רקע
ארנסט תומפסון סטון
סוס-הבר הפסען
לוגו.png

א

ג’ו קאלון השליך את אוכפו על האדמה המאובקת, התיר את סוסיו ונכנס אל בית-החווה בשקשוק דרבנות.

“אפשר לזלול משהו?” שאל.

“עוד שבעה-עשר רגע”, אמר הטבּח, בהעיפו מבט על השעון-המעורר בהבעה של כָּוַן מסילה. הלה, לעולם היה מעמיד-פנים של דייקן ולעולם היה מתאחר.

“איך העניינים בפָּאריקו?” אמר שותפו של ג’ו.

“חמים כזפת”, אמר ג’ו. “עושה רושם שהבקר בסדר; המון עגלים”.


עמ 129.png

“ראיתי את סוסי-הבר ההם ששותים ממעיין האנטילופות. היו אתם כמה סייחים, אחד קטן כהה, טרזן הדור, פסען1 מלידה. הרצתי אותם מיל או שניים והוא הלך בראש כולם ולא שינה מפסיעתו. דפקתי בהם רק לשם הצחוק, ויקח אותי השד אם יכולתי לשבור את פסיעתו”.

“ולא היה אתך קצת משקה?” שאל סקארט באי-אימון.

“זה בסדר, סקארט. זחלת על בטנך אחרי ההתערבות האחרונה שלנו ותהיה לך עוד הזדמנות אחת לכך, אם תהיה גבר כהלכה”.

“אוכל!”, צעק הטבּח, והשניים הפסיקו משיחתם. למחרת עברו לאיזור-מרעה אחר, ועניין סוסי-הבר נשכח מלב.

לאחר שנה חזרו הבוקרים לאותה פינה עצמה שבמאֶכּסיקו החדשה, ושוב הופיעה לעיניהם להקת סוסי-הבר. הסייח הכהה היה עתה סוס שחור בן-שנתו, שרגליו דקות ומחוטבות וצלעותיו מבהיקות; וכמה מן הנערים ראו במו עיניהם את הפלא הלז: הסוס היה פסען מלידה. גם ג’ו היה שם, והנה הבריק במוחו רעין כי סייח זה מן-הראוי שיהיה שלו. לאיש-המזרח2 לא תיראה אולי מחשבה זו משוּנה ביותר, או מיוחדת-במינה, אך במערב, במקום שם מחירו של סוס לא-מאוּלף הוא 5 דולארים, וסוס-רכיבה רגיל מחירו 15 או 20 דולארים, לא יעלה על דעת בוקר פשוט כי סוס-בר הוא בהמה שכדאי לרכשה. כי סוסי-הבר אינם נלכדים על-נקלה, ומשהם נלכדים, הריהם כחיות-פרא שבויות, שאין בהם כל תועלת ושאינם ניתנים לאילוף עד יומם האחרון. לא מעטים מבעלי-המקנה שׂמים להם למטרה לירות בכל סוס-בר שנקרה על דרכם, כי סוסים אלה לא זו בלבד שהם לטורח על שדות-המרעה, אלא שלעיתים הם מדיחים את סוּסי-הבית, הנתפּסים להרגלים של חיי הדרור ומאותה שעה הם אבידה שאינה חוזרת.

ג’ו קאלון, “הפרא” הכיר כל סוס עד “למעמקי נשמתו”.

“מימי לא ראיתי לב, שהוא לא רכרוּכי, או ערמוני שהוא לא עצבני, או אדמדם שהוא לא בסדר אם מאַלפים אותו נכון, או שחור שהוא לא עיקש כאבן ושהשטן לא יושב לו בעצמות. כל מה שחסר לסוס-בר שחור בשביל להצטרף לעדר האריות בגוֹב של דניאל, זה צפּרניים”.

עמ 130.png

וכיוון שסוּס-בר הוא שרץ משוקץ, וסוס שחור משוקץ ממנו שבעתיים, לא ראה שותפו של ג’ו "שום הגיון בחשק של ג’ו לתפוס את הסייח, כפי שאמנם נתכוון לעשות. אך אותה שנה לא ניתנה לג’ו ההזדמנות לבצע את זממו.

ג’ו היה נוהג-בקר פשוט ששכרו 25 דולר לחודש, ושעת עבודתו קבועות. כרוב הבחוּרים חלם גם הוא על חווה ועל עדר משלוֹ. סימן-היכּר שלו, צורת דיר-חזירים, רמז לתשוקתו, נרשם כבר בסאנטה-פאֶ, אך מכל מקריני-הקרניים, סומנה בו רק פרה זקנה אחת ויחידה, והיא שהנחילה לו את הזכות החוקית לחקוק את סימנו על כל מאֶווריק (חיה שאינה מסומנת), אשר ייקרה לפניו.

אולם מידי שנה בשנה, לעת הסתיו, עם קבלת משכותרו, לא יכול ג’ו לעמוד בפני יצרו, והיה יורד העירה עם הבחוּרים ומבלה בנעימים “עד שיתרוקן הכיס”. ולכן היה כל רכושו – אוכפו, מיטתו ופרתו הזקנה. הוא השתעשע עוד בתקווה כי יום אחד יזכה בגורל ואז ייטב מצבו ותהיה לו התחלה נאה, ומשעלתה במוחו המחשבה כי סוס-הבר השחור נקרה לפניו כסימן-טוב, ציפּה רק להזדמנות “לנסות את מזלו”.

העדרים נדדו במורד הנהר הקאנאדי, וחזרו בסתיו להרי דוֹן קארלוס, וג’ו לא ראה עוד את הפּסען, אם כי שמע עליו ממקורות יודעי-דבר; כי הסייח, שהיה עתה סוס צעיר וחסון בשנתו השלישית – רבים דברו בו נכבדות.

מעיין האנטילופות, נמצא במרכז מישור גדול ושטוח. כשהמעיין גואה, מתפשטים המים על סביבותיו, עד היותם לאגם קטן, מוקף רצועת-גומא; ולעת חורב, לא נראה שם אלא משטח רחב של בוץ שחור, שאשלג מנצנץ על פניו אי-פה אי-שם, ואילו המעיין שבאמצעיתו דמותו כבור-מים בלבד. אין למים אפיק או מוצא, ואף-על-פי-כן הם טובים למדי, מי-השתיה היחידים על פני מילין רבים.

עמ 131.png

מישור זה, או הערבה, כאשר יכוּנה באזורי הצפון, היה חבל-המרעה של “הסוס השחור”, אך שימש גם אחוּ להרבה עדרי-בקר וסוסי משק. בעיקר התעניינו בו העדרים שסימנם ל. פ. צלובת פוֹסטר, מנהלם ואחד מבעליהם, היה אדם בעל יזמה. הוא האמין כי כדאי לטפּל בהשבחת גזעי-הבקר והסוסים בשטחי-המרעה, ובאחד מנסיונותיו הנועזים הביא עשר סוסות מגזע מעורב – בריות גבוהות-קומה, חטובות-גפיים שעיניהן עיני איילות. לידן נראו הסוּסונות נמוכות הקומה, כמין יצורים מזי רעב ועלובים, בני גזע מנוּון ושונה לחלוטין.

אחת הסוּסות הללו הוחזקה באוּרווה לעבודה, ותשע האחרות, לאחר שגמלו את סייחיהן, הצליחו לברוח, ונדדו על פני שדות-המרעה.

