לזכר אבי יעקב לוין

איש גדוד העבודה, 1922

חשבתי על השיר היפה הזה, “הדרך אל הקבוצה אינה קצרה, אך גם לא ארוכה”. עין חרוד, דרך אגב, אינה קבוצה והיתה בשעתו קיבוץ אחד שלם, והיום, לאחר הפילוג שהיה בזמנו, היא שני קיבוצים שלמים. לפי חשבוני, ועם הרבה מזל כמובן, יכולתי להגיע לעין חרוד בשלושה ימים, לכל היותר שבוע.

ידעתי שאם אני רוצה להגיע חי לעין חרוד, אסור לי לא רק לנסוע על הכביש או ברכבת, אסור לי אפילו להיראות בקרבתו של כביש כלשהו. אבל לא זאת הבעיה שלי, לפחות לא כרגע. כרגע הבעיה שלי היא כיצד להסתנן החוצה מתל אביב.

ישנה רק אפשרות אחת, רק בדרך הים. דרך היבשה לא באה בחשבון. ראשית, המחסומים בכל כבישי היציאה מהעיר. ושם אין חוכמות. לא רק שלא מרשים לך להמשיך בדרכך. בשבועיים הראשונים ירו בלי חוכמות ובו במקום בכל מי שנחשד, בצדק או שלא בצדק, שהוא בעצם מתכוון להגיע לעין חרוד. גם כאלה שחשבו שאם ייקחו את בני המשפחה לדרך, יירָאו כמי שנוסעים צפונה בתום לב, נקצרו ללא היסוס, עם הנִלווים אליהם. היום אפילו אלה המהימנים אינם מעִזים לנוע ברכב פרטי, ורק שיירות מאורגנות, בדוקות היטב ומלֻווֹת במשמרות, יכולות לנוע בדרכים.

אין טעם לנסות יציאה מתל אביב שלא בדרך המלך, אפילו לא בהתגנבות יחיד. הפטרולים סורקים כל גבעת טרשים, כל חורשה, כל פרדס. המסוקים פותחים באש מלמעלה על כל תנועה חשודה. וגם בלילה, לאור הנורים הנושרים אט־אט מהמטוסים, ייקָצר באש המקלעים כל מי ששם נפשו בכפו ומנסה לעבור.

נותרה כאמור רק דרך הים. אבל גם דרך הים מעוררת בעיות. ראשית, החוף שמור היטב, ביום ובלילה. כמו כן, וגם אם נודע לך מהו המקום הטוב לקפוץ בו אל המים, השאלה היא איך מצליחים להגיע חי אל המקום הזה. ושלישית, בעיית הציוד. אינך יכול לצאת לדרך הזאת, שאינה קצרה אך גם לא ארוכה, ללא נשק, ללא תחמושת, ללא מזון. אפילו אם אתה מאלה השוחים מתחת למים, איש צפרדע אמתי או איש צפרדע לעת מצוא, עדיין עליך לגרור אתך את הציוד, במכָל אטום, ויש סכנה שהמכָל יירָאה. גם המים נשמרים היטב. ספינות טילים משייטות, מסוקים ומטוסים מנמיכי טוּס סורקים את פני המים, ויש גם סירות גומי קלות המשייטות ללא אור, ובהן ציוד מתוחכם לגלות את הבורחים. ובעיה אחרונה, כיצד לבחור את המקום שבו אתה יוצא מן המים ומתחיל ללכת.

על כל אלה חשבתי היטב לפני שהחלטתי שאני יכול סוף־סוף להסתכן ולצאת לדרך.

לא בלי עזרת המזל כמובן. המזל רצה שמשפחתי לא תהיה אתי.

הכוֹל התחיל כזכור בחנוכה. אני זוכר את הערב. האישה הלכה למסיבת לביבות אצל ידידים, אני נשארתי בבית לעבוד, והילדים היו במחנה ביער בן שמן. מהחדשות שאני שומע ברדיו אני יודע שהילדים חיים. הרגו רק את המדריכים. הילדים במעצר, ועד כמה שאני מבין, בתנאים לא רעים.

יש לי חבר שגר ביפו העתיקה והחלטתי להגיע אליו. לא שהוא חבר בדיוק, אבל אינני סבור שהוא ילשין עלי. אני גם כמעט בטוח שהידידים שאליהם הלכה אשתי לאכול לביבות לא יסגירו אותה. לא מפני שאינם אנשים מהימנים. הם בפירוש מהימנים מבחינת השקפת העולם הכללית שלהם, אך לא מבחינת עיסוקם, ועל כן, אני מניח, אנשים מסוגם לא היו בסוד האירועים האחרונים. אשר ליפו העתיקה וליושבים בה, הרי כידוע גרים שם אמנים אנשי רוח בדרך כלל. אבל מסוג אותם האמנים ואנשי הרוח שלא בחלו לקחת לעצמם את הבתים שבהם גרו התושבים הקודמים של יפו שברחו ממנה בסירות ב־1948. מי שיכול לגור בבית שבעליו הפך לפליט, אפשר לסמוך עליו. הוא לא יבגוד. הצרה היא שגם אני יכול לסמוך עליו.

אולי במקום אחר, אם אוכל, אספר גם על ידידי אשתי, וגם על הספק ידיד שלי מיפו. עכשיו זה לא כל כך משנה או חשוב. עכשיו החשוב הוא איך להגיע ליפו.

רק בדרך מקרה נודע לי הכוֹל. ברדיו ובטלוויזיה וגם בעיתונים לא היה מאומה. אינני יודע מדוע באותו ערב שיחקתי ברדיו. חיפשתי איזו תחנה זרה. ואז שמעתי קול בעברית האומר כאן עין חרוד החופשית, הקשיבו, הקשיבו. חשבתי שזאת מהתלה. מטורפים חובבי רדיו שיש להם משדרים משלהם אינם חסרים. הסיפור שסיפרו לא היה נעים לאוזן. פתחתי את הטלוויזיה, והקריין קרא את החדשות כרגיל, והן היו כמובן אחרות. צלצלתי לבית הידידים של אשתי, והיא ענתה לי בעליצות, וברקע היו קולות הילדים של הזוג ששרו “ימי החנוכה חנוכת מקדשנו”. נרגעתי.

בסביבות 11:00 בערב צלצלו בדלת שלי. שאלתי מי זה, וקולה של בת השכן ממול ענה לי שזאת השכנה.

זה מי יודע כמה זמן אינני נוהג לפתוח את הדלת לאיש בלי שיהיה בידי מוכן המכָל הקטן של גז מדמיע שקניתי בשעתו בניו יורק. יש לי גם סכין מוכנה בכיס, תמיד. כאשר פתחתי את הדלת, ראיתי מיד שמשהו אינו כשורה והתזתי גז מדמיע על שני האנשים שהתחבאו בצד כדי שלא אראה אותם מבעד לחריר ההצצה. אחד מהם הרגתי במקום, כי הוא היה זה שהספיק לכוון אלי את האקדח. השני התעלף. גם בת השכן התעלפה.

חשבתי במהירות מה עלי לעשות. לקחתי מהמתעלף את נשקו. גררתי אותו פנימה אל הדירה. אחר כך גררתי את בת השכן ולבסוף גם את האיש המת. גם ממנו לקחתי את נשקו.

קשרתי את פרקי הידיים והקרסוליים שלהם בחבל ניילון לכביסה כמו שראיתי בסרטים, עם סמרטוט בפה ורטייה על הפה כמו שראיתי בסרטים. אחר כך התיישבתי בכורסה והתחלתי להקיא. אחר כך התחלתי לרעוד בכל גופי רעד מטורף, היסטרי. אחר כך התחלתי לבכות ולהתייפח. אחר כך לקחתי בקבוק ויסקי וגמעתי ממנו בלי למזוג לכוס.

חשבתי בפראות.

הקבלן שבנה את הבית שלי בנה אותו רע. תמיד שנאתי את עליות הגג שלו. הן ארוכות מאוד וצרות מאוד כמו מנהרוֹת, ובשום פנים אינך יכול לנצל אותן לכל אורכּן. אתה יכול להניח מזוודה למשמרת בקצה עליית הגג, רק אם תזחל על גחונך כמו אינדיאני ותדחף את המזוודה לפניך בתוך גושי פסולת וחצץ וקרעי תיל חשמלי. בירכתי את הקבלן.

אספתי במהירות את כל קופסאות השימורים בבית. מילאתי כמה ג’ריקנים במים. את הרדיו עם האוזניות. סוללות, נשק. מדי צבא. אזדקק להם.

עברתי בכל החדרים, הפכתי מגירות וארונות בחיפזון כמו אחד שאורז במהירות להסתלק במהירות. חשבתי מהר אפילו על שתן וצואה ועל זה שאסור ששום ריח רע ינדוף מעליית הגג. מי יודע כמה זמן אצטרך לחיות בה, שכוב על גחוני. נזכרתי בנביא יחזקאל, ששכב איזו שנה ומשהו על צדו האחד ועוד כמה חודשים על צדו האחר, ושכל העת אכל עוגות מעורבות בצואתו שלו. אני אינני נביא, ולכן לא היתה כל משמעות בעיני לאכילת צואתי. אילו הייתי נביא הייתי חייב לעשות זאת קודם בוא הרעה הגדולה הזאת. עכשיו כבר אין טעם. מה שמדאיג אותי הוא רק הריח, ולכן העליתי אתי למעלה כמה מכָלים ריקים ואת כל בקבוקי הדטרגנטים החריפים למיניהם שמצאתי מתחת לכיור המטבח. קראתי פעם באיזה מקום שעיקר הפעולה של הדטרגנטים והדֵאודורנטים הוא לבטל את חוש הריח של המשתמש בהם. החלטתי לסמוך על מה שקראתי.

הלכתי אל דלת הכניסה ופתחתי אותה לרווחה. טיפסתי אל עליית הגג וסגרתי את הדלת אחרי.

נתתי לעצמי שבועיים. הם ימצאו את הדלת פתוחה. ייכנסו. ימצאו את הגווייה ואת שני האסירים הכפותים. ועוד יותר טוב יהיה אם האסירים יצליחו בסופו של דבר להשתחרר ולהזעיק עזרה. לא יעלה בדעת איש לחפש אותי בתוך הדירה שבה הרגתי איש. וגם אם יחפשו, מי ירצה לזחול על גחונו לשם כך.

לא כל שיקול טוב ונכון מתאמת. אבל איזו ברֵרה נותרה לי. יהרגו, יהרגו. לפחות אקח אתי כמה מהם. לא החזקתי נשק חם בביתי מעולם, ואסור שאנשים מהירי החלטה יהיה בידם נשק. מי שלפתע רוצה להתאבד, טוב שלא יהיה בידיו האמצעי האלגנטי, הקל, המהיר ושאינו מכאיב. מוטב שיקשה עליו להגשים בו במקום את מה שעלה בדעתו באותו הרגע. אבל עכשיו היה לי גם נשק.

הם באו כעבור שלושת רבעי שעה. ירו צרורות ארוכים. בכל החדרים. ירו גם כלפי עליית הגג. אילו היה ביניהם גם ארכיטקט, היו מגלים שיש משהו לא הגיוני באותו מסדרון ארוך מאוד ונמוך המוליך מהכניסה אל חדר המגורים. מדוע הוא נמוך לכל אורכו, כאשר פתח הכניסה מהמטבח אל עליית הגג כל כך צר. אבל כפי הנראה לא היה ביניהם ארכיטקט.

הם גמרו לירות. ואז התחילו לנפץ. לצעוק. אחר כך שאלו שאלות במכשיר הקשר. אחר כך שמעתי אותם מדברים על אמבולנס, אחר כך יצאו בטריקת הדלת החיצונית. אני מכיר את הצליל.

לא עלה בדעתי לצאת.

אני כבר שבועיים כאן. היום אני מתכוון לצאת.

בימים הראשונים היתה הדלת נפתחת מפעם לפעם. אנשים נכנסו ויצאו ולקחו מה שיכלו לקחת. אני יודע בערך מה לקחו כי התחלקו בשלל בקולי קולות. אחר כך, במשך כמה ימים, היתה כאן מעין מפקדה או לשכּת קשר. אנשים נכנסו ויצאו, הטלפון צלצל ללא הרף, וגם מכשירי קשר עבדו. פעם או פעמיים בלילה אלה שנשארו לשמור על הדירה זיינו את החברות שלהם. שמעתי הכוֹל. גם את הבת של השכן.

כל הזמן האזנתי באוזניות של הווקמן לרדיו עין חרוד. שמעתי את כל הסיפור, לאט־לאט הכּול התחבר. הם אמרו גם שהאזור בשליטתם, ושעד עתה הצליחו להדוף את כל ההתקפות, כולל הפצצות מהאוויר. אין לי מושג כמה מזה אמת וכמה מזה העלאת מוֹרל. אולי בכלל נותר שם רק קריין אחד והוא בודה סיפורים מלבּו. באיזה בונקר אחרון שעדיין לא הופצץ. שמעתי גם את האזהרות לא לנסות להגיע לשם בדרכים המקובלות.

אם כך, חייבים להיות עוד אנשים כמוני. הרי אם לא כך מנַיין לרדיו עין חרוד מידע על הנעשה. מישהו מעביר להם ידיעות כל הזמן מכל המקומות. אולי היתה איזו התארגנות מראש למקרה הזה. אולי מישהו חזה את שעתיד היה להתרחש וארגן תאים של נאמנים וגם דאג לתקשורת חירום. איכשהו לא פנו אלי, ואינני מתמרמר, אף על פי שמעולם לא הסתרתי את מחשבותי. אולי עבר זמני, וגם על כך איני מתמרמר. אינך יכול לכפות על אנשים, ואפילו הם ידידיך, את מקומך.

המדאיג ביותר הוא שברדיו הרשמי אין אף מילה על עין חרוד. כל ההודעות הרשמיות ישנן. הוראות לציית, הוראות להישמע להוראות, הוראות שלא להתקהל והוראות שלא לנסוע לשום מקום ללא רישיון מתאים, ורק עין חרוד איננה. האם באמת כבר איננה?

אבל לי אין ברֵרה אלא ללכת לשם. אם עין חרוד ישנה, שם מקומי.

האם אזכה אי־פעם שוב לראות את יקירי.

כבר ארבעה ימים שהדלת לא נפתחה. שקט מוחלט. הלילה אני יוצא.

כמובן, לא במעלית. גם לא בחדר המדרגות. אף על פי שעכשיו שעת הגנבים.

בחבל, מהחלון, כגנב. והנה אני בחצר.

שיניתי את התוכנית. לא אוכל להגיע ליפו בדרך היבשה. השטח הגדול הבלתי בנוי, המפריד בין תל אביב ליפו, הוא יהיה המלכודת שלי. עלי להסתכן ולהיכּנס למים בתל אביב עצמה ובמקום הקרוב ביותר אל ביתי.

מהחצר אני בקפיצה אל החצר השנייה. חציית רחוב כמו שלמדנו בימים ההם. ושוב אל חיק החצרות עד לרחוב הבא. והנה הטיילת. גלים לבנים. ים שחור.

עכשיו או לעולם לא כי שעת הגנבים. אין ירח. גשם דק מטפטף. ידיד ישן וטוב, הגשם הלילי. עוד מלילות אחרים, רחוקים. אני במים. לא קרה שום דבר. לא ירו עלי, לא האירו בפנס, לא צעקו “מי שם!” אין מה להתרגש. בני אדם כבר הצליחו להימלט ממקומות סגורים יותר מתל אביב.

