רקע
ארנסט תומפסון סטון
השועל - מספרינגפילד
לוגו.png

א

יותר מחודש ימים היו התרנגולות נעלמות מן הלוּל, באופן מסתורי; וכשחזרתי הביתה לספּרינגפילד לפגרת הקיץ, הוּטל עלי לגלוֹת את סיבת הדבר. תוך זמן קצר גיליתי, כי העופות מוּצאים מדי לילה, לפני עלותם על מצעם, או אחרי רדתם ממנו, ומשום כך אי-אפשר היה להרשיע ארחי-פרחי או שכנים; הם לא הורדו מן השלבים הגבוהים, ועל-כן ­– חפים מפּשע היו הדביבונים והאוֹחים; לא נותרו מהם גוויות אכוּלות-למחצה, לפיכך לא הסַמור הגמדי, סַמור-הביצות או הבּוֹאֵש היו מבצעי הפּשע; החשד רבץ איפוא לפיתחו של השוּעל.

יער-האורנים הגדול של ארינדייל היה מעברוֹ השני של הנהר, וכשבדקתי היטב את השטח שליד מעבר-המים התחתון, גיליתי כמה עקבות שוּעל ונוצה מפוּספּסת, מגוּפו של אחד העופות “פּליימות-רוֹק” שלנו. כשטיפסתי בגדה השניה לבקש עדוּיות נוספות, שמעתי מאחורי ציווחת-עורבים איומה. הפניתי את ראשי ­– וראיתי כמה מן העופות האלה עטים על משהו במעבר הנהר. מסקירה נוספת למדתי כי עֵד אנוכי למעשה ישן-נושן של “גונב מגנב”, כי באמצע המעברה עמד שוּעל והחזיק דבר-מה בין מלתעותיו ­– היתה זו שוב תרנגולת

עמ 101.png

שנגנבה מלוּלנו. העורבים, אף שהם עצמם הנם שודדים חסרי-בוּשה, הרי הם הראשונים לצעוק “תיפסו את הגנב!”, אלא שבא בשעה מוכנים הם תמיד ליטול “דמי-לא-יחרץ”, בצורת חלק מן הביזה.

זו היתה כוונתם גם עתה. השוּעל, בדרכו הביתה, היה עליו לחצות את הנהר, וכאן נעשה מטרה גלוּיה להתקפת אספסוּף-העורבים. הוא ניסה לחלוף בדהרה. וּודאי היה מצליח לחצות את הנהר בשלום עם שללוֹ, לולא זאת שאף אני פניתי להתקיפוֹ. בו-ברגע שמט את התרנגולת, שזה עתה נפחה נשמתה, ונעלם לתוך היער.

לגביית מס-מזון גבוה כל-כך ובקביעות שכזו, יכולה להיות רק סיבה אחת, והיא ­– קיומה של משפּחת גוּרים קטנים בביתו של אותו שוּעל; לגלותם ­– היתה עתה מגמת פּני.

באותו ערב חציתי עם כלבי ראָנג’ר את הנהר ונכנסתי ליער ארינדייל. ברגע שהל הכלב לתוּר על סביבותיו, שמענו נביחה חדה וקצרה של שוּעל עולה מתוך ערוץ מכוּסה יער-עבות שבקרב מקום. ראָנג’ר חפז מיד אל תוכו, מצא את העקבות הטריים ויצא אחריהם ברדיפה נמרצת עד שאבד קולו במרחק, על פני הרמה.

כעבור שעה בערך, חזר, מתנשם ומחומם (היה זה ליל-אוגוסט לוהט), והטיל עצמו לרגלי.

לא עבר רגע ושוב נשמע מקרוב אותו “יאָפּ-יוּרר” שוּעלי, ושוב זינק הכלב לרדיפה.

חצה את השטח האפל, הרחק לעבר צפון, וילל כצפירת אניה. וה“בּו-בּוּ” הרם הפך ל-“אוּ-אוּ” נמוך, ואחר-כך ל-“אוּ” חלוּש ולבסוף גווע. כנראה, שנתרחקו כדי כמה מילין. אפילו שמתי אזני על האדמה לא שמעתים, והן קולו המצלצל של ראָנג’ר נשמע היטב ממרחק של פיל אחד.

הייתי עומד וממתין בחשכת היער. פתאום עלה באזני צליל מתוק של טפטוּף מים: “טינק טאנק טאָנק טינק, טאַט ינק טאָנק טוֹנק”.

לא ידעתי על מציאוּתו של מעין בסביבה הקרובה, ובחום הלילה ­– היתה זו תגלית משמחת. אך הקול הובילני אל ענף עץ-אלון ושם גיליתי את מקורו. שיר רך ומתוק היה זה, מלא רמזים ענוגים:

טוֹנק טאנק טאָנק טינק

טאַט ינק-א-טוֹנק-א-טאנק-א-טינק-א

טאַ טאַט ינק טאנק טאט א טונק טינק

שתה וּרוה, א טינק א טאנק.

זה היה שיר “טפטוף-המים” של השעיר האמריקני.

אך פתאום ­– נשימה עמוקה וצרודה ורשרוש עלים, גילו לי כי ראָנג’ר חזר. הוא היה מיוגע וחסר-אונים. לשונו היתה משורבבת לו כמעט עד לארץ וקצף היה מנטף ממנה, צלעותיו עלו וירדו עם נשימתו הכבדה. רגע עצר בעד נשימתו כדי לחלוק לקיקת-חובה על ידי, אחר הטיל עצמו בפישוט-אברים על העלים והחריש את כל הקולות האחרים בנשימתו הרמה.

שוב נשמעה אותה נביחה מתגרה ממרחק של כמה צעדים, וּפתאום נצנצה בי משמעוּתו של כל המתרחש סביבי:

הננו מצוּיים בקרבת המחילה בה שוכנים גוּרי-השוּעלים, והוריהם מנסים להתעותנו ממנה-והלאה בחילוּפי משמרות.