הסוס ניחן בחוש מצויין אשר יורהו את הדרך אל המרעה הטוב ביותר; תשע הסוסות נדדו איפוא אל ערבת מעיין-האנטילופות, עשרים מילין כלפי דרום. וכאשר יצא פוסטר בשלהי הקיץ לקבצן, מצא אמנם את כולן, אך בחברתן מצא גם סוס שחור-כפחם אשר שמר עליהן, ולא מתוך ידידוּת שאינה תלוּייה בדבר, כשהוא מקפץ סביבן ומאספן יחד כבקי ורגיל, ואדרתו השחורה המבהיקה, מתבלטת בניגוּד עז לעורות הזהובים של נשי הרמונו.

הסוסות נהגו במתינות, ובנקל אפשר היה להחזירם הביתה – אלמלא קרה דבר מפתיע ובלתי-צפוי. הסוס השחור נרגז פתאום ונראה שהדביק גם אותן בפראוּתו, ובדהרו אילך ואילך, הריץ את החבוּרה כולה במלוא-הדהרה לכל אשר רצה. הרחק ברחה-לה הלהקה והסוּסונות הקטנות אשר נשאו את האנשים על גביהן, נותרו עד מהרה מאחור.

דבר זה היה בו כדי לטרף את הדעת, ושני האנשים כוננו לבסוף את רוביהם בצפּוֹתם לרגע כושר להפיל את “הסוס-הארור” הלזה. אך כל רגע-כושר כזה, היו סיכוייו 9 כנגד 1 לפגוע באחת הסוסות. יום ארוך של תמרונים לא היה בו כדי להביא לידי שינוי כלשהו במצב. הפסען, הוא אותו סוס שחור, כינס סביבו את משפחתו ונעלם עמה בין גבעות-החול הדרומיות. הבוקרים שמו פניהם הביתה על סוסותיהם היגעות, וכפיצוּי עלוב לאכזבתם, נשבעו לקחת נקם מאותו מנוּול שככה הכשילם.

מצערת יותר היתה הידיעה כי עוד מקרה או שניים כמו זה – והסוּסות תתפּארנה כסוס-הבר עצמו, ואי אפשר יהיה להצילן שוב.

אנשי המדע נחלקים בדעותיהם באשר לכוחם של היופי ואומץ-הרוח לעורר הערצה בלב נקבות ממין החיה והבהמה. אם כך ואם כך, דבר וודאי הוא שזכר-פרא, שנתברך במעלות בלתי-רגילות, כובש לו עד מהרה את לבן של רבות מקרב נשי ההרמונות של יריביו. ו“הסוּס השחור” הגדול, בעל הרעמה והזנב מצבע הדיו, ובעל העיניים הירקרקות, מדד בשעלו את כל האיזור ההוא וסיפח אליו בנות-לוויה מעדרים רבים, עד כי מנתה “להקתו” לא פחות מעשרים סוּסות. רובן היו סוּסונות-ננסיות צנועות, שרעו לתוּמן בשדה, אך היו ביניהן גם תשע הסוסות הגדולות, שהן כשלעצמן חבורה העושה רושם.

לפי כל העדויות היתה חבורה זו תמיד מלוּכדת ושומרת על עצמה במרץ ובקנאוּת, עד כי סוּסה שנספחה אליה, היתה חשוּבה כאבוּדה בעיני בני-האדם, ולבעלי החוות נתברר עד מהרה, כי סוּס-הבר שבשדותיהם מסב להם יותר נזקים מכל גורמי-ההפסדים האחרים גם יחד.

ב

הדבר היה בדצמבר 1893. הייתי חדש אז בארץ, ויצאתי מבית חוות-המרעה פינאֶוואֶטיטוֹס כדי לנסוע בכרכרה אל הנהר הקנאדי. בצאתי, סיים פוסטר את דבריו באמרוֹ: “ואם יזדמן לך לכוון כדוּר אל הסוס הארור ההוא, אל תחטיא להפילוֹ חלל בו-במקום”.

היתה זאת הפעם הראשונה ששמע אותו סוס הגיע לאוזני, ותוך כדי רכיבה, סיפר באֶרנס, מורה-דרכי, את הסיפּוּר שרשמתיו לעייל. נתמלאתי סקרנוּת לראות את הצעיר המפורסם, ומשהגענו למחרת לערבת מעיין-האנתילופות ולא ראינו שום זכר לפסען ולחבוּרתו – היה לי הדבר לאכזבה.

אך ביום השני, כשחצינו את בקעת אלאמוּזה ועלינו שוב אל גבעות הערבה, רכן לפתע ג’אֶק באֶרנס, אשר רכב לפני, על צוואר סוּסו, פנה אחור אל כרכרתי ואמר:

“הוצא את הרובה שלך, הנהו – הסוס הזה”.

תפסתי את רובי ומיהרתי לנהוג במעלה הרכס כדי לסקור מפיסגתו את הערבה. במכתש למטה עמדה להקה של סוסים, ובפאתיה סוס-הבר השחור, הגדול. נראה, ששמע קול רחש בהתקרבנו וחש בסכנה כלשהי. הנה ראינוהו ניצב שם, ראשו וזנבו שקוּרים ונחיריו רווחים, סמל השלימוּת והיופי של המין הסוסי, האציל שבמיני החיות הרועות בערבה, - ועצם המחשבה להפוך יצור נהדר זה לפגר מוּבס, עוררה בי זוועה. למרות הפצרותיו של ג’אֶק “לירות מהר”, התמהמהתי, ופתחתי לאיטי את בית-הבליעה, ואילו הוא, שהנו חמוּם-מוח ופחזן, קיללני על איטיותי ונהם: “תן הנה את הרובה”, וכשתפסוֹ, הסטתי את הקנה כלפּי מעלה ובמקרה נפלטה ירייה.

ג

כמה דרכים יש ללכידת סוסי-בר. אחת מהן היא “קמיטה”, דהיינו – שריטת עורף החיה בכדוּר-רובה כדי להממה עד שתיכּפת.

“כן! ראיתי כבר מאה עורפים שנשברו באופן כזה, אבל מימי לא ראיתי סוס-בר שקמטו אותו”, העיר ג’ו “הפרא” בליגלוּג.

לעיתים, כשמבנה-הקרקע מסייע לכך, אפשר להעיז את סוסי-הבר לתוך מכלאה; לעתים, בעזרת כמה סוסי-רכיבה טובים, אפשר לרודפם עד שיתעייפו; אך הדרך המקוּבלת ביותר, אם גם נראה הדבר כבלתי-הגיוני, היא – להשיגם בהליכה.

שימעוֹ של הסוס, שאיש לא ראהו דוהר מעולם, יצא למרחקים. סיפורים בלתי-רגילים סוּפּרוּ על-אודות הילוּכו, מהירותו, נשימתו הארוכה. וכאשר הופיע לפתע מונטגוֹמרי הזקן, בעל עדרי “משוּלש-ופס”, במלון וואֶל בקלאֶטון, והודיע בפני עדים כי אם אמת הוא מה שמספּרים, הוא נותן אלף דולאר במזומנים למי שיביא אליו את הסוס כלוא בתוך קרון, התלהבו כתריסר נוהגי-בקר צעירים והחליטו לשלח רגליהם ולזכוֹת בפרס, משייגמר מועד חוזיהם הנוכחיים. אך ג’ו הפּרא שׂם עיניו בעסק הזה מכבר; אצה לו השעה, ועל-כן התעלם מכל חוזה וטרח כל הלילה בהשגת הציוד הדרוש למסע הציד.