לפי התוכנית אני שוחה עד סידנא עלי. מקום שכוּח אלוהים. מסגד עם קבר של קדוש על כף זעיר הבולט אל תוך הים. כל הכּפים הקטנים שבחוף ארץ ישראל היו המקומות שמהם יצא האויב מן המים לכבוש את הארץ, ושאליהם נס האויב כאשר הארץ נגמרה עליו כדי להימלט ממנה בסירה האחרונה. והנה אני נמלט מארצי אליה.

היה שם כפר ערבי והוא נשכח והיתה תחנת ראדאר והיא עדיין קיימת והיתה המעברה של עולים חדשים והיא פונתה מכבר אבל היא עדיין קיימת. וכאן היתה רשף של הכנענים ואפולוניה של היוונים, וכאן נפל וכאן נקבר (1081) עלי בן עוליים, וכאן גבר ריצ’רד לב הארי בפעם האחרונה (1191) על סלאח א־דין עד שבא בַּייבַּרס (1265) וגירש מכאן את הצלבנים, וכאן ניצחו הבריטים (1917) את הטורקים וגירשו אותם משפלת החוף. מין מקום שנשכח בתוך גבולה של הרצלייה הזוהרת, לא הרחק מתל אביב המעטירה. לשם עלי להגיע, אבל לפני עלות השחר. בשלוש וחצי שעות אני יכול. פעם זה היה שום דבר בשבילי. היום לבטח יותר קשה. אבל אם אין ברֵרה אז אין.

אני שוחה באפלה וצוחק לעצמי על משהו. בתוכנית הראשונה שלי הייתי מגיע ליפו. ואותו ספק ידיד ביתו בקיר החומה. כמו רחב הזונה ביריחו. נוחי לך בשלום, זונת יפו, מרגלים לא יבואו אלייך בלילה.

משום־מה אני מפזם לעצמי שיר אוקראיני שסבתא שלי היתה שרה לי. מעשה באיכר. פעם ראיתי אותה מסתרקת, ושׂערה הגיע עד למטה מברכיה.

משנן לי את רשימת התלמידים מכיתה אל"ף. אלפנדרי, אמיר, בייגלמן, ברז, ברלנצ’יק, בן אהרן. גרינשפון גבאי דיכטר דיטקובסקי דגן הורן ורשבסקי ויינארסקי זונשיין זייטמן זוסמן טקסין יודלביץ' כספי לוין ליפשיץ לנדו דניאל לנדו יגאל לרמן מילר מזרחי מרושק סלומון סגלוביץ' פוקסמן פרלמן פולני יצקי ציילנגולד צימרמן צפור קריינר קשתן שליט שיינפרבר שמרלינג שלאנג.

בלילה שוחים ללא פחד. ביום, כשהייתי שוחה למרחקים, הייתי פוחד ממפלצות שיעלו מן הים. בלילה הים מחבק אותך.

פעם או פעמיים שמעתי מטוס. שום ספינות טילים, שום מסוק, שום דבר מכל הדברים המפחידים שציפיתי להם. אולי הקציבו שבועיים להטלת אימה, והמבצע הסתיים.

לפנות בוקר הגעתי עירום ורועד. כל הבגדים בתוך נרתיק אטום עם שאר הציוד. מעכשיו הכול חייב להיעשות בזחילה.

גבעות של אבן חול יורדות אל המים. גושים גדולים של מפולת יוצרים מפרצים קטנטנים. צריך לחפש ערוץ.

הערוץ, מכמה סיבות. ראשית הוא נותן מסתור. אבל החשוב יותר, רק דרך הערוץ אפשר לעבור את הסכנה הגדולה ביותר, את כביש החוף.

אני מטפס עירום בערוץ התלול עד שאני מגיע אל שטח ישר. מכאן צריך לנווט גם בעזרת המזל. מכאן, וללא אזהרה, מתחיל מישור החוף. אני צריך להיזהר לא להתקרב להרצלייה, להישאר בשטח ההפקר.

אף על פי שנעלתי נעלי גומי קלות, נעלי שחייה, קשה לי בקוצים ובאבנים החדות. אני חייב להתלבש, להיות דומה לאדם.

הזמן מתחיל להיות נגדי. הידיים הרועדות מתבלבלות בקשירת השרוכים. אינני יודע כבר אם אני רועד מקור או מפחד או משניהם, וכבר השחר המחורבן הזה מפציע.

יש שני כבישי חוף. האחד קרוב יותר לחוף, כביש בתי המלון. השני, מזרחה, הוא האוטוסטרדה.

כמה פעמים כבר זחלתי כך? תמיד אתה בטוח שזוהי הזחילה האחרונה. מפני שהפעם הזאת תיהרג. או מפני שהפעם זאת תהיה המלחמה האחרונה. אבל מיד זחלתי לתקוף מתוך הלילה את האויב שלא ציפה לי במקום ובשעה. עכשיו אני בורח.

צריך למצוא מעביר מים מתחת לכביש, אבל פני השטח אינם נוחים. קשה לנחש במישור הזה היכן הוא יהיה. וזוהי הדרך היחידה לחצות כביש, וגם המקום היחיד להסתתר בו.

כמעט עליתי על טנק שהתחפר בין הכביש ובין מדרון החוף. הייתי צריך לדעת. גם הם לא מאתמול. ריח העשן של הסיגריה הציל אותי. אפילו לא ראיתי את ההבהוב. הוא היה מאומן היטב, הבחור הזה על משמרתו. אני צמוד לאדמה, מחפש ומוצא את צללית הטנק. סופר שלושה מהם. רק הקנה והצריח מציצים מתוך המחפורת. בעדינות ובמה שנראה בעיני כנצח אני נסוג בזחילה ויודע שאני עכשיו יותר נמוך מקו האופק שהוא רואה.

עכשיו אני יכול לראות מדוע הטנקים כאן. הנה הגשרון הקטן על הכביש, והנה מעביר המים מתחתיו. מקום לנאהבים, מקום לאנסים, מקום לתימהונים לחרבן בו, מקום לפורצים לחלק שלל, מקום לחבלנים להניח מטען מתחת לגשר ולפוצץ כביש, והייתי צריך לדעת, הו הו, מי כמוני היה צריך לדעת.

אם יש דבר מצחיק, הרי זה פליט קצר ראייה. אלמלא הסיגריה אין לי ספק מי היה רואה את מי קודם.

אין מקום להסס. עוד דקות מעטות יתעוררו אנשי הצוות, ואז אני אבוד. אני זוחל בידיעה שבכל רגע אני עלול להיראות. מגיע אל מעביר המים, עובר מתחת לגשר, והנה אני בצד השני. מכאן אני יכול, בהליכה מהירה ושפופה, להגיע אל האוטוסטרדה ושוב לעבור מתחתיה.

מעבר לאוטוסטרדה אני בממלכה הישנה והטובה של פרדסי השרון. מכאן, מפרדסי השרון, יצאנו פעם לכבוש את והב בסופה.

הדרך אל הקבוצה, אני חוזר ואומר לעצמי, אינה קצרה וגם לא ארוכה.

אלא שהפעם הזאת, שלא כמו בכל הפעמים הקודמות, היא עוברת במקום אחר.

לא בימים הטובים, לא בלילות. גם לא בזיכרונות. ולא במה שהיה. ולא במה שהיית אתה. ולא במה שרצית וחלמת להיות אתה.

מה שהיית מת. מה שרצית מת. גם הזיכרון מת, רק אתה חי, רק אתה עוד חי, הד וזכר, צל ובבואה, אחרית לימים שראשיתם אבדה בדרך, שאינה קצרה אך גם לא ארוכה.

אני מוכרח למצוא ערבי. ללא עזרה מערבי לא אצליח להגיע לוואדי עארה. כל תוכנית הבריחה שלי בנויה על הערבים. המקום הגרוע ביותר בשבילי הוא האזור הבנוי והצפוף של השרון, אותה עיר חוף ענקית המשתרעת מתל אביב צפונה ובעצם אינה נגמרת לעולם. אם אני רוצה להגיע לעין־חרוד, עלי לחצות את השרון ולהגיע לאזור הגבעות של המשולש. משם, דרך ואדי עארה, אל מגידו. השאלה איפה מוצאים ערבים, ומה קרה להם בתוך כל המהומה הגדולה הזאת. ולחשוב שאני הוא זה שגירש מכאן את הערבים. אני, עם שאלתיאל ועם דויד ועם כל האחרים, אנחנו גירשנו אותם ואנחנו כבשנו את והב בסופה. בזמנים אחרים הייתי שוכב על גבי ומשתגע מצחוק מהבדיחה הזאת, אבל עכשיו לא זמנים אחרים והבדיחה לא מצחיקה אותי. מה לא הייתי נותן עכשיו כדי לפגוש את אחמד, את מחמוד, את חסן או את עלי ולומר להם קחו אותי, עזרו לי לצאת מכאן.

אולי הייתי מגיע אל הכפר. ופאטמה היתה יורדת אל הבאר להשקות את הצאן, ואני הייתי מגולל למענה את האבן מעל פי הבאר. אבל אין עוד פאטמה, אין צאן, אין באר ואין אבן על פי הבאר. אין אפילו טעם ללבוש עבאיה וכָפייה ולהיראות כמו ערבי כי הערבים כבר מזמן לא נראים כמו ערבים. ואני אפילו אינני יודע מה צריך לעשות כדי להיראות כמו יהודי הנראה כמו ערבי.

רק אם אצליח להגיע אל הפרדסים, יש לי סיכוי. פעם, בשכבר הימים הרחוקים, זאת היתה הממלכה שלנו, ערש המהפכה, מקלט לנועזים, מסתור לאלה שנועדו לכבוש הכוֹל ולשנות הכוֹל. מאז הכוֹל שיכונים. אבל מוכרח עדיין להיות איזה שהוא פרדס. אולי הפרדס של שאלתיאל נשאר. ואולי שם, בפרדס של שאלתיאל, שם אמצא את מחמוד. הוא מחכה לי שם, מאז 1948. הוא מסתתר, אבל אני אדע למצוא אותו כי אני, כמוהו, מן הפרדסים באתי.

לפני שדה קוצים. ערֵמות של פסולת בניין, צמיגים ישנים, חביות דלק ריקות, ערֵמות של קופסאות פח. שביל לבן בתוך הקוצים ובקצה שכונת וילות.

ילד יוצא עם כלב ענק. שעת הכלבים. אחר כך תהיה שעת ארוחת הבוקר וחדשות הבוקר, ואחר כך תהיה שעת התנעת המכוניות והיציאה לעבודה, לבית הספר.

כאן אין לי סיכוי למצוא ערבי. כאן אני צריך למצוא אישה.

צריך להסתכל טוב־טוב. ואני הרי יודע שאני קצר ראייה. אבל הבאתי משקפת. אני צריך להסתכל טוב־טוב אל החצרות. לראות את האישה יוצאת עם הבעל ועם הילד אל המכונית. לבחון היטב את תווי פניה, לשער השערות ולהסיק מסקנות. וצריך גם מזל. צריך שאותה אישה שאת תווי פניה בחנתי ושיערתי והסקתי מסקנות תלַווה את כולם אל המכונית ותחזור הביתה. אבל אני צריך אישה שיש לה מכונית שנייה. אישה ללא מכונית לא תוכל לעזור לי. על כל אלה, כן, על כל הדברים האלה ועד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר חשבתי בעליית הגג שלי, כשאני שכוב על צדי בתוך שתן וצואה. מן האישה הלאה הדרך אינה קצרה, אך גם לא ארוכה.

בשדה הקוצים מצאתי שני פחים שעונים זה על זה בדמות אוהל סיירים, איזשהו מחסה מרוח לפועלי הבניין שפעם בנו את המקום הזה. מכאן יש לי תצפית טובה על כל החזית של השכונה. אני ממתין. לפני 7:30 לא יצא איש. אני מדליק לעצמי סיגריה. עד היום, מכל האויבים, רק את הזמן אני מצליח להרוג ללא הרף.

מתחילים להתניע את המכוניות, סימפוניית הבוקר של הטובים.

אינני חושב עליהם במרירות, גם לא בבוז. אין לי מה לחשוב על הטובים, כי אני לחשוב את מחשבותי כבר גמרתי, עכשיו נשאר לי זמן רק לחלום.

אחד גבוה, די יפה תואר, מכניס שני ילדים למושב האחורי, אשתו מתיישבת לידו. אחת פחות. אני מסתכל עליה וחושב מה הייתי עושה אילו נשארה בבית. לא.

אחד־אחד הם עושים את המוטל עליהם. שמנים, רזים, בעלי קרחת ובעלי כרס, גבוהים, נמוכים, ואתם ילדים וילדות נחמדים יותר ונחמדים פחות, ונשים יפות ומטופחות פחות או יותר, לא יפות ולא מטופחות יותר או פחות.

רק שתיים מכל שורת הבתים חזרו הביתה. מי מהן.

לא מהר. אולי איזה בעל שכח משהו בבית. תן להן גם זמן לעשות כמה טלפונים וסידורים של הבוקר. אין מה להיכנס לפני שהשתרעו להן בכורסה עם ספר או עיתון או משהו. מי מהן.

לאחת יש פיאט קטנה, לשנייה מכונית ספורט. לנשים יש תמיד מכונית יותר קטנה.

זאת עם הפיאט בערך בת שלושים, אולי 35. דקה, שברירית, ממושקפת. זאת עם מכונית הספורט גבוהה יותר, אלגנטית, קרובה יותר לארבעים. זאת מהפיאט אולי תבין יותר אולי תסכים יותר. זאת מהספורט אולי לא תרצה לדעת אפילו במה העניין, אבל אולי מתוך אדישות תהיה מוכנה להרפתקה. צריך כמובן לחשוב גם על האפשרות שהאישה לא תרצה לעזור לי. אם מפחד ואם מאיבה. אולי אפילו תנסה להסגיר אותי אם תוכל. אבל כאן בא האקדח.

קשה להחליט. הפחות אדישה אולי תרצה לעזור, אבל לא תדע בדיוק איך. עלולה גם להתבלבל במצב לא צפוי. זאת מהספורט לא אוכל לסמוך עליה בשום עניין, אבל אני יודע ששום דבר לא יבלבל אותה. בחרתי בספורט.

אני מצלצל בפעמון.

היא פותחת את הדלת כבר בצלצול הראשון, שמעה את הצעדים.

מבט בוחן, קצר מאוד.

תיכנס.

נכנסתי.

אני לא אוהבת לדבר עם אנשים בדלת. עכשיו תגיד מה אתה רוצה.

אני רוצה עזרה.

תיארתי לעצמי. מי אתה?

השם שלי לא יאמר לך.

אינני רואה במה אני יכולה לעזור לך.

יש לך מכונית.

יש לי גם תחת, אתה יודע.

אני עכשיו לא בענייני תחת.

תיארתי לעצמי שלא בעניין זה באת. ובעצם למה לא.

ממלכה תמורת סוס, אמרתי.

אתה לא נראה כמו אחד שיש לו ממלכה.

הייתי שותה קפה אם היית מציעה לי.

קפה אפשר, ולמה אני צריכה לעזור לך?

מפני שאין לי ברֵרה.

אתה מאלה.

כן, אני מאלה.

אני לא.

מאיזה את?

אני מאלה שיש להם. אל תעמוד. שב. אני הולכת להכין קפה.

