקירוב, לעומת האומדן הראשונה של 83 מיליון ל”י. כאשר אמרנו כי צפויה, כתוצאה מהפיחות, התיקרות ישירה של 6% בקירוב בסיבוב הראשון המלא, כבר לקחנו בחשבון את עליות־המחירים כולן אף לאחר ביטול הסובסידיות השונות.

הסעיף התשיעי העוסק במניעת רוחים בלתי מוצדקים, נמצא באורך קבע על שולחננו. טיפלנו ברווחי חברות הגז והדלק, אך אין זה סוף פסוק. נעביר תחת שבט הביקורת והבדיקה את מכלול גורמי המשק, ענפי השירותים והייצור, ונפעיל בתוקף את חוק ההגבלים העסקיים. אך לא ביום אחד ייעשה הדבר.

הסעיף העשירי – הצמדת השכר לתפוקה – עליו ידובר בהמשך הדברים.

הסעיף האחד־עשר על תוספת היוקר, גם כן קוּים, אולי אף למעלה מכתבו ולשונו. הממשלה שילמה מענק למעוטי־יכולת החל בחודש אפריל, אף שההסכם אינו מחייב זאת.

עם זאת אין לראות בהסכם במתכונתו הנוכחית דבר קפוא ועומד לעד. טבעו של הסכם שהוא פושט צורה ולובש צורה, בהתאם לתנאים החדשים. גם הסכם תוספת־היוקר, כפי שהוא כיום, עבר עם הזמן גלגולים רבים, ועוד יעבור גלגולים נוספים, תוך הסכם בין ההסתדרות וארגוני העובדים. וּודאי שיהיה צורך לבחון מחדש ביום מן הימים, סעיפים שונים בהסכם, לאור התנאים המשתנים ולאור צרכי המשק.

לא העלינו את המסים כפי שהבטחנו בסעיף השנים־עשר. בשלב הנוכחי אין בכונתנו להעלותם. אין הממשלה זקוקה כיום לכספי הציבור. כל פעולה שתיעשה כיום אין בכונתה להטיל מסים על הציבור, אלא להגדיל חסכנותיו.

הסעיף השלושה־עשר מבטיח שהממשלה תפעל כדי להניע את מקבלי הפיצויים האישיים להוסיף ולהפקיד כספם בפקדונות לזמן קצוב, בתנאים המבטיחים הכנסה נאותה. הגדלנו את הריבית על פקדונות אלה ל־7 אחוזים נטו וזוהי ריבית נאותה למדי. בהזדמנות זו יש לומר למקבלי הפיצויים, שעליהם לגלות אחראיות ממלכתית ולהימנע מהמרה בהולה של פקדונותיהם ללירות, שהרי בכך הם מגדילים את אמצעי התשלום, מסכנים את יציבות המחירים, מזיקים למשק המדינה ולעצמם, וסופם שהם מפסידים יחד עם הציבור כולו.

את הסעיפים י“ד, ט”ו, ט“ז וי”ז אנו מקיימים ככתבם וכלשונם. נקיים הבטחתנו לשמור על איזון התקציב, ואף נצבור בו עודפים; @אנו מגבילים את האשראי, עושים כל מאמץ להגברת החסכון ופועלים להגבלת ההלואות במטבע־חוץ.

הסעיף האחרון מטפל בביטול ההצמדה לדולר לגבי מלוות שיינתנו בעתיד. גם אותו אנו מקיימים כלשונו. עם זאת הממשלה מצדה תקיים כל התחייבויותיה הנובעות מסעיפי הצמדה קודמים, ומי שבידו אגרת־חוב צמודה לדולר, יקבל מלוא תמורתה.

בסיפא של התכנית הבטחנו קביעת סידורים מתאימים לגבי פרעונות צמודים של סקטורים יצרניים ומשתכנים. הבעיה הבוערת היתה בעיית המשתכנים. עוד בדיונים קודמים לפיחות נתַנו עליה דעתנו, אך לא היה באפשרותנו להגיע לסיכומים סופיים לפני שנדון בנושא זה עם גורמים רבים במשק. לאחר הפיחות פתחנו מיד בדיונים עם גורמים אלה והגענו לפתרון, על־ידי מתן אפשרות למשתכנים שירצו בכך, לשלם תוך מועד קצוב חלק מהמשכנתא, או את כולה – ללא הצמדה, או להמיר הלואתם הצמודה לדולר לצמודה למדד. דאגנו להסדר דומה גם למשתכנים שקיבלו הלואה מכספים לא־ממשלתיים, בתנאי שסטנדרט השיכון שלהם אינו של מותרות. בעצם הפיחות דאגנו לרבבות מעוטי־יכולת ואיפשרנו להם להתיר נדר ההצמדה לדולר. מן הראוי להזכיר כאן שהיקף ההלואות הצמודות לדולר לצרכי שיכון מכספי הממשלה מגיע ל־180 מיליון ל“י לערך, מתוך 473 מיליון ל”י הלואות שניתנו מכספי הממשלה לצרכי שיכון.

ההסדר עם המשתכנים התאים לקו הכללי של ספיגת עודפי ביקוש מהמשק. מבחינה כלכלית הרי הסדר זה כמוהו בדיוק כמכירת אגרות־חוב צמודות מדד לציבור.

ראינו לנכון לסקור את י"ח הסעיפים ואת דרך ביצועם נוכח הקטרוג הנחפז והשטחי. אנו פועלים בהתאם לקו ולתכנית שאושרו על־ידי הממשלה והכנסת, וכל איש בר־לבב שיבחן את הענין בכנות, יגיע לאותה מסקנה.

המערכה לייצוב המחירים

הבעיה המרכזית העומדת עתה בפנינו היא בעיית המחירים והדרך בה עלינו ללכת כדי להגיע ליציבות מהר ככל האפשר. בשלושת החדשים מאז הפיחות עלו המחירים, על פי מדד המחירים לצרכן, בפחות מ־5 אחוזים, או ב־5.3 נקודות לערך: בפברואר ב־0.6 נקודות, במארס ב־2.6 נקודות ובאפריל ב־2.1 נקודות. עליית־מחירים זו, ברובה הגדול, לא היתה תולדת הפיחות. גורם חשוב לעליית המחירים בחדשים אלה – הם מחירי הירקות, אשר עלו מסיבות עונתיות או חולפות. עליית המחירים של ירקות נובעת בחלקה מזריעת שטחים בהיקף קטן מן המתוכנן בתקופה שלפני הפיחות, ובחלקה מתנאי מזג־האויר. הטענה, כי עליית מחירי הירקות היתה ביסודה תופעה עונתית, מתאשרת עתה על־ידי ירידה ניכרת במחירי הירקות כמו העגבניות בחודש מאי.

גורם נוסף לעליית המחירים בחדשים שחלפו מאז הפיחות – בשיעור של יותר מנקודה – הוא עליה במחירי העוף והבשר, ואף כאן חזרו וירדו המחירים בחודש מאי.

מרכיב אחר של עליית המחירים בחדשים אלו – במחצית הנקודה לערך – הוא עליית מחירי התחבורה הציבורית. עליה זו נעשתה לפי החלטה של רשות התעריפים הציבורית שנתקבלה עוד לפני הפיחות. השפעתם של מוצרי הצריכה שמחיריהם עלו בעקבות הפיחות בשלושת החדשים הללו מגיעה לנקודה וחצי עד שתי נקודות לכל היותר. עליה זו חלה במחירי מוצרים, כגון: קפה, תה, אורז, רהיטים, נעלים, דיור, רכב פרטי ונסיעות לחוץ־לארץ. מחירי מוצרים אלו עלו בדרך כלל בהתאם לעליית מחירי מרכיב היבוא שלהם בעקבות הפיחות.

בהתאם לעליית מדד המחירים לצרכן ניתן לשער, כי ביולי יהא צורך להגדיל תשלומי תוספת היוקר ב־8 נקודות. כ־7 משמונה הנקודות הן תוצאה מעליית־מחירים שאירעה עוד לפני הפיחות, וכן מעליות מחירים שאירעו אמנם לאחר הפיחות, אך הורתם עוד לפני הפיחות – כגון, העליה במחירי ירקות, שנשתלו ונזרעו בחדשים קודמים, או עליית תעריפי התחבורה. במלים אחרות: גם אלמלא בוצע הפיחות, יש להניח שצריך היה ביולי להגדיל את תוספת היוקר בשיעור של 6 או 7 אחוזים.

זהו המצב לאשורו, וכל הדיבורים והמאמרים על עליית־המחירים הגדולה שנתרחשה בעקבות הפיחות והמעידה כביכול על “כשלון” הפיחות – הם דברים הנובעים לעתים מאי־ידיעה של העובדות כהוייתן, ולעתים מכוָנות זדוניות לזרוע בהלה ומבוכה בציבור.

עליית־המחירים שהתרחשה בחדשים האחרונים היא במידה רבה המשך למגמות הפועלות במשק זה מכבר. מאז הקמת המדינה חלה עליית־מחירים מתמדת בישראל. אין ללמד סניגוריה על האינפלציה ועל גורמיה, אולם יש לזכור, כי בתקופה זו קלטנו עליה המונית והיה עלינו להוציא סכומי־ענק לצרכי בטחון, ולאלה נודעה השפעה אינפלציונית עמוקה ומתמדת. התקופה היחידה של יציבות יחסית היתה בשנים 1958 עד 1960, וגם בה עלו המחירים ב־2 עד 3 אחוזים מדי שנה. עליית־המחירים הנוכחית היא בעיקרה המשך למגמה הפועלת זה כשנתים – מאז מחצית שנת 1960. גם בשנת 1961 עלה מדד המחירים ב־7 אחוזים בממוצע, לעומת 1960. האינפלציה שפעלה בהתמדה במשק הישראלי היתה אחד המניעים להנהגת התכנית לייצוב המשק.

הגורמים שפעלו להעלאת מחירים הם משני סוגים:

מצד הביקוש – גורם זה נובע מהזרמת כסף למשק, בצורה של המרת יתרות מטבע־חוץ והרחבת אשראי. הזרמת הכסף מגדילה את כוח־הקניה ואת הביקוש של הציבור.

מצד ההוצאות – וזאת עקב עליית הוצאות הייצור למרכיביהן – שיעורי הרוחים, השכר, או מחירי היבוא.

פיחות המטבע כשלעצמו אינו יכול לרסן פעולת הגורמים הללו. אדרבה, עצם הפיחות עשוי להגביר את הלחץ האינפלציוני, אלא אם יינקטו אמצעים נוספים לבלימתו.

מצד הביקוש מגדיל הפיחות את היקף ההמרה, בגלל זרם מוגבר של מטבע־חוץ ממקורות שונים ובכלל תמורה גבוהה יותר בל"י לכל דולר.

מצד ההוצאות פועלת השפעת הפיחות על המחירים על־ידי ייקור של מרכיב הייצור, בסיבוב הראשון, ועל־ידי הגדלת תוספת היוקר ועליית הוצאות הייצור הנובעת מכך, בסיבוב השני.

ביולי צפויה, כאמור, הגדלת תוספת היוקר בשיעור של כ־8 נקודות, עליה שרובה המכריע מקורה בתקופה שלפני הפיחות. עליה זו בתוספת היוקר עשויה כשלעצמה להוליד סיבוב נוסף של העלאת מחירים, שהרי כלל ידוע הוא, כי בתנאים של תעסוקה מלאה ושל קיום ביקוש בהיקף רב – נקודות מולידות נקודות, ופועלת ספּיראלה מתמדת של העלאת שכר ומחירים, וחוזר חלילה.

כבר נאמר, לאחר הפיחות, כי עליית־המחירים הישירה הנובעת מן הפיחות בסיבוב הראשון היא בשיעור של כ־6%.

בסל הצריכה הפרטית נועד מקום רב לשירותים שונים, בכלל זה שירותי בריאות, בידור ושירותים אישיים (כגון תספורת) וכדומה. לשירותים אלה נודעת השפעה ניכרת על רמת המחירים. אם שירותים אלה אינם מתיקרים עקב הפיחות – הרי שהעליה של הוצאות הצרכן היא קטנה יותר. דבר זה הוברר בפועל בחדשים שחלפו מאז הפיחות.

עליית־מחירים מסוימת היא, איפוא, בלתי־נמנעת בתקופה זו, אולם עלינו לפעול עתה נמרות כדי לצמצם את המקורות של האינפלציה ולשים סכר לעליות־מחירים.

נוסף למטרה של ביטול שיטת ריבוי השערים שכבר הושגה, נועד הפיחות להגביר כושר ההתחרות של תוצרתנו בשוקי חוץ ופנים. כל עליית־מחירים יתירה עשויה לפגוע במטרה זו, ולכן שמנו דגש חזק בי"ח הסעיפים על הצורך להעמיד את המשק על רמה יציבה של מחירים, לאחר בתקופת־מעבר הכרחית. עתה עלינו לנקוט שורה של אמצעים, למניעתם של עודפי ביקוש ושל עליית הוצאות הייצור כאחת. על אמצעים אלו נעמוד עתה בפירוט.

תכניתנו לספיגת עודפי־ביקוש

כפי שחזינו מראש גדל מאז הפיחות זרם מטבע־חוץ מפיצויים אישיים, מיצוא שירותים ומוצרים (כגון תיירות), מהשקעות פרטיות ומהעברות של מוסדות. גידול זה הוא במרבית הסעיפים בקצב מהיר יותר מן הרגיל בשנים קודמות, וללא ספק החשת הגידול היא תוצאה של הפיחות. בעוד שהסכום החדשי של העברת פיצויים היה כ־8 מיליון דולר במשך השנה הקודמת וכן בחדשים ינואר ופברואר השנה – הרי במארס ובאפריל הגיע הסכום ל־2 מיליון דולר לחודש. זוהי רק דוגמה אחת – אולי הבולטת ביותר – לגידול זרם מטבע־החוץ. תופעה זו היא מן התוצאות החיוביות של הפיחות.

מבחינת מאזן התשלומים – גידול היתרות הוא דבר מבורך. אמנם, כאשר דומה שנהנים אנו עתה משפע ארעי של מטבע־חוץ, נוטים אנו להקל ראש בכך. אך נזכור שיתרות מטבע־החוץ שלנו מספיקות אך בקושי לכיסוי של מחצית מהיבוא השנתי שלנו. עלינו גם לראות את הנולד. בשנים הקרובות יהיו לנו היתרות המצטברות במטבע־חוץ לערך רב. אולם, אַליה וקוץ בה. במידה שיתרות אלו מומרות ללירות ישראליות – הן מגדילות, כמובן, אספקת הכסף ומזרימות הכנסה כספית נוספת.

הכסף הנוסף הנובע מהמרת יתרות מטבע־חוץ מגדיל אמנם במקורו את כוח הקניה של בעלי הכספים הללו בלבד – ובכלל זה של מקבלי פיצויים, יצואנים, מוסדות וכיוצא בהם. אולם זהו רק למראית עין ובסיבוב הראשון. במידה שכסף זה מומר לל"י, הריהו מוזרם לכל ענפי המשק ולכל שדרות הציבור. כסף הוא עגול אם גם הוא עשוי נייר, ותכונתו הבולטת ביותר היא המחזור המהיר שלו. כל לירה בפיקדון עובר־ושב בבנקים – מחזורה בבמוצע כ־20 פעם לשנה. אין ספק, כי הכספים שמקורם בהמרה של יתרות, השפעתם נודעת במהרה בהגדלת הביקוש של מוצרים ושירותים בכל הענפים, ומכאן הנזילוּת הרבה המורגשת עתה במשק כולו, למרות שהאשראי לא הורחב, וכאן גם טמונה סכנה.

נקטנו אמצעים שונים להקטנת ההמרה של יתרות מטבע־חוץ. הגדלנו את הריבית על חשבונות מטבע־חוץ לזמן קצוב ל־7 אחוזים נטו, פטורה ממס. לפי בקשתנו, ניאותו הבנקים שלא לאפשר הוצאה של פקדונות אלה לפני תום מועד ההפקדה.

עם זאת, אפשר שהיקף ההמרה של יתרות מטבע־חוץ יגיע ל־100 עד 120 מיליון דולר במשך השנה. דבר זה עשוי להזרים למשק אמצעי־תשלום נוספים בהיקף של 300 עד 360 מיליון ל“י, שהם תוספת של 30 עד 36 אחוז באמצעי התשלום. כל זאת בהנחה שלא תחול כל הרחבה באשראי הבנקאי. נראה לנו, כי בשנה זו מותר להגדיל אמצעי התשלום בסכום של 150 מיליון ל”י או ב־15% לערך. גידול זה מוצדק על־ידי עליית התוצר הלאומי הריאלי ועליית־המחירים ההכרחית הנובעת מעליית ההוצאות. ההפרש בין הגידול הצפוי באמצעי התשלום לבין הגידול הרצוי הוא בהיקף של 175 מיליון עד 200 מיליון ל"י במשך השנה. כספים אלו שומה עלינו לספוג ולעקר על מנת למנוע עליית מחירים כתוצאה מלחץ של ביקוש.

אפרט עתה שורה של אמצעים אותם ננקוט:

1. הפצה מוגברת של אגרות־חוב בצורות שונות. – בדעתנו להוסיף ולהפיץ אגרות קצרות־מועד בלתי צמודות, נושאות ריבית גבוהה, וכן אגרות לזמן ארוך צמודות מדד, אך בריבית נמוכה יותר. הוצאנו זו הפעם הראשונה אגרות־חוב צמודות למדד לתקופה של חמש שנים בלבד (עד עתה היו אגרות אלו לתקופה של 10 – 12 שנים בדרך כלל). אגרות־חוב אלו הופצו מיד, והממשלה תוסיף ותוציא אגרות מסוג זה.

2. מתן עידוד לתכניות החסכון של הבנקים. – בכונתנו להניע את הבנקים להנהיג סוג חדש של תכניות חסכון, שיופקד למשך חמש שנים לפחות ויהיה צמוד למדד. נציע לבנקים להוסיף ולהפעיל תכניות־חסכון לא־צמודות ואף להעלות את הריבית על חסכונות אלה.

3. עידוד פקדונות לזמן קצוב (פז"ק). – נוסיף לעודד פקדונות אלה על־ידי תשלום ריבית של 7 אחוזים (פטורה ממס הכנסה).

4. גיוון נוסף של תכניות חסכון. – אנו בוחנים הצעות נוספות לגיוון נוסף של תכניות החסכון מרצון, ובכלל זה חסכון לחינוך תיכון. לתכניות אלה ולדומיהן נהיה מוכנים במידת הצורך לתת עידוד וסיוע בדרכים שונות.

5. חסכון חובה. – אין להניח שתכניות־חסכון אלו יספגו כספים בהיקף הדרוש למניעת אינפלציה. על כן החליטה הממשלה עקרונית להציע לכנסת הצעת חוק בדבר חסכון חובה.

זה שנים עוקבים אנו בדאגה אחרי התפתחות החסכון בישראל. נוכחנו לדעת, כי הצריכה הפרטית גדלה והולכת בקצב של 5 – 6 אחוזים לנפש מדי שנה – גידול מהיר ביותר שמעטים דוגמתו בעולם. עתה, עם ביצוע התכנית לייצוב המשק והמאבק למניעת אינפלציה, אזרנו עוז להציע הנהגת חסכון־חובה. בטוחני שדבר זה יהיה לטובת הכלל והפרט כאחד.

חסכון החובה אינו מיועד בשום פנים למימון הגידול בהוצאות הממשלה. כל הכספים, שייחסכו במסגרת זו, ייעקרו כדי למנוע לחץ הביקוש ולשם האטת קצב עליית המחירים.

חסכון החובה יחול על כל המפרנסים – שכירים ועצמאיים, מעל לרמת הכנסה מינימלית. כספים אלה יישמרו לזכותו של החוסך ויהיו אף צמודים למדד ונושאי ריבית.

בדרך זו ברצוננו לספוג השנה סכום של 65 עד 75 מיליון ל"י.

6. ייעול הגביה של מסים ישירים. – הממשלה תתמיד בשיפור שיטות הגביה של המסים הישירים. בשטח זה חלה כבר התקדמות רבה, המתבטאת בנתונים הבאים: ההכנסות ממס־הכנסה מעצמאיים ומחברות עלו ב־15.5% לערך ב־1958, ב־20% ב־1959, וב־25.5% ב־1960. קצב זה מהיר מקצב גידול חלקו של ההון במשק הלאומי.

אנו נוסיף להעמיק השומה, להגדיל הגביה ולפעול להתקרבות למס־אמת בכל שכבות הציבור.

7. מניעת הרחבת אשראי. – הממשלה ובנק ישראל יפעלו למניעת הרחבת האשראי הבנקאי. הנזילוּת הכללית במשק גדולה. הגברת הקניות הזרימה, כנראה, סכומים לא קטנים במזומנים למפעלים בענפים שונים. גם בעתיד יש לצפות לנזילות רבה עקב הזרמת הכסף שמקורה בהמרה של יתרות מטבע־חוץ, המוזרם לאחר מכן לכל ענפי המשק. אין להוסף זרדים נוספים למדורה זו על־ידי הרחבת אשראי.

מאידך, למימון היצוא, אותו רוצים אנו לעודד, עושים עתה הממשלה ובנק ישראל סידורים להבטחת אשראי בריבית נמוכה.

8. שמירה קפדנית על הוצאות הממשלה ובחינת האפשרויות לצמצומן. – אנו מקפידים, ונוסיף להקפיד, לבלי לחרוג מן המסגרת של ההוצאות המתוכננות בתקציב הממשלה.

כבר קיצצנו כ־60 מיליון ל“י מן הפעולות שהיה בדעתנו לבצע בשנה הקרובה, אלמלא הפיחות. מסכום זה כ־20 מיליון ל”י הם קיצוצים בתקציב הרגיל של משרדי הממשלה השונים וכ־40 מיליון ל"י – קיצוצים בתכניות־פיתוח שונות.

9. האטת הבניה הציבורית. – נוכח הצורך בהגברת השיכון לקליטת עולים, אנו מאֵטים את הבניה של בניני מגורים, שלא נועדו לשיכון עולים. כמו כן אנו מוסיפים להגביל במידה מכסימלית את הבניה של בניני ציבור. בתחום זה עלה בידינו לדחות בניה בהיקף של כ־50 מיליון ל"י לשנה.

10. מכירת נכסים ממשלתיים לציבור. – במגמה של ספיגת כספים אנו מכינים עתה הצעות להגברת המכירה של נכסים ממשלתיים, למען ישקיע בהם הציבור מכספו. גם כספים אלו מיועדים לעיקור.

בעזרת שורת האמצעים שצוינו, ואולי גם באמצעי־עידוד נוספים הנבחנים עתה – אנו מקוים שיעלה בידינו לספוג כספים בהיקף של 175 עד 200 מיליון ל“י בשנה הקרובה, וזה כולל העודף המתוכנן בתקציב המדינה בסכום של כ־40 מיליון ל”י. ספיגתם של כספים אלה תפעל למניעת אינפלציה – רק אם יעוקרו. ואכן, הכספים שיתקבלו מחסכון החובה וממכירת אגרות־חוב מעל לסכומים הכלולים בתקציב ייעקרו על־ידי הפקדתם בבנק ישראל.

עד כאן פרטנו שורה של אמצעים אותם ננקוט לספיגת עודפי ביקוש. עתה נבחן את האמצעים למניעת אינפלציה של הוצאות וכן אמצעים לייעול הייצור.

11. ספיגת תשלומי תוספת היוקר על־ידי היצרנים. – כדי למנוע השפעה חוזרת של תוספת היוקר, שתוגדל ביולי, על המחירים, תובעים אנו מהתאחדות בעלי התעשיה ומהתעשיה ההסתדרותית לספוג את העליה בהוצאות הייצור הנובעות מתוספת היוקר ולא להעלות את המחירים. לתביעה זו יש בסיס מוצדק מטעמים מספר.

ראשית, פועלת, כידוע, במשק מגמה מתמדת להעלאת פריון הייצור המתבטאת בהגדלת התפוקה לעובד, וזו מאפשרת עליה מסוימת בהוצאות הייצור ללא העלאת מחירים.

שנית, יש סימנים המעידים על גידול ניכר ברוחים של מרבית מפעלי התעשיה בשנים האחרונות. אין עיננו צרה בכך, אולם הדבר מאפשר השתתפות במאמץ כולל לייצוב המחירים.

שלישית, גם במידה שתחול ירידת־מה ברוחים – הרי קרוב למחצית מסכום זה מתבטאת בתשלום מוקטן של מס־הכנסה ומס־חברות.

הגדלת תוספת יוקר בשיעור של כ־7 – 8 אחוזים מהשכר, פירושה הגדלת כלל הוצאות הייצור בשיעור של כ־3 – 3.5% בממוצע. הגדלת הפריון והייעול מאפשרת לספוג עליה זו בהוצאות הייצור.

על בסיס נימוקים אלה, אנו מצפים להסדר עם התעשיה למניעת עליית מחירים בעקבות הגדלת תוספת היוקר. מובן, שנתבע כדבר הזה גם מן החקלאים, ממפעלי התחבורה ומגורמים אחרים, ואין להעלות על הדעת שבנקים ומוסדות דומים לא יספגו את תוספת היוקר, מבלי להעלות דמי השירותים.

12. מניעת רוחים מופרזים של קרטלים ומונופולים. – אנו מעבדים עתה שורה של הצעות להגברת פעולתנו למניעת רוחים מופרזים של קרטלים ומונופולים.

על־פי הנסיון של פעולת המועצה להגבלים עסקיים נראה כי יהיה צורך להגיש לכנסת הצעה לתיקון חוק ההגבלים העסקיים. לפי החוק הנוכחי חייב הממונה על הגבלים עסקיים להוכיח כי יש בהגבל העסקי משום נזק לציבור. דבר זה קשה לעתים תכופות להוכיח בהוכחות משפטיות. ייתכן שנציע להטיל להבא על ההגבל (קרטל בלע"ז) חובת ההוכחה, שאין בו משום נזק לציבור. זוהי אך דוגמה אחת משורה של ענינים שאנו בוחנים עתה.

13. מדיניות השכר. – בסעיף י' מי"ח הסעיפים נאמר:

“הממשלה מתכונת, בשיתוף עם ההסתדרות, לקבוע הסדרים מתאימים לשם ביצוע העקרון, שכל עליה בשכר לא תעלה על שיעור העליה בתרומת העובדים להעלאת התפוקה הלאומית הנקיה. בהתאם לכך, יוקדש חלק הולם מתוספת הייצור להוזלת תוצרתנו בשוקי־חוץ ורק חלק יופנה להעלאת ההכנסות”.

זהו העקרון, ואידך זיל גמור. ענין זה ייבחן לפרטיו במועדו.

14. הגדלת האספקה של ירקות ופירות.– כדי למנוע עליית־מחירים עונתית חריפה, הוסכם עם משרד החקלאות לפעול להגברת האספקה של ירקות ופירות. לצורך זה נדאג לכך שיהא תכנון בזריעת ירקות בהיקף המבטיח אספקה בשפע. התכנון יתבסס על שולים של כ־10 אחוזים לפחות על הכמות המבוקשת הצפויה.

יקוים מעקב מתמיד אחר ביצוע הזריעה בהתאם לתכנון. אנו בודקים את האפשרות להתקשר במידת הצורך בחוזים עם חווֹת ציבוריות ופרטיות להבטחת גידול ירקות בכמויות קבועות מראש ככל האפשר.

נעקוב בהתמדה אחר האספקה בפועל, ובמידה שיתברר, כי עקב צמצום בכמות צפויה עליה במחירי ירקות ופירות – נדאג ליבוא מחוץ־לארץ של אותם מיני ירקות הניתנים לאחסון, כגון בצל או תפוחי־אדמה.

15. הגנה על הצרכן. – נגביר פעולתנו להגנה על הצרכן, ובכלל זה נקפיד על ביצוע הצו של חובת סימון מחירים בחנויות. כן אנו בוחנים אמצעים אחרים לחיזוק הבקרה מפני העלאות בלתי־מוצדקות של מחירים.

16. מניעת הגנה מופרזת על תוצרת הארץ. – אנו נמצאים עתה בתחילתה של הפעולה לצמצום ההגנה המופרזת על תוצרת הארץ – בהתאם לסעיף ד' מי“ח הסעיפים. מינינו מועצה ציבורית לענין זה. למועצה זו הוגשה הצעה של עשרות מוצרים שהוצאות הייצור שלהם גבוהות, ובדרך כלל עולות על 6 ל”י לדולר לגבי הערך המוסף. ועדה מצומצמת תבחון עתה את ההצעה להתיר יבוא מתחרה לגביהם.

עיבדנו שורה של עקרונות למניעת ניצול מופרז של הגנה על תוצרת הארץ. מנוי וגמור אתנו להפסיק בכל המקרים את ההגנה המוחלטת על ייצור מקומי על־ידי איסור מינהלי של יבוא מתחרה ולעבור במקום זה לשיטת הגנה על־ידי מכס, תוך הפחתה הדרגתית.

17. ייעול הייצור. – מרכז הכובד בתחום הייצור הוא ייעול הייצור והעלאת פריונו. ייעול זה הוא תנאי הכרחי להשגת המטרות של התכנית הכלכלית וחשיבותו בודאי אינה נופלת מזו של פיחות המטבע.

זה שנים פועל במשק תהליך של העלאת פריון הייצור. גידול פריון הייצור נטו נאמד ב־3 אחוזים לשנה, וזאת נוסף על גידול התפוקה הנובע משיפור הציוד. דבר זה מאפשר ספיגה של עליית הוצאות הייצור בשיעור דומה. אולם גידול בשיעור זה אינו מספיק.

אין צל של ספק כי ביכלתנו להגדיל את הפריון בשיעור רב ולהגדיל כושר ההתחרות של תוצרתנו בשוקי חוץ ופנים. דבר זה לא ייעשה ביום אחד ואף לא בשבועות אחדים. הוא מחייב בראש ובראשונה שיתוף פעולה בין בעלי המפעלים לבין העובדים. דומה, כי עלה בידינו, מאז הפיחות, להגביר תודעת הציבור על כל חלקיו בצורך החיוני במאמץ כולל לייעול במשק.

קיימנו דיונים על בעיות אלה עם התאחדות בעלי התעשיה ועם הסתדרות העובדים. קיים בסיס לפעולה משותפת בענין זה. הקמנו מועצה משותפת לארגוני המעבידים, העובדים והממשלה לבעיות ייעול המשק.

פעולת הייעול היא רק בתחילתה ולא נרפה ממנה. הדירבון העיקרי לייעול חייב לבוא ביזמתם של המפעלים ובעליהם. במקרים רבים יהיה עליהם להתחיל בייעול הניהול. ללא לחץ מתמיד מצדם – לא ייעשה הדבר. אנו מצפים שצמצום ההגנה על תוצרת הארץ ופעולות שונות לצמצום עודפי הביקוש והרוחים בשוק המקומי – יהיו גורם מאיץ ומחייב נקיטת אמצעים מידיים להגברת היעילות והפריון.

מנינוּ שורה של אמצעים המיועדים לפעול להאטת העליה במחירים וכן להבטיח ביצוע של הסעיפים השונים במדיניותנו הכלכלית. על הפעלת אמצעים אלה יהיה עלינו לעמול לא מעט, ואין לחשוב שאמנם יבוצעו הללו במחי־יד. אמצעים אלה נועדים בין השאר גם לרסן עליות במחירים. עליה מסוימת במחירים היא הכרח המציאות גם במחצית השניה של שנה זו. בתקופה זו תבוצע במלואה השפעת הפיחות להעלאת מחירי מרכיב היבוא, אותה עיכבנו באופן ארעי. בדעתנו לבטל תמיכות מספר הניתנות עתה ארעית לחמרי יבוא. על ביטול זה הודענו, כזכור, מראש. אפשר שפה ושם נוכל גם להקטין מכסים או מסים עקיפים.

אולם, לאחר תקופת המעבר ההכרחית, בה תורגשנה עליות־המחירים הנובעות מן הפיחות – מקוים אנו, כי בשנת 1963 נוכל להגיע לרמה של יציבות מניחה את הדעת במחירים.

הצלחת מאמצינו למנוע עליות במחירים תלויה בראש ובראשונה בהצלחת מאמצינו לספוג עודפי הביקוש ולמנוע העלאה במחירים, בשיעורי הרוחים ובשכר. משום־כך התרכזנו סביב הבירור, הדיון והויכוח על הספיגה בדרך של חסכון חובה, כי אנחנו רואים בו מנוף רציני, לטובת הכלל ולטובת הפרט.

נודה בגילוי לב: טרם תבענו מהמוני העם ומעצמנו בשדה הכלכלה והמשק קרבנות רציניים. פועלים אנו כרגע מתוך שפע, שפע בכל: שפע בעליה ובקליטתה; שפע בשיכון, במתן גג ומחסה לרבבות שבי מולדת; שפע בעבודה ובייצור התעשייתי והחקלאי; שפע ברכישת אמון ברחבי העולם היהודי והעולמי; שפע בזרימת הון יוצר ובונה לארץ; שפע ברמת ההכנסה וברמת החיים הגואה, כל אחד בדרגתו, במקצועו ובמעמדו. נודה לעצמנו, כי אין אף חוג אחד, או קבוצה או מעמד, אשר מצבם אינו משתפר משנה לשנה, אם זה מתבטא ברמת ההכנסה או ברכישת מצרכים שונים.

יצאנו עכשיו למאבק מסכם על אחידות שער המטבע שלנו ולכיבוש מקומנו בשוקי העולם. אין זה מאבק קל ולא במהירות הבזק יושג. אבל נדמה לי שמעולם לא היינו כל כך קרובים לאפשרות השגת המטרה. עוול עושים לעצמם ולעם כל מקהלת המזדנבים אחרי החלשים ואחרי החולשות אשר בחזית, המתגלות פה ושם. לפנינו ברור היעד וברורה הדרך המרכזית להשגתו. צעד אחרי צעד נגיע אליו – ליעד.

---

תכנית פעולה למניעת התיקרויות בלתי־מוצדקות של מוצרים

מאת

לוי אשכול

הודעה בכנסת, 28 במאי 1962

אחת המטרות המרכזיות של מדיניותנו היא להגיע במשך הזמן לרמה של יציבות יחסית במחירים.

למצב זה נגיע על־ידי הגברת הייצור וייעולו תוך כדי התחרות פנימית והתחרות עם מוצרי חוץ.

אולם עד הגיענו המקוּוה ננקוט מספר פעולות, אשר תמנענה עליות־מחירים בלתי מוצדקות:

נקפיד על הספקה סדירה של מצרכים חקלאיים, תוך מתן אפשרות ליבוא משלים בתקופות של מחסור;

נגביר את ההתחרות במשק, בין השאר תוך פתיחת הענף המקומי ליבוא מתחרה;

נגן על הצרכן בפני עליות מחירים בלתי מוצדקות;

נגביר ערנותו של הצרכן להגן על עצמו מפני ניצול והפליה.

בהתאם לקוי הפעולה האלה הוחלט על הצעדים הבאים:

הקמת ועדה עליונה למחירים המורכבת מנציגי המשרדים הנוגעים בדבר. תפקידי הועדה יהיו לרכז, לכוון ולתאם מכלול הפעולות הממשלתיות הקשורות במחירים במשק, בכלל זה עניני יבוא, מסים וסובסידיות;

פניה לכל מפעל, יצרן וספק שירותים שיודיעו לועדה מראש על כונה להעלות מחירי מוצריהם ושירותיהם. הועדה תבחון בדרך כלל התיקרויות של מוצרים וכדי להגן על הצרכן היא תפעיל, במידת הצורך את האמצעים הבאים נגד העלאות שרירותיות של מחירים:

א. הימנעות מקניית מוצרים של המפעל על־ידי מוסדות ממשלתיים;

ב. חיוב מפעלים, הנהנים מכספי הציבור (תקציב פיתוח, הון חוזר מועדף) לשתף פעולה עם הועדה הממשלתית;

ג. התניית הסכמתה של הרשות הממשלתית לתמוך בהסדר כובל, בהתחייבות מצד בעלי ההסכם שלא להעלות מחירים אלא באישור הועדה;

ד. חיוב ארגונים כלכליים ציבוריים של יצרנים, משווקים, יבואנים וכו' כגון: מועצות, התאחדויות והסתדרויות, להודיע מראש לועדה על כונתם להעלות מחירי סחורותיהם או שירותיהם, וכל זאת נוסף על חובתם לפעול בהתאם לחוק ההגבלים העסקיים;

ה. הגברת ההשגחה על מפעלים השולטים בשוקים שתיעשה על־ידי יבוא מתחרה או אף על־ידי פיקוח ישיר על מחיריהם וגם זאת, במסגרת חוק ההגבלים העסקיים;

ו. דרישה מבעלי החנויות ונותני השירותים השונים להציג מחירים. על דרישה זו יוחמר הפיקוח בהתאם לחוק הנתון בידי הממשלה. הממשלה מקוה שהציבור ישתף פעולה ולא יקבל שירות או מצרך מבלי שיוצג מחירו בצדו.

על יסוד נסיון של שנתים ימים בהפעלת חוק ההגבלים העסקיים סוכמו מספר הצעות לשינוי החוק, שמגמתן לראות בקרטל המאושר מקרה יוצא מן הכלל ולא הכלל:

א. תובא לכנסת הצעה לתיקון החוק, לפיו תאשר מועצת ההגבלים (קרטלים בלע"ז) רק אותם הגבלים שהוכיחו, כי אכן פועלים הם לטובת הכלל;

ב. יופעל, הלכה למעשה, אותו החלק של החוק הנוגע למונופולין, וכצעד ראשון יוכרז על כל מפעל, החולש על שליש ויותר מההספקה של מצרך או שירות, כמונופולין. הכרזה זאת תאפשר התערבות מצד הרשות אם המפעל ינצל מעמדו לרעת הציבור.

הממשלה מקוה, שהפעולות הללו יתרמו למניעת עליות מופרזות ובלתי מוצדקות במחירים וזאת מאחר שהמשק הכלכלי של המדינה הוא בעל יכולת־ייצור גדולה ומספק את רוב המוצרים בשפע יחסי. יחד עם זאת מקוה הממשלה שהצרכן והאזרח ידעו להבדיל ולהבחין בין המצרך הנדיר, שלא בעונתו, לבין המצרך הנמצא בשפע ובעונתו, ובהתאם לכך יכלכלו בתבונה את קניותיהם.

---

ישראל והקהיליה האירופית הכלכלית

מאת

לוי אשכול

הצהרה בישיבת הפתיחה של המשא־ומתן בין ישראל לבין הקהיליה האירופית הכלכלית, סוף 1962

הוד מעלתכם, אדוני היושב־ראש, רבותי,

משא־ומתן זה שאנו פותחים בו כיום הוא מאורע בעל חשיבות רבה מאד לעמי – ואולי הוא גם בעל משמעות רחבה ואוניברסלית יותר. בגורל משלחתנו נפלה הזכות להציג, בשם מדינת ישראל, את עמנו העתיק ורב־הסבל, במפגש רשמי ראשון עם אירופה המתאחדת. פעולה זו היא תמרור בדרך היחסים בין עמנו, ואנו תולים בו תקוות גדולות.

חובתי הנעימה היא להביע את הערכתה של ממשלת ישראל ואומתה להחלטת מועצת השרים של הקהיליה לפתוח בבירור קשרים אלה. תודתנו נתונה לגורמים החשובים שהביאונו עד הלום – למועצת הקהיליה, לועדתה, לממשלות המדינות החברות, לפרלמנט האירופי, ובמיוחד לועדת החוץ שלו, ולכל הגופים הפוליטיים והציבוריים אשר ראו את חשיבות הענין ופעלו ליצוֹר קשר בין אירופה המתאחדת ובין מדינתנו העתיקה־צעירה.

נושא הדיונים

הנושא בו נדון הוא הסדר־סחר כולל בין הקהיליה האירופית ובין מדינת ישראל, הסדר שיפתח לפני מוצרינו את שוקי הקהיליה ויאפשר לנו התחרות הוגנת. מדינתנו עודנה צעירה ועודנה נאבקת בקשיים מרובים. לפנינו עוד משימות כבדות לבצען – קליטת עולים, פיתוח הארץ והשגת איזונה של כלכלתנו. בלי הסדר של יחסי הכלכלה שלנו עם אירופה יקשה עלינו עוד יותר להשיג מטרות אלו. אנו בטוחים שאתם, נציגי הקהיליה האירופית וחברותיה, תכירו בייחודן של בעיותינו ובחומרתן, ושההסדר אליו נגיע ישקף את הכרתכם בצורך בקשר אמיץ, כולל ודינמי, בין כלכלותינו; קשר שימנע מאתנו פגיעה כלכלית חמורה, אשר ודאי שאין הקהיליה רוצה לגרום לנו.

אירופה עומדת עכשיו בפני שלב חדש בתולדותיה. מהאודים העשנים של שתי מלחמות־העולם עלה חזון חדש, של שיתוף פעולה ושל אחדות אירופית, שהקהיליה היא גרעינה. שיתוף זה בכוחו לשנות לטובה את פני אירופה ואת פני העולם כולו. עצמתה התרבותית והכלכלית של אירופה החדשה תירתם מעכשיו למחיקת זכרון של איבות העבר, להעלאת רמת חייה של האוכלוסיה, לחיסול השרידים של העוני והבערות ולעזרה למדינות חדשות ומועטות פיתוח, המתחילות רק עכשיו בצעדיהן הראשונים לקראת קידמה חברתית וכלכלית.

על רקע זה יש משמעות מיוחדת לקביעת צורת היחסים בין אירופה ובין ישראל, והחלטת מועצת השרים משקפת בבירור משמעות זו ואת האחריות שאירופה חשה לגבי עתידה הכלכלי והמדיני של ארצנו. לאחריות זו שרשים היסטוריים עמוקים בעבר והיא נושאת תקוות גדולות לעתיד.

הקשר ההיסטורי בין אירופה והעם היהודי

אדוני היושב ראש, ברשותך אסקור בקצרה את הקשרים המסורתיים בין עם ישראל לבין אירופה וכן את הקשר ההיסטורי בינינו.

במשך אלפיים שנה שלובים תולדות עמנו באלו של אירופה, מאז ימי קיסרות רומי ועד ימינו. דורות על דורות היתה אירופה הגורם הדומיננתי בחיינו. אל יבשת זו הבאנו את מסורתנו, את התנ“ך, שיצא מאותה כברת ארץ על חופו המזרחי של הים התיכון, עליה אנו מחדשים כיום את עצמאותנו המדינית. כאן – בנרבונה ובמונפלייה, בשפייר, בורמייזה ובמגנצה, ברומא ובונציה, באמשטרדם, בהמבורג ובפרנקפורט, ישבו חכמינו, פירשו את התנ”ך וניסו להחדיר את ציווּייו המוסריים לחיי היום־יום של העם. בתקופה החדשה תרמו בני עמנו, שישבו ביניכם, את תרומתם הרוחנית בכל תחומי המדע, האמנות וההגוּת. מיטב תרומה זו הפך חלק אינטגרלי ורב־פאר של היצירה והמסורת התרבותית של המערב.

כאן, בערי אירופה ובעיירותיה, עמדו אבותינו והתפללו שלוש פעמים ביום: “ותחזינה עינינו בשובך לציון”. לכל ארץ חדשה אליה הגיעו הם נשאו אתם את געגויהם לארצם ישראל ואת תקותם לחזור אליה ביום מן הימים. שאיפה זו מצאה באירופה את גיבושה הרעיוני – את הציונות.

האידיאלים של המהפכה הצרפתית ותנועת האיחוד של איטליה וגרמניה במאה ה־19 – כל אלה השפיעו על חזון הקמת המדינה היהודית. מתנועות אלו הושפעו ראשוני מורינו ומנהיגינו. כאן למדנו כי הפתרון לבעיות היהדות והיהודים הוא בהקמת מדינת היהודים בארץ. במדינה משלו ימצא לעצמו היהודי הנודד בית. כאן יוכל להקים חברה דמוקרטית ומשק יוצר, מושתתים על עקרונות הצדק החברתי, אותו צדק עליו דיברו בלהט נביאי ישראל והוא הפך יסוד עיקרי של התודעה האירופית.

במשך מאות בשנים היו היהודים עולים לארץ ובמאה השנים האחרונות, מאז תחילת הציונות המודרנית, החלו השבים לציון לעסוק בעבודת האדמה, כדי לגאול עם גולה בבניית ארץ הרוסה. עם השנים גדל הישוב העברי בארצנו, כשהוא נלחם במדבר, במאמץ לכבוש אותו ולהפריח השממות.

היסטוריה של הישוב והמדינה

לאחר שהחל הישוב העברי להתרחב בארץ ולאחר מאבקים פוליטיים רבים, הוכרה בשנת 1917 זכותנו להקים בית לאומי בארץ ישראל, ובשנת 1922 אישר חבר־הלאומים זכות זו. בהחלטת חבר־הלאומים נאמר:

“Recognition has thereby been given to the historical connection of the Jewish people with Palestine and to the grounds for reconstituting their national home in that country”.

בשנים של עד מלחמת־העולם השניה פעלנו למימוש זכות זו. הרחבנו בהתמדה חברתנו ומשקנו; קלטנו אלפים ורבבות מפליטי המשטר הנאצי. היתה זו הטרגדיה ההיסטורית של עמנו, ואולי של האנושות כולה, שהיינו אז ללא ריבונות מדינית; שערי הארץ היו נעולים והמפתחות לא היו בידינו. משום כך נספו מאות אלפים מבני עמנו בשואה בשנות מלחמת־העולם.

שואת היטלר הכתה את עמנו מכה איומה. הקיבוץ היהודי באירופה, בין המיליונים הרבים, הושמד ברובו הגדול בשנות המלחמה. אוצר עצום של ידע ותבונת כפים, חכמה ונסיון, מרץ ותקוות, אמונה ואהבה – מצא קצו במשרפות ובבורות המות. רק לאחר המלחמה ניתן לנו, לשרידים מיותמם של משפחות ענפות, לבוא ליבשת ההרוסה ולאסוף אחד לאחד את אחינו שנותרו, שארית הפליטה, ולנסות להביאם לחוף מבטחים.

בלבנו גמלה ההחלטה הנחושה כי לא נתן ששואה כזו תחזור, וידענו שאין דבר זה ניתן בלי הקמת מדינה ריבונית משלנו. החלטת האומות המאוחדות, ב־29 בנובמבר 1947, בה התאחדו מערב ומזרח, היתה הוכחה כי גם מצפוּנו של עולם הכיר בחוב שהאומות חייבות למרטירולוגיה עקובת הדם של עמנו. על סמך החלטה זו, ובתוקף החלטיותו ואמונתו של הישוב העברי בארץ, הקמנו את מדינת ישראל וגוננו עליה מפני אויבים.

רבותי, מאז יומה הראשון של המדינה החילונו לבצע את המטרות לשמן הוקמה. פתחנו שערינו לרוָחה לפני כל יהודי הרוצה לחיות בארץ. חוק־היסוד הראשון שחקקה הכנסת שלנו – חוק השבוּת – קובע זכות זו בצורה שאינה ניתנת לשינוי. אנו חותרים למזג בני כל גלויותינו לאומה אחת, לעצב חברה מודרנית הבנויה על קדושת חיי אדם וזכויותיו ולבנות כלכלה בריאה המבוססת על עבודה יצרנית.

כיום, כחמש־עשרה שנה לאחר החלטת האומות המאוחדות, יכולים אנו לציין, בכל הצניעות, הישגים בדרך לביצוע מטרותינו – הישגים המדרבנים אותנו ליתר מאמץ לעתיד, שכּן עוד ארוכה הדרך לפנינו.

הישגי הפיתוח

קטנה היא ארצנו. שטחה כ־20 אלף קמ"ר. על שטח זה היו בעת הקמת המדינה, ב־1948, כ־750 אלף נפש. בזכות המאמץ ההיסטורי להגשים קיבוץ הגלויות, גדלה אוכלוסיית המדינה, וכיום חיים בארצנו יותר משנים ורבע מיליון – פי שלושה. אנו מקוים להגיע עוד לפני סוף העשור הנוכחי לשלושה מיליון נפש.

נקטנו מדיניות־פיתוח נועזת לקראת ביסוס כלכלי. חשפנו ממעמקי האדמה מים, הטינו נהרות והזרמנו אותם למרחקים להשקות מאות אלפי אקרים של אדמה יבשה וצמאה; סיקלנו אדמות מסלעים, ייבשנו ביצות והקימונו מאות כפרים חדשים; על צלעות ההרים נטענו יערות; בנינו בתי־חרושת, כרינו מכרות, סללנו כבישים ומסילות־ברזל, ואנו מקימים ומרחיבים נמלים; בנינו מאות אלפי בתים לשיכון העולים; בנינו צי מסחרי וקוי תעופה; פיתחנו תעשיית תיירות והרחבנו מערכת שירותים. קצב פיתוח זה הביא לכך שהתוצר הלאומי גדל מדי שנה ב־10% בממוצע.

מבנה המשק

המבנה הכלכלי של ישראל כיום הוא של משק מפותח. החקלאות תורמת כ־12 אחוז מההכנסה הלאומית ומספקת כמעט את כל צרכי המשק במוצרים שכדאי לייצרם בארץ. בו בזמן אנו מייבאים גם כמויות גדולות של מוצרים חקלאיים שונים.

התעשיה תורמת למעלה מ־22 אחוז מההכנסה הלאומית. כתוצאה מתיעוש המשק עיקר יבואנו כיום הוא בציוד ובחמרי־גלם המעובדים בארץ, לצריכה מקומית וליצוא. חלקה של התעשיה ב־.P.N.G ¹ יעלה, מאחר ואנו צופים שעיקר הגידול ביצוא יהיו מוצרים תעשייתיים.

כן יעלה חלקה של התחבורה, התורמת כיום 7.5 אחוז מההכנסה הלאומית, ואף חלק של הסקטור הכספי שחלקו בהכנסה הלאומית הוא כ־9.5 אחוז.

בשנת 1962 יסתכם היבוא לישראל ב־862 מיליון דולר, מתוך הסכום של 2,516 מיליון דולר של כלל המקורות העומדים לרשותה של ישראל, כלומר – 34.5%. בשנת 1966 עמד היבוא לגדול עד ל־1,277 מיליון דולר, מתוך הסכום של 3,596 מיליון דולר של כלל המקורות העומדים לרשותה של ישראל, כלומר – 35%. מספרים מועטים אלה מראים שהמשק הישראלי הנו כבר כיום משק מודרני, ובאיזו מידה ממלא המסחר הבינלאומי תפקיד גדול בתכניות לפיתוחו הנוסף.

תעסוקה ושכר

בזכות הפיתוח נקלטו כמעט כל מבקשי העבודה ואין כמעט אבטלה. העולים החדשים היורדים מהאניה ומהמטוס נקלטים בעבודה מיד עם בואם. העובדים מקבלים שכר ותנאים סוציאליים ברמה אירופית ותנאי־חייהם מקבילים לאלה הקיימים בכמה מארצות הקהיליה.

מבנה הכלכלה

בכלכלתנו פועלות – זו בצד זו – יזמה פרטית, קואופרטיבית, ציבורית וממלכתית וכן שותפויות בין הון פרטי לציבורי, בין עובדים ובעלי הון. תנועת־העובדים, שראתה עצמה מראשיתה אחראית לבנין המשק הלאומי, התגייסה למשימות החלוציות במלוא כוחה. במסגרתה פועלים מאות ישובים חקלאיים בצורה קיבוצית ומושבית, כמו קואופרטיבים יצרניים ושירותיים, והיא מפעילה ישירות מפעלי תעשיה, בניה ושירות. בידי בעלים פרטיים נמצאים רוב מפעלי התעשיה, רוב ענף הבניה, חלקים נכבדים של המשק החקלאי, רוב רובו של המסחר והבנקאות וכן רוב רובם של השירותים. הממשלה מעודדת כל אלה מתוך אמונה בצורך לתת אפשרות ביטוי לכל אידיאה חברתית והזדמנות שוה לכל יזמה קונסטרוקטיבית.

מדיניות כלכלית – ליברליזציה

מאמצים משותפים אלה הבטיחו הרחבה גדולה בייצור הפיסי והביאו להתחלת שינוי באפיו של המשק הישראלי. השתחררנו מהמחסור החמור במצרכים, שהיה אפייני לשנים הראשונות של המדינה וכתוצאה מכך יכולנו להתחיל בליברליזציה של המשק. ביטלנו הגבלות על יבוא. השנה שינינו את שער החליפין כדי להתאים את השער לכוח־הקניה הממשי, ביטלנו סובסידיות ופרמיות, ואת אלה – מהמסים על היבוא, ששימשו פיצוי על הערכת־היתר של שער־החליפין הרשמי. אנו מקטינים בהדרגה את ההגנה על הייצור המקומי וחושפים אותו להתחרוּת מצד היבוא, לשם ייעול הייצור והוזלת מחירים בשוק הפנימי.

הישגים סוציאליים

ישראל מניחה ביסוד חייה הסוציאליים את הרצון ללמוד ולסגל לעצמה כל הישג חברתי שהושג בארצות המפותחות. האשה זכתה לשויון־זכויות מלא. נשותינו, אמהותינו ובנותינו תופסות מקומות נכבדים ביותר בחיינו בכל השטחים. זכויות אלו רכשה האשה לעצמה בעשרות שנות עבודה, יד ביד עם הגבר, בכל משימה: בכיבוש העבודה, בבנין, בחינוך, ברפואה ובהגנה. בנינו רשת חינוכית ענפה – מגני ילדים ועד אוניברסיטאות. כל ילד זוכה בלימוד חינם עד גיל 14 ואנו מסייעים בידי ילדים מוכשרים ללמוד בבתי־ספר תיכוניים וגבוהים. תשומת־לב מוקדשת לילדים שבאו מארצות מפגרות מבחינה כלכלית ותרבותית, שלא זכו בבית הוריהם לתנאים שיביאום לפיתוח מלוא כשרונותיהם. הוקמו בתי־חולים וקופות חולים עממיות, המבטיחות רמה גבוהה של שירותי בריאות. אורך־חיים המצופה בארצנו הוא מהגבוהים בעולם. ביערנו מהארץ מחלות קשות – מהמלריה שפקדה את ראשוני חלוצינו בבואם ארצה עד לשחפת, שהביאו אתם פליטי מחנות הריכוז ויוצאי הגיטאות והקסבות של המזרח התיכון.

מבנה פוליטי – דמוקרטיה

ישראל היא מדינה דמוקרטית, השומרת על חירותו וכבודו של הפרט ומנסה לתת להם את מלוא הביטוי החפשי בחיים הפוליטיים, בחיי הציבור, בעתונות ובקשר חפשי עם ארצות־חוץ, ללא הפליה בגלל מין, דת וגזע.

שיתוף פעולה עם מדינות חדשות

מתוך רצוננו הכן לקשור קשרי־ידידות עם כל העמים, וכשאנו מוּנעים על־ידי האידיאלים ההומניסטיים של תרבות המערב, לא ראינו עצמנו פטורים מאחריות לגבי מדינות צעירות ואומות מתפתחות אחרות. מאז החילונו לקשור קשרים עם המדינות החדשות של אפריקה ואסיה, לפני שבע שנים, העמדנו לרשותן, במידת יכלתנו הצנועה, את נסיוננו בשטחי הפיתוח הכלכלי והחברתי. שלחנו לארצותיהם מאות מומחים לחקלאות, השקיה, בנין, רפואה, חינוך ומינהל. אלפי משתלמים באו מארצות אלו לארצנו ללמוד כאן מנסיוננו; הקימונו חברות משותפות לפיתוח מקורות מים, חקלאות, בנין, כבישים ותעשיה. יחד אתן אנו מחפשים דרכים לפיתוח כלכלי מהיר תוך שמירה על משטר דמוקרטי. נראה לנו שדוקא משום שאנו עצמנו עודנו נאבקים בבעיות, שמדינות ותיקות מאתנו כבר פתרו, ייקל עלינו לגשור גשר של הבנה וחיפושי־דרך משותפים עם אומות צעירות אלו. יצוין, כי שיתוף־פעולה זה עולה יפה, ודומה כי ניתן להרחיבו למען הגברת החירות והקידמה בעולם.

בעיות העומדות לפנינו

כיום צופה מדינת ישראל לקראת העתיד באופטימיות ובאמונה, אבל עודנה עמוסת בעיות שטרם נפתרו, ואנו יודעים כי שנים רבות של קשיים עודן מחכות לנו.

העליה לארץ נמשכת. מאות אלפי יהודים מכל היבשות, מאסיה ואפריקה, מאירופה המזרחית ואמריקה רואים עצמם כיום מועמדים לעליה, וישראל נתבעת ותובעת מעצמה לפתור את בעייתם. לשם קליטתם במשק, והפיכתם מצרכנים בלבד לעובדי עבודה פרודוקטיבית הנושאים את עצמם מבחינה כלכלית – יידרשו אמצעים רבים.

עודנו תלויים במידה רבה ביבוא־הון ובעזרת־חוץ למימון הפיתוח והוצאות הבטחון. עוד לא הגענו לאיזון יבואנו ויצואנו. אמנם, בעשר השנים האחרונות גדל יצוא הסחורות מ־46.8 מיליון דולר ל־245.3 מיליון, אבל גם כיום אינו מכסה אלא 53% מכלל יבוא הסחורות שלנו שהגיע ב־1961 ל־586.3 מיליון דולר. בעיה זו היא אולי החמורה ביותר בכלכלתנו, ומשום כך אנו מייחסים חשיבות כה רבה למשא־ומתן זה עם הקהיליה.

קשרינו הכלכליים עם אירופה

אירופה היא השותף החשוב ביותר למסחרנו הבינלאומי; היא הסַפּק הגדול ביותר והלקוח העיקרי שלנו. בשנת 1961 ייבאנו מאירופה הלא־קומוניסטית סחורות בסך 323.9 מיליון דולר, שהם 55.2% מכלל יבואנו. הסכום הזה אינו נופל מארצות אחרות, גדולות מאתנו בשטח ובאוכלוסיה. ייצאנו לאירופה כ־145.5 מיליון דולר, כ־59.3% מכלל יצואנו. לפי תכניות הפיתוח שלנו אף יגדל אחוז זה. אנו מעריכים שאם לא יוגבל יצואנו לקהיליה נגיע ב־1966 לכך שכ־75% מיצואנו יופנו לארצות הקהיליה, כולל אותן ארצות אירופה אתן נמצאת הקהיליה במשא־ומתן בשלב מתקדם. מספרים מועטים אלה מסבירים לכם עד כמה חיוני בשבילנו הסדר חיובי עם הקהיליה.

עמדתה של הקהיליה לישראל

אנו מאמינים שהחלטת מועצת השרים על פתיחת משא־ומתן עם ישראל מעידה על ההכרה שקשר כלכלי הדוק עם ישראל הוא טבעי. הכרה זו כשם שהיא פרי מדיניותו הכלכלית של השוק, הרי היא נובעת מקשריה של ישראל עם יבשת אירופה, עליהם עמדתי בתחילת דברי.

מראשית קיומה הצטיינה הקהיליה בהכרה שתפקידה כפול. היא קבעה כי עליה להיות שלב נוסף בהתקדמות עמי היבשת לקראת אחדות אירופית אמיצה ומהודקת. בה בעת עליה להיות גורם רב־עצמה שיגדיל תרומתה של אירופה לקידמה הכלכלית של העולם כולו. כפל תפקידים זה קבע את מדיניותה של הקהיליה לגבי מדינות אחרות. ביטוי ברור לכך ניתן בפתיחה להסכם רומא.

מר פ. ה. ספאק, סגן ראש הממשלה ושר החוץ של בלגיה ואחד מהוגי הקהיליה, נתן ביטוי מזהיר לרעיון זה בנאומו לפני עצרת האומות המאוחדות ב־1 באוקטובר ש.ז. ובסיום דבריו הצהיר מר ספאק: “קבלונו ללא פחד, אלא בבטחון ובשמחה, אנו מושיטים את ידנו בידידות לכל, ללא יוצא מהכלל”.

אשר לישראל, הרי יורשה לי לצטט את דבריו של ד“ר בירקלבך, יו”ר ועדת החוץ של הפרלמנט האירופי, שאמר: “הים התיכון אינו גורם מפריד אלא מהוה גשר בין העמים”. ודאי לי שדיונינו יעמדו בסימן עקרונות חיוביים אלה, שכן בכך רצוננו – לקבל את הופעתכם ללא פחד, לגשור על הים התיכון.

ייחודה הכלכלי של ישראל

אנסח את גישתנו במשפט אחד – אנו רוצים בהסדר שיביא בחשבון את ייחודה הכלכלי של ישראל.

ייחוד כלכלי זה הוא פרי כמה וכמה גורמים, וברשותכם, רבותי, אפרט אותם:

א) ישראל הממלאה את ייעודה ההיסטורי קולטת מאות אלפי עולים חדשים. השנה, למשל, תגדל אוכלוסייתנו ב־5% ויותר. כדי לספק לעולים אלה תעסוקה יצרנית יש צורך בהשקעות־ענק, לסיפוק צרכיהם הראשוניים ולהבטחת תהליך הפרודוקטיביזציה שלהם בעבודה יצרנית.

ב) לישראל עדיין גרעון חמור במאזנה המסחרי והשותף. על אף הגידול המהיר בייצור וביצוא, עודנו תלויים במידה רבה ביבוא הון לשם סתימת הפער בין יבוא ליצוא. למזלנו אנו נעזרים כיום ביהדות התפוצות ובגורמים אחרים למימון פער זה, אבל תוך שנים מועטות נעמוד בפני ירידה צפויה ביבוא ההון, ואם לא נגדיל את היקף היצוא שלנו בכל המהירות האפשרית מבחינת כושר ייצורנו הכלכלי, אנו עלולים לעמוד בפני משבר כלכלי חמור, שיביא לידי תוצאות חברתיות ופוליטיות הרות־אסון.

ג) הפעילות הכלכלית בישראל תלויה במידה מכרעת בסחר הבינלאומי. בגלל מיעוט אוצרות הטבע, אנו מוכרחים לייבא רוב חמרי־הגלם מבחוץ. לא נוכל לממן יבוא זה בלי יצוא גדול, ובהעדר יבוא לא נוכל לקיים משקנו ולספק צרכי האוכלוסיה בסחורות, וּודאי שלא נוכל להרחיב את המשק ולקלוט עולים.

ד) היצוא הישראלי אינו מרוכז רק במספר ענפם עיקריים, אלא הוא משׂתרע על ענפים רבים המגיעים למאות. השוק הפנימי הוא קטן, ולשם הוזלת הייצור עלינו לייצא בהיקף גדול. השוק הפנימי של אומה המונה רק ¼2 מיליון נפש, ואפילו אם רמת־החיים היא אירופית, לא יאפשר ייצור לפי סטנדרד אירופי במחירים אירופיים. גורם זה בודאי ברור לאומות שהרגישו כי אפילו שוק פנימי של 40 מיליון נפש איננו גדול למדי בתנאי הייצור המודרניים. בלי יצוא ניכר וגדול, יוּשבּת חלק מכושר ייצורנו הפיסי. פירוש הדבר – סגירת מפעלים, אבטלה בממדים רחבים והחמרת מצבנו הכלכלי והחברתי.

ה) המים והקרקע בישראל מוגבלים. תעשיות היצוא הן השטח היחיד בכלכלתנו, בו ניתן להגדיל את הייצור ולקלוט עובדים חדשים.

ו) ישראל קונה מאירופה את מרבית יבואה. נוכל לקיים היקף יבוא זה ולהגדילו רק במידה שיעמוד לרשותנו מטבע־חוץ הדרוש למימון הקניות, מתמורת יצואנו לאירופה.

ז) אין לישראל כיום שוקים אלטרנטיביים בהיקף מספיק ליצוא הנוכחי שלה, וּודאי שלא לגידול היצוא. המדינות השכנות, שהיו צריכות להיות השוק הטבעי, סגורות בפנינו. החרם הערבי וסגירת תעלת סואץ, שהם בניגוד גמור להחלטות האו"ם, מכבידים על כלכלתנו וגורמים לה נזקים רבים. שוקי אסיה ואפריקה מוגבלים ביכולת קליטתם. ארצות אלו עודן מועטות פיתוח ואינן נזקקות ליבוא גדול של מוצרים מהסוג שישראל מייצאת. בשוקי ארצות־הברית קשה עלינו ההתחרות בגלל הוצאות ההובלה הגבוהות. בתנאים אלה רק השוק האירופי הוא הטבעי.

ח) היצוא הישראלי פגיע במיוחד להעלאות מכס. אנו מייצאים מספר גדול של מוצרים, אשר חמרי־הגלם שלהם מיובאים, ואילו אנו רק מעבדים אותם. שיעור הערך המוסף ברוב מוצרינו התעשייתיים אינו עולה על 50%; כך שמכס של 10%, לדוגמה – מקטין את התמורה ליצרן בארץ ב־20% ויותר. היצוא הישראלי לא יוכל לעמוד בכך.

ט) בלי הסדר עם השוק יקטן היקף יבוא ההון. סיכויינו להמשיך ולמשוך משקיעים לארץ יקטנו במאד אם המשקיעים הפוטנציאליים לא יראו סיכוי למכור תוצרתם לשוק היצוא הטבעי – השוק האירופי.

ברצוני להדגיש שכל אלה אינם בבחינת סכנות שלעתיד לבוא. כבר עומדים ענפי־יצוא מסוימים שלנו בפני קשיים רבים בגלל המדיניות החקלאית המשותפת והשינויים שחלו בהסדרי המכס של הקהילה. במידה שיוחש קצב הביצוע של הסכם רומא, בלי הסדר הולם בינינו, ייפגעו קשות ענפים נוספים.

אדוני היושב־ראש,

יודע אני שישנן אולי מדינות אחרות הנתקלות בכמה מבעיות אלו. אולם בטוחני, כי אין אף מדינה אחת הנתונה בלחץ של כל מכלול היסודות הללו גם יחד. ריכוז זה של בעיות הוא המייחד ומאפיין את יחסינו עם הקהיליה האירופית.

אופיו של ההסכם הדרוש

במשך למעלה משלוש שנים של מחקר יסודי וחילופי דעות בין נציגיה של הקהיליה לבין נציגינו ניסחנו את הבעיות הניצבות בפני ישראל ואת הפתרונות המתאימים להן.

בשיחות המוקדמות שהתנהלו בבריסל בחודש מאי ש.ז., בעקבות החלטת מועצת המיניסטרים מ־3 באפריל ש.ז., נתקבלה עקרונית ההכרה בייחודן ובחומרתן של בעיותינו. נוכח החלטת מועצת המיניסטרים מ־1 לספטמבר ש.ז., אני מרשה לעצמי לומר שעלינו לעבד כאן הסכם כולל ודינמי, אשר יביא בחשבון בצורה הולמת את ייחודה הכלכלי של ישראל ואת זיקתה למשק האירופי.

הסכם כולל עדיף גם מבחינת היעילות הכלכלית. הוא יאפשר פיתוח מאוזן של המשק. הוא יאפשר פתיחת שערים בפני סחר בינלאומי והמשך תהליך הליברליזציה של היבוא שלנו. הוא יאפשר גם התפתחות חיובית ודינמית של הסחר בין ארצותינו ללא הפרעה, לתועלתם של כל הנוגעים בדבר.

יש לזכור, כי מדי שנה בשנה נוצרים בישראל המתפתחת ענפים חדשים. ישנם מוצרים שלפני כמה שנים לא יצרו אותם בכלל בארץ – ואילו היום אנו מייצאים מהם במיליוני דולרים; מאידך גיסא, מוצרים אחרים אשר לא נצרכו כלל בארץ, מיובאים על ידינו במיליוני דולרים; ומאחר שעלינו להמשיך ולהשקיע מיליונים רבים של דולרים בפיתוחה של כלכלתנו, מן ההכרח להבטיח את הדבר, כי השקעות אלה יכוּונו לאפיקים הכלכליים בעלי היתרונות הרבים ביותר.

עקרונות להסדר

לאחר שתיארתי את הבעיות כפי שהן נראות לי, אציין, ברשותך האדיבה אדוני יושב הראש, כמה עקרונות מנחים למשא־ומתן שהוחלט עליו על־ידי מועצת המיניסטרים:

א. אנו מציעים לבדוק במשא־ומתן זה את כל הצורות האפשריות להסדר בין ישראל לקהיליה, במסגרת תנאיו של הסכם רומא;

ב. אנו סבורים שבדיונינו עלינו להתרכז במציאת פתרון מעשי לבעיות וכי תסכימו שבשלב זה יש להעדיף זאת על ההגדרות הפורמליות;

ג. בתנאים הנוכחיים יש לראות כהסדר הפותר את בעיותינו בצורה הנאותה ביותר, הסדר כולל לגבי כל הסחורות והשירותים הנכנסים או העלולים להיכנס, למסחר בין ארצות הקהיליה וישראל;

ד. עלינו למצוא הסדר אשר יוכל לשמש הדרכה עבורנו במדיניות ההשקעות שלנו;

ה. כתוצאה מהאופי הדינמי של הקהיליה ושל המשק הישראלי, נראה שיש צורך לקבוע את הפרוצדורות ודרכי הפעולה שיהיה בכוחם לענות על הבעיות שתתעוררנה בעתיד;

ו. אנו מוכנים, כמובן, לקבל על עצמנו את האחריות וההתחייבויות הנובעות מהסדר כזה.

סיכום

רבותי! לסיכום, הצגתי בפניכם את מצבה של ישראל לאשורו. יודע אני, כי יש ביניכם כאלה שכבר שמעו על כך. אחרים ראו את ארצנו בעיניהם, ואלה שלא ראוה עדיין – מוזמנים לבקרנו, כפי שאמרו כבר המקורות: “טוב מראה עינים מהלך נפש”.

מכל מקום, תקותי היא, כי דברים אלה תרמו למאמצינו להדביק אתכם בתחושת מצבנו. היינו רוצים, כי גם אתם תהיו שותפים להרגשת האחריות הרובצת עלינו לגבי מפעל תקומתו של העם היהודי בארצו; זהו מפעל שחלומותיהם של מאות דורות תרמו להקמתו, ושקם מתוך סבל על־אנושי, מקרבנותיהם של מיליונים, והוא נסיון לחדש נעוריה של אומה עתיקה.

דורות על דורות נשא עם ישראל עיניו לציון, בתקוה שיזכה לקומם הריסות ארצו ולחדש את קוממיותו המדינית. במשך עשרות שנים אנו בונים ארץ זו, בעמל כפים ובמאמץ רוחני, בהתמדה ובעקשנות. זכות גדולה עמדה לנו לחזוֹת בראשית עצמאות מדינית וכלכלית, ומחובתנו להמשיך במילוי משימה זאת. מציאות עולמנו הטילה על כולנו את ההכרח והזכות להגיע לשיתוף פעולה כן בין עמים. אנו מוכנים לתת את חלקנו לאתגר הגדול הזה.

הביטוי הנאמן ביותר של הקהיליה הוא החזון ההיסטורי של מייסדיה והאופק הרחב של מחשבתם. בטוחני, כי הם ימצאו גם את ביטוים ביחסים שבין הקהיליה הכלכלית האירופית לבין ישראל.

---

על מדיניות השכר

מאת

לוי אשכול

בכנסת, 25 במאי 1964

כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה,

מדיניות השכר, כפי שהצהירה עליה הממשלה, הנה חלק מהמדיניות הכלכלית של הממשלה, השוקדת על פיתוחה הכלכלי של המדינה והגברת בטחונה. אין לראות במדיניות השכר נושא עצמאי אשר ניתן לדון בו ללא קשר למצבנו הכלכלי בכללו.

בשל רגישות הנושא והמתח המתלוה לדיוני השכר מאבדים לעתים הגורמים הקשורים בנושא את שיקול הדעת הכולל ונתפסים לפתרונות קלים שכביכול יענו לדרישות ספציפיות מבלי לגרום זעזועים במשק. הדן בנושא בדרך זו מַשלה את עצמו, ומסוכן מזה – מַשלה אחרים. לא קלה הדרך לתקן העיווּתים שנוצרו במרוצת השנים בלחץ תביעות שכר ופתרונות “אד-הוק”. בכל פתרון יסודי וברירת דרך חדשה נתקלים בקשיים אשר חובה עלינו לראותם ולהתגבר עליהם. דרך קלה היא לצאת בהצהרות בגנות הממשלה המאבדת, כביכול, דרכה בסבך השכר מבלי להציע מדיניות-שכר חדשה.

אין סילוף-אמת קשה מזו, וכל המעלה טענה זו מתכחש במזיד לפעולתה של הממשלה בנושא זה בשנים האחרונות.

שתי אבני-פינה הונחו בקביעת מדיניות השכר לשנים הבאות המושתתת על יסודות קבועים ולטוח ארוך. בשירות הציבורי – דין-וחשבון ועדת הורוביץ, ובמשק בכללו – המוסד לחקר התפוקה וההכנסות.

ב-1961 מונתה ועדה ציבורית בהשתתפות כל מפלגות הכנסת, בראשות נגיד בנק ישראל, אשר מתפקידה היה לבדוק ולהמליץ על שינויים שיאפשרו סילוק העיווּתים שנוצרו במרוצת הזמן במערכת השכר בשירות הציבורי. על אף ניגודי עמדות והשקפות-עולם, כביכול, של חברי הועדה הגיעה הועדה להחלטה פה אחד בבעיות העיקריות.

הועדה המליצה על מערכת-שכר חדשה לעובדי השירות הציבורי, המושתתת על מרכיבי-שכר אחידים לכל התפקידים, שהעקרון המונח ביסודה הוא תשלום שוה בעד עבודה בעלת ערך שוה.

כפתרון להסדר השכר בכלל המשק, יזמו ההסתדרות והממשלה הקמת מוסד לחקר התפוקה וההכנסות. גם בארצות אירופה קיימת מגמה לקשור את עליית השכר בעליית הפריון והתפוקה הלאומית, כדי למנוע השפעות אינפלציוניות של עליות שכר מעל ליכולת המשק. ההסכם על הקמת המוסד נעשה בהשתתפות הממשלה, ההסתדרות והתאחדות בעלי התעשיה. כל הגורמים היו בדעה ברורה שניתן להיטיב את שכרו של העובד וכל השותפים האחרים בייצור רק במידה שהגידול בתפוקה מצדיק זאת. בהתאם לממצאי המוסד נקבעה מדיניות השכר ל-1964 והוחלט על העלאת שכר העובדים בשיעור של שלושה אחוזים בנוסף לזחילה אוטומטית של השכר ותוספת יוקר. חריגה מדרך זו היתה מוליכה שולל את העובדים וכל תוספת שכר מעל זאת עלולה לגרור את המשק למעגל הרסני של עליית מחירים ואינפלציה המביאה נזק בראש וראשונה לציבור העובדים.

רבות הן תרופות הקסם שהוצעו בעת האחרונה במתן פתרונות חלקיים, אך המציעים לא ראו חובה לעצמם לפרש היטב כיצד ניתן להביא הצעותיהם מן הכוח אל הפועל.

אין זו דרך נכונה לתלוש נקודה אחת או שתים ולהתיחס אליה בלבד. אלה המציעים לנתק את הצמידוּת בין קבוצות העובדים השונות כפתרון חלקי לבעיית השכר על-מנת לתת פיצוי מעל לשלושה אחוזים לחלק מהעובדים, האם מציעים הם מתן תוספת קטנה משלושה אחוזים לחלק האחר? או שמא בידיהם פתרון-קסמים המאפשר מתן תוספת גדולה יותר מאשר המשק מסוגל לעמוד בו. מהו סדר העדיפויות המוצע על-ידיהם? איזה ענף יעדיפו ומה הם השיקולים המנחים אותם? והאם שאלו פיהם של אלה שיישארו בהעלאה של 3% בלבד כאשר אחרים יקבלו יותר?

הצמידות הקיימת כיום בין קבוצות העובדים השונות אינה ברובה צמידות פורמלית, שנקבעה על-ידי הממשלה, אלא ביטוי למבנה החברתי בארץ הנעדר מחיצות חברתיות תלולות בין קבוצות העובדים השונות. מבנה חברתי זה הביאנו להישגים המדיניים, הבטחוניים והרוחניים. במסגרת השירות הציבורי נותן דו"ח הורוביץ תשובה על חלק מבעיות הצמידות על-ידי קביעת דירוג אחיד לפי אמת-מידה אובייקטיבית להערכת התפקידים.

נראה היה שדרך זו תאפשר מציאת פתרון כולל וצודק לתביעות השכר של הקבוצות השונות בשירות הציבורי. בכל מהלך הדיונים על הכנסת השיטה החדשה שותפו באופן פעיל אנשי ההסתדרות, נציגי איגוד עובדי המדינה והסתדרות הפקידים. הדבר נעשה בידיעת כולם ובסיכוי ברור שעולים אנו על דרך המלך בקביעת מערכת שכר חדשה בשירות הציבורי. משונה ומצער היה לראות את חוסר הסבלנות שגילו חלק מקבוצות העובדים בדחיקת הקץ ובנסיון להשיג הטבות מידיות אשר היו הורסות את השיטה המוצעת כבר בראשיתה. קשיים אלה מנעו ביצוע מהיר ויעיל של הכנסת השיטה החדשה.

הקשיים הנערמים לאחרונה במשא-ומתן עם העובדים בשירות הציבורי והזעזועים המלוים אותם, המאיימים לשבש ארחות המשק והמדינה, הביאו את הממשלה וההסתדרות למסקנה שיש להקים מוסד בוררים אשר יטפל בתקופה זו בכל הסכסוכים הקיימים בדיוני השכר במשק הציבורי. הסכמתנו להעביר הסכסוכים לידי בוררות באה לאפשר טיפול עניני בבעיות השכר לא תחת לחץ מזיק הפוגע בשירות הציבורי.

היקף התביעות של העובדים לעליית שכר והדרישות המופרזות שהועלו על-ידי הקבוצות השונות נראים, על רקע מצבנו הכלכלי-בטחוני והמאורעות והמצבים הסובבים אותנו, כאילו הופנו אלינו מעולם אחר.

במקרה של שביתה מוחלטת קיים במדינה נוהג לפיו אין המעביד משלם לעובדים שכר בעד ימי ההיעדרות – אלא אם מגיעים הצדדים להסדר אחר בסיום השביתה. גם בתקשי"ר בסעיף 42.116 נקבעה הוראה דומה כלפי עובדי המדינה וזו לשונה:

42.116. נעדר עובד מעבודתו לרגל שביתה, בין ליום-עבודה שלם או יותר, בין לחלק של יום-עבודה, לרבות השתתפות באסיפת עובדים שקוימה בשעות העבודה, ללא אישור המשרד או היחידה (ראה 05.211), אינו זכאי למשכורת בעד הזמן בו נעדר לרגל השביתה, אלא אם אישרה נציבות השירות שהוא זכאי לה.

יש הבדל בין משק פרטי השואף לרוחים לבין שירותי ציבור וממשלה. הוראה זו אמנם מדברת על היעדרות מעבודה, אולם, כאמור, לדעת הממשלה גם נוכחות במקום העבודה דינה כדין היעדרות מהעבודה – אם העובד רק נוכח במקום אך אינו עושה את עבודתו. אכן, רק עשיית העבודה בצורתה התקינה והמקובלת מזכה את העובד בשכר המגיע לו.

כמו בכל המקרים של קביעת המדיניות מטעם הממשלה, גם במקרה הנידון ייעשה ביצועה של המדיניות במסגרת החוקים הקיימים וגם בעזרת חקיקה חדשה – אם יהיה צורך בה.

אם ניענה לדרישות המועלות על-ידי הקבוצות השונות, נגרור את המשק לעליות-שכר הנאמדות במאות מיליוני ל“י, עליה של 20%, אשר חלק מקבוצות העובדים רואות בה עליה מינימלית. בהיקף תשלומי שכר במסגרת ההכנסה הלאומית של כ-3¹/₂% מיליארד לירות תסתכמנה עליות-שכר אלה במאות מיליונים ל”י.

הממשלה לא החליטה להטיל סנקציות בלתי חוקיות, ואם מישהו מפרש כך החלטת הממשלה הריהו מגלה אי-הבנה כלפי תכנה של ההחלטה. כונתה של הממשלה בהחלטתה הנדונה היתה לקבוע מדיניות מסוימת ולהודיע על מדיניותה זו לציבור כולו ולעובדים שלהם היא נוגעת. מדיניותה של הממשלה היא להתיחס לתופעה חדשה זו של האטת העבודה בשירותי-ציבור חיוניים כאל הפסקת-עבודה מוחלטת, והטעם לכך הוא שאין הבדל ממשי בין שביתה המתבטאת באי-עשיית העבודה, אגב היעדרות ממקום העבודה, ובין שביתה המתבטאת באי-עשיית העבודה, אגב נוכחות פיסית במקום העבודה. בשני המקרים אין העבודה נעשית והנזק לציבור ולמדינה הוא עצום.

אנו שוקלים עדיין אם דרושים תיקונים בחוק ומה הם. אך אם יתברר לממשלה שיש צורך ביזמה חקיקתית, היא לא תהסס לנקוט יזמה זו בהקדם. חשוב שהעם כולו ואלה המשתתפים או המתעדים להשתתף בשביתות או בשביתות-האטה למיניהן ידעו כי נחושה החלטתה של הממשלה להתגונן ולמנוע פגיעות בכל צורה שהיא במשק המדינה ובשירותיה, וכי היא תבצע החלטה זו, כפי שהודעה עליה, גם אם יהיה צורך ליזום חוקים מיוחדים או תיקונים בחוקים הקיימים – וגם אם יהיה צורך להקנות לחוקים אלה תוקף למפרע עד ליום שבו נמסרה לראשונה הודעת הממשלה על הפסקת תשלומי השכר האמורים ולכך התכּוַנו בהודעתנו.

הרוָחה הכלכלית בה אנו נמצאים כיום עלולה להוליך שולל את אלה המאמינים כי הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הרוחה היא לא פרי עמלנו ויצור משקנו בלבד, ואם לא נבססה – תהיה בת-חלוֹף.

מבמה זו פונה אני אל רגש האחריות של ציבור העובדים, אשר בטוחני כי לא יאכזב, לבל יחרגו בדרישותיהם מעבר ליכולת המשק ויטו שכם למציאת פתרון בעיות השכר. אם צעדנו צעד להקים מוסד בוררים, זכאית המדינה לדרוש מעובדיה שתיפסקנה ההכשלות והעיכובים, ואם לא ניתן להגיע לסיכום במשא-ומותן ישיר – יימסרו הדברים לבוררים.

---

ברכה לבנק ישראל

מאת

לוי אשכול

במסיבה במלאת עשור לבנק, ירושלים, 8 בדצמבר 1964

אני קצת “אשם” במסיבה הזאת הערב. עמדתי, יחד עם חברי, ליד עריסתו של בנק ישראל לפני עשר שנים. בעצם מילאתי תפקיד של מיילדת עוד שנתיים קודם, כאשר היה עלי להיכנס במקומו של אליעזר קפלן המנוח לעבי הקורה של ייסוּד בנק ממלכתי בראשותה של ועדה כבדת משקל. את המדינה הקימונו תוך כדי עמידה על הנפש, בעיצומן של להבות מלחמת הקוממיות. דבר זה, וכן סיבות הנעוצות בהיסטוריה של משק הכספים בארץ עד אז, הם שדחו את הקמתו של בנק ממלכתי עד ליותר משש שנים אחרי קום המדינה. גם אז לא בא הבנק אל המוכן. הוא הוטל לתוך המים הזדוניים של משק בהתהווּתו, של כלכלה שעיצבה וייצבה את דפוסי ההליכים שלה ואת ראשית מגעיה עם מוסדות פיננסיים בינלאומיים. במבט של עשר שנים לאחור נראה לי, שהבנק עמד יפה במשימות שהוטלו עליו. נראה לי, שהיה כאן זיהוי שלם בין המוסד לבין האיש שהועמד בראשו, הנגיד דוד הורוביץ, שלזכותו האישית יש לזקוף הרבה בפעולות הבנק בכלל ובמדיניות הכספים הבינלאומית שלנו בפרט. הוא שהפך את הבנק למצפן פיננסי ולמצפון פיננסי של המדינה.

עיינתי, לפני שבאתי לכאן, בדברים שאמרתי בכנסת לפני אישור חוק הבנק, דיברתי אז על שילוב נכון של עצמאות בנק ישראל עם תלותו הסופית בממשלה ועל יחסי הגומלין שצריכים לשרור בין השנים. יכול אני להעיד, שהרי הייתי בינתים כמה שנים שר האוצר, כי יחסי-גומלין כאלה אמנם נתיצבו והיו לברכה לכולנו.

אמרתי אז, כי לא החוק לבדו יקבע את יעילותו ואת הצלחתו של הבנק. הסמכויות החוקיות אינן אלא מסגרת שבתוכה נקבעת העמדה המיוחדת של הבנק המרכזי בשוק הכספים. התקוה שהבעתי אז, כי הבנק יעלה למעמדו הרם בטיפוח ובטיפול מתאים ונאמן, נתגשמה במלואה.

אוסיף על כך, כי תפקידים מיוחדים לבנק בתנאים שלנו בתוקף הנסיבות ההיסטוריות של הקמת מדינה חדשה וחדישה, הנוטלת עליה משימות חד-פעמיות בתולדות אדם. אחת התוצאות היתה, כי אצלנו ניתן לכסף, כמעט מהתחלה, ערכו החברתי הטהור כמעט, תוך ויתור על משמעות נכסית עצמית שלו. מבחינה זו הגענו לשלב העליון של ההתפתחות בלי יסורי המעבר שהיו נחלת מדינות ותיקות יותר.

ערכו של הכסף שלנו תלוי בראש ובראשונה בכוח הייצור והיציבות של המשק. בתנאים אלה היתה העמידה על משמר הכסף וכוח קנייתו, ביסודו של דבר, עמידה על משמר המשק והתעצמותו. ילך הבנק בכוחו זה ויצליח.

בעיות המדינה

מאת

לוי אשכול

---

הממשלה החדשה ותכניתה

מאת

לוי אשכול

בכנסת, 25 ביוני 1963

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה,

התפטרותו של ראש הממשלה מר דוד בן-גוריון חייבה הרכבת ממשלה חדשה. יודע אני ועֵד שהעם לשורותיו שמע וקיבל בצער עמוק את החלטתו של דוד בן-גוריון לפרוש מתפקידו הרם ורב-האחריות ולהחזירו לנשיא המדינה, למען יטיל תפקיד זה על חבר כנסת אחר. ביום ד', 19 ביוני 1963, קרא לי נשיא המדינה והטיל עלי את התפקיד להרכיב ממשלה, להציגה לכנסת ולקבל אֵמונה.

מדבריו של הנשיא, וממגעים עם מפלגות שונות, באתי לידי מסקנה שיש צורך ורצון כללי להחיש את הקמת הממשלה ולקצר ככל האפשר את תקופת המעבר. פניתי למפלגות, שהיו שותפות בממשלה, בהצעה להמשיך את הקוֹאליציה במתכונתה הקיימת ולאפשר להעמיד מיד את הממשלה, על הרכבה המחודש, למבחן אֵמונה של הכנסת.

אני שמח להודיע שמפלגות אלו הראו אחריות ממלכתית לצרכי המדינה, ולאחר משא-ומתן שקיימנו בימים אלה הכירו בצורך להקים את הממשלה במהירות, במתכונתה הקודמת.

הריני מתכבד איפוא להציג לפני הכנסת ממשלה הנתמכת על-ידי כל סיעות הקואליציה הקודמת: מפלגת פועלי ארץ-ישראל, המפלגה הדתית-לאומית, מפלגת אחדות העבודה – פועלי-ציון, פועלי אגודת ישראל, השיתוף והאחוה, הקידמה והפיתוח. הממשלה החדשה היא ממשלת המשך. תכנית פעולתה לשנים הבאות תונחה על-ידי העקרונות שגובשו בקוי-היסוד אשר הוגשו לכנסת הרביעית ביום 16 בדצמבר 1959 וחזרו ושימשו בסיס לממשלה שהוצגה ביום 2 בנובמבר 1961, פרט לשינויים שחלו בקוי-יסוד אלה עקב החקיקה של הכנסת הרביעית והחמישית. לנוחות חברי הכנסת הונחו על שולחנה קוי-יסוד אלה. כן יחייבו אותנו ההסכמים הקואליציונים הקיימים.

על אף ההמשכיות בהרכב המפלגתי ובתכנית, שונה ממשלה זו מקודמתה. דוד בן-גוריון לא יעמוד, לצערי הרב, בראשה. במשך עשרות בשנים בטרם זכינו לעצמאות ואחרי הקמת המדינה עמד דוד בן-גוריון, כמעט ללא הפסק, בראש מאבקנו הלאומי. בחזונו המרקיע, בראייתו המפוקחת, בעוז החלטתו ובכושר ביצועו הוא הנחה את עצמו במאבקים גורליים, שהביאו להקמת המדינה ולקיבוץ גלויות וקבעו את מעמדה בעולם ואת דמותה מבית. יותר מלכל אדם אחר בדורנו יאה לו התואר “מקים המדינה”. העם כולו רוחש לו אהבה, הערכה ותודה עמוקה.

הוא השכיל לרתום את כוחות הנפש והגוף של האומה הישראלית המתחדשת, לכוונם לביצוע המשימות העצומות שהוטלו על דורנו בצו ההיסטוריה היהודית. מתוך אמונה לוהטת בייעודו של עמנו הנצחי ידע להתגבר על מכשולים בדרך – על שטנה ואיבה מסביב ועל אדישות מחוץ. הוא השׂכיל למנוע רפיון מבית.

נשען על מפעלי הכיבוש של ראשוני בוניו של הישוב ועל כיסופי הדורות, חישל בעוז ובעקשנות את מכשירי תקומתנו הלאומית – את המדינה ואת צבאה, את צה"ל, אשר מיגר אויבים שקמו לכלותנו והציב גבולות ישראל. הוא נאבק על הגשמת חזון הדורות, נאבק ויכול.

הזדהותו עם מיטב שאיפות התקומה שפעמו בעמנו במשך אלפיים שנות גלות וסבל, היא שתקבע לדוד בן-גוריון את מקומו בהיסטוריה, כאחד מגדולי החזון וההגשמה של עמנו בכל הדורות. מקום זה שמור לו בזכותו הוא, מעבר לכל תפקיד ותואר רשמי.

ממשלה זו אשר יש לי הכבוד להציגה לפניכם והאחריות הכבדה לעמוד בראשה, תמשיך בדרך בה הלכו הממשלות הקודמות תוך התאמתה לנסיבות המשתנות.

לנגד עינינו תעמודנה אותן המטרות: בנינה של מדינת ישראל ועמה, חתירה לשלום, ביצור בטחונה, ביסוס מעמדה הבינלאומי, קליטת עליה, ייצוב כלכלתה, גיבוש תרבותה, סתימת הפערים התרבותיים ועיצוב משטר חברתי, דמוקרטי וצודק מבחינה סוציאלית. נוסיף לבנות חברה, בה יוכל כל אדם לפתח את מלוא יכלתו ויתרום את תרומתו לכלל; חברה שכל אזרח יתגאה בה, כל יהודי ירצה להזדהות אתה וכל אדם יכבד אותה.

משחר ימיו היה המפעל הציוני בארץ חדור אמונה ששלום ושיתוף-אמת בין עמי המרחב אפשריים, והם מבטאים את האינטרס האמיתי של העמים ומאוייהם. אמונה זו אתנו עד היום. הממשלה תחתור, בכל הדרכים, לשלום שיתבסס על כבוד הדדי ועל שמירת עצמאותן ושלמותן הטריטוריאלית של כל מדינות האיזור. לצערנו, לא נראה הדבר כי שלום זה קרוב; גם בהיות ממשלות ערב שרויות בסכסוכים חריפים בין זו לזו, אינן פוסקות מלראות באיבה לישראל יסוד משותף לכולן. במקום מאמצים משותפים של עמי האיזור לקראת שלום ופיתוח, אנו עדים לתנועת “אחדות” שפירושה השתלטות של מדינה אחת על מדינות אחרות. בהגברת מגמות “איחוד” זה באה לידי ביטוי מפורש השאיפה להכחיד את מדינת ישראל. אין לראות בשעה זו כיצד יתפתחו המאבקים בתוך העולם הערבי. אך המדיניות התוקפנית הנקוטה על-ידי מנהיגותן של מדינות ערב כיום, ופעולתן לרכוש ולפתח נשק-התקפה חדיש ביותר הנועד להשמדת ישראל, מחייבות אותן לכוננות בטחונית מתמדת.

מדינת ישראל חזקה היא ערובה למניעת מלחמה באזורנו, ובסופו של דבר – להבטחת השלום בו. הזוממים פעולות-איבה נגדנו לא ינסו לבצע מזימתם אלא אם כן יהיו סבורים שיצליחו בה. חלילה. מכאן שחיזוק ישראל חייב להיות לא רק מטרה חיונית לישראל, אלא גם לכל הממשלות והמוסדות הבינלאומיים החרדים לשלום באיזור ובעולם כולו.

נוסיף ונתבע מכל מדינות העולם שוחרות-השלום לפעול במלוא יכלתן והשפעתן להניא את שליטי ערב מלכת בדרך התוקפנות וההרפתקנות הצבאית, הנושאת בחובה הרס ואבדון, ולהביאם לידי הכרה שמשא-ומתן ישיר בין ישראל ומדינות ערב הוא הדרך היחידה להשגת השלום או להתקדמות לקראתו. ועידת מדינות אפריקה באדיס-אבבה העידה שההכרה בצורך לפתור בעיית המזרח התיכון בדרכי שלום מתחזקת והולכת.

התנגדות בינלאומית תקיפה ומפורשת ללוחמוּת ערבית ולרוח האיבה, התנגדות שתתבטא בבמות בינלאומיות אחרות – באו"ם ובארגונים אזוריים – עשויה להביא את שליטי מצרים ושאר ארצות ערב לידי הכרה שהעולם כולו סולד ועייף ממדיניות הלוחמּת נגד ישראל, ושהגיע הזמן לחפש דרכים חיוביות לפתרון בעיות האיזור. אך כל עוד לא הושג מבוקשנו זה, יש לראות בשמירת כוחה המרתיע של ישראל ערובה מכרעת לשמירת השלום באיזור.

על המעצמות מוטלת חובה מיוחדת להבטיח שלא יוָצר איזון בנשק לרעת ישראל ולטובת המאיימים להכחיד אותה. מי יתן וזכינו לפירוק-נשק כללי בישראל ובארצות ערב, לפיקוח הדדי מוסכם, באופן שהמדינות יוכלו להפנות אמצעיהן המוגבלים להעלאת רמת חייהם של התושבים.

אנו מעריכים את עזרתן של המדינות שתרמו לחיזוקה הבטחוני של מדינת ישראל מול הסכנות האורבות לה, אך הממשלה תוסיף לחתור ולשכנע מדינות ידידותיות בצורך להגביר בעזרה מדינית וכלכלית את גורמי ההרתעה המעשיים והמדיניים, הנחוצים כדי למנוע פעולות תוקפניות נגדנו. בשנים האחרונות נתחזק מעמדה המדיני של ישראל, נתרבו והעמיקו קשרי היהידות שלה בכל היבשות. כן נודעת למדינתנו אהדה רבה בדעת-הקהל העולמית. נוסיף לחתור להידוק יחסינו המדיניים והכלכליים עם כל המדינות במערב ובמזרח ובכל היבשות, הרוצות בכנות בשיתוף-פעולה עם מדינתנו. נחפשׂ דרכים לחזק את קשרינו המדיניים והכלכליים עם כל המדינות שביבשות אירופה ואמריקה, נוסיף לשתף פעולה במידת יכלתנו עם המדינות החדשות באפריקה, באסיה ובאמריקה, שיצאו בשנים אלה אל מרחבי הקוממיות, לאחר שהיו נתונות דורות רבים לשלטון זר. ניאבק להחדרת ראיה נכונה של דמות מפעלנו היוצר, להגברת ההבנה לעניננו הצודק ולמהותנו המתקדמת.

נגביר בהתמדה את מאמצינו לרכוש לעצמנו ידידות ואמון בקרב אומות העולם בכל היבשות. נשמיע קולנו ונתן ידנו במוסדות האומות המאוחדות ובכל מעמד בינלאומי שאנו משתתפים בו למען שלום אמת, קידמה כלכלית, שויון והגנת זכויות האדם מפני קיפוח והפליה גזענית ודתית.

אין אנו מפריזים בהערכת יכלתה של מדינת ישראל לקדם את פתרונן של בעיות בינלאומיות כלליות. אך ממשלה חדשה המוקמת בירושלים, עיר השלום, אינה יכולה להסיח דעתה כליל מן הסכנות והסיכויים שהם מנת חלקה של האנושות כולה.

אני תקוה כי דורנו, שאין כמוהו בהיסטוריה להשתלטות על איתני הטבע, ישכיל לכוון כוחו זה לאפיקי השלום והרוָחה, ולא, חלילה, למטרות של השמדה הדדית. גורל אחד מאַחד עכשיו את כל העמים – לשבט או לחסד, לגאולה או לאבדון. ניתן הדבר ואף חיוני ביותר לחתור להידברות בין העמים, מעבר למחיצות העבר ומעֵבר למאבק אינטרסים ואידיאולוגיה.

כל המדינות, שביניהן נטושה מחלוקת, ברירה פשוטה לפניהן – דו-קיום או אי-קיום. זה הדין בהתמודדות הגושים הגדולים, והוא הדין, בסופו של חשבון, לגבי עמי אזורנו. כיסופי השלום העולמי, שניתן להם ביטוי ראשון קולע בישראל, אינם רק חזון מופשט לאחרית הימים.

השלום נעשה תנאי הכרחי לעצם קיומה של האנושות, והחתירה אליו היא מצוה ראשונה של ממשלות העולם. אנו מאמינים שהוא יבוא, ומצדנו נעשה כל מה שביכלתנו כדי לקדמו.

תוך כדי שאיפה כנה לשלום בעולם ובאזורנו, ולמען קיים את השלום, תעמיד הממשלה את ביצור הבטחון בראש פעולתה. היא תפעל להשיג ולפתח את הציוד החדיש ביותר, הדרוש לשם בטחון המדינה ועמה. היא תמשיך בקשרים עם מדינות ידידותיות העוזרות למדינתנו.

נפעל להעלאה מתמדת של רמתו המקצועית, החלוצית והמוסרית של צה“ל – צבא העם. הצבא יוסיף לשרת באמונה את האומה בכל שטח, בו ייקרא לפעול. נמשיך בהקניית ידע והשכלה לחייל ובהחדרת רוח חלוצית ואזרחות טובה לכל בנינו ובנותינו המשרתים בו. נפעל לטיפוח סגל המפקדים של צה”ל, נעודדם להשתלמות מתמדת לשם העלאת רמתם ונטפח את הכרת הערך והתפקיד המרכזי שהם ממלאים והרגשת האחריות הגדולה המוטלת עליהם ומחייבת אותם בלי הפוגה, בכל עת ובכל שעה. נשמור על אָפיו של צה"ל כצבא דמוקרטי המטפח את האדם, מעלה אותו ומאפשר לו לבטא את מלוא אישיותו.

בטחון ישראל הוא דאגת העם. הממשלה תפעל לחיזוק התודעה הבטחונית של הציבור כולו. לאָשרנו, מוכיחות כמעט כל המפלגות שטובת המדינה קודמת אצלן לכל שיקול אחר; הן דנות בבעיות הבטחון מתוך אחריות ממלכתית ושיקול עניני. נשמור ונטפח אחריות לאומית זו.

הממשלה מציבה לעצמה משימה יסודית להמשיך בהעלאת רמת החינוך וההשכלה בכל שדרות העם, יהודים ולא יהודים. מידת יכלתה של חברה מודרנית לענות לאתגרים המיוחדים של הדור הזה מותנית בראש וראשונה ברמת השכלתם ותודעתם של אזרחיה.

במדינתנו יש לחינוך חשיבות מיוחדת. נוכל לעמוד במאבקינו הבטחוניים והכלכליים רק אם רמתו ההשכלתית והתרבותית של האדם הישראלי תעמוד על גובה מתאים, רק אם מספרם של בעלי הידע וההשכלה, בכל התחומים, יגדל במהירות בהתאם לגידול הצרכים הכלכליים ולייעוד מדינתנו בעולם הדעת והרוח.

בחינוך עיוני ומקצועי טמון המפתח העיקרי להבטחת שויון-אמת בין השכבות השונות. כל עוד בני העליה החדשה ובני שכבות העוני לא יזכו למלוא האפשרות של חינוך, לכל שלביו וצורותיו, יכבד עלינו להשיג שויון-אמת בכלכלה ובחברה. התחלנו לפעול במיוחד להעלאת רמתם החינוכית של בני שכבות אלו – ונגביר פעולה זו.

בהעלאת רמת החינוך כונתי לא רק להקניית השכלה וידע רעיוני ומקצועי, אלא אף להשרשת ערכי רוח ומוסר. נשאף להביא לתלמיד את מיטב מורשתה של רוח ישראל, להבטחת הרציפות ההיסטורית של עמנו ולהגברת הקשר עם חיי היהודים בתפוצות. נַקנה גם את האידיאלים הגדולים של האנושות כולה, למען יהא האדם בישראל ספוג ערכים ישראליים ואנושיים של מסירות לכלל, עזרה הדדית, סובלנות ושמירה על כבוד האדם.

למורה העברי תפקיד בעל אחריות לאומית עליונה. יותר מכל אחד, נקרא הוא לעצב את דמותו הרוחנית של הדור הבא. אחריות זו תובעת ממנו מאמץ להשתלמות עצמית ולפעולה תוך הרגשה חלוצית ותוך מסירות ונאמנות לערכים. אני מקוה כי מיטב הנוער המשכיל והמתלמד יראה בהוראה שליחות לאומית עליונה, וביחוד בישובי הספר ובישובי העולים, ויחיה עמם את חייהם. הממשלה מצדה תתמיד במאמציה להרמת קרנו של המורה בישראל ולהעלאת רמתו המקצועית החינוכית.

כן תראה הממשלה חובה מיוחדת לקדם את מפעלי הספרות, האמנות והיצירה לכל סוגיה ולהמשיך במאמצים להרים קרנם של נושאי התרבות והיצירה בישראל.

חשיבות מיוחדת נודעת לפיתוח המדע הצרוף והשימושי. לישראל יצא מוניטין כאחת המדינות בהן קיים מחקר מדעי ברמה בינלאומית מכובדת. נוסף על המחקר המדעי הצרוף, המהוה תרומה ישראלית למאמץ המחקר הכללי הנעשה בעולם, עלינו לפתח את המדע השימושי המיועד במישרין לפתרון הבעיות במאמצינו להגביר את קצב הפיתוח של ארצנו.

הממשלה תקדיש אמצעים ומאמצים להמשך פיתוח החקלאות, התעשיה והמלאכה. כדי להגדיל את הייצור, לייעלו, להוזילו ולהגדיל את כושר ההתחרות של מוצרינו בארצות חוץ. נפעל כדי לכוון מתישבים ויצרנים חלוציים לאזורי הארץ הבלתי-מיושבים בנגב ובגליל, ליישב אזורים אלה ולהפריח את השממה.

נעודד את כל הענפים המביאים לידי הגדלת הכנסות-החוץ שלנו ולידי תעסוקה יצרנית – הספנות, התעופה, התיירות והפיננסים.

מטרתה של הממשלה היא עיצוב חברה המושתתת על עקרונות הצדק הסוציאלי. נפעל כדי לשמור על רמת-חיים הוגנת לעובדים בחקלאות, בתעשיה ובשאר המקצועות היצרניים וכדי למנוע התעשרות בלתי-מוצדקת ובלתי פרודוקטיבית של יחידים וקבוצות על חשבון הכלל. לצורך זה נשתמש במערכת המסים, במדיניות התקציבית והכספית ובשאר האמצעים העומדים לרשות הממשלה.

נפעל כדי להעלות את רמתה של מערכת הייצור, להעמיד לרשותה את החידושים והשכלולים של הטכנולוגיה החדישה.

זכינו, ותודות למאמצי הממשלה התקרבנו ליציבות של מחירים והגענו לשער-מטבע אחיד. כדי לבצר את הכלכלה ולהגדיל את היצוא נתאמץ להבטיח המשך היציבות, לבלום את הלחץ האינפלציוני מצד בעלי ההכנסות הגדולות, להגדיל את פריון העבודה וייעולה, להוזיל את השירותים על-ידי ייעול והקטנת שעורי-רוח מוגזמים.

נחתור בכל כוחנו להקטין את מידת תלותנו בעזרת חוץ. הישענות על עזרה זו לאורך ימים – סכנה בה, לא רק לכלכלתנו, אלא גם לחסננו הבטחוני ולמעמדנו המדיני. אני מאמין שבהירתם המשק כולו למאמץ, יפחת הגרעון במאזן החוץ שלנו ותלותנו הכלכלית תצטמצם ותלך.

לשם כך נחזק את קשרי המסחר שלנו עם כל הארצות במערב ובמזרח ונהדק את הקשרים עם גורמים כלכליים בינלאומיים. ניאבק על זכותנו להבטיח אפשרות של יצוא גדול וגדל, לכל הארצות, ובפרט לארצות השוק המשותף, עד להשגת מלוא עצמאותנו הכלכלית. הממשלה תתכנן את פעולתה הכלכלית ותתאם את מדיניותה בכל התחומים כדי להשיג מטרות-יסוד אלה.

הממשלה תפעל בהתמדה להבטחת השתלבותם המלאה של האזרחים הערבים והדרוזים בכל שטחי החיים, היא תמשיך במאמצים לפיתוח משקם, להעלאת רמת חייהם, לעידוד ההשכלה ולשיפור השירותים הניתנים להם בכפר ובעיר.

אנחנו רואים בעם היהודי, באשר הוא, שותף נאמן לנו בהקמתה ובחיזוקה של מדינתנו – מדינת היהודים. לשותפות כזאת אין דוגמה ואין תקדים בתולדות העמים. עלינו להביא לידי כך שהשותפות החמרית של יהדות המערב תיהפך לשותפות רוחנית, וכי ערכי עמינו הנצחיים – ספר הספרים, השפה העברית ותולדות עמנו – יהיו לנחלתו של כל יהודי בעולם. על ישראל להיות מרכז לעליית יהודים ולהתעלותו של העם היהודי.

הממשלה תוסיף ותעודד את העליה מכל הארצות. נעשה הכל כדי לקלוט בעבודה, בהתישבות החלוצית, בשיכון ובחברה, את העולים מארצות המצוקה ולהשרישם בחיי העבודה בארץ.

כן תפעל הממשלה לעידוד העליה מאצות השפע. נחתור ונחפש דרכים חדשות להביא לארץ חלוצים ובני-נוער, אנשי-מדע-ורוח. נפעל לחיזוק התנועה הציונית, כדי שתשמש קשר עם העם היהודי וגשר לעליה מארצות אלו. העליה מארצות הרוָחה, ייתכן שהיא תובעת פחות מאמץ כלכלי, אבל היא מחייבת מאמץ רוחני גדול יותר.

ידענו, מדינת ישראל אינה יכולה להתחרות בארצות המערב העשירות ברמת החיים או בשפע התרבותי. אך נוכל להציע לעולה סיכוי להשתתף בבניית מפעל אדירים. נוכל להעניק לו את זכות השירות לעמו המתחדש, את טעם החלוציות, את החדוה של יצירת יש מאַין, את הידיעה כי העם והארץ זקוקים לו כאן ותובעים כל יכלתו – את כשרו האנושי והמקצועי. כדי שנוכל לתבוע עליה מארצות אלו, עלינו לתבוע מעצמנו יתר חלוציות, יתר מסירוּת, יתר הזדהות עם הכלל.

תביעה זו – ליתר הרגשת הזדהות עם הכלל – היא תביעה שעלינו להפנותה לכל שכבה וקבוצה בישוב. מדינתנו היא מדינה דמוקרטית, הנותנת אפשרות ביטוי לכל שכבה ולכל קבוצה. מסורת זו של דמוקרטיה וחופש טבועה עמוק ביסודה של החברה הישראלית. הממשלה תפעל להבטחת חופש זה בכל השטחים, אבל זכות החופש – חובת האחריות בצדה.

החברה הישראלית עודה בהתהווּתה. הלחץ עליה מחוץ ומבית – רב. עודנו נאבקים על בטחוננו, על ייצוב כלכלתנו, על גיבושנו החברתי, על רמתו התרבותית ועל ערכינו. בתנאים אלה הכרח הוא שכל יחיד וכל קבוצה התובעים תביעותיהם יראו לא רק את עניניהם הם, לא רק את האינטרס החלקי שלהם, אלא גם את צרכי הכלל המחייבים כל אחד לריסון עצמי. ראִיה זו מותר לדרוש במיוחד מבעלי ההשכלה והידע – האינטליגנציה של העם, העומדים בעמדות-מפתח, התורמים לקידום תרבותו של העם והישגיו המדעיים והטכניים, ומצוידים בידיעת המצב – מהם מותר לדרוש יתר אחריות והבנה.

ברוח זו, של תביעה מעצמנו ומן הזולת, מתיצבת הממשלה למשפט הכנסת והציבור. המשימות המוטלות עלינו, על כולנו, כבדות הן. כדי לבצען כראוי, יידרש כל הכוח שנאגר באומה זו במשך השנים. אנו מאמינים שאם נעשה כמיטב יכלתנו – נצליח.

אנו יודעים שאין ממשלה זו מייצגת את כל הגומרים המדיניים והקוֹנסטרוּקטיביים בארץ. עם זאת אנחנו מאמינים שכל הכוחות בממשלה ומחוצה לה יתנו ידם להשגת המטרות המשותפות.

איני מתעלם מקיומם של גישות שונות וחילוקי-דעות עקרוניים. אנו רוצים לקוות שהויכוחים וחילוקי-הדעות בינינו יהיו על רקע של מטרות משותפות וכלליות, שיתנהלו ברוח טובה ובצורה הוגנת וענינית, ושהביקורת תהיה לשמו – לשם המעשה – ולא לשמה, לשם ביקורת גרידא.

הממשלה תעשה כל מאמץ כדי לגבש את הכוחות החלוציים והבונים בארץ באחדות פעולה ותשמח לשתף כל מי שמוכן לפעול על בסיס העקרונות הלאומיים והחברתיים שפורטו בקוי-היסוד בדבָרַי היום.

עמדתי רק על כמה בעיות של יסוד חיינו ועל מדיניות הממשלה לגביהן. תכנית הממשלה בכללותה מפורטת בקוי־היסוד ותבוא בודאי לידי ביטוי בדיונים מפורטים בעתיד. מטרותינו – רבות ונועזות. הקשיים – רבים וחמוּרים. אני מקוה שהממשלה הזו תוכל לקשיים ותתקדם לקראת השגת המטרות.

---

בעיות ופעולות

מאת

לוי אשכול

בפתיחת מושב הכנסת, 21 באוקטובר 1963

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה,

בפתיחת מושב החורף אתכבד לסקור בפני הכנסת מספר בעיות אשר העסיקו את הממשלה בחדשי קיומה ואציין קוי פעולה לעתיד.

עניני בטחון

בתקופה זו פקדו את העולם מספר התפתחויות מבשרות תמוּרה. למעלה ממאה ממשלות חתמו על הסכם המעצמות הקובע איסור חלקי של הניסויים הגרעיניים. בהמשך נחתם הסכם בין ממשלות ארצות-הברית, ברית-המועצות ובריטניה בדבר איסור השימוש בנשק גרעיני בחלל החיצון.

אין הסכמים אלה מחסלים עדיין את מחסני הנשק במדינות העולם ואין הם פותרים את הבעיות השנויות במחלוקת בין גושים וממשלות, אף-על-פי-כן, יש לייחס חשיבות רבה לסימנים אלה של מאמץ להפוגה. זהו הסכם בינגושי, המרחיק לכת ביותר לגבי הנשק הגרעיני מאז ראשית העידן האטומי, שהחל לפני 19 שנה. וזאת לזכור: ההסכמים באו לאחר מתיחות מסוכנת ביותר ביחסים הבינגושיים לרגל משבר קוּבּה.

האם לפנינו ראשיתה של הפשרה מתרחבת, או מקרים בודדים, שאחריהם סוף פסוק? – לעתיד הפתרון. אולם עצם הציפיה והתקוה הרוֹוחות ברחבי עולם מהוות גורם בינלאומי בעל-ערך.

ממשלת ישראל הצטרפה להסכם מוסקבה והביעה את שאיפתה העמוקה לצעדים חיוניים נוספים בעקבות הסכם בינגושי זה.

אנו שותפים לכיסופיהם של כל העמים שוחרי השלום ולא נעלם מאתנו, כי המתיחות הבינגושית היתה אחד המכשולים – אם כי לא המכשול היחיד – בפני התקדמות לקראת שלום באזורנו. ככל שהמתיחות תפוג בעולם, כן יתבלט לשלילה מאמץ אויבינו להפריד את המזרח התיכון ממעגל ההפשרה הכללית. אך נדע כי עוד רבה הדרך עד להפגת-מתיחות שלמה וכללית.

נדמה לי כי דוקא באזורנו מתבלט ניגוד משוע בין תקות השלום לבין מציאות האיבה. כל המקשיב לנאומיהם של נציגי מדינות ערב מאז הסכם מוסקבה, או לשידורי הרדיו של בירות ערב, לא יקלוט עדיין צליל חדש המרמז על שינוי כלשהו ביחסן העויין של מדינות ערב אל מדינתנו. יוצא, שבזירות הבינלאומיות הגדולות מוכרזת תורת הדו-קיום ופסילת המלחמה כדרך ליישובם של סכסוכים בין מדינות, ואילו בפי הממשלות הערביות שגורים עדיין איומים על עצם קיומה של מדינת ישראל. אין המדובר בהצהרות מילוליות בלבד. הצהרות אלה מלווֹת בזרימת נשק תוקפני בכמות שופעת ובדרגת הרסנות גבוהה יותר ויותר.

המתיחות במזרח התיכון אינה מוגבלת למעגל היחסים שבין ישראל לבין מדינות ערב בלבד. גם מחוץ למעגל זה נמצא האיזור תוסס ומתלקח עקב המגמות לאיחוד ולהאחדה, אשר מטרתן הראשונה היא השתלטות מדינה אחת על שאר המדינות הערביות, ובסוף המסע – איוּם על קיומה של ישראל. המאורעות בתימן מעידים כי אין נשיא מצרים נרתע מלהפעיל את נשקו בהיותו סבור, בצדק או בטעות כי השעה משחקת לו.

אשר למדיניותה של ממשלתנו:

א. ההכרזות ההולכות ונשנות על כונות התוקפנות מחייבות אותנו לערנות, לשכלול מתמיד של ציודנו ולהכשרת כוחנו האנושי. הממשלה תשקוד על טיפוח מתמיד של צבא-הגנה-לישראל, המהוה את כוחנו הבטחוני המרתיע, אשר אין לו תחליף.

ב. נחתור במקביל לחיזוק גורמי סיוע מדיניים ולגיוס התנגדות בינלאומית רבת-תוקף, יעילה ונמרצת לכל פגיעה בריבונותה ושלמותה של ישראל, תוך שאיפה כנה וחתירה מתמדת לשלום עם עמי האיזור בו אנו שוכנים.

הגברת כוננותנו הבטחונית היא צו קיומנו הלאומי. כוחו ויכלתו של צבא-הגנה-לישראל מותנים ברוחו, בפיקודו ובחימושו. הממשלה עושה ותתמיד לעשות כל שביכלתה כדי להגביר ולפתח את גורמי עצמתו ותועלתו של צה"ל. מתעוררות כאן מכלול בעיות שאין הכנסת מצפה ממני שארחיב עליהן את הדיבור במעמד זה. לכנסת יש נוהלים מוסמכים לבירור והכרעה בענינים אלה.

חובת המדינות שוחרות השלום

עם טיפוח עצמאותנו הבטחונית, לא נשחרר מאחריותן הבינלאומית את שאר המדינות שוחרות השלום, שבכוחן להצטרף בדרכים שונות למשימת ההבטחה של השקט באזורנו ושלמותן ועצמאותן של המדינות באיזור. סיכויי ביצוע משימה זו יגברו, אם מדינות אלה יביעו בצורה היעילה, הגלויה, הממשית והמחייבת ביותר את התנגדותן מראש לכל פגיעה בעצמאותן של מדינות האיזור. הגיון זה, הוא שהנחה את ראש הממשלה ושר הבטחון הקודם, דוד בן-גוריון, בחדשים האחרונים לפני פרישתו. בפנותו לממשלות רבות בעולם בהצעה שיגבירו את ערנותן לסכנת התוקפנות ואת פעולתן המדינית והמעשית נגדה – כל אחת לפי יכלתה ושיעור כוחה והשפעתה. במיוחד כבדה אחריותן של המעצמות הגדולות, באשר גדולה יכלתן להפעיל אמצעי הרתעה למען השלום באזורנו. הממשלה ממשיכה ותמשיך לפעול גם בכיוון זה.

בדבּרי על הדרכים בהן מסוגלות מדינות מחוץ לאזורנו לסייע לביצור השלום בתוכו, אינני מתכוון רק ל“מצות עשה”. ניתן לעזור גם על-ידי מצות “לא תעשה”. מדינות השואפות לשלום ולשקט באזורנו חייבות למנוע הספקת נשק הרסני למדינות אשר נכונותן להפנותו למלחמת תוקפנות. כן ירוַח לאיזור, יוסר איום ויימנע מכשול מעל דרך השלום, אם יפסיקו מדענים גרמנים ואחרים לחזק את מכונת התוקפנות המוקמת והולכת במצרים. ממשלתנו תוסיף לפעול נגד סיועם של מדענים וטכנאים גרמנים לתכניות המצריות להתקפה על ישראל. אנו מצפים כי הממשלה הפדרלית של גרמניה תגיש בקרוב ל“בונדסטאג”, בהתאם להחלטה שנתקבלה ב“בונדסטאג” פה אחד ביום 28.6. 63, חוק למניעת פעולות אלו.

דיברתי על שנים מיסודות מדיניותנו: על פיתוח כוחנו העצמי ועל העמדת אומות העולם בפני אחריותן לביצור השלום באיזור זה. כידוע לכנסת נזדמן לי ולחברי בממשלה לתת ביטוי תכוף לעקרון יסודי במדיניותנו – לשלום. לא אחת בתולדות מפעל תקומתנו השמענו מטרות גדולות כשנעדרו לכאורה סיכויי הגשמתן באותה שעה. סופם של רעיונות אמיתיים וחיוביים לפלס דרך, במוקדם או במאוחר. מדוּבּר כאן ברעיונות, שהגשמתם עשויה להביא תועלת הדדית רבה לכל הנוגעים בדבר.

בעיותיו האמיתיות של המזרח התיכון הן בעיות הדלוּת, הרעב, החולי והבּוּרוּת השוררים בו. רק הסתלקות ממדיניות הלוחמה תוכל להביא בעקבותיה גישה חיובית של ארצות האיזור ומנהיגיהן לבעיות-יסוד אלה.

בכל האיזור מופנים כיום מאמצים פיסיים ורוחניים ואמצעים עצומים לחימוש ולכוננות מלחמתית אשר בכנפיה הרס וחורבן. הפניית אמצעים עצומים אלה לאפיק חיובי ושיתוף-פעולה פורה בין עמי האיזור עשויה להביא בעקבותיה פיתוח ובנין, פריחה כלכלית, שגשוג חברתי והעלאת רמת החיים של המוני העובדים והפלחים באיזור כולו. אזורנו שרוי, איפוא, בין שתי אפשרויות. האפשרות האחת היא המשך קו הלוחמוּת הערבית וההתגוננות הישראלית. אם ייגזר עלינו גורל זה, נעמוד בו בעתיד כפי שעמדנו בו בעבר. אך קיימת אפשרות אחרת, זו של יחסי שלום לטובת שני העמים.

שאיפתנו זו לשלום מכה הדים גוברים בתודעת העולם. בויכוח הכללי בעצרת האו"ם, בדיון החשוב שהתקיים לפני כחדשיִם במועצת הבטחון, בועידת מדינות-אפריקה באדיס-אבבה, בועידת האינטרנציונל הסוציאליסטי באמסטרדם ובמעמדים אחרים – התבררה מעבר לכל ספק הסתייגותם של מרבית האנשים האחראים מהאיבה שרוחשים לנו שכנינו. אך אחזור ואדגיש כי כל עוד לא חלה התקדמות לקראת שלום וכל עוד קיימת סכנת פעולות-איבה בגבולותינו, ננקוט אמצעים נאותים למניעתם ובלימתם של מעשי אלימות מכל צד.

בהודעתי בכנסת מיום 26.8.63 הסברתי שיקולינו להביא את פרשת רצח אלמגור¹ לשולחן מועצת הבטחון. נראה לי בסיכום כי שקלנו נכון. אמנם יש להצטער צער רב על שלא כל המעצמות האחראיות מטעם מגילת האו"ם לחיזוק השלום והבטחון הבינלאומיים, ואשר בשעתו נמנו על התומכים בהקמת מדינת ישראל, נתנו את ידם להחלטה בגנות הרצח והתוקפנות, אך אותה הצבעה, בה התלכדו נציגי אמריקה הצפונית והדרומית, אירופה, אפריקה ואסיה, הפגינה דאגה בינלאומית רחבת-היקף לשמירת השקט בגבולותינו. אני מקוה כי דבריהם הנמרצים והצבעתם רבת-המשמעות של רוב חברי מועצת הבטחון יעורר הד גם מעבר לגבול הסורי.

בהזדמנות זו יורשה לי לנגוע במשמעותם של הסכמי שביתת-הנשק. חשיבותם של אלה טמונה בעקרון המרכזי המונח ביסודם: כלומר, בהנחה המובנת ומוסכּמת מאליה של מעבר דחוף לשלום ובהימנעות מכל מעשה הסותר מגמה זו. בשעת חתימתם לא עלה על דעת איש ש-15 שנה אחרי חתימתם על הסכמי שביתת-הנשק לא תחול התקדמות לקראת שלום קבע. שום צד לא העלה על דעתו אפשרות כזאת.

על כן אין תנאי ההסכמים הולמים תמיד את המציאות הנוכחית. חולשתם מתגלית, למשל, בכך שועדות שביתת-הנשק אינן מבחינות היטב בין מתקיף למתגונן לבל יהיו שניהם צפויים לגינוי שוה עקב שימוש בכוח. אין להשלים עם השיטה הגורסת שויון בדינו של רוצח ודינו של הממאן להירצח, בין תוקף ומתגונן.

מחובתי להביא לתשומת לבכם כי אנו רואים בדאגה חמורה את העובדה שממשלת סוריה טרם נענתה לפנייתו של נשיא מועצת הבטחון מיום 3.9.63 בדבר חילופי־שבויים כוללים בין ישראל וסוריה. ביום 4.9.63 הודיעה שרת-החוץ, כי ישראל נענית לקריאת נשיא מועצת הבטחון ומוכנה לחליפין מידיים וסימולטניים של כל העצורים, כולל שלושת החטופים, אשר הוזכרו בדין-וחשבון של המזכיר הכללי של האו“ם למועצת הבטחון. ממשלת סוריה לא נענתה עד כה לפניָה זו וגם לא לפניות הרבות של נציגי האו”ם. המשך הקפאון בענין זה גורם למתיחות חמורה.

קשרינו עם מדינות שונות.

מן הראוי להתעכב על קשרינו עם מדינות שונות בעולם. באמריקה הצפונית והדרומית, באירופה המערבית, באפריקה ובמדינות רבות באסיה מתהדקים קשרינו ומתעמקת פעולתנו משנה לשנה. אזכיר במיוחד את מקומה של ישראל במאמצי הפיתוח של המדינות הצעירות. הדבר בא לידי ביטוי נוסף בחדשים האחרונים עקב חילופי ביקורים ממלכתיים וביקוריהם של חברי ממשלה ונציגים אחרים ממדינות מתפתחות בישראל, כדי לדון על שיטות ארגון חיי כפר ועל בעיות רבות חשובות אחרות הקשורות במשימת הפיתוח.

ישראל נותנת את ידה למפעלים הבינלאומיים המתגשמים במסגרת “עשור הפיתוח” שעליו הכריז האו“ם ולמאבק נגד הרעב המתנהל מטעם ארגון המזון והחקלאות של האו”ם. אך עיקר פעולות השיתוף הבינלאומי עם המדינות המתפתחות מתבטא בהגשת סיוע טכני במסגרת סדרה של הסכמים והסדרים מיוחדים עם קרוב ל-100 ארצות.

עד כה שיגרה ישראל לארצות אלה כ-850 מומחים ויועצים המהוים את צוותי השיתוף והפיתוח של ישראל במדינות המתפתחות. נוסף על כך שירתו, ועדיין משרתים בארצות אלה מאות רבות של מומחים ובעלי מקצוע שנשלחו על-ידי חברות כלכליות ישראליות, פרטיות וציבוריות כאחד.

כ-4,500 משתלמים וסטודנטים בני ארצות אלה השתתפו עד היום במאות קורסים וסמינרים, שנערכו בארץ. ניתנה להם האפשרות להתבונן בעבודתנו, ללמוד ולחקור נסיוננו באותם השטחים בהם האירה ההצלחה פניה לנו, כגון: החקלאות, הקואופרציה, נח"ל, חינוך נוער ועוד. בתוך מספר זה כלולים 220 צנחני קונגו, אשר חלק מהם עדיין שוהה בארץ וכן למעלה מ-100 קצינים וטייסים בני ארצות אפריקה ואסיה. אנו מתברכים בהזדמנות הניתנת לנו לשתף פעולה ועצה עם עמים אחרים, לתועלת הדדית. קשרים הדוקים אלה מהוים מקור השראה לנו לא פחות מאשר למדינות המתפתחות.

דיוני המושב ה-18 של עצרת האו“ם הם בעיצומם. משלחתנו בראשותה של שרת-החוץ עומדת על משמר ענינינו ותורמת את חלקה בדיונים לקידום השלום, להבטית שויון זכויות האדם והתנגדות לאפליה. בדיונים במוסדות האו”ם תהיה הזדמנות למשלחת הישראלית להביא את עמדתם ושאיפותיהם של אזרחי ישראל ושל העם היהודי כולו לגבי מצבם של יהודים בארצות, בהן נשללת הזכות להביע את זיקתם לערכי היהדות, ולבוא במגע עם יהודים בשאר הארצות.

אין בדעתי לסקור במפורט את כל מערכותינו הבנלאומיות. אך אינני יכול לפסוח על חזית-פעולה חשובה, שטרם הגענו בה לתוצאות רצויות, והדבר מצער ומדאיג. מאז התחלנו לקשור מגעים עם השוק האירופי היינו עדים להתפתחויות חשובות בהרחבת קשריה של הקהיליה האירופית בתוך היבשת ומחוצה לה. מזדקרת העובדה כי מאז התחלנו במשא-ומתן עם השוק נחתמו הסכמי התקשרות עם מדינות רבות באפריקה ובמזרח הים התיכון ואילו במשא-ומתן עמנו טרם נשא פרי. על רקע זה גוברת ציפייתה המוצדקת של ממשלת ישראל לראות התקדמות דחופה במילוי הדרישות שהעלו נציגיה בפני שרי הקהיליה האירופית. עמי אירופה ומדינותיה יודעים היטב כמה חיוני לנו היצוא אליהן. אירופה המערבית הנה השוק העיקרי ליצוא תוצרתנו ובו בזמן אנחנו רוכשים במדינות אלה סחורות בשוֹוי כפול ממכירותינו להן. גדולה היא ההתחייבות המוסרית מצד מדינות השוק כלפי ישראל והן עומדות כיום במבחן רציני.

משק וכלכלה

אשתקד הקדשנו עיקר מאמצינו לייצובו של המשק על יסוד שער המטבע החדש. מאמצים אלו נשאו פרי. היתה זו אחת השנים היציבות ביותר מבחינת רמת המחירים, על אף ההשפעות האינפלציוניות הבלתי-נמנעות של הפיחות.

בד בבד עם יציבות המחירים גדל הייצור בקצב מהיר וקוימה רמה גבוהה של פעילות כלכלית ותעסוקה. היקף ההשקעות בכל ענפי המשק הוסיף להתרחב ותנופת הפיתוח נמשכה. תוספת כוח עבודה, שמקורה בעליה החדשה ובאוכלוסיה הקיימת, נקלטה בענפי המשק ללא קושי.

בעקבות הפיחות חל שיפור במאזן התשלומים והוא עשוי להתבטא בהקטנת הגרעון במאזן המסחרי בסכום של כמה עשרות מיליוני דולרים, לפי אומדן מוקדם – כדי 80 מיליון דולר בשנת 1963.

הקשיים הגוברים בהגדלת היצוא עקב אי-התקשרותנו עם הקהיליה האירופית מחייבים מאמצים נמרצים להגברת היעילות, הגברת פריון הייצור והוזלת המוצר המקומי, דבר העשוי להווֹת תמריץ חשוב לייעול המשק והוזלת המוצר.

כוח האדם העומד לרשותנו הופך יותר ויותר לגורם מגביל לגבי היקף הפיתוח. משום כך נודעת חשיבות לשימוש היעיל בו. מפאת היותנו מעטים, עלינו לייצא תוצר מקצועיוּת, ולא תוצר עבודה פשוטה. דבר זה מחייב העלאת רמתו ההשכלתית והמקצועית של העובד. מגמה זו תמצא ביטוי בתקציבי החינוך הכללי והמקצועי של הממשלה ובהרחבת היקף הפעולה של מוסדות המדע והמחקר. הממשלה תפעל להגדלת מקורות התעסוקה באזורי הפיתוח, להעלאת רמת השירותים ולהפיכת אזורים אלה לאבן שואבת לנוער מקומי.