135.png

מתח את האשראי שלו, שבלאו-הכי היה כבר מתוח מדי, גבה מס-תרוּמות מחבריו, שבלאו-הכי כבר תרמו לו יותר מדי, וקיבץ לו משלחת שכללה: עשרים סוסי-רכיבה טובים, קרון-אכילה, ומזון לשבועיים ימים לשלושה אנשים – לעצמו, ל“שוּתפו” צ’ארלי ולטבּח.

לאחר-מכן יצאו מקאֶלטוֹן ונדר נדרו להשיג בהליכה את סוס-הבּר המהיר להפליא. ביום השלישי הגיעו אל מעיין האנתילופות, וכיוון שהיתה השעה קרובה לצהריים, לא הופתעו בראותם את הפסען השחור כשהוא צועד אל המעיין וכל כנוּפייתו אחריו. ג’ו הסתתר עד שיסיימו כל סוסי-הבר לשתות לרוויה, כי ידע שהחיות מיטיבות לרוץ כשהן צמאות מאשר כשנטל המים מכביד עליהן.

עמ 136.png

אחרי-כן רכב בשקט קדימה. הפסען נתבהל משנתקרב ג’ו כדי מחצית המיל ממנו, והסתלק עם חבוּרתו אל מחוץ לתחום-ראייה, אל רמת עשבי הסבונית בדרום-מזרח. ג’ו דהר בעקבותיהם עד ששוּב נתגלו לעיניו, אחר חזר וציווה על הטבּח, שהיה גם העגלון, לנהוג לבקעת אלאמוֹזה בדרום. הרחק לדרום-מזרח יצא ג’ו בעקבות סוסי-הבר. כעבור מיל או שניים גילה אותם שוב, הוליך את סוסו חרש. ונתקרב סמוך כל-כך עד שנבהלו וסבּו דרומה. שעיטה קלה של שעה לא בעקבותיהם, כי אם דרך-קפנדריא, למקום הימצאם המשוער, הביאה שוב את ג’ו לתחומם. שוב הילך בחשאי לעומת העדר, ושוב נשנה מחזה הבהלה והבריחה. וכך עבר עליהם כל אחר-הצהרים; אלא שהסוסים נדדו יותר ויותר דרומה, עד שבנטות היום נמצאו, כפי שציפה ג’ו, לא רחוק מבקעת אלאמוזה. שוב היה העדר בתחום-הישג ולאחר שהחרידו ג’ו ממקומו, חזר אל הקרון, ושותפו, שנח כל אותו יום, המשיך לרדוף, רכוב על סוס רענן-כוח.

לאחר ארוחת-הערב נסע הקרון אל המעברה העליונה של האלאמוזה, כאשר תוּכּן מראש, וחנה שם למשך הלילה.

עמ 137.png

בינתיים המשיך צ’ארלי לרדוף בעקבות העדר. הבובים לא הרחיקו רוּץ כבתחילה, כי רודפם לא הראה כל אות שעומד הוא להתקיפם, ומעט-מעט התרגלו לנוכחוּתו. משירדו הצללים, נקל היה יותר לגלוֹתם, הודות לסוסה אחת לבנה-כשלג שהיתה ביניהם. ירח בעיבּוּרו סייע גם הוא מעט, וצ’ארלי סמך על חוּשו של סוסו והניחו לפסוע שֶפי בעקבות העדר, שעל מקום הימצאוֹ העידה דמות-הרפאים של הסוסה הלבנה. כך, עד שנעלמו הסוסים בחשכת הלילה. אז ירד מסוּסו, התירו וקשרו אל עמוּד, נתעטף בשמיכתו ושכב לישון.

משהחווירה אלוּמת-השחר הראשונה, קם, ובמרחק מחצית המיל גילה את העדר הודות לסוסה הצחורה. בהתקרבוֹ, הפכה תרועת-צהלתו של הפּסען את גדוּדו לטור בורח. אך בהגיעם לרמה הראשונה, נעצרו ופנו לראות מיהו זה בן-לווייתם המתמיד ומה רצונו. רגע או שניים עמדו כך במאופק והתבוננו, ואחר החליט כוכב-השביט השחור כי הוא מכיר את הזר די-צורכו, נופף את רעמתו ברוח ופנה לרוץ-אוֹרח בשעטה קצובה ובלתי-נלאית, והסוּסות נוהרות אחריו.

הלאה משם חפזו-ברחו בסוֹבם עתה מערבה, ואחר הישנוֹת אותו מישחק של בריחה, רדיפה והדבקה ושוב בריחה, כמה פעמים, חלפו, סמוך לשעת-הצהריים, בקרבת המצפּה האפּאשי העתיק, הוא “צוק האפיזונים”. וכאן עמד ג’ו על המשמר. תמרת-עשן דקה וגבוהה רמזה לצ’ארלי לבוא לחנייה, והוא השיב מענה בעזרת ראי-כיס מנצנץ.

ג', רכוּב על סוס חדש, חצה את המישור ופנה להמשיך ברדיפה, וצ’ארלי חזר למחנה כדי לאכול ולנוח, ולהתקדם אחרי-כן במעלה הנהר.

עמ 138.png

כל אותו יום רכב ג’ו בעקבות העדר, ולעת הצורך הצליח לשמור על כך שלא יצא מתחום המעגל הגדול שהקרון עשה בו קיצורים בקו ישר. עם שקיעה הגיע ל“הצטלבות ואֶרד”, ושם עמד צ’ארלי ועמו סוס רענן וצידה, וג’ו המשיך ברדיפתו באותה שלווה ועקשנות. כל הערב הלך בעקבותיהם וגם חלק גדול של הלילה, כי עדר-הבר כבר התרגל מעט לנוכחוּת הזר הבלתי-מזיק ולא נבהל עוד כבתחילה; יתר-על-כן, סוסי-הבר נתייגעו מעט מן השוטטוּת הבלתי-פוסקת. עתה לא נמצאו עוד בארץ הדשא הטובה, אף לא נתכלכלו מגרעינים, כרודפיהם, ויותר מכל נתנה בהם אותותיה מתיחוּת-העצבים הקלה, אך הממוּשכת. זו קילקלה את תיאבונם, אך הצמיאתם מאוד. ג’ו הרשה להם, ובמידת האפשר גם עודדם, לשתות מלוֹא כרסיהם בכל הזדמנוּת. השפעתה הרעה של שתייה שלמעלה-מן-המידה על חיה במרוּצתה, נודעת היטב; המים נוטים לשתק את האיברים ולהכביד על הנשימה. ג’ו שמר בהקפדה על סוסו לבל יפריז בשתיה, ואכן, הוא וסוסו גם יחד היו רעננים בבואם לחנות אותו לילה בעקבות סוסי-הבר היגעים.

עם שחר מצאם בנקל בקרבת מקום, ואם כי נבהלו לרוץ תחילה, לא עברו דרך ארוכה עד שהאיטו את מהלכם. דומה היה עתה שהקרב כבר הוכתר בנצחון, כי הקושי העיקרי ב“ציד-ההליכה” הוא לעקוב אחר העדר בשניים-שלושת הימים הראשונים, כל עוד הוא רענן.

כל אותו בוקר לא גרע ג’ו עינו מן העדר, ולרוב נמצא בקרבתו. בשעה עשר, בערך, החליפוֹ צ’ארלי ליד פיסגת-ג’וזה. ביום ההוא הקדימוהו הסוסים רק מרחק רבע המיל, ורוחם נמוכה מביום אתמול; מעתה חזרו לסוב צפונה. בלילה הובא לצ’ארלי סוס חדש והוא המשיך ברדיפתו.