התיישבתי. שמעתי מהמטבח את הקולות שפעם היו יום־יום. הסתכלתי על הקירות. תמונות. ספרים. סטרֵאו. טלוויזיה. כל מה שהיה יום־יום. וכמה מהתמונות היו של ציירים שהכּרתי היטב. תהיתי מה עלה בגורלם. בטח היו כאלה שידעו על איזה צד ליפוֹל. גם כאלה שלא. גם כאלה שלא ידעו להחליט מהר. יש תמיד גם אחד שמתאבד. תהיתי מי מהם אמנם כך עשה ואם כן האם מהסיבה הנכונה.

פעם לפני שנים בחמש בבוקר בבית קפה שאל אותי אחד מאלה אם זה מה שהייתי מציע לו ואמרתי לו שכן. הו, הימים הטובים. זה היה הניסיון האחרון שלו להתיידד אתי.

ריח טוב של קפה טוב עלה מהמטבח. ברכַּי פקו והתחלתי לרעוד. כל מה שפעם היה העולם ויותר לא יהיה.

כשהביאה את הקפה, הסתכלה בי במבט משונה. ידעתי שהיא רואה.

למה אתה בעצם לא נכנע? שאלה. האם זה לא יותר פשוט?

אמרתי לך שאני מאלה שלהם אין ברֵרה.

אתה ברשימה?

כן, אני ברשימה.

הייתי צריכה לדעת. לא הייתי בטוחה.

עכשיו את יודעת.

כן, אבל זה לא טוב. שתה את הקפה ועכשיו אתה גם זקוק לו. ושתוק עכשיו ואל תגיד שום דבר.

שתקתי. הקפה היה חזק וטוב. העולם כבר איננו רק למי שכבר איננו, ואני עוד כאן.

עכשיו כבר לא רעדתי. חשבתי על ההוא שאולי התאבד ואולי לא ואם כן אזי כרגיל לא מהסיבה הנכונה.

אתה נראה פתאום מאוד מחוּיך, היא אמרה, כמו אלוהים כשמלאך מוצץ לו.

אין אלוהים, אמרתי לה, ואין מלאכים.

אני יכולה בכל זאת לנסות.

צחקתי. הנה אני הנרדף שחייו תלויים לו מנגד ובעצם הוא חשוב כמת, והנה החסד האחרון הזה, ואם זה לא יכול להצחיק מה כבר יכול. אבל במחשבה שנייה, כל עוד אתה צוחק כל החיים לפניך, וגם על זה צחקתי.

אני לא מאתמול, ודברים קרו לי כבר. אבל פתאום שכחתי שאני נרדף, וידעתי רק דבר אחד, ידעתי שאני רוצה.

היא הסתכלה בי ללא חיוך.

אני מכיר את המבט. זה המבט שבו פוגש הבורח את הנרדף.

אני הולכת להביא קוניאק ולשים לך טיפה בתוך הקפה ואתה תגיד לי מה אתה רוצה.

הקוניאק הקפיץ אותי, ולרגע אחד שוב היה העולם כמו שהיה או כמו שהיה צריך להיות.

אני מוכרח להגיע לכפר ערבי. טירה, טייבה, קַלַנסַוָה, איזה כפר שלא יהיה.

אבל אי אפשר. אתה יודע שהם מוקפים. ושעוצר בפנים.

לא ידעתי. תביאי אותי קרוב לשם. את מה שצריך ברגל אעשה בלעדייך.

תשמע קצת מוזיקה, ואני בעוד חמש דקות מוכנה. בערב אין מה לצאת כי אז לא שואלים אלא יורים ישר. ובצהריים יש לי תור למספרה.

היא הניחה תקליט בסטרֵאו ויצאה. מוצרט קטן לכינור ופסנתר שלא הכרתי.

היא חזרה לבושה במכנסיים הדוקים. ואמרה שהיא מוכנה וצחקה. למה את צוחקת, שאלתי, והיא אמרה, אני צוחקת בגלל המכנסיים.

ידעתי שאני יודע למה היא צוחקת. אם יש בכלל בעולם דבר עירום שבעירומים, הרי זה לא תחת שהפשילו מעליו את השמלה, אלא תחת ששלשלו מעליו את המכנסיים.

ענן במכנסיים בא להציע ממלכה שאיננה תמורת סוס במכנסיים.

יצאנו, נכנסנו למכונית.

שׂערה, כמו שכתוב בשירים, התבדר ברוח, והיא לחצה על הדוושה, ואני לא רציתי לראות אבל ידעתי את המהירות. שדות ופרדסים חלפו בשיגעון, ריח היה באוויר, ועכשיו כבר היינו בשיפולי הגבעות, מזרחה, בדרך אל הדרך אל החופש.

היא עצרה לאט, סטתה אל דרך עפר קטנה בין הפרדסים, ושם כיבתה את המנוע.

לא היה רחש באוויר. לא היתה רוח ושׂערה לא התבדר יותר ברוח, הוא נח על ראשה בשלווה. לפי הערכתי, היינו עכשיו בערך שניים־שלושה קילומטרים מהכפר. בלילה זה יהיה משחק ילדים לחצות את המשמרות ולהגיע. ואחר כך, אלוהים גדול.

היא הסתכלה בי בחיוך ופתחה לי במשיכה אחת את המכנסיים.

היה אחד מאלה הרגעים שבהם אדם מחזיר את נשמתו אל בוראו או חוזר אל רחם אמו או משהו דומה. ולא שאני הסכמתי עם המשל שהמשילה לי על אלוהים ועל מלאכו. אבל הנה כאן היינו וזהו זה.

אני חושב שזה היה כדור תועה, אחרת לא הייתי מצליח לצנוח מהמכונית ולהישאר חי.

פתאום היא היתה מתה, ואני חשתי וגם ראיתי איך ראשה נשמט לאחור ואיך הזרע שלי נשפך על עפעפיה, על עיניה, על פניה.

שום בעל חיים שבעולם אינו מסוגל לברוח מאויב ברגע הסעודה, בלב ההזדווגות או כאשר ממילא החליט למות.

לא מַתִּי. עיניה קפאו, ואני קפצתי מהמכונית החוצה. ידעתי שלא הספקתי לשאול אותה כל מיני שאלות, אבל מה זה אויב שמת לרגליך ומה זה ידיד שמת לרגליך כאשר אתה במכנסיים פתוחים מול המוות.

נעלמתי בפרדס, כאן אחכה עד הלילה ואז אנסה להיכנס לכפר. את התחת שלה לא ראיתי בסופו של דבר, והיא צדקה כאשר צחקה באותו עניין, אז מה.

מה היה שמה, לעזאזל. בטח בארנק שלה, ולי היה פעם חבר שהיה אומר כן, הכוֹל טוב ויפה, אבל מה יהיה הלילה. ואני, מה שנותר לי לדעת הוא מה יהיה הלילה.

הלילה לא יבוא מהר. היום יהיה ארוך. בינתיים מי שרוצה לראות חייב שלא להיראות ומי שרוצה לשמוע צריך שלא להישמע. אני מצטנף עד כמה שאפשר, אבל בפרדס אינך יכול להיות בדיוק חבוי. מי שירצה ויחליט להיכנס לפרדס ולחפש אותך, גם ימצא אותך.

דממת אלוהים. לא זבוב ולא ציפור, לא מכונית רחוקה, לא קולות בני אדם. מדוע הדממה הזאת. האם עד כדי כך אני לבדי.

הסוללות נגמרו, וכך אבד לי הקשר אל החוץ. מה קרה לעין חרוד? איפה כולם?

אני כבר לא לבדי. מסוק בשמים. קודם רחוק, חלש, אבל אני יודע. מכונית ספורט לבנה ואישה מתה. הודעה קצרה באלחוט. אחר כך יבואו בזחל"מים. אחד, שניים, שלושה וגם יותר, כמה שצריך. המסוק מתקרב ועכשיו הוא כמו רעם מתגלגל. לאט־לאט בעצלתיים הוא מעלי, האם כאן תהא קבורתי?

הם יבואו עם גששים, ללא ספק. גשש טוב גרוע מכלב. עכשיו אני שומע עוד מסוק. בטח יצאו בזוג וזה שמעלי קרא לו. אילו היתה לי סיגריה אחרונה עכשיו הזמן לעשן אותה, אבל את האחרונה כבר עישנתי בשדה הקוצים. בטח יביאו אתם גם כלב.

אילו סטתה מהכביש דרומה, לא היה לי שום סיכוי. אבל היא סטתה מהכביש צפונה, וזה אומר שמכאן עד נתניה אין שום כביש רוחב ממערב למזרח. אני צריך צפונה ומזרחה, כל הזמן, ומהר. אין זמן לבזבז על זחילות ומחבואים. לרוץ כמו שד, כמו שד שכל השדים רודפים אחריו ואין לו מה להפסיד.

רץ ונופל, קם ורץ, נופל, קם, רץ. עדיין אני בתוך הפרדס, והסיכוי הוא שבכל זאת לא הבחינו בי. אם יבחינו אדע. אני נזהר שלא לצאת משורת העצים, רץ רק בתוך השורה עצמה. עץ נוגע בעץ וכלפי מעלה כל שורה יוצרת גוש אחיד צפוף, אולי לא יראו אותי. אבל מה יהיה בקצה הפרדס?

אולי לא לרוץ. כמה בכלל אפשר לרוץ. אולי להמתין עד שיבואו. להתאבד, אולי. או לקחת אחד או שניים מהם אתי לפני שהצרור יחתוך אותי. אולי להרים ידיים, להיכנע.

הגעתי לקצה הפרדס. גדר. זה הזמן להתעורר בבעתה, מכוסה זיעה קרה, ולדעת שזה היה חלום.

להתעורר איפה? האם בעליית הגג שלי, בתוך הצואה, ולדעת שכל סיפור האימה הזה עדיין לא התחיל: או להתעורר עוד קודם לכן, להתעורר לפני חודש, לפני שנה ולדעת שכל מה שהיה לאחר מכן לא היה אלא חלום?

ואולי להתעורר לפני שנתיים. ואולי לפני עשר שנים?

ואולי לא להתעורר בכלל, אולי להמשיך לרוץ בתוך האימה, אל אימה גדולה ממנה, ללא הרף?

כאן קצה הפרדס, כאן המקום, כאן הרגע להחליט מה הלאה. אני שולף את האקדח.

אקדח הוא נשק עירוני, וגם זה בעירבון מוגבל מאוד.

אקדח הוא הנשק שבו אתה יכול להרוג את מי שאתה מחפש, לא את מי שמחפש אותך.

מעבר לפרדס, דרך עפר ומעבר לדרך העפר, עוד פרדס. כאן אין מה לחפש ואדי. במקום בו הוואדי שם הגבעות ובמקום שבו הגבעות שם כבר אין פרדסים. שם כרמי היין, שם כרמי הזיתים, וזה כבר סיפור אחר, ופתאום נתקע לי הפסוק הנבזי הזה מתהלים, אשתך כגפן פורייה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים מסביב לשולחנך, וכאן אני, ואיפה הגפן איפה שתילי הזיתים ואיפה אני.

אני שוכב על האדמה. חושב. מישהו קופץ פתאום מהפרדס ממול, חוצה את דרך העפר ונוחת כמעט עלי.

מחמוד.

הוא לא ראה אותי ברגע שנחת. אבל היו לו חושים נהדרים. בשכיבה על בטנו סקר את השטח, וברגע הבלתי נמנע עינינו נפגשו.

הוא צעיר ממני בשלושים שנה. בנוי טוב. אבל לא ראיתי עליו נשק, ולי יש אקדח. הוא בקרב הראשון שלו, אני באחרון שלי.

הוא ראה את האקדח שבידי מכוּון אליו. שנינו שוכבים על האדמה ושנינו חייבים להחליט מהר מאוד. אני מבין שקשה לו לדעת אם אינני יורה מפני שאני מפחד להקים רעש, או מפני שאינני מתכוון לירות בו. החלטתי להחליט הראשון.

שלום, אמרתי.

הוא לא ענה. הסתכל.

המתנתי, ואמרתי שוב: שלום.

שלום לא אומרים עם אקדח, ענה.

אני בעד שלום עם ביטחון. ומה שמך?

מחמוד, אם לא אכפת לך, ושלום לא יהיה לך.

מאיפה אתה?

מטירה.

מה אתה עושה כאן?

בורח מהחיילים.

לאן?

לא יודע.

למה קפצת הנה?

היו שם חיילים בצד השני.

כמה?

הרבה. עשרה. עשרים.

מה יש מזרחה מכאן?

הפרדס הזה. הולך הרבה מזרחה.

מה יש מערבה מכאן?

הים. ולשם נשליך אתכם. את כולכם.

אתה מאלה?

מה חשבת?

אני לא אתם.

בשבילי אתם כולכם אתם.

אתה כל כך שונא אותנו?

אין לי דבר אחר לחיות בשבילו.

היית הורג אותי עכשיו?

כן.

אני יכול להרוג אותך עכשיו.

תהרוג.

תשמע, מחמוד, אם לא נעשה משהו ביחד ומהר, יהרגו את שנינו.

אל תחשוב שאני פלאח. גמרתי אוניברסיטה.

אז מה?

אז אני לא רוצה ממך שום טובה ולא רוצה לעשות לך שום טובה. אתה יכול רק להכריח אותי. עם האקדח שלך.

אידיוט. בוא נסתלק מכאן לפני שיהרגו את שנינו. אחר כך נראה מי משנינו יהרוג את מי. רוץ לפני.

אסור לרוץ.

אז לך לפני.

התחלנו ללכת. בתוך שורת העצים ממערב למזרח.

מחמוד שתק ואני שתקתי, הוא לא הביט אף פעם אחת לאחור, אבל אני שמרתי מרחק ממנו, מה שבטוח.

עכשיו שמעתי גם את הזחל"מים שבכביש. לא אחד ולא שניים, שיירה אמתית. גם בתוך הרעש של המסוקים לא היה אפשר שלא לשמוע אותם. הם נעו על הכביש שהיה מדרום לנו ושהיה בעצם כל כך קרוב. מחמוד המשיך ללכת כאילו לא שמע מאומה. כל הזמן בתוך אותה שורת עצים, לא להיראות מדרך העפר, לא להיראות מהכביש וגם לא מלמעלה.

עכשיו ראיתי לאן הוא לוקח אותי. בית אריזה ישן. היום כבר לא משתמשים באלה. משום־מה לא הרסו אותו.

נכנסתי אתו פנימה.

אבא שלי עבד בפרדס הזה לפני שנולדתי. אצל היהודים. בוא תראה משהו.

הוא הלך אל פינה והביא פומפה. את הפומפה הצמיד אל בלטה גדולה ומשך כלפי מעלה.

תסתכל. אתה יודע מה זה? כאן הייתם מחביאים נשק בזמן הבריטים. אבא שלי הראה לי כשהייתי קטן. אתם הייתם קוראים לזה סליק.

תרד לפני.

אתה לא תדע לסגור טוב את הבלטה.

תרד לפני ואל תדאג. כבר סגרתי בלטות כאלה לפני שנולדת.

הוא ירד לפני. הדלקתי פנס. ירדתי אחריו ומשכתי את הבלטה כמו שזכרתי.

תכבה את הפנס, הוא אמר, נצטרך אותו בלילה.

אני אכבה אותו, אבל רק אחרי שאקשור אותך.

אתה לא תקשור אותי. לא תוכל.

כך אתה חושב, אמרתי לו. הוצאתי את מְכַל הגז המדמיע והתזתי על פניו. הוא נדהם, זעק, תפס את ראשי בידיו. לא היתה לי ברֵרה. הכּיתי אותו בראש עם האקדח. הוא נפל. דמעתי והשתעלתי, אבל נשארתי עומד. הארתי בפנס את המנהרה שהיתה עשויה בטון. אם אמצא במה לקשור אותו, ייטב לשנינו.