העול העיקרי בהרחבת היצוא וביסוסן של עיירות הפיתוח מן ההכרח שיפול על שכם התעשיה. התוצר התעשייתי הוסיף גם בשנה זו להתרחב בקצב מהיר ולהגדיל מספר המועסקים. דומני כי בעתיד יהיה צורך לשים דגש מיוחד על ברִירה (סלקציה בלע"ז) של הפיתוח התעשייתי לאותם ענפי התעשיה, המבוססים על כושר מדעי וטכנולוגי, תוך ניצול הפוֹטנציאל הרב העומד לרשותנו בתחום זה. המוח היהודי ותבונת הכפים חייבים להשתלב בפיתוח ענפי העתיד בתעשיה.

הממשלה תוסיף לשקוד על קיום היציבות גם בעתיד. באמצעות מדיניות פיסקלית וקרקעית מתאימה היא תעשה למניעת שיעורי-רוחים מופרזים. היא תפעל למניעת לחץ אינפלציוני, הנובע מהזרמת-כסף יתירה ותנקוט אמצעים למניעת עליית הוצאות הייצור. יידרש המשך שיתוף הפעולה מצד התעשיינים, החקלאים, הסתדרות העובדים וענפי ייצור ושירותים אחרים במאמץ כולל לייצוב המחירים. אני תקוה כי במאמצים משותפים של כל הגורמים הללו נוכל להבטיח יציבות מחירים גם להבא. ברם, יציבות המחירים אינה מטרה לעצמה, אין היא אלא אמצעי למטרה. היעדים המרכזיים של המשק הם המשך גידולו ופיתוחו לשם קליטה מהירה של העליה והשרשתה באזורי הארץ השונים. הגשמת יעדים אלה הם בראש דאגתנו.

לאחרונה הקדשנו תשומת-לב מיוחדת לחבל ארץ גדול וחשוב – הוא הגליל. הגליל מצפה להמשך פיתוחו ויישובו ועתה הגיע תורו. אנו מעבדים תכנית ליישובו של מרכז הגליל על-ידי הקמת ישובים חדשים, תכנית לפיתוחו והכשרתו של האיזור לטובת כל תושביו – יהודים, ערבים ודרוּזים כאחד.

על פרטי התכנית עובדים המוסדות המתאימים ויובאו לידיעת הכנסת בבוא העת. זו משימה למדינה ומשימה לנוער ועלינו לבצעה תוך שנים מועטות. אני מקוה כי פיתוח חקלאי ותעשייתי מקיף ומודרני של איזור זה, על שירותיו הציבוריים, יאפשר בקרב הימים לתושבים יהודים, ערבים ודרוזים, ובמיוחד למשכילים ובעלי יזמה שביניהם, למצוא את מקומם בחיי הכלכלה והתרבות של האיזור.

מדיניות המיסוי

לפני כששה חדשים מונתה ועדה ציבורית לבחינת מס ההכנסה במגמה להבטיח הגשמת-יתר של עקרון הצדק הסוציאלי והתקרבות לגביית מס אמת, תוך התחשבות בתנאים הכלכליים של משק המדינה. הנני מקוה שהממצאים הראשונים של הועדה יובאו בקרוב לידיעת הממשלה וינחו אותה במדיניותה בשטח זה. הרצון להתקדם בהגשמת עקרון הצדק הסוציאלי עומד גם מאחורי ההצעה שהועלתה לאחרונה בדבר מס רווחי-הון.

עניני העליה

שנת תשכ“ג היתה שנת ברכה מבחינת ממדי העליה. ראויה לציון מיוחד הגברת עלייתם של יהודים מארצות רוָחה, ובעיקר מאמריקה הדרומית. יש יסוד לקוות כי שיעור העליה מארצות רבות יהיה נכבד גם בתשכ”ד.

לחברי הכנסת ולציבור ידועה הערכתנו הגדולה להשתתפות החמרית והרוחנית של העם היהודי בתפוצות במאמצי העליה והקליטה. לצערנו אין תרומתם בשנים האחרונות עונה על הצרכים המרובים בקליטתם של יוצאי ארצות עניות ונחשלות. הסוכנות היהודית, לצערנו, נאלצת לבקש מהמדינה לשאת באחריות גדלה והולכת, משנה לשנה, למימון הקליטה והשיכון של העולים החדשים. תהליך זה מעורר דאגה לגבי העתיד ואני מביע כאן את הקריאה ואת התקוה כי מנהיגי הקהילות היהודיות בעולם הרוָחה יכירו בדחיפות הבעיה ויפעלו לתקנתה.

תוך מאמצים תקציביים גדולים מדביקה הממשלה את קצב העליה ומספקת דיור מתאים לשיכון כל העולים החדשים ובמידה מסוימת גם לנזקקי־דיור אחרים. כונתי לשיכון בהתישבות, שיכון לזוגות צעירים ולחיסול משכנות עוני בעיירות הפיתוח. ערד בנגב וכרמיאל בגליל נבנות והולכות. תשומת-לב מוגברת תינתן לקליטתם התרבותית והחברתית של העולים. הקליטה, במובנה העמוק, פירושה תהליך ממשוך ומתמיד, מאמצים רבים גם לשיפור הרמה ההשכלתית במקומות בהם היא מפגרת ושילובם של העולים בחיי התרבות והחברה.

העלאת רמת החינוך

בהציגי את הממשלה לפני הכנסת אמרתי, כי נוסיף לייחס עדיפות ראשונה לקידומו של מפעל החינוך. במרכז דאגתנו יעמדו הילדים הזקוקים, עקב נסיבות חברתיות וכלכליות, לטיפוח חינוכי מיוחד, במטרה שידביקו את ההישגים הארציים הכלליים. בהתאם לכך יובטח המשך התנופה להגשמת מפעלי חינוך שהוכיחו את יעילותם המובהקת ויופעלו תכניות חדשות להעלאת הרמה הכללית של בית-הספר היסודי ושל מוסדות החינוך והעל-יסודי והגבוה.

יצוין כי 103 אלף תלמידים, שהם יותר מ-25% מכלל התלמידים בבתי-הספר היסודיים, לומדים השנה ב“מוסדות טעוני טיפוח”. נגביר מאמצים בכיוון זה. נפעל להדרכת מורים המלמדים במוסדות אלה ולחיבור ספרי-לימוד מתאימים וכן לשכלול מסלולי לימוד שיאפשרו לכיתות נחשלות להשיג את התכנית הממלכתית בדרך מותאמת להן.

תורחב שיטת יום-הלימודים הארוך, חודש הלימודים הנוסף ושיעורי העזר. כן תגש הממשלה להרחבת רשת גני חינם לבני שלוש וארבע ותיבחן באופן יסודי האפשרות לחקיקת חוק שיאריך לימודי-חובה חינם לשנתים נוספות. הכונה היא לבני חמש-עשרה – שש-עשרה שנה.

העלאת רמת החינוך היא הדרך העיקרית להגשמת מיזוג אמת של גלויות ולחיסול אי-שיויון בין בני עדות שונות ויוצאי גלויות שונות. בדורנו, החינוך הוא הקובע מקומו של האדם בבטחון, בכלכלה ובחיי הציבור. הוא מאפשר הידברות בין אנשים ומציאת מכנה משותף ביניהם, שהוא חזק יותר מהמוצא וכולו תלוי רק באדם עצמו ולא בירושת דורות.

עניני חקיקה

אציין כי הכנסת החמישית במושבה הנוכחי תעמוד בפני תכנית חקיקה ענפה וחשובה.

בשלבי הכנה בועדות השונות של הכנסת נמצאות הצעות בעלות חשיבות קונסטיטוציונית ועקרונית גדולה, כגון: “חוק יסוד נשיא המדינה”, “חוק הירושה”, “חוק סדר הדין הפלילי” ו“חוק לשון הרע”.

מספר הצעות-חוק נוספות נמצאות בשלבי הכנה בממשלה ויוגשו, אני מקוה, לכנסת במושבה הנוכחי, והן: “חוק יסוד הממשלה”, “חוק ניירות-ערך (הנפקה ומסחר)”, שיסדיר את פעולות הבורסה ואת המסחר בניירות-ערך, “חוק העמותות “חוק המרשם”, “חוק רישוי עסקים” והצעות תיקונים ל”חוק שירות המדינה (גימלאות)" ול“פקודת ביטוח כלי רכב מנועי (סיכוני צד שלישי)”.

בעת ובעונה אחת נמשכת התקדמות שיטתית בהגשמת תכניתה של הממשלה להחלפת החוקים העותומנים והמנדטורים בחוקים ישראלים. התכנית כוללת בין השאר את החוק האזרחי (מג’לה), דיני קרקעות ופקודת החוק הפלילי פרקים פרקים.

עניני הערבים והדרוזים

בעסקי בבעיות פנים ברצוני לייחד את הדיבור על כמה ענינים הנוגעים לאזרחים הערבים והדרוזים במדינה. בעיות אלה מעסיקות את משרדי הממשלה ומהן נמצאות בדיון בועדות שונות של הכנסת. אגע היום רק באחדוֹת מהן:

א. פיצויים. – מאז החלה פעולת תשלום הפיצויים בשנת 1954, לפי חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין, חיסלה הממשלה תביעותיהם של כ-9,600 אזרחים מקרב האוכלוסיה הערבית. שולמו כ-14 מיליון לירות וכן הועברו לבעלותם של התובעים 37,000 דונם ברחבי הארץ. כ-2,500 תביעות נוספות נמצאות בטיפול.

ברצוננו להסדיר סופית את בעיית הפיצויים. הממשלה מוכנה לקבוע מועד סופי להגשת התביעות ולהעמיד לרשות פעולה זו את התקציב והקרקע הדרושים לכך.

ב. תכנון הבניה באזורים הערביים. – השגשוג הכלכלי במדינה ניכר בסקטור הערבי כבסקטור היהודי. בדרך הטבע גרם הדבר גם להרחבת הבניה בפרברי הכפרים הערביים. המצב הכלכלי השפיר מאפשר בניית בתים חדשים ההולכים ומוקמים בכפרים ובעיירות הערביות. לצערנו אין הבונים מקפידים תמיד על תכנון ועל כללי מיתאר. והדבר לא ייתכן.

אמנם רק חלק מהישובים הערביים והדרוזיים זכה לתכנית מיתאר, והעדר תכניות מקשה על קבלת רשיונות. אנו מחפשים דרכים להחיש את הפעולות האדמיניסטרטיביות לרישוי בניה ולהקל על קבלת רשיונות. מן הראוי ומן הדין הוא שאזרחים שומרי חוק וסדר יבינו כי שמירה על חוקי הבניה היא קודם כל לטובתם הם ולטובת כפריהם. תכנון יעיל מאפשר אספקת השירותים הדרושים לכפר ביעילות ובתנאים חסכוניים.

בניה בלתי-חוקית על אדמת המדינה, בשמוּרוֹת-יער ובשטחים שנועדו למטרות ציבור שונות – כל אלה לא ייתכנו ולא ייסבלו: דין אחד לרמת-גן ולחיפה, לכפר-סבא ולטירה, לטייבה ולשפרעם.

ג. משכילים ערביים. – מספר הזוכים בהשכלה תיכונית וגבוהה מקרב האוכלוסיה הערבית והדרוזית נמצא בגידול מתמיד. בשנת 1953 סיימו 15 תלמידים לימודיהם בבתי-ספר תיכוניים ואילו בשנת 1963 עלה מספרם ל-189.

כדי לעזור לסטודנטים מחוסרי אמצעים בשנות לימודיהם האחרונות וכדי לעודד הכשרתם המקצועית של בוגרי בתי-ספר תיכוניים, תוקם קרן כספית ציבורית מיוחדת להלואות. הקרן תנוהל בשיתוף עם הסתדרות הסטודנטים ותעמוד לרשות הנזקקים לה מקרב הסטודנטים – יהודים, ערבים ודרוזים, כדי לאפשר להם לסיים את חוק לימודיהם.

ד. פיתוח הכפר הערבי והדרוזי. – הממשלה התוותה תכנית-חוֹמש לפיתוח האיזור הערבי אשר בביצועה הוחל לפני כשנה וכן השלימה סקר של הכפרים הערביים והדרוזיים אשר יסייע בעבודת הפיתוח החקלאי. במסגרת תכנית-החוֹמש זכו מספר רב של ישובים ערביים לכבישים, אספקת מים, חשמל ושירותי בריאות ומפעלי שיכון. בקרוב תובא לדיון ולאישור המוסדות המוסמכים תכנית להגדלת שטחי השלחין בכפרים בכ-30 אלף דונם ושטחי המטעים – בכ-10 אלפים דונם.

זה עתה הושלם השלב הראשון של התכנית להספקת מי שתיה וחצר לכפרים הערביים. עד סוף השנה הנוכחית יסופקו מים במסגרת תכנית זו לעשרה כפרים נוספים באיזור הגליל. ובזאת נגיע לכך שלשבעים אחוזים של הכפרים הערביים תהיה הספקה סדירה של מי שתיה וחצר, דהיינו ל-72 מתוך 104 כפרים, ובחלק ניכר מכפרים אלה גם מי השקאה.

בעקבות פעולות הפיתוח שנעשה מאז קום המדינה, גדלו בכפרים הערביים שטחי ההשקיה פי ארבעה, שטחי גידולי השדה – פי שלושה, שטחי-הירקות פי שבעה, ייצור החלב פי שלושה, בשר בקר פי שמונה, ובשר צאן – פי תשעה לערך. התקדמות ניכרת חלה גם בתחום הארגוני. נציגי החקלאים הערבים והדרוזים שולבו במועצות הייצור והשיווּק העוסקות בתוצרתם. הוקמה מועצה לייצור ולשיווּק טבק בראשות נציגי המגדלים הערבים והדרוזים. כן תוקם בקרוב מועצה לייצור ושיווק זיתים, בה יהיה רוב לנציגי המגדלים הערבים.

לפני כשנה הוקם בנצרת מרכז ארצי לחקלאות הערבית. משרד זה מטפל בכל השאלות הקשורות בקידום ופיתוח החקלאות בכפר הערבי. עם הקמת מרכז זה שולש מספר המדריכים המיוחדים לכפרי הערבים והדרוזים והוחל בארגון קואופרטיב של שיווק התוצרת החקלאית.

ה. הממשל הצבאי. – בקוי היסוד של הממשלה נאמר: “אמצעי הבטחון באזורי הגבולות מחויבי המציאות, עקב סירובן של המדינות הערביות שכנות לעשות שלום עם ישראל, יצומצמו אך ורק לצרכי בטחון ממשיים וחיוניים ולא יפגעו ללא צורך והכרח בחופש התנועה של תושבי הגבולות”.

האזורים הקרויים “איזור ממשל צבאי” נבדלים כיום משאר חלקי הארץ מבחינת מעמדם המשפטי או מבחינת פעולות גורמי הממשלה האזרחיים. על אזורים אלה מונו אמנם וממונים מפקדים צבאיים, בתוקף תקנות ההגנה, אולם גם על שאר חלקי הארץ מונו וממונים מפקדים כאלה. זה שנים שהמפקדים הצבאיים באזורים הללו אינם מטפלים בענינים הנוגעים לבעיות האזרחים אלא בבעיות בטחוניות בלבד. כדי להסיר ספק, רצוני להבהיר שהמפקדים הצבאיים באזורי הממשל הצבאי אינם פועלים במסגרת עצמאית, אלא נתונים לפיקודם ולפיקוחם המלאים של גורמי הפיקוד הצבאי לדרגותיו ולשלביו. מה שמייחד את האזורים הללו משאר חלקי הארץ זוהי בעיקר סגירתם, החלקית או המלאה, לתנועה חפשית מתוכם או לתוכם, וזאת לצרכי פיקוח בטחוני. כיום זקוק כל תושב של האיזור לרשיון כדי לצאת מתוכו.

בעקבות בדיקה חוזרת ויסודית, כפי שאנו נוהגים לערוך מדי פעם, בכונתי להורות על הנהגת שינוי מרחיק לכת. עקב שינוי זה תשוחרר כל האוכלוסיה הערבית בגליל ובמשולש, פרט למספר קטן של ישובים השוכנים על הגבול ממש, מחובת רשיון-תנועה אישי.

מעתה רשאי כל תושב של אזורי הגליל והמשולש לצאת מתוכם ולחזור אליהם ללא צורך ברשיון אישי. תוגבל רק, במידת הצורך תנועתם של אזרחים שהם בבחינת “סיכון בטחוני” על-ידי צוי-הגבלה אישיים.

לדאבוני מחייבים יחסי האיבה ופעולות ההסתה כלפי ישראל בארצות ערב המשך קיומה של עין פקוחה במקומות רגישים מבחינה בטחונית. לא נוכל לבטל את עצם הפיקוח הצבאי כל עוד לא חלו שינויים במצב הבטחוני היסודי של ישראל.

מגיני שבת המחללים כבודה

לא אוכל לסיים הודעתי בכנסת בלי לנגוע בתופעה מצערת של נסיון אומלל הנעשה על-ידי קבוצה קטנה של תושבי ירושלים להשתמש באלימות של ידוּי אבנים בשבת בעוברים ושבים ברשות הרבים, של תקיפת שוטרים, פציעת אנשים וכדומה. הגנה על השבת על-ידי חילול כבודה, חילול כבוד ירושלים וחילול יסודות חופש המצפון ומניעת כל כפיה דתית הם כנועצים סכין באחדותנו הלאומית. אלימות גוררת אלימות, ושתיהן כאחת פסולות. הממשלה לא תתיר לאלה לכפות סדרים ברחובות ירושלים. הממשלה תחזק ותאמץ את המשטרה לעמוד על מטרתה להגן על החוק ולקיים את הסדר על כנו.

לא עת ריב אחים ומלחמת תרבות ודת לנו עכשיו. הימים הם ימי כינוס פזורי ישראל וקיבוץ הגלויות. מתקבצים ובאים אחים גולים מכל קצוי עולם. אהבת ישראל מצוה להקהות ולהסיר ככל האפשר מחיצות עדתיות ומריבות דתיות. לא באלה ניוָשע. על קיבוץ נידחי ישראל, ליכודם ואיחודם לעם אחד המקיים חופש מצפונו וחירותו – תפארתנו.

בעניני מצפוּן ודת עומדת החברה הישראלית על ברית של סובלנות הדדית שמצאה את ביטויה במגילת העצמאות, בה מבטיחה המדינה חופש דת ומצפון לכל אזרחיה. איש איש במצפונו יחיה במולדתו ובביתו. על רשות הרבים תשמור ותגן הממשלה. “כל שומר שבת כדת מחללו, שכרו הרבה מאד על פי פעלו”. אין הוא אפוטרופוס לאחרים.

בסיימי אביע תקותי, כי הכנסת תעמוד לימין הממשלה במילוי המשימות המוטלות עליה ובשמירת רוח החופש והאחדות.

---

תקציב משרד ראש הממשלה

מאת

לוי אשכול

בכנסת, 9 במארס 1964

אישי היושב ראש, כנסת נכבדה,

שלא כמנהגי בשנים קודמות אני מגיש הפעם לבית תקציב קטן. אולם אף שהגשתי במשך שנים בכנסת את תקציב המדינה, ואילו הפעם אינני מדבר על מיליארדים, לא אקל ראש גם בתקציבו הצנוע של משרד ראש הממשלה, שאינו עולה אלא לסכום של פחות מ-16¹/₂% מיליון לירות.

הסקירה הכתובה על פעולותיו הרי היא לפניכם. אייחד הפעם את הדיבור על כמה בעיות עיקריות שאנו מנסים למצוא את פתרונן במסגרת המשרד.

המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח

קודם כל משהו על המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח, שעבודתה כּרוכה בבעיות המדע במדינה.

אפשר לשאול: הלא המחקר מתנהל כיום במדינה במוסדות שונים, גם בתוך מסגרת הממשלה וגם מחוצה לה, האם לא מוטב לנו שנקדיש את מרצנו לפיתוח המוסדות הקיימים ולטיפוחם ולא נקים ולא ניצור מכשירים, שמא נרבה כפילות?

ובכן, לדעתי אין כל אסון אם אנשים ומוסדות רבים עוסקים באותה בעיה עצמה, בפרט – אם היא חשובה ודוחקת. במה דברים אמורים? –כשכל אחד ואחד גישתו לפתרונה היא שונה. הרי אלפי אנשי מדע חוקרים, למשל, את מחלת הסרטן, ואין איש קובל על הכפילות שבדבר. אם יש קובלנה, הרי היא זו: שעדיין לא נמצאה התרופה. הבעיה איננה, איפוא, הכפילות אלא התקשורת, התיאום והארגון. אין רע בכך, שחוקרים שונים – או אף מוסדות שונים – עוסקים באותו ענין עצמו, ובלבד שידע כל אחד ואחד מהם מה נעשה אצל חברו ומה השיג, כדי שלא יחזור כל חוקר על מה שכבר נעשה במקום אחר. וכאן, כאשר אנחנו מדברים על תכנון ועל קישור, כבר נגענו באחד המוקדים העיקריים של עבודת המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח.

אחת הפעולות החשובות שמועצה זו ביצעה השנה היא גיבוש תכנית ארצית להפעלת מחקר לפיתוח התעשיה. את חשיבות הדבר אין צורך להסביר. עצם רמת המחקר במדינה גבוהה למדי. השאלה המכרעת היא ניצול התוצאות למען המשק.

בחקלאות, למשל, יש לזה מסורת. החקלאות הישראלית התבססה על מחקר ולמדה להשתמש בתוצאותיו. די אם אזכיר את איקלומו של הבקר ההולנדי בארץ סובטרופית, את התפתחות המדגה, את גידולם של עצים טרופיים, ירקות חורף, את איקלום סלק הסוכר בעונה מתאימה ועוד ועוד, כדי שתראו עד כמה קלטה החקלאות שלנו את הישגי המחקר והפכה אותם להישגי משק.

לא כן בתעשיה. אם יש דוגמאות בתעשיה לקליטת מחקר חדש, הרי הן בעיקרן דוגמאות של תעשיה הקשורה בחקלאות, כגון: ייצור המבוסס על הדרים, ייצור דשנים וכדומה.

לפי תכניתה של המועצה, שקיבלנו אותה ושכבר התקדמנו בהגשמתה, דאגנו קודם כל לכך ששמע הנעשה בעולם יגיע לידי התעשיה. הקימונו את המרכז לאינפורמציה מדעית וטכנולוגית ועוד. אבל כדי שהתעשיה תיהנה מתוצאות המחקר, חייבת היא עצמה לעסוק בו. לכן יצרנו את הקרן לייזום מחקרים, המממנת מחקר בתוך התעשיה. אנו מתכוונים להפעיל גם חברה לניצול המצאות, שמתפקידה לממן את הפיתוח הסופי.

קיבלנו את המלצת המועצה להקים מרכז למחקר תעשייתי, החייב לראות את ייעודו בקידום התעשיה, בשיפור תהליכיה וביצירת תהליכי ייצור ומוצרים חדשים. אנו מנסים לגייס לכך את עזרת האו"ם ואני מקוה שנצליח להקימו עוד השנה.

חשוב שנדע שלא נוכל להיות סמוכים בענין זה על שולחנם של אחרים. מי שמבקש לקנות היום יֶדע בשוק, אינו קונה אלא יֶדע מיושן. וכי איזו תעשיה תיפרד מן הידיעות שנקנו לה בעמלה בטרם תנצל אותו היא עצמה? גדולה מזו. גם לגבי מחקר בסיסי אי-אפשר לחיות על חשבון הנעשה אצל אחרים; וזה הכלל: כדי שנוכל לקלוט ידע – צריך לקיים מחקר.

מחוץ לתחומי התכנון, התיאום וההדרכה, תרשו לי להזכיר עוד שטח אחד בפעולת המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח. אני מתכוון לייזומם, לארגונם ולניהולם של מפעלי מחקר הדרושים לנו במישרין במפעלנו ההתישבותי ובפיתוח הארץ

במכון לחקר הנגב בבאר-שבע נסתיימו לא מכבר המחקרים על אפשרות ניצול מי התהום המלוחים שבנגב. שיטה חדשה פותחה על-ידי החוקרים שם ועכשיו נעשה נסיון, שיימשך כשנה, כדי להיוכח אם אמנם תאפשר לנו שיטה זו לנצל את כל מי התהוֹם המלוחים המצויים בנגב בקנה-מידה גדול ובתנאים ממשיים, ולא רק במעבדה. המכון חוקר מה הם התנאים הטובים ביותר לאיקלום אנשים בתנאי מדבר, איך אפשר למדוד את מידת איקלומם.

פעולה רבה נעשית שם לחקר השפעת המלח והיובש על הצמחים ונעשים נסיונות לאקלם בנגב צמחים שהצליחו במדבריות העולם. אזכיר כאן עוד את העבודה על ניצול אנרגיית השמש, שנעשתה גם במכון זה וגם במעבדה הישראלית לפיסיקה. חשיבות-משנה נודעת לכך מצד הסיוע לפתרון בעיותיהם של ישובים קטנים ומנותקים ממקורות-כוח אחרים.

חלק גדול מן הדברים הללו הם ענפי-מחקר, שבהם יכולים אנו אולי לתרום לקידום המדע בעולם, לא רק תרומה ממשית אלא גם תרומה סגולית; כלומר תרומה שאיש לא ייטיב לתרום מאתנו, תרומה שאיש לא נחלץ לה מלבדנו.

בבואנו להרחיב ולטפח פעולה זו נתקלים אנו בכמה וכמה בעיות. ראשית, נחוצים עוד חוקרים שיקדישו זמנם ומאמציהם למחקר לטובת המדינה. קשה להשיג את החוקרים האלה כיום. מסגרת ממשלתית איננה, בנוהג שבעולם, מרכז-המשיכה הטבעי ביותר לחוקרים ולאנשי מדע. המדובר לאו דוקא בתנאי שכר. לא תמיד מיתרגמת ההכרה בחשיבות המחקר לרשות המדינה לתודעה של ערך החוקר בשירות המדינה. ממשלה אינה נותנת פרופסוּרוֹת. כללי מינהל ציבורי נגזרים לפי אמת-מידה משלהם.

יש למצוא את הפתרון גם להקמת עתודה של אנשי מדע וטכנולוגים המסוגלים לא רק לחקור אלא גם לנהל מחקר.

ועוד הערה אחת לסיום הפרק הזה.

בשטח המחקר, ודאי, יותר מאשר בשטחים אחרים, אין אנו “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. הבעיות הפוקדות עתה עמים בעולם כולו לא יפסחו גם עלינו. המקום המרכזי שרכש המדע והמחקר בעולם כולו יחייב בסופו של דבר גם אותנו, כשם שהוא כבר מחייב אחרים, לחשוב על אספקט המדע והמחקר בכל בעיה העולה לדיון. אם כיום מיוצב האספקט של עניני חוץ בכל דיון העולה על שולחן הממשלה, הרי בודאי לא ירחק היום שגם האספקט המדעי והמחקרי של כל בעיה יצטרך לבוא לכלל ביטוי. פירושו של דבר אולי הפקדת שר מיוחד על עניני המדע והמחקר בארץ, כדוגמת מדינות אחרות. הבעיות הכרוכות בדבר אינן פשוטות כלל ועיקר. בודאי ייערך גם אצלנו אותו ויכוח שנערך עכשיו, למשל, באנגליה, בין המשרד המטפל בעניני חינוך לבין השר המטפל בעניני מדע על מקומו של החינוך הגבוה. בודאי תישאל השאלה באיזו מידה כדאי לרכז תחת גג אחד פעולות הנעשות כעת במסגרת משרדים שונים.

כל הדברים הללו לא ייפתרו במחי יד אחת ואף לא ביום אחד. אולם ברבות הימים בודאי שלא נוכל להתחמק מן הצד העקרוני של הבעיה, מייצוגו של המדע והמחקר בכל דיון רציני על בעיות הארץ, העם והמדינה. ואם יקום משרד למדע, הרי שהמועצה הלאומית למחקר ולפיתוח תהוה את גרעינו היסודי.

הפעולה בקרב המיעוטים הלאומיים

ברצוני לעבור עתה לשטח אחר והוא פעולת הממשלה בקרב המיעוטים. לפני כשנתים היתה לי הזכות להודיע על “תכנית חמש השנים לפיתוח הכפר הערבי והדרוזי”. כמה גלגולים עברו על התכנית הזאת. תחילת היה היקפה 55 מיליון ל"י. בשלב זה מדובר על 70 מיליונים, ועוד היד נטויה.

עכשיו, משנכנסנו לשנת-התקציב השלישית לביצועה, יש לנו מד-התקדמות ממשי, שנוכל לקבוע לפיו – בכלכלה, בתכניות פיתוח, בחינוך – מה הושג ומה כברת-הדרך שעדיין עלינו לעבור.

התכנית, וכל מערכת מעשינו בקרב האזרחים הערבים והדרוזים, בנויות על מתן עדיפות לתשתית החברתית והמשקית, אינפרא-סטרוּקטוּרה בלע"ז: כבישים, מים, חשמל וחינוך.

באותם הימים שישבה ועידת פסגה ערבית על המדוכה איך למנוע מים מאדם, מאדמה ומבהמה בישראל, חנך שר-החקלאות בישראל שני מפעלי מים שיביאו מים זורמים, זו הפעם הראשונה (אולי הייתי אומר בפעם הראשונה אחר אלפיים שנה, אבל גם אז לא היו), לתוך אלפי בתים ערביים בכפרים נוספים. לא היה אף כפר אחד, מתוך 104 כפרים ערביים, שהיו בשטח המדינה עם הקמתה, שהיו בו מים זורמים. כיום יש מים זורמים ביותר מחציים. זו רק דוגמה אחת, ויהיה המשך לכך. לעיני כולנו עומדת דמותה של האשה הערביה הנושאת מים על ראשה. מפעלי-המים משחררים אותה מן העמל המפרך הזה. אולי יבוא, בעקבות ההקלה הממשית, גם שידוד-מערכות חברתי שיקרב את האשה הערביה למעמד שוה-זכויות. ייאמרו הדברים באזני נשים ובנות ערביות הנושאות עיניהן למעמד הראוי לאשה בת דורנו במדינה מתקדמת. נקוה כי לא ירחק היום בו יתנו, האשה הערביה והנוער הערבי שוחר הקידמה, את ידם לעיצוב חברה חדשה, בה תשוחרר האשה מעמלה המפרך ומנחיתות חברתית ותרבותית גם יחד. וזאת רק דוגמה אחת מני רבות, שבהן משתלבות הפעולות הכלכליות והחברתיות זו בזו. כך מפתחת הכלכלה את החברה, והחברה – את התרבות.

דחיפה ועידוד ניתנו לחברות כלכליות ולגורמים שונים לעשות למען פיתוחו של הכפר הערבי. כך, למשל, פיתח את פעולותיו הבנק הערבי הישראלי. חברוֹת פיתוח, בשיתוף הון יהודי-ערבי, נרתמות להקמת שיכונים ומפעלים. בעקבות חברות ציבוריות נכנסות עתה לפעולה זו גם חברות פרטיות המבקשות להקים מפעלים שונים.

אני חייב לומר כאן דברים אחדים על פעולתה של לשכת היועץ לעניני ערבים ודרוזים במשרד ראש-הממשלה. אינני מתכוון לומר, כי לשכת היועץ היא העושה את כל הדברים הללו. מבחינת התקציב תמצאו, למשל, את הסכומים הנוגעים למפעלי הפיתוח השונים בתקציבי המשרדים הנוגעים בדבר. הם העושים את הפעולה וברצוני להביע כאן הערכה למאמץ שהשקיעו ולהישגים שהעלו. תפקידה של לשכת היועץ היא לתבוע, להפעיל, להדריך, לעודד, לעזור בתכנון ולתאם. היועץ מטה אוזן לתביעות, לטענות מדומות ואמיתיות גם יחד. הוא המגייס את תמיכת ראש-הממשלה בדרישות שיש להן צידוק.

בנאומי בכנסת ב-21.10.63 היתה לי ההזדמנות להרחיב את הדיבור על התכנית לפיתוח הגליל. זהו מפעל פיתוח לכל הגליל, יהודים ובני המיעוטים גם יחד, אלה היושבים בו ואלה שיתוספו אליהם. זוהי בשורת ישועה לנשכחים, מאין דרכים, תאורה ומים.

הפיתוח יקיף את הישובים הקיימים ואת הישובים שיקומו. הוא יתפשט על החקלאות, על המלאכה ואולי גם על החרושת, אם יהיו התושבים מסוגלים ומוכנים לקלטה.

מה שהייתי רוצה להטעים עכשיו הוא שהנסיון שנרכש, למשל, בחבל לכיש, או באזורי התישבות אחרים עומד עכשיו לרשות התכנית לפיתוח הגליל על בעיותיו הקשות.

כולנו זועזענו ממכת החצבת שהוכו בה ילדי כפר גלילי אחד. ונחרדנו לא רק משום שמתו ילדים. כל אחד מאתנו, שהוא אב לבנים ולבנות, אינו זקוק למלים כדי להסביר זאת. מות ילדים הכה גם בישובים אחרים, גם ישובים יהודיים. אלא שבמקרה זה עברו ימים רבים עד שבכלל נודע הדבר, עד שחוּדש הקשר עם הכפר המנותק מאין דרך.

את הכביש יכולים אנו לסלול, טלפון יכולים אנו להתקין. חובתה של הממשלה לדאוג שתנאי החיים בכפרי ישראל – עבריים, ערביים, דרוזיים – בכל הכפרים, לא ייפגעו מחמת ניתוק. אולם אין אנו יכולים לבטא דאגה זו אלא ביצירת הכלים. החינוך וההתקדמות החברתית חייבים להכשיר את האדם שישתמש בהם לרווחת ביתו ולטובת הכלל, או אף שיתגבר על חוסר כלים.

הרבה תלוי בקליטת המאמצים שלנו על-ידי האוכלוסיה עצמה. יש איזה פירוש עממי על הפסוק, “ה' ילחם לכם ואתם תחרישון”: ה' יתן לכם לחם, אולם אתם חייבים לחרוש. הבעיה כאן היא עידוד היזמה בקרב אוכלוסיית הכפרים הערביים והדרוזיים עצמה. אם עדיין לא השגנו את כל הדרוש, למשל, בארגון מוניציפלי של הישובים הללו, הרי זה לא משום שהממשלה לא ניסתה לעשות כל מה שביכלתה. מחובתי לפנות בדברי אל יושבי הכפר הערבי והדרוזי. אין להשליך את כל היהב על הממשלה לבדה. לשם פיתוח דרושה התפתחות. דרושה נכונות מאורגנת לעזרה הדדית ועצמית של התושבים, לא פחות מאשר החלטות של מתכננים. לא די שהפרה רוצה להיניק – צריך שהעגל יהיה מסוגל לינוק.

אם לא יבוא המסד החברתי בקרב הכפרים עצמם, תכבד עלינו המלאכה מאד. וייאמר כאן לדור הצעיר המתחנך לפי מושגים של מדינה חדשה, שלא יתבייש בכפרו ולא יטוש אותו. על הנוער הערבי המשכיל להפנות את פניו אל העם ולהטות שכם כדי להעלותו ולשלבו שילוב נאמן בחיי המדינה.

פעולה נוספת הקרובה לנושא זה והמיועדת להעלאת רמת ההוראה בקרב המיעוטים, היא תחילתם של שידורים לבתי-ספר בערבית. אני מקוה שנגיע לכך בקרוב וגם התלמיד הערבי ייהנה מן הברכה של העשרת הכלים העומדים לרשות בית-הספר.

לפני כשבוע הונחה אבן-יסוד לבית-מדרש למורים ערבים. במועצה לתרבות ולאמנות פועלת ועדה לעניני מיעוטים הדנה בדברים כמו ספרות, מילגות, העשרה הדדית יהודית-ערבית בנכסי תרבות ועוד.

ובקשר לכך לא הייתי רוצה לפסוח על פעולה אחת של לשכת היועץ לעניני ערבים והיא עידודם של מכשירי קירוב בין שני העמים, אם זאת מגמה מזרחית בבתי-ספר, אם אלו השתלמויות, אם זאת הפגשת נוער מבין שני העמים ונקוה להמשך לכך.

ולא אוכל לסיים פרק זה בדברי בלי להעלות נקודה החוזרת ועולה בכל דיונינו בתחום המיעוטים, אולם למרות זאת (ואולי דוקא משום כך) צריך שהדברים ייאמרו. כונתי לענין הממשל הצבאי. לפני כחמישה חדשים נכנסו לתקפם התיקונים שביטלו את הצורך ברשיונות-תנועה לגבי כמעט 90% מן התושבים שבאזורי הממשל. מעשה זה הולם מה שאמרנו כל השנים: אין הממשלה רואה את קיומו של הממשל הצבאי כמטרה בפני עצמה. זהו אמצעי הכרחי לבטחון המדינה. אנו מקוים, כי התפתחות החיים תוכיח, כי התמורה הגדולה שחוללנו היתה לטובת המדינה ובטחון כל יושביה. במידה שיאפשרו זאת תנאי הבטחון, נמשיך בצמצום ההגבלות באזורי הממשל הצבאי.

התיירות

אמרתי בראשית דברי כי תקציב משרד ראש-הממשלה הוא קצת פחות מ-16 וחצי מיליון לירות. כשליש מן הסכום הזה הוא תקציב לעניני תיירות. כבר בשנה שעברה היו הכנסות התיירות 8.5% מהכנסות היצוא של המשק, וזאת מלבד חברות התעופה והספנות הלאומית שלנו. התיירות היא הראשונה בין ענפי הייצור לגבי הערך המוסף שלה – 73%.

התפתחות רבה עברה על התיירות בכלל, ובעיקר בארצות אירופה. התפתחות תיירות-נוער רבתי. וההתחרות באגן הים התיכון המזרחי היא גדולה מאד. יש עמים שאין להם בעיות בטחון חמורות כל-כך, שאין להם בעיות התישבות ופיתוח, והם יכולים להקדיש אמצעים גדולים הרבה יותר למשיכת תיירים, מפרסומת ועד פיתוח בפנים הארץ. עלינו לעמוד בהתחרות זאת, וחברת התיירות עושה בענין זה כמיטב יכלתה.

נזכיר כאן עוד את שיתוף הפעולה של חברת התיירות עם גורמים מקבילים בארצות אחרות ואת הופעתה הגוברת כגורם מייעץ למדינות ידידותיות. ייתכן שיש מקום לחוק תיירות, שבמסגרתו יוכלו לפעול כיאות ולהתפתח ענפי-התיירות השונים.

יש גם בעיה של הוזלת הנסיעה לארץ בפועל ממש. לאור נסיון החדשים האחרונים צריכים אנו לבדוק בדיקה מתמדת אם התקדמנו די בענין זה. יש חילוקי דעות בענין כמו טיסות שכר, העומד לבדיקה מחדש, לאור הנסיון של עונת התיירות האחרונה.

לא מעט התקדמנו בעידוד תיירות עממית על-ידי אכסון זול במחנות נופש, בבתי-הארחה בקיבוצים ובאכסניות נוער. התקדמות בשטח זו בולטת כמובן הרבה פחות לעין מבניית מלונות-פאר ולכן גם מדברים עליה פחות. אולם היא מצויה.

בתוך דיון כזה על הצד המשקי והארגוני של התיירות אַל לנו לשכוח דבר שהוא, אולי, העיקר: את התיירות כמבצע-הסברה אדיר, הסברה ציונית והבאת דבר המדינה לעולם גם יחד.

קשה להעלות על הדעת אמצעי אחר שיוכל להשתוות עם התיירות כמכשיר הסברה. כולנו יודעים על בעיית העליה של יהודי ארצות הרוָחה. העליה משם אינה גדולה, אולם התיירות גדולה. אולי – כך על כל פנים עלינו לקוות – תהיה התיירות לרבים מהם הגשר לעליה, להם ולבניהם. איני יודע אם את כולנו החכים אוירה של ארץ-ישראל, אבל אולי יש בו, כפי שאומר השיר, “איזה משהו”, משהו המשאיר את אותותיו ביהודי הבא לכן, הרואה את הארץ, את אנשיה ואת מעשיהם. אבל גם לגבי התייר שאינו יהודי, אין דומה מראה-עינים למשמע-אזנים. כל הסברה, כל פרסומת, כל הוצאה, כל מודעה בעתונים גדולים – אינם יכולים להשתוות לשבוע אחד, ואפילו ליום אחד, בתוך הארץ עצמה.

כמו בכל שנה, נפתחו גם השנה לתיירים ולאזרחי ישראל גם יחד גנים לאומיים חדשים. עם התפתחות הפעולה הזאת הוקמה עכשיו רשות הגנים הלאומיים, וזהו מאורע בשטח זה.

לענין זה, של שיפור נוף הארץ, צמוד דבר שימורם של אתרים היסטוריים. קשה שלא להתרגש לשמע הידיעות ב“קול ישראל” על עבודת החופרים במצדה בראשותו של הפרופסור יגאל ידין, שגילו את חמודות ארמנותיו של הורדוס, על ציורי הקיר ועל הפסיפסים שבהם; כאשר נזרק אור על אורח חייהם של הקנאים ועל מציאות החיים היהודיים של ימי הבית השני. המגילות התנ“כיות והאחרות, שנמצאו במקום, מגלות לעינינו את ספרות התקופה ואת חייה בפניה האמיתיים. כך מתחזקת החוליה שבינינו לבין מצדה; משמעותה הסמלית לגבי דורנו עלתה מחדש ב”מסדה" של המשורר יצחק למדן, קומץ נאמנים דבקו במקום עצמו לעלות אליו, לחקרו ולטפחו, עד שבא מועד החשיפה הגדולה.

אולם לא רבים מתארים לעצמם במה כרוכה חשיפתו של אתר כזה, בכל חשיבותו הארכיאולוגית והלאומית. כל זמן שהיתה מצדה מכוסה עפר לא היה צורך לדאוג לשמירתה. העפר שמר עליה. כעת חייבים אנחנו בשמירתה, והפעולה לשיפור המקום ולשימורו נעשית בד בבד עם חשיפתו. סכומי-כסף גדולים וזמן יידרשו להשלמת המלאכה. נשתדל למצוא את הכסף ונקוה שהציבור יבין את ההכרח להוקיר רגלי מבקרים ממצדה עד שייכון השימור.

כאמור, זהו רק מבחר קצר, מעין אפס קצהו, מכל מכלול הבעיות שמשרד ראש-הממשלה מוצא את עצמו עוסק בהם.

הקושי להקיף את בעיות משרד ראש-הממשלה בסקירה כזאת נובע מאָפיו המיוחד: שאר המשרדים יש להם נושא עיקרי, ואילו משרד ראש-הממשלה הוא מעין צרור של יחידות שאין מן ההכרח שיהא בינן קשר עניני וטבעי. אולם כמעט לכולן יש יסוד משותף: אלה הן יחידות כלל-משרדיות. הן משרתות את כל משרדי הממשלה או את קצתם, אם זה תכנון כלכלי או סיוע טכני, סטטיסטיקה, הסברה, גנזך המדינה, או “קול ישראל”, שביחס אליו אנו עומדים בשלב מתקדם להקמת רשות השידור.

אולי אפשר להוציא מכלל זה את היחידות העוסקות בתיירות במישרין או בעקיפין. אולי אין סיבה ארגונית לצירופן למשרד ראש-הממשלה דוקא, אף כי יש לכך סיבות עניניות ומעשיות משכנעות. על-כל-פנים נדמה לי שאין לנו להתחרט על כך. במשרד ראש-הממשלה נמצאו יזמה, העזה, כושר מעשה והתמדה, שהעלו את התיירות לאחד מענפי ההסברה והמשק החשובים ביותר במדינה. לא המדרש עיקר אלא המעשה.

וכ“עולה חדש” (יחסית) במשרד ראש-הממשלה, אולי מותר לי לומר, שיש בזה משהו אפייני. המשרד מסרב, תמיד סירב, לשקוט על שמריו ולשקוע בשיגרה. הוא תמיד מוכן להיחלץ למשימות חדשות. רעיונות ומפעלים זכו לא פעם לדחיפתם הראשונה, או אף לגאולתם, במשרד זה.

יוזם, מתסיס, דוחף, עושה צבת ראשונה, עומד בפרץ בתנופת העזה – כזה הוא משרד ראש-הממשלה, וכזה הוא צריך להיות.

---

דברי תשובה

מאת

לוי אשכול

בכנסת, 18 במארס 1964

אישי היושב-ראש, כנסת נכבדה,

היו נואמים, והצטיין בזה חבר-כנסת לנדאו, שביקשו לנצל את הויכוח כדי להגיב על דברים שפורסמו בעתון¹ ושאינם שייכים לא לדיון הזה, לא לבית הזה ולא לתקציב משרד ראש-הממשלה. הערכות על מאורעות היסטוריים הן לדעתי נושא מוזר בהקשר זה. הדברים נאמרו, מכל מקום, והייתי רוצה להעיר על כך בקצרה.

כמו כל פרק היסטורי גדול, כן גם מלחמת הקוממיות היא מסכת משולבת של שלל גורמים חיצוניים ופנימיים גם יחד: צבאיים, מדיניים, חברתיים, משקיים וכיוצא באלה. כל אחד מאתנו מהרהר לפעמים בשאלה, ולפעמים בקול רם, מה היתה יכולה להיות התוצאה אילו היה אחד הגורמים הללו מופיע בצורה שונה.

קשה לפסוק הלכות בענין כזה. לכן, מטבע הדברים, יש מקום לחילוקי-דעות, בפרט כשהדיווּח על הנאמר איננו מדויק ביותר. אולם למעלה מכוח בינתי הוא, משהופכים הערה כזו לנושא ניפוח פרלמנטרי, להתקפה מעַוֶתת ומעוּותת על האיש שהוא לכל הדעות אדריכלה הראשי של קוממיות ישראל בארצו.

אפשר היה, אולי, לפטור זאת במשיכת כתף, לולא הנסיון המרושע לרקום את אגדת “הסכין בגב”. את המיתוס הזדוני כי חיילינו הגיבורים יכלו להגיש לנו על מגש של כסף נצחונות לא שיערנום ולא שיערו אבותינו, ורק ההנהגה המדינית היא שנעצה פגיון בגבם; רק היא הפסידה ליד שולחן הדיונים את הנצחון, שהיה בתחום הישג היד בשדה-הקרב.

כולנו יודעים את אימת השוֹאה העולמית ששוחררה מסוגרה על-ידי הפצת אגדות כאלה במקום אחר. מי שיש לו זיק של אחריות ציבורית חייב ללמוד את הלקח הזה ולדעת מה הוא עושה.

הסמיכו לענין זה העלאת-גרה בויכוח על ספר תולדות ההגנה. אינני רוצה לחזור אליו. רק שאלה אחת בפי: מהו המעורר אתכם לחזור שוב ושוב על הנסיון להפוך את העבר לויכוח פוליטי בוער? האין זה אלא מפני דלות המעש והתושיה בהוֹוה?

מי פוגע בירושלים כבירת ישראל?

ובענין אחר – האשימו כאן את הממשלה בפגיעה במעמדה של ירושלים בירת ישראל. אני רוצה לדעת, חבר הכנסת לנדאו, מי פוגע במעמדה של ירושלים כבירה? האם פוגע בה מי שמביא את צה"ל למצעד בבאר-שבע כדי להנות בו את תושבי הנגב? או שמא פוגע מי שנות לכך פירוש עקום, היאה לפרלמנט של שדרות רוטשילד, כאילו מעמדה של ירושלים הוא בכלל נושא למיקוח או לויתורים תחת לחץ ידידותי או אחר? אני מסכים כי יצירת רושם כזה הוא “חמוּר, מסוכן ופוגע”. למה, חבר הכנסת לנדאו, אתה יוצר אותו? מצעדים בירושלים היו – ויהיו.

מה שנוגע להעברת משרדי הממשלה לירושלים, אין הממשלה יושבת בחיבוק ידים. המדפיס הממשלתי מועבר לירושלים, ואושרה גם הקצבה לבניה בקריה כדי לקלוט משרדים נוספים. רק לפני כעשרה שבועות החליטה הממשלה על מסגרת הפעולות משנת התקציב הבאה ואילך וּועדת שרים תקבע את סדר העדיפויות והעברה. אני מקוה כי תוך שנים אחדות נעביר את משרדי הממשלה לירושלים בקצב התלוי באמצעים העומדים לרשותנו וכן בבעיות התעסוקה, העליה והקליטה הכרוכות בדבר הזה.

בכלל, מן הראוי שנזכור כולנו, שהעברה לירושלים איננה ענין לממשלה לבדה. אם רוב עתוני ישראל מופיעים בתל-אביב, חייבת לשכת העתונות הממשלתית לשרת אותם שם. אם מרכזי מפלגות ומוסדות ציבור מרוכזים בתל-אביב, הרי שאתם, חברי הכנסת, ואני עבדכם, מטריחים את עצמנו לשם לפחות פעם בשבוע להשתתף בישיבות. ייתכן שזה טעון שינוי; מכל מקום הדבר לא יקום במאמר פה של הממשלה בלבד.

יחסים בינלאומיים

חבר הכנסת סנה בא אלינו, כרגיל, בשורה ארוכה של קובלנות על שלא שינינו את המציאות המדינית שבה אנו חיים. דומני, שלא השמיע את דבריו במקום הנכון. את הטענה על שאין שלום בינינו ובין הערבים טוב היה להפנות אל השליטים המסרבים להכיר בקיומנו. העדר יחסים דיפלומטיים עם הודו ועם סין – שוב לא אנו גרמנו לו, ובודאי לא אנו המעכבים שיפור יחסים עם ברית-המועצות.

הייתי רוצה לומר, בענינים אלה, כמה דברים לא בהקשר לויכוח הזה, אלא כדי שיהיו ברורים ומחוּורים לנו לעצמנו ולכל המוכן לשמוע את דברינו. מדיניותנו היא מדיניות של שלום אמת. אנו הרוצים בו ולנו הזכות להתריע על שעדיין לא בא.

אלא שעלינו לזכור ולהזכיר: לא יקרב את השלום מעשה חד-צדדי של הכרה בזכות הפליטים לחזור. שליטי ערב מעוררים את בעיית הפליטים בצורה זו לא כדי לפתרה ולא כדי למצוא דרך לשלום. הם מנציחים נגע ומנצלים אותו כמנוף לסילוק מדינתנו מעל המפה. עד עתה לא הכירו שליטי ערב בעצם העקרון של דו-קיום בשלום לגבי ישראל. אילו הכירו בכך, הרי חזרנו ואמרנו שאנו מוכנים לדון עמהם בלי תנאים. לפי שעה הם המתנים תנאים, תנאים לא לשם שלום, אפילו לא לשם שיחות, אלא כדי להרסנו מבית. האם זו דרך לשלום או למלחמת השמד? נאצר הוא שאמר, לפני כחודש, כי “בעתיד צפויה מלחמה עם ישראל, ואת תאריכה נקבע אנחנו”. כך הוא מדבר אל עמו; עם זרים הוא מדבר לעתים חלקות, טוען שהוא מתגונן. לכן יהיה הדבר חרות בתודעתנו ויישמע באזני ידידים, מיהו הצופה למלחמה בישראל ורוצה לקבוע את תאריכה.

וייאמר כאן גם באזני מעצמות גדולות. אנו קבלנו את עקרון הדו-קיום. אנו נענינו בחיוב להצעתו של ראש ממשלת ברית-המועצות לעקור את רעיון השימוש בכוח מכלל האמצעים לפתרון בעיות גבולות. נאצר הוא שדחה עקרון זה לגבי ישראל. אין זה מועיל לשלום אם דיבורו של נאצר יישאר אחרון בנושא זה. צריך שהשפעת המעצמות הגדולות, השפעתם על יוזמי הקריאה לחדול משימוש בכוח, תהיה על צדו של השלום, על צדו של עקרון הדו-קיום, על צדה של הפגת המתיחות, על צדה של אפשרות שיחה. ידע זאת העולם וישמע זאת נשיא מצרים.

אנו מעונינים בהרמוניה, בהידברות, בהפגת המתיחות, בדו-קיום בין המעצמות הגדולות. זוהי הקרקע הנוחה ביותר לצמיחת השפעה חיובית על שליטי ערב, לביטול הפיתוי להתחרות בהספקת נשק לממשלות המכריזות על כונות השמד.

מבחינה זו, כל סכסוך גדול וקטן, מן הויכוח שבין ברית-המועצות לבין סין ועד לקשיים פנימיים במדינות קרובות יותר, נושא סכנות לעולם כולו ולאיזור, ואיננו רצוי לנו כמדינה, כשם שהוא מצער אותנו כחברים במשפחת העמים.

דבר אחד מעל לכל: שום פתרון לא ייכון בלי הידברות, הידברות על שלום ואפילו על בעיית הפליטים כשהיא לעצמה. התנאי לכך – הנכונות לדבר, הנכונות להכיר בעובדת קיומנו.

החוזרים על תעמולה מרוקנת מתוכן, בדבר תלות ישראל בהון זר, עושים עָול, אי-צדק ושירות רע לענין. הם מביאים ידידים לידי ראיה מוטעית ומסולפת ומספקים לשליטי ערב אמתלה למדיניותם העוינת, הנושאת בכנפיה חרם, איבה וצחצוח חרבות.

מדינת ישראל קמה מתוך פריקת שעבוד גלויות בעולם ועול זרים בארץ. עיקר כוחה בא לה – מראשיתה ועד היום הזה – ממשאבי העם היהודי ומכמיהתו לגאולה. לפי עצם מהותה מסמלת המדינה את השחרור מתלות בזרים ואת התעצמותו של עם, כשוה בין שוים. הושטנו ונושיט יד עוזרת לעמים שזכו מקרוב בחירותם. אנו יצאנו משעבוד גלויות והם השתחררו משעבוד מלכויות. עזרתנו מכוּונת לסעדם בצעדיהם הראשונים כאומות שווֹת זכויות וערך במשפחת העמים. כשיצאנו, תוך מאבק דמים, מתחום האפוטרופסות הבריטית לפי מנדט בינלאומי, תמכו בנו רוב אומות העולם, וארצות-הברית וברית-המועצות בכללן.

“ההון המונופוליסטי” המשתלט

אנו זקוקים ליבוא הון ואנו זקוקים לסחר בינלאומי עם ארצות השוק המשותף ועם מדינות אחרות. סחר פירושו יחסים כלכליים. מה החטא איפוא במאבק על שוק, על דריסת רגל בשוק המשותף? אולי יעיד עצם הקושי שבדבר, כי המדובר הוא בהישג בשבילנו ולא ברצון השתלטות מצד אחרים? יבוּא הון פירושו מתן אפשרות להון הזה לפעול. האם כרוך הדבר הזה דוקא בהשתעבדות? וכי מיהו ההון המונופוליסטי הגדול המשתלט עלינו? הגיע הזמן לפוצץ את הבועה הזאת, לבקש שאנשים רציניים, לפחות, יחדלו מבדותות כאלה. למי איפוא הכונה? לתרומות העם היהודי בעולם כולו לקליטת פליטים, שנפלטו בעירום ובחוסר כל מארצות מוצאם? או שמא למלוה העצמאות והפיתוח – מאות מיליוני דולרים שהועמדו לרשות הממשלה לעשות בהם כטוב בעיניה, בריבית של ארבעה אחוזים בסך-הכל? או המדובר במשקיעים קטנים ובינוניים, שמתוך אהבת ישראל וזיקה אליה, מרצון לראות בקוממיות העם היהודי בארצו, הביאו לנו מחילם ומן הידע שלהם (דבר שלא יסולא בפז בימינו אלה)? או שמא מדובר כאן בהחזרת הגזל מן העם היהודי בשילומים ובפיצויים אישיים? והלא אלה הם עיקר האמצעים הגדולים שהוזרמו לארץ בסכומים עצומים לשם פיתוחה.

לא הייתי מתעכב על זה כל-כך הרבה לולא הרצון למנוע מתן חרב בידי שונאינו ומנדינו, ביודעים ובלא יודעים. אינני מקבל את הדעה כי כל המדינות המקבלות עזרה כלכלית, אם מארצות-הברית ואם מברית-המועצות, נעשו תלויות ממילא במעצמה המסייעת ואינני מקבל את הטענה כי סחר גורר בהכרח השתעבדות מדינית.

פוליטיזציה ודיפוליטיזציה של המנגנון.

דוּבר כאן על מנגנון שהוא “מעור אחד” מבחינה מפלגתית. אינני יודע מנין לחברי הכנסת האינפורמציה הזאת. אני עצמי, למשל, אינני יודע לאיזה מפלגה שייכים רוב המכרים של העובדים הבכירים במשרדי. חשבתי: אולי אינני יודע מפני שאני חדש במקום. משנתעוררה השאלה בכנסת, שאלתי את המנהל הכללי, וגם הוא איננו יודע על כולם. ואלה שהשתייכותם ידועה לאחד משנינו – רובם אינם חברי מפלגת פועלי ארץ-ישראל. אני יודע דבר אחד: אני בטוח בנאמנותו של כל אחד מהם למדינה ובמסירותו לעבודה.

בכלל קורה אצלנו דבר משונה כאשר מדובר על דפוליטיזציה של מנגנון המדינה: כאשר מישהו חושב שהפקידים הם ממפלגה אחרת הוא טוען שזוהי פוליטיזציה, והיא כמובן פסולה; וכאשר אותו אדם עצמו דורש למנות פקידים ממפלגתו שלו, למשל, למַנות ל“קול-ישראל” אדם בזכות השקפותיו ולא בזכות כשרו המקצועי, הרי זו דפוליטיזציה כשרה למהדרין.

ההתקפה על “קול-ישראל” הפכה פחות או יותר למסורת בויכוח על תקציבו של משרד ראש הממשלה. דוקא השנה, בניגוד לשנים קודמות, לא ניסה איש להביא סימוכין של ממש לטענות. חבר הכנסת בנו כהן אומר, שיש לו תיק עבה של טענות נגד שירות השידור. הייתי יכול לנחם אותו שהתיק שלי ושל חברי עבה עוד יותר. גם אני שומע לפעמים שידורים, ולעתים אני גם מעיר עליהם. יש לי הרושם שמתוך הקפדה על הגינות ציבורית מטים עובדי "קול-ישראל את הכף לצד השני. באנגלית קורים לזה “להישען אחורנית”, והממשלה יוצא מקופחת קצת. אינני יודע מה מטרת הדיבורים האלה על תיק עבה, בפרט שאין אפילו דוגמה אחת בצדם. אולי הכונה איננה אלא להרבות לחץ על עובדי שירות השידור כדי שיוסיפו לשאת פנים למתנגדי הממשלה, כדי שלא להיכשל, חס וחליל, באופיציוזיוּת.

---

ליום העצמאות תשכ"ד

מאת

לוי אשכול

בפרוס השנה השבע־עשרה לעצמאות ישראל, אני מביא את ברכת הממשלה לבית ישראל במדינה ובתפוצות הגולה. תהא שנת העצמאות הבאה שנת עליה, בטחון ובצרון.

נאחל ביום זה לעם בישראל ובתפוצות להעמיק ולהאדיר את תודעת הייעוד הלאומי המשותף לביצור המדינה ולשגשוגה ולמלא את החיים בתפוצות תוכן יהודי.

שוב זכינו והיתה לנו השנה שעברה שנת עליה; הועמדנו במבחן כשרונו להעלות ולקלוט – ועמדנו בו בכבוד.

העליה של השנה הזאת מקרבת אותנו עוד יותר לדליית אוצרות האנוש של עמנו מגלויות המצוקה הפתוחות לעליה. נציין זאת בסיפוק ובדאגה גם יחד. הסיפוק – על המעשה הגדול שנעשה במשך השנים הללו, ובשנה האחרונה, והדאגה היא להמשך.

יהא לבנוּ מופנה ביום זה לפתיחת שערים ולחידוש המגע עם אותם קיבוצי ישראל, ובהם אחד גדול ונכבד מאד, שעודם מנותקים מחיי העם ומהשתתפות במעשה הגאולה.

נַפנה ביום זה את עינינו גם אל ארצות הרוָחה, בתביעה אל קיבוציהם היהודיים, שיתנו מבניהם ומחילם לביצור המדינה בכמות ובאיכות. נגלה בתוך עצמנו את הכוח לסייע להם לחשוף מחדש את ניצוץ המהות היהודית של חייהם ולעשות דרכם לאורו.

בבואי לומר עתה דברים לסיכום השנה שחלפה ולהתויית דרכנו להבא, אפתח בבעיות בטחון. אינני בא לבטא בכך סולם חשיבות, אלא את הרעיון הפשוט, כי בלי שיובטח קיומה הפיסי של המדינה לא נוכל לעשות דבר בשטחי חיינו האחרים.

עברה עלינו שנת שלוה יחסית בגבולות. לצערי, לא לוּוה הדבר הזה בהפוגת איומי מלחמה מצד שכנינו; לא קם בהם הרצון להשלים עם קיום ישראל כיסוד להסדר של שלום.

אויבינו מתנשאים להכריז, כי סוף המלחמה עם ישראל לבוא; הם מדמים בנפשם, כי הם אשר יקבעו את תאריכה. חייבים אנו להקשיב לאיומים. הם מצוים עלינו כוננות גם לימים הקרובים, וגם לימים רחוקים יותר, כאשר יאמרו אויבנו בלבם, כי נתעצמו דים לשוב ולנסות לבצע את מזימותיהם. עלינו להיות מוכנים באיכות הנשק ובכמותו, באיכות אדם ובבצרון המשק, להדוף את אויבינו ולשבור את העוז שיצברו. עלינו לשמור על כוחו המרתיע של צה"ל, כדי שלא תעלה על לב המחשבה הנפשעת, כי אפשר לנסות ולהתגרות מלחמה בישראל.

בשנה שחלפה הגברנו את כוחנו בהעלאת רמת הצבא, בקליטת רכש חדש ובהרחבת הייצור העצמי. משהו מזה ישתקף מחר במצעד צה"ל בבאר־שבע. עלינו להאדיר את כוחנו בכל אלה – ובשכמוֹתם – גם בשנה הבאה, באשר חפצי חיים אנו.

וצורך לבבי הוא לי היום לשלוח מכאן ברכה מיוחדת לצבא־הגנה־לישראל ולעובדי מערכת הבטחון כולה. בידיכם הנאמנות מופקדים חיינו, קיום המדינה ועתידו של עם ישראל. אתם עושים את מלאכתכם במסירות גדולה, תוך קשיים רבים ולעתים אף תוך אלמוניות מוחלטת. תחזקנה ידיכם.

אותה דאגה, להבטחת קיומה של המדינה מול פני מזימות אויבים, מונחת ביסוד מחשבתנו גם ביחסי־החוץ שלנו.

נמשיך במאמצינו לכונן יחסי הידברות ושלום. איננו נתפסים לראִיה הפשטנית, כי הניגוד היהודי־ערבי הוא הקו המפריד היסודי בין כל העמים במזרח התיכון. ההפרדה החמורה היא בין עמים שוחרי שלום ובין תוקפנים. כשם שעלינו להיות נכונים לקדם פני סכנות מצד תוקפנים, כן עלינו לתור אחרי כל גורם, בלי הבדל אומה ולשון, הרוצה להרבות שלום ויציבות באיזור, ולהושיט לו יד לשלום ולידידות.

ואכן, מעבר לחומת ההתנכרות המקיפה אותנו נתַנו ונִתן יד לעמים המחדשים את חייהם. אלה הם, ברובם הגדול, עמים שנשתחררו זה לא כבר מאפטרופסות זרה. יש ביכולתנו לבוא אליהם כאחים לשחרור מעול זרים ולהעניק להם את פרי הנסיון והידע שרכשנו בבנין הארץ והמדינה – במדע ובחרבה, בטכנולוגיה ובערכים. במאמץ להבטיח יציבות ושלום באיזור נועד תפקיד נכבד למעצמות הגדולות. היה זמן, והוא איננו רחוק, כאשר מנו כהישג את עצם ההכרה בקיום ישראל. עתה יבואו נא אדירי עולם ויסייעו לכל ארצות האיזור במלאכת ההתפתחות, בהעלאת רמת החיים והחברה ובהשגת יציבות ושלום. המדובר הוא בפיתוח אמיתי, המבטיח רוָחה להמונים מבית והמבטל את האפשרות להפנות את מרירותם כלפי חוץ. יתחרו המעצמות בעזרה כזאת, ולא במתן נשק בידי מתנכלים, המכריח גם אותנו להקדיש לענין הבטחון חלק גדול מן האמצעים המיועדים לפיתוח בונה ויצרני והמחייב אותנו לחפש ולתבוע את כלי־המגן הדרושים.

נענינו, במלוא האחריות והרצון הטוב, ליזמה להוציא מכלל האמצעים לפתרון סכסוכים בינלאומיים את השימוש בכוח הזרוע. אנו זכאים לצפות לכך, שיוזמי הקריאה הזאת, וגם מעצמות אחרות, יבהירו הבהר היטב לשכנינו, שעקרון זה חל על הכל, בלי יוצא מן הכלל.

אין מדינה יכולה להתראות כשוחרת שלום, על־ידי נקיטת עמדה חיובית לגבי סכסוכים שאינם נוגעים לה, ובאותה שעה לצחצח חרבות למלחמה בשכניה הקרובים. לפי שעה לא קיבלו עליהם אויבנו את עקרון הקיום־יחד אפילו בדיבור פה ואיומי האלימות נמשכים. נעריך כל גילוי עמדה ברורה מצד מעצמות ידידותיות, שלא יינתן לאיש לאסור עלינו מלחמה.

אך לא די לנו בדיבור פה לביצור בטחוננו, ואף לא נוכל להסכים לתלות ברצונם הטוב של אחרים לשבט או לחסד. כמו בכל שטחי יצירותינו – במשק, בחברה ובתרבות – נוסיף להישען בראש וראשונה על עצמנו, ואנו מצוּוים על האדרת כוחנו העצמי.

שמחנו לכל עזרה שניתנה לנו בעבר, לביצור יכלתנו המשקית, וידענו לנצלה כראוי. האנושות עומדת עתה על סף תקופה, שבה ינוצלו אוצרות מי־הים להרויית אדם ואדמה. בעיית המים מחריפה במקומות רבים. אנו חיים באחד המקומות המעטים שבהם חריפה השאלה לאלתר. אנו מקוים להיות חלוצים בשטח זה, של המתקת מי הים, לרווחת תושבי המדינה וארצות האיזור ולתועלת העולם כולו. נדע להעריך כל עזרה, בידע ובאמצעים, למטרה זו.

ועוד: אנו נכנסים עתה לשלב ממשי ביחסנו עם ארצות השוק האירופי המשותף. זו רק ראשית מצערה. עדיין אנו רחוקים מהשגת הדרוש לנו. אין אנו פטורים מעשיית כל מאמץ להרחבת אפשרויות היצוא שלנו להידוק קשרי הסחר, כדי שנוכל להתפתח ולהתקדם לקראת עצמאות כלכלית. רק עצמאות כלכלית היא שתתן משמעות מלאה לעצמאותנו המדינית ותשיב לנו זכותו וכבודו של עם חי על עמלו. אין זו משימה לשנה אחת; זוהי התויית כיווּן ונטיית קו. חייבים אנו לצמצם עד סוף העשור הזה את הפער בין היבוא לבין היצוא שלנו ולהתקרב לחיסולו במשך השנים. הדבר מחייב מאמץ עצום בפריון הייצור ובאיכותו. כן חייבים אנו לנהוג סדר עדיפויות חמור בבואנו לספק תביעות כלכליות.

אכן, אחוזה ודבוקה התפתחותנו המשקית בסולם ערכינו החברתיים. לא תכּוֹן חברתנו על סולם הערכה, קיבוצית ואישית, לפי מידות ההנאה מן החברה ולא לפי מידת התרומה לחברה. עולם הפוך שכזה הוא המביא אצלנו לידי תביעות מן המדינה, גם מצד שכבות שאינן דוקא מקופחות ונחשלות, לפעמים – תוך פגיעה קשה בצרכי הכלל. הוָי־חיים פסול, הרצוף צריכת ראוָה, של מעטים האצים להעשיר והנוחים לבזבז, אינו צריך להיות אור רמיה, הקורא לתבוע עוד ועוד.

כל שטחי העשיה שלנו, כל משימותינו המרכזיות, תלויים לא במעט בדמות החברה שאנו יוצרים וביכלתנו להתלכד סביב ערכים חברתיים ולאומיים. להשבת כבודם של ערכים, זקוקים אנו לחינוך מכוּון. אנו נתבעים להרחבת החינוך לסוגיו במשמעות של השכלה וידע. השגנו בזה הרבה ועדיין לא די בכך. אבל לא נוכל להקנות דעה בלי להקנות רוח; לא נוכל לרכוֹש קנינים, אם נשליך מאחורי גֵוֵנוּ ערכים. ההתנדבות, ההיחלצות, ההליכה לפני המחנה, מה שאנו מכנים בשם חלוציות אישית, חייבת ללווֹת אותנו בדרכנו שנים רבות.

המדינה חייבת להיערך למשימה חלוצית קיבוצית ממושכת, עליה ליצור את המסגרת, לגייס ולספק אמצעים, לתת את הכיווּן, לעודד, לדרבן ולהמריץ. בכל אלה זקוקה היא לנושא אנושי חלוצי חי המזהה את עצמו עד תום השליחות כבדת־ההיסטוריה שנטלנו על עצמנו.

חגי עצמאות לשמחה!

ג' אייר תשכ"ד – 15 באפריל 1964

---

הודעה על "בני־ישראל"

מאת

לוי אשכול

בכנסת, 27 באוגוסט 1964

אישי היושב־ראש, כנסת נכבדה,

אני מתכבד להודיע לבית את החלטות הממשלה בענין “בני־ישראל”, שאושרו אתמול לאמור:

1. ממשלת ישראל חוזרת ומצהירה, כי היא רואה בעדת “בני־ישראל” מהודו יהודים לכל דבר בלי שום סייג והבדל, שוים בזכויותיהם לכל שאר היהודים לכל ענין, כולל עניני אישות;

2. בעיות הנישואין של “בני־ישראל” נפתרו עקרונית. החלטות א' וב' של מועצת הרבנות הראשית מיום ח' במרחשון תשכ"ב אומרות ברישא שלהן:

א. לא התעורר ספק לגבי יהדותם של “בני־ישראל”, ומתקופה קדומה מוחזקים הם מיוחסים לזרע ישראל…;

ב….קובעת המועצה שאין כל יסוד לאסור נישואיהם של “בני־ישראל”, ולפיכך מותרים הנישואין עמם;

ובשנים האחרונות, לאחר הסידורים שנעשו, לא נודע אף על מקרה אחד של מניעת נישואין למעשה;

3. תלונת נציגי העדה נוגעת להנחיות שהוצאו מטעם הרבנות הראשית לגבי נוהג עריכת הנישואין, בהישען על הסיפא של הסעיפים הנ"ל. הוברר, כי עדת “בני־ישראל” וכן חלקים גדולים של הציבור היהודי בארץ אינם משלימים עם המשך קיומן של ההנחיות. הרגשת אפליה הפכה את הענין לבעיה ציבורית חריפה, המחייבת שניתן דעתנו עליה;

4. לאחר דיון בשתי ישיבות מגלה הממשלה את דעתה כי חיוני הדבר, שהרבנות תתחשב בדעת הציבור ותמצא את הדרך להפיג את הטעמים לתחושת הקיפוח ולהסיר כל מניע להרגשת אפליה;

5. הממשלה מביעה צער וגנאי לתופעת הלואי הפסולה, חסרת האחריות ופגומת הטעם שהשתרבבה בהפגנת רחוב.

עד כאן החלטות הממשלה. אוסיף עליהן עתה כמה דברי הסבר.

עדת “בני־ישראל” היא קיבוץ יהודי היושב בהודו דורות רבים. מעטות הידיעות המדויקות על תולדותיהם עד לפני כ־200 שנה, שאז נתחדש הקשר בינם לבין קיבוצים יהודיים אחרים שבאו עמהם במגע. הם מונים כשלושים אלף איש בסך־הכל, ולשמחתנו קרוב לשליש מהם כבר עלו לארץ עוד לפני קום המדינה. זרם העליה הגדול מהודו התחיל לפני כשתים־עשרה שנה. הם עלו לכאן מכוח חוק השבוּת. הם הובאו ונתקבלו כאן כמובן, כמו כל העולים, בלי שום הסתייגות.

בעיית נישואין בין בני העדה הזאת לבין יהודים אחרים נתעוררה לראשונה עם התישבות יהודים בבליים בהודו במאה שעברה. הבעיה העסיקה לסירוגין את הרבנות כאן זה עשרים שנה ב“שאלות ותשובות”. בלי שאכניס את ראשי בעניני הלכה אציין, כי הבעיה סבבה בעיקר על נוהל הגיטין והייבום אצל העדה. כבר לפני עשרים שנה ניתנו תשובות־היתר על־ידי הרבנים הראשיים דאז, הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב הראשי הראשון־לציון בן־ציון מאיר חי עוזיאל, זכר צדיקים לברכה.

חוסר פתרון כללי לבעיה זו מצד הרבנות, וכן מקרים שבהם סירבו רבנים שונים להשיא יהודים מבני העדה, גרמו למרירות רבה בקרב “בני־ישראל” ולתגובה אוהדת להם בציבוריות כולה, והם החלו במאבק.

לפני קצת פחות משלוש שנים נתנה מועצת הרבנות דעתה לענין וקבעה בהחלטותיה בין השאר “שאין כל יסוד לאסור נישואיהם של ‘בני ישראל’ ולפיכך מותרים הנישואין עמם”. הרב ניסים הוסמך להעביר את החלטות הרבנות הראשית לרבנים בצירוף הסברים והנחיות. הרב ניסים פירסם את ההנחיות. אף שנוסחן לא נראה לרבים, נדמה היה, שנעשה צעד חשוב לסילוק הקשיים והיתה הרגשה שהונחה אבן־יסוד לגשר, שישמש אותנו בתקופת המעבר.

אף שמבחינה מעשית לא היה מקרה של מניעת נישואין מאז, הרי מבחינה ציבורית רחבה יותר לא השיגו ההנחיות את מטרתן. “בני־ישראל” חידשו את המאבק. מאז 21 ביולי השנה הם פתחו בשביתות, בשביתות־רעב ובהפגנות שהיו מלוּוֹת כמה גילויים שאינם מכובדים. עם זאת זכה עצם המאבק להבנה, לתמיכה ואף להזדהוּת מצד הציבור הרחב.

התביעה העיקרית שהעלו בני העדה היא ביטול הנחיות הרבנות. ההוראות המחייבות חקירה־ודרישה מיוחדת לגבי מבקשי נישואין מ“בני־ישראל” נראו כסותרות את הקביעה העקרונית שהם יהודים לכל דבר. ממה־נפשך: אם ההלכה מחייבת בדיקות דומות לגבי כל יהודי שיש ביחס אליו בעיה – מה טעם להוציא הנחיות מיוחדות בכלל? ואם אין כל היהודים חייבים בבדיקה כזאת, צריך דינה של עדת “בני־ישראל” להיות כדינם של כלל בני־ישראל. תוספת כאב נגרמה על־ידי הניסוח בהנחיות, כי החקירה מתחייבת רק במקרה של “בקשה לרישום נישואין של אחד מעדת ‘בני־ישראל’ עם מי שאינו מבני עדה זאת”. כלומר – לא איכפת לרבנים כלל מה נעשה בקשר לנישואין בתוך העדה עצמה. הבחנה זו אין לה אחיזה בנוסח החלטות מועצת הרבנות, שהסמיכו את הרב נסים לשלוח הנחיות לרבנים רושמי הנישואין.

לשמחתי מסתבר, כי אין כל ויכוח על עצם יהדותם של “בני־ישראל”. כל הגורמים המוסמכים במדינה, ובכללם שר הדתות והרבנים הראשיים, הצהירו על כך בפומבי פעמים רבות. אחינו הם, ויבורכו בתוכנו, ואין הם פסולים בשבילנו לשום ענין. כמו לגבי כל ענין ציבורי ומשפטי אחר, אין עדות לגבי נישואין ולגבי הקמת משפחות משותפות לבני עדות שונות. יש כלל ישראל בעולם ויש יהודים השבים למולדתם וכולם שוים זה לזה ויקרים לכולנו.

יכולות, כנראה, להתעורר בעיות הלכה לגבי קיבוץ יהודי שהיה מנותק זמן רב מקיבוצים אחרים, מטעמים שאינם תלויים באיש. איני רוצה להיות משים עצמי רב ופוסק בעניני הלכה טהורים. אך גדלותם של דיני ישראל ושל דייניו במשך הדורות באה מכוחם להשיב על צרכי ההוֹה את התשובה המתחייבת מחיי העם היהודי בנסיבות ההיסטוריות הקיימות.

“הנסיבות ההיסטוריות הקיימות” המכריעות לגבי דורנו פירושן תקומת ישראל במדינתו וקיבוץ גלויות. אנו מצפים, וזכאים אנו לצפות, לפתרון של אהבת ישראל, פתרון שיניח לנו לקבץ נדחי ישראל בלי שום מכשול וסייג.

מתוך שיקולים כלל־יהודיים מפקיד חוק הנישואין והגירושין שלנו בידי הרבנות כוח הכרעה בעניני אישות של יהודים. אבל שטר זה שוברו בצדו: על הרבנות לקיים את הגדולה במצוֹות דורנו – לאפשר לעם לחיות את חייו ולקבץ כל נדחיו.

וייאמר כאן, כי מבחינה רחבה יותר חורגים הדברים שענינם מיוחד ל“בני־ישראל”. אנו מקוים ומצפים לעליה גדולה שתבוא מקיבוצים יהודיים רבי־מספר ביבשות שונות: יש בהם שלא יכלו בדורות האחרונים לקיים אורח־חיים לפי ההלכה, ועל כן הוּשווּ מבחינה זו לאנוסים. יש בהם שארגנו את חייהם הלאומיים והדתיים בדרכים שונות מן הנהוג אצלנו. העלאת אחים אלה וקליטתם הן בגדר פיקוח נפשה של המדינה. העליה היא הערובה המכרעת לגידולה לשגשוגה ולביצורה בכמות ובאיכות.

יקום־נא בהנהגה הדתית הכוח להקל, למצוא את הפתרון העולה בקנה אחד עם הציווּי הלאומי העליון. כן עשו גדולי ישראל בכל הדורות, כשהשעה היתה צריכה לכך, משנתקלו באנומליות, שמקורן בפזורי עם ישראל לגלויותיו. בנפשנו הדבר הזה. על הרבנים לקבל עליהם עול מצוה זו, לראות את הנולד ולא להביא לידי קונפליקט הרה־תוצאות בין הדין לבין צרכי האומה הקמה לתחיה, קונפליקט העלול לערער את מעמדן הבלעדי ואת סמכות המסגרות שנקבעו אצלנו להסדר עניני אישות.

נאמר, כי למעשה לא נמנע מאיש להתחתן בשל הנחיות הרבנות. במקרים מסוימים הן עזרו להכריע לקוּלא. הוסבר כי ההנחיות לגבי “בני־ישראל” באו כדי להקל. טוב לשמוע את הדבר, וזה חשוב מאוד. אך לא די בכך. עובדה היא כי אנו עומדים לפני זעמה של עדה בישראל, הרואה את עצמה נעלבת, נפגעת ומקופחת, באשר נישואי בניה יוחדו להנחיות מיוחדות. צריך להבין לרגישות עדה בישראל, רגישות שלא עברה מן העולם עם הפירוש, כי כונת ההנחיות היא לכל היהודים הבאים מארץ רחוקה. קשה גם לרדת לסופו של פירוש זה, שהרי קליפורניה רחוקה מבומביי, ואף יש לחשוש כי תחת אשר יפתור ניסוח זה את בעיית “בני־ישראל” הוא עלול לעורר בעיות קשות בשטח חמוּר וחיוני למדינה לעתיד.

נוח לו לאדם שיטילוהו לתוך כבשן אש משילבין פני חברו ברבים; פני חברו, היחיד, אמרו – פני עדה שלמה בישראל לא כל שכּן. גרימת הרגשת קיפוח לעדה יהודית, כשלעצמה, היא חבלה בקליטתה החברתית, החשובה לא פחות מן הקליטה המשקית. מבחינה זו בלבד טוב להנחיות הללו שלא נבראו משנבראו.

אם היה צורך בהנחיות אלה להקל על המעבר – עשו את שליחותן. עתה לא נותר בהן אלא המיותר והמרגיז, ומן הדין שאכן תמצא עתה הרבנות את הדרך להפיג כל חשש קיפוח, להסיר כל מניע וכל טעם להרגשת אפליה. לא ייעשה שירות לענין על־ידי נפנוף בחרב ביטולו של השויון העקרוני והכללי של “בני־ישראל” בקרב עם ישראל. על כגון דא נאמר: חכמים, היזהרו בדבריכם. לא יהיו הדברים האלה כחומר ביד היוצר בידי רבנים.

ומלים אחדות מעל בימת הבית הזה ל“בני־ישראל” עצמם. אחינו אתם. לגבינו אתם בני־ישראל, בלי מרכאות. כולנו שותפים לרצון העז לראותכם בבוני מולדתנו, בתוך כלל ישראל. ייעשה כל דבר שאפשר כדי שתהיה ההכרה הזאת נחלת כל גוף ציבורי במדינה וכל יחיד בעם. הציבוריות הישראלית תעמוד לימינכם בדבר הזה.

הממשלה בטוחה בשותפות הכנסת לאהדה ולהזדהות עמכם. עם זאת יש לשלול דרכי־מאבק בלתי־מכובדים, שבהם שותפו משפחות על נשותיהן ועל טפן, שהתגוללו ימים ולילות בראש חוצות, והפגנות שבהן התירו לעצמם יחידים מעשים חסרי אחריות וטעם טוב, שיש לגנוֹתם ושאיני רוצה לתאר אותם כאן מפני כבוד הבית. מעשים כאלה אינם אלא מתן נשק בלתי־צודק לחבלה במאבק הצודק כשהוא לעצמו. בודאי עוד נכונו לנו מאבקים ציבוריים במדינתנו. ניזהר שלא נבייש את עצמנו במידות מקולקלות.

אסיים בהבעת תקוה, כי במאמצי כולנו תימצא הדרך לחיים משותפים, חיים של כבוד הדדי, חיים של מדינה המכבדת חוקיה, חיים של עם מחדש עצמאותו ומקבץ נדחיו, חיים של אהבת ישראל.

---

מיזוג הגלויות

מאת

לוי אשכול

בכנסת, 7 בדצמבר 1964

אישי היושב־ראש, חברי הכנסת,

קצת יותר מששים ריבוא היינו כאן, הישוב היהודי, בארץ בקום המדינה. מאז קלטנו בערך כפלים כמספר זה עולים מכל יבשות תבל, דוברי עשרות שפות, חניכי תרבויות שונות בדרגי התפתחות שונים ומשונים. גם כיום רק כשמונים אחוז מיודעי קרוא וכתוב בארץ קוראים וכותבים עברית. אחוז קטן קצת יותר יודע ומדבר עברית כשפה יחידה או ראשונה. הפער התרבותי משתרע מאנאלפאביתים ועד לבחירי המדע והתרבות שלנו, למן ממציאי מכשירים טכניים מורכבים ואמצאות מדעיות אחרות ועד לאלה שרכשו בארץ הרגלים ראשונים בשימוש באביזרי הציביליזציה.

הנושא של דיוננו הוא, איפוא, המצב החברתי במדינה על רקע של קליטת עליה גדולה ורבת־אנפין. הייתי רוצה שנקבל מושג כולל על מה שנעשה בשטח זה, ועוד יותר על מה שטעון עשיה. ניגשנו לעצב עם ולבנות מדינה בקפיצת־הדרך. לא אחת היה עלינו להעביר ציבורי אנשים ומשפחות לא רק ממקום למקום אלא ממש מתקופה לתקופה, מתרבות לתרבות, ממשטר למשטר.

אין מעשה יחיד, המגלם את קפיצת־הדרך הזאת. החוליות הדבוקות והשלובות זו בזו: חינוך, שיכון, פיתוח, התישבות חקלאית, בריאות, הוי, שילוב חברתי ומדיני – כל אלה מכתיבים את הקצב של “קפיצת־הדרך” שלנו. אין אנו יכולים לצפות לפתרון כולל מתוך הבקעת דרך, מתוך ברק־תרו בלע"ז, בשטח אחד בלבד. ולא למעשה יחיד אנו נקראים אלא לתשלובת דאגות ומעשים של חידוש, בלי שיבולע לערכים קיימים ולענין עצמו מחמת הקפיצה הפתאומית. כל זה טווי, שזור וארוג למסכת אחת.

על ישוב של כ־650 אלף יהודים, שהיו בארץ בקום המדינה, נוספו עד היום כמיליון וחצי יהודים, החלק המכריע מזה עלה מארבע כנפות הארץ. כל מה שנעשה בארץ, מאז קום המדינה, נעשה מכוח העליה הזאת ומסביבה. העולים, על ארצות מוצאם ועל עדותיהם, בנו את המדינה בגופם. ההתישבות החדשה מאז קום המדינה, העירונית והכפרית גם יחד, היא התישבות של עולים; הוא הדין בהרחבת ממדיהם ואוכלוסייתם של הישובים הקיימים.

העברת המוני יהודים ממקומותיהם לכאן לא היתה מלאכת טרנספורמציה אלא מלאכת טרנספלנטציה, על כל הטיפול המסובך שהדבר מחייב בכל חלקי הצמח, בשרשיו ובענפיו.

נעקרו קהילות שלמות, שבטים שלמים, בתי־אב ומשפחות, ונטענום מחדש במולדתם. הקימונו קהילות חדשות לנחמנו על הקהילות שנעקרו מגוף העם בשנות השוֹאה. הדבר חייב מטאמורפוזה של ציבור ומטאמורפוזה של בני־אדם. כשם שנבנית כאן קהילה יוצרת במחובר לאדמתה ולמקורות הטבע, לאחר שחרבה קהילה שחיה את חייה בשולי חברה זרה ובסדקיה, כן נוצר כאן אדם בונה המפרנס בעמלו את המדינה הזאת על חרבותיו של איש בינים, “איש אויר”, מן הגטו ומן ה“מלח” המנותק מאדמת ארץ מושבו. אמרתי “נבנה על חרבותיו”, אבל בעצם גם מכוח המשכיותם של ערכי תרבות ושל כוחות חיוּת יהודיים. שרידי קהילות בעולם הביאות אתם ערכי תרבות במובן הרחב ביותר, מכלול יחסים בין אדם לחברו ובין אדם לקהילתו. העולים הביאו אתם הוָי, אפשר לומר “שולחן ערוך” ו“אורח חיים” בכל המובנים; דבר זה מחייב אותנו להימנע מלשבור דפוסים היסטוריים מרוב להיטות של מיזוג, לפני שנוצרו דפוסים חדשים. חלקה הגדול של העליה הלך להקים ערים חדשות ולמלא את הקיימות. כאן נמצא את מאות האלפים, כשהם פזורים בשלושים ערים ועיירות בערך.

ננקוט רק דוּגמה אחת: נשוה נגדנו את באר־שבע ואת גידולה הכביר: מעיירת־מרכז זעירה לבדוּיים לכרך מרכזי בנגב המתאכלס; באר־שבע, שמנתה כ־60 אלף איש כבר לפני שנה – גדלה פי שבעה ויותר במשך ארבע־עשרה שנה.

אזכור, כי לפני שנים, לפני היות זרם העליה הגדול, נהגתי לומר באסיפות פועלים עירוניים ותיקים: “הנה ימים באים ובין כל שנים מכם ישב איש שלישי חדש”. עתה יושב הותיק האחד בין שני חדשים. התעסוקה היא אחד הסולמות החשובים ביותר לקידום חברתי של העולים. ערכו של מסלול ההתקדמות הזה עולה עם המעבר מעבודות דחק למקצועות יצרניים. עוד לפני כשבע שנים הועסקו כמעט שליש מפועלי עיירות הפיתוח בעבודות יזומות, וכבר לפני שלוש שנים – פחות מ־5%. כיום קשה למדוד את זה אפילו באחוזים. במקביל חל המעבר מעבודה בלתי־מקצועית למקצועית, מעבודות ארעי לעבודות קבע. רבים מן העובדים הבלתי־מאומנים שלפני כמה שנים הם כיום מנהלי ענפים. על כל פועל תעשיה שהיה בארץ עד קום המדינה נוספו שני עולים חדשים.

כמחצית מחמישים אלף חברים בועדי עובדים ובועדי פועלים הם עולים חדשים, וחלק ניכר מהם – מארצות אסיה ואפריקה. בערי פיתוח, בעיקר, גוברת שותפותם של העולים בנשיאה באחריות במוסדות ההסתדרות המקומיים.

כמובן, יש עוד מה לעשות בשטחים אלה. מלכתחילה, בדרך־הטבע, חודרים עולים חדשים, יחסית, יותר לקבוצות־תעסוקה מעוטות־גמול ולדרגים נמוכים בתוך הקבוצות. כך היה גם בארצות הגירה אחרות. הגורמים לכך היו בעיקר פערים בהשכלה ובידע טכני ואחר, לפעמים – פערים בהשכלה פורמלית, הבדלים בערכן הממשי של תעודות פורמליות מארצות שונות, וכתוצאה מזה גם משפטים קדומים לא מוצדקים גם לגבי מקצועות שביחס אליהם אין הבדל. עלינו להחזיק טובה לקבוצה של סטודנטים מצפון־אפריקה, שביקשה ללמוד את הבעיה, ולאחר שלמדה אותה לא ביקשה פורקן ברגשות קיפוח אלא יצאה בהכרזה חמורה מאוד באמרה, כי יהדות צפון־אפריקה באה לארץ, מה שהם קוראים, “ערופת ראש”: כלומר, בלי אותם האנשים שתפסו מקום נכבד בקרב אחיהם בחוץ־לארץ והעדיפו שלא לעלות לישראל. ודרך אגב, אני שמח לבשר, שקבוצה גדולה של סטודנטים כאלה, מבין רבים שנשארו בצרפת, כבר עלתה לארץ בשנה זו, ורבים עוד יבואו, במאמצים של הסוכנות היהודית ובעזרת הממשלה, ועוד היד נטויה.

גורמים מעכבים אחרים הם הסטראוֹטיפים הפסיכולוגיים, שנוצרו לגבי עדות ואפילו סטראוטיפים חיוביים, כלומר דעות קדומות, ואפילו חיוביות, המשבצות את האיש מראש באיזה יחס מוקדם.

המכשול הצפוּן בגישה סטראוטיפית חיובית לאיזו קבוצת עולים טעון קצת הסבר. הנה יש, למשל עדוּת, כי יוצאי ארץ אחת שהיגרו לא לישראל כי אם לאירופה מצליחים שם בבתי־הספר יותר מאשר אצלנו. מתגנבת המחשבה שמא נובע הדבר מכך, ששם נדרש מהם מאמץ, נדרשת יזמה ואמביציה, הדבר מוטל עליהם; אין ממי לתבוע ואין ציפיה לטיפוח מלמעלה, כמו אצלנו. ובכל אופן יש לציין את הקידום בתעסוקה ואת העליה ההדרגתית ברמה הכלכלית.

בריכוזי עולים, מן הצפון ועד הדרום, כבר ניכרת גם ראשית צמיחה אורגנית אמיתית של עילית מנהיגות מקומית, ששרשיה נעוצים במקום ושחוג ראייתה איננו מצטמצם, בכל זאת, רק בתחומי ישוב או עדה. בכמה דרכים למדו בני עילית זו את תורת המיזוג והאחריות הציבורית לזולת. יש בהם ששירתו בצה"ל ועלו לדרגות סַמלים וקצינים, ויש מהם שהתקדמותם חלה בנתיבי ההוראה או הפעילות המקצועית.

אפשר להעלות דמות קבוצת־על, איש העילית, של נציג מקומי, ששרשיו נעוצים במקום עצמו, ובכל־זאת אין חוג ראייתו מצטמצם בתחומי ישוב אחד. הנה, למשל, מורה, שהגיע לכאן בנעוריו, בעל השכלה תיכונית, או קצת יותר, והיה שותף ללבטי הישוב החדש מימי היותו מעברה. תוך כמה שנים של פעילות חינוכית ניצל אפשרויות להשתלם, היה למורה מוסמך ולמנהל בית־ספר יסודי ואף על־יסודי, ומכאן נקרא לפעילות ציבורית. כאשר איש כזה הוא ראש מועצה, הרי הוא ממש איש המקום, איש הקולט עליה שאיננו מאנשי “כשבתאי”; איש שלבטי ראשונים שלו אחוזים ודבוקים במקום־מושבו ממש ולא בביצות שהיו לפני עשרות שנים במקומות שהעולים החדשים אינם יודעים תודלותיהם. איש כזה חייב היה, לא פחות מחלוצים ראשונים, להיאבק עם שממה, אולי בשינוי אחד: פחות שממה פיסית ויותר שממה חברתית. כשהוא מייצג ישובו – משנתו ערוכה על פיו ומטענו הרעיוני ברור. אין לו שום בעיות של גשר־הידברות עם הותיקים ממנו. צמיחה טבעית כזאת של עילית מנהיגה, מתקנת מאליה את האיזון העדתי בעמדות המפתח. לגבי העולה החדש מארצות אירופה המגיע למקום, המציאות של “פרנס הקהל” שעלה מארצות אסיה ואפריקה, היא דבר טבעי ומובן מאליו. הוא הותיק, הוא הוקלט.

כך משתלבים עולי הגולה בשרשרת החלוצים שבנו את הארץ מאז היות תנועת ההיאחזות וההתישבות הציונית: שרשרת העליה הקולטת עליה.

גולת הכותרת של פעלה של העליה החדשה היא ההתישבות החדשה, שהנה בעיקר התישבות של עולים. התרומה שתרמו ותורמים לקיום המדינה, בגופם ממש, האנשים, הנשים והטף, שבאו לכאן ברובם בלי הכנת הגוף ובלי הכשרת הנפש, בלי שנות חריש של תנועה מדינית מאורגנת ושל חלוציות אידאית מודרכת, תרומה זו – אין לה שיעור, אין ערוֹך לה. מכוח התמורה ההיסטורית שנתחוללה בחיי עם ישראל, הם נשאו – אובייקטיבית – בתוכם, על גבם ואתם את מטען ההגשמה החלוצית; הם נעשו חלוצים, הם למדו לאהוב את הארץ הזאת, לחונן עפרותיה ולגונן על אדמתה. הם ממלאים את חללה השומם של המדינה, בהר וגיא, הם נכונים לכיבושים חדשים, להפרחת שממות שנותרו ושייהפכו לגן פורח בעזרת מי תהום, מי המוביל, ובבוא היום – בעזרת מי־ים מומתקים. הם סיגלו לעצמם במאמץ גדול את יצירתנו החברתית השיתופית על צורותיה, ובעיקר בדמותו של המושב.

רכישת הנכסים ויצירתם, סיגול המבנה החברתי גררו עמם סיגול ערכים והרגשת שותפות. בני מושבי־עולים רואים את עצמם – ופועלים – כבני מושבים ותיקים לכל דבר. אזכיר כאן תופעה אחת הבאה ללמד על הכלל: הנטיה הגוברת של בני מושבי־עולים, המתגייסים לצה"ל, לנהוג כחבריהם בני המושבים הותיקים ולהתיצב ליחידות המחייבות מידה גדולה של חלוציות ושל מסירות נפש כגון: צנחנים. מכל הבחינות עומדים הם בתביעות הרמה הגבוהה הנדרשת שם.

כשאני מדבר על התמורה שחלה בבני־אדם בישובי־העולים, עומדות לפנַי דמויות חיות. הנה, בקוים כלליים במקצת, דמות אחת. נקרא לה בשם ראובן. ראובן היה בעל־מלאכה קטן בעיירה זעירה בצפון פרס. עלה לפני כ־12 שנה, בקושי ידע את מלאכתו שלו וכמעט אנאלפאבית. אם היו לו שרשים בדת ישראל, לא היו לו שרשים בדעת ישראל. הוא עלה עם משפחה גדולה, קרובים וקרובי קרובים, מה שקוראים “חמולה”. ראשית דרכו היתה מעברת פחונים באחד האזורים החמים ביותר בארץ. שנתים התפרנס בעבודות דחק, ונשאר בעצם אכסטריטוריאלי גם בשטח וגם במובן החברתי, ובארצו ובאזורו. לא הכה שרשים כאן; נותקו השרשים ונשברו המסגרות שהיה רגיל בהם במקומו. סרה אימת ראש השבט ובטל פחד השוטר והז’אנדארם. ניתן לומר, שמעשהו הישראלי הראשון היה לימוד תורת ההתפרעות, הצעקה ושבירת השמשות.

כעבור שנתיים באה אליו פניה מתנועת המושבים להצטרף לגרעין העולה להתישבות. לא ברור אם הבין בדיוק למה מתכוונים, אבל ברור שידע שהמעברה אינה טובה; וכעבור שנה כבר אנו מוצאים אותו במושב בחבל התישבות. מה אומר לכם? מושב זה, בראשיתו, לא היה טוב בהרבה מן המעברה. המתישבים שוּכּנו בצריפונים משומשים המשמשים כיום לאיסום. השתוללות הרצח של הפדאין היתה בעיצומה. אבל שני דברים השתנו מיד: חיכו להם במקום מדריכים חקלאיים ותיקים, והעבודה שהתחילו לעסוק בה, אפילו כשהועסקו כשכירים, לבניית בתים לעצמם, היתה עבודה יוצרת. עברו חדשים עד שהבין ראובן, והבינו חבריו, שאין זו מעברה חדשה ושהבית שהוא בונה מיועד לו. תחילה, בתקופת המעבר, ביקש לעצמו מפלט בעראק והדבר השפיע כמובן על העבודה. המחאה הקולנית גברה. היו קשיים אפילו בסידור השמירה. כשהובאו למקום עוד כמה משפחות, מאיזור גיאוגרפי סמוך בחוץ־לארץ, צמחה יריבוּת המלוּוה קטטות. כשהוקמו מוסדות במקום קיבלה היריבות צביון “פוליטי” יותר: ויכוח על עמדות בועד ועל נוסחי תפילה. לאט־לאט ובהדרגה צצו ניצני הבנה. טעם העבודה היוצרת, טעם הבניה, שהיא בנין עתיד לעצמם ולבניהם אחריהם, עשו את שלהם. אין זאת כי אספה אמא־אדמה בנים אלה אל חיקה ומן האדמה החלו יונקים כוחות חדשים; רגליו של אנטיאס נחו על הקרקע.

כעבור שנה נכנסו לבתיהם החדישים ראובן וחבריו שאך בקושי ידעו להשתמש בהם. הם התחילו כעובדים שכירים של המוסד המיישב בחלקות הכפר עצמו ועדיין לא תפסו שאלה יהיו חלקותיהם שלהם; אבל למדו זריעה מהי, עישוב מהו, קילטור מהו, קציר ואסיף, קטיף, בציר, אריית תאנים וגדירת חרובים מה הם; פתאום גילו שהם מגדלים משהו שאפשר להתפרנס בו, לאכול – ולמכור. את עקרון הערך העודף, במשמעו היסודי ביותר, גילה ראובן בשלב זה באוח עצמאי. הוא גילה על נקלה את ההפרש בין ערך התוצרת שהוא מגדל לבין שכר־העבודה שהוא מקבל – את הערך העודף. הוא גילה שהוא מנוצל, שאינו מקבל את מלוא התמורה בעד עבודתו. הוא בא בשאלות חמורות אלה אל האחראים לחבל־ההתישבות הזה. הוא לא ידע – אבל לרגע הזה הם חיכו. מיד, או כמעט מיד, קיבל ראובן לעיבוד עצמאי חלק מן החלקה המיועדת לו – 5 דונם, בליווי אזהרה, שישמע היטב לעצותיהם של המדריכים. תחילה סבור היה ראובן, שירבה את רכושו אם יוסיף מים וזבלים מעל למכסה ונענש מיד ביבול רע, ורק אז הבין שאין “מסדרים” אותו. הוא מעבד כיום 30 דונם והוא כבר יודע איך לעבד, ועוד עתידה חלקתו לגדול, כשיחולקו עצי הפרי המעובדים כיום כחוה על־ידי הכפר כולו. אל משקו המפואר והמצויד בטרקטור קטן אנוּ מביאים אורחים מחוץ־לארץ ומתגאים בהישג.

התמורה דרמטית עוד יותר בבנו של ראובן, נקרא לו שמעון. הוא למד בבית־הספר, או לפני שבא לשם, שירת בצה"ל ורכש מקצוע וראשית הבנה בפעולה משולבת, בעזרה הדדית. בן אחר של ראובן לומד בבית־ספר חקלאי. יש בביתו חשמל, דוּד שמש לחימום מים, מקרר, כירים של גז ומקלט רדיו. משקו של ראובן ומשקי חבריו הם מקור עיקרי לאספקה החקלאית שלנו. ראובן ושמעון רואים את עצמם שותפים שלמים בבנין המדינה.

תופעה זו של השתלבות במבנה המשקי והחברתי, של רכישת צורותיו ושל סיגול ערכיו, היא האפיינית למערכות הקליטה החברתית ומיזוג העדות, היא, ולא דיבורי המקוננים הערטילאיים הרוֹוחים אצלנו בדבר התפרקות מערכים, כביכול. והלא נהפוך הוא: שני שלישים מן האוכלוסיה, ברובם המכריע, לא הביאו עמהם ערכי חלוציות מבית אבא, לא היה להם ממה להתפרק, והיה להם מה לרכּוֹש. הם עמדו במבחן זה בכבוד בכוּרי המצרף של החברה שלנו – בהתישבות, בבתי־הספר ובצבא.

משמעות המיזוג בהתישבות זו, על הריכוזים העדתיים שבה, איננה ביטול השוני, נטישת הערכים שהובאו מארץ המוצא, אלא עידונם ושיפורם, העלאת הרמה וסיגול ערכינו המשותפים. הכפר בחבל לכיש מתמזג עם נהלל על־ידי השתלבותו כשוה ביצירת המדינה כולה, במשקה, בחברתה ובהוי.

אין צורך להיות מומחה לבעיות קליטה ומיזוג כדי לראות מיד את המקום המרכזי שנועד לחינוך בתהליך זה. ודוקא בחינוך קשה קפיצת־הדרך ביותר. אפשר להחיש הקמת בית, אי־אפשר להחיש את גידולו של הילד. והשאלה מסובכת עוד יותר מפני שספק הוא, אם היא ניתנת להיפתר בדור אחד: הרמה הנדרשת להשכלת הבנים נובעת גם מרמתה התרבותית והרוחנית של המשפחה. האפשרות של ילד ללמוד ולקלוט תלויה באוירה של הבנה בבית ואפילו במגבלות פיסיות כגון: תנאי שיכון. מה בצע בבית־ספר טוב, אם אין לילד פינה להכין את שיעוריו, אם אין הבנה ועזרה מצד ההורים. מאמצים אדירים נעשים בשטח זה ומאמצים גוברים והולכים נדרשים מאתנו ככל שעולות דרישותיה של החברה לחינוך.

מאז קום המדינה גדל מספר התלמידים כפלים כגידול האוכלוסיה; חינוך חובה חינם הוגשם במלואו במסגרת החוק; חצי גילאי 3־4 הזקוקים לכך לומדים חינם בגן; המספר גדל בכל שנה, ותוך שנתים־שלוש יוקפו כל הנזקקים; התרחב החינוך העל־יסודי ובעיקר המקצועי בתעשיה, בים ובחקלאות; בהדרגה חדל שכר־הלימוד להיות גורם מונע להמשך חינוכו של הילד. פיתוח החינוך על כל שלביו, מפעלי הטיפוח, בית־הספר הכוללני המאפשר מעבר ממגמה למגמה, טיפוח מיוחד של מוכשרים, בנין החינוך המקצועי והתאמתו לצרכיו של משק מפותח, הרחבת החינוך הגבוה פי חמישה מאז קום המדינה – כל אלה משתלבים בפעולה לצמצום הפער בין שכבות חברתיות.

מפעלי הטיפוח החינוכיים שלנו – בשיטות הוראה, בארגון כיתות, בהתאמת חומר הלימוד, יום הלימודים הארוך – הם נושא להתענינות מקצועית בעולם החינוך כולו. כבר רואים אנו ברכה במאמצינו להצר את הפער העדתי: מבין בני עולים מארצות אפריקה ואסיה נמצאים כבר קרוב לשתי רבבות בגני־ילדים לגילאי 3 – 4; הם מהוים 60% מגני־ילדים לגילאי 5; 34% בבתי־הספר היסודיים; 20% בבתי־הספר התיכוניים של בוקר וערב; למעלה מ־35% בבתי־הספר המקצועיים; 39% בבתי־הספר החקלאיים; 14% בכיתות־המשך של ההתישבות העובדת; 25% בבתי־מדרש למורים ולגננות; 12% במוסדות להשכלה גבוהה. לא נאמר די בהישגים, אבל זה הרבה; בני העולים מארצות אסיה ואפריקה הם כבר כיום כרבע ממספר הלומדים בבתי־ספר על־יסודיים – יותר מ־22 אלף. זה מספר מעודד, אף שאפשר כמובן למתוח עליו ביקורת משתי בחינות: רבע, זה פחות ממשקלם באוכולוסיה; וחוץ מזה חייבים אנו להגיע לידי מצב שבו יקבלו כל הילדים חינוך על־יסודי, ועדיין לא הגענו לכך.

עוד ידנו נטויה. בחמש השנים הבאות אנו שואפים להכפיל את מספר הילדים בגנים. חינוך־חובה חינם יורחב לפחות בשנה נוספת. כארבעים אלף ילד יתוספו לבתי־הספר העל־יסודיים ובתוך זה יוכפל החינוך המקצועי. ועדיין אין זה סוף התהליך.

לכל הדברים הללו דרושה, כמובן, תנופה גדולה בהכשרת מורים. על כך יש להוסיף את הפעולה התרבותית בקרב המבוגרים, ובעיקר את המבצע המקיף לביעור הבערות, שכלל עד כה רבבה של לומדים. ותצוין עזרתן של החיילות במבצעים אלה. ניתן לומר כי בסך־הכל נחלץ גדוד שלם של חיילות לעזרת החינוך.

וכשאנו עומדים בסוגיה זו של חינוך מבוגרים, איך לא נזכיר מעשי התנדבות של יחידים ושל קבוצות שחידשו אצלנו את מסורת ה“הליכה אל העם”. כולנו יודעים על מעשי המופת של יעקב מימון בירושלים, והיו גם מעשים אחרים. למרות היקיפם המצומצם של מעשי ההתנדבות הללו, יש להחשיב אותם מאוד, כי הם מתוים דרך נכונה שיש לפתחה בכל מאמצי כוחנו. כי מה היתה ה“הליכה לעם” ברוסיה? בחורים ובחורות יהודיים הצטרפו אל טובי האינטליגנציה הרוסית, שהיתה לה הרגשת אשמה וחובה לגבי בערותו ודלותו של הכפר הרוסי. בני־נוער יהודים הלכו להביא את אור ההשכלה והדעת אל איכרים נכרים ונבערים, שהרעל האנטישמי העמיק וחילחל בתודעתם, ולא אחת יצאו משם בשן ועין.

האומנם ייבצר מהנוער ומהאינטליגנציה אצלנו להיחלץ למפעל כזה בקרב עמם שלהם? ולא רק במבצעי לימוד בפועל־ממש המדובר. יש להעמיק גם תודעה של שכנות טובה כפשוטה, קשירת קשר הדוק בין משפחה למשפחה, מעבר לגבולות של עדה ושל ותק בארץ. ואין הדבר הזה מוטל על שכבה אחת בלבד, נאמר: על ילידי הארץ או על הותיקים שעלו לפני קום המדינה. הכלל הגדול של “עליה קולטת עליה” חל גם על ענין זה. מי שנמצא חמש שנים בארץ יש לו חובה מוסרית לגבי שכנו הנמצא בה שנתיים בלבד. יש למצוא דפוסים ארגוניים להיחלצות בשטח זה ולהפכה לתנופה לאומית רבתי. אך מלבד הדפוסים הארגוניים דרושה לכך, בראש ובראשונה, מידה גדולה של הכשרת הלבבות.

הזכרתי קודם את הקשר הקיים בין כל שטחי הפעולה לביטול הפער החברתי, ובמיוחד את הקשר בין חינוך לשיכון. שוב צריך לציין קודם־כל את היקף המעשה עד היום. כ־300 אלף דירות נבנו לקליטת עולים, מלבד ההשתכנות במבנים קיימים. הדירות שנבנו במיוחד לקליטת עליה שוב אינן מספיקות במקרים רבים, לא מצד המספר ולא מצד הגודל. נעשה מאמץ לתת למשפחות גדולות דירות גדולות יותר מאשר למשפחות קטנות. בכל זאת נוצרה צפיפות בקרב בעלי משפחות גדולות ופירושו של דבר, שוב, בעיקר בין עולי ארצות אסיה ואפריקה.

הקשיים שגרמו להתהווּת בעיות הצפיפות הם, מצד אחר: מספר הדירות הגדולות לא היה מספיק; לא אחת עמדנו לפני ברירה מרה אם לספק דירה לעוד משפחת עולים המכה על קדקדינו ואומרת “קלוט!”, או לתת למישהו דירה גדולה יותר, וכמובן נאלצנו להחליט לתת קורת גג לעוד משפחת עולים. מלבד זאת נוצרה צפיפות גם בדירות שניתנו קודם בתאנים שוים, נניח – לזוג צעיר בלי ילדים, אלא שמשפחה אחת גדלה יותר ואחת פחות. וכך נוצר אי־שויון במקום שהיה שויון מלכתחילה. כך מוצאים אנו בסופו של דבר צפיפות גדולה יותר בקרב משפחות שעלו מארצות אסיה ואפריקה, ונעשים כעת מאמצים גדולים לפתרון הבעיה על־ידי הרחבת שיכונים קיימים ועל־ידי הגברת התנופה בפינוי משכנות העוני, במידת יכלתו של משקנו.

הזכרתי, בצד החינוך, את צה“ל כגורם עיקרי במיזוג עדות ושכבות חברתיות. נציין את מהלך התקדמותם של בני עולים בצה”ל, את המאמץ הגדול המושקע בהקניית השכלת־היסוד והכנה לתעסוקה, בשליחת שרשים בארץ. בולט הערך העצום של השירות הצבאי בהריסת מחיצות בין שכבות עליה ובין עדוֹת. ערך לא מבוטל יש בשטח זה לקשירת קשר־ידידות אישי, פשוטו כמשמעו, עם חיילים אחרים. גדולה מזו: כאן ניתנת ההזדמנות המוחשית לקידום חברתי נראה לעין על־ידי עליה בדרגה. אחוז הקצינים בני עליות מארצות אסיה ואמריקה עולה בהדרגה משנה לשנה. יש בכך כמובן קשיים, שלא נתגבר עליהם אלא עם עליית רמת ההשכלה הכללית. אבל כבר כיום מקביל אחוז מפקדי הכיתות מארצות אלה, פחות או יותר, לאחוזם באוכלוסיה.

יש לי, כידוע לכם, קצת רתיעה מפני דברים וביטויים המגלים יחס של התנשאות בהשואה עם עמים אחרים. בכל זאת, כשאני בא לסכם את ההישג ולהעלות את הבעיות בקליטת עליה ובמיזוג גלויות, איני יכול שלא להיזקק להשואה. אני, לפחות, איני מכיר אף ארץ הגירה אחת שעמדה לפני בעיית קליטה בהיקף כזה ושעשתה כל כך הרבה להצלחתה. ענין ההיקף טעון קצת הסבר. זה איננו ענין של מספרים בלבד; גם במספרים ההיקף אצלנו יחיד במינו, ביחס לגודל האוכלוסיה הותיקה וביחס למשך הזמן; אבל על זאת יש להוסיף את יסוד הגיווּן והשוני בארצות מוצאם של העולים שקלטנו. זה חייב אותנו למאמץ קליטה חמרית ותרבותית בקנה־מידה גדול, תוך התמודדות עם בעיות שאין להן אח ורע בעולם כולו.

התמונה הכללית היא, איפא, תמונה מעודדת. הושגה רמה של התקדמות, של הצרת הפער, של מיזוג. אין זאת אומרת שניתן לנו כל מבוקשנו. יתר על כן: חבלי ראשית ירדו לעולם כרוכים בצרות הנובעות דוקא מהתקדמות ידועה.

כך, למשל, אם נזכיר את המיזוג בצה“ל, שעליו דיברנו זה עתה, עומדים אנו לפני בעיית הקליטה החברתית של משוחררי צה”ל. במשך שנות שירותם הוגרלו חיילינו בחברה חסרת מחיצות, אם מחיצות מוצא ואם מחיצות הוי. לא תמיד מוצאים הם מציאות זהה בשובם לחיי האזרח; רבים מתגברים על הקשיים ומוצאים את מקומם, לא תמיד מיד ולא תמיד כולם. כך עלולה להיוָצר הרגשת מרירות דוקא מתוך ראשית הפתרון.

הזכרנו קודם את צמיחתה של עילית מנהיגה. על כולנו, על כל הרשויות, הגופים, ההסתדרויות והמפלגות, לעשות בשטח זה מאמצי עידוד בלתי־פוסקים. ואין הכונה כאן להליכה בדרך הקלה, לטיפוח עסקנות שסימן היכרה הוא עדתי. דרך זו, בקלותה המדומה, עלולה להוליך אותנו לפתרונות דמגוגיים, המחפים במלל קיצוני, או בסיסמאות־קיפוח עדתיות, על העדר פתרון אמיתי. הדרך הנכונה היא שילוב מאמציה של הציבוריות הותיקה בהתעצמות חברתית של ציבורי העולים מבפנים. ההשפעה מבחוץ והצמיחה מבפנים צריכות לינוק זו מזו ולהפרות זו את זו. שוב יש להביא כאן בחשבון צמיחת בעיות דוקא מתוך ראשית הפתרון.

ועוד דבר: הבעיה העדתית קיימת לא מפני שיש מצד אחד משפטים קדומים ומצד אחר הרגשות־קיפוח מוצדקות ולא מוצדקות. הבעיה קיימת מפני סכנה חמורה אחת, שאסור לנו להסיח ממנה את הדעת אף לרגע: הבדלי־מוצא עדתיים והבדלי מצב חברתי וכלכלי המזדמנים יחד.

הזכרתי תופעות כאלה בתחום השיכון ובמידה מסוימת גם בתחום החינוך. אבל מפני דרישותיה של חברה תעשייתית מודרנית משתקפת, כמובן, ההשכלה גם ברמה שאליה מגיעים אחר־כך התלמידים בשוק העבודה. כך מוצאים אנו שההכנסה החודשית הממוצעת של ילידי אסיה ואפריקה, שעלו אחרי קום המדינה, נמוכה ביותר ממאה לירות מזו של ילידי אירופה ואמריקה שעלו מאותו הזמן. אבל גם ילידי אירופה ואמריקה שעלו בימי המדינה, זוכים להכנסה הנופלת במאתים לירות מן ההכנסה החודשית הממוצעת של ילידי ישראל. אם נראה עובדה זו, נבין יותר את סיבות הפער גם ביחס לעולי אסיה ואפריקה. לכך צריך להעיר עוד שתי הערות: האחת, שבכלל ההישג בתחום זה הוא לא רע – יותר מ־615 לירות לחודש בממוצע ארצי; והשניה, שילידי הארץ, ילידי אירופה ואמריקה, הזוכים להכנסה חודשית גבוהה יותר, אינם קוצרים בזה את פרי עמלם בלבד: הם נהנים ממטען של דורות, שנתנו אפשרויות חינוך גדולות יותר לא רק להם אלא גם להוריהם ולפעמים גם להורי הוריהם. אם אנחנו מתכוונים ברצינות לסתום פריצה זו, עלינו לדעת שזוהי, לכל הפחות, משימה של דור שלם.

למצב הכלכלי יש כמובן השלכה מידית על המעמד החברתי. שוב, אין אנו דלים מתופעות מעודדות. אחוז הנישואין בין בני עדות שונות נמצא בעליה מתמדת. הוא עלה מפחות מ־10% ב־1952 על לקרוב ל־15% כעבור עשר שנים. בשנתון הסטטיסטי האחרון אנו מוצאים כי גידול כזה חל גם במקרים שהבעל בא ממשפחה של יוצאי אירופה וגם במקרים שהבעל בא ממשפחה של יוצאי אסיה ואפריקה. עדיין מרובים יותר, בין הזוגות הבין־עדתיים, המקרים שהבעל הוא ממשפחה של יוצאי אירופה, אולם גם המקרה ההפוך אינו נדיר והגיע לקצת פחות מ־6% עד לפני שנתים. המספרים הללו מעידים על התקדמות, אבל עדיין אין היא מספיקה.

כל אחד מאתנו יכול לומר, מנסיונו האישי, כי במידה שנעלם הפער החברתי, מאבד בהדרגה ההבדל העדתי את משמעותו. אם אין אנו מתענינים בשאלה במיוחד, קשה לנו לפעמים לומר מה מוצאו העדתי של איש זה או אחר מחברינו לעבודה או מבני חוגנו החברתי. אנו מצוּוים, איפוא, לעשות לפתרון הבעיה החברתית בקנה־מידה נרחב, להתמיד לעשות מעשים המצמצמים את הפער בין השכבות ולהימנע ממעשים המנציחים אותו. אל נשלה את עצמנו כי יש למישהו פתרון מיַדִי ושלם. ואם גם “לא עלינו המלאכה לגמור” – לא עלינו ולא בידינו – הרי אין אנו בני־חורין ליפטר הימנה; אין אנו רשאים לחדול ממסכת רצופה של מעשים, כי בה חזות הכל.

הדברים אחוזים ושלובים בבעיות הכלליות של פיתוח המשק. ככל שנרבה בפיתוח יצרני ובתיעוש, נפתח נתיבות ושבילים חדשים לעליה חברתית. אין להצטמצם ויש לפרוץ את המעגל המניח כיום התקדמות בעיקר בשירותים, בתיווּך ובמידה ידועה בחיים הציבוריים, המפלגתיים והמדיניים. מערכת חינוך מקיפה וגמישה, בלי לותר על רמה, תוך יצירת תנאים חברתיים וכלכליים המאפשרים ניצול מלא של החינוך ותוך קישור דינמי של החינוך לסיכויי התעסוקה במשק מתפתח, הם מבחינה זו ציווּיים עליונים. החינוך ופיתוח המשק משלימים זה את זה: לתעשיה החדשה דרושים עובדים בעלי ידע; לעובדים בעלי ידע דרושות אפשרויות קליטה בתעשיות חדשות.

אל כל המעשים הללו צריך להילווֹת, כאמור, מעשה רב של הכשרת הלבבות. את הוייתנו התרבותית המשותפת עלינו לבנות גם מתוך קשר אל הרובד הקדום המשותף לכולנו וגם מתוך יניקה ממיטב המורשת של כל שבטי ישראל בייחודים ובאחדותם גם יחד.

מבחינה זו חשוב ביותר טיפוח התודעה העצמית, תודעת המורשת המיוחדת לכל עדה, בתוך התודעה הכללית של עם ישראל. חשובה החדרת ידיעת תולדות ישראל לשכבות רחבות, על תולדותיה של כל עדה ועדה, ותרומה ליצירת התרבות הלאומית שלנו בתקופות שונות. לא רגשי נחיתות ולא רגשי התנשאות, אלא בן־העם המכיר בערכו ובערך שבטו כדבר המובן מאליו וכחלק מן הכלל הגדול. ועל כל אלה לא אלאה מלהזכיר את קירוב הלבבות, את חובת השכנוּת הטובה, את מצות ההיכירות ההדדית – את ההליכה לעם. בהעלאת הרמה החינוכית, החברתית והכלכלית, בקירוב הלבבות, במגע התרבותי, בייצוג מדיני הנובע מהבשלת כוחות פנימיים והמשולב בצמיחה אורגנית טבעית – בכל אלה נהיה לעם אחד.

דברי תשובה

בכנסת 18 בינואר 1965

אישי היושב ראש, חברי הכנסת,

נאה לה, לכנסת, לסכם דיון זה דוקא היום, בט"ו בשבט, שבו חל יום הולדתה. טוב כי דוקא ביום זה מסיימת הכנסת את הדיון בבעיה מרכזית לחיינו, האחוזה והדבוקה בכל מעשינו היום־יומיים ובחזון הגדול המנחה אותם – ואותנו – גם יחד.

בעיית השוני בין הגלויות נוצרה בהבדלים שבדרכי השעבוד והרדיפה בתקופות שונות ובקרב עמים שונים. הגדיר זאת, לפני קצת פחות מאלף שנים, אחד מגדולי המשוררים שלנו, באמרו:

מחוצים לחוצים/ סובלי מעמס,

בזוזים וגזוזים/ נתונים למרמס –

עד אנה ד'/ אזעק חמס,

ולבבי בקרבי/ המס ימס?

זה כמה שנים – עובדים למס,

ישמעאל כאריה/ ועֵשו כתחמס –

זה יניחנו/ וזה יקחנו,

ולמה לנצח תשכחנו?

כך ראה את הדברים רבי שלמה בן־גבירול, גולה ספרד, שהיתה אז גולת ישמעאל. כך חייבים אנו לראות את הדבר עד היום הזה. על הגולה הקרויה בפיו גוֹלת עֵשו עלה הכורת מבחינה פיסית. רק שארית הפליטה נותרה לעליה ולבנין העם והארץ אחרי השוֹאה.

ובגולה שבארצות ישמעאל פגעה בדורות האחרונים הדלות החמרית וקפאון ההתפתחות של ישמעאל עצמו. אנו מצוּוים להתגבר על שתי הפגיעות הללו שפגעה בנו ההיסטוריה, במידה שעם יכול להתגבר עליהן, בכוחות מאוחדים. לגבי חידוש המולדת ומיזוג גלויות, זוהי – אם תרצו – כל התורה כולה על רגל אחת.

כשעברתי על הסטנוגרמה של הויכוח ראיתי שכמעט יכול אני לותר על דברי תשובה. הרי בעצם אין בינינו חילוקי דעות לגופו של ענין וגם לא לגופה של ההערכה היסודית. הבעיה היא חברתית בעיקרה. ככל שנעשה לפתרון בעיות החברה, ליתר צדק, ליתר שויון, לביטול פערים, למתן הזדמנות נאותה לבני שכבות סוציאליות שונות, להעלאת הרמה ולחיזוק השכבות החלשות – נעשה למיזוג גלויות.

חבל, כי גם על רקע זה, של אחדות גישה יסודית, נמצאו חברי כנסת שלא ויתרו על עוקצנות ופולמוס, מהם כאלה שאיני יכול שלא להגיב עליהם.

הנה דיבר חבר הכנסת בגין על “כרטיס המפלגה” כדבר המביא עמו הפליה עדתית, וידוע לכרטיסה של איזו מפלגה הוא מתכוון: למפלגה הגדולה, הראשית בארץ, לא למפלגתו שלו, בה אין, כידוע, רבב; היא כולה תכלת, או שמא תכלת־לבן. “בואו חשבון”, חבר הכנסת בגין. מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שבצוארה מבקש אתה לתלות את הקולר, יכולה להתמודד בגאוה עם כל מפלגה בארץ מבחינת הגיווּן העדתי של חבריה, מבחינת התמיכה שהיא זוכה בה באזורי התישבות של עולים חדשים, מבחינת אפשרויות הקידום החברתי והמדיני שיש לעולים בתוכה, בכל שלוחותיה במפלגה, בהסתדרות ובמדינה. זוהי היטפלות חסרת־שחר למפלגה שעשתה למען מיזוג גלויות יותר ממישהו אחר בארץ הזאת; שנשאה בעיקר העומס של הפעולה הזאת, אם בממשלה ואם בסוכנות ואם בהתישבות העובדת. על זאת, חבר הכנסת בגין, לא היה לך להוסיף דבר פרט ל“מענה־לשון” סטנדרטי על עניני עבר, שאתה מדביק אותו בכוח לכל נושא.

אני מצטער, ונראה לי שהכנסת כולה צריכה היתה להתפלא ולהתמרמר, על כי מצאת לנכון להצמיד לענין זה גם חזרה על עלילה שהופצה לפני קרוב לעשרים שנה ממקור זר, כאילו יושב־ראש הנהלת הסוכנות באותם הימים נזקק לעלילה עדתית כדי להסתייג מפעולות הטרור בשיחתו עם מיניסטר בריטי. אין לי ספק, כי הסוכנות הטלגרפית שהפיצה באותם הימים את הידיעה שהוכשלה על־ידי מקור דלוח שהתכוון לזרוע מדנים עדתיים בקרב העם היהודי, שנאבק על בנין ארצו ועל עצמאותו. כולנו יודעים כי בשעות מתיחות בינלאומית נוהגים עיתונאים מסוימים שלא להרהר לפרקים אחר מקורותיהם, ואנשי־זדון משתמשים בדבר זה. אבל אינני יודע ואינני מבין איך מלאוֹ לבו של חבר כנסת במדינת ישראל העצמאית לחזור על שקר גס ומיושן ולתת לו מהלכים מחדש.

כמה חברי כנסת הדגישו, כאמור, את הצד החברתי, את הצורך בגישור על הפער. למגמה זו שותפת בודאי חברת הכנסת אֶמה תלמי, ואינני מבין מדוע חייבת היתה להיזקק לפולמוס עוקצני כדי להסכים אתי. אבל אם זה רצונה – יבוּשׂם לה. ואגב, חברת כנסת יקרה, אגלה לך סוד: עשירים ואצים־להעשיר יש ברוך השם מכל העדות.

חבר הכנסת ברוך עוזיאל דיבר כאן, מתוך מגמה חיובית, על הצורך לעקור משפטים קדומים המביאים לידי הפליה. מגמה זו משותפת לכולנו. אני רוצה רק להזכיר, כי מלבד המשפטים הקדומים קיימות, לצערנו, גם סיבות אובייקטיביות, של מועד עליה, של קצב ההתערות החברתית, המשקית והתרבותית, המביאות לידי ריבוד חברתי לפי קוים עדתיים. דבר זה יוצר הפליה אובייקטיבית, שההתגברות עליה באה מתוך נקיטת אמצעים ומאמצים חברתיים כלליים. לא, חבר הכנסת עוזיאל: לא אי־ידיעת האידיש היא המכשול להתערות אלא אי־ידיעה, מתוך מיעוט הנכסים התרבותיים שגולות ידועות ציידו בהם את הקיבוצים היהודיים. התרופה לא תימצא במה שאתה קראת בשם “החזרת הלפיד” מעדה לעדה – גם זו גישה עדתית בדלנית. הפתרון הוא בעיצובה של הויה משותפת, מתוך השלכת כל הלפידים כולם למדורה הלאומית הגדולה, שתאיר לכולנו ותחמם את כולנו בשוה.

כמה חברי כנסת מן הסיעות הדתיות טענו כאן טענות הגיוניות: הם אמרו, כי היסוד הדתי המשותף לעם ישראל כולו צריך למלא פונקציה ממזגת. הגיונה של הטענה הזאת לא עמד, לצערי, במבחן המציאות. יש לפעמים הרושם, כי בשטח הזה דוקא רב הפירוד העדתי יותר מאשר בשטחים החילוניים. אינני יודע מה סיבת הדבר, אבל זוהי מציאות. יש חברים מעדות הקרויות מזרחיות, שאינם רוצים לשמוע כלל על ביטול הרבנות הכפולה, מכיון שלדעתם זה יביא לידי מונופוליזציה “אשכנזית” של חיי הדת. הדבר הזה אומר דרשני ומחייב, לדעתי, את הקרובים ביותר אל הענין הזה לבדיקה עצמית קפדנית ולמחשבה קונסטרוקטיבית.

אני אסיר־תודה לאותם חברי כנסת שהעלו כאן בעיות ונקודות־אור שלא עמדתי עליהן בדברי פתיחתי. חבר הכנסת קול דיבר על הכוח המאחד והמלכד במפעל המפואר של עליית הנוער, העושה הרבה למיזוג עדוֹת ולהעלאת רמתן. אחרים דיברו על הצורך בהקפדה על כך שהעתון לא יחנך לעדתיוּת, השכילו לפרט את המאמץ החינוכי הגדול הנעשה בידי הממשלה, הממלא תפקיד ראשון במעלה בענין זה, דוגמת צה"ל; דוּבר על הצורך בהתאמת מסגרות הבחירה והייצוג אצלנו למבנה האוכלוסיה ועוד. ועל כולם – טובה היתה ההדגשה על הפעלת הגורם הציבורי בהתגברות על זרוּת ארצות המוצא. המדובר הוא גם בארגונים וגם ביחידים; והחובה מוטלת לא רק על הותיקים ממש, אלא גם על הותיקים יחסית, שמספרם גדול הרבה יותר. היו גם כמה הצעות טובות. לחבר הכנסת ביבי הייתי רוצה לומר, כי רוב ההצעות שהעלה הן ענין לפעולה חברתית ותקציבית. אולם אם יש תופעה שלילית זו או אחרת שצריך ואפשר להילחם בה באמצאות החוק, יובא־נא הדבר, אחרי לימוד ובדיקה מתאימים, לפני המחוקק.

אלה הם עיקרי הערותי לדברים שנשמעו בדיון. ועתה אני רוצה לחזור ולהדגיש את האמצעים העיקריים שיש בינינו כדי להתגבר על בעיות מיזוג הגלויות, ואני מתכוון לצמצום הפער ולהעלאת הרמה.

יש ואנו צועדים בכיווּנים אלה בלי שיודגש בשעת מעשה הערך החיובי שיש לו לגבי מיזוג חברתי. כזהו, למשל, התיקון שתוקן לאחרונה במדיניות מס־ההכנסה שלנו. התיקונים האלה מכוּונים לצמצום הפער הכלכלי והחברתי, ליתר שויון בהנאה מן החברה על־ידי הנחות מרחיקות־לכת לשכבות החלשות. אין לי ספק כי גם התוצאה החברתית לא תאחר לבוא.