למחרת צעדו סוסי-הבר וראשיהם שחוחים, ולמרות מאמצי הפּסען השחור להאיץ בהם, נמצאו לעיתים לא הרחק ממאה ירדים לפני רודפם.

היום הרביעי והחמישי חלפו כקודמיהם, ועתה חזר העדר כמעט עד מעיין-האנתילופּות. עד כה התנהל הכל כצפוּי. עדר-הבר הרדיפה היתה במעגל גדול והעגלה נסעה אחרי הרודפים במעגל קטן. עדר-הבר חזר לנקודת-מוצאו, עייף ויגע, והציידים חזרו כשהם וסוסיהם רעננים. הפעם מנעו את העדר משתות עד שעות אחרי-הצהרים המאוחרות, ואז הבריחוּם אל המעיינות למלא את כרסיהם במי-נחל זכים. עתה הגיעה שעתם של הפלצוראים3 המאומנים, הרכוּבים על סוסיהם השבעים, להקיף את סוסי-הבר. כי שתיית-פתאום מוּפרזת פירושה תשישוּת, שיתוּק הגפיים והנשימה, ולאחריה, נקל יהיה ללכדם ולכפתם אחד אחד.

רק נקודת תורפה אחת היתה בתכנית. “הסוס השחור”, מטרת הציד, היה כעשוי ברזל כולו, ומצעדו הקצוב והמתמיד היה גם עתה מהיר ומאוּשש כבאותו בוקר בו התחיל הצייד. אנה ושוב פסע ואץ וקיבץ את עדרו ועודדוֹ בקול ובמופת, להימלט. אך הסוסות היו אזלות-כוח. הסוסה הלבנה הזקנה, אשר כה הועילה לגילוי מקום העדר בלילות, כשלה עוד שעות קודם-לכן, קרסה נפלה. הסוסות מעורבות-הגזע כאילו סר כל פחדן מפני הרוכבים, ודומה היה כי העדר בא תחת שליטתו הגמורה של ג’ו. אך סוס זה שהיה פרס כל הקרב כולו, קצרה היד להשיגו ממש כבתחילה.

כחידה היה הדבר, חבריו של ג’ו הכירוהו היטב ולא היו מופתעים אילו ראוהו מנסה לירות בסוס מתוך חמת-זעם. אך ג’ו לא התכוון לכך כלל. במשך שבוע של רדיפה ממושכת, התבונן בסוס וראהו רץ כל היום ולא ראהו דוהר אפילו פעם אחת.

רגש-ההערצה של חובב-סוסים כלפי סוס אציל, נתגבר והלך בליבו של ג’ו עד כי חש שמוטב לו לירות בבחיר סוסיו שלו מאשר לשלוח כדור באותה חיה נהדרת.

ג’ו תמה בליבו, אם יטול את הסכום ההגון שהוצע כפרס. הן סוס ממין זה הוא אוצר לעצמו ומסוגל להעמיד גזע של פסענים לתחרוּיות.

אך אותו אביר עוד התהלך חופשי והגיעה העת לסיים את הצייד. בשעתו, לכד ג’ו את בחירת סוסותיו בדרך מיוחדת במינה. היתה זאת סוסה בעלת דם מזרחי, אך היא גוּדלה בערבה. ג’ו לא היה רוכש אותה לעולם, אלמלא חולשה מוזרה שהיתה בה. הַקֶדֶד, הוא עשב-רעל הגדל בסביבות אלו, רוב בני-הבקר נזהרים מנגוע בו, אך יש וחיה טועמת ממנו ואז הוא כרעל בדמה. פעולתו דומה כלשהו לפעולת המורפיוּם, והחיה הנגועה, אף כי שפוּיה היא רוב הזמן, להוטה תמיד אחר העשב וסופה שהיא מתה מטירוף. חיה שנטרפה דעתה, אומרים עליה שהיא מקודדת. ובחירת סוסותיו של ג’ו היה לה ברק-פרא בעיניה והמבין בדבר מכיר על פיו את מחלתה.

עמ 140.png

אך היא היתה זריזה וחסונה וג’ו בחר בה לסיום הנאדר של הצייד. נקל היה עתה ללכוד את הסוסות בפלצור, אך שוב לא היה כל צורך בכך. אפשר היה להפרידן ממנהיגן השחור ולהעיזן למכלאה. אלא שכוחו של מנהיג זה טרם תש, כנראה. ג’ו שליבו התרונן בקרבו למראה יריב שווה-ערך, יצא בדהרה לנסות את מזלו. הטיל את הפלצור ארצה וגררוֹ מאחור על הקרקע כדי ליישר בו כל קפל, ותוך כדי רכיבה כרכוֹ טבעות-טבעות חלקות על כף-ידו השמאלית. דירבן את סוסו זו הפעם הראשונה בצייד זה, והישיר לרכב לעומת הסוס השחור, מרחק של רבע המיל. הלאה רץ הסוס וג’ו רץ אחריו, ושניהם במיטב אונם, והסוסות המיוגעות נפזרות לצדדים כדי לתת להם מעבר ביניהן. הישר על פני המישור הפתוח דהר הסוס הרענן במלוא מהירותו, והסוס השחור, שרץ לפנים, מוסיף לשמור על קיצבו כבתחילה ועל שעטתו המהוללה.

לפלא היה הדבר. ג’ו הוסיף לדרבן בחוזקה את סוסתו והאיצה בצעקות, וזו טסה כהלכה, אך לא קיצרה אף באינטש אחד את הריווח שביניהם. כי “השחור” חלף בסערה על פני המישור ועלה ועבר את רמת הסבונית וירד אל שטח חולי ובוגדני, ומשם עבר אל משטח דשא, בו עמדו מרמוטות-ערבה ונבחו ואחר נחבאו במחילותיהן. בבוא ג’ו אחריו ראה – ולא האמין למראה עיניו – והנה הרווח בין הסוס השחור ובינו גדל עוד יותר; ג’ו התחיל לקלל את מזלו הרע ולזרז ולדרבן את סוסתו, עד שהבהמה המיסכנה וחסרת-הבטחון נבהלה ונבוכה כל-כך, שהחלה לגלגל בעיניה ולנענע בראשה בפראוּת מצד אל צד, איבדה אחיזתה בקרקע, רגלה נתקעה למאוּרת גירית, כרעה תחתיה וג’ו הושלך אפיים ארצה. אף כי נחבל קשה, קם על רגליו וניסה לעלות שוב על בהמתו המטורפת. אך היא, המיסכנה, נפלה ללא-קוּם, רגלה הקדמית היתה תלויה מדולדלת לפניה.

עתה נותר לו רק דבר אחד לעשותו. ג’ו התיר את הרצועה, שׂם קץ ליסוריה של “קלת-הרגל” ונשא את האוכף חזרה אל המחנה. בה-בשעה שטף הפּסען במלוא-הקיטור עד אשר נעלם מן העין.

אמנם, לא היתה זאת מפּלה גמורה, כי קל היה עתה להשתלט על כל הסוּסות. ג’ו וצ’ארלי נהגוּן עתה בזהירות למכלאת “ל. פ. צלובה” ותבעו ואף קיבלו כגמולם. אך ג’ו נכסף עכשיו יותר מתמיד לזכות בסוס השחור. הוא ידע מאיזה חומר קורץ הסוס. ערכו עלה בעיניו יותר ויותר והיה שוקד לחבל תחבולה מוצלחת כדי ללכדוֹ.