לא מצאתי. לא חבל, לא חוט ברזל. לא כבל חשמלי, לא שרוך נעל ולא סדין ישן.

עכשיו יכולתי לכבות את הפנס. כיביתי והמתנתי. החשכה לא היתה עד כדי כך מוחלטת. אולי היה איזה צינור אִוורור מוּסווה או משהו. הצרות יתחילו רק עם רדת הלילה.

מחמוד התעורר. לא יכולתי לראות את הבעת פניו.

אתה רואה, אמרתי לך שלא תוכל לקשור אותי.

תסלח לי על המכה, אמרתי. לא היתה לי ברֵרה.

אנחנו תמיד מכריחים אתכם להכות אותנו. ותמיד אין לכם ברֵרה.

לך לעזאזל, אמרתי לו. אתה מעייף אותי.

שתקנו שנינו.

יש לך סיגריה? שאלתי.

כן.

תדליק אחת ותגלגל אלי.

הוא הדליק אחת לעצמו, אחת לי וגלגל אלי. שתקנו. לאור הסיגריה שבפיו ראיתי דם על מצחו.

אתה בטח חושב שאני השבוי שלך.

אני לא חושב כלום.

ואני אומר לך שאתה השבוי שלי.

אמרת אמרת.

אתה חושב אולי שאני פוחד ממך או מהאקדח שלך?

כבר אמרתי לך שאני לא חושב.

הוא עישן בשתיקה. כיבה את הסיגריה על הבטון. אני כיביתי את שלי חצי דקה אחריו. עכשיו לא ראיתי את תווי פניו. רק צללית.

יש בנתניה חתיכה יהודייה שאני מזיין.

לא מעניין אותי הזיונים שלך.

היא אוהבת במיוחד כשאני תוקע לה בתחת.

לא עניתי לו.

היא מאוד אוהבת שאני תוקע לה בתחת. היא משתגעת כשאני תוקע לה בתחת. אתה שומע?

לא.

אל תשקר. אתה כן שומע.

אני משקר. אני לא שומע.

היא חושבת שאני יהודי, אתה יודע. היא חושבת שאני יהודי ושקוראים לי רפי. בנתניה כל מי שמכיר אותי קורא לי רפי.

תהיה בריא.

אני בריא.

אני אגיד לך מה אתה. אתה לא מחמוד. אתה לא רפי. אתה חרא וזה מה שאתה. חתיכת חרא מסריח זה מה שאתה. מפני שאם יש בעולם דבר מסריח זה אחד שהוא לא הוא שהוא מישהו אחר. וכל מי שהוא לא הוא הוא גם לא משהו אחר. הוא רק חרא וזה מה שהוא וזוז קצת מהעיניים שלי, אני לא אוהב דברים כמוך אפילו בקצה העין שלי.

אני אהרוג אותך עכשיו באלוהים אני אהרוג אותך.

אם תזוז אני יורה בך.

הוא זז. יריתי. לא יריתי בו. יריתי אל קיר הבטון הצדה. הרעש היה מחריש אוזניים. אני נדהמתי. הוא נדהם.

לא קרה כלום. אולי לא שמעו. אחרי הרעש המחריש אוזניים הדממה צלצלה באוזניים.

לפתע הוא התחיל לבכות.

תראה מה עשיתם לנו, בכה, תראה מה עשיתם לנו. חרא עשיתם מאתנו. אתה חושב שאני לא יודע שאני חרא. אתה חושב שאני גאה כשאני תוקע לה בתחת. אני מרגיש כאילו תוקעים לי בתחת, זה מה שאני מרגיש.

מה אתה רוצה ממני, אמרתי לו, אתה רוצה שאני אבכה, או אולי אתה רוצה שיכאב לי התחת בשבילך. לי כבר אין כוח לבכות ולי כבר אין כוח לכאוב.

אבל בכל זאת משהו כואב לך.

לא אמרתי שלא כואב. אמרתי שאין כוח. אולי יש לך עוד סיגריה?

שוב הצית אחת לו, אחת לי. אבל הוא לא גלגל אותה. הוא ניגש אלי ונתן לי ביד.

אני יודע שלא תירה בי. יכולת להרוג אותי קודם. עכשיו תדע לך שאני חייב לך פעם אחת. אבל לא יותר. פעם אחת, שאני אוכל להרוג אותך ולא אהרוג.

הוא התרחק וחזר למקומו. הדם על מצחו כבר נקרש. שתקנו.

רק שלא תחשוב שזה מפני שפתאום גיליתי שבסך הכוֹל שנינו בני אדם.

לא חשבתי.

אתה לא בן אדם. רואים עליך. וגם אני לא בן אדם.

אז למה?

תאמין לי, אני לא ידוע.

תשמע, אמרתי לו, אני לא יודע איך אתה. אבל אני לא ישנתי בלילה הקודם, ואני לא יכול עוד לילה בלי שינה. ויש לנו לילה ארוך עם הרבה מאוד מה לעשות בלילה הארוך הזה. אז אני הולך עכשיו לישון ותעיר אותי בלילה.

למה אתה מאמין לי?

מפני שאני עייף. ומפני שאין לי ברֵרה. ומפני שאני לא יודע מדוע. ועכשיו אל תדבר יותר. אני הולך לישון.

הנחתי את האקדח על הרצפה.

התעוררתי מסוּנוור. הפנס היה בידו של מחמוד, ישר לתוך העינים שלי. האקדח היה בידו.

עכשיו לילה, אמר. זה הזמן לצאת.

תן לי את האקדח.

לא. וזה התנאי. אני מוכן לעזור לך אבל בתנאי הזה, שהאקדח בידי.

מדוע?

מפני שאם אתה תתחזיק את האקדח אני אבגוד בך, ואז שנינו נמות.

אתה כל כך רגיש?

לא כל כך רגיש. פשוט רוצה לחיות.

הלוואי שיהיה לך בשביל מה. אמן.

אינשאללה.

איכשהו לא היה אִכפת לי שהוא כרגע המחזיק באקדח. ולא רק מפני שידעתי שבכיס שלי האקדח השני. כן, שני אקדחים לקחתי מאלה שבאו להרוג אותי. גם מפני שאיכשהו ידעתי. ואם האקדח שבידו נותן לו את התחושה שאינו פועל תחת איום, אולי נצליח שנינו להימלט.

הוא החזיק את האקדח, אבל הוא גם הלך לפני. הרים את הבלטה, יצא, עזר לי לצאת. שלושים שנה הבדל בגיל עושות משהו.

לאן? שאל.

לעין חרוד, עניתי.

אתה משוגע, אמר, אין לך סיכוי.

אתך אולי יש לי.

ואיזה סיכוי יש לי אתך?

אותו הסיכוי שיש לי אתך.

בסדר, אמר, עין חרוד בדרך שלי.

לאן אתה? שאלתי.

יותר רחוק, אמר.

יותר לא דיברנו.

אני מבין לא קטן בהליכת לילה. אף על פי שאני קצר ראייה. אבל דבר כזה כמו בוגר האוניברסיטה הזה מהכפר לא ראיתי. הוא הלך על האדמה כמו שנשר דואה בשמים.

שמענו הרבה קולות. אבל הוא ניווט את שנינו תמיד בין הקולות. כמו עטלף. הלכנו הליכה מהירה מאוד. טעות לחשוב שכדי ללכת בשקט צריך ללכת לאט. להפך. ככל שאתה נע מהר יותר, כך ההליכה שלך בטוחה יותר, והרגל המאומצת תמיד מוצאת לה משען מוצק שלא יתמוטט ולא יידרדר ולא ישמיע קול שיסגיר אותך. אני מעריך שעשינו בערך שלושים קילומטר לפני שעלה השחר.

הגענו אל חורשת איקליפטוסים. בקצה החורשה היה משהו, ספק נחל ספק בִּיצה ספק תעלת ניקוז. צמחיית מים עבותה היתה שם, קנה וסוף למינהו מרבץ לחזירים.

שני חזירי בר מגודלים יצאו בשקט ובנחת ובשלווה מתוך ספק מחילה ספק מנהרה בתוך סבך הקנה. אפילו לא הסתכלו בנו. עכשיו ידעתי שהיכן שהוא שוב איני בחזקת אדם. אפילו החזיר מתייחס אלי כאל אחיו.

נכנסנו לישון במחילה שפינו לנו החזירים.

אני התעוררתי הראשון.

עדיין אור בקצה המנהרה. מחמוד ישן, האקדח זרוק על האדמה. אני מרים אותו ושם בכיסי. אם היתה לו משמעות, היא אבדה, כפי הנראה. מחפש ומוצא את המשקפת, יוצא בזחילה החוצה.

אני צמא ורעב. מימיני, מרחוק, הרי אפרים. לפני הגבעות הנחתכות במעבר היחיד הזה, מעבר ואדי עארה, אל מגידו. החורשה בתוך פרדסים, ויש עוד כמה חורשות לא הרחק ממנה. אני יורד אל הדבר הזה שנראה כמו נחל. בִּיצה מרופשת. ריח רע עולה מן המים. יש פה צמחים בשפע לאכילה. כרפס ריחני, גרגיר הנחלים. אילו היה כאן מעיין מים חיים, היה אפשר לקטוף, לשטוף, לאכול. אבל אין. מים מאררים.

מחמוד על ידי. לא שמעתי אותו מתקרב. הוא מביט אל הבִּיצה, מעקם פנים. אתה רואה, הוא אומר לי, חשבתם שייבּשתם את כל הבִּיצות ולא ידעתם שתמיד תישאר עוד בּיצה אחת.

אז מה, אני אומר, מה יש אם בִּיצה אחת בכל זאת נשארה?

זה אוֹמר שגם אנחנו נשארנו, אומר מחמוד, וזה אומר שבבִּיצה הזאת אתם בסופו של דבר תטבעו. רק עניין של זמן.

עזוב אותי, מחמוד.

אני לא יכול, אומר מחמוד, הרי האקדח אצלך.

הוא אפילו לא מחייך. לך תדע.

השמש מתחילה לצלול אל תוך שדֵרת ברושים רחוקה. אפשר לשמוע את תנועת המכוניות על כביש החוף. והנה הוא, פס כסף, באור בין הערבַּיים. שיירות צבא, אבל גם אוטובוסים, משאיות. אולי בתוך האוטובוסים אלה שנבדקו ונרשמו והותר להם לנסוע צפונה.

רעש אחר, קרוב יותר, צד את אוזני. גם מחמוד שמע, רעד קל חלף בגופו. שני זחל“מים מגיעים אל החורשה, נעצרים. דופן הזחל”ם נפתחת, וקבוצת אנשים בעיניים קשורות וידיים כפותות לאחור נדחפת לרדת. מן הזחל"ם השני יורדת קבוצת חיילים על נשקם.

קשורי העיניים וכפותי הידיים נראים בני כל הגילים. יש ביניהם גם נשים. אני מזהה אחד מהם. זה הצייר שדימיתי בלבי כיצד התאבד לו. והנה הוא כאן. האם ניסה בכל זאת להגיע לעין חרוד ונתפס? קרוב לוודאי שכן. אילו נתפס בתל אביב, לא היו מביאים אותו עד כאן. אני אומר לעצמי איזו ארץ קטנה, ותראה איפה נפגשים.

אחד שהוא כנראה המפקד מצווה עליהם לעמוד בשורה. אחר כך הוא שולף פיסת נייר וקורא ממנה משהו. אחר כך הוא מתרחק הצדה. פקודה קצרה, אש. האנשים נופלים. עכשיו מגיע בולדוזר קטן. הוא חופר במהירות שוחה, החיילים מגלגלים את הגוויוֹת לתוכה, והבולדוזר עורם עליה ערֵמה גדולה של עפר.

כלי הרכב נעלמים כלעומת שבאו, הנוף בלע הכול, הגשם ימחק את העקבות, והאדמה רגילה כבר לדברים האלה.

עכשיו אפשר לצאת. אני מחפש איזשהו גיחוך על פניו של מחמוד. אילו היה מגחך, הייתי מתנפל עליו באגרופים. אבל הוא לא מגחך.

עוד לא שאלתי אותך מה שמך, הוא אומר.

אתה יכול לקרוא לי רפי, אני אומר.

עכשיו מחמוד מחייך. נתחיל לזוז, הוא אומר, אנחנו מתחילים ללכת מזרחה.

השיקול שלו נכון. אם אנחנו רוצים לחצות דרך ואדי עארה עלינו לטפס על כתפו הימנית, המזרחית. שם אין שום כביש, רק גבעות טרשים, כרמי זיתים, שדות בור וחורשות אורן ואלון.

אני הולך עם מחמוד אבל לא כעיוור אחריו. ראשית, גם אני יודע לשמוע וגם אני מכיר לפחות באופן כללי את האזור. אבל עלי גם להיות זהיר מפני שהוא יכול להוליך אותי ישר לתוך מלכודת. שם, במלכודת, כבר לא נהיה חייבים דבר איש לרעהו. ואותי לימדו את הדבר הנורא הזה, לא לבטוח באיש.

מה עושים עכשיו הילדים? ואם האישה לא נעצרה, היכן היא מסתתרת? אולי מוטב היה שתסגיר את עצמה, כך אולי תוכל להיות עם הילדים.

אני צריך להגיע למגידו. אבל אני יודע מה זה מגידו. זה המקום שקוראים לו ארמגדון.

שם, בארמגדון, שם תתחולל המלחמה הנוראה, האחרונה, מלחמת האבדון. ואני צריך, כדי להגיע לעין חרוד, לחצות את מגידו. אין דרך אחרת. מאז ומתמיד לא היתה דרך אחרת.

מאז רעמסס כאן נפל הפור. ומאז רעמסס הקרב על מגידו הוא הקרב המכריע, ומאז רעמסס ארמגדון מחכה לך, אחא.

שוב הליכה מהירה ללא ירח. אבן לא הידרדרה, קוץ לא התנפץ, והיה ריח חריף באוויר, ריח של אדמה לחה ושל צמחים שאת עורם מחצנו בנעלינו. כמה פעמים שמענו יללת תנים, סימן למקום יישוב. לא מחליפים מילה. מאזינים, איש־איש לבדו, לרחשי הלילה ולכל הרחשים הבאים מבפנים. אולי גם הוא מנסה, כמוני, לדעת מה מסתתר מאחורי פניו האטומות של רעהו.

אנחנו עוברים על יד מה שפעם היה עין החורש. המטעים ישנם, רק כל השאר איננו. מגדל המים וחדר האוכל, בנייני המשק והמגורים, כולם נטחנו עד עפר. אני מנסה, לאור הכוכבים, לצוד גיחוך על פניו של מחמוד. ובעצם מה זה משנה מי טחן את עין החורש לאבק דק. גם מחמוד היה יכול לעשות זאת, אבל שעתו לא הגיעה. גם שעתי שלי עדיין לא הגיעה ועדיין לא שאלתי את עצמי מה הייתי אנוכי טוחן לאבק דק. אולי את הכוֹל.

הכעס אינו יועץ טוב. אבל איזו דרך אחרת אתה מכיר כדי להישאר חי. בעין החורש חשבו פעם על עולם אחר, חדש, ומה שקרה בינתיים הוא שגם הישן כבר איננו. ואולי הם כעסו פעם ראשונה וגם אחרונה כאשר גם הכעס, כמו הכוֹל, בא במאוחר.

האם חושי בגדו בי. או האם הכעס שלי התנדף ונהפך לצער. האם חושיו של מחמוד בגדו בו, האם גם לבו, כמו לבי, נדם לרגע? עלינו על מארב.