כי מה עשינו בעקבות המלצותיה של ועדת צדוק? אם ההפחתה הממוצעת במס הגיעה לעשרה אחוזים בערך, הרי ההפחתה למשפחות מרובות־ילדים היא כמעט כפלים. הגדלנו במידה ניכרת את שיעורי שכר העובדים הפטורים ממס. ששים אלף משלמי מסים בעבר יהיו פטורים עתה מכל מס, וזה שוב חל בעיקר על משפחות מרובות־ילדים. נסו לתרגם זאת משפת המספרים לשפת החברה! והלא המדובר הוא בשכבות סוציאליות, שעליהן הכביד אפילו מס קטן, ואם הוא בוטל – זוהי הקלה ניכרת. אל ההקלות האלה מצטרף גם הפטוֹר משכר לימוד בבתי־ספר על־יסודיים, דבר שעליו נדבר עוד מעט.

צעד אחר –פעולת הממשלה לחיסול משכנות העוני. עם כל ההגבלות שהמציאות התקציבית והכלכלית מחייבת אותנו, נבנות וייבּנו בשנים אלה כאלפיים עד אלפיים חמש מאות דירות לשנה לפינוי משכנות העוני. מלבד זאת עוזבות כאלף משפחות בשנה את משכנות העוני ועוברות לדירות טובות יותר בעזרת הממשלה. כאשר דיברתי על אלפיים, עד אלפיים וחמש מאות, דירות לשנה, דיברתי על בניה תקציבית בלבד.

עם חקיקת החוק החדש, הנמצא בשלבים אחרונים של עיבוד בממשלה, יתעצמו האפשרויות הרבה יותר. תוך שנים אחדות נוכל כנראה להכפיל את מספר הדירות שאנו בונים. אני מקוה שהחוק המוצע יוגש לכנסת עוד במושב זה. הוא יאפשר לממשלה לגשת לפתרון הבעיה בתנופה גדולה ובאמצעים התואמים את היקף המצוקה.

זאת ועוד. הדיור הצפוף חופף את הריבוד החברתי־עדתי במדינה. כדי להילחם בו, ניתנת האפשרות לעולים להרחיב את שיכוניהם, וכאלף משפחות עושות זאת בכל שנה. בשנים האחרונות הועברו, נוסף על כל אלה, כשבעת אלפים משפחות מרובות־ילדים מדירות קטנות לדירות גדולות יותר. הדירות הקטנות שהתפנו נמסרו למשפחות קטנות של עולים חדשים, או לזוגות צעירים.

כל המעשים האלה מצטרפים למסכת אדירה של פעולת שיכון ופיתוח המכוּונות להבקיע את החזית באחת הגזרות הקשות ביותר במלחמתנו בפער החברתי והעדתי. וכבר אמרנו, כי שיכון נאות הוא תנאי הכרחי גם לחינוך. חכמינו אמרו, כי דירה נאה היא בכלל הדברים המרחיבים דעתו של אדם. ובודאי שזהו תנאי להרחבת דעתו של ילד, הזקוק לפינה להכנת שיעוריו, לקריאה, ללימוד. שיכון וחינוך – אלה הן שתי הזרועות העיקריות של תנועת המלקחים הגדולה לפיצוח הפער החברתי.

וכאן אני מגיע לאחרון אחרון חשוב ומכריע – החינוך.

אמרנו, כי מאז קום המדינה גדל היקף מערכת החינוך כפלים כגידול האוכלוסיה. כלומר – אם האוכלוסיה גדלה פי שלושה, גדל החינוך פי ששה. מה פירוש הדבר? פירושו קודם כל חדירה לתוך השכבות החלשות. הגשמתו המלאה של חוק חינוך חובה, הפיתוח הרב בכל שאר הדרגים בחינוך – אלה הזרועות שאחזו בציצית ראשם של ילדי השכבות האלה ונתנו בידם כלים לשותפות מלאה בחברה.

מספר אחד שמעתי רק אתמול, בישיבת הממשלה, מפי שר החינוך: כארבעה־עשר אחוז מתלמידי בתי־הספר הגבוהים הם כעת בני־משפחות שיצאו מאסיה ומאפריקה. תאמרו – לא די בכך? אני מסכים. אבל רק לפני ארבע־חמש שנים היו רק חמישה אחוזים!

אנו נמצאים בתהליך של התקדמות מתמדת, של התפתחות בלתי פוסקת. ואל נשכח כי בעולם כולו הולכים לבתי־ספר גבוהים קודם כל בני משפחות משכילות ועמידות. אפילו בברית־המועצות, שבה יושבת כמחצית האוכלוסיה בכפר, באים כמעט כל הסטודנטים ממשפחות עירוניות. מה קרה אצלנו לגבי העליה מארצות מסוימות? כבר הזכרתי, בדברי הפתיחה שלי, ממצא של קבוצת סטודנטים מארצות צפון־אפריקה שקבעו, כי העליה מארצות אלה באה אלינו – ואני מצטט – “ערופת ראש”, כשהצמרת האינטלקטואלית, הציבורית והכללית העדיפה להגר למקומות אחרים. עדיין מצפה ישראל לצמרת הזאת. בינתים עושים אנו, ונוסיף לעשות, מאמץ על־אנושי לגדל לנו צמרת ידע וחברה מבני השכבות החלשות.

ומקבוצת הגיל הגבוה ביותר בין הלומדים – אל הצעירים ביותר: ילדי הגנים בני שלוש וארבע. מחצית הילדים הזקוקים לכך כבר לומדים כיום בגנים חינם. ההוצאה מסתכמת ב־8 מיליון ל“י. תוך ארבע־חמש שנים נקיף את כל הזקוקים לכך. לקראת השנה החדשה אנו משקיעים 4 מיליון ל”י, כדי להוסיף להם כיתות, ועוד היד נטויה.

ביטול הפער בין ילדים הוא ראשית ביטולו של הפער בחברה כולה. תוך ארבע שנים יורחב חינוך חובה חינם בשנה אחת נוספת לפחות, וגם דבר זה מכוּון להביא את ברכת הדעת לשכבות‏־עם רחבות יותר. אנו שואפים לכך, שבהדרגה יהיה אצלנו חינוך על־יסודי חובה חינם. בשלבים הראשונים נבטיח חינוך־חינם סלקטיבי, לפי הכנסת המשפחה לגולגולת. תוך ארבע־חמש שנים יתוספו כ־40 אלף ילד לבתי־הספר העל־יסודיים ונכפיל את מספר הילדים המקבלים חינוך מקצועי.

כדי ליצוֹר לילדים הזקוקים לכך את תנאי הלימוד העל־יסודי הדרושים יהיו בשנה הבאה יותר מאלף ילדים בפנימיות, ועוד כמספר הזה בפנימיות־יום. אנו מוצאים כ־300 אלף ל"י לשנה על שיעורי־עזר לילדים הזקוקים להם. תוך שלוש־ארבע שנים תקיף רשת החינוך העל־יסודי חלק גדול מאזורי הפיתוח.

ושוב אני מגיע לצעד שמשמעותו חברתית כללית, אבל הוא תורם תרומה מיוחדת למיזוג גלויות: ארבע דרגות ההכנסה ששוחררו השנה משכר־לימוד מקיפות שליש הלומדים במוסדות העל־יסודיים. ושוב – הנהנים העיקריים הם יוצאי אסיה ואפריקה.

בוודאי תתענינו לשמוע, כי אנו משקיעים יותר מ־13 מיליון ל“י לשנה במפעלי טיפוח בחינוך היסודי – יום־לימוד ארוך, כיתות מיוחדות ועוד, מלבד הסכומים שבתי־ספר אלה מקבלים בדומה לאחרים. טיפוח זה מקיף, בצורות שונות, 125 אלף ילד. 12 מיליון ל”י לשנה מוקדשים לעזרה בצורות שונות בדרגי־חינוך גבוהים יותר, כגון: פטוֹר משכר־לימוד וכיוצא בזה. אנו שוקדים על תכניות הרחבת העזרה לילד הלומד ולסטודנט הלומד, גם מעבר לשכר־הלימוד עצמו, כדי לסייע בידו ובידי משפחתו לקיים אותו כילד, או כבחור, לומד שאינו משתתף בקיומה בכלכלי של המשפחה. כל הדברים האלה תורמים למהפכה אנושית ולאומית עצומה בשכבות־עם רחבות.

מילים אחדות בענין הייצוג הציבורי והמדיני. מי שמכיר קצת את נוף הרשויות המקומיות ומועצות־הפועלים שלנו, שלא לדבר על ועדי עובדים ואגודות מקצועיות, יודע מה רבה ההתקדמות בענין זה. ידוע לי, כי הגדולה במפלגות ישראל עושה גדולות בטיפוח עילית חדשה ומושרשת בקרב כל גוני ציבוריות העולים. הבה נקוה כי גם אחרים ילכו בדרכה, וזה ייהפך למנוף לשיתוף עשיה לאומית ושליחות לאומית.

המשק והחברה חייבים להתפתח ולהיות ערוכים לקלוט את הדורות המתבגרים לפי הכושר שנעניק להם. דבר זה חל גם על המינהל הציבורי לכל ענפיו, החייב גם הוא בערנות מתמדת לקליטת הכוחות החדשים הצומחים לנו ככל שמאמצינו נושאים פרי.

אני בטוח כי לא ירחק היום, והמוצא העדתי המפריד יטושטש ויישאר רק כמקור גאוה רוחנית לנכדינו, שיספרו לבניהם על המורשת המיוחדת שתרמו דורות אבותיהם, מארצות מוצאיהם השונות, לשגשוג ישראל בארצו ולתולדות ישראל בכלל.

---

התפטרות הממשלה

מאת

לוי אשכול

שידור ב“קול ישראל”, 18 בדצמבר 1964

ב־1954 בוצעה בלי ידיעת הממשלה, פעולה מסוימת, שמטעמים בטחוניים אינני בן־חורין לפרש את טיבה. פעולה זו פגעה בענינים חיוניים של המדינה. במהלך השנים נתקיימו כמה בירורים שהיו מיועדים להבהיר את הרקע לאותה פעולה, ובמיוחד לגלות מי נתן את ההוראה לביצועה. ב־1960 נדונה בעיה זו בועדה ממשלתית שהשתתפו בה שבעה שרים, בראשותו של שר המשפטים דאז. מסקנותיה של אותה ועדה אושרו על־ידי הממשלה וקיבלו חיזוק על־ידי הכנסת.

ביום 22 באוקטובר 1964 פנה ראש־הממשלה הקודם, מר דוד בן־גוריון, לשר המשפטים וליועץ המשפטי ותבע מינוי “ועדת חקירה מורכבת משופטי בית־המשפט העליון, לבדוק את סירוב הממשלה בזמנה למנות ועדת־חקירה משפטית, כאשר דרש הקצין הבכיר, ומינוי ועדת־שרים של שבעה במקום זאת, ואם נוהלה של ועדה זו ומסקנותיה תואמים האמת, הצדק וחוקי המדינה”. בתזכיר שני, שהוכן בידי עורכי־דין מטעמו של חבר הכנסת מר דוד בן־גוריון, באה תביעה נוספת, שתיחקר פרשת “העסק הביש”, ואם שר הבטחון דאז נתן את ההוראה לביצועו, או שהקצין הבכיר פעל על דעת עצמו שלא בידיעת השר.

היועץ המשפטי הביע את דעתו לשר המשפטים נגד תביעתו של חבר הכנסת בן־גוריון להקים ועדה שתחקור את פעולתה ומסקנותיה של ועדת השבעה. אשר להצעה לחקור מחדש את הפעולה הידועה בשם “העסק הביש”, הרי לא המליץ היועץ המשפטי על עריכת חקירה כזו. הוא מנה נימוקים בעד ונגד, הביע ספק אם יש אפשרות להוציא את האמת לאור בדרך זו וקבע כי “השאלה איננה משפטית בלבד אלא לא פחות מזה מדינית וציבורית”.

גם אנשי־משפט דגולים אחרים, מהם שהתיעצתי אתם אישית, מהם שפירסמו דבריהם בעתונות – הסתייגו מההצעה להקים ועדת חקירה לעסק הביש. אין שום יסוד להניח, כי הקמת ועדת חקירה מחויבת המצפון המשפטי. לא. אין זה צו בלתי מעורער של המצפון המשפטי.

שר המשפטים בהתבססו על הצעת היועץ המשפטי, חיוה דעתו אף הוא שאין להקים ועדת חקירה שתחקור את פעולתה ואת מסקנותיה של ועדת השבעה. שר המשפטים הציע לעומת זאת להקים ועדה שתחקור את פרשת 1954. עם זאת הוא הודיע, כי אין הוא רואה בדחיית הצעתו סיבה להסקת מסכנות. בכל מדינה חפשית מתוקנת מתבררת מחלוקת כזאת, בין שני אזרחים, לא בועדת חקירה, אלא בבית המשפט. במקרה זה יודעים גם שני בעלי הריב, כי בתי־המשפט פתוחים לפניהם. אולם הם לא פנו לבתי־המשפט ושניהם מתנגדים לבירור אף בועדת החקירה.

לעומת הבחינה המשפטית אשר תיארתי לכם, קיימים שיקולים מדיניים וציבוריים שהם, לדברי היועץ המשפטי, לא פחות חשובים, ועליהם עמדתי במכתבי לנשיא. שנים הם העקרונות שהיו מונחים ביסוד מכתבי זה: העקרון הממלכתי, כי הממשלה זכאית וחייבת להחליט בענינים המסורים להחלטה חפשית, במסגרת הסייגים המוכתבים על־ידי אמון הכנסת ואמון שולחיה; והעקרון השני הוא של טובת המדינה, המחייבת אותנו שלא להיגרר להתעסקות מקיפה בפרשיות העבר, שיש עמה נזק פנימי וחיצוני גם יחד.

משקל מיוחד בנידון זה נודע לדעתו של האיש שהיה ראש הממשלה ב־1954 והמתמצא בכל הסתעפויותיה של הפרשה. ראש הממשלה דאז, מר משה שרת, הביע לא פעם את דעתו הנמרצת, כי חידוש החיטוט בפרשה זו עלול לפגוע קשה בענינים חיוניים של המדינה.

אילו היתה המדינה בת־חורין לשקול את כל הנימוקים בעד ונגד הקמת ועדת חקירה, כמיטב אחריותה ושיקול דעתה, יש לי כל יסוד להניח, כי לא היתה מחליטה להקים ועדה כזו. אך בינתים נוצרו תנאים בינמפלגתיים שיש בהם כדי לשלול מרוב חברי הממשלה את האפשרות לדון ולהכריע לפי מצפונם במסגרת אחריותם הממלכתית הבלעדית. זוהי הסיבה להתפטרותי.

כעת אני עומד בראש מה שקרוי “ממשלת מעבר”, אף כי אין הכינוי הזה מעוגן בחוק. החוק אומר בפשטות: הממשלה ממשיכה בתפקידה עד שתקום ממשלה אחרת. הבטחתי בכנסת, כי גם במצב זה תוסיף הממשלה לשקוד על כל עניניה החיוניים של המדינה, אך אין זה מצב היכול להימשך בלי גבול.

בסדרי־השלטון הפרלמנטריים שלנו, היה הדבר מסתיים בהקמת ממשלה חדשה, אם על בסיס הכוחות הנערכים בתוך הכנסת הקיימת, ואם על־ידי בחירות חדשות, המביאות אתן כנסת חדשה, ומתוכה ממשלה חדשה.

על האפשרויות האלה אני רוצה לומר מלים אחדות. קודם כל על בחירות חדשות. כשהן לעצמן, אין בחירות צריכות להפחיד איש מאתנו. הן עצם מעצמו של משטר דמוקרטי. כשהבחירות במועדן, כדאי המאמץ הלאומי הגדול המושקע בו, בכוח־אדם ובכוחות־משק רבים. ארבע שנים בין בחירות לבחירות אינן מועד ארוך מדי. מי שמצוי אצל עניני תכנון באיזה שטח שהוא, אם במשק, אם בבטחון ואם בכל שטח אחר, יודע זאת. להפסיק את חייה התקינים של המדינה, את פעולתו הרגילה של הממשל, ולהטיל את כולנו לתוך המאמץ האנושי והמשקי לעתים תכופות יותר – זהו דבר מזיק לכל שטחי חיינו.

אינני שש, איפוא, לבחירות חדשות בטרם זמנן. אפנה עכשיו אל האפשרות האחרת, הקמת ממשלה חדשה על בסיס הכנסת הקיימת. הסיבות שהביאו להתפטרות הממשלה לא עירערו את הבסיס הפרלמנטרי של הממשלה ואת אמון הכנסת בה.

הינינים הדחופים העומדים לפנינו בקליטת עליה, במיזוג גלויות ובפיתוח, שלא לדבר כלל על בטחון המדינה ועל מעמדה בעולם, תובעים מאתנו את החשת הקמתה של הממשלה שתוכל לפעול במלוא הסמכות הפרלמנטרית.

חיוני ודחוף שנתיצב בזירה הבינלאומית במלוא שיעור קומתה של ישראל, כמדינה השוקדת על בנין חברתה, ובמידת יכלתה הצנועה, על קידום האנושות לשלום, לשויון ולפיתוח. עיניהם הנדהמות של אחינו בתפוצות וידידינו ברחבי עולם נעוצות בנו בציפיה דחופה שנשוב למסלול חיינו התקינים. לפנינו משימות גדולות.

---

הצגת הממשלה

מאת

לוי אשכול

בכנסת, 22 בדצמבר 1964

אישי היושב־ראש, חברי הכנסת,

לפני שבוע בדיוק מסרתי הודעה לבית הזה על התפטרות שהגשתי יום קודם, ב־14 בדצמבר, לנשיא. נערך אז דיון ואיני רואה צורך לחזור עתה על ענין ההתפטרות. אעיר רק, באופן כללי, כי מה שאירע איננו חורג בשום פנים מן המנהג המקובל במדינות בעלות ממשל דמוקרטי. שבע־עשרה שנה אינן פרק זמן ארוך בחייה המדיניים של אומה. בהדרגה בונים אנו את חיינו הממלכתיים תוך מאבק מתמיד, התגוננות ומפעלים אדירים בקליטה ובפיתוח. אנו משתחררים בהדרגה מהרגלים ומדרכי נוהג שיסודם בהעדר גוף ממלכתי ומסגלים לעצמנו את כוחה, את דרכי ארגונה ואת מוסרה של מדינה מתוקנת. אנו מצוּוים לשקוד על טהרם המוסרי ועל הגיון פעולתם הממלכתי של מוסדות המדינה, וכל החרד לערכים אלה אינו יחיד ואינו בודד ומבודד בעם. עזה אמונתי ותקותי שזוהי נחלת הכלל כולו.

שלשום, ב־20 בדצמבר, הטיל עלי נשיא המדינה, שניאור זלמן שזר, להרכיב ממשלה. הממשלה שאני מציג לפניכם הפעם זהה בהרכבה המפלגתי והאישי עם הממשלה שהתפטרה לפני שמונה ימים. אני רוצה להשתמש בהזדמנות זו כדי להודות למפלגות ולשרים שנחנו בתחושת השעה ולא הכבידו על מעשה הרכבת הממשלה, שקמה תוך פחות מארבעים ושמונה שעות אחרי שהנשיא הטיל עלי את התפקיד.

הממשלה תוסיף לפעול על סמך קוי היסוד וההסכמים הקואליציוניים שהיו בתקפם בימי הממשלה הקודמת, ואיני צריך לומר שנשקוד על ביצועם ועל מילוים.

היה אולי מקום להרחבת המעגל הקואליציוני, אבל דבר כזה היה מחייב, כמובן, זמן ממושך יותר. הזמן הזה לא עמד לרשותי גם משום שאנו עומדים בשנה האחרונה של תקופת הכנסת הזאת וגם משום שחָזקה עלי מצוַת הנשיא והציבור גם יחד, להחיש את מעשה ההרכבה.

בדרך כלל רוצה אני לומר, כי יש משום בגרות פרלמנטרית בסיום קאדנציה של הכנסת כסדרה וכהלכתה, בלי הקדמת בחירות, ויש לשאוף לכך. יש אומרים כי ארבע שנים בין בחירות לבחירות אף הן אינן תקופה מספקת; אולם דומני שאין חולק, כי אין זאת תקופה ארוכה מדי, אם אמנם רוצים אנו שממשלה תוכל ליטול על עצמה משימות תכנון בכל שטחי חייה של המדינה ואף לבצע את תכניותיה. הגם שאנו מצטערים על שהיה הכרח להגיש התפטרות לנשיא ולגרום, אמנם, לשבוע שהיה מבחינה פורמלית “בין מלכות למלכות”, אינטרגנום בלע"ז, איני סבור שהדבר הסב נזק ממשי. לא היתה שום אוירה של “מעבר” בממשלה, אולי משום שהיינו בטוחים כולנו כי היא תתחדש במהרה. המשכנו לשקוד על כל אותם הענינים השוטפים שממשלה מצוּוה לשקוֹד עליהם במדינה, כלפי פנים וכלפי חוץ.

הנה בעצם יום התפטרותי הגיש שר־האוצר לכנסת את תקציב המדינה לשנת הכספים 1965־1966. בלי שאכנס לתחומו של שר־האוצר, רוצה אני לציין את מגמות היסוד של הממשלה שבאו לידי ביטוי בתקציב זה והן מתוות את דרכי פעולתה של הממשלה בשנה הבאה: התמדה בהגברת כושר הקליטה, הפיתוח והשיכון; צמצום הפער במאזן התשלומים; מלחמה בניפוח הצריכה האישית והציבורית; ראשית הרחבה של גיל החינוך, וכונתי הפעם להרחבת המסגרת לגילאי 3 – 4, עם תנופת־פיתוח גדולה בתחומי ההשכלה והמדע.

התפתחות רבה עוברת עלינו בשטח ההשכלה הגבוהה. הפעם רוצה אני לציין במיוחד את התפשטות הלימודים הגבוהים בעוד שתי ערים: בחיפה ובבאר־שבע.

מלבד המוסד הותיק, הטכניון המתרחב והולך, ניתן עתה בחיפה חינוך אוניברסיטאי ליותר משבע־מאות תלמידי יום בפקולטות למדעי הרוח והחברה. זהו יסוד להתפתחות נרחבת בעתיד, גרעין לאוניברסיטה בחיפה.

גרעין להתפתחות החינוך הגבוה קיים עתה גם בבאר־שבע והתפתחותו בעתיד תשתלב בצמיחתה של בירת הנגב שהיתה לעיר ואם בישראל ומונה כבר כיום מאות אקדמאים. כבר עתה משתתפים בה עשרות תלמידים בקורסים להשתלמות ובלימודי הביולוגיה. לרשות החינוך המדעי בדרום יעמדו במשך הזמן גם המעבדות ומיתקני המחקר של המפעלים בתוך באר־שבע ובסביבתה. אני בטוח, כי התפתחותו של הנגב והתפתחותה של בירתו יתבעו ויצדיקו תנופה גדולה בשטח זה.

על זאת יש להוסיף, כמובן, את ההתפתחות הרבה העוברת על מוסדות ההשכלה הותיקים והחדשים בירושלים, בתל־אביב וברחובות. במשך השנה שנותרה לתקופת הכנסת נראה את ראשית פריים של מאמצים שנעשו בידי הממשלה בשטחים שונים. בימים אלה נבחרה החברה שתבצע את הסקר הדרוש בשביל הכוּר המשולב לייצור חשמל ולהמתקת מי־ים. עם תום עבודתה נתעשר בידע, ונקוה, כי נהיה קרובים יותר לראשית הביצוע. ברכת מי המוביל הארצי, וברבות הימים גם המים המומתקים, תשנה את המפה החקלאית של המדינה, ולא רק החקלאית. נזכה לראות את התכניות ליישובו של חבל הבשוֹר מתבצעות בקצב מהיר יותר. והוא הדין ביחס ליישוב הגליל המרכזי, אשר את ראשיתו כבר אנו רואים היום. והייתי יכול להוסיף ולמנות עוד ועוד, כגון תוצאות הרחבת מפעל ים־המלח ומפעלים אחרים.

מבחינה אחת אין הממשלה, שאני מציג היום, דומה לקודמתה. אם מותר לי להעיד על עיסתי – אומַר שזהו שינוי לטובה. יהיה לנו מעתה שר ומשרד לתיירות.

איני צריך להרבות דברים על חשיבותה של התיירות לנו, גם מבחינת ההסברה בעולם, גם מבחינת הידוק הקשרים עם העם היהודי בתפוצותיו וגם מבחינת המשק. הכנסותינו מן התיירות משתוות כבר עתה להכנסותינו מענף היצוא החקלאי הגדול שלנו – מההדרים. עדיין לא הגענו לשיעור שתופסת התיירות בהכנסתן של ארצות התיירוּת הקלאסיות, אבל אין לי ספק שהפיתוח בשטח זה יתרחב וילך ואתו תגדל חשיבותו היחסית של הענף הזה למשקנו.

הדבר מחייב, כמובן, שימת־לב וטיפוח רב. לא ייתכן שבדרג הממשלתי יהיה טיפוח זה מיוצג על־ידי שבר קטן מזמנו של ראש־הממשלה העסוק בדרך הטבע בדברים אחרים. ההחלטה להקים משרד תיירות היא מסקנה הגיונית מן ההישגים ומן הצרכים בשטח זה.

לפני שמונה שנים קמה חברת התיירות ליד משרד ראש הממשלה, ומאז גדל פי שבעה מספר התיירים לשנה, וההכנסות גדלו פי שלושה־עשר ויותר, וזאת בענף יצוא שהערך המוסף שלו גבוה במיוחד. מלבד זאת הושקעו השקעות עצומות במפעלי תיירות, הורחב המעגל הגיאוגרפי והחברתי גם יחד של התיירים והתהדקו הקשרים עם עמים ועם קיבוצים יהודיים. נקוה כי השר והמשרד החדש על חברותיו יוסיפו תנופה להתפתחות זו.

מניתי רק כמה דברים שהממשלה נתונה בתוך תהליך עשייתם והיא תמשיך בהם. כמובן שאין, ולא יכול להיות, שינוי לגבי המטרות הגדולות הניצבות לפני הממשלה.

כמקודם, נעלה על ראש מעיינינו את ביצור בטחונה של המדינה, את כוחה להרתיע תוקפן ולעמוד בפניו, אם יהא צורך בכך, ולהדפו. היו לי לא מכבר הזדמנויות, גם בבית הזה וגם מחוצה לו, לעמוד על אָפיה החדש־ישן, ארוך־הטוח, של התוקפנות הנאצרית. הדברים הללו עומדים בעינם והוא הדין במסקנות המתחייבות מהם. רמז לכוננות המגן בא לידי ביטוי במה שאירע לא מכבר בגבולנו הצפוני. ואם יהיה לנו צורך בתזכורת, באה לנו התזכוֹרת הזאת.

איני יכול שלא להביע צערי העמוק, על שברית־המועצות ראתה להמשיך במנהגה הקשוח ושוב הטילה וטו על הצעת ההחלטה שהועלתה בענין זה במועצת הבטחון. גם ההצעה האמריקנית־בריטית, שזכתה בתמיכת הרוב המכריע של מועצת־הבטחון והוכשלה, לקוּיה בהתחמקות מהצבעה על התוקפן האמיתי – הסורים. אבל גם הצעה מתחמקת זאת הופלה בכוח הוטו הסובייטי, וזאת רק משום שהמציעים סירבו להפוך את האמת על פיה ולהאשים אותנו בתוקפנות. הוטו הוטל רק משום שעמי העולם לא הסכימו לגנוֹת את ישראל על התגוננותה מפני הפגזת־רצח שכוּונה לישובים קיבוציים שלוים, על נשיהם ועל טפם. זהו המשך לגישה חד־צדדית ומתעלמת, תוך התיצבות לימין אויבינו בנפש.

במקביל לשקידה הישירה על בטחוננו, חייבים אנו להוסיף ולטפח ידידות עמים ומדינות לישראל. עצם קיומה של ידידות זו מצטרף במישרין ובעקיפין ליכלתנו להרתיע תוקפנות. אציין כאן, בראשי פרקים, כמה מן המאמצים המשתלבים במגמתנו זו.

היתה לי ההזדמנות לדווח לכנסת על ביקורי בוושינגטון ובפאריס. נמשך והולך המגע עם ארצות־הברית. היחסים מתנהלים ברוח של הבנה ושל ידידות בשטחים חשובים. דבריו של הנשיא ג’ונסון, בדבר שמירת עצמאותן ושלמותן של מדינות האיזור, קיבלו תוקף־משנה לאחר שהוא זכה ונבחר בידי עמו למשרתו הרמה לארבע השנים הבאות.

ידידותנו עם צרפת עומדת במרכזה של ידידות מתחזקת בין ישראל לבין אירופה המתאחדת כולה. בעת ביקורי בפאריס הפגין הנשיא דה־גול את רצונו לקדם את יחסי ישראל־צרפת בלי שמגמת היחסים הטובים בין ארצו לבין מדינות ערב תפגום בידידות זו. אותו הכלל חל גם על יחסי ישראל עם בריטניה בהנהגתה החדשה.

לענין יחסינו עם אירופה יש לצרף את ההסכם שנחתם בקיץ עם הקהיליה הכלכלית האירופית, היא השוק המשותף. ההסכם נחתם אחרי משא־ומתן ארוך, מייגע ומסובך במשך שנים.

כבר בעת פתיחת השיחות הרשמיות בשלהי 1962 – ואפילו לפני כן – הבענו את דעתנו כי רק הסדר מקיף של חברוּת, או לפחות איחוד מכס או איזור סחר חפשי יוכל לפתור את בעיית יחסינו עם השוק. עם זאת קיבלנו את דעת ידידנו בקהיליה, כי ההסכם, מלבד ההקלות הכלכליות שיש בו, הוא שלב ראשון בדרך לפתרון מקיף, שאחריו יבואו שלבים נוספים.

אנו ממשיכים במאמצינו להרחבת ההסכם, בעיקר נוכח ההתפתחות שחלה בקהיליה בכיווּנים העלולים לסכן את יצואנו לארצות השוק, ובפרט את יצוא ההדרים. הכונה היא לסכנה הצפונה באפשרות הרחבתו של איזור העדיפות הכלכלית. ביקשנו לכנס את הועדה המעורבת שנקבעה בהסכם שלנו עם השוק, ותוצאות דיוניה יהיו אבן־בוחן למימוש תקותנו, כי ההסכם שנחתם אינו אלא שלב ראשון.

גם להבא, ועם כל ידיעתנו את חומרתו של הקו שבא לידי ביטוי במועצת הבטחון, נוסיף לשקוד על כל אפשרות להמשכו ולהידוקו של הדו־שיח עם ברית־המועצות. תמכנו בלי סייג בהצעה הסובייטית המכוּונת למנוע שינויים טריטוריאליים בכוח הזרוע. שמנוּ לב להודעת מיניסטר־החוץ הסובייטי, כי העקרון חל על כל המדינות הריבוניות בלי יוצא מן הכלל. ממגעים האחרונים מסתבר, כי ברית־המועצות שואפת ליחסי שכנות טובה עם כל מדינות האיזור שלנו כמו גם לשכנות טובה בתוך האיזור והיחסים בין ישראל לבין מדינות ערב בכלל זה. קביעת עקרון כזה עשויה להוציא את המזרח־התיכון ממערבולת ההתגוששות בין כוחות חיצוניים כדי שיוכל האיזור כולו להתקדם ולשגשג.

אנו ממשיכים במדיניות השיתוף עם ארצות אסיה ואפריקה ועם המדינות המתפתחות באמריקה הלאטינית. שרת־החוץ ושגן ראש־הממשלה ביקרו לא מכבר בארצות האלה, ויהיה המשך לכך.

ישראל מקוָה ומאמינה כי המדינות המתפתחות לא יתנו את ידן למעשים או לגילויים שאינם מתישבים עם יחסי הידידות הקיימים בינן לבין ישראל.

עקרונות עמדתנו הבינלאומית עולים במידה רבה מתוך גישתנו לבעיות שמניתי: שמירת השלום על יסוד עצמאותן ושלמותן של כל המדינות, השלמת תהליך הדה־קולוניזציה, הגברת הפעולה הבינלאומית נגד הפליה גזעית, דתית, לאומית וכיוצא בהם, עידוד הפיתוח וייצוג המציאות הבינלאומית כמו שהיא, גם במזרח הרחוק, באומות המאוחדות, מתוך שויון בריבונות, בזכויות ובחובות.

קרה כך, שבשבועות האחרונים היתה לי ההזדמנות לעמוד בהרחבה רבה על כמה וכמה בעיות במדיניות־החוץ, הבטחון והפנים שלנו. לא הייתי רוצה לחזור על הדברים כאן בפירוט, וכשאני מבקש את אמון הכנסת והעם לממשלה הזאת, אני מסתמך גם על המעשים ועל העמדות שהעליתי לפניכם באותן ההזדמנויות. ארשה לעצמי להפנות שימת־לב מיוחדת לדברי הפתיחה לויכוח על מיזוג עליות.

אני יודע, כי מוזר אולי לבוא בתביעה כזו בשנת בחירות, אבל שמא מותר לקווֹת כי גם עתה יש יסוד לתקוה, שהבעתי כשהצגתי את הממשלה לפני הכנסת לפני שמונה־עשר חודש. הבעתי תקוה כי “הויכוחים וחילוקי־הדעות שיהיו בינינו יהיו על רקע של מטרות משותפות וכלליות, שיתנהלו ברוח טובה ובצורה הוגנת וענינית, ושהביקורת תהיה לשמו – לשם המעשה – ולא לשמה, לשמה של הביקורת”.

כפי שאמרתי, אין חידוש מפלגתי ואישי בממשלה כשם שאין שינוי בעקרונות תכניתה של הממשלה. משום כך אף ראיתי אפשרות להעלות קוים מעטים בלבד מתוך התכנית הזאת. אתכבד להציג בפניכם את חברי הממשלה בשמותיהם ובתפקידיהם ואבקש להביע אמונכם בה.

עניני חוץ ובטחון

מאת

לוי אשכול

---

אל חיל הים

מאת

לוי אשכול

במלאת 15 שנים ליסודו, 11 ביולי 1963

חיל הים, קצינים וחיילים

אני שמח כי לאחר ביקורי הראשון בצה"ל, שנערך ביחידת חיל־רגלים, אני מקיים ביקורי השני בחיל הים.

חג לנו היום – מלאו 15 שנה לייסוד החיל. חזיתי במפגן הישגיו של החיל, והוא תעודת כבוד לכושר וליכולת, לשקידה ולרמת־האימונים הגבוהה של החיל. הוא גם מלמדנו, כי צבא־הגנה־לישראל, על זרועותיו השונות, שוקד ושואף להאדיר כוחנו בהגברת הידע של אנשיו, פיתוח כשרם ועוז רוחם.

בשחר אומתנו, בצאת ישראל ממצרים, נתקל הוא באתגר הראשון: קריעת ים־סוף וחצייתו – ויוכל לו. ובימינו אלה, ארבעת אלפים שנה לאחר נצחון משה וישראל על הים, כשניסתה אימפריה ימית גדולה להפסיק תנועת צי המעפילים שלנו לישראל – לא יכול לנו הצי האדיר שלה. קומץ ימאים נועזים, אשר הניחו היסודות לחיל־הים ואשר חלקם מהוים היום שידרתו של חיל זה – הצליחו לפלס נתיבות בים, על אף המכשולים.

בפקודת־יום של מפקד החיל מאשתקד מצאתי, כי דימה את גבולנו הימי לצינור־הנשימה של האמודאי העושה מלאכתו במים עמוקים. הוא הגדיר את משימת חיל־הים כשמירה על צינור־המחיה של המדינה ואבטחת שלמותו ופעולתו התקינה.

חיילים, זו המשימה והיא במלוא תקפה!

אויבנו אוגר למלחמה בים כלים רבים, הטומנים בחוּבּם סכנות ואיומים לעתיד לבוא. שכנינו בגבולות היבשתיים של המדינה שמו עלינו מצור ודרכי הים הם נתיב עיקרי בשבילנו למדינות הים ולארצות אסיה ואפריקה. נתיבים אלה בים התיכון ובמפרץ אילת עלינו לשמור ולקיים בכל עת ובכל תנאי.

הימים בחופי מולדתנו לא יהיו חיץ מבדיל בינינו לבין אומות העולם ותפוצות ישראל, כי אם גשר מקשר; ציינו הוא הגשר.

נס קרה לאבותינו בקריעת ים־סוף, אך כידוע אין סומכים על הנס, ובודאי לא בעת מצוקה. גם בים, כמו ביבשה ובאויר, חובה עלינו לעמול ולעשות, להתכונן ולהכשיר, לחזק ולבצר את כוחנו: לתת בידכם כלים אשר יאפשרו לכם לעמוד מול מתנכלים בחופש תנועתנו בימים. אבטיחכם כי במידת יכלתנו נעמוד בחובה זו.

חיילים ומפקדים! גם אם לא נוכל להתחרות באויב במספר הכלים שבידינו, עליכם לדאוג לכך כי נוכל לו באדם הישראלי, בחייל ובמפקד, אשר בידיו מופקדת המשימה. נוכל לאויב בהעזה, בתושיה ובפיתוח שיטות לחימה אל־שיגרתיות. זכרו כי אתם, העושים פעלכם בלב ימים, נושאים את דגל ישראל למרחקים, מבטיחים את דרכי־הגישה הימיות למדינה ומבטיחים את שלום ציינו המסחרי הגדל והולך.

עיני העם נשואות אליכם באהבה, בבטחון ובתקוה כי יכול תוכלו למשימה שהוטלה עליכם. מלאו את התקוה!

---

שיתוף בינלאומי לקואופרציה ולפיתוח

מאת

לוי אשכול

בסיום קורסים, ירושלים, 30 ביולי 1963

כבוד הוא לי להביא את ברכת ממשלת ישראל ועמה לטכס סיום הקורסים על “תפקיד הקואופרציה בחברה מתפתחת” ו“תכנון חקלאי ופיתוח אזורי”, הנערך בירושלים, בירתה של ישראל. בקורסים אלה השתתפו נציגי ארצות ידידותיות משתי יבשות, השונות באָפיין ובבעיותיהן. ושמחה היא לנו שאתם נפגשים בצל קורתנו ורוכשים במשותף ידע, ומחפשים, יחד אתנו, פתרון לבעיות הפיתוח של ארצותינו.

בהזדמנות זו הנני מקדם בברכה חמה את הנציגים של שני ארגונים אזוריים, המייצגים יבשות אלה, וכן ידידים־אורחים נכבדים חברי “אֵם הפרלמנטים”, אשר באו לעמוד מקרוב על הנעשה אצלנו וחברי פרלמנט מהודוּ ומציילוֹן.

אני שׂמח לציין את העובדה שבקורסים אלה השתתפו משתלמים מארצות שבחלקן לא אֵרחנו אותן עד כה במסגרת פעולתנו. אני תקוה ששיתוף־פעולה זה יורחב ויענה על מטרות הקידום של כולנו.

אנו חיים בעולם של שינויים מהפכניים והישגים מפליאים. ההישגים המדעיים והטכניים, שאליהם הגיעה האנושות, תורמים ללא־ספק להשגת מטרות נעלות: הם משמשים מנוף להעלאת רמת־החיים, לפיתוח חקלאי, לחינוך, לבריאות, להרחבת אמצעי הקשר ולשיפור השירותים. הישגים אלה יוכלו להיות נחלת האנושות כולה אם יהיו מושתתים על ידידות, רצון טוב ואחוַת עמים.

בקורסים אלה, שאת סִיומם התכנסנו לחוֹג הערב, השתתפו גם נציגי מדינות אמריקה הלאטינית.

עם עתיק אנחנו, שבמשך דורות סבל מרדיפות ושנאה ולא מצא אוזן קשבת לסבלותיו ובעיותיו. עם ישראל נחך בזכרון טוב – תכונה זאת סיגלנו לעצמנו במשך אלפי השנים של תולדותינו. זוכרים אנו את תעלולי אויבינו, אולם זוכרים אנו ושמחים לזכור במיוחד את סיועם של ידידינו. ארצות אמריקה הלאטינית עמדו לימיננו בהיותנו מוקפים בטבעת של איבה, וגורל עתידנו היה נתון בכף המאזנים. במשך חמש־עשרה שנות קיום מדינתנו העצמאית מלוָה אותנו ההרגשה, שעלינו להכיר טובה לידידים אלה.

ארצות אמריקה הלאטינית עומדות בפני בעיות קשות בשטח החברתי, הכלכלי והתרבותי, ומשתדלות למצוא לעצמן פתרונות יעילים ומהירים. אנו, שרכשנו במשך השנים מידה מסוימת של ידע ונסיון בשטחים שונים – בחקלאוּת, בחינוך מקצועי, בקואופרציה, בפיתוח כפרי – מחובתנו להתחלק עם מדינות אלה מנסיוננו, במגמה לסייע כמידת יכלתנו בחיפוש ובמציאת פתרון לחלק מבעיותיהן הדוחקות.

במגמה זאת החלטנו להעניק מאות מילגות השתלמות לארצות שונות ובכללן ארצות אמריקה הלאטינית. בני אמריקה הלאטינית בלבד השתמשו ביותר ממאה מילגות. אני שמח לציין כי בימים אלה אנו נמצאים בעיצומו של משא־ומתן עם ארגון המדינות האמריקניות (.O.A.S) על המשך ההסכם עמו והרחבתו, על־ידי העמדת מילגות נוספות ועל־ידי ארגון השתלמויות נוספות.

אולם, הקשרים בין ישראל וארצות אלה לא הצטמצמו רק בתחום הסכם זה. קיבלנו מחוץ למסגרת ההסכם עשרות משתלמים נוספים. כמו־כן שוגרו לאחרונה מומחים ישראלים למספר מדינות ביבשת הלאטינו־אמריקנית וזכינו לחתום על הסכמים לשיתוף־פעולה טכני עם מספר נכבד של ארצות באותה יבשת ומתנהל משא־ומתן עם מדינות נוספות. המומחים שלנו פעילים בעיקר בשטחים בסיסיים: תכנון ופיתוח כפרי ואזורי, חקלאות, חינוך נוער, חינוך מקצועי ועוד. אנו מקוים כי תנועה דו־סיטרית זו של משתלמים ומומחים תרחב ותגדל וכך גם תגדל תרומתנו לשיתוף־פעולה, להבנה הדדית ולחילופי ידע בין עמים.

בהזדמנות זו אציין גם את הארגון לשיתוף־פעולה כלכלי ופיתוח באירופה, ה־.O.E.C.D, שעשה ועושה רבות למען שיקום ארצות אירופה לאחר מלחמת־העולם השניה. זה מספר שנים מקיימים אנו קשרי שיתוף־פעוּלה הדוקים עם ארגון זה. כאשר ביקש מאתנו לראשונה לארגן קורס לתכנון חקלאי ופיתוח אזורי בארץ, נענינו ברצון. יש לצפות שנרחיב את מעגל הידידות עם ארצות באירופה ובמזרח התיכון.

ידידי, שטח מדינתנו מצומצם, ואוצרות הטבע שלנו אמנם אינם שופעים, אך מצוידים אנו בנסיון־מה, ברצון טוב וברגשי ידידות. אני מקוה שתרומתנו הצנועה תביא להרחבת ההבנה ולהגברת האחוָה, שהם יסוד להתקדמות האנושות. יקוימו דברי הנביא ישעיהו: “איש את רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק”.

---

סוד השליחות

מאת

לוי אשכול

בכנס מפקדי הצנחנים, רמת־גן, 12 באוגוסט 1963

אדוני ראש העיר, חברי וידידי, מפקדי הצנחנים, אורחים ואורחות יקרים,

הקשבתי לדברי המפקד על מטרות הכינוס או הכינוסים של מפקדי הצנחנים. ובידעי שכינוסים אלה הופכים לאט־לאט לדבר של קבע, מדי שנה בשנה, והם מתרחבים ומתפתחים גם בתכנם וגם במספר המשתתפים בהם, שאלתי את עצמי: מה יש לי לומר לכם בפגישה? חושבני כי למטרות שנזכרו כאן אפשר להוסיף עוד מטרה, והיא: לנסות ולברר לעצמנו את סוד הצנחנות בישראל – מה אנו, מאין צומח כוחנו ומהי מטרת שליחותנו.

ודאי, בכל צבא מודרני יש צנחנים. אין בזה משום חידוש. וּודאי יש צנחנים גם לאויבינו. אבל נדמה לי שיש איזה הבדל, אותו הבדל גדול

ומכריע, המבדיל אותנו מאחרים במאבקינו ובצעדינו כאן במשך כל שנות פעולתנו בארץ – זה סוד השליחות החלוצית החופף על כל פעלנו, החל מראשוני המתישבים ומייסדי “השומר” ועד השמות המפוארים של ראשוני הצנחנים.

לא אקטין ולא אעיב במשהו את זוהר הכומתות האדומות של יחידה זו או אחרות שקמו לנו (ולא אגיד כמה יחידות יש לנו) אם אומר, כי צנחנוּת קיימת בכל הממַדים: אפשר גם “לצנוח” מלמטה למעלה; ויש גם צניחה אל תוך ביצות ועמקים ולא לשם מטרות מלחמתיות אלא לשם הקמת שרטונים, שעליהם ייבּנה עולם של ערים ועיירות ומושבות ומושבים ותקוּמת עם לתחיה. טוב גם במסיבה כזאת – פגישה שנתית של צנחנים ומפקדיהם – להרחיב קצת את האופק, לחשוף את השורש שממנו אנו צומחים.

אם אומרים – ואני יודע שיש אימרה כזאת – שהצנחנים הם חוד החנית של צה“ל, הרי יש לזכור שהחנית שלובה בענף עץ־זית. החוד הוא כמובן הדבר העיקרי והמרכזי, אך גם לחנית עצמה יש שליחות עצומה ואדירה, אם נראה אותה בלשון ציורית כזרוע או זרועות העם הקם לתחיה ונאבק על קיומו. סוד השליחות הזאת הוא החלוציות. נראה לי, כי בה בעצם טמון סוד הצלחתנו עד היום הזה. בלי התרברבות יתירה מותר לנו פעם להגיד לעצמנו: תנועה זו, תנועת התקומה והתחיה עד לקום המדינה – לרבות המדינה, צה”ל, והצנחנות – היא תנועה שהצליחה ומצליחה. אינני יודע הרבה תנועות בעולם היכולות לרשום לעצמן הצלחות כה רבות בתנאים הקשים שבהם קם העם היהודי לתחיה.

בימי מלחמת העצמאות היינו חוזרים ואומרים כי יש לנו “נשק סודי”. מעט היה הנשק בידינו. באותם הימים יש והיינו שמים צינור על שני גלגלים של עגלה עתיקה ומציבים לראוָה על איזה גג, מתוך רצון לעשות רושם שזהו תותח. אולי היתה זו באמת המצאה גדולה מאד, וכאשר שאלו אותנו גויים ויהודים־שאינם־יודעים – מהו סוד כוחנו, אמרנו: הסוד שלנו הוא, שאין לנו ברירה. אולם לא זה בלבד. נוסף לכך היתה תחושת השליחות. מאז חשף יגאל ידין בחפירותיו את הארכיון של בר־כוכבא – אולי תלעגו לדברַי ותגיבו עליהם בבת־צחוק מבטלת – החילותי להתהלך בקומה זקופה יותר, כאילו אני חש בחוטים הנִטוִים מחדש בין בר־כוכבא ומרד היהודים בימיו ובינינו ומעשינו כיום. התחלתי להבין יותר משמעות הנאמר, שדם המכבים ודם בר־כוכבא זורמים בעורקי בחורינו הלוחמים. זה הסוד של כוחנו, וטוב לנו לדעת זאת.

זר אולי לא יבין זאת, ואף אויבינו אולי אינם מבינים ואינם יודעים זאת, משום כך קל להם להתרברב. אמנם בחדשים האחרונים חלה הפוגה מסוימת ונאצר התחיל מדבר בטון מתון יותר. ואפילו נמצאו פרשנים שניסו, על יסוד זה, לבנות תיאוריות ולהציע לנו הצעות ותכניות שונות. אבל באה המציאוּת וטפחה על פניהם: ההפוגה פגה, ואנו החילונו לשמוע מחדש מה ששמענו תמיד. אני מסביר את הדבר, כאמור, בכך, שאין אויבינו מבינים, מאין מקור כוחנו – אותו משהו מיוחד הצפון גם ביחידות הללו, שבמחיצתן אנו מסובים הלילה.

המפקד הזכיר בדבריו כי רבים מבני הישובים החקלאיים נמנים עם הצנחנים, וכי הם השאור שבעיסה. בעצם, בעדוּת זו הוא גילה סוד נאה מאד; אך אין די בשאור זה, ויש להוסיף לו הרבה קמח ממקומות אחרים. אין זה רמז לישובים, לקבוצות ולמושבים, שלא יוסיפו לשלוח את בניהם לחיל הצנחנים, אדרבה; אבל רוצה אני להדגיש שגם את הטרקטוריסטים – ואולי יש כאלה כאן – בתל־קציר ובהאון ובכורזים אני רואה כצנחנים; וגם הבחורים, העושים עכשיו משהו ליד תל־אל־קאדי ובמקומות אחרים, מבטאים את השליחות הגדולה המרוכזת עכשיו ביחידות הללו. הבה נחוש עצמנו כענף של העץ הגדול, הרחב של השליחות החלוצית, של העם היהודי. בימים אלה, כשאנו דואגים לגבול הסורי ועושים משהו להבטחתו, הרי הצנחן והטרקטוריסט כאחד ענפים הם של העץ האחד.

אולי יגיע זמן, שהצנחנים – כיחידה מאורגנת – וצה“ל יקבעו את גבולות ישראל, ולא מישהו אחר. אל ישתעשעו איפוא אי־שם מעבר לגבול בתקווֹת שוא, כי אם איננו ממהרים ואיננו ששים כל כך ל”חימום" גבולות ולשפיכת דמים הרי זה מתוך חולשה. לא ולא! איננו ששים לכך, משום שאנו עסוקים בעבודה אחרת לגמרי: בבנין, בפיתוח, בקיבוץ גלויות. ואגב, אנו רוצים מאד ששכנינו ילמדו זאת מאתנו, כשם שלמדו וילמדו מאתנו עוד הרבה דברים של ימי שלום. אולם אם יגיע פעם הזמן, ואם יהיה צורך בכך, והעם, המדינה והממשלה יחליטו להשיב מלחמה שערה – ימלאו הצנחנים את תפקידם. בינתים, גם הטרקטוריסט מתל־קציר ומהאון והישובים האלה בכללם הם בנים למשפחה הגדולה שכולנו נמנים עמה – הצנחנות, זו אשר הוטל עליה, בגזירת גורלו של העם היהודי, השליחות של תחייתו ונטיעתו בארץ.

בפגישתנו זאת אל לנו לשכוח כי הארץ עדיין לא יוּשבה אפילו במחציתה ועדיין לא הגיעה למחצית בנינה. עוד רבה השממה, עוד רבים המיליונים שאנו חולמים והוזים להביאם לארץ ולהושיבם בשטח לא גדול. ואף זה מן הסוד שבנו: אנו מאמינים כי נוכל לפתור בארץ הזאת את שאלותיהם של מיליונים.

כבר הזכרתי מה שאמר בימים האחרונים קולונל נאצר לאחר הפוגה קצרה. לדבריו מתכונן הוא לגול מעצמו את החרפה אשר העטתה עליו ישראל הצעירה בראשית צעדיה. לא אכנס לויכוח אתו ולהערכה. אני משאיר לו את ההערכה, אבל הייתי מייעץ לו לשקול פעמים את צעדיו. ושוב, ישראל איננה להוטה אחר מלחמות. אינני בטוח אם בשעה שנאצר מדבר כך, אינם צומחים בתוך עמו וארצו, מאחורי גבו, ניצנים חדשים, נוער ואינטליגנציה, שהיום, מחר או מחרתים ישאלו את עצמם ואותו מעין שאלת הבל לקין: אי נצחונותיך, אי ישועותיך? ומה השיג מכל תכניותיו באפריקה, ומה – במלחמתו בתימן? ומה תוצאות ההבטחות שניתנו לעם המצרי להבראתו ולפיתוחו הכלכלי? מגיעים אלינו ידיעות על המצב הכלכלי במצרים, שהוא בכל רע, באשר מיטב המאמצים, המרץ, המחשבה והדאגה נתונים לדברים שאינם לטובת העם. ילמדו נא מישראל, מה עושה היא לבנין המדינה ולפיתוח העם. אנו מאמינים בכל מאודנו כי יום יבוא ויעשו כמונו.

בכינוס זה של צנחנים אינני יכול שלא להיזכר בדף המזהיר שנכתב על־ידי צנחנים עברים שלא לבשו מדי צה"ל: חנה סנש, אנצו סרני, וייס וגולדשטין ואחרים. אולי ישמש הדבר הוכחה לדברי על הצנחנות במובנה הרחב של המלה. יש שרשרת של צנחנות חלוצית לאורך כל החזית, בארץ ובחוץ־לארץ ואנו ענף של עץ־השליחות הגדול, שיצמח עוד דורות על דורות, עד אשר נוכל להגיד: העם במיליוניו הגיע אל מנוחתו ואל נחלתו.

כולי תקוה ואמונה, כי אותה רוח ששרתה על אנשינו במשך עשרות השנים שחלפו, כשנפגשו פנים אל פנים עם המשימה העצומה, תגע גם בכנפי אנשינו, בכומתות האדומות הללו, אשר ימלאו את שליחות העם היהודי, את שליחות המדינה בבנינה.

אסיים בקטע שנכתב פעם על־ידי אחד הסופרים הצעירים, כאשר רצה להעלות על נס את האָפייני לצנחנים: “זה סוד צה”ל, סוד דם ותפארת, סוד מלא קרב עזה וסיני, כסולל בגופו את הדרך – המפקד הקורא: אחרי".

זה הסוד החלוצי, השליחותי, מאז הימים הראשונים עד ימינו; הוא משותף למפקד ולמקבל הפקודה – שניהם יודעים להתמסר ולהקריב את עצמם כליל בשליחות, ללכת ראשונים קדימה, לקרוא אחריהם את המוני העם.

---

על המצב הבטחוני

מאת

לוי אשכול

הודעה בכנסת, 26 באוגוסט 1963

אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה,

במשך החדשים האחרונים היינו עדים לשורה ארוכה של מעשי תוקפנות סוריים בגבול הצפוני. מאז חודש דצמבר 1962 ועד היום ניתן למנות 104 פעולות תוקפניות מצד סוריה, אשר הפרו את שלום תושבי איזור הצפון וסיכנו חייהם של אזרחים שקטים ושלוים העוסקים בעבודתם. על כל אחת מתקריות אלו הוגשה בזמנו תלונה לועדת שביתת־הנשק, והמצב ידוע, איפוא, יפה למוסדות האו"ם הנוגעים בדבר.

ב־13 ביולי חלה החמרה נוספת כאשר תפסו הסורים מתוך שטח ישראל ששה אנשים אשר סירתם נסחפה בסערה בעת שערכו טיול שיט בכנרת. שלושה מהם, בעלי אזרחות בלגית, שוחררו כעבור תקופה קצרה ושלושת הנותרים, אזרחים ישראלים – שתי נשים צעירות וגבר אחד – נמצאים עד היום בכלא דמשק. כל מאמצי האו“ם לשחררם עלו בתוהו ואף לא ניתן לנציגי האו”ם לבקרם בכלא כדי לעמוד על מצבם.

מעשי התוקפנות הסוריים הגיעו לשיאם ב־19 לחודש זה כאשר קבוצה של כ־10 חיילים סורים חדרה לשטח ישראל, הציבה מארב על אדמת משק אלמגור ורצחה בדם קר שני צעירים ישראלים חברי המשק בשובם עם ערוב היום מעבודתם בכרמיהם.

שום דברי נחמה אינם יכולים להשיב לחיק משפחותיהם את שני הצעירים אשר נקטפו בדמי חייהם כשהם עוסקים בעבודה חלוצית מבורכת בשירות העם. ברצוני לשלוח מעל במה זו את השתתפותי אני והשתתפות הממשלה כולה בצערם העמוק של האמהות, האבות ושל כל בני המשפחה וחברי המשק השכולים.

בהזדמנות זו ברצוני לשלוח תנחומינו גם למשפחת הסמל אשר נפל על משמר הבירה בימים אלה. אביע תקוה כי שלטונות ירדן יעשו חובתם להביא לידי הענשת האשמים ולהשיב השקט בגיזרה זו על כנו.

מעשה הפשע באלמגור אשר בוצע על אדמת ישראל העמיד את סבלנותה של הממשלה במבחן קשה ביותר.

במשך השבועות האחרונים ניסה מנגנון האו“ם להביא לידי הפסקת ההתגרויות הסוריות ולשים קץ להפרות הגלויות והגסות של הסכמי שביתת־הנשק ומגילת האו”ם. אני מצטער לציין כי מאמצי מנגנון האו"ם לא נשאו פרי, בעוד שממשלת ישראל מצדה עשתה כמיטב יכלתה להקל ולסייע למנגנון המשקיפים בפעולתו. חרף כל ההתגרויות הסוריות ומתוך רצון למנוע שפיכות דמים כבשנו יצרנו ונמנענו משימוש בכוחנו להבטחת השקט והבטחון באיזור.

לכן החליטה הממשלה ב־20 באוגוסט לתבוע את כינוסה הדחוף של מועצת הבטחון כדי לדון בתוקפנות הסורית במטרה לגנותה ולהפסיקה. שרת־החוץ הזמינה את נציגי המדינות החברות במועצת הבטחון כדי להביא בפניהם דאגת ממשלת ישראל נוכח הידרדרות המצב הבטחוני בגבול הסורי. נציגינו בבירות השונות נצטוו להסביר את המצב ואת עמדתנו נוכח ההתפתחויות האחרונות.

ידוע לחברי הכנסת כי מועצת הבטחון התכנסה לישיבה ביום ו' ונציגנו פרש בפניה שלשלת מעשי תוקפנותה האחרונים של סוריה ודרש את גינויה. ישיבתה הבאה של המועצה תתקיים מחר, לאחר שיונח על שולחנה דו“ח יו”ר מטה המשקיפים של האו“ם. אנו זכאים לקוות שמועצת הבטחון תקיים את חובתה ותתיחס לנושא בחומרה הראויה לו ושהחלטתה תהיה חד־משמעית בגינוי מעשה הרצח באלמגור אשר קדמה לו שרשרת התגרויות מצד סוריה. אדגיש ואומר, כי כל נסיון לטשטוש העובדות החותכות והסתפקות בפניית ארגעה שיגרתית לשני הצדדים ללא הוקעה ברורה של התוקפן, יגרום לאכזבה מרה ולערעור אמוננו ביכלתו של האו”ם להבטיח השקט בגיזרה זו.

האחריות להגן על שלמות גבולות המדינה ועל חיי אזרחיה ורכושם מוטלת על ממשלת ישראל. ישראל, שהכוח בידיה להגן על עצמה והצדק עמה, ראוי לה למצות כל אפשרות להבטיח השקט והבטחון בגבולות, בדרכי שלום.

אם לאחר כל מאמצינו אלה לא יקום השקט בגבול – תהיה ממשלת ישראל חייבת וזכאית, כמו כל ממשלה אחרת, לנקוט אמצעים להגנתה, לפי סעיף 15 של מגילת האו"ם, כדי לשמור על זכויותיה הריבוניות ולקיים אחריותה לשלום המדינה ובטחון אזרחיה.

---

לדריכות ולערנות

מאת

לוי אשכול

בסיום קורס בבית־הספר לפיקוד ומטה, 26 באוגוסט 1963

מפקדים, שרים, אורחים ואורחות נכבדים ויקרים,

קודם כל רוצה אני להודות על שעה קלה של קורת־רוח שהוסבה לי בביצוע המשימה שהוטלה עלי – ללחוץ ידיהם של בחורי ישראל גומרי הקורס ולאחל להם להמשיך בפיקודם, להיות מפקדים משכילים יותר. ודאי לי כי אילו היה פה ד. בן־גוריון היה בא בתביעה אל רבים מהם להחליף את שמותיהם לעבריים; ואכן שמות כמו ברדנו או לרדנוב באמת צריך להחליף. לעומת זאת קינאתי באחדים ששמם אברבנאל או אחיה השילוני וכיוצא באלה שמות היסטוריים.

בביקורי בצה“ל בשבועות המעטים ובפגישות ביחידות ובפורמציות השונות יכולתי לעמוד על מקור כל הנכס הרב הזה שקם לנו, אשר החל ב”השומר" ונמשך בגדודים ובבריגדה וב“הגנה” על כל שלוחותיה. שאלתי את עצמי: טוב, היו זמנים, עברו זמנים, אך באו זמנים חדשים, אורות חדשים – מהיכן ירק זה יצמח מחר, מחרתים? ואני שואל זאת לא מפני שותיקים – שאני, לצערי, אינני נחשב בעיניהם לותיק כל כך – חושבים שכל מה שהיה בעבר הוא שיהיה וכך צריך להיות, אלא פשוט: מהיכן נשאב את הכוחות שהביאו אותנו עד הלום? ואת הדבר הזה, אני נוהג לשאול את עצמי, לא רק כשאני נפגש עם יחידות צה"ל, כי אם על כל צעד ושעל ובכל פרשת־חיים חדשה שלנו. והנה, בשבתי אתכם כאן, נדמה לי שאני מוצא תשובה באמרי לעצמי: ייתכן שעכשיו, כאן, אני נמצא בבית־היוצר, או לפחות באחד מבתי־היוצר של עמנו (ואפשר כי עוד אינני מכיר את כולם, אם כי לאחרונה ביקרתי בהרבה מיתקנים ומקורות יצירה ומחשבה). מאות המפקדים, שיצאו מכאן, לאחר חדשים רבים של קניית תורת הלחימה, הם הוכחה מוחשית לכך, שמכאן, מבית זה, או דומה לו, מוזרמים ויוזרמו לצבא מוֹח ועצבים, ובעתיד ירבוּ יותר ויותר לצאת ממנו כוחות הדרכה ומחשבה, מסירוּת והיצמדות למטרה.

ודאי, מה שלומדים עכשיו והנשק העומד עתה לרשותנו – אינם דומים למה שהיה לפני עשרות בשנים. עלינו לחרוֹת על לוח לבנו ולדאוג יום־יום ולילה־לילה לכך, שעם התמורות בדרכי הלחימה, הציוד והכוננות בעולם – יפעלו בית זה ושכמותו במיטב היכולת, הכוח, השכל והידע, ויעבירו זאת למאות ולאלפים, שיהוו יחד את השלד ואת העצמות, את העצבים ואת הגידים ואת המוח של צה"ל.

מדי פעם בפעם מתנבא מישהו בפומבי: תוך שתים־שלוש שנים תפרוץ מלחמה. אין חלקי עם המתנבאים, לא מפני שודאי לי שכך יהיה ולא אחרת, אלא משום שלדעתי קשה ומסוכן בישראל להתחרוֹת בנבואה; זוהי ארץ הנביאים ואנו כולנו בני נביאים; וידועה האימרה, שמיום שחרב בית־המקדש ניטלה נבואה מנביאים. לוּ היה הדבר תלוי בנו, לפחות במידה שהוא תלוי באחרים, אפשר היה להינבא לא רק לשתים ־שלוש שנים, כי אם גם להרבה יותר, אבל הענין כולו אינו תלוי בנו.

בימים אלה אין לנו להגיד לעצמנו, ואולי גם לאחרים, אלא מה שאזנינו שומעות ועינינו רואות. אנו שומעים משכנינו סביב, כמעט שבוע־שבוע, אזהרות, איומים, התפארויות; ואנו רואים בהתעצמוּת אויבינו במשק ובציוד. אנו גם יוֹדעים אילו כוחות עומדים מאחוריהם. וזה בעצם הדבר שצריך להדריך את מנוחתנו ואת מעשינו, בלא להרבות אומר ודברים בכך, ולא כל שכן להתחרות באיומים עם שכנינו. אמנם, כולנו רק בשר־ודם, ולעתים מישהו מאתנו אינו מבליג ואומר משהו. ואם כבר באים לידי אמירה הרי דומני שיש להסתפק ולומר, כי עינינו פקוחות לראות, אזנינו כרויות להקשיב ולבנו פתוח להרגיש מה צפון בחיק עתידנו, תוך אימוץ הכוחות לדריכות ולכוננות.

על דרך האימרה "ביקש יעקב לישב בשלוָה וגו' ", ניתן לומר “ביקש ישראל לישב בשלוה וכו' “, שהרי בתורה מוחלפים שמותיהם של יעקב וישראל. נדמה לי שזוהי הרגשת כולנו. אנו רוצים בשלוָה, הדרושה לנו למען העבודה הגדולה העומדת לפנינו, עבודה מעל לראש; והשלוה אינה ניתנת לנו. הנה קפץ עלינו רוגזה של סוריה, וכמעט קט – גם של עבר־הירדן. ואנו אמרנו: בכל זאת נעשה מאמץ למצות עד תום את רצוננו שלא “לחמם” את החזית. כל אחד יכול לשער כי מ”חימום” כזה או אחר עלולה להתלקח אש גדולה או קטנה. גם אם נסכים שאין סכנה גדולה נשקפת בשלב זה, אין עניננו פשוט כל כך, והוא רצוף דאגות; ויש התקפות המחייבות לא רק תושיה כי אם גם עצה כיצד לכלכל את המעשים, מתוך השקפה כללית ומקיפה על ענינינו. לא אכנס כאן בפרטים ואסתפק באמירה של אגב אורחא, כי נהגנו בגבול הסורי בימים אלה כאשר נהגנו לא מפני שלא היינו בטוחים שכוחנו עמנו לעמוד במערכה ולהשיב מנה אחת אפים, אלא משום שחשבנו שמוטב לישראל – נוכח קונסטלציה טובה שנוצרה – להעמיד במבחן את העולם המערבי, את האומות המאוחדות. מצב זה כרוך בדברים ובמשא־ומתן, שמשהו עליהם ודאי גוּנב לאזניכם. לנו נראה היה, שזוהי הזדמנות שאינה חוזרת לעתים קרובות, שבה שלובים יחד גילוי כוחה של ישראל להגן על עצמה ועם זאת גם הצדק עמה. המבחן שהעולם ניצב לפניו היה בשאלה אם הצביעות תשלוט בעולם היחסים הבינלאומיים, או שאפשר פעם להגיע לדין צדק.

אנו יודעים את הנעשה סביב, בין שכנינו. אנו זקוקים לדריכות בתקופה זו של פילוגים רבים ביניהם. לפני זמן קצר חשבו רבים מאתנו, שהנה בא איחוד במחנה הערבי, אבל לאמיתו של דבר אנו זקוקים לדריכות בפירודם, ולערנות – באיחודם, וגם כאן וגם כאן מתוך עצה ושיקול.

מספרנו קטן. ההיסטוריה – או צור ישראל, כפי שאנו נוהגים להגיד, וזהו ביטוי רב־משמעות – לא חננה ולא פינקה אותנו הרבה. אילו היה לפני מי להתלונן, אפשר היה לקבול על קיפוחים שהעולם קיפח אותנו מימים מקדם ועד היום. ולא מספרנו בלבד, גם שטחנו קטן, וארצנו אינה עשירה. כל אלה מחייבים אותנו לאיכות.

ולא בשל כך בלבד עלינו לדאוג לאיכות. העולם כולו, ובעיקר המעצמות הידידותיות, המדברות לעתים אלינו ועלינו דברי ידידות, אומרות לנו: אל דאגה ואל פחד, אתם חמושים לא פחות מן הערבים, גם אם מספרם גדול יותר, וגם אם שטח ארצכם קטן יותר. לעתים גם אנו מעידים על עצמנו, בעיקר בפומבי, שיש ביכלתנו לעמוד מול כוח כזה וכזה. אלא מאי, אנו מרבים כל כך בדיבורים עד שלעתים נדמה שגם אם הדברים נכונים – וביחוד אם הם נכונים – מוטב להימנע מלדבר עליהם, ובכך ייעשה שירות טוב. מכל מקום עלינו לדאוג לכך, שהערכתם של המרגיעים אותנו שכוחנו אינו נופל מזה של הערבים – תהיה מבוססת על חשבון נכון, לאורך כל החזית, ושכל אחד משלנו יהיה שקול כנגד כמה וכמה משל אנשי האויב.

הנה נחתם עכשיו הסכם בין המעצמות הגדולות על הגבּלות בניסויים האטומיים. אמנם מיד אחרי זה התחילה דוקא ארצות־הברית בניסויים תת־קרקעיים, אך נראה שהדבר הוא בגדר המותר, בהתאם להסכם. מכל מקום אצל רבים מאתנו צץ הרהור: מי יודע, אולי זוהי קרן־אור חדשה; אולי בוקעים ניצנים חדשים של הבנה, של רצון לשים קץ לסכנת ההשמדה, לפחות הטוטאלית. מצד שני, למראה מעשיה של ארצות־הברית, המתבססים לכאורה על הפורמולה הלאטינית הידועה: “אם רוצה אתה בשלום – היכון למלחמה”, מתבקשת מאליה המסקנה, שאם הם כך – על אחת כמה וכמה אנחנו, המעטים והמוקפים אויבים.

גם הנחתם הנזכרת של ידידינו – אלה שמהם אנו צריכים ורוצים לתבוע עזרה – מטילה עלינו חובה גדולה ועבודת נמלים יום־יום ושעה שעה במטרה להתגבר, להתחזק ולהיות מוכנים. עלינו לשקוד על כך במקרה כגון זה שאירע בשבוע שעבר בגבול הסורי. ודוקא מתוך הרגשת כוח, נכונות וכוננות, קור־רוּח וחשבון של מחר ומחרתים – למצות כל אפשרות להימנע מהתנגשויות רציניות.

כבר אמרתי כי מאתנו נתבע הרבה יותר מאשר מכל אומה קטנה או גדולה אחרת, ומאדם הפרט שלנו נתבע הרבה יותר ממה שנתבע מכל איש אחר. את אשר לא נתנו לנו ריבונו־של־עוֹלם והטבע – חייב כל אחד מאתנו למלא, והוא יכול לעשות זאת בשכלו ובכשרונותיו, ובכוח התמסרותו. לפחות דברים אלה הוענקו לנו על־ידי הטבע קצת יותר מאשר לאחרים, ואנו חייבים להפיק מהם את מלוא התועלת, לתקן את כל המגרעות ולהשלים את כל שאנו חסרים.

הסכנה הנשקפת לנו היא השמדה טוטאלית. עלינוּ לזכור כל יום וכל שעה, שזוהי אולי החזית האחרונה של עם ישראל. אין לנו דרכים לסגת. ועוד עלינו לזכור במשך כל 365 ימות השנה – אתם, אנחנו והעם כולו: מאחר שהסכנה היא טוטאלית, צריכים להיות טוטאליים גם ההתגוננוּת, כוח־הלחימה והמאמצים, ואין זה הכל: בה בשעה עלינו לחשוב גם על גידול מספרנו – למשוך לכאן יהודים לא רק מארצות המצוקה והרדיפות, כי אם גם מארצות שבהן טוב ליהודים, שאינם עושים את חשבונם עד תום. אין אנו רוצים להזכיר להם את העלול לקרות להם. מכל מקום ישראל זקוקה להם, והדבר מחייב לבנות ולפתח את הארץ, כדי שתמשוך אותם. ואף זה אינו הכל: עלינו גם לשקוד בעת ובעונה אחת על התגוננות ופיתוח, על השבחת חינוכנו והשכלתנו, בעיקר, כמובן, בשל מיעוט מספרנו.

אנו צריכים לעמול הרבה להריסת המחיצות שבין יוצאי גלוּיוֹת רבות ולהתיכם למקשה אחת; בענין זה ממלא צה“ל שליחות רבה. ייתכן שהזמן המוקדש לכך לגבי כל חייל הוא קצר, שנתים וחצי אולי אינן מספיקות (ואיני מרמז חלילה שצה"ל יאריך את תקופת השירות); אני רק מציין זאת בהיזכרי בתפקידים שלפניהם עומדים צה”ל והעם כולו.

תפקידנו הנוסף: ביצור כלכלתנו, ואני אומר זאת גם כשאני מדבר לפני מפקדי צבא. אין קיום לעם, למדינה, לצבא בלי כלכלה היכולה לשאת את עצמה ולספק את כל השירותים הדרושים לעם. והתקדמנו בכלכלתנו כשם שהתקדמנו בצבא; בזו ובזה עברנו דרך מכובדת, מפוארת, ארוכה. עם זאת נדמה לי שבזה ובזה אנו עוד במחצית הדרך. לפני שנים אחדות, כשעוד הייתי שר האוצר וגם ראש המחלקה להתישבות והבאתי לכנסת הצעת תקציב ההתישבות, אמרתי בין שאר דברי, כי אנו עדיין במחצית הדרך. כעבור שלוש שנים רציתי שוב להשתמש בדברי באותו ביטוי ושאלתי את עצמי: אולי יושבים עתה חברי כנסת שכבר שמעו ביטוי זה בפעם הקודמת, האם עלי לחזור עליו? נמלכתי בדעתי ואמרתי: אנו במחצית הדרך, אך המחצית השניה מתארכת משנה לשנה; בכל פעם צפות שאלות ובעיות חדשות וצצים קשיים חדשים. הוא הדין לצה“ל: אם לסקור היום 10, 12, 15 שגה לאחור, ודאי אפשר להגיד שעברנו כברת־דרך עצומה. אבל אינני רוצה להשלות אתכם, כי אם להקשות עליכם ועלינו ועל הממשלה. אף־על־פי שעברנו כברת־דרך ארוכה, אין לומר כי עוד מעט ייקל מצבנו. על הממשלה, עליכם ועל המדריכים החדשים, שיצטרכו להדריך במשך הרבה שנים, ועל הבית הזה, כסמל, לדעת, שגם אם אנו במחצית הדרך, אבל המשכה יהיה קשה יותר גם בלחימה, גם באספקת נשק וציוד. די אם אזכיר – מן המעט שאני יודע – את ה”פייפר" וה“פרימוס” המפורסמים ואשוה אותם למטוסים של עזר וייצמן כיום, ולמה שצפוי לנו בעוד 2, 3, 4 שנים (כשכל מטוס יעלה פי 3־4 מזה שיש לנו היום, אמנם, לא יותר מ־3־4 מיליון דולר האחד). הבאתי רק דוגמה, ואף כי בציבור בני אדם, הנותן את כוחו ואת נפשו לבטחון ולהגנה לא הכל נמדד בכסף, הרי אנו חיים בעולם עכור שבו נודע ערך רב לחומר, ולפיכך עשויה דוגמה זו לשמש לנו מודד לצפוי לנו. הביטוי הנודע בספר דניאל “מנא מנא תקל ופרסין” כנראה יהיה רשום לפנינו עוד הרבה שנים, עד שאולי יתגשם פעם – כך אני מקוה – השינוי המיוחל בעולם ותימצא איזו דרך להגיע לחיים יותר שלוים בעולם ובאזורנו, ואז נוכל כולנו להתמסר רק לעבודת פיתוח ובנין, חינוך, השכלה

ותרבוּת.

---

לחיל החימוש

מאת

לוי אשכול

בטקס סיום־סדרה ראשון של טנקי “סנטוריון”, 12 בספטמבר 1963

קצינים, חיילים, רבותי וחברי,

חייב אני להודות שזה כבר שבועות אחדים אני מהלך בחצרות צה“ל והפתעה רודפת הפתעה. כמי שלא לן באהלו של צה”ל הרי ככל שאני מרחיק לכת ביערו העבות, מתגלים לפני יותר ויותר עצים ושרשים, שלא ידעתים. אמנם, הייתי חבר הממשלה שנים רבות, אבל, כידוע, צה“ל אינו מניח לכל אחד לבוא לתוך חצרותיו. גם אני איפוא לא יכולתי לדעת עד כה גודל ה”אימפריה" של צה“ל בתוך מלכות ישראל. ולפיכך עתה, לעתים קרובות, נראה לי: הנה ראיתי את הדבר החשוב ביותר, ועם זאת תמיד נדמה לי שיש באמתחתו של צה”ל לגלות עוד. לא אגלה לכם מה ראיתי עד עכשיו, אך אני רוצה להגיד לכם ללא הפרזה, שאני באמת מתרשם מהמקום הזה התרשמות עמוקה. עם כניסה להיכל־מלאכה־וטכניקה זה אתה רואה את האנשים, אחינו בני ישראל, אשר רק לפני זמן לא רב אפשר היה לומר עליהם מה שנאמר בתנ"ך לפני אלפיים שנה: “וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל, כי אמרו פלשתים: פן יעשו העברים חרב או חנית”. גם אז נאבק ישראל על עצמאותו; ואולי גם באותם הימים ניגפו ישראל מפני שלא היה להם חרש ברזל; לא היו יהודים שידעו את המלאכה, משום שלא ניתן להם לעשות בה. מאז ועד היום עברו דורות. כיום יש ויש לנו חרשי מתכת, והדעת והלב מתרחבים למראה הכלים שמשתמשים בהם, ולמראה מה שמשנים ומחדשים. אני חושד בכם שיושבים ביניכם בחורים אשר גילם הישראלי – כלומר שנות ישיבתם כאן – אינו מגיע לגיל מדינת ישראל. ואתם כולכם מחזיקים בכלים הללו, מייצרים אותם או מחדשים ומרעננים (ביטוי נאה זה “מרעננים” שמעתי מפי המהנדס הראשון, מפקד המקום הזה. הוא אמר על כלי מסוים אשר בדרך־כלל מיועד להרס ולהשמדה: “כלי זה מרענן”).

רחב הלב. ותודה – אם אני מוסמך להודות “בשם ובמלכות” – על כל זה. תודה לכם, ומכם – למדינה. זוהי פעולת־גומלין עצומה. צדק מי שדיבר לפני באמרו: בלי פעולת־גומלין זו ובלי הדדיות – בהבנה ובתחושת הסכנה – בין כל שכבות העם קשה יהיה להתקדם. מדינתנו אינה עשירה מדי. יתן איפוא כל אחד מאתנו מיכלתו, מרוחו, מגופו; יוסיף למה שהחסיר הטבע הישראלי (יש הרבה מדינות עשירות מאתנו מעט או הרבה).

כשרואה אני איך אנו מחליפים טנק אחד פעם, פעמַים ושלוש, אני נזכר באותה אם רחמניה, המסורה לכל ילדיה והיא מנסה לקצץ את מכנסי הילד הגדול ולהתאימם לילד הקטן; וכך כל הילדים גדלים וצומחים וכולם מלובשים ונעולים, והם עתידים להגיע לתורה, לחופה ולמעשים טובים. גם כלינו יפעלו בבוא הרגע שיהיו חייבים לפעול, כי מושקעת בהם רוחכם, רוח הצבא, רוח המפקדים, והוא רב ומכריע מחומר הגלם שבכלים. זה היתרון – יתרון הרוח והמסירות – שמוכרח להיות לנו, העם הקטן, שעליו להתמודד לקראת עתיד כל כך נוקשה.

אסיים במלים מספר: אומרים עליו, על תיאודור הרצל – חוזה מדינת ישראל ועצמאותה – כי אילו ידע את כל הקושי ואת כל הסבך שיש בהקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, מי יודע אם היה נכנס לעסק זה. אכן, מזלנו הוא שהוא, הרצל, לא היטיב לדעת את ישראל בפזוריו ואת הקשיים שבקיבוצם יחד. אף אנו, אפשר כי אילו ידענו כולנו לפני עשרות שנים, כשהתחלנו ללכת ביחידות, בעשרות, במאות ובאלפים כמה קשה להיות יהודי, כמה קשה להקים מדינת יהודים ועצמאות יהודית – מי יודע… וטוב שלא ידענו.

כאשר אני מסתכל על כל המתרחש כאן, מתברר לי יותר ויותר כמה לא ידענו על רוב צרכינו, וכמה עוד יש לרמטכ"ל רשימות של מצרכים וצרכים, אשר מי יודע מתי נוכל למלאם… נקוה.

---

בית־יוצר לדאגה לכלל

מאת

לוי אשכול

בפתיחת המכללה לבטחון לאומי, ירושלים, 14 באוקטובר 1963

כבר שמעתם שאנו רוצים לציין כאן היום, בנוכחותכם, את פתיחת המכללה לבטחון לאוּמי. לא אגלה סוד אם אומר, כי ההחלטה על פתיחתה קדמו לה ירחי־לידה קשים ומרובים. נדמה לי כי זה שנה ומעלה מאז החליטה הממשלה, מתוך ראיית מצב הדברים והסתכלות בענינים, שמן הטוב, מן הראוי ומן המועיל שיהיה לנו מוסד כזה, דוגמת מכללות ומכונים דומים בהרבה מדינות אחרות.

אינני יודע אם טוב לציין בכל פעם שמדינתנו היא קטנה, כל אחד יודע אותה, כמו שהיא, קטנה או גדולה; יש אורחים שבאמרנו להם כי הארץ קטנה – הם אומרים שהיא גדולה, ואנו מתוך “צניעות” מסכימים לזאת, מתוך הכרה שהיא גדולה בעברה, וּודאי גם בהוֹוה שלה – בבעיותיה ובמאבקה המתמיד והמקיף על כלכלתה, על הבאת יהודים אליה, על גאולת עוד שטחי קרקע משוממותם, ונטיעת עוד עץ ועוד כפר, עוד קיבוץ, עוד מפעל וכמובן – במאבקה על בטחון ועל הגנה, על יכולת ואמצעים, על רוחם של המדינה ושל העם והתפתחותם.

אנו מקימים מכללה להכשרת אנשים שתוטל עליהם האחריות לפיקוד, להנהלת הצבא, להנהגת הבטחון, לדעת, בדונם בעניני בטחון, להביא בחשבון גם ענינים אחרים, שידעו לכרוך תורה וקמח, קיוּם ובטחון גם יחד. אמנם, טוב שיש אנשים המשקיפים על עניני הבטחון מנקודת־השקפה בטחונית בלבד, אבל נוסף עליהם צריכים להיות כאלה הרואים את הענין בהיקפו המלא, הכל־צדדי, ודואגים לכל עניני הרוח והכלכלה בחיבורם עם עניני הבטחון.

מה רוצים אנו לראות במכללה זו, ומה היא צריכה לתת? נראה לי שעליה להוציא מחזורי אנשים, מפקדים, שחלקם אולי יעלו בסולם הפיקוד, וחלקם יעבדו בשלוחות רבות אחרות הפועלות לעיצובם של הכלכלה ושל רוחם ותרבותם של המדינה ושל העם. בסיימם מכללה זו יוכלו לשבת יחד, לראות הכל מתוך אספקלריה משותפת, לשקול, להעריך, לדון ולשפוט על ענינים ולהחליט החלטות על ההווה ועל העתיד הקרוב והרחוק.

מקובלת עתה האמירה שהבטחון בימינו אינו ענין של הצבא בלבד. אבל מן האמירה ועד להוצאתה אל הפועל ברוח זו רחוקה הדרך. מכל מקום תחושה זו ניתנת לנו לחוש יותר מאחרים, מהיותנו מוקפים איבה. הבטחון אצלנו הוא ענינו של העם כולו על אנשיו, נשותיו וטפו. מכאן משנה החשיבות, המשקל והצורך שיש לגבינו לבית־יוצר כזה של דאגה לכלל, למשותף, למקיף. ואל נשכח כי אנו נמצאים עתה בעצם בנייתו של עמנו בן המיליונים, שלפי שעה רק חלק ממנו הוא כאן, ואנו רוצים שירבה ויגדל כאן, על כלכלתו ועל בטחונו.

מכל מקום אם במשך חמישים השנים הבאות יסיימו בכל מחזור 20–25 בוגרים – הם יצטרפו בסוף היובל הזה למספר גדול של אנשים שיפוצו בכל השלוחות, הן הצבאיות והן האזרחיות, והשפעתם תהיה ניכרת.

אסיים בגילוי סוד: הבירורים שקדמו לפתיחת המכללה נמשכו כמעט שנה, משום שהיו כאלה שהקלו בחשיבותה, מתוך שסברו כי קודמים לה דברים אחרים החסרים לנו; ולעומתם היו שהחשיבו מאד את ייסוד המכללה, עד שגברו האחרונים. לאחר שהוכרע הדבר ונפתחה המכללה, יש בדעתנו להקדיש לה את תשומת־הלב הראויה והאמצעים הדרושים כדי שתתמלאנה התקוות שתולים בה. וכמה מלים לאנשים שיהיו אחראים להנהלת המוסד הזה: אני נמנה עם אלה שעם כל מפעל חדש מציקים לו ספקות: מי יודע מה יצמח ממנו? ואילו את המוסד הזה נלוה לא רק בדאגה רבה אלא גם בסבלנות. אולם אין בכך כדי להפחית את התביעות שאנו מעלים לפני ההנהלה והתלמידים. אני אומר זאת להם בכוָנה בנוכחות הציבור, בנוכחות האורחים הנכבדים. אני מבטיח אורך־רוח ולימוד זכות על שגיאות וכשלונות של התקופה הראשונה, אבל רק בתקופה הראשונה; בתום זמן מסוים נעריך ונשפוט את המוסד לפי הצלחותיו. אני מקוה שההישגים יהיו ראויים לתקוות של אלה שהגו את רעיון המכללה ושל אלה העושים עכשיו להגשמתו.

אני מאחל לכם שתהא הברכה שרויה בבית ועל הבית ובמעשי ידיהם של העושים.

---

קיצור השירות בצה"ל

מאת

לוי אשכול

הודעה בכנסת, 18 בדצמבר 1963

אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה,

אני מתכבד להודיע לכנסת על החלטת הממשלה מיום 15 בדצמבר, 1963 בדבר משך השירות בצה"ל. הממשלה החליטה בישיבתה זו:

א. לאשר קיצור תקופת השירות הסדיר בצה"ל לבנים ולבנות בארבעה חדשים. הקיצור ייכנס לתקפו: לבנים – החל בשנתון שיגויס בחודש מאי 1964; לבנות – החל בשנתון שכבר גויס בחודש יוני 1963;

ב. להוציא החלטה זו אל הפועל על־ידי פרסום צו מתאים בחתימת שר הבטחון. כלומר, הכונה לא לשנות חוק שירות הבטחון.

כזכור לחברי הכנסת, נקבע בחוק שירות הבטחון 1949, כי גברים ונשים ישרתו בצה־’ל שירות חובה של שנתים. בשנת 1951 נערך סקר שמטרתו היתה לבחון את היקף מקורות כוח־האדם שיעמדו לרשות צה"ל. תוצאות סקר זה הראו כי צפויה במשך מספר שנים ירידה ניכרת בגודל השנתונים המועמדים לגיוס. כן הראה הסקר כי רק בשנות ה־60 יגדל שוב היקף השנתונים.

כתוצאה מכך, ועל־מנת לקיים את היקף הצבא הסדיר בהתאם לצרכי הבטחון, הציע שר הבטחון דאז (מר דוד בן־גוריון) באוגוסט 1952, להאריך את שירות החובה לגברים בתקופה של ששה חדשים. ביום 19 באוגוסט 1952 אישרה הכנסת את הארכת שירות החובה של הגברים והעמידה אותו על שלושים חודש. מאז ועד היום בדק המטה הכללי מדי פעם תחזית שנתוני הגיוס במגמה לבחון את האפשרות להקטין את משך השירות. התברר, כי לפני שנת 1962־1963 לא תהיה אפשרות להקטין את משך השירות מבלי לפגוע בהיקף הצבא הסדיר וכשרו. בקיץ אשתקד, עוד לפני הכנסי לתפקידי כשר הבטחון, החלה בדיקה מחודשת בנושא זה, אשר תוצאותיה הצביעו על גידול בשנתון, אשר יוסיף ויגדל גם בשנים הבאות. המטה הכללי ערך בדיקות יסודיות בכל הנוגע למשמעות הגידול הצפוי בשנתונים לעומת צרכי צה"ל. מסקנות בדיקות אלו הביאו את המטה הכללי להמליץ בפני על קיצור משך תקופת השירות בארבעה חדשים.

כל היריעה נפרשה אתמול בפני ועדת החוץ והבטחון ולא תתבעו ממני בודאי כי אכנס לפרטי הפרטים מעל במה זו. אסתפק בציון מספר שיקולים יסודיים שהדריכו אותנו בענין זה:

א. כל קיצור שהוא בתקופת השירות אסור שיפגע בכשרו ויכלתו של צה"ל למלא את ייעודו ותפקידיו;

ב. קיום עקרון של חובת התגייסות לשירות על כל אחד ואחד, והכונה לבנים ולבנות;

ג. קיום עקרון של משך שירות שוה לכל;

ד. שמירה על כשרו ויכלתו של הנח“ל ומפעלי החינוך המבוצעים במסגרת צה”ל. אומר כבר עתה, כי הקיצור המתוכנן לא רק שלא יפגע בפעולות אלו, אלא יש בדעתנו להגדילן ולהרחיבן;

ה. קיום החובה והזכות של הבנות לשרת בצה"ל.

יודע אני כי הדעות עדיין חלוקות בנושא זה. אני שמח לקבוע, כי שירות הבנות בצה“ל יש לו חשיבות גדולה. הן משמשות קשריות, אחיות, פקידות, מפעילות מכ”מ¹ ועוד, ומשחררות בכך את הבחורים הדרושים והמתאימים לתפקידים חיוניים אחרים. רדר.

יחד עם קיצור השירות ייערך צה“ל להגדלת היקפו של הנח”ל, למען יוכל למלא את תפקידיו בישובי הספר ובהיאחזויות ובתפקידים אחרים אשר יוטלו עליו.

כמו־כן נערך צה"ל להכפלת כשרו ויכלתו להנחיל הכשרה במקצועות טכניים שונים. הכשרה זו תקיף אלפי בני־נוער בגיל 16–17, באופן שבהגיע תור גיוסם יהיו מצוידים בידע ובהכשרה מקצועית מתאימה. יובן שערך שירותם של בני־נוער אלה בצבא יגדל, ובצאתם מן הצבא יהוו נכס חשוב ומועיל למשק הלאומי.

לכנסת ידוע בודאי כי צה"ל נוהג לשחרר חיילים וחיילות הנדרשים לעבודת הוראה בספר ובאזורי פיתוח. נכונות זאת תורחב לפי מידת היכולת.

לבסוף אוסיף, כי נבדק ונמצא כי בהיכנס לתקפו קיצור משך השירות בכל היקפו, ישוחררו ידים עובדות נוספות למשק – בכושר־ייצור מוגדל בהיקף של עשרים מיליון ל"י בקירוב.

לסיום אני רואה חובה חמורה להזהיר לבל נטעה לראות בהצעת קיצור השירות אות להרפיית המתח הבטחוני. ההיפך הוא הנכון. אויבינו ממתיקים סוד ומטכסים עצה ומתגרים בפומבי במעשי תוקפנות ומלחמה. מאבקנו הוא בחזית הבטחון ובחזית הכלכלית כאחד.

גודל השנתונים ונכונותו של צה“ל להטיל על עצמו עול נוסף של תכנון־הדרכה ואימון אחר אינטנסיביים וניצול מלא של כל ימי השירות מתירים לנו לבצע את הקיצור תוך שמירה על כשרו, יכלתו ויעילותו של צה”ל.

---

זכות שהיא מחייבת

מאת

לוי אשכול

במיסדר חטיבת שריון, 24 בדצמבר 1963

מפקדים וחיילים,

הבוקר, בסיום תקופת־אימונים קשה ומפרכת, ראיתי אתכם בתרגיל, שבו הוכחתם תוך שעות מעטות כוחכם ומיציתם את העצמה הטמונה בכלים שהופקדו בידיכם. היה זה ביטוי מוחשי רב־רושם לכושר ולידע שהם נחלתכם ונחלת השריון בצה"ל. היתה זו עדות למסירות ולעמל שאתם, אנשי החטיבה הסדירים ואנשי המילואים, משקיעים בגיבוש כוחו של השריון; החיל אשר ינוע בראש כוחות היבשה, המהוה את כוח־המחץ שלהם.

נכחתי גם בתרגילים קודמים בשריון, ביקרתי ביחידותיכם וכל אשר ראיתי ושמעתי חיזק בי את ההכרה כי על השריון אפשר לסמוך ויש להרחיבו ולהאדירו. באותם הימים, כאשר רבים מכם טרם חלמו כי ישתייכו אי־פעם לחיל השריון, עסקנו, אנכי וחברים אחרים, באיסוף גרוטאות פלדה כדי לשריין את מכוניות ה“הגנה” וצה"ל בראשית צעדיו. עסקנו ברכישת הפלדה, בתכנון ההרכבה ובייעוץ הנדסי – כחובבים, לא היו לנו הנסיון והידע ואף לא הכלים לכך, אך עמד לנו ההכרח. בימים ההם לא העזתי לחלום כי אזכה לראות מחזה מרהיב־עין זה – הן כפי שראיתי הבוקר והן במיסדר זה, המבטא רק חלק מכוחו ומעצמתו של השריון שלנו כיום.

בימים אלה אנו עומדים לפני שני אירועים המטביעים חותמם על צה“ל: האחד – חילופי הרמטכ”לים, והשני קיצור השירות בצה“ל. המאורע הראשון נוגע לשני מפקדים בלבד, והשני נוגע לצה”ל כולו ולכולנו יחד. שני המאורעות מצביעים על התמדה והמשך, על נאמנות לערכים ועל בגרות ויכולת להסתגל לתנאים משתנים. אין בנין הצבא והתפתחותו בתקופתנו מפעלו של אדם אחד או של מפקד אחד. אך נעים לציין במעמד זה ובימים אלה, כשאנו נפרדים מהרמטכ“ל צבי צור (המכונה ברבים בלשון־חיבה צ’רה), כי בתקופת כהונתו זכינו לראות את השריון בהתפתחותו וברמתו זו. בשנים שבהן עמד רב־אלוף צור בראש צה”ל, צעד השריון צעד גדול קדימה בהתעצמותו: יחידות חדשות צוידו, הוקמו, התאמנו והשתלבו בחיל זה; נקלטו טנקים חדשים, אותם ראינו היום בפעולה; שופרו הטנקים שהיו בידינו והפכו לרכב־פלדה רב־עצמה־וכושר; חיל־השריון תפס מקום נכבד במסגרת כוחות היבשה ובמחשבת־הלחימה של צבאנו. והנה מתחלפים הרמטכ“לים, אך אני יודע ובטוח כי גם הרמטכ”ל הבא, יחד עם מפקדת השריון, ימשיכו בטיפוח וחישול זרוע זו של צה"ל.

המאורע השני הוא קיצור משך שירות החובה בצה"ל. בהודעתי בכנסת הדגשתי ואמרתי, שאין קיצור השירות מרמז על הרפיית המתח ההגנתי והכוננות הבטחונית. אמנם מדינות ערב, על אף הדיבורים הרמים על איחוּד, עדיין מסוכסכות ומפורדות ביניהן, אולם אל לנו לשכוח כי שנאת ישראל ואי־השלמה עם קיומנו באיזור – הן הדבר המאחד אותן. ההתעצמות הצבאית של מדינות ערב נמשכת, הנשק הזר מוסיף להגיע, הפיתוח הצבאי העצמי נמשך ומתרחב. כל זה מכוּוָן למטרה אחת – השמדת ישראל. תהיה אזננו קשובה להמולה זו של הכנות צבאיות בארצות ערב. עלינו לשים לב למהלך דיוניהם החשאיים. בעוד שאנו מצוּוים למצוא דרך להמתקת מי־ים – ממתיקים הם סוד כיצד להפריע למפעלי־הפיתוח שלנו וכיצד להפסיק עורקי חיינו. אם על רקע זה החלטנו לקצר את תקופת השירות הרי זה רק מתוך נימוקים חברתיים ומשקיים.

יחד עם הפניית מבטכם אל ההקלה שבקיצור השירות, הביטו אל העול הנוסף המוטל בכך עליכם ועל כולנו. קיצור משך השירות מטיל על כל זרועות צה"ל, על כל חייל ומפקד בשירות החובה, בצבא־הקבע ובמילואים, למַצות ולנצל כל שעה בשירותו ביתר יעילות, להפיק מלוא התועלת מכל תרגיל ומכל אימון. בדרך זו נבטיח כולנו כי קיצור השירות לא יפגע בכשרו וביכלתו של צבא־הגנה־לישראל.

לחטיבה הפרושה כאן עבר קרבי עשיר ורב־עלילות. היא הוקמה במלחמת הקוממיות, השתתפה במבצעי לטרון, כבשה את נצרת, במבצע “חירם” טיהרה את הגליל והגיעה לשיא יכלתה במבצע “קדש”, כאשר פרצה – בתנופה אדירה, באומץ־הלב של חייליה ובכושר מפקדיה – את ביצורי המצרים בסיני והגיעה למבואות תעלת סואץ ביום 3 בנובמבר 1956.

הזכות להשתייך לחטיבה זו ולהיות גאים עליה – תובעת ומחייבת! תהיה המסורת המפוארת של החטיבה נגד עיניכם. הגבירו כשרה ורמתה! יפאר המחר את האתמול!

---

לקראת ביקורו של פאולוס הששי

מאת

לוי אשכול

שודר ב"קול ישראל', מוצאי־שבת, 4 בינואר 1964

מחר יגיע לארצנו האפיפיור פאולוס הששי, אישיות רמת מעלה ובעלת מעמד מיוחד במינו, כדי לבקר כצליין במקומות הקדושים לדתו.

זהו מאורע נוצרי רוחני ללא תקדים. דעת־הציבור העולמית עוקבת בתשומת־לב בלתי־רגילה אחרי הביקור הזה והיא ערה למשמעותו ההיסטורית המיוחדת.

העם בישראל יכבד את רצון האפיפיור לגבי אפיו ודמותו של הביקור, והממשלה עושה כל מאמץ לאפשר משימה רוחנית זו, תוך שמירה קפדנית על הנוהלים המתחייבים מכך.

האפיפיור הנו ראש הכנסיה הקתולית ומנהיגם הרוחני של מאות המיליונים של מאמיניה. רבבות מבין מאמינים אלה הנם אזרחי מדינת ישראל. נקבל את פני כבוד האפיפיור כראוי למעמדו הרם ולאישיותו.

בקבלנו את פני הוד האפיפיור בשערי ארצנו, עדים אנו להתענינותו המיוחדת ולפעולות ללא־ליאות למען השלום בעולם.

חזון השלום, אשר חזו נביאי־ישראל בארץ זו לפני אלפי שנים, מפעם בלב עמנו בשובו למולדתו. בדורנו, השלום הוא משאת נפשה של האנושות, כפי שלא היתה אי־פעם. מי יתן וביקורו של האפיפיור יתרום לחיזוק השאיפה לשלום באזורנו אנו ובעולם כולו.

בבואו לישראל, מתקבל האפיפיור פאולוס הששי בברכה חמה ובהוקרה עמוקה. יהא בואו ברוך.

---

על תכנית המים בישראל

מאת

לוי אשכול

הודעה בכנסת, 20 בינואר 1964

אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה,

בשבוע שעבר התכנסו בקהיר 13 ראשי מדינות ערב ונציגיהן. הם באו על פי הזמנת נשיא מצרים כדי לדון בדרכים לסיכול תכנית המים של מדינת ישראל. בסיומו של הכינוס פורסמה הודעה הכוללת התקפות ואיומים נגד ישראל. ההודעה מוסרת על קבלת החלטות הנוגעות למישור הצבאי ולמישור הטכני כאחד. את סתומותיה של ההודעה הרשמית פירש המזכיר הכללי של הליגה הערבית, בהכריזו על הקמת מכשירים צבאיים, מינהליים וכספיים לשם ביצוע מה שקרוי בפיו “התכנית הערבית של מי הירדן”, שפירושה – הטיית מקורות הירדן לבל יזרמו מימיהם אל שטחה של ישראל, עם מגמה נוספת של העלאת מליחותם של המים שיישארו.

דיוני הועידה התנהלו בדלתים סגורות. אולם בטרם נסגרה הישיבה הראשונה בפני הקהל הספיק נשיא מצרים לגלות את תמציתן של כמה החלטות שנתקבלו בשנות 1960־1961 על־ידי מועצת הליגה הערבית, מועצת ההגנה של הליגה ומועצת ראשי המַטות הכלליים של צבאות ערב. החלטות אלה דנו בצעדים צבאיים והנדסיים המיועדים למנוע את ביצוע תכנית המים הישראלית. נשיא מצרים אמר במפורש, כי הצעדים שתוכננו ב־1960־1961 היו צריכים להתבסס על פעולה צבאית מאוחדת של מדינות ערב נגד ישראל. מדבריו מתברר ללא שמץ של ספק, כי אם לא הוגשמו התכניות האלה – הצבאיות וההנדסיות – נגד זכויותיה ובטחונה של מדינת ישראל, הרי קרה הדבר רק מפני שנעדרו התנאים המעשיים הדרושים לכך.

חלפו ימים אחדים מאז התפזרה ועידת ראשי מדינות ערב, וחשוב להחדיר לתודעת העולם את מלוא משמעותן השלילית של ההחלטות וההודעות שנוסחו בה. כל המדינות שהשתתפו בועידה הן חברות בארגוּן האוּמות המאוחדות. על פי מגילת האו“ם חייבות הן להימנע מכל שימוש בכוח ומכל איום להשתמש בכוח נגד מדינה כלשהי. כן מוטלת עליהן חובה לפתור סכסוכים בינלאוּמיים בדרכי שלום בלבד. בכיבוד עקרונות אלה של מגילת האו”ם מקופלת כל תקות האנושות להיחלץ ממאֵרת המלחמה ולהגיע לתיקון עולם חדש המבוסס על צדק, משפט ושלום. בזמן האחרון גברה הרגישות בעולם לצורך החיוני בהפגת מתיחות עולמית ואזורית ובהרחקת סכנת האלימות המזוינת. שאיפת השלום בימינו עולה מלב האנושות כולה. היא משותפת לכל העמים ולכל יבשות תבל. והנה דוקא בימים אלה מכריזים ראשי מדינות ערב גלוי ובמפורש על תכנון פעולות התקפה נגד מדינה שות זכויות במשפחת העמים ועל כוָנתן לחדש את התכניות ולהביאן לידי ביצוע.

כלום לא ברור כי בעיני המכריזים הכרזות כאלה אין מגילת האו“ם אלא פיסת־נייר חסרת כל ערך? כלום לא מתגלה מחדש כי חתימת מצרים ושאר מדינות ערב על מגילת האו”ם היא כלא היתה? הרי לפנינו דוקטרינה של יחסים בינלאומיים אשר אין לה דוגמה ומשל בחיי דורנו: היא נוגדת כל חוק ומוסר; היא עושה פלסתר את הודעותיהם החוזרות ונשנות של נשיא מצרים ועמיתיו על שאיפתם, כביכול, לשלום ולפירוק נשק בעולם; היא נוגדת את הכיווּן המרכזי של המחשבה הבינלאומית בימינו – זו שכל עיקרה הוא הפגת המתיחות וחיזוק השלום.

ועוד לפני שהוברר מה יהיו תוצאותיה המעשיות של ועידת קהיר, הרי כבר חשפה ועידה זו לאור העולם מגמת תוקפנות והכחדה, שיש בה לזעזע את מצפונו של כל שוחר שלום. הנה רגשו שלושה־עשר ראשי מדינות ונציגיהן ונועדו יחד. מה מצער הדבר שהתכנסותם לא נועדה לקידום חברתי וכלכלי של עשרות מיליוני תושבי ארצותיהם! עד כמה מחריד הדבר שהמטרה היחידה שהיתה מסוגלת לקבץ אותם תחת קורת־גג אחת היתה שאיפת תוקפנות נגד מדינה שכנה!

ועידת קהיר גוללה מסכת כללית של איבה לישראל, אך ענינה המרכזי היה מפעל המים הארצי של מדינתנו. כאן הגיעה הועידה לידי מסקנה כפולה: היא הפליגה בתיאור מסלף של מפעלנו החוקי והחיוּבי, והיא דגלה בתכנית חבלה בעניני מים שכולה שלילה וצרוּת־עין, הפרת חוק ומעשה תוקפנות להכעיס.

התעמולה הערבית מבקשת לתאר את מפעל המים הישראלי כפעולה חד־צדדית ובלתי־חוקית הפוגעת בזכויותיהן של מדינות ערביות. אין גרעין של אמת בתיאור זה. מלאכת הסילוף מבליעה בזדון את תולדות המפעל, את בסיסו החוקי ואת העובדות לאשורן.

לפני 11 שנה הסכימו מדינות ערב וישראל לתיווכו של נשיא ארצות־הברית אשר שיגר לאיזור כשליחו המיוחד את השגריר המנוח אריק ג’ונסטון, כדי לעבד תכנית אזורית מוסמכת לניצול מימי הירדן והירמוק ויוּבליהם. בראשיתו של המשא־ומתן הגישו מדינות ערב מזה וישראל מזה תכניות נפרדות לחלוקת מימי הירדן והירמוק. במשך קרוב לשלוש שנים נמשך משא־ומתן מקביל ומתואם בין השגריר ג’ונסטון לבין ממשלות ערב וישראל. לאחר שיחות ממושכות ומייגעות, שהשתתפו בהן מהנדסים ערביים, ישראליים ובינלאוּמיים, העלה מר ג’ונסטון תכנית אזורית מאוחדת, שהתבססה על עקרונות וכללים מקובלים בחוק ובנוהג הבינלאוּמיים. תכנית זו אישרה לסוריה וללבנון את מלוא כמויות המים שנדרשו על־ידיהן בתכנית הערבית, ללא קיצוץ כלשהו. התכנית המאוחדת הקציבה לממלכת ירדן את מלוא הכמות הדרושה לה להשקיית השטחים הניתנים להשקיה.

חלוקה זו התבססה על סקר אובייקטיבי מפורט. פירושו של דבר – לפי התכנית המאוחדת באו ירדן, סוריה ולבנון על סיפוקן המלא. ואמנם, כפי שהעיד השגריר אריק ג’ונסטון במאמר שפירסם ב“ניו־יורק טיימס” ב־10.8.58¹, הסכימו מדינות ערב וישראל לתכנית המאוחדת מכל בחינה ענינית וטכנית; אולם באוקטובר 1955 החליטה הליגה הערבית לדחות את אישורה של התכנית לא משיקולים הנוגעים להקצבות המים, אלא מתוך עקרון זדוני של אי־שיתוף פעולה עם ישראל, ולו בעקיפין.

אך המשא־ומתן שהתנהל במשך שלוש שנים לא היה לשוא. נקבעה חלוקת־מים מוסכמת שהתבססה על קריטריונים מקובלים בעולם ושהצדדים הנוגעים בדבר לא עירערו על צדקתה. עתה – 11 שנה אחרי התחלת המשא־ומתן על התכנית המאוחדת – תתחיל ישראל ב־1964 לשאוב מן הכנרת את חלקה במים בהתאם לתכנית זו.

התחייבנו להישאר במסגרת הכמויות של התכנית המאוחדת – ונכבד התחייבות זו. על פי עקרונות המשפט הבינלאומי בעניני מים, אין סירוב צד אחד לבוא לידי הסכם עם צד שני מקנה לצד המסרב את הזכות למנוע משכנו את האפשרות ליטול חלקו הסביר מנהר הזורם דרך כמה מדינות. אין המשפט המקובל בעניני חלוקת מים מכיר בזכות וטו או בזכות לכפות על הצד השני בזבוז המים והזרמתם לריק.

ישראל לא תהיה המדינה הראשונה ליטול מים ממערכת ירדן־ירמוק. זה שנתים מַטה ממלכת ירדן כמויות ניכרות ממערכת־מים זו במסגרת תכנית הירמוק שלה. תכנית זו נתמכת על־ידי גורמי־פיתוח בינלאוּמיים, שמגמתם היא לקדם את ניצולם המלא של אוצרות המים בכל מדינה ומדינה במסגרת השאיפה לפיתוח אזורי כולל. כן שואבות סוריה ולבנון ממקורות הירדן כמלוא מידת צרכיהן.

המצב הקיים, איפוא, הוא, שמדינות ערב מנצלות את מערכת המים ירדן־ירמוק למלוא צרכיהן, ובאותו זמן הן מבקשות למנוע מישראל את שאיבת חלקה היא ממערכת זו. הן סבורות, כנראה, כי המותר להן אסור לישראל. מגמתן היא שלילה כלפי ישראל ואפילו תוך גרימת נזק לעצמן. הן מבקשות לשכנע את העולם כי, בשם האיבה לישראל, זכותן למנוֹע את זרימת מקורות הירדן באפיקם הטבעי בתחום ישראל. אני מציין בסיפוק, כי העולם בכללו אינו משתכנע מגירסת האיבה והשׂטנה. יותר ויותר מתברר לעולם כי טענת ממשלות ערב לא טענת מים היא, אלא כפירה בזכות קיומה של ישראל.

בסיום דברי הריני רואה צורך להבהיר את עמדתה של ממשלת ישראל.

ישראל תשאב מים מן הכנרת במסגרת הכמויות שנקבעו בתכנית המאוחדת. היא תתנגד לצעדים חד־צדדיים ובלתי חוקיים מטעם מדינות ערב ותפעל לשמירת זכויותיה החיוניות.

אנו מאמינים כי דעת־הקהל בעולם לא תיתפס לסילופים זדוניים ותדחה את מסע השטנה והאיוּמים נגד מפעל־פיתוח חוקי וחיוּבי. האיזור זקוּק להפריה של שאיבת מים ולא להסתה לשפיכות דמים; הוא זקוק לפיתוח כלכלי ולא למריבות עקרות; לשיתוּף פעולה ולא ליריבוּת צרת־עין; לשימוש באוצרות מים ולא לבזבוז לריק; לקירוב השלום ולא לחרחור מלחמה.

במידה שדעת־הקהל העולמית תדחה את האיבה והתוקפנות ותעודד פיתוח מועיל וחיוּבי, היא תסייע לממשלות ערב לנטוש מדיניות של הרפתקנות מסוכנת ותעזור לאזורנו לעלות על דרך הקידמה, הבנין והשלום.

---

הודעה על נאום הנשיא ג'ונסון

מאת

לוי אשכול

בכנסת, 9 בפברואר 1964

בענין ובסיפוק שמעתי את הדברים החשובים של נשיא ארצות־הברית מר לינדון ג’ונסון, שהושמעו בסעודה שנערכה ב־6 בפברואר 1964 בניו־יורק לכבוד מכון וייצמן למדע.

יותר מכל מדינה אחרת בעולם, חייבת אולי ישראל במאמץ למצוא פתרון משקי־כלכלי לבעיית התפלת מי הים. פתרוֹן הבעיה הזו קשור במידה רבה בתקוה שאפשר יהיה לרתום אֶנרגיה גרעינית זולה להתפלת מים. זה שנים עוסקים מוסדות־מחקר ישראליים בחקר הבעיות השונות הכרוכות בהתפלת מים תוך השקעת סכומים ניכרים בנושא זה. בדרך הטבע מקיימים מוסדות אלה קשרי מחקר וחילופי ידע עם מוסדות מדע ומחקר שונים בעולם בכלל ובארצות־הברית בפרט.

מפאת כורח צרכיה ומפאת מידות שטחיה הצחיחים ובגלל יכלתה המדעית עשויה ישראל לשמש שדה הפעלה חלוצי (כעין Pilot Plant) למחקר מעשי בשטח זה אשר יהוה שלב־הבינים בין המחקר המדעי הטהור לבין ניצולו התעשייתי רב־הממדים.

נכונותה של ארצות־הברית לשיתוף פעולה עם ישראל בנושא התפלת המים, אשר מצאה את ביטויה בדבריו של הנשיא ג’ונסון, ראויה להערכה מיוחדת.

ישראל מצדה תברך על המשך השיתוף בינה לבין ארצות־הברית והרחבתו בנושא זה כבנושאים מדעיים אחרים.

תוצאות מחקריה ופעולותיה של ישראל בשטח התפלת המים יעמדו בבוא היום לשירותן של מדינות אחרות בכל חלקי העולם ובמיוחד מדינות באזורנו הצמאות למים.

---

ביום ההגנה

מאת

לוי אשכול

ל“ג בעומר תשכ”ד – 30 באפריל 1964

בציון יום ארגון ההגנה אנו מקיימים מצוַת “והגדת לבנך”. נשאל את עצמנו: מהו הדבר שאנו באים להגיד לבנינו ביום הזה? מה הם ערכי המורשת של ההגנה, שכוחם יפה בימי עצמאות מדינית?

דברי ימי ההגנה מציינים את חידוש מסורת הגבורה היהודית וזה הטעם שקבענו את ל"ג בעומר ליום ההגנה.

לאמיתו של דבר היו פרקי־גבורה לכל אורך ההיסטוריה היהודית הן בארץ והן בארצות הגולה. מה שמייחד את הפרק הזה, שנכתב במאה שלנו, הוא השתלבותו בתולדות תנועת התחיה היהודית בכללה. כשם שאנו מונים את ימי תנועת התחיה למן עליית ביל“ו, הקמת חיבת־ציון והתנועה הציונית, כך אנו מונים את פרקי חידוש הגבורה היהודית בימינו למן שומרי המושבות הראשונים וייסוד אגודות “בר־גיורא” ו”השומר".

בימי דור אחד ראינו במו עינינו את תהליך צבירת הכוח היהודי מראשיתו. ליוינו בדרכם – וליגוננו גם לדרכם האחרונה – אנשים שהיו מראשי מקימיו של כוח זה כמו ישראל שוחט וישראל גלעדי מ“השומר”, אליהו גולומב ודב הוז, מה“הגנה”, זכר כולם לברכה.

כמה תחנות־יסוד וכמה אספקטים של תהליך צבירת כוחנו החדש־הישן יכול אני להכיל אפילו בזכרוני האישי: החל בימי שמירה בפתח־תקוה, בעמק הירדן ובמבואות ירושלים, דרך ההגנה בנוה־שלום ובירוּשלים העתיקה ועד לראשית צעדינו ברכישת נשק, הוא הרכש, ובייצור העצמי, הוא התע"ש.

אזכור כאשר עוד בימי הגדוד העברי, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, נשאנו את עינינו להעשיר את מצבורי הנשק שעמדו לרשות הישוב העברי. הבעיה היתה לא רק איך להשיג ולהוציא כלים ממקום שבו נמצאו ולשאתם על הכתף ממש – אחד־אחד או שנים־שנים ויותר – אלא גם איך להעבירם למחוז חפצם, לדגניה בצפון ומשם הלאה. לדגניה הוליכה באותם הימים דרך הרכבת מחיפה לצמח. אולם מה לעשות, והעיר חיפה עצמה היתה אז לנו, חיילי הגדוד, מחוץ לתחום? היינו מגיעים איפוא לתחנת־רכבת קטנה, תחנת הכרמל – ודאי יש בכם עוד כאלה הזוכרים אותה – ומשם היינו הולכים ברגל לאורך המסילה עד לתחנה שהיא עכשיו תחנת חיפה המזרחית. משם היינו נוסעים ברכבת לצמח והולכים ברגל לדגניה, מקום שהמטען היה מגיע אל ה“נחלה”, גם אם לא תמיד אל המנוחה.

שנים אחדות אחר־כך, בשנות העשרים, זכיתי אפילו להיות אסיר־הגנה, אבל לא בארץ אלא מחוצה לה: נאסרתי יחד עם בני־טובים אחרים באירופה על עסקי רכישת נשק. לבסוף, כאשר שוחררתי מבית־הסוהר, נאסר עלי לחזור לאותה מדינה. כמה שנים אחר־כך הזדמנתי לאותה מדינה לרגל ענין ציבורי חשוב ושוב נאסרתי. הפעם כבר היה זה לא על עסקי רכש במישרין אלא על הפרת הפקודה שלא לשוב עוד שמה, אך שוחררתי עד מהרה.

רובים, מטרליזים, מכונות־יריה – זו היתה ראשית הרכש; כמה רימונים, או אחר־כך כמה מרגמות – זו היתה ראשית התע“ש, עם מיודענו סלבין בראש. זוכר אני איך הבאתי פעם אורח ציוני חשוב למפעל מחתרתי בתע”ש באחד הישובים בדרום, כדי להתפאר בפעולה ובמכבש־יציקה חדיש שרכשנו אז. תארו לעצמכם את תדהמתי כאשר פתאום קיבל אורחי המכובד מקלחת של מתכת רותחת שניתזה לעברו. נחרדתי, אבל לאשרנו ולאשרו יצא כמעט ללא כויות ממשיות. אך די בזכרונות.

צעד אחר צעד – עוד אדם, עוד רובה ועוד מרגמה, עוד רימון ועוד תת־מקלע, עוד ביצור ועוד עמדה – כך חוּדש הכוח היהודי. ממש כך, לבנה ללבנה, דונם לדונם, עז לעז וישוב לישוב, נצבר כוחנו במשק ובהתישבות. זו היתה הדמות של בניית אומה מראשיתה. והיסודות היו משולבים במעשה האחד: ההגנה היתה לחומה ולמגדל לאותם ישובי “חומה ומגדל” של ימי המאורעות.

ומה לנו כי נלין על “ראשיתה מצער” של ההגנה? קראתי, ואני מניח שגם אתם קראתם, את כרכי ספר ההגנה. איני יודע מה הטביע בכם את הרושם העז ביותר בכרכים שהופיעו עד עכשיו. לגבי דידי היתה זו ההרגשה של חפיפה גמורה כמעט של תולדות ההגנה עם תולדותינו בארץ. הרגשתי כאילו לא את תולדות ההגנה אני קורא אלא את תולדות הישוב היהודי בארץ באותן השנים (אמנם מצד אחד, מצד מסוים). דברי ימיה של ההגנה אחוזים ודבוקים במאבקו המדיני של הישוב מצד אחד וביצירת כוחו הממשי בכל השטחים מן הצד השני.

ההבדלים בדמות ובכוח, ביכולת ובכמות, בארגון ובצורה בין המדינה לבין הישוב היהודי שבאותם הימים נתנו אותותיהם בהגנה כבכל שטח־חיים אחר. כיום אנו מדינה והכל יודעים, שאי־אפשר לה למדינה ללא מסים (אמנם, לפעמים משלמים לא כל כך ברצון). בימי ההגנה עסקתי לא מעט בגיוּס כספים בשביל ארגון זה, ואפילו בשטח המצומצם הזה לא היו עניני ההגנה מופרדים משאר עניני התנועה הציונית והישוב היהודי. הרי באותם הימים, מאורעות תרצ“ו–תרצ”ט, כאשר הקימונו ישובי “חומה ומגדל”, היתה תמיד השאלה: עוד ישוב או עוד נשק? ואפילו בתוך ישוב אחד היתה השאלה: עוד צריף או עוד רובה? זוכר אני ויכוחים עם הרצפלד, וכאשר יצא מנצח והצריף הנוסף בידו, היה מתפאר: “איך האב פון זיי ארונטער־געריסן א סטען” (הוצאתי ממש מתוך ידיהם סטן אחד). זכורני גם אותה שיחה עם אליעזר קפלן המנוח, ששאל פעם כמה עולה פגז לתותח מסוים. אינני זוכר מה היה אז הסכום, מכל מקום כששמע קפלן את המחיר, הגיב: “מיט אזעלכע פגזים שיס איך נישט” (בפגזים כאלה אינני יורה).

כדאי לזכור זאת עכשיו, כאשר רואים בשמים מטוס־סילון, שמחירו, נניח, יותר ממיליון דולר. ואין זה המטוס היקר ביותר, יש בו מקום רק לנוסע אחד, לטייס. תמיהני מה היו אומרים על כך היום אנשים, שבאותם הימים היו מתמקחים על פחות מחצי לירה.

ההשוָאה הזאת בין עבר להווה היא כשלעצמה מעבירה אותנו לפרק האחרון בתולדות ההגנה, שהוא גם הפרק הראשון בתולדות צה"ל; או, אם תרצו, לפרק האחרון בתולדות הישוב, שהוא גם הפרק הראשון בתולדות המדינה. הכונה למפעל העברת האספקה בימי המצור על ירושלים, שנעשה דרך ארוכה על כתפי חברים מתנדבים.

יודע אני: פרקים מפוארים כאלה נרשמו גם בדברי ימיהם של עמים אחרים. נזכור למשל את גיוס הסירות הקטנות עם הגדולות באנגליה, לפינוי חיל־המשלוח האנגלי מדונקירק. ההבדל הוא בכך, שאצלנו לא היה זה פרק מבודד של מעשה־התנדבות חד־פעמי, אלא גילוי של שיטה. ההגנה כולה היתה מעשה של התנדבות.

גם בענין זה היתה ההגנה חלק מן הנוף הכללי שלנו. כל ארגוננו המדיני והכלכלי היה ארגון של התנדבות. כך היו גיוס הכספים וגיוס האדם. די אם נזכיר את כופר הישוב, מגבית ההתגייסות, כסף מארגונים יהודיים כמו הסוכנות, תרומות של יחידים מן הארץ או מחוץ־לארץ; עמלם, ימים כלילות, של אליעזר קפלן ושל איכילוב זכרונם לברכה ושל משה סבירסקי, ושל חברי אברהם האפט מדגניה ורבים־רבים התורמים והמתרימים. מי עוד זוכר כיום את המאמצים הללו? ואותם חיבוטי שאוֹל שהיו מנת חלקנו, כשלא הספיק כסף לצרכים חיוניים.

זוכר אני כשצפה שאלת כסף לשירות בעלי־החיים של ההגנה. היה לנו שירות של יוֹני דואר, שכבר היה כרוך בסכנה באותם הימים משום שהשלטונות עקבו אחריו; והיה שירות של כלבים – כלבי־שמירה. בזאת עסקה הגברת ד"ר מנצל מקרית־מוצקין. לא היה לנו כסף לא לאלה ולא לאלה, עד שביום בהיר אחד הצעתי שנאכיל את הכלבים ביונים, וכך ניפטר גם מן היוֹנים וגם מן הכלבים, שאולי ייחנקו ביוֹנים הללו, ולא יהיה לנו צורך לדאוג לכלכלתם. אם יש לנו גם היום בעיות תקציב – והאמינו לי: יש בעיות כאלה – אין הן מאותו סוג ואף לא מאותם ממדים. עוד מעט יימדד כל דבר במיליארדים.

כיום עומדים לרשותנו כלי העשיה הממלכתית, הן בכספים, הן במשימות־פיתוח של המדינה והן כמובן, בבטחון. מן המסגרת הווֹלוּנטרית בגרנו. צמחנו ועלינו לכוח. עם זאת עדיין לא חלף זמנה של ההתנדבות, של ההיחלצות – בשטח הבטחון כבשטחים אחרים.

בשטח הבטחון עדיין יש תחומים שבהם אין עשייתנו אפשרית אלא אם כן מתנדבים אנשים למשימה ועושים אותה ללא התחשבות בכוחותיהם, בתנאים ובקשיים אחרים. ישוב הספר, למשל, שהוא לנו צורך בטחוני ראשוני, איננו יכול להיות מבוצע, ואף איננו מבוצע אלא בידי אנשים שנקראו, נענו ונחלצו. נזכור כאן את יטבתה, כורזין, מי־עמי, עין־גדי, גרופית – ואולי אלו רק דוגמאות. לא נדבר כבר על משימוֹת צבאיות מסוכנות במיוחד, אשר בנוהג שבעולם אין מפקידים אותן בידי איש שלא התנדב לכך. וכאמור קוראת ההתנדבות לחלוצים חדשים גם בשטחים שאינם קשורים בבטחון.

ההגנה איננה עוד. הישוב, כפי שהיה לפני קום המדינה, איננו עוד. אבל אנו, אנשי ההגנה, אשר טיפחנו וריבינו את מפעלה של ההגנה, את מפעלו של הישוב ברב או במעט, אם בגילוי הצבאי או הצבאי־למחצה ואם בגילויים אחרים, עלינו להנחיל לדור החדש את רוח ההתנדבות שידענו באותם הימים ושאני בטוח שלא נשכחה מאתנו עד היום הזה.

בני הדור החדש לא עברו אתנו את הלבטים הללו, אם משום שעדיין לא היו אז בארץ ואם משום שעדיין היו ילדים. האם לא נוכל לבנות גשר אליהם? מבחינה זו לא תמה שליחותה של ההגנה, לא פסה שליחותם של אנשי ארגון ההגנה. מובטחני כי דור דור ודורשיו – דור דור ונדרשיו. דורנו נדרש ונענה. הדור הזה יידרש וייענה אף הוא.

---

זרוענו המרתיעה – ערובה לשלום

מאת

לוי אשכול

בסיום תמרון צה"ל, 16 ביוני 1964

נעימה לי הפגישה הזאת עם חיילי צה"ל ועם מפקדיו, המגלים את כוחם ואת יכלתם בתרגיל הגדול ביותר בתולדות צבאנו. צר לי מאד שלא יכולתי להיות נוכח בתרגיל עצמו, המסתיים היום.

אתם במרחבי הדרום, ואני וחברי במקומות רחוקים, עמלנו בימים האחרונים לאותה מטרה עצמה: לנסוך ולבסס בלב העם היושב במדינתו את בטחון חייו ויצירתו ואת שלות הבנין.

בביקורי בארצות־הברית נפגשתי עם ראשי המדינה, עם אישי ציבור מחוגים שונים, נציגי העתונות, מפקדי צבא, וכן עם יהדות הארץ הזאת. שמעו של צה"ל בתפקידיו בהגנה על מדינת ישראל ובהרתעת אויביה הולך לפניו, ונעים היה לשמוע דברים טובים. אולם אל יביאונו שבחי הזולת לידי שאננות ואשליה. ואמנם, ראיתי צורך להתריע כנגד שבחים, שאין בצדם מתן הכלים לביצורנו, והבעתי חשש שיש מפריזים בדברי שבח, כדי להצדיק את מיעוט העזרה שמגישים לנו. רק בחתירתנו לשכלולו, לחיזוקו ולחישולו של כוחנו, נבטיח שיעמוד לנו בעת צרה.

כשעיני סוקרות אתכם, איני יכול שלא לזכור מעמד אחר בסיורי – הפגישה עם משתלמי צה"ל, המתאמנים בהפעלת טילי־הוק בפורט־בליס. הם מאמנים ידיהם לקרב, אצבעותיהם למלחמה, בכלי היקר והחשוב, שנזכה לשלב במערכות הגנתנו, תודות לידידותה של מעצמה גדולה ואדירה. אין ערוך לידידות המעצמה, המחזקת את כוחנו, שיש בו כדי להבטיח לנו שלום ולנצח בהתמודדות, אם תיכפה עלינו. הטילים החדשים יתנו בידינו תוספת עוז להדוף מתנכל. אין פירושו של דבר שיכולים אנו לשים מבטחנו בהם בלבד ולהיות שלוים ושאננים.

טילים אלה וכל תוספת ציוד אחר, שאנו תובעים לעצמנו, יש להם משמעות וערך, כשהם צמודים להאדרת כוחנו העצמי באדם, בארגון, בציוד ובשליטה עליו, כפי שבא לידי גילוי ביכולת שהראיתם בתרגיל הזה, לפי עדותם של המפקדים.

בחיזוק כוחו של צה"ל, ממקורותינו ובעזרת ידידינו, הערובה ליכלתנו לסכל מזימות התקפה. יֵדעו אויבים, כי אנו שוקדים שיהא כוחנו אתנו להרתיע אויב ממזימות תוקפנות, להדוף תוקף ולהעביר את המלחמה מאדמתנו והלאה. נודה על כל סיוע של ידידים לחיזוק כוח הרתעתנו ונתבע מהם לעמוד לימין שואפי השלום באיזור.

אנו מעריכים כראוי הבטחת מעצמות ידידותיות לבוא לעזרתנו בשעת משבר. אך נדע אנחנו, וזאת הסברתי היטב בביקורי, כי בטחונה של האומה יכּוֹן על כוחה העצמי. הסברתי, כי זו דרכנו בכל תולדות תחיית ישראל בארצוֹ, – שחרור עצמי, בניה עצמית והגנה עצמית.

האחריות וההתמסרות, ההתלהבות והאמונה בייעודנו ובצדקתנו המוסרית יהיו נחלת כל מפקד וחייל בצבא־הגנה לישראל ויבטיחו לנו יכולת הרתעה, עמידה ונצחון.

התמרון הזה בא לגלם את יתרוננו באיכות האדם, האימון והציוד; בכושר־ניידות מהיר, תוך הבטחת איתנותו הלוגיסטית של המבצע; את צדקת הישענותנו על האזרח, הקם להגן על מולדתו – על חייל המילואים.

לצערנו, עדיין השלום המיוחל מאתנו והלאה. כל זמן שלא ישלימו שכנינו עם קיומה של ישראל ועם זכותה להעלות אחים, לבנות, לפתח ולהשקות את אדמתה, מוטלת עלינו החובה היסודית לקיים כוח צבאי איתן, יעיל, רענן, מוכשר ומרתיע.

יעשה כל אחד מאתנו את המוטל עליו ויותר מזה – יעשה זאת בכל נפשו ובכל מאודו. נבטיח את בבת־עינו של עם ישראל לדורותיו, ונהיה ראויים לגאוָתו ולאהבתו של עמנו, בישראל ובתפוצות.

שׂאו ברכה, אנשי חיל הרגלים, אנשי השריון, הצנחנים, אנשי חיל האויר, השירותים. מקום מיוחד שמור בלב לאנשי המילואים, שבאו מעם המחרשה, הסדנה והמכתבה, מעם הרעיה והילדים, לעשות כאן מאמץ קשה, אבל חיוני.