עמ 141.png

ד

הטבּח באותה נסיעה היה בּאֶטס – מר תוֹמס בּאֶטס, כך כינה עצמו במשרד-הדואר, לשם היה הולך בקביעות לשאול על מכתבים והמחאות אשר מעולם לא הגיעו. “תּוֹם תרנגול-הודו זקן” כינוּהוּ הבחוּרים, על שום תו-הבקר שלו אשר נרשם לדבריו בדאֶנוואֶר ואשר גם היה חקוּק, לדבריו, בעורותיהם של בני-בקר וסוסים לאין-ספור במישורי הצפון הבלתי-ידוּעים.

בשעתו, כשנתבקש להיות שותף לאותו מסע, העיר בּאֶטס כמה הערות לגלגניות בדבר סוסים, ואמר שתריסר מהם אינם מכניסים 12 דולאר לחודש, דבר שהיה אמת לאמיתה באותה שנה, והעדיף להצטרף תמוּרת שכר זעום מאוד. אך שום איש מאלה שראו אי-פעם את “הפּסען” בהילוּכו לא נרפה מן הטירוף. גם תרנגול-הודו עצמו חש את השינוי שחל בהלך-רוחו. עתה רצה להיות הוא עצמו בעליו של הסוס השחור. כיצד יגיע לידי כך, דבר זה לא היה ברור לו, עד אשר יום אחד הופיע בחווה איש ושמו בּיל סמית, הידוע בדרך כלל בשם בּילי- “פרסה”, על שם תו-הבקר שלו. הלה היה רגיל לטעון עי “יש לו חזקה על העבודה” באותה חווה. עם שהיה מכלה אל קרבו את הבשר והלחם הטריים והמצויינים, ואת הקפה המר ואת האפרסקים המיוּבשים, העיר בקול שהבקיע דרך מחסום לחם כביר:

“ובכן, ראיתי היום את הפּסען ההוא, קרוב כל כך שיכולתי לקלוע צמה מזנבו”.

“ומה, לא ירית?”

“לא, אבל ניגשתי קרוב מאוד אליו”.

“אַל תתפּתה רק אתה לשטויות כאלה”, - אמר בוקר אחד, בעל תו דוּ-פסי, שישב בקצה השני של השולחן. – “לפי חשבוני המאֶוואֶריק הזה ישא את התוו שלי עוד לפני שיתחלף הירח”.

“תצטרך להזדרז, שאם לא – תמצא תוו “משולש-נקודה” על צלעו כשתגיע אליו”.

עמ 142-3.png

“איפה פגשת אותו?”

“ובכן, זה היה ככה: הייתי רוכב במישור, על יד מעיין-האנתילופּות, וּפתאום אני רואה איזה כוּש על הבוץ היבש, פּנימה לחגורת-הגומא. ידעתי שאף פעם לא ראיתי אותו קודם, לכן ניגשתי אליו ברכיבה, חשבתי אולי זה מהעדר שלנו, וראיתי שזה סוס שכוב על הבטן. הרוח נשבה – ממנו אלי, אז ניגשתי קרוב וראיתי שזה הפּסען, מת כמו דג-מלוח. ובכל-זאת הוא לא נראה נפוח או פצוע, ולא היה מסריח, ולא ידעתי מה לחשוב, עד שראיתי שהאוזן שלו מסלקת זבוב, ואז ידעתי שהוא ישן. אני מוריד את החבל שלי ועונב אותו, ואני רואה שהוא ישן מאד ומרופט בכמה מקומות, ובאוכף שלי יש רק אבזם אחד, ומשקל הסוסן שלי 700 ליטראות כנגד הסוס הזה, שהוא 1200 ליטראות. אז אמרתי לעצמי, אמרתי: זה לא שווה, אני רק אשבור את האבזם שלי ואפול ואאבד את האוכף. אז הרבצתי לאוכף בכלי שלי, וחבל שלא ראיתים את סוס-הבר הזה. הוא קפץ שש רגליים באויר וירד לארץ על ארבע, ונחר כאילו שהיה סוחב קרונות. העיניים שלו פשוט יצאו מהחורים והוא זנק בפישוט רגליים לקליפורניה ועכשו הוא בטח שם אם הוא המשיך כמו שהתחיל – ואני נשבע שהוא לא שבר את הפַסעה שלו במשך כל הדרך”.

הסיפור לא היה ערוך במשפטיו כרשום לעייל. הוא היה מתוּבּל בהרבה הפרזות ממין העניין, ומתחילתו ועד סופוֹ רצוף היה דוגמאות שימושיות מחיי יום-יום. בּילי היה בחור צעיר ובריא ולא היה בו אף קורטוב של ביישנות מזוייפת. אך התיאור היה ללא דופי והכל האמינו לו, כי ידעו שבּילי הוא בחור בר-סמך. מבין הנוכחים דיבר תרנגול-הודו הזקן פחות מכולם, ונראה שהיה מהרהר יותר מכולם, לפי שאותה שעה נצנץ רעיון חדש במוחו.

תוך שהיה מעשן את מקטרת אחר-הסעודה שלו, בחן את רעיונו, ומשהחליט כי לא יוכל לבצעו לבדו, קרא לבּילי-פרסה להתייעצות, דתוצאתה היתה – נסיון משותף חדש לזכוֹת בפסען, דהיינו, ב 5000 הדולארים שהוצעו עתה בעבורו, לפי השמועה, אם יביאוהו חי בתוך קרון.

עמ 144.png

מעיין-האנתילופּות היה עדיין מקום-השתייה המקובל על הפסען. בהיות המים רדוּדים עתה, נתהווה סביבם איזור רחב של בוץ שחור ויבש, בין הגומא ובין המעיין. בשני מקומות חצוּ את האיזור שבילים בולטים-לעין, שנכבשו ברגלי הבהמות שהיו יורדות למעיין. הסוסים וחיות-הבר, הם הם שהשתמשו בדרך-כלל בשבילים אלו, כי בני-הבקר המקרינים לא חששו לקצר את דרכם בתוך הגומא.

שני השוּתפים פנו אל השבים הכבוּש ביותר, החלו באתיהם וחפרו בו בור שארכו 15 רגל, רוחבו 6 רגליים ועומקו 7 רגליים. היתה זאת עבודת-פּרך שארכה עשרים שעות רצופות. היה עליהם להשלימה בטרם יחזור סוס-הבר לשתות מן המעיין. העפר היה לח ביותר משהגיעו לתחתית-הבור. אחר-כך כוסה הבור יפה-יפה בכלונסאות, שיחים ועפר, להסתירו מן העין. לבסוף התרחקו השניים מן המקום והתחבאו בבורות שהוכנו לצורך זה.

סמוך לשעת הצהריים בא הפסען, והוא לבדו עתה, לאחר שנישבּה עדרו. הסוסים לא נהגו לרדת בשביל שבעבר השני לחגורת הבוֹץ. אעפּ"כ הטיל עליו תוֹם כמה קני-גומא ירוקים כדי להבטיח לחלוטין את כניסתו של הסוס לשביל החפור, גם אם יעלה משום-מה על דעתו ללכת בדרך הבלתי-רגילה.

מיהו אותו מלאך הנוצר את חיות-הבר יומם ולילה מכל רע? על עף כל השיקוּלים כי יצעד במשעול הרגיל, בחר בשביל האחר. קני-הגומא שהיו פזוּרים בצורה מעוררת-חשד לא עצרוהו; הוא פסע לו בנחת אל המים ושתה מהם. נותרה עתה רק עוד דרך אחת למנוע כשלון חרוץ: כשהרכין הפסען את ראשו לשתות בשנית, כמשפט הסוסים, יצאו בּאֶטס וסמית מבורותיהם ורצו במהירות אל המשעול שמאחוריו, וכשנשא את ראשו הגאה, ירה סמית כדור-אקדח אל העפר שמאחוריו.