בתוך פרדס, מכל המקומות. חטפתי כדור בזרוע ונפלתי בגלגול. צרורות ארוכים נורו. מחמוד צנח לתוך גומה תחת עץ. אני שולף את הנשק העירוני שלי וממתין למוות. אחרי הצרורות הראשונים שקט. אני מנסה לראות משהו, אבל לא רואה מאומה. וגם כואב לי. ואני מכוסה דם. רעש מאחורי, אני מסתובב ויורה בלי לכוון. מישהו נופל עלי. אני לוקח ממנו את המקלעון שלו. עכשיו מחמוד על ידי. אני נותן לו את המקלעון, כי לי נותרה רק יד אחת ולא אוכל להשתמש בו. מחמוד יורה. אולי נצליח לסגת ואולי לא, אבל לנסות חייבים. בתוך פרדס כל המארב לא יכול למנות יותר מכיתה אחת. הם לא היו מאומנים טוב. אולי קורס טירונים או משהו. אולי לזה שנפל היתה זו טבילת אש ראשונה. צר לי היכן שהוא, אבל ממילא אני כבר חשוב כמת.

בתערובת של ריצה וזחילה אנחנו מנסים להיחלץ מהמארב ולהגיע אל קצה הפרדס. כל הזמן צרורות, וגם כמה רימוֹנים. וגם צעקות ופקודות. רצים כמו חיות רעות פצועות מסוממות מטומטמות. מה לא הייתי נותן עכשיו תמורת מכונית ספורט לבנה.

זחל"ם באורות כבויים על דרך העפר. אני נעצר. מאותת למחמוד לעצור.

אני הולך לעשות הסבה. מחיל רגלים לחיל רגלים ממונע. אין לי רימון, אבל יש לי משהו לא פחות טוב. מחמוד מתקדם בצד שמאל של דרך העפר. אני בצד ימין. אם כיתת המארב תחליט שכבר יצאנו מהפרדס, אין לנו סיכוי. אבל גם ככה אין לנו. אני קופץ לתוך הזחל"ם הפתוח ומתיז גז מדמיע על הנהג.

תתניע, אני אומר למחמוד, ואל תדליק אור. בזרועי האחת הכואבת וביד השנייה שאינה כואבת אני מגלגל את הנהג החוצה והנה אנו דוהרים. לאחר כמה קילומטרים של דרך עפר מגיעים אל הכביש.

עצור, אני אומר למחמוד. צריך לסגור את הדופן. יחד אנחנו סוגרים. בפנים יש לנו מאגר נשק. ארגזי רימונים, מטול רקטות עם פגזים, מקלע. בארגז העזרה הראשונה אני מוצא תחבושת, חומר לחיטוי. מחמוד מחטא וחובש. שני חורים קטנים אומרים שהכדור חלף, בתוך הבשר ויצא. העיקר שיד ימין בסדר. עכשיו אני חיל רגלים ממונע. לאן עכשיו.

אם אני רוצה להישאר חי, ואפילו לא מדובר על להגיע לעין חרוד, מדובר על להישאר חי, רק מעשה מטורף יציל אותי. כל כך מטורף, שלא יעלה בדעת איש שמישהו מסוגל לעשותו.

עלי למצוא לי שבויים, בני ערובה. הכביש הוא המקום, שדה הציד. לא חשוב שכל מכשירי הקשר שבעולם כבר מטרטרים את קיומי המוזר. עדיין אני המחליט.

הכי טוב היה אוטובוס שלם כמובן. אבל ספק אם הם נעים גם בלילה. אולי מכונית פרטית. משהו, מה שלא יהיה.

תשמע, מחמוד, סע לאט, חפש פינה בדיוק לפני סיבוב חד ושם תעצור. ועוד משהו, מחמוד. אני יודע שעכשיו יש לך נשק. אבל אסור לך להשתמש בו. זאת לא המלחמה שלך.

עכשיו הוא סוף־סוף מגחך. לילה שלם כמעט חיכיתי לגיחוך הזה. אבל עכשיו אין בי כעס על הגיחוך שלו.

תהרוג אתה את שלך, הוא אומר.

נסענו כמה קילומטרים עד שמצאנו סיבוב חד. מחמוד עצר את הזחל“ם. לקח רימון ביד. גם אני לקחתי אחד, בכיס. עמדנו על הכביש ליד הזחל”ם.

לא חיכינו הרבה. אלוהים מינה דג ליונה. מכונית נוסעים צבאית עם אנטנה גבוהה נעצרת. תת־אלוף במדים, גבוה, נמרץ, יוצא ממנה וניגש אל הזחל"ם שלנו על אורותיו הכבויים.

מה העניינים, חייל? שואל התת־אלוף.

שום דבר המפקד, אני אומר ותוקע אקדח לתוך בטנו. הוא מסתכל בי מופתע, אבל אינו מאבד את קור רוחו.

אתה מטומטם, הוא אומר לי.

כן המפקד, אני מטומטם. תקרא בבקשה לנהג שלך.

לא אקרא.

לא תקרא, אהרוג אותך.

לנהג יש נשק.

אנחנו שניים והוא אחד. קרא לו.

התת־אלוף צועק: רפי, בוא הנה.

הה, הה, אני חושב, היום כולם רפי.

רפי מגיע. מחמוד מכוון אליו את המקלעון. הנהג לא מבין מה קורה. המפקד אומר לו: רפי, תרים את הידיים. אנחנו בצרה.

רפי, אני פונה אל מחמוד, קשור את רפי.

כן, רפי, הוא אומר. לפתע מחייך התת־אלוף. גם אני רפי, הוא אומר.

שלום רפי, אני אומר לו, ומחמוד קושר את רפי הנהג. עכשיו אני אומר לו לקשור גם את התת־אלוף. בתוך הזחל"ם יש בשפע הכוֹל, גם במה לקשור.

איזו מהן ניקח עכשיו? אני שואל את מחמוד.

את זאת של המפקד.

מחמוד צודק, הזחל"ם כבר דוּוַח ללא ספק בינתיים. המפקד עדיין לא.

לאן נסעת? המפקד?

אתה אידיוט אם אתה חושב שאומר לך משהו. ודרך אגב, אני יכול להגיד לך, החבר שלך ערבי. ואם שמו רפי, אז אני מחמוד.

מחמוד, קשור את יד שמאל של הנהג ליד שמאל של המפקד, ואת יד ימין של שניהם אחת אל השנייה ואל תעשה טעות. גם את הרגליים באותו אופן ליתר ביטחון.

צדקתי בעניין מחמוד, אומר המפקד.

כן המפקד, אני עונה.

מחמוד קושר. עכשיו שניהם במושב האחורי ואני על ידם. האקדח בידי.

מה עכשיו? שואל מחמוד.

תעביר מהזחל“ם קצת רימונים, תחמושת, נשק ועזרה ראשונה לתא המטען, עם הנשק של שני האלה. תזיז קצת את הזחל”ם מהכביש ותסתיר אותו. וקדימה.

בגלל האופן שבו קשרנו אותם הם חייבים לשבת פנים אל פנים. גבו של הנהג ופניו של המפקד אלי. גם הגב גם הפנים שותקים.

מחמוד חוזר ומתיישב ליד ההגה. הוא לא שואל לאן. הוא נוסע לוואדי עארה.

תפתח את הרדיו, אני אומר למחמוד. הוא פותח. אני שומע תוכנית יפה של שירי ארץ ישראל היפה. עכשיו אני יכול לבכות אם אני רוצה. מישהי שרה “היתה צעירה בכינרת אשר בגליל”. ואני חושב בלבי הנה הלילה הזה ראיתי היכן קברו את הצעירה, תחת תל עפר תחוח בחורשת איקליפטוסים, הרחק־הרחק מכינרת שלה.

מחמוד פותח את תא הכפפות, מוציא קופסת סיגריות “קנט”, מצית לי, לו.

המפקד, אני לא אהבתי את מה שעשיתם לעין החורש, אין לי הרבה רחמים עליך.

לידיעתך, אני נולדתי שם. אז מה. כשצריך, עושים. יורים ובוכים.

בטח, אני חושב לעצמי. יורים ובוכים. אתה יורה, ואני בוכה.

עכשיו אני כבר לא מבין כלום וכבר לא יודע מי מאִתנו המטורף. הרדיו שר עכשיו שיר אחר, משהו שאת המילים שלו חיבר אלוהים ואת המנגינה מישהו.

חפש משהו אחר, אני אומר למחמוד, לא יכול לשמוע את השירים האלה.

אולי משהו בערבית, מציע מחמוד.

לא, תודה. חפש משהו קלסי, בבקשה.

אני יודע שזה יישמע מוזר, אבל הוא מצא לי קנטטה של באך. עכשיו אנחנו נוסעים, עם יוהאן סבסטיאן באך, לוואדי עארה.

היו לי כל מיני נסיעות בחיים. עם יוהאן סבסטיאן באך ובלעדיו. אבל נסיעה כזאת לא היתה לי.

אולי פעם. לא בדיוק נסיעה. ירושלים, 1948. אבל אני לא רוצה וגם לא יכול עכשיו. גם לא לעצמי. אז את והב בסופה כבשנו לא בשיר ולא בזמר, גם לא בקנטטה. ואת הנחלים ארנון, אותם רק מנגד ראינו ואליהם לא באנו. גם כאשר עמד לנו ירח בעמק איילון, את צדו האפל לא ראינו.

פעם נסעתי עם ראשד, וזה היה בדיוק פה, בדרך לוואדי עארה. ואני שאלתי אותו מדוע אינו מזיל דמעה גם על ילדי שמת ולא רק על ילדו. והוא לא ידע לענות לי. ואני בכוחות עצמי מצאתי את התשובה, כעבור שנים רבות. העונש הנורא ביותר, כך אמרתי לעצמי כעבור שנים רבות, שאנו מטילים על מי שאנו עושים לו עוול הוא שאין לו אפילו האפשרות להרהר בעוולות אחרות הנעשות לאחרים. ובקיצור, העונש שאנו מטילים על מי שאנו עושים לו עוול הוא לגרום גם לו שיעשה עוולות וגם שלא יחוש בכך.

אתה רואה, המפקד, אמרתי, מחמוד רוצה להרוג אותי.

אז למה הוא לא עושה את זה.

גם אתה רוצה להרוג אותי.

נכון, אבל לעת עתה אני לא יכול.

ותגיד לי, המפקד, אילו היה האקדח עכשיו בידך, במי מאתנו היית יורה קודם?

במחמוד.

ואתה, מחמוד, במי משנינו או משלושתנו היית יורה קודם?

לא אגיד לך.

אתה רואה, אומר התת־אלוף, אמרתי לך שהוא מסוכן. ותסלח לי אולי על הסקרנות, אבל מה הוא עושה אתך, או מה אתה עושה אתו?

תענה לו אולי אתה, מחמוד.

לא. זה המפקד שלך. תענה לו אתה.

בסדר, המפקד. אני אגיד לך מה אנחנו עושים. אנחנו נוסעים ביחד כדי לברר סופית מי מאתנו יהרוג את מי.

זה בסדר, אומר המפקד, וגם לא חשוב כל כך מי משניכם. אבל לאן.

אתה הרי יודע לאן, המפקד. לעין חרוד.

עין חרוד איננה.

עין חרוד ישנה. ואתה לוקח אותנו לשם.

לא תגיעו.

אתך נגיע.

מה יש לערבוש לעשות בעין חרוד?

מחמוד לא עונה. אבל גם אני לא יודע. עין חרוד בדרך שלי, כך אמר. בדרך לאן. ואני יודע בינתיים רק דבר אחד, והוא שאין בכוונתנו להרוג זה את זה. אבל זה כל מה שאני יודע.

בידך אדוני אפקיד רוחי, שר יוהאן סבסטיאן באך. חליל צלול ונוגה מלווה אותו. אני שותק, חושב לעצמי מתי סוף־סוף אחליט גם אני את רוחי להפקיד. אף פעם, עד היום, לא הפקדתי אותה. אולי הזמן מתקרב.

ואתה, פונה אלי המפקד, במי היית אתה יורה קודם?

אולי בי, המפקד, אולי הייתי פשוט יורה בעצמי. אבל עדיין לא החלטתי, ולמען האמת אין לי תשובה.

כשתהיה לך תגיד, אומר המפקד ביבושת כלשהי, ואני חושב לי על ילדותו בעין החורש. ספר לי המפקד, אני אומר, ספר לי על ילדותך בעין החורש.

נהדרת.

ואתה מחמוד?

לי לא היתה.

ואתה? שואל מחמוד, איזו ילדוּת היתה לך?

אותך, אומר המפקד, ואת שכמותך, צריך היה לגמור עוד כשהייתם קטנים.

הנה התשובה, אני אומר למחמוד, אני עוד קטן. הילדות שלי עוד לא נגמרה. ואם כן, עוד לא מאוחר, המפקד, לעשות לי מה שרצית לעשות לי כשהייתי קטן.

מכשיר הקשר במכונית מתחיל לטרטר. חבל. זה אומר לא רק קץ לשיחה. זה אומר קץ לנסיעה.

תגיד, המפקד, אני מניח שאין טעם לאלץ אותך לענות במכשיר.

חיובי.

תעצור, אני אומר למחמוד, הנסיעה נגמרה.

מחמוד עוצר.

קח את המכונית למקום שלא יוכלו לראות אותה מלמעלה. בעוד כמה דקות יתחילו לחפש.

תגיד, ערבוש, אתה המשרת שלו או מה? שואל התת־אלוף.

מחמוד מפנה את ראשו אחורנית. עיניו לוהטות.

כן, הוא אומר. ואם יגיד לתת למפקד מכה בראש, אתן מכה בראש.

מחמוד מתניע את המכונית, מטפס אתה בזהירות במעלה גבעת טרשים, נזהר שלא ליפול למהמורה ולא לעלות על גוש סלע. תחת עץ אלון גדול הוא מחנה אותה, מכבה את האורות, את המנוע.

תפריד ביניהם, אני אומר למחמוד.

לא ידעתי. כל הזמן היתה לו סכין בכיס. הנה הוא מוציא אותה וחותך. עכשיו גם המפקד גם הנהג יכולים ללכת בנפרד, רק ידיהם כפותות לאחור, בכל זאת. אבל אני יודע שמשכמותו צריך מאוד להיזהר. מי שהיתה לו ילדות נהדרת בעין החורש גם יפתיע אותך.

המפקד בראש. אחריו מחמוד. אחריו הנהג, והמאסף אני.

לאן? שואל המפקד.

לאן שמחמוד יגיד לך, המפקד.

אני מבין, הוא אומר. אם הוא מוליך אותנו למלכודת, אני ראשון.

אחריך, המפקד.

עכשיו, לאור הכוכבים, סוף־סוף גם התת־אלוף מחייך.

אחרי, הוא אומר. אחרי.

אנחנו מתחילים לטפס במעלה גבעת הטרשים.

ללכת הוא יודע. גם בידיים כפותות. אבל אני יודע שהוא ישתדל להיראות עד כמה שאפשר. בעוד כמה דקות, לכל היותר, יתחילו להאיר את השמים מעלינו. הם יודעים לאן היו פניו. ברגע שנותק הקשר אתו, יחשבו היכן הוא עשוי להיות וישלחו את המסוקים ואת כל השאר. והשאר כמובן שגרה. הדבר היחיד שיכול להפר את השגרה הוא מחמוד. בידך אדוני עוד לא אפקיד רוחי. אבל בינתיים אחלק אותה בין שניכם, רפי ומחמוד, ואלוהים ישפוט ביניכם.