זרועו המרתיעה והמוחצת של צבא־הגנה לישראל היא היא ערובתנו לשלום.

---

הביקור בארצות־הברית

מאת

לוי אשכול

בכנסת, 23 ביוני 1964

אישי היושב־ראש, כנסת נכבדה,

ניתנה לי, ביזמתה של ממשלת ארצות־הברית, ההזדמנות להחליף דעות עם הנשיא ועם עוזריו וגם לעבור על פני היבשת לארכה ולרחבה, לבוא במגע עם מושלים, עם ראשי ערים, עם אישי ציבור, עם עתונאים, ואחרון אחרון יקר וחביב – עם יהדות ארצות־הברית, הגאה על מדינת־ישראל והמקיפה אותה באהבה רבה.

בעשרת הימים שעשיתי בארצות־הברית היינו עדים לגילויי אהדה וכבוד שהיו מכוּונים למדינת־ישראל, לעמה ולמעשה תחייתו.

בצאתי מניו־יורק הודיתי לנשיא לינדון ג’ונסון על הידידות שבה קיבלו את פני, ומן הראוי שאחזור ואביע דברי תודה וידידות אלה כאן, מעל במת הכנסת.

כבר פתיחתו של הסיור – הביקור ליד פעמון החירות בפילדלפיה – שפסוק עברי חרוּת עליו, “וקראתם דרור בארץ”, ושעתה שמנו בצדו את

השופר שלנו, בחינת “תקע בשופר גדול לחירותנו”, היה אות וסמל לידידות בין שני העמים, שעברה כחוט השני בכל שלבי הביקור.

השיחות עם הנשיא ג’ונסון התנהלו בגילוי לב ובאמון הדדי. תכנן היה רציני ותכליתי.

התרשמתי עמוקות מכנות ידידותו של הנשיא לישראל ומהתענינותו בטובתה, בבטחונה וברווחתה. אנו מלוים באהדה ובהערכה את מאמציו של איש דגול זה לעמוד באחריוּת הגורלית המוטלת עליו להפגת המתיחות בעולם ולקידום האדם.

גם לפני ביקורי החלפתי דברים עם הנשיא ג’ונסון באגרות. אבל אינה דומה התכתבות לשיחה פנים אל פנים. המגע שלאהר השיחה יושפע מן הסתם מן היסודות שהונחו עתה.

דוברים אמריקניים רשמיים חזרו והדגישו את משמעות אַָפיו הרשמי של הביקור. חל כאן העקרון האמריקני המדיני הכללי, כי היחסים עם כל אומה מתנהלים על בסיס של שויון ושל כבוד הדדי ובלי רגישות־יתר לדברי מקטרגים. מותר לומר שיוּכּר רישומו של מעמד זה בהרמת קרנה המדינית של ישראל במזרח התיכון ומעבר לו. אני מקוה, שנוספה חוליה חדשה בשרשרת הידידות בין ארצות־הברית וישראל – למן ימי מאבקנו לעצמאות, ההכרה במדינה סמוך להקמתה, ההצעה לעצרת האו"ם לקבלה במשפחת העמים והסיוע הרב והנמשך בפיתוח ועוד.

ידידות טעונה טיפוח. עליה לעמוד במבחן של הבדלי־השקפות המתעוררים מפעם לפעם על רקע המציאות הקשה במזרח התיכון, מחמת העדר רצון לשלום בקרב שליטי מדינות שכנות. הערכתי איפוא את ההזדמנות להעמיד את השקפות שתי הממשלות במבחן הבירור ואני סבור, כי העמיקה ההבנה, כתוצאה מכך.

נאמנים עלי הדברים שבאו בהודעה המשותפת, המשקפים את עמדת הנשיא ג’ונסון. היא מדברת על הרצון הנחרץ לעשות להרחבת ההבנה הקיימת בין שתי המדינות, על הדאגה לשלום ועל תמיכת ארצות־הברית בשלמות הטריטוריאלית ובעצמאות המדינית של כל הארצות במזרח הקרוב ועל ההתנגדות הנמרצת של ארצות־הברית לשימוש בכוח ולאיום בכוח נגד איזו מדינה שהיא. הנשיא ועוזריו טרחו וביקשו לשכנע אותנו, כי הרצון למנוע, או לסכל כל תוקפנות נגדנו איננו סתם הבעת משאלה, כי אם החלטה מדינית איתנה על כל הכרוך בה.

בשיחותי עם הנשיא הסברתי את המניעים הרוחניים וההיסטוריים לתקומת ישראל בארצו, ועל רקע זה הרחבתי את הדיבור על בעיות הבטחון המיוחדות לנו במצבנו הגיאופוליטי ולנוכח האיומים המתמידים המכוונים אל אחרית תקותו של עם ישראל. הסברתי את עיקרי השקפתנו המעוגנת באָשיות תנועת התחיה העברית, ביסודות העבודה והפעולה העצמית או, אם תרצו, במושגי האוֹטואֶמנסיפציה, המתפשטים על כל השטחים, וחזית הבטחון בכללם. כל אלה קיבלו חיזוקם מנסיוננו מראשית תחייתנו ועד היום.

לא נוַתר כיום על כוח עצמי של הגנה, של הרתעה ושל הדיפת אויב, כשם שלא יכולנו לותר על כוח הגנה עצמי בימי ערב־עצמאות וכשם שלא היתה לנו רשות לסמוך על אחרים שיביאו לנו את העליה, את ההתישבות ואת השחרור על מגש הכסף – כביטויו של וייצמן. עם זאת מעולם לא פטרנו את אומות העולם מחובת העזרה הכלכלית והאחרת ליצירת המסגרת המדינית למפעלנו ומאחריותן להבטיח את השלום. אנו מעריכים ומחשיבים מאד את דאגתה של מעצמה כארצות־הברית לבטחוננו. כשם שלא נחדל מלטפח את כוננותנו המרתיעה, באשר אין תחליף לכוח עצמי, כי נתבע קיום הבטחות והתחייבויות מבעליהן.

ביקשתי איפוא אהדה למאמצינו להיות מסוגלים לשאת באחריות קיום העם וגורלו. תבעתי לתקן כל עיוות במאזן הצבאי שיתגלה באיזור, כדי שנוכל להרתיע ולהתגונן במהירות הדרושה. ואזכיר כאן את החויה שהיתה לי, ולחברים שנלווּ אלי, בביקורנו אצל חיילינו המתאמנים בהפעלת טילי ההוק, שהוחלט לספק לנו בעקבות פגישתו של קודמי, דוד בן־גוריון, עם הנשיא המנוח קנדי.

לפני ימים אחדים, בסיום תמרון צה"ל, אמרתי משהו על השבחים שמרבים לחלוק לצבאנו. העירותי, כי לפעמים נתעורר בי החשש, שמא באים השבחים כדי לתרץ מחדלים בהגשת עזרה לחיזוקוֹ. לא נניח לאחרים לטפח אשליות בלבנו, גם אם מחמאה כנה בצדן. נחטא לבטחון ישראל אם נתבע מאנשינו הטובים, המסורים והנאמנים לחולל ניסים בלי שיינתנו להם הכלים הדרושים.

לאויבינו אין בעיית כלים. הם מקבלים אותם ביד נדיבה ובחצי־חינם. הדבר אושר מחדש בעת ביקורו של ראש־ממשלת ברית־המועצות במצרים. דוברים סובייטיים אומרים, שאין נשק זה ניתן לשם התקפה עלינו. אבל, הנשק הוא נשק, וכשהוא בידי המצרים אין על הפעלתו אדונים אחרים מבלעדי המצרים. וכפי שציינתי אז, בימי הביקור, יש לזכור גם את רישומם של דברי האורח בלב שומעיהם המצרים. ויש ששומעים מה שרוצים לשמוע ושואבים עידוד לכונות זדון, שלא עלו אולי כלל על לבו של הדובר; ולא נעלם מעינינו, כי גם בנוכחותו השמיעוּ המצרים דברי תוקפנות נגד ישראל. כל אלה עלולים לתרום להידרדרות חמורה באיזור.

בצד עניני הבטחון היתה לי האפשרות להסביר לנשיא ג’ונסון ולעוזריו גם משימות לאומיות מרכזיות אחרות שלנו: עניני פיתוח, בעיות עליה וקליטתה, ביצור משקנו בחקלאות ובתעשיה והרחבתו, חידוש כוח היצירה הרוחנית והתרבותית של העם השב אל מולדתו וכיוצא באלה.

בשעתו סיכמתי עיקרי הדברים שהסברתי. לא אוכל, כמובן, לצטט את כל דברי הנשיא ג’ונסון בכל הענינים ואציין רק את הקשבתו ואת תגובתו הידידותית.

ברצוני להזכיר עתה את ההסכם על מפעל משותף להמתקת מי־ים, שעליו דוּבר גם בהודעה המשותפת לנשיא ולי וגם בהודעה מיוחדת. בעיית המים עמדה במרכז בירורים רבים שקיימנו עם ארצות־הברית בעשור האחרון. ומה פלא בדבר? כל־כך הרבה תלוי אצלנו במים. זה שנים ניתנה תמיכתה ואהדתה של ארצות־הברית למפעלי־המים שלנו.

מפעל הירדן מקרב אותנו לדליית מלוא אוצרות המים המקובלים העומדים לרשותנו, וענין חיוני לנו איפוא למצוא מקורות חדשים במשך העשור הבא. המתקת מי הים היא הפותחת לפנינו סיכוי כזה. הנשיא ג’ונסון דיבר על כך לפני יותר מארבעה חדשים, במסיבת מכון וייצמן בניו־יורק, וההסכם שהושג עתה הוא המשך טבעי ומוחשי לדבריו. בהודעה המשותפת בתום ביקורי בוושינגטון נאמר, כי זוהי הוכחה של ממש לרצונה של ארצות־הברית להוסיף ולסייע ביד ישראל במאמציה לפתור את הבעיות הכלכליות התלויות ועומדות. בפגישה שקיים, לפי בקשתי, שמעון פרס עם יושב־ראש הועדה האמריקנית לאנרגיה גרעינית, הד"ר סיבורג, כבר נקבע לוח־זמנים לפעולה.

המדובר הוא בהקמת מפעל־המתקה, שיפיק עשרות מיליונים של מטרים מעוקבים של מים לניצול חקלאי ותעשייתי. תוקם ועדה טכנית משותפת שתכין עוד הקיץ סקרים לשם הגדרת היקף התכנית ותנאיה. בהסתמך על הסקרים יבוצעו מחקרים הנדסיים וכלכליים משותפים, וארצות־הברית תשתתף באורח פעיל בהקמת המפעל על סמך תוצאות המחקר. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית תוזמן להשתתף בתכנית מראשיתה ותמנה משקיף למחקרים המשותפים. בהקשר זה נקבע גם דפוסי הזיקה של כור המחקר בנחל שורק לסוכנות הבינלאומית.

מלבד משמעוּתו המדעית, הכלכלית והמדינית של ההסכם הזה בשבילנו, עשויה כל התקדמות בשטח זה להביא ברכה ותקוה לארצות שחונות אחרות, ובכללן מדינות חדשות רבות באפריקה ובאסיה שעמהן מקיימת ישראל מפעלי־פיתוח משותפים. בעיית המים עלולה להחריף, עקב גידולו המספרי של המין האנושי, גם במקומות שהיו פטורים מענשה של צחיחות עד עתה. התוצאות ישרתו את צרכי העולם כולו.

הרשו־נא לי להעסיק אתכם עוד קצת ולומר כמה מלים על פגישות אחרות שהיו לרעיתי, למלַוַי ולי במהלך הסיוּר. אזכיר קודם כל את הביקור במרכז האו“ם ואת הפגישה עם המזכיר הכללי הדגול או־טאנט. דנתי עמו במכלול הבעיות העומדות לפני חברי האו”ם וישראל בכללם. חזרתי באזניו ובאזני נציגי מדינות באומות המאוחדות (ובתוכם שגריר ארצות־הברית עדלי סטיבנסון) על הדברים המוסכּמים עלינו: דבקות ישראל בעקרונות מגילת האו"ם ובמגמותיה לשמירת השלום, לפיתוח מדינות חדשות ולהגנה על זכויות האדם.

בביקורי במרכז האו"ם עלו לנגד עיני פרקים בהיסטוריה החדשה שלנו – ההתמודדות המדינית שניהלה מדינת־ישראל במועצות העמים מראשיתה ועד ימינו.

נפגשתי עם חברי ועדת החוץ של הסינט וכן עם חברים של בית־הנבחרים האמריקני. הידידות לישראל ולעם היהודי היתה לדבר שבמסורת בשני בתי הקונגרס. היתה לי עתה ההזדמנות להציג ולהסביר באזניהם כמה מבעיותינו.

אזכיר עוד את הפגישות שהיו לי בוושינגטון עם ראשי תנועת־הפועלים האמריקנית – עמוד תיכון בחברה בארצות־הברית ושותף ותיק ונאמן למסכת הידידות לישראל. תנועה זו עמדה לימיננו כבר במאבקנו על הקמת המדינה ומאז היא מושיטה לנו יד עוזרת.

בפגישתי בוושינגטון עם מנהיגי ארגון מדינות אמריקה הודגש הרצון ההדדי להוסיף ולחזק את קשרי השיתוף בינינו לבין רפובליקות אמריקה הלאטינית, המקיימות כל השנים יחסי ידידות עם ישראל.

במהלך סיורינו קיימתי פגישות ובירורים עם מנהיג התנועה הציונית, עם “מועדון הנשיאים”, עם מועצת בתי־הכנסת ועם הועד היהודי־אמריקני וכן עם מנהיגים ואישים דגולים יחידים. במקומות שונים נפגשתי עם המוני יהודים ובתוכם תלמידים וילדים.

במוסדות חינוכיים גבוהים של יהדות אמריקה, במוסדות תורה וחכמה שמחתי על האפשרות להעלות את בעיות המשך קיומו של העם היהודי, התלוּי קודם־כל בטיפוח מורשת היהדות ותודעת השותפות היהודית בקרב הדור הצעיר. בכך טמון הסיכוי להעמקת הזיקה לישראל והתקוה לשאיבת כוחות אדם לשגשוגה של מדינת־ישראל ולחידוש נעוריו של עם ישראל.

לעונג מיוחד במינו היתה לי האפשרות לדבר עברית באזני תלמידים במוסדות תורה וחכמה (לצערי לא בכולם). מן הפגישות האלה אני חוזר בתחושה מוגברת לגבי הצורך במאמץ ולגבי האפשרות להידוק שותפות הגורל בינינו לבין הגדולה שבתפוצות הגולה.

לרגל בואי נערכו שני כינוסים של מנהיגי המגבית היהודית המאוחדת ומלוה העצמאות ברחבי ארצות־הברית, כדי לשמוע על המצב בישראל ועל תכניותינו. אציין בסיפוק, שמנהיגי המגבית היהודית המאוחדת הביעו נכונות לעשות מאמץ מיוחד לקיום החינוך העל־יסודי והגבוה במדינה. מנהיגי מלוה עצמאות מסרו לי על הצעדים הגדולים שעשו מיום שחנכוֹ ראש־הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, בניו־יורק, לפני כשלוש־עשרה שנה, ועל פעולתם לעתיד.

לא יכולתי לנגוע אלא בראשי פרקים של סיכום ביקורי ושיחותי בארצות־הברית. בסיום דברי אחזור ואדגיש את רישומו העז של היקף הידידות וההבנה שמצאתי בכל מקום.

ביקורי זה בארצות־הברית נערך לפי הזמנתו האדיבה של הנשיא ג’ונסון, שהואיל לשלוח אלי סמוך לכניסתו לתפקידו. והנה, בעוד ימים אחדים אני יוצא לפאריס להיפגש עם הנשיא דה־גול ועם חברי ממשלת צרפת. בשמחה מיוחדת אני צופה להזדמנות להיפגש עם אישיות דגולה זו. לעולם לא נשכח את עזרתה של צרפת, המעצמה הידידותית הגדולה, עזרה שהיתה חיוּנית לנו כל־כך בימי מסה. הידידות עם צרפת היא אבן־יסוד בבנין מדיניות־החוץ שלנו.

אהיה שליח נאמן לרגשות הבית והעם היודעים להוקיר כראוי את ידידותה ואת עמידתה לימיננו כאז כן עתה.

---

הביקור בצרפת

מאת

לוי אשכול

בכנסת, 15 ביולי 1964

אישי היושב־ראש, כנסת נכבדה,

דבָרַי היום משלימים את הדין־וחשבון שמסרתי לכנסת בשובי מארצות־הברית, כדי שתהיה לפניכם, בעת הדיון המדיני, תמונה שלמה פחות או יותר, המקיפה גם את ביקורי בצרפת.

הסברתי, הן בהודעתי הקודמת לבית והן בהזדמנויות אחרות, כי ידידותנו האיתנה עם צרפת היא אבן־יסוד במדיניות־החוץ של ישראל. קבעתי זאת כעקרון כללי, ואני שמח לומר כאן, כי ביקורי ושיחותי עם הנשיא, הגנרל דה־גול, ועם אישי־מדינה אחרים בצרפת, אישרו, ביססו והגבירו את תודעתי זו. הידידות בין שתי המדינות ובין שני העמים עמדה במבחני ימים קשים ובאה לידי גילוי בלתי־פוסק במעשי יום־יום. עמידתה של צרפת לימיננו בימי מצוק ותרומתה הבלתי־פוסקת לקיומו ולחיזוקו של כוח המגן וההרתעה העצמי שלנו – אין ערוך להם.

אין זה ענין ליחידים, למדינאים, להנהגה ידידותית בלבד. ראיתי בביקורי זה, כי הידידות מושרשת בדברים רבים בקרב בני העם הצרפתי. במרכז ביקורי עמדה הפגישה עם הגנרל דה־גול. יחסו הידידותי והחם קבע לא במעט את האוירה הלבבית שאיפיינה את כל שיחותי האחרות, אוירה המציינת את כל מגעינו המדיניים והאחרים עם צרפת בכל ימות השנה. איני בן־חורין, כמובן, להביא כאן את דברי הנשיא דה־גול בשיחתו אתי. אפשר לראות בביטוי “ידידתנו ובעלת־בריתנו”, שחזר והשתמש בו הנשיא דה־גול בשיחה, דברים שהופיעו בעתונות בצרפת וכאן, את הנעימה היסודית של השיחה ושל הביקור בכלל.

שמחתי על פגישתי עם המדינאי הגדול המסמל את צרפת ואת גדולתה ועל האפשרות להביע באזניו את הוקרתנו לידידות האיתנה של צרפת ושל נשיאה לעם ישראל. ידידות העולם הנאור, ידידותה של אירופה וצרפת בראשה, והגילוי המתמיד והמופלא של סולידריות ושותפות הגורל מצד העם היהודי מלוים את נס תקומת ישראל ומחזקים את יסודותיו. הדגשתי את רצוננו האיתן בשלום בעולם ובאיזור. המשימה העומדת במרכז חייו של דורנו כאן היא ביצור תקומת ישראל וקיבוץ הגלויות אל מדינה משגשגת ומתפתחת, תוך יחסי־שלום ושיתוף־פעוּלה עם העמים השכנים. ראיתי לנכון להסביר את עול הבטחון הכבד המוטל על משקנו, בגלל איומי התוקפנות המתמידים של שכנינו. כל זמן שאין פני שכנינו לשלום, כל זמן שאין הם מרפים מחימוש גובר והולך, חייבים אנו לעמוד על המשמר, מוכנים לקדם פני כל סכנה, חזקים במידה שיהא בה כדי להרתיע אויב מלתקוף. יכול אני להעיד כי מצאתי בצרפת הבנה מלאה לכך.

ביקשתי להעמיד את הנשיא על עיקרי הבעיות המדיניות העומדות לפנינו. העליתי את חומרת העידוד ששליטים תוקפניים עשויים לשאוב מיחסן של מעצמות שאינן מטילות את משקלן כדי להכריע את כף המאזנים לצד השלום. הזכרתי את מפעלי הפיתוח שלנו ואת נכונותנו לשיתוף־פעולה לשם קידום האיזור כולו.

מצאתי אצל הנשיא בקיאות בנעשה והערכה מלאה למפעל־הפיתוח הגדול שלנו בארץ ולנכונותנו לסייע ביד אומות צעירות, משתחררות ומתפתחות.

כל השיחה כולה התנהלה באוירה ענינית, גלוית־לב וידידותית. יכול אני לומר דברים דומים גם לגבי שיחותי עם ראש־הממשלה מר פומפידו, עם מיניסטר־החוץ מר קוב דה־מרויל, עם מיניסטר הצבאות מר מסמר, עם מיניסטר המדע מר פלבסקי ועם מיניסטר החקלאוּת מר פיזאני.

בתקופה האחרונה חלה, על רקע של התפתחויות בינלאומיות ידועות, נורמליזציה ביחסים בין צרפת לבין המדינות השכנות. הובהר בעליל, כי אין יחסי הידידות ושיתוף הפעולה בין צרפת לבין ישראל נתונים לפגיעה מכוח היחסים שבין צרפת לבין כל מדינה אחרת, וארצות ערב בכלל זה.

קשת רחבה של ענינים הועלתה בשיחות שניהלתי, גם מחוץ לענינים המדיניים המובהקים. ברצוני לציין ביחוד את ענין קשרינו עם השוק האירופי המשותף, ואת החשיבות המכרעת שיש לקשרים אלה לגבי ענף ההדרים שלנו.

פורסם כאן הרבה על שאלת הקשרים שלנו עם צרפת בעניני מדע. אם מותר לי להפליג להכללה הייתי אומר: אנו ארץ קטנה ודלת משאבים השוכנת לחופם של ימים. בתנאים אלה עלינו לחפש ולדלות את חיותנו גם מן הים והאוצרות הגנוזים בו. ניצול הים הוא איפוא, במידה מסוימת, מעין מכנה משותף לשיחות בעניני הפיתוח המדעי, שניהלתי הן בארצות־הברית והן בצרפת. דיברנו על המתקת מי הים בשיתוף עם ארצות־הברית, והדבר זכה להערכה חיובית גם בצרפת. בשיחות עם חברי הממשלה הצענו שיתוף־פעוּלה עם צרפת בחקר הימים, אוקינוגרפיה בלע"ז. נקודה אחרת היא חקר השממה לשם הדברתה. היתה אוזן קשבת לדברנו ואני מקוה שתוך פגישות משותפות של אנשי מדע תלבש ההבנה ההדדית בעניניס אלה צורה מעשית בעתיד הקרוב. שמחתי גם להזדמנות לבקר בהרחבה במפעלי תעשיה וחקלאוּת. רבים הדברים שאנו יכולים ללמוד.

אוסיף עוד ואומר משהו על פגישותי האחרות. הפגישה עם חברי האסיפה הלאומית הצרפתית אישרה מחדש את הידידות הבינפרלמנטרית בין שתי הארצות, שהיתה כבר למסורת. טוב היה להימצא גם במחיצתם של חברי האגודה לידידות צרפת־ישראל, הרבים, המכובדים, השוקדים בלי חסך על טיפוח שיתוף הפעולה בשטחים רבים ושונים.

ולסיוּם, כמה מלים על פגישותי עם יהודים. נפגשתי עם מרכז הקהילות – קונסיסטואר בלע"ז, עם נציגי ההסתדרות הציונית ועם משלחת של יוצאי צפון־אפריקה ועם אישים שונים וביקרתי במרכז הנוער היהודי בפאריס. גיליתי סימני העמקה של תוכן יהודי בחיי יהדות צרפת. אולי מותר לדבר, אם גם בהיסוס מה, על ניצני נכונות לעליה: יש סיכוי כי יבואו אלינו תוך חדשים־שלושה כמה עשרות בוגרי אוּניברסיטה. עדיין אין זו תנופת העליה שאנו מקוים לה ושאנו חייבים לעמול למענה בלי ליאות. גדולה מזו – אין הנוער היהודי בצרפת מנצל דיו את אפשרויות לימוד הלשון העברית הניתנות לו מכוח הסכם התרבות בין שתי הארצות משנת 1959. בעקבות הסכם זה גדל מספר התלמידים הישראלים הלומדים את השפה הצרפתית כאן בארץ והוא מגיע כיום לרבבות אחדות. יצוין בצער, כי מספר היהודים הלומדים עברית בצרפת קטן הרבה ממספר הלא־יהודים הלומדים שם את שפתנו. יש בכך משום אתגר חמור ורציני לפעולה יהודית ציונית רבת תנופה והיקף.

יורשה לי לסכם במלים אחדות את שני ביקורי גם יחד ולומר: הביקורים היו דבר בעתו ובתועלתו. הוכח, כי אין ישראל בודדה במערכותיה. חייבים אנו להישען על כוחנו העצמי לעמוד ביום פקודה. חייבים אנו בבצרון מספיק כדי שלא תיכפה עלינו מלחמה, כדי למנעה. מצוּוים אנו ועומדים על עליה ועל פיתוח. בכל אלה נשאב עידוד ועזוז מנכונות ידידים לעזור ולתת כתף להאדרת כוחנו.

אנו זקוקים לידידים ושמחים עליהם. אסור לנו לצמצם ולומר כי נחפש אותם במקום אחד בלבד. אין יסוד לויכוח־סרק על אוריינטציות. הרי זה כאילו אמרו לנו למעשה שנסתפק בפחות ידידות ממה שאפשר לרכוש.

היה לי הכבוד להקים את המגע האישי עם הנשיא ג’ונסון. היה לי הכבוד לחדש עם הנשיא דה־גול את המגע האישי, שקם בינו לבין ראש־הממשלה הקודם. אני מאמין כי מצאתי אצלם אוזן קשבת לבעיות ישראל, ידידות ונכונות לעזור.

---

דברי תשובה, 20.07.1964

מאת

לוי אשכול

בכנסת 20 ביולי 1964

אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה,

בדעתי להשיב על הדיון שהתקיים ב־15 ביולי בעקבות הודעות שמסרתי לכנסת על ביקורי בארצות־הברית ובצרפת. לא אעריך את התוצאות החיוביות של הביקורים האלה, אסתפק בנידון זה בהערכותיהם החיוביות של כמעט כל חברי הכנסת שהשתתפוּ בדיוּן.

דיון זה הפגין את האחדות הקיימת בכנסת לגבי עקרונותיה של מדיניות החוץ והבטחון של ישראל. אמנם, הושמעו כמה דברי הסתייגות וביקורת. אולם הוכח כי המשותף לרוב הברי הכנסת בעניני חוץ ובטחון הוא רחב לאין שיעור מהמפריד ביניהם.

הכנסת מאוחדת בדעה, כי עלינו לחזק את כוחנו הבטחוני המרתיע. כן הסכימו כל הנואמים כי עלינו לעשות מאמץ מתמיד לעורר מדינות ידידותיות לתמיכה בעצמאותה ושלמותה של ישראל ולהתנגדות נמרצת לכל תוקפנות או איום בתוקפנות נגדה.

במהלך הדיון הובעה תמיכה במאמציה של הממשלה לנטוע בתודעת העולם את הצורך בשלום במזרח התיכון, שיהא מבוסס על עצמאוּתן ושלמותן של כל המדינות. חברי הכנסת כמעט מכל הסיעות הביעו הערכה לגילויי הידידות שזכינו בהם בשתי המדינות שביקרתי בהן לאחרונה.

אכן, לארצות־הברית ולצרפת זכויות מיוחדות בתהליך ההיסטורי הנמשך זה 16 שנה שמגמתו – ביצורה הכלכלי והבטחוני של מדינת־ישראל כדי יכולת עמידה בפני מבחנים וסכנות.

עם זאת, אין מדיניותנו מבוטאת בידידות רבת־המשקל של שתי מעצמות אלה בלבד. היא חותרת לחזק קשרי הבנה עם כל המדינות שוחרות השלום ברחבי עולם ומחפשת דרכים לנטוע את שאיפת השלום גם בלב אלה המוסיפים לפי שעה לרחוש לנו איבת־סרק ושנאת־חינם. חברי הכנסת מטעם הסיעות השונות ציינו לשבח את פעולת הממשלה בטיפוח ידידות ושיתוּף־פעולה בארצות הפיתוח באפריקה, באסיה ובאמריקה הלאטינית ובאיזור הים התיכון. פעולת השיתוף הבינלאומי קיימת ומתנהלת בלמעלה מ־90 מדינות, כולל טריטוריות שטרם הגיעו לעצמאות.

אלה הם עיקרי אמונה מדינית המקובלים בידי הרוב המכריע של הכנסת.

במהלך הדיון הושמעו גם דברי ביקורת שאגדירם כשוללים, כבלתי־נוגעים לכיוון המרכזי של מדיניותנו. אָפיינית בהקשר זה היא צורת טיפולו של חבר הכנסת הררי בהסכם שנחתם עם ארצות־הברית על המתקת מי הים. תוך התעלמות ממשמעותו הכלכלית, המדעית, המדינית והאנושית של הסכם זה גילה דובר הסיעה הליברלית ספקנות מופרזת לגבי הרנטביליות של מים מומתקים בעשור הבא וחיפש ליקויים. אשר לרנטביליות של המפעל אוכל לומר לו שהקואופרציה של ארצות־הברית בהקמת המפעל מכוונת לכך שתאופשר המתקת מים בתנאים סבירים למשק הישראלי.

ואשר להסדרי הפיקוה שהוסכם עליהם, הרי ועדת החוץ והבטחון של הכנסת שמעה הסבר מפורט אחרי שובי מארצות־הברית על סידורי הפיקוח המתוכננים לכוּר בנחל שורק, שהוקם ביזמתה ובעזרתה של ממשלת ארצות־הברית, ובכור ההמתקה העתיד לקום גם הוא ביזמתה וסיועה של אותה מעצמה. הסדרים אלה, כפי שהוגדרו בוושינגטון בראשית יוני, הם מוסכמים על־ידינו, מקובלים על פי הנוהג הבינלאוּמי ויש בהם התחשבות עם הפקפוקים וההסתייגויות שראינו להביע, לפני ביקורי בוושינגטון. על־כל־פנים, אין פרט זה אלא בחינת טפל לעומת העיקר הגדול המגולם בהסכם, כפי שהשכיל לנתח אותו חבר הכנסת כסה.

לגופו של ענין, בבואי לנתח את כל הידוע לנו ולממשלות ידידותיות אחרות אין ביכלתי להתעלם מן העובדה שראש ממשלת ברית־המועצות הציע להחיל את העקרון של אי־הפרת המצבים הטריטוריאליים הקיימים גם על המצב הטריטוריאלי הקיים במזרח התיכון – כולל ישראל, כמובן. אם נכונה השערה זו, הרי יש בכך חשיבות רבה.

ואשר למי הירדן, הרי יש יסוד להנחה שברית־המועצות לא תעודד את הערבים לאחוֹז במעשי תוקפנות ולא תתמוך בהם במעשים אלה למניעת שאיבת חלק המים המגיע לנו.

מאידך, אני מוסיף להיות חרד – והבעתי חרדה זו בכל הזדמנות נאותה – שמא הפירוש שמעניקים שליטי מצרים וארצות ערב לביקורו של ראש ממשלת ברית־המועצות עלול להקשות את ערפם ולהרחיק את סיכויי השלמתם עם המציאות המזרח־תיכונית ועם ציווּיי השלום. אבל זו פרשה לחוד.

סיכומו של דבר, גם אחרי שהקשבתי לויכוח בכנסת לא הייתי משנה את רוחם ומגמתם של הדברים שאמרתי על נושא זה בהיותי בארצות־הבריוז, מתוך טעמים רבים ושונים.

ואשר לדבר שחבר הכנסת בגין מכנה בשם מחדל – יצוין קודם־כל כי חבר הכנסת בגין עובר בשתיקה וחוטא במחדל ביקרתי, על אשר לא ניסיתי לעורר בצרפת דעת־קהל רבתי נגד גרמניה, בגלל פעולת מדעניה במצרים. והרי צרפת היא באמת ידידה שלנו, כפי שאנו מאמינים, והיא רואה אותנו כבעלת־ברית, לפי דבריו של הנשיא דה־גול בעצמו. וצרפת רוצה ומחפשת ידידות וברית עם גרמניה, אם לא למעלה מזה; למה לא תבע ממני חבר הכנסת בגין להרים זעקה נגד גרמניה בצרפת? מחדלו זה של בגין אומר: דרשני.

ועוד אומר, כי מומחים, גם בארצות־הברית וגם בצרפת, אינם מחשיבים מכל וכל את הטילים של מצרים ואת יכולת המדענים והסכנה הטמונה בטילי מצרים. אין זה משנה את דעתנו, ודעתי אני, שיש לחשוש, כי אם נאצר כבר עלה על דרך של נשק בלתי־קונבנציונלי הוא עלול לא להרפות מהענין ועלול להגיע לנשק הרסני יעיל. במקרה זה ובתקופה זו דעתנו לא תקבע בדעת־הקהל. דעתם של מומחים צבאיים של ארצות־הברית, ואולי של צרפת, אשר נתונה לגילוי ולפרסום, היא מכרעת, והיא אינה מקלה אלא מקשה, לפי שעה, לגייס דעת־קהל נגד הפעולה הזאת.

ולעצם הדבר, לא נמנעתי בהזדמנויות שונות לדבר ולהתריע על מעשה השטן של מדעני גרמניה במצרים, אשר אות־קין של רצון להשמדת עם והשמדת מיליונים טבועה על מצח תקופת היטלר שלה. הממשלה תעשה כל אשר בידה, וכל מה שתנאים אובייקטיביים מרשים, למען הבא את ממשלת גרמניה לכך שתמנע ממדעניה ואנשיה לתת יד למצרים לחישול נשק הרסני נגד ישראל.

ואשר לנקודת המפגש שמציע חבר־הכנסת בגין, וגם חברים אחרים תלו בזה תקוות – הרי אין חלקי עם אלה התולים ביחסי ישראל־גרמניה את הקולר של אי־השתפרות ביחסים שבין ישראל וברית־המועצות.

יחסיה של מצרים עם גרמניה הם לא פחות – אם לא יותר – הדוקים מיחסי ישראל־גרמניה. בין קהיר ובון יש יחסים דיפלומטיים מלאים, יחסי מסחר מגוונים, ואין דין־ודברים נוקב, כזה הנטוש בינינו לבין בון, על ענין המדענים. ולהיפך, מסתבר כי יחסים הדוקים אלה בין קהיר ובון אינם מרחיקים את לב ברית־המועצות מעל קהיר. יתר־על־כן, לברית־המועצות עצמה יש מדיניות כלפי גרמניה שהיא שונה לחלוטין מזו שעליה ממליצים חבר הכנסת בגין ואחרים באזני ממשלת ישראל, כאילו בשם שיפור יחסי ישראל – ברית־המועצות, שהרי ממשלת ברית־המועצות מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ממשלת בון ומהדקת אתה את יחסיה המסחריים. הנה התבשרנו שקרוּפ ואחרים מבקרים בברית־המועצות ומקימים שם בתי־חרושת. וכן התבשרנו על ביקורו של אדז’וביי בגרמניה המערבית, ומי יודע מה עוד צפוי בשטח זה.

קשה להניח כי ברית־המועצות מצפה מישראל שתתעלם מהמציאות הגיאו־פוליטית באירופה המערבית, שעה שהיא עצמה מתחשבת במציאות זו – ומתקרבת אליה ככל שהאינטרסים שלה יחייבו.

ועתה לדברי חבר־הכנסת חזן על הדברים שאמרתי בפאריס על בעיית הפליטים. עלינו להבחין היטב את תמורות ההשקפה המתחוללות בזירה המדינית בימים אלה. תמיד שׂמנו דגש חזק ביישובם של הפליטים בארצות ערב כיסוד היסודות של פתרון יעיל וצודק. אין לי ספק כי לאור ההתפתחויות בתוך מדינות אחרות עלינו לחזק דגש זה עוד יותר. העובדה שהסכמנו בעצרת האחרונה לנהל משא־ומתן על בעיית הפליטים גם מחוץ למסגרת דיון על שלום איננה קושרת את ידינו לגופה של העמדה, שהיינו מביעים באותו משא־ומתן – אילו התנהל. היינו מביעים את דעתנו הנחושה כי יש לפתור את הבעיה על־ידי יישוב הפליטים בארצות ערב והיינו דנים בדרכים ואמצעים שיקלו על פתרון זה. גם העובדה שלא היתה כל היענות מצד הערבים לפשרה כלשהי שהוצעה על־ידי ג’ונסון קובעת גם היא. התחזית הדמוגרפית באזורנו בכלל, ובמדינתנו בפרט, מצטרפת לשאר הנימוקים לטובת פתרון המתרכז ביישובם של פליטים בארצות ערב.

ואייעץ נאמנה לחבר הכנסת חזן לבל ישחק משחק מזיק ובלתי הוגן בשׂימו דברים “על אף פליט אחד” בפי זולתו. זה הוכחש על־ידי שרת־החוץ מעל במת האו"ם. השאלה היא לא בפליט אחד כי אם באלפים וברבבות. חבר הכנסת חזן יודע שכבר הכנסנו במשך שנים אלה רבבות פליטים. האם השפיע הדבר על מערכת היחסים?

ואם להניח, לפי דבריו של חבר הכנסת חזן, שבזה תלוי השלום, מדוע לא יאוֹת לקבל גם הרבה רבבות או מאות אלפי פליטים – אם זה תנאי מקובל אצלו ותנאי מוקדם לשלום? ועל כך יש לתת את הדעת השקולה והאחראית. ומעניין היה לשמוע עמדתו של חבר הכנסת חזן לאפשרות כזאת. והאם העובדה שלא היתה כל היענות מצד הערבים להצעות פשרה של גורמים שונים לא־ישראליים, שלא על דעתנו ואשר לנו לא נראו, אינה קובעת ומצביעה על כך שאין מצוי כל מפתח למשא־ומתן על שלום בשום הצעה על החזרת מספר פליטים זה או אחר?ואם אינני טועה, הרי דוקא בשבועות האחרונים שמעתי מפי הגבוּרה המצרית שגם שובם של כל הפליטים – אויבי ישראל, לא תביא לא הסכם ולא שלום. אני מקוה שגם על בעיה זו תינתן האפשרות לבררה ביתר בהירות בועדת החוץ והבטחון בבוא הזמן, ועוד תהיה לנו הזדמנות לבירור מעמיק בועדה זו.

ואשר לטענה שלא העליתי בארצות־הברית את התביעה להוציא את האיזור שלנו מתחום ההתחרות בין הגושים – הרי נדמה לי שמקום יותר מתאים לכך יהיה כאשר תינתן לי ההזדמנות לבקר ביום מן הימים בברית־המועצות, או להיפגש עם ראש ממשלת ברית־המועצות, כי למעשה אין הארצות המערביות, ארצות־הברית על־כל־פנים, מספקות לאזורנו לא מיגים, לא צוללות, ולא סירות נושאות טילים.

הדיון בכנסת התעכב בטבע הדברים על יחסינו עם שתי המעצמות שביקרתי בהן לאחרונה. כמה נואמים התיחסו גם למערכת יחסינו הידידותיים – יחסי ידידות ושיתוף – עם המדינות באפריקה, אסיה ואמריקה הלאטינית, הנתונות בעיצומם של מאמצי־פיתוח נמרצים. אכן, רחוקה ישראל מהיות מבודדת והיא זכאית להתברך בהיקף המתרחב של קשריה הבינלאומיים. אולם לא אכחד מן הכנסת כי יש תחומים חשובים בהם היינו רוצים לראות התקדמות ושיפור ביחסי־החוץ שלנו. בהקשר זה הרחיבו נואמים רבים את הדיבור על ברית־המועצות.

עלי לחזור ולהדגיש כי ממשלת ישראל חותרת להידוק קשריה עם כל המדינות בעולם, ולא רק עם חלקן. היא שואפת במיוחד לשיתוף־פעולה מקביל ומשולב עם כל המדינות, שבגלל משקלן המדיני, הכלכלי והטכנולוגי, נודעת להן השפעה גדולה על עתיד אזורנו. היינו רוצים לראות מעצמות אלה לא במצב של התחרות עוינת, כי אם במצב של שיתוף־פעולה המיועד לביסוס השלום והרוָחה במזרח התיכון.

אנו מצפים לכך – ועל כך גם נסבו דברי עם אנשי שיחי – שארבע מעצמות: ארצות־הברית, ברית־המועצות, צרפת ובריטניה יקבעו במדיניותן המזרח־תיכונית את המגמות הבאות כמשותפות לכולן:

א. התנגדות לכל שינוי בלתי־מוסכם על הגבולות הקיימים. עקרון זה בא על ביטויו הקולע באגרתו של מר חרושצ’וב מיום 1 בינואר 1964, שכללה הצעה: לחתום הסכם (או חוזה) בינלאומי הקובע סירוב המדינות להשתמש בכוח לשם יישוב סכסוכים ובעיות גבול. זאת, כידוע, גם עמדתה של ארצות־הברית זה שנים, והובעה מחדש בתשובתו של הנשיא ג’ונסון על אותה אגרת.

ב. הפגת המתיחות באיזור על־ידי הפסקת מירוץ הזיון לכל סוגיו, כולל סוגי נשק חדישים, תוך הבטחת מאזן בטחוני יציב שיש בו הרתעת תוקפנות.

ג. פעולה בנפרד ובמשותף של כל המעצמות להעלאת רמת החיים על־ידי מפעלי פיתוח לצרכי שלום.

בהקשר זה עלי לציין כי כשם שזכינו למגעים המיועדים לשיתוף־פעוּלה מדעי וטכנולוגי בין ישראל לבין ארצות־הברית, כן היינו שמחים לשיתוף במחקר מדעי בשטחים מוסכמים גם עם ברית־המועצות ובריטניה. הרי באותו ענין, שבו הסכימו ארצות־הברית וישראל על שיתוף פעוּלה, הסכימו גם ארצות־הברית וברית־המועצות על שיתוף מקביל. אולי ייתכן הדבר גם בין ישראל לבין ברית־המועצות?

עיקרו של דבר: אני משוכנע כי בהידוק השיתוף וחיסול המתיחות בין המעצמות הגדולות טמון סיכוי לביצור הבטחון, השלום והרוָחה ולקידום השלום באזורנו.

---

אל אשליות

מאת

לוי אשכול

בסיום מחזור העשור בפו"מ, 31 באוגוסט 1964

מפקדים, חניכים ורעיות, אורחים נכבדים,

בעוד זמן קצר יוטלו על כתפיכם כמה מן התפקידים המרכזיים ביותר במערכות בטחוננו. יפה היא שעה זו, שעה אחרונה ללימודיכם, לנסיון לראות יחד את עיקרי בעיותינו המדיניות והבטחוניות בטרם תשקעו, ובדין תשקעו, איש איש בפינת עשייתו שלו.

אתם יוצאים לתפקיד רב־אחריות, לתפקיד הרגיש ביותר לאיומי איבה ומלחמה. דוקא בשעה זו ובמסיבה זו רוצה אני לנסות ולהשקיף על תפקידכם מתוך פרספקטיבה רחבה יותר.

כפעם בפעם אנו מכריזים על רצוננו שישררו בינינו לבין שכנינו יחסי שלום. יש חשש שאויבינו יטעו לראות בהכרזותינו אלה משום חולשה, וזה עלול להיות לרועץ לנו. ויש חשש, שאנו עצמנו נראה במדיניות־השלוֹם המוצהרת שלנו את הקליפה, את הגורמים השטחיים ביותר – את הכדאיות הבינלאומית של הטיעון הזה ואת ההקלה הממשית העשויה לבוא בעקבות הפגת המתח הבטחוני.

השיקולים הללו כוחם, כמובן, אתם. אבל שורש הדברים עמוק הרבה יותר. תנועת התחיה שלנו היתה מראשיתה תנועת שיבה למזרח. ליוותה אותה האמונה, כי בשובנו אחר אלפיים שנות נדודים נוכל להתקבל במשפחת עמי המזרח כבן רצוי, ולהביא אליה אתנו משהו מן הנכסים שצברנו במערב. האמנו, כי אל המזרח המתעורר מתרדמתו אנו באים כבעל־ברית מעשיר ומתסיס, מעורר ומפתח.

שיבת־ציון, מתוך זיקת גומלין ומתוך הרמוניה עם האינטרס האמיתי של עמי המזרח התיכון, היא אחד מיסודות מחשבתה של תנועת התחיה הלאוּמית. בשטח האוטופי אפשר להצביע, למשל, על שילובו של הגורם הערבי ב“אלטניילנד” של הרצל. במישור המעשי אפשר למנות את הערנות למה שנקרא אז בשם “הבעיה הערבית” ממאמרו הנודע של יצחק אפשטיין ב“השילוח” – “שאלה נעלמה”. היו אישים בתנועה הציונית, והם היו חלק לגיטימי ממנה, שהתרכזותם בבעיה היהודית־הערבית העבירה אותם על דעת יסודות אחרים בבניית הכוח היהודי – הממשי, המדיני, הבטחוני והמשקי – עד כדי ראיה חד־צדדית ומזיקה לעניננו.

ומתוך ראיה כוללת יותר לא פסקו כל השנים חיפושי דרך להבנה עם העם הערבי ועם תנועתו הלאוּמית המתעוררת גם מצד הנהגתה של התנוּעה הציונית וגם מצד תנועת העבודה בארץ. התחנות העיקריות בדרך הזאת ידועות בודאי לרובכם: הסכם פייסל־וייצמן, שהיה נסיון לכריתת ברית בין שתי התנועות הלאומיות; מאמצי המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית במשך שנים להגיע לכלל הבנה עם ההנהגה הערבית, קצתה או כולה, ספר מיוחד שהוקדש לנושא זה על־ידי דוד בן־גוריון בשם “אנחנו ושכנינו” ועוד תרומות רבות למחשבת שיתוף־הפעולה היהודי־ערבי; ואל לשכוח את המאמצים לארגון הפועל הערבי בהסתדרות המשותפת של פועלי הרכבת וב“ברית פועלי ארץ־ישראל”. ועוד אפשר להוסיף ולמנות.

אפילו בעיצומם של קרבות מלחמת הקוממיות, ומאז ועד היום, נמשך המאמץ למנוע את הניתוק. נמשכו נסיונות מגע עם מדינות ערביות ועם אישיהן. עקרונית לא נפסק הקו הזה מעולם.

ראיתי חובה לעצמי להזכיר ולשנן את הדברים האלה, בקיצור ובצמצום, דוקא משום שהמציאות המדינית והבטחונית האקטואלית שלנו נקבעת בהכרח על־ידי האיבה הבלתי־מתפשרת מצד שליטי המדינות הסובבות אותנו.

שליט מצרים מוסיף לעמוד במרכז ההיערכות העוינת הזאת. הוא מבקש ללכד סביבו ובחסותו את העולם הערבי ואינו נרתע מאמצעי־חתירה גלויים ומוסוים כלפי משטרים ערביים שאינם מקבלים את סמכותו ואת מרותו. הנפנוף בחרב ההשמדה על ישראל משמש לו כמסוה וכקטליזטור להשיג את מטרתו זו ולקדם את השתלטותו – ואת השתלטותה של מצרים – על ארצות ערב.

ראינו אותו באחרונה בפעולתו לגבי ממשלות אפריקה הצפונית, כשנאצר מגיע למעין חלוקת תפקידים אתן, ומניח לנשיא תוניסיה להיות הדובר המפעפע ארס לישראל בשעה שיש לו לעצמו חשבון להופיע כמתון. ואל ינחמונו תנחומי סרק, כי אין הדיבורים אלא מן השפה ולחוץ. אסור לנו להניח, כי איומי אויב אינם רציניים ואין לנו אלא מה שאזנינו שומעות ועינינו רואות. והרי אנו יודעים שאל הדיבור העויין מתלוָה התעצמות ממשית והיערכות תוקפנית.

השינוי שחל במשטר בעיראק חיזק את נאצר. מאמצי הפיוס, החיצוני לפחות, בין מצרים לבין ירדן, נראים אולי לשלטונות רבת־עמון כפתרון לבעיה פנימית חמורה. אולם לגבי מצרים המשמעות אחרת לגמרי: זוהי הפסקת נופש לבניית בסיסים ומסגרות לשם הסתערות מחודשת, שמטרתה “גלייכשאלטונג” של ירדן.

הקשיים הכלכליים הפוקדים את מצרים ואי־הרצון המצטבר מן הסתם בקרב האוכלוסיה נוכח ההרפתקה התימנית, אינם מצטרפים אמנם כדי ערעור רציני ואקטואלי על תקפו של המשטר. אבל הם מגבירים את הזדקקותו של נאצר למבצעי ראוָה ולהעלאת היוקרה החיצונית כאמצעי להשכחת טרדות יום־יום של הציבור. גם מבחינה זו מותר, איפוא, לומר, כי ביקורו של חרושצ’וב במצרים, שבא בצמוד להתקדמות בניית סכר אסואן, היוה זריקת־עידוד רצינית למשטר. נאצר עודנו שקוע במלחמת תימן, גם כן מטעמי יוקרה מצריים־פנימיים, בודאי לא פחות מאשר לשם הפיכתה של תימן ללויָן הסובב סביב המרכז הקהירי. נראה, כי לא במהרה תוכל מצרים לחלץ את כוחותיה מתימן, אף־על־פי שהיו לה שם באחרונה הצלחות ידועות.

קשה לפי שעה להעריך אל־נכון את השפעת תיקון היחסים עם מצרים על יציבות המשטר בירדן. מצד אחד יצא המלך חוסיין מן הבדידות שאיפשרה את הוקעתו כגורם אנטי־לאוּמי; מצד שני נטל ההכשר החיצוני, שניתן ביד חוסיין לנאצריזם, את העוקץ המוסרי מן המאבק עם חסידיו של נאצר מבית.

ביקור חוסיין בארצות־הברית העלה אמנם את יוקרתו האישית, אבל ספק אם תעמוד לו יוקרה זו ביום־פקודה. לא ברור אם ידע חוסיין להפיק את היתרונות הזמניים ממדיניות ה“הליכה על־פי התהום” שנקט לגבי נאצר, בלי להסתבך בקו הרפתקני שיסכן את עצם משטרו. חוסיין משלה את עצמו אם סבור הוא, כי בקשת עזרה מערבית דוקא, לצרכים החורגים מצרכי הגנה, משחררת אותו מן ההידרדרות.

כל נסיון מצדו לעבור למדיניוּת לאומנית־התקפית ביסודה, ולא חשוב בעזרת מי, הוא צעד בכיווּן להסתבכוּת. אנו אחת נדע: כל התפתחות בירדן נוגעת לנו במישרין, עיננו פקוחה עליה והיערכותנו הבטחונית והמדינית חייבת להביאה בחשבון.

המשטר בסוריה לא הצליח לעקור את גורמי היסוד לאי־יציבות במדינה. נאצר מצדו מוסיף לראות את סוריה כחלק מממלכתו, חלק הנתון, לדעתו, זמנית לשלטונם של פורשים ובדלנים. כעת ניטל משליטי דמשק גם הסעד הפסיכולוגי של קיום משטר אוהד בעיראק.

בבדידותה זו אין לסוריה על מי להישען בתוך העולם הערבי. כלפי פנים גילה המשטר הנוכחי בסוריה נכונות ללחום על עמדותיו בשיניו ובצפרניו, והוא מחזיק מעמד לכאורה זמן רב יותר מקודמיו. אשר ליחסים עם ישראל נראה, כי בעוד שאין שלטונות דמשק יכולים להצביע על הישגים מבית ומחוץ, רואים הם את עצמם חייבים להוכיח לצבא וללאומנים למיניהם את כשרותם להעלאת יוקרה מדומה על־ידי עמדה קיצונית ותקיפה. חלומות של אירדנטה מצד סוריה, הפרובלמטיות המהותית בחלק מן הגבול הצפוני שלנו והמקום שנועד לסורים בתכניות להטיית מקורות הירדן מסייעים לכך.

בעיראק הביאה הפלת ממשלת הבעת' תמורה באוריינטציה הערבית הפנימית של המשטר, אולם לגבי המדינה עצמה אין השינוי מהותי. שליטי בגדד, כקודמיהם, נשענים על המיעוּט הסוני מול הרוב השיעי והמיעוּט הכורדי.

ושוב, כקודמיהם, הם נשענים על בעלי־ברית סוניים מבחוץ, הפעם על מצרים. הנסיון להעתיק דפוסי משק ושלטון מן הפסבדו־סוציאליזם הנאצרי מוסיף גם הוא גורם של חוסר יציבות. הנקודות הראויות לציוּן מבחינתנו הן, כי החיפוי על חולשה פנימית בדמגוגיה אנטי־ישראלית יגבר בודאי, וההישענות על מצרים תביא בעקבותיה שילוב השפעה צבאית בצורת מומחים, מקורות הספקה וכו'.

לפיכך אין לצפות לתמורה רצינית בעולם הערבי גם כתוצאה מן ההמשך הצפוי לדיוּני־הפסגה הערביים. אין כל סימן לכך שייעשה צעד לפתרון בעיות יסוד: היחסים בין סוריה לבין שכנותיה, בעיית תימן. יש לצפות לדרבון נוסף להתארגנות ערביי ארץ־ישראל, העלולה להפוך לפצצת־זמן תחת כסא המלכות ברבת־עמון. על הבקיעים החמורים בקרב מדינות ערב שוב יחפה טיח הדמגוגיה האנטי־ישראלית שתעמוד, כמקודם, בשירות נסיונו של נאצר להאחדה מתוך השתלטות מצרית. השלמה עם קיומנו, פרט אולי לדיבורים זהירים לצרכי יצוא למערב, תוסיף להיות בגדר דבר אנטי־לאוּמני חמוּר.

על רקע כל הדברים הללו נמשכת ההתעצמות הצבאית המצרית תוך תכסיסי סחטנות בלתי־פוסקים כלפי הגושים הגדולים בעולם. המצרים זכו להבטחה סובייטית, כי מחסני הנשק של ברית־המועצות פתוחים לפניהם לרכישת ציוּד בשפע ובחצי־חינם.

באותה שעה מבקשים הם מן המערב עזרה כלכלית, הנסחטה באיוּם של נפילה לזרועות הרוסים, והמערב נעתר לסחיטה מתוך רצון לקיים את השפעתו באיזור. התעצמות זו בכמות הנשק ובאיכותו, תוך חתירה לפיתוה סוגי־נשק קטלניים, מחייבת אותנו להיות מוכנים לפגוש את האויב במקרה של התמודדות לא רק כפי שהנו עכשיו אלא גם כפי שהוא עלול להיות בעוד חמש או עשר שנים.

ההתחרות בין המעצמות במזרח התיכון וניצולה הציני בידי תוקפנים, מוכיחים שבעולם של היום אין בעיות אזוריות קיימות קיום עצמי, במנותק מן המהלכים הגדולים של המדיניות הבינלאוּמית. לא די, כמובן, בהפגת המתיחות הבינלאוּמית כדי להביא בעיות מקומיות על פתרונן השלם. אולם הרפיית המתח בין המעצמות הגדולות היא עכשיו תנאי לפתרון – אם לא תנאי מספיק, הרי תנאי דרוּש. כל זמן שלא ירפה המתח הבינלאוּמי, הוא ישתלב בהכרח בכל סכסוך ויוסיף לו מימד מעמיק ומחמיר. כל זמן שהמתח קיים, יבקשו מעצמות גדולות לנצל קונסטלציות מקומיות כדי להגביר את השפעתן, ואילו תוקפנים מקומיים יבקשו להיעזר במעצמות גדולות למטרותיהם שלהם. הפסקת מירוץ החימוש והכונת המאמצים לפתרון סכסוכים בדרכי שלום – כל אלה לא ייתכנו אלא מתוך מאמץ מתואם של המעצמות להגיע לידי כך.

יש יסוד לתקוה שלא ייחסך בודאי כל מאמץ להגיע לידי הידברות (המלה הזאת אצלנו “באפנה” בזמן האחרון) עם ברית־המועצות. הידברות כזאת צופנת בחוּבה תקוה להוצאת הגורם המחמיר ביותר מתוך הסכסוך באזורנו – התחרות בין המעצמות הגדולות. אולי יוכלו וושינגטוֹן ומוסקבה גם יחד להגיע מתוך כך לדיבור בקול אחד למען השלום במזרח התיכון.

קיימים ועומדים איפוא כל אותם הגורמים שחייבו אותנו בעבר ובהוֹוה לשקידה על בטחוננו היסודי והשוטף גם יחד, לביצור כוננוּתנוּ לקראת האפשרות של מלחמת הכרעה להגנה על יכלתנו לעסוק במשימות־היסוד שלנו באין מחריד.

פיתוח מדינת ישראל וקיבוץ גלויותיו של עם ישראל אינם נושאי דברי הפעם. בכל זאת הייתי רוצה לומר על כך מלים אחדות כדי לרמוז לכל הפחות על מה אנו נקראים להגן ומה אנו מתבקשים להבטיח. מעשינו מכוּונים לימים שבהם יהיו כבר אחדים מן החניכים כאן רמטכ“לים או רמטכ”לים לשעבר, נאמר – לשנות השמונים של המאה הזאת. אם יצליחו מעשינו בידינו – נהיה אז ארבעה מיליונים יהודים כאן. נהיה בין חלוצי העולם להמתקת מי־ים ולהפרחת השממה. נלכד למשימות אלה את בני העם כולו מתוך העלאת הרמה הכללית, ומכוח עשייתנו החברתית והתרבותית נוכל להגביר את כוחנו כמרכז לעם היהודי כולו וכמופת ועזר לעמים חדשים. שקידתנו להבטיח מפעל זה, תמצית תקותו של העם היהודי לדורותיו, היא יסוד פעולתנו בתחום הבטחון והחוץ גם יחד.

כשם שבמכלול היחסים השוררים בעולם הערבי לא חלה איפוא התפתחות המצדיקה שינוי במחשבתנו הבטחונית, הוא הדבר גם במערכת יחסי־החוץ שלנו – גם מבחינה זו לא נשתנה דבר שיקל עלינו מן החובה להישען על כוחנו ולחשל יכולת ההרתעה. נכון שאנו מוסיפים לשקוד על רכישת ידידים. יש ערך מרתיע גם לידידות עצמה, בפרט כשבצדה באות הבטחות (ואני מאמין שזה דיבור שבכנוּת) על נכונות לחוש לעזרתנו אם נותקף. יש ערך עצום, כמובן, לאותם גילויי־ידידות המחזקים את כוחנו העצמי במישרין.

מותר לי בודאי לומר כאן, כי שני ביקורי – גם בארצות־הברית וגם בצרפת – היו מלוּוים גילויי ידידות מסוג זה. ואף־על־פי־כן, גם אם אין לומר שאנו נתונים בבדידות מלאה, אין לדבר לגבינו אותה המשמעות שיש ל“חוסר־הבדידות” לגבי מדינות אחרות.

מדינות רבות בחלקי־עולם שונים מאורגנות בבריתות. למשל, מדינות אירופיות, ואפילו קטנות, נשענות על הברית הצפון־אטלנטית והן משולבות במערך ההרתעה של הברית הזאת. גם להן חשובה ההרתעה. טוב שאויב יירתע, משיהיה צורך להתגונן בפניו ואפילו לנצחו. אך מדינות אלה באירופה יכולות אולי לותר על כוח־הרתעה עצמי מתוך הישענות על ההרתעה המשותפת של נאט“ו. כל ידידות שאנו טיפחנו עם מעצמות גדולות אינה מביאה אותנו למדרגה כזו. אין אנו בני־חורין לפטור את עצמנו – ואת צה”ל – מחובת חישול כוח ההרתעה.

נשארת בעינה גם השקידה על כך, שאם נותקף נוכל להעביר את המלחמה מאדמתנו והלאה. הסיסמה “נילחם על אדמת האויב” היא, כמובן, סיסמה מצודדת לגבי כל אומה ולשון בשעת מבחן. אולם לגבינו יש לה משמעות נוקבת שאיני צריך, בודאי, להסביר לקצינים בכירים בצה"ל: גודל המדינה, צורתה הגיאוגרפית, צוארי שטחה הצרים, קירבת מרכזי אוכלוסיה גדולים וחשובים אל הגבולות – כל אלה, אפילו כל אחד מהם בפני עצמו, דיים לעשות את התחוללות המלחמה על אדמתנו שלנו למותרות שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו. אם תינטש חלילה המערכה על אדמתנו שלנו, גם אם ננצח, יעלה לנו הנצחון בדמים מרובים ובחורבן גדול.

אשר למה שקרוי אצלנו הבטחון השוטף, אפשר להצביע על התקדמות יחסית. תמורה גדולה חלה בענין זה מאז מבצע סיני ומותר אולי לומר כי ישראל לבטח יושב. אדם היוצא לעבודת יומו הרחק מן הגבול, ואפילו בקירבתו, יש לו יסוד סביר לבטוח, כי ישוב לעת ערב אל משפחתו בריא ושלם.

אולם חלילה לנו להיתפס לאשליית שלוה בשל כך. גם אם נעלמה כיום מנופנו ההתנכלות הרצחנית כשיטה, נמשכים מקרי הסתננות לשם שוד או במסגרת פעולות מודיעין של האויב. כוחות אורבים ומתנכלים צופים אלינו בדריכות מן הגבולות גם אם עינם לפגיעה במדינה ולאו דוקא בפרט. האויבים למדו לכבד את כוחנו ולא תמיד מתרגמים הם איבתם ללשון המעשה המידי. גם הפעלת המוביל הארצי לא החמירה מבחינה זו את המצב, לפחות לעת עתה. תכניות התגובה שפורסמו ברוב רעש היו – אפילו לדעת מפרסמיהן – הלכה לימים רחוקים.

במצב זה כמעט טבעי הדבר, שהשאננות תגבר בציבור; ואין לך סכנה גדולה מזו. על רבבות החיילים – ועליכם – להביא לבתיהם את תודעת החומרה העקרונית של בעיית הבטחון, כדי למנוע זאת. אין אנו מבקשים לנו מאורעות־דמים שיזכירונו את מצבנו. ואולם אם היה צורך להזכיר לנו את סכנת השאננות לגבי הבטחון השוטף, באו ההתלקחויות וההתגרויוֹת שחלו באחרונה בגבול הסורי. פועלת כאן גם מגמה קבועה של שלטונות דמשק מאז חתימת הסכמי שביתת־הנשק: הרצון להפוך את העובדה הצבאית של אזורים מפורזים בגבול לעובדה מדינית של הזזת גבול ישראל מערבה.

מדינת ישראל לא תשלים אף עם מטרה אחת שהציבו לעצמם הסורים. גבולנו לא יופקר, ולא יופקרו ישובי הספר. ניסינו, ועודנו מנסים, להתגבר על ההתגרויות במיצוי כל האמצעים המדיניים, בדרבוּן האו“ם לעשות את תפקידו בשמירת השלום. אין אנו שׂשׂים להתנגשויות־דמים. אולם הסורים יודעים בלי ספק, כי האמצעים המדיניים אינם הדבר היחיד העומד לרשותנו. דומה, שאחרי המאורעות הידועים לכולנו בעבר, אין איש צריך להשלות את עצמו ביחס לנכונותה של המדינה וליכלתו של צה”ל לעקור תופעות כאלה משרשן.

אנו מצוּוים לשמור מכל משמר על כוחו ועל עצמתו של צה"ל. לשמור ולגבּר חיילים בפלדה, בידע ובאדם.

המדינה יכולה לעשות הרבה – והיא עושה ותעשה – בכל השטחים הללו. אולם, כמו בתחומי־פעולה עיקריים אחרים, לא יעלה חפצנו בלי חלוציות אישית. והייתי רוצה לומר כאן, במאמר מוסגר, משהו על הדיבורים שבאָפנה בדבר ההתפרקות מחלוציות. על מי אנו מדברים? היינו כאן פחות משבע מאות אלף יהודים עם קום המדינה. כמעט כפלים כמספר הזה באו אלינו מאז, ורובם בלי מטען חלוצי באו. לא היה להם ממה להתפרק. אם יש לדבר על תמורות יכולים אנו לעמוד משתאים ונדהמים נוכח הנחלת ערכי חלוציות להמונים גדולים, שלא היו מוכנים להם, ולא נוכח תופעות “התפרקות” מצד יחידים. בית־הספר והצבא היו שני צינורות עיקריים להנחלת ערכים לשכבות רחבות בעם. בית־הספר לילדים, וצה"ל לנוער בוגר יותר, היו לשני כוּרי־היתוך ענקים וכך עליהם להיות גם בעתיד.

עלינו להוסיף ולשקוד על הגברת המתח החלוצי ועל הגברת המתח הבטחוני כחלק ממנו. השירות בצה"ל, אף שהוא מוסדר בחוק, מחייב מסירות נפש, גישה חלוצית; ההתנדבות לצבא הקבע – לא־כל־שכן. ההתפתחות הכלכלית הגדולה העוברת על המדינה מעמידה פיתויים רבים לפני קצין צעיר המסיים את שירות החובה והבוחר את דרכו בחיים. שליחות ממלכתית וציבורית, בטחונית ואחרת, איננה יכולה להתחרות בפיתויים הללו. דבר אחד יש בודאי ביכלתנו לתת לחלוצי הבטחון ולחלוצי ההתישבות – עם תחושת הערך הרב של מעשיהם – את ההרגשה כי העם כולו והמדינה כולה מקיפים אותם בדאגתם ובאהבתם.

אני מקוה כי בכם, החניכים, המסיימים כאן היום, ובמפקדי צה"ל האחרים יהיה הכוח להעביר תחושה מחייבת זו לפקודיכם ולחניכיכם העומדים לפני קביעת דרכם. היו בטוחים, כי בצאתכם לעבודת הבטחון מלוה אתכם לב העם כולו.

---

יום סיני ־ יום השריון

מאת

לוי אשכול

בכנס קציני גייסות השריון, אוקטובר 1964

זכה השריון ואנו מציינים את יומו ביום סיני. יש כמובן קשר הדוק בין שני תכניו של היום הזה. ולא יתמה אדם לשאול מה ענין שריון אצל הר סיני. יש קשר, יש… משתי בחינותיו של היום הזה גם יחד טוב לנו שנפתח בציון ההתרחשויות המדיניות האחרונות המגדירות את המסגרת והמשוות את התוכן למחשבתנו הבטחונית.

נזדמן לי לא מכבר לעסוק בכנסת בניתוח תוצאותיהן של שתי הועידות שקיימו בקהיר ראשי ממשלות ערב. הזכרתי שם – מלבד המשמעות המדינית הטהורה של ההחלטות, שיש בהן הפרה גסה של מגילת האו“ם, בעוד האו”ם והעולם כולו שומעים ומחרישים – שני אספקטים בטחוניים ברורים: את המזימות והאיומים לפגוע בפיתוחה של המדינה בכלל ובשאיבת המים מן הכנרת בפרט, ואת העברת נקודת־הכובד של מזימת התוקפנות לתכנון זדוני לטוָח ארוך.

שני הדברים יש להם השלכה ברורה על הנדרש מכם, על תוכן עבודתכם היום־יומית.

קודם כל משהו על המתחייב מן התכנון התוקפני לטוח ארוך, המתעטף באיצטלה של מתינות. ה“מתינות” המדומה הזאת מתעה וכוזבת. אין כאן שום נסיגה מן היעד הסופי, שהוא להתגרות בישראל במלחמה. המצרים לא השלימו עם עובדת קיומה של ישראל על המפה. רק לגבי התכנון, איך להעבירה מן העולם, נכונים הם להביא בחשבון את קיוּם ישראל. הם עמדו אמנם על כך, כי מאזן היכולת בפועל הופך כל התרברבות בדבר התקפה מידית מהירה ומכרעת לדיבור ריק שאין שוברו בצדו. המצרים משליכים את יהבם על הכנה מדודה להכרעה, לא לאלתר כי אם לעתיד לבוא. הם מבקשים לממש את היכולת הגנוזה בכוח־האדם הרב של מדינות ערב ובמקורות האספקה המועמדים לרשותן בשפע ובחצי חינם. שלוחיו של שליט מצרים סובבים בבירות ערב כדי לשלב את ממשלותיהן של הארצות הללו בהיערכות הזאת. הם מלמדים את השליטים המקומיים צנע בדיבורי רהב, תוך כדי הכנות לעתיד, ליום שבו יחשבו המצרים כי נתעצמו דיים לקום עלינו. אולי אין השליטים המקומיים תלמידים טובים כל כך מבחינת הצנע בדיבור. דברי הרהב שהם משמיעים מפקידה לפקידה מעידים על תורת רבותיהם המצרים שבבני מעיהם. היא לא נשתנתה מיסודה. ומכל מקום כבר פועל פיקוד מאוחד המנסה לבסס את מעמדו ואת השפעתו בקרב צבאות ערב.

הכרת הלבוש החדש, פרוות הכבשים החדשים, שלובשת התוקפנות הערבית שמרכזה במצרים, צריכה להעמיק חדוֹר לתודעתנו הבטחונית.

התעצמותנו בכלל, ובניית כוח השריון שלנו בפרט, ייכוֹנו מתוך ידיעת הנתון היסודי הזה. את מערכות האויב עלינו לתפוס תפיסה דינמית, להביא בחשבון את אפשרויות התפתחותן בעתיד. כשאנו באים לפתח, לאמן ולגבש את כוחן של זרועות צה"ל, עלינו לראות את האויב המתיצב מולנו כפי שהוא עלול להיות לעת הכרעה. אל לנו להשלות את עצמנו ולהתנחם בעדיפות איכותית סטאטית על האויב כפי שהוא כיום, הן מבחינה מספרית, הן מבחינת ציוּדו והן מבחינת איכות החייל המתיצב מולנו. עד שיבוא השלום נהיה נתונים במירוץ בלתי־פוסק עם העתיד, תוך מתיחת מקורותינו, משאבינו ויכלתנו עד קצה גבול האפשר. כל זמן שההתנכלות לישראל היא גורם מדיני קיים, לא נוכל לנוח ולשקוט על שמרינו, לא נוכל לומר כי הנה עשינו די ולא יידרש מאתנו עוד. תמיד ניתבע לעוד מאמץ, להתקדמות נוספת, למחשבה חדשה, ליכולת הסתגלות ויישום, לנכונות לחרוג מן המחשבה הנועזת של אתמול, שהפכה להיות השיגרה של היום.

עם ריכוז מחשבתנו על העתיד, חייבים אנו בפקיחת עין ובנכונות־מעשה מתמדת נוכח המתרחש על סביבותינו כבר כיום.

בהקשר לועידות הפסגה הערביות, מתחייבת מכאן שימת־לב מיוחדת למזימת ההתנכלות בתכניותינו לגבי שאיבת מי הכנרת.

אמרנו, כי מנוי וגמור עמנו לשאוב מים מן הכנרת בגדר הכמויות שנקבעו בתכנית המאוחדת וכי נתנגד לצעדים חד־צדדיים ובלתי־חוקיים מצד מדינות ערב ונפעל לשמירת זכויותינו החיוניות. אני חוזר ואומר את הדברים הללו באזניכם, מפקדים. אתם, המאמנים ידיכם לקרב ואצבעותיכם למלחמה, יודעים וחייבים לדעת עד מה עזה שאיפתנו לשלום. מלבד כל השיקולים העקרוניים, האנושיים והמדיניים, זקוקים אנו לשלום זה בראש ובראשונה כדי שנוכל לעמוד במשימותינו היסודיות, בפיתוח ובקליטת אחים. מכאן, שאם תהיה התנכלות במשימות־היסוד האלה (והן אחוזות ושלובות זו בזו) נעמוד על זכויותינו החיוניות בכוחנו הצבאי. אוֹיב שיפרש את שאיפת השלום הכנה והמתמדת שלנו כחולשה, כהשלמה עם הצרת צעדינו, ישגה משגה פאטאלי וייוכח להוָתו, כי הפוגע בנו לא יינקה.

“הפוגע בנו לא יינקה” – זהו גם לקח־היסוד המדיני והבטחוני הקיים ועומד מאז מבצע סיני, שביום השנה לתחילתו אנו מתכנסים כאן. לקח זה הוא גם המפתח להבנת פירותיו הקיימים של המבצע כיום. קודם־כל – השלוה היחסית בגבול. זוהי, אמנם, שלוה יחסית בלבד. מתחת לפני השטח השלו סוערים גלים זדונים. עדים אנו להתנכלות מתמדת בגבול הצפוני מתוך נסיון לערער על ריבונותינו בשטחים ישראליים; הדבר מחייב כמובן עמידה על המשמר.

בכל זאת לא חזרו עוד הימים שלפני סיני. לא חזרה עוד ההתנכלות לחיים ולרכוש כשיטת־מלחמה צבאית ומדינית. יש להניח, כי אלה משליטי ערב שהיו רוצים בכך מבינים יפה במה כרוך הדבר בשבילם. זכר העבר הקרוב ודריכותו המתמדת של צה"ל, העומד על משמר שלמות הגבול וקדושת החיים, מרתיעים את אויבינו ומשמשים לנו מקור לא אכזב להרגשת בטחון. וכאשר אזר עוז גיבור־הפה הגדול, שליט סוריה, להתרברב בכוחו לעומתנו בועידת הפסגה, העמידוהו עמיתיו שלו על טעותו.

יום זה הוא גם יומו של השער הימי בדרומה של הארץ, הפתוח והמתפתח בזכות מבצע סיני. השיט לאילת וממנה הוא עורק חיים למדינה ולמִשקה. חשיבותו גוברת והולכת ככל שתנופת הפיתוח שלנו נעה דרומה.

מצרים מוסיפה להתעלם מדעת־הקהל העולמית ומביטויה במועצת הבטחון של האו"ם בדבר חובתה לקיים את חופש השיט בתעלת סואץ. היא מעלה לשם כך טענת־כזב משפטית, טענה מדינית אוילית ובטלה בדבר זכויותיה כצד לוחם. הנחת־היסוד הזאת נדחתה כנימוק, וכיום אין היא אלא עדות מתמדת לתוקפנות הבלתי־מתפשרת של שלטונות קהיר. ונזכור, כי גם הבטחות, שניתנו לנו בענין זה ממקומות מכובדים מאד, לא קוימו.

מבצע סיני הוא לנו ציון־דרך, עובדה היסטורית חיה, מאורע צבאי ומדיני הנותן את אותותיו בהוייתנו גם כיום. אך גם על מבצע קדש, שלפני שמונה שנים, אין לומר: כזה ראה וקדש ביחס לעתיד. רבות דוּבּר על המשגה הצבאי הקלאסי שבהתכוננות למלחמה שעברה במקום למלחמה הבאה. דבר זה חל על הבחינה המדינית, לא פחות מאשר על הבחינה הצבאית הטהורה.

כשם שכל מלחמה בנויה על מערכת נתונים צבאיים שאיננה חוזרת על עצמה, כן גם כל סיטואציה מדינית מורכבת מגורמים חד־פעמיים. גם לענין זה נכונה איפוא אימרתו הקלאסית של קלאוזביץ, כי “המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים”. שתיהן נמצאות בתנועה מתמדת; שתיהן מחייבות מחשבה דינמית מתוך ציפיה לעתיד.

ובכל זאת זקוקים אנו לנסיון, ונסיון אינו נרכש מן העתיד. לומדים אנו לקח מן העבר, גם לקח צבאי, בתנאי שנזכור את המגבלות המתחייבות מנסיבות חד־פעמיות.

לא לכם עלי לספר על חלקו המפואר של השריון במבצע סיני. מהירות פעולתו וכוח ההלם שלו, ארגונו המעולה מראש, השתלבותו היעילה בזרועות צבאיות אחרות להשגת הנצחון, היכולת הארגונית והלוגיסטית למשוך אחריו את האספקה ואת השירותים בלי לפגוע במהירות הפעולה, תושיית המפקדים בכל הדרגים – כל אלה הם לקחים ונכסים שיעמדו לחיל־השריון ולכולנו אם שוב יצטרך לגלות את יכלתו בשדה המערכה.

בכל מלחמה עתידה ישוב השריון להיות משענתם העיקרית של כוחות היבשה. ביכלתו להתמודד עם נשקו של האויב, כפי שהנו וכפי שיהיה, המפתח לקרב היבשה. כמובן, גם להבא לא יהיה לנו השריון בן יחיד. ובודאי לא תיפגעו ולא תקנאו, כי אם להיפך. כשם שפעולתו שלו מותנית בשילוב כל שירותיו מתוך דבקות במשימה, כן גם פעולתו של השריון אחוזה ודבוקה בפעולותיהן של שאר זרועות צה"ל, מסייעת להן ונעזרת בהן, וחשיבות השליטה באויר בימי מבצע סיני תוכיח.

כדי שימלא חיל־השריון את ייעודו בהוֹוה ובעתיד, חייבים אנו להגדיל את עצמתו, לתת לו ציוּד טוב, שיוכל לצאת בו להתמודדות סבירה, בסיכוי לנַצח. צריך שתעמוד לו היכולת להתמודד עם הכלים שבידי האויב. דרושה גמישות רבה במחשבה, כושר־הסתגלות מהיר לתנאים חדשים בכל הדרגים. ידע כל חייל להפיק את מירב התועלת מן הכלים שבידו, להשתמש בהם גם בתנאים שלא נועדו להם מטבע ברייתם. תעמוד לנו התושיה במקום שיחסר הצייד בכמות ובאיכות.

בימים אלה חל, כידוע, יובל החמישים לפרוץ מלחמת־העולם הראשונה. היסטוריונים רבים נזקקים לה עתה ומזכירים את מאורעותיה המרכזיים. בין השאר חזרו רבים ותיארו את פרשת הצלתה של פאריס בשנת 1915, כאשר גייס הגנרל גאליינו את מוניותיה הישנות של בירת צרפת כדי להטיל מיד כוחות לקרב על המַרנה. יש אומרים שבכך חרץ את גורל המלחמה. ומבשרי חזיתי: בימי המצור על ירושלים, כשצפוי היה רעב לתושבים, גייסנו צבא סבלים מקרב פועלי תל־אביב והם נשאו שקי קמח על גביהם מרחק רב. הכלים שברשותכם אינם מוניות ישנות. אבל העקרון נשאר: כושר תושיה ואִלתור תוך ניצול כל הנתונים העומדים לרשותנו. כפי שאמר המשורר: “ובכף – כל הבא אל הכף”.

אנו נעשה הכל כדי לתת לכם את מיטב הכלים, ולא אפרט בזה כאן מחשש אוזן הרע, במלים פשוטות יותר: אזנים לכותל. קלטו אותם יפה, טפלוּ בהם באהבה, הם יקרים ונדירים ובכוחם לחולל גדולות בידי היקר לנו מכל יקר: האדם – המפקד והחייל.

---

הודעת הממשלה: ועידת הפסגה הערבית השניה; המדענים הגרמנים במצרים; חוק ההתישנוּת על פשעי הנאצים

מאת

לוי אשכול

ועידת־הפסגה הערבית השניה

אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה,

בשלהי המושב הקודם קיימה הכנסת דיון מדיני בעקבות הדינים־והחשבונות שמסרתי בשובי מארצות־הברית ומצרפת. דיוננו היום, שגם הוא נערך בצמידות לענין מדיני מסוים, הריהו, במידה רבה, המשך לדיון ההוא. אפתח איפוא את דברי מתוך התיחסות לענין מדיני מרכזי אחד שהעסיק את הממשלה בינתים. כונתי לועידת־הפסגה הערבית השניה ולתוצאותיה.

הממשלה פירסמה בענין זה הודעה לפני כחודש ימים ובודאי זכורים לחברי הכנסת שני היסודות העיקריים באותה הודעה: הוקענו את העובדה, שמדינות החברות באו“ם מתכנסות להכריז בגלוי על מזימה להכחיד מדינה אחרת, גם היא חברה באו”ם, בלי שהארגון הבינלאומי ממחה בידן; ושנית – קבענו, נוכה האיוּמים מקהיר, כי מנוי וגמור עמנו לשאוב מים מן הכנרת במסגרת הכמויות שנקבעו בתכנית המאוחדת, וכי נתנגד לצעדים חד־צדדיים ובלתי חוקיים מצד מדינות ערב, ונפעל לשמירת זכויותינו החיוּניות.

בהערכת הסיכום של שתי ועידות הפסגה הערביות מעל במה זו, הייתי רוצה להצביע על עוד צד אחד של הבעיה, שיש לו חשיבות מיוחדת בשבילנו, כשאנו באים לחשב את דרכנו לקראת הבאות.

באחרונה נראה כאילו גזרו על עצמם דוברים ערביים שונים קצת צנע בדיבורים על תוקפנות מידית. נראים כאילו סימני פכחון בדברים הנאמרים והנכתבים, בפרט במצרים. ודוקא פכחון זה צריך לדעת להעריך כערכו ולהבין כי אין בכך משום התפתחות חיובית. נהפוך הוא: זוהי עדות להעברת נקודת־הכובד מסיסמאות לאומניות, שאין (ולא יכול להיות) להן כיסוי ממשי, לשיטה של הכנה יסודית להתמודדות מכרעת, שלא תבוא מיד אלא בשעה שיחשבו המצרים כי כוחם אתם.

צריך להדגיש, כי במצב הכוחות הקיים מכירים הם בכוחנו המרתיע וביכלתנו להעמיד איכות מול כמות. לכן שׂמים המצרים את מבטחם בתהליך מדוד ומכוון של הפיכת הכמות לאיכות, של הפקת מירב התועלת מן המשאבים ומכוח־האדם הגדול שלהם. מישהו מנסה לתאר זאת כמתינות. זוהי אשליה מטעה ומסוכנת. ה“מתונים” המדומים הללו אינם מדברים במונחים של חיפוש פתרונות למען קיוּם משותף בעתיד, אלא של הכרעה מלחמתית בעתיד; ההבדל בין המתונים, כביכול, לבין האחרים איננו במטרה אלא בדרכים להשׂגתה, ועצת המתונים היא המסוכנת מן השתים. לכן, בעוד שאין מקום להזדעקות בת־רגע, שסופה לדעוך משיתברר כי אין איש מייעד לנו מלחמה למחר – חס לנו מלהיתפס לשאננות.

המדענים הגרמנים במצרים

הקדמתי את הדברים האלה באשר זוהי, לדעתי, המסגרת הנכונה לכל דיון הנוגע להתעצמות האויב ולמזימותיו. זה גם הרקע לאותה התפתחות שהיתה המניע הישיר למסירת הודעתי זו בכנסת: כונתי לתשובה שניתנה על־ידי ראש ממשלת מערב גרמניה, הד"ר ארהארד, על שאלת עתונאי בדבר האפשרויות להחזיר את המדענים הגרמנים העוסקים בפיתוח אמצעי־לחימה במצרים.

מכיון שהפרסומים הבולטים סביב התשובה לא העמידו את דברי הד"ר ארהארד על דיוקם, ראוי שאביא לפני הבית קודם־כל את עצם הדברים כפי שנאמרו – ואני מצטט:

“אילו ראיתי אפשרויות מעשיות ויעילות, קל היה לענות על השאלה, אולם כאן ישבו המשפטנים על המדוכה ואף שאלו בארצות אחרות מה פני הדברים שם ומה האפשרויות העשויות לבוא שם בחשבון. אפשרות מעשית אין, ולחוקק חוק למראית־עין בלבד הוא, לדעתי, דבר מגוּנה. מובן מאליו שאנו מצטערים על פעילות זו, עד כמה שעושים אותה באיזור שבו היא עלולה להפר את שלום העולם, ושומה עלי לבטא זאת בבהירות גמורה. ואולם, מצד שני עדיין נמצאת האפשרות הישירה בבדיקה. גם הבונדסטאג יעסוק בזה. קיימת הצעת המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית, אבל מבחינה משפטית אי־אפשר לערוב, שעם חקיקת איזה חוק שהוא כבר הוצאנו את האנשים או שהחזרנו אותם לגרמניה”.

עד כאן לשונו של ראש ממשלת מערב־גרמניה. אפשר איפוא להסיק, כי לא חל שינוי בעצם גישתו השלילית של ד“ר ארהארד לפעולת המדענים. יש כאן הבעת ספק ביעילות האמצעים שבחקיקה המוצעת. גם הדברים שהשמיעוּ בענין זה בעבר הד”ר ארהארד עצמו וקודמו בתפקיד, הד"ר אדנאואר, שגינו את המדענים והבטיחו לפעול בענין זה – אינם מצביעים על פירוש אחר.

לא מן המותר, אולי, להזכיר כאן קצת עובדות (ואולי מוטב לומר: מעשים ועובדות) בקשר לגישתה של ממשלת גרמניה המערבית לענין. הידיעות הראשונות, כזכור, על מדענים גרמנים העוסקים בפיתוח אמצעי לחימה במצרים, נתגבשו אצלנו לפני כשנתים, וכעבור חדשים אחדים מסרה בענין זה שרת־החוץ הודעה בכנסת. בסמוך לכך הודיע דובר ממשלת בון כי ממשלתו מגנה את פעולת המדענים, הפעילה את השפעתה להחזרתם, ותמשיך במאמציה בכיוון זה. ברוח זו נתפרסמה כעבור ימים אחדים הודעת כל הסיעות בבונדסטאג, ובה היסוד הנוסף: כי שלוש הסיעות יעשו כמיטב יכלתן כדי לממש מיד את ההסדרים התחיקתיים הדרוּשים.

עוד הודעה של דובר ממשלת בון באותה רוח פורסמה בסוף שנת 1963. אז ראתה ממשלת גרמניה המערבית את הדרך הטובה ביותר בהרחבת חוק הדרכונים. כידוע, לא יצא הדבר לפועל. דברי גינוי והסתייגות מפעילות מדענים גרמנים במצרים נתפרסמו, ועודם מתפרסמים, בטלביזיה, ברדיו הגרמני ובמרבית העתונים המערב־גרמניים. אישי ציבור, מנהיגי מפלגות ואיגודים מקצועיים חזרו והביעו את דעתם השלילית על פעולת המדענים. אך מבחינה מעשית לא נשתנה, לצערנו, דבר.

אוסיף כאן מה שידוע, כי לפני שבועות אחדים שיגרתי לראש ממשלת גרמניה המערבית אגרת אישית בענין זה. ולאחרונה, כשהגיעו הדים ראשונים על דבריו של ד"ר ארהארד במסיבת עתונאים, פורסמה בענין זה גם הודעה של דובר משרד החוץ שלנו.

ההתמרמרות העוברת בלב כולנו נוכח פעולתם של מדענים גרמנים בשירות מכונת המלחמה המצרית נובעת משני מקורות: קודם כל, החרדה למשמע הצירוף “גרמנים ומזימות התנכלות נגדנו” יש לה שרשים היסטוריים, שאינם ניתנים למחִיה. חורבן גולת יהודי אירופה, שחוללה גרמניה בשנים של ליקוי המאורות בעם הגרמני, יהיה לעולם חלק מתודעתנו הקיבוצית והאישית גם יחד. אביע את התקוה כי טובי העם הגרמני וממשלתו מבינים היטב לתחושה זו; וזכאים אנו לתבוע מהם ולקוות כי ההכרה שלא ייתכן עוד שתישלח יד גרמנית בעם היהודי, תחדור לעומק התודעה והתחושה של העם הגרמני כולו, וכי הדבר לא ייעשה לא במישרין ולא בעקיפין.

ואל יפטרו את התקוממותנו המוסרית על פעולת המדענים כגישה אי־רציונלית גרידא. עם, שעבר עליו מה שיעבר על עמנו, זכאי בענינים אלה להבנה מסוג אחר. וכאשר באים ומנחמים אותנו כי אנו מפריזים בגודל הסכנה – נאמר, כי אילו בא מישהו בשנות השלושים והיה מזהיר מפני אפס קצהו של החורבן שפקד את הגולה היהודית באירופה בימי המלחמה, היו בודאי אומרים הטובים בידידינו לא רק שזוהי הפרזה, אלא שבודאי נסתתרה בינתו של האומר והמזהיר. אל עם בעל נסיון היסטורי כזה אי־אפשר לבוא בטענה של הפרזה ובטענה של אי־רציונליות.

אומרים לנו כי מספרם של המדענים בשירות מכונת המלחמה המצרית הוא כיום מועט (ומי יודע בדיוק). אבל נניח. גם אם כיום הוא מועט – הוא עלול לגדול. אומרים כי הפועלים שם הם מנמושות העם הגרמני. אולם מי לידינו יתקע, ומי יתקע לידי האומרים זאת – גם לאומרים מתוך כונה טובה – שבעתיד לא יבואו חשובים מהם? היו גם שהתחכמו לטעון, שפעולת המדענים היא בכלל אפילו לטובתנו – ואת הנימוקים שמעתם. ו“חכמים” כאלה נמצאו אפילו מחוץ לגרמניה. לא אכנס אתם בויכוח; מספיק הטון הסארקאסטי שלי ביחס ל“חכמים” אלה. די שנעלה בדעתנו את הצירוף של משטמה ערבית עיורת עם כושר הביצוע הרצחני שבימי היטלר, כדי שתוחור לנו התמונה. הדברים אמורים במדענים ובמומחים מסוג זה מכל ארץ שהיא; על אחת כמה וכמה בגרמנים.

וכאן אני מגיע למקור השני לדאגתנו ולחרדתנו בענין המדענים, וזה: עצם הסכנה שבפעולתם, בפרט כשנזכור את ההדגשה על תכנון לטוח ארוך במכונת־המלחמה הערבית המכוּונת נגדנו.

כבר אמרתי בכנסת, בעת שהשיבותי על הויכוח המדיני בשלהי המושב הקודם, וגם בהזדמנויות אחרות, כי לגבי ערך פעולתם של המדענים יש לנו חילוקי־דעות גם עם ידידים בחוץ־לארץ, המסבירים לנו כי אין הסכנה הישירה מרובה. אין אנו יכולים להתעלם מכל חיזוק ומכל עידוד הניתן למכונת־המלחמה הנאצרית, המתעצמת מתוך מטרה מוצהרת לתקוף את ישראל.

אמנם, טוב שיזכרו: אין אנו דלים מכוח עצמי, ואין אנו חסרי ידידים בעולם. והמשעשע את נפשו בחלומות תוקפנות ונקם – עושה את החשבון בלי “בעל־הבית”. אין אנו נושאים את נפשנו למבחן כוח, אף שאנו בטוחים ביכלתנו לעמוד בו כיאות.

וראוי להזהיר כי במציאות המדינית של ימינו קשה ואף מסוכן לדבר על סכסוכים לוקאליים בלבד. מלחמה שתיפתח על־ידי תוקפנות ערבית נגד ישראל, ובעזרת מדענים גרמנים, עלולה לחרוג מן האיזור ולאיים בתבערה רבת־ממדים. שיקול זה מוסיף משנה תוקף, הן לתביעתנו המיוחדת להפסקת פעילותם של המדענים הגרמנים בשירות מכונת־המלחמה המצרית וכן לתביעתנו הכללית להפסקת מירוץ החימוש ולמתן תוקף כללי, מקיף, לחובה לפתור כל חילוקי־דעות בינלאומיים בדרכי שלום. אני חוזר ואומר: תוקף כללי ואוניברסלי, בלי להוציא את ישראל מן הכלל, כפי שמרשה לעצמו לעשות זאת שליט מצרים.

ישראל תומכת בכל לבה בהפגת מתיחות המלחמה הקרה בעולם כולו ובאזורנו בפרט. על המעצמות הגדולות להימנע מלספק נשק התקפה לכל מדינה באיזור, המאיימת בתוקפנות על מדינה אחרת והממאנת לקיים יחסי שלום עם כל שכנותיה. יש לשים קץ למירוץ החימוש מתוך הסכמה הדדית.

הדברים הללו אמורים בכל סיוע הניתן לתוקפן, קל וחומר בעזרה המושטת בידי מדענים גרמנים דוקא, למדינות המתכננות תוקפנות נגדנו, ובכך הם בעצם מתכוננים להמשיך חשבון עקוב מדם, שטובי העם הגרמני, כפי שאני מקוה, מבקשים להיטהר הימנו.

דומה, כמעט ללא ספק, אפשר לומר, שבעצם הערכת פעילות המדענים הגרמנים במצרים ובתביעה להפסקתה יש הסכמה כללית בבית הזה. אולם עם זאת איני פטור מחובתי להדגיש את השיקולים החייבים להעמיד את הדין־ודברים שבינינו לבין גרמניה בענין כאוב זה במקומו הנכון, דהיינו, בהקשר הכולל של המסכת המדינית־בטחונית של עמנו.

וקודם כל חייבים אנו בשמירת חוש הכיווּן. מקור מזימת התוקפנות כיום הוא קהיר. בנסיונותיה להבטיח לעצמה את ההגמוניה במדינות ערב היא הניפה את דגל המלחמה. משולחיה סובבים בבירות ערב ומנסים לשלבן בתכניות המלחמה בישראל בפיתויים ובאיומים גם יחד.

מצרים מפעילה, כפי שאמרתי, השפעה ממתנת כביכול, לא כדי להביא לידי פתרון של שלום, אלא כדי להילחם בתנאים נוחים יותר, כפי שנראה לה. הסעד המוסרי והממשי הניתן לנשיא מצרים מצד מעצמות אדירות, מחזק את ידיו להשתלטות ומגבש את תקוותיו למלא את תאותו.

ושוב נזכיר, כי העולם התרבותי כולו, בביטויו הארגוני באו“ם, עדיין לא הורה בלשון ברורה שאין הוא מוכן לסבול מזימות כאלה בקרבו. אין אנוּ יכולים לקבל את הדיבורים הרמים על קיום השלום בעולם, אם אין בצדם הוקעה חד־משמעית לגבי תוקפנות גלויה ומוצהרת ולגבי מזימות מלחמה וחורבן. אי־אפשר להחזיק בעקרונות מגילת האו”ם ולהניח למדינות החברות באו"ם לחרוש מזימות בריש־גלי ובאין מפריע; אין ליישב השתתפוּת בעצרת וישיבה במועצת הבטחון עם הפרת הבטחון הזה על־ידי אימוץ ידים תוקפניות בדרכים שונות. נגביר ונמצה את התביעה מכל גורם המסייע למצרים בחישול מכונת התוקפנות שלה, אם סיוּע במעשה ואם סיוע במחדל ואם סיוע בדיבור־פה, למען יפסיק זאת לאלתר. לא נעלם מאתנו, כי רבות מן המדינות שהיו שותפות, בעבר הלא רחוק ובעבר הקרוב ביותר, להחלטות ראוָה, כגון אלה שנתקבלו בקהיר, בועידת הבלתי־מזדהים, ובועידות דומות לפני כן, לא היו שלמות אתן. אולם אף שהשלימו עם ההצהרה בלב ולב, באי־רצון ומתוך סלידה, תחת לחץ הסחטנות המצרית והערבית – יש לצפות גם מהן שיימנעו מתשלום מס־שפתים לתוקפן.

ועוד שיקול שרציתי להביאו ולציינו, והוא כרוך במכלול הקשרים המיוחד שבינינו לבין גרמניה של היום. אסור שייוָצר רושם בדעת הציבוּר, כאילו מתמצית סוגיה זו רק במרירות ובזעם שנוצרו אצלנו סביב פעולתו של קומץ מדענים חסרי מצפון ומעצור.

מעמדה הכלכלי והמדיני של גרמניה המערבית בתוך אירופה גובר והולך. אנו מעונינים בהידוק קשרינו עם אירופה על כל מדינותיה, על מוסדותיה המשותפים, על הכלים הכלכליים השלובים שהקימה, ועודנה מקימה, כאשר גרמניה היא אחד הגורמים המכריעים בהם. לא תשרת את ענינה של ישראל יצירת מתיחות בינינו לבין מערב־אירופה, הכוללת את גרמניה המתחדשת בתוכה. ליחסים בינינו יש משמעות כבדת־משקל לגבי התעצמותנו בכל התחומים. התפקיד השמור מבחינה זו לגרמניה המערבית בעולם המערבי ובאירופה, מחייב הערכה והתחשבות ענינית ומקיפה. ועל הכל – הרי אנו מדברים בעם בן עשרות מיליונים, שפורצים בתוכו כוחות התחדשות והתנערות מן העבר הקרוב, שהיו לו גם פרקים אחרים בעברו וביחסיו עם עמנוּ; מותר לקוות שיש בו כוחות גנוזים גדולים לעתיד ושגם הוא אינו נושא את נפשו להגברת המתיחות בינו לבין העם היהודי בעולם כולו, והעם הגרמני אינו צריך להיות מעונין במתיחות כזאת בינו ובין העם היהודי בעולם כולו.

אמרתי את כל הדברים הללו לא כדי למעט מעצמת תביעתנו המוסרית שיחדל שיתופם של מדענים גרמנים במכונת־מלחמה המכוּונת נגדנו במוצהר ובגלוי. איני רוצה להשיא עצות לממשלת מערב־גרמניה, לנבחריה ולעמה מה הם האמצעים הטובים ביותר לתכלית זו. הם יושבים על מדוכה זו ועליהם למצוא את הפתרון. עם זאת נאמר, כי לא ייתכן שייבּצר ממדינה אדירה להביא את יחסה השלילי המוצהר אל פעולת המדענים לידי ביטוי חוקי ומוחשי. לא יתכן שייבּצר מעם שלם, החייב להתיצב פנים אל פנים מול עברוֹ הקרוב, להוקיע ולהקיא מתוכו אבר מנוּון, המתנכל למצוא לעבר זה המשך בימינו שלנו.

כולנו רוצים לקוות, כי העם הגרמני סולל לעצמו דרך חדשה על חורבות עברו המחריד. תצא הקריאה אל העם הזה ואל ממשלתו למצות את הדין עם עברו עד תום ולא להניח עוד לעבר הזה לשוב ולעלות. המוני העם, הנוער, נשים ואמהות, העתונות, הרדיו והטלביזיה, מיליוני החברים באותם האיגודים המקצועיים עצמם שגינו את פעולת המדענים – המשכילים, הנוער הלומד ומוריו בכל הדרגים – כל אלה יש בכוחם ליצור את האוירה שתעורר כל איש גרמני, איש מדע, טכנאי וסתם אדם, לאסוף את ידו מלתת סעד לאויבינו בנפש.

חוק ההתישנות של פשעי הנאצים

ולענין חשבונו של העם הגרמני עם עברו שלו שייך גם דבר התישנוהם של פשעי הנאצים, העתידה לחול בגרמניה המערבית בחודש מאי הקרוב.

תחושת כולנו דיברה מגרונו של שופט בית־המשפט העליון, פרופ' משה זילברג, כשאמר לפני כשלושה שבועות בפסק־דין בענין פלילי את הדברים הבאים:

“הנה הולך ומתקרב יום 8 במאי 1965, היום בו יתישנו על פי החוק הגרמני כל פשעי הנאצים, למרות מה שרישומם עדיין ניכר, וארסם עודנו מפעפע, בשכבות שונות של האוכלוסיה. צדקה איפוא הועדה המשפטית של ארגוני המרי הצרפתי והבינלאוּמי, שהתכנסה בפאריס ביום 2 ביולי 1964, ודרשה מגרמניה ושאר “ארצות המקלט” של הנאצים לבטל כליל את התישנותם של פשעי הנאצים ועוזריהם או – לפחות – להאריך את תקופת התישנותם מ־20 ל־30 שנה (אחרי כניעת גרמניה), היינו עד חודש מאי 1975”.

עד כאן לשונו. הפרופ' זילברג הגדיר לפני כן, כי “לגבי הפשעים המפלצתיים של הברברים הניאו־גרמנים”, מעיד נסיון המציאות, כי “תקופת ההתישנות היא קצרה מדי ואין סיפק בידה להגליד את פצעי העבר או לעמֵם את זכרם”.

באותה מסיבת־עתונאים שהזכרתי בראשית דברי אמר אמנם ראש ממשלת מערב־גרמניה, כי בהתחשב בחומר המצוי בידי ממשלתו אפשר יהיה לפתוח בהליכים משפטיים כמעט בכל המקרים הללו. עם זאת הוא חיוה דעה אישית, שיש צורך להאריך את תקופת ההתישנות לגבי רצח ולגבי מעשי זועה, כדי שלא יתחמקו מעונש גם אותם הפושעים שהחומר להרשיעם יתגלה אחרי 8 במאי.

רוצה אני לקוות, כי דעה אישית זאת של פרופ' ארהארד תהיה לנחלת העם הגרמני וממשלתו, לנחלת בית־הנבחרים של מערב גרמניה. מעבר להתישנות מעשי הפושעים קיימת בעיית הפשע ההיסטורי. פשע כזה אינו מתישן באופן קאלנדרי. אם רוצים הגרמנים שיהא דבר זה נחלת העבר – חובה עליהם לדאוג שלא תחול ההתישנות על הפושעים והרוצחים עצמם.

דברי תשובה בכנסת, 18 באוקטובר 1964

אישי היושב־ראש, חברי הכנסת,

לאחר הויכוח על הודעתי מלפני שבוע חלו כמה התפתחויות, שחובתי להרחיב עליהן את הדיבור. מצד אחד כונתי להודעת ראש ממשלת מערב־גרמניה, הפרופ' ארהארד, שנמסרה לפני ארבעה ימים בתוך מסגרת נאום הפתיחה בויכוח על התקציב בבונדסטאג. מלבד זאת אעיר גם על כמה מאורעות עולמיים.

דומה, שמבחינה מהותית לא תהא זו סטיה מן המקובל והרצוי בדיון פרלמנטרי, אם אתיחס בראשונה לדברי ראש ממשלת מערב־גרמניה. שהרי בכל זאת אסור לשכוח, שהויכוח העיקרי בשאלת המדענים מתנהל בינינו לבין גרמניה; הויכוח בינינו לבין עצמנו הוא שולי, ולולא אדיקותה של האופוזיציה בהקנטת הממשלה, הוא אולי אפילו מיותר, שהרי הבית כולו מאוחד בתביעה לסילוק המדענים ממצרים, וחייבת הכנסת כולה להתרכז בתביעה ובתקוה כי אכן יקום הדבר.

קודם כל, משהו על הרקע הכללי של דברי הפרופ' ארהארד, בדבר מערכת היחסים הכוללת בין שתי המדינות. יש להעריך את הערתו, כי יחסה של גרמניה אל מדינת ישראל – ואני מצטט – “איננו נקבע על־ידי שיקולים מדיניים בלבד, אי־אפשר לנתקו מן הנטל שהעמיס הנציונל־סוציאליזם על העם הגרמני”. עד כאן לשונו. חשוב, אמנם, שהאיש העומד בראש הנהגתה המדינית של גרמניה המערבית מכיר בעקרון זה. אולם כיצד מיישבים הכרה כזאת, כשהיא מבוטאת בכנות, עם כמה גילויים במציאות המדינית?

כמה מן המשתתפים בויכוח כאן הזכירו את ענין היחסים הדיפלומטיים בין שתי הארצות, והתביעה נשמעה ברמה גם בבונדסטאג.

לא לנו לבקש מגרמניה המערבית, שתואיל לצאת מבדידותה המוזרה בקרב כל המדינות הנאורות באירופה לענין יחסים דיפלומטיים עם ישראל. אבל לגבי גרמניה עצמה – העובדה שלא ראתה לנכון לעשות צעד בכיוון זה במשך השנים הללו, שומטת מתחת לרגליה את הבסיס המוסרי למדיניותה שעליו דיבר הפרופ' ארהארד. לא היה כאן כל נסיון לחרוג משיקולים מדיניים גרידא, שאף הם, כשלעצמם, היו במקרה דנן רופפים ופסולים, ממין שיקולי הפרקמטיה והתועלתנות הצרה שמדינאים ומנהיגים מצווים להתגבר עליהם. כי מה היה השיקול? “מה יאמרו אויבי ישראל”. ידוע לנו, שהמתנכלים לעצם קיומנו ביקשו להטיל וֶטו על הסחר אתנו בתכסיסי איום וסחיטה בכל העולם כולו; הם בקשו להטיל וטוֹ על החזרת חלק מצער מגזל הרכוש היהודי בשילומים ובפיצויים אישיים. העולם הנאור כולו דחה נסיונות כאלה; גרמניה המערבית עצמה התעלמה מהם בשעות של התעלות. ואף זאת: האיוּם הערבי ריק ומנוּער מתוכן ממשי. לכל היותר יכולים עמי ערב לאיים על המעצמות בכך שיחדלו לקבל מהן עזרה ברוב חסדם. אם תועמד העמדת־הפנים שלהם במבחן, לא תעמוד בו. העולם המתפתח, וארצות המזרח הקרוב בתוכו, זכאי וזקוק לסעדן ולמשאביהן של הארצות המפותחות. הזיקה הזאת תגבר ככל שישתרר פכחון אמיתי באיזור, ככל שתעמיק ההכרה המחייבת עדיפות לבנין הכלכלה והחברה בתנאים של שלום. הזכות להיעזר איננה מקנה זכות להתערב ביחסים ובקשרים שבין איזו ארץ שהיא לבין ישראל.

הפרופ' ארהארד דיבר על “יחסים טובים במידה שוה” עם כל עמי האיזור. מה שקיים איננו שויון. עמי אמריקה, מדינות אירופה ממזרח וממערב, עשרות ארצות באסיה ובאפריקה לא נכנעו לסחטנות הזאת, לא נזקקו לדרך הכניעה בתור הוכחה מוזרה ביותר של רצון טוב כלפי כל הצדדים. בבונדסטאג נשמע קול, כי יחסי גרמניה־ישראל חשובים לרכישת אמון העולם בגרמניה; נוסיף עוד זאת: אפילו היחסים בין גרמניה לבין ארצות ערב ייקבעו, בחשבון אחרון, על־ידי הזדקקותן של הארצות הללו לסיוע בפיתוחן. היחסים לא ייקבעו בזכות מחבואים דיפלומטיים, ואף לא בזכות אזלת־יד הממשלה, כאשר אזרחים גרמנים מסייעים לתכניות תוקפנות נגדנו.

וכאן אני מגיע לדבריו של הפרופ' ארהארד בענין המדענים. משפט־המפתח בדבריו מבטיח מיצוי “כל האפשרויות העשויות לתרום לכך, שתינטל מן העם הישראלי הרגשת האיום מצד גרמנים”. אם יש לדברים הללו משמעות, צריכה משמעות זו ללבוש צורות מעשיות. זהו שטר שפרעונו הוא כבודו.

הערכתו של פרופ' ארהארד כי פעילות זו של המדענים במצרים עלוּלה להפוך לסכנה לשלום, מעידה על הבנת המצב. אין לי אלא לחזור ולהטעים מה שאמרתי בהודעתי, כי לא ייתכן שייבּצר מן העם הגרמני, מבית־הנבחרים שלו ומממשלתו לתת לכך ביטוי חוקי ומוחשי, ואוסיף – יפה שעה אחת קודם.

היו שני ביטויים בנוסח דבריו של הפרופ' ארהארד, שמן הדין להעיר עליהם. הביטוי האחד מדבר על נטילת הרגשת האיום מצד גרמנים על “העם הישראלי”. יש לקבוע, כי הרגישות בענין זה, כמו בכל מערכת היחסים עם גרמניה, משותפת לעם ישראל כולו בארצו ובתפוצותיו. סיכון שלום המדינה וכל פגיעה בה מחוללים חרדה בלב העם כולו, ועיני כל קיבוציו נשואות למעשה של ממש, כדי להפיג הרגשה זו. רק מעשה של ממש מתישב עם הנסיון שפרופ' ארהארד דיבר עליו “לרפא כל מה שבכוח אנוש לרפא”. בלעדיו אפשר אך להוסיף ולפרנס חרדה זו של העם היהודי על כל העלול להשתמע ממנה.

עוד הערה לדברי התודה של ראש ממשלת מערב־גרמניה, על כי אנו מתאמצים כאן להבין את ארצו.

עלי להסביר במיטב הכּנוּת מהי הבנתנו: אנו מבקשים להבין את התהליכים העוברים על העם הגרמני ולהעריך אל נכון את כוחות החיוב וההתנערות מן העבר הקרוב הפורצים בתוכו. אין הבנתנו יכולה להתפרש כהשלמה עם מחדלים המעידים על אזלת־יד להסיק מסקנות מעשיות מעקרונות חיוביים כשהם לעצמם.

מעודד הדבר, כי בתגובותיהם נאחזו מנהיגים מדיניים גרמנים בקריאתנו אל מיטב הכוחות המתחדשים הפורצים בגרמניה. הם רואים בקריאה זו עידוד ואתגר לעצמם ולעמם. הנחתו העקרונית של הפרופ' ארהארד בדבר נטל העבר האכזרי הקובע את היחסים בין שני העמים, קולות כאלה – כפי שהזכרתי – ותגובות מצפוניות המבטאות את דעת הקהל במערב גרמניה, חייבים להיות נחלת העם הגרמני על מוסדותיו ועל ממשלתו ולהניעם לעדות מוחשית על כך.

סקירתי בפתח הדיון לא הצטמצמה בענין מדיני אחד בלבד; ארשה, איפוא, לעצמי כאן כמה הערות שאינן נוגעות לענין גרמניה אלא שהזמן גרמן, עקב כמה מאורעות מדיניים שארעו בימים האחרונים.

הצטרפותה של סין לשורת המעצמות בעלות כושר גרעיני השפיעה בהכרח על כל מערכות החישובים הבינלאוּמיים. האנושות כולה חיה בצל האימה של נשק משמיד המונים. ההתרחבות המספרית של מקורות האימה הזאת מחייבת עוד יותר שקידה על משטר בינלאומי המוציא את השימוש בכוח הנשק מכלל האמצעים הבאים בחשבון לפתרון סכסוכים וחילוקי־דעות בין עמים. קדושת הגבולות הבינלאומיים הקיימים והחובה להיזקק לדרכי שלום ולמשא־ומתן ישיר בכל סכסוך מודגשים עוד יותר במצב הקיים.

מאורע אחר – בצמרת השלטון של אחת משתי האדירות שבמעצמות תבל, בברית־המועצות, חלו חילופי־גברי. ממש באותו זמן הודגש משקלה של ברית־המועצות במערכות עולם בהישגה המדעי והטכני המפואר בכיבוש החלל. צורת חיי המדינה והציבור, כפי שהם מתנהלים שם, מרבה את הנסתרות וממעטת את הנגלות לעיני המסתכל מבחוץ. האנושות כולה שותפה לתקוה שהאישים שהגה המדינה בידיהם יוסיפו לתרום להפגת כל מתיחות בעולם, שהם יוסיפו לדגול בעקרון, כי יש לפתור כל סכסוך בדרכי שלום. כדרכם של אנשים הנכנסים לתפקיד חדש, יבחנו בודאי לאור עקרונותיהם את מדיניותם על כל סעיפיה. תוּבע־נא מכאן התקוה, שימצאו את דרכם לעשות למען הקיבוץ היהודי הגדול בברית־המועצות, להשוותו כיחידים וככלל לבני שאר העמים החיים בארץ אדירה זו, ולהיענות לשועת קרוביהם כאן המייחלים לאיחוד המשפחות. נקוה, כי עמי ברית־המועצות, מנהיגיהם וממשלתם, הבונים את חברתם מחדש, יבינו למפעל ההתחדשות הלאוּמי והחברתי שלנו כאן ויראו אותו ואת שאיפתו לשלום באורם הנכוֹן.

ומאורע שלישי – ממשלה חדשה עלתה לשלטון בעקבות בחירות כלליות במעצמה גדולה אחרת, בבריטניה. ביחסים שבינינו לבין בריטניה היו, כידוע, פרקים שונים בטיבם והם עתה ידידותיים בצורתם ובתכנם. יורשה לי להביע את תקותי ואת בטחוני, כי יחסי הידידות הקיימים כעת בין שני העמים ימצאו המשך במעשי הממשלה הבריטית החדשה בתוך מכלול התפקידים העצומים שהציבה לעצמה.

הקדשתי את עיקר דברי לענינים הצריכים להישמע מעבר לכתלי הבית הזה. אני חושש שהמתוכחים יצאו מקופחים. אבל פטור בלא כלום אי־אפשר, אעיר כמה הערות־יסוד בשולי הדיון.

קודם כל ברצוני להביע את הסכמתי המלאה לאלה מחברי הכנסת, וכונתי לדוד הכהן ולברוך אזניה, שהדגישו את הצורך בהסברה מכוונת באזני העם הגרמני: אני סבור שהם צדקו בהעלאת הבעיה. ויש לעסוק בזה למרות הקשיים הנפשיים והאחרים הכרוכים בדבר.

חבר־הכנסת כסה פטר אותי מחובת פירוט־יתר בענין אחד בהקדישו דברים בוטים ונכוחים לכלל גדול והוא: בשום פנים אין לצמצם את מערכת היחסים בינינו לבין גרמניה המתחדשת בתוך המערך האירופי המשולב ולהעמידה על המחלוקת בשאלת המדענים גרידא. על כך מצוּוים אנו אם פנינו לעתיד ולא לעבר, ולכך מחויבים אנו בתוקף האחריות המוטלת עלינו לחיי העם ולעתידו. אין לנתק את הויכוח על המדענים מן העמידה המתמדת על כלל האינטרסים של מדינת ישראל בעולם.

הערה אחת חייב אני לחבר־הכנסת בגין בנוגע לנסיונו העקיף להכניס את ראשו בויכוח לא לו ולהעתיק לכאן, מתוך התחסדות, מלים שיצאו מפי גדול ישראל בדורנו ומורה ורבה של תנועת העבודה, במהלך של בירור בתוך מסגרת תנועתו.

פצעי אוהב של דוד בן־גוריון נכון אני לקבל באהבה ולהתוכח עמו מתוך ידיעה ברורה שהעם כולו, תנועתו ואני עצמי חייבים בכבודו, מכירים לו טובה ורוחשים לו הוקרה גם בשעה שחולקים עליו בסוגיה זו או אחרת. נאמנה תנועת העבוֹדה הישראלית על ניהול כזה של הויכוח ועל מציאת דרכה מתוך אחריוּת ושותפות. אילו ביקשתי להשתמש בתחבולה הרטורית הצרופה שנקט כאן מר בגין בראשית דבריו, הייתי אומר: אין ברצוני להיות כמותו ולכן לא אצטט פתגמים לאטיניים של דרדקים כמו קווד ליצט וכו'. יש משהו מעורר חמלה בנסיון לגרור לכאן דברים שלא מן הענין רק לשם נסיון להקניט, כדי לחפש בקיעים ולתקוע טריזים בענין הנוגע לבצרונה ולעתידה של מדינת־ישראל.

חופש הדיבור שלי ושל חברי מוגבל, כמובן, בענין כזה יותר מאשר זה של נואמים אופוזיציוניים, המתירים לעצמם להתעלם בטענותיהם אפילו מדברים הצריכים להיות ידועים להם מן הועדות. יש חוֹבת הוגנות שלא לשאול שאלות שאי־אפשר להשיב עליהן כאן, ולכל היותר אפשר לעשות זאת בועדה. מקשים קוּשיוֹת על קטעי אינפורמציה, שגרירתם לויכוח מעוררת אצלי את השאלה אם אין לי להתחרט על שהשתמשתי בהם בכלל. בודאי שאיני יכול להסבירם. יש, חבר־הכנסת בגין, גם חובת הוגנוּת בציטוּט. הנה אמרתי, למשל, בשלהי המושב הקודם, כי מומחים זרים מזלזלים בערכה של פעולת המדענים במצרים. סבור הייתי, כי הבית צריך לדעת זאת ומיד הוספתי וחלקתי עליהם, ודחיתי דבריהם, ובעקיפין עשיתי זאת גם הפעם. מה עשה חבר־הכנסת בגין? ציטט את הציטוט שלי מדברי אחרים, ושכח להוסיף פרט קטן: שלא ההנחה שלהם מונחת ביסוד שיקוּלי.

בכל זאת, ובשים לב למגבלות המוטלות עלי ואינן מוטלות כנראה על מר בגין, אנסה לבחון את העצה שיעץ לנו.

לו אין מדיניות “כבקשתך”. הוא מצטיין בעקיבותו. בעשרים במארס אשתקד יעץ לנו שלא לזרוע בהלה בקשר לטילים המצריים, ואילו בחמישה־עשר במאי השנה התחיל הוא עצמו להלך עלינו אימים כי “כל שבוע, לא רק כל חודש נוסף – נושא עמו סכנות בלתי משוערות לבטחוננו הלאומי”. אבל מילא, כאן יש לפחות רוָח של קצת יותר משנה בין שתי האמירות; בענין אחד דורש הוא מאתנו זכרון קצר עוד יותר: רק לפני חמישה חדשים ראה מר בגין סגולה בדוקה לריפוי כל מַדויה של מדיניות־החוץ הישראלית: לחולל מתיחות עם גרמניה המערבית וכך לגלות נקודות מפגש בינינו לבין הגוש הסובייטי.

מעשה שטן, עוד בגין מדבר ואדז’וביי בא: עלתה על הפרק פגישה אפשרית בין ראש הממשלה הסובייטי דאז לבין ראש ממשלת מערב־גרמניה, ודוקא בבון. משנסתמנה הפגישה שם בטלה נקודת המפגש כאן. לא אני ולא מר בגין איננו יודעים מה יקרה בענין זה בזמן הקרוב. מי יודע איזו פילוסופיה חדשה יציע לנו מנהיג “חרות” אז. אפילו לגבי גרמניה עצמה קשה לי לגלות מה הוא רוצה בעצם. פעם הוא מבקש שנתקוף את גרמניה המערבית כדי להתיצב נגדה, במפגש עם הרוסים, פעם הוא מוצא דוקא בתוך גרמניה מעלות טובות של רגישות חיוּבית לכל דבר הקשור בעבר הנאצי, והמסקנות – שוּב תקוף.

אבל אם אמנם קיימת רגישות זו – ואני מאמין בכך – חייבים אנו לתבוע במפגיע מן הגרמנים עצמם שיסיקו את המסקנות בפועל ממש. עליהם למצוא את הדרך היעילה ביותר לביטוי מעשי של עקרונותיהם. ומה האיולת הזאת, לתלות בנו את הריהביליטציה שניתנה לגרמניה בעולם? לא אנו הכתבנו את הכרזות גדולי המדינאים בעולם, מקנדי המנוח ועד ראשי המעצמות בימינו, שהזדהו ברב או במעט עם גרמניה. ועוד, יש שתי גרמניות: מערבית ומזרחית. המזרחית לא הכירה בנו; לא שילמה לנו פיצויים; איש לא האשים אותה שהיא עוזרת לבטחון ישראל; היא שלחה מברקי ברכה לועידת־הפסגה הערבית, שבה הוחלט לפעול למען השמדת ישראל. אני מניח שגם עליה חלים דברי חבר־הכנסת בגין, שהעם הגרמני היושב בתוכה “לא יכול היה להשתנות בן־לילה”. ובכל־זאת מקובלת גרמניה המזרחית ברוסיה, בארצות מזרח אירופה, בהודו, במצרים וכדומה. האם גם לה ניתנה ריהביליטציה מצדנו? האם גם מצבה נובע ממעשיה או ממחדליה של מדינת ישראל?

לבסוף חייב אני עוד הבהרה ענינית אחת למר בגין. כונתי לתאריך של שנתים לראשית ידיעתנו על פעילות המדענים. נכון, שידיעות בודדות ושמועות הגיעו אלינו עוד קודם. מה שאמרתי אינו אלא שהידיעות נתגבשו לפני כשנתים, כלומר הצטרפו לתמונה כלשהי המאפשרת והמחייבת תגובה.

אין לי אלא לשבּח את הודעתו הנבונה של חבר־הכנסת ישראל גלילי, שקיבל את הנחתי, כי אין סתירה בין ההסתייעות בגרמניה לבין התנגדותנו הנמרצת לפעילות המדענים במצרים. חבל שלא עמד לו לישראל גלילי הגיונו המדיני והוא הוסיף להעמיד סתירה היפוטטית כזאת כאפשרות מעשית. נהפוך הוא: התביעה שתחדל פעולת המדענים והמגמה להידוק הקשרים עם אירופה, ועם גרמניה בתוכה, הם שני שלבים במערכת הגיונית אחת למען ביצור ישראל. העצה שיעץ גלילי עלולה לעשותנו בכלל קרחים מכאן ומכאן.

לבי לבי לחבר־הכנסת מיקוניס. נדרש ממנו מאמץ קשה: הוא חייב, כנראה, להצדיק את נאצר בכל מחיר ולהתקיף את הגרמנים. שום אקרובטיקה דיאלקטית לא תועיל. פעילות המדענים מסוכנת, כי היא נעשית בשירותה של מצרים תוקפנית, המאיימת עלינו. אין שום צורך לחפש את הסכנה דוקא בדמונולוגיה של מישהו אחר. תבחר לך: או שתדבר בגנותם של המדענים, או שתהיה לנו סניגורו של נאצר. זה או זה. לא שניהם ביחד. ואינני מבין מה צורך יש למפלגתך, המכריזה השכם והערב על הפטריוטיות הישראלית שלה להציג אותנו באור מסולף. וכי מישהו כאן, מכל המפלגות, איננו מעונין במתינות אמיתית במחנה הערבי? אנו מתריעים על מתינות כוזבת, על דיבור מתון שאינו מכוון לשלום אלא לתוקפנות מסוכנת, עם נשימה ארוכה. איזה ענין יש לך להגן על תוקפנות כזאת? באזני מי אתה רוצה לתת לה הכשר? את מי זה משרת?

ולבסוף יורשה לי להוסיף לכאן תמיהה כללית יותר. אינני יודע מדוע פסחה על מק“י התפתחות שעברה על המפלגות הקומוניסטיות בעולם בעשר, או לפחות בחמש השנים האחרונות. בכל עם ועם פנו הקומוניסטים אל גישה לאומית מתוך נאמנות לעקרונותיהם החברתיים. הם הביאו את דבר תנועתם אל עמם ואת דבר עמם אל תנועתם. תפנית זו לא פסחה גם על קומוניסטים יהודים בארצות־הברית ובארצות אחרות. הם מרימים קולם, למשל, על העָוֶל הנעשה ליהדות ברית־המועצות מתוך התעלמות משותפות הלאום והגורל היהודי? די אם אזכיר את מאמריו של פסח נוביץ ב”מאָרגן פרייהייט" בענין זה. מהם למדו והצטרפו לקריאה אישים קומוניסטים לא־יהודים בולטים בארצות שונות. אין שום בר־דעת יכול להבין מהו העיווּת הנפשי שמנע מפנה כזה דוקא בישראל, להוציא גילויים בודדים אי־פה ואי־שם, בענינים שונים. ואסיים: האומנם דוקא כאן זקוקים יהודים להכשר מבחוץ ללאומיות יהוּדית, ואפילוּ לאהבת־ישראל פשוּטה?

---

כוננות למבחנים

מאת

לוי אשכול

במיסדר חטיבת גולני, 21 בינואר 1965

אנשי חטיבת גולני, מפקדים וחיילים!

אחרי סדרת אימונים מפרכת אינני מעז לעכב ולהלאות אתכם בדברים ארוכים. בעצמי הייתי חייל בחיל־הרגלים ואני יודע מה זה. אמנם ימי המדים שלי היו בתקוּפה, אני חושש, שבה איש מכם עוד לא היה בעוֹלם: זה היה בשלהי מלחמת־העולם הראשונה. גם אינני יכול להתפאר יותר מדי בקאריירה הצבאית שלי: פעם קיבלתי סרט אחד והורידו לי אותו במשפט, ובפעם שניה קיבלתי שני סרטים. וגם הקאריירה שלי כרב־טוראי נסתיימה באופן דומה. נשלחנו לייצג את הגדוד העברי בטקס הנחת אבן־הפינה ישל האוּניברסיטה בירושלים על הר הצופים. לא היתה חציצה בין טיפוח כוחנו הצבאי והרוחני, אבל איחרנו לחזור ובאנו על ענשנו. גם אילו הייתי מצרף את כל הסרטים הללו לא הייתי מגיע לדרגה גבוהה מסמל, ובכל זאת השתחררתי כטוראי.

אבל הנסיון הזה הוא שגורם לי עונג מיוחד לפנות דוקא אליכם, אל חיילי חיל־הרגלים, הנעשים – כמדומני – פחות ופחות רגליים משנה לשנה.

כשאנו מדברים על הכלים היעילים – והיקרים – שאנו מציידים בהם את חיל־האויר, למשל, או את חיל־השריון, אין אנו שוכחים אף לרגע את התפקיד המרכזי שנועד לחיל־הרגלים בכל התמודדות עם אויב. אתם, חיל־הרגלים, הנכם הראשונים החשים על בשרכם ממש התנכלויות אויב בגבול, שכן אתם הראשונים הנקראים להגן עלינו מפניהן ולהשיב מהלומה בשעת הצורך. וכשמגיע להחזקת שטח ממש – חיל־הרגלים הוא העושה זאת. מלבד המעמסה הבטחונית השוטפת הכבדה המוטלת עליכם, נכונו לכם גדולות, אם תוטל עלינו התמודדות רצינית או מכרעת. התמודדות כזאת עלולה לבוא אם מחמת פגיעה בשטחנו ממש ואם מחמת התנכלוּת למקורות־המים, הנותנים לאדמתנו חיים. בכל מקרה ומקרה מצפים אנו – ואני יודע שאנו זכאים לצפות – מחיל־הרגלים, שיעשה את חובתו לעם ולמדינה, ואף למעלה מזה. מסורתה המפוארת של חטיבת גולני, מימי מלחמת השחרור ואילך, אינה מניחה אצלי כל ספק בדבר הזה.

המפקדים הממונים על כך בודאי ינתחו את סיכומי התרגיל הזה, יצביעו על הישגים וילמדו לקח מן החסר. מכל מקום שומע אני מפי המפקדים, כי הראיתם כושר מעולה, מסירות לתפקיד ודבקות במשימה, ועל זאת תבואו על הברכה. היו אתם, ונהיה כולנו, נכונים למבחנים.

---

והגדת לבנך...

מאת

לוי אשכול

בכנס ותיקי ההגנה, ירושלים, 26 בינואר 1964

ידידי וחברי,

לכולנו, שהיינו חברים בארגון ההגנה, יש כמובן קשר נפשי חזק מאד לפרק גדול זה בעברנו. בדומה למסגרות אחרות של טרם־מדינה, שהיו מבוססות על התנדבות, ועל התנדבות בלבד, ירשו מוסדות ממלכתיים את הפונקציות הישירות של ארגון ההגנה. אם אנו רואים צורך להיות מאורגנים גם עכשיו, חייבים אנו – כמדומני – לשאול את עצמנו “לשם מה?”, ולהשיב על השאלה תשובה שהיא רלבנטית לצרכי העם, המדינה והחברה בזמן הזה.

אפשר, כמובן, להתארגן בלי לשאול שאלות. יש קשר אישי וחברתי אמיץ בין החברים. הם יכולים לעזור זה לזה בכל מיני ענינים מעשיים. יש נוסטלגיה לגבי העבר, גם בזכות פרקיו המפוארים וגם – בואו ונודה בזה – משום שאז היינו צעירים יותר, ונעים להיזכר. אבל בשביל חברי ההגנה לא די בכך. חונכנו והורגלנו להיות נכונים תמיד להיענות בכל התנאים למילוי חובה שאין בצדה שכר (לא חמרי ולא חברתי) ולקיום משמעת שאין בצדה כפיה. כאלה היינו, ומותר לחשוב שכאלה נשארנו עד היום הזה.

מותר לנו איפוא להסיק, כי יש תכלית וטעם אקטואלי ב“שבת אחים גם יחד” זאת, ולא רק משום שנאמר “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”.

קודם כל – יש עקרון גדול שהונח ביסוד עבודתנו בהגנה, וטעמו עומד בו עד היום הזה, הלא הוא עקרון ההתנדבות. המדינה, כליה הגדולים ומסגרותיה המחייבות, לא עקרו את ההתנדבות ממקומה המרכזי בחיינו. הם רק הציגו לפניה אתגרים חדשים ופתחו לפניה אפשרויות גדולות יותר. גם בשטח הבטחון, המאורגן כאילו כולו “מלמעלה” בכוח הכפיה הממלכתית, בכוח החוק, זקוקים אנו לכל קורטוב של התנדבות חלוצית, הן במישרין והן בעקיפין.

במישרין – ברור שכל בחור ובחורה המגיעים לפרקם חייבים בשירות צבאי. השאלה היא איך הם ממלאים את חובתם. האומנם רק כדי לצאת ידי החוק והכפיה הכרוכה בו, או שמא מתוך הכרת שירות וייעוד. והלא יש יחידות בצבא שההליכה אליהן היא מתוך התנדבות, יחידות הדורשות מידה גדולה של התמסרות, ולפעמים גם של סיכון אישי. ועוד: החוק קוצב זמן מסוים לשירות החובה הצבאי. אחר־כך, מלבד השירות במילואים, אפשר לקום ולמצוא אז משרה אזרחית שהיא נוחה יותר ומשתלמת יותר. אך אפשר גם אחרת: אפשר להישאר בצבא־הקבע, כל זמן ששירותך דרוש. ואפשר ללכת למשימות ההתישבות החלוציות כהמשך הגיוני לשירות הלאומי בצה"ל.

אני יודע, כמובן, שההגנה חדלה להתקיים לפני כ־17 שנה, ובעוד שנה בערך נקרא אל הדגל את הדור, שנולד כאשר כבר לא היתה הגנה בעולם, דור “אשר לא ידע את יוסף” ובודאי לא את פרעה. לא אל חברי ההגנה עצמם מופנית איפוא הקריאה הזאת, פרט לאחדים המשרתים בצה"ל עד היום, אלא לבניהם. מאלה שנחלצו ראשונים, מאלה שהיו חברים בהגנה, זכאים אנו לתבוע אוירת־בית־וחינוך שתוֹרֶה לבנים חובתם מהי, שתלַמד אותם כיצד ממלאים חובה בלי בקשת גמול ובלי חשש עונש, מתוך משמעת פנימית, מתוך נאמנות לעם, מתוך אמונה בעתידו. אנו, חברי ההגנה, חייבים לקיים כאן את הציווי העתיק של “והגדת לבנך” – גם לבתך במשמע.