מיד שילח הפסען רגליו בפסעתו המהוללת הישר לעבר השוּחה. עוד דקה ויפול לתוכה. הנה הוא על השביל וכבר הם חשים כי בידיהם הוא, אך מלאך חיות-הבר מלווהוּ בכל אשר ילך, ובת-קול מופלאה מזהירתהו, ובזינוק אדיר אחד מדלג הוא על פני חמש-עשרה רגל של קרקע בוגדנית והוא מגמא ארץ ונעלם מן העין בריא ושלם, ולעולם לא יחזור עוד אל מעיין-האנתיפולות באחד השבילים הסלוּלים.

ה

ג’ו הפּרא, לעולם היה בעל מרץ כביר. הוא גמר אומר ללכוד את הפּסען הלזה, ומשנודע לו כי אף אחרים משנסים מתניהם למען אותה מטרה, ניגש מיד לנסות את התכסיס הבדוק ביותר שטרם-נוּסע עד כה – אותו תכסיס בו לוֹכד הקוּיוֹט את הארנב הזריז ממנו, והרוכב האינדיאני – את האנתילופּה המהירה ממנו שבעתיים, הוא התכסיס של מירוץ השליחין.

הנהר הקאנאדי בדרום, יובלו פינאוואֶטיטוֹס בצפון-מזרח וגבעות דוֹן קארלוס עם קניון אוּט במערב, יתרו משוּלש בן ששים מיל מרובעים, שהיה תחום-מחייתו של הפסען. האמם האמינו כי מעולם אינו חורג ממנו וכי מעיין-האנתיפולות הוא בסיסו הקבוע. ג’ו היטיב לדעת את האיזור הזה, הוא הכיר את כל בורות-המים ואת מעברי הנחלים וכמו-כן את ארחו ורבעו של הפסען.

אילו יכול היה להשיג חמישים סוסים משובחים, היה מציבם בעמדות-מצפּה שונות עד כי היו חולשים על כל הנקודות. אך נתברר שלא עמדו לרשותו אלא עשרים סוסי-רכיבה וחמישה רוכבים טובים.

הסוסים, שניזונו זה שבועיים מגרעינים, שולחו לצאת חלוּץ. כל אדם קיבל הוראות על תפקידו ונשלח לעמדתו יום לפני תחילת הרדיפה. ביום המיועד, נסע ג’ו עם קרונו למישור מעיין-האנתיפולות וחנה מרחוק, במסתור קטן, וחיכה.

לבסוף הופיע אותו סוס שחור-כפחם, יצא מבין גבעות החול שבדרום, לבדו ואין אחר עמו, וירד בשלווה אל המעיין והקיפוֹ סביב סביב כשהוא מרחרח לגלות אם אין אויב מסתתר בסביבה. אחר-כך ניגש אל מקום ששום שביל לא עבר בו, ושתה.

ג’ו הסתכל בסוס ושאל את ליבו כי ישתה עד להתפקע. אך ברגע שפנה הסוס ללחך עשב, דירבן ג’ו את אבּירו. הפסען שמע את הלמוּת הפרסות, החזיר ראשו לראות את רודפו, לא אבה לראותו מקרוב יותר ופנה-ברח לו. ירד על פני המישור דרומה ושמר על קצב-מירוצו המהולל שסיע לו להגדיל את יתרון-המרחק בינו ובין רודפו. מכאן עבר דרך גבעות-החול, ובשעטה קצובה ושקוּלה התרחק יותר ויותר, ואילו סוסו של ג’ו, שהיה עמוס יתר על המידה, שטשט בתוך החול ושקע בו עד קרסוליו ופיגר עם כל קפיצה. אחר הגיעו לחלקה מישורית וכאן נדמה היה שהרודף שוב נשׂכר, אלא שאחרי חלקה זו בא מורד ארוך ושם לא מצא סוסו של ג’ו עוז בנפשו לרוץ במלוא המהירות, ושוב נחשל עם כל צעד שעשה.

אך המירוץ לא פסק, וג’ו לא חסך שיבטו ודרבנותיו, מיל – מיל – ועוד מיל, וסלע-אָריבָּה המרוחק הופיע, מתנשא לעיניהם.

ידע ג’וֹ, כי כאן ניצבים סוסים חדשים, על-כן קדימה דהרו סוס ורוכבו. אך הרעמה השחורה-כלֵיל, אשר נעה לפניהם, מתנופפת ברוח, הלכה ורחקה יותר ויותר.

משהגיע ג’ו לבסוף לנחל-אריבּה, נשאר הצופה על עמדו, כי לא היה הדבר רצוי להפוך את כיווּן הרדיפה, וסוס-הבר עבר על פניו – זנק למטה חצה את הבקעה ועלה על המדרון בפסיעתו הקצובה, שבילתה לא ידע.

וג’וֹ מדבר אחריו על אבּירו השוצף, ובקפיצה עבר אל הסוס שהוכן למענוֹ, דפקו במורד השיפוע ואחר כך במעלה המשעול, ועל פני הרמה נעץ בו את דרבנותיו, ורדף, ורדף, ורדף, אך לא נתקרב אפילו כזרת אל הפסען.

ד-הור, ד-הור, ד-הור, בדהרות קצוּבות הוא נישא – שעה ועוד שעה ועוד שעה – הנה כבר ערוץ-אלאמוזה לפניהם, וסוסים חדשים שם מצפּים, וגו גוער בסוסוֹ ודופקו קדימה, קדימה. הישיר אף “השחור” לשם, אך כשני מילין לפני הגיעוֹ לנחל שמע לקול אזהרה מופלאה ופנה שמאלה. ראה ג’ו כי מכאן יימלט והאיץ בסוסו היגע לחסום את הדרך ויהי מה. הפּעם היתה זו תחרות קשה מכל התחרויות שלפניה, עם נֶשֶם וְנֶשֶף וצליפות-שוט בכל זניקה מאומצת. אחר, קיצר ג’ו דרכו בקו ישר ודמה כי הנה ישיג, ובשלפוֹ את רובהו ירה כדור אחר כדור להעלות אבק. היטה “השחור” את ראשו ונאלץ לחזור ולפנות דרך ימין.

עמ 147.png

מטה מטה דהרו שניהם. סוס-הבר חצה לימין, וג’ו קפץ ארצה. אפסו כוחותיו של סוסו, כי שלושים מילין עשה במירוץ האחרון ואף ג’ו עצמו נתייגע עד מוות. עיניו היו צרוּבות מאבק האשלג הפורח. כמעט ונתעוור, על-כן הורה לשוּתפו “המשך ורדוֹף, ישר למעברת-אלאמוזה”.

קדימה זנק הרוכב על סוס חסון ורענן, ושוב נמשך המירוץ, עלֹה וירוֹד על פני המישור הגלי – ובקצף שלגי נתעטה הסוס השחור. צלעותיו הרועדות וקול נשיפתו העידו כיצד הוא חש, אך קדימה, קדימה דהר, לא פסק.