היתה שעת-לילה מאוחרת. הלכנו הביתה בהרגשה שהבעייה קרובה לפתרונה.

הכל ידעו כי שוּעל זקן ומשפחתו מתגוררים בסביבה, אך איש לא שער כי הם קרובים כל-כך.

שוּעל זה היה מכוּנה “צלקן”, בשל הצלקת שנתמשכה מעינו על פני אזנו ועד לאחוריה; צלקת זו באה לו, כנראה, מידי גדר-תיל דוקרני, שפגע בו שעה שעסוק היה בציד-ארנבות. וכיון שהצמיחה שער לבן לאחר שנרפאה, נשאר סימן ברור על פניו.

בחורף הקודם פגשתיו ולמדתי פרק בעוֹרמתו. יום אחד, אחרי רדת השלג, יצאתי לצייד וחציתי את השדות הפתוחים בכיווּן אל קצה הבקעה המכוּסה שיחים שמאחורי הטחנה הישנה. משנשאתי את ראשי להשקיף על הבקעה, קלטה עיני מראה שוּעל צועד בטווח רחוק ממני, במורד העבר השני, בכיווּן ניצב לדרכי. מיד עצרתי, עמדתי ללא-זיע ואפילו לא התכופפתי ולא הפניתי את ראשי, פן אעיר את תשומת-לבו בתנועתי, עד שנעלם מן העין בתוך השיחים הצפופים שבתחתית הבקעה. ברגע שנכנס למחבואו, כפפתי עצמי ורצתי לחסום את דרכו בצידו השני של הסבך, במקום שהיה מוּעד להופיע שוב. הגעתי שמה בעוד זמן וחיכיתי, אך כל שוּעל לא הופיע. מבט קפדני גילה לי עקבות רעננים של שוּעל אשר קפץ מן הסבך, ומשהתחקיתי עליהם, ראיתי את “צלקן” הזקן עצמו מאחורי, במרחק רב מטווח-קליעה, יושב על עכוזו ומגחך כנהנה הנאה מרובה.

בחינת העקבות הבהירה את הכול. השוּעל ראני ברגע שראיתיו אני, אך גם הוא, כצייד אמיתי, הסתיר עובדה זו מעיני, והעמיד פנים של שוויון-נפש עד שנעלם מן העין, ואז רץ כל עוד רוחו בוֹ, סביב-סביב מאחורי, ונהנה מכשלון תכסיס-הנפל שלי.

עמ 108.png

הנה כי כן, אחרי חיפּוּש קל מאחורי תלוּלית אחת, מצאתי את הכניסה האמיתית למאוּרה ואת ההוכחה הברוּרה למציאוּתו של קן גוּרי-שוּעלים בתוכה.

בשיפוּע הגבעה, התרומם מתוך הסבך, עץ-טיליה גדול וחלוּל. העץ היה נטוּי במעוּקם על צידו, בתחתיתו חור גדול, וחור קטן בראשו.

לפנים היינו משחקים בעץ זה לעתים קרובות במישחק “משפחת רוֹבּינזון השוויצרית”, ובחטבנו מדרגות בגזעו הרך והרקוּב-כלשהו, הקלנו על עצמנו את העלייה והירידה בחללו. מדרגות אלה נעשו עתה שימושיות מאוד. למחר, כחום היום, עליתי שם אל המצפה, וממושב-ציפור זה שבמרומים, נגלתה לעיני עד-מהרה המשפחה המעניינת שהתגוררה במרתף הסמוך. היו שם ארבעה גוּרי-שוּעלים. הם דמו להפליא לטלאים קטנים, בפרוותיהם הצמריות, ברגליהם העבות והארוּכות, בהבעת-פניהם התמימה, אך משהוספת להסתכל בפרצוּפיהם הרחבים, חדי-החוטם וחדי-העין ­– נתברר לך מיד כי כל אחד מן הפרצוּפים התמימים הללו הוא יוצא-חלציו של שוּעל זקן וערום.

הם שיחקו זה עם זה, התחממו בשמש והתגוששו עד שרחש קל הניסם אל מתחת לפני האדמה. אך בהלתם היתה בהלת-שווא, כי עילת הרחש ­– היתה אמם; היא יצאה מבין השיחים ובפיה תרנגולת ­– זו השבע-עשרה במספר, אם זכרוֹני אינו מטעני. קריאה חרישית מפיה ­– והקטנים התפרצו החוצה. ואז נראה לעיני מחזה שהיה מקסים לדעתי, אלא שדוֹדי וודאי לא היה נהנה ממנו כלל וכלל.

הגוּרים התנפּלו על התרגולת, התפּתלו ונאבקו אתה, וביניהם לבין עצמם. אותה שעה עמדה אמם ושמרה עליהם בשבע-עינים, הסתכלה בבניה מתוך הנאה וחיבה. הבעת-פניה היתה מעניינת מאוד. תחילה היה בהבעה זו משום גיחוּך שבהנאה, אך גם פראוּת ועוֹרמה שוּעליות היו בה, כמו-כן לא חסירה היתה מידה כלשהי של אכזריוּת ועצבנוּת, אך מעל לכל היתה טבוּעה בה הארשת המובהקת של גאוות אֵם ואהבתה.

תחתיתוֹ של העץ היתה מסוּתרת בתוך השיחים והיתה נמוכה בהרבה מהתל שליד המחילה; משום כך יכולתי לנוּע כה וכה כרצוני מבלי להבהיל את השוּעלים.

ימים רבים הייתי הולך שמה לחזות בחינוּכם של הקטנים. תוך זמן קצר למדו לקפוא כנציבי-אבן למשמע כל רחש זר, ולהימלט אל מיסתוֹר כלשהו בהישנות הקול, או בהיגלוֹת סיבה אחרת לפחדם.