לא שאני לא חושב על הנהג. נכון שהוא באיזושהי מדרגה פחות דרוך, אבל הרבה מזלזלים כבר מתו. אני מאחוריו ואני דרוך. עד כמה שאפשר, ידידי, עד כמה. גם הפצע בזרוע עושה אותי למשהו בעירבון קצת מוגבל.

לא לקח להם שנים, גם לא חודשים, להבין. הנה הם מעלינו. שומעים חזק. והנה הנורים והנה החורש הזה מואר באור יקרות. אני לא מאמין שאיתרו מלמעלה את המכונית החבויה. אבל עוד מעט יגיע גם הרכב, ומי שישב ברכב יראה את עקבות הצמיגים, יגלה את המכונית, ימדוד את הזמן שחלף וינחש פחות או יותר באיזה רדיוס אנחנו, וכל השאר יהיה שִגרה. צריך לחשוב יותר ממהר.

הנהג הפתיע אותי. לפתע ניתר באוויר, בתנועה סיבובית, ותוך כדי סיבוב שלח בעיטה לאחור. בביצים כמובן. נפלתי.

מחמוד לא ירה. הוא רק תקע את המקלעון בגבו של התת־אלוף ולחש: אל תזוז.

תרים אותו, אמר לתת־אלוף.

התת־אלוף הרים אותי.

אתה יכול לעמוד? שאל אותי מחמוד.

יכול.

שמור על המפקד שלך.

כיוונתי אליו. מחמוד ניגש אל הנהג ואמר לו: שכב על הגב.

הנהג התיישב, אחר נשכב על גבו. מחמוד קפץ עליו ודרך בשתי רגליו על הביצים כמובן.

אני רושם, אמר המפקד.

חשבתי אולי להשכיב אותו ולדרוך על אשכיו. לא. גם אני רושם.

עכשיו תקום, אמר מחמוד.

הנהג קם. התחלנו ללכת. כמו קודם. המפקד בראש, מחמוד אחריו, הנהג ואנוכי. לאן נלך, לאן נגיע, האם נספיק להימלט? רשמתי לעצמי גם את מחמוד, רוצה לחיות, למד אותם. עדין אני לומד.

כמו ישראלים רבים, גם אני ארכאולוג חובב. למדתי במשך השנים, עירוני שכמותי, לקרוא גם את שפת האדמה ולהבין מה היא מספרת. להבין את האדמה, זה לא רק סיפור של קיפלינג או של ג’ים קורבט, לדעת מתי הנמר בדיוק מאחוריך. להבין את האדמה פירושו לדעת היכן היו בני אדם ואיך חיו ומה עשו ואיך פתרו בעיות.

ראיתי חריץ בסלע. אני מכיר את החריצים הללו. מעשה ידי אדם. את החריצים האלה חצב חוצב קדמון כדי לתעל את מי הגשמים ולהוביל אותם אל בור המים. מים בארץ ישראל היו תמיד בעיה. חבל על כל טיפה. החוצב ידע על איזה מדרון יורד גשם כאשר הוא יורד, ומהמדרון הוליך את המים בגרביטציה אל הבור שחצב. כאן יש חריץ, כאן יהיה בור מים עתיק.

לך בעקבות החריץ, אמרתי למפקד.

אני יודע, ענה המפקד.

לא בור מצאנו. מצאנו עיר. אולי לא עיר בדיוק, אבל מקלט לעם רב. כפר שלם של מורדים הסתתר שם פעם. מתי. האם בימי רעמסס? האם לאחר מכן? אולי בזמן המכבים? או הרומאים? או לאחר מכן? מתי לא היו כאן מורדים? מתי לא היו כאן פליטים? מתי לא ירד עם שלם אל מתחת לאדמה לחיות שם עד יעבור זעם והאם הזעם עבר והאם יעבור אי־פעם?

הכניסה לא היתה קלה. אבן גדולה נחה על פי הבור.

תתיר להם את הידיים.

מחמוד התיר. נתתי לשלושתם לָגוֹל את האבן מעל פי הבאר. תמהני מי היה הפליט האחרון שהניח את האבן. נכנסנו, אבל בסדר שונה. המפקד, הנהג, מחמוד. אני האחרון, בידי האחת הפנויה מאיר לכולם את הדרך בפנס.

בפנים דרדרת, צריך להחליק על הישבן. בסוף הדרדרת מנהרה להליכה שפופה. בסוף המנהרה מדרגות חצובות. ברור שאיש מאִתנו לא יכול לחסום שוב באותה אבן את הכניסה, גם אין טעם, הרי לא באנו הנה למות. לפחות, כך אני מקווה, לא כולנו. מי שיישאר, ירצה ויוכל שוב לצאת.

בקצה המדרגות אולם גדול למדי, חצוב. לא כאן המקום להישאר כמובן. בקצה האולם פתח צר. עוברים בו, שוב בדרדרת, מחליקים, למטה, אבל צריך גם לזחול כלפי מעלה. בקצה המנהרה חדר לא גדול. כאן נישאר.

צריך לשמור על הפנס, צריך לחשוב איך לצאת מכאן לפני שייגמרו הסוללות.

קשור אותם כמו מומיות, אני אומר למחמוד.

מחמוד קושר אותם כמו מומיות. החבל מקיף את גופם, כופת את הידיים ואת הרגליים אל הגוף עד שכל הגוף נראה כמו נקניק. לאחר מכן את שניהם אחד אל השני עד ששניהם יהיו מומיה אחת.

כבר לפנות בוקר. הגוף רצוץ. אין צורך לספור כבשים כדי להירדם. אפשר לספור אנשים מומתים, מקומות שהיו ואינם, כל מה שהיה ואיננו. אפילו הזרוע הכואבת לא תפריע להירדם. מתוקה שנת הפליט שמצא לו עוד מסתור לעוד לילה מתחת לאדמה.

מחמוד מעיר אותי.

כבר צהריים, הוא אומר, צריך לעשות משהו. איך הפצע?

יותר טוב.

עוד יום־יומיים הוא כמעט לא יהיה, אומר מחמוד.

ואנחנו? אני שואל.

אולי גם אנחנו לא נהיה, עונה מחמוד.

אולי תשתקו שם ותיתנו לישון? אומר התת־אלוף.

בוקר־טוב, המפקד, אני אומר, ואיך עבר עליך הלילה ומה אתה מרגיש כשאתה קם בבוקר?

מת להשתין.

מחמוד, אם לא קשה לך, תתיר את שניהם ושילכו אחד־אחד לעשות את צורכיהם.

כמה זמן נישאר כאן?

הרבה זמן.

כך חשבתי. ומה נאכל?

לא יודע. אבל אני חושב שמים לא יחסרו לנו. צריך ללכת לחפש את הבור. הוא בטח בסוף המנהרה שיוצאת מהחדר הזה.

מחמוד התיר את המפקד ואת הנהג. הנהג הלך להשתין ראשון, מחמוד אחריו. באולם הגדול.

חשבתי על עסקה אמר התת־אלוף

משאיות תמורת דם.

משהו כזה. אם תהרוג את מחמוד, תקבל מאסר עולם.

על זה שהרגתי אותו?

אל תצחיק. עליו לא תקבל גם יום. ובכלל אין לנו מה לעשות עם כאלה, בתי הסוהר מלאים והם משמינים.

על מה המאסר עולם ולמה מחמוד?

מפני שאני לא רוצה שהעניין יצא החוצה. זה לא יועיל.

תסביר, אני שומע.

אתה מת. אז במקום להיות מת תישאר חי. כל העסק לא יֵצא החוצה. אבל אסור שיישאר איזה מחמוד שראה תת־אלוף ישראלי שבוי. ועוד איזה מחמוד, אחד שקשר תת־אלוף ישראלי כמו מומיה. אם זה יפתח את הפה, זה לא טוב ליהודים.

לאיזה יהודים.

יהודים זה אני.

פעם גם אני הייתי.

אולי, אבל זה כשהיית חי. עכשיו אתה מת. אם נעים לך לאוזן, בוא נגיד שאתה יהודי מת.

חשבתי בלבי: יש כאן היגיון. על משקל ערבי טוב זה ערבי מת, יהודי רע זה יהודי מת.

המפקד, אמרתי, אני צריך להקדיש לזה קצת מחשבה. ההצעה מעניינת, אבל יש כל מיני היבּטים, אתה יודע.

כמה זמן הוא מחרבן שם, התחת הזה. ואם אנחנו בענייני תחת, אז אם לא אכפת לך, אתה תלווה אותי ולא מחמוד. אני לא צריך שהוא יראה גם את התחת של תת־אלוף עברי.

פתאום נזכרתי בתחת שלא ראיתי, במכונית הספורט הלבנה. עכשיו היא כבר בטח מלאך.

מחמוד חזר עם הנהג.

קשור אותו שוב, אמרתי לו, אני הולך להוציא את הכלב להשתין.

שעת הכלבים, גיחך התת־אלוף. והיתה מין עליצות בקול שלו, וחשבתי לעצמי שהוא לומד גם ליהנות מהמצב, ושצריך להיזהר ממנו, להיזהר מאוד־מאוד.

מחמוד גמר לקשור את הנהג, שוב כמו מומיה. יצאתי עם המפקד. זחלנו במנהרה והגענו אל האולם. הוא נעמד עם הפנים אלי והשתין. אחר כך פתח את מכנסיו ועבר למצב של כריעה, עם הפנים אלי.

גם אתה לא תראה, אמר. ותחשוב על ההצעה שלי. אין לך שום ברֵרה אחרת. ואתה נראה לי כמו אחד שכבר יצא לו להרוג ערבים.

שתקתי. מה היה לי לומר. המפקד חִרבּן.

תשמע סיפור אמרתי לו. פעם במדבר המערבי היה רב־סמל בריטי שכולם שנאו אותו. בלילה הוא יצא אל גבעת חול לחרבּן. מישהו התגנב מאחוריו עם את חפירה וגנב לו את החרא. כשההוא גמר לכפתר את המכנסיים והסתכל אחורנית, הוא יצא מדעתו. היה צריך לאשפז אותו ואחר כך שחררו אותו מהצבא.

הישיבה נגמרה, אמר התת־אלוף וקם על רגליו, אפשר להתפזר. ודרך אגב, את שלי אתה יכול לקבל במתנה, אפילו לאכול אותו אם תרצה.

הישיבה לא נגמרה, המפקד, היא רק מתחילה. מדוע אתה אומר שעין חרוד איננה?

מפני שאיננה.

מה עשיתם לעין חרוד?

שום דבר, הם נכנעו.

הרדיו אומר אחרת.

אז אל תשאל אותי, תשאל את הרדיו. אני אומר לך שאין לך מה ללכת לשם. קודם כוֹל, לא תגיע. ושנית, אין לאן להגיע. ושלישית, נתתי לך הצעה שאף אחד מהחברים שלך לא קיבל. במקום להיות מת לא תהיה מת.

קודם אמרת שנכנעו, עכשיו אתה אומר שהם מתים.

רק אלה שלא נכנעו.

תשמע, המפקד. ותשמע טוב. אתה לוקח אותי לעין חרוד, אתה ולא אחר. ואני מגיע לשם חי מפני שאחרת אתה לא תגיע חי לשום מקום.

תשמע אתה, בּזה נפש. יש לך נשק. אבל אתה במצב יותר גרוע ממני. לי יש סיכוי. או שאצליח לברוח ממך, או שתיפוֹל על השכל ותקבל את ההצעה שלי. לך אין שום סיכוי.

שמעתי. עכשיו תגיד לי מדוע עין החורש.

מפני שהם שכחו שהמולדת קודם.

ומה אחר כך?

רק מה שנשאר.

אחריך, המפקד. לעין חרוד. זה מה שנשאר.

חזרנו אל החדר החצוב בסלע. מחמוד קשר את התת־אלוף כמו מומיה, ושוב את שניהם אחד אל השני עד שהיו לאחד.

צריך לחפש את בור המים, אמרתי למחמוד. הלכנו שנינו. הוא בראש, אני עם פנס אחריו. בקצה החדר היה פתח צר שעדיין לא ניסינו אותו. זאת היתה מנהרה די גבוהה, כמעט בקומת אדם, רק להתכווץ מאוד כדי להשתחל פנימה.

זה היה בור ענק, ועמוק מאוד. וגם מלא מים. אולי מים בני אלפיים שנה. אני חושב שיותר. קרוב ל־5000 שנה.

מסביב לבור היו מדרגות חצובות שירדו עד קרקעיתו. והיה אפילו קצת אור, לך תדע מאין. אולי איזשהו סדק בסלע. כאן התחבאו מצרים מפני חִתים, כנענים מפני בני ישראל, בני ישראל מפני כל השאר. אולי פעם ישבו פה עשרה לוחמים והפילו ביניהם גורל מי יהרוג את מי ומי יישאר האחרון להרוג את עצמו. אולי היה אפשר לחפור כאן ולמצוא חרס כתוב, שלד של לוחם על חרבו וחניתו, קצת תשמישי קדושה, וכל אלה העדויות האחרונות למצבו של האדם שנגמר לו הכול, ואין בעולם מקום המלא כל כך בעדויות כאלה. אבל עכשיו אני לא החופר, אני הוא הנחפר לעתיד.

הורדנו מימיות לבור ושתינו. אחר כך מילאנו שוב והובלנו לאיך לקרוא להם, לאסירים שלנו. לא להאמין, אסירים שלנו. שלי ושל מחמוד.

הרמנו אותם, אחד מחזיק ואחד יוצק מים אל הפה. קודם לנהג, אחר כך למפקד. השכבנו אותם שוב, ביחד.

כן, גם מחמוד הלך וגם אני הלכתי לעשות את צרכי. דרך כל בשר. עכשיו, עם סיגריה בפה, שתיקה. מחשבות בראש.

תשמע, מחמוד, אני אומר, מוכרחים לדעת מה מזג האוויר בחוץ.

חשבתי על זה גם אני.

מפני שאם ירד גשם, אין עקבות. ואם לא ירד גשם, עוד מעט יעלו על העקבות ונהיה במצור.

וזה טוב או רע.

לא יודע. אבל קודם כוֹל צריך לבדוק.

ואיך אתה יודע אם אני אהיה העורב או היונה?

אני לא יודע.

בסדר. בינתיים תפנק קצת את האסירים שלך.

מחמוד יצא.

עכשיו אני יכול להרהר קצת בנושא מחמוד ואני.

הוא אינו מרבה בשיחה ואינו מנדב אינפורמציה. אבל גם אני לא כל כך, ושנינו לא בדיוק במצב רוח. הוא נמלט מהעוצר וזה ברור. ואם אנשים כמוני אינם יכולים לנוע בדרכים, שכמותו על אחת כמה וכמה. אם בשכמותי יורים כמו בכלבים שוטים, מה אִתם.

אם העוצר הוא בכל הכפרים, סימן שהוא מחפש דרך להגיע הרבה מעבר לעין חרוד. למקום שבו לנו אין שליטה. אין לי סיבה לחשוש מפניו כל עוד שנינו נמלטים על נפשנו, ואין לי כל סיבה לבטוח בו בשל כך. כאשר השנאה מתגברת על התבונה, רשות הדיבור לחבר פָּרַבֵּלוּם. ומי מאלה שבחרו לאחוז בנשק לא ירה גם באנשים נחמדים?

מחמוד חזר כעבור שעה קלה. אתה רואה, אמר, היונה חזרה אל התיבה. ובחוץ מבול, ואין שום סיכוי שיגלו אותנו. לא גשש ולא כלב ולא שום דבר.