ובהגיעם לאחר שעה, אל המדרון הארוך של אלאמוזה – דומה היה כי תוֹם הרכוּב על גבי ג’ינג’ר, כבר משיג והולך, אלא שאח-רכך פיגר יותר ויותר. ומכאן המשיך ברדיפה רוכב אחר וסוסו רענן, והיטה כלפי מערב, ועתה דהרו-חלפו על פני מושבות מרמוטות-ערבה דרך שטחי סבונית ומחסומי-צבר לעשרות, וסחוּפים ודווּיים, המשיכו במירוץ. צבעו של השחור הפך כבר חוּם, מן האבק ומן הזיעה, אך לא המיר שעטתו. קאֶדינגטון הצעיר שהגיע תורו, פצע את סוסו בדופקו בו, מיד בתחילה, ועתה דירבנוֹ והאיץ בו, לחצות בקעה שהפסען היסס מלעברה. הסוס מעד – וארצה התגלגלו השניים.

הבחור ניצל, אך סוסו נפל ולא הוסיף קום, וסוס-הבר השחור המשיך במרוצתו.

דבר זה קרה בקרבת חוות-קאלאֶגוֹ, מקום שג’ו עצמו הגיע אליו לאחר החליפוֹכוח, כדי להמשיך ברדיפה. תוך שלושים דקה היה שוב בעקבות הפסען.

עמ 148.png

הרחק במערב נראו גבעות קארלוֹס. ג’ו ידע כי שם מחכים אנשים וסוסים חדשים; לשם ניסה עתה להטות את המירוץ, אך הפסען, כביכול שמע קול אזהרה בקירבו – פנה פתאום לימין. הישר צפונה רץ, וג’ו, הפרש המצויין, רדף ורדף וצרח והעלה אבק ביריותיו, אך שביט הפרא השחור שטף במורד הגיא וג’ו נאלץ לדהור בעקבותיו. ועתה החל המירוץ הקשה מכל המירוצים שלפניו. ג’ו, שהיקשה ליבו אל סוס-הבר, היקשה ליבו עוד יותר אל סוסו ואל עצמו. השמש יקדה, הערבה החרוּכה היתה עמומה מן הלהט המבהיק, עיניו ושפתיו של ג’ו נצרבו מחול וממלח, אך המירוץ חזק והלך. תקוותו היחידה לנצח היתה – אם יעלה בידו לרדוף את סוס-הבר חזרה אל המעברה הגדולה של הנחל. עתה, - דומה בפעם הראשונה, - הבחין בסימנים של חולשה בשחור. רעמתו וזנבו לא היו מתנופפים עוד כבתחילה, ומחצית המיל שהפרידה ביניהם עם ראשית המירוץ נתקצרה עג חציה, אך עוד רחוק היה מלהשיגוֹ והפסען המשיך לשעוט, לשעוט, לשעוט.

עברה שעה ועוד שעה ועדיין נשאר המרחק ביניהם כשהיה. אך שוב פנו על עקביהם, ועשרים מילין תמימים עשו בדרכם, וכשהגיעו למעברת-הנחל הגדולה, כבר ירד הערב. אך רוחו של ג’ו לא נפלה, והוא תפס את הסוס שהוכן לו שם. הסוס הנעזב הלך הלוך וגנוח אל הנהר ומילא את כרסו מים עד שנפח את רוחו.

אז נעצר ג’ו על מקומו וקיווה כי ירד אף השחור השוצף אל הנחל לשתות. אך הלה חכם היה. הוא לגם לגימה אחת ולא יסף, חצה את הנחל והמשיך במרוצתו ושוב דהר ג’ו אחריו. וכשראוּם לאחרונה, - נמצא השחור רק מרחק קטן לפני ג’ו וסוסו של ג’ו שועט קדימה.

היה כבר בוקר, כשהגיע ג’ו למחנה – ברגל. סיפוּרו קצר היה: שמונה סוסים מתים – חמישה אנשים עייפים ורצוּצים – הפסען שאין-מושלו מתהלך חופשי ללא מורא ופחד.

“הדבר הוא בלתי-אפשרי, הוא למעלה מכוח אנוש! מצטער של נקבתי את נבלתו הארורה בהזדמנות הראשונה”, אמר ג’ו ומשך ידו מן העניין.

ו

תרנגול-הודו הזקן כיהן כטבח במסע זה. הוא עקב אחרי המירוץ באותו עניין ככל היתר, ומשנגמרה הרדיפה בכשלון, גיחך לתוך הסיר ואמר: “אם סוס-הבר הזה הוא לא שלי, אז אני טיפש מטוּפש”. אחר, בהסתמכוֹ על תקדים מכתבי-הקודש, כהרגלו, פנה אל הקדרה ואמר:

“אם אני לא טועה, הפּלשתים רצו לסדר את שמשון והם נפלו בפח בעצמם, ובטח היו נופלים עד הסוף, אם לא היתה לו חולשה אחת בטבע שלו. ואדם הראשון היה בטח מתענג בגן-עדן כל ימיו, רק שעשה שגיאה קטנה אחת שאפשר להבין אותה. ואם אני אתפוס את הסוס הזה אז זה לא בגלל 5000 הדולאר, אלא משהו אחר”.

מחמת הרדיפות הקשות, נעשה הפסען פראי יותר מתמיד. ואף-על-פי-כן הוסיף לרדת אל מעיין-האנתילופּות. היה זה מקום-השתייה היחיד שבכל הסביבה, ומיל על מיל לכל עבר, לא היה בו שום מחסה לאויב. הנה היה בא כמעט יום-יום, בשעות-הצהרים, ואחרי סקירה יסודית של השטח, היה ניגש ושותה.

במשך כל החורף, מאז נישבו פילגשיו, חי חיי נזיר. תרנגול-הודו הזקן נמר עובדה זו היטב בזכרונו. ולידידו של הטבּח הזקן היתה סוּסה חוְמה, קטנה ונחמדה, אשר התאימה, לדעתו, למטרותיו, ובקחתו אתו צמד כבלים מן החזקים ביותר, אֵת, פלצור יתיר ועמוד מגושם, עלה על הסוס ורכב את המעיין המפורסם.

עמ 150-1.png

אנתילופות קיפּצו לפניו על פני המישור, באויר הבוקר הרענן. בני-בקר רבצו קבוצות קבוצות בערבה, וזמרתו הממושכת והמתוקה של העפרוני נשמעה מכל צד. כי החורף הבהיר-ללא-שלג של הערבות חלף הלך לו וקול האביב נשמע. הדשא הוריק, ודומה כי הטבע כולו החל לשגות בהזיות של אהבה.

האויר היה רווּי אהבה, ומשהוּבאה הסוסה הקטנה החוּמה, למרעה, זקפה את חוטמה מפעם לפעם והשמיעה צהלה ממושכת וחדה, שהיתה ודאי שירת אהבתה, אם לזאת יכוּנה שירה.

תרנגול-הוֹדוּ הזקן סקר את השטח לכל רוחותיו. הנה הבור אשר עמל לחופרוֹ ועתה היה פתוח ומלא מים אשר העלו צחנה מפגרי מרמוטות-ערבה ועכברים טבועים. הנה השביל החדש שנכבש על-ידי החיות לצד הבור. בחר לו הזקן תלוּלית מכוּסה גומא, ליד חלקת-אדמה חלקה ועשבית, תחילה תקע בה היטב את העמוד, ואחר כך כרה בור שיצלח לו למחבוא ולסוף פרש את שמיכתו בתחתיתו. קיצר את אפסר סוסתו הקטנה עד שלא תוכל לזוז כמעט, אחר פרש את עניבת-פלצורו הפתוחה על הארץ, בקושרוֹ את הסרח הארוך אל העמוד, ולבסוף כיסה את החבל בעפר ובעשב ונכנס למחבואו.