יש אמהות בין החיות שאהבתן לבניהן שופעת כל-כך על גדותיה, שהיא מתמשכת גם על בניהן של חיות אחרות. נראה הדבר, שהשוּעלת הזקנה לא היתה מאותן האמהות. נחת-רוּחה מגוּריה הביאתה לידי אכזריוּת משוכללת. לעתים מזומנות היתה מביאה להם עכברים חיים וציפורים חיות, ובעדינות שטנית היתה מגינה עליהם מפני פגיעה רצינית, כדי לתת שהוּת רבה יותר לגוּריה לענות את קרבנותיהם.

בגן עצי-הפּרי שעל הגבעה היתה מרמוֹטה אחת. היא לא היתה יפה אף לא מעניינת, אך ידעה כיצד לדאוג לעצמה. זה מכבר חפרה לה מחילה בין שרשי גזע אורן עתיק, כך שהשוּעלים לא יכלו להגיע אליה ע"י חפירה. אך עמל קשה מעולם לא היה משאת-נפשם של שוּעלים; לדעתם ­– חריפוּת-השכל עדיפה מעמל-כפיים. והנה נוהגת היתה המרמוֹטה בוקר-בוקר להתחמם בשמש על גזע העץ. כשהיתה רואה שוּעל מתקרב, היתה יורדת אל פתח מאוּרתה; כשהיה האויב קרוב מאוד, היתה נכנסת פנימה ונשארת שם עד עבור זעם.

בוקר אחד החליטו כנראה השוּעלת ובן-זוגה כי הגיע הזמן שהילדים ילמדו פרק מן הסוגיה הקרוּייה “מרמוטות”, וכמו-כן החליטו כי

עמ 111.png

מרמוֹטה זו שבמטע-הפּרי עשוייה לשמש יפה לניסוּיים. הנה כי כן ­– הלכו יחדיו אל גדר המטע, נסתרים מעינה של מטרוניתא מרמוֹטה, היושבת על גזעה. אחר-כך הופיע צלקן בתוך המטע ופסע לו בשקט למישרין, כדי לעבור על פני הגזע בריחוּק-מה ממנו, אך אף פעם לא הפנה את ראשו ואף פעם לא הניח למרמוטה הערנית-תמיד לחשוב כי יודע הוא שראתה אותו. כשנכנס השוּּעל לשדה, ירדה המרמוֹטה בשקט אל פתח מחילתה, לחכות עד אשר יעבור השוּעל, אך מקץ רגע הגיעה למסקנה כי זהירוּת קודמת לכול, ונכנסה פנימה.

זה היה הדבר שהשוּעלים חפצו בו. השוּעלת, שנשארת מחוץ לתחום-הראייה, זה עתה מיהרה לרוץ אל גזע-העץ והתחבאה מאחוריו. צלקן המשיך ללכת בדרכו, לאיטו-לאיטו. המרמוֹטה שדבר לא הפחידה, הציצה מבין השרשים ונסתכלה על סביבותיה. הנה שם ממשיך השוּעל ללכת לדרכו, הלוך והתרחק. משפנה השוּעל, אזרה עוז, והתקדמה עוד כמה צעדים החוצה, וכשראתה שאין סכנה באופק, חזרה וטיפסה על הגזע. ואז, בקפיצה אחת, תפסה אותה השועלת וטלטלתה עד ששכבה מחוּסרת-הכרה. צלקן, שצפה במחזה מזווית עינו, בא במרוצה. אך השועלת כבר נטלה את המרמוֹטה בין לסתותיה ורצה אל המחילה. צלקן ראה כי עזרתו איננה דרושה.

חזרה השועלת אל המחילה כשהיא נושאת את המרמוטה בזהירות רבה כל-כך, עד כי היתה זו מסוגלת עוד להיאבק מעט על נפשה משהגיעו שמה. “ווּף” חרישי לפתח המחילה ­– והקטנים יצאו חוצץ כדרדקים אל מגרש-המישחקים. האֵם השליכה אליהם את החיה הפצוּעה והם התנפלו עליה ארבעתם, כרגזנים קטנים, פולטים נהמות קצרות ונושכים נשיכות קלות בכל כוח שיני-ינוקא שלהם. אך המרמוטה עוד נלחמה על חייה, ולאחר שהדפתם מעליה ­– נגררה אל מסתור הסבך. הקטנים רדפו אחריה כלהקת כלבי-צייד, ומשכו בזנבה ובצלעותיה, אך לא עלה בידם לעצרה. אז השיגתה השועלת בקפיצות אחדות וסחבה אותה שוב לשדה הפתוח, שיטפלו בה הילדים. שנית ושלישית חזר מישחק פראי זה, עד שאחד הקטנים נוּשך קשה. צווחת כאבו העירה את השועלת לשים קץ לעינוּיי המרמוֹטה ולהתקינה מיד לסעודה.

לא הרחק מן המחילה היתה בקעה קטנה מכוּסה עשב גס; היה זה מגרש-המישחקים של מושבת נברנים. השיעוּר הראשון באומנוּת הצייד, שניתן לשוּעלים הקטנים מחוץ לשטח המחילה, היה בבקעה קטנה זו. כאן למדו פרק ראשון בתורת-העכברים, הקלה שבתורות הצייד. ההדגמה היתה עיקר ראשון בהוראה, וזו נסתייעה בחוּשים שמטבע. לשוּעל הזקן היו גם סימן או שניים, שהשתמש בהם הרבה בשיעורים, סימנים שפירושם היה “שיכבו בשקט והשמרו”, “ממני ראו וכן תעשו” וכו'

הנה כי כן, ערב שקט אחד הלכה החבורה העליזה אל אותה בקעה, ואמא-שוּעלת ציוותה על בניה לשכב דום בעשב. פתאום נשמע ציוּץ דק, שהעיד על התקרבותו של בעל-חי. השועלת קמה וצעדה על ראשי-אצבעותיה לתוך העשב ­– לא בשפיפות-קומה אלא מזדקפת כמיטב יכולתה, ומפעם לפעם מתרוממת על רגליה האחוריות כדי להשקיף הרחק משעולי הנברנים חבוּיים מתחת לסבך העשב, והדרך היחידה לגלות מקומו של עכבר היא ­– להבחין בניע הקל של העשב. מכאן יוּבן מדוע עכברים ניצודים רק בימים שקטים.