אל נשכח כי בשעת חירום ממש (והיא עלולה לבוא, מחמת התנכלות, מחמת גזל קרקע או גזל מים!) נהיה זקוקים גם לאותן קבוצות הגיל, שאינן בתחום השירות הפעיל בימים כתיקנם. אני אומר את הדברים האלה בשעה שאינה קשה במיוחד, אבל אל לנו להיות שאננים. איני רוצה לפתוח פה לשטן. אבל הנה קראנו בעתונות על גילוי עקבותיהם של קבוצות טרוריסטיות “פתח”. אמנם, לפי שעה לא הצליחו לחבל, אבל מי יודע מה צפוי לנו, ואפשר שנהיה זקוקים לאנשים שכבר שיבה זרקה בשערותיהם, אם בזרועות צבאיות ראשיות ואם בשירותי־עזר שונים, כגון הג"א. בכולם יש מקום להתנדבות חלוּצית, הן באופן מילוי התפקיד והן בעצם מילוי התפקיד.

אבל יש גם התנדבות בטتונית עקיפה, התנדבות לתפקידים, שאינם נראים בטחוניים ממבט ראשון. מילוים של תפקידים אלה יש בו השפעה מכרעת על עיצוב דמותנו החברתית והאנושית, ולכן – גם על יכלתנו הבטחונית. אני מתכוון כאן, קודם כל, לקליטתה החברתית של העליה החדשה. הנה, לפני שבועות אחדים, דיברנו בכנסת על מיזוג גלויות. תבענו מעשה התנדבות חברתי גדול, מעשה של הליכה לעם מצד היחיד והציבור גם יחד. ממי אם לא מאתנו, האמונים על התנדבות, ייתבע הדבר? איש מאתנו איננו מעבר לגיל שבו אפשר לעשות משהו בענין זה: קירובו החברתי של העולה; התנדבות להוראה ולהדרכה במקום שיש צורך בכך; מתן ההרגשה למשפחת עולים, שאיננה עזובה לנפשה; שבתי הותיקים אינם שייכים לעולם אחר, זר ומתנכר לעולה החדש. הנה כר נרחב לפעולת התנדבות בעלת משמעות ציבורית ובטחונית ממדרגה ראשונה. לחברי ההגנה, האמונים על ההתנדבות ועל השליחות, יכול להיות כאן תפקיד גדול והיסטורי, תפקיד העשוי למלא צורך לאומי, שאינו נופל מן ההתארגנות להגנה בימים שלפני היות המדינה.

ויש עוד שליחות לחברי ההגנה, שאף היא מרוּמזת באותו ציווי של “והגדת לבנך”. עלינו להביא אל הדור “אשר לא ידע את יוסף” את דבר ההגנה, את מאור מעשייה המופלאים בתוך אפרוריות יום־הקטנות שלה, את המסירות השלמה. רוב תושבי המדינה לא היו בארץ באותם הימים, או שהיו אז ילדים קטנים, או שעדיין לא נולדו בכלל. יש לספר להם את הדברים כפי שהיו, להנחיל להם את הערכים שהיו משותפים לכולנו.

ערכיה המיוחדים של ההגנה לא היו דוקא במעשי גבורה והסתכנות, שהרומנטיות שבהם בולטת לעין. אלה אינם מיוחדים להגנה שלנו בלבד ואפשר למצוא אותם בתנועות־שחרור לאומיות שונות. במעשי ההגנה יש להדגיש את “יום הקטנות” – את הפכים הקטנים, שבהם לא בלטה לעין הרואיוּת מַרשימה. ייחודה של ההגנה היה במהותה הדמוקרטית, הכלל־לאוּּמית, העממית הרחבה, שנשמרה בתנאים שלא היו נוחים כלל וכלל. בתנאי מחתרת, בלי מנגנון ממלכתי, בלי אבזרי שלטון, שמרה ההגנה אמונים לעקרון הדמוקרטי היסודי של משמעת לרשויות הלאומיות הנבחרות, משמעת שבימינו אפשר לקרוא לה, כמו במתוקנות שבמדינות, בשם “מרות אזרחית על הצבא”. תנאי־מחתרת הם נוחים פחות מכל דבר אחר לקיומו של עקרון דמוקרטי כזה. כמעט מטבע בריאתם הם יוצרים את הנטיה לקבל החלטות מדיניות על סמך הכוח הממשי הנמצא ביד: האקדח בסליק, היחידה הכפופה לפקודת איש. יש קרקע פורה להשתלטות אישית או של קבוצה. בקשיים לא מעטים שמרה ההגנה על עצמה מלהיתפס לכך, ובזאת גדולתה הקיבוצית והציבורית.

יש קוראים ספרים על תולדות ההגנה ועל מעשי אנשיה ובכל זאת לא כל אחד מכיר אותם. הנה הכרתי מקרוב את יהודה ארזי ז“ל. אך לאחר שקראתי את רשימתו של שאול אביגור על האיש הזה ב”מולד", נוכחתי כי הכרתיו רק מזוית אחת. תיאורו של שאול גילה לי דמות אחרת – דמות חצובה מסלע, שכולה תפארת. סיפורי ההגנה הם סיפורי גבורה והרפתקאות מופלאים ומרתקים, המתחברים לשרשרת ארוכה רבת־פאר. אך לא בכך לב הענין. דרכה המופלאה של ההגנה היתה, בעיקרו של דבר, דרכו של עם המתארגן למדינה בכוח משמעתו הפנימית.

לנו, לחברי ההגנה, מובנים הדברים הללו מאליהם, וביחוד כשמסתכלים בהם רטרוספקטיבית. אבל יש סכנה שנחשוב כי הדברים הללו מובנים מאליהם גם לאחרים. ולא היא. לא פעם נתקלים אנו במסעי־השמצה מאורגנים על עברה של ההגנה, בפרט על עברן של יחידות בתוכה שתבעו – וקיבלו – מחבריהן את מלוא מסירות הנפש, ונוסף על כך גם אלמוניות של בני־בלי־שם, כמו הש"י. אנו נוטים לפעמים לפטור דברים כאלה במשיכת־כתף ולומר לעצמנו, כאילו: אל תשימו לב למקטרגים, וכי מי יאמין להם? מי אינו יודע מה היתה דמות ההגנה ויסודותיה? אבל חברים – אל־נא בבטחון מופרז. יש בדותות שנקלטות. ואגלה סוד: יש מי שיאמין. שוב איננו ציבור קטן. במדינתנו מצויים שנים־שלושה מיליונים תושבים ויש המטים אוזן… לא מתוך רצון רע. איש לא סיפר להם אחרת, ומעצמם אינם יודעים. עלינו מוטלת החובה להביא את דבר ההגנה, את מורשתה ואת ערכיה לציבור כולו. וכל המרבה לספר במעשי ההגנה הרי זה משובח. ובפרט חשוב שיסופר לדור הצעיר ולעולים החדשים. נדמה לי שאין להסתפק בכרכים העבים של ספר ההגנה ויש להוציא חוברות לעם על ההגנה. וגם הדבר הזה משתלב במלאכת ההתנדבות הגדולה שהזכרתי קודם: ההיחלצות למיזוג גלויות.

טוב להיות כאן, אתכם, בין חברים. נעים להיזכר. הזכרונות טובים. ההגנה היתה יפה. אבל החמימות הזאת שבזכרונות העבר איננה מטרה לעצמה. נצא מכאן כולנו יחד להוסיף ולטפח את ערכי ההתנדבות של ההגנה בחיי יום יום ולהנחיל לעם כולו את ערכיה.

---

תפקיד ארגוני הספורט

מאת

לוי אשכול

בועידת “מכבי”, כפר המכביה, 28 בינואר 1965

לפי המסורת שנקבעה בועידות אלה צריך עיקר דברי להיות מוקדש הפעם לעניני בטחון. אינני רוצה לסטות מן הכלל הזה, אבל הייתי רוצה לנסות לחשוב, יחד אתכם, על התרומה המיוחדת שאתם עשויים לתרום למשימותיה הבטחוניות של המדינה בתוקף הוייתכם ותפקידכם כארגון ספורט.

המסגרת המגדירה את משימותינו הבטחוניות קבועה ועומדת, ורק גילוייה האקטואליים הם המשתנים מפקידה לפקידה. האיבה הבלתי מתפשרת של שלטונות המדינות השכנות, המכריזים על רצונם להכריענו בבוא היום, וההתנכלויות השוטפות לאורך הגבולות – אלה הם גורמי-היסוֹד המכתיבים את מדיניותנו הבטחונית ואת מעמד הבכורה שעלינו לתת לצרכי הבטחון בכל שיקולינו. צבא-הגנה-לישראל ישמור על כוחו להדוף כל התנכלות ולסכל מזימות. ככל אשר נידרש, נוכיח, כפי שהוכחנו בעבר, כי כוחנו אתנו לעשות זאת. לענין זה אין הבדל, אם הפגיעה מכוּונת לשטחנו ממש או למקורות-המים המזרימים בו חיים.

כדי להבטיח לעצמנו ולעולם את השלום, חייב צה"ל להיות חזק דיו כדי להרתיע אויבים פוטנציאַלים מראש. לשם כך שוקדים אנו בלי הרף על הגברת כוחנו. משהו מן הכלים החדשים תראו בודאי במצעד הקרוב של יום העצמאות, אבל כרגיל זהו רק ראשו הקטן של הקרחון הנראה מעל למים. חלקו הגדול חייב, מטעמים מובנים, להישאר מוצנע.

כדי להגביר את כוחו של צה“ל בציודו, עשתה, עושה ותעשה המדינה כל מה שביכלתה. הציבור יכול לסייע בכך, קודם כל מתוך נשיאה מרצון בנטל החמרי שהדבר הזה מטיל עליו. מה שאין כן בצד האחר של התעצמותנו, התעצמות באדם. כאן יש לכל פעולה ציבורית, לדמות שאנו משוים למדינתנו ולחברתנו, השלכה ישירה על יכלתנו הבטחונית. טיב האדם העומד על משמר בצה”ל, על כל שלוחותיו, איננו נקבע במה שקורה בצבא בלבד. החייל הבא למחנה הטירונים, החייל הממשיך בהשכלתו הצבאית כדי להתמחות או כדי לקבל דרגה פיקודית, הוא אדם שטיבו וכשרו הגופני והרוחני כבר נקבעו במידה גדולה מאד על-ידי החינוך שקיבל, על-ידי טיב החברה שבתוכה הוא חי עם משפחתו ועם חבריו.

בשטח זה יכול ארגון ספורט לעשות גדולות. וארשה לעצמי כאן הערה אחת: בדרך כלל מקובל עלינו, כי האחדות עדיפה על הפיצול. לא בכל השטחים זה כך. הספורט הוא אולי אחת הדוגמאות המובהקות שבהן אין הכלל הזה חל. הספורט הוא מטבעו ענין של תחרות, וקנאת ספורטאים תרבה הישגים. במה דברים אמורים – כאשר אין הקנאה באה במקום הספורט עצמו. ועוד אשוב לענין זה.

אבל נחזור לעניננו. התפקיד הראשון במעלה שאתם יכולים למלא בקרב הציבור הרחב, שבא בחלקו מארצות שהיו זרות לטיפוח תרבות הגוף, או שיהודיהן – לכל הפחות – היו רחוקים ממנו, הוא להחדיר את כלל הקדמונים שאימצתם לכם לסיסמה – “נפש בריאה בגוף בריא” – לשכבות-עם גדלות והולכות. החדרת הספורט לעם, ובעיקר לנוער, תתרום תרומה גדולה להעלאת הכושר הגופני של האוכלוסיה כולה ולכן גם להעלאת הכושר הבטחוֹני של המדינה. דבר זה פירוּשו גם שימת-לב גוברת לטיפוח אותם ענפי-ספורט המעודדים, לפי טבעם, השתתפוּת המונית פעילה.

אם ישאל מי מאתנו את עצמו, מהו הספורט הפוֹפוּלרי ביותר בישראל, יענה בלי היסוס: הכדורגל. אין לי שום דבר נגד כדורגל. אבל לפי טבעו יש למשחק הזה אופי חברתי מוגדר: רק עשרים ושנים איש משתתפים בו, ורבבות צופים בו. רק עשרים ושנים שותפים למאמץ ולחדות המשחק. רבבות שותפים ליצר ההתנצחות בלי שום השקעת מאמץ; אם אפשר לומר כך – ליצר הרע של הספורט ולא ליצר הטוב שבו. אינני מציע, חלילה, לקפח במשהו את הכדורגל; להיפך. מה שאני רוצה לומר הוא שיש להקדיש שימת-לב מיוחדת, טיפוח מיוחד, לאותם ענפי-ספורט המשתפים המונים בעשיה ולא רק בהסתכלות, המטפחים את כשרם הגופני ואת סובלנותם התחרותית של המוני עם.

ועדיין אין זה הכל. ההשתתפוּת ה“סבילה” בעניני ספורט היא אולי גם המקור העיקרי לתופעות שליליות, בלתי-ספורטיביות במהותן. כולם יודעים בודאי למה אני מתכוון ואיני צריך להיכנס כאן בפרטים. גם על כך אפשר להתגבר באמצעות החדרת העשיה הספורטיבית והערכים הספורטיביים לשכבות רחבות. מלבד החינוך הגופני שיש בדבר, יש כאן גם משום טיפוח ערכים. המשחק ההוגן, העדפת המאמץ על הנצחון, יחס כבוד ליריב, ענוָה בעת נצחון ושלות-רוח בעת הפסד – כל אלה הם ערכים שיש בידם לתרום לדמותה של החברה כולה בהתהווּתה.

הספורט יכול לתרום תרומה חיובית גם להשרשת בנים במולדת. הפטריוטיוּת, הנאמנות למולדת, איננה מושג ערטילאי. בהכרח ההיסטוריה היתה נאמנותנו הלאוּמית במשך הדורות בנויה על זכרונות עבר ועל געגועים לעתיד, על ההכרה, כי העבר והייעוּד מלכדים אותנו וכל פזורינו לאומה אחת. גם בכך היינו שונים, בהכרח הנסיבות, מכל הגויים. השתרשותנו המחודשת באדמת המולדת מוסיפה לנאמנותנו הלאוּמית מימד חדש, בסיס חדש, ארצי, בדומה למצוי במתוקנים שבגויים.

כי מה הוא מושג הפטריוטיות בעמים? הוא יונק קודם כל מאהבתו של אדם אל כברת הארץ שבה נולד וחי, למשפחתו, לביתו, לישובו או לשכונתו, לעירוֹ, וכבנין-על, כסיכום עליוֹן – לעמו ולארצו. חָיינו בגולה על כמיהה לארץ-ישראל של מעלה; כעת אנו נתבעים לנאמנות שרשית, ארצית יותר. עם שאנו זוכרים, שאיננו אלא חלק קטן מאומה גדולה, אנו נקראים ללוקאל-פטריוטיות שהיא בסיסה הבריא של אהבת המולדת. ההתלכדות הספורטיבית היא מבחינה זו גורם משריש ומלכד. הגאוה הקנאית על “הקבוצה שלנו”, כשזוהי קבוצת הכפר, השכונה או העיר, היא גם גאוה על כפרנו, על שכונתנו, על עירנו. הספורט יכול להיות כוח בונה בהשרשת עם ישראל בארצו.

ותרשו לי “לנצל”, כביכול, בימה זו ולומר עוד דבר: עיקר העוסקים בספורט הם בני-נוער. עד כמה שאני זוכר את תולדותיה של תנועת “מכבי”, היא לא גרסה ספורט מנותק מתודעה לאומית יהודית. גם מבחינה זו ניצב לפניה עכשיו, כאן, במדינה, אתגר חדש.

יש חשש, ויותר מחשש, כי הנוער שלנו גדל כאן בלי הכרה מספקת על הקשר שבינו לבין העם היהודי בתפוצות, שבין המדינה לבין הגולה. לא ייתכן שניזכר בכך רק אחת לארבע שנים, כשיש צורך לנאום בקונגרסים, ונתעלם מן הענין בכל שאר הימים. מפעל ה“מכביה” עשוי לתרום הרבה לחיזוק תודעת ההשתייכות היהודית הכוללת הזאת, אם אך יושם לב לצד הזה שלה במידה מספקת.

ולא הייתי רוצה שנראה בזה רק מילוי חובה לגבי יהדות הגולה. אם רוצה המדינה הזאת למלא את ייעודה, ייתכן הדבר אך ורק על-ידי תנופת-המשך גדולה לעליה אליה. בלי טיפוח תודעת-קשר יהודית אמיצה, לא תקום העליה הזאת. אנו חייבים איפוא לזכור, כי הרגשת ההשתייכות הלאוּמית המשותפת ביהדות העולם כולו היא דבר שאנו מצוּוים עליו גם מצד המשך קיוּמו של העם וגם מצד צרכיה הבלתי-אמצעיים של המדינה.

בשלושה דרכים יכולה איפוא תנועתכם לעשות למען חסנה של המדינה ולחוסן עצמתה הבטחונית: בהעלאת הכושר הגופני, בהנחלת ערכי הספורט להמונים ובטיפוח הזיקה היהודית המקפת בנוער.

אני יכול להבטיחכם, כי הממשלה מצדה לא תחדל מלשקוד על חלקה שלה במשימות הבטחון. הזהרנו יריבים וידידים גם יחד בלשון ברורה, שאינה משתמעת לשני פנים, כי לא נרשה לשום מדינה להתנכל לגבולותינו ולנחלתנו. אנו שוקדים על התעצמותו של צה"ל וכל תוספת לכוחו מוסיפה עוד נדבך גדול וחשוב לחומה הבצורה המגינה עלינוּ מפני כל התקפה. אבל שום כלי לא יצלח לבוא במקום האדם המפעיל אותו, ולהעלאת האדם אנו נקראים לעשות יום יום, וגם בידכם הדבר.

---

הודעת ממשלת בון

מאת

לוי אשכול

בכנסת, 15 בפברואר 1965

אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה,

החובה המרכזית המוטלת על ממשלת ישראל היא – לחזק את כושר ההרתעה וההתגוננות של המדינה, כתנאי ראשון לבטחון קיומה. בכושר ההתגוננוּת וההרתעה הקיים בידי מדינת-ישראל, מותנית גם יציבות כל האיזור הזה מול כונתם המוצהרת של שליטי ערב לחדש את תוקפנותם המזוינת נגד ישראל בבוא המועד.

מכאן שכל מדינה, שעיניה נשואות לקידום השלום באזורנו ובעולם כולו, חייבת להתיחס בחיוב לשמירת כוח התגוננותנו ולראות בדאגה חמוּרה כל דבר העלול להחליש את מאזן ההרתעה.

אם זה הדין לגבי מדינות העולם בכללן, הרי גרמניה עומדת בפני מבחן של אחריוּת מיוחדת, אשר אין כמוהו לחומרה. כאן מצטרפת לחובת היסוד של קידום השלום העולמי מסכת-זכרונות יחידה במינה. זכרונות אלה מעוררים זעזוע אֵבל, זעם ויגון-עולמים בלב העם היהודי, והדור הזה כולו חי בצלה של השוֹאה. רקע הסטורי זה מחייב את העם הגרמני ומנהיגיו להקפיד בקיומם של ציווּיים מוסריים ברורים. חובה מוסרית ראשונית על גרמניה לתרום לחיזוקה של ישראל בכל דרך אפשרית ואסור לה, בשום פנים, להיתפס למעשה כלשהו, העלול להחליש את בטחונה של ישראל.

האנושות הנאורה כולה נוטה, בצדק, לשפוט ולהעריך את מידת התנערותה של גרמניה מנטל העבר, על פי מעשיה בתחום היחסים עם ישראל והעם היהודי. כן טבעי לראות את המדיניוּת של גרמניה כלפי ישראל כאבן-בוחן לגבי שאיפתה להשתלב במשפחת העמים כאחד מגורמי היציבות, הבטחון והשלום בעולם.

מותר להניח, כי היה זה השיקול המכריע שהניע את ממשלת הקנצלר אדנאור, בשעתו, לקבוע את עמדת ארצו כלפי חובת גרמניה להביא תרומה רצינית לחיזוקה וביצורה של ישראל בשטחים שונים. במשך שנים מספר גילתה ממשלת גרמניה המערבית יחס חיוּבי לצרכים חיוניים של מדינת ישראל, הנאבקת על קיומה והתבצרותה. אכן, חשבון הדמים התלוי ועומד בין העם היהודי והעם הגרמני, נמצא מעבר לכל תחום מדיני וחמרי. מאחורינו סבל אשר אין לו כפרה ושאינו יכול להיטשטש בתודעת הדור.

לרגל מצבה הבטחוני המיוחד חייבת ממשלת ישראל לקבל כל הגברה אפשרית של כשרה ההגנתי מכל מקור, לרבות גרמניה. מאותו הגיון של דאגה לבטחוננו, התחייבה התרעתנו נגד פעולתם של מדענים גרמנים במצרים.

באחד מנאומיו הראשונים שנשא הקנצלר ארהארד, לאחר שנכנס לכהונתו כראש ממשלת גרמניה, אמר: “אין לשחרר יחסי גרמניה-ישראל מן הנטל המיוחד שהעמיסו עליהם הנאצים”. בתגובה לכך הבעתי בכנסת את התקוה, כי דברים אלה מן הדין שישתקפו במעשים הולמים את תכנם. עתה באו ההודעות מבון, ואין פלא שפרצה תגובת זעם בישראל, בעם היהודי ובעולם. מהודעות אלה ומשיחות ישירות, שנתקיימו בבון, מסתבר כי מסתמנת כונה לסגת ממילוין המדויק של הבטחות מפורשות, שישראל כבר הביאה בחשבון בפיתוח תכונתה הבטחונית. כן מוסבר בגילוי-לב, בהודעות שהושמעו ובשיחות שנתקיימו בבון, כי מדיניות זו היא היענות ישירה לאיוּמים שאיימה עליה, על גרמניה, ממשלת מצרים.

להחלטה זו ממשלת בון נודעת, מבחינת ישראל, חומרה כפולה. ההחלטה היא חמוּרה לגופה מבחינת תוצאותיה; אך היא חמורה עוד יותר מול המניעים שהולידו אותה.

שליט מצרים מפתח, בתנופה מיוחדת, מדיניות של סחטנות, המופעלת כלפי מדינות הנמצאות ביחסי מתיחות עם מדינות אחרות. מגמתה של מדיניות זו ברורה: כל אימת שיש סכסוך בין שתי מדינות, מבקש שליט מצרים להסית את היריבות זו נגד זו – ושתיהן יחד נגד ישראל. הוא מאיים לפגוע באינטרסים של מדינות אחרות, אם לא יסכימו לשבש את יחסיהן עם ישראל. כך מזדקר במדיניותו של נאצר תכסיס מובהק של ספסור במצב-מחלוקת בכל מקום ובכל זירה.

מתיחות בינלאוּמית איננה, בעיניו של נאצר, תקלה שיש להתגבר עליה ולמנוע אותה – כי אם הזדמנות שיש לנצלה לתכלית אנוכית, אפילו עד כדי שימוש בתוקפנות.

ברור, כי כל ממשלה הנכנעת לאיוּם מסוג זה מפקיעה משהו מריבונותה על-ידי שהיא מעניקה למצרים את הזכות להכתיב את מדיניותה באחד מתחומי יחסיה הבינלאומיים. כלום לא הגיעה השעה שעמים שוחרי שלום וקידמה בעולם יתעוררו לעובדה כי שליט זה ומשטרו, המתעטפים לעת מצוא באיצטלא של נייטרליות ושלום, עוסקים למעשה בניצולם והרחבתם של סכסוכים בינלאומיים בהיקף עולמי ובליבוי מחושב של יצרי איבה לשם רוַח עצמי.

כל כניעה לסחטנות כזו נראית מוזרה ביותר, מאחר שהנסיון הוכיח כי כל ממשלה המסרבת לתת לשליטי ערב להכתיב את תכנם ורוחם של יחסיה עם צד שלישי, מבטיחה לעצמה מעמד מכובד ואיתן במשפחת העמים בכלל ובאיזור שלנו בפרט. הכניעה – נוסף על היותה פסולה מבחינת המוסר הבינלאוּמי – נמצאת חסרת-שחר מבחינת חשבונה התועלתי. סחטנות גוררת סחטנות. המורד הוא תלול– ואין לו סוף.

החלטת ממשלת גרמניה המערבית מתבססת – לפי דבריה – על עקרון של אי-משלוח נשק ל“אזורי מתיחות”. מוזר כי גרמניה המערבית, הנתונה בעצמה במעגל של מתיחות רגישה ביותר, מנצלת מושג זה כנימוק לאי-משלוח סיוע בטחוני לישראל דוקא.

אין גרמניה זכאית לראות את ישראל כאחד מאזורי המתיחות בעולם. ישראל איננה איזור מתיחות; היא שארית-הפליטה שנותרה לעם היהודי אחרי הנוראה שבכל הפורעניות שפקדו אי –פעם עם כלשהו ממשפחות העמים עלי האדמה. חובתה של גרמניה כלפי ישראל שייכת למִרקם היסטורי יחיד ומיוחד, ואיננה ניתנת להיכלל בשום הגדרה כוללת של “איזור מתיחות”.

זאת ועוד: עצם ההגדרה אין לה שחר כלשהו. כאן לא מדובר על מציאות אובייקטיבית של מתיחות בין שני צדדים, כי אם על איומים והכנות לתוקפנות נגד ישראל מצד מדינות ערב. המצב הנובע ממדיניות ערבית זו – הוא הקובע את זכותה של ישראל לקבל עזרה לחיזוק בטחונה, והוא הקובע את חובתן של מדינות שוחרות שלום לתרום לחיזוקה.

דוקא בהקשר זה נודעת חומרה רבה לעובדה שמדענים גרמנים במצרים עדיין פועלים לחיזוק מכונת התוקפנות של נאצר. אינני יכול להתעלם מהסתירה המשוַעת בין זריזותה של ממשלת בון עכשיו לפעול למניעת משלוחי נשק לישראל ובין כובד תנועתה והליכתה בעצלתיים בנוגע להיענותה לתביעת ישראל להוצאת המדענים ממצרים.

ממשלת ישראל אינה יכולה להשלים עם כך, שממשלה כלשהי תהא רשאית להפסיק את סיועה הבטחוני לישראל ולהימנע ממתן סיוע כזה בנימוק של התנגדות ערבית לסיוּע זה. כן לא תוכל ישראל להשלים עם הסיכוי שתיהפך למעין מטבע, שבו קונות ממשלות אחרות את סיפוק מגמותיהן שלהן.

ובמישור היחסים בין ישראל וגרמניה יהא זה ברור וגלוי: חובתה של גרמניה לסיוע לישראל בציוד הדרוש לבטחונה, זו חובתה, ושום פיצויים ותחליפים כספיים לבדם לא יהא בהם כדי לצאת ידי חובתה זו. לא נקבל פיצוי כספי כתחליף לביטול הסיוע הבטחוני המובטח.

ידעתי הטענה בדבר מערכת יחסים מורכבים שבהם נתונה גרמניה. אין באלה כדי לתרץ או להצדיק כניעה לאיומים סחטניים של נאצר שמקורם במדיניות האיבה לישראל ובסכסכנותו בין מזרח למערב.

כלום לא הירהרה ממשלת גרמניה כי כניעתה זו, במצב הבינלאוּמי המפותח שהעולם נתון בו, עלולה לפתוח שרשרת של איומים סחטניים שיכוּונוּ נגדה מצדדים שונים, ועל -ידי כך יתוסף גורם נוסף להגברת המתיחות הבינלאוּמית?

בסיכום הודעתי, ברצוני להביא כמה מסקנות שהבית כולו, כך אני מקוה, יתאחד באישורן.

ההתפתחויות האחרונות יחייבו אותנו לעיין היטב במשמעותם של יחסי ישראל-גרמניה.

על ממשלת גרמניה להמשיך ולקיים חובתה והתחייבויותיה לישראל כרוחן וכלשונן.

אשר למצב הבטחוני – אני רואה צורך להודיע מעל הדוכן הזה לעם: כושר ההתגוננות וההרתעה של ישראל הוא רב ומשוכלל. שמירתו ופיתוחו של כושר ההתגוננות מחייבים מאמצים מתמידים כדי לפגוש אתגרים הנובעים מתמורות במאזן הבטחוני באיזור. לא נחסוך שום מאמץ כדי להשיג את הנחוץ לצרכי בטחוננו החיוניים.

לדעתנו, חייבת כל ממשלה שוחרת שלום הדוגלת בשמירת המאזן הבטחוני באזורנו לשתף את עצמה אתנו, בדאגה זו, בגלוי וביעילות של ביצוע.

ראשית האחריות לקיום בטחוננו מוטל עתה, כתמיד, על העם והמדינה. מעולם לא השלכנו יהבנו על גרמניה דוקא, אך במאמצינו להרבות ולשכלל כלי בטחוננו אין אנו מבודדים.

ולבסוף, אומר לכנסת ולעם: העם נתבע להתאזרות חמרית מוגברת, למטרת הבטחון וההתגוננות. אני בטוח כי הוא ייענה.

---

ריבית דריבית על עליונות רוחנית

מאת

לוי אשכול

בטקס חלוקת פרס בטחון ישראל, 27באפריל 1965

הפרסים השנה מציינים ארבעה הישגים הנדסיים, שחלק מהם קשורים במישרין ביכלתנו האוירית.

הדרך שעברנו בפעולתו האוירית של צה"ל, למן הימים של הטלת פצצות פרימיטיביות ממטוס “פרימוס” לעזרת נצורי גוש -עציון ועד היום הזה – זוהי דרך רצופת הישגים בבניית כוח ובהפעלתו בכל המערכות, מימי מלחמת הקוממיות ומבצע סיני ועד לאותו מבצע מלפני חדשים אחדים, כאשר לימד חיל-האויר שלנו את שכנינו בצפון, כי פגיעה בישובינו לא תיסבל.

בתנאים הגיאוגרפיים שבהם אנו נתונים, בריכוז הגבוה והמצעֵר של חלק גדול מן האוכלוסיה בחבל-ארץ קטן, ברור לנו, כי השליטה באויר היא גורם חיוני אצלנו יותר מן המוסכם והמקובל כיום בצבאות בעולם. חלק מן ההישגים, שעליהם ניתנים היום הפרסים, מחזקים שליטה זו במישרין.

הכרת הטובה שאנו רוחשים על כך – חורגת מכל הערכה העשויה למצוא את ביטויה בפרס הכספי הצנוע או בכבוד שאנו יכולים לבטא בטקס זה. כשחולקו הפרסים בשנה שעברה אמרתי, כי ההישגים ממחישים לעינינו את העליונות באיכות האדם, בכשרון, בידע ובמסירות.

טוב לראות כיצד באה עליונות זו לידי ביטוי בשטחים חיוניים כל -כך לקיום עצמתנו, כיצד הם תורמים לכוחנו להגן ולהדוף ולכן גם לכוחנו להרתיע – כלומר לשמור על השלום.

כמה מלים עליכם, חתני הפרס.

קודם כל דברים חמים אחדים לחתן הפרס הראשון, שאיני יכול לקרוא בשמו ולפרש את מעשיו. הישגיו בהווה, והתקוות שהם נותנים לנו לגבי כוחנו לעתיד לבוא, ראויים היו, כשהם לעצמם, שנכריז עליהם בראש חוצות, כדי שידע העם כולו לכבד את המהנדס הזה על הישגיו. דוקא היודעים טיבם של הישגים אלה מבינים על נקלה מדוע לא ייתכן הדבר. כך נדרש איש מוכשר ומסור בלי גבול, שיכול לפאר כל מערכת אזרחית ולהתפאר בהישגיו, להיות אלמוני היום.

אתה יודע, מהנדס יקר – כך אני מוכרח לקרוא לך היום לפרסום – את ערך מעשיך ואת הערכתנו העמוקה, שפרס זה איננו אלא ביטוייה הצנוע ביותר. אלמוניותך היום היא שלב בסולם יעקב. חזק בהמשך דרכך!

אני פונה אל חתני הפרס האחרים, ועלי לומר קודם כל דבר אחד המרנין את לבי במיוחד – אלה הנעורים הניבטים אלי ממקומות מושבותיהם. שני המהנדסים – ד“ר שני ומר קמיל, האחד יליד 1923 והשני יליד 1935, ארבעת הקצינים מחיל-האויר, שהבוגר שבהם נולד בשנת 1932 והאזרח המקבל את הפרס עמהם, יוסף מיוחס, שהוא יליד שנת 1927. צוות הקצינים, סרן אברהם כפלאוי, סרן אבינועם ירון, סרן צבי אבן-חן וסרן דוב סער מייצגים קיבוץ-גלויות בזעיר אנפין. אחד יליד עיראק, אחד יליד פולין ושנים ילידי הארץ. והאזרח – איש תע”ש – משה הלוי, שעבודתו קשורה אף היא בחיל-האויר, גם הוא יליד הארץ, “זקן” שעדיין לא מלאו לו ארבעים. כמעט כולם, במידה זו או אחרת, חניכי הארץ ובתי-הספר שלה, היסודיים, התיכוניים והגבוהים – פרי הילולים של יזמתנו החינוכית והמדעית.

יש כאן איפוא מעין ריבית דריבית על עליונותנו באדם: אתם מקבלים היום את הפרס, אבל מאחוריכם עומד צִלָם של המורים ושל המחנכים שגידלו והביאו אתכם עד הלום.

איני יודע כמה מכם עוד יזכו להעמיד תלמידים לעצמם. בודאי – כולכם, לפחות בעקיפין, לאו-דוקא בצורת הוראה ישירה. אנו מחדשים איפוא מסורת של קבלת תורה מדור לדור, כמפורש בפרקי אבות, בשטחים חדשים האוזרים ישראל בגבורה ועוטרים אותו בתפארה. היו ברוכים!

---

בשנת ח"י למדינתנו

מאת

לוי אשכול

בפתיחת מושב הכנסת, ט“ו אייר תשכ”ה, 17.5.65

אישי היושב-ראש, חברי הכנסת,

כנס הקיץ של המושב האחרון לכנסת החמישית, שאנו פותחים אותו היום, הוא גם הכנס הראשון בשנה השמונה-עשרה – שנת ח“י – למדינת ישראל. לפני אחד-עשר יום חגגנו את יום העצמאות ברוב עם ובהדרת מדינה. איני יכול שלא לומר לפחות מלים אחדות על יום העצמאות הזה ועל שני גילויים מרכזיים שלו. האחד הוא המיסדר המרכזי של צה”ל בבירה, המפגן הראשון מסוגו שנערך בירושלים במעמד כל הסגל הדיפלומטי ושהשתתפו בו כמה משלחות רמות-דרג שבאו לכאן מארצות אפריקניות ידידותיות. מלבד המרהיב והסמלי גם יחד שהיה במיסדר הזה, היה המעמד כולו אות לאיתנות הברית הפומבית בין העם והמדינה לבין ירושלים, בירתם הנצחית. והשני ­­– גילוי עצמתו של צה"ל במצעד שנערך השנה בתל-אביב. הכוח שהראינו קבל עולם – וחזו בו בין השאר, כשתי רבבות תיירים – יאמץ את לב העם ויועיל לסכל מחשבת זדון בלבב אויב. כולנו מקוים כי יום השלום יבוא, ולא עוצם ידנו לבדו יהוה את הערובה המכרעת – וכמעט היחידה – לקיום השלום. אבל עד שיבוא אותו היום, נעשה הכל כדי שיהא בידינו למחוץ כל התנכלות לריבונות המדינה, לגבולותיה ולמקורות חייה. צד אחד של ההתנכלות הזאת, ואני מתכוון לתכנית ההטיה הערבית, ראוי שיוקדשו לו כאן מלים אחדות. פרט לדובריו הקיצוניים של המחנה הערבי אין תומך בגזל מקורות המים שלנו.

ואזכיר כאן גילויי עמדה בענין זה של מעצמות גדולות אחדות. ביום 1.4.65 אמר ראש ממשלת בריטניה, מר הרולד וילסון, בפרלמנט הבריטי: “כל מי שהיה במקום יודע מה משמעות המים לגבי ישראל. הטיית המים תהיה דבר חמור ביותר באמת”. עד כאן לשונו. עוד קודם לכן באה לידי גילוי – בשיחות ובפרסומים עתונאיים שונים ממקורות מהימנים – העמדה האמריקנית והיא, כי תכנית המים המאוחדת נחשבת לדבר מוסכם מבחינה בינלאומית. דוברים רשמיים של ממשלת צרפת הבהירו בהזדמנויות שונות כי יש לנצל את מקורות המים באופן צודק, כי ישראל חורגת מהתכנית המאוחדת ויש לה זכות לקחת את חלקה במים.

אולם עלי לחזור ולומר: עם כל תקותנו, כי העולם הנאור כולו ידע לבודד את זוממי תכנית הגזל ולהניאם ממעשה-התגרות נפשע כזה, מוטלת החובה להגן על מקורות מימינו קודם עלינו.

אשר לביקורו של נשיא לבנון בצרפת, תיזכר הכללת המשפט על קדושת ריבונותן ושלמותן הטריטוריאלית של כל המדינות, בהודעה המשותפת של נשיאי צרפת ולבנון; זוהי הכרה בעקרון חשוב, ששמירת השלום נשענת עליו באזורנו ובעולם כולו.

הדיון המדיני האחרון בכנס הקודם של הכנסת היה קשור בהצעתה של גרמניה המערבית להקמת יחסים דיפלומטיים מלאים וסדירים בינה לבין ישראל. כעת אנו עומדים ימים אחדים אחרי שסוכם הענין הזה בינינו לבין ממשלת גרמניה המערבית. סיכום זה בא בסיומו של דין-ודברים ומשא-ומתן בין הממשלות, דו-שיח שהיו לו ביטויים בדיונים פרלמנטריים גם בירושלים וגם בבון.

תולדותיו של משא-ומתן זה, לשלביו השונים, עדיין טריות בזכרון מכדי שאצטרך לשוב ולהעלותן כאן בפירוּט. בעקבותיו ובכל הנושאים שבהם התנהל המשא-ומתן – חוק ההתישנות של פשעי הנאצים, המדענים במצרים, העדר יחסים תקינים מתוך כניעה לסחטנות הערבית ושעליהם היתה תגובה סוערת בדעת הקהל העולמית והיהודית – חלה התעוררות בדעת-הקהל הגרמנית; ההצעה לכונן יחסים דיפלומטיים תקינים באה מצד הקנצלר ארהארד וממשלתו. חלה התקדמות גם בשטחים אחרים, שעליהם התנהלו חילופי הדברים. אציין ביחוד את התעוררות ההכרה, כי אי-אפשר להניח לפושעים הנאצים שייהנו מהתישנות פשעיהם. אמנם, מה שנעשה בענין זה אינו מספק את מלוא תביעותיו של הצדק. אציין כאן עוד הפעם את מעמסת העבר הרובצת במלוא חרדתה על תודעת דורנו ואולי אף על תודעת הדורות הבאים בכל הנוגע ליחסים בין שני העמים. ראש ממשלת מערב-גרמניה עצמו חזר והתיחס לכך באגרתו האחרונה.

מלים אחדות להערכת כינון היחסים.

עצם קיומם של יחסים תקינים בין מדינות הוא דבר אֶלמנטרי בדורנו, והתועלת שבהם מובנת מאליה. הרחבתי קצת את הדיבור על צד זה של הענין בהזדמנות הקודמת. במקרה זה יש חשיבות מיוחדת לכך, באשר הערבים הָראו לדעת, כי הסחטנות המודרכת מקהיר איננה באה על שכרה. מכאן לקח גם למעצמות ולמדינות ממזרח וממערב. העולם ראה את ארצות הליגה הערבית עצמן מפולגות בענין זה. צעדו הרציני של הקנצלר ארהארד נתקבל בהערכה חיובית בעולם והבהיר, למי שהיה זקוק להבהרה כזאת, כי הקו האנטי-ישראלי, שנאצר מבקש לכפותו על כל הארצות הדוברות ערבית, הוא פסול מחמת רשעות ובלתי-ריאליסטי גם יחד.

אכן, הפרצים בחזית הערבית ביחס לגרמניה, בבואה להקים יחסים עם ישראל, לא היו הגילוי היחיד של תפיסה מציאותית יתר בקרב הערבים. נשמעו קולות –והדברים ידועים היטב – הדוחים את רעיון המלחמה, הקוראים בגלוי להסדר, לשלום, לקיום-יחד. כשאני לעצמי, אני מאמין, כי אין הגילויים הללו בחינת יוצאי-דופן מבודדים. בלי להיתפס לאופטימיות בטרם זמנה, רשאים אנו להניח, כי בציבור הערבי ואפילו במנהיגות המדינית יש עוד אנשים חושבים ואישים מנהיגים המקבלים בלבם את כורח הקיום-יחד. יש להניח כי אדם חושב ואחראי, החי בעולם של ימינו והחש את דפקוֹ, יגיע להכרה, כי מלחמה איננה פותרת בעיות ואין בכוחה להביא לעמים דבר, פרט לסבל והרס; כי עלינו לחיות זה עם זה כפי שהננו; בפשטות – אנו לא נתן והעולם לא ישא זאת. כי התעלמות מהנחת-יסוד זו נושאת בכנפיה אימה וחורבן. הכרת הקללה שבמלחמה – סופה מביאה את הכרת הברכה שבשיתוף בין עמים ומדינות.

שני יסודות אלה – ההכרח שבעולם והברכה שבשלום – הם גם אבות תפיסתנו היסודית שלנו, תפיסה שבאה לידי ביטוי בהודעות, בתגובות ובהצבעות במשך כל שנות קיומה של המדינה. קדמה לכך ההכרה, שליוותה את תנועת התחיה שלנו כמעט מראשיתה, כי יש מקום לדרך משותפת בינה לבין המדינות הערביות המשתחררות וכי ההתנגשות בין השתים סופה להיות אפיזודה חולפת בתולדות העמים.

אם נבוא לסכם את תכנית השלום שלנו כפי שהיא באה לידי ביטוי בדברינו, בשאיפותינו ובמעשינו כל השנים, נאמר קודם כל כי היסוד הוא כיבוד מלא של עצמאותן, של ריבונותן ושל שלמותן הטריטוריאלית של כל מדינות האיזור. אשר לבחינה המשפטית, הרי החתירה לשלום באיזור מושכת את יניקתה משתי התחייבויות בינלאומיות, האחת כללית והשניה פרטית. ההת-חייבות הכללית היא חובה שקיבלו על עצמן כל המדינות החברות באו“ם לחיות זו עם זו בשלום ובשכנות טובה, לאחד את כוחן כדי לקיים שלום ובטחון בעולם ולהימנע מאיום בכוח ומשימוש בו נגד עצמותה או שלמותה הטריטוריאלית של כל מדינה. אלה הן מוּבאוֹת ממגילת האו”ם שגם אנו וגם מדינות ערב חתומים עליה.

אבל מלבד זאת יש התחייבות מיוחדת בהסכמי שביתת הנשק משנת 1949. ההסכמים קובעים, כי יש בהם משום מעבר לשלום-קבע. לכן אנו מציעים לקיים משא-ומתן ישיר בין ישראל לבין המדינות החתומות אתנו על הסכמי שביתת הנשק, כדי להמיר את ההסכמים הללו בהסכמי שלום.

הסדר השלום ייכון על בסיס של ישראל כמו שהיא. עד היום גיבשו המדינות החתומות על ההסכמים את דפוסי חייהן ואת מפעלי הפיתוח שלהן בתחומי שטחיהן; המדינות הדוברות ערבית משתרעות על פני אחד-עשר וחצי מיליון קילומטר מרובע ואוכלוסייתן דלילה מאד בדרך כלל. ארבע המדינות הערביות הגובלות אתנו משתרעות לבדן על פני מיליון ומאתים אלף קילומטר מרובע שבידן, וישראל על פני 21 אלף קילומטר מרובע – חלק הששים של השטח שבידיהן. במצב זה אין לא טעם ולא צדק, לא כוח ולא אפשרות, לא משפטית ולא מעשית, לשינויים טריטוריאליים לרעת ישראל. ועוד לא אמרנו דבר על זכויותיו ההיסטוריות היסודיות והטבעיות של עם ישראל על ארצו, על מולדתו היחידה שהורחק ממנה בחוזק יד. אל ארץ זו נשא נפשו ותפילתו בשנות גלותו, והיו מבניו שנחלצו להיאחז באדמתה ביסורים בכל דור ודור ובצוק העתים והמשטרים; מכוחה שמר – לבדו מכל עמי אותם הדורות – על ייחודו ועל קיומו. מעולם לא ויתר עם ישראל על ארצו ולא פסק בה ישוב יהודי. בדורות האחרונים נתן העם מעייניו להבטיח את זכותו על מולדתו במשפט העמים. בקרבנותיו ובעמלו, ובתמיכת טובי האנושות כולה, לאחר האיומה בשוֹאוֹת, קמה לנו מדינת ישראל בארץ-ישראל המחולקת. בנחלה זאת ובגבולותיה נעשה ככל יכלתנו ולמעלה ממנה לקבץ נדחי עמנו ולחשוף אור גאוננו מחדש. ייתכנו אמנם תיקונים הדדיים קלים מוסכמים בנקודות מסוימות, שבהן נוצרה הפרעה לחיי יום-יום של האוכלוסיה. וזה הכלל: השלום בא לשנות את היחסים בין המדינות ולא את המדינות עצמן.

קודם כל אמורים הדברים בחובה מפורשת להימנע מכל תוקפנות. אנו מזהירים מפני תוקפנות שליטים ערביים מסוימים, ויש ביכלתנו להצביע על איומי תוקפנות ועל תכנון תוקפנות מצדם. מצד שני, ערבי המצהיר על פחדו מפני תוקפנותנו שלנו אינו אלא קרבן לתעמולה אם אינו בגדר “יודע את האמת ומבקש למרוד בה”. כך או אחרת ­­­– אדרבה: תבוא, איפוא, ההתחייבות ההדדית להימנע מתוקפנות, ותפיג חששות-אמת שלנו ופחדי-שוא שלהם גם יחד.

ומשיובטח השלום נתפנה כולנו ליהנות מפירותיו, והם יכולים להיות חשובים מאד בשטחים שונים. קודם כל יש לציין, כי מדינת ישראל שוכנת על אֵם הדרך בין אסיה לאפריקה. אם יהיה האיזור כולו לאיזור פתוח, אַמון על מושגי שיתוף ועזרה הדדית, יהיה הדבר לברכה לעמי שתי היבשות ובתוכם לנו ולמדינות ערב גם יחד.

תחבורה יבשתית סדירה בכבישים ובמסילות הברזל; חופש מעבר בנמלי התעופה; תקשורת ברדיו, בטלפון ובדואר; גישה לנמלינו לחוף הים התיכון, כדי שתיהנה ממנה ירדן שאין לה מוצא לים זה; הקלת סחר הנפט, על-ידי חידוש צינור הנפט או בניית צינורות גדולים יותר; עידוד זרם התיירות לכל ארצות האזור; גישה חפשית למקומות הקדושים, תוך הקלה על הצליינות הדתית לכל המרכזים המקודשים לכל הדתות – כל אלה אינם אלא חלק מן התמונה שתתהוה כתוצאה משחרור המזרח התיכון ממועקתו הנוכחית. יונהגו הליכי סחר תקינים ויעוצבו דפוסי שיתוף כלכלי תוך לימוד מן הנסיון שנרכש בדפוסים כאלה במקומות אחרים בעולם. יש מקום לניצול משותף של חמרי גלם בהפקה ובשיווּק ולמחקר משותף בבעיית המתקת המים, המעסיקה חלק ממדינות האיזור; ייעשה ביחד להפריית אזורים צחיחים; יוקם שיתוף בהדברת מחלות ובמחקר רפואי וחקלאי; נעשה יחד לניצול מקורות אֶנרגיה חדשים ולהפריה תרבותית ומדעית הדדית.

עוד נקודה אחת צריך אני להזכיר כאן. אקלים של משא-ומתן על שלום יאפשר כמובן פעולה משותפת לריסון מרוץ החימוש ולפירוק הנשק באיזור. כל מדינות האיזור יוכלו אך ליהנות מהסדרים בטוחים לצמצום החימוש בפיקוח הדדי; כולן יוכלו להפנות את המקורות הכספיים והאנושיים העצומים, המנוצלים עתה לצרכי מלחמה, לפיתוח יכלתן המשקית והמדעית ולמיעוט הצורך בעזרה מבחוץ.

האמצעים הגדולים שישתחררו בדרך זו יקלו במידה גדולה גם על סיום תהליך של התנחלות הפליטים וקליטתם בסביבתם הלאומית הטבעית – בארצות ערב, רחבות השטחים ועתירות המים, הזקוקות לפיתוח ולמפתחים מבין אחיהם ללאום, ללשון, למנהגים, להוָי ולדת. ישראל מוכנה לסייע כספית כמיטב יכלתה, ובעזרת מעצמות גדולות, במלאכת ההתנחלות והשיקום הזאת.

ייזכר, כי בריחת הערבים מישראל תוכננה בידי הנהגה, שטיפחה בלבם את התקוה לשוב כאשר נושמד בידי צבאות הפולשים. אף-על-פי-כן לא התעלמה ישראל מעולם מן הצרכים האנושיים של אותה אוכלוסיה, שעקרה עצמה ממקומות מושבה הקודמים, ויהיו מניעיה מה שיהיו. התנחלות הפליטים בארצות ערב היא הפתרון היחיד המתישב עם האינטרס היסודי והאמיתי שלנו ושלהם גם יחד. בדרך זו, בסביבה הלאומית הטבעית, קלטה ישראל פליטים יהודים מארצות ערב במספר שאינו נופל ממספר הפליטים הערבים שיצאוה, ואולי מצד הדין גרידא כבר עשתה בזאת חובתה.

תכנית שלום כזאת איננה דבר שבדמיון. אינני מניח כי שיתוף הפעולה הקיים כיום באירופה המערבית, למשל, נראה היה דמיוני פחות לפני עשרים שנה בלבד. אנו מתקרבים לעשרים שנה למלחמת הקוממיות. הדבר ייתכן גם כאן.

לא בכל השאלות הכרוכות בהסדר של שלום נגעתי בדברי הקצרים. לא את כל הברכה הצפונה בו מניתי ואף לא את כל הבעיות העשויות להתעורר. העולם של ימינו יודע צורות רבות של שיתוף פורה בין מדינות עצמאיות וייחודיות, מתוך כיבוד הדדי של ריבונות ושל שלמות. הויכוח שהתעורר בגלוי בתוך הצד השני, ההכרה כי אולי מתחילה לגמוֹל שם בלבבות הנכונוּת לחשוב על קיום-יחד, על חיים זה בצד זה, היא שהביאה אותי להתווֹת קוי-יסוד אחדים ולקוות כי דברי ימצאו הד במוקדם או במאוחר. אני מקוה – לא במאוחר מדי.

ראשית חכמה – להעז ולהשתחרר מן ההיפנוזה העצמית של תעמולת האיבה, לשבת אל שולחן הדיונים, בלי תנאים מוקדמים ומתוך כבוד הדדי מלא, להתחיל לשזור את החוט מן הקצה שהותירו הסכמי שביתת-הנשק, וסוף הברכה לבוא.

בינתיים, וזאת ציינתי בראשית דברי, עדיין אין אנו חיים בתוך מציאות המרשה לנו להרפות מן המתח הבטחוני והמדיני. ודאי לי כי כל זמן שמציאות זו לא תשתנה מעיקרה, נוכל לעמוד בחובות שהיא מטילה עלינו. לפי שעה גובר חימושן של מדינות ערב, ועלינו להתיחס לכך במלוא החומרה ולהסיק את המסקנות לגבי טיפוח כוחנו שלנו. כל עוד מדינות ערביות אלו או אחרות מגבירות את כוחן הצבאי, אם מתוך כונה מפורשת לפגוע בנו ואם מתוך רצון להגן על עצמן מפני השתלטות נאצרית, אסור להסיח את הדעת מן האפשרות כי בקונסטלציה מדינית מסוימת יכול כל כוח ערבי בקירבת גבולותינו להיות לנו לרועץ.

אמנם, החשש הערבי מפני נאצר הוא לגיטימי, ותימן תוכיח. והרי נאצר לא אסף את ידו מחתרנות גם במדינות אחרות באיזור, אף כי בצורה גלויה פחות. בתימן עצמה, לאחר שנתים וחצי של מלחמה, אין לפי שעה לראות סימן לגמר, לא מבחינה צבאית ולא מבחינה מדינית. המצרים מתכוננים להמשך. הם מגייסים מילואים רבים כדי לצרפם אל חיל-הכיבוש השנוא בדרום-ערב. הם מוסיפים לבקש להם מסילות אל לב האוכלוסיה המקומית תוך שימוש בגאזים מרעילים. בעיראק משחק נאצר משחק כפול. תוך כדי דיבורים של שאיפתו להפסקת המלחמה בכורדים הוא נותן למשטרו של עראף סיוע באנשים ובנשק, ובדרך זו עוזר במישרין לניהול המלחמה הזאת. באותה שעה מחדשת מצרים את מלחמת האֶתר נגד סעודיה, בוחשת בבחירות בסודאן, לוחצת על לוּב וחותרת באזורי דרום-מערב ובנסיכויות המפרץ הפרסי בעקבות ריח הנפט.

יום יבוא ויכירו מדינות ערב, המשמשות מטרה לתכסיסיו, כי החלוקה האמיתית איננה בין ישראל לבין הערבים אלא בין שוחרי שלום לבין תוקפנים, ומשיכירו בדבר – יסיקו ממנו את המסקנות המדיניות ההגיוניות. בתוך כך מצוּוים אנו על ביצורנו המדיני בצד יכלתנו הצבאית וכסיוע לה.

מאז הכנס הקודם של הכנסת היתה לי ההזדמנות לבקר באנגליה, ואני שמח לציין את ההבנה שמצאתי שם לבעיותינו ואת הידוק היחסים עם ראשי האומה הבריטית. בשיחותי עם ראש ממשלת בריטניה ועם חבריו ראיתי מידת התמצאות רצינית בבעיות ישראל והמזרח התיכון, מצאתי יחס של כבוד לעצמאותן ולשלמותן של כל מדינות האיזור, מתוך הכרת הגורמים העלולים לסכן את היציבות. אני מעריך את העמדה העקרונית הברורה שקבע ראש הממשלה מר וילסון בדבר הצורך לקיים מאזן סביר של חימוש וכן את דבריו על מפעל המים הלאומי שלנו, שהזכרתי קודם.

ניתנה לי הזדמנות להיפגש גם עם ראשי האופוזיציה ועם חברים בפרלמנט. הידידות לישראל קיימת ברחבי הציבור הבריטי. בבריטניה שוכנת קהילה יהודית מושרשת, מכובדת ורבת הישגים בכל תחומי המעשה והמחשבה. ציבור יהודי זה, ובמיוחד הנוער, רוחש אהבה למדינת ישראל והוא גאה עליה. זכיתי לפגישות נרגשות עם הארגונים היהודיים, וביחוד עם נציגה ועם חבריה של התנועה הציונית, שיש לה מסורת שעמדה לה, לנו ולעם ישראל כולו בימים קשים בשלהי המנדט.

חלה התקדמות ידועה גם ביחסינו עם ארצות הקהיליה האירופית. עדיין לא נמצא הפתרון הכולל לבעיה זו, ורק פתרון כולל יוכל לספק אותנו. אבל מצאנו הבנה לחשיבוּת בעיות ההדרים והמוצר האירופי בשבילנו, ואנו מקוים כי מועצת המיניסטרים תסיק את המסקנה המדינית החיובית מגישתם האוהדת של המומחים בענינים אלה.

ולסיום איני יכול שלא להזכיר את רישומם של שני מאורעות מן הימים האחרונים: אחד כבר ציינתי בקצרה והוא דבר המשלחות האפריקניות שהשתתפו בחגיגות יום העצמאות. זהו קציר-ידידות מבורך ממאמץ שיתוף נאמן שזרענו ועודנו זורעים בארצות אלה ובארצות פיתוח אחרות. יכלתנו לשתף פעולה עם עמים בהתפתחותם באפריקה, באסיה ובאמריקה הלאטינית היא לנו מקור גאוה וסיפוק כל הימים ויש לה משמעות מדינית בימי מבחן.

המאורע השני אמנם איננו מדיני בעיקרו: כונתי לפתיחת מוזיאון ישראל. איני יכול להשתחרר מן ההרגשה כי הנכס המפואר הזה בירושלים הבירה מוסיף מימד עומק למעמדנו התרבותי בעולם. יחסם של מוזיאונים ושל מדינות, ששיתפו עצמם במאורע הגדול הזה, יוכיח. אולי טוב לסיים בכך, כדי לומר כי אין לתפוס ענינים מדיניים במנותק מן המציאות הכוללת שאנו נמצאים בה – בחומר וברוח גם יחד, ומי כעם ישראל יודע לספר מתולדותיו על משקלם המכריע של הגורמים שברוח.

בטקס הפתיחה ביקשתי להגדיר מה שעשה המוזיאון בשלושה שטחים: קיבוץ גלויות של ערכי רוח, הכנסת יפיפותו של יפת באהלי שם וחידוש הברית המוחשית עם העבר. אנו עם שאינו יכול ואינו רוצה להינתק מעברו. העבר הרחוק והקרוב הוא המעצב את חיינו בהווה.

כשדיברנו על זיקתו של העם היהודי לארצו ועל גבולותיה, לא יכולנו שלא להתחיל מניננו מימי האבות ומימי בית ראשון ושני, שלא לעבור על פני שנות גלות מרה ועד לימי השואה והגאולה. ואם נבוא לדבר על התהווּת עולמנו החדש – במצדה המגלה עתה צפונותיה – נמצא את שרשי גבורת ישראל, ולא רק אותם: ממצאי מצדה הם סיפא וספרא כרוכים זה בזה – ומעשי אבות סימן לבנים.

פתחתי את דברי בציון ראשיתה של שנת ח"י למדינה. זהו מספר ברכה כמקובל בישראל. אבל נשוה לנגדנו מימד היסטורי עמוק יותר של הוויתנו, מימד של אלפי שנות עם ישראל, של אלפיים שנות חירות ואלפיים שנות תקוה ועל כתפיהן נשענות שבע-עשרה שנות מדינה.

דברי תשובה

בכנסת 24 במאי 1965

אישי היושב ראש, חברי הכנסת,

… שתי שאלות קונקרטיות היו לו, למר בגין, לגבי חילופי האגרות¹ אינני סבור שאצליח להסביר לו את טעותו, אבל אולי אצליח למנוע אותוֹ מלהטעות אחרים, ולכן אתיחס אל שתי הטענות.

טענה אחת היא, כי הסתפקנו כביכול בהודעת ממשלת גרמניה המערבית על מדענים העתידים לחזור ממצרים מרצונם הטוב. הטוען כך אינו שׂם לב, כי זהו רק אחד היסודות בפיסקה שהקדים הפרופסור ארהארד למדענים. זאת חצי אמת. הקנצלר המערב-גרמני ציין קודם כל כי עשרות

מדענים כבר חזרו ממצרים, ומזאת אין להתעלם, ומותר לקווֹת להמשך.

טענה שניה הועלתה בפיו על שהבעתי הערכה לעצם כינון היחסים ולחלקו של הפרופסור אהארד בכך, כאילו שבע-עשרה שנה אחרי קום המדינה יש בכך משהו יוצא מן הכלל. אני מתפלא שעלי להזכיר למישהו, כי כינון היחסים מצד גרמניה בא נוכח הלחץ הגדול ביותר שנאצר וידידיו היו מסוגלים להפעיל. לדעתי, יש משום הישג לישראל בעמידה שעמדה ממשלת בון בלחץ הזה.

אני שותף להכרתם של אלה שאמרו כי היזמה לכונן יחסים מצד בון צריכה היתה להקדים ולבוא. אולם אל נשכח, שהיו שנים שבהם נכונות ליחסים כאלה לא היתה קיימת גם אצלנו. ולכל הדעות, אותם אישים ואותן מפלגות המתנגדים ליחסים עם גרמניה מעיקרם, שהתנגדו להם תמיד ומתנגדים להם גם כיום, אינם יכולים לאחוז את החבל בשני ראשיו ולטעון שהדבר בא מאוחר מדי.

עוד בשאלת גרמניה. אני מוכרח לציין, כי שורת ההגיון המדיני הפנימי לקויה גם בדבריו של חבר הכנסת רימלט, האומר דבר והיפוכו. אני מסכים אתו שמוטב היה לכונן את היחסים במהירות גדולה יותר. לשם כך, כך אתה אומר, או כך לפחות אני מבין את דבריך, מותר היה לותר יותר מכפי שויתרנו. מן הצד השני אתה בא בטענות על שלא השגנו את כל מבוקשנו, על שהגענו לאיזו פשרה שהיא. אחת מן השתים – או שצריך היה לותר יותר משויתרנו, או שויתרנו יותר מדי; אבל לא שני הדברים ביחד! ושמא חוסר ההגיון הוא גילוי של חוסר ההגיון הגדול ביותר בגוש הכלאַים החדש שהתברכנו בו. ובכלל, הגישה הזאת של “חטוף וגמור” איננה גישה למשא-ומתן עם צד שני קשה. בדרך זו משיגים פחות.

אני מצטער שגם ידידי חבר הכנסת חזן נתפס לטענות שאין להן אחיזה. טענה אחת היא טענת ההתכחשות להחלטות הכנסת, שבה כבר טיפלנו. מלבד זאת – מנין לך, חבר יעקב חזן, כי אנו מוכנים לחנך לשיכחת העבר ולהעניק כפרת עווֹנות? הויכוח איננו על זכירת העבר או על שכיחתו. הויכוח הוא כיצד צריכה מדינת ישראל לכלכל מעשיה בהווה. ועל כך אין לך תשובה מוחשית משלך.

אני עובר לחלק אחר בויכוח, אותו חלק שנסב על גישתנו לשלום.

כמה מן המשתתפים בויכוח מתחו עלי ביקורת על שלא התיחסתי לנאום זה או אחר או להצעה קונקרטית זו או אחרת שהושמעה. איני סבור שצריך הייתי לעשות זאת. אין זה מתפקידה של ממשלת ישראל לתת למישהו ציונים על דבריו ולהתיחס בפרטות להצעה איזו שהיא, בפרט כשאיננה מופנית אלינו ואינה באה במישרין מן המדינות הגובלות אתנו. אם לנקוט נוסח-דיבור קל יותר, אפשר לחזור על ההלצה העממית המפורסמת, על השדכן שבא אל יהודי והתימר לשדך לבתו את יורש העצר הבריטי. אחרי חקרי-לב מרובים, ואחרי ששאל שאלת חכם את הרב המקומי, הסכים היהודי לשידוך בעקבות דוגמתה של אסתר המלכה. כשנתבשר על כך השדכן אמר באנחת הקלה: “נו, עם צד אחד גמרתי”. אין זה מתפקידנו להיות במצבו של אותו יהודי.

אבל ברצינות: הדבר החשוב שקרה הוא, שהויכוח על השלום התחיל בצד השני. התחיל תהליך שבו התפיסה של קיום-יחד איננה פסולה מראש והיא נושא לויכוח ולשיקול. זהו תהליך חשוב ואינני מאמין שזה פעלוֹ של איש אחד. נוכח הויכוח הזה מצאתי לנכון להבהיר בקוים כלליים את גישתנו ואת תכניתנו לשלום באיזור.

על כך נמתחה ביקורת בויכוח משני כיוונים שונים. לחבר הכנסת בגין נדמה היה, משום מה, שעצם הדיבור על השלום יש בו כביכול משום העדפת השלום על קיום המדינה. במחילה מכבודך, חבר הכנסת בגין, מי חשוד אצלנו על תפיסה כזאת? למי אתה מציג את הברירה “מדינה בלי שלום, או שלום בלי מדינה”? הבחירה מובנת מאליה. דרושה מידה של דמיון ושל עזות להציג שאלה כזאת. שמא עוד יותר טוב – מדינה עם שלום? האם זה לא עלה על דעתך? והרי זאת הבעיה האמיתית. או שמא סבור אתה שהברכה שנתברך בה עשיו, “על חרבך תחיה”, חלה על מדינת ישראל עד סוף כל הדורות? ביקרתו של חבר הכנסת חזן היא הפוכה. הוא דורש מאתנו אומץ לשלום, “תכנית שלום אמיצה”, לא פחות מאשר אומץ להילחם. סתם ולא פירש ידידי יעקב חזן, איזו תכנית שלום אמיצה הוא רוצה. אבל דברי מפ“ם סתומים במקום אחד ומפורשים במקום אחר: ב”על המשמר" מ-16 באפריל קראתי את ראשי הפרקים לקראת הבירור במרכז מפ"ם, בחתימתו של מאיר יערי. ובאותו עתון מיום 20 באפריל קראתי שהם אושרו על-ידי מרכז מפלגתם, ויש איפוא לראות בהם הודעה מוסמכת.

ובכן מה כתוב בה באותה תכנית? ראשית: “עם בוא השלום ייקלט מיעוטם (הכונה למיעוטם של הפליטים) בגבולות ישראל”. מה פירוש אמירה כזאת? איזה מיעוט? כמה פליטים? מה יש כאן חוץ מעצם קביעת העקרון של נכונות לקלוט, בתוך המדינה, מספר הגון של אנשים שיצאו ממנה בפקודת מנהיגיהם כדי לחזור אחר השמדתנו? אנשים שהשנאה לישראל וחזון הנקם בהם הם לחם-חוקם כל הימים האלה. ניסוח מעורפל כזה אינני תלוי כלל בפירושים שיערי או חזן יכולים לפרש אותו אלא בפירושים שיתנו לו אחרים, שמגמתם להרוס את המדינה. אם תאמץ לעצמה ממשלת ישראל סיסמה כזאת, היא תעשה אחת מן השתים: או שתעשה שקר בנפשה ותכריז הכרזות שאין לה שום כונה לקיים אותן במובנן הפשוט, או שתפתח הדלת להרס המדינה. יותר מזה – איזו טובה תצמח מכאן לפליטים עצמם? שום בעיית פליטים רצינית בהיסטוריה החדשה לא נפתרה על-ידי רפטריאציה. אזכיר רק דוגמאות אחדות: יון ותורכיה בשלהי מלחמת-העולם הראשונה, הגרמנים משטחי צ’כוסלובקיה, פולין וברית-המעוצות – בשלהי מלחמת-העולם השניה, ופליטי הודו ופאקיסטן עם הכרזת עצמאותן. והרי ברוב המקרים האלה מדובר על מספרים גדולים הרבה יותר! תמיד היה הפתרון אחד: קליטה בסביבה הלאומית הטבעית, לא החזרה לקרבה של אוכלוסיה בת עם אחר. כלום דוקא כאן, בארצנו הקטנה והנתונה לאיומים, צריך להיות אחרת? דוקא אלינו צריך להחזיר מיעוט עויין? והרי זה לא קרה אפילו באותם המקומות שבהם לא בוצעו למעשה חילופי אוכלוסין; ואצלנו נקלטו פליטים יהודים מארצות ערב במספר השוה לפחות למספר הערבים שיצאו מגבולות המדינה. הם נקלטו היטב, כי הם נקלטו בסביבתם הלאומית הטבעית. במובן האנושי הפשוט, אפילו נתעלם מן הצד הבטחוני והלאומי, איזה עתיד יש לקליטת גוף זר ועויין במדינה?

הלאה אנו קוראים בתכנית השלום האמיצה של מפ"ם, על מגמה “לקראת התקשרות פדרטיבית בין הארצות השכנות לבין מדינת-ישראל, תוך שמירה קפדנית על ריבונות המלאה”. למלים יש משמעות אובייקטיבית ולא המשמעות שאומרן רוצה להכניס לתוכן. “התקשרות פדרטיבית” פירושה התקשרות מתוך ויתור מסוים על ריבונותם של הגופים החברים בפדרציה. “התקשרות פדרטיבית מתוך שמירה מלאה על ריבונות” – זהו מה שוייצמן קרא בשם “כפור חם”. ואפילו מן הבחינה המעשית קשה לתאר פדרציה בלי דבר יסודי אחד – חופש התנועה של אזרחים בתוך כל חלקיה. מה זה במציאות שלנו? הסכמה להחזרת הפליטים בדלת האחורית… ועוד להוסיף עליהם – הכל תלוי בכוח המשיכה של ישראל. דומני שיש לדרוש ביקורת מצד השכל על מוצא הפה.

יש עוד סעיף אחד בתכניתה של מפ“ם על “פירוז אטומי דו-צדדי, כצעד ראשון לפירוק נשק כללי”. מכיון שאינני מכיר אף מדינה אחת באזורנו שיש לה נשק אטומי, הרי שמשמעות הדבר היא ש”הצעד הראשון" הוא לא לעשות כלום, להתפרק מנשק שאין לנו, להניח ל“צעד שני” את הטיפול בנשק שממנו באמת נשקפת סכנה. מתי הוא יבוא, הצעד הזה? הרי זה כמו הסכם שביתת-הנשק הידועה בג’ונגל, שבו התחייב התיש לא לטרוף ארנבות, והזאב לא לאכול כרוב. האם צריך להסביר מדוע לא החזיק אותו הסכם מעמד?

אני מצטער מאד שהיה עלי להפשיט את “תכנית השלום האמיצה” של חבר הכנסת חזן מן המחלצות הרטוריוֹת הנאות שהוא הלביש אותה כאן ולצטט מ“על-המשמר” את הסעיפים הקונקרטיים. אבל אני סבור שמגיע לבית הזה, ולציבור, לדעת לאיזה אומץ-לב הוא קורא. על פי הדברים, זהו אומץ-לב לקבל הצעות שיחסלו את קיומנו. מכיון שאינני חושד בחזן, ביערי ובחבריהם שהם רוצים להציע לנו התחסלות, אני מוכרח לחשוד בהם שהם מציעים לנו דיבורים שאין בהם שום משמעות ואין מאחוריהם שום אחריות לתוכן. זהו אומץ-לב מפוקפק.

חבר הכנסת שמואל מיקוניס, בדברו על יחסנו עם גרמניה, האשים את מדינת ישראל בהירתמות “למדיניות רביזיה של גבולות”. לייחס לנו מדיניות כזאת אפשר רק מתוך רשעות או מתוך ניתוק גמור מן המציאות. הרי כבר אמרנו מה שיש לנו לומר בענין זה. הייתי שמח אילו היה הוא מבהיר לנו שהוא איננו נרתם “למדיניות רביזיה של גבולות” במקום שדיבורנו חשוב יותר, שהוא גיבור גדול לשמירת הגבולות הקיימים, לא רק במקום שאיני חולק עליו, גבולות של צ’כוסלובקיה, של פולין או של גרנלד, אלא גם של מדינת ישראל. הייתי רוצה לשמוע ממנו שהוא מבין לא רק מה פירוש החזרת פליטים גרמניים לאזור הסודטים, אלא גם מה פירוש החזרת פליטים ערביים לישראל.

המדינה והעם

מאת

לוי אשכול

---

עין פקוחה ועוז רוח

מאת

לוי אשכול

בועידת הנוער העולמית, 4 באוגוסט 1963

אני שמח שאפשר לקיים זכות הבאת ברכתה של ממשלת ישראל ואת איחוליהם של כל אזרחי המדינה לועידה עולמית של נוער יהודי. ועידתכם מייצגת למעלה מששים רבוא בני נוער יהודי בעולם החפשי; היא מקפלת בתוכה את כל גוני הקשת הציבוריות היהודית הצעירה.

זוהי ועידתכם השניה; נקוה ונצפה כי בשלישית יבואו נציגים של הנוער מאותן הארצות אשר לדאבוננו נבצר מהם להשתתף הפעם.

שמעתי בשמחה רבה, כי מאחדת את כולכם ההכרה בצורך לטיפוח התודעה היהודית והרגשת אחדותו של העם היהודי. כולכם מרגישים בצורך להעמיד את הקשר האישי עם מדינת ישראל כאחד היסודות המרכזיים בחינוך הנוער. כולכם מבינים, כי יש להחדיר בכל חוגי הנוער היהודי את הרצון ללימוד השפה העברית והרצון לרכוש יסודות התרבות העברית.

אכן רב הוא המאחד, והטוב לראות נציגים של מאות אלפי בני נוער יהודי ההולכים לאורם של יסודות אלה, ואשר התאספו כאן על מנת להגביר את המשותף ולהרחיב את מספר בני הנוער היהודי המתאחד על יסודות של זיקה לישראל, לתרבותו ולאחדות העם. בשם ממשלת ישראל ברצוני להבטיחכם נאמנה כי נעשה כל שנוכל, כדי לעזור במילוי משימה קדושה זו.

זכרו נא כי בעצם הדבר, מדינת ישראל הוא מפעל הדורות הצעירים בארצות הגולה אשר נחלצו עשרות שנים לביצוע משימת התקומה וחלום עתיק-יומין.

צעירי ישראל רשמו דף מזהיר בתולדות עמנו – שיבת ציון, החיאת השממה, כיבוש העבודה, שיבה לחקלאות ולטבע, תחיית השפה, חינוך ודריכות להגנה, כינון הקוממיות, קיבוץ גלויות, עמידה מול אויבים ויישובה של הארץ.

בל ישקוט הנוער על שמריו ובל ינוח על זרי דפנה של העבר ושל הקיים. מפעלנו ההיסטורי תובע המשך והתמדה – תחשוב הועידה על יצירת כלים מתאימים ויעילים לקירוב הנוער הבלתי-מאורגן ולכיבושו במערכת הסברה וחינוך. חפשו דרכים לקרבו לערכי היהדות, להחיות שפת אבות – שפת נביאים; תקשר השפה העברית בין הדור הצעיר לבין הארץ הזאת בה נולדה אומתנו, בה המריאה נבואת ישראל אל פסגות, בה יצר העם היהודי את ערכי הנצח שלו ובה הוא כונן מחדש את עצמאותו.

אתם זכיתם למשהו שדורות על דורות בעם היהודי חלמו ושאפו, אך לא זכו לו. אתם דור מדריכים ראשון אשר חניכיהם נולדו כאשר העם מחדש נעוריו ומבצר קוממיותו במדינתו. הימים הם אתחלתא דגאולה. רק שני מיליון אנחנו פה ועוד רבה המלאכה לעשותה. “ולא אתה בן-חורין להיבטל ממנה” (אבות פרק ב', כ"א).

דור זה ניתן לו לעצב דמותו של עתיד עמנו. רבבות צעירים חלוצים נתבעים להביא לארץ להט יצירה, מסירות וידע, לתרום תרומתם לקידומה של הארץ, לפיתוח כלכלתה ותרבותה. אינני רואה אתגר גדול יותר לנוער היהודי בגולה מאשר האתגר להשתתף בפועל בבנינה של מדינת ישראל.

כל אשר נעשה כאן יש לו השפעה ישירה על חיי העם היהודי כולו. חיים יהודיים בעולם כולו יתמלאו תוכן כאשר ישראל תשמש להם מוקד ומרכז. יהיה הדבר הזה חָרוּת על לוח לבותיכם.

תביעה זו מופנית גם לנוער הגדל בארץ; אני יודע שדבר זה אינו בא מאליו ואנו מצוּוים להשקיע מאמצים על מנת להקנות לנוער בישראל את ההרגשה שהוא עצם מעצמותיו ובשר מבשרו של העם היהודי. עלינו לטפח בו זיקה ותחושה רוטטת ומקשרת לאחינו בגולה.

אנו חיים בעולם של תסיסה, בעולם של שינויים ותמורות מהירים והתפתחויות טכנולוגיות מפתיעות. בתוך עולם סוער ומסוער תוהה הנוער היהודי ושואל לנתיבות עולמו. הוא נקלע בין כף-הקלע של אדישות והתבוללות, של קריצתם ופיתוים של אורות-חוץ מזה, התלכדות סביב המאור שביהדות והמגדלור שבמדינה מאידך.

דיוני ועידתכם עשויים להיות גורליים לעתידו של הנוער היהודי. אַל תירתעו מפני אתגרים! אל תפחדו מפני קשיים! יהיה בכם הכוח לראות בעינים פקוחות את המציאות היהודית כיום, ותמצאו בכם העוז לתת תשובות ההולמות את היקף המשימות העומדות בפנינו כאן וברחבי העולם היהודי. מי יתן ותתברך ועידתכם בפוריות המחשבה, בכוח ההגשמה ובאחדות המעשה.

---

ליובלו ה־120 של "בני-ברית"

מאת

לוי אשכול

בעצרת חגיגית לציון יובל ה-20 של “בני-ברית”

היכל התרבות, 17 בדצמבר 1963

אדוני היושב-ראש, נשיא “בני -ברית” בעולם, ידידי ורבותי,

אני שמח להשתתף בעצרת החגיגית ולהביא הערכתה וברכתה של ישראל, של ממשלתה ושלי אני לפעלו של מיסדר “בני-ברית” מאז היוסדו. לפני 120 שנה היה הדבר. ברחבי אמריקה הגדולה חיו אז כמה רבבות יהודים, רובם יוצאי גרמניה, אשר התקבצו ובאו מארבע כנפות הארץ. הם באו לחפש אָשרם ולהבטיח עתידם והם עמוסי מורשת אבות, מושרשים במסורת דורות וספוגי ערכי היהדות. והנה מצאו עצמם ביבשת חדשה, מעטים מאד בין רבים, שאינם מבני עמם, גלמודים בתוך עולם חדש. יחד עם הדאגה להבטחת קיומם הפיסי והכלכלי, החלה מכרסמת הדאגה והחשש בלבם פן השתתפותם בכיבוש היבשת והתפזרותם על פניה יביאו אותם להחלשת קשריהם עם העבר ולהתרופפות החיים היהודיים על מנהגיהם, מצוותיהם ויסודותיהם הרוחניים, ופן יתרחקו בניהם מן היהדות וייטמעו בין שכניהם המרובים.

12 היה מספרם של המייסדים, שהתכנסו ובאו לאסיפת היסוד. אפשר וזה סמל למספר שבטי ישראל המחפשים דרך להתלכד בפזורה ולשמור על הגחלת. והשם “בני-ברית” בודאי מסמל ומרמז על הברית שנכרתה בין אבי האומה, אברהם, לבין אלהיו, אשר אמר: “לזרעך נתתי את הארץ הזאת”. האם חזו אז תריסר מייסדי המיסדר כי כיום תמנה יהדות אמריקה כששה מיליון, וכי זאת תהיה הקהילה הגדולה והעשירה בתולדות ישראל, וכי ארגון “בני-ברית” ימנה יותר מחצי מיליון חבר וחברה? האם פיללו כי תתכנס כיום עצרת חגיגית שלכם במדינת ישראל?

ניתן לשער כי בעיני רוחם, בחזונם ובכיסופי הגאולה המשיחיים שפעמו בלבבם ובתת-הכרתם האמן האמינו כי ימים כאלה יבואו, אף-על-פי שיתמהמהו. והראָיה לכך תשמש העובדה כי מיסדר “בני-ברית” התחיל, מיד עם ראשית ייסודו, מגלה דאגה והתענינות בארץ-ישראל וביהודיה המעטים, בסבלותיהם ובמצוקותיהם.

כבר ב-1865, כאשר פשטה מגיפת חולירע בארץ, אנו מוצאים את המיסדר הצעיר “בני-ברית” כשהוא משגר אמצעים כספיים לשר הנדיב – משה מונטיפיורי – כדי שיושיט תמיכה וסיוע לקרבנות המגיפה.

מאז ועד היום הזה, בדרך קיומו הארוכה, קרובים היו ללבו של המיסדר עניניה של האומה – כור מחצבתו – ושל הארץ. קשריו אליה הלכו והתחזקו, וביחוד באו לידי ביטוי אמיץ בימים הגורליים של 1947, ימי המאבק על הקמת המדינה בארגון האומות המאוחדות. תפקיד חשוב ומכובד במאבק זה מילא אז שליח “בני-ברית” – כונתי למר הנרי מוֹנסקי המנוח, שעמד אז בראש המיסדר, והתיצב בכל שעור קומתו לעזרת העם.

כאשר קמה המדינה נתחזקו ונתהדקו הקשרים והמיסדר הפך לבעל-ברית מסור ונאמן לישוב בארץ ולמדינת ישראל. התמיכה במגבית היהודית המאוחדת והפעולה להפצת אגרות-חוב ישראליות, היו גילוי מובהק להתעוררות מחודשת והקשבה לבעיותיו של עם ישראל, זה המפוזר ברחבי עולם וזה המתקבץ להיגאל בארצו. אהבת ישראל בפזוריו ובתפוצותיו היא אשר הנחתה תמיד את דרכו של המיסדר. מיתרי האהבה שבלב יש שהתרופפו, יש שנחלשו, יש שנדמו, אבל ראינום, בנשוב רוח התקוה והגאולה, כשהם רוטטים ומתנגנים מחדש.

יחד עם התמורות הכבירות בחיי העם היהודי בתפוצות ידע מיסדר “בני-ברית” לפשוט צורה וללבוש צורה הולמת יותר לנסיבות החדשות. קיום הועידה העולמית של המיסדר בישראל לפני מספר שנים מעיד על התגברות התחושה הנכונה בקרב המיסדר לחוש ולהעריך מרכזיותה של המדינה בחיי העם היהודי. זאת היתה הועידה העולמית היהודית הראשונה בישראל, פרט לקונגרס הציוני, בהיקף רחב ובהשתתפות רבה.

ועתה אנו רואים כי לא היתה זאת, לשמחתנו, החלטה חד-פעמית. ברכתי נתונה לכם מראש לקראת הועידה העולמית לשנת 1965 שתקיימוה אצלנו. אותה תחושה נכונה, אותו חוש מציאות ליוה את “בני-ברית” משך כל שנות פעילותם. כאשר מצות “עשה” עיקרית היתה גאולת קרקע, נתן המיסדר שכם לקרן-הקיימת-לישראל לגאול אדמות להקמת ישובים בעמק ובהרי הגלבוע.

עבודה יפה וחשובה נעשתה על-ידי “בני-ברית” וחבריו לחיזוק ה“ועד למען החייל” ולקיומו. אין זאת בלתי אם חשו המיסדר והנהגתו, כי גילויי הגבורה היהודית במאה העשרים אינם אלא המשך של גבורת היהודים הקדמונים במלחמותיהם – מימי מלכי ישראל ועד מרד בר-כוכבא, והרגישו בצורך נפשי להביע הזדהותם, להושיט יד אחים ולשתף עצמם במאבק האדירים של ישראל על גאולתו ותקומתו. בימינו אלה החלו “בני-ברית” להפנות מאמצים לאפיקי החינוך. אם ראשיתם מצערה, נקוה כי אחריתם תשׂגה. מיסדר יהודי זה, שהוא בינארצי ואל-מפלגתי, ומאַחד בקרבו זרמים מזרמים שונים ויוצאי ארצות וקהילות שונות, חש אינטואיטיבית את המעשה הנועז והמופלא אשר במיזוג גלויות וליכודן בישראל. הוא צועד בימים אלה צעדים ראשונים בהקמת גני-ילדים ובייסוד ספריות וציודן לשירות גלי העליה החדשה. ייזכר במיוחד מפעל הספריה שנוסד על-ידי מיסדר זה במדרשה בשדה-בוקר, המוקדשת לתורת הנגב ולהכרתו והנושאת בחוּבה רמז לבאות.

כן מוצאים אנו את המיסדר תורם תרומתו להכרת היהדות בת-זמננו בייזום מכון באוניברסיטה העברית, המוקדש לחקר סוגיה חשובה זו. כעת מתכנן המיסדר מילגות לתלמידים מחוננים בבתי-ספר תיכוניים. נאמר לעצמנו כי אמנם כל ההתחלות קשות וזעירות, אך נקווה כי הן בגדר של רמזים לבאות שעוד תבואנה: שרשרת מעשים של ליכוד וקירוב לבבות, מעשים של עזרה וסיוע! אך בהגיע “בני-ברית” לגיל המכובד במסורתנו, 120 שנה, אין הוא יכול עדיין לנוח על זרי הדפנה של העבר. נהפוך הוא, כל הדברים שהזכרתי צריכים לשמש תביעה וקריאה לבאות. דורנו הוא דור הגאולה – ונזכור זאת בליל חנוכה זה – דור של חידוש קוממיות ישראל.

וזכור נזכור כי הצלחנו לרכז, לגאול ולהעלות לישראל רק כששית של האומה. ידוֹע נדע כי ישראל זקוקה לחיזוק, לגידול ולביצור מתמידים. וגם התפוצות זקוקות למדינת ישראל חזקה וגדולה, מדינה אשר עומדת על רמה גבוהה מבחינה חמרית וכמותית וכן מבחינה רוחנית-מוסרית ואיכותית.

על הקיום היהודי בגולה מאיימים תהליכים של טמיעה והתבוללות. השראה וחיזוק היסודות של העם בתפוצות יבואו מן המקורות, מן השפה העברית שתהיה לנחלת כולנו, מרוחו וגאונו של ישראל, בפריחתה ובשגשוגה החמרי והרוחני.

רבותי, בפני המדינה עומדים תפקידים קשים ומסובכים, לא אמנה אותם, כי הם ידועים לכל. אך לא אסתיר דאגתי לבאות.

תוך מספר שנים לא-רב נעלה לארץ כמעט את כל הקהילות היהודיות מארצות המצוקה. בתום פעולה משמחת ומבורכת זו, מזדקרת השאלה “מאין יבוא עזרי”. המדינה בתקומתה תהיה זקוקה בכל עת ובכל שעה למספר גדול של כוחות רעננים-צעירים ונוער בעלי ידע והשכלה, נושאי רוח הדמוקרטיה והיהדות, וכן למבוגרים בעלי נסיון, יכולת ואמצעים.

אני מאמין כי חיל שלום וגאולה כזה קום יקום, וגם מארצות הרוָחה בוא יבואו. על ידידינו באמריקה ובעולם החפשי להכיר בנחיצות הדבר – לטובת ישראל ולטובת העם היהודי כולו. עליהם לכוון פעילותם, תוכן חייהם, ודרכי-חינוכם לייעוד זה. ולזה נקראים באי העצרת כאן ובני המיסדר הגדול בעולם כולו.

יתברך המיסדר ביכולת להשיג ולהבין את מצבנו בהוֹוה, לחזות את הצפוי והצפוּן בחיק העתיד ולהיחלץ לפעולות ולמעשים. נהדק הקשרים, נקיים הברית.

---

המדינה והעם

מאת

לוי אשכול

בישיבת הנעילה של הועד-הפועל הציוני, ירושלים, 23 במארס 1964

דרכה של התנועה הציונית להבטחת עתיד המדינה והעם – זהו הנושא האמיתי של מושב זה של הועד-הפועל הציוני, האחרון לקראת הקונגרס הקרוב.

יורשה לי לתרום את חלקי לדיון הזה ולהביא לו את דבר המדינה.

יודע אני כי לא ייעוד התנועה הציונית הוא העומד אצלנו בצריך עיון ובצריך דיון. אין חילוקי-דעות על הייעוד הציוני; הוא היה תמיד אחד: שיבת ציון. יש – והיו – דיונים על היעדים הציוניים.

אותה התנועה הציונית עצמה ראתה, בנסיבות היסטוריות מסוימות, צורך לדחות את ניסוח המטרה – מדינה יהודית. חלפו שנים, גבר כוחנו, נשתנו הנסיבות והורם הדגל. גם עכשיו, מיום קום המדינה, בוחנת הציונות את עצמה לא מפני שחל שינוי בייעודה אלא מפני שעליה לקבוע יעדים, לפי הנסיבות המוחשיות של חיי מדינת ישראל ושל חיי העם היהודי בזמן הזה.

הבטחת קיומה של המדינה, בגופה וברוחה, ביסוס עתידה והמשכה – תביעה זו היא עתה מושכל ראשון בין ציונים. העובדה כשלעצמה שהמדינה קמה, התבססה במידה מסוימת והיא מסוגלת להגן על חייה ועל כבודה בעתיד, כשם שעשתה זאת בעבר, ממש מאז היותה ואפילו לפני-כן – איננה התשובה השלמה על תביעה זו.

חמש-עשרה שנה אחרי קום המדינה היינו עדים לועידת פסגה של שליטי המדינות השכנות, שבה גילה שליט מצרים, לאזני דעת הקהל והאומות המאוחדות, טפח מתכנית השמד המכוּונת נגדנו. יודעים אנו שמטרתו המוצהרת של שליט מצרים היא להאביד זכרנו מגוי. לשם כך הם זוממים פיקוד משותף, לשם כך הם חורשים את מזימת הטיית המים, לשם כך – כך אומרים הם – מכוּונים אפילו מפעלי הפיתוח הפנימיים שלהם. למטרה זו מכינים הם את עמם נפשית באמרם כי סוף המלחמה לבוא והם, שליטי ערב, יקבעו את מועדה.

עלינו הדאגה, כי בכל מועד שייקבע ימצאו את ישראל מוכנה להשבית אויב ומתנקם ולהעביר את המלחמה מאדמתנו והלאה. לנו כאן ברור, כי כוחו המרתיע של צבא-הגנה-לישראל וחסנו של העם הם הערובות הבטוחות ביותר לשלום.

למזלנו, כבר עתה אין אנו עומדים לבדנו. מעל לראשיהם של עמים עוינים בשכנותנו הושטנו יד לעמים רחוקים יותר, באפריקה ובאסיה, מלבד קשרינו באירופה ובאמריקה. גילינו נכונות לעזור לעמים צעירים הזקוקים לעזרתנו ומצאנו ידידות גומלין. שמוּר לנו עָשרה של ידידות זו, נוסף על ידידותן של אומות ותיקות.

אך על כל אלה וקודם כל עלינו לזכור בריתנו היציבה והנאמנה עם העם היהודי בתפוצותיו. זכורה ושמורה הברית שבאה לידי ביטוי במדיניות, באדם, בחומר וברוח, בימים הארוכים של תולדותינו בטרם היות המדינה ובכל ימיה הקצרים של המדינה. אליו, אל העם היהודי, באה תביעתנו הראשונה.

נעשָׂה הרבה במימוש הברית הזאת עם העם היהודי, וחלקנו לא היה קטן. בקיבוץ הגלויות אנו מתקרבים לדליית מקורות העוני הגדול של תפוצות-יהודים רבות. הבאנו אותם הנה ועכשיו עלינו לקלוט, להכשיר, להשריש, לחנך, ללמד ולמזג. נתונים היינו ביום-קטנות של מפעל-אדירים זה ועוד עשוי הדבר להעסיקנו כימות דור. עכשיו, כמעט בסוף מעשה, זמנה של מחשבה תחילה: מהי התחנה הבאה. אם הגענו, או כמעט שהגענו, לפסגתו של הור ההר הזה בקליטת גלויות מצוקה פתוחות לעליה, עלינו לשאת עתה עינינו אל ההרים ולשאול מאַין יבוא עזרנו.

כדי שתוסיף ישראל למלא את ייעודה, צריך להיות המשך מתמיד ובלתי-פוסק בגידול עמה. האם אמרנו אי-פעם שבזה – בשלושה, בארבעה ואפילו בחמישה מיליוני יהודים במדינה – תם התפקיד, נסתם החזון הציוני? האם אין לנו התחייבות לגבי שאר העם היהודי? האם אין לו התחייבות לגבינו, מצד כוחנו, מצד הרכב האוכלוסיה וגדלה?

יש כשלושה מיליוני יהודים בברית-המועצות. משותפים לכולנו גם כאב גורלו של הקיבוץ הזה וגם התקוה, כי יינתן לו לתרום את חלקו לעתיד העם היהודי במולדתו וכי יינתן לנו להעניק לו כל אשר נוכל ולשאוב עזוז מחילו. אסור לנו לשכוח קיבוץ זה אף לרגע אחד. אנו מאמינים, כי סוף ישועתם לבוא, כי עמי ברית-המועצות ומנהיגיהם יכירו בהכרח הגמור ובחיוב הגדול של מעשה פדות זה. אלא שלא תביעתנו לבדה תקבע את הזמן.

עלינו להפנות, איפוא, את מבטינו אל קהילות היהודים בארצות הרוָחה, קיבוצים שאינם חלק מעולם המצוקה היהודי בדור הזה. מבחינה אובייקטיבית – כוחם אִתם למלא את מחסורנו בכמות ובאיכות גם יחד. הם היכולים לתת למדינה עליה קולטת ולא רק עליה נקלטת. עליה המשופעת בנכסי חומר ורוח, כדי קליטה שלמה של עצמה וסיוע לקליטת אחרים.

ועוד דבר: מלבד מילוי תעודתנו ההסטורית בעצם קיומנו והתעצמותנו, האם מלאנו את מסגרת המדינה תוכן? והלא מלבד הלחץ המידי לפתרון מצוקת היהודים, ביקשנו כולנו שתהיה המדינה הזאת משכן לרוחנו. עלינו לשוב להיות לעם יוצר ערכים. חייבים אנו לחוש בציפיה ובתביעה של תפוצות ישראל, ואולי גם של גויי הארצות, שערכים אלה יהיו אור לגויים ומאור לגולה. אנו מכינים כלים. אנו בונים את כינורו של דוד. איך, מאַין תקום הרוח שתבוא ויתנגן מאליו? בדורנו מתקיים חזון העצמות היבשות “ותקרבו העצמות עצם אל עצמו”; הקימונו את השלד. אולי גם “והנה עליהם גידים, ובשר עלה, ויקרם עליהם עור מלמעלה”. האם יספיקו כוחותינו לבדם, כדי שתבוא בהם הרוח, ויחיו?

וממדינת ישראל לעם ישראל:

עלינו האחריות להבטחת עתידו של העם היהודי. ציונים – אסור להם להפריד בין הדבקים: אנו מצוּוים על המלחמה בטמיעה, בהתבוללות, בסכנה שהעם היהודי יחדל מאפס כוחות פנימיים, גם במקום שאיננו צפוי לסכנה מבחוץ. ומלחמה זו היא גופא גם מלחמה על עתיד המדינה. כשם שהמאבק על קיום המדינה ומילוי ייעודה היה לתנאי בל יעבור להבטחת ההמשך היהודי. חובות העם היהודי לעצמו ולמדינה אחוזים ושלובים זה בזה. אפילו אפשר היה להפריד עיונית בין הבעיות – לא תיתכן הפרדה מעשית, כאשר עלינו לטכס עצה מהו המעשה אשר ייעשה. המעשה הוא אחד.

לפני כחודש ימים השתתפתי בדיון על השאלות הללו במקום אחר. דיבר שם חבר יקר¹, שעשה שנים רבות בשליחות ציונית, וכעבור דקות מעטות כרע נפל, ממש בסיום דבריו, והתברר לנו לחרדתנו שזה היה דיבורו האחרון. ובנאומו-צוָאתו זה אמר, כי "המשימה העומדת לפנינו היא הצלת העם היהודי למען המשך קיומו ולמען חיזוקה וחסנה של מדינת ישראל ואוסיף ואומר: כשם שבדור הזה היתה מדינת ישראל ולמרכז הויית הקיום היהודי, כך אין לה לעצמה קיום מבלעדי העם שמאחוריה.

עלינו לפרוץ דרכים חדשות להתגייסות העם היהודי באיכות ובכמות למען המדינה. אנו תובעים עליה שיש בידה להעלות את משקלנו המוחלט והסגולי גם יחד. תמצא היכולת שצבר עם ישראל בתפוצותיו את דרכה אלינו. המדובר איננו עוד בעליית מצוקה ואונס, אלא בעליה מרצון; עליה הפותחת פתח לחלוציות רחבת-אופק וגדוֹלת-מעש.

עומדים אנו לפני הצורך להציב יעדים חדשים לייעוד ישן, ליצוֹק תוכן חדש במושג שאנו חיים בצלו כל השנים. לא אחשוש ואומר, כי עלינו למצוא מסילות ללב הנוער בימינו ולהקים תנועת “החלוץ” המותאמת לרמת המחיה והצרכים של שנות הששים והשבעים למאה הזאת, תנועה המסוגלת להסתער לכיבושים חדשים בשדות חומר ורוח.

ואל יהיה הדבר רחוק בעינינו. לא בשמים היא. סוף-סוף אנו קוראים להם לבוא לישראל שאיננה עוד כפי שהיתה לפני עשרות שנים, כשעמדנו בדלותנו. אנו כבר מדינה ריבונית. יצרנו תנאי-חיים נאותים, בתי-ספר, בתי-לימוד גבוהים, מכוני-מחקר העשויים לקרוא ולמשוך את אנשי המדע והיֶדע. הקמנו משק חקלאי ותעשייתי ענֵף, מפעלי-פיתוח אדירים, כימיים, אלקטרוניים, ועוד היד נטויה. האומנם עבר הזמן, ושוב אי-אפשר למשוך אלינו נוער מתוך אתגר של רעיון ולא מתוך פיתוי של רוַח ונוחיות בלבד?

הנה הוקם בארצות-הברית “חיל השלום” מיסודו של הנשיא קנדי המנוח, ואני שומע שלא מעטים היהודים הנחלצים אליו. האין לנו ללמוד מזה? הנה נוער שׂבע, בארץ רוָחה, והוא נקרא ונענה לצאת לארצות-פיתוח נידחות, לא למען הרוַח ולא לשם הכבוד, אלא בכוחה של אידיאה. זהו אתגר אנושי. האם נבצר מאתנו להעלות אתגר יהודי ואנושי כזה אצלנו? והלא אנו באים גם בשם צו החיים של העם וגם בשם ערכי-חברה חדשים שעליהם גאותנו ובהם כוחנו. תבוא לנו עתודה יהודית לפיתוח החברה, המשק והמדע ולהאדרת עזרתנו לעמים מתפתחים.

כולנו יודעים את חיוניותה של בעיית המים לקיומה של המדינה. משה רבנו הוציא מים מן הסלע על פי הדיבור. נתמעטו הדורות ואין כוחנו בדבר הזה. אם הוצאנו מים מן הסלע, עמדו לנו הטכניקה והמדע של המאה העשרים. אנו מתקרבים לקצה גבול היכולת של גילוי מים במעבה האדמה. אנו עומדים בראשיתו של מאמץ להוציא מים רבים ובתנאים סבירים מן הים, להרחבת החקלאות והתעשיה. אולי יצטרפו אנשי-המדע היהודים אלינו ויסייעו לנו בזה? אולי יהיה בכך משום פתרון גם לבעיותיהם של עמים אחרים; ואולי באמת מותר לנו לחזוֹת את ישראל כמרכז מדעי לחקר המתקת מים לאיזור כולו. מפני לחץ צרכי הפיתוח שלנו, עשויה אולי ישראל דוקא להיות למפעל מבחן, “פיילוֹט פלאנט” בלע"ז, שמנסיונו ישאבו עמים קרובים ורחוקים.

ידעתי: לא נקצור את יבול העליה בלי חריש עמוק, בלי שידוד וזריעה בעתם, בלי חינוך ציוני מתמיד וממושך. מי יודע כמה זמן דרוש להם, לאיתני הטבע, לפעול בבטן האדמה עד שפורץ הגייזר בזרם אדירים. אנו נתבעים לפעולה ממושכת, בלהט רב, לחינוך הדור ולהכשרת הלבבות. כדי שנוכל להרים יחד את המשא הגדול הזה, זקוקים אנו למערכת חדשה של כלים שלובים. דרושה הקרנה והשפעה הדדית, דרושה תביעה שאינה מתפרשת מצד ישראל, המדינה הציונית, אל התנועה הציונית והעם.

גם אם תבוא התביעה בשינוי נוסח ולשון – אין שינוי בתביעה עצמה, אין ולא תיתכן תזוזה מן העקרון, כי הציונות מחייבת מעשה. אין ציונות בלי עליית יהודים לישראל ובלי הטיית שכם לבואם בעתיד הקרוב או הרחוק יותר.

ועדיין ישראל מצפה למופת שייעשה בידי עשרות, מאוֹת ואלפים של בתי-אב ציוניים שיקומו ויעלו לישיבת קבע של בניהם. יהיה זה יום גדוֹל לישראל ויום קריאה ועידוד לתנועה הציונית ולדור הצעיר.

יש בודאי לכל אחד ואחד מאתנו כאן ביקורת על התנועה הציונית כפי שהיא כיום. אמרתי משהו על כך בדברי הקצרים בישיבת הפתיחה.

אך עם הביקורת – זאת נדע: זוהי התנועה הציונית, אחרת אין לנו. אין כלי אחר לחינוך הדורות שיבואו אלינו להעלאת התנופה החדשה הנדרשת לנו. לולא היתה התנועה הציונית קיימת היה עלינו להקים תנועה עכשיו, למילוי המשימות האלה.

והרי עם כל חולשת-הדעת התוקפת אותנו לעתים בדברנו על יכלתה של התנועה כפי שהיא בארגונה – בכל זאת מגיעות שלוחותיה לפחות לחצי מיליון בתי-אב יהודיים. בבתים אלה, לפחות, אין הציונות רעיון זר. אם נתאר לעצמנו שבתים אלה יהיו למקור קרינה יהודי-ציוני, ברב או במעט, ומצא לנו. לפחות יש כאן משום נקודת-משען למנוף המהפכה היהודית. עלינו לטכס עצה יחד כיצד להעלות את הציונות לאתגר החדש. עלינו להגיע למעשה משותף מתוך מחשבה משותפת.

דיברתי קודם על אתגרו של חיל-השלום לנוער היהודי בעולם. האתגר הזה קיים גם לגבי הנוער הישראלי כאן: עליו להכשיר את עצמו ולהיחלץ אל התפוצות כדי להביא להן מרוחה של המדינה ומיצירתה, להעשיר בהן חיים יהודיים ולשאוב מהן חיים למדינה. הנהלת הציונות, ואם יידרש – גם הממשלה, צריכות לגשת עתה ליציקת הדפוסים הארגוניים ולתכנון הפעולה לענפיה. צריכות לגשת עתה ליציקת הדפוסים הארגוניים ולתכנון הפעולה לענפיה. יש למצוא את הדרך, והיא תימצא, להפעיל מאות, ובמשך הזמן גם אלפי בני-נוֹער ישראליים במעשה המשותף הזה.

דרושים יהיו אמצעים גדולים להרמת המשא. רוצה אני לקוות שיעמוד לה כוחה של התנועה הציונית להרים את הנטל. כולנו חייבים, כציונים, להכיר בערכה של הפעולה ולהיות למופת אישי גם בשטח הזה, של גיוס אמצעים. ציונים חייבים לדעת, יותר מכל אדם אחר, כי אין המדובר בתרומת הגולה למען ישראל, אלא בהרמת חלקה של הגולה לעתיד העם היהודי על כל חלקיו.

ואם, חלילה, לא יעמדו לה לתנועה הציונית כוחותיה הכספיים, אם תיתבע הממשלה לשיתוף-פעולה גם בשטח הזה – נטה כתף. מדינת ישראל עמוסה, אמנם, צרכים דחופים, צרכי בטחון, פתוח, עליה וקליטתה. זוהי מעמסה כבדה מאד. רק מתוך דאגה שהתנועה לא תוכל למשימה, ובהיסוס רב, נקבל על עצמנו נטל נוסף עד כמה שאפשר.

ובסיום דברי אומר: מעשה זה זקוק לטמפרטורה ציבורית ותנועתית גבוהה מאד: עלינו לשרוף דלק רב כדי להתיך עפרות-מתכת גלמיים ולחשלן לפלדה. מי יתן ותחדור תחושת האחריות ההיסטורית הזאת לתודעתנו וללבותינו.

בגרמי המעלות של המאבק לעתיד העם והמדינה – אנו נקראים כולנו לעליה.

---

ישראל והתפוצות

מאת

לוי אשכול

בעיית יחסי הגומלין השוררים – והחייבים לשרור – בין מדינת ישראל לבין עם ישראל לא ירדה מעל סדר-יומם של המדינה ושל העם משעה שקוממיותנו המדינית היתה לעובדה.

עתה קיבלה משנה חריפות: עם התקרבותנו לדליית אוצרות האנוש של גלויות המצוקה הפתוחות לעליה, משתלבת השאלה העקרונית של יחסי הגומלין גם בשאלה המעשית של המשך קיבוץ גלויות. נראה, כי זוהי גם השעה המתאימה ביותר לעודד את המשך בירורה של השאלה הגורלית הזאת לגבי המשך קיומה והתפתחותה של המדינה וגם לגבי המשך קיומו של העם: השנה, שנת תשכ"ה, ישוב הקונגרס הציוני ויתכנס בירושלים.

שני פנים לה לבעיה זו, לבעיית “ישראל והתפוצות” – פן אחד סטאטי, מערכת היחסים וההשפעה במצב הקיים, ופן אחד דינמי – שאיבת כוחות חומר ורוח מן הגלויות לישראל, כדי שתתעצם בכמות ובאיכות.

לאמיתו של דבר אין חלוקה זו לשני פנים אלא ענין של נוחיות מחשבתית. בעשיה היהודית והציונית אחוזים ודבוקים הדברים זה בזה: אם נעמיד את ישראל במרכז הוייתו של העם היהודי בתפוצותיו, יגבר גם כוח משיכתה הפיסי של המדינה לעולים החלוצים מטיפוס חדש. ולהיפך – אם ייוָצר קשר אנושי חי בין הגולה לבין ישראל, על-ידי עליה, חינוך, ביקורים תכופים והרגשת שותפות – נמצאת מרכזיותה של ישראל בעולם היהודי נבנית ונשכרת.

נפנה קודם כל אל שאלת מעמדה של ישראל בקרב העם היהודי. נאמנותנו לעקרון הציוני היסודי, לתפיסת אחדותו של העם היהודי, מחייבת אותנו גם בתפיסה “ישראלו-צנטרית” של ההויה היהודית הלאומית בדורנו. על מישור אחר, ולאחר שלא קיבלנו כמה מגופי תורתו, חוזרים אנו בזאת במידת-מה אל רעיונו של אחד-העם, רעיון המרכז. מרכז בארץ המקרין מאורו הרוחני על ההיקף היהודי בתפוצות.

במתכוון השתמשתי במלה “מרכז” ולא בביטוי השגור יותר “מרכז-רוחני”. גם אחד-העם עצמו הסביר (ב“מילים ומושגים”) כי תיבת “מרכז” עיקר, שכּן אם ענין לנו במרכז ובהיקף, אין הקרינה יכולה להיות גשמית אלא רוחנית. ואילו המרכז עצמו, ואפילו רוחני, אי-אפשר לו בלי בסיס גשמי.

עד כאן הסברו שלו. אולם ודאי שתיבת “מרכז” עיקר בימינו: באשר שוב אין הויכוח נטוש בין מרכז לבין ריכוז, בין תחיית הרוח לבין קיבוץ גלויות, אלא בין יהדות שישראל במרכזה לבין תפיסוֹת פוֹליצנטריות שונות.

תורת ריבוי המרכזים היהודיים שואלת לעצמה לפעמים מחלצוֹת נאות ומצודדת נפש, כגון: “ישראל ובבל”. מעין תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי הנוצרים במקביל. אולם אם נשאל את עצמנו מה יש בה, בסיסמה זו, לאמיתו של דבר – על-כרחנו אנו משיבים: לא כלום, פרט להרגעת המצפון הגלותי ולמן טעם ליצירה לאומית-בצורתה, היונקת את חיוּתה מאדמה זרה ומחזירה לה את פירותיה. לבסס את היצירה הרוחנית היהודית על פיזור, פירושו, בסופו של דבר, ליצוֹר אידיאולוגיה אנטי-לאומית המתעטפת בפראזיאולוגיה לאומית, ובסופה חלילה, התפוררות הגוף מתוך פירוד הנפש.

לצערנו, מגלים גם החיים את אזלת ידה של התורה הזאת לקיים את אחדות העם היהודי ולשמור על קיומו. יש אומרים, וקשה לבדוק את הדבר, כי מספר היהודים בארצות-הברית קטן הרבה מכפי שאנו רגילים לחשוב, ומשעה שפסקה ההגירה ההמונית לשם, לא די שאינו גדל אלא אף אולי מתמעט. הקיבוץ היהודי המועמד לאמץ לו את התואר ואת הפונקציה של “בבל”, עלול לפחות ולילך מחמת טמיעה בתוך החברה הנכרית ומחמת נישואי התערובת הנובעים ממנה והמסייעים לה גם יחד. אי-אפשר לנהוג כמאמרו של מנדלי מוכר ספרים ולעשות “מן הצרה דבר שבאפנה” לטעון טענת “איכות מול כמות”. לענין זה אין איכות בלי כמות. בכל תולדות ישראל אין למצוא דוגמה של מרכז, ואפילו ארעי ביותר, המתגבש בגולה המתדלדלת והולכת מבניה.

אבל אי-אפשר לעמוד כנגד תורת ריבוי המרכזים באמירה נאה בלבד. יכולים אנו למתוח ביקורת חריפה על תורת “בבל”, יכולים אנו להביע משאלה שישראל תקרין מאורה על העם היהודי כולו. אם אין בנו הכוח הממשי ליצור יצירה עצמית שיש בה כדי לשׂבּוֹע ולהותיר, לחמם אותנו ולהקרין לאחרים – יישארו דיבורינו על הנייר ומשאלותינו יובעו בחלל ריק. מכאן מתחייבת המסקנה, כי על מדינת ישראל ועל העם היהודי כולו, שהמדינה עלתה כחוטר מגזעו העתיק, לעשות לביצור המדינה ולגידולה. אין היום בן-חורין לפרוק מעליו את האחריות לנצר שפרח משרשיו אחרי שש-עשרה שנה; אין אנו רשאים להרפות מן המאמץ ההיסטורי באמצע.

גם כאן תופס הכלל שאיכות וכמות ירדו לעולם כרוכות זו בזו. העמקת חיי החינוך והתרבות שלנו בארץ צמודה להרחבתם. אין אנו יכולים להעלות תרבות יוצרים בלי תרבות נהנים, ואף היוצרים עצמם לא יקומו לנו אלא מתוך שכבה רחבה שמתוכה עליהם לצמוח. ועוד זאת: שכבה זו זקוקה לעם גדול, לציבור רב-מספר, שתעלה מתוכו. אם מותר לשנות מן הפסוק – ברוב עם הדרת רוח.

ואין הבור מתמלא מחולייתו: ישראל לא תרים את המשא לבדה. חיזוק כוחה הרוחני והמוסרי ממש כחיזוק כוחה הגשמי, אינו דבר שייעשה בלי הגולה. בפזורי ישראל אצורים הכוחות, באדם, בחומר וברוח, לגאול ולא להיגאל, בבואם לארץ – לקלוט ולא רק להיקלט, במשק ובחברה גם יחד. עלינו לפרוץ את מעגל הקסמים המחייב אותנו לחזק את המולדת, כדי שתהיה אבן שואבת לגולה ולשאוב מן הגולה, כדי לחזק את המולדת. דורנו זה נטל על עצמו את המשימה לשוב ולכונן את חיי עם ישראל בארצו, ולא ביום אחד תשלם המלאכה; אך אין טעם ואין אפשרות לפזר את כוחות העם על ארץ רבה ולהוציאם מייעודם העיקרי. כל מעייני העם יידרשו לבניית עתיד ישראל בארצו כמרכז לאומה כולה.

השאלה היא אם הגולה, כמו שהיא, יכולה להטות שכם לדבר הזה. יתירה מזו – וחושש אני להעלות את הדברים על הכתב – היעמדו בה כוחות-רוח עצמיים לשמור על ייחודה היהודי על ערכיו ולפתח חיי קיבוץ יהודי שאינו בורח מעצמו אל הטמיעה, גם בשעה שבניו עוסקים ביישובו של עולם ומתערים בתרבות הטכנית והרוחנית של ארצות מושבותיהם; חיי קיבוץ יהודי שיש לאל ידו לתת מכוחו לעצמו ולמדינה היהודית גם יחד.

ויש בכך משום אירוניה של ההיסטוריה: בנקודה זו עלינו לחזור אל עוד מושג אחד בתולדות תנועת התחיה, שבדומה למושג “המרכז הרוחני” הותקף אף הוא בידי נאמני ציון: עבודת ההוֹוה הציונית.

ברור, כי אין להחיות עכשיו מושג זה במשמעות שהיתה לו בועידת הלסינגפורס¹. המדובר כיום אינו בבעיה של שילוב המלחמה על זכויות היהודים בתוך מלחמת הקידמה הכללית בארצות מושבותיהם (אז היה המדובר ברוסיה הצארית). אמנם השתנו הזמנים וחלה תמורה עמוקה: לא על זכויות היהודים בארצות מושבם אנו נלחמים אלא על יהדותם, על הבטחת ההזדהות היהודית ועל חסנו של הגאון היהודי; לא על חינוך לילדי היהודים אנו נאבקים אלא על החינוך היהודי. אבל עיקרה של “עבודת ההוֹוה” בעינו עומד: בנין לאומי של הגולה בשם שלילת הגלות; עבודת ההוֹוה ולא צידוק ההווה – עבודה להעשרת תכנו של ההוֹוה היהודי בגולה ובשום פנים לא השלמה עם ההוֹוה הגלותי כקטיגוריה נצחית בתולדות ישראל.

אם תרצו, נתבעים אנו לצורה חדשה של שמירת חומותיה של האומה היהודית בפזוריה, אבל המדובר אינו בשמירת חומות סתם, בשמירת חומות שהיא תכלית לעצמה. יש גם תופעות של שמירת חומות א-ציונית, אם בחצרות חסידים נוסח ישן, ואם במרכזים קהילתיים נוסח חדש. לפי מיטב הכרתנו אין בהם בנסיונות כאלה כדי לגאול את הנוער, הדור השני לטמיעה, ממפח נפשו היהודית והאנושית. זהות לאומית אינה בת-קיום בלי תכלית לאומית. באין תכלית של גאולה ציונית עלולות החומות להיות למחיצה גם בין יהודים לבין מדינתם.

במתכוון הנחתי לסוף את העיון בשאלת יחסי הגומלין בין מדינת ישראל לעם ישראל, מנקודת מבט של צרכי המדינה עצמה. הן מצד גופה, והן מצד ייעודה הציוני. לנו אמנם מובנים הדברים מאליהם, אולם חייבים אנו בדו-שיח מתמיד וער, להסביר חזור והסבר את הבעיות הללו באזני יהדות הגולה ונציגיה.

בעוד שנים מעטות נעמוד בסיומו של תהליך קיבוץ הגלויות מארצות המצוקה הפתוחות לעליה. מעולם לא אמרנו כי בזאת תם הענין; כאילו נסתם חזון בהבאת שנים, שלושה ואפילו ארבעה מיליוני יהודים לארץ. ואפילו יכולנו להשלים עם זאת מבחינה ציונית של קיבוץ גלויות (ואיננו יכולים), אי-אפשר להשלים עם זאת מצד צרכי המדינה: בטחונה, פיתוחה, עליית יצירתה התרבותית, המשך מילוי תפקידיה בעזרה לעמים מתפתחים וכו' – כל אלה לא ייתכנו בלי שנוסיף לשאוב כוח, בכמות ובאיכות, מגלויות אחרות.

בהקשר זה נעלה, כמובן את יהדות ברית-המועצות על ראש דאגתנו וכיסופינו. יש סימנים, כי זקיפת קומה יהודית והרגשת זהות יהודית מתעוררות שם כתוצאה מיחס הסביבה הנכרית ומתקומת ישראל גם יחד. אנו מקוים ומאמינים, כי בלחץ התהליכים הטבעיים, בלחץ העם היהודי בהמוניו והציבור המתקדם בעולם, יגיע גם השלטון בברית-המועצות לכלל הכרה מוסרית על הצורך בשינוי. אין למנוע מן הקיבוץ היהודי את הזכות לעצמיותו ולחינוך יהודי של בניו; אין לקיים ולהנציח פירוד אכזרי של משפחות. אנו מקוים, כי ללב השלטון תחדור ההכרה כי אין להחזיק את היהדות הסובייטית במנותק מגופו ומרוחו של העם היהודי כולו.

אין לקבוע מראש מתי נזכה לכך. ועד שתבוא שעה זו יש כתובת אקטואלית דחופה אחת למאמצי חידוש העליה והחלוציות: יהדות ארצות הרוָחה. היא הנתבעת לתת לנו מחילה ולהיחלץ למשימות, ולהפעלתה בדבר הזה אנו נתבעים. לשם כך נדרשת עבודת-חינוך יסודית ומעמיקה, הנחלת הלשון העברית והתרבות העברית, יצירת שותפות המביאה לידי עליה מתוך מניעים חיוביים. עלינו להציג אתגר חלוצי חדש לדור הצעיר ולשכבה המתרחבת של בעלי השכלה טכנולוגית ואחרת בקרב הקיבוצים היהודיים הללו, אתגר לאומי וחברתי גם יחד. הדבר עשוי לחייב שינויים בהרגלי עבודתנו. שינוי – לא בערכים עצמם, אלא בצורותיהם, בדרכי הגשמתם.

הפיתוח המדעי והטכנולוגי, סיגול צורות החיים והיצירה הקולקטיבית החברתית שלנו לחרושת, למדע ולמחקר; היחלצות לסיוע לעמים חדשים – זהו אתגר לנוער משכיל ובעל אידיאלים. אין הוא פחות מן האתגר המוצע לפני אותם הצעירים היהודים הרבים המוכנים להתנדב לחיל השלום מיסודו של הנשיא המנוח קנדי. הם מתנדבים לשם כצעירים יהודים; יבואו נא אלינו כיהודים צעירים.

הדברים הללו לא ייעשו מאליהם, בלי מאמץ מכוּון ונמרץ מצדנו. יש דרכים רבות להשגת המטרה, וחייבים אנו ללכת בכולן יחד. אנסה להעלות כמה דוגמאות; מהן – דברים שכבר אנו רואים את ראשיתן, ומהן שאנו חייבים לפתחן במהירות ולעומק, בשימוש מכסימלי בכלים קיימים וביצירת כלים חדשים.

יש להמשיך, להרחיב ולהתמיד במפעלים המביאים לכאן נוער יהודי לתקופה קצרה או ארוכה, כדי שיביאו אתם בשובם לארצות מושבותם מרוחה ומריחה של הארץ, את צליל לשונה ואת הד מעשיה. עם התרחבותן של אפשרויות החינוך האקדמאי בארץ יש להקדיש שימת-לב למשיכת מתלמדים יהודים מן התפוצות (ובזאת לסייע בפתרונה של מצוקה קשה הפוקדת את מיטב הנוער היהודי, דוקא בארצות המתפתחות ביותר, שבהן גדולה ההסתערות על החינוך הגבוה ואין ההיצע מדביק את הביקוש. תכופות נפגעים מכך במיוחד היהודים, מטעמים מובנים). עלינו להפנות נוער ישראלי למשימות חינוך ישירות ועקיפות בגולה, לחינוך הנוער ולהכשרת קאדרים של מחנכים מקומיים. נצטרך לעשות זאת נוכח הצרכים הדוחקים והגדלים של המדינה עצמה בתחום החינוך, כשאנו עצמנו רעבים למורים ולמורי-מורים. עלינו להעלות ולהגביר את התנועות החלוציות הקיימות בגולה ולתת להן כל עזרה אפשרית.

לא נוכל לבוא אל הגולה כשליחי קרינת רוח שמטענם העצמי דל. הדור שאליו אנו פונים, הדור השני לטמיעה המחפש לו תוכן יהודי חדש, הוא בעל תביעות תרבותיות רבות, ואי-אפשר להתיחס אל בניו כאל קרובים עניים ברוח. הקפדה על רמת השליח, שלא תבוא אלא מתוך העמקה תרבותית כללית, היא כאן בבחינת מושכל ראשון.

ולבסוף – עלינו להעמיק חשוֹב על ניצול הסטיכיה של התיירות היהודית (גם תיירות ישראלית לריכוזים יהודיים בחוץ-לארץ במשמע) כגורם חינוכי מלכד.

וכאשר נזכה ונראה פרי בעמלנו, כאשר יבואו אלינו בני קהילות הרוָחה לסוגיהם, נצטרך להיערך למשיכתם ולקליטתם מבחינה חברתית, משקית ותרבותית גם יחד.

לשם כך זקוקים אנו לכלים. קצת מן הכלים מוכנים ומזומנים לנו בתנועה הציונית. הביקורת עליה ידועה והיא סובבת בעיקר על העובדה החמורה שעד כה לא קם בהנהגתה שבגולה הכוח לחולל תנועת עליה ולהיות לה למופת.

צדקה הביקורת. אם ציונים אנו אין אנו יכולים לסגת מן התביעה לעליה ולא נחדל מלהשמיע אותה. אבל בצד מחדליה המצערים מייצגת התנועה הציונית כתובת להמונים רבים, כתובת שאין לבטלה ועשויה היא עוד למצוא את נאמניה; זהו צינור למאות אלפי בתים יהודיים, המהוים פוטנציאל עצום, ואם רדום הוא – יש לעוררו ולהפיח בו רוח.

זקוקים אנו לתנועה ולארגון. אילו חייבים היינו לעשות חשבוננו בלי התנועה הציונית – היה עלינו להקים כלים כדי להרים את משא זיקת הגומלין והקשר בין ישראל לבין התפוצות. אין יסוד לחששות שהובעו מדי פעם בפעם, כי התנועה הציונית היא בגדר “בת יחידה” מועדפת. לא נמעט בערכו של כל ארגון יהודי היכול והנכון לעזור בעבודה הגדולה. נקוה שרבים מהם ישתלבו בקרב הימים לפעולה ביחד למען העם והמדינה. על ההסתדרות הציונית ועל יתר הארגונים היהודיים להיחלץ להנחלת הלשון והתרבות העברית לבית ישראל בגולה ולחינוך יהודי מעמיק. מי יתן וקנאת ארגונים תרבה חינוך.

גורל העם ועתיד המדינה מצוים עלינו את התביעה אל יהדות הגולה ואל עצמנו.

מבוא לשנתון הממשלה תשכ"ה

---

ייעוד ויעדים

מאת

לוי אשכול

בקונגרס הציוני הכ"ו – ירושלים, 4 בינואר 1965

אנו מתכנסים בנקודת מפנה היסטורי לתנועה ולעם. אני יודע שמשפט זה נשמע דהוי משימוש. הוא נאמר כמעט בכל קונגרס, אבל דומני, שהפעם אפשר להצדיק את הדיבור הזה הצדקה מלאה.

אפשר לגשת להגדרת משימותיה של התנועה הציונית, ובעצם להגדרת תפקידיו האקטואליים של העם היהודי כולו, משתי נקודות מוצא: האחת מתוך ניתוח צרכיו של העם בתפוצות, והאחרת – מתוך הגדרת צרכיה של מדינת ישראל. אם משותפת לנו המגמה, לבצר הויה יהודית לאומית שמדינת ישראל עומדת במרכזה, חייבים אנו להגיע לאותה מסקנה ממשית עצמה משתיהן כאחת.

בנאום הפתיחה העלה נשיא ההסתדרות הציונית, הד"ר גולדמן, כמה מן הגורמים המונחים ביסודה של המציאות היהודית בזמן הזה. דומני, שקשה לחלוק על הפרוגנוזה הקודרת שלו. לדידנו היא מחייבת מסקנה ציונית קלאסית, שאין עתיד לעם ישראל מבלעדי ארץ-ישראל. היא משוה למסקנה זו חריפות-משנה אקטואלית. אקדיש את דברי הערב לחתירה למסקנה הציונית, בדבר תפקידיו האקטואליים של העם היהודי כולו, מן הצד האחר: מהערכת מצבה וצרכיה של מדינת ישראל, ואנסה לתאר אותם כאן בקצרה.

בטחון ישראל

בעיית בטחון המדינה חייבת להעסיק אותנו – ומעסיקה אותנו – בראש ובראשונה. דבר זה איננו נובע מטעמי אידיאולוגיה איזו שהיא אלא מצרכים מוחשיים לגמרי. הבטחון תופס את המקום הראשון בדאגותינו, וארשה לעצמי לומר שהפך במידה ידועה לערך עצמי מקודש, משום שאנו חיים במציאות הנקבעת על-ידי רצון מוצהר של אויבים להאבידנו מגוי. אם לא נוכל לעמוד בסכנה הזאת, לא יהיה טעם ולא יהיה קיום לכל שאר מעשינו בארץ. ומתוך ההנחה הציונית, כי רק מרכזיותה של ישראל מבטיחה את המשך קיומו הלאומי העצמי של העם היהודי, את פיתוח רוחו וגאונו, באים אנו לכלל מסקנה כי חזית בטחונה של ישראל היא גם חזית-הקיום היהודית בעולם כולו.

שני פנים לה, לבעיית הבטחון שלנו: מה שאנו קוראים בשם הבטחון השוטף ומה שקרוי הבטחון היסודי. מצד הבטחון השוטף, חיים אנו בתקופה של רגיעה יחסית, אבל לא יותר מיחסית. עדיין אין זו רגיעה אמיתית, מתמדת ויציבה. מאחורי הגבול השָלֵו, לכאורה, מאחורי כל גבול יבשתי של ישראל, עומדים כוחות מזוינים ואורבים לרגע של פעולה. והמדובר איננו רק בסכנה בכוח אלא גם בסכנה בפועל. הרעשת ישובים שלוים בידי הסורים בצפון, התקפה זדונית שביצעו הירדנים על שוטרים באיזור הר-הצופים, לא כל כך רחוק מן האולם הזה, בעת שהשוטרים יצאו לתפקיד שיש בו משום מחוה של רצון טוב מצדנו – אלה הן שתי דוגמאות הלקוחות מן הכרוניקה של הימים האחרונים ממש, שתי תזכורות-דמים המזהירות אותנו, אם יש צורך באזהרה, מפני היתפסות לשאננות מתוך שלוה מדומה.

ואם חייבים אנו להיזהר מאשליות בתחום הבטחון השוטף, על אחת כמה וכמה שאין לנו להיתפס לשאננות בתחום הבטחון היסודי. גם כאן יש תופעות, שיש בהן משום ארגעה למראית-עין, ולא היא. מרכז התוקפנות העיקרי, השלטון המצרי, סיגל לעצמו באחרונה נוסח דיבור הנשמע לעתים מתון יותר. נאצר מופיע באיצטלה של רודף שלום כשהוא מכוון את דבריו אל אורחים מארצות אירופה ואמריקה. לעתונות סוננו ידיעות, בודאי לא בלי כונה, כי השלטונות מצרים הם שעצרו בעד הקיצוניים, כביכול, בסוריה. חשוב לנו לחדור מבעד לפני הדברים ולדעת את משמעותם האמיתית. בדיבורו כלפי עמו שלו אין השליט המצרי סוטה אף כהוא-זה מן המגמה היסודית שלו, לעשות מלחמה בישראל ולהכריעה בשעה שייראו לו הנסיבות נוחות לכך. אין השליט המצרי מתעלם כליל מן הלקח שלמד בדבר הכוח הישראלי. אולם מסקנתו איננה שלום אלא תכונה לטוח ארוך יותר, תוך ליכוד מכסימלי של מדינות ערב בהגמוניה מצרית. כדי לשרת מגמה זו סובבים משולחיו של נאצר בבירות ערב. כדי לשרת מגמה זו, ולא כדי לעשות שלום, מעונין הוא למנוע התפרצויות, שהן – לפי חשבונו – לפני זמנן. לשם כך באים גם מאמצי קהיר לצבּוֹר כוח מדיני בצורת החלטות אנטי-ישראליות בועידות בינלאומיות ובצורת הצהרות הזדהות מצד מעצמות מסוימות.

נאצר אומר, כי המלחמה עם ישראל היא בלתי נמנעת, אך את הזכות לקבוע את מועדה מבקש הוא לשמור לעצמו. מאמצנו הבטחוני היסודי חייב להיעשות מתוך התכוונות לסכל מזימה זו ולקדם פניה, אם תבוא, בכל עת שתבוא.

השלום עדיף בשבילנו על המלחמה, ואפילו תסתיים בנצחוננו. מכאן חשיבותו היסודית של בניית כוח הרתעה רב-עצמה, שיהפוך את חלום התוקפנות נגד ישראל לאשליה מסוכנת לבעליה. אם בכל זאת יתעלם אויב מכוחנו המרתיע, חייבים אנו להיות חזקים במידה מספקת כדי להתגונן מפני התקפה, ממש כשם שאנו נכונים להתגונן מפני התגרויות שוטפות לאורך הגבול.

כל הדברים הללו מחייבים את חיזוקו המתמיד של צה“ל באדם ובכלים גם יחד. לא אכנס כאן בפרטים בכל הנוגע לכלים. אנו שוקדים על הגברת עצמתו של צה”ל בשטח זה, ויש לנו לרשום לזכותנו הישגים לא מבוטלים. מה שאני רוצה להדגיש הוא, כי בכלים בלבד לא די. בחשבון אחרון, אנו נשענים על האדם, על כוח-אדם מעולה, על חייל היודע על מה הוא נלחם וכיצד להילחם.

שני פנים לה לדאגה זו שלנו לכוח-האדם המגן עלינו: כמות ואיכות. גם במיטב הכלים והרוח הלוחמת קשה לעמוד בפני הסכנות המאיימות עלינו בלי נושא אנושי וכמות מתאימה, ודומני שאין הדבר הזה טעון הסברים. אבל לא די בכך. מחשבת התוקפנות ארוכת הטוָח של אויבינו מבוססת על הידיעה הברורה, כי במספרים אבסולוטיים תמיד יעלה כוח-האדם של הערבים על כוחנו. התכניות שלהם מכוּונות להוציא ממשות יסודית זו מן הכוח אל הפועל, להפוך את המספר הסטטיסטי למציאות בשדה הקרב. על כן עלינו לגבר חיילים גם בכמות וגם באיכות. מכאן התביעה לגידול האוכלוסיה ומכאן השקידה המתמדת על איכות החייל והמפקד בצה"ל, שקידה שאין להפרידה מטיפוח רמתה החינוכית, המדעית והטכנולוגית של המדינה בכלל. שתי התביעות מופנות במלוא התוקף אל יהדות העולם, אל התנועה הציונית ואל הקונגרס הזה. ועוד אחזור לכך בהמשך דברי.