טוב. זה פותר לנו בעיה אחת. עכשיו למה חזרת.

מפני שחברתך נעימה לי ומפני שאני אוהב לחיות במערות.

הה הה. ספר לי עוד.

מפני שאתה צריך אותי.

נשמע מעניין. למה?

בשביל מה שאני צריך אותך. אני אולי טוב בשבילך, כדי להעביר אותך בין הערבים. אבל דרך היהודים אני כבר לא יכול לעבור בלעדיך. עכשיו אתה והתת־אלוף שלך, שניכם הוויזה שלי.

ויזה לאן?

אל החופש.

איפה זה. החופש?

במקום שאתה נלחם למענו.

למה אתה לא נלחם כאן?

נלחמתי והפסדתי.

אתה לא נלחמת. אתה אפילו לא נולדת כשהפסדתם.

נכון. הפסדתי עוד לפני שנולדתי.

אתה יודע מי גירש אתכם? אני.

אתה מאלה.

מה חשבת.

עד כדי כך אתה שונא אותנו?

לא היתה לי ברֵרה.

למה אתה מספר לי את כל זה?

בשביל לדבר אמת.

אתה לא מדבר אמת. להגיד שלא היתה לך ברֵרה זאת לא אמת.

למה אתה דופק יהודיות בתחת וקורא לעצמך רפי?

מפני שזה מה שעשיתם מאתנו.

לגרש אתכם, זה מה שעשיתם מאתנו.

שקרן.

מגיע לנו מקום.

במקומנו.

על ידכם.

אין דבר כזה בעולם. יש רק או או.

יש דבר כזה בעולם. אין רק או או.

אולי מתחת לאדמה.

שנינו עכשיו מתחת לאדמה. וזה מזכיר לי את הבעיה השנייה. צריך לאכול. יש לי עוד קצת אוכל שלקחתי אתי. אבל לא בשביל ארבעה.

לפנות בוקר יש ארנבות.

הם יודעים את הרדיוס, והם כאן מסביב בכל מקום ביום ובלילה, ולפנות בוקר כאשר אתה תירה בארנבת הם יירו בך.

אני יכול עם אבן. וחוץ מזה אני יכול להביא חָגלוֹת.

איך?

הן ישנות בלילה בתוך כוכים בסלע. אפשר לתפוס ביד. אחת בכל יד. כשהייתי קטן עשיתי את זה.

האמנתי לו. ולא מפני שאני מאמין, אלא מפני שפעם ראיתי אחד עושה את זה בלילה. מתגנב כמו נחש אל סלע ותופס, אחת בכל יד, שתי חָגלוֹת ישֵנות. גם בעניין הארנבת האמנתי לו.

עד רדת הלילה ועד לפנות בוקר יש זמן. אפשר לבלות. אני ביליתי בשכיבה על הגב, ובמחשבות. שני האסירים שלנו בילו פחות טוב, אבל נשארו בחיים. מחמוד בילה בלעצבן אותי. הוא שר שיר ארוך שהיו בו מאה ותשעה עשר בתים אני חושב, וכל בית היה בן חמש דקות מינימום. לא שישבתי כל הזמן ושמעתי אותו. מפעם לפעם הלכתי לראות מה שלום האסירים. פעם רצו מים ופעם רצו להשתין. מים היה קל לי לתת, להשתין בעזרת מחמוד וכך גם נחתי לסירוגין מהשיר. בשתיים לפנות בוקר יצא מחמוד לציד.

הוא חזר עם שתי חָגלות. הערנו את האסירים והתרנו את ידיהם. מרטנו נוצות, עשינו מדורה וישבנו לאכול. לרגע נזכרתי במדורות של הימים ההם ובקומזיצים של הימים ההם, ולרגע חשבתי אולי גם אני לפתוח את פי בזמר ולשיר עם שני האסירים שלי את השירים שאהבנו פעם על הדברים שאהבנו פעם.

מחמוד הביא גם כמה עלים והכין לנו תה עלים. לרגע שכחתי היכן אני, ומדוע אני ועם מי אני, היה כמעט נעים.

לך לישון, מחמוד, אמרתי לו. כשתקום, אחליף אותך.

מחמוד הלך לישון, ובמשך שעתיים לא שר מאומה. עכשיו יכולתי אילו רציתי לשיר עם שני רפי. שני רפי קשורים ועקודים היטב.

יכולתי לשיר: עלי בריקדות ניפגש, ניפגש, עלי בריקדות חירות נישא בדם ואש.

פעם זה היה השיר שלי. אבל נמאס לי חירות בדם ואש. הנה הדם, הנה האש, ואיה החירות. בערך כמו שאמר יצחק לאברהם: הנה האש, הנה העצים ואיה השה לעולה.

על נהרות בבל, שרתי לעצמי ללא קול, שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון.

איש לא הצטרף אלי. מחמוד התעורר ובא להחליף אותי. הלכתי לנמנם קצת. הספקתי לספור מאה ותשע עשרה שיות לעולה, ואז כנראה נרדמתי.

התעוררתי מתי שהוא. גם עם כאב ראש, גם עם הרגשה לא נוחה. משהו לא נכון, משהו שהציק לי כפי הנראה גם בתוך שנתי, מה?

טוב שקמת, אומר מחמוד. השבויים שלך צריכים להשתין.

מחמוד התיר את השניים ולקח את הנהג. נשארתי עם המפקד. לא היה לי חשק לשוחח אתו, ולא שוחחתי. עישנתי סיגריה. מחמוד חזר עם הנהג. קח את המפקד, אמרתי לו, אני רוצה לשבת ולחשוב.

ישבתי וחשבתי. מחמוד חזר.

אתה יודע, אמר לי בחיוך, קיבלתי הצעה מעניינת מאוד, אבל דחיתי אותה.

מדוע?

מפני שאם זאת היתה הצעה טובה, הוא היה מציע אותה קודם לך.

אתה צודק, אמרתי לו, אם היא היתה טובה הוא בטח היה מציע אותה קודם לי. וזה מזכיר לי שיש לי בעיה. אני לא רוצה את הנהג אתנו.

למה, טובים השניים מן האחד.

להפך. טוב האחד. בין שניהם הם עוד יכולים להשתחרר. וחוץ מזה, אני צריך אותו בחוץ. תתיר אותו.

מחמוד הסתכל בי בתימהון ושאל: אתה בטוח?

בטוח, אמרתי, וגם מהר.

מחמוד התיר את הנהג. אתה חופשי, אמרתי לו, תסתלק מכאן.

לא. אני לא אפקיר את המפקד.

אתה לא תפקיר אותו. אתה תצא ותלך ותודיע שהוא בידי, ושאני נותן אותו חי רק אם נותנים לי מעבר חופשי לעין חרוד.

עם הערבוש הזה?

אתו כן ואתך לא, אם לא אכפת לך.

אני לא הולך. תהרוג אותי.

אני לא אהרוג אותך. אם לא תלך, אקשור אותך שוב, ואתן לך מכה בראש עד שתאבד את ההכרה. ואחר כך, כאשר תתעורר, אשפוך עליך מים ושוב אתן לך מכה בראש עד שתאבד את ההכרה. אני מניח שבסוף זה יימאס לך. אז למה שלא תחליט עכשיו.

תלך, רפי, אמר התת־אלוף, הוא באמת מסוגל לזה החרא הזה.

עד עכשיו דיברת די יפה, המפקד.

גם כשדברתי אתך יפה, היית חרא. עכשיו אתה גם מטומטם. אם אתה מתחבא, למה אתה רוצה שימצאו אותך? ואם אתה כל כך רוצה שימצאו אותך, למה אתה מתחבא?

אתה צודק, המפקד. באמת הייתי מטומטם. חשבתי שאני מתחבא כדי שלא ימצאו אותי ולא הבנתי שאני מתחבא כדי שידעו בדיוק איפה אני, אבל שידעו גם עם מי. אני רוצה שידעו שאתה בידי. ואני רוצה שידעו שדרך הכניסה למערה אפשר להיכנס רק אחד־אחד וכל מי שינסה להיכנס בכוח, ייהרג עד שיימאס להם, ואני רוצה שינהלו אתי משא ומתן על הראש שלך.

לא ינהלו.

עוד איך. אתה תצרח ותצווח ותגיד להם שכבר חתכו לך אוזן ושהולכים לחתוך לך את האף ואחר כך את הלשון ואחר כך עוד אוזן.

אתה לא תעשה ואני לא אצווח.

אני כן אעשה ואתה כן תצווח וסתום את הפה כי אתה יודע שאני צודק.

אתה באמת מסוגל. ועם הערבוש.

עוד לא סיפרתי לך מה ראיתי לפנות ערב בחורשת איקליפטוסים אחת, ומה שראיתי שם אני למשל לא מסוגל לעשות. אז תהיה בריא, ואני מאחל לך שתחזור בריא הביתה. ואם אתה רוצה אתה יכול עכשיו לכתוב מכתב ולמסור אותו עם רפי.

שום מכתב. ואתה באמת חרא. אתה יודע מה קלקלת לי, קלקלת לי זיון, היתה לי פגישה עם נערה מאוד נחמדה מעין חרוד.

אינני יודע מדוע נתקפתי בחמת זעם. אולי מפני שהוא רצה שאני אֶתָּקף בחמת זעם. אולי מפני שמכל המתנות שנתנה לי האנושות רק זו עדיין נותרה בידי. בכל הכוח שהיה לי הכנסתי לו אגרוף בבטן. אבל היתה לו בטן קשה, מאומנת. הוא נסוג קצת אחורנית, וזה הכוֹל. על פניו היה חיוך לא נעים. גם על זה תשלם, אמר, וגם על הזיון שקלקלת לי.

פרצתי בבכי.

מה עשו לנו, מה עשו לנו, מה קרה לנו ולאן הלך הכוֹל. והרי יכול היה להיות אחרת. הכוֹל יכול היה להיות אחרת. גם אני הייתי יכול להיות אחר.

מחמוד הביט בי בחיוך מר, כאילו קרא את מחשבותי: נזכרת מאוחר לבכות. כמה כפרים מחקת מעל פני האדמה ולא בכית? רק אנחנו בכינו.

אתה טועה, אמרתי למחמוד. הדבר היחיד שמאוחר לעשות אותו הוא לא להיוולד. לבכות לא מאוחר אף פעם.

ועכשיו, אמרתי לתת־אלוף, שלח את הנהג עם או בלי מכתב. אני מוכן למסור אותך חי אם אני מקבל מעבר חופשי לעין חרוד. ודבר ראשון, הם צריכים להשחיל לי הנה לתוך המערה מכשיר קשר ואוכל. מפני שאם נגזר עלינו לאכול בשר אדם, אותך נאכל ראשון. תגיד לו שיצא כבר לעזאזל.

רפי הביט בי במבט של אחד שלא ישכח, ויצא.

השתררה שתיקה. כעבור חצי שעה לכל היותר נשמעו צעקות מבחוץ, ברמקול.

אנחנו שולחים מכשיר קשר ואוכל. אל תירו בשליח, הוא שבוי ערבי.

היה להם חוש הומור. מכשיר הקשר הגיע. גם תרמיל מלא מנות קרב הגיע. אבל השליח לא היה שבוי ערבי וגם כך לא הייתי יורה בשליח. השליח היה נערה, נערה מעין חרוד.

רפי, היא אומרת, מה העניינים.

חטובת גו, בג’ינס, סוודר קל. היא מאירה עלינו בפנס שבידה.

את רואה בדיוק מה העניינים.

חיכיתי לך לילה שלם, אתה יודע.

ולא באתי. אז מה עשית?

מה יכולתי לעשות. השתדלתי להתנחם.

גם אני משתדל.

מצאת לך מקום יפה להתנחם.

זה מה שיש.

תסלחי לי, אני אומר, את מעין חרוד, אם הבנתי נכון.

תלוי איזה, עין חרוד 1 או עין חרוד 2. אני מ־2.

מה קורה שם?

לא מספרים לי.

האם עבר בה רטט? אני מסתכל בה היטב. פנים נעימות, מבט חד, ישיר, מדברת קצת מהר, ויש לה שׂער חלק חום. אני חושב שהיא צדה את מבטי.

ומי זה, היא שואלת ומראה באצבע על מחמוד.

אני הערבוש, עונה מחמוד.

אתה בכלל לא נראה כמו ערבי.

איך אני נראה.

אתה נראה כמו אחד שעוד מעט לא יראה ולא יירָאה, וזאת הבטחה, אומר התת־אלוף.

אולי תפסיקו, מציעה הנערה, ואפילו לא שאלתם מה שמי. ואתה, רפי, לא מנומס, היית צריך להציג אותי.

זאת ליאורה. ליאורה מעין חרוד.

תפתחי את התרמיל, אמרתי, אנחנו רעבים.

היא פתחה את התרמיל והוציאה את מנות הקרב.

קשור אותה, אמרתי למחמוד. מחמוד קשר. שמתי לב שידיו רועדות. לך תדע. מחמוד גמר לקשור. עכשיו, אמרתי לו, תתיר את המפקד שלנו. מחמוד התיר, אבל ידיו המשיכו לרעוד. לך תדע.

במנת הקרב היה פותחן. תתכבד בפתיחה, אמרתי לתת־אלוף.

התת־אלוף התכבד בפתיחה. הוא אפילו לא הביט עלינו. אכל את כל המנה. לוף, זיתים, חלבה, ריבה, ביסקוויטים, הכוֹל. אני צמא, אמר.

הוצאתי עוד מנה וכיבדתי את מחמוד בפתיחה. הוא פתח והציע לי. לא, אמרתי, תאכל אתה. וכשתגמור לאכול, תלך להביא מים.

לא הייתם צריכים לקשור אותי, אמרה הנערה. שמה ליאורה, אבל עוד לא התרגלתי, בשבילי היא הנערה, הנערה מעין חרוד. לא הייתם צריכים לקשור אותי, לא הייתי בורחת. באתי הנה מרצוני הטוב.

קשרתי אותך בגלל רצוני הרע, אמרתי. מחמוד חזר עם המים, נתן למפקד שלנו לשתות. פתחתי את מנת הקרב שלי ואכלתי כמו משוגע. מחמוד גמר להשקות את רפי וקשר אותו שוב.

אולי נקשור את שניהם ביחד, הציע.

כן, אמרתי, קשור אותם ביחד שיהיה מומיה אחת. אחר כך נדבר עם שניהם. אבל קודם אני הולך לדבר החוצה.

לקחתי את מכשיר הקשר. לחצתי. אמרתי: כאן עין חרוד החופשית, עבור.

כאן אלוף פיקוד צפון, ענה לי קול במכשיר, זהה את עצמך.

כבר זיהיתי.

תן לי את השם המלא.

זה השם המלא. עין חרוד החופשית, זה שמי המלא. ולשם אני רוצה להגיע, אל עין חרוד החופשית.

אין דבר כזה, אדוני, עין חרוד החופשית, אין דבר כזה. אני מציע לך להיכנע. תקבל משפט הוגן.

אני לא לבדי.

אנחנו יודעים. אתה עם הערבוש. ההצעה שלנו היא אליך. לערבוש אין לנו שום הצעה.

לך לעזאזל, אדוני, אלוף פיקוד צפון.

אתה טועה. אתה כבר בעזאזל ומשם אתה מדבר. אני חוזר: היכנע. תקבל משפט הוגן. יותר מזה אין לי מה להציע לך.

אני לא לבדי, אתה יודע. יש לי פה איזה תת־אלוף שלכם.

אחד פחות, הטובים נופלים ראשונים.