והתכסיס הוא לאתר את העכבר, תחילה לתפסוֹ ואחרי-כן ­– לראותו. השועלת קפצה קפיצה ­– ובתוך אגודת עשבים נבוּלים שחטפה בכפּה ­– צווח הנברן את ציווחתו האחרונה.

עד מהרה נזלל העכבר, ואחר ניסו ארבעת הגוּרים כבדי-התנוּעה לעשות כמעשה אימם; וכאשר, בסופו של דבר, הצליח הבכור שבהם לצוד צייד ראשון בחייו, נרעד כולו מהתרגשות ותקע את שיני-החלב הקטנות והפּניניות שלו בבשר העכבר בלהיטות ובפראוּת כזו, שהוא עצמו ודאי נפתע ממנה.

גם שיעור-בית ניתן להם: על הסנאי האדום. ברייה רעשנית וקולנית זו התגוררה בקרבת מקום, ונהגה לבזבז בכל יום חלק מזמנה על גידוּף השוּעלים, תוך ישיבה על ענף מסוּתר-היטב. פעמים רבות, כל-אימת שהיה הסנאי רץ על פני משעוֹלם מעץ אחד לשני, או כשהיה מתיז גידוּפים לעברם, ממרחק של רגל או שתים, ניסו הגוּרים לתופסוֹ, אך לשווא. אולם השועלת הזקנה היתה ידענית גדולה בתולדות הטבע ­– היא ידעה את טבעם של סנאים ובהגיע שעת-הכושר נטלה את הענין לידה. היא החביאה את ילדיה, והשתטחה באמצע המשעוֹל הגלוּי. הסנאי החצוף וקצר-הדעת בא בגידוּפיו, כהרגלו. אך היא לא זעה אף כחוט-השערה. הוא נתקרב אליה ולבסוף נתעכב ממש מעל לראשה ופטפט:

“חיה רעה שכמוֹתך, חיה רעה שכמוֹתך”.

אך השוּעלת שכבה כמתה. דבר זה בלבל בהחלט את דעתו של הסנאי. הוא ירד מגזע העץ, הציץ סביבו ודהר דהירה עצבנית על-פני העשב אל עץ אחר, כדי להמשיך ולחרף מעל ענף שבמקום בטוח:

“חיה רעה שכמוֹתך, חיה לא-תצלח שכמוֹתך, סקררר, סקררר”.

אך שטוּחה ודוממת שכבה השועלת על העשב. דבר זה גרם לסנאי עינוּיי-נפש נוראים. מטבע-ברייתו סקרן היה ונוטה להרפתקנות. לפיכך ירד שוב ארצה וחצה את המשעול בהתקרבוֹ אליה יותר מבתחילה. בדממת-מוות שכבה השועלת. “ברור שהיא מתה”, אמר

עמ 117.png

הסנאי בלבו. והשועלים הקטנים החלו לתמוה, אם לא נפלה עליה תרדמה.

אך הסנאי היה שטוף בכעין טירוּף של סקרנות נואלת. הוא הפּיל קליפּת-עץ קטנה על ראש השועלת, הוא כילה בה את כל מילות-הגנאי שברשימתו וחזר עליהן שוב, מתחילה ועד סוף, אך סימן של חיים לא ראה. כיון שכך, חצה עוד כמה פעמים את המשעול, והתקרב כדי צעדים מספר אל השועלת, שלאמיתו של דבר היתה דרוּכה על משמרתה… והנה בו ברגע קפצה זו על רגליה וכהרף-עין נעצה בו שיניה.

“והקטנים ליקטו את העצמות, אִי-אוֹ”.

כך הונח היסוד לחינוכם של השועלים הקטנים, ואחר שגדלו והתחזקו ­– לקחוּם הוריהם לשדות מרוחקים, ללמדם את המקצועות המורכבים יותר, של עקיבה ורחרוּח.

לימדוּם את האופנים המיוחדים לציד החיות השונות, כי לכל חיה יש מעלה גדולה שבלתה אין לה קיוּם, ואף חסרון גדול, שבלתו אין לאויביה קיוּם. חסרונו של הסנאי הוא סקרנוּתו הנואלת; של השוּעל ­– אי-יכולתו לטפּס על עצים. ואימוּנם של הגוּרים היה עשוי כולו לניצוּל חולשותיהן של בריות אחרות, ולהעלמת חולשותיהם שלהם על-ידי שימוש חרוץ יותר במעלותיהם.

מהוריהם למדו את עיקרי-היסוד של עולם השועלים. כיצד? לא קל לענות על כך. אך ברור, כי למדו אותם מפי הוריהם. הנה כמה מן העיקרים שלימדוני השועלים בלי אומר ובלי דברים:

לעולם אל תהא ישן על פני עקבותיך.

חוטמך קדם לעיניך, על-כן ראשית חכמה ­– בטח בּו.

רק שוֹטה ירוץ עם הרוּח.

מים זורמים ­– מצרה מצילים.

לעולם על תלך בגלוּי, אם יכול אתה לילך בהסתר.

לעולם אל תשאיר קו-עקבות ישר, אם דרך-עקלקלות תועליך.

כל זר ­– בחזקת אויב.