מקורות המים

הבטחת שלומה של מדינת ישראל היא התנאי להמשך מפעלנו בפיתוח הארץ. פיתוח זה אינו מותנה כל-כך בשטחים העומדים לרשותנו; הוא נתחם על-ידי כמות המים העומדת לרשותנו, אבל – שוב ושוב – גם על-ידי כוח-האדם שיהיה לנו.

התכניות החקלאות שלנו בנויות על ניצול מקורות המים הרגילים שלנו, כולל המים הזורמים במוביל הארצי, והמים שיזרמו בו בשלביו הבאים, עד לסוף העשור הזה. הרחבת כוח הקליטה מעבר לכך, לביצור המדינה עצמה ולהיענות לבאים אליה מדחקם ומרצונם, מחייבת אותנו להכניס למעגל, בסמוך לכך, גם את מי הים שנמתיק. כך, עשור אחרי עשור, מתחשלת שרשרת המעשים של מדינה משגשגת ונענית לתביעות העם היהודי ולחזון גאולתו, שעה שהיא נענית לצרכי גידולה והתעצמותה שלה. לכן נקל להבין מדוע הופיעו תכניות ההשקיה והמים כגורם מרכזי על כך גם בפעולתנו המדינית: ההדיפה הנמרצת של ההתנכלות הערבית למוביל הארצי וההסכם עם ארצות-הברית בדבר הקמת מפעל משותף, בעשור הבא, להפקה משולבת של מים מתוקים ושל חשמל, בעזרת כור גרעיני המיועד לשני הדברים גם יחד.

כך רואים אנו, כי מאמצי המדינה לרכּוש ידידוּת ממעצמות מכוּונים במישרין להגברת כוחה העצמי בכל השטחים החיוניים. אנו שוקדים על עזרה מדינית וממשית להעשרת מקורות המים שלנו ולהאדרת פיתוח הארץ, כשם שאנו שוקדים על עזרה מדינית וממשית להגברת כוח העמידה הצבאי שלנו. למען המדינה ולמען עתידו נתבע וחייב העם היהודי להטות את שכמו לכך.

אם נחזור לבעיות הפיתוח כשהן לעצמן, חייבים אנו לציין, כי גם אם יתגשמו מיטב שאיפותינו לגבי החקלאות, הרי עם כל ערכה של החקלאות כיסוד ראשוני, חמרי, חברתי ומוסרי בתחיית העם, עדיין אין בה בלבד משום פתרון מלא לבעיית הגדלת האוכלוסיה.

תיעוש

כל תכנית רצינית להגדלת אוכלוסיית המדינה במידה ניכרת חייבת להישען במידה רבה על תיעוש מוגבר ועל שילובו של התיעוש הזה במערכות ההתישבות שלנו. ידעתי, כי תיעוש במונחי הזמן הזה תובע כוח-אדם מעולה, יזמה, תעוזה ותושיה, רמה טכנולוגית ומדעית והון רב. זכו הקיבוצים היהודיים בארצות הרוחה, ויש בידם לתת לנו מכל אלה, ולנו הזכות והחובה לתבוע שיבואו וימצאו לעצמם שדה-פעולה מבורך בארץ.

יבואו נא בעלי יזמה ובעלי ידע. המדינה ואנו כולנו מצפים להם. יבואו מכל קצות העולם היהודי ביזמתם, בידעם ובהונם. עם זאת יש לחפש ולמצוא פתרונות גם להעברת האופי החברתי המיוחד של מפעלנו לתחום החרושת. הטלתי בחללה של תנועתנו זה כמה זמן את רעיון הקיבוץ התעשייתי, בצד צורות אחרות של התישבות תעשייתית קואופרטיבית. אני משוכנע, כי הדבר חייב להיעשות ואף ייעשה, וכבר יש התחלות בכיוון זה על-ידי התארגנות נוער להתישבות תעשייתית במסגרת הנח"ל.

כל התכניות, בחקלאות ובתעשיה גם יחד, וכן בשטחים אחרים, מיוסדות על עליה גדולה. העליה דרושה לשם ביצוען, ממש כשם שביצוען דרוש להמשך קליטת העליה.

מאין יבוא המשך העליה?

אנו מתקרבים במהירות רבה לשלב קריטי במפעלי העליה שלנו. העליה נמשכת כיום בקצב מהיר של כמה רבבות לשנה. אם היא תמשיך בקצב כזה – ואין סיבה להניח שלא תימשך – אנו עשויים לדלוֹת עד לקונגרס הציוני הבא את מעינות העליה המצויים בארצות המצוקה הפתוחות לעליה, ואוכלוסייתנו תגיע לשלושה מיליונים. איני רוצה להלאותכם בניתוח מספרי השאלה הזאת, וחלק מן הדברים אף אינם נתונים לאמירה בפומבי. בודאי תשמעו על כך בועדות.

אם יש משמעות לחזון הציוני, לחזון קיבוץ גלויות, לחזון בנין המולדת – חייבים אנו להציג לעצמנו במלוא החריפות את השאלה: מאין יבוא המשך העליה?

כאן חייבים אנו קודם כל להפנות מבטנו אל יהודי ברית-המועצות, שמספרם למעלה משלושה מיליונים. הזיקה היהודית הלוהטת של קיבוץ זה איננה מוטלת בספק, והדבר בא לידי גילוי בכך שרובו המכריע הצהיר על יהדותו בריש-גלי במפקד האוכלוסין האחרון. מן הצד השני נתון כל ביטוי של הזדהות יהודית לאומית בארץ זו בהגבלות חמורות. וכבול גם הביטוי העליון של הזדהות לאומית יהודית, העליה לארץ, ואפילו בתחום מצומצם המצוּוה על-ידי הומניוּת פשוטה ויסודית: איחוד משפחות. אין שום הכרח לכרוך את תביעת העליה מברית-המועצות דוקא בטענה על קשי מצבם של היהודים בארץ זו או בהטחת האשמות כלפי ברית-המועצות בכלל. אנו נושאים את עינינו לעליה שביסודה מונחת תחושה יהודית עמוקה. תחושת היסטוריה ומולדת, שהיא נחלת היהדות הרוסית בכל הדורות. אנו בטוחים בצדקת התחושה הזאת ובקיום נושא לאומי ואנושי גדול שייענה לה, מתוך רצון איתן להסתפח לצור מחצבתם, למולדתם ולמשפחותיהם. שאלת יהדות ברית-המועצות לא תרד מעל סדר יומנו ומעל לוח לבנו. אנו בטוחים, כי אין שום סיבה מהותית, לא ממלכתית-סובייטית ולא אידיאולוגית-קומוניסטית, להתעלמות זו מאחדות הגורל היהודי ומיחידותו, כשם שאין שום טעם סביר להפליה ולהסתר-פנים לגבי מפעלנו המהפכני והמחדש חברה בארץ, דוקא מצד משטר שחרת על דגלו את התמורה החברתית הגדולה. אנו מצפים לתמורה גם בענין זה. אני בטוח כי הכרתו העצמית של הציבור ושל השלטון הסובייטי, ורגישותה של דעת-קהל בעולם, יחוללו אותה. העם היהודי, התנועה הציונית ומדינת ישראל ערוכים ונכונים לקבל תמורה זו ולהתמודד עם אתגריה לכשתבוא.

כשמונה מיליוני יהודים בערך חיים בארצות אירופה ובאמריקה, שהעליה מהן תלויה כולה במאמצינו שלנו, במאמצי העם היהודי עצמו. לגבי הקיבוצים הללו אין דאגה להיתר העליה. כל הרוצה לבוא משם – בן חורין הוא לקום ולבוא. ואכן, נמשכת העליה מארצות אלה, אף כי בקילוח דק, אפילו בשנות העליה ההמונית הגדולה מארצות המצוקה, שעה שלא נתפנינו לטפל בהן במיוחד. עתה שוב לא די בכך.

מיזוג הגלויות במדינה

לעניין העליה צמוד דבר הקליטה ומיזוג העליות והגלויות בתוך המדינה. קצת יותר מששים ריבוא היינו כאן בקום מדינת ישראל. מאז קלטנו כפלים כמספר הזה. העולים שבאו אלינו לא היו גוף אחיד בתרבותו וביכלתו הטכנית. אנו מצוּוים ועומדים על העלאת רמתן של העליות הבאות מארצות נחשלות, גם מצד השקידה על רמתה של המדינה בכלל, וגם מצד ההיענות לבעיה החברתית הנוצרת כתוצאה מפער תרבותי, המיתרגם על נקלה לפער כלכלי וסוציאלי.

מלבד האמצעים שבתחום הפיתוח המשקי, אנו נתבעים ונענים למאמץ חינוכי אדיר, וכבר אנו רואים פירות ראשונים לפעולתנו בשטח זה. עדיין אנו רחוקים מן הרצוי. הפיכת עליות שונות למקשה חברתית אחת היא, כנראה, משימה הדורשת יותר מימי דור אחד. אבל גם אם עלינו המלאכה לגמור, אין אנו בני-חורין ליפטר הימנה. גם לשם כך אנו זקוקים למלוֹא כוחותיו האנושיים, החמריים והרוחניים של העם היהודי.

היעד הציוני בשנים הראשונות לקיום המדינה

ביקשתי להעלות כאן, ולו בקצרה, את עיקר הבעיות שמדינת ישראל עומדת לפניהן בתחומי הבטחון, הפיתוח והעליה. בכל שטח ושטח המסקנה המתחייבת מהעמדת הבעיה היא אותה עצמה: גידול מהיר שיסתכם בהכפלת אוכלוסייתה של מדינת ישראל תוך עשרים וחמש שנים.

שני דברים דרושים כדי שנוכל לעמוד בכך: העליה עצמה וזיקה יהודית עמוקה ברחבי העם בתפוצות. כי זאת לדעת: בלי חויה יהודית של עם יהודי אין מקור לעליה, פרט אולי לזו הבאה מחמת המציק. אנו נושאים עכשיו את עינינו לעליה הבאה מתוך הרגשת-ייעוד לאומית, מתוך אהבת חירות ומולדת, מתוף חיפוש סדן לפטיש היכולת הרוחנית הלאומית, מלבד ענינים שבחומר. למען העליה הזאת, ולמען הזיקה היהודית שהיא אֵם העליה, חייבת התנועה הציונית לחשל את כליה הרעיוניים והארגוניים גם יחד.

סמוך להקמתה של מדינת ישראל דיברו הכל על משבר רעיוני בתנועה הציונית. הנה לחמה התנועה על קוממיותו המדינית של עם ישראל בארצו והיא השיגה את היעד שהציבה לעצמה. כמובן, מדינת ישראל הוסיפה ומוסיפה להיות זקוקה לעזרה ולחיזוק, על-ידי תמיכה כספית ומדינית, ומבחינה זו לא תמו תפקידיה של התנועה הציונית עם הקמתה. אבל – אמרו – עזרה וחיזוק באים למדינת ישראל גם ממקורות יהודיים שאינם מגדירים את עצמם כציוניים לא מבחינה אידיאולוגית ולא מבחינה ארגונית. באין היערכות ליעדים חדשים מצד הציונים, היו שהטילו ספק בטעם קיומה של התנועה אחרי קום המדינה.

בכל זאת הוסיפה התנועה להתקיים ופעלה בלי רביזיה יסודית במערכות הרעיון והארגון. כיצד קרה הדבר הזה? האומנם רק מתוך אינרציה של מוסד, המקיים את עצמו בלי קשר הכרחי עם ייעודו? דומני, שאת התשובה יש למצוא בתחום אחר.

היעד הציוני המידי במשך שש-עשרה או שבע-עשרה השנים הראשונות לקיום המדינה התבטא בהעלאת גלויות המצוקה הפתוחות לעליה, במתן הכלים הארגונים והכספיים לארגון העליה הזאת ולקליטתה. למרות השינוי שחל בנסיבות המדיניות, היתה התנועה הציונית, כמות שהיא, ערוכה ומאורגנת לעמידה במשימה זו. הפעולה הגדולה שנעשתה יצרה אצל רבים בתנועה הרגשת סיפוק שדחתה את הלחץ להעמיק חקור ולבדוק ביסודות קיומה של התנועה כולה.

בתמורות הזמנים

כעת נשתנה המצב. פעולות העליה והקליטה, כפי שהכרנון עד כה, מתקרבות לקצן. יש להעמיד לפני התנועה הציונית תפקידים מסוג חדש. התפקידים הללו מעוגנים ברעיון הציוני היסודי אבל אינם דומים למה שנדרש מן התנועה מעודה ואף בימי קיום המדינה עד כה. התנועה הציונית קיימה, בכל הנסיבות ההיסטוריות, אחדוּת ייעוד מתוך חילופי יעדים. הייעוד לא נשתנה. היעדים חדשים כיום לגמרי.

הצורך להגדיר דברים מחדש ולהיערך מחדש הועמד בחריפות מיום קום המדינה כשאלה של ניתוח היסטורי. כיום הזה, עם התקרבותנו לדליית גלויות המצוקה הפתוחות, הפך הדבר לשאלה מעשית בוערת, לשאלת חיים, גם למדינה וגם לתנועה הציונית, לענין שאין לדחותו עוד.

היכולת להקדים את מהלך ההיסטוריה היהודית, לחזותו מראש, להתמודד עמו ולהעלות פתרונות שיטוהו מדרכו הסטיכית, זה היה מקור לגאוה מוצדקת של תנועתנו. אם לא נחשב את דרכנו לאלתר, במונחי האתגרים המוחשיים העומדים לפנינו, נימצא, חלילה, נגררים אחרי מרכבת ההיסטוריה ולא צועדים לפניה. אנו נמצא את עצמנו פנים אל פנים עם המחר, ועלינו – כלֵי האתמול. אסור לתנועה הציונית, אסור למדינה, אסור לעם היהודי, שיקרה אותנו כדבר הזה. חכמים –רְאוּ את הנולד.

ההכרח בעליה מארצות הרוָחה

בראש ובראשונה – עליה מארצות הרוָחה. התביעה הזאת מופנית קודם כל אל הציונים המאורגנים. עליהם להיחלץ לה. במופת אישי ובארגון. אני יודע שדיברנו על כך גם בקונגרסים הקודמים ולא רק בקונגרסים. ההמונים לא באו בעקבות הקריאה. ידינו היו מלאות עבודה בקליטת עליית המצוקה ויכולנו לפטור זאת במשיכת כתף. לעתיד לבוא לא תוכל המדינה, לא יוכל העם היהודי, לא תוכל התנועה הציונית להשלים עם תשלום מס שפתים בלבד, ולעתים אף עם פחות מזה. והרי אפילו ציונים נתפסו ונתפסים לראות גם בדיבור על עליה משום אפיקורסות מזיקה.

היו ארצות שיהודים היו חייבים לעזבן, אם בצפון-אמריקה ואם באמריקה הלאטינית, אך המירו, ברובם המכריע, גולה בגולה ולא עלו לארץ. עובדה זו היא עדות חמוּרה בכתב האישום נגד תנועתנו. היא מצטרפת בהבלטה מחרידה למיעוט העליה מארצות הרוחה הגדולות, עליה שבכל קָטְנה אין לזקוף גם אותה בשלמות לחשבון התנועה.

המחשבה החדשה והעשיה החדשה, שהתנועה נתבעת להן, חייבות לענות על צרכי כמות ואיכות גם יחד.

קודם כל – עליה גדולה. אנו חייבים לחשוב בקאטיגוריות של רבבות בשנה המצטברות ברבות השנים למאות אלפים עולים והמצטברים לפחות למיליון אחד תוך 20–25 שנים. והלא מבחינה מספרית אין התביעה בשום פנים למעלה מכוחו של העם היהודי בארצות הרוחה. המדובר הוא בעליה של 30–40 אלף יהודים בממוצע לשנה מארצות אלה, עם ראשית שנות השבעים – פחות משליש מן הריבוי הטבעי השנתי של 8 מיליוני יהודים החיים בהן. האוּמנם אי אפשר לתבוע אפילו את המעט הזה מן העם ומנאמני ציון שבתוכו, למען הבטחת קיומנו כעם, למען המדינה שקמה בתמצית תקוותיהם של אחינו הנטבחים? גולת הרוָחה נתבעת לקיים “ואהבת” בכל מאודה – בכספה – ונענתה, התרחש הנס הזה. האוּמנם ייבצר ממנה לקיים גם “בכל נפשך” – בגופה ממש?

גרעינים חלוציים של אינטליגנציה צעירה

אולם לא רק זאת. טיב התרומה שתתרום העליה החדשה הזאת לתחיית ישראל בארצו מותנה גם בכך, שיהיה בה גרעין יסודי, לוז שבשדרה, של בני נוער חדורי רעיון ומסירות לרעיון. כבר השתמשתי פעם בדוגמה של חיל השלום מיסודו של הנשיא קנדי המנוח. במסגרתו של חיל זה נחלצו בני-נעורים יהודיים רבים לעזרת העולם המתעורר והמפתח. צריך להיות לנו הכוח לחולל תנועה כזאת לעזרת עמנו שלנו. איטליגנציה צעירה, אנשי רוח, אנשי מדע וטכניקה, אנשי דת, צריכים לבוא לכאן להטות שכם ולעצב את דמותה החדשה של המדינה בהיבנותה.

עלינו ליצוק את רעיון החלוציות לתוך דפוסים חדשים, פרי התקופה הזאת, פרי השליש האחרון של המאה העשרים.

עיצוב הדמות של התנועה החלוצית מותנה קודם כל בעצם קיומה של התנועה הזאת, בהחזרת עטרתה ליושנה. התנועה הציונית חייבת לתת לתנועה החלוצית את מלוא העזרה. התנועה החלוצית מצדה צריכה לחשוב בקאטיגוריות חדשות המחייבות אותה לתנופה גדולה תוך התגברות על הפיצול המופרז הקיים בתוכה כמורשת עבר, שאין לה שום משמעות במונחי האתגרים העומדים לפנינו.

חינוך עברי לאומי – תנאי קודם לעליה

כבר אמרנו, כי העליה מותנית בקיום ציבור יהודי איתן בתודעתו ובהוייתו הלאומית. הכלי היסודי ליצירת תודעה כזאת והויה כזאת הוא החינוך, חינוך עברי. גם כאן יש להתחיל קודם כל ממצות-עשה של היחיד הציוני. ציונים – למדו עברית, למדו עברית את בניכם ואת בנותיכם. הביאום במגע בלתי-אמצעי עם ספר-הספרים ועם דברי-ימי ישראל במקור, עם ספרותנו החדשה ועם ערכי התרבות הנוצרים במולדת. יתן קודם כל הציוני חינוך יהודי לאומי-עברי לבניו ולבנותיו שלו. גם כשהוא לעצמו ולבדו יהיה דבר זה בגדר מנוף אדיר, שיחולל ראשית שינוי בדמותן של תפוצות ישראל. אחרי צעד ראשון זה תבוא חובת הנשיאה בעול עיצוב הדמות היהודית של כלל קיבוצי ישראל בעולם. זוהי “עבודת ההווה” הציונית הנדרשת כיום מאתנו, נוסף על מלאכת ביצור המדינה, ולמענה: לא המאבק על קיומן של תפוצות ישראל בלבד, אלא המאבק על קיומן היהודי.

עזרת המדינה לגולה

מדינת ישראל מוכנה גם היא להיחלץ לעזרת המשימה הזאת. קודם כל כמרכז להכשרת כוח אדם למפעל החינוך בארצות הגולה.

יכול אני להודיע לקונגרס, כי ממשלת ישראל והנהלת ההסתדרות הציונית העולמית קבעו יחד את עקרון האחריות המשותפת לעתידו של העם. בלי שנקבעה זכות של בלעדיות, נשמח לכל יזמה של גופים יהודיים ציבוריים בעולם לפעולה נוספת בשטח זה ונעזור לה. הכשרת פעילים ושליחים והצבתם לתפקידים בחינוך, בפעולה בנוער, בהסברה, בהפצת הלשון העברית ובעידוד העליה, היא משימה מרכזית לעניין זה. ממשלת ישראל תתן לכך את מלוא עזרתה. אני בטוח כי מלבד החובה הלאומית שבדבר זוהי גם השקעה נבונה מצד מדינת ישראל. גם אם נזרע בדמעה ובדאגה עשרות ואולי מאות – נקצור אלפים ורבבות ברינה.

מתנהל אצלנו, כאילו, ויכוח בין התובעים להפנות כוחות חינוך מישראל לגולה, למען חיזוקה הלאומי, לבין המתנגדים לכך בנימוק שכל כוחות ההוראה שיש בידנו להעמיד, דרושים למדינה לעצמה. כבר העירו, כי הויכוח הזה הוא מדומה. אין איש מציע שהדבר הזה ייעשה תוך דלדול מערכת החינוך שלנו, ואין איש טוען שיש בכוחה של ישראל להרים מעמסה כזאת לבדה, ואפילו במחיר קרבנות גדולים.

המעמסה העיקרית מוטלת על שכם הקיבוצים היהודיים לארצותיהם, גם מבחינת האמצעים וגם מבחינת כוח-האדם. ישראל יכולה להיות הכוח המארגן, המכשיר המחנך, הדוחף והמניע; היא יכולה לעזור בהכשרת מורים ומדריכים; היא יכולה להוסיף ולשגר שליחים לארגון עליה וחינוך גם יחד; היא יכולה להפנות אמצעים ולטפח את הכרת הייעוד המשותף. אין היא יכולה לבוא במקום המאמץ העצמי, במקום האבטואֶמנסיפציה במשמעות החדשה שיש עתה למושג זה בארצות הרוחה. כאן יש כר נרחב לפעולתה של התנועה הציונית. הבעתי את תקותי שגם ארגונים יהודיים אחרים יטו שכם, וכבר יש סימנים לכך.

ובזאת לא אמרנו דבר על העזרה העיקרית שיש ביכלתה של ישראל להושיט, ממנה ייתבע הדבר והיא חייבת להיחלץ לכך; טיפוח מאורה שלה, מאורה הלאומי – רוחני וחברתי, כדי שתהיה אבן שואבת למיטב העם והנוער, שיקומו מאהבה לבנות יחד אתנו את עתיד האומה, ויתברכו בו. אבל גם לשם כך זקוקה היא לתוספת כוח. וזאת לדעת: הדרת מדינה – גם ברוב עם.

חינוך עברי ועלייה – מצוַת-עשה של הציונות

צוין כאן שיתוף-הפעולה הקיים בין ההסתדרות הציונית לבין ממשלת ישראל. שיתוף-פעולה זה יימשך, והוא דרוש לנו. אבל אין פירושו הרפיית התביעה מן התנועה הציונית ומכל יחיד ציוני, שימצה רעיונו ויבצע את המשמעות האקטואלית שהיא מחויבת ההיסטוריה היהודית בימינו: בנין הארץ ובנין העם – עליה לארץ וחינוך העם.

היתה הערה אחת, בדבריו של ד"ר גולדמן בנאום הפתיחה, על ממשלתה הנוכחית של ישראל, המבטאת “רוח חדשה” במכלול העמדה הציונית, לעומת מה שהיה בימי ממשלותיו של דוד בן-גוריון.

מתעורר בי החשש, שמא יטעה מי מצירי הקונגרס, לאו דוקא ד"ר גולדמן עצמו, ויחשוב כי עם החילוף בראשות הממשלה נסתיים באמת הויכוח לגופו של ענין, פסה התביעה. חובתי להסביר ולהזהיר, כי עמת היסוד שלנו, של ממשלתה הציונית של מדינת ישראל, עומדת בעינה. התביעות לביצור המדינה לעליה ולחינוך עברי שאובות מכבשונם של חיינו, ולא תיתכן ממשלה בישראל, הנעמנה לייעודה ולשליחותה, שלא תבטא קריאתנו זו מן המיצר.

התביעה היסודית מן התנועה הציונית ומכל חבריה, שיהיו חייהם מכוּונים למילוי משימות הדור ומצווֹתיו איננה נושא לחילוקי-דעות, על-כל-פנים לא ויכוח ביני, או בין משהו אחר בממשלה, לבין דוד בן-גוריון.

תנופתה ההיסטורית של התנועה הציונית שינתה תכלית שינוי את המציאות היהודית. הוקמה המדינה וקלטה אחים במצוק. המציאות החדשה, שאנו יצרנו במו ידינו, היא התובעת מאתנו תנופה חדשה. לא ההמשך בלבד אף לא הגברת הפעולה יענו על הצרכים. החידוש צריך להיות עקרוני, מהותי, תפנית גדולה בתנופה רבתי.

אם נחפש לנו אנאלוגיות היסטוריות – ההבדל הוא כמו בין הצהרת בלפור לבין הצהרת כורש. הצהרת בלפור ראתה את עבודתנו “בעין יפה”. הצהרת כורש, בנוסח החותם את ספר-הספרים שלנו, אומרת: “מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו – ויעל”. עד כה ראתה התנועה בגולה “בעין יפה” ציונות של מצוות-עשה אישיות. רק מעטים קיימו זאת בגופם, אם יכולנו להרשות לעצמנו את הדבר. כיום אנו עומדים במועד האחרון ממש, וקוראים בפאראפראזה של הפסוק הנאה: מי בכם מכל עמו אחריות לגורל העם עמו – ויחנך את בניו ואת קהילתו לעמו; מי בכם מכל עמו אחריות לגורל העם עמו –ויעל.

דברים

מאת

לוי אשכול

---

ספונים־טמונים דובבים

מאת

לוי אשכול

לכינוס ה־14 של החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה

נהריה 6 אוגוסט 1963

טוב להודות ולברך על היזמה שנזומה לפני יובל שנים על־ידי מרחיקי־ראות, ויותר נכון, מעמיקי ראות. היו אלה ימים ברוכים של ראשית, של התחלות ושל כיבושים בשדות־פעולה שונים. אז הונח יסוד גם לחברה העברית לחקירת ארץ־ ישראל ועתיקותיה.

החברה נחלצה לעבודה עצמית ישראלית בשדה חקירת עתיקותיה של ארץ־ישראל. מאז החלה גאולת השליחות הארכיאולוגית בידי הבנים השבים אל ארץ מולדתם רבו ההישגים: נולד החופר והחוקר קדמוניות, קם חושף עפר מעל שרידי העבר.

אילוּ נדרשתי לנסח תורת הציונות על רגל אחת, הייתי אומר: שיבת ישראל לשרשיו וליסודותיו – ואידך זיל גמוֹר. אנו בדורנו מכים שרשים חדשים באדמתנו ואנו גם מעמיקים לחפור ולחשוף שרשי העבר הרחוק ויסודות עברנו המפואר במעמקי האדמה ובמעביה.

הנה חגוֹנו שנת ראשונים ומתרפקים על העבר הקרוב של מעמיקי שורש. השנה חגונו גם חצי יובל שנים לחניתה. היא זכתה, בהמשך לנהריה, להציב גבול לישראל ולהוליך אחריה שורה שלמה – שרשרת מיוחסת של ישובים מניחי־יסוד חדשים ומכי שורש.

וכעת מתוכננים ומתכננים אנו הקמת עשרות ישובים נוספים בגליל המערבי על־ידי עבודת פיתוח והכשרת קרקע. בעוד אלה מצמיחים שרשים צעירים וחדשים ובעוד הם מטמינים יסודות ונכסים חדשים באדמה, באים אחרים ומגלים וחושפים טמונות ונצורות קדמונים, אשר מקרבים אותנו אל העבר וקושרים את עם הארץ המתהוה מחדש, באלפי נימים, אל מוצאו ואל מקורו.

אודה ולא אבוש כי מדי תחשׂפו ממצאים – חרסים, כלי־בית או כלי־ עבודה – עובר רטט בלבי, ואין הדבר משנה אם זאת קערת זכוכית או כף מכסף, אם התגלית בכנישתא בחמתא דטבריה, בפקיעין, בחצור או הגניזות של מערות מדבר יהודה. חש אנכי שעבותות חדשים מקשרים אותנו אל העבר המפואר וכאילו מיתרים, שנותקו והתקלקלו, מתאחים ומתחילים לנגן מחדש.

בעבודתכם הקניתם לעם, על שדרותיו הרחבות, תורה ומדע, אשר בהם כרוכה גם חשיבות פוליטית – כי עם המכיר את שרשיו ומתקשר בהם מחדש מסוגל לעמוד איתן ולהגן על ארצו, להיאחז בה בצפרניו ולכבוש אותה בדרכי עבודה ושלום ולהחזיק בה לעולמי־עד.

אינני בטוח אם ראשוני החלוצים, שפורצים היו במעגלי־“הורה” סוערים ובקריאות “הגלילה” ו“אל יבנה הגליל” – אם ידעו הרבה על הצפונות הטמונות בו בגליל מבחינה היסטורית ומבחינה ארכיאולוגית. אך זהו דרך הרוח, דרך רוחו של עם בריא, שמשמעויות וערכים לאומיים פורצים מתוכו בכוח־איתנים, המשתפך ממקורות חיוּתו ותרבותו.

איני רוצה, ואיני יכול, לדרוש במופלא ובלמעלה ממני – ובמיוחד מה שלמטה ועמוק ממני. אך האכסניה מחייבת, ופטור־בלא־כלום אי־אפשר.

מאז ומתמיד היו הגליל ואנשיו משתבחים בסגולות־יקר של גבורה ותורה. מה לנו עוד מפוארת מאושא, שבה נתחדשה הסנהדרין ותוקנו “תקנות אושא”, או ציפורי, שבה, כידוע, נחתמה המשנה? ומי יודע שמא בהמשך חיפושיכם תמצאו שרידי קלף או מגילות אשר יקשרו אותנו עם חכמינו הקדומים ועם מקומות אלה של פאר וגדולה.

ואשר לגבורה – שלח ידך ב“פרד”ס" ואתה קוטף ומוציא משם שלל ענינים ושמות, שכל אחד מהם הוא עולם־גבורה מלא: גמלא, גוש־חלב, יודפת, וכלה בעלילות “השומר” ותל־חי בימינו. ניתן לומר: גבורה – גבורת הרוח וגבורת הגוף – מא' עד ת': מאושא ועד תל־חי!

והנה עכשיו עומדים אנחנו על סף הכאת שרשים חדשים בגליל – על סף יישובו ואיכלוסו של הגליל. מיסוד חניתה לפני חצי יובל ועד היום הקימונו כשלושים ישובים בגליל המערבי. אמונתי כי בעוד עשור נוכל לחוֹג הקמתם של עוד עשרות ישובים חקלאיים ומרכזים כפריים בגליל זה – מן המערב מזרחה, ייתכן ועל־ידי זאת מכינים אנחנו חומר תעסוקה לחוקרי הארץ שיבואו בעוד אלפים בשנים.

רבותי! שלא כדרך חירם מלך צור, ישרו בעיני “עשרים עיר בארץ הגליל”, ואתחשב בהן יותר מערי החוף – שהרי נתברכנו בישוב צפוף ואף צפוף מדי במישור החוף.

פתחתי ואמרתי “טוב להודות ולברך”. במה אברככם? אומר: “חפישו באורייתא” וחפירו בארעא דאורייתא, שהרבה מהוד עברנו ותפארת קדמוניותינו טמונים בהן!

---

ברכה לעם היהודי לראש־השנה תשכ"ד

מאת

לוי אשכול

בפרוס השנה החדשה, זכות גדולה היא לי לשגר בשם ישראל וממשלתה ברכה לאחינו בני ישראל ברחבי תבל.

בראשית דברי אשתף אתכם בברכה לדוד בן־גוריון עם פרישתו מהגה הממשלה. בעמדו בראש המאבק לחידוש עצמאות ישראל וביצורה, רשם דוד בן־ גוריון פרק מפואר בתולדות ישראל ורכש את הוקרתו והערצתו של העם היהודי.

שמחה מלוה ברכתי על כי בשנה החולפת הוספנו לקלוט אחים־עולים בהמוניהם. המשכנו במאמצינו למיזוג גלויות, לפיתוח הארץ ולייצוב כלכלתה. טיפחנו מוסדות חינוך, מדע ותרבות. שקדנו על הקטנת הפער הקיים עדיין בין ותיקים לבין אזרחים חדשים. המשכנו לבנות את חיינו במטרה לקיים משטר דמוקרטי של צדק, בו יתגאה כל אזרח, עמו יזדהה כל יהודי, ואיתו ייכּבד כל אדם.

כל אלה עשינו תוך כדי שיתוף־פעולה הדוק עם אחינו בארצות הפזורה ובעזרתם המסורה בחומר וברוח. לקיום שותפות זו, להרחבתה ולהעמקתה, נעשה כל שביכלתנו.

העליה המוסיפה לזרום מארצות המצוקה והתלאות זקוקה ומצפה, יחד עמנו, לעליית אחים ואחיות מארצות החופש והרוחה. ישראל מחכה לבואם, כשהם מצוידים בידע ובמסירות, להטות שכם להקמת מדינתנו ולהגשמת חלוציות של חזון הדורות.

העם בישראל מצפה שכל יהודי באשר הוא יעשה מאמץ לפתח קשריו עם המדינה, להעשיר ידיעותיו בשפה העברית המתחדשת ולהעמיק את שרשיו במורשת האבות.

נעים לי לציין בדברי ברכה אלה, כי אשתקד חלה התקדמות נוספת בהידוק קשרי הידידות עם עמי העולם ובתמיכתם במדיניות השלום שלנו. מעריכים אנו ביותר את העזרה שקיבלנו מאומות ידידותיות ומאנשים בעלי רצון טוב בכל אתר ואתר.

כמו כן הצטיינה השנה החולפת בשיפור היחסים עם המעצמות הגדולות. זהו צעד ראשון. נקוה כי צעדים נוספים יביאו בעקבותיהם הרגעת־יתר בעולם כולו ובאזורנו הסוער.

בסיום דברי אעלה את זכרו המבורך של השני בנשיאי ישראל המתחדשת, נשיאנו האהוב יצחק בן־צבי ז"ל. פטירתו היתה אבידה קשה לישראל וליהדות כולה.

הנני מחאל לכולכם שנת שלום ואושר, שנה של ליכוד יהודי מוגבר ושל עבודה פוריה למען מפעלנו המשותף, לשנה טובה תכתבו.

---

בעיות ומסקנות

מאת

לוי אשכול

בטקס הענקת התואר ד"ר כבוד לפילוסופיה באוניברסיטה. ירושלים 17 במארס 1964

מורי ורבותי,

בבואי להודות על הכבוד שחלקתם לי, יודע אני שאין תורתי אומנותי ולא לכבודי ולא לכבודו של אבא, שביתו בית תורה היה ובני הבית בני אוריין היו, אלא לכבוד המדינה עשיתם, ובכבודה אתכבד גם אני. ועדיין אני יודע, שבבואי לומר דברים אחדים צריך אני לנהוג חומרה בעצמי, שלא אתחייב משום מורה־הלכה בפני רבותיו.

עומדות עכשיו רגלי באוניברסיטה של ירושלים, בצדו זה של הכביש. יורשה לי היום להביא לפניכם דברים מצדו האחר של הכביש, דברים השייכים לידיעת המעשים משדה ההגשמה והבניין. תהיה נא אומנותי תורתי, אף בשעה שעשיתם אותי שותף לכבוד עם תלמידי־חכמים שתורתם אומנותם. אם מותר לי להיתלות באילן גדול, במכסים גורקי, הרי אומר, שהחיים היו, גם לגבי, “האוניברסיטאות שלי”.

אף־על־פי־כן אינני בא אליכם, מורי ורבותי, מבחוץ: כולנו שותפים במלאכת המדינה; כולנו אחראים לה וחייבים בטובתה ובשגשוגה. יתר על כן, מעולם לא גרסנו הפרדה בין עולם התורה לעולם המעשה.

על התרבות העברית, אמר פעם ברל כצנלסון ז"ל:

" התרבות העברית אין עמה שררה אלא שירות, שירות לעם בתפוצותיו, שירות לעבודה העברית, לחקלאות העברית, לחינוך הדור, למלחמה התרבותית והסוציאלית הגדולה שבה אנו חיים. אפשר שלמעטים ולמצליחים מבין הסטודנטים נשקפת ‘קאריירה מזהירה’ כביכול; הרוב הגדול שלכם, אין לפניו, בתוקף ההויה האובייקטיבית, אלא דרך החיים והפעולה בתוך העם. היקבל עליו את העוֹל הזה מתוך רצון או ימלאו מאונס? האינטליגנציה הרבוֹלוּציוֹנית ברוסיה טיפחה זמן רב את הכרת החובה המוסרית ' לפרוע את החוב לעם'. הם, בני האצילים והתקיפים, הכירו כי לא זכו לחינוכם הטוב, לרוחב דעתם ולדקוּת הרגשתם, אלא בגלל השעבוד הקשה אשר אבותיהם שיעבדו את האכרים המרודים, אנחנו איננו בני אצילים כי אם בני המון בית ישראל".

כך אמר ברל כצנלסון, ובשינוי הזמנים והנסיבות תופסים דבריו עד היום הזה.

הרבה נאמר על מה שהמדע במובנו הרחב ביותר יכול לעשות – ועושה – לפיתוחה של המדינה, לקיבוץ הגלויות ולקליטת המונים ובודאי רואה זאת כל אחד ואחד, אם בשטחו שלו ואם בשטחים אחרים.

מצד אחד – אנו מדינה בתהליך של פיתוח, מצד שני – אנו מדינה המייצאת גם נכסים ממשיים וגם נכסי ידע ודעת. רמת המחקר וההישג בשטחים רבים איננה מביישת אותנו גם לעומת מדינות ותיקות וגדולות מאתנו. ו“מרבה נכסים מרבה דאגה”. זכינו, איפוא, בשני מיני דאגות גם יחד, דאגת מי שאין לו ודאגת מי שיש לו. קצת מבעיותינו משותפות לנו ולארצות הרוָחה. אנו עשירים במקום אחד ועניים במקום אחר.

השאלה הראשונה המתבקשת היא, האם הולמים ומספיקים הישגי המדע הטהור והמחקר השימושי שלנו את הישגינו הכלכליים? האם באים צרכינו על סיפוקם? אלה הם, אמנם, מן הדברים הקשים למדידה. הייתי מסתכן ואומר: אלו דברים שאין להם שיעור. אולם בתחום המחקר השימושי, בתחום המדע הצמוד לייצור שלנו, אפשר ואפשר לבדוק את עצמנו: נמצא, כי בכלל רחוקים אנחנו מן הרצוי.

ועדיין לא חדרה, כנראה, לתודעתנו המשמעות המעשית לגבינו של מה שקרוי בשם “המהפכה התעשייתית השניה” השלובה באוֹטוֹמציה. בעוד שהתביעות של מהפכה כזאת לגבי מספרם, טיבם ורמתם של בעלי מקצוע הן מן המפורסמות, עדיין רחוקים אנו, על אף התחלות מעטות, מבניה של ממש שתבטיח עתודה צעירה של אנשים המסוגלים ליטול בידיהם את ניהולו של עולם משקי מסובך בימנו. ניהול כזה מחייב השׂכלה מכלילה, השכלה של תפעול, ידיעת השילוב של בעלי מלאכה אחת למסכת משותפת.

החשיבות בחינוכו של דור מנהלים כזה גדולה עוד יותר במדינתנו, שבה אין – ואני מקוה שגם לא תהיה – עילית טבעית, כביכול, עילית של יחוס אבות או של כסף, עילית שעמדות המינהל מגיעות לה כאילו כדבר מובן מאליו. חלקו הגדול של הסקטור הציבורי במשק שלנו עשוי כמעט הוא לבדו להכריע את הכף נגד התבססותה של עילית כזאת. משק כזה דורש מנהלים המתקינים עצמם עוד מעל ספסל לימודיהם לשירות העם. חייבים הם לשווֹת לנגדם חזון חברה חדשה. שומה עליהם לכוון לבם לסולם ערכים של משק המוּנע בכוח האידיאה ולא רק בכוח הרוח. ואולי מותר לי לקרוא מעל בימה זו לצעירים שבכם שייענו לאתגר הרעיוני והמשקי הזה. עתודת ניהול כזאת לא תקום לנו אם לא נקים אותה מקרב בני כל שכבות האומה.

יתר על כן, גם אלה שילכו בנתיב ההתמחות, חייבים אף הם בהשכלה כללית מקיפה כדי שלא יחסרו לשון משותפת עם מתמחים אחרים ועם מנהליהם. ועדיין לא אמרנו דבר על ההשכלה הכללית כאמצעי חינוך לערכים, כאמצעי לטיפוח סגולות שבלעדיהן נחסר הרבה מאד. השכלה כללית כזאת – זהו התרגום האקטואלי של “תורה לשמה”.

וכבר כתב לפני כחמישים שנה אהרון דוד גורדון, ודוקא במאמר על רעיון האוניברסיטה העברית:

“היו ימים, ולא רחוקים כל־כך, אשר כל בני עמנו מקטן ועד גדול ידעו כי את התורה צריך ללמוד לשמה, כי אסור לעשות את התורה קרדום לחפור בו או עטרה להתגדל בה, אז לא היה רחוק למצוא בעל מלאכה פשוט, בעל עגלה וכדומה, גדול בתורה.”

והוא ממשיך"

“אינני חושש לשאול את כל מי שיש לו מחשבה משלו, את כל מי שיש לו נפש משלו, האוּמנם תכלית ההשכלה היא להיות בן תרבות השואף ליהנות הנאת הגוף והנאת הנפש מפרי הקולטורה של זמנו, כלומר השואף להיות שׂבע בגוף ושׂבע ברוח מעמל האחרים?”

עד כאן דברי אהרן דוד גורדון. שוב – במקצת תמורות המחייבות מתקופה אחרת שאנו חיים בה, נכונים הדברים עד היום הזה, ואַל לנו שנזנח את התורה ואת התרבות כנחלת העם כולו. ועוד אחזור לכך.

בינתים חייב אני להסיק מסקנות המשתמעות מצרכי המחקר והמדע אצלנו. הדברים טעונים גיבוש, מדיניות המחקר והחינוך שלנו טעונה עיצוב. כבר אמרתי בהזדמנות אחרת, כי אין לי ספק שאנו מגיעים לשלב כזה בהתפתחותנו, ובהתפתחות העולם בכלל, שבו שוב לא ייתכן לדון באיזו בעיה שהיא בלי האספקט המדעי והמחקרי שלה. הדבר נכון לגבי שולחן הממשלה לא פחות משהוא נכון לגבי כל דיון אחר. יגיע הזמן, והוא בודאי איננו רחוק, כאשר המדע והמחקר יהיו חייבים להיות מיוצגים ליד שולחן הממשלה בדמותו של שר הממונה על ענינים אלה.

אולם כבר התחלנו ליצוֹר כלים; קיימת המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח והיא עושה ותעשה עבודה חשובה מאד. ברבות הימים תהיה בודאי מועצה זו הגרעין שסביבו יוקם המשרד החדש. אולם לא רק בשינוי השם מדובר, ממועצה למשרד, אלא ממש בכך שהצד המדעי של כל דיון יבוא לידי ביטוי בממשלה כדרך שבא עכשיו לידי ביטוי הצד של ענייני חוץ, למשל, העשוי להתעורר אגב כל בעיה ובעיה כמעט.

אין זאת אומרת שאנו יכולים ואף רוצים להתגעגע על מצב שבו מוכתבת דרך הרוח מלמעלה. אם “דרך הרוח מי ידע?” הרי על אחת כמה וכמה “דרך הרוח מי יכוון?” ובכל זאת, מתוך כלל הגורמים, הדחפים והתמריצים חייבת להתגבש תמונה התואמת את צרכינו הממשיים והצפויים גם יחד, שתהא חופפת יכולתנו לתרום לא רק תרומה ממשית, אלא גם תרומה סגולית לקידום המדע בעולם.

מכאן הצורך להדריך ולמשוך קודם כל אמצעים ואנשים לאותם השטחים, במחקר שימושי ובמחקר בסיסי, שבהם לא יעמוד לנו איש, אם לא נעשה את המלאכה בעצמנו. חקר השממה, החיפוש אחר מקורות־אנרגיה חדשים, חישוף אוצרות־טבע העשויים אולי להימצא אצלנו, המתקת מי־ים, שיפור יבולים בתנאים שלנו דוקא, טיפול בבעיות בריאות ובטחון המיוחדות לנו – אלה דוגמאות לכך.

גם בשטח זה, כמו בשטחים אחרים, אין המדינה יכולה לבוא במקום המאמץ הקיבוצי של העם והמאמץ האישי של בניו, אולם היא יכולה ואף צריכה לפעול כדואג וכמרַכּז, כפותח דרכים חדשות, כממלא צרכים שעדיין לא התגבשו, כסותם פער בין היכולת המצויה ובין הצרכנים לעתיד לבוא.

ואמר בענין זה איש בעל נסיון, הלורד היילשם, המיניסטר לעניני מדע בממשלת בריטניה, כי “הממשלה היא גוף מממן, מתאם ומאַמן. בשדה רחב אין היא, ואפילו איננה יכולה להיות, גוף מכוון ומבצע. בפעולות אלה שמור התפקיד העיקרי לתעשיינים, למחנכים, למורים ולאנשי מדע עצמם”.

וכאן צריך להביא בחשבון עוד דבר אחד; עז רצוננו להוסיף ולמלא את תפקידנוּ בהגשת עזרה וסיוע לעמים מתפתחים. אם מותר לומר, אף אם במידה גדולה מאד של יראת המליצה, שאם נראית לנו כיום ראשית משמעות ממשית להיותנו “אור לגויים”, הרי זוהי המשמעות, הוכשרנו לתת סיוע זה גם מצד סגולתנו החברתית המיוחדת וגם מצד מקומנו, הבעייתי כשהוא לעצמו, כמדינת פיתוח וכמדינה מפותחת באותו הזמן עצמו. אולי נכון יותר לומר לא “אור לגוים” אלא “נר לאחד נר למאה”, שכן אין כאן דרכים קצרות. אי־אפשר לפתח חכמה לצרכי יצוא בלבד, אי־אפשר לפזר חשכה במקומות אחרים, אלא אם כן מקרינים לשם אור; והאור צריך להיות לו מקור, והמקור הוא כאן. הנר הוא שלנו.

מלבד כמה מלים על השכלה כללית, דיברנו כאן בעיקר על פיתוח ועל מדעים, שהם בעיקרם מדעי הטבע. אולם אם יבקש מי להסיק מדברי עד עתה, שאין לבי נתון אלא למדעים אלה לבדם – טעות בידו. אחרי שנות עבודה רבות בתחום החברה והמשק שלנו למדתי להעריך יפה את תרומתם של מדעי החברה ואת צמידותם הברורה לעולם המעשה שלנו, כשהם עובדים שכם אחד עם מדעי הטבע.

גם תחום שהוא להלכה רחוק יותר – תחום מדעי הרוח – גם הוא אינו נבדל ומופרד. הרי לא יקום לנו עוד עם על כלכלתו ומשקו בלי חינוך; וחינוך זה רוח. ועוד: לא בכדי אמר מי שאמר, כי האנושות הצעידה את עצמה אל עברי פי פחת מחמת שהניחה למדעי הטבע לגרור אותה לבגרות גופנית ונשארה בילדותה הרוחנית מצד מדעי הרוח. כך ניתן רוֹבה בידי תינוק מגודל, העלול לחבול בעצמו ובאחרים. גם אם יתנו לנו מדעי הטבע את מיטב הכלים, לא יורו לנו היכן להשתמש בהם לטובת האדם; ואם לא יעמוד האדם בראש מעיינינו – מי יעמוד לנו?

ועדיין לא אמרנו ולא כלום על אחריותנו כיהודים, על אחריותנו להמשך ההיסטוריה היהודית: רוחנית וחומרית גם יחד; המשך שלא ייתכן בלי תורה ולימוד. והלא המסורת היהודית היא היא המחייבת את שילוב הרוח והעבודה אצלנו. יעידו לנו, לכן, מרבי יוחנן הסנדלר ורבי יצחק נפחא, ועד אהרן דוד גורדון, באותו מאמר עצמו.

ושוב אני מצטט:

“צריך שיהיה ברור, כי רעיון העבודה בא להוסיף חיים ואור ולא לגרוע; הוא בא להכריז כי מי שגמר את האוניברסיטה, ובכלל כל בעל השכלה, אף היותר גבוהה, צריך גם הוא לעבוד ולא כי מי שעובד לא צריך לגמור אוניברסיטה או לא צריך להיות בעל השכלה גבוהה. השכלה אמיתית היא רכוש גדול שאסור למנוע אותו מן העובד בזיעת אפיו אם בעל נפש ובעל כשרונות הוא, כי העניות ברוח היא הרבה יותר קשה לאדם בעל נפש מן העניות בחומר. יותר מזה, השכלה אמיתית היא אור הנחוץ לנו בשביל להאיר בו את דרך הרעיון”.

עד כאן לשונו.

וטוב לציין, כי במדעי הרוח ובמדעי החברה והטבע גם יחד, עומדים אנו לפני תהליך של התרחבות: התרחבות החינוך הגבוה עם התרחבותו של כל חינוך אחר; אמנם, התרחבות אטית.

צאו וראו כמה מבעלי תעודות הבגרות שלנו מגיעים לחינוך על־תיכוני? בארצות־הברית המספר הוא כ־ 50%. אצלנו, והופתעתי לשמוע זאת, יותר מ־80%. זה לא רע, אפילו טוב מאד. אולם כמה מבנינו לומדים בבית ספר על־יסודי? כמה מהם גומרים אותו, כמה מהם מקבלים תעודת בגרות?

וכאן משנה התמונה מן הקצה אל הקצה: בארצות־הברית גומרים בית־ספר תיכון כ־70% מכל הילדים, החצי מזה ממשיכים בבית־ספר על־תיכוני ויוצא איפוא שבערך שליש אחר מקבוצות הגיל 18־21 ממשיך ללמוד. אצלנו מסיימים בית־ספר על־יסודי בקבלת תעודת בגרות כ־8% מן הנוער.

למזלנו ממשיכים אלה בלימודיהם במוקדם או במאוחר, ועם קצת תוספת עולים ואחרים אנו מגיעים ל־8% – 9% לומדים בקרב קבוצת הגיל האוניברסיטאי שלנו (בגלל הצבא זהו גיל יותר גבוה מאשר במקומות אחרים).

זכור ושמור: שליש באמריקה – פחות מעשירית אצלנו. זה כבר לא כל־כך־טוב. תמונה זו כבר מראה לנו כמה רחוקים אנו לפי שעה מן היעד התואם את המסורת היהודית, את הצרכים ואת שאיפתו של כל הורה לראות את הבנים משכילים.

יתר על כן, רחוקים אנו אפילו ממטרה צנועה יותר מאשר השכלה גבוהה להמונים. מספרי החינוך העל־יסודי מעידים על־כך, שעדיין לא הגענו ליצירתה של שכבת הבינים, של טכנאים, בעלי־מקצוע, לפי צרכיה של ארץ מתפתחת.

אנו, לפחות, יודעים זאת, והידיעה היא ראשית התמורה, אנו מקדישים כיום מאמצים גדולים כדי להושיט יד עוזרת לילד הבא אלינו מקופח מבחינה חברתית וכלכלית. לא יתכן שבמרוץ הזמן לא נתגבר על מיעוטם המפחיד של ילדים המצליחים להמשיך בלימודיהם. קשה לומר כרגע מתי תושלם אצלנו המהפכה וכמה זמן יידרש לכך. הדבר תלוי לא מעט בגורמים שאין לנו שליטה עליהם: בעליה, בהיקפה ובארצות מוצאה.

אולם בסופו של דבר לא יפסחו התהליכים, העוברים על הארצות המפותחות, ששמה “תלמוד תורה כנגד כולם”, מסורת שלא פסקה ולא תחדל מקרב הארץ והעם. ואין זה משנה מבחינת התוצאה לגבינו, אם בדורות האחרונים לבשה מסורת זו לבוש חילוני, וחזון הבן הדוקטור ירש את מקומו של חזון הבן הרב.

דבר זה מחייב אותנו למחשבה חדשה של מקומו ועל תפקידו של המשכיל והאקדמאי בחברתנו. הציבור הזה עדיין הוא מיעוט, אולם עליו לעצב את דמותו התרבותית, המוסרית והחברתית, ואולי, יורשה לי להוסיף, גם המשקית, כאילו הוא אב־טיפוס לאומה כולה, כנושא בעול ולא כעילית.

אני יודע, כמובן, שאני נכנס כאן לשטח אַקטואַלי יותר, שהוא זרוּע מחלוקת לא מועטת ודיונים על שכר, על הפרשיוּת ועל פער. אין ברצוני, כמובן, להיזקק עכשיו לדיון כזה במישרין. אולם כמה עקרונות מותר לקבוע ואף חובה להגדירם. אין לי ספק, שחובתנו לעודד רכישת ידע ולגמוֹל לרוכשים אותו. ייאמר עם זאת במאמר מוסגר, כי עצם האפשרות לרכוש ידע גם היא גמול לא מעט. אולם גם אם נניח כי רצוננו לגמול איננו מוגבל, יכלתנו מוגבלת. וכשם שאסור לנו לשכוח את מעמדנו ואת צרכנו המיוחדים, כשאנו באים לדבר על פיתוח המחקר והחינוך, כן אסור לנו להתעלם מהם, כשאנו באים לחלק את פירות העבודה והייצור הלאומי.

וקודם כל כמובן חרותים על לבנו בטחון, עליה ופיתוח. אני בטוח שאין כאן איש ששלוש המילים הללו אינן מעמידות אותו על גודל הצרכים. אולם אין זה הכל. גם אחרי שהפרשנו את ההכרחי לשלושה אלה, עדיין עומדת בעיית העדיפויות בכל חומרתה, כשאנו נתבעים למלא צרכיו, מחסוריו ומשאלותיו של העם.

וכשאני מדבר על עדיפויות, הרשו נא לי להביא לפניכם דבר מדאיג אחד התובע את פתרונו. אני מתכוון למחקר שנעשה באחרונה על־ידי הפרופסור בקי וכמה חוקרים אתו על הילודה אצלנו. בודאי עוד יגיע הזמן לסכם את הדברים ולהסיק מהם מסקנות, ולסכם את הדברים ולהסיק מהם מסקנות, אולם בינתים רק כמה פרטים:

מבין אלף עולים מאירופה המגיעים אלינו מוצאים אנו, אחר חמש שנים, מספר שהוא על כל פנים פחות מאלף. בפשטות – התמותה, בצירוף מקרי ירידה, אינם מתכסים על־ידי הריבוי הטבעי. עם הרצון להעלות את רמת החיים, נמצא הפריון בילודה בירידה חזקה ומתמדת.

העליה הבלתי אירופית מרבה אמנם בילדים, אבל ככל שהמשפחה נעשית ותיקה יותר בארץ מתקרבים הרגלי הריבוי שלה, וזאת במהירות גדולה, אל הרמה הירודה של עולי אירופה, למבנה משפחות עם ילד אחד או שנים.

והרי אם יהיו לנו רק שלושה ילדים במשפחה, תעמוד האוכלוסיה כמעט במקום אחד. כדי שנתרבה ולא ניכחד מעצמנו, בלי מאמצים של אויבנו, זקוקים אנו למשפחות בנות ארבעה ילדים. איך נעמוד בזאת?

יכולים אנו להתפעל מאם לעשרת ילדים ולתת לה פרס ילודה, אבל לא יצרנו תנאים אנושיים לבניה ובנותיה. גם בענין זה נערך מחקר והסתבר, שהילד ממשפחה מרובת־ילדים יוצא לאוירו של עולמנו מקופח מראש. העניות והדוחק בבית מחבלים בהישגיו בלימודים וכן גם ברמה החברתית שהוא מגיע אליה. משפחות שעיניהן נפקחו לראות את המציאות החברתית שלנו לא יחזרו להוליד ילדים רבים כל־כך לעוני ולקיפוח.

לא נפתור את הבעיה על־ידי נסיונות להחזיר את הגלגל אחורנית, אל מצב שבו יש במשפחות שמונה, תשעה או עשרה ילדים. ועל כן – משפחה המביאה ילד לעולם, אם לא את העשירי הרי לפחות את השלישי ואת הרביעי, צריכה להיות מובטחת שאין האם יולדת ליגונה, ואם היא יולדת בעצב אינה יולדת לעצב.

מה לעשות? האם נחכה שיפקוד אותנו תהליך שפקד את ארצות־הברית ושקו־הילודה יתקן את עצמו כאשר תגיע מידת הנוחיות של ההורים לרוָיה? ראשית, אין בטחון שהדבר יקרה גם לנו; ושנית אין לנו פנאי לחכות. עד שתבוא הנחמה – עלולה לצאת הנשמה. ובינתים אנו מוקפים סביבה עוינת ומשופעים בעיות פיתוח ומחיה.

אנו חייבים לעשות למען הילד הנולד כבר כיום, במשפחה גדולה ובמשפחה הצעירה והקטנה, ולדאוג שלא ייולד לעוני, לדאוג שלא ייחסמו לפניו כל הדרכים מראש. גם כאן יש ערך רב למאמץ שלנו בתחום החינוך. אנו זקוקים להרחבתו בכל הדרגים, בכל השטחים; עלינו להקל על הילד הלומד ומתחנך. וכל זאת תוך הבטחת תנאי קיום מינימלי ורמת נוחיות אלמנטרית למשפחה כולה.

וכאן אני שואל, רבותי, את עצמי, אתכם, את כולנו – מה עדיף? מן הנותר, לאחר שסיפקנו שלושת הצרכים הדוחקים שעליהם דיברתי, כמה נתן, ולמי? האם נבטיח קודם כל למשפחה המקופחת את המינימום הדרוש, כדי שתחיה ותחַיה את העם בבניה, או שמא עלינו לדאוג קודם כל למי שכבר הגיע, לפחות, לכדי סעודה מספקת לבעליה, ואף להרבה יותר מזה?

ככל שנתאמץ לצאת ידי הכל, יש גבול. אינני רואה עתיד קרוב שבו נוכל להתחרות באיזו מידה שהיא עם התמריץ שארצות מפותחות ועשירות יכולות לתת לידע, לא מבחינת השכר ולא מבחינת האפשרויות. אף־על־פי־כן זקוקים אנו לכל אחד ואחד מהבנים שאנו מלמדים, בחלבנו ובדמנו ממש, כדי שיישמר לנו עשרם.

קשה לדבר בהקשר זה על חלוציות. יותר מדי דשו במושג זה ויותר מדי נזדלזל המושג מעודף ויכוח ומשימוש שלא כדין. מתבקשים כאן, כמו מאליהם, דבריו של ברל כצנלסון שאמר אותם לפני כעשרים שנה:

“אינני מקבל על עצמי להגדיר עכשיו מה הם חיים חלוציים, זהו בשבילי דבר קשה כרגע. ואינני מייחס חלוציות לאיזו שכבה סוציאלית מסוימת ולאיזה מקצוע מיוחד. המושג הוא הרבה יותר רחב.. אבל בכל ציביליזציה יש תקופת חלוציות והיא נותנת את צביונה לאותה ציביליזציה. אי־אפשר להבין את אמריקה בלי להבין אותם דורות שיצרו את הפיונריות האמריקנית, ושעד היום הזה הם מורגשים ככוח מפרה בתרבות האמריקנית. ארץ־ישראל נמצאת, מימי ביל”ו ועד היום, ובודאי תימצא עוד כמה דורות – אם לא נחשוב שכל מה שאנחנו עושים ישקע – במצב של מאמצים חלוציים בכל שטחי החיים שלנו. ויש איזה ניגוד נפשי עמוק בין מי שנמצא בתוך הטריטוריה החלוצית ובין מי שאיננו רוצה להימצא בה. היא נתונה לכל אחד ואחד והיא גדורה בפני מישהו. אין שום שוערים הגודרים את הדרך בפני מישהו".

במילים אחרות, גם כיום, עשרים שנה אחרי השמעת דבריו של ברל, זקוקים איש המדע, הרופא, המהנדס, המורה, החוקר, הגדלים כאן בינינו, ואף הבאים אלינו ממרחק, להכרעה רצונית, מוּדעת, כדי שיבואו להיות בין המחוֹננים עפרות ארצנו ולא יבקשו טובם בחוץ.

באותו נאום עצמו אמר עוד ברל כצנלסון:

" כיצד להחדיר לחוגי האינטליגנציה המדעית והמקצועית את ההכרה, שאין טעם לחיים בארץ־ישראל בלי המאמץ החלוצי? סוף־סוף אנחנו פרובינציה נידחת ועלובה ואין כאן מקום לא לקאריירה מדעית גדולה ולא לקאריירה סוציאלית, ואם יש טעם לכל העבודה כאן הרי זה אך אם היא מתלכדת עם עניין שיש לו חשיבות בלתי־רגילה. אם זה רק ענין של פרסום פרופרסיונלי, הרי היטיבו לעשות כל חכמי גרמניה וכל המלומדים היהודים באירופה שמצאו להם מקומות יפים, מרחב גדול, בכל מיני אוניברסיטאות גדולות וסידרו את עצמם."

והוא אומר בהמשך הדברים:

“אולם מי שבחר בארץ־ישראל, הרי הוא רשאי לבקש איזה סיפוק, והסיפוק הזה, לדעתי, כמעט אי אפשר שיינתן לו, אם לא בשילוב העבודה הרוחנית בתוך איזו מסכת יותר גדולה”.

ואם נתרגם דבריו של ברל כצנלסון למשמעותם בימנו אלה, נבוא ונאמר: שום פער לא יבוא במקום ההכרעה הרצונית. בשום סטאטוס לא תומר הכרת השליחות ושום שכר לא ישוה לאהבת ארץ־ישראל.

---

שליחותה של הספרות

מאת

לוי אשכול

ברכה לועידת אגודת הסופרים, 30 במארס 1964

לכבוד הוא לי להביא את ברכת הממשלה ואת ברכתי שלי לועידתכם. יודע אני כי יש משום סכנה מסוימת בעצם הגיית התיבות “ממשלה” ו“סופרים” בדיבור אחד. שהרי עיקרה של ספרות בביטוי חפשי ואילו ממשלה, ואפילו ממשלה דמוקרטית ביותר, עיקרה בכיוון מעשי אנשים; זהו מעשה מסוכן לגבי ספרות. אולי יש, באותה מידה, איזו סתירה פנימית בצירוף התיבות “אגודה” ו “סופרים”. שהרי עיקרה של ספרות יצירת יחיד; עיקרה של אגודה בצירוף יחידים לקיבוץ אחד.

בכל זאת אין הדברים פשוטים כל־כך ומנותקים זה מזה. סופרים, בטבע אומנותם, המחויבת מאומנותם, יש להם ענינים משותפים וצרכים דומים. הם זקוקים לאגודה שתדאג להם. ואילו הממשלה, גם אם אין לה לנסות לכוון את חיי הרוח, מן הדין הוא שתסייע, שתעזור ביצירת אקלים נוח לקליטת הספר, שתעזור לסופר ותטפח יחס כבוד ליוצר הרוחני בקרב העם.

אי־אפשר לו לעם בלי ספרות כשם שאי־אפשר לה לספרות בלי עם. ואין מדובר כאן בנשמה יתרה בלבד, במשהו מעין שבתות וחגים של הנפש. הספר, הביטוי האמנותי, הוא בבחינת לחם־חוק רוחני. הרעב ללחם זה קיים בנפש העם, אחד אם הוא תובע בפה ואחד אינו מביע תביעה זו, ואפילו אינו יודע לכנות בשם את החסר לו. צורך עמוק זה הוא־הוא מקורה של הזיקה ההדדית העמוקה, של השפעת הגומלין המבורכת.

שליחי ציבור חייבים בהפיכת הרעב הטבעי לדרישה מוּדעת, מכוּונת ויוצרת. מבחינה זו עומדת לפניהם אותה שליחות עצמה כמו בתחום הצרכים הממושכים של העם: הפיכת השאיפה לתנועה, הצורך – לתנופה יוצרת שיש עמה כיווּן. הציבור צריך שיהיה איכפת לו והממשלה חייבת לבטא זאת במעשיה ובהתנהגותה.

ועוד: מגיע לה לספרות גם שיבואו אליה בתביעות. העדר תביעה אינו אלא ביטוי של אדישות. איננו אדישים. נבטא משאלות.

כל אחד ואחד מכם, רבותי הסופרים, הוא מחנך הדור. קשה לו לאדם לומר בודאות מה הם הגורמים שהביאו אותו לגדולה בהכרעות חייו, מה כוחו של כל גורם וגורם לחוד בדבר הזה. איני יכול להצביע כיום על דבר אחד ויחיד שהביא אותי, או אחר מבני דורי, לידי הכרעה כי מקומנו כאן, בין בוני הארץ.

היה בנו אמנם בסיס עמוק של תרבות יהודית: במקרא, במשנה ובגמרא, בתפילה, בפיוט ובהוי. אך זאת אדע – מעל לבסיס זה באו רבדי היצירה העברית הקלאסית החדשה, והיא היתה בין המנחים אותנו לארץ, ליוותה אותנו בראשית דרכנו והיא מלוה אותנו בעצם עד היום. האם יכולים אנו, באותה צורה, להצביע על ספרות של הדור הזה, האם נוצרת בקרבנו ספרות, המלוה אותנו – וחשוב מזה: את בנינו – קושרת אותנו עם עברנו ועם תפוצות ישראל ומנחה אותנו בפעלנו?

מתהוה ומתחדש כאן עם. אנו עושים צבת ראשונה. אינני יודע אם אנו יכולים כבר להיות נושא לסכום אמנותי. הרי צריך בכל זאת להיות איזה מרחק בין מלחמות נאפוליון לבין “מלחמה ושלום”. ספר כזה לא נכתב בסערת הקרב עצמו. אמנות, ככל דבר חי, זקוקה לירחי לידה, לתקופת אינקוּבציה. אולי עדיין לא הגיעה השעה, אבל במשאלה מותר לבוא. שמא נדרבן, נעורר ונחיש. ואם גם לא עלינו המלאכה לגמור, אין אנו בני־חורין ליפטר הימנה. הרי קוצר־רוח מבורך הוא המלוה את עבודתנו גם בששת ימי המעשה של עליה ובנין. בשמו אנו באים גם אליכם.

אינני יודע מה אפשר לעשות; כל אחד מכם מיטיב לדעת זאת ממני. אני יודע רק מה חסר לנו. אֵי ספרות ההתעוררות הגדולה? זקוקים אנו לעינו המבקרת של הסופר, לביקורת שאיננה נתונה בתוך המעשה והיכולת לעמוד על מצפה מורם. כמהים אנו לספרות המעוררת והמחנכת לפעולה ולקרבן, אותנו ואת הדור הצעיר בארץ ובגולה. הנה אנו מבקשים להביא את התנועה הציונית להיחלצות חדשה למהפכה יהודית בגולה, לקיום העם ולשיבת ציון. באים אנו בתביעה חלוצית לנוער שלנו בארץ, אנו מצפים לספרות שתלך לפניהם כעמוד האש.

אינני אומר שלא נכתבו אצלנו דברי פרוזה ושיר שהעלו אש בלבבות, שעליהם יכול להתחנך דור. היו ברקים, אלא שהם לא התלכדו להשפעה רוחנית רצופה על העם ועל מנהיגיו.

אוסיף ואומַר – אנו חיים במציאות חדשה; אנו קולטים גלי עליה; קיבצנו אלינו גלויות שלא ידענו הרבה על חייהן. נעשה מאמץ לשקף הוָי חדש זה של חייהן בספרות, והוא מחייב עתה תנופה גדולה. עברו עלינו מלחמות, החזרנו לעמנו את שרידיו לעמל ולמגן. מי יבטיח לנו כי הדורות הבאים יתחנכו על הערכים שנוצרו, וימשיכו.

אוסיף ואומַר – אנו חיים במציאות חדשה; אנו קולטים גלי עליה; קיבצנו אלינו גלויות שלא ידענו הרבה על חייהן. נעשה מאמץ לשקף הוַי חדש זה של חייהן בספרות, והוא מחייב עתה תנופה גדולה. עברו עלינו מלחמות. החזרנו לעמנו את שרידיו לעמל ולמגן. מי יבטיח לנו כי הדורות הבאים יתחנכו על הערכים שנוצרו, וימשיכו.

נזכר אנו בספר אחד,¹ שעלילתו סובבת על מאבק הקוממיות, הוא לא נכתב עברית. לא נדון עכשיו בערכו הספרותי. אבל, הנה, הוא מכה גלים עצומים בארץ ובתפוצות רק משום שהוא נענה לצורך רוחני דחוף של עילוי נשמה. תבוא כמיהה זו על סיפוקה ביצירה ספרותית עברית גדולה! ומי יודע גלגולו של ניגון ספרותי? הנה הופיע לא מכבר בברית־המועצות לקט תרגומים מן הספרות העברית, בודאי, יש לכולנו טענות כלפי טיבו של לקט זה. לא בכך הענין: זכינו שתבוא בדרך זה אל קיבוץ יהודי צמא יהדות בשוֹרת הספרות העברית החדשה. אין לשער ערכו של הדבר.

איני רוצה שיתקבלו הדברים כהגדרה מצמצמת של שליחותה של ספרות. ערכי עם ואדם אינם נפרדים זה מזה. יצירה לאומית גדולה, הצומחת על קרקע ספרות לאומית, היא נכס לאומי גדול. ומי כעם ספר־הספרים יודע זאת?

ידעתי, כי בענין זה אין ממשלה, אין נציגי ציבור, יכולים לעזור. עזרתנו מוגבלת בטבע הדברים לשטחים מוגדרים, אולי חמריים בעיקרם. אמרתי פעם למשלחת אגודת הסופרים, שביקרה אצלי, כי לא נטען טענת חוסר כסף אם יובאו לפנינו תכניות ממשיות לעזרת הספרות העברית. אני יודע על עזרת משרד החינוך והתרבות לאגודת הסופרים ואני שמח שהשנה הוגדל הרבה התקציב לכך. אין זה מקרה. הדבר נובע מהערכתנו הגדולה לשליחותה של הספרות. דאגה זו לא תסור מלבנו. ובכל זאת אין זה העיקר.

העיקר הוא בחידוש הדיאלוג בין הציבוריות לבין היצירה הספרותית העברית, במציאת הד הדדי מתמיד ורצוף, בהעלאת מאור המציאות שיצרנו, שאנו מבקשים ליצור, בפיזור צלליה ובחישוף נגעיה, בהעלאת הדור אל ערכי אנוש באמצעות ספרותנו שלנו.

וזו הברכה: “העמידו את עמכם, הקימו הדור!”

---

ליום השואה

מאת

לוי אשכול

כ“ז בניסן תשכ”ד, 9 באפריל 1964

יום השואה והגבורה חל בין חג החירות הקדום לבין יום קוממיות ישראל בארצו בדורנו. בין שני מועדים אלה מקופלים דברי ימי עמנו.

ביציאה משעבוד מצרים “בזרוע נטויה” קנינו את קוממיותנו, ו“בדמיך חיי” קמנו כאומה עצמאית בעלותנו מתוך השואה.

נזכור ביום זה את הפרק הנורא ביותר בתולדותינו על כפל פניו: פן השואה ופן הגבורה. זה וזה מלוים את עם ישראל ברוב ימיו. התנכלות מלכויות ושעבוד גלויות, ובתוך כל אלה שרשרת בלתי פוסקת של גבורה יהודית, אם גבורת יאוש ואם גבורה בונה.

לא חדלה גבורה מישראל מימות בר־כוכבא ועד ימינו ממש. מפולמוס טרוינוס ועד לוחמי היערות ומורדי הגטאות, במלחמות יהודים ובמלחמות עמים, לא פסקו גילויי־גבורה יהודיים כשם שלא פסקו חיים יהודיים עצמיים.

ככל שאנו משתחררים והולכים מתפיסת העם היהודי בגלותו כמוּשׂא סביל של ההיסטוריה ולא כנושאה; ככל שחושפים החוקרים את מהלך תולדותיו של העם היהודי מבחינת מה שעשו לו, עולים לפנינו פרקי גבורה חזור ועלה.

פרקים חדשים במסכת מופלאה זו הולכים ומתגלים לפנינו. הנה, לעינינו ממש, במשפטם של רוצחי אושוויץ, צף ועלה מחדש פרק ההתמרדות היהודית במחנה הרצח, כאשר אפסה כל תקוה זולתי הרצון הלוהט לראות, לכל הפחות, את התליינים משלמים את מחיר הדמים.

אבל היתה גם מלחמת יהודים ממש. מורדי הגטאות, מלחמת הפרטיזנים היהודים שהכו באויב ככל שהשיגה ידם, ועם זאת ביקשו לקיים גרעין יהודי חי, שיעלה מן היערות עם התנערות העמים מעול הצורר; גרעין זה הוסיף לרקום את מסכת תקומת ישראל.

בזמן האחרון קמו עוררים על הערכת ההיסטוריה של מלחמת היהודים בנאצים. כמו לא די לנו באימת השואה, באו להוסיף עליה את “ענשו של מוסר־השכל” אכזרי. כאילו בנו האשם שהתקוממות היהודים היתה מועטת, כאילו בצואר הארגון היהודי תלוי הקולר; אלה באו לשים בקרבן עצמו את התו של מסייע לאסון.

יודע עמנו ועד, כי לא כך הוא הדבר, הרי אם הזכרנו את אושוויץ, יודעים אנו, כי בצד מיליון וחצי יהודים הושמדו שם לא פחות משני מיליונים מבני עמים אחרים. היהודים הם שהתקוממו, אפילו שם. על אחרים לא שמענו, ואין אנו זכאים לבוא, חלילה, בטענה אליהם. אולם ידוֹע נדע כי אימת השטנים של השואה היא אשר שיתקה את כוחות ההתנגדות של האדם.

יתר על כן: טענת הרשע על ההתארגנות היהודית, שהיה בה דוקא סיוע לטבח, כביכול, מתנפצת אף היא אל עובדות השואה. הרי הגיעה הרעה אל קיבוץ יהודי גדול שלא היה בו שום ארגון – ברוסיה הסובייטית – ומלאכת ההשמדה שם היתה איומה וטוטאלית יותר, ולא פחות, מאשר בכל מקום אחר.

גילויי הגבורה היהודית יהיו לעם ישראל לאורך ימים לסמל מחנך גדול, כגבורת מצדה וכתשועת המכבים. עצם המלחמה בצורר והנצחון עליהם הם הם שהניחו את היסוד לחידוש קוממיותנו. מבחינה זו היו מלחמות היהודים בנאצים ומלחמת הקוממיות כאן מלחמה אחת. הסמיכות הגיאוגרפית בין "יד־ושם לבין הר הרצל מבטאת הרבה יותר מקירבת מקום בלבד.

אין תמורה לפצע האנוּש שנפצע גופו של העם היהודי בשואה. נעשה נסיון, בזמן משפט אייכמן, להעלות חשבון היסטורי גדול מה היו פני העם היהודי כיום לולא השואה ומה גודל האבדה שאבדה. איני יודע אם אפשר לעשות חשבון כזה עד הסוף. אחת יודעים אנו: עלִינו מתוך השואה כעם חי. עמנו השותת דם גילה חיוניות מופלאה וכושר רגנרציה אדיר. שבטים יהודיים אחרים, שלא נגעה עדיהם הרעה, עצם מעצמו ובשרו של העם, נחלצו לחדש עמנו את קוממיות ישראל ולבנות עמנו יחד את המדינה. מבחינה זו כולנו בבחינת “שארית הפליטה”.

גם כוחנו החומרי וגם סגולת רוחנו יידרשו לנו, כדי שלעולם לא יוכל עוד מתנכל לראות ביהודים קרבן חסר־ישע. לעולם לא ישוב עוד צל השואות ללוות את דברי ימי ישראל כאשר הוא ליוה אותם במשך כאלפיים שנות גלות.

אחריות זו אינה מוטלת עלינו, יהודי ישראל,לבדנו. כל כוחותיו של העם היהודי יידרשו לכך. אנו מצוּוים על חידוש שותפות הגורל והיצירה עם קיבוּצים שנותקו מאתנו במהלך ההסטוריה. אנו מצוּוים על גיוס כל הכוח היהודי, באיכות ובכמות, לעזרת הקיום היהודי החדש, שהמדינה מסמלת אותו.

השואה היא פרק של ימי אפלה בתולדות ישראל. ימי אדם וימי עם אין בכוחם להספיק למצות את האבל. עלינו להתרגל, למרות הכל, ולהישיר מבט בפני הפרק הזה בתולדותינו. עלינו לשלבו בתודעתנו הלאומית וההיסטורית לא לעצום עיניים בפחד ולא לאחל לעצמנו את היעלמו מזכרוננו הקיבוצי. גם אם נניח לכל בחינה אחרת, היה לו, למשפט אייכמן, ערך עצום מהבחינה הזאת. הוא חייב את הנוער שגדל כאן להזדהות בברית אחים עם העם היהודי באירופה. בצידה של שלילת הגלות קמה ונהיתה ההזדהות עם הגולה. מתוך הכרת שותפות הגורל באה ההחלטה הנחושה לבנות עתיד משותף לעם היהודי, האחד בכל תהפוכות גורלו.

נעלה מתוך הפרק הזה בתולדותינו את מורשת הלקח ואת מורשת התחושה המחייבות אותנו לעתיד לבוא. אין דרכים קצרות לשאיבה מן העבר הרחוק, מן העבר הגלום במקרא ומן העבר הנחשף בחורבות מצדה. צינורות היניקה והחיוּת הלאומיים שלנו עוברים על פני כל תולדות עם ישראל ואנו חייבים לספוג דרכם את אימת השואה ואת הדר הגבורה האחוזים ודבוקים זה בזה. ואז רק אז “מהררי הנשף עוד נחצוב להבה”.

---

בברכת "וחי בהם"

מאת

לוי אשכול

בטקס הכתרת הרב א. י. אונטרמן לרב ראשי, 12 אפריל 1964

אישי הנשיא, כבוד הרבנים האישיים, מורי ורבותי,

אני מתכבד להביא את ברכת ממשלת ישראל, ואת ברכתי שלי, לרב הראשי מורנו ר' איסר יהודה אונטרמן להכתרתו.

כמיהת הגאולה שבקרב ישראל בכל הדורות, דברי ימי עמנו נוראי־ההוד שבדורות האחרונים, חורבן גלויות, שיבתנו קוממיות לארצנו ובנין המדינה העלו מחדש מקומה המרכזי של ארץ־ישראל בתוך העם היהודי לקיבוציו. יותר מאשר בכל דור, מיום שחדלה סנהדרין בישראל, יכולים אנו לומר כי רבה של ישראל הוא גם רבן של כל בני הגולה.

זכות גדולה היא לכולנו ולך, ר' איסר יהודה אונטרמן, וכבד העול שאתה נוטל על שכמך. כולנו מקוים ובטוחים, שלא יכבד ממך לשאתו.

יש בה בדרכו של חתן ההכתרה היום משום נותן תקוה לכך. ראשית דרכו בלב יהדות מזרח־אירופה שהיתה גדול מרכזי העם והתורה באותם הימים; המשכה בקרב יהדות אנגליה; שנות פעולתו האחרונות – וגולת הכותרת בפעולתו – בעיר העברית הראשונה, בתל־אביב רבתי, הקהילה היהודית הגדולה ביותר במדינת ישראל, מרכז חיי העם כיום, וכל אותן השנים הרב אונטרמן הוא נאמן התורה ואמן ציון גם יחד, הוא מזוהה בשלמות עם תורת ישראל ועם תחיית ישראל.

שני קודמיו, הרב קוק והרב הרצוג, זכרונם לברכה, הגיעו אף הם לכס הנישא הזה בדרך דומה. אנו מאמינים, כי הרב הראשי שאנו מכתירים היום הוא חוליה ראויה לשרשרת־ כבוד זו.

בשבתו על אדמתו ובשנות נדודיו נהג עם ישראל כבוד בתלמידי־חכמים. בימי שיבת ציון וחידוש קוממיות ישראל שוב ניתן לנו לכבדם בכבוד מדינת היהודים וביקרה.

זכינו ונגה אלינו משהו מזיווֹ של “זר של שולחן”, זה כתר מלכות, שנתייחד לדוד המלך; שמא מותרים אנו בקשירת “זר של ארון”, זה כתר תורה לראש חכמינו.

למדנו – “עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבוא ויקח”. אלא שמעטים נחנו בטוהר הלבב, בגדלות הרוח, באהבת התורה ובאהבת ישראל, כדי לבוא ולקחתו.

זכה הרב אונטרמן ונעשית לו התורה סם החיים. נזכה שייעשה פועלו סם־החיים לאומה כולה, למדינה ולריבונותה על כולנו; שישאב ממקורות הימים האם להשיב תשובה מחַיה על שאלות הדור והזמן הזה, בחינת “וחי בהם”, שיסייע לבית ישראל כולו לקרב את המאחד ולהרחיק את המפריד, שירבו סובלנות הדדית וכבוד הדדי בקרב העם לשבטיו, לפלגותיו ולנידחיו.

נאחל למורנו ורבנו איסר יהודה אונטרמן ולעמיתו שנבחר מחדש, הראשון־לציון הרב יצחק ניסים, אריכות ימים, ברכה והצלחה במעשי ידיהם, יזכו להגדיל את קרן התורה ולהאדיר את קרן המדינה ולעשות שלום עלינו ועל כל ישראל.

---

שגריר תרבותי לעולם

מאת

לוי אשכול

דברי פתיחה לתערוכה “מאמנות ישראל 1964”

ירושלים, בית הנכות הלאומי “בצלאל”, 2 במאי 1964

גבירותי ורבותי,

אמנם בודאי יבואו המומחים ויעריכו את המוצגים בתערוכה כיד המומחיות הטובה עליהם. לא אכניס ראשי בין ההרים ולא אביע דעה. הייתי רוצה לנגוע בשתי נקודות בלבד: משהו על התערוכה כשגריר תרבותי של ישראל בעולם, ומשהו על הצורך בחינוך לנוי בתוך המדינה עצמה.

ישראל לא תוכל להתאונן על קיפוחה בכותרות העיתונות העולמית. כמדומני כבר שׂבעה נפשנו כותרות בעניינים מדיניים הנוגעים לנו. יובא נא דבר המדינה לאחינו בתפוצות ולעולם הגדול לא מכוח הסתבכותנו עם אחרים: נביא להם את דבר יצירתנו היום־יומית בכל השטחים. טוב ומועיל לנו כי נופיע לעיני העולם ולעיני בני ישראל ביצירתנו הרוחנית, התרבותית והאמנותית. ולא הייתי רוצה שילמדו להכירנו ולהעריכנו כדבר אכזוֹטי, כדבר יוצא דופן, כמדינה שיש להשתאות עליה על כי השיגה מה שאחרים השיגו מכבר.

כשם שעל מוצרינו להתחרות בשוקי העולם בזכות ערכם, טיבם ומחירם, ולא רק בזכות קשר רומנטי עם ערש העם היהודי, כן חייבים נכסי רוח, תוצרי “היצוא הרוחני” שלנו – אם מותר לנו לקרוא להם בשם זה – לעמוד על רגליהם שלהם. מפי מביני דבר שומע אני כי יש בה בתערוכה זו דברים שלאו דוקא ישראליותם היא הקובעת את זכותם להיראות בעולם כולו. טוב לשמוע זאת, וכך אנו צריכים להופיע בעולם.

רוצים אנו בפריחתה של האמנות והתרבות בארצנו. הדבר הזה לא ייעשה על־ידי שכבה קטנה של מתעניינים. באין תרבות־עם לא תכּוֹן תרבות לאומית. יש להביא מיטב היצירה הצוּרנית שלנו להמוני העם. כיום נהנים ממנה אלה הגרים בערים הגדולות; משהו אפשר לראות באותם הישובים הקטנים המעטים שבהם יש פינה לדברי אמנות. נזכיר למשל את ה“משכן” בעין חרוד. גם אמנינו וגם שאר העוסקים בשטח האמנות חייבים לתת את דעתם על הבאת נכסי היופי, הנוי והמבע האמנותי לכל ישוב וישוב בארץ; אם בארגון תערוכות נודדות ואם בהקמת מוזיאונים ופינות־נוי במקומות שונים. על־ידי הבאת האמנות הנוצרת אצלנו לכל רחבי המדינה נימצא מעוררים, מעודדים ומסייעים ביצירת תרבות־צורה לאומית. דרושה שאיבה בלתי נלאית ממקורות תרבות־הצורה של שבטי ישראל וגלויותיהם, ודרוש חיפוש אחרי החדש והמשותף לכולנו. אין אני מטיף לשפה אחת ולדברים אחדים. טבעה של אמנות בכך, טבעו של ביטוי בכך, שהם פורחים דוקא מתוך ריבוי. דוקא מתוך ריבוי יכולה האמנות להיות גורם מאחד גם כשהתכנים שלה לאומיים באופן ברור וגם כשהם אנושיים, אוניברסליים. בזה כן בזה יוצרים אנו מכנה תרבותי משותף בתהליך מיזוג הגלויות שלנו, מיזוג העליות שלנו, לעם אחד, לאומה אחת.

ולבסוף רוצה אני לברך את התערוכה שתמלא את שליחותה הלאומית ואת ייעודה האמנותי. אביע את תודתי לאמנים, לדוקטור סייץ, שבירר את היצירות לתערוכה זו, למוזיאון “בצלאל” המאכסן אותה ולקרן התרבות אמריקה־ישראל, שבזכותה קמה ונהייתה.

---

באורו של צל קורת־הבית

מאת

לוי אשכול

לחנוכת בית החייל על שם יוסף ברץ, תל־אביב 6 במאי 1964

על שלושה דברים הבית הזה עומד: על שליחותו, על ההתנדבות ועל שמו של יוסף ברץ; ועל שלשתם יבורך.

על שליחותו – בזה, כמדומני, אין לי להוסיף הרבה על קודמי. היודעים באיזה מאמץ עולה לנו הדבר לשפר – ולוּ במשהו – את תנאי חייהם של חיילים במחנותיהם, ידעו להעריך עד מה חשוב זה “הבית שמחוץ לבית” לחייל בחופשה. והחשיבות היא כפולה: מצד אחד – עצם הנוחיות והשירותים; מצד שני – האפשרות הניתנת לחייל לבוא לכאן “כאל תוך שלו”.

על ההתנדבות – מדברים אנו בדרך כלל בהקשר של משימות גדולות: היאחזות בספָר, התישבות באזורי שממה ועזובה, משימות מיוחדות המחייבות מאמץ רב ומסירות־נפש גדולה. בא הבית הזה להצביע לנו על התנדבות בשטח אחר: על עמל יום־ביומו של אנשי הועד למען החייל, על גיוס אמצעים מכספי תרומות שונות, תוך פניית עורף לדרך ה“קלה” – והמקובלת – של תביעת תקציבים מהמדינה. עד שאנו באים להנחיל ערכי יהדות לתפוצות – שמא נלמד מהן מידה יהודית זו של נתבע ונענה לצרכי ציבור? לפעמים דומה שנשתכחה מאתנו תורה זו. לולא באו אנשי הועד למען החייל אלא ללמדנו זאת – ומצא לנו.

ואחרון אחרון חביב – על שמו של יוסף ברץ. מה, באמת, יכול אדם לומר על ידיד מנוער במעמד אנשים זרים רבים כל־כך? אבל יש שני דברים החורגים מן האישי; ראשית, אני מקוה, כי בתוך הבית הזה יימצא מספר טפסים מספיק של הספר הקטן “כפר על גדות הירדן”, כדי שידעו החיילים הצעירים שיבואו לכאן, מאין נמשכים שרשי הבית הזה. אל נשלה את עצמנו: יש דור צעיר – ואפילו לא־כל־כך צעיר – שכבר צריך לספר לו. ואולי מותר לקוות, כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה; מתוך רצון ללמוד על האיש ילמדו את הדרך. ולא רק את הדרך שהלך בה, אלא גם בכלל איך הולך אדם – ומוליך את עמו – בדרך לא סלולה.

הדבר השני הוא עצם פעלו של ברץ למען החייל, במלחמת־העולם השניה ואחר־כך – ממלחמת הקוממיות ואילך. זוהי, באמת, פעילות ציבורית ממין מיוחד: כמעט שאין עמה שום פרסום, ולעומת זאת יש עמה – ובשפע – סיפוק של מעשה מועיל. כבר הזכרתי כאן את ענין ההתנדבות. מה שהייתי רוצה להוסיף עכשיו – קשור יותר דוקא בברץ. סירובו של חלוץ לנוח על זרי דפנה של חלוציותו; החיפוש המתמיד אחר נתיבים חדשים שבהם אפשר לעשות, בממש, את המתחייב מן המחשבה התנועתית.

משתי הבחינות הללו, אין לי אלא לברך: יהי חן המקום על יושביו. ידבק משהו מאורו מרוחו של ברץ בחיילים שיבואו בצל קורת ביתו. זאת הברכה להם, וזאת הברכה – לו.

---

מורשת העדות לעם כולו

מאת

לוי אשכול

בארוחת־ערב מטעם שר הדואר ששון, 18 במאי 1964

כשאני שומע דברי ברכה כאלה, שהשמיעו כאן, נופלת עלי אימה. אילו לא הפרזתם בתקוותכם ממני, היה לי אולי יותר קל שלא לאכזב אתכם. אינני יכול להתנחם בכך, שההצלחה היא על כל פנים בידי שמים, ואנו, בשר־ודם פשוטים, יכולים רק לעשות כמיטב יכולתנו.

אינני יודע אם יש איזו עדה בישראל שהסכימה בזמן מן הזמנים לעמוד – כפי שנאמר כאן – “בצידי דרכים”. דומני שזהו ענין חשוב מכדי שאפשר יהיה להשאיר אותו בידיה של איזו עדה שהיא. שהרי לא בהסכמתה (או באי־הסכמתה) של עדה המדובר. אינני יודע, אולי יהיה ביום מן הימים נוח לאיזו עדה לעמוד מן הצד. אך אין לה רשות לעשות זאת. אין זה ענינה הפרטי. העם כולו לא יוכל לוַתר על תרומתה לחייו. לפי דעתי – במידה שיש משמעות למלים האלה – אסור ל“אשכנזים” להסכים, שאיזו עדה לא־אשכנזית תהיה אדישה למעשה המשותף, כשם שאסור לעדות אחרות להסכים להתבדלות “אשכנזית”.

הבדלי תרבות בין קיבוצים יהודיים, הגאים על מורשתם, הם דבר שיש בהם ברכה. יביא כל אחד את תרומתו המיוחדת לבנין המשותף. יש סכנה בהרכבת פער חברתי וכלכלי על הבדלי תרבות ועדה; וכאן מוטלת על כולנו שליחות חינוכית וחברתית גדולה. תנועת־העבודה הציונית שאבה הרבה ממורשתה של התנועה המהפכנית הרוסית. נדמה לי כי הגיע הזמן לסגל לעצמנו מושג אחד שצמח בתוכה: “ההליכה אל העם”. פירושו של דבר הוא: מי שזכה בתוכנו לרכוש דעת וידע, הנקנים בעזרת הכלל, אינו צריך לראות בכך עילה להתנשאות וטעם לפער, אלא עוֹל חובה חברתית ותרבותית, להנחיל מפרי דעתו וחינוכו למי שלא זכה להם. למדנו מפי רבי ישמעאל – “כל הלומד על־מנת ללמוד מספיקין בידו ללמוד וללמד”. אינני יודע אם מותר לשנות את המאמר הזה ולומר ש“כל הלומד שלא על־מנת ללמד אין מספיקין בידו אפילו ללמוד”. אבל דבר אחד ברור, והוא, שכל הנהנה מן הציבור המספיק בידו ללמוד – חייב להחזיר לציבור מן החיל שרכש לו מכוחו. ואיני יודע קיבוץ יהודי אחד שאין לו מה ללמד לכולנו.

---

למושב הקונגרס היהודי העולמי

מאת

לוי אשכול

ירושלים, 12 יולי 1964

עיקר תפקידו של הקונגרס היהודי העולמי בהיוסדו נראה היה בהגנה על זכויותיהם האזרחיות והלאומיות של יהודים. זה היה מכשיר של “עבודת הווה” יהודית, שצריך היה להקיף חוגים ושטחים שמעבר לתחום הישג ידה של ההסתדרות הציונית. יותר מזה: אסור היה לה, לתנועה הציונית, לשקע את עצמה בשטחים אלה, פן ייפגם ייעודה המרכזי – מלאכת קיבוץ הגלויות וחידוש קוממיות ישראל בארצו.

דברים רבים נשתנו מאז. השוֹאה התמה תקופה בדברי ימי ישראל. קיומה של המדינה מצד אחד ושינוי אָפיה של הגולה היהודית מצד שני, מגדירים את מערכת המושגים היהודיים בימינו. כינוס המליאה בירושלים דוקא, זו הפעם הראשונה, וסדר־היום שלפניכם, מבליטים את השינוי שחל במערכות ישראל.

המאבק הקלאסי של הקונגרס היהודי העולמי חל כיום, לאמיתו של דבר – וגם זה בשינוי צורה – בעיקר על קיבוץ יהודי גדול אחד, בברית־המועצות. אין לו, לקיבוץ זה, תנאים לחיות את חייו הלאומיים ולהזדהות עם עמו. בניו, כפרטים, נתונים בסיטואציה היהודית הקלאסית של נפגעים – יותר מאחרים – בשל תהליכים כלליים.

יראה־נא הקונגרס היהודי העולמי ברכה בעמלו למען קיבוץ יהודי גדול זה, שרבבות רבות מבניו משתוקקים להתאחד עם בני משפחותיהם המייחלים להם כאן. יעמוד לו, לקונגרס, כוחו להקיף כל ביטוי ארגוני יהודי או להשתלב עמו; יוכל־נא למשימות החדשות הנובעות מן הצורך להעמיק תוכן יהודי וטפח תרבות יהודית והויה לאומית יהודית בגולת הרוָחה.

יזכה הקונגרס להיות במעצבי תחיה יהודית לאומית אמיתית שישראל במרכזה, תהיה המכשירה את הלבבות לעליה.

ותהי נא זאת הברכה לקונגרס בשם ממשלת ישראל ובשמי שלי.

---

פורצי השערים הנעולים

מאת

לוי אשכול

בעצרת יום ההעפלה, 28 יולי 1964

אנו מציינים את שנת ההעפלה במלאות שלושים שנה לאניית המעפילים הראשונה שהובאה במאורגן לחופי הארץ, היא האניה “ולוס” שבאה בשנת 1934.

ובאמת – הרי לא במאורע ובמעשה חד־פעמי אנו עוסקים אלא באחת הצורות היסודיות שלבשה תחיית ישראל בדורותינו. ובעניין כזה – מי יכול לקבוע תאריך?

היו שקראו להעפלה בשם “עליה בלתי־חוקית”. מעולם לא קיבלנו את המושג הזה. מעולם לא גרסנו אותו. בשביל תנועת התחיה היתה העליה לארץ בגדר החוק העליון. השאלה באיזו מידה ובאילו ממדים ניתנה לכך הסכמת אחרים ששלטו בארץ – היתה שאלה צדדית.

אילו ביקשו לדקדק עמנו ב“חוקיות”, כביכול, אפשר היה לומר כי גם שתי העליות הראשונות היו בלתי־חוקיות מכל וכל. עלִינוּ אז בחסדי “הפתקה האדומה” הידועה של ימי הטורקים, פתקה שחייבה את בעליה לשוב ולצאת כעבור זמן קצוב. לא יצאנו. כך יצא ששלושת ראשי הממשלות, שהיו בישראל, ושנים משלושת נשיאי המדינה הם בעצם מעפילים, עולים שלא כחוק שקבעו אחרים.

בכל זאת היה חידוש מהפכני בהעפלה המאורגנת. החידוש היה בכך שהתנועה הציונית כולה, והישוב היהודי בארץ, החלו להשתמש בהעפלה לא רק כאמצעי פיסי להביא יהודים לארץ־ישראל, אלא גם כבכלי מוּדע של מלחמה מדינית.

שני פסים היו לה, לעליה הציונית על כל צורותיה, מאז היותה ועד להקמת המדינה. הצד האחד היה עצם הבאתם, או בואם, של יהודים לארץ, מתוך ההכרה הציונית כי תחיית העם היהודי תובעת עלייתם של המוני יהודים לארצם. הצד השני היה יצירת בסיס־אוכלוסין ממשי, חישול כוח משקי, בטחוני, מדיני, שעל כתפיו אפשר היה להגיע לידי עצמאות יהודית, לידי מדינה יהודית.

כפל־משמעות זה איפיין כל עליה שהיא, בלי שים לב ליחסו המשפטי של השלטון אליה. מבחינה זו היה משום אקט מדיני גם בעליית “הפתקה האדומה”. ניתן לומר, כי – אם גם בלא יודעים – היו גורמים כאלה או משמעות כזאת, גם בעליות טרום־ציוניות, כגון עליית החסידים ובודאי בנסיונו של דון יוסף נשיא.

החידוש שבהעפלה המאורגנת היה בכך, שצורת הבאת העולים (ולא רק עצם הבאתם) היתה למעשה מאבק מדיני.

אם תרצו – היה בכך משום העברת מושגי הציונות החלוצית, ציונות המעשה ויצירת העובדות, לתחום העליה. דונם לדונם, רוֹבה לרוֹבה – ועולה לעולה, ספינה לספינה. תנועת התחיה לא יכלה לעמוד בהגבלות הגידול המלאכותיות שהושמו לה. מחינו עליהן. אולם כשם שלא בדיבור־פה קם לנו מפעל ההתישבות ולא בהכרזות שליטים קם כאן בסיס כח יהודי, כך גם לא דיבור המרי אלא המעשה הממרה, מעשה לסתור חקקי אָון, הוא שפרץ את המצור על גידול כוחנו המספרי.

כל עולה שבא לארץ בלי ברכתם של שלטונות המנדט היה עדות חיה להחלטתו הנחרצת של העם היהודי לבנות את כוחו ואת ארצו בכוח החלטתו שלו. כל אניית־עולים שמה לאל את הנסיונות לקבוע את גבולות גידולנו, אם על־ידי קביעת “כוח־קליטה” מתוך שיקולים פוליטיים ואם על־ידי החויית “מכסימום פוליטי” גלוי.

כל עולה גילם בגופו את המרי ויצר בגופו עובדת כוח. המעפיל הוא שנשא על כתפיו את המאבק והוא שהביא לנו, בסירות רעועות ובדרך לא־דרך, ביבשה, בים ובאויר, את המדינה.

המלחמה על העליה ידעה קרבנות. הרבה דיברנו על גבורת הלוחמים במלחמת הקוממיות, ועדיין אין אנו מספיקים. מעט מאד יודע אצלנו הנוער על גבורת המעפיל האלמוני. לֹו, לא פחות מאשר לחייל של מלחמת תש"ח, חייבים אנו חוב שלא ישולם לעולם.

האניות שטבעו בראשית דרכן ובאמצעה, ואף בראות עוליהן את הארץ מנגד, קרבנות המאבק שהתחולל על הסיפונים והמחנות ־־־ שמות כמו “פאטריה”, “סטרומה”, “מפקורה” ועוד – כל אלה הם גוילי דם ואש בתולדות קוממיות ישראל.

ומי ימלל גבורות צועדי הרגל בדרכי מדבר בעלותם אלינו מן הארצות השכנות? הם ומדריכיהם רשמו דף מפואר בתולדות פריצת השערים, ואין לשכוח גם דף זה מתוך הנטיה הטבעית לזהות מעפילים עם אניות ועם הים דוקא. אחרי מלחמת־העולם השניה, אחרי השוֹאה, נתוסף מימד חדש להעפלה.

על מושג ההעפלה נוסף מושג הבריחה. לכל המניעים שהיו למה שאדמת השואה החרוכה בערה תחת רגליהם, אשר לא יכלו לחזור למקומותיהם ואף לא היה להם אל מה ואל מי לחזור.

מטעמים מובנים ביקשנו בזמן ההוא להעלים את ידנו המארגנת שהיתה בבריחה. תיארנו אותה כתנועה סטיכית, כמעשה ספונטני של שארית הפליטה, שנעקרה משורשיה. עתה יכולים אנו לספר, וכל המרבה לספר ביציאת אירופה, הרי זה משובח. אבל כשם שמצוה לספר על המפעל כולו ועל בוניו, כן מצוה שלא לקפח חלקו של העם הבורח מן התופת ומעפיל לארץ, מצוה שלא נתאר את הבריחה כמעשה שכולו אוּרגן מן הארץ.

כולנו שותפים לרצון להביע את מלוא ההערכה והכבוד והתודה לשליחי התנועה והעם שעשו זאת, באלמוניות ובמסירות עד תום. אולם נפסח על עצם גדולתו של המעשה, אם לא נבהיר לעצמנו, שהיה זה מעשה ארגון שינק את כוחו ואת הצלחתו מעזוז בראשית של העם היהודי כולו, שנמנה וגמר כי אין לו עוד עתיד בין החורבות. שום מאמצי ארגון והעלאה לא יכלו להגיע לממדים כאלה, להצלחה כזאת, אילו נפגשנו בציבור יהודי פאסיבי, שנוח לו בפזוריו. העם היהודי הוא ש“הצביע ברגליו” בעד בריחה, בעד העפלה, בעד מדינה. הוא נתן לנו את שלשתם – בגופו.

גדולת הבריחה וההעפלה דומה מבחינה זו לגדולת הציונות: בשני המקרים גובש הרעיון, ניתן הכוח ונוצר הכלי הארגוני לביצוע מאוייו העמוקים ביותר של העם. ניתנה הצורה המעשית לשאיפותיו, ניתן הפתרון המעשי לבעייתו הבוערת ביותר.

אלה שעסקו בבריחה ובהעפלה לא המציאו את הגורמים שהולידו אותן, כשם שהתנועה הציונית לא המציאה את כמיהת העם היהודי לציון. בשני המקרים לא היתה השאיפה הלאומית היסודית יוצאת מן הכוח אל הפועל לולא ניתנה לה דמות הגוף מכוח הציונות החלוצית והעם העובד שקם לנו בימים ההם בציון, בפרוס המדינה.

אך לא תם פרק ההעפלה לישראל גם לאחר קום המדינה. דור דור ומעפיליו. המציאות הפוליטית של העם היהודי בעשרות השנים האחרונות נתנה משמעויות שונות להעפלה: פריצת שערים נעולים לכניסה ופריצת שערים נעולים ליציאה. המציאות הזאת אמנם השתנתה, אך לא לגמרי. המדינה קבעה עובדת־יסוד אחת: שערי המולדת פתוחים לעולם לכל יהודי שיבוא בהם. עובדת־יסוד זו היא שקבעה כי העפלה לארץ בצורתה המסורתית לא תידרש עוד. אולם שערי־יציאה נעולים יש גם בזמן הזה. המאבק על פתיחתם, המאבק על הקיבוצים היהודיים שמאחוריהם, אבר חי מגופו של העם היהודי, הוא אחד התכנים היסודיים של ציונות־אמת בזמן הזה.

מאמצי המדינה בענין זה משתלבים בהיחלצותו של העם היהודי כולו להבטחת עתיד הקיום הלאומי של עמנו. אין נצח ישראל מבלעדי ארץ־ישראל. המאבק על זכות העליה הוא המאבק היסודי למימוש ההכרה הזאת. העליה היא צורך המדינה לא פחות משהיא צורך העם. ביצור המדינה באיכות ובכמות מחייב עליה. בסייענו לעליה, במלחמתנו על העליה, אנו בונים את עתיד המדינה ואת קיום העם גם יחד.

איני יכול לסיים את דברי בנושא זה בלי להביע רגשי אחוה ורעוּת לבעלי־הברית שעמדו לנו במאבקינו. שני הידידים האיטלקים¹, שסייעו להעפלה בפועל הנמצאים איתנו כאן, מסמלים שורה ארוכה ומפוארת של אישים ושל פשוטי עם בארצות ההעפלה והבריחה, שראו את מצוקת עם ישראל והושיטו לנו את ידם. אם היה בשנות האפלה הקשות ביותר בתולדות ישראל גילוי של חסידי אומות העולם, הרי היה הסיוע לבריחה ולהעפלה בגדר ביטוי עליון לגילוי זה. לידידים אלה חב העם חוב תודה על שנחלצו לעזרתו בשעה שהתלכד הוא עצמו למעשה גאולה גדול. העובדה שנמצאו אנשים כאלה היא אות תקוה ואמונה. אות, כי בבואנו להישען על הכוח שצברנו ולהשלים את מלאכת הגאולה ולבצרה עומדים לנו הטובים בבניו של המין האנושי, תפארת לעמיהם ולעולם.

היטיב לבטא זאת אלתרמן בשירו הנודע לרב־חובל איטלקי. הוא הטרובדור של ההעפלה, שר גם על אנשי ההורדה “שנשאו עימם עלי שכם” והוא גם שסיכם את מלוא המשמעות ההיסטורית של העם השט בספינותיו ואמר:

כי בהילוך ספינה עוקפת צידים,

באפל שתיקתה, בזיו פנס דק־עין,

אשר ינץ מחוף, יכבה ויאדים,

פתחה את שנות הסף, מלחמת היהודים.

---

הדאגה ליחיד בתהליך בנין העם

מאת

לוי אשכול

פתיחה לסמינר על יעדים לשירותים סוציאליים, 31 אוגוסט 1964

רבותי,

ברכת הממשלה וברכתי נתונות להתכנסות־לימודים משותפת זו, של עובדי השירותים הסוציאליים למיניהם: בריאות, סעד, חינוך, עבודה, שיכון, ביטוח לאומי וכיוצא בהם. טוב שאתם קובעים עתים לתורה, עושים את הנסיון לראות את הכלל ולא רק את הפרטים שאתם נתונים בהם כל הימים, ונעזרים לשם כך באוניברסיטה העברית ובאחד מגדולי המומחים לדבר בעולם כולו, הפרופסור טיטמוס.

לא אהיה כמורה הלכה בפני רבותיו ולא אנסה לתרום במעמד זה משהו לדיונכם המקצועי. לעומת זאת הייתי רוצה לומר כאן מלים אחדות על מקומה המיוחד של הדאגה לאדם בתהליך של בנין עם, על הצורך ועל העובדה של הקניית בטחון חברתי מקיף ליחיד תוך כדי הקמת מדינה ולמען הקמתה.

תכנון חברתי גרידא, בנפרד מן הצורך הלאומי הדחוף ומן המחשבה על דרכים לסיפוקו, היה אצלנו בגדר הופעה לא תדירה ביותר. לא שלא ידענו אחריות לצרכי האדם מהי. מראשית מפעלינו בארץ, גם בתנאים החמורים של משטר כיבוש חלוצי – יצרנו צורות־חיים, התיישבות וכיבוש שהתכוונו לתת את מלוא הבטחון לאדם, את מלוא הדאגה לעתידו ולעתיד ילדיו, והקבוצה היא הדוגמה הנישאה ביותר והמאירה ביותר לעניין זה.

כשיסדה הסתדרות העובדים את “מפדה העבודה” ¹ היתה סיסמתה “אל יהי רעב בתוכנו”. עוד לפני כן מראשית צעדיה של תנועת העבודה המאורגנת בארץ, היתה הדאגה לבריאות העובד, גם אם בצורתה הפרימיטיבית, בראש דאגותיה. הדבר התפתח לביטוח הבריאות המקיף, קופת־חולים, שהיתה לחלק בלתי נפרד ממעשיה של ההסתדרות. מבנה השירותים הסוציאליים שקמו במדינה הושתת על המסד ההתנדבותי שהניחה תנועת העבודה. ביטא את המחשבה העקרונית הזאת עוד קודם דוד בן־גוריון כשאמר: " כולנו ערבים זה לזה, והיום ערב למחר".

עצם הניסוח הזה כבר מראה את כל היסודות בגישתנו. האמירה “כולנו ערבים זה לזה” יש לה משמעות חברתית. ובאמרנו “היום ערב למחר” התכּוַנוּ לומר, כי מעשינו מכוּונים לתכלית אחת: בניית עתידו של העם היהודי בארצו.

עם השוֹאה, כאשר פחתנו במנין, ונהרס מה שהיה רוב בנין בגופו של העם היהודי עד מלחמת העולם השניה, התחדדה עוד יותר הרגשת הדאגה לפרט, ליחיד, שבו המפתח להצגת “איכות מול כמות” ולהבטחת הגידול והצמיחה. “כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא”.

והנה קמה המדינה. היה עלינו לבנותה כדרך שאָפו אבותינו יוצאי מצרים את המצוֹת: בחפזון. עוֹל בטחון כבד מאד הוטל עלינו מיד, ואין אנו בני חורין לפרוק אותו מעל צוארנו לא כיום ולא בעתיד הקרוב.

את העולים שבאו בהמוניהם חייבים היינו לסגל לעידן טכנולוגי שלא היו בו ולשטחי־עבודה שלא הורגלו בהם. היינו דלים בהון השקעה ובחסכונות שיאפשרו הקמת שירותים סוציאליים דוגמת ארצות אחרות. היה עלינו, ועדיין עלינו, להתגבר על שוני ארצות המוצא כדי לחשל עם אחד. במאמץ קשה במשך שנים, שלב אחרי שלב, חתרנו והתגברנו. בראשית דרכנו הבטחנו חינוך יסודי שוה לכל, מתוך כּוֹרח לאומי וחברתי יחד. הגענו לדבר שהוא נקודת־מפתח בשירותי סעד – לתעסוקה יצרנית מלאה כמעט – מתוך הצורך לעצב את כבוד העובד ולבנות את המדינה באותה עת עצמה. הגענו להישגים חברתיים שאולי לא היינו מתפנים אליהם אלא בתקופה מאוחרת יותר, לולא כורח הבטחון והבנין לפתור את השאלה לאלתר.

ועוד דוגמא אחת: מדינות אדירות פנו למפעלי־פיתוח גדולים כדי ליצור תעסוקה ובמחשבה רחוקה יותר – כדי שייהנו מהם הדורות הבאים. אצלנו קרה ההפך מזה. בתנופת הפיתוח שלנו, שנועדה לבצר את המדינה ולקלוט עליה, עלה בידנו לערוֹת לתוך המשק גורמי־תעסוקה כבירים כגון: המוביל הארצי, הייעור, הכשרת אדמות ופריצת דרכים. שוב נמצאנו פותרים בעיה אנושית מתוך כורח לאומי.

כאן נעוצה גם התשובה לאותה ביקורת שטענה, כי אנו עוסקים כביכול ב“ניסויים חברתיים יקרים” ומתעלמים מן העדיפות הלאומית. ולא חלו ולא הרגישו המבקרים הללו, כי אותם “ניסויים חברתיים” הם גופם מתחייבים מן העדיפות הלאומית. תופעה זו היא היא שהפכה את תנועת העבודה על כל גילוייה, וצורות חייה והתישבותה לגורם מכריע בתחייתנו, היא היא שנתנה את ההגמוניה בתוך תנועת העבודה לאותם הכוחות שתפיסתם הלאומית והחברתית היתה עשויה מקשה אחת, בלי “סתירות טראגיות” בין הגורמים הללו.

להמשך התהליך של קיבוץ הגלויות חייבים אנו להבקיע דרך אל מה שקוראים תפוצות הרוָחה. אם תיוצר שם חלוציות מטיפול ההולם את צרכי תקופתנו, היא תהיה זקוקה לאמצעי־קליטה תרבותיים משופרים ולשירותים סוציאליים מתאימים להרגליה ולדרישות הדור; כדי שתהיה ישראל מרכז ראוי לשמו לעם היהודי כולו, חייבת היא להעלות את רמת יצירתה התרבותית הכללית.

מניתי כאן כמה דברים, שעלינו לעשותם מתוך ראיית היעדים הלאומיים הקרובים. אולם אותם הדברים גופם מתחייבים גם מתוך שיקולים חברתיים טהורים: ביסוס השכבות החלשות, ביצור המשק, הרחבת החינוך למילוי תפקידים כלכליים, ומעבר להם – למען תרבות הפנאי. כל אלה הם תפקידים שמדינתנו בהתקדמותה מצוּוה עליהם ושואפת אליהם.

מתוך כורח הבנין הלאומי אנו מזרימים אמצעים עצומים לשירותים סוציאליים למיניהם. בשנת־הכספים הבאה תגיע כנראה ההקצבה הציבורית הכוללת למטרות אלה למיליארד וחצי לירות ישראליות, כשליש מזה לחינוך, מחצית המיליארד לבריאות, כשליש המיליארד לשיכון וכחמישית המיליארד לסעד ישיר. זהו בערך אותו האחוז מן התפוקה הלאומית כפי שאנו מוצאים בחלק גדול של מדינות מערב אירופה.

לכך הגענו מתוך בניית עם ומדינה. ככל שנמשיך בבנייתם ובביצורם של העם והמדינה, נמצאנו מפתחים את כל המנופים למדינת בטחון חברתי לעם, וברבות הימים – כאשר המדינה ומשקה יוכלו לשאת בכך – נזכה גם למדינת רוָחה כלכלית וחברתית.

מאז היות תנועת התחיה הלאומית שלנו, הביאו אותה צרכי העם ושיקולי האדם לידי אותו מעשה עצמו, שהוא תפארת לשניהם גם יחד.

רבותי!

בשובכם מכנס עיון זה לעבודתכם היום־יומית תלוה אתכם, איפוא, ההכרה הברורה, כי בכל מעשיכם אתם ממלאים שליחות חברתית ולאומית משולבת, מעלים את האדם ומרוממים את העם, בונים את החברה ומבצרים את המדינה.

---

ברכה לראש השנה תשכ"ה

מאת

לוי אשכול

ברכת ממשלת ישראל וברכתי שלוחה בפרוס ראש־השנה תשכ"ה לעם ישראל במדינתו ובתפוצותיו.

ברכה מיוחדת בפינו לעולים מקרוב באו, שזה להם ראש־השנה הראשון במדינתם החפשית ולעולים הבאים עלינו לטובה בשנה הזאת ובשנים שלאחריה. יהי רצון שימהרו להכות שורשים בארץ וייקלטו בה, כדי שיותן להם הכוח לקלוט יחד אתנו את הבאים אחריהם.

ויבורכו בראש השנה הזאת המחוננים עפרות ארצנו והמקננים על אדמתה. תהיה הברכה במעשי ידיהם ויינתן להם העוז המבטיח את השלום.

ביום זה פונים אנו אל אחינו בגוֹלת הרוָחה. תהי להם השנה הזאת שנת העמקה לזיקתם היהודית, שנת עשיה מבורכת לחינוך יהודי, לעליה לישראל ולביצורה.

בראש מעיינינו היום הקיבוצים היהודיים בגלויות הנרדפות והכלואות. שוב יש כיום קיבוצים יהודיים הנתונים לסכנת אנטישמיות מתעוררת בארצות שבתם. שוב יש היום קיבוצים יהודיים, ובהם אחד גדול מאד, החיים בתנאי ניתוק מגוף העם היהודי, שאין להם כלים לבטא עצמיותם היהודית ושאין לאֵל ידם לבוא ולהצטרף אל בני משפחותיהם בישראל. אנו זוכרים את מצוקתם יום יום ושעה שעה ואנו מברכים אותם בשנת גאון וגאולה.

כאן במדינת ישראל אנו צפויים לשנה של מאמץ גדול בשטח הבטחוני, החברתי והמשקי וכן בשטחי החינוך והיצירה הרוחנית. בכל השטחים הללו תידרש לנו בראש וראשונה מסירותו החלוצית של הנוער ושל העם. בתוך כל אלה תעמוד השנה דרכנו למבחנים דמוקרטיים חפשים במערכות הבחירות העתידות בשנה זו. נתברך כולנו שנדע לעמוד בכבוד במבחני העשיה וקביעת הדרך גם יחד למען ישראל איתנה, חלוצית ומשגשגת, מקבצת גלויות ומחנכת בניה לחלוציות ונאמנות.

לשנה טובה תיכתבו.

---

התנדבות ואחדות

מאת

לוי אשכול

בעצרת ארגון חברי ההגנה, 24 במאי 1965

נזדמן לי להקשיב לפני זמן מה ברדיו לויכוח בשאלה מה זה “נס”. לא אכניס ראשי בין ההרים הגבוהים, ולא אחוה דעתי בשאלה זאת, מה גם שאיני יכול עוד להעלות בזכרוני את הפרטים. השאלה המעסיקה אותי ברגע זה היא, האומנם מבחין האדם בפלא, בנס, בשעה שהוא מתרחש, או שמא אין ההערכה הזאת אלא תוצאה ממבט לאחור, כאשר השרשרת המפורטת של סיבות ושל מעשים מתרחקת מן העין ומן הלב, ורק אותה תופעה יחידה, יוצאת דופן וגואלת, מזדקרת בהדרה מתוך התולדה.

באתי לידי הרהורים אלה מתוך המחשבה על " נס ההגנה" שעמד לנו לעת גורל והכרעה במלחמת הקוממיות. אז לא חשבנו על כך במונחים אלו. ההגנה, בצורה שלבשה בשנת תש"ח, היתה תוצאה הגיונית של תולדות כוח־המגן היהודי בימינו, שינק מן “השומר” כאן, ומניצני ההגנה העצמית בארצות הגולה. ההגנה התפתחה בקו עולה מצירוף מעשים ספוראדיים, מתוך הצבת מטרות מוגבלות ועד לכוח ארצי כולל מבחינת ארגונו ומקיף מבחינת תפקידיו.

נכונותה של ההגנה ליטול על עצמה אחריות ממלכתית בעת שנדרשה לה, הגמישות שגילתה בנכונות למזג את הנסיון שנצבר במחתרת המתנדבים, ביחידות המגויסות, בצבא הבריטי ובשירות ביחידות שונות בארץ ובעולם – נראתה לנו אז כדבר מובן מאליו. אבל במבט לאחור עומדת תקומתו של כוח צבאי יהודי, לעת מלחמה וקוממיות, כנס היסטורי, נס שסיבותיו העמוקות יבוקשו בידי כותבי קורות העתים – איש איש לפי השקפת עולמו הפילוסופית, הדתית והלאומית.

למיקי סטון המנוח, האלוף דוד מרכוס, ייחסו את המימרא “אתם אינכם צבא, אתם אומה שאחזה בנשק”. אבל זה איננו ייחוד. היו אומות שאחזו בנשק לפנינו ואחרינו. היו מעמדות מדוכאים שאחזו בנשק וגברו על שלטון מבוסס. לא לכך שהאומה אחזה בנשק אנחנו משתאים, כי אם ליכולת שגילתה אומה כזאת – כמעט בן־לילה – להתארגן לישות צבאית ממש, כשם שהיא התארגנה לישות ממלכתית ומשקית בכל השטחים. נס זה הוא ששׂם לאֵל את “מבצע תוהו־ובהו” של שלהי המנדט, מבצע שעלול היה להוָתנו, להצליח לפי כל קנה־מידה רציונלי.

כמובן, אין שום צורך לעשות אידיאליזציה של העבר. לא חסרו חיכוכים וצירי־לידה עד שהשתלבו כל המסורות והיו לבשר אחד בצה"ל. לא מעט שכר־לימוד (כמו שאומרים: “רבי געלט”) שילמנו, עד שלמדנו ארגון מדינה מהו בכל השטחים.

לא ברכה בלבד היתה במסורת העשיה העצמית של התנועה הציונית בהגשמתה בכל השטחים. החרוז החוזר בפזמון הידוע באותם הימים, “הבחורים שלנו יודעים הכל”, יש בו מן הטוב ומן הרע גם יחד. הטוב – התעוזה ללכת בדרך לא סלולה ולהתמודד עם משימות שהמומחים העידו עליהן שאי־אפשר לעמוד בהן; הרע – חינוך מסוים לזלזול במומחיות, לפולחן המתנדב החובב הצריך ללמוד לפעמים משגיאותיו מה שלמד בעל־המקצוע מספר־הלימוד.

במידה מסוימת, אבל רק במידה מסוימת, יש הקבלה לכך באותו ויכוח ידוע שהתנהל אצלנו לפני זמן לא רב על חלוציות כפשוטה לעומת חלוציות ממלכתית. הבעיה שלנו היא כמובן מציאת הסינתיזה, או – אם תרצו – הסימביוזה, בין השתים. לא לקדש מסגרות ומסורת מעשים אשר עוצבו בימים שבהם לא היו כלים אחרים, וגם לא לקדש כלים שהמציאות החדשה נתנה אותם בידנו, עד פסילת הקודמים; לא לנהוג בהם כילד המקבל לידיו צעצוע חדש, ואת כל הקודם הוא חדל להחשיב.

המדינה וכליה, המקצועיוּת והמומחיוּת העומדים לרשותנו, צריכים להיות מנוצלים במלוא המידה לפיתוח אפשרויות חדשות, להתוות מסגרות, דרכים ונתיבות. מסירותו של היחיד והתנדבותו בכל השטחים, גם בבטחון, דרושה גם כיום כדי למלא את המסגרות תוכן, כדי להוסיף על הידע המקצועי את המסירות ואת ההתלהבות ההופכים אותו למציאות.

איני נלאה לחזור על הדברים הללו באזני חברי מן ההגנה ובאזני חברי מכל מסגרות ההתנדבות בשטחים אחרים, המסגרות שבכוחן נבנתה הארץ והמדינה; כי תפקידנו הראשון הוא להנחיל לדורות הבאים, ולעולים מקרוב באו, את מסורת ההתנדבות שלנו, אם על־ידי מעשי התנדבות בגופינו ואם על־ידי הנחלת תודעת העבר כמופת לעתיד.

ועוד הערה אחת על הלקח שעלינו ללמוד מתולדות ההגנה: לקח אחדותה הגדולה. יש אחדות, בעיקר אחדות מעשה, שהמדינה מקיפה בה את כולנו, והיא מובנת כל־כך מאליה עד שאנו צופים בה בלי התפעלות יתירה. פלא אחדותה של ההגנה היה בכך שהוא נשמר בארגון ווֹלוּנטרי, במסגרת שכולה התנדבות והשתייכות מרצון.

אולי יש קשר בית הדברים – בין מסורת ההתנדבות לבין מסורת האחדות. שתיהן נעוצות בהכרת אחריות של מעשה היסטורי המוטל עלינו. מי יתן ותלוה אותנו הרגשת־אחריות זו גם עתה.

כך, מתוך אחריות היסטורית, התנדבות ואחדות נמשכה שרשרת הזהב של עוז יסודי עצמי, מימי השומרים בפתח־תקוה ובגליל, דרך “בר־גיורא” ו“השומר” וההגנה העצמית בגולה, הגדודים, ההגנה בכל שינויי צורתה, הנוטרות, הצבא והבריגאדה, היחידות המגויסות של פלמ“ח וחי”ש ועד לעוזו ותפארתו של צה"ל' במלחמותיו ועל משמרתו.

---

במלאת עשרים שנה לנצחון על הנאַצים

מאת

לוי אשכול

ב“היכל התרבות” בתל־אביב, 17 במאי 1965

רצה הגורל והכינוס הזה, שנועד מתחילתו לציין עשרים שנה לנצחון העולם על הנאציזם, נערך בימים של כינון היחסים הדיפלומטיים בינינו לבין גרמניה. לדידנו – ודומה שגם לגבי העולם כולו – חייבת היתה גרמניה, אולי יותר מכל מדינה אחרת, לחפש דרך ליצור מגע דיפלומטי תקין עם ישראל כבר מזמן. מלבד הצידוק הבינלאומי הרגיל ליחסים דיפלומטיים, חייבת לקנן בלב העם הגרמני תודעת תהום־הדמים שנפערה בינו לבין עמנו בימי ליקוי המאורות הטראגי אצלם.

אינני מתכוון לשוב לנושא זה עתה מצדדיו המדיניים, ומצד הויכוח שהיה בינינו לבין גרמניה. היו לכך הזדמנויות אחרות, ודומני שדי בהן לפחות לפי שעה. אבל כאן המקום להסתכל בשאלה הזאת מנקודת־מבט רחוקה קצת יותר. עם ישראל שׂבע נסיון דמים ודמעות, סבל ומרטירולוגיה, ביחסים שבינו לבין גויי הארצות שרדפוהו. משפעת הגזירות, השחיטות והאימות, שידע עמנו בגולה, מימי פולמוס טריאינוס, על פני מסעי הצלב, הגירושים והפרעות, גזירות ת“ח ות”ט, הפוגרומים בשלהי המאה הקודמת ובראשית המאה הזאת, מזדקרת דוגמא אחת של מאורע שסיים תקופה ופתח של תקופה בתולדות ישראל. וכך הועלתה פעמים אחדות ההשואה בין יחסנו לגרמניה לבין יחסנו לספרד. אין להשוות את גירוש ספרד, על כל מוראיו, עם שׁואת יהדות אירופה בדורנו זה. אבל בשעתה ולדורה היתה גם זו חויה מזעזעת, מרעישה, טראומטית בשביל העם היהודי, שכן היא הרסה את המרכז העיקרי, החמרי והרוחני של החיים היהודיים באותם הימים, ממש כשם ששואת אירופה הרסה את מרכזו החיוני של עם ישראל בדורותינו. כשהועלתה ההשואה הזאת ודובר בה על ה“חרם” ההיסטורי מצד העם היהודי על ספרד, ביקשתי לבדוק את הדבר. והנה, יגעתי ולא מצאתי – ותאמינו. נהפוך הוא. חרם לא היה: שמועות על חרם היו, אבל אין לכך שום סימוכין. יתר־על־כן, עוד לפני גירוש ספרד כתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סימן תתק"ב) את הדברים הבאים: “…ולא יתכן להחרים במה שרבים אינם יכולים לעמוד בדבר, כי מי יודע – אולי דור העתיד לבוא אחריהם לא יוכלו לדור כי אם שם”. כבר במאה ה־13 נפסל איפוא רעיון החרם־לדורות. שמועות באוקראינה דיברו על חרם להתישב שם אחרי גזירות ת“ח ות”ט. אבל כבר משנת ת"ט עצמה יש עדויות שלא קיימו חרם כזה.

ובכן, חרם על ספרד אמנם לא היה, ובכל זאת היה חשבון היסטורי, כאוב ועמוק, היה וישנו, והוא לא נמחק מתודעת העם היהודי במשך הדורות. גירוש ספרד לא נשכח ואימי האינקביזיציה לא נמחקו ולא נמחלו. הם היו לחלק מתודעתנו הלאומית בימים שעוד קראו בבתי היהודים את “שבט יהודה” ואף בימים שחדלו מלקרוא בו, משנתמעטו הדורות. ובכל זאת, אם אין כיום יחסים דיפלומטיים מלאים בינינו לבין ספרד – לא ההיסטוריה בת מאות שנים היא הגורם לכך. ויש בינינו הקוראים לשינוי המצב.

לקשרים עם גרמניה של היום קיימים נימוקים כבדי־משקל. לא רק ענין אבות ובנים אלא גם נימוקים מכבשון קיומה ומלחמתה המדינית והבטחונית של מדינת ישראל. ובכל זאת, גם במקרה זה אין החשבון ההיסטורי יכול להימחק, תודעת האימים ההיסטורית תחיה עמנו לאורך ימים.

אנו מבינים זאת וחשים זאת מכוח הוייתנו הלאומית, תחושה זו תונחל גם לדורות הבאים. אבל אנו, והאנושות כולה, זכאים לקוות, כי תודעת המשמעות של הדבר הזה תועבר גם לגרמנים במלוא עומקה.

העם הגרמני, שטובי בניו צריכים עכשיו להתנער מן העבר הקודר בדרכים רבות, צריך לחיות עם הכרת הטרגיות של מקומו בתודעת העם היהודי. מכח עצמו ולתקנת נפשו הלאומית שלו, חייב העם הגרמני לחיות בהכרה זו, ולאו דוקא, ולא רק, מפני שיש “תובע” בדמות העם היהודי וארגוניו ובדמותה של מדינת ישראל.

לנו יש כמובן ענין חיוני לסייע לגרמנים בהתמודדותם עם עברם. מלב המצוה היהודית והאנושית הכרוכה בדבר, מחויבת שליחות כזאת גם מהכרה, כי גרמניה שונאת ישראל בלב אירופה היא סכנה שאין מָשלה, סכנה שאימתה הכיר העולם לדעת. מדברים על כך, לפעמים, בנוסח של “גרמניה אחרת” או “שתי גרמניות”. מובן שמבחינה פיסית יש, יכולה להיות, רק גרמניה אחת, ותמיד היתה רק גרמניה אחת. השאלה האמיתית היא לא “איזו גרמניה?” אלא אילו כוחות גוברים בתוך גרמניה ומנחים אותה בדרכה. בשעת קדרות ודראון היסטורי גברו בה כוחות אפלים. אין הם נוהגים אותה עכשיו, וענינו החיוני של העם הגרמני עצמו, ענינה החיוני של האנושות כולה, ענינו החיוני של עם ישראל הוא, שגרמניה האחת תמצא בנפשה את מקורות הטוב והמאור, ותלך עמם ולאורם. לא סילוק חוב יש כאן אלא נסיון דורות להחזיר שיווי־משקל היסטורי.

תודעת השואה לא תסוף מלבותנו ומלבות הדורות הבאים. אבל זכור נזכור, כי לא השוֹאה לבדה מסכמת את תולדות העם היהודי בימי המלחמה בהיטלר. בין השוֹאה לבין מלחמת העם היהודי על קוממיותו בארצו, נבלע כאילו זכר מלחמתו המפוארת של העם היהודי כחלק מהעולם הלוחם שהביס והכריע את המפלצת.

כך טבעה של מלחמה זו, שהיא משתלבת, מצדה האחד, במלחמת הקוממיות, ומצדה האחר – בשוֹאה; ודרוש מאמץ מודע להבחין. תולדות החטיבה היהודית הלוחמת ועלילותיה יש בהן שרשים לגיבוש הכוח היהודי בארץ־ישראל, הן בגיוסה של החטיבה והן בעירוי נסיונה ואנשיה לתוך צבא־הגנה־לישראל מראשיתו. במידה ידועה אפשר לומר דברים דומים על יהודים ששרתו בצבאות בעלות־הברית בימי מלחמת־העולם השניה.