סמוך לעת הצהריים, אחרי ציפייה ממושכת, נשמע מענה לצהלת-האהבים של הסוסה מצד הרמה שבמערב, וסוס-הבר המפורסם, דמוּתו משחירה באופק, הופיע.

הוא ירד ובא בפסיעותיו הארוכות והמתנודדות, אך כיוון שנעשה חשדן מחמת רדיפות, נעצר מידי פעם, התבונן וצהל, והמענה שקיבל נגע ללא-ספק אל ליבו. נתקרב ובא, ושוב קרא, אחר נתבהל, וצעד סביב סביב המעגל גדול לרחרח מפני האויבים. עתה נראה כמהסס. המלאך לחש לו: “בל תלך”. אך הסוּסה החוּמה שוב השמיעה קריאתה. הוא הלך-סבב קרוב יותר, ושוב צהל, ומענה-הצהלה הפיג את כל חששותיו, כנראה, והבעיר יקוד בלבבו.

בצעד גאה התקרב אליה, עד הגיע חוטמו בחוטמה של סוֹלי, ובראותו אותה כי חושקת היא בו כאשר ייחל, סילק מלבבו כל הרהורי-חדש והתמסר כולו לתענוג הכיבוש, עד אשר, בצעדו כך סביב-סביב, ניצבו רגליו האחוריות לרגע במעגל-הרשע של החבל. משיכה זריזה ומהירה אחת, העניבה נתהדקה, והוא נלכד.

נחירת-אימים וזניקה באויר, ובו-ברגע השליך תוֹם את רשתו הכפולה. לאורך החבל שטפה העניבה ונכרכה כנחש על אותן פרסות אדירות.

ברוב-פחדו נזדעק הסוס כדי-רגע וכוחו גבר שבעתיים, אך הנה נמתח החבל עד קצהו, לארץ כרע נפל, כרע נפל שדוּד. תוֹם הזקן, היצור הכעור והמעוקם, קפץ מתוך הבור, להשלים את נצחונו על החיה הכבירה, הנאדרת, שגבוּרתה העצומה הושמה לאל על-ידי עורמת איש זקן וקטן. בנחירות ובקפיצות נואשות ונאדרות-כוח השתוללה החיה העצומה ונאבקה על חופשה; אך לשוא. חזק ממנה החבל.

פלצור שני הוּטל בזריזות, והרגליים הקדמיות נתפסו אך הן, ובמשיכה חרוצה הוצמדו יחד כל ארבעתן, ועל צידו נפל הפסען המתעבּר, ובעוד רגע היה מוטל על האדמה, עקוּד כחזיר, חסר-ישע. שם פירפר עד כי כשל כוחו, נאנק אנקות-עווית מרות ודמעות זלגו על לחייו.

תּוֹם עמד לישו, התבונן, אך תהפוּכות-רגש מוזרות תקפו את הבוּקר הזקן. כל גופו רעד בעצבנות מכף-רגל ועד ראש, כאשר לא אירע לו מאז לכד את שורו הראשון, ושעה ארוכה לא יכול להניע אבר ורק תהה על אסירו הענק. אך עד-מהרה נגוז גם רגש זה. הוא חבש אוּכּף לדלילה שלו, ובפלצור הנותר כפת את צואר סוס-הבר. עתה הניח לסוּסה לרתק את ראשו, שעה ששם את הכבלים לרגליו. דבר זה נעשה חד ותרי, וכיוון שבּאֶטס הזקן היה בטוח בצידו, עמד להתיר את החבלים; אך מחשבת-פתע עצרה בו ממעשהו. הוא שכח להביא עמו ציוּד לדבר בעל חשיבוּת ממדרגה ראשונה. לפי חוקי המערב סוס-הבר הוא רכושו של האיש אשר ראשון יחקוק בו את תווֹ; וכיצד יעשה זאת כשברזל-התיווּי הקרוב ביותר נמצא עשרים מילין מן המקום?

תּוֹם הזקן ניגש אל סוסתו, הרים את פרסותיה אחת אחת ובדקן. כן! אחת היתה רופפת במקצת, הוא משכה, התיקה באיתו, והסירה מעל רגלה. צפיעי יחמוּר ודלק כיוצר בו, נמצאו למכביר על פני המישור, על-כן הבעיר אש על-נקלה ועד-מהרה להטה זרועה האחת של הפרסה, ובעטפוֹ את הזרוע השנייה בפוזמקו, חקק בגסות על כתפו השמאלית של סוסה-בר חסר-הישע סימן עקבו של תרנגוֹל-הוֹדוּ, הוא תוו, אשר, למען האמת, השתמש בו זו הפעם הראשונה. הפסען התחלחל כשצרב הברזל את בשרו, אך המלאכה נסתיימה במהרה, וסוס-הבר המפורסם לא יהיה עוד מאֶווריק לעולם.

עתה לא נותר לו לתרנגול-הודו הזקן אלא להביא את שללו הביתה. החבלים פּוּתחוּ, והסוּס, מאחר שחש כי נשתחרר, חשב כי חופשי הינוֹ, קפץ על רגליו, אך בו ברגע שניסה לצעוד צעד אחד – נפל ארצה. רגליו הקדמיות היו קשוּרות היטב זו בזו, יכול היה רק לגררן על פני החול, או להתקדם בניתוּרים מייגעים ונואשים, עד כי לאחר צעדים מספר נוקש ונכשל כל-אימת שניסה להתפּרץ. תוֹם על סוסתו הקלה חסם את דרכו מידי פעם, ובהסתייעו במדחפות, באיומים ובתמרונים, השכיל להטות את אסירו השוצף, המיטרף, צפונה, לעבר קניון הפּינאוואֶטיטוֹס. אך הסוס הפּרא לא אבה ללכת ומאן להיכנע. שוב ושוב ניסה להימלט, כשהוא נוחר מאימה או מזעם וקופץ קפיצות מטורפות. היה זה קרב ממושך ואכזרי; צלעותיו המבהיקות עטו שכבה עבה של קצף כהה והקצף היה מעורב בדם. נפילות קשות לאין-ספור ויגיעה שלא הרגיש כמותה אחר רדיפה של יום תמים – החלו לתת בו אותותיהן. קפיצותיו המאומצות אילך ואילך לא היו עוד מאוששות כבתחילה, והריר, שזב מפיו בנחרתו, היה מהול בדם. אך שובהוּ, עוטה אדנוּת קר-רוח ואכזר, הוסיף לדפוק בו הלאה. הם באו אל המדרון היורד אל הנחל, וכל צעד עקוב מאבק. הנה הגיעו אל פתח המיצר, בו ירד השביל אל המעבר היחיד על פני הקניון, גבוּלו הצפוני של מישור-המרעה העתיק של הפסען.

עמ 152-3.png

מכאן, נראו כבר לעין המכלאה הראשונה ובית-החווה. האיש עלץ בקרבו, אך הסוס אזר את שארית אונו לעוד זינוק נואש אחד. מעלה מעלה עלה בשיפּוּע העשיב שמעל לשביל, בז לחבל המתנופף, המצליף, ולכדור שנורה בנסיון-שוא להטותו מדרך שגעונו. מעלה, מעלה דהר, עד מעל לצוק הנישא מצוּקים, ואז – זנק קפץ לחלל האויר, ומטה-מטה, מאתיים רגל מטה, נפל וצנח על הסלעים שמתחת, - גל חרב ללא רוח-חיים, אך חופשי.

עמ סוף.png


  1. הצועד ימניות יחד ושמאליות יחד.  ↩

  2. הכוונה למזר. ארצותהברית.  ↩

  3. זורקי לאסו  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47972 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!