אבק ומים מפיגים את הריח.

אל תצוד עכברים ביער-ארנבות, או ארנבות בלוּל תרנגולות.

רחק מן העשב.

שמץ ממשמעוּת עיקרים אלה כבר חדר אל מוחותיהם של הקטנים. הם הבינו למשל, כי “אַל תלך בעקבות דבר, שלא תוכל לחוּש בריחו” ­– כלל נבון הוא, שהרי אם אין אתה חש בריחו, משמע שכיווּן הרוּח הוא כזה, שזולתך חש בריחך.

הם למדו להכיר את החיות והעופות של יער-מולדתם למיניהן, ולאחר-מכן, כשהיו מסוגלים לצאת למסעות עם הוריהם, הכירו בעלי-חיים חדשים. דומה היה להם שמכירים את ריחו של כל דבר מתנועע. אך לילה אחד הביאתם אמם אל שדה אחד שמשהו מוזר, שחור ושטוח היה מונח בו. היא הביאתם לשם כדי שיריחוהו, אך עם רחרוּח ראשון ­– סמרו שערותיהם. הם רעדו ולא ידעו מדוע. דומה, כי הריח נסך רעל בדמם ומילאם רגשי שנאה ופחד. וכשראתה האֵם את פעולתו החזקה של הריח עליהם, אמרה:

“זהו ריח אדם”.

עמ 119.png

ג

בין כך ובין כך הוסיפו התרגולות להיעלם מן הלול. לא הסגרתי לאיש את מחילת הגוּרים. בעצם, רחשתי כבוד מרובה יותר לפרחחים הקטנים מאשר לתרנגולות; אך דוֹדי היה חמוּץ-פנים עד לאימה והיה מעיר הערות של זלזול על אומנוּת-הצייד שלי. כדי לעשות את רצונו לקחתי יום אחד את כלבי אל היער, ובהתיישבי על גזע-עץ של צלע הגבעה החשוּף ­– ציוויתי על הכלב לשלח רגליו. תוך שלושה רגעים התחיל ברננה שכל הציידים יודעים יפה את לשונה: “שוּעל! שוּעל! שוּעל! ישר במורד הגיא”.

כעבור שעה קלה שמעתי צעדי השועלים בחזירתם. ראיתי את השועל ­– צלקן ­– מדלג בקלוּת כשהוא חוצה את אפיק-הנהר בדרכו אל הפּלג. הוא נכנס אל תוכו ושיכשך במים הרדוּדים ליד הגדה, לאורך של מאתיים יארדים, אחר יצא, והישיר לעומתי. אף שהייתי יושב גלוּי לעין-השמש, לא ראני, אלא עלה במעלה הגבעה, כשהוא מחזיר ראשו לראות את הכלב. במרחק של עשר רגליים ממני פנה לאחוריו והתיישב בגבו אלי, שירבב את צוארו וגילה ענין רב במעשיו של הכלב. ראָנג’ר יצא בנביחה בעקבותיו עד אשר הגיע אל זרם המים, המבער כל ריח, וכאן התבלבל; אולם דרך אחת היתה לפניו: עלה ורדת לאורך שתי הגדות עד אשר יגלה את מקום יציאתו של השוּעל מן הנחל.

השוּעל הסיט עצמו מעט כדי שייטיב להשקיף את סביבו, ומתוך התעניינוּת אנושית עקב אחר מהלכיו של הכלב. כה קרוב היה אלי, שיכולתי לראות את שערות כתפיו כשהן סומרות כלשהו, מדי ראותו את הכלב. יכולתי להבחין בפעימות לבו לפי צלעותיו ובברק עיניו

עמ 121.png

הצהובות. משאיבד הכלב את עשתונותיו, בשל זרם המים ששיבש את דרכו, היה זה מבדח לראות כיצד התנודד השועל מעלה ומטה מתוך עליצוּת, ונתייצב על רגליו האחוריות כדי להיטיב ראוֹת את הכלב הנשרך לאיטו. השועל נשם ונשף בקול, כשפיו פּעוּר עד לאוזניו, וצחק בצהלה, ככלב הצוחק, כשהוא מגחך ומתנשם.

צלקן הזקן פירכס בהנאה עצומה כשראה את הכלב והוא טוּרח זמן רב כל-כך על גילוּי העקבות. וּמשגילם סוף-סוף ­– כבר היה ריחם רפה כל-כך עד כי בקושי עלה בידו להתחקות עליהם, ולמוֹתר נראה לו להודיע עליהם בנביחה.

ברגע שהחל הכלב לעלות במעלה הגבעה ­– נכנס השועל בשקט היערה. כל אותה שעה ישבתי גלוּי לעין, ללא זיע, במרחק של כעשר רגליים ממנו, אך הרוח נשבה לעברי, והשועל לא ידע כלל כי במשך עשרים רגעים היה גורלו מסוּר בידי האויב שהיה בעיניו הנורא באויביו. משעבר ראָנג’ר נכחי, קראתי לו, ובקפיצה עצבנית-מעט הניח לעקבות, הטיל עצמו לרגלי והסתכל בי בעיני-כבש.

מחזה-היתוּלים זה חזר ונשנה בשינויים קלים במשך כמה ימים, דא-עקא שאפשר היה לראותו בבירור גם מתוך הבית שמעבר לנהר. דוֹדי, שקצה נפשו בהיטרף תרנגולותיו יום-יום, יצא הוא עצמו לשדה. התיישב על גבי התל, וכשפּסע צלקן הזקן אל המצפּה כדי להתבונן בכלב קהה-החוּשים, המתהלך על שפת הנהר, והרחיב פיו בצחוק כשׂשׂ על נצחון נוסף, ירה בו דודי בגבו, ללא שוּם נקיפת-לב.