מן הצד השני אחוזים ודבוקים תולדות מלחמת הפרטיזנים היהודים ומורדי הגטאות והמחנות – בשוֹאה, והם חלק בלתי נפרד בתולדותיה. יש בכוחם של גילויי מלחמת היהודים בנאצים להוריש ערכי גבורה, התגוננות ומוסר־חיים־ומרד של אומה מצד עצמם. כך הדבר לגבי מלחמת החטיבה היהודית הלוחמת והיחידות הארצישראליות האחרות שגויסו מכאן לצבא הבריטי. כך הדבר במלחמות היהודים ששירתו בצבאות בעלות־הברית.

ואשר למלחמת הפרטיזנים ולמורדי הגטאות – יש בהם כדי להאיר הארה חדשה לגמרי את תולדות העם היהודי בתקופת המלחמה. תולדות הפרטיזנים והמורדים מגלות אותנו כאחד העמים הלוחמים ביותר בקרב כל עמי אירופה, שהיו נתונים לכיבוש נאצי. מעז אני ואומר, כי אין עם, שמלאם ליבם של בניו לקום וללחום בתנאים חמורים כאלה. רגילים אנו מתולדותינו, עוד מימי המכבים, לנוסחה “רבים ביד מעטים”. אפילו נוסחה זו אין בה לבטא קצהו של יחס הכוחות והסיכויים, שמולם עמדו יהודים בצאתם להתמודד עם הנאצים. יהודים התקוממו בגטאות; יהודים נסו ממשלוחי ההשמדה היערה, אל המלחמה הפרטיזנית; יהודים התקוממו על ספם של כבשני אושוויץ ממש. רק היהודים התקוממו. רבבות בני עמים אחרים נלקחו למות באושוויץ – ורק היהודים התקוממו.

ננסה להבין רגע אחד מה פשר הדבר. אפשר אולי לתת איזה הסבר שיש בו משום מיעוט הדמות לגבי מרד הגטאות. אפשר לומר, כי תושבי הגיטו התקוממו משהבינו כי ההשלמה עם הגורל אינה נותנת תקוה; כי האוכלוסיה הכללית, מעבר לחומות הגיטו, יכלה לשמור – לפחות לזמן מה – על התאפקותה, כי היתה לה תקוה לחיות תוך השלמה עם הכובש. אבל באושוויץ אי־אפשר לתת הסבר כזה. גם בגיטאות ספק אם הוא נכון, אבל בודאי לא – באושוויץ: שם נשקף המות הודאי לכולם יחד, וגם שם התקוממו היהודים לבדם, דוקא היהודים.

מלחמת־העולם השניה ידעה תנועות רבות של מלחמת מחתרת ושל מלחמה פרטיזנית. התנועות האלה נשענו בדרך כלל על אוכלוסיה אוהדת מול כובש עויין. התריס היחיד כמעט בפני אהדת האוכלוסיה היה הפחד מפני הכובש. הפרטיזנים היהודים, כמעט לבדם, היו חייבים לעשות מלחמות כשגם האוכלוסיה עוינת בחלקה, אדישה ברובה ואוהדת במיעוטה. ואת צדיקי האומות שחרפו נפשם להציל יהודים ולשתף עצמם עמנו במלחמה בנאצים נזכור ונזכיר באהבה, בכבוד וברטט התפעלות לדורות.

הכיבוש הנאצי נתן עידוד לא ישוער ליצרים אנטישמיים רדומים ומרוסנים, ויש אומרים, כי אנו אוכלים את פירותיו המרים של העידוד הזה עד היום בארצות שונות ובמשטרים שונים.

כי אכן, עלינו לזכור את האמת המרה: לא בקרב הגרמנים לבדם לקו המאורות בימי היטלר. אם אזכיר, רק דוגמה אחת – השתתפות הקוויזלינגים האוקראיניים ברצח יהודים, תובהר כונת דברי. ההתעוררות האנטישמית באוקראינה הצמיחה עשבים שוטים גם בימים קרובים יותר לימינו, ואולי לא נעקרו בהחלטיות הדרושה.

הנאצים נוצחו לפני עשרים שנה. במאמץ אדירים משולב של בעלות־הברית מוגר שלטון הרשע. וייזכר כאן ביחוד חלקו של הצבא הסובייטי, שהגיע, בדרכו אל הנצחון, אל ריכוזי היהודים הגדולים ביותר שנשארו, והצילם. ברית־המועצות תרמה תרומה כפולה לתקומת עם ישראל בארצו: ראשית, השרידים שבאו אלינו, בסופו של דבר, להיות עמנו בבונים ובמגינים, ושנית תמיכה מדינית ישירה בהקמת המדינה היהודית לעת הכרעה בינלאומית. ורק לעג הגורל המר הוא, כי אותה מעצמה אדירה עצמה, שהעם היהודי חייב לה חוב תודה כזה, מתנכרת עתה לזכויות־היסוד של חיים יהודיים בתוך ברית־המועצות עצמה ולזכותו של הקיבוץ היהודי בתולדות העם היהודי בימינו, שמצא את ביטויו במעשה ההצלה ובתמיכה בקוממיות ישראל, נותן יסוד לתקוה כי אותו יחס עוד יבוא לגבי גילוי גם בנוגע לעתידה של היהדות הסובייטית וגם בנוגע לפיתוחה ושגשוגה של מדינת ישראל.

עתה, עשרים שנה אחר הנצחון, שוב אין הנאצים מוקד ישיר של סכנה לעולם. אבל חוששני, שאין זו האמת כולה. גורם אחד כבר הזכרתי: השנאה העמוקה לעם היהודי, שימיה כימי הגלות, שנאה שניתנה לה תנופת חרדות עם עליית הנאציזם, וניתן לה פורקן רצחני בימי השואה. גם תקומתה של מדינת ישראל שנטלה אולי משהו מעוקצה של האנטישמיות, ובכל אופן זקפה את קומתו של היהודי באשר הוא, לא עקרה אותה מן השורש. על זאת יש להוסיף את מוקדי הרקב של “שומרי דת הארס וההרס” ההיטלרית, אם בגרמניה ואם בארצות אחרות. גרעינים כאלה, מה שקרוי בלשונות אחרות בשם “שולי הטירוף” של החברה, היו קיימים גם בעבר והם היוו סכנה רצינית בנסיבות היסטוריות שנתנו להם את הכוח לתפוס בידיהם עָצמה פיסית ומדינית. גם הנאצים חיו, בשנים מסוימות, כקבוצת שולים מטורפת בעם הגרמני. מבחינה עקרונית קשה אולי להאשים את האנשים שזילזלו בערכם, באותם הימים. באותה מידה אולי קשה לטעון כיום נגד המזלזלים בערכן של כיתות ניאו־נאציות. מה שטעון עיון מדוקדק הוא, לא מה שצומח בכיתות הללו פנימה אלא סיכוייהן להישען על כוחות מדיניים חיצוניים ופנימיים בארצות שונות. מבחינה זו מאלף מאד בחומרתו הגילוי שנתגלה בארץ אירופית אחת בשבועות האחרונים דוקא. גיבוי נאצר ומנגנונו הממלכתי לכת ניאו־נאצית מקומית, שהיא אולי חסרת חשיבות בפני עצמה – כשהיא לבדה.

הזיקה בין נאצר לנאציזם לא התחילה אתמול. זהו המשך היסטורי למעשיו של חאג' אמין אל־חוסיני, מי שהיה מופתי ירושלים. יש גם ביטויים אישיים לזיקה הזאת, דוקא בצורת המומחים הבלתי־טכניים שמצרים מעסיקה בשירותיה – בתעמולה, בשירותי משטרה ובטחון וכיוצא באלה. ואין מצרים המדינה השכנה היחידה שיד לה בענין זה. מתן גיבוי ממלכתי כזה לחידוש הנאציזם הוא הדבר המסוכן, שמפניו אנו חייבים להתגונן.

אתם כאן מייצגים ציבור הנושא בנפשו ובבשרו את הנסיון ההיסטורי האיום שהתנסה עמנו, שהתנסתה האנושות כולה בנאציזם. אתם יכולים, זכאים וחייבים לספר לעולם כולו מה היה – ומה מוקד הסכנה כיום. אתם חייבים להצביע מנין נשקפת הסכנה האמיתית: היא נשקפת לאו דוקא מעם שלם, שאבותיו “אכלו בוסר”: ואת בניו יש בכל זאת לדון לפי מעשיהם שלהם, ולא לפי מעשי אבות; אף לא גילויי טירוף של יחידים הם מקור הרע; הסכנה היא בנסיון המכוּון לרתום את הטירוף לשירותו של משטר מדיני, החורת על דגלו מחדש איבת עולם לעם ישראל ולמדינת ישראל.

בהצביענו על הסכנה הזאת אנו לוחמים את מלחמת האנושות ומגינים על עם ישראל יחד.

בנתיבות התנועה

מאת

לוי אשכול

---

בעקבות מורשת התנועה

מאת

לוי אשכול

בכנס בבית ברל, 30 ביוני 1962

הדבר המייחד את מפא“י והתנועה שמפא”י עומדת בראשה, הוא דבר השליחות ההיסטורית שנטלה על עצמה. שליחות הגאולה רבת־האנפין. הדגש הוא גם על ה“גאולה” וגם על “רבת־האנפין”. גאולת ישראל משבי הגולה, מהמרטירולוגיה היהודית, מהמצוקה היהודית, מהעוני היהודי, לא העוני במובן החמרי בלבד, אלא במובן “ראיתי עוני, שבר בת עמי”, אותו עוני שביאליק שר עליו ב“שירתי”: “התדע מאין נחלתי את שירי? – – בבית אבי השתקע משורר ערירי…”, אותי עוני שהצרצר הוא מגלמו ומשוררו.

דבר שליחותנו ינקנו משירת ביאליק, מ“שכול וכשלון” של ברנר, מ“לאן” של פייארברג, מ“על פרשת דרכים” של אחד־העם, מ“בדרך” של יצחק ווּלקני־וילקנסקי וממשנתם של א.ד. גורדון ושל ברל כצנלסון – אם להזכיר רק מאלה שאינם אתנו בחיים. כל הספרות העתיקה וספרות ההשכלה וספרות התחיה על משורריה, הם אשר הזינו את המאמץ שהדור הזה הטיל על עצמו כאשר לקח על עצמו דחיקת הקץ לגאולת ישראל. היתה זאת שליחות הגאולה על־ידי קיבוץ נדחי ישראל, אשר הדור ראה בחזונו ונחלץ להגשמתה.

היתה עוד גאולה שהוטלה על הדור, זאת היא גאולת המולדת משעבודה ומשממונה.

אתחיל מראשית ימי העליה השניה, אם כי אינני מזלזל, חלילה, בכל אשר נעשה על־ידי קודמיה, ואני יודע להעריך את פעלם, את ראשונותם. אך עתה אני מדבר על השליחות שנציגיה, מחולליה ויורשיה פועלים בה ומבצעים אותה כיום בהתמדה.

וגאולה שלישית – גאולת העבודה בישראל, אותו דבר אלמנטרי, לכאורה, של כיבוש העבודה לפועל העברי, החל מן המעדר והטוריה, דרך המחרשה והקומביין, ועד לבית־החרושת המשוכלל והציוד המודרני ביותר המעבד את התוצרת החקלאית.

“התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי בכל מקצועות העבודה, תנאי מוקדם להתגשמות הציונות” – זהו המוֹטוֹ שהתנוסס בשנים הראשונות לקיומו של העתון “הפועל הצעיר”; זה הניב המקורי של הפועל העברי בארץ מלפני 60 שנה, והיא סיסמה עיקרית החרותה על דגלם של פועלי ישראל עד היום. שכן המשכה הישיר של גאולת העבודה, או כפי שקראוה לפנים “כיבוש העבודה”, הוא המאבק אותו אנחנו מנהלים היום, בקנה־מידה ממלכתי ומדיני ואף בקנה־מידה עולמי. כי מה הוא המאבק שלנו בימינו, עם השוק האירופי המשותף, אם לא התביעה לזכותו של העם היהודי לעבוד, ליצוֹר ולמכור פרי עמלו בשוקי עולם. באותם הימים התקשו רבים וכן שלמים להבין את ענין כיבוש העבודה בישראל. דומני, שגם בין גדולי הסופרים באותם הימים היו שלא הבינו כראוי את ענין כיבוש העבודה העברית וראו בו דבר משונה ומיותר ובלתי נכבד להיאבק עליו. מי יודע אם היינו מגיעים עד הלום לולא המאבק על העבודה העברית. ומי יודע אם לא לאלג’יריה ולדרום־אפריקה דמינו על מאבק הדמים האכזרי המתחולל שם.

בראשית הדרך, עם שחר העבודה המעשית בארץ, כאשר הענין הציוני אך יצא מחיתוליו המילוליים, החלה השקידה על גאולת הקרקע. חיש מהר הפך הדבר לאחת מאבני היסוד של עבודת התחיה הלאומית. גאולת הקרקע לנחלת עולם של העם היא אחת מאבני היסוד של כל תנועת שחרור של עם עובד, של כל תנועת־שחרור סוציאליסטית, ותנועתנו ניגשה לביצוע הדבר מימיה הראשונים.

את גאולת הארץ משעבודה המדיני ומעזובתה מדורי דורות; את דירוג הריה המסולעים החשופים וכיסוים במעטה ירוק של עצי יער, את סיקול אבניה, הפרחת תרבותה והפיכתה לארץ נושבת – כל זה קיבל על עצמו הדור הצעיר, שחלום גאולת ישראל משולב בחלום חברתי־סוציאליסטי נסוך עליו. מכאן צמח רעיון ההתנחלות על הקרקע ויצירת צורות כפר חקלאי על יסודות חדשים: הקבוצה והמושב. לכאן שייכים, כמובן, גם פרקי “השומר”, ההגנה, הגדודים, ששיאם הקמת צה"ל בימי המדינה.

לא לבדנו עשינו כל זאת. אל לשכוח את המורשה הרוחנית שהנחילו אנשי ביל"ו בעלילותיהם בשחר מפעלם. שום מפלגה ושום תנועה אינה רשאית לזקוף הכל לזכותה. אמנם, בכל שנות קיומנו היינו תנועה ערה, לוחמת, דרוכה למעשים, לשליחויות היסטוריות, אבל לא לבדנו עשינו את המלאכה. היו רבים וחשובים – רבים, כיחידים, ולעתים יותר מיחידים – שארחו לנו לדרך ההגשמה. לא בכל הזדהו אתנו ואת השקפותינו וחזוננו החברתי לימים יבואו, אבל בתקופת בראשית הרת הגורל עזרו לנו לפלס נתיב ולָניר ניר. הם ראו בתנועתנו את המכשיר רב־הערך שקם לו לישראל סבא, כדי לפעול, להחיות, ליצור ולבנות.

ונטלנו על עצמנו לקרב עוד גאולה והיא גאולת העובד משעבודו ומניצולו. היו שכינו אותה בשמה המפורש, גאולה סוציאליסטית, והיו שחיפשו להם שמות אחרים כמו “חברה חדשה”, “עם עובד” – אבל בעיקרו ובתמציתו היה זה אותו הדבר. רצינו בשליחות לגאולה משולשת: אישית, ציונית, סוציאליסטית; גאולה בתוך עבודה, שיסודותיה חירות האדם וקדושת עצמאותו; עבודה ללא ניצול; עזרה ואחריות הדדית ושיתוף מכסימלי, ובקיצור: חברת אדם הבנויה על חירות האדם במולדתו הדמוקרטית. חזון זה, שחצבנוהו מקרבנו, בא לנו בהשפעת התנועה העולמית לשחרור העובד; למדנוהו מאבות הסוציאליזם האוּטוֹפי, המדעי, הקונסטרוקטיבי, ואחרון אחרון או ראשון ואחרון – ממוסר נביאי ישראל; ממנו בעיקר ינקנו את משאת־הנפש החברתית הזאת וקבענוה כמטרה. אין אני לוקח על עצמי לפסוק – ומסופקני אם יש מישהו היודע לפסוק הלכה – בדבר האפשרות לקיים חברת אדם בתנאי שויון כלכלי ותרבותי מלאים ושלמים, תוך שמירה על משטר־חיים דמוקרטי באמת. ערך השויון המלא הוא בויכוח בינינו, בתנועה ובחיי ההגשמה, מאז ועד היום הזה, ומי יודע אם ומתי יוכרע פעם. אך אם נכונו לאדם עלי אדמות חיי שויון מלאים ושלמים, הרי תנועתנו טיפחה ומטפחת נכונות ויכולת חלוצית להגשמת חיים כאלה.

צורות החיים שנוצרו בימים הראשונים ההם, היו בעצם ביטוי לשאיפה זאת, מאמץ רציני של בני־אדם להקים תאי חברה הבנויים על שויון. הכל מודים כי חיי השיתוף בקבוצה הם השיא שניתן להשיג בענין זה בימינו. נחלקו הדעות, מאז ועד היום, אם אמנם אפשר להקנות את השיא הזה להמונים, אבל אחת ברור: דרוש מאמץ חינוכי מתמיד ואדיר כדי להכשיר אנשים לצורות־חיים שיתופיות חדשות, ולזאת נתבעת תנועתנו, גם בימינו אלה כמו בימים ההם של שחר התנועה.

אף את גאולת השפה העברית נשאה ונושאת התנועה בצקלונה. כיום זה נראה פשוט: כולנו מדברים עברית והיא מושרשת ופורחת ומשגשגת; ויש ספרות מכווּנת: שירה, סיפּוֹרת, מחקר, מדע ועתונות. וקם לנו תיאטרון עברי ואוֹפרה, ציור ופיסול ושאר סוגי אמנות. אבל יש לזכור את הימים הראשונים של ניצני גאולת השפה ואת הדרך אותה עברנו עד להיות השפה לרוח מלכדת ומחיה העצמות היבשות. ויש לזכור את שילוב הזרועות שבין הפועל והמורה במשך כל אותן השנים. הם הולכים שלובי זרוע גם עכשיו, באשר הם, בהסתדרות עובדים אחת. לא דבר קטן הוא. עצום וגדול המעשה של שותפות עובדי כפים ועובדי רוח, בהסתדרות אחת. אבל אני מתכוון כאן לא רק לקשרים ארגוניים כי אם לברית הרוחנית, לברית לבבות, ששררה בימים ההם יותר מאשר היום. כאן אתגר לנו, תביעה וקריאה לתנועתנו – להתאמץ ולהגיע לחידוש הברית, להידוקה ולריענונה.

אליעזר בן־יהודה הוא שהניח את היסוד לתחייתה של השפה העברית. אבל הפועלים, יחד עם האינטליגנציה, הם שהיו מגשימי הרעיון; הם היו נושאי המהפכה הנפלא הזאת; הם הפכוהו לראש־פינה בבניננו.

ועוד דבר המייחד את תנועתנו משאר תנועות־הפועלים בארצות אחרות – וזה בודאי גם תוצאה של הנסיבות והתנאים ההיסטוריים – והוא: תנועתנו לא רק נאה דורשת, אלא גם מבצעת ומגשימה; מגשימה במובן הצר ביותר של המלה: הגשמה עצמית. לקראת הימים הבאים עלינו לשים לב במיוחד לערך הזה: עלינו לחדשו ולרעננו, לשקוד עליו ולהגבירו. על הקנה הזה, של הגשמה עצמית, שנעצנו פעם במציאות חיינו, עלה ויעלה בקרב הימים שרטון גדול ורב־ממדים. כי עלינו לעשות משברירי עם, הפזורים בשבעים אומה ולשון – עם עובד ויוצר, מגשים ומחדש. מאז ומתמיד היה המבחן שלנו ההגשמה העצמית. דיברנו על כיבוש העבודה במושבה היהודית – ומיד ניסינו לכבשה בעמל ובזיעה; דיברנו על התישבות עצמית של פועלים – והנה בנינו את הקבוצה ואת המושב. היתה בכך גישה של חלוציות שליחותית, להשגת היעדים של התנועה. זאת היא הגישה החלוצית־ביצועית, אשר בימי המדינה פושטת צורה ולובשת צורה. אלמלא ההגשמה העצמית לא היינו מגיעים למה שהגענו, ואינני רוצה להתנבא מה עלול לקרות לנו, חלילה, ללא הערך של הגשמה עצמית בימים הבאים.

קיבלנו על עצמנו, וזאת היתה דרכנו מראשית הימים, את עצם הבנין והעשיה של הציונות הסוציאליסטית; ביסוד תנועתנו מונחת התפיסה של אבולוציה בתוך המהפכה שבחיי עמנו, בעידן גאולתו ושובו לאדמתו ולקוממיותו.

שיבת־ציון וקיבוץ־גלויות הם מעשה היסטורי ומהפכני גדול, אבל לא ביום אחד ייולד גוי. נגזר עלינו לאחוֹז בשיטות אבולוציוניות בדרך ההגשמה. דונם לדונם ועולה לעולה – היתה הדרך. גם עכשיו זו הדרך בממדים מוגדלים. רק 20% מן העם היהודי, ואולי אפילו קצת פחות מזה, נגאלו ועלו. ורק חלק מן הארץ נגאל מהשממה. עוד עבודה רבה לנו לעשרות בשנים.

ועתה – על כלי הביצוע, אצלנו כלי־הביצוע העיקרי הוא האדם, היחיד, החלוץ. מושג החלוציות מתרחב והולך, וצריך להתרחב. אל לנו להיות צרי מבט. יפתח בדורו כשמואל בדורו. משתנים הזמנים ואתם – המושגים. היו ימים וכל רכושנו הצטמצם בד' על ד' ויכולנו ונאלצנו להפנות את כוחותינו לשטח צר. עתה כאשר כל הטריטוריה הישראלית על כל ממדיה עומדת לרשותנו, עלינו לחתור לסיפוק כוחות חלוציים מגשימים לכל רחבי הארץ ולכל סעיפי העשיה המגוּונים.

נדע ונזכור כי גם במדינה ריבונית, כשהיא צעירה ורכה, יש ערך רב לגישה החלוצית־שליחותית של היחיד. כי על כן הנכונות שלו לתת בטרם יקח, ולהיתבע לפני שייתבע, היא תנאי מוקדם בל־יעבור לבריאת אומה תרבותית ומשגשגת, ליצירת כלכלה עומדת ברשות עצמה, ולבניית משק של עם עובד בלתי־תלוי.

יש המתרפקים על העבר וטוענים כי “באותם ימים” – וכרגיל מתכוונים תמיד לעבר הרחוק – היה הכל אידיאלי וטוב, ובשמם הם באים בטרוניות ובביקורת קשה על ההווה. והנה, לעומת הקטיגוריה וההלקאה העצמית, אנסה לציין בראשי פרקים את ההישגים והכיבושים האידאיים והחלוציים, שיש אתנו כיום לעומת אותם הימים המהוללים שבעבר, שהוא אגב, לא כל כך רחוק והוא אינו אלא האתמול של דורנו.

הבא נבוא חשבון:

כיום תשעים וחמישה אחוזים של אדמת ישראל הם ברשות המדינה והעם העובד, דבר ש“באותם הימים” ראשונים לא היה אלא חלום נכסף.

ומצויידים באותה אמת־מידה של החזון החברתי, חתרנו והגענו לכך שגם המכשיר השני, האלמנט העיקרי שבהתנחלות עם על אדמתו ויצירת כלכלתו – המים, גם הם בידי העם. אך ניתנה לנו ההזדמנות והגשמנו את החזון הסוציאליסטי של קיום בעלות העם על האדמה והמים – שני אמצעי־ הייצור הראשוניים והנצחיים – להיותם שניהם לנחלת העובד, מהם יוציא את לחמו ואת לחם העם בעבודתו, ללא ניצול זולתו. בימים הטובים ההם יכולנו רק להשתעשע בחלום הזה ובימינו מצא החלום את פתרונו המעשי: ביצענו את החזון. אפשר שהחזון לפני הגשמתו מבריק וקוסם יותר, ובעצם הגשמתו וביצועו יועם קצת זהרוֹ, אבל הוא אשר אמרתי: אנו תנועת־עם להגשמה ולביצוע כיסופי גאולה וחלום דורות.

ובעצם השנים האחרונות הקימונו והרחבנו ממדי ההתישבות העובדת הלאומית. נשענים על יסודות ראשונים העלינו רבבות ויישבנום על אדמת אבותיהם. מבין המוני העולים הקימונו התישבות עובדת חקלאית בצורות־ישוב שונות, הקבוצה והמושב. והרי אין כמעט בעולם קבוצה כקבוצתנו ואין מושב כמושבנו. אני מדבר על המושגים היסודיים והאידיאיים שעל פיהם ישק דבר המושבים. ודאי, המושבים החדשים שונים במקצת מן המושבים הישנים, כשם שיש שוני בין איש העליה השניה לבין איש העליה ההמונית הקטסטרופלית. אילו יכולנו ליישב המונים בקבוצות, הרי גם הן היו נראות אחרת משהן נראות היום.

לאחר שואת היטלר ולאחר שהושמדו רוב מרכזי היהדות עשירת התרבות וספוגת ערכים סוציאליים מתקדמים – דוקא בשנים אחרונות אלה הוקמה התישבות חקלאית עובדת רבתי ומקימיה הם מתוך העליה ההמונית שלא זכו להכשרה מוקדמת כלשהי. יסדנו מאות כפרים, קבוצות ומושבים; פיזרנום וזרענום לארכה ולרחבה של הארץ, הושבנו בהם עולים החיים על הקרקע שהם מעבדים. לאלפים רבים של משפחות ולרבבות נפש יגיעו. הם מגשימים במו ידיהם מפעל חלוצי אדיר־כוח וממדים. וזאת לזכור ולדעת: חלקם של הקבוצה והמושב ושל הסתדרות העובדים כולה בישוב בארץ לא היה בימים הטובים ההם – ימי העליה של מעטים, יחידים נבחרים – גדול מחלקם עכשיו במדינה בת 2 מיליון נפש ומעלה, שהתקבצו בעליית העם בהמוניו.

ולאחר שהתרחב הבסיס עם קום המדינה, ורחב הסדן, וגדלו האפשרויות והמשימות, ועמם גדלה הדאגה לאפשרויות הקליטה של מאות אלפים – הזדקר הצורך בפיתוח המלאכה והתעשיה, לצד המעשה החקלאי הגדול. לא יכולנו עוד לשקוט על שמריה היקרים של היצירה החקלאית המפוארת שלנו. עם ההרחבה של החקלאות, בהחליפנו את המחסור במזון – בשפע רב של פרי שדותינו, עמל כפיהם של המוני יהודים תלושי קרקע מדורי דורות אשר קיבצנום והבאנום למולדת, פנינו גם אל התעשיה. אז היא היתה רובה ככולה פרטית. אנו התפללנו וציפינו לה. ראינו בה סדן לריבוי מספר העובדים ומספר היהודים בכלל בארץ. בתעשיה, בבנין ובמקצועות אחרים ראינו בתי־קיבול לקליטת המונים בבוא היום לעתיד לבוא. עם סוללי הכבישים ובוני הבתים בערים הוקמה ההסתדרות הכללית. עתה, בתוקף המציאות החדשה, נתבענו לשלוח ידינו למקצועות עבודה ויצירה שונים ובממדים גדולים. והנה כיום, כתוצאה מפעולותינו ברוח החזון של חברת עובדים, מגיעה התעשיה הקואופרטיבית־ הקיבוצית, ההסתדרותית והממשלתית – לשליש מכלל התעשיה הרחבה והענפה שהוקמה בארץ. לא קלה המלאכה הזאת. לא התברכנו בידע רב בשדה התעשיה, והעליה החדשה לא הביאה אתה לא ידע, לא נסיון ולא העזה ואיניציאטיבה.

בצוארי העובדים במפעלים האלה, בדור הזה ובדורות הבאים, בחינוכם, ברצונם להטות שכם לקיים תעשיה וענפי משק וכלכלה אחרים בידי העובד, תלוי הקולר. באדם שיחונך ויוכשר לנהל משק ומפעל תעשייתי ובאחריותו העצמית, ובמגמה ליצור משק ציבורי הדואג לעניני הכלל, ולא לבצע פרטי ולניצול הזולת – בהם תלוי עתיד חזונה של תעשיה פועלית סוציאליסטית. למפעל החקלאות במדינה היה קל להסתגל, באשר קדם לו נסיון ויכולת רבה שנאגרו בעשרות השנים הקודמות.

ומן היבשה אל הים.

קטנה היא ישראל בשטחה, והים משמש תוספת נכבדה כסדן לכיבוש להתנחלות. קשרים היסטוריים עמוקים לנו עם הים, שנותקו בשנות גלותנו. והנה בשנים האחרונות, לאט לאט, וללא פרסומת רבה, קם לנו מפעל אדירים בדמות צי ימי. יכלתו הולכת ומתקרבת למיליון טונות ראשון של תפוסה. צי זה, ברובו המכריע, שייך לעם. שמונים־תשעים אחוז ממנו הם בידי הציבור. התחלה נאה ומכובדת מאד, אבל רק התחלה. כי ייתכן, ואנחנו, בטריטוריה הקטנה שלנו, עתידים וחייבים להגיע לצי בן מיליוני טונות רבים של תפוסה. יש מדינות, ולאו דוקא גדולות, שיש להם צי של ששה, שמונה וארבע־עשר מיליון טונות תפוסה. נעצנו קנה בים והעלינו שרטון, והוא עתיד להתרחב. הים יקיים ויפרנס אלפים ורבבות. ואין כל הכרח שהמכשיר הזה לא יהיה גם להבא, ברובו המכריע, בידי העם, ולא קנין של פרט שעינו לבצעו.

ומה בשאר סוגי התחבורה?

קם לנו צי אוירי המקשר את ישראל עם כל העולם כולו. עשרות רבות של מיליוני ל"י הושקעו בו. בזמן האחרון גם הגיע למצב של חי־נושא־עצמו. קרוב ל־2,500 איש עובדים בו במקצועות רבים ומגוּונים. צי זה בלבד יש בו יותר עובדים מאשר היו “בימים ההם” בכל הקבוצות ובכל המושבים שלנו גם יחד, ויותר ממחצית המספר של חברי הסתדרות העובדים העברית הכללית, ביום היוסדה בחיפה בדצמבר 1920. כל המפעל המפואר הזה, המורכב והמסובך, שייך כולו למדינה, לעם, לציבור. במפעל זה, כמו במפעלי תחבורה, בנין ותעשיה אחרים, יש להשקיע, והושקעו בו, הרבה כוחות נפש והעזה, ונכונות להקרבה ולויתורים.

קם לנו צי עצום של מכוניות ואוטובוסים להסעת אדם ולהובלת משא – בבעלות קואופרטיבית, ממשלתית והסתדרותית.

בודאי לא הכל אידיאלי, ולא בכל שוררת אידיליה – לא ביחסים שבין אדם לחברו ולא בין הקואופרטיב או הארגון לבין ההסתדרות והכלל הגדול. אפילו בימים הראשונים של “תור הזהב” שלנו לא שררה אידיליה כזאת. הדברים נאמרים לא כנחמה משקיטה, מרגיעה וּמשתקת, אדרבה! לחברת־אדם חדשה השואפת להשתית את חייה על יחסי קנין ויחסי אדם, שהם שונים מן היחסים הקיימים, נדרשת פעולת חינוך ענפה ורבת השראה לאורך ימים ולדורות להכשיר את אנשיה לכך.

כוח ואור

גם מפעל החשמל, המכשיר העצום לבנין, לפיתוח, לייצור ולשגשוג, יוצר האור וכוח האנרגיה, גדל בממדים עצומים משנה לשנה. וגם הוא עכשיו מפעלו של העם, מפעל המדינה.

אינני יכול שלא להזכיר את הצעד הרציני והנועז, שעשינו בחברת החשמל, בה עובדים חמשת אלפים עובדים, בהחליטנו לשתפם בהנהלתה. ייתכן שזה יותר מדי נועז. אין זה שיתוף פאסיבי של ועד־פועלים בישיבות ההנהלה. בינינו לבין עצמנו מותר לגלות, כי הנהלת חברת החשמל היא בידי העובדים, יוצרי החשמל, ומנהלי החברה, וגם אם נניח שבזמן מן הזמנים עלולה לקום ממשלה אחרת, לא פועלית, הרי חלקם של העובדים בהנהלת חברת החשמל הוא כבר מובטח, והוא נכבד ורציני מאד. והלואי שנזכה גם לאותה רוח חלוצית וגישה חלוצית הדרושות להגשמת החזון של משק לאומי בידי העובדים לטובת העם כולו.

מעולם לא קבענו מסמרות בענין צורת הבעלות על נכסים וקנינים של הציבור. תיתכן בעלות ממשלתית, הסתדרותית, קואופרטיבית, קיבוצית, עירונית, קהילתית ואחרות. את מרכז הכובד ראינו לא בצורה, לא בדרך, אלא בשאלה: את מי ישרתו הנכסים הנוצרים? מי ייהנה משירותם ומפרים? האם מגמתם ניצולו של העובד לשם בצע פרטי, או את טובת הכלל ידרשו?

והנה ים המלח. סוף־סוף מתעורר הוא לחיים, חיים של עבודה שוקקת, חיים של ייצור חיים שיש בהם פרנסה־בכבוד לעובד ועושר למדינה; חיים של מדע וטכניקה. והנה גם מחצבי הנחושת, הפוספטים, הנפט והגז. ולא אשמתנו היא שבורא העולם לא הטמין בנבכי אדמת ארצנו יותר עושר. גם מאותן הבארות, שקדחנו, אפשר היה להוציא הרבה יותר נפט וגז, ומאותן המכרות – הרבה יותר נחושת ופוספטים וברזל, בכמות ובאיכות, לו חונן אותנו הטבע. אנו עמלים הרבה במגמה להנחיל את אוצרות הטבע לציבור כולו.

וכאשר אני מסכם לעצמי את הדרך שסללנו וכבשנו עד עכשיו, אראה, כי עם המגרעות והכשלונות אשר בחלקם תלויים באדם המגשים והעושה יותר מאשר בגורם חיצוני, הרי הישגינו עד היום הולמים בתכנם ובכיווּנם את הימים הראשונים הטובים, בהם הנחנו את היסודות הלאומיים־הציוניים והחברתיים־הסוציאליסטיים שלנו.

זכור נזכור ואל נשכח את המהפכה שהתחוללה בחיי ישראל בשנים אלה, שנות מחץ ופרץ נוראים. אינן דומות שנת 1904 – שנת ראשית העליה השניה, 1908 – שנת יסוד המשרד הארצישראלי על־ידי ד"ר ארתור רופין, או שנת 1920 – ראשית העליה השלישית, לשנת 1961 או 1962. אז טיפלנו בגאולה ובכיבוש דונם לדונם, מצרפים היינו אריח לאריח ומניחים לבנה על לבנה בתפילה ובציפיה לבוא העם. ראינו את עצמנו פולסי נתיב וסוללי מסילה לעולים. עסוקים היינו בהקמת דגניה אחת ונהלל אחת; נאבקים לתקיעת יתדוֹת לנקודות־ישוב בודדות ומפוזרות, לקליטת יהודים שיבואו אי־פעם לארץ. והנה פתאום מהפכה! עליה המונית רבתי, עליה קטסטרופלית, נחלה מבוהלת.

זכינו ובימינו התחיל מגיע אלינו הוד מעלתו העם היהודי בהמוניו, ולא דוקא אותם ההמונים אשר הכרנו במושבות ישראל באירופה, שבדרך הטבע יכלו להיות ראשונים לעליה ולבניה בארצנו. רובם המכריע של אותם המונים הושמדו, ואלינו מגיעים רק שרידים, אודים מוצלים מאש. שרידי קהילות ישראל ומכיתות שבטים. הכחדת יהדות אירופה וכריתת יהדות רוסיה מגוף האומה גזרו עלינו קימום הריסות בית ישראל והגשמת חזוננו הלאומי והסוציאלי באלה השרידים ששרדו בפזורת ישראל.

שונה הוא תכלית שינוי האדם היהודי שעלה עם קום המדינה – שרידי שואת היטלר, עולי גלות ערב – מהעליות של השנים בטרם מדינה. לא ניתן כלל להעלות על הדעת שאפשר להקפיצם אותה קפיצה נחשונית שעשו בעבר בחורים ובחורות צעירים בגילויים החלוציים והכיבושיים השונים. עובדה זאת משבשת, כמובן, במקצת את דרכי הפעולה, מבחינת הפוֹסטולט החברתי שלנו. האושר והזכות שביכולת להביא יהודים רבים לארץ, של קיבוץ גלויות ממש, והצו העליון לספק עבודה ותעסוקה, שיכון, פרנסה חינוך, הגנה וכו', בממדים גדולים ובקצב אדיר, תובעים את שלהם. בין עבודתנו “בימים ההם”, שהיתה בבחינת מעבדה נסיונית, ובין ימינו המשופעים פעולה רחבת־מידות, יש הבדל רב. הדברים בהגשמתם בימינו אינם כל כך פשוטים ולא כל כך קלים. אנחנו עדים, כיום, גם לרוָחה כלכלית “אנוסה”. ולא שאני בוכה על כך שאין בינינו עתה מזי רעב ואין בגדינו קרועים ובלויים. אני מציין רק את העובדות: באותם ימים היה רעב וחוסר עבודה, והיתה קדחת, ובלענו חינין, וייבשנו ביצות, והיו בחורים ובחורות צעירים, ששרפו מאחריהם את כל הגשרים, שפניהם למחר, למהפכה, למאבק על הגאולה ההיסטורית ועל הקוממיות. גם בעולם כולו שרר אקלים אידיאי מהפכני, רב־מתח – אקלים של הרת עולם. הנעורים והחזונות והחלומות והקדחת והמאבק על יום עבודה נצרפו יחד בכוּר ויצרו את איש העליה השניה ואת מפעלו.

הימים עתה הם אחרים בעולם, בחיי היהודים, בעליה ובקיבוץ הגלויות.

הרוָחה המַשלָה והנחלה המבוהלת, מחויבות המציאות של ישראל החוזר למולדתו בתקופה זו, מעוררות אינסטינקטים של קנאה – ולאו דוקא ממין הקנאה המרבה חכמה – אינסטינקטים של חטוף ואכול, חטוף ועשה לעצמך, חטוף ודרוש יותר הנאות; פחתה הדאגה לכלל ורבתה הפניה ליצר האגוֹאיסטי וליצר ההתעשרות.

ולמתרפקים על העבר נאמר: לא מקרה הוא הדבר שראשית התאחזותנו בארץ היתה בקרקע. את חטאי אזכיר היום. פעם האמנתי שנהיה בארץ, ברובנו הגדול והמכריע, אחוזים ודבוקים בחקלאות, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. אז נראו הדברים כה פשוטים ואידיליים. ראינו לפנינו תאים תאים של חברה חדשה קמים והולכים; ראינו את עמק הירדן והוא כולו רצוף קבוצות, ורצינו לראות כך גם את עמק יזרעאל, שיהיה מיושב קבוצות ומושבים. את כל המרחב – בעמק ובשפלה, בהר ובגיא – ראינו לפנינו כעין קנטונים של מושבים וקבוצות. ומה עכשיו? אל־נא תתגוללו עלי, כאשר קרה לי לפני שנים אחדות: עם כל אהבתי לאדמה, לכפר ולכל המשק החי בו – הפרה, הסוס וכל העוף למינהו – הצבעתי אז על סכנת השפע העלולה לפגוע בנו. אמרתי אז כי הפרה – והכונה, כמובן, לפרה הנוספת המיותרת – הופכת לאויב מספר א' של המדינה. היא תובעת טיפול, מזון, מים ליצירת המספוא, בעוד שהמים ניתנו לנו במשורה, ושוק לחלב אין, ועל כן אין דרך אחרת אלא להחליף את המספוא והפרה בפרדס או בגידול אחר מכניס.

המכניזציה והאוטומציה, המדע והטכניקה, הכימיה ואמצעי המלחמה במזיקים, מרבים את היבולים בחקלאות המודרנית בעולם ואצלנו, ומצמצמים בהרבה את אחוז התושבים העוסקים בה. כדי לקיים עצמנו ברמת־חיים נאותה עלינו לקיים חקלאות אינטנסיבית ומודרנית, שתהא מסוגלת לעמוד בהתחרות עם ארצות אחרות. אבל הצד השני של האינטנסיפיקציה זו היא, כאמור, צמצום ההיקף של העוסקים בה. ופירושו של דבר, מנקודת־המבט של שינוי ערכין, צמצום הסדן הקרקעי שתפס מקום חשוב ביותר בעולם האידיאות שלנו. השיבה לקרקע, למשק חקלאי עצמאי בישובי עובדים שיתופיים, בה כשלעצמה היה משום הגשמת הסוציאליזם שלנו. מי אשם בכך שאין לנו עתה אפשרות להרחיב את החקלאות? חוֹזי עתידות חייבים לראות את המחר והמחרתיים, אחרת נהיה צפויים לכשלונות. אוכלוסייתנו כבר נכנסה למיליון השלישי, ולארץ זורמת עליה המונית. בעוד חמש־שבע שנים נהיה כאן יותר משלושה מיליון יהודים. מתי חלמנו על כך? עוד אזכור השיחות החולמניות והשאפתניות ב“אותם הימים” על היום הגדול שבו נזכה למיליון יהודים. המיליון היה כל כך רחוק מאיתנו שיכולנו להרשות לעצמנו להשתעשע על חשבונו בכל מיני דברים טובים ויפים. והנה אנחנו ב“תוך” המיליון השלישי, ומהחקלאות מתפרנסים אצלנו חמישה־עשר – שבעה־עשר אחוז. התקוה ליישב חלק גדול, ואולי מכריע, של עמנו על הקרקע במתכונת דגניה ונהלל ועין־חרוד – נגוזה. הסדן הקרקעי־החקלאי לחיים והוי חלוצי וסוציאליסטי לא גדל יחסית. אמנם, הוא גם לא קטן, אבל נשללה האפשרות להעביר חלקים גדולים יותר לדפוסי־חיים נכספים. מלאך הגאולה הכה על קדקדנו וציוה להעביר פעולותינו לשטחי־חיים־ויצירה אחרים. מצות הקליטה, התעסוקה והפרנסה כבדה עלינו ותבעה פתרון ואנו פנינו לתעשיה, לתחבורה: בים, באויר וביבשה. אני מודה שעל־ידי כך נמהל יין חזוננו במים, אבל אין מקום לטרוניות, ובעיקר אין להטיל אשמה על הזולת. מגוחך להאשים בזאת את הממשלה או את מפא"י. האם טחו העינים לראות את המציאות, שהיא שונה כל כך מהמציאות של ימים עברו, והיא תקיפה ותובעת ואי־אפשר להתעלם ממנה. מי איפוא זכאי לתבוע ממי?

על כולנו, וביחוד על המתלוננים והרוֹגנים באהליהם, לשים צוארנו בעול הפעולה החינוכית העצומה הנדרשת בעשרות השנים הבאות. אנו נתבעים לנטוע חלוציות והרגשת שליחות ואחריות לכלל בכל מקום, בכל מקצוע, בכל שדה פעולה ובעל מערכה וחזית.

אין לראות בפרישת טלית החלוציות על חזית ארוכה יותר ועל ארץ רבה עימום זהרה של דגניה. מלאכה עצומה, מבחינה חלוצית, אובייקטיבית וסובייקטיבית, נעשית בארץ בכל מקצועות החיים, הפעולה והיצירה, ביבשה, בים ובאויר, בשדה, בסדנה, במטוס, באניה, בבית־הספר, באוטובוס וכו'. אל לנו לשלול את ההערכה הזאת מן הנושאים בסבל ומן העושים במלאכה. נתן להם משלהם ונשתדל לחנך ולהגביר את קו החלוציות.

ועוד על האידיאליזציה של העבר והזלזול בהווה.

בימי מלחמת־העולם הראשונה באו הגדודים העבריים מאנגליה, קנדה, ארצות־הברית וארגנטינה. הם בילו בארץ ובסביבתה בשלהי המלחמה ולאחריה. רק יחידים־בודדים מהם נשארו בה. רובם המכריע נטש אותה. לא אתלה רק בהם את הקולר ולא אידה בהם אבנים. בודאי גם התנאים האויבייקטיביים גרמו לכך, אבל העובדה קיימת: אלפים חזרו על עקבותיהם… באותם הימים הנפלאים, הָרי תקוה וציפיה.

ואשר ליחסים הפנימיים בישוב. אין לשכוח המריבות הקשות במפלגות באותם הימים. נזכור את שנות העשרים – ויכוחי האיבה בין “הפועל הצעיר” לבין “אחדות העבודה”; הפילוג בגדוד העבודה – חלוקת תל־יוסף ועין־חרוד; המחלוקת החריפה והעזה בין גדוד־העבודה וההסתדרות. וגם בימים ההם פנו שמונים אחוז מן העולים אל העיר, רובם המכריע – לתל־אביב, והם הקימו בתי־מלון, מסעדות, קיוסקים. התלוצצנו אז במרירות על “תרבות הגזוז” בערי ישראל; פשטה ספסרות עצומה במגרשים; גברה הירידה מן הארץ. בשנת 1926 עלו כשלושה־עשר אלף עולים וירדו כשבעת אלפים; בשנת 1927 עלו אלפיים וחמש מאות וירדו חמשת אלפים; בשנת 1928 – עליה של 2,170 וירידה של 2,160; משה סמילנסקי, סופר ועסקן בישראל, טוען לזכות העבודה הערבית במושבות העבריות, שבאותם הימים היתה כדקירת פגיון בגב; אבטלה גדולה ובעקבותיה התפוררות הקבוצות והחבורות במושבות. מתוך אלפיים ומאה ב־1926 נשארו ב־1927 אלף בלבד; פילוג גדוד העבודה וירידת חלק ממנו לרוסיה; מגמות קומוניסטיות פה ושם; עליה חמישית ונהירה רבה אל העיר. באותם הימים הטובים, בהם עסקנו כמעט אך ורק בחקלאות, הגענו בה רק ל־15% מכל המפרנסים בישוב העברי. והיום – על פי הסטטיסטיקה – מגיע אחוזם ל־17. אז היו חברי ההסתדרות 17% מתוך הישוב, כיום – 38%; בשנת 1936 היו לנו 31 קיבוצים אשר היוו 1.8% מכלל האוכלוסיה. כיום יש לנו 228 קיבוצים ובהם שמונים אלף נפש, ואחוזם באוכלוסיה גדול משהיה אז.

ראיתי לנכון להזכיר את הדברים האלה, כשאנו עוסקים בהערכת עצמנו ומרבים בביקורת דרכנו, ולהשוות דמותנו ודמות כל הישוב אז והיום: אז ־ כשהכל היה רך וקטן, והעולים – משמנו ומסלתו של הנוער היהודי בארצות אירופה; והיום – בעמדנו בתוך זרמי עליה המונית גדולה, והארצות שתנאיהן שללו לגמרי משבי ציון הכנה נפשית, רוחנית, חברתית ותרבותית.

אין לי תיאבון" לחטט ולגלות עוונות של “הימים ההם” ואני מניתי רק מקצת מן הפגמים ומן הליקויים שלהם, ובכל זאת, בסך־הכל, היו ימים אלה ימים גדולים, כשם שייראו גדולים ימינו אלה בעיני רושמי רשומות בעתיד. וכאשר נמדוד באַמת־צדק לא ניראה כחגבים מול ענקים ולא כנפילים מול מלאכים.

בפני תנועתנו עומדת עכשיו, לאחר תקופה של פרץ ומחץ, המשימה לבסס את כל מה שיש לנו בארץ, לבצר ולשפר את כל הרכוש שנאגר במשק ובכלכלה, ברוח, בחינוך ובתרבות ולהיות נכונים ומוכנים לגדול בכל שנה בממוצע במאה אלף איש. תנועתנו נתבעת להקדיש את עצמה, את אמצעיה ואנשיה לחינוך הדור הגדל בארץ ברוח החזון של עם עובד ושל מוסר סוציאליסטי. יש למצוא דרך לנטוע מחדש בלב הילדים והנוער את ערך הביצוע החלוצי האישי. במקום תלונות ותרעומת וגילוי חטאים, כביכול, מוטב שיימצאו בינינו אנשים שיתמסרו להליכה אל המוני העם, באשר הם וכמו שהם – כמו שעיצבה אותם הגולה הדווּיה. תנועתנו חייבת להוציא מתוכה אנשים שיקשרו את הגוף הגדול וההמוני של מאות האלפים בחבלי ידידות וחברוּת בכל מקום ובכל תאי החיים: במושבים ובקבוצות, במוסדות ובמשרדים, בין עובדי התעשיה ובין עובדי התחבורה, בים, באויר וביבשה, וכן בכל מפעלי השירותים השונים. כאן ניתן לתנועה סוציאליסטית סדן לפעולה בתוך המונים רחבים.

רבים הם אלה בקרב העובדים בארץ, ומהם גם בתוך ההסתדרות, אשר חזונה של ההסתדרות ושל תנועתנו עוד לא הגיע אליהם ולא חדר ללבבותיהם. יש סכנה למעמד העובדים ולהסתדרות בחברוּת אוטומטית בלבד, הדואגת רק לאינטרסים רגעיים ולצרכים חמריים, אף כי אין בשום אופן לזלזל בה כשלעצמה. אך תוך כדי הפעולה הארגונית־מקצועית יש להעלות את המוני החברים החדשים לדרגת נושאי המהפכה הלאומית והחברתית של ישראל. יש להסביר ולעורר בעם העובד “חובת לבבות” של כל אחד, להיות לא רק דואג לעצמו ותובע לעצמו יותר ויותר הנאות, אלא גם דאגה לכלל ונכונות להיתבע לקרבנות מסוימים, בעקבות הזכויות הרבות שהוענקו לפרט יש לפתח בו יותר ויותר את הזיקה לענינים שהם לטובת הכלל.

עלינו ועל ההסתדרות, בהנהגתנו, לתת יותר את דעתנו להכשרת קבוצוֹת ויחידים להיות ממשיכי הדרך החברתית של תנועת הפועלים – להיות בוני מולדת ומקימי משק עובדים בכל מקצועות העבודה והשירות, וכן לחנכם לנשיאה בעול הבעיות החברתיות, הכלכליות, המשקיות והפיננסיות של המדינה.

ישראל יכולה להיבנות בחלקה הגדול כמשק בבעלות העם והציבור בצורות שונות, אם יהיו לנו האנשים שירצוּ לסלול דרך לכינון יחסים חדשים בין העובד לבין הקנין והרכוש, שהם בניגוד ליחסים במשק שבבעלות הפרטית. יש להדריך את האנשים, לכוונם ולחנכם לכך. לא בן־יום ייולד ציבור המקדיש עצמו לחידוש פני החברה ולהמשך דרך מייסדי ההסתדרות ובוני ההתישבות העובדת בעיר ובכפר.

לענין זה אנחנו נתבעים תביעה גדולה. אני יודע שאנחנו טרודים הרבה. כל צרור הענינים והפרובלמות מעסיק אותנו ללא שיור. אנו נוטרים הרבה כרמים, וכרם זה שלנו, הפנימי והאינטימי, לא נטרנו. עסוקים היינו עד לעייפה בהבאת היהודים, בקליטתם בארץ, בכינון המדינה, בהקמת הצבא ובהנחת היסודות לכל המנגנון הממלכתי, במשק הפיננסי ובגיוס אמצעים גדולים למפעל האדירים אשר ביצענו. משום כך לא יכולנו להקדיש ל“כרם” החברתי יותר מאשר הקדשנו לו. הוא לא זכה לאותה יזמה ותשומת־לב כפי שתיארנו לעצמנוּ בראשית הימים. לכאן גם מצטרף דבר הפילוג בתנועת העבודה ופיצול הכוחות המעטים שיסכּנו למלאכה. נושא החזון החברתי בעליה המונית זאת של מיליונים אינו יכול לגדול מאליו; אותו צריך לגדל. יש להתחיל בעבודה חינוכית. ביתנו זה, של המפלגה, הוא אחד המכשירים לכך. אינני יודע אם הוא מספיק, אך עת לעשות, ויש לחפש אפשרויות – אנשים ואמצעים לפעולה. ידעתי גם שהאמצעים הכספיים הם דלים מאד. יתכן שההסתדרות היתה מיטיבה לעשות – והדבר תלוי באיחוד יתר בין המפלגות בהסתדרות – לוּ היתה מקדישה יותר אמצעים לטיפוח אינטנסיבי של נושאי חזון ובעלי רצון להגשמתו. שכּן להגשמת החזון דרושה חלוציות אישית של יחידים ושל מאות ואלפים שידבקו בקדחת ההליכה אל העם, אל הנוער, אל בתי־הספר, כדי לגדל קאדרים שישאו נפשם לחברה חדשה המבוססת על יחסי חברה וקנין אחרים, על שיתוף ועזרה הדדית רבי־ממדים.

המפלגה צריכה לתת את דעתה לבעיות החינוך בישראל, החל מבית הספר העממי, שהיא בית־היוצר לדור החדש, וממנו יצמח העם החדש. ייתכן שהדאגה הגדולה צריכה להיות נתונה קודם כל להכשרת מורים. נחוצים לנו מוֹרים בני תורה ודעת, בעלי כשרונות פדגוגיים וסגולות חלוציות, שיהיו בעלי־ברית לתנועת העבודה, כאשר היו בשחר תנועתנו.

כפי שאתם רואים אין לי טענות לגבי דרכה ופעלה של מפא"י בשנות המדינה. אבל יש לי חששות ודאגות לגבי העתיד: כיצד נמשיך בהגשמת חזוננו החברתי, וכיצד נבצע תכנית כלכלית, חברתית ותרבותית שתבצר את עצמאותנו ותאפשר קליטת העליה? ואין להגשים דבר לא בכלכלה, לא בחינוך, לא בתרבות ולא בהכונה אידיאולוגית אם לא יהיו לנו רבבות חברים חדורי הכרה, מוכשרים ונכונים לשאת את דבר המפלגה בעם ולהגשים חזונה.

בכדי להמשיך בדרכה ההיסטורית של מפא"י בכל שלבי תפקידיה, מן המעשה הפשוט, לכאורה, של עזרה לקליטת העולה בעבודה ובחברה ועד להגשמת חזוננו החברתי הגדול, דרושים לנו מגשימים וקודם כל מחנכים מגשימים. אין סיכוי שיבואו כאלה מן הגולה בדור הזה. על המורה בישראל רובצת אחריות גדולה לעיצובו דמותו הרוחנית והסוציאליסטית של הדור הבא. מורים, חברי המפלגה ומפלגות הפועלים האחרות – מהם יידרש הדבר. הם חייבים להכשיר את הלבבות למילוי השליחות, ויפה שעה אחת קודם. אילו יכולנו להקים עכשיו איחוד אמת של מפלגות הפועלים, היינו יכולים למנוע כפילות והכשלה הדדית ולהגיע לחלוקה יעילה יותר של הכוחות המעטים, ולגדל דור שימשיך לטפח את מורשתנו הרוחנית.

ועד שיקום האיחוד, עלינו המלאכה לעשותה.

---

אל משימות המחר

מאת

לוי אשכול

בועידת מפא"י, 15 באוקטובר 1963

הזדהות בן אינטרס הכלל והפרט בישוב

יסודות דמותנו החברתית הונחו בתקופה שלפני העצמאות. הישוב היה אז קטן, אמצעיו השלטוניים והחמריים היו מועטים, אבל רמת תודעתו היתה גבוהה. חָיינו אז בתחושת המצור וההכרח לגייס מרצון את כל כוחותינו, כדי להשיג את מטרותינו הלאומיות והחברתיות שהזדהו עם המטרות האישיות.

ידענו כי עלינו לחפש ולגלות את הדרך לפתרון בעיות הכלל, להפעיל יזמה חברתית וליצור כלים חדשים לעשיה. ראינו עצמנו שליח הכלל ועושי ציווּייו.

נכסים והישגים

חשנו כי חידוש קוממיותו של עם עברי בארץ תובע מהפכה חברתית עמוקה, מהפכה שתשנה לא רק את פיזורו הגיאוגרפי של עמנו, אלא גם את מבנהו הכלכלי, את צורות התארגנותו ואת יחסו לטבע ולעבודה.

במאבק על כיבוש העבודה וההגנה הקימונו את מפעליה של תנועת העבודה בארץ – את ההתישבות החקלאית העובדת, הקבוצה והמושב, את ההסתדרות וחברת העובדים, את המשק ההסתדרותי והקואופרטיבי, את רשת מוסדות הגֶמֶל, את שיכון העובדים, את מערכת חינוך העובדים, את הנוער העובד ותנועת “החלוץ”. הטינו שכם נאמנה לתחיית הלשון, ליצירת הספרות והעיתונות הפועלית.

השינויים ביחס למשימות עם הקמת המדינה

הקמת המדינה יחד עם העליה ההמונית הגדולה שינו את המצב. העם בהמוניו החל מגיע. הוא שונה ואחר מאשר הסכנו בשנים שלפני המדינה.

העולים החדשים – מיד עם בואם לארץ היו כהמומים. הם באו ברובם עקורי שורש, ממחנות, מגיטאות, שרידי שואה ועשוקי גלות, עמוסי סבל דיכוי דורות. לפתע הוטלו לארץ חדשה – מול רקע זר וגבוה, בין אנשים שאינם שומעים את שפתם ואינם מבינים להם. נקראים לשנות אורח חייהם, מקצועם ומשלח־ידם. נשלחים למשימות חלוציות בלי שידעו אפילו את המשמעות האובייקטיבית הכבירה של מעשיהם. נתבעים תביעות חדשות בשם אמונות ואידיאות חדשות, שלא היו מושרשות בהם ולא נבעו מתנאי חייהם.

ודאי, היו רבים שנשאו ונושאים במעמסה באמונה וביודעים, עד היום הזה, רבים וטובים. בלעדיהם, בלי הלוז שבשדרה, לא היינו מגיעים עד הלום. אבל מספרם של אלה היה מועט מכדי שאפשר יהיה להקיף את כל העם הרב החדש וכדי להקפיד שהמשימות תתבצענה במלואן, ביעילות ובנאמנות לאידיאלים החברתיים שלנו. הצלחנו לפתור את הבעיות הכלכליות הדוחקות, לבנות מסגרות חברתיות – אבל כוחנו לא הספיק כדי להעלות את המסגרות החדשות לרמתן הנכספת ולמלאן תוכן שיהלום בכל את חזוננו החברתי.

חדלנו בהדרגה להיות ישוב קטן ודל, מסור לחסד שליטים זרים. אנשים החלו לדמוֹת בנפשם, כי באשר יש מדינה, יש עליה חפשית, יש בטחון ויש דואג לכל אלה – כאילו נפתרו כל הבעיות הכבדות של קיומנו העצמאי, הכלכלי, המדיני והבטחוני. המתח החלוצי החל להתרופף קמעה קמעה. רנה ללא מלים החלה נשמעת במחנה: איש לאהלו ולמעשהו הפרטי ישראל. לאחר שנים של מאורעות ושל מלחמת עולם, של מאבק ושל מלחמת העצמאות, כאילו מותר היה לפרט לנוח, לעשות לביתו ולפרוק עוּלה של שליחות.

לא אנסה לעמוד כאן על הישגי המדינה בעליה ובקליטה, ביישוב הארץ ובפיתוחה, בהקמת ישובים חקלאיים, בחשיפת מים וניצולם, בהכשרת קרקע וייעורה, בפיתוח התעשיה והמלאכה, ביצירת מקורות תעסוקה, בהרחבת רשת החינוך והעמקתה, בהספקת שירותים סוציאליים וסעד, ואחרון אחרון חשוב – בהקמת צבא־הגנה־לישראל. דברים אלה חרותים וחרושים על מפת הארץ באותות בל־יימחו. הם ההיסטוריה האישית של רבים מבני דורנו.

גדולות נעשו, ובסיכום הגענו אמנם להסתדרות עובדים המונה 900 אלף חבר. הגענו לכך שחלקו של משק העובדים השיתופי והציבורי בכלכלה ובמשק הלאומי – מבחינת ערך הייצור בחקלאות, בתעשיה, בתחבורה וביתר מקצועות הייצור והשירותים – מגיע ל־47%, לעומת המשק הפרטי שמגיע ל־40%, והיתר – 13% – הם ייצורם של עובדים ויצרנים בודדים עצמאיים. כלל העובדים מתחלקים כדלקמן: 45% עובדי המשק השיתופי והציבורי, 40% עובדי המשק הפרטי, 15% עובדים עצמאיים, שאינם מעסיקים עובדים.

יצוין, כי משקל המשק הציבורי והשיתופי בישראל הוא הגבוה ביותר בן המדינות השונות, להוציא, כמובן, המדינות הקומוניסטיות. במדינה כמו בריטניה, למשל, לאחר ההלאמה שביצעה מממשלת הלייבור, מגיע משקלו של המשק הציבור לכדי 23% מן המשק הלאומי. אחוז דומה קיים בשבדיה, המנוהלת זה עשרות שנים על־ידי ממשלה סוציאל־דמוקרטית; בנורבגיה, שגם בה ממשלה פועלית ותיקה, אין האחוז עולה על 22.

אך לא נעלים עין מחסרונות, ליקויים ופגמים בחברה הנבנית. לא הספיק הזמן ולא הוכשרו האנשים לעורר ולחזק כוחות רוחניים. לא השכלנו לעצב בשלמות את דמות חברתנו ולהקנות לה, לכולה, ערכי העבודה, ערכי העצמאות בעבודה ובמשק, ואת ערכי הצדק החברתי, עליו אנו מתאמצים לבסס את ישובנו בארץ. עשינו משק ונכסים, בנינו בתים, נטענו עצים, הפעלנוּ אניות ורכבות והפקדנום בידי העובד ובידי הציבור, אך לא ניתן לפתח, לחזק ולבצר את הפאתוֹס התנועתי, את הגישה האידיאליסטית למאבק על חברה חדשה. לא ניתן לנו לרענן ולהגביר את הפאתוס הלאומי הסוציאלי.

ידענו המגרעות והפגמים, אך נדמה שלא היתה דרך אחרת.

קיוינו ליום בו ירוח לנו מעוֹמס העבודה, ואז, ניגש למלא הפגימות ולשפר הטעון שיפור. הדאגה לשמירה על ההישגים ועל היסודות החברתיים ולהעמקת התודעה בחשיבותם – עומדת איפוא על סדר יומנו מהיום ולמחר.

הגיע הזמן לחשבון נפש

בבואנו בכנס זה לברר לעצמנו בעיות אלו, מן הראוי לחזור ולקבוע:

נושאי חזוֹן גאולה לאומית וסוציאלית הננו, במאמץ להגשימן בחיינו היום־יומיים. נאבקנו להקמת מדינת ישראל כדי לפתור את בעיית היהודים, בעיות מצוקתם ופיזורם בגלויות. נלחמנו לקוממיות, כדי לאפשר חיי עבודה ויצירה, מלאים וחפשים, כדי לפתח את כשרונותיו ויכלתו של האדם, כשהוא נהנה ונעזר בהישגי המדע והתרבות המודרניים. זו המשמעות האנושית המונחת ביסודו של הסוציאליזם, שאנו מתאמצים להגשים בארצנו.

אנסה לייחד את הדיבור על יסודות אחדים הכוללים את עיקרי משימתנו בדור זה בדרך להגשמה:

פיתוח הארץ, הגדלת קליטתה וחיזוק בטחונה;

ביצור החברה העובדת;

השרשת העם בקרקע ובחקלאות;

חינוך הדור הבא;

הפרחת תרבות ישראל, רוחה ותורתה.

עליה ופיתוח הארץ

הקמת מדינת ישראל ומפעל קיבוץ הגלויות פתרו בעיות קיומם כיהודים של אלה שהתפרצו ועלו לארץ. קיימות עוד קהילות יהודיות בכמה ארצות הנדחקות לעלות, ועלינו החובה והזכות להושיט להן יד ולעזור להן לעלות, להיקלט ולהשתרש במולדת. וכן יהיה עלינו לעשות הרבה בפעולה עקשנית, מתמדת וממושכת כדי לזכות בעליה מן הגלות המנותקת במזרח ומגולת השפע בארצות המערב. מותר, אולי לקוות שעם ההפשרה ביחסים הבינלאומיים, בין מזרח ומערב, נגיע ליתר הבנה עם אותן מדינות שעד כה מנעו מיהודיהן את אפשרות הקשר החי עם הארץ ועלייתם אליה.

העלאתם של היהודים לארץ והכנת קליטתם בחברה ובמשק – הן המשימות הציוניות הדחופות ביותר המוטלות עלינו. הנחתנו היא כי תוך ארבע־חמש השנים הקרובות נגיע לחיסולן של גלויות אלו הרוצות ויכולות כיום לעלות לארץ. אז תגיע אוכלוסיית הארץ לשלושה מיליונים, ותוך העשור הבא, 1970–1980, נגיע על־ידי ריבוי טבעי ועליה לאוכלוסיה בת ארבעה מיליונים.

לשם כך עלינו להכין ולהכשיר קרקע להתישבות חדשה, להאיץ קצב פיתוח מקורות המים ומציאת דרכים ליצירת מקורות־מים חדשים. נשקוד על חשיפת אוצרות הטבע ועל פיתוח כולל של הארץ ועל המשך הפעולה בקיבוץ גלויות ובעליית הנוער.

עלינו להמשיך להכשיר את התנאים, בגיוס האמצעים להשקעות גדולות בתעשיות ובשירותים חיוניים, ליצירת מקומות־עבודה חדשים ולהגדלת הייצור. עלינו לחזק משקנו כדי שיעמוד בדרישות צרכי הבטחון והעליה וכדי שיתקדם לקראת שחרורנו מתלות בעזרת חוץ.

מטרות אלו זכותן קודמת לכל. הן מחייבות אותנו לאגירת כל פרודה של כוח מכל מקור אפשרי. עלינו לעודד, על־ידי יצירת תנאים מתאימים, ולעשות הכל כדי להביא לארץ יהודים מכל מקום, על הידע וההון שברשותם, לשם הרחבת מנגנון הייצור ולחיזוק כלכלת המדינה.

בדור זה, בו אנו זקוקים לכל יזמה ויכולת, יהיה משקנו רב־פנים. מבחינת בעלות על אמצעי הייצור, ישמשו בו זה בצד זה משק ציבורי ופרטי, משק עצמי של עובדים, קיבוצי ומושבי, משק ממלכתי, הסתדרותי וקואופרטיבי, משק שבעליו עובדיו, וכזה שהבעלות עליו מנותקת מהניהול המעשי.

יחסנו לכל מפעל, ומידת עידודנו אותו, ייקבעו במבחני החלוציות, הגדלת הייצור, היעילות וההתחרות, במבחני הביצור הכלכלי והתרבותי, תוך כדי מתן זכות בכורה והעדפה בתנאים שוים למפעלו העצמי של העובד בכל צורת ארגונו.

ביצור החברה העובדת

אבל בהקמת המשק וביצורו בלבד – לא סגי. הימים הבאים מחייבים אותנו לשים מחדש את הדגש על פעולתנו החברתית. תוך כדי גידולם של המשק והכלכלה אנו נתבעים לדאוג לעיצוב דמותה של חברתנו, להבטחת משטר חברתי צודק, ליצירת חברה עובדת בישראל, המונעת ניצול האדם על־ידי זולתו או ניצול העם על־ידי מעטים.

אנו סבורים,שלכך ניתן להגיע בחברה שמשטרה דמוקרטי והיא מושתת על היסודות המוסריים של הסוציאליזם; חברה בה אחראי הכלל לזכות עבודתם של האזרחים ולהבטחת שויון באפשרויות ובהזדמנויות בין אזרחיה; חברה הבונה בהתמדה תאים חדשים של משק עובדים עצמי בכל ענפי הכלכלה; חברה התובעת מהפרט השתלבות במאמץ של הכלל ושומרת על איזון הולם בין תביעות הכלל ובין הצורך לטפח את יזמת הפרט ואת הרגשת חירותו; חברה המקיימת בעלות ציבורית או שיתופית על נכסי־הייצור המרכזיים ומעמידה לעצמה מטרה סופית של אחריות ובעלות הכלל על מערכת הייצור.

מטרות חברתיות אלו לא תושגנה בעזרת סיסמה או נוסחה פשטנית. נסיון חמישים השנים האחרונות מלמדנו, ששום אידיאולוגיה רשמית בחזית זאת לא עמדה במבחן המציאות המורכבת של ימינו. הליברליזם של Laissez faire פשט את הרגל ופינה מקומו להתערבות של המדינה בחיי הכלכלה והחברה, גם באותן מדינות בהן לא הסתלקו ממנה להלכה. התפיסה המרכסיסטית, אשר ראתה את משבר הקפיטליזם כבלתי־נמנע וסברה שדי בהלאמת אמצעי־הייצור כדי להבטיח בדורנו צדק חברתי, שויון וחופש – לא הצדיקה את עצמה. תיאוריות חברתיות אחרות מצאו מקומן בבית־עלמין ההיסטורי, לאחר שנבחנו באורה החודר של המציאות ונמצאו חסרות. אם ניתן ללמוד משהו מתולדות דורנו העקובות מדם, הרי זה שאין שום תרופת־פלא יחידה שבה בלבד די כדי להבטיח היוָצרות חברה צודקת. על כך יש להיאבק מאבק דמוקרטי מתמיד וממושך, מאבק ארגוני ומחשבתי־אידיאי. וקודם כל וראשית לכל נדרש מאמץ מתמיד של האדם הרוצה בשינוי פני המשטר הקיים בעולם וחידוּש תכנו וצורתו.

בימינו ניתן לנו לעמול כדי להשיג את המטרה החברתית ולהיאבק עליה בשתים:

1. מדינה דמוקרטית, אשר ידה של תנועת העובדים רב בה, על מוסדותיה, חוקיה ורשויותיה;

2. האדם, רצונו ויכלתו להיאבק על הגשמת חזונו.

לא אפרט כאן את כל קוי־היסוד לפעולת הממשלה אשר רובם ככולם שימשו יסוד לעבודת הממשלה בהרכב כל מפלגות הפועלים או רובן. אדגיש רק אחדים הנראים לי, בהקשר לענין, חשובים:

הממשלה תקיים בעלות מלאה או מכרעת, של המדינה והציבור, על סקטורים חיוּניים של הכלכלה – הקרקע, המים, החשמל, הדואר, הטלפונים, הנמלים, הצי המסחרי, התעופה האזרחית והרכבת. חובתנו לדאוג ששירותים אלה יסופקו בזול, תוך הבטחת הרנטביליות של המפעלים ויעילותם הכלכלית;

מדיניות ההשקעות, האשראי והמסים, תכוּון לעידוד הפיתוח והייצור ברחבי הארץ, תוך מתן עדיפות ובכורה לפעולה כלכלית חלוצית באזורי הפיתוח והספר;

מדיניות השכר, ההכנסות והסובסידיות תפעל להבטיח רמת־חיים הוגנת לעובדים תוך שמירה על היציבות הכלכלית ועל יכולת התחרות בשוקי חוץ;

נמנע גידול בהכנסות וברווחים של יצרנים ושל קבוצות עובדים שאין לו הצדקה כלכלית וחברתית; ניאַבק נגד האידיאולוגיה של הפער והיחסנות; נילחם למניעת התעשרות קלה ומופרזת;

מדיניוּת הקרקעות תשמור על הקרקע כעל נכס האומה. נבטיח ככל האשפר שיכּוּן מתאים וזול להמונים ומבני־ציבור הולמים ונמנע השתוללות ספסרות והתעשרות פרטים על חשבון הכלל;

מדיניות המחירים תשקוד למנוע התיקרות וניצול הצרכן תוך שמירה על תמורה הולמת לצרכן;

מדיניות הממשלה תהיה לעודד ולסייע בתנאים מתאימים להקמת משק עצמי של עובדים בצורות־ ארגון שונות בכפר ובעיר, בחקלאות ובתעשיה, בתחבורה ובבנין, בחינוך ובתרבות;

הממשלה תקיים רשת ענפה של מוסדות ומפעלים לחינוך ולהשכלה, תורה ומדע, ספרות ואמנות, מחקר וניסוי וכן מוסדות גמל וסעד, והיא תשקוד ללא־ליאות על בטחון המדינה, שלומה ושלמוּתה.

חשיבותם של סעיפי מדיניות כזאת אמנם גדולה, אך בנכונות הממשלה לקיים סעיפי מדיניות – לא די. הגורם החשוב ביותר להקמת חברה חדשה, הוא האדם נושא החזון. לא הבעלות הנוֹמינלית על אמצעי הייצור, וגם לא מדיניותה המתקדמת של הממשלה, תקבענה את דמות חברתנו לעתיד. האם מישראל יעצבנה.

במידה והיו עד כה ליקויים בהגשמת חזוננו, אם לא התקדמנו די הצורך לקראת חברה עובדת – לא נבע הדבר מחוסר רצון מצד הממשלה, אלא משום שלא מצאנו בינינו די אנשים שהיו נכונים ויכולים לשאת בעול בנין חברת העתיד. לא היו לנו די מנהלים חלוציים, די עובדים מסורים, די מורים “משוגעים לדבר”, די עובדי־ציבור נלהבים שיראו בעבודתם חזון ושליחות וישקיעו עצמם בעבודתם, יתלהבו וילהיבו, ימשכו אחריהם את הציבור וידביקוהו באמונתם.

כל חברה יכולה לבצע רק את מה שאזרחיה מוכנים לתת לה. ייתכן וזו הטרגדיה הגדולה ביותר של האנושות, שההוֹוה מוכן לשלם הרבה על שגיאות העבר, אבל אינו מוכן לתת אפילו חלק מזה כמקדמה לעתיד. המידה, בה נהיה מוכנים למסור ולתרום, מרצון, לבנין עתידנו – היא שתקבע את פניו.

גיבוש הנושא החברתי

תפקידה המרכזי של המפלגה בעשור זה הוא, לכן, העלאת הפוטנציאל האידיאי של ציבור העובדים בארץ ומיצויו לשם בניית חברה חדשה.

המכשיר העיקרי למשימה זו הוא ההסתדרות. מפלגתנו, כמפלגת הרוב, היא החייבת לשאת במשא הזה יחד עם כל אלה המוכנים לתת כתף לכך.

מאז הקמתה של ההסתדרות היה לה תפקיד מרכזי ומכריע בבנין הסוציאליזם בארץ. מעולם לא הסתפקנו בכך שההסתדרות תשמש איגוד מקצועי. מיומה הראשון היא נשאה בעול בנין חברת עובדים בישראל. עכשיו עליה לפתוח פרק חדש במתן חינוך לקראת יצירת משק סוציאליסטי להמוני חבריה ולפיתוח מוגבר של מפעליה הקונסטרוקטיביים. ההסתדרות חייבת להיערך להסתערות מחודשת, להקמת מפעלי־עובדים חדשים ברחבי הארץ ולטיפוח הרגשת הצורך, החשיבות והאהבה בבעלות העובדים על משקם העצמי ואחריותם לו. עליה לשקוד על החדרת תחושת השירות לכלל בקואופרציה השירותית, לטיפוח האחריות ההדדית של כלל העובדים ולמאבק על מקומם המלא וחלקם במדינה, במשק ובייצורו.

משק וכלכלה בידי העובדים עצמם – אלה הם היסוד והבסיס לעם עובד, לחברת־עובדים סוציאליסטית, על רוחה, חינוכה, תרבותה ויחסי־האדם ההדדיים.

כפי שאמרתי, אנו נגיע לאוכלוסיה של קרוב לארבע מיליון נפש בשנת 1980. באותו זמן יגיע מספר המועסקים ל־1,400,000 עובד – לעומת כ־800,000 עתה.

אם חפצים אנו לקיים לפחות את השיעור הנוכחי של בוני משק־עובדים עצמי, שיתופי וציבורי – יהיה עלינו להגדיל את מספר העובדים בו ל־630,000, לעומת 360,000 כיום. במילים אחרות: עד לשנת 1980 יהיה עלינו ליצור 270,000 מקומות־תעסוקה נוספים במשק השיתופי והציבורי.

והנה משתרעת לפנינו הארץ בכל ממדיה, לארכה, לרחבה, לעמקה ולגבהה, ביבשה, בים ובאויר. זה הוא הסדן לפעולתנו.

נפנה נא קודם להתישבות חקלאית חדשה. זו בבת־העין של כל מפעל התחיה שלנו. נראה כי מוּתר לקבוע שאמצעי־הייצור היסודיים של החקלאות – ובעיקר המים – לא יהוו בעתיד הלא כל־כך רחוק מכשול מגביל בדרכה של החקלאות במסגרת פיתוחה הכלכלי של ארצנו.

לפני ארבעים שנה, לערך, בשעה שהוחלט¹ בדגניה להשקות את השדה הגדול הראשון, הועמדנו בנקודת־מפנה מכרעת בתולדות חקלאותנו המודרנית. היום אנו עומדים שוב בנקודת־מפנה גורלית דומה. התקדמות החקר בעולם ואצלנו מוכיחה כי אנו מתקרבים לסף הפקת מים במחיר סביר.

לדעת מומחים אפשר יהיה להעמיד לרשותנו תוך 10–15 שנים למעלה משני מיליארד ממ"ע מים, כולל כמות נכבדה של מים מן הים. יהיו לנו מים כדי ליישב אזורי־ארץ נוספים. מתכוון אני לאיזור הנגב הצפוני־מערבי, שמרכזו ישמש הבשור, לגליל, לערבה ולחוּלה. בכל אזורי־ההתיישבות החדשים הללו אפשר יהיה להשריש בקרקע למעלה מעשרים אלף משפחות המתפרנסות במישרין מעבודת האדמה. בידענו כי כל משפחה כזו מפרנסת וזקוקה לעוד משפחה אחת של בעלי־מקצוע, משרתי ציבור ועובדי הקהילות החקלאיות הרי ירחב גבולה של אוכלוסייתנו הכפרית בלמעלה מ־40,000 בתי אב. אנו מתחילים ביישוב הגליל, וגם יישוב הבשור לא יאחר לבוא. התנועה צריכה להטיל על עצמה את האחריות לגדל, לחנך ולהכשיר עשרות אלפי חברים וחברות שיהיו הנושא המרכזי של מפעל התישבותי זה.

כאן עשוי להיוָצר מוקד חדש, נוסף על המוקדים אשר בגליל, בעמק הירדן, יזרעאל, חרוד ואחרים בהר ובגיא.

החקלאות הנה רק ענף אחד בין מרכיבי המשק והכלכלה, והחקלאות העובדת העצמית תופסת מקום נכבד בה, אך כלכלתנו לא על החקלאות בלבד קיימת.

התעשיה, הבנין, התחבורה והשירותים ימלאו ויתפסו מקום בולט ומכריע בייצור, בהספקת תעסוקה וביצירת מקומות קליטה ופרנסה לאוכלוסיה הגדלה. אם גם נניח, שהחקלאות תקלוט ותספוג 60–70 אלף עובדים במשק העצמי ובשרותיו הרי נשארים לנו למעלה מ־200 אלף עובדים ויוצרים שהתעשיה ויתר מקצועות הייצור והשירות הם הסדן לפעולתם העצמית. אם אנו חותרים לשמור לפחות על אותו האחוז של משק עובדים עצמי שאיננו בנוי על ניצול, עלינו להפנות מחשבה, מרץ, תכנון והתלהבות חלוצית כיבושית כדי להגיע למטרה זו.

חלקו של המשק העצמי בתעשיה הציבורית והשיתופית אינו עובר את ה־25%. חסרים לנו הידע והיוזמה לכך. כל הלהט הכיבושי, הכלכלי הושקע, ובצדק, בחקלאות. הלהט לכך יידרש גם לעתיד. אם עכשיו אנו מצוּוים להפנות פנינו ביתר שאת גם לתעשיה. העם העובד, בחלקו הגדול, יתפרנס מן התעשיה. הדור הגדל ייקלט לתוכו ברבבותיו ובמאות אלפיו. מהנדסים וכימאים, מנהלים ובעלי־מקצוע אחרים לרוב ייספגו בשדה־פעולה זה.

אין שוּם הסבר הגיוני ואין שום טעם ונימוק להעדר קבוצות־עובדים קואופרטיביות וקומונאיות רציניות, קבועות ומוצקות אשר ירימו משא משק עצמי תעשיית דוגמת המשק הקבוצתי אשר בחקלאות.

אם נעמיק לחשוב, אפשר שנגיע למסקנה שקל יותר לקיים משק תעשיית על יסוד קבוצתי, דוגמת דגניה, עין־חרוד, מרחביה, גניגר ואחרים, מאשר משק חקלאי מורכב וענֵף.

גם בראשיתה של הקבוצה היתה רק האידיאה הערטילאית, הרצון המעורפל אשר חיפש לו תיקון והגשמה. בראשית, טרם היו קבוצות וטרם היה ידע חברתי, וגם ידע מקצועי לא היה. והנה זכה הרעיון ומצא מגשימיו – נמצאה תנועתנו שעמדה, ועומדת לימינו עד היום הזה.

אין זה בשום אופן למעלה מהשגתם ויכלתם של הבחור והבחורה בישראל להתלכד לפיתוח התעשיה בארץ. הדור הצעיר זקוק לעבודה, ליצירה – לפרנסה. הוא זקוק להתבטאות עצמית בשדה ההגשמה. האם נגזר עליו דוקא להיות שכיר־יום? האם נגזר עליו רק להשכיר עצמו, את יכלתו, כשרונו ואת הידע שירכוש, לאחרים? האם גזירה היא שתקצר ידו של בוגר בית־ספר מקצועי־חרשתי או ידו של מהנדס בוגר הטכניון או של פועל בעל הכשרה, שב ידעם המקצועי, להתאגד יחד לאגודה של עשרות או מאות חברים להקמת מפעלים ולנהלם? המדינה תהיה מוכנה לאפשר למוכשרים שבהם ללמוד ולהתמחות. היא גם היום משקיעה אמצעים רבים בהלואות ובהשקעות־יסוד לכל מי שמוכן לקבל על עצמו הקמת מפעלי תעשיה ברחבי הארץ.

האומה מעונינת בפיתוח מפעלי־תעשיה עצמאיים, בהם קיים יסוד של שויון מלא או חלקי ברמת השכר והרוחים של כל השותפים לייצור, לניהול ולסיכון.

אין אני יודע, אם תמיד, בכל זמן ובכל תנאי, תוכל התעשיה, שצריכה לעמוד בהתחרות קשה בשוקי העולם, להבטיח דיבידנדים גדולים ומשכורות גבוהות, עליהם, לצערנו, מרגילים ומתרגלים התעשיינים הפרטיים. יש והמפעלים אינם יכולים לשאת את הבעלים הרבים ואת הוצאותיהם המופרזות. יש גם והפועלים אינם מסוגלים ואינם רוצים לשאת באחריות והם תובעים תביעות מופרזות מן המשק ומן המפעל שאינו יכול לעמוד בהן. הוא נכשל או ייכּשל.

תינתן התעשיה לשותפות המהנדס והפועל ויתנו הם צואר בעול התעשיה. האומה מצפה להם ומהם, כשם שציפתה לקבוצה ולמושב שיקימו את החקלאות העברית העובדת ואת הכפר העברי.

המהנדס, הטכנאי והפועל החרשתי חייבים זאת לעצמם ולעמם.

בנין ותחבורה

אין חלקנו מבוטל כלל בקבלנות הבנין ובמלאכת השיכון.

חברת “סולל־בונה” סללה דרך־מלך לפועל בכיבוש מעמדו העצמאי בענף זה. עליו לגדול ולהתרחב ולהעמיק בפיתוח תעשיות לואי לבנין. הדבר ייעשה במוסד מרכזי אחד ובזרוע מבצעת אחת, בדרכים מתאימות אחרות. ככה או אחרת – מספר העובדים בקבלנות העצמית יגדל.

נוסף לתפקידיה הישנים של הקבלנות העצמית והנהלה עצמית, מוטלת החובה על ענף זה לספק מרוחיו אמצעים לפיתוח מפעלי תעשיה בחברת העובדים. תהי נא גאוָתם של עובדי סולל־בונה, שתוך כדי עבודתם בתנאים מקובלים בשוק המקצועי הם יבנו ויחזקו, ברווחי הקבוצות ההסתדרותיות, את הבסיס הכלכלי של חזון חברת העובדים.

והוא הדבר במשק התחבורה. התחבורה ביבשה, בים ובאויר – שיתופית או ציבורית־ממלכתית היא. עליה להתרחב ולהרבות עובדיה. היא עשויה לקלוט הרבה אלפים אם לא רבבות. כאן ניתן בידי העובד מנוף עצום בכלכלת הארץ ובבנין החברה. ויש בתחבורה חלקים המתנהלים לתפארת ובשיא המשקיות והמקצועיות.

השאלה היא: הנעמוד בכך וכיצד? התישמר הצורה הקואופרטיבית בתכנה המוּסרי? הישכילו עובדי המפעלים הממלכתיים לקיים את השירותים על רמה נאה, כשהם נושאים את עצמם ואינם נופלים למעמסה בלתי צודקת על שכם משלם־המס העממי?

אנו מצוּוים איפוא להכשיר ולכוון אלפי בחורים להקמת תעשיה שיתופית עובדת וכן מפעלי בנין, תחבורה וכדומה. עלינו לקרוא לרבים להיחלץ ללימוד מקצועות תעשיה וללימוד הנהלה והנהגה.

על המפלגה ועל ההסתדרות לשקוד על הקמת תאים חברתיים שיהיו נושאי משק־הפועלים המתרחב. בהסתדרות כולה, ובפרט בתנועות הקיבוציות והמושביות, טמון כוח ארגוני ורעיוני רב שטרם מצא ביטויו.

ארשה לעצמי להעלות הצעה שתיראה אולי תחילה מוזרה, אבל מאמין אני שאחריתה טומנת בחוּבה חיוב. בעוד אנו מתלבטים בבעיית העבודה העצמית בישובינו, תוך רצון וצורך לגיווּן המשקים במפעלי מלאכה ותעשיה, שמא נעשה נסיון להפריש בכל ישוב קבוצתי שטח קטן, כאיזור לפיתוח תעשייתי. באיזור זה תקום קבוצה חדשה שתקים מפעל או מפעלים תעשייתיים בהדרכה חברתית של משק־האם, שיאמץ את המשק הצעיר. נקים עשרות גופים חברתיים כאלה, שישמשו נושאים למפעלים כלכליים חדשים, במרחבי הארץ – בעמקים, בגליל ובנגב, בתוך מרחב המחיה וההשפעה של ההתישבות העובדת. גופים אלה ימזגו ייצור יעיל ומודרני עם חיים חברתיים מתוקנים, תוך שאיפה לבניית חברה חדשה. כאן יתחנכו ויודרכו אנשים בעבודה ובארחות־חיים סוציאליסטיים. בזאת יינתן סדן חדש לנוסף לפטיש הקבוצתי. קבוצה וקיבוץ, לא רק בחקלאות, כי אם גם בתעשיה עצמית.

מעשה זה – לא בשמים הוא ולא ייבּצר מאתנו. אם נשלב אותו במסגרת פעולותינו ההתישבותיות בכל הישובים הקיימים ובתכניותינו ליישוב הגליל המרכזי, הבשור והנגב, נוכל להניח נדבכים חדשים בבנין חברה חדשה – מרכזים שיקרינו מאורם על כל הארץ וישמשו מוקדי משיכה לנוער שלנו ולצעירים מתפוצות.

חינוך דור העתיד

למען כל אלה חייבים אנו לתת דעתנו ולבנוּ לחינוך הדור, צעירים כמבוגרים.

באמרי חינוך אין הכוָנה רק לחינוך במשמעות המצומצמת של המלה – במשמעות הקניית ידע לילדים ולנערים, למען יוכלו למלא את תפקידם בציבור, אלא למשמעות רחבה יותר של המלה –להעלאת רמתם המוסרית, התרבותית והחברתית של החניכים.

אנו נתבעים לבדוק מחדש את דרכי החינוך בבתי־הספר, וביחוד נבדוק ונחפש דרכים להקמת בתי־ספר תיכוניים ומקצועיים, בהגמוניה רוחנית של תנועת העבודה, דרכם תעבור העתודה המקצועית, המדריכה ומנהיגה את העם וכלכלתו. נתבונן־נא לראות – מי מדריך, מי מחנך? מה האידיאל? איזהו החזון? מה הוא הפאתוס הלאומי החברתי השורר והנוצר בבתי־ספר אלה ומה מזה הם מנחילים לדור העתיד? הוא הדין גם לגבי בתי־האולפנא הגבוהים.

כיצד זה קורה שכמעט ואין באים אלינו מילואים מתוך בתי־הספר המקצועיים ומוסדות־השכלה גבוהים ומכובדים הקיימים, להמשך פעולה חלוצית כיבושית בענפי־הפעולה השונים של חיינו המתחדשים?

למה לא יקומו בוגרי בתי־ספר מקצועיים, חרשתיים וגומרי טכניון ואוניברסיטה ויקבלו על עצמם לארגן בין הפועלים ובין הנוער גופים שיתופיים להקמת מפעלי־תעשיה עצמיים ברחבי הארץ? מדוע האטרופיה הכיבושית הקולוניזטורית הזאת בחוגי הסטודנטים למקצועותיהם? מנין השאיפה הריקנית הפליסטרית הזעיר־בורגנית רק להשכיר את הידע ואת המקצוע למי שישלם שכר יותר טוב, מבלי לרצות לתת הצואר בעול של יצירה כיבושית עצמית?

המאמץ לחינוך הדור, ללא הבדל מוצא ולאום, טומן בחוּבו את הסיכוי לקירוב לבבות עם בני המיעוטים בארץ. העלאת רמת ההשכלה של בני המיעוטים תאפשר להם לתפוס את מקומם הנאות בכל שטחי החיים במדינה. מידם נתבע להרים תרומתם לשיפור יחסים, לפיתוח חיי הכפר והחברה ולהגברת התודעה של נאמנות אזרחית בכפריהם ובעריהם. עלינו לפעול בכל השלבים כדי להבטיח שהכניסה למוסדות־ההשכלה הגבוהים והלימוד בהם יהיו פונקציה של כשרון וידע ולא של מעמד סוציאלי ומוצע עדתי או לאומי. נבנה מערכת של סטיפנדיות והלואות מתאימות להבטיח לימודים לנער מוכשר.

עלינו לקרוא לאנשי הרוח שלנו – מורים, סופרים, אמנים, אנשי הגות ומדע ובעלי נסיון הוראתי – ולשתפם, יחד עם ההורים, בחיפושי הדרך לחינוך הדור הבא. על המפלגה לגייס משורותיה ומשורות בניה ובנותיה מורים ומדריכי נוער שיראו בעבודתם ייעוד, שישאו את חזוננו החברתי ויקדישו לו את מרצם ואונם.

עלינו לחפש ולגלות דרכים אל הנוער היהודי בגולת הרוָחה ולהביא אליו את דבר ישראל. לשם כך עלינו מחדש תנועת “החלוץ” מותאמת לתנאי הזמן והמקום, שתגבש גרעינים של נוער וצעירים לעלייתם ארצה, שתכשירם לתורה ותעודה של בוני עם עובד.

מתוך ראייתנו את האוניברסיטאות כמכשיר רב־ערך בחינוך האליטה של הדור הבא וכבית־יוצר לאינטליגנציה של העתיד, עלינו לדאוג לדמותן החברתית ולמידת היעגנותן בקרקע המציאות הישראלית. יש לתבוע מהן לחיות את חיי החברה ולהושיט עזרה בחינוך העם כולו.

כדי לבצע משימה זו יש להקים מטה מיוחד במפלגה ובהסתדרות שיעסוק בתכנון לטוח ארוך, בגיבוש ההלכה והמעשה הסוציאליסטי שלנו, בקביעת דרכי גישומם והחדרתם בכל תאי חיינו.

עליו לכוון את פעולתנו לביצור חברה עובדת בארץ. חשיבותו של גוף כזה, בעל סמכות וידע, היא כה גדולה, שכדאי לשחרר למטרה זו מתפקידיהם אנשים מטובי חברינו כדי שיוכלו להתמסר לבדיקת המצב הקיים ולהתויית דרכנו לעתיד.

לפעולה זו יתגייסו חברים צעירים וּותיקים יחד, אלה אשר רכשו נסיון מעשי בבנין הסוציאליזם בישראל יחד עם חבריהם שרכשו משנה מסודרת בתורות־החברה החדשות – כלכלנים, סוציולוגים, אנשי מינהל וייעול, העוסקים במדע המדינה. מנהלים ופועלים ותיקים ייקראו לתת ידם להקמת תאים של חברה חדשה. חברים המתפרצים לתת יד לעיצוב דמותה של החברה – שם מקומם. עליהם לפעול כדי להבטיח כי מפעלו וחזונו של דור הראשונים יימשך, יתוקן, יחודש וישופר.

על המפלגה וההסתדרות להרחיב ולהעמיק את פעולתם של בתי־ההשכלה למבוגרים: את בתי ברל, בית־הספר לפעילי ההסתדרות ואחרים; לציידם, להעלותם ולהכשירם להיותם בתי־אולפנא תנועתיים ראויים לשמם, בדרגת מדרשה אוניברסיטאית, בהם ילמדו חברים את משנתנו וינשמו את אקלימה החברתי ויביאו אותה להגשמה ברחבי התנועה. עלינו להיערך לדיאלוג ממושך ומתמיד עם הציבור המבוגר בכלל ועם הפועלים והאינטליגנציה בפרט. עלינו להיאבק מאבק רוחני על נפשם ורוחם למען ידבקו בחזון של עם עובד וחברה סוציאליסטית.

על המפלגה להיות היוזמת והמנחה בגיוס חברים למשימות החינוכיות, בהכונתם ובהדרכתם. היא הניצבת בראש המאבק על חברה עובדת ועליה להעמיד את כוח האדם שברשותה למטרות אלו. על החברוּת במפלגה להיות שטר־חוב לאחריות חברתית. עלינו לגייס לפעולה אלפי חברים בכל תאי חיינו החברתיים והכלכליים, לחידוש פני חברתנו, לטיפוח ההתנדבות ותרומת הפרט בעניני הכלל. בזה יינתן תוכן ממשי לחיינו התנועתיים ויחדל הטיפול בזוטות ובקלוקלות.

אלו הבעיות העיקריות, עמן עלינו להיאבק בשנים הבאות. כאן גורל חברתנו לעתיד. האם נצליח להגשים חזוננו החברתי או, חלילה, ניאלץ להסתפק בשיגרת מאבקה של תנועת־פועלים רגילה, הנלחמת על מעמדה וחלקה בחברת־שפע בורגנית, מבלי שליטה על אמצעי ייצור, מבלי לשתף עצמה בתהליך יצירת הנכסים, בלי הכונתם לטובת הכלל, בלי יזמה, בלי הנהלה ואחריות עצמית ובלי חזון משלה.

משימותינו גדולות. כל כוחותינו הנפשיים והחמריים יידרשו כדי שנוכל לבצען. במאבק זה – כל פילוג, כל ויכוח שאינו לעיקר חזוננו, מחליש, מסיח תשומת־לב, מרבה מבוכה ומקטין סיכויי ההצלחה.

לא אוסיף כאן היום לשאלת איחוד מפלגות הפועלים. הרבה כבר נאמר בנושא זה. אחכה ואצפה עד שיחפצו. אומר רק כי איחוד זה יגדיל את התנופה, יחזק את המחנה העובד ויקרב השגת מטרותינו. אין בינינו חילוקי־דעות עמוקים לגבי צורת החברה שאנו רוצים בה. יש בינינו מידה רבה של הסכמה על הדרכים בהן עלינו ללכת כדי להשיגה, והיא כה רבה, עד שהיא מצדיקה אחדות הבירור, ההחלטה והביצוע.

אם נשתחרר ממאבקים עקרים נוכל להפנות אנרגיה יוצרת עצומה להסתערות על המשימות שלפנינו – להקמת חברה עובדת, להבטחת משטר צודק שיגשים את חזוננו, חזון הציונות הסוציאליסטית.

---

"בשבת אחים"

מאת

לוי אשכול

במועצת פועלי תל־אביב־יפו, ליל שבת, 25 באוקטובר 1963

חברים יקרים! טוב להיפגש יחד, ומקרה מוצלח הוא שאנו מארחים עמנו הערב את ידידנו מר קאזינס¹. זוהי מעין פגישת ימים גדולים שבעבר. יקרים לי זכרונות העבר ויקרה לי התכנסותנו עתה. אינני מכיר, כמובן, את כל אחד ואחד מהמסובים, אך יושבים הרבה חברים שאנו מכירים זה את זה.

בשמעי את השבחים ואת העלילות, עלול הייתי, אילולא הזכירו כל פעם את השם שקולניק או אשכול, שלא לדעת במי מדובר ומה טעם לכל הדברים הטובים. עם זאת חשתי כי עדיין לא נאמר הכל, אך לא אוסיף לשרשרת זו.

יש אנשים שמזלם וגורלם העמידו אותם בשירות תנועתי־ציבורי, בשירות העם. לכל אחד מהם יש תחנות מסוימות מבין תחנות חייו שהטביעו במיוחד חותמן על לוח־לבו.

דוּבר כאן על אהבה ראשונה. אין דבר יותר עמוק מאהבה, ועלי להודות, כי היו לי כמה אהבות, ומועצת פועלי תל־אביב היא אחת מהן.

מישהו הזכיר כאן את “אוניברסיטת” תל אביב. הדבר מזכיר לי את סיפורו היפה של מַכּסים גורקי “האוניברסיטאות שלי”. נכון, מועצת פועלי תל־אביב בבית ברנר היתה בשבילי אחת האוניברסיטאות. אוניברסיטה חשובה היתה לי גם בבית אבי, ואני נוהג להזכירו; אין כמעט דבר – להוציא, אולי, ראשות הממשלה – שאינו קשור בבית אבי. ואל תבקשו ממני לפרט ולהסביר דברי אלה. פעם התפרסם בעתון משהו מתולדות חיי. ברגע של חולשה נתפסתי לזכרונות וסיפרתי על הימים שלפני עלייתי לארץ. בעליה באותם הימים היתה בבחינת לידה מחדש, כאשר העולה היה שורף את כל הגשרים, כל מה שמאחריו, וגומר אומר: כאן מתחילים החיים מחדש.

היתה עוד תחנה – ימי עבודתי כפועל בפתח־תקוה. שם, בעצם, החלה עסקנותי הציבורית הראשונה: לאחר יום עבודה והליכה ברגל לעבודה וממנה הייתי עושה מהלך של כשעה לצורך פעולתי העסקנית. מי שמכיר את פתח־תקוה יודע , כי המרחק ממנה אל שפת הירקון הוא שעה הליכה. דומה שהייתי פועל טוב, זריז במלאכתו. ובכל זאת התפלאתי לשמוע הדברים שסיפרו עלי. גם את כושר העבודה נטלתי עמי מבית אבי, אף כי תנאי החיים היו שם שונים.

בסיפורו של מנדלי מוכר ספרים “בימי הרעש” מסופר על ר' לייב המלמד, כי בדרכו לארץ־ישראל היה מתעכב ליד חנויות התבואה וחופן חטים ומסתכל בהן, שכן כבר ראה את עצמו “איש האדמה”. הכשרתי החקלאית היתה רבה מזו של ר' לייב המלמד.

בפתח־תקוה הטילו עלי להיות “אקונום” של המטבח. תפקידי היה לעמוד בערב ולמכור קציצות במטבעות תורכיות – במחיר השוה לחצי גרוש האחת. זהו, בעצם, המעשה הראשון שלי בשליחותי הציבורית בשירות פועלי ארץ־ישראל.

אי־אלה חברים סיפרו על כמה ממעשי או שליחויותי. לא אחת שומעים את המלה “חלוץ”. חלוציות היתה, הוֹוה ותהיה. השאלה הנשאלת היא: מהי חלוציות? לדעתי חלוץ הוא אדם האומר: הנני ושלחתני. היום זה פועל ליד הירקון, מחר שירות בבית הפועלים, כעבור זמן – כיבוש אדמת קרית־ענבים ואחרי זה….

עשיתי שנים עם פועלים חקלאים – בהתאם לחינוך הציוני שלי לפני עלייתי לארץ. בארץ נצטרפתי למפלגת “הפועל הצעיר”. היתה עוד מפלגת פועלים – “פועלי־ציון”, ולאחר מלחמת־העולם הראשונה – “אחדות העבודה”. מפלגת “הפועל הצעיר” היתה ערוכה יותר לחקלאות. כל אחד מחבריה חשב מה שחשב, אבל הרגשנו כי אנו קשורים יותר לקרקע, לדגניה. אודה ולא אבוש: שנים רבות קינאתי קנאת־שאוֹל בחברים שהיו ב“אחדות־העבודה”, אשר דימו בנפשם שיש להם קשר לפועל העירוני. רציתי לחדור למחנה הפועל העירוני, לפעול בתוכו ובשליחותו.

והנה, כאשר הוצע לי למלא שליחות במועצת פועלי תל־אביב – קיבלתיה בשמחה. היה זה בן־גוריון ש“התלבש” פעם עלי לילה שלם, לאחר כל מיני צרות במועצת פועלי תל־אביב, שהזכיר הח' מרדכי נמיר. ואת חטאי אני מזכיר עתה: באותו לילה נשלחתי “לנשל” אותו, ולא מתוך רשעות או פסילת נמיר².

אומר את האמת: עד היום הזה אינני יודע מה הדבר שהמריץ אותי להיכנס לעבי הקורה, לנבכי השאלות והבעיות והצרות – והיו צרות רבות. שמו של מרתף בית ברנר הלך לפניו: חוסר עבודה וחוסר מזון וכל הכרוך במצב כזה. כל תהפוכות־הרוח וכל מצבי־הרוח נתמזגו לאחד בבית ברנר. היה זה “ים” של שאלות ובעיות.

עד היום הזה זוכר אני ועד יומי האחרון אזכור את הויכוחים וחילוקי־הדעות שליווּ את עבודתנוּ. בחדרים שבקומות העליונות פעלו חברי הסיעות השונות. בקומה התחתונה היו חדרי האיגוד המקצועי, וגם שם פעלו הסיעות. בקשר למיקום זה רווחה אפילו אימרה בפי אנשי סיעה ב': “אין דבר; אנחנו נפוצץ אותו מלמטה”. כלומר, מתוך האגודות המקצועיות.

מובן, שיש לי גם סיפוק מזה שכהונתי כמזכיר מועצת הפועלים הביאה לידי ביצור מפלגתי. כאשר התחלת בשליחותי בתל־אביב היו למפא“י 50% מינוס שתי עשיריות – כאשר סיימתיה הו למפא”י 60 אחוז. אבל לא זה היה העיקר, אלא הפגישה פנים אל פנים עם מי שנקרא אז הציבור הגדול – פועלים שכירים, פועלי תעשיה. עתה נזכר אני, כי עם המלצרים, יכולתי להיפגש רק בשתים לאחר חצות, שכן הם היו עסוקים בעבודתם עד שתים־עשרה או אחת בלילה. נפגשתי עם כל הגילויים של חיי עובדים וחיי ההסתדרות, וזה בלע אותי כליל.

באותם הימים הייתי נוהג לנסוע בשבתות לביתי בדגניה ב'. כאשר נסעתי לראשונה במכונית, חשבתי בלבי: מה יגידו? הנה מזכיר מועצת פועלי תל־אביב – ההסתדרות הפרולטרית על כל צרותה הרבות, ובכלל זה חוסר עבודה – מרשה לעצמו לנסוע במכונית. נהגים אמרו לי, שמכוניתי היא נפלאה – “שברולט”, שגילה עשר שנים. ואילו אני חששתי מה יגידו עלי, ודאגתי שתמיד תהיה מלוכלכת. מעולם לא הוצאתי גרוש לרחיצה. אימת העבירה על צנע רדפתני. אינני יודע איך נוהג היום מזכיר מועצת פועלי תל־אביב. מכל מקום, כמעט לא היה מקום־עבודה בת־אביב שלא ביקרתי בו, והמכונית היא שעזרה לי בכך. היו לי פגישות עם פועלים. הרגשתי שבפגישותי עם נותני העבודה (ואינני שייך לבטלנים שאינם מבינים דבר בתעשיה) נוסך אני בפועלים גאוה מסוימת. אולי יש קצת יהירות בדברי, אבל מותר לאדם להיות פעם סנטימנטלי. נוכחתי לדעת, שהמכונית התקבלה כדבר מהפכני ו… מסוכן, מה גם שמפלגות האופוזיציה שמסביבי שׂשׂוּ לנצל כל “תקרית”. ולרוב של מפא"י במועצה חסרו שתי עשיריות. אפשר היה איפוא להצביע: הביטו עליו, הוא כבר נוסע במכונית, כדאי לשבור לו את המפרקת… אך לבסוף יצאתי שלם, ובמקום 50 אחוז מינוס שתי עשיריות הגענו, כאמור, ל־60 אחוז.

ברגע זה נזכר אני גם בביקור בבית־החרושת “לודזיה”. המנוח, אריה שנקר, בעל בית־החרושת, היה יהודי גאה ובעל לב חם וטוב, אבל בכל זאת עמדה לפרוץ שם שביתה. היתה אסיפת־פועלים בצריף־עץ גדול, והרוגז והמתיחות עלו מעלה־מעלה. פועלת אחת, שחורת עינים, צרת פנים, השמיעה טענותיה נגד המפעל המעסיק את הפועלים בסריגה גם בלילה. חזרתי לדגניה ב', סיפרתי על הישיבות האלה, תיארתי לחברי שם את תנאי חייהם של הפועל והפועלת בארץ, תביעותיהם וטענותיהם, והתמונות מהימים ההם מלווֹת אותי בכל אשר אפנה מאז ועד היום הזה. “אוניברסיטה” כזו משאירה משקע. זהו פרק־חיים שאתה לומד ממנו. משום כך אמרתי: יקרו לי הזכרונות, יקרה לי הפגישה. כמובן, הכל נשתנה. ה“מסשטבים” נעשו גדולים יותר.

זוֹכר אני עוד משהו הקשור במועצת פועלי תל־אביב. באותו זמן “עשיתי” משהו ליד בן־גוריון, שהיה נתון כולו לעניני בטחון. המרכז היה אז ברמת־גן, בבית שעמד על גבעה. משהגיעו הדברים בירושלים לשלב קריטי הזעיק בן־גוריון מפקדים מחזיתות שונות ותבע מהם נשק, ואז הוציאו נשק מעמק־הירדן והעבירוהו למקום שבו היה נדרש יותר – לירושלים. אבל מה עושים, כשהדרך לירושלים מנותקת ואין להביא לשם מזון? בא בן־גוריון וסיפר שכבר קרה דבר כזה בקרבות: חיילים נשאו על גבם קמח ולחם למקומות נצורים. וכן קרה שהסיעו לחזיתות מחנות חיילים במוניות קטנות. אמרתי: ננסה. ואז אירגן הבית הזה, בית ברנר, 150–200 פועלים, שהעמיסו על גביהם לחם וקמח ונשאום מחולדה עד המקום שממנו היתה פתוחה הדרך לירושלים. הייתם צריכים לראות את המחנה הזה, שהגיע לחולדה: בבגדים שונים מנומרים ובנעלי ספורט באו והחישו עזרה – מטעני קמח לירושלים הנצורה.

יכולתי להעלות כמה דברים, שעכשיו הם נראים קצת מצחיקים ומשעשעים, אך באותם הימים עמדו ברומו של עולם. למשל הויכוח על הבחירות באגודת פועלי המזון: ישבתי במועצת פועלי תל־אביב וחיכיתי לתוצאות הבחירות והנה מודיעים שהתנפלו על הקלפיות. מה לעשות? להפסיק או לא להפסיק את הבחירות? לא הפסקנו והמפלגה יצאה בנצחון. אולם, המפלגות היריבות למדו לקח, ואני כלל לא התפלאתי.

פרשת שליחויותי היו בבחינת סולם על סולם, ואני רואה את עצמי כל השנים כאומר: הנני ושלחתני.

בימים שלפני המלחמה הראשונה, היינו קבוצת אנשים שהיו שייכים לצוות של נושאי השליחות, שעשו מהפכה בארץ־ישראל, מהפכת עם ישראל בארץ־ישראל. ניתן לאמר על רבים מאותה קבוצה כי יצאו לחפש אתונות, דברים קטנים, כגון אותה קבוצת בחורים שעלתה לסביבות ירושלים להחיות את אדמת הטרשים, שרכשה שם הקרן הקיימת לישראל. אבל רצה שר־האומה ואחדים מהם מצאו את המלוכה.

בינתים נאמרו פה כמה וכמה דברים שאינם שייכים כל כך לפגישת חברים ולדברי זכרונות, אבל הם חשובים מבחינת עניני דיומא, וארשה לעצמי להגיד משהו באף זה.

יש שבני־אדם מדברים בשפה אחת ואף משתמשים במונח אחד מסוים לגבי הענין, וכאילו מתכוונים לדבר אחד, ובכל זאת אין הם מוצאים שפה משותפת. והרי זה כעין “טלפון מקולקל”. האחד אומר אחדות פועלים, וגם חברו אומר כך; האחד אומר שיתוף פועלים וגם חברו אומר אותו דבר. ואתה שואל, וחייב לשאול, את עצמך: שניהם מדברים על תכנית אחת ועל שיתוף – מה איפוא חסר?

מדוע אני אומר ושואל זאת? הזכירו כאן את פגישותי עם טבנקין ועם מאיר יערי. אני שמח על הערב שביליתי בשיחה עם טבנקין, על שתים וחצי השעות שביליתי בשיחה עם מאיר יערי במרחביה. אבל לצערי ולשברון־לבי חייב אני לומר כי יצאתי בהרגשה ששניהם מדברים באותם המונחים, אך כל אחד חושב דבר אחר ושניהם רחוקים מאד זה מזה ומן המטרה.

האיחוד נחוץ לתנועת הפועלים, לעם, לממשלה. ניתן לחשוב ולומר: מה טוב ונפלא שיש לנו ראש־ממשלה, שהיה מזכיר מועצת פועלים. אני מאמין בעם העובד, גם בשכבות אחרות, בעם כולו, אבל אני עומד עכשיו בתוך ציבור עובדים. אני מאמין שיש איזו הרגשה טובה בכך, שהנה יש איש שצמח מתוך ציבור הפועלים בפתח־תקוה, איש ההתישבות, מזכיר מועצת פועלי תל־אביב וכל היתר והוא הגיע למשרה רמה בעם; עבודתנו לא היתה איפוא לשוא; תנועת העבודה זכתה לקבל את המגיע לה. מי ימלל ומי יתנה כל מה שעבר על תנועה זו: מאבק על עבודה עברית, על תחיית השפה והתרבות העברית, ארגון הישוב וּבטחונו ועוד ועוד; קרבנות ללא ספור. אכן ראויה היא תנועתנו לקבל את שכרה, ואם כך, אולי נתחיל לדבר שפה אחת ודברם אחדים? יש לעשות זאת. ואם אמנם רוצים אנו תנועת־פועלים מאוחדת – מדוע באמת איננו יכולים להתאחד אחדות גמורה למפלגת פועלים אחת?

על כך יש עונים: זה יותר מדי. ואם זה יותר מדי, אולי באמת נעשה כעצת נתנזון: תכנית־פעולה אחת בהסתדרות ובממשלה? סוף־סוף הן יושבים אנחנו פה ושם. הייתכן איפוא שבממשלה נשב יחד באחדות גדולה ונתכנת תכנית־פעולה אחת, ואילו בתנועת העבודה – ממנה אנחנו צומחים וממנה יונקת שליחותנו, בין זה בן־גוריון ובין זה בנטוב או חזן היושבים בממשלה – לא נוכל לשבת יחד? בשם מי מדברים הכל אם לא בשם העם העובד? הייתי רואה כגולת הכותרת של שליחויות ההסתדרות וכגולת הכותרת של חיי אני הבאת פועלי ישראל על מפלגותיהם לאיחוד. ולא איכפת לי כלל, שהחבר פוּרמן גילה כי בועידת מפא“י דיברתי על סוציאליזם. אומר נתנזון: אה, שמענו בועידה הזאת זמירות חדשות. לא חברי יקירי, אלה אינן זמירות חדשות. זו אותה מפא”י, זוהי מורשת תנועת העבודה מימי ברל כצנלסון, יוסף אהרונוביץ ויוסף חיים ברנר.

אני יודע כי בשעה שאני עומד ומדבר לפניכם יש כאלה הרואים אותי כראש־ממשלה המדבר על דבר חלק, כביכול. אבל אני אומר לכם ממרומי המצפה החדש הזה שעליו מוּניתי: כאשר אשקיף על חיי לעתיד לא אראה בהם חשוב ומכריע יותר מאיחוד תנועת הפועלים. ואין זו אמירה מן השפה ולחוץ. אמרתי זאת גם בועידת מפא"י, ומאז באים אלי בטענות שהמפלגה בכללה לא יצאה מעולם בקריאה גדולה לאיחוד. אמנם, אמרתי בועידה כי לא אטיף בה לאיחוד! “אל תעירו ואל תעוררו – – עד שתחפץ”. ולא שאינני רוצה באיחוד, אלא ככל שאתה מרבה בהכרזות ובהבעת דבר אהבה לצד השני, הריהו מתרחק יותר ויותר, באמרו: נחכה עד שיגיע הזמן. אבל כמה זמן עלינו לחכות? עשרות שנים? שנים רבות אנחנו מדברים ברמזים. וכי אני הוא שצריך לעודד את חזן ואת יערי לאיחוד?

הנה, מאמינים אנו כי בסוף העשור הזה נגיע למיליון השלישי. בעשור הבא רוצים אנו להגיע למיליון הרביעי. דבר זה תלוי הרבה במצב היהודים בעולם. אנו ממצים את שאיפתנו במושג “עם עובד”. אין זו מליצה בעלמא. ניתן לומר כי כל אחד עובד, כל אחד עושה משהו. ואמנם נעשתה עבודה כבירה. אני יודע הרבה עמים המקנאים בנו – בכל אשר ביצע הנוער הנפלא שלנו ב־15 השנים האחרונות.

יש לדאוג ללחם חוקנו, לחם יום־יום, לפחות שלא יהיה חוסר־עבודה. עם זאת אין לשכוח, כי למעלה מ־45% ממשקה של ישראל נמצא בידי פועלים, בידי העובד העצמאי. והעבודה הזאת יש לה משמעות רבה. נעשה הרבה, וזה תודות למפעל שהוא משותף לכל המפלגות. אולם כדי להגיע לתחייתו הכלכלית והתרבותית של העם – נדרשים הרבה יותר כוחות מאשר יש למפלגה הגדולה בארץ. אין מפלגה בציבור הפועלים היכולה לומר: אני ואין עוד מלבדי. מובן, שאם אין לה, למפא"י, ברירה, היא מושכת לבדה בעגלה. אבל אנחנו רוצים לבצע משימות חברתיות ואידיאיות גדולות, ויש צורך בשיתוף פעולה. אני פונה עתה גם לחברי מן המפלגה הליברלית. אנחנו יודעים כי זוהי מפלגה צעירה ויש בה צעירים, ומן הראוי כי גם בהמשך העבודה, אולי בעוד 20 או 30 שנה, יוכלו שוב להתאסף נציגי פועלי תל־אביב ולספר על הישגים בעבר. אנחנו כבר לא נהיה אז בחיים, לא נמיר ולא אשכול, ומי יודע אם מזכיר מועצת פועלי תל־אביב מהיום לא יהיה אז ראש ממשלה?

בעצם אנו אוכלים כיום מפירות העצים שנטענו לפני חמישים שנה, באותם הימים שבהם היו בני־הנעורים תוקעים יתדות ומניחים יסודות והם רעבים וקודחים ולוחמים. אינני אומר כי הם היו יחידים, אבל זה היה השאור שבעיסה. לפעמים נתקף אני חרדה לסיכויי ההרחבה של מורשת מניחי היסוד. כלום תינתן הזדמנות גם לדור הזה לבנות כלכלה ותרבות, להחיות עם ולקבץ נידחים? ייתכן כי לפני 30 שנה חשבו שקיבוץ הגלויות יהיה גדול יותר, אך באה השואה ונשארה לנו רק שארית הפליטה. עלינו לבנות עם חדש מקיבוץ־הגלויות הקיים! הזדמנויות היסטוריות אינן חוזרות. כלום לא ניתן להתחיל מחדש, ולבנות מדינה וחברה כרצוננו וכרצונכם? כל הפלפולים וההתפלמסויות על קוצו של יו“ד – כבר אבד עליהם כלח. ואם אומר נתנזון, כי “אפשר לנסוע על כל ארבעת הגלגלים” ולערוך תכנית־עבודה אחת בהסתדרות, שהיא השומר הנאמן גם מבחינה רעיונית, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה התישבותית – כי אז מהו הדבר המפריע ל”נסיעה" יחד?

לא היה בדעתי לדבר על כך הלילה, אבל יקרו לי הדברים שנשמעו כאן. אין זו מליצה. אולי עוד יהיו לנו פגישות ונרחיב את הדיבור על הענינים שנגענו בהם בשיחתנו. אני רואה עצמי כזלזל מאותו עץ גדול הנקרא תנועת־העבודה, ששרשיה גם בפתח־תקוה הפועלית, גם בדגניה וגם במועצת פועלי תל־אביב, שלהן נתתי מחילי. אינני אומר זאת כדי לספר בשבחי, אלא תוך העלאת זכרונות בערב־זכרונות זה. מישהו אמר כי נפגשנו במאוחר – אך אין מוקדם ומאוחר. תמיד טוב להיפגש, להיזכר ולהעריך דברים שבעבר, ואולי גם לעשות את חשבון העומד לפנינו. אם אחד מכם, מבין פועלי ישראל, יושב בראש ממשלת ישראל – הרי זה מחייב הרבה את פועלי ישראל. מי יודע אם אין זה הדבר המרכזי בעשור זה.

ואסיים בדברי תודה לכולכם: לאלה שפעלו יחד אתי, ולחברי במזכירות וכל הציבור שהקשיב לדברי. אני מודה על הקירבה שבא לידי ביטוי בעצם נוכחותכם. האמינו לי, כי היא חשובה ויקרה לכל אחד הממלא שליחות תנועתית־ציבורית.

---

אתגרים לתנועה הקיבוצית

מאת

לוי אשכול

בועידת איחוד הקבוצות והקיבוצים, צמח, 21 באפריל 1964

זמן רב עבר מאז ועידתנו הקודמת. שקועים היינו בעשיה גדולה וגם ביום קטנות שלנו, שאין לבוז לו.

מקור רוח ומעבודה קשה, גדולה ורבה, בלחץ ובפרץ של שש־עשרה השנים הללו, של חטוֹף והעלה וחטוֹף וקלוט, נתפנינו אך מעט להשחיז כלים רעיוניים, לתנופת חזון וביצוע לאומי וחברתי לימים יבואו.

קליטה יצרנית ודמות החברה

מותר לנו לסכם היום ולקבוע, כי עמדנו בכבוד במשימה של קליטת העליה, הארץ מפרנסת כיום אוכלוסיה פי שלושה יותר, ברמת־חיים גבוהה כפליים בממוצע, לעומת ימי ראשית המדינה; תלותנו ביבוא הון מהחוץ – פוחתת והולכת, מה שמוכיח, כי אכן קלט המשק את תוספת האוכלוסיה קליטה יצרנית.

צרכי הקליטה דחקו עלינו ולא תמיד ניתן לנו לכלכל צעדינו ומעשינו במלוא מידת הסדר והיעילות, בבנין המשק והחברה. דומים היינו לאותו בנאי, אשר בבת־אחת נזרקו על מגרשו חמרי־בניה רבים ומשונים, והיה עליו לבנות בהם בנין במהירות רבה ככל שאפשר; לא תמיד לפי כללי האדריכלות, היופי ומבנה־החוזק הדרוש.

ההכרה בבניה קדחתנית גם לפגמים בבנין חברתנו ומשקנו. בכל זאת, גם בעת העשיה המהירה – אם לא הנמהרת – שמרנו על עיקר דמותנו החברתית. עלתה בחזוננו דמות עם עובד, החי על עמלו והמושרש בקרקע האומה, חברה שבה משק העובדים לצורותיו הוא עמוד השדרה.

ואכן, משקלו של המשק הציבורי – ואני כולל בו גם את המשק הממלכתי וגם משק העובדים – בכלל התוצר הלאומי, מגיע עתה לכדי ארבעים ושבעה אחוזים. משקלו של המשק הציבורי בלל התוצר הלאומי לא פחת, אלא אפילו עלה קצת בעשר השנים האחרונות. אין משק בעולם – להוציא, כמובן, את המדינות הקומוניסטיות – שבו רב משקלו של המשק הציבורי כמו אצלנו.

המקוננים על הקבוצה

עתה מודים כמעט הכל, כי יש יותר מדרך אחת לבניית משק סוציאליסטי; דרכנו שלנו היא ביצירת משק עובדים עצמי, הנשען על נושא קבוע, המתגבש מתוך הכרעת האדם.

החברה הקבוצתית היא חלק אורגני ועמוד־תיכון ביצירתנו החברתית המקורית. על כך מתוסף המשק שבבעלות כלל ציבור העובדים. אוסיף ואזכיר את חלקו של המשק בבעלות הממשלה, שבה ידה של תנועת העבודה רב לה.

ראוי, כי המקוננים על ירידת ערכו של משק העובדים בישראל, לא יטשטשו עובדה מרכזית זו; אף שעמדנו בנטל הכבד של קליטת עליה המונית, נשמר ואף גדל חלקו של המשק הציבורי בייצור. גם מבחינת מקור־התעסוקה, תופס הוא משקל דומה: כ־45 אחוזים מכלל המפרנסים מועסקים על־ידי המשק הציבורי.

שמעתי מקוננים על ירידה במשקל של המועסקים בחקלאות. הח' חזן, למשל, בחוברתו לקראת המועצה העשירית של הקיבוץ הארצי, מתאמץ להוכיח, כי אחוז המועסקים בחקלאות מגלה כאילו נטיה לירידה. אילו דיקדק בנתוניו שלו, היה מוצא, כי המועסקים בחקלאות, הם כל השנים, מאז 1950 ועד עתה – כ־15 אחוז מכלל המועסקים היהודים. וזה מספר קבוע כמעט. היכן כאן הירידה?

אולם, לא אחוז המועסקים בחקלאות הוא הקובע בימינו את משקלה וערכה של החקלאות. משקלו של התוצר החקלאי קבוע זה שנים רבות ומגיע לכדי 11 אחוז, במלים אחרות: הייצור החקלאי מתרחב והולך בקצב הגידול של התוצר הכולל והוא מגיע לעשרה אחוזים בערך לשנה.

נכון, משקלה של התנועה הקבוצתית בכלל האוכלוסיה ירד במידת־מה מאז ראשית המדינה. אולם, מי יתעלם מן השינויים הכבירים שחלו בין התקופות? הרי היו תמורות בהרכב האוכלוסיה, באופי החברתי ובמטען האידיאי של עליית המצוקה בכל הארצות. הישג רב לנו, כי גם לנוכח עליה זו הוקמו בשנות קיום המדינה תשעים וחמישה ישובים קבוצתיים, על כל הישגיהם, לעומת מאה שלושים וחמישה – בכל השנים הקודמות. עמדה לנו דרכנו להקים גם מאתים ושמונים מושבים, על ערכיהם ועל נכסיהם. והרי אין סוד, כי הקבוצה ראתה את עיקר שליחותה כל השנים בכיבוש החקלאות וביישוב הספר במדינה. ואכן משקלה של הקבוצה באוכלוסיה החקלאית במדינה הוא 27 אחוזים.

וגם אם בהיקף האוכלוסיה של הקבוצה לא חל גידול בשנים האחרונות, אין זה יכול להיות קנה־המידה היחיד, ואולי גם לא העיקרי.

היקף הייצור של המשק הקיבוצי, בחקלאות ובתעשיה, נמצא בקו של עליה מהירה. לפי האומדן – גדל בממוצע ערך הייצור הריאלי של התנועה הקיבוצית ב־12–13 אחוז לשנה.

אם עלה הדבר בידי המשק הקיבוצי להגדיל בקצב זה את היקף הייצור, בלי הגדלה במספר המועסקים בו, עדות היא להגדלה המתמדת ביעילות וברמת הפריון. בענפי חקלאות שונים השיג המשק הקיבוצי רמת יעילות גבוהה ביותר; דבר זה התבטא כמובן גם בהגדלה ניכרת ברמת ההכנסה.

אמנם, מבחינה כמותית, אין התנועה הקיבוצית אלא אחוז קטן בתוך כלל החברה וגם בתוך כלל תנועת הפועלים. אולם אין בכך חידוש לגבי מי שמכיר את דברי ימי תנועתנו. לא התחרינו בכמות. מפעלנו ההתישבותי, ובעיקר הקבוצה והמושב האידיאי, בטהרם החברתי, הם בגדר תרומה סגולית ומיוחדת שלנו למחשבה החברתית ולעשיה הסוציאליסטית.

יצירה עצמית לאומית וחברתית

הלכנו בדרך הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי, יצירה משקית וחברתית פועלית עצמית, המתחילה מן התא היסודי. לא השלכנו כל יהבנו על פעולה מדינית, שהיא לבדה תשנה את פני החברה מלמעלה, מן השלטון. הלכנו בדרך מיוחדת לא רק בשטח החברתי, אלא גם בשטח הלאומי. כשם שיצרנו תאי חברה סוציאליסטית, בתוך חברה רכושנית, כן יצרנו אז חברה יהודית בתוך מדינה בשלטון זר. קראנו לזה אז “מדינה בתוך מדינה”.

כך טיפחנו, למשל, כוח צבאי יהודי עצמי, מימות “בר־גיורא” ו“השומר” ועד ימינו. בנוהג שבעולם, מניחים יצירת כוח צבאי למדינות. כוחות צבאיים פרטיים הם דבר מסוכן. אולם המדינה היתה בידי זרים. לפיכך הלכנו בדרך של יצירה עצמית, של מדינה בתוך מדינה, של כוח בלי גושפנקה ממלכתית.

כאשר קמה המדינה היו מעשיה הראשונים מכווּנים, תוך כדי הגנה נואשת על עצם קיומה, גם לריכוז מלוא הפונקציות הממלכתיות בידיה. היה עלינו, ולפעמים בכאב רב, להיפרד מדפוסים, שחותם היצירה התנועתית היה טבוע עליהם, כדי לשלבם בעשיה הממלכתית הכללית ולשפוך עליה מרוחם. והנה לא למדנו גזירה־שוה משטח הבטחון, שהוא פונקציה ממלכתית בטבע הדברים, על היצירה החברתית והמשקית של תנועת העבודה. נכסי החברה והמשק העצמי שיצרה תנועת הפועלים, ותנועתנו הקיבוצית בתוכה, קמו כיצירה עצמית לא רק משום שאבזרי השלטון לא היו בידינו. נכון, מחשבת הקבוצה, מחשבתנו החברתית בכלל, לא צמחה בחלל הריק. היא נבעה מתנאים מוחשיים, שבהם היתה היצירה האפשרית היחידה יצירה עצמית ולאלתר, כך בציונות וכך בסוציאליזם.

שאלה אחרת לגמי, מהו ערכו ומה מהותו של הכלי שנוצר? כאן צריכה הבדיקה להיות לגופו של דבר: מהו הכלי, מה עשה ומה ביכלתו לעשות לעתיד לבוא, אם או בלי שינוי?

הקבוצה במבחן המחר

הבה נבחן זאת עכשיו, אחרי שש־עשרה שנים לקיום המדינה ולקיום התנועה הקבוצתית בתוך המדינה. עלינו לשאול את עצמנו, לא רק כיצד הגענו אל דרכנו המיוחדת, אלא ללמוד מן העבר, איך להחזיק בה, ולחזקה ולבצרה להבא, כדי ששינוי הנסיבות, המכתיבים לנו לעיתים חידושים בדרכי פעולה, לא יגררו אחריהם שינוי־ערכים במובן השלילי של המושג הזה.

התנועה הקיבוצית כיום, איננה כפי שהיתה לפני עשרים או שלושים שנה. אין צורך להיות נביא כדי לומר, שתוך עשרים או שלושים שנה שוב יחולו שינויים מסוימים, ולא תהיה דומה בכל לתמול שלשום וגם להיום. אך השאלה כיצד היא תצמח, תתרחב, תתפתח, אֵילו שינויים יחולו בה – איננה דבר שאנו זכאים להניח אותו ביד המקרה, ביד הסטיכיה.

כדי לבסס את טעם קיומה של הקבוצה ושל תנועתה, עלינו לבצר את כוחה לגדול ולהתמודד עם יום המחר.

תמיד עמדה תנועתנו במבחן כפול: מבחן יכלתה ככלי לתנופת יצירה לאומית ומבחן ערכה כנקודת־מאור חברתית. משתי הבחינות הללו עלינו לתהות על מקומה של התנועה בעשיה של העתיד לבוא.

אבן שואבת לנוער יהודי מארצות הרוחה

עומדים אנו לפני הכרח של מסע־כיבוש אידיאי מתמיד, ממושך וגדול של הנוער היהודי בארצות, שאנו קוראים להן כעת ארצות הרוָחה.

תוך שנים אחדות נדלה בודאי את מקומות העליה העיקריים מארצות המצוקה. גידולה של המדינה בעתיד, פרט לריבוי הטבעי שהוא קטן, לצערנו, מותנה בכוח המשיכה שלנו, במידת הגראוויטציה, לגבי הציבור היהודי שבארצות הרוחה.

בנוסח מקוצר ניתן לומר, כי רוצים אנו לחנך להעמקת תכנים יהודיים שיביאו לידי עליה, צריכה עבודתנו להיות מכוּונת להכרעה רעיונית של הנוער היהודי הזה.