ד

אך גם לאחר זאת הוסיפו התרנגולות להיעלם. דוֹדי היה כולו זעם. הוא החליט לפקד על המערכה בעצמו, זרע פתיונות מורעלים ביער, ובהשליכוֹ יהבו על המזל ­– בטח שכלבינו לא יגעו בהם. את צערו שיקע בהערות-לעג על אומנות-הצייד שלי שאבד עליה כלח, ובערבים היה יוצא עם רובהו ושני כלביו להשמיד כל אשר ייקרה על דרכו.

השועלת ידעה היטב-היטב פתיונות מורעלים מהם: היא היתה עוברת על פניהם מבלי משים, או שהיתה מכלה בהם את חמתה; אחד מהם הטילה לחוֹרוֹ של אויב וותיק, הוא הבּוֹאֵש, ומאז לא נראה עוד הלה לעולם. לפני-כן היה צלקן הזקן עומד על המשמר מפני הכלבים בכל-עת ומונע כל פגע-רע, אך עתה היה כל עוֹל המשפּחה מוּטל על כתפי השועלת. שוב לא יכלה לבזבז את זמנה על שיבוּש כל השבילים המוליכים למחילה, ולא תמיד היתה פנוּייה להטות מן המסילה את האויבים שדרכם להתקרב יתר-על-המידה.

נקל להבין מה היה סופו של דבר. ראָנג’ר גילה עקבות שריחם היה טרי, וכך הגיע אל המחילה, וספּוֹט, כלב-השוּעלים, לאחר שהודיע כי המשפּחה מצוייה בביתה, השתדל כמיטב יכולתו להיכנס פנימה.

עתה נגלה הסוד לחלוטין וכל המשפחה ­– נחרץ גורלה. פועל שכיר בא למקום עם אִיתוֹ ומכושו לחפור ולהוציא את השועלים מן המחילה, ואנו וכלבינו עמדנו לצפות במחזה. השועלת הזקנה הופיעה עד-מהרה ביער הסמוך, ומשכה אחריה את הכלבים אל מורד הנהר ושם נפטרה מהם, בהגיע רגע-כושר, על-ידי תחבולה פשוטה: היא קפצה על גבו של כבש. הבהמה המבוהלת רצה כמה מאות יארדים, ואחר ירדה השועלת מעל גבה, וביודעה כי עקבות הריח נקטעו, חזרה אל המחילה.

עמ 123.png

אך הכלבים, שנתבלבלו באבדם את העקבות, עשו אף הם כמוֹתה, וכך מצאוּה מתרוצצת אנה ואנה ברוב יאוּשה, כשהיא מנסה לשווא להסיחנו במרמה מאוצרה והלאה.

בינתיים היה פּאָדי מניף את איתו ומכושו בעוצמה ויעילוּת. החול הצהוב והגס נערם משני הצדדים, עד שנתעלמו כתפיו של החופש החסון מתחת לפני האדמה. לאחר שעה של חפירה, שקיצבה הוּאץ על-ידי זניקות-הזעם של הכלבים, הרודפים אחר השועלת הזקנה שסובבה בין העצים הסמוכים, קרא פּאָט:

“הנה הם, אדון!”

היה זה הקן שנגלה בקצה המחילה, ושם, בירכתיים, נראו מכוּוצים ארבעת הגוּרים.

בטרם היה סיפּק בידי להתערב בדבר ­– התנפלו על הגוּרים פּאָט באיתו וכלב-השועלים הקטן והאכזר, ושמו קץ לחיי שלושה מהם. את הרביעים, הוא הקטן שבהם, הספקתי עוד להציל משתפסתיו בזנבו והחזקתיו גבוה ­– מעל לטווח קפיצתם של הכלבים הנרגשים.

הוא פלט צווחה קצרה אחת, ואימו נזעקה אליו וסובבה סמוך כל-כך אלינו, שאלמלא עמדו הכלבים בינינו ובינה ­– היינו יורם בה. אלא שהיא שוב משכה אותם אחריה והם שוב רדפוה לשווא.

הקטן, שניצל ממוות, הוטל לתוך שק ושכב שם בשקט גמור. אחיו, שלא שיחק להם המזל, נזרקו חזרה לעריסתם ונקברו שם תחת כמה טפחים של עפר.

אנו, הפושעים, חזרנו הביתה וקשרנו את הקטן בשלשלת בחצר. איש לא ידע בדיוק מדוע הושאר בחיים, אך הכל נטו אליו חיבה לפתע, וההצעה להרגוֹ ­– לא מצאה לה תומך.

הוא היה ברנש קטן וחמוּד, כמין כלאיים של שוּעל וטלה. פניו

עמ 121.png

הצמריות וצורתו דמות טלה היתה להן, ותמימוֹת היו להפליא, אך בעיניו הצהובות אפשר היה להבחין בברק של ערמה ופראוּת, שלא היה בהן כל זכר מתמימוּת-הטלה.

כל-אימת שהיה מישהו ניגש אליו ­– היה הקטן קורס ארצה ומתכווץ קודר ומשמים בארגז-מלוּנתו, ורק שעה ארוכה לאחר שהושאר לבדו, היה מעיז להציץ החוצה.

מעתה שימש חלוני בתפקידה של הטיליה החלוּלה. כמה תרנגולות מבנות אותו גזע שגוּר-השועלים היטיב כה להכירוֹ, היו מסתובבות סביבו בחצר. באותו יום, בשעה שלפנות-ערב, כשכמה מהללו התהלכו להן ליד השבוי, נשמע פתאום שקשוק השרשרת והשוּעלון התפּרץ לעומת תרנגולת אחת שנתקרבה אליו ביותר, וּודאי היה תופס בה, לולא השרשרת שעצרתו במשיכת-פתע. הוא קם על רגליו ונשתרך חזרה אל ארגזו. לאחר-מכן ניסה להתפרץ עוד כמה פעמים, אלא שמעתה אמד את מרחק-הקפיצה לפי אורך השרשרת ושוב לא הורתע על-ידי משיכתה האכזרית.

ברדת הלילה היתה נטרדת מנוחתו של בחורנו, והיה מתחמק מן הארגז; אך בהישמע קול כשלהו, היה חוזר ונכנס, מושך בשרשרת, ולעתים נושכה בכעס כשהוא מחזיק בה בכפותיו הקדמיות. פתאום היה מפסיק כמאזין לדבר-מה, אחר נושא את חטמו הזעיר והשחור ופולט יבבה קצרה, נרעדת.

כמה פעמים, בשעה שבין התעסקות בשרשרת ובין התרוצצות של-סתם, היה חוזר על יבבה זו, עד אשר פעם נשמעה תשובה ממרחקים ­– ה“יאָפּ-יוּררר” של השועלת הזקנה. לאחר רגעים מספר הופיעה דמוּת-צל על ערימת העצים. הקטן חמק אל ארגזו, אך מיד חזר ויצא, ורץ לפגוש את אמו, בעולזוֹ לקראתה ככל שיוכל השועל לעלוז. במהירות-

הבזק תפסה בו ופנתה אחור לשאתו למקום שממנו באה. אך משנתמתחה השרשרת עד קצה נפלט פתאום הגוּר מפי אמו, ומשנפתח כלון כשלהו אי-שם, נתבהלה, קפצה על ערימת העצים וברחה.

שעה לאחר-כך, חדל הגוּר מהתרוצץ ומבכות. הצצתי החוצה, לאור הירח ראיתי את האֵם והנה היא שרוּעה במלוא קומתה על האדמה, ליד בנה, ומכרסמת דבר-מה; לפי צלצול הברזל הבנתי כי היתה זו השרשרת האכזרית. תוך כך היה טיפּ הקטן סועד את ליבו במשקה חם.

משיצאתי החוצה ­– ברחה השועלת אל היער האפל, אך ליד הארגז היו מונחים שני עכברים קטנים, מוכתמים בדם ועודם חמים, מזון שהביאה האֵם המסורה לבנה. ובבוקר גיליתי כי לאורך רגל או שתיים מעניבתו של הפעוּט ומטה ­– היתה השרשרת מבהיקה מאוד.

בלכתי אל המחילה ההרוסה דרך היער, מצאתי שוב סימני השועלת. האֵם האומללה חפרה והוציאה את הגוּפות המרוּטשים של ילדיה.

שם, לפתח המחילה, מוּטלים היו שלושת עוֹללי-השועלים, מלוקקים למשעי, ולידם שתיים מתרנגולותינו שזה לא כבר הורגו. על העפר שנערם לידם היו מוטבעים תווים רבי-משמעות ­– תווים אשר הגידו כי כאן היתה השועלת שומרת על מתיה כרצפה בשעתה. הנה הביאה להם את ארוחתם כמימים ימימה, את שלל ציד-הלילה שלה. כאן היתה שוכבת לצידם בהציעה להם לשווא את משקם הטבעי. היא ערגה להאכילם ולחממם כמאז, אך מצאה רק גופות קטנים נוקשים מתחת למעטה הצמר הרך, וחוטמים קטנים, קרים ודוממים.

חותמות עמוקים של מרפּקים, עטינים וקרסוליים ציינו את המקום בו שכבה האם בצער-אילם בהתבוננה ארוכות בבניה, ובהתאבלה עליהם כאשר תאבל חיית-הבר על פרי-בטנה. מאז לא חזרה עוד אל המאוּרה ההרוסה, כי הנה ידעה לבטח כי עולליה מתים.


ה

טיפּ השבוּי, החלש שבמשפחה, ירש מעתה את כל אהבתה. הכלבים הוּתרוּ כדי לשמור על התרנגולות. השכיר נצטווה לירות בשוּעלת ברגע שיראנה ­– כמוהו נצטוויתי גם אני ­– אך החלטתי להעלים עיני ממנה. ראשי אפרוחים ערופים, האהובים על השועלים אך פיגול הם לכלבים, הורעלו ופוזרו ביער. הדרך היחידה להיכנס לחצר שטיפּ היה קשוּר בה, ­– היתה על-ידי טיפּוּס על ערימת העצים לאחר פסיחה על כל שאר המכשולים. ואף-על-פי-כן, לילה-לילה היתה באה השועלת להיניק את עוֹללה ולהביא לו מטרפּה תרגולות וחיות-בר. שלא כבראשונה, היתה באה עתה מבלי לחכות לילל-התאניה של בנה השבוּי.

בלילה השני לשבי, שמעתי את שקשוק השלשלת, וגיליתי כי השוּעלת הזקנה עמלה קשה בחפרת בּוֹר ליד מלוּנתו של הקטן. משהעמיקה כדי מחצית קומתה, ­– אספה לתוך הבור את כל סרח השלשלת וכיסתו בעפר. אחרי-כן, בחושבה כי נפטרה סוף-סוף מעונשה של שלשלת זו, תפסה את טיפּ הקטן בצווארו, ובשמחת-נצחון פנתה לזנק אל ערימת העצים, אך אבו! שוב נחטף הקטן במשיכת-פּתע גסה.