אסור לנו לבנות על חשש האימים של עליות קטסטרופה מן הארצוֹת הללו. רוצים אנו להיות שותפים לתקוותיהם הטובות של הקיבוצים היהודיים היושבים בהן, כי לא יאונה להם, חלילה, כל רע. הסכנה האקטואַלית שהעם היהודי צפוי לה שם, איננה סכנה פיסית לקיום היחיד היהודי, אלא סכנה רוחנית לקיום העם. עליה משם תהיה תלויה, איפוא, בהכרעה רעיונית: יקום בעם הרצון להיאבק עם הסכנה הזאת ולהסיק ממנה מסקנת עליה.

בצד הכוח המושך שלנו מבחינה לאומית, תעמוד יצירתנו החברתית כאתגר חלוצי לנוער ארצות הרוחה. לעולם לא נוכל להתחרות בהן ברמת־החיים שלנו או בגובה השכר. בכוח היצירה החברתית המקורית שלנו, בכוח האידיאה המתגשמת, יש לנו סיכוי ותקוה להיות אבן־שואבת לנוער יהודי מארצות הרוחה.

וכאן נועד לקבוצה תפקיד מרכזי, בהעשרת ההרכב האנושי והאידיאי של אוכלוסית המדינה, והיא נתבעת למלא תפקיד זה ככל שיספיקו כוחותיה.

ידעתי, הכוחות מצוּמצמים ומתמתחים על ארץ רבה, על כל תחומי החברה והמשק. בעצם, נכון הדבר גם לגבי העילית האידיאית בארץ בכלל. גם היא מותחת את יכלתה עד לקצה הגבול, ואינה מספיקה. הממשלה תעזור בכל יכלתה, לחזק את ידי העושים במלאכה ולתת להם כלים.

תקוה לעליה מססס"ר

גם בבוא היום שכולנו מקוים לו, וייפתחו שערי העליה לפני הקיבוץ היהודי בברית המועצות, בל נבנה את מחשבתנו על עלית־מצוקה דוקא משם.

חלה התקדמות ברמת החיים בברית־המועצות, ונקוה שהיא תימשך. יהודי שיבוא אלינו משם לא יבוא עוד רק כדי להימלט מקשיים חמריים, שהם מנת חלקה של האוכלוסיה כולה כיום. ואולי אף לא יהיה בואו כרוך במנוסה מהפליה, שעוקצה מופנה כלפי היהודים; נקוה שתבוא, מלבד התמורה ביחס לעליה, גם תמורה בענין זה.

גם שם תהיה, איפוא, העליה תלויה בהכרעה רעיונית, רצונית – ברצון לתת יד להמשך קיומו של העם היהודי ולחיות חיים יהודיים בארצו החפשית, תוך יצירה חברתית חדשה ומקורית. אכן גם זה אתגר וסיכוי למשק הציבורי ולתנועה הקבוצתית.

הדור השני לעליה במדינה

והנה עוד אתגר:

גדל והולך לעינינו הדור השני של עליית־המדינה הגדולה, דור המדינה. מה יהא עליו? האם רק החוצה עלינו להפנות את מבטינו? דאגת המדינה נתונה לחינוך היסודי. אנו מתקרבים לחינוך על־יסודי חינם. קורא לנו כאן סיכוי גדול להנחלת ערכי תנועת העבודה לנוער מתבגר זה, ערכי גולת הכותרת של התנועה – הקבוצה.

עומדת לפנינו הבעיה של הצגת אתגר חלוצי לנוער מישראל ומארצות הגולה, נוער שמושגיו יעוצבו במחצית השניה של המאה העשרים. לא רק מושגיו הרעיוניים – גם מושגי התביעה לגבי אורח־חייו וגם מושגי התרומה שהוא יכול לתרום לחברה ולמשק.

אם תנועתנו רוצה להיערך לקליטת חלוצים כאלה, עליה לעצב להם אתגר שהוא חלוצי בתכנו ובן־זמננו בצורתו: ייתכן, שלא כל מה שיצרנו, לפרטיו, יהלום את עולם המושגים שלהם. ייתכן שיהיו דברים שלא חשבנו עליהם ושעלינו לחשוב עליהם כעת ולהתמודד עמם.

בבירורים על חינוך תנועה חלוצית חדשה עולות מחשבות ארגוניות שונות, הצעות מעשיות ומעשיות־למחצה, מהן שנראו לי מאד, אולם אינני רוצה להיכנס לפרטים. שום מסגרת איננה קדושה. צריך למצוא את הדרכים הטובות ביותר להרים את המשא. ואני בטוח, כי לתנועתנו עוד נתכנו עלילות בענין זה.

פיתוח הגליל והדרום

ועוד משימה הקשורה בפיתוח חלקי המדינה העזובים והשוממים, בגליל ובדרום. על סדר־יומנו עומדים פיתוח הגליל ויישובו, המתקת מי־ים, פיתוח הבשור, יישוב חבלים אחרים בנגב. התנועה הקבוצתית חייבת במאמץ גדול, כדי להיות גורם בהנחת היסודות לפיתוח האזורים הנרחבים הללו. יש כאן אפשרות למפעל אדירים, שיעלה על כל מה שיצרו הקבוצה והמושב בעמקים, ולא רק בחקלאות.

בבואנו להוסיף ולהעלות את המיליון הרביעי והחמישי, נבקש לשמור על אחוז החקלאים. אבל במספרים מוחלטים – פירושו של דבר קליטת המונים גם בתעשיה, במלאכה ובמקצועות אחרים. אין הקבוצה יכולה להסכים לכך שייפקד מקומה בתוכם. משק העובדים העצמי והשיתופי חייב להקיף בחזונו ובמעשיו גם את החרושת.

האוּמנם נגזר עלינו שתוספת האוכלוסיה הדרושה לפיתוח הגליל, למשל, תבוא ברובה הגדול לריכוזים עירוניים, ותרומתה של הקבוצה (ואוסיף כאן: גם תרומתו של המושב) לא תהיה אלא הערה קטנה בשולי הספר הגדול הזה, והשטחים הגדולים שבין הערים יישארו דלי־אוכלוסין?

דרכי בצוע סוציאליסטיות

אנו עומדים לפני התמודדות בחיפושינו העקרוניים אחרי דרכי־ביצוע סוציאליסטיות.

התחלנו ביצירת תאים קטנים לחברה חדשה ואנו מצוּוים על עשיה ממלכתית וחברתית גדולה, ועל השתלבותם בעשיה זו.

במקומות אחרים היה כיוון ההליכה הפוך. ביוגוסלביה, למשל, היתה נקודת־המוצא השתלטות המדינה מן המרכז על אמצעי הייצור ועל ענפיו. תוך שנים אחדות עמדו ראשי המדינה והחברה ביוגוסלביה בפני שתי בעיות: האחת – עצם הקושי לנהל משק מסועף ממרכז מרוחק והצרות הכלכליות הצומחות מנסיון כזה; השניה – מתן ממשות חברתית למושג שלטון הפועלים, על־ידי כוח הכרעה משקית בניהול המפעל שבו הם עובדים. נצבר שם עכשיו נסיון רב לחיוב ולשלילה. התפתחות מסוג זה חלה לא ביוגוסלביה בלבד. בברית־המועצות מתנהל ויכוח נוקב על דרכי ניהולו של מפעל במסגרת מתוכננת, על נקודות־המוקד של הכרעה והחלטה ועל קני־מידה לקביעת היעילות. המסקנות בברית־המועצות שונות מאשר ביוגוסלביה, אולם גם שם מרבים לדבר על האדרת המפעל הבודד, כיחידה משקית סוציאליסטית.

אין אנו פטורים משילוב הנסיון הזה במחשבתנו החברתית והכלכלית לעתיד לבוא. מה שהתרחש שם צריך ללוות אותנו בחיפושי הדרכים, הן לגבי משק הפועלים העצמי בכלל, והן לגבי המשק הקיבוצי.

עקרון הקבוצה בחרושת

ניסיתי לגשת אל תפקידי הקבוצה בעתיד מכמה צדדים. בכל אשר נפנה עומדים לפנינו אתגרים חדשים, ואין להירתע גם מחידוש צורות, תוך כדי שמירה על העקרון הבסיסי של שיתוף מלא.

הנה, למשל, רכשנו נסיון לא מעט בשילוב מפעלים תעשייתיים בתוך קבוצות וקיבוצים שבסיס־קיומם הוא חקלאי. כששת אלפים איש מועסקים בתעשיה הקבוצתית. לא הכל מושלם בנסיון הזה. יש גם בעיות קשות של עבודה שכירה בתעשיה ואף בחקלאות. עלינו ללמוד לקח, לתקן עיווּתים, להסיק מסקנות, ולהמשיך. ברור לנו: אין לחסוך מאמץ בפיתוח תעשייתי בישובים קיימים.

ושמא נעז ונחשוב גם על אפשרויות חדשות, על הרחבת עקרון היצירה הקבוצתית, על ישובים שהחרושת עומדת במרכזם? אינני רואה סיבה, מדוע ניתן לקיים שיתוף מרחיק־לכת בהתישבות חקלאית בלבד, ולא בישוב קבוצתי, המושתת בעיקר על מפעלי תעשיה ומלאכה, בשטחי פיתוח וכיבוש חדשים. אין בידי תכנית מפורטת ומושלמת ליצירת קבוצה תעשייתית, בטרם ייקלט הרעיון ברחבי התנועה. לפי שעה זהו רעיון היולי, אולם, כאמור, אין להירתע מחיפושי דרך ומחידושי צורה, תוך שמירה על האידיאה המרכזית של שיתוף. המשק הקיבוצי־תעשייתי עשוי להשיב על כמה בעיות שהעלינו הערב:

אתגר לחלוציות המביאה עמה סגולות ידע וטכניקה;

תשובה חיובית על הצורך בפיתוחם ובאיכלוסם של חבלי־ארץ שוממים;

תנופה חברתית חדשה לביסוסנו כמדינת ערכים;

הגברת כוח המשיכה שלנו לגבי נוער יהודי מארצות הרוָחה;

יצירת מוקד־משיכה בדור טכנולוגי זה, גם לבעלי מקצועות מעולים, למהנדסים ולטכנאים בדרג גבוה, אולי גם מבני הארץ עצמה;

הקבוצה היתה והנה נושא מיטב היצירה החברתית והכלכלית של תנועת העבודה שלנו עד כה, בבואה לבצע את חזונה הלאומי והחברתי. תגייס הועידה הזאת את כוחות התנועה לאתגרים של המחר.

---

בשירות החזון

מאת

לוי אשכול

במועצת ההסתדרות, 26 אפריל 1964

… לפני כעשרים ושלוש שנים תבע ברל כצנלסון ז"ל “רתימת היום־יום בשירות החזון”. ועוד אמר: “ההסתדרות איננה בנין לבנים. היא בנין־אדם. בנין לבנים אפשר שיקימוהו פעם אחת והוא יהיה עומד וקיים; ההסתדרות מוכרחה, כפעם בפעם, להתחדש מתוכה”.

אם אנו באים עתה “להתחדש מתוכנו” הרי עלינו לעשות את הדבר לאור התמורות הגדולות שחלו בעולם, בחיי עמנו בתפוצותיו ובחיינו כאן. עלינו להיענות לאתגרים, שלא עלו אולי כלל במחשבתנו לפני עשרים שנה. האתגרים החדשים הועמדו לפנינו מתוך עצם התבצרותו של משק העובדים, מתוך עובדת תקומתה של המדינה, שהציבה לפנינו את בעיות יחסי הגומלין והגבולות בין המשק הממלכתי לבין המשק ההסתדרותי ומתוך התדפקותם של גלי עליה, שהינו חייבים בקליטתם המשקית והחברתית המהירה, בלי שיהיה סיפק בידינו להכין את הכלים לקליטתם האידיאית.

נפרשׂ לעינינו כר נרחב לפעולה; נפתחו לפנינו שטחים עצומים למעשה גואל וכובש. עתה, משהונח לנו קצת מעבודת־הדחק הגדולה, ואולי גם מן הדחק עצמו, ולרגל העובדה שהעליה מגיעה עתה ל־ 60–65 אלף בלבד לשנה, לעומת עליות של 100–150 אלף לשנה בעבר (והיתה גם שנה שבה עלו למעלה מ־200 אלף נפש) – חייבים אנו בחיזוק יסודות הבנין הקיים ולהכין כלי־קיבול חברתיים, משקיים ורעיוניים לקליטה יסודית של רבים־רבים מבני הארץ ושל העליה שתבוא. נדע, כי כשם שגלי עליית־המצוקה, שקלטנו בשנים האחרונות, היו שונים מכל מה שידענו לפני כן, כך יהיו פני העליה, שאנו מצפים לה, שונות בתכלית ממה שהורגלנו עד עתה: ארצות אחרות וכלים אחרים ומצב שונה של היהודים. אנחנו מקוים, שיבואו אלינו מארצות הרוָחה, רוָחה לא רק בשטח הכלכלי והחמרי, כי אם גם במה שבא בעקבותיו ־שפע של ידע ותרבות ומחשבה.

קודם כל – קיים עם עובד בארץ, ועלינו מלפעול בקרבו, לבדוק חזור ובדוק את הכלים שהקימונו לקליטתו החברתית והמשקית. הקימונו מאות כפרים ועשרות ערי פיתוח והושבנו בהם רבבות יהודים. נתַנו בידיהם כלי עבודה; הוקמו מפעלים כלכליים פרטיים וציבוריים. בודאי נעמול להביא עוד עולים. אבל, עם הדאגה להרחבת הבסיס החמרי והמסגרת הארגונית, על ההסתדרות להיות נושאת החזון והביצוע להקמת משק העובדים העצמי ההסתדרותי.

לפני ימים אחדים, בועידת איחוד הקבוצות והקיבוצים בדגניה, היתה לי הזדמנות לדחות את הטענה כאילו חלקו של משק הפועלים בתוך כלל המשק שלנו נמצא בירידה. אין זה נכון, לא מצד התוצר הלאומי הגלמי ולא מצד אחוז המועסקים. משתי הבחינות גם יחד גדל קצב בנין משק הפועלים בקצבו של המשק הכללי.

אינני עם המקוננים על מיעוט דמותנו. אבל טענתי היא אחרת: מדוע לא הגדלנו יותר את המשק העצמי ומדוע לא הגברנו כוחו? האם עשינו את כל חילנו על יסוד חברתי איתן? האם ביצרנו את הנושא האנושי האידיאי למשקנו?

ואף כשמדובר בגידול כלכלי בלבד, עלינו לבדוק מחדש את איכות המשק שהקימונו מצד יכולתנו להתמודד כיום עם התחרות מחוץ ומבית ומצד יכלתנו לעמוד במבחני המחר. חייבים אנו לעמוד בהתחרות עם משק פרטי, הבנוי על העסקת שכירים ועל רווחי בעלים. אנחנו מדברים על משק פלוראליסטי. כל יהודי יש לו חלק בו. אולם אם גם נניח שכל הארץ תהיה רק משק עובדים עצמאי אחד, עדיין לא פתרנו את כל שאלותיו. בשבועות האחרונים יושבים נציגינו בבריסל ומתדפקים על איזה אשנב של השוק המשותף באירופה, ולפי שעה פותחים לנו אותו כקוּף של מחט, וגם אם יפתחו אותו תתחיל רק אז התחרות וההתחרות. העובדה שמשקנו נמצא בבעלות הציבור – בידי המדינה, בידי ההסתדרות, או בידי פועליו־בוניו – איננה פוטרת אותו מחובת הרווחיות. ותיאַמר במועצה הזאת מלת חולין הזאת, שאנו רוצים שחלק גדול של משק הארץ יהיה בידי העובד העצמי, ואף מתכוננים לכך.

ואומר עוד דבר אשר יעורר אולי תמיהות, אבל הוא צריך להיאמר, והוא צריך להעסיק את מחשבתנו. אינני בטוח אם האמצעים הדרושים לתנאי־שכר עדיפים וזכויות סוציאליות יתירות, הנהוגים כמעט בכל מפעלינו, באים מפריון־עבודה גבוה. מוכן אני לשמוח על כל הטבה בתנאי החיים של העובד. אבל רק בתנאי שהדבר ייעשה על חשבון העלאת פריון העבודה והתפוקה. אנו חייבים לבדוק היטב את הדבר ולהסיק את מלוא המסקנות, אם חפצי חיים אנו.

לא לעולם חוסן. כי זאת לדעת: באין רווחיות לא יהיה פיתוח. באין רווחיות לא נגיע לידי מפעלים המולידים מכוחם מפעלים חדשים ובאין צבירת הון ראשוני לא יהיה גידול. כי לא לעולם נשיג כספים והלואות. ובאין גידול אין ביצוע חזון, שאנחנו מדברים עליו – חזון חברת עובדים וקליטת מיליונים נוספים של אנשים. ואז יבואו המקוננים ויאשימו את הממשלה ואת ההסתדרות בהפקרת משקו העצמי של הפועל. פתאום יתגלה לנו שאין עוד משק, אין צבירת הון, וכולנו נתהלך אז מדוכאים וכואבים.

בצרון משק־העובדים והרחבתו אינם יכולים להיעשות רק מלמעלה, (במשך השנים האחרונות נשמעו טענות כאילו הכל תלוי מלמעלה); הם תלויים בראש ובראשונה בנו בעצמנו – בעובדים בו ובנושאים בו.

לשם הקמת משק העובדים העצמי נזקקנו בראשית הימים בראש ובראשונה לנושא הקבוע – קיבוץ, מושב, קואופרטיב וכן המשק ההסתדרותי המנוהל או הנמצא בבעלותו של הכלל. אולי תתוסף עוד צורה נוספת של משק העובדים. על צורות הבעלות במשק העובדים יש להוסיף, כמובן, גם את המשק האדיר העומד ברשות הממשלה.

עלינו להוסיף ולקיים את כל הצורות הללו גם יחד ואף לחשוב על דרכי בניה וארגון חדשות. החובה לבדק־בית משקי חלה על כל הצורות הללו, כשם שחלה עליהם חובת הבדיקה החברתית. במפעלים המנוהלים בידי ההסתדרות במישרין הבעיה היא לא הנושא הקבוע, אלא הגברת אחריותו של העובד למפעל שהוא עובד בו.

המפעל שבבעלות חברת העובדים משרת, אמנם, מטרות של הכלל כולו, ולאו דוקא את צרכיו ועניניו של הציבור המצומצם של עובדיו, אבל גם העובדים וגם ההנהלה הציבורית חייבים לשקוד על היחס שבין העובד ובין המפעל ההסתדרותי, שיהיה משופר יותר ושונה לטובה מן היחס שבין העובד ובין מפעל פרטי. קם לנו דור שלא היה שותף ללבטי הקמתו של משק חברת העובדים. לגביו זה דבר אנונימי, ככל מפעל פרטי גדול, אם לא למטה מזה. לעתים נדמה שהיחס למפעל פרטי גדול הוא יותר רציני מן היחס למפעל עצמי של ההסתדרות. לפעמים מתבטא ההבדל, והוא יחיד, בגודל התביעה לטובות־הנאה, בלי נכונות להגדיל את האחריות לגורל המשק. לא נעים לשמוע זאת, אבל מוטב לחפש פתרונות לכך.

מלבד הרעיונות הארגוניים והמשקיים השונים יש כאן לפנינו אתגר אידיאי עצום. אנחנו נתבעים לחינוך המקרב את עובדי המפעל ההסתדרותי להרגשת אחריות, כדוגמת המתישב במשקו הקיבוצי והמושבי, היודע שעל משקו פרנסתו שלו וקיומה של חברת העובדים, וכי משקו מהוה תא לעם העובד. המתישב יודע שבטיב העבודה והניהול במשקו תלויה פרנסתו, הבטחת עתיד ילדיו, תשלום החובות והריבית הרובצים על המשק, הדאגה להרחבה ולקליטת תוספת ידים עובדות. צריך שההסתדרות כולה, על כל מוסדותיה, בשיתוף נציגי חברת העובדים, יתעוררו להחדיר את ההכרה הזו.

חייבים אנו לבקש גם דרכים ארגוניות ומשקיות לפתרון הבעיה. אין להירתע, כפי שאמר בקר, מכל ניסוי סביר לשיתוף העובדים באחריות לייעול המפעל, בניהולו וגם ברוָחיו – ואני רק מוסיף מלה אחת: לכשיהיו; כי עדיין אין רוחים גדולים כל כך למשק העובדים. בלי זה לא יהיה משק. פירות חשובים עשויים לצמוח מכך למשק בכלל, ובמיוחד לתעשיות, שבהן קיים תמיד הכרח של התחרות עם מפעלים אחרים, אם בארץ ואם בחוץ־לארץ. יתמודדו נא גם העובדים וגם ההנהלות עם התביעות המשקיות ועם צרכי הפיתוח.

בתנועה הקואופרטיבית ובתנועה הקיבוצית עדים אנו ללבטים קשים בבעיות העבודה השכירה. אין דרכים קלות ומהירות לפתרון הבעיות הללו. אני יודע שהתנועה מצוּוה על קיום ערכי חברת עובדים, הנותנים את הטעם לעצם קיומה ועשייתה. יודע אני, שאם תדבר עם פועל במפעל, הוא יטיל את כל האחריות על המנהל, ועל כן מוכן אני להכניס גם את הפועל למעגל האחריות למפעל. אם רוצים להקים משק עובדים, בעלי מקצוע – יתמודדו כולם.

נאמנות לערכים וחוסן משקי דרושים לנו בבואנו להתמודד עם תביעות העתיד, ולא אפרט את כולן. אני רואה לנכון לומר כי בנין משק וכלכלה אינו מהדברים הקלים ועלינו לדאוג כי הקשיים לא יחלישו את מאמצינו.

מרבים אנו להגוֹת בזמן האחרון בבעיות הקשורות בטיבה של העליה מארצות הרוחה ובדרך הבאתה אלינו. יושבים כאן העל הבמה אורחים נכבדים מארצות אלה. יודע אני כי לוּ היו הדברים תלויים בהם – יכול היה להימצא סידור מניח את הדעת. אבל טוב שישמעו את הדברים, ואולי יחדור משהו דרכם לארצותיהם. משק הפועלים צריך להתאים את עצמו ולהרחיב את כליו לקליטת חלוצים מטיפוס חדש. אין אני מתכוון ומתגעגע לטיפול החלוץ מפולין מלפני השואה, אף־על־פי שאינני רוצה להפחית במשהו את “שמואל בדורו”.

עלינו להרחיב את כליו של משק הפועלים לקליטת חלוצים, כשם שתנועת העבודה כולה נתבעת להתיצב בראש המקימים תנועת־החלוץ זו בנוסח המחצית השניה של המאה העשרים. עלינו לכוון נוער יהודי להיחלצות רבת־פנים לבנין הארץ במשקה, בחברתה וברוחה של תנועת העבודה. המהפכה התעשייתית השניה מתדפקת על שערינו. אל נחמיץ את האתגר ואל נאחר את המועד.

כדי שהתעשיה ההסתדרותית שלנו תהיה אבן שואבת לבעלי הכשרה מדעית, חייבת היא להיערך למציאת דרכים כאלה כדי למשכם אליה. החרושת ההסתדרותית נקראת לסגל את עצמה לאוֹטומציה ולחידוש שיטות חדישות: עליה לחדור למה שקרוי בשם “תעשיות גידול”. הכונה לסוגי חרושת חדשים ומבטיחים, המתפתחים בעולם במהירות מסחררת, כמו התעשיה האלקטרונית והתעשיה האופטית. תעשיות אלה יש להן עוד יתרון: הן מתאימות, בדרך כלל, לארצות העשירות באוצרות־אדם גם כשהן דלות באוצרות־טבע. ודאי לא תתוכחו אתי על כך, שאנחנו איננו עשירים כל כך באוצרות־טבע. עלינו למצוא את המפתח. על משק הפועלים להיות שותף להנחת היסודות למפעלים כאלה אצלנו מראשיתם, בעוד מועד, בעוד כל סיכויי הצמיחה המהירה לפנינו.

ידע טכני, יכולת ארגון וניהול, תוּשיה חברתית, התמדה, מחקר ומעוף, ונוסף על כך תכנון מדוקדק – יידרשו לנו כדי לעמוד בכל אלה. בארצות המפותחות בעולם רואה התעשיה חובה ראשונה במעלה בהפרשת רוחים לתכנון ולמחקר. אצלנו עדיין מצפים לכך שהמדינה תעשה את המחקר, תממן ותארגן אותו ותגיש את פירותיו במתנה למשק. הממשלה אינה נרתעת ממילוי חובתה, והיא משקיעה מיליונים רבים במחקר. אבל היא לא תוכל לבדה לעשות את כל המלאכה. תזכור גם התעשיה ההסתדרותית, שאם ברצונה להתפתח, לפרנס עובדיה בכבוד ולהתחרות במפעלים אחרים – עליה להיות מסוגלת להפריש מרוחיה למחקר ולתכנון, אם כל מפעל בפני עצמו ואם בצורה משולבת.

ולא בהתעצמות משקית וטכנולוגית בלבד נצא לקראת המחר. עלינו לשקוד על פיתוח דפוסי־חברה חדשים, כדי לעמוד בקצב הדרוש לנו וכי להציג אתגר חברתי שילהיב את דמיונו של הנוער בן־זמננו. עלינו למצוא מסילות חדשות ללב הדור הצעיר במדינה. אינני בטוח אם כבר מצאנו דרכים חדשות לקירוב הנוער לעולם המחשבה שלנו.

צורת המשק שיש לו נושא קבוע – הקיבוץ, המושב, הקואופרטיב – עדיפה בעינינו מבחינת עתיד החברה. בועידת איחוד הקיבוצים והקבוצות דיברתי על הקיבוץ התעשייתי כאמצעי לעיצוב דמות חדשה לחרושת עצמית של הפועלים. הכונה לא היתה להציב חידוש כזה כתוספת למשק בערים ובעיירות הקיימות, אלא כמנוף לאיכלוס הספר והאזורים השוממים. אני יודע שאין זה פשוט ואין זה קל לקיים קואופרטיבים ומשק קבוצתי בעיר הגדולה על כל חמודותיה. היה לי פעם נסיון כזה ואני יודע מה היו תוצאותיו.

ידעתי, כמובן, את מעלותיו הטובות של המשק המעורב. והפעם אין כונתי למשק המעורב שאנו רגילים בו בחקלאות, אלא למשק שהחקלאות והתעשיה מעורבות בו. אבל אנו עלולים לעמוד בפני תנאים אנושיים ופיסיים, שבהם לא יהיה הדבר בגדר האפשר. כי יש לנו שטחי שממה של מיליון דונם, בהם לא נוכל לפתח משק חקלאי, כפי שהיינו רגילים לו עד עכשיו. בתנאים הקיימים תוכל אולי הבעיה לבוא על פתרונה על־ידי ישוב תעשייתי גרידא – שיתופי או קואופרטיבי. הוא לא יהיה תלוי בתנאי קרקע ובאוצרות מים – תנאים הקובעים לגבי משק חקלאי; הוא יוכל לקלוט אנשים שהחרושת היא להם מקצוע וייעוד; הוא ימלא תפקיד בפיזור האוכלוסיה, ביישוב גבולות ובאיכלוס השממה.

בארצות־הברית הגדולה חיים 200 מיליון נפש, בתוכם ששה מיליון יהודים. זה הקיבוץ הגדול ביותר של העם היהודי ושדה המחיה הרב ביותר. לאחר שדלינו או כמעט דלינו כל מה שאפשר לדלות מארצות המצוקה היהודית ואנו נושאים עינינו לראות מאַין יבוא עזרנו באדם, אנו מפנים עינינו לקהילת יהודי ארצות־הברית. בארץ הזאת רק ששה אחוזים מהאוכלוסיה הם חקלאים. זאת אומרת, שהעם האמריקאי נתון כולו לתהליך המהפכה התעשייתית. ואין ספק שאחוז היהודים בחקלאות הוא קטן הרבה מאשר בחלקים האחרים של האוכלוסיה. אם אנו מצפים לעליית יהודים מארצות־הברית, עלינו לדעת שהם לא ילכו לחקלאות. ואת העובדה הזאת עלינו להביא בחשבון כאשר אנו מתכננים את פיתוח משקנו.

ואם בחידושים עסקינן הרי ההכרח לבנות את תכניותינו על המצוי עשוי להכתיב לנו שינוי דרך גם בחקלאות. אין חולק על הצורך להפנות את כל כוחותינו ליצירת נושאים חברתיים עצמאיים. אם ביום מן הימים נימצא חסרים נושאים כאלה, ואפילו זמנית – נוכל ללמוד גזירה שוה מבית־חרושת לפרדס. לפני שנתים־שלוש, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, בה דובר על הצגת אתגרים חדשים לנוער, אמרתי כי טרם פסה השממה מישראל ועדיין חלקים גדולים מהארץ שוממים ויש להפרותם ולהפריחם. באותה ישיבה העליתי רעיון יישוב חבל הבשור. רבו אז המפקפקים. אך עכשיו זכיתי וכל המפקפקים מודים כי אפשר לנטוע שם אלפי דונם פרדס. גם פרדסים וגם תעשיה יכולים לקום ולהתקיים בבעלות ציבורית ובבעלות פרטית כאחת. ולכשיקום, במרוצת הזמן, הנושא הקבוע – יוכל הציבור להנחילם ברצון ובתנאים מתאימים לנושא הזה.

אין ההסתדרות צריכה, חלילה, להתחרות ביזמת התנועה ההתישבותית לכל זרמיה. ברוכה תהיה שהקימה לנו לתפארת מפעלים חדשים גם בשנים האחרונות: אילות, יטבתה, גרופית, עין־יהב, עין־גדי, מי־עמי, היאחזות הגלבוע, אידמית, אלמגור. כל אלה הם דפים מפוארים וחדשים במסכת היצירה שלנו, הנכתבים יום־יום בידי תנועות ההתישבות שלנו. לא להתחרוֹת בהן אנו נקראים, אלא להשלים את מפעלן בשעת הצורך, בפנותנו אל הגליל, אל הבשור ואל שטחים אחרים.

לשם שינוי פני המציאות המשקית שלנו מבחינת הפיתוח, ומבחינת הצורה, לשם המשך קיומו והרחבתו של משק הפועלים – עלינו לתת דעתנו על הכשרת דור הממשיכים. הדברים אמורים לגבי כל הדרגים. תפקידים גדולים מוטלים בענין הזה על ההסתדרות ומפלגות הפועלים. וההסתדרות היא הים הגדול אשר אליו נופלות כל המפלגות.

בתי־הספר המקצועיים־ ויש להרבות את מספרם – ותנועות־הנוער יכולים לעשות הרבה להכשרת דור ההמשך הן מבחינה מקצועית והן מבחינה רעיונית. יש תכניות משותפות לממשלה ולהסתדרות בחינוך המקצועי ויש לשקוד על ביצוען.

אנו גאים, ובצדק, על בתי־הספר החקלאיים שהקימונו. במשך שנים רבות היתה החקלאות במרכז הענינים ושורש הדברים – וטוב שזה היה כך. וגאים אנו על רשת החינוך המקצועי הקיים. ומדוע לא נשלב שני הענפים האלה? הנה הכפר הירוק. ודאי רבים מבין היושבים פה ראו אותו, ומי שלא ראה אותו אני מייעץ לו לגשת לשם ולראותו – זה לא רחוק מתל־אביב. הוא ימצא שם 500־400 חניכים הלומדים חקלאות. בית־הספר הזה הוציא גרעינים להתישבות, יטבתה, עין־יהב וגרופית הן פרי “החממה” הזאת. יש עוד בתי־ספר חקלאיים של התנועה הדתית ושל מועצת הפועלות. מדוע לא נעלה על דעתנו שבחיק הטבע ילמדו לא רק חקלאות, ולא נכשיר פה מהנדס אלקטרוני, שיינק קצת מהקרקע, ייהנה מגעיית הפרה? מדוע לא נקים שם בתי־ספר לתעשיה עם השכלה תיכונית? כאן יכול להיות מקור גם לגרעיני ההתישבות התעשייתית, כשם שבתי־ספר חקלאיים היו מקור גרעינים להתישבות חקלאית – קבוצתית או מושבית; גרעינים אלו יתגבשו אחר־כך בחיק הנח"ל והם ישמשו מילואים לישובים קיימים או יקימו ישובים חדשים. הגיעה השעה לחשוב גם על הדרך האחרת, פן נאחר את המועד.

אבל אין להסתפק בהכשרת בעלי מקצוע ובחינוך לצורות־חיים חברתיות. עלינו לטפח ולהכשיר עילית ציבורית, שתוכל להנהיג ולנהל את משק הפועלים החדש על כל צורותיו ומקצועותיו. הקמת מפעל חדש תובעת לפחות גרעין קטן של אנשים היודעים ניהול משק בימינו מהו. יש להקים דור המשך למייסדים, שיביא עמו כושר ניהול, ידיעת המקצוע ונאמנות רעיונית עמוקה לדרך החברתית של המשק הזה. כאן נקודת־מגע חיונית בין פעולתה המשקית ופעולתה החינוכית של ההסתדרות. אני מציע להקים בתי־אולפנא מיוחדים וקבועים לכך. שוחחתי רבות עם אהרון בקר בענין זה והוא העלה הצעה שאני מוכן לקבלה – מכון אוניברסיטאי שיכשיר לנו עשרות רבות של אנשים לתפקידי מינהל משקי פועלי. עכשיו, שאני קרוב יותר לעניני בטחון, אני רואה את הדבר בצורה מוחשית יותר. כשחסרים לנו קצינים או מפקדים לתפקידים מסוימים, הרינו שולחים אנשים להכשרה, לשנה או שנתים. כך נעשה גם בהכשרת מנהלים לתעשיה. לא נולדנו תעשיינים, כשם שלא נולדנו חקלאים. העבודה היתה לנו בית־ספר חשוב מאד. התחלנו מהמחרשה הערבית והגענו למשק חקלאי שהוא לתפארת העולם כולו. עכשיו חייבים אנו להכשיר את אנשינו בקצב מהיר ביותר, וכל מה שיכול לעזור בזה – יש לעשות. מוסד כזה או אחר, או מכון וקולג’ים למיניהם, קבועים וזמניים – כל הדרכים כשרות כדי ללמד תורת המשק והנהלתו, וכן רעיונו וחזונו.

ומשהו על עזרת הממשלה. אני מאמין שהמדינה וההסתדרות ישלימו זו את זו ופעולותיהם ישתלבו זו בזו. כלים ממלכתיים וכלי עשיה ציבורית – לכל אחד מהם יש תחומי פעולה ואפשרויות המיוחדים לו לבדו; אבל יש תחומים שבהם עליהם לפעול יחד.

בדרכּנו לקראת מדינת ישראל, כעם עובד וכחברת עובדים, חייבים אנו, כדבריו של ברל, לרתום את היום־יום בשירות החזון ולהתחדש מתכנו לבנין אדם.

---

המפלגה ושליחותה

מאת

לוי אשכול

בעת ביקורי בארצות־הברית נשאלתי בידי אחד מאנשי שיחי: “מה מספרכם, כמה אתם?” היה בה, בשאלה זו, משום שאלה אחרת, מסותרת: מה כוחכם? מה כוח המדינה העומדת מאחורי האיש שאני מדבר אתו? באותה מידה נשאלת, בצורות עדינות יותר, בעקיפין, בעיקר בידי עתונאים לכוחה של המפלגה, שבשליחותה ובשמה אני פועל.

שתי תשובות ייתכנו על השאלה הזאת. האחת – מספרית; השניה – מידת איתנותה של המפלגה, חסנה ודבקותה במשימותיה. רשאים אנו לציין בגאוה את הגידול המספרי שחל בשורותינו. אך התמונה מעודדת פחות כשמנסים להשיב שאלה על השאלה במובנה השני.

נתברכנו, ואין אנו חלוקים בינינו בדבר משימות־יסוד. הבדלי־דעות טבעיים המתעוררים לפרקים על הדרך להשגת מטרות מסוימות אינם מאותו סוג שאי־אפשר להתגבר עליהם תוך בירור משותף. במה דברים אמורים? אם ההחלטות המתקבלות כתוצאה מן הבירור מקובלות על כולנו – וזה צריך להיות מובן מאליו – כתכנית מידית לפעולה.

והנה נוצר לפעמים הרושם, כי החברים מוכנים למחוא־כף לדיבור נאה, לתכנית יפה. הדברים מתקבלים, כאילו, ולאחר מכן – לא כלום.

לפני קצת פחות מתשעה חדשים העליתי תכנית־פעולה בישיבת הפתיחה של מושב הועידה התשיעית של המפלגה. התכנית נתקבלה, כמדומה, יפה. אולם משום־מה לא הספיקו תשעה ירחים אלה כדי שתלבש צורה, כדי שיגשו לביצועה. שמעתי דברי התלהבות מפי חברים רבים על התכנית להקים מטה רעיוני, מרכז לתכנון אידיאי וחברתי, בתוך המפלגה. דיברתי על בתי־אולפנא לחינוך קאדרים לעבודת התנועה ולנשיאה בעול משק־העובדים העצמי לכל צורותיו – ומי בינינו אדיש לכך, לפחות במחשבה ובדיבור־פה?

למעשה לא נעשה דבר, לא בזה ולא בזה.

העלינו את התביעה, וקודם כל מעצמנו, מחברי המפלגה, כי האינטליגנציה שלנו חייבת להיות חדורה הכרת שליחות מתוך הכרעה חלוצית רצונית. אך לא הראינו את הכושר להיאבק על כך, אפילו בתוך שורותינו. קראנו למעשה רב של “עם הפנים אל הגולה”. תבענו מעצמנו היחלצות רבתי אל גוֹלוֹת הרוחה, כדי שנשאב מהן מנין ובנין למדינתנו כאשר נתקרב – והיום איננו רחוק ־ לדליית אוצרות אנוש מגוֹלת המצוקה.

ניסינו לפתוח בבירור מעמיק על צורות חדשות של משק־עובדים עצמי, על דרכים חדשות במשק העובדים המנוהל בידי כלל הציבור, דרכים שמבחנן הוא היעילות והחלוציות גם יחד. לא היה המשך לבירורים הללו.

יתר על כן, הבחירות לועידה מאחרי כתלינו ממש, ועדיין אין אנו יודעים מה יהא על סדר־יומה של הועידה. כלום כך הוא הדבר משום שעוד לא ניגשנו לביצוע התכניות היפות ואנו יכולים, כביכול, לחזור ולדוש בהן מחדש? מתעורר עוד חשש: שמא נגררנו אחר בחישות־זדון של יריבים, שמא נתפתינו לקצף העולה כפעם בפעם על פני הגלים בימה העמוק של המפלגה, עד ששוב אין לבנו פנוי לומר לעצמנו העיקר מהו, אפילו כדי קביעת סדר־יום.

כל חדשי הקיץ לפנינו עד שתתכנס הועידה. חזרתי והעליתי את הדברים, בקצרה, שמא יהא בהם כדי לעורר חברים ולניצול מוגבר של רוַח הזמן שנותר. נבוא לועידה כשפרי מעללינו בידינו. נציב על סדר יומה את ההמשך, את המשימות החדשות. ציינתי בראשית הדברים, כי חסנה של המדינה כלפי חוץ אחוז ודבוק בחסנה של המפלגה, העומדת במרכז חייה והנוטלת על עצמה את השליחות, את החובה ואת הזכות להנהיגה. אפילו מבחינה זו בלבד אסור לנו להתדרדר למעין מועדון שאינו מחייב.

26.6.64

---

תנועתנו בנסיבות החדישות

מאת

לוי אשכול

בועידת האיחוד העולמי, 20 ביולי 1964

טוב לראות חברים שנתכנסו ובאו מקצוות הארץ אל דגל הציונות העובדת. לאחר תקופה גדולה וארוכה של עבודה, נדמה לי שמסתמנת מחדש שעת מבחן ליכלתנו להתקדם ועלינו לבחון את תנועתנו בנסיבות חדשות. לא די לה, לתנועה חיה, שתהא דבקה בתורתה שגובשה עם ייסודה. השאלה האמיתית איננה אם אנו מוכנים לחזור ולשנן את העיקרים של “אני־מאמין” תנועתי – השאלה היא מה טיבו של הפירוש החי, הממשי, המתגלם במעשה יום־יום, שאנו מסוגלים לתת לעיקרים אלה בנסיבות משתנות ומתחדשות לבקרים. ובקיצור – הבעיה היא ביצוע עיקרים והגשמתם.

תנועתנו בגולה יכלה אולי להסתופף בשנים האחרונות בצלו של המעשה הגדול שהתחולל בארץ ובחסות תפקיד המפלגה בהגשמתו. נמצאים אנו בין חברים, ולא לשם התרברבות כלפי חוץ יכולים אנו לומר: חלקה של מפא"י בהקמת המדינה היה מכריע. היא נושאת בעול בטחונה, פיתוחה ושגשוגה עד היום הזה. חלוקת העומס בינינו לבים תנועתנו בגולה לא היתה שוה. איני מקל ראש בעידוד ששאבנו מן החברים בגולה ובעזרה הממשית שקיבלנו מהם ומן העם היהודי בכלל. נוכח התמורות הגדולות שחלו בעם היהודי, ונוכח השלב החדש שאליו אנו מגיעים במעשה תקומת המדינה, אין להרשות בעתיד שחלוקת־עומס בלתי־שוה עד כדי כך תוסיף ותתקיים בתנועה הציונית בכלל ובציונות העובדת בפרט.

קבענו פעם, לפני יותר משלושים שנה, ב“סעיפים לתכנית” שכתבם ברל כצנלסון ואשר ניסח בזאת את המחשבה הקולקטיבית שלנו, כי “הציונות פירושה מרידה גמורה בשעבוד גלויות בכל צורה שהיא”. ובהיות “הגשמת הציונות במלוא היקפה ותכנה” הדבר המרכזי בהיסטוריה היהודית של הדור, המשיך ברל וקבע: “הגשמת הציונות פירושה שיבת עם ישראל בהמוניו לארץ מולדתו; יצירת ישוב עברי המושרש בכל ענפי המשק החקלאי והחרשתי; הקמת משק עבודה לאומי ופיתוח האפשרויות הכלכליות הצפונות בארץ עד כדי קליטה רחבה של המוני ישראל המבקשים להם מולדת; החיאת הלשון העברית וטיפוח התרבות העברית; קיום מדיני עצמאי בארץ־ישראל רבתי”. הרבה ממה שהעלינו אז בחזוננו קם ועומד כעת לנגד עינינו ממש. אך זאת היא רק התחלה. אנו מצוּוים להמשיך בהגשמת החזון עד תומו. דברי ברל נשתמרו ברעננותם ועלינו לבחון אותם לאור המעשה הגדול שעשינו ולהוסיף את המשתמע מהם לנוכח המעשה שעוד עלינו לעשות.

נבחון נא את המושג “שיבת עם ישראל בהמוניו לארץ מולדתו” – האם שָׁלמה המלאכה? האומנם בשני המיליונים שהעלינו וקלטנו, ובמיליון השלישי שאנו מעלים עתה מגלויות המצוקה הפתוחות לעליה – תם הענין, נסתם החזון?

הדברים נאמרו אז, בעוד המוני בית ישראל במזרח אירופה קיימים במלוא אונם ובכל עמקה של תודעת ההשתייכות היהודית שלהם. הם חיו במצוק גופני וחמרי, אולם לא נשחקו רוחנית, לא חברתית ואף לא כלכלית, וכוחם היה עמהם להרים את משא הגאולה. יהודי הארצות שאנו קוראים להם כיום ארצות הרוחה, היו עדיין מצד התודעה היהודית קשורים בטבורם לקיבוץ היהודי הגדול של מזרח אירופה. ניתוקו של הקיבוץ היהודי בברית־המועצות מגוף העם עדיין חדש היה, ועדיין פרחו שם חיי תרבות יהודיים עצמאיים, אם גם בנוסח התואם את המשטר. בהרכב הדמוגרפי של העם, היו גלויות אפריקה ואסיה גורם שולי בלבד ולא בו ראינו אז את עיקר הבעיה ואת עיקר מקור הכוח היהודי.

כל זה נשתנה עכשיו. שואה, שממדיה לא עלו על דעת שוללי הגלות הקיצוניים שבנו, מחקה מן ההויה היהודית את גוֹלת אירופה במרביתה, ושמטה מתחת לרגלינו את הבסיס העיקרי לכוח־יצירה יהודי, שממנו ינקנו את עיקר חיוּתנו הלאומית ושבניו יסדו את הבסיס ל“קיום מדיני ועצמאי” של העם. אל הניתוק המדיני והאנושי של הקיבוץ היהודי בברית־המועצות מגוף העם נתוסף במשך הימים גם כרת רוחני, ניתוק שרשי היניקה מתרבותנו הלאומית בכל צורה שהיא. גוֹלוֹת הרוחה פיתחו הויה משלהן, המושכת יניקתה מארצות פזורתן, ולא עוד מן הלוז היהודי החי באירופה. מרבית הקיבוצים היהודיים באסיה ובאמריקה מצאו עצמם במצוקה ובכורח של יציאת־בריחה מידית עקב הרס הבסיס הכלכלי והחברתי לקיומם. במשך השנים הללו נטשו כמעט כל הגוֹלוֹת אשר בארצות המזרח את ארצותיהם ונקלטו בארץ. נעשים מאמצים גדולים לשלבם בחיי היצירה והבנין וכבר אנו קוצרים ראשית הפרי ההצלחה בקליטה זו, אף כי עוד רבה העבודה לפנינו.

הזמן שנותר לנו להשלמת מפעל השאיבה של גולים־עולים מארצות המצוקה הפתוחות ליציאת יהודים וקליטתם בארץ לא רב הוא. לא נעלם מעינינו, ואסור שייעלם מעיניכם, כי מקץ שלוש־ארבע שנים תושלם כל מלאכת קיבוץ גלויות ארצות המצוקה, ובכל חומרתה תופיע השאלה – עליה לישראל מאַין תבוא? בעיה זו מעמידה אותנו כבר כיום לפני הצורך הדחוף לבדוק את התהליכים העוברים על היהדות בארצות אחרות ולהסיק מהם מסקנות עשיה. ויפה שעה אחת קודם.

למדנו לראות בינתים, שהעליה מארצות המצוקה היתה בעיקרה עליה נקלטת ולא עליה קולטת, כלומר עליה שאנו חייבים בקליטתה ואין לה עדיין הכוח העצמי להכות שרשים בארץ בלי עזרה מן החוץ ולשמש בשלב זה בסיס לקליטת אחרים. עובדה זו מחייבת בעוד מועד הפניית מבטנו ליהדות בארצות הרוחה, גם אם לא ראינו את קץ גלויות אלו.

פרק בפני עצמו הוא הניתוח הציוני של בעיית יהדות ברית־המועצות. כמו בארצות אחרות, השונות לגמרי במעמדן ובמצבן, שאדבר עליהן עוד מעט, עברו על יהדות ברית־המועצות תהליכים של טמיעה ומה שאפשר לקרוא בשם קונטר־טמיעה, היינו התעוררות הדור השני להתבוללות וחיפושיו אחרי ערכים יהודיים, ששוב אין לו מגע ישיר עמהם.

קשה לבוא לכאן לידי מסקנה מעשית לגבי פעולה כלשהי לגבי יהודי ברית־המועצות. המכריעים בענין זה הם מחוץ לשליטתו של העם היהודי וקשה להתנבא מתי וכיצד תתגבש משמעות מעשית לתהליכים הללו לגבינו.

ואשר למה שנהוג לקרוא אצלנו בשם “ארצות־הרוחה”.

אני מסתייג קצת מכלליות המונח הזה. ההגדרה המקובלת היא, כי אלה הן ארצות בהן קיימת רוָחה כלכלית, אזרחית ותרבותית, ובהן גם חופש ממשי למיעוטים, וליהודים בתוכם, להישאר או לצאת, תוך ברירה חפשית אם לעלות לישראל או להגר לארץ אחרת. זוהי אמנם הגדרה רחבה מאד והיא מטשטשת במקצת את ההבדלים הקיימים בין ארצות שונות. כי יש ארצות שבהן, לדאבון לבנוּ, כבר ניכרים אותות מבשרי־רעה לגבי תנאי החיים היהודיים במקום. עודני תחת הרושם המזעזע של הדין־וחשבון של חברינו על המצב בארגנטינה, שנמסר לפני ימים אחדים במליאת הקונגרס היהודי העולמי. יש תהליכם הָרי סכנות בארצות אחרות, ויש חברים הרואים אותם גם בארצות בהן היהדות שלֵוָה וּבוֹטחת מאד. השליחות הציונית במקומות שבהם הסכנה נראית לעין היא מלחמה בעיוָרון היהודי, באשליה העצמית שהמיטה עלינו תוצאות מחרידות כל־כך באירופה.

בכל לב אנו רוצים לקוות שהאותות המבשרים רעה יתבדו. אין אנו רוצים לבנות תפיסתנו הציונית על קטסטרופות בלבד, אשר תדרושנה פתרונות דרסטיים, כגון פינוי המוני ומהיר. אין השאלה, איפוא, רק פקיחת עינים טחות לסכנה אפשרית, אלא טיפוח המניעים החיוניים לזהות יהודית ולהשתלבות במעשה התחיה.

הזכרתי את תהליכי הטמיעה והקונטר־טמיעה הפוקדים ישובים אלה, לאחר שחדלו להיות קשורים בטבורם אל מרכז החיים היהודיים באירופה. במידה ידועה עושה תהליך השיבה ליהדות את מלאכת המלחמה בטמיעה, אולם הוא לא יעשה אותה ביסודיות ובשלמות בלי כוח מדריך ומכוון. יתר על כן, קיימת גם אפשרות, וראיתי זאת בביקורי בארצות־הברית ובצרפת, שתקום תנועה של “שמירת חומות” יהודית שתהיה א־ציונית, ובעצם – לפי תפיסתנו גם א־לאומית. כך יינתן פורקן לחיפושי הזיקה היהודית של הנוער, של הדור השלישי, בלי שתיהפך הזיקה הזאת לכוח חיובי ובונה עתיד נצחי לעם. תהליכים אלה בחיי הרוח מלוּוים ריבוד חברתי חדש, החייב לעניין את התנועה הציונית בכללה ואת תנועת העבודה הציונית ביחוד.

נטישת חיי העבודה, דפרולטריזציה, מצד אחד ומצד שני התרחבות שכבת המשכילים ואנשי מדע וטכנולוגיה שלא בפרופורציה מתאימה למקצועות אחרים, טומנת בחוּבה סכנות חברתיות שאין ברצוני לפרשן כאן. מאידך נדמה ששכבת המשכילים החדשה ערה לבעיות החברה של הדור והיא מצפה לדחף ולמנהיגות, שיש בהם גם משום אתגר חברתי, וגם משום הרויית הצמאון לביטוי לאומי. מעיקרו של דבר חייבת תנועת הציונות העובדת לתת את המענה הציוני היסודי על התקוות, על המאוַיים ועל הצרכים של דור יהודי חדש זה והיא חייבת לחפש דרכים לדור זה ולכבשו בכוח ערכיה היסודיים. לא נוכל להתקיים כתנועה הקשורה לערכיה קשר של זיכרונות, נוֹסטלגיה ואהדה בלבד ללא מעשה גואל.

אמר אחד החברים, כי הגולה של היום היא בעיקרה גולה מרצון, גולה ווֹלוּנטרית. עלינו להעמיד מולה גאולה מרצון, תחיה וולונטרית, לאומית וחברתית, תחיה של עצמאות מדינית בישראל.

מאמינים אנו בחלוּתו ובתקפו של העקרון הציוני, של תפיסת אחדותו של העם היהודי ושל הצורך בריכוזו על אדמתו, כמושכלת ראשונים. ואם מחזיקים אנו בתפיסה הישראלו־צנטרית של ההויה היהודית הלאומית בדורנו, חייבים אנו להפיח חיים חדשים בכמה עקרונות של תנועת התחיה שלנו. – –

במה נעמוד כמרכז? יש בודאי דברים שהם חובתנו שלנו, של העם היהודי במדינתו ושל תנועת העבודה בארץ. לא כאן המקום לדבר עליהם. יש לכך הזדמנויות אחרות. אולם אל תטעו לחשוב כי זהו ענין לישראל בלבד. היא לא תרים לבדה את המשא.

חיזוק כוחה הרוחני והמוסרי של ישראל אינו דבר שייעשה בלי הגולה. אצורים בפזורי ישראל בעולם הכוחות לגאול ולא רק להיגאל, ובבואם לארץ – לקלוט ולא רק להיקלט, כלכלית ותרבותית. אפשר לומר שיש כאן מעגל קסמים, המחייב אותנו לתקוף את הבעיה משני צדדיה: העלאת כוחו והשפעתו של המרכז הישראלי בחיי היהדות, כדי שיהיה לאבן שואבת חזקה יותר לעליה, והגברת העליה ושאיבת כוחות מן הגולה כדי לחסן ולהגביר כוחו הרוחני והמעשי של המרכז. אולם, חברים, אל תחשדוני במה שאין בי, מחשיב אני מאד את הצורך בהעמקת חיי הרוח של היהודים בגולה. ואם חושש אני מתורת ריבוי המרכזים אין פירושו של דבר חוסר הערכה והחשבה של הצורך החיוני בהעמקתם של חיי רוח ונכסי תרבות יהודית בגולה. נהפוך הוא: כדי שיהיו לה לגולה הכוחות לחזק את המרכז בישראל חייבת היא עצמה לגלות חוסן לאומי ולטפח יצירה לאומית.

וכאן ארשה לעצמי לעבור לפרשה אחרת ולנגוע במושג שאף הוא הותקף בזמנו בידי נאמני ציון שבנו, הוא מושג “עבודת ההוֹוה” הציונית. המדובר הוא בתפקידים שהתנועה הציונית נוטלת על עצמה לביצור חיי היהודים במקומות מושבותיהם. יש לדעתי כיום למושג זה תוכן שונה. יש ללוותו בדברי אזהרה, שלא תיהפך “עבודת ההווה” לצידוק ה“הוֹוה” ולהנצחתו, אשר במירוץ השנים עלול להשכיח את עובדת היות היהודים בגולה; שלא ייהפך חיזוקה הלאומי של הגולה לחיוב הגלות ולשיכחת המולדת. באופן פרדוכסלי (או אם נוח לכם מבחינה אידיאולוגית: באופן דיאלקטי) אנו נקראים לבנין לאומי של הגולה בשם שלילת הגלות.

הגדיר, כמדומני, פעם הדוקטור נחום גולדמן, היושב אתנו כאן, את ההבדל בין מאבקי היהודים במאה הי"ט ובימינו במלים: “אז נאבקנו על הזכות להיות שוים, וכיום נאבקים אנו על הזכות להיות שונים”. הציונות נאבקת על כיבוש הקהילות במקום שהיו קהילות, וזעיר פה, זעיר שם יש מקום לכך גם כיום, ואני שומע שהיו לתנועתנו הצלחות בענין זה. עיקר המאבק כיום הוא על גיבוש הקהילות, על התודעה של קהילה יהודית, בעוד שעכשיו קיימים רק יחידים יהודים. בימים ההם נאבקנו על זכויות ועל רוָחה, כיום אנו נאבקים על הבטחת ההזדהות היהודית ועל חסנו של הגאון היהודי. נאבקנו על הבטחת זכות החינוך לילדי היהודים ואנו נתבעים להיאבק כיום על החינוך היהודי, אשר צריך לאפשר קיומה היהודי של הגולה היהודית כל עוד היא בנכר, ויחד עם זאת לאפשר זרימה מתמדת לישראל בדור הזה ובדורות הבאים. זוהי, איפוא, עבודת ההוֹוה הציונית בימינו. נזכור תמיד כי זהו התנאי להיותנו “עם חפשי בארצנו”, היותנו עם אחד.

תכלית פעולתנו היתה בכל הזמנים, ותהיה גם בעתיד, עליה לישראל, בנינה וביצורה בחומר וברוח. חותרים אנו למרידה גמורה בשעבוד גלויות בכל צורה שהיא ולשיבת עם ישראל בהמוניו לארץ מולדתו.

עבר משהו על העם היהודי; בצד שוֹאת ההשמדה בא נס הקוממיות. הנסיון ההיסטורי צריך שיטלטל אותנו, יאחז בערפנו ויסוך בעם את הכוח להיגאל.

על התנועה להסיק את מסקנותיה מן הדברים האלה. עלינו להטיל על עצמנו חובות הנובעות ממצבנו וממעמדנו גם יחד. יש לעתים ויאוש תוקף אותך לאחר כנסים וּועידות אשר אינן מביאות לידי תוצאות. את אשר יכולנו אולי להרשות לעצמנו בשתי עשרות השנים הראשונות לאחר קום המדינה איננו יכולים להרשות לעצמנו לעתיד לבוא. הגיעה השעה לפקוֹח עינינו ולראות את המבחן החדש, שלפניו אנו עומדים.

החובות חלות על התנועה כולה ועל כל חבר בתוכנו לחוד. אפתח בחובות היחיד, במצוֹותיו המעשיות של כל אדם בתנועת העבודה. מעולם לא הסתפקנו בדבקות בעקרונות שאין אחריהם מילוי חובות, ולא די היה לנו בשבועת אמונים לפרוגרמה ללא הגשמה עצמית. אנו גורסים ציונות חלוצית ובמרכזה החלוּץ היחיד העובר לפני המחנה בגופו.

על שתים מצוּוה ציוני סוציאליסט בימינו. על הגשמת חזון בנינה ותקומתה של הארץ ועל חיזוק וביצור רוחה הלאומית־ציונית של הגולה. אינני מתכוון לרדת כאן לחייו של כל יחיד ולשאול אותו במישרין “מדוע אינך עולה היום?” יודע אני שיש דבר ששמו נסיבות, והרבה אפשר להכניס בו. אבל לאמיתו של דבר מצוּוה כל יחיד בתוכנו לפעול לעליה, לכוון לבו לעליה, לעליית עצמו, לעליית בניו ולעליית אחרים שבסביבתו.

הסעיף השני לחובות היחיד הוא גאון יהודי. אנו, אנשי הציונות הסוציאליסטית, הננו קודם כל יהודים גאים באוהלינו ובצאתנו, בלי שננמיך דגלנו ובלי לטשטש דמותנו לא בין יהודים ולא בין נכרים. לשם כך אנו מצוּוים על הגברת החינוך היהודי־העברי לדור העומד ולדור הבא ברוח עקרונות הציונות העובדת, חינוך לתודעה יהודית על עקרונותיה ושרשיה, לימוד השפה העברית ודברי ימי ישראל. הנחלת תרבות עברית לדור הנה גשר חי ליצירת זיקת גומלין בין תפוצות הגולה לבין ישראל. לימוד אלף או אלפיים מלים בעברית אינו מספיק.

כל אלה חובות היחיד הם, אבל אנו יותר מקיבוץ של יחידים. אנו ציבור, אנו תנועה. ביסוד תנועתנו ובמצוֹות־עשה שלה מרובים הדברים שהם למעלה מכוחו של יחיד לביצוע. כלל התנועה חייב להיות החלוץ העובר לפני המחנה הציוני במשימותיו ההיסטוריות. אנו חייבים להיות הנושא האנושי, המדרבן, השאור שבעיסה. על התנועה לגלות כוח לבנות את עצמאות ישראל במדינתו ולהבטיח חיוּתה הלאומית העצמית של הגולה. הפעולה צריכה להיעשות בשלוש זרועות:

א. חינוך. – יודע אני שנעשית פעולה מסוימת בשטח זה בארצות אחדות ויודע אני שחברינו פעילים בה. ונשאלת השאלה, מדוע מעטות הארצות בהן נעשית הפעולה ומדוע כה מעטה היא? עלינו להתגייס לפעולה זו ביתר עוז ולגלות יזמה גדולה כתנועה. תעמיד לפניה התנועה סיסמה לביצוע: להקים בשנים הקרובות עשרות בתי־ספר יהודיים חדשים בקהילות שונות ובארצות שונות, וכן מוסדות להכשרת מורים. תנועתנו בארץ תיתבע לתת ידה להכשרת מורים ומדריכים למוסדות אלה. אני מתכוון לבתי־ספר ממש, יומיים בתכנית מלאה של בית־ספר רגיל. אולי נזכה ונחדש משהו מן הכוח העצום שהיה בתנועת “תרבות” בגלויות מזרח־אירופה בין שתי המלחמות. הדבר דורש מאתנו תנופה מוסרית וארגונית גדולה ועלינו לקבלה על עצמנו. מאמין אני שאם יימצא הכוח האידיאי המארגן יימצאו גם האמצעים בגולה ובארץ;

ב. ארגון עליה. – אמרתי משהו על כך כשדיברתי על חובות היחיד. אך אסור לנו להשאיר הענין רק בידי כל יחיד ויחיד, הנכון להתגבר על כל מעצור. גם כאן טוב תעשה התנועה אם תציב לעצמה אתגר מספרי לעליה בכדי להעמיד עצמה במבחן ההגשמה. ביצוע משימות כאלה, גם אם ראשיתן מצערה, יוכל לסמל ראשית תמורה. הוא יוכל להוות סימן דרך לתנועה וקנה־מידה למוֹד בו את יכלתנו והישגינו;

ג. קריאה לנוער. – מזכירות “האיחוד” אישרה תכנית נועזת וחיונית שתבוצע מטעם מחלקת הנוער ו“החלוץ” באמצעות ועדה שתפעל בשם המוסד לתיאום, המשותף לממשלה ולסוכנות היהודית. התנועה הציונית, הממשלה וההתישבות העובדת יתנו מכוחן יחד להכשרת שליחים מתאימים לקהילות יהודיות, כפי שהן בימינו אלה. נוסף על השליחים שתנועות מסוימות שולחות אל חבריהן בגולה יבוא שליח זה אל כלל הנוער היהודי, אל העם כולו. תנועתנו בגולה צריכה ליצוֹר את האקלים והרקע בשביל השליחים שיבואו מן הארץ ולגלות מתוכם את העסקנים המסורים והאנשים שיראו בכך שליחות ויקבלו על עצמם עול הוראה והדרכה להמוני הנוער.

השליחים יעוררו בפעולתם ראשית תנועה והם עשויים לגרום לזיקה, להזדהות הנוער עם קהילתו ועם עמו, להעמקת התוכן היהודי בחייו של הנוער ולקרבו בנפש ובגוף אל מדינת ישראל. הדבר יחייב מוסדות מיוחדים להכשרת שליחים כאלה. הטלתי את הרעיון הזה בחללה של ישיבת מרכז מפא"י לפני חדשים אחדים, ואני שמח לראות את התכנית לובשת צורה ורוכשת כלים. עוד בחדשים הקרובים יתחיל, כפי שאני מקוה, לפעול המוסד החדש להכשרת השליחים הללו. תנועתנו בארץ ובגולה חייבת להירתם לכך במלוא אונה.

קשר בל יינתק קיים בין פנייתנו אל הנוער היהודי בגולה לבין חובת תנועתנו למצוא מסילות ללב שכבת המשכילים הצעירה. אין סניף, ולוּ גם הקטן ביותר בתנועתנו בגולה, שאינו יכול ואינו חייב להתחיל מיד בהרחבת הפריפריה החברתית שלו בכיוון זה. עלינו להציב את האתגר הלאומי והחברתי בפני שכבה חדשה, שכבר היא רוב בנין ואולי תהיה בעתיד הלא־רחוק רוב מנין בציבור היהודי. בענין זה אין מי שיעשה את המלאכה מבלעדינו. מאות אלפי הסטודנטים היהודים בארצות־הברית, וביחס כזה גם בארצות אחרות, נושאים בחובם פוטנציה עצומה, אנושית, לאומית, ציונית וחברתית. לסטודנטים אלה יש להביא זיק אשר ידליק את החזון הלאומי והאנושי שבחובם ויניעם למעשי גאולה לעמם.

“הדרך הארוכה ביותר מתחילה בצעד ראשון אחד”. מאחורי ראשית הצעדים שלפנינו אתגר גדול ואחריות גדולה.

זוכר אני, כאשר עמדנו לפני הגלים הראשונים של העליה הגדולה שקלטנו, שאלנו את עצמנו כיצד ניישב ביהודים האלה את הארץ. ידענו כי לרובם אין הכשרת הלבבות והכשרת הגוף הדרושים כדי להצטרף לתנועת העובדה בכלל ולתנועה הקיבוצית וההתישבותית. באתי אז אל החברים בתנועת המושבים ואמרתי להם: שעתכם הגיעה. הירתמו־נא, תנו כוחות והוציאו מכם אנשים, להדריך ולכבוש אנשים אלה אל הקרקע ואל המחרשה. עלי לומר כי בעזרתם יכולנו למשימה. מושב העולם החדשים הוא עתה אחד מעמודי התיכון בהתישבות ובחיי המדינה.

בדומה לזאת אני אומר כעת לתנועת ה“איחוד” בעולם: שעתכם הגיעה! לא אחשוש ממלים רמות ואומר כי ההיסטוריה תובעת מהציונות בכלל ומה“איחוד” העולמי בפרט היחלצות מחודשת לארגונו של העם לגאולה עצמית ולגאולת הארץ ובנינה.

בעמדנו עתה מול התמורות המתחוללות בעם היהודי קורא אני לכם, חברי לתנועה בארצות הגולה: אל תחמיצו ההזדמנות ההיסטורית! שעתכם הגיעה! תנו כתף לצו הביצוע וההגשמה!

---

הערות ראשונות

מאת

לוי אשכול

למאמרו של בן־גוריון “במקום נאום בועידת המפלגה”

נראה לי, שאין טוב לשם הבהרה ולשם העמדת דברים על נכונותם אלא להביא דברים שאמרתי במועדם במכתבי בסוף דצמבר 1960 לח' בן־גוריון ודברים שנכתבו גם על־ידי שר המשפטים לשעבר פ. רוזן לח' ד. בן־גוריון, ואשר באדיבותו הסכים שאפרסמם אם יהיה צורך בכך. מר רוזן הרחיב על כך את הדיבור במאמריו ב“דבר” וב“הארץ” מיום 20.11.64 ובמאמריו ב“הבוקר”, ב“דבר” וב“הארץ” מיום 6.12.64.

הפעם אתחיל מציטוט חלקים נוספים (לאלה אשר כללתי ב“אגרת לחברים”) ממכתבי לד. בן־גוריון מיום 28.12.60, בעוד כל הענין עמד בטריותו.

בן־גוריון לא העמידני אז לא בעל־פה ולא בכתב, על טעותי, כביכול, כפי שהוא מנסה עכשיו (והח' בן־גוריון כידוע אינו ממעט לכתוב ולדבר בעניני פרשה זו).

בן־גוריון מציין בדבריו ב“דבר” של אתמול: “הדברים שאשכול מצטט ממכתבו: הממשלה אמנם החליטה נגד דעתך, אבל אתה הודעת שאם המפלגה רוצה בועדה לפי הצעת שר המשפטים לא אתנגד לה – הם דברי אשכול, לא דברי אני”.

הח' ד. בן־גוריון מוסיף, לצערי, ואומר שאינו יכול לאשר, כי בשיחותי אתו נהג להביע התנגדות לועדת שרים, ועל הצעתי שאתפטר ממנה ואביא על־ידי כך לביטולה היה נוהג לאמור “אין דבר, תמשיך ותבוא עליך הברכה”.

אין לי אלא להביא עדות חיה ונאמנה, ואולי היא עוד תופיע במהלך הועידה. זכרוני לא בגד בי. הדברים כתובים במכתבי הנזכר מיום 28.12.60.

אשר להורתה ולידתה של ועדת השרים אין לי אלא להפנות את החברים למאמרי ב“דבר” מיום 1.12.64, ממנו ילמדו הקוראים כי מזכירות המפלגה פעלה הרבה למען השג הסכמתה של ועדת חוץ ובטחון (ואשר בטעות כיניתיה בשטף נאומי בעל־פה בישיבת המרכז ב־13.12.64 “כנסת זוטא” ואין זה “חטא” כל כך גדול) להפסיק את הדיון בפרשה, בתוכה (בועדת חוץ ובטחון) ולהעביר את הענין לועדת השרים, שהוקמה בידיעתה ובגדר החלטתה של מזכירות המפלגה וּועדתה המיוחדת.

דבריו של הח' ד. בן־גוריון שלא ידע על ההצעות וההחלטות של מזכירות המפלגה בעת כהונתו של יוסף אלמוגי כמזכיר המפלגה, מתקבלים בקושי על הדעת.

להלן קטעים ממכתבי אל הח' בן־גוריון ב־28.12.60:

"הממשלה החליטה אמנם נגד דעתך, אבל אתה הודעת שאם המפלגה רוצה בועדה לפי הצעת שר המשפטים לא תתנגד לה ולא תעשה דבר להפר הקמתה.

הועדה שמעה היטב את דעתך: בישיבת הממשלה, בפרסומי עתונים בשמך ובדברים שנאמרו על־ידיך בועדת חוץ ובטחון. הועדה ידעה יחסך ודעתך. חברי הועדה ‘הקרובים ביותר’, וכותב שורות אלה ביחוד, שוחחו אתך פעמים רבות. יו"ר הועדה דיוח לך פעמים אחדות ובודאי שמע יחסך ודעתך. ידוע לי שהוא שוחח אתך, ששמע והקשיב.

הנידון הוא מקרה שקרה בזמן שלא אתה כיהנת כשר הבטחון וכראש־הממשלה. המדובר הוא בשנים־שלושה אנשים, ובעיקר באיש אחד, שאתה עצמך מסתייג ממהימנותו במשך כל הזמן במידה גדלה והולכת. אין זו שאלה של ‘ויש חברים שמשום מה – בצדק או שלא בצדק – אינם אוהבים’ וכו'. המדובר הוא באיש, או באנשים, אשר נפסלו על־ידי ועדת כהן אשר אתה הקימות.

ואשר לאדם ששמו לבון שגם הוא היה שייך פעם למשרד הבטחון, הרי לא הסתרת לגמרי את יחסך השלילי והפוסל לגביו בכל הזדמנות ציבורית ופרטית, מתוך נימוקים והסברים ידועים וברורים לי.

כאלה היו האנשים, אשר הועדה היתה צריכה לטפל בהם. כולם נפסלו על־ידיך לחלוטין והיו אלה ענינים שהתרחשו בתקופה שלא אתה היית שר הבטחון.

הועדה זיכתה בנקודה אחת מסויגת אחד מהאנשים שנפסלו על־ידיך לאורך קו ארוך, לאחר שעיינה היטב־היטב בכל החומר שהומצא לה, חומר של עדויות וחומר של חקירות שתי־וערב. הן תסכים כי מימי ועדת א.ד התרחשו הרבה גילויים כתוצאה מועדת החקירה, בית המשפט וגביית עדות על־ידי היועץ המשפטי וכו', אשר לפי מיטב הכרתם ומצפונם של חברי הועדה שינו את התמונה באופן יסודי.

אשר לנקודה האחת, בה זיכינו אחד מן המתדיינים, הרי זו היא הנקודה שאתה תבעת בישיבות הממשלה לחשוף ולהתרכז בה בעיקר.

אתה אומר ‘אין זכות מוסרית לכוף אותי לפעול בניגוד למצפוני בדבר שאני רואה קיום המדינה – ענין הבטחון’.

בשיחתנו שלשום אמרתי לך: זכויותיך במדינה, בעם, במפלגה הן כה גדולות שחובותיך כלפיהם עוד עולות עליהן. ייתכן שזו הכבדה גדולה וייתכן כי כבד מאד לשאת ממעמדך הרם (בטוחני בך שלא תחשדני בחנופה), כבד מאד לשאת בחובות מוסריים הנוגעים מן הזכויות הגדולות שיצרת ורכשת. אני אמנם שמח על כך, אבל לא אשמתי בכך.

ואומַר גם זאת: הפּתגם האנגלי אומר: ‘חוק צריך לא רק להיות צודק, הוא צריך להיראות צודק’. כוָנתי למושג ‘מצפון’.

מה נורא המושג הזה, אשר בשמו ותחת גלימתו אפשר ‘לאהוב את רעך כמוך’, ואפשר לקיים עשרת הדברות, ואפשר לעמול ולהקריב רבות למען הקם מלכות שדי עלי אדמות, ואפשר כמובן בשמו גם להחריב יחסי אדם ויחסי עמים ולהשמיד ש"י עולמות.

האומנם אפשר, האומנם מותר להשתמש לכל דבר ולכל צורך בחרב המתהפכת הזאת של ‘מצפון’?

איזה ענין מצפוני יש כאן: היתה ועדה של שבעה קרואי העדה, ושר המשפטים של ממשלת ישראל בראשם. כל השבעה אינם מן הפחותים בעם, ואינם שייכים לכת מחוסרי־מצפון מפורסמים.

על מצפונם המסקנה ולא על מצפונך.

אתה מסתייג ממסקנותיהם של השבעה, זכותך היא; אתה מפרסם דעתך ברבים, זכותך היא; אתה פסלת ופוסל אותם פומבית, אולי גם זו זכותך (אם כי לפי עניות דעתי, גם כאן יכול המושג הנורא והקנא ‘מצפון’ לתבוע עלבונו).

בן־גוריון יקר,

הרשני נא להגיד כי לא בכל דבר אפשר ומותר לתלות קיום המדינה וענין הבטחון.

לא נפגע, לא נחלש, ולא נפגם ענין הבטחון בגלל מסקנות הועדה. אולי להיפך. כשם שלא היה מתחזק יותר ומתעלה יותר ענין הבטחון לוּ נוכחנו לדעת שיש להגיע למסקנות אחרות.

ומה כאן קיום המדינה ומה כאן תהילתו, רוחו וטוהר מידותיו של הצבא? במה מזדעזע הבטחון בגלל המסקנות?

במכתבך אתה כותב שאין לך טענה שלא שמענו בקולך. אתה אפילו מכיר בזכותנו על כך. כמו כן אין לך טענה שגויס לשם כך רוב של המיעוטים בממשלה (מה נורא הביטוי הזה). אתה אומר שאינך חושד בפניה לא הוגנת. אתה בטוח שעשיתי מה שעשיתי מתוך רצון טוב ומניעים ישרים.

בן־גוריון חברי הגדול,

האמן לי, מכאיב לקרוא דברים אלו הנותנים Magna Carta כזו של זכויות ושל אמון, בידעך, כי אם רק תשתמש בזכותך הרי מאיימת סכנה של הפסקת חברוּת בביצוע משותף, פסקה אחריות הדדית, ותמה פסה הערבות המשותפת.

איזה נער ונערה צעירים, רעננים, בעלי עינים פקוחות ותמימות יקבלו מאתנו שיעור כזה בדמוקרטיה חברית ולא יתקוממו נגדו.

ועכשיו, נניח בכל זאת, שראייתך אתה את הנקודה המצפונית, במקרה זה, היא הנכונה, ונניח כמו־כן שראייתך אתה לנזקים למדינה ולבטחון היא הנכונה ויש להסיק מסקנות. הצעתי לך, ואני עומד בהצעתי, כי חברי המפלגה, השרים חברי הועדה, חייבים להסיק מסקנה ולהתפטר. ואם נחוץ, לכפרת עוון, שעוד מישהו מחברינו בממשלה יתפטר – הרי זה נתון בכל רגע. גולדה מגישה פיטורין, אחרים – על הסף. אני מעכב בעדם כדי לא להגדיל המהומה. ואם זה לא נראה לך, משום מה, הרי קיימת האפשרות שתתפטר הממשלה כולה ושתינתן לך האפשרות להקים ממשלה חדשה בהרכב המתאים והנראה לך, ואשר ברובה תהיה נקיה מחטא המסקנות לגבי הפרשה.

אם הצעות אלו אינן נראות לך, הרי באמונה, בן־גוריון, כאן בודאי אין אף צל צלה של שאלה מצפונית. ייתכן שזה קצת לא נוח (ואני מסוגל להבין את הדבר הזה), אבל לעומת זאת עומדים ענינים כה חמורים וכבדים, אשר בהם תלוי באמת מצבה של המדינה ושל הבטחון, הרבה יותר מאשר במסקנות על הפרשה (מתוך נימוקי בטחון לא אפרטם גם עכשיו).

מניתי רק אחדים. בטוחני שידועים לך כל הנגלות וגם הנסתרות ממני. האומנם כל אלה ודומיהם אינם שקולים כנגד אי הנוחות בחילופי חברים בממשלה? איך ליישב הסתירה המשוַעת הזאת? מי נער וזקן שיקבלו את הדבר? מי יאמין בחברוּת כזאת? מי יעריך דמוקרטיה כזאת?

מן הרגע הראשון שהחילותי לקרוא בעתונים בהיותי בחוץ־לארץ ראשית ההתדיינות האומללה, הייתי מהלך אבל וחפוי ראש. לא אני גרמתי לשפיכת־דמים זאת ולחילול כבודנו זה. איך לתקן? בהצעתך אין אף קורטוב של ארוכה. זוהי דעתי ואמונתי העמוקות וזו דעתם ואמונתם של רבבות חברים וידידים בפנים תנועתנו ומחוצה לה.

רבים מתוך אלה שמוכנים להסכים לועדת חקירה ולמשפט עושים זאת רק בכדי לעשות רצונך ולמנוע אסון התפטרותך.

במשך הזמן תימצא בודאי ארוכה לשבר שהושברנו. היא חיה וקיימת בחיק התנועה. היא תתגלה והיא תופיע. הדבר תלוי בכולנו ובראש ובראשונה בך. ולמַה שלא תלוי בנו, בודאי שאין לנו כרגע תרופה, אבל מובטחני כי נצח מפא"י יגבר.

בן־גוריון! אם אמנם אינך יכול לעבוד עם יסֶ־מַנים, ואני בטוח בזאת – אינך רשאי, למעננו ולמענך, לכבוד המפלגה ולכבודך, לאחוז באמצעי שאתה חושב עליו. בימינו אלה, במעמדך ובמצבנו, איוּם הסתלקות – זה וטו מַתמיד ונצחי.

הרי תמיד יפחד אדם וחבר, אשר מוקיר ומעריך למעלה מהכל את עמידתך על־יד הגה המדינה והתנועה, להגיע למסקנתו הוא בעבודתו אתך, מפחד שמא זו לא דעתך!

ולבסוף: לא ‘בחרתי לי דרך מסוימת’, לא ביקשתי ה’גוב' הזה. מזכירות המפלגה ביקשתני והטילה עלי בידיעתך ובהסכמתך לטפל בענין.

פעמַים ושלוש, באמצע הפעולה, הצעתי וביקשתי מאת המזכירות, וגם זאת בידיעתך, להחזיר לה את המנדט לטפל בפרשה. בשיחותי אתך אתה נהגת להגיד את דעתך המתנגדת בתוספת: ‘אין דבר, תמשיך ותבוא הברכה עליך’.

אינני מסתלק מהאחריות ומהוצאת מסקנות, אבל המסקנות עלי להוציא ולא עליך.

אתה בן־גוריון כאדם ובמעמדך כראש הממשלה פסלת מסקנותי ולא להיפך.

עם הרמז הראשון שהדבר עשוי להועיל אני הולך, ועם נפילת הממשלה בודאי וממילא אלך ותקים ממשלה חדשה. למה יצא קצפך על כל העם, ועל כל המפלגה?

למה תכביד עלי באמרך כי אני דורש ממך ‘קבלת דיני’, הרי המצב הוא הפוך.

ארכו הדברים, ואסיים בתפילה ובתקוה כי דברי רווּיי דאגה וצער יעשו את שליחותם. ייעשה נא מאמץ חברי עליון להתגבר על הקלקלות ועל הפגמים".

---

תנו לנו לעשות את המלאכה

מאת

לוי אשכול

דברי תשובה בועידת מפא"י, 18 בפברואר 1965

חברים!

אולי אגרום אכזבה למישהו, אבל לא אדבר בענין ה“פרשה”. הענין הובא בפני הממשלה, והיא הכריעה והחליטה. בשבילי הענין נגמר. אבל פטור בלא כלום, ללא הערה אחת או שתים סביב הענין הזה, גם כן, כמובן, אי־אפשר. חשבתי, ואני חושב גם עתה, שהיה זה משגה פוליטי וחברתי כבד להביא כך את ענין ה“פרשה”, אפילו לישיבת המרכז, ועל אחת כמה וכמה – לועידה, שמספר משתתפיה, בלי עין־הרע, מגיע ל־2,000–3,000 איש.

שאלתי את עצמי: רבונו־של־עולם, אנחנו חיים עכשיו בעולם של מיליארדי אוכלוסין, ובכל זאת מנסים לחדש את מנהגי הפוֹרוּם הרומאי. בנאומו עסק חברנו דוד בן־גוריון בעיקר בשאלות. לא אענה עליהן, ולא מפני שאין לי מה לענות עליהן, אבל יש שאלות שאפשר לשאול אותן בכל מידת הכבוד ובכל החברוּת (אני אעזוב עתה את הכבוד; חברוּת חשוּבה מכבוד!) את בן־גוריון, והן גם נשאלו, ולא ניתנו עליהן תשובות מספיקות.

בן־גוריון אמר אתמול בסוף נאומו, כי היות וענין ה“פרשה” עומד ברומו של עולם – לא תמנע ממנו שום החלטה להביא בפני הציבור כל מה שהוא יודע בענין זה. חבר בן־גוריון, אינני יודע מתי מישהו מאתנו – אפילו מבין חברי ועדה השבעה – אסר עליך, או על חבר אחר, לכתוב או להסביר בעל־פה באסיפות את הענין כאוַת רצונך?

אני בטוח שכולנו רוצים לצאת מהועידה כאשר המפלגה היא בכל חסנה, בכל כוחה ובכל נכונות הביצוּע של תפקידים חדשים. אם אמנם זהו רצונה של המפלגה, ואם תחליט המפלגה שענין ה“פרשה” אינו ענינה, או שהיא סומכת ידיה על החלטת מרכז המפלגה, שעל יסודה הטיל המרכז עלי להרכיב ממשלה – הרי שנגאלנו מן הענין. מובן, שבן־גוריון יוכל לדבר, להסביר ולכתוב כאוַת רצונו. כלום יעלה על דעת מישהו לשלול ממנו את הזכות הזאת? אבל, כמובן, גם אחרים ידברו ויסבירו, ואני מבטיחך, בחר בן־גוּריון, שגם אני – אם כי אני כפות יותר, ואין זה נוח לראש־הממשלה להתוַכח עם בן־גוּריון – וגם יו“ר ועדת השבעה נדבר ונכתוב. יו”ר ועדת השבעה כבר כתב, ואני נאלצתי לתקן כמה דברים שלא היוּ מדוּיקים. ובודאי יוסיף לכתוב, אם יכתבו אחרים. הנה יצאה חוברת של ד"ר זמיר, מרצה למשפט נוהלי או מינהלי באוניברסיטה. כמובן, שרשאי כל אחד לחלוק על הדעות שהובעו בחוברת זו. אם נגזר עלינו לעסוק בבירור ציבורי זה עוד זמן – עד תום – נעשה זאת. מה שאני מבקש, מתחנן ומציע הוא – שלא להפוך את הועידה לפוסקת בענין זה. גם בן־גוריון אמר זאת בדבריו. כמובן, כאשר עומד חבר – במקרה זה – בן־גוּריון – וטוען טענות, והן אינן צודקות, מיד באה תגובה – של אבא אבן ושל חברים אחרים. וכך אנו נכנסים לדו־שיח שאין לו קץ. אני מבטיחכם כי יש חברים רבים שיש להם מה לומר בנושא זה לאחר דבריו של בן־גוּריון.

אלה הם הנימוקים שבגללם לא אכנס עוד לפרטי ה“פרשה”, ואני מציע להיאחז בהצעתו של בן־גוריון, שיותן לו לדבר ולכתוב בנושא זה, וכמובן, יימצאו חברים שישיבו על דבריו. אבל בשביל המפלגה נסתיים הענין – משעה שהחליט המרכז להטיל עלי להרכיב את הממשלה.

חברים! בן־גוריון התרעם עלי שהתפטרתי, בטענו שהתפטרותי היתה בבחינת אולטימטוּם, לחץ ואיוּמים. והרי בן־גוּריון עצמו פעמַים הציע לי בימים אלה להתפטר – פעם אחת בישיבת מזכירות המפלגה, שנערכה בבית־אלישבע בירוּשלים. הוא אמר: אם כך, אשכול אינו מייצג אותי. נניח שגלולה זו עוד אפשר לבלוע. יכולים להיות במפלגה גדולה ובציבור גדול חבר או שנים, שאני אינני מייצג אותם. אבל בן־גוריון אמר לי במלים ברורות: עליך להתפטר. גם אתמול אמר זאת, ואם אוזן מוסיקלית לכם, בודאי שמעתם גם אתם כאשר אמר זאת, ואם כן – מה לו להתרעם עלי שעשיתי כדבריו?

ועוד הערה אחת בענין ה“פרשה”. רשאי הייתי להניח, כי כשם שחברים רבים הסכימו אתי בהביאי לישיבת המרכז את ההצעה לשלול מלבון את המנדט למלא שליחות המפלגה בהסתדרות (וזאת הוא מילא; יותר מזה לא החלטנו לגביו שום דבר), כך צריכים להסכים אתי כל החברים הפעם, ואני מקוה כי אמנם יסכימו אתי, בענין ה“פרשה”.

ועדת השבעה פעלה לפי מיטב מצפונה, לפי מיטב האמת שבלבה. ואין זה קל ופשוט לשמוע מדי פעם מבן־גוריון את הדברים שהוא מתיר לעצמו להשמיעם, ולתת גושפנקאות או להדביק תוים, שאינני רוצה לחזור עליהם. ועדת השבעה היתה ועדה של שבעה שרים. בראשה עמד שר המשפטים, שבמשך שתים־עשרה שנה כיהן בתפקיד זה בממשלת ישראל, ולידו היה גם יועץ משפטי. בועדת השבעה היה שר שכיהן שנים רבות כשופט. על ועדה זו הוטל לטפל בענין, היא טיפלה בו והביאה מסקנותיה לאישור הממשלה.

בזה סיימתי הערותי המעטות על ה“פרשה”. אקווה שדבריו של בן־גוריון, שהוא ימשיך לכתוב ולדבר על הנושא, יגאלו אותנו מענין זה.

ועתה אעיר מספר הערות על המערך. במשך שבע־עשרה שנות קיום המדינה נעשתה בארץ לא מעט בשליחותה המרכזית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל. במשך שנים אלה הוקמו בארץ מפעלים אדירים. לא בכּל היינו תמימי־דעים בתוך המפלגה. גם בתוך המפלגה התוכחנו, התפשרנו, השלמנו. היו ענינים שחייבו הכרעה ולא הכרענו בהם. אתם רואים איפוא שבענינים מסוימים לא יכולנו להגיע לכלל הכרעה גם במפלגה אחת. משום כך כל הדברים שאנו מחדשים במערך, כל הטרמינולוגיה שמשתמשים בה לגביו, אל נא יהיוּ זרם ומשונים בעיניכם.

בן־גוריון טוען נגד המערך בשתי נקודות: האחת היא בענין שיטת הבחירות. בטוח הוא, כי אילו מישהו אחר היה מנהל את המשא־ומתן עם “אחדוּת העבודה”, היה מיד משיב בלאו מוחלט על עמדתה לגבי שינוי שיטת הבחירות. ייתכן. אבל השאלה היא: מהי התוצאה שרצינו להשיג? בן־גוריון טוען, יותר ממני, שאין הבדלים ואין שוני בין מפלגות הפועלים, והוא רוצה באחדות מלאה של כל שלוש מפלגות הפועלים הכיתתיות. אבל אם באמת נגועות מפלגות הפועלים בכיתתיוּת, והאנשים אינם יכולים להשתנות בן־יום – איך תכניס ל“מיטה” של מפא"י אותן שתי המפלגות שהן קיצוניות בכיתתיותן עד כדי היותן אסורות כמעט במגע?

אני מרשה לעצמי להניח כי אילו בן־גוריון היה מנהל את המשא־ומתן, לא היה גם הוא ממהר להשיב בלאו מוחלט, אלא היה אומר: טוב, נשמע עוד; יש מכלול ענינים; לא הכל מתמצה בענין שיטת בחירות בלבד; נדון בענינים חברתיים, כלכליים ומדיניים לגופם; נראה אם יש לנו מכנה משותף בהם ונחליט. אגב, לא הייתי היחיד במשא־ומתן זה. לא אמרתי מיד “לא”, אבל גם לא אמרתי מיד “כן”. אמרתי: נברר את כל מכלול השאלות ונראה במה אנו מאוחדים. אני חייב לומר שאנשי “אחדות העבודה” הגישו שורה ארוכה של שאלות לבירור. התפלאתי על כך. כלום באותן 22 השנים שחלפו מאז נפרדנו, חָיינו בארצות שונות או בפלנטות שונות? אבל הסכמנו לשבת ימים ולילות ולבדוק ענינים לגופם. אמרנו: נבדוק את המצעים של שתי המפלגות ההולכות לבחירות.

ואף־על־פי־כן הרשה לעצמו בן־גוּריון לפסוק: קיבלם תכתיב! והרי רחוק הדבר כרחוק מזרח ממערב. גם אנחנו אמרנו דבר או שנים, והודענו: עד כאן ולא עוד. כך היה, למשל, בשאלת החינוך. אמרנו: עמדתה של מפא"י ברורה, מבוצעת, לא נשנה אותה ולא נזוז מן הכתוב במצע.

המשא־ומתן על המערך היה בשלושה שטחים: הכנסת, העיריות וההסתדרות. תקופה ארוכה לפני קריאתו של י. בן־אהרן, “עוז לתמורה טרם פורענות”, לא פסקה מפלגת פועלי ארץ־ישראל עשרות בשנים מלקרוא מעל הבמות הציבוריות לפועלים ולמפלגות להתנער מהפירודים, המפוררים את כוח הפועל, ולהתאחד. כל אשר עשיתי – עשיתי בשליחות מפלגת פועלי ארץ־ישראל כולה, ונדמה לי שהדבר הובא גם פעם או פעמַים לישיבות המרכז. מזכירות המפלגה גם בחרה בועדה של שמונה, ולמעשה היו בה 9, 10, 11, שכן כשהיו נוגעים באיזה ענין שלא ראיתי את עצמי מוסמך לגמרי לדון בו, הייתי מזמין חברים מוסמכים, שלא נמנו עם חברי הועדה. כך, כשדנו בעניני ההסתדרות – ביקשתי להזמין את בקר ואת משל. וכשדובר בעניני החינוך, הוזמן לבירור שר החינוך והתרבות, כדי שישמעו מה אנו עושים ומה אנחנו רוצים לעשות. השיחות על המערך היו איפוא ענין לא של יחיד אלא של המפלגה – של המזכירות ושל המרכז. יש לי יסוד וזכות להאמין כי גם בשֶׁבת בן־גוריון בשדה־בוקר ידע על כל מהלך המשא־ומתן (אמנם אינני יכול לוַדא את הדבר על־ידי דוקומנטים). שום דבר לא היה בסוד. כל הציפרים על הגגות ציפצפו. והיו הפסקות של שבועות ושל חדשים במשא־ומתן. כי גם ל“אחדות העבודה” יש ויכוחים בפנים. זה נמשך שנתים. ואולי עוד לא נגמר.

אשר לשיטת הבחירות: האם אפשר לקרוא לכך תכתיב? הרי בן־גוּריון עצמו אמר כי הויכוח נמשך שנים. ואני במשך כל המשא־ומתן לא אמרתי מלה בשאלה הזאת, אף כי היו חברים שאמרו, כי עדיין לא ברור להם מהי שיטת הבחירות הטובה ביותר בשבילנו; גם עכשיו אני טוען באסיפות גדולות ששיטת הבחירות הקיימת אינה טובה ויש לשנותה. אנשים ממפלגת הליברלים, המדברים עתה על בחירות רובניות, שאפשר לחשוב עליהם כעל שותפים למלחמה על שינוי שיטת הבחירות, אינם מתכוונים לחלוקת הארץ למאה ועשרים אזורי־בחירה, כפי שסיכמנו ברחובות, ובפרט שהם עומדים להתאחד עם “חרות” בגוש אחד לקראת הבחירות. שאלתי את בן־גוריון אם אפשר להיאחז בקולות אלה הקוראים לבחירות רובניות. כי שיקולי העיקריים בענין זה הם – אם יש סיכוי ל“דוכיפת הזהב”, שאנחנו מדברים עליה זה עשר שנים. בן־גוריון הוא זה שניהל את מסע המלחמה לשינוי שיטת הבחירות בכנסת, וככל שמסעו היה סוער יותר כן גדלה התנגדותן של המפלגות להצעותיו. תבדקו בפרוטוקולים של ישיבות הכנסת ותיוָכחו. בקריאת־בינַים לחבר, שדיבר על משאל־עם, העיר בן־גוריון: “היתה הצעה כזאת”. אבל כל המפלגות בכנסת מאוחדות בהתנגדותן להצעה זו, וכידוע לעם אין רוב למפא"י, ואי־אפשר להחליט על משאל עם. זהו מצב הדברים.

עם כל השירות העצום ששירתה מפא"י את המדינה, ועם כל משקלה הגדול בתוך הציבור – לא זכינו לרוב בתביעתנו לשינוי שיטת הבחירות. לא עמדה לנו כל ההסברה וההוכחה ההגיונית בהכרחיות השינוי; נשארנו מיעוּט בשאלה הזאת. ודאי שאפשר להפסיק כל משא־ומתן בתשובת “לא!”, כשאין הסכם בשאלה מסוימת. אבל יש עוד פוֹסטוּלטים למפלגת פועלי ארץ־ישראל, ואחד מהם ־ אחדות פועלי ישראל וליכודם. ומנסיוני למדתי כי לא תמיד מגיעים למטרה הנכספת מניה־וביה, ויש להזדיין בסבלנות ולהאמין כי סוף הנצחון לבוא.

לשמואל דיין – גם אני זוכר את ועידת האיחוד בפתח־תקוה, שנתכנסה לאחר מלחמת־העולם הראשונה, כאשר י. בן צבי, כ. כצנלסון, רמז ויבנאלי זכרונם לברכה, וייבדלו לחיים ארוכים בן־גוריון וטבנקין, תבעו אחדות פועלי ארץ־ישראל. ובימים ההם – כל פועלי ישראל לא היו רבים מאלה היושבים כאן. נוצרה אז אוירה של להבת אש האיחוד. ואזכיר לבן־גוריון ולשמואל דיין את קבוצת החברים מראשי “הפועל הצעיר”, שרבים מהם כבר אינם בחיים. דרוש היה כוח רב להיכנס לאולם הועידה ולהשיב תשובה שלילית – והם בכו. האנשים האלה ־ הנוקשים, הקשוחים, אנשי כיבוש העבודה והקדחת, אשר חבריהם נפלו מיריות בשמירה ובדרכים – בכו בטרם באו להגיד “לא!” חשבתי ששמואל דיין ייזכר לפחות באפיזודה הזאת. בעניני ה“פרשה” יכולה להיות לכל אחד דעה משלו, אבל בענין המערך חשבתי כי שמואל דיין יקום ויכה “על חטא”.

ובהזדמנות זאת אגלה סוד לבן־גוריון, המזכיר לי לפעמים שאני הייתי בעד האיחוד, ונכון הדבר. אבל בכל זאת, כאשר הגענו ב“הפועל הצעיר” להחלטה זו וכמעט שעשו אותי שליח להבאת התשובה השלילית לועידה, נשארתי ב“הפועל הצעיר”. כי רציתי להביא לאיחוד את כל הקבוצה הקטנה הזאת של חברי המפלגה, שלא רצתה להתפרק. כעבור זמן נעשה שמואל דיין חסיד האיחוד של “הפועל הצעיר” עם “אחדות העבודה”, שהביא ליצירת מפא"י. את הדבר הזה קיויתי לשמוע משמואל דיין, ותקותי נכזבה. אנחנו עקשנים בני עקשנים כמו שהיינו בגולה.

מדברים כאן על אפשרות של שינוי שיטת הבחירות, אבל בן־גוריון עצמו מודה שבשעה זו לא ניתן הדבר לביצוע, ובכל זאת הגדיר את הסכמתנו לדחות בינתים את ההכרעה לכנסת הבאה כתכתיב מן החוץ.

לא לבדי ניהלתי את המשא־ומתן עם “אחדות העבודה”: היו אתי עוד חברים. אולי מותר לו לבן־גוריון לסמוך על התרשמותם של מנין חברי מפלגת פועלי ארץ ישראל, שלהם יקרה המפלגה, שכן הם חיו בה כל חייהם; אולי מותר לו לסמוך אל אמונתם שהמערך עשוי להיות צעד ראשון לדבר גדול. ואעיד עלי את חברי הועדה שרגא נצר וסנטה (ואני, אגב, ביקשתי פעמַים־שלוש לשחרר אותי מהועדה) אשר באו למזכירות ואמרו: “כן, שמענו נוסח חדש של דברים, זו לגמרי שירה חדשה. יש באמת מקום למערך”. אינני רוצה, חס וחלילה, להזיק לחברים מ“אחדות העבודה” שאתם ניהלנו משא־ומתן. חלק מהם בודקים מחדש את דרכם וחושבים על אפשרות של צעדים יותר ממשיים, מאשר הצעד הראשון של המערך לקראת האיחוד.

בישיבת המרכז שמעתי טענה צודקת מבחינה פורמלית, והיא: מהי התכנית המפורטת? חשבתי שהעיקר הוא היסוד להחלטה – כן הולכים למערך או לא? אשר לשינוי בשיטת הבחירות הדפסנו חוברת ובה נאמר: “מאחר שהמפלגות חלוקות ביניהן על שיטת הבחירות לכנסת, הן תהיינה חפשיות לגלות דעתן בענין זה כפי שנראה להן”. החל ממועד הקמת המערך, והוא יכול להיות מחר, אם יוקם, או בערב הבחירות לכנסת – “תוך קיומה של הכנסת הששית והרשויות המקומיות לא תנקוטנה שתי המפלגות יזמה לשינוי השיטה הקיימת… אלא אם תהיה הסכמה הדדית על כך בין שתי המפלגות. עד תקופת כהונתה של הכנסת הששית ייערך במפלגות בירור משותף בנושא זה בכללותו וייבחנו הצעות לתיקונים ושינויים”. גם “אחדות העבודה” לא הודיעה כי כל מה שיש לה הוא בבחינת “כזה ראה וקדש”. אילו לפחות היו באים עכשיו ואומרים כי יש סיכויים לשנות את שיטת הבחירות ומפא“י רוצה בשני דברים: א. להשיג רוב אם יש אפשרות לכך; ב. להשיג רוב זה בעזרת אלה ואלה. אבל אין עתה סיכוי להשיג את הרוב המבוקש. “והמפלגות תקבענה את עמדתן… על אחת לעצמה לגבי העתיד”. ואני שואל: מה נפסיד בזה שלא נכריע בשאלת שיטת הבחירות, במשך ארבע שנים, והכנסת תפעל בכל השטחים שעליה לפעול. והרי יש מקרים שהכנסת אינה מסיימת את כל ארבע השנים, וחלילה לי לרמוז בכך כי ייתכן שהכנסת הבאה לא תזכה לגמר ארבע השנים. ומאַין הפסקנות הזו של שוללי המערך? לא אגיד שבמשך ארבע שנים לא יצליח בן־גוריון לשכנע את מישהו, גם ב”אחדות העבודה"; וגם אני אעשה כמיטב יכלתי להסביר באסיפות ולשכנע, עד כמה שאפשר להסביר ולשכנע, את הבוחר. תמיד הטפתי לשינוי שיטת הבחירות, בלי שנכנסתי לפרטים, שהם ידועים למדי. טענתי כי 14 רשימות הן לוקסוס יותר מדי גדול בשבילנו. במשך ארבע השנים הבאות יכול להשתנות משהו בגישתה של עוד מפלגה. אמרתי את הדברים האלה בישיבת המרכז, ואני חוזר עליהם בפני הועידה.

הזכירו: משאל־עם. לא הייתי רוצה להשיג את שינוי שיטת הבחירות על־ידי 51% אשר 11% או 12% מהם יבואו מאלה אשר, בדרך כלל, מפלגת פועלי ישראל לא היתה רוצה להיבנות מהם. ישנן מפלגות כאלה, שעמדנו לגביהן היתה תמיד: “עם אלה – לא!” הייתי רוצה להשיג 60% בכוחה של מפלגת פועלי ישראל בלבד, וזה ניתן יהיה אולי להשיג במרוצת הזמן.

אני שומע תכופות את הביטוי, שלא הייתי רוצה להשתמש בו הפעם, “אור לגויים”. ואמנם הצלחנו לעשות גדולות במדינתנו ואף הצלחנו לשלוח מאות ואלפים שליחים לעזרת הארצות המתפתחות. נדמה לי שגם במערך יש משהו העשוי להיות “אור לגויים” – אור לתנועת הפועלים בעולם, שידעו כי יש להתגבר על פילוגים ויש לכוון הכל ליתר שיתוף ולהידברות בתוכה.

ידוע לכל שלא רציתי לקבל עלי את תפקיד ראש הממשלה. בדחילו רבה קיבלתיו; בלחצו של בן־גוריון. ואני פונה אליו ומבקשו: תן לי אשראי, ואיני מבקש אותו אלא לקדנציה אחת.

ועוד משהו אומר – והדברים מכוּוָנים לכּל, החל בצמרת וכלה בצעירי החברים, הצעירים באמת: שימו יד על הלב. הרי, בעצם, המפלגה עד עכשיו לא הקלה בהרבה על מלאכת הממשלה הזאת שבראשותי. נפגשנו באמון רב וביחס טוב ברחבי העם בארץ, וגם בעולם, אך לא שפרה נחלתנו, שלי ושל חברי בממשלה, דוקא במפלגה. אולי תחשבו קצת על כך.

עוד מלה אחת, אישית. ואני אומר אותה בכל האמת ובכל החרדה והדאגה. אינני רוצה בויכוח חריף, אבל עלי לומר לבן־גוריון: אל־נא תתן לי לחשוב, שפחדי כל השנים לקבל עלי תפקיד ראש־ממשלה היה פחד אמת. לא בלב שלם נכנסתי לממשלה. היום התפרסם ב“דבר” מכתבי אל בן־גוריון מ־1960 בענין זה. חשבתי כי המצב הוא כזה שמפלגת פועלי ארץ־ישראל איננה יכולה לשלוח חבר אחר מחוץ לבן־גוריון למלא שליחות ראש הממשלה. אבל כשהתפטרת מראשות הממשלה הטלת עלי פעמַים (פעם אחת בישיבת המזכירות ופעם שניה בישיבת המרכז כולו) לקבל עלי את התפקיד הזה. כבר אמרתי שקיבלתי עלי את התפקיד בדחילו רבה. הרגתי היטב את הביטוי הרוסי רב־המיצוי: “כּבֵד הכובע של מונומך”. ואם הטלתם עלי את המשא הכבד הזה, הריני מבקש את כל החברים: תנו לנו לפעול ארבע שנים. אולי נצליח להביא שינויים גם בשיטת הבחירות. ואולי גם נצליח להביא לאיחוד רב יותר של פועלי ישראל, בעזרת העם העובד הגדול והנפלא והיקר הזה, אשר מתקבץ מכל העולם, ואולי עוד נהיה למכשיר מהפכני לשנו עוד כמה וכמה דברים בישראל.

תנסו בלב שלם: תנו לנו לעשות את המלאכה!

---

מן הברית אל האחדות

מאת

לוי אשכול

בעצרת היסוד של המערך – ל“ג בעומר, תשכ”ה, 20 במאי 1965

זהו כינוס של תקוה. אנו, חברי שתי המפלגות המהווֹת את הברית הזאת, היינו אמונים במשך כל דרכנו בארץ ובתנועה, בעם ובמדינה, על הייעוד לבנות ולהיבנות כאן כעם עובד חפשי בארצנו. ראינו את התנועה כעמוד־השידרה החזק של כל העם. לא רצינו ואיננו מבקשים לעשות את המלאכה לבדנו. כל תקותנו שהיא תיעדה בידי העם כולו, בארץ ובגולה. דרושה שותפות עם כל הכוחות היוצרים לשם השגת המטרה הזאת. אבל היא לא תיתכן כלל בלי כוח מרכזי ומדריך שסביבו ועליו תיכון ותתגבש שותפות־העם הגדולה הזאת, וזה טעם היותנו ופועלנו כאנשים וכתנועה.

תנועת העבודה היא שפתחה בהנחת יסודות למעמד עובד – גרעין לעם עובד. בנוהג שבעולם קדם המעמד לתנועה, אצלנו קדמה התנועה למעמד. בנוהג שבעולם, כשהעם על אדמתו, הצבת הראשונה היא ארגון העובדים; ואילו אצלנו, כשהעם בפזוריו, קדם לכל כיבוש העבודה, ובמקביל – התנופה למשק־עובדים עצמי, למשק בלא ניצול.

מעז אני לומר, כי שני גורמים עמדו לנו, שלא יהא גורלו של מפעל השיבה שלנו כגורל מפעלי התישבות של מהגרים מאירופה, בפרט בארצות אפריקה: האחד הוא, ייחודו של עם השב אל מולדתו לאחר שנות כיסופים וזיקה בלתי־פוסקים אליה בהיותו בגולה; הגורם השני הוא היוָצרם של עובד עברי, של תנועת־עבודה ושל מפעל עובדים עצמי בארץ־ישראל. שני אלה נתנו למפעלנו את האופי המיוחד שהעניק לו חוסן היסטורי ואנושי גם יחד. לולא קם פועל עברי בארץ, לולא קמה תנועת־עבודה, כפי שקמה אצלנו, על הרגשת שליחותה, על מפעליה ועל שותפות היצירה שלה – לא היתה עומדת לנו גם חלוציותם של בני ביל"ו וראשוני הכובשים בגליל. בכל תעוזתה ההיסטורית, לא היה בחלוציות זו משוּם ערובה לגורל שונה מגורלו של מפעל התישבות של דון יוסף מנקסוס בסביבות טבריה במאה ה־16, שלא להזכיר מפעלי התישבות של עמים אחרים בדורות האחרונים. אפשר כמובן לטעון, כי התנועה הלאומית המודרנית של העם היהודי קמה בנסיבות היסטוריות חדשות לגמרי. היא קמה על רקע של התעוררות לאומית כללית ולשמע רעמן של סערות שזיעזעו את מבנה העולם כולו. אבל גם התהווּתה של תנועת־עבודה בארץ היא אחד הגילויים של השוני ההיסטורי הזה. כך או אחרת – באמצעות הגילוי הזה, תנועת העבודה, הובטח היש אשר עמנו כיום.

תנועת־העבודה, במנהיגותה ובמרכזיותה בתוך המאמץ הלאומי, הביאה אותנו אל העבודה, אל ההגנה, אל החקלאות העובדת העברית, אל ראשית קיבוץ הגלויות, אל העצמאות, אל המדינה ואל צבא־ההגנה־לישראל.

היו לה לתנועה, תחנות בדרכה. היא לא נולדה מאוחדת בהלכותיה ובמסגרותיה הארגוניות, אף כי היתה מאוחדת במעשיה ובבנינה. שרשים רבים וסיבות רבות גרמו למחלוקת בקרב תנועת־העבודה בדרכה הארוכה: מסורת ההתפצלות הגלותית, באין יסודות־מעשה ארציים לאחדות; מחלוקת לשם שמים ומחלוקת לשם ביצוע בעניני חולין ויום יום; הבדלים שנוצרו מתוך עיון, והבדלים שמקורם בסוגיות המעשים. אולם לעומת הכוחות המפצלים והדוחים, הדוחפים להתרחקות מן המרכז המשותף, להתפלגות, פעלו בתנועה מאז היותה גם כוחות מקרבים ומלכדים, והיו להם הישגים גדולים. הקמת “אחדות העבודה” בראשיתה, לפני כמעט יובל שנים, היתה מעשה היסטורי של ליכוד. כעבור זמן קצר הוקמה הסתדרות העובדים הכללית, אשר ליכדה את כל פועלי ארץ־ישראל על מפלגותיהם, ואף כי האיחוד בין שתי מפלגות־הפועלים העיקריות באותם הימים עדיין לא הושג, כבר נמצאה הדרך לעבודה משותפת בשטחי־חיים עיקריים וגדולים לשתיהן. שיאו של האיחוד היה בהקמת מפלגת פועלי ארץ־ישראל לפני יותר משלושים שנה: גם “אחדות העבודה” וגם הפועל הצעיר" הכירו כי המעשה הגדול המשותף שלפניהן, כוחו יפה מכוחם של הבדלי נוסח ומסורת, ואין צידוק לקיום ארגוני נפרד. הוברר כי הניגודים שנראו תהומיים בשעתם לא היתה להם אחיזה בחיים. חזון עם עובד חפשי בארצו, חי מעבודתו ומושרש באדמתו היה משותף לשתי המפלגות, והאחדות היתה מחויבת המעשה.

אנשי “הפועל הצעיר”, שעם חבריה נמניתי, באו לאיחוד ההוא עם מטען רגשי כבד מאד של אהבה למסגרתם הנפרדת המופלאה. היתה נשמה יתירה ב“הפועל הצעיר”, התחממנו לאורה ואהבנו אותה. אבל ידענו שעלינו להשלים עם פתיחת דלתות ביתנו לרוחות־חיים חדשות למען האחדות ההכרחית, הפורה והמנצחת) כפי שאמר אז יוסף שפרינצק ז"ל – “איחוד המאוחדים”. בכוח האיחוד ההוא צעדה תנועת־העבודה להגמוניה בתנועה הציונית, בעם, בישוב המתהוה, ואחר־כך – במדינה.

והנה נפל דבר לפני שלוש שמיטות בתנועת העבודה. מפלגת פועלי ארץ־ישראל התפלגה בתחנה האחרונה לפני העצמאות המדינית, בעיצומו של המאבק עליה, ולאור הלהבות שעלו מחורבן גולת אירופה. איני רוצה להיכנס עתה בהערכת הפילוג ההוא. בשל ויכוּחים שעתה אין להסבירם עוד, כי הנסיבות ההיסטוריות שהולידו אותן השתנו ביסודן, לא עצרנו כוח לקיים מסגרת משותפת, ועשרים ואחת שנה נפרדו דרכינו הארגוניות.

וגם כאשר ניטל טעמן של המחלוקות לגופן, לא עמדו לנו הכוחות המלכדים, והפירוד נעשה – יורשה לי לצטט הגדרה של דוד רמז ז"ל – “חי הנושא את עצמו”. לקיומן של מסגרות נפרדות יש הגיון משלו. לא רק שהוא מכתיב את חיפוש ההבדלים, אלא שגם עצם העובדה שהכרעות חדשות מבוקשות ונמצאות בנפרד, בלי להאזין זה לזה, כוחה עמה ליצור הבדלים, גם הבדלים שאינם מחויבי העקרונות, שאינם נובעים מבסיס מציאותי שונה.

עומדים אנו כעת לפני אתגרים חדשים. לשמחתנו, התשובות שיש בפינו על האתגרים האלה הן זהות ברובן המכריע.

בשכבר הימים, כאשר היינו מאוחדים במפלגה אחת, ידענו כי אנו מאוחדים “לקראת ספינות באות”. כעת פנינו לבטחון המדינה ולהתעצמותה הכלכלית, לשגשוג תרבותי, למיזוג גלויות ולחינוך לעם. היעדים האלה ידרשו מאתנו קרבנות לא מעטים בחומר וברוח, נכונות של מי שיש לו לתת ולמי שאין לו, לשותפות מלאה. ועל כל אלה – הדאגה לגידול, לעליה, להכפלת מספרנו בימי דור.

ובינתים הרי באה על ישראל השואה הגדולה. נכרתה יהדות אירופה ומרכזה, יהדות מזרח־אירופה על אונה ועל גאונה. יהדות פולין, שהיתה מקור הכוח העיקרי לעתודה ציונית יוצרת, איננה עוד. יהדות ברית־המועצות אסירת חומותיה היא, ואנחנו אסירי תקוה ליום יבוא כי תורשה להיות בבונים אתנו.

אנו נקראים כעת למפעל אדירים של חינוך אחים והעלאתם מגולות הרוָחה, לטיפוח כוחות אידאיים ואידיאליסטיים שיבואו אלינו בגופם ובאונם, לבנות עתיד לאומה. מהם תקותנו וישענו באדם ובחומר, בתרבות וברוח.

על הצבת אתגר לטובי בנינו שבגולות האלה לא נתחרה בכוח המשיכה החמרי שלנו. יכלתנו לבנות חברה חדשה, יכלתנו להנשים את גוף האומה ולהפיח בו ערכים יהודיים וחברתיים, כוחנו לקרוא להם לבנות עמנו חברה יהודית חפשית חדשה, חברת עם יהודי עובד ויוצר על אדמתו – אלה יעמדו לנו ביום פקודה, לאלה נתבעת התנועה להיחלץ במלוכד.

והנה לנוכח אתגרים חדשים אלה התוַדענו איש אל אחיו, מצאנו זה את זה – מחדש. מצאנו בנו את הכוח לעשות צעד ראשון לאיחוי הקרע, אמנם, לא איחוי שלם ולא איחוי כל הקרעים – אבל צעד מאושש.

אנו עושים את שליחותנו כדור בונה, על רקע של ארץ בבנינה. אנו עם המגן על חייו בים עויין. על הצורך על חיינו, להבטיח בהגנה זו את כל שאר מעשינו בארץ, להבטיח את ריבונותנו, את נחלתנו ואת מקורות חיינו – אין ולא ייתכנו בינינו חילוקי־דעות. הם לא ייתכנו בתוך תחומיה של כל המסגרת הלאומית הרחבה שלנו. חילוקי־הדעות שיש להם משמעות לגבינו הם חילוקי־הדעות על נושא אחד: בנין הארץ – כיצד? כאן מתיצבים זה מול זה שני עולמות רעיוניים ומעשיים. העולם האחד, עולמנו שלנו, אָמון על רעיון העם העובד והעבודה המשוחררת. הערך היסודי החרות על דגלנו הוא שויון ערך האדם. ומי ימלל הסיכויים החדשים שנותנת הקידמה הטכנולוגית, קידמת האוטומציה והמחשב האלקטרוני לשמירת ערך האדם, חירותו, עצמאותו, רווחתו, עושר עולמו הרוחני?

רעיון הצדק החברתי, שיסודותיו בדבריהם של נביאי ישראל, שאַשיותיו התבססו בהגותם של טובי האנושות בדורות האחרונים, שנושאו האנושי בתנועת־הפועלים – זכה עתה לסיכוי חדש, וזכאי עתה לתנופה חדשה.

מול העולם הזה, שתיארתיו עתה, עומד העולם השני – העולם החורת על דגלו את רעיון חופש ניצול הזולת והחופש להיות מנוצל, חופש החזק לשלוט בחלש, הזכות השוה לעושר שהעניים אינם נהנים ממנה, הזכות לעשות הון על חשבון הכלל, הזכות להנצחת חברה בדפוסי־הניצול הישנים.

עדיין העם בהתהווּתו, עדיין המדינה בבנינה, ודאגתנו היא לכלל ישראל המבטיח את עתידו במולדתו. חייבים אנו לתת זכות ואפשרות שוה לכל צורות היזמה והבנין, הפרטי, הציבורי והפועלי העצמי; חייבים אנו לעודד יהודים הבאים מכל מקום שהוא, מכל מעמד כלכלי ורובד חברתי, להיות עמנו בבונים. לא בדור הזה, ואולי אף לא בדור הבא לא נוכל לבסס את משקנו על עקרון חד־משמעי. לא נוכל בלי שיתוף המוני עם ישראל כמו שהוא, על כל שכבותיו ומעמדותיו, תוך מתן הזדמנות שוה ועידוד ראוי לפעולתם ולמניעיהם לבוא ולבנות. רק בשילוב כולל כזה, ותוך עבודה טובה ומעולה בכל צורות המשק, נוכל להתעצם מבחינה משקית.

מערכות המעשה של הביצוע מתרגמות הנחה עקרונית זו שלנו להתחרות בן שתי צורות משק. ככל שתרבה תנועתנו ליכוד ועָצמה יהיה כוחה עמה לבנות ולהאדיר את צורת המשק שתבטיח חירות ושויון־ערך לאדם העובד, לעבודה היוצרת.

מהתחרות זו תצמח תועלת לטיפוח משקנו על כל חלקיו, שהרי אנו לא רק משק בהתהווּתו – אנו עם בהתהווּתו, אצלנו הפועל בהתהוותו, המנהל, התעשיין, המורה, הכל. מוטלת אחריות גדולה על תנועת־העבודה לעשות למען ההתהוות הזאת. והיא תיטיב לעשות את הדבר – במלוכד: כל פילוג בתנועת־העבודה הוא היפוכו של חינוך לאחריות לאומית כוללת לחיים ולמשק.

ועדיין אין זה הכל. חייבת תנועתנו להבטיח את אָפיה של החברה. גם במסגרת בניה משקית מעורבת, בניה שיש בה מקום למשק הפרטי, למשק הממלכתי, למשק הציבורי ואחרון אחרון – למשק העצמי של העובד, יכולה תנועת־עבודה חזקה והגמונית להבטיח את אָפיה של החברה, שלא תהיה חברת ניצול אכזרי, שלא תהיה חברה טפילית של ספסרים ומתעשרים מעסקי אויר, אלא חברה עובדת ויוצרת. יכולה תנועת־עבודה חזקה והגמונית לטפח ולעודד את הבניה העצמית של הפועל, את זכויותיו בכל צורות המשק ואת השילוב החברי הנאמן של עבודת הכפים ועבודת הרוח.

כי על כן אנו מתלכדים. זוהי ראשית. מי יתן ואחריתה תשׂגה מאד. אנו קוראים לפועלים, לאינטליגנציה, לעובדי־הרוח לסוגיהם ולהמוני העם לתת יד למעשה החברתי הגדול והמשותף –למערך חדש לקראת אתגרים חדשים. אנו קוראים גם לחברים במפ"ם, ובקיבוצי “השומר־הצעיר”, שהגיון המסגרת הנפרדת עדיין פועל בקרבם, לצערי, במלוא חומרתו, שיביטו לברית היסודית והאחת של פועלי ישראל.

כשנפל דבר הפילוג במחננו לפני עשרים ואחת שנה, הביע ב. כצנלסון פעמים רבות את התקוה, שיקום דור ויעשה את הפילוג הזה לאפיזודה חולפת.

אנו נמצאים בראשית הדרך לקיום צוָאה זו. המערך שלנו איננו כליל השלמות – קודם כל מפני שאיננו כליל האיחוד, אבל אני מאמין באמונה שלמה כי יבוא יומו – והדבר תלוי בנו, בשתינו.

אני קורא לאבות התנועה ולחברים, שלא השלימו עם ההסדר החלקי מתוך כמיהה למשהו גדול יותר ושלם יותר, להתגבר על ספקותיהם, כשהם שהתגברנו אנו על ספקותינו; אני קורא להם לצעוד יחד בדרך המבטיחה העפלה הֶרָה, לאיחוד.

הזכרתי קודם את ב. כצנלסון. לא אחת הוא התוַכח, וגם אתי, עם רעיונות של איחוד למחצה. אבל גם הוא, שנאבק כל ימיו על אחדות שלמה, מקצועית ומדינית, הסכים לדבר חלקי ונתן את ידו להקמת גג משותף לפועלי ארץ־ישראל בעת שנוסדה הסתדרות העובדים. לא בכדִי בחרנו באותו מוסך היסטורי בטכניון בחיפה כדי לחתום על הסכם המערך. יש בזה משום סמליות כפולה – סמליות האחדות וסמליות התקוה, תקוה שנזכר להגיע מן החלקי אל השלם, מן הברית אל האחדות.

---

ערכים חברתיים עתיקים בכלי חדש

מאת

לוי אשכול

במסיבת סטודנטים של הטכניון בחיפה ־ 9 ביוני 1965

כאשר אני פונה אל קהל זה, הסטודנטים של הטכניון, אני – קודם כל – מוסר לעצמו דין־וחשבון, כי בעתיד הלא־רחוק ינשא על כתפיכם הצעירות דבר המודרניזציה של מדינת ישראל.

לא לפני הקהל הזה צריך אני להפליג במשמעותה היסודית של המהפכה התעשייתית השניה – מהפכת האוטומציה – לגבי האנושות בכלל ולגבינו בפרט. אני מניח, כי אמצא את עצמי עוסק בפרטי ענין שאתם בקיאים בו יותר ממני, או לפחות חייבם להיות בקיאים בו יותר ממני. אני רוצה לקבל איפוא את דבר המהפכה הזאת כמושׂכל, כגזירה היסטורית שלא נוכל ולא נרצה להימלט ממנה אם ברצוננו להשתלב בעולם העתיד, בעולם המאה הכ"א. והעתיד איננו דבר מנותק. העתיד הוא דבר שגרעיניו נעוצים בהווה, הוא הפרספקטיבה שבה אנו חייבים לראות את ההוֹוה עצמו. אולי נתמזל מזלנו, שאנו מפתחים תעשיה, בניה ומפעלי תשתית בעידן שבו נוכל לסגל לנו, לנצל ולהיעזר מלכתחילה בהישגי המיכון החדיש והאוטומציה.

כאמור, אתם מיטיבים בודאי לדעת את האספקטים הטכניים והמדעיים של הענין, ובזאת כמובן לא אוכל לחדש לכם כלום. נדמה לי, בכל זאת, כי כמי ששנותיו עברו עליו במעגלי אחריות מדינית, חברתית ומשקית־כלכלית, אוכל לומר משהו על המסקנות המתחייבות מן המהפכה הזאת בשטחים הללו.

קודם כל – באשר לבטחון. יש עתה כמובן יחס ישיר בין יכולת צבאית לבין מודרניזציה צבאית. במלחמת־העולם השניה היה היתרון שמור לצבאות שסיגלו לעצמם את ההכרה – הלכה למעשה – כי מנוע השריפה הפנימית בא במקומו של הסוס. שני נביאים היו לרעיון זה בשטח הצבאי – ובשניהם נתקיים “אין נביא בעירו” וזרים קיבלו תורתם לפני בני עמם. קודם כל, כמובן, דה־גול בצרפת, וגם לידל־הארט באנגליה. הגרמנים היטיבו לקרוא בכתביהם וסיגלו לעצמם גופי תורתם. היתרון היה בולט. לפעמים היה היתרון זמני ובן־חלוף, אבל כדי שיחלוף היה הצד השני צריך לשלם ביוקר בעד מרוָח־הזמן שהיה דרוש לו כדי לסתום את הפער. באותה מידה אפשר לומר כבר כהיום, כי היתרון הצבאי שמור למי שמכיר – ושוב: הלכה למעשה – בעובדה כי המנוע הסילוני, הבקרה האלקטרונית, המחשב והטיל תופסים מקומות רבים שהיו שמורים לאדם ולמנוע הרגיל מלפני כן. זה אינו מבטל את ערכו המכריע של האדם, אבל זה מציב אותו במקומות חדשים ומציג לפניו דרישות אחרות.

אבל הצד הזה, הישיר, של סיגול הישגי המדע והטכניקה לצרכי הצבא, איננו ממצה את הענין. סגולתו וכוחו הצבאי של עם היה תמיד (וכיום הנו יותר מתמיד) פועל־יוצא של כוחו הכולל: של רמת החינוך והתרבות, של איתנותו החברתית ושל עצמתו המשקית והכלכלית. יש איפוא משמעות בטחונית מובהקת להצעדת ישראל אל העתיד מבחינה מדעית וטכנולוגית לא רק בשטח הבטחון לבדו (ויש בזה הישגים יפים מאד, שרובם השתיקה יאה להם) אלא גם בכל שטחי החיים והמשק.

ההישג הזה ייתכן אך ורק כפרי פעלם המשותף של אנשים רבם בשדות־פעולה שונים ומגוּונים. זה אינו ענין לא למבצע יחיד ולא למבצע של יחיד, כי אם להתקדמות רב־צדדית, מהירה ומתוכננת, אינדיבידואלית במאמציה והרמונית בהישגיה, בחזית רחבה, בלי להשאיר פריצות קדימה, המתרחשות בשטח זה או אחר בבדידותן.

המודרניזציה היא מחויבת המציאות גם מצד אחר: קליטת המונים מחייבת תיעוש מזורז. אני אומר זאת בלי לפגוע בערכה הסגולי והממשי של המשך ההתפתחות החקלאית, כי בנפשנו היא. היא החזירה לנו את בריאות העם היושב על אדמתו; היא איפשרה לנו הישגים מפוארים גם במובן הכלכלי הטהור; היא תשתלב עתה, עם המתקת המים, בהישגים מדעיים חדישים. אבל התיעוש הוא לנו הכרח חיים. תיעוש בר־תחרות, שיש לו קיום שאינו מבוסס על סנטימנטים או על הגנה מלאכותית, חייב להתבסס במידה גוברת והולכת על חדירה לדרכי ייצור ולענפי ייצור הנובטים וצומחים מזרע פריו האחרון של המדע בן זמננו.

יוצא איפוא, כי מצד שתי החובות המכריעות המוטלות על כתפיו של דורנו זה בישראל, הבטחון, קליטת העליה וגידול האוכלוסיה, אוחזת המודרניזציה בציצית ראשינו ומושכת אותנו קדימה אף מעבר למתחייב בשטחים אלה לגבי שאר מדינות ואומות בעולם.

התפתחות זו תשנה בהכרח את הערכותינו בענינים שונים: על העבודה, על הפנאי, על הרווחיות, על החינוך ועוד. הדבר כולל מערכת מושגים חדשים על טיבו של האדם העובד ועל היחס המספרי בין סוגי עובדים שונים.

ישתנה וילך המבנה הקלאסי של הסגל האנושי במפעל, ואפשר לומר כי השינוי הזה הוא־הוא סימן־ההיכר המובהק של המודרניזציה. ממפעל המעסיק כיום מהנדסים אחדים, מספר קטן של טכנאים ומספר רב של פועלים מביאה אותנו התפתחות זו אל המפעל הזקוק, יחסית, למהנדסים רבים ורק בשורה שניה לטכנאים ולבסוף גם לפועלים. העם העובד בדורות הבאים יהיה העם המשכיל. עצם ההשכלה הגבוהה תהפוך לנחלת רבים, לנחלת העם. העובד בתעשיה ובחקלאות, בבניה ובהשקיה – יהיה עובד משכיל.

עם כזה – לא בן־יום ייולד ואף לא בן־דור ייעשה הכל. מלבד הצדדים הטכניים והכלכליים הטהורים, המחייבים פעולה מבוקרת, שלבים שלבים, יש כאן ערך מכריע לאלמנט האנושי. אדם זקוק להתבגרותו ולהתפתחותו למספר שנים קצוב, ואפילו הטכניקה החדישה ביותר עדיין לא לימדה אותנו איך להחיש את התהליך הזה. דומני שעל זה לא התגברו אפילו בעלי האוטופיות הטכנולוגיות כגון האכסלי, ב“עולם חדש ואמיץ”, שדיבר על מיכון הילודה אבל לא הגיע לזירוז הגידול. גורם זה מכתיב לנו אמנם במידה רבה את קצב התהליך, אבל אין מפלט מן התהליך עצמו. מכאן נובעת תמורה חברתית עמוקה, שאנו עומדים לפניה בסחף ההתפתחות הזאת.

מושג העילית המשכלת, שהדרת הדורות חופפת עליו בצורות שונות בישראל ובעמים, עשוי להיעלם, על ביטויו הכלכל המתגלם ברעיון הפער ובמאבק עליו, ועל יתרונות כלכליים וחברתיים שונים. כשם שאמרו, כי עתידה ארץ־ישראל שתתפשט על כל הארצות, כך עתידה העילית המשכלת שתתפשט על כל שכבות העם. התובע והקובע לעילית של היום זכויות וסגנון־חיים, תובע וקובע בעצם את זכויותיו ואת סגנון חייו של העם כולו לעתיד לבוא, או לפחות של רובו הגדול. מן הדין איפוא לנהוג התאפקות בתביעות לשכבה שהיא כיום מיעוט. יש לאפשר למדינה ולעם להפנות את משאביהם למודרניזציה ולחינוך הכרוך בה, כדי שנוכל לתת לעם כולו את פירותיהם וכך להבטיח צמיחה גם להבא. בודאי – אין זו חזות הכל. אוטומציה אינה מבטיחה אוטומטית צדק חברתי, חברה אל־מעמדית, עם עובד בלי טפילות. זה היה ונשאר אתגר לאדם ולאידיאה ולא למכונה ולתהליכי עבודתה. רעיון הצדק החברתי, מושג העמל המשוחרר, מימות נביאי ישראל ועד הסוציאליזם של הדורות האחרונים, לא יוגש לנו על מגש האלקטרוניקה. הוא יתבע את נפשנו ואת לבנו.

אבל גם בתוך העם העובד או המעמד העובד – תהיה דרושה עילית. להיפך, היא תהיה נחוצה לעם יותר מתמיד בפגשו את אתגריו החדשים. אבל זאת יכולה להיות רק עילית מסוג אחד: עילית של שירות ולא עילית של שׂררה, עילית של נשיאה בעול ולא עילית של התנשאות מעל לעוֹל, עילית העוברת לפני המחנה ולא עילית המנתקת עצמה ממנו.

זהו תכנו החדש של מושג החלוציות לדורות הבאים, ואליה אתם נקראים. עילית כזאת תוכל להנחיל לעם ערכים חברתיים, עתיקים כערכיהם של נביאי ישראל, בכלים חדשים. מכאן הגענו גם לרעיון הקיבוץ התעשייתי, גם לרעיון ההתנחלות בסגנון חדיש – לרעיון התנופה קדימה, תוך נאמנות לערכים שכוחם נצחי מתוך סיגול אמצעים בני הזמן הזה.