נער מיסכן שכמוֹתו! הוא יבּב בעצב וזחל לתוך ארגזו. לאחר מחצית השעה קמה צעקה גדולה בין הכלבים, ולפי נביחותיהם שנתרחקו והלכו למעמקי היער ­– ידעתי כי רודפים הם אחרי השוּעלת. הרחיקו-עלו צפונה, בכיווּן מסילת-הברזל, עד אשר גווע קולם ונדם. למחרת לא חזר כלב-הצייד הביתה. סיבת הדבר נודעה לנו עד מהרה. זה מכבר למדו השועלים טיבה של מסילת-הברזל, וחיבלו כמה תחבולות להפיק ממנה תועלת ברדוף אחריהם אויב. אחת מאלה

היתה ­– לצעדו לאורך המסילה כברת-דרך ארוכה לפני התקרב הרכבת. ריח העקבות שלעולם הוא רפה על גבי הברזל, נמחה כליל בעבור הרכבת, ולא עוד אלא תמיד יש סיכוי לכך שהקטר ידרוס את הכלבים. תחבולה אחרת, בטוחה יותר, אך קשה לתמרוּן, ­– היא למשוך את הכלבים אל גשר-מסילה גבוה לפני הגיע הרכבת, וכשהקטר משיגם עליו, מובטח הוא כי יזנקו ישר לזרועות המוות.

תכסיס זה בוצע הפעם בחכמה רבה. למטה, מתחת לגשר, מצאנו את שרידי גופו המרוסק של ראָנג’ר הזקן, והבנו כי השועלת פתחה בפעולות-נקם.

אותו לילה חזרה אל החצר לפני שהספיקו רגליו העייפות של ספּוֹט לשאתו הביתה. היא טרפה עוד תרנגולת אחת והביאתה אל טיפּ, והטילה עצמה לצידו, כדי לרוות את צמאונו. סבורה היתה כנראה כי לא היה לו מזון אחר, בלתי זה שהביאה לו היא.

בשל תנרגולת זו נודע לדודי דבר ביקוּריה הליליים של השועלת בחצרו.

אהדתי אני היתה נתונה כולה לשועלת, ולא אביתי לתת יד למעשי-רצח נוספים. למחרת בלילה עמד דודי עצמו על המשמר שעה תמימה, ורובה בידו. אך משנעשה קר והירח נתכסה בעננים, נזכר בעניינים חשובים אחרים, והשאיר את פּאָדי במקומו.

אך פּאָדי נעשה “עצבוֹני”, משהחלו הדממה שמסביב ופחד האויבים להלך עליו אימים. ומשנשמע כעבור שעה “בּאָנג! בּאָנג!” רם, ידענו לבטח כי אבק-שריפה הוצת לריק.

למחרת גילינו כי אמנם לא זנחה השועלת את בנה. בלילה השני שוב עמד דודי על המשמר, עדוּת לכך, כי תרנגוֹלת נוספת נגזלה מן הלוּל. שעה קלה לאחר רדת החשכה נשמעה יריה בודדת, אך השועלת הפּילה את טרפּה מפּיה ונמלטה. משניסתה לחזור שנית באותו לילה, נורתה לעברה עוד יריה אחת. למחרת ראינו לפי בוהק השלשלת, כי שוב הצליחה להיכנס לחצר ובמשך שעות ניסתה לנתק את הכבל השנוּא, ולשווא.

אומץ-לב כזה ונאמנוּת אדוקה כזו, בדין שיעוררו, אם לא יחס סובלי, לפחות כבוד. על-כל-פנים, שום רובאי לא עמד על המצפּה בלילה השלישי, ושקט שרר. האומנם הועיל הדבר? התנסה שוב להיניק את ילדה או לשחררוֹ משביוֹ, לאחר שגורשה שלוש פעמים ביריות?

התנסה? אהבת אֵם פיעמה בקרבה. בלילה הרביעי עמד רק אחד על המשמר, והנה שוב הופיעה לקול יבבתו של הקטן אותה דמות הצל מעל ערימת העצים.

אך הפעם לא נראה בפיה כל עוף או דבר מאכל אחר. הנכשלה לבסוף, הציידת הערומה? האומנם לא הביאה ראש-חיה כלשהו לבן-טיפּוּחיה היחיד? או אולי למדה לשים מבטחה בשוֹביו כי ידאגו למזונו?

לא, היא לא האמינה בכגון אלה. אהבתה ושנאתה של חיית-היער הפראית נכוחים היו. מחשבתה היחידה היתה ­– להוציאו לחופשי. היא ניסתה בכל התחבולות אשר ידעה, וחרפה נפשה בכל הסכנות ­– ובלבד שייטב לו וחופשי יהיה. אך כל עמלה עלה בתוהו.

כצל הופיעה ובן-רגע נעלמה. וטיפּ תפס משהו שהפּילה מפיו ולעסו וטחנו בהנאה. אך בעודנו אוכל עברוֹ מכאוב חד כמאכלת וזעקת כאב נמטלה מפיו. עוד פירפור קצר, והשועל הקטן נפח נשמתו.

אהבת-אֵם עזה קיננה בלב השועלת, אך עזה ממנה היתה תבוּנתה הנעלה. היא ידעה היטב כוחו של רעל מהו. היא ידעה מהו פתיון-

עמ 125.png

מורעל, ואילו היה נשאר בנה בחיים, היתה מלמד תגם אותו להכירוֹ ולהיזהר מפניו. אך עתה, משהיה עליה לבחור למענו בין חיי-אסיר עלובים לבין מוות-פתאם, החניקה בחוּבּה את אהבת-האֵם והציאתו לחופש בדרך היחידה שנותרה לפניה.

– ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­

בימים שהאדמה עוטה שלג ­– אנו עורכים את מניין העצים שביער; ועתה, בבוא החורף, הגיד לי השלג כי השועלת אינה משוטטת עוד ביערות ארינדייל. לאָן הלכה לא הגיד, אך אחת ידעתי ­– כי נעלמה ואיננה.

אולי פנתה למקום מרוחק כלשהו, כדי להשכיח מליבה את זכרונם העגום של ילדיה ובן-זוגה שנרצחו. או שמא עזבה מרצונה את עמק-הבכא של החיים, כשם שעשו רבות מן האמהות, חיות-היער, והמיתה עצמה באותו אופן שהמיתה את בנה הקטן, אחרון צאצאיה.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2671 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!