ישנה הבחורה.

אתה שובר לי את הלב. אבל אתה יודע, אין דבר שלם יותר מלב שבור.

מה לחתוך לו קודם בשביל להראות לך שאני רציני?

מצדי, אתה יכול להתחיל מהזין.

סוף עבור, אמרתי לאלוף פיקוד צפון, אני הולך לחתוך ואתקשר אתך שוב בעוד כמה דקות.

פתאום נהיה לי חם והתקשיתי לנשום. פתחתי את הכפתורים של החולצה. הנערה הסתכלה בי במבט משועשע.

מתחת לחולצה אתה זקן, הכריזה.

אני יודע, אמרתי לה, אני צעיר רק מתחת למכנסיים.

חשבתי על כל מיני דברים אבל גירשתי את המחשבות מלבי. קודם לחיות. כל השאר לאחר מכן. אם.

אלוהים, חשבתי לי, איפה אני ומה כל זה. אני אעבור את כל זה. אני אעבור את כל זה כמו סכין בתוך חמאה. אני לא אשמע כלום. ואני אגיע לעין חרוד, ואני אגיע לשם חי או מת כי לא המתים יהללו יה, לא המתים, יה. כבר אמרתי יה. זאת ההתחלה. עוד מעט כבר אוכל לומר בידך אדוני אפקיד רוחי.

לקחתי את מכשיר הקשר ביד. כאן עין חרוד החופשית, הכרזתי שוב. התשובה לא איחרה לבוא. כאן אלוף פיקוד צפון. האם החלטת להיכנע?

לא, המפקד, לא החלטתי להיכנע. ואם תוך שעה מעכשיו אתם לא מודיעים לי מתי ואיך אתם מאפשרים לי מעבר חופשי לעין חרוד, אני הולך לחתוך לו את מה שהצעת לי.

תן לי את המכשיר, אמר התת־אלוף.

ידעתי. הִתרתי את המומיה האחת לשתי מומיות. אחר כך התרתי לו את הידיים והשארתי רק את הרגליים כפותות. נתתי לו ביד את המכשיר.

תת־אלוף רפי, עבור.

אלוף פיקוד צפון, עבור.

המפקד, הוא הולך לעשות את זה.

אז מה?

אגיד לך מה, לא נעים.

מה לעשות.

אגיד לך מה לעשות, המפקד. אתה מכיר את הסיפור על האיש שהלך לרופא שיניים. וכשהרופא השכיב אותו בכורסה ולקח את המקדחה, הוא תפס את הרופא בביצים ואמר לו: אני מקווה שעכשיו שנינו מבינים זה את זה.

סיפור יפה. אז מה?

הביצים שלך עכשיו אצלי ביד, המפקד, ואתה יודע בדיוק למה אני מתכוון.

בסדר, אז אנחנו מבינים זה את זה.

אתה לא רוצה שאני אספר בקול רם מה שיש לי עליך. אתה לא רוצה שהערבושים האלה ישמעו.

מה אתה רוצה, חרא?

לצאת מכאן.

בא לי לתת להם לחתוך לך ונסתדר אחר כך.

לא נסתדר. עכשיו כבר אחר כך.

יש לי הוראות. גם אתה מכיר את ההוראות ויודע שאין משא ומתן. אני לא יכול לתת לעניין הזה לעבור.

תתקשר לרמטכ"ל. או שתיתן לי לדבר אתו.

לא ניתן להשיג אותו עכשיו. ואל תבקש את ראש הממשלה כי גם אותו לא ניתן להשיג. תן לי את החרא הערבוש הזה מעין חרוד.

לקחתי את המכשיר

תשמע יא חתיכת זה וזה. מצדי אם אתה רוצה תחתוך לו בכל רגע כל מה שתרצה. אני עכשיו לא יכול לתת לך שום תשובה עד שעה שבע בבוקר מחר. אין לי סמכות ועכשיו אין אפשרות להשיג לא את הרמטכ"ל ולא את ראש הממשלה ולא את שר הביטחון ואל תשאל אותי איפה הם ומדוע, זה לא העסק שלך. לי יש סמכות לקבל רק את כניעתך, לא שום דבר אחר. תקבל תשובה בשבע בבוקר מחר אם עדיין יהיה על מה לדבר. אני מקווה שעד אז כבר תהיה מת. עבור.

סגרתי את מכשיר הקשר. התת־אלוף הביט בי במבט מהורהר. תשמע, אמר לי לפתע, אני צריך לדבר אתך ביחידות.

חשבתי רגע. הרגע עבר. קשרתי את ידיו שוב, מאחורי גבו, אבל התרתי את רגליו. לך לפני, אמרתי לו.

אל תסמוך עלי לבד אתה, אמר לי מחמוד, אתה יודע שאני ערבי.

אתה יודע מה? תגיד לה ששמך רפי ותתקע לה בתחת. עכשיו אתה שבע רצון?

לרגע התאבנו פניו של מחמוד וחשבתי שהוא הולך לעשות משהו מטופש. אבל הוא חייך ואמר: אתה יודע, מתחת לאדמה אני מחמוד.

לך לפני, אמרתי לתת־אלוף.

הלכנו. אל האולם הגדול שבו מחרבנים. מה רצית לומר לי? אמרתי לרפי.

אתה לא מכיר את הבן זונה. אני מכיר.

אצלי כולכם בני זונות. וחוץ מזה אני כבר מכיר אותו. כאילו גדלתי אתו.

אני יודע מה יש לו בראש. אין לך סיכוי.

מה אתה מציע?

אני אקח אותך לעין חרוד.

למה, כדי להציל אותי מהבן זונה?

כדי להציל את כולנו.

תגיד לי, מתי אתה משקר?

תמיד.

מה שסיפרת לי על עין חרוד היה שקר?

לא אמרתי.

ומה שאתה מציע לי עכשיו זה גם כן שקר?

לא אמרתי. כנ"ל.

תן לי לחשוב.

אין לך הרבה זמן.

אל תגיד לי כמה זמן יש לי. כל החיים לפני.

נכון שהכוֹל, אבל הכוֹל, זה כבר לא מה שהיה?

אנחנו חוזרים, אמרתי לו, אני צריך לחשוב.

חזרנו. מחמוד ישב ליד הנערה הקשורה ועישן סיגריה. אני מקווה שביליתם יפה, אמרתי.

נחמד מאוד, בשביל אחת שקשורה כמו מומיה, תודה. הוא סיפר לי על הכפר שלו.

לי הוא לא מספר.

אולי לא שאלת אותו.

את צודקת, אמרתי לה. אולי באמת לא שאלתי. מחמוד, הואל בטובך לקשור את המפקד שלנו ולהתיר את הנערה.

בעונג רב, ענה מחמוד, ותודה על הכול.

מחמוד קשר והתיר. ידיו לא רעדו. אני מקווה שעכשיו יותר נוח לך, אמרתי, ועכשיו אנחנו הולכים קצת לשוחח. לכי לפני.

היא הלכה ללא היסוס. כאילו גדלה במערה.

הלכנו. לא אל האולם הגדול שבו מחרבנים. אל בור המים לקחתי אותה. שבי על שפת הבור, אמרתי לה, ותתחילי לדבר.

אני מתארת לעצמי שאתה רוצה לשכב אתי.

ספרי לי על עין חרוד.

סיפרתי לך.

את האמת.

זאת האמת. אמרתי לך שלא מספרים לי. אולי מפני שהורי נמצאים שם. אני עזבתי את הקיבוץ מתי שהוא.

מתי היה המתי שהוא.

אל תשאל אותי כי על זה אני לא רוצה לדבר. זה כואב.

אני רוצה לדעת מה כואב לך.

לא נכון. גם את מחמוד לא שאלת מה כואב לו.

אני כואב לו. ספרי לי על רפי.

מה יש לספר.

את האהובה שלו או הפילגש או מה?

אתה רוצה לדעת אם אני שוכבת אתו? התשובה היא כן. מה עוד אתה רוצה לדעת עלי?

מדוע שלחו דווקא אותך הנה?

אני לא יודעת. הם לא צריכים אותי. זה לא המקצוע שלי.

מה המקצוע שלך?

זה יישמע לך בנלי, אבל בעיקר הייתי רוצה לחיות. ועכשיו פתאום הכוֹל נראה כל כך בלתי אפשרי, ואתה נראה כל כך אבוד.

חשבתי אולי לומר לה שגם היא נראית לי קצת אבודה, אבל שתקתי. גם היא שתקה, ושנינו שתקנו.

בא לי לשחות, אמרה לפתע, תראה כמה המים כאן צלולים.

היא התפשטה, קפצה למים עירומה.

לא בא לך לשחות? שאלה אותי.

עוד לא, עניתי, עוד לא.

היא היתה באמת יפה, לעזאזל. אין אחד מאתנו שלא יודע מה זה גוף יפה. מה זה עור יפה, חלק, שחום, מה זה תנועות יפות, הרמוניות. היא היתה נימפה בת היער והמעיין, ואני, מה אני לעזאזל, ועכשיו כאן ברגע זה גם לא רוצה לדעת לעזאזל.

היא יצאה מהמים, עלתה אל שפת הבור והתיישבה לידי. רטובה, קצת רועדת מקור. לי לא יעשו את זה, אמרתי לעצמי, לא לי. שמרתי מרחק. היא לא ניסתה להתקרב. ישבה לה עם עור רטוב רוטט כמה מטרים ממני.

אני לא יודע כמה זמן ישבנו כך. לא הסתכלתי למעלה, אבל חשתי איך האור שהסתנן מהיכן שהוא הולך ומתעמעם. ואולי היה זה משהו בתוכי שהלך והאפיל.

טוב שאת לבנו עוד ידך לוכדת

אל תרחמיהו בעייפו לרוץ.

אל תניחי לו שיאפיל כחדר

בלי הכוכבים, שנשארו בחוץ.

שיר נושן של משורר מימי נעורי. אינני יודע מה יישאר מכל זה. ואם יש לכל זה משמעות. חייתי חיים שלמים, כאן מתחת לאדמה שהאפילה, ואולי גם הרף נצח מעבר לכל זה. אתם יכולים עכשיו לבוא, כולכם, להעמיס אותי ולהעביר אותי אל מעבר לעבר ההוא.

עכשיו היא היתה יבשה. עורה היה רגוע. אם כאן היה גן עדן, היא היתה חוָה בטרם עץ הדעת. היא הסתכלה בי ללא שמץ של חיוך ושאלה: אתה בטוח שאתה לא רוצה לשכב אתי?

לא אמרתי שלא רוצה.

ספר לי משהו.

פעם הגענו לפנות בוקר אל המעיין. מסביב היה עדיין חושך, חרמש הירח החיוור נתקע בתוך צלע הגבעה. הציפורים התחילו להתעורר ולשיר, שכבתי על הגב והסתכלתי בצמרות העצים מסביב. יותר זה לא יקרה לי לעולם, לעולם.

היא לא אמרה דבר.

כאילו שאני לא רוצה לספר לה. כאילו שלא רציתי לספר לעצמי בכל השנים הארוכות האלה. אשתי אומרת שאני מדחיק הכול. אולי. אני יודע שמי שמתעורר מפסיק לרוץ, ואני עדיין צריך לרוץ לאור הכוכבים שנשארו בחוץ

עכשיו תשתקי, אמרתי לליאורה, אני צריך לחשוב על משהו.

ידעתי, חשתי כל הזמן שמשהו מאוד חשוב מציק לי.

רפי. הוא לא שיקר. הוא מכיר אותם. הם אמרו שייתנו לי תשובה בשבע בבוקר ושעד אז אין להם שום סמכות לעשות שום דבר. ואין להם את מי לשאול. שקר. אני מכיר אותם. ברגע זה הם מתכננים את הפריצה הנה. אם אין להם מפה של המערה הזאת, הם ישיגו אותה. ולבטח יש להם. זה העסק שלהם, לדעת כל מה שיש על האדמה ומתחת לאדמה ובכל מקום. בשביל זה משלמים להם כסף, שידעו הכוֹל. והם יפרצו עם שחר, זאת השיטה שלהם. קודם להרדים אותי בהבטחות, להרגיע אותי, לתת לי להרגיש שאני שולט במצב. אני מוכרח ומוכרח עכשיו בזה הרגע לגלות אם יש עוד כניסה למערה הזאת, אם יש לה הסתעפויות. אם היא מתחברת למערות אחרות, ואם יש עוד כניסה, היא תהיה היציאה שלי. כאשר יפרצו הנה עם שחר אסור שימצאו אותי כי אין לי סיכוי. אני צריך אז להיות במקום אחר.

אבל איפה. ומדוע רפי מוכן לקחת אותי לעין חרוד. ואם הם באמת מכירים את המערה, מדוע רפי לא מכיר אותה. ומדוע אלוף פיקוד צפון עד כדי כך מוכן להפקיר את רפי. והאם רפי עד כדי כך איים עליו ובמה איים עליו. ומדוע הוא מוכן לקחת אותי לעין חרוד. האם גם הוא, כמוני, לפתע, אבוד?

תתלבשי, אמרתי לה, יש לנו עבודה.

היא התלבשה. מהר, אבל לא כמו אחת שממהרת.

לכי לפני. אני אאיר לך את הדרך.

מתוך בור המים לא היתה שום יציאה לשום מקום. אבל מנַיין הגיע הנה האור. הוא חייב להגיע הנה מלמעלה. הארתי את התקרה. שום דבר. התחלתי לחזור על עקבותי, היא בראש ואני אחריה, מאיר כל גומחה בסלע, כל פיתול של הדרך.

מצאתי.

לוח של אבן כיסה משהו דמוי סרקופג. היא עזרה לי להרים את הלוח, וזה לא סרקופג. זה היה פתח.

תחתית הסרקופג היתה פיר בעומק של שני מטרים, ובקצה הפיר ראיתי פתח.

אמרתי לה להיכנס. היא קפצה ונכנסה לפתח. קפצתי אחריה. היא זחלה לפני. המחילה היתה צרה ומחניקה. כעבור עשרים מטרים ומשהו היא התרחבה ואפשר היה להזדקף. אני מכיר אותם ויודע שאם צריך לדעת הם יודעים ושאם צריך לעשות הם יעשו. ומי שממתין להם עד שבע בבוקר, הדבר האחרון שראה היה השחר שעלה על מותו.

עכשיו הלכנו בקומה זקופה בתוך מסדרון ארוך, מתעקל. אלוהים אדירים, אני חושב שהלכנו אולי מאתיים מטרים. אולי חלק מזה טבעי. איזה משוגע היה חוצב את כל זה.

הגענו להסתעפות. החלטתי לנסות קודם את צד ימין.

בימים פחות טרופים הייתי מתרגש ממה שמצאתי. דירת מגורים גדולה, של חמישה חדרים. ממגורות מלאות כדי חרס. לא פתחתי אותם. וגם בית כנסת, וגם מקווה טהרה. ועל קיר בית הכנסת תבליט מנורה בת שבעת קנים.

שום שלדים, שום שרידים דרמטיים של קרב אחרון. גם לא את, יפתי, בצמה וסנדלים המסגירים את עדנת קרסולייך, בחיבור אחרון לחוצה אל צלעות חשופות של מי שהייתי אני. אולי הצליחו להימלט.

חזרתי אל ההסתעפות. עכשיו לקחתי את צד שמאל. לליאורה אין צמות, ועכשיו לא עונת הסנדלים. אבל הצמות של ליאורה וסנדליה שהמתינו לי במערה במדבר יהודה 1,800 שנה הם מולדתי. וזאת אני אומר גם לך, מחמוד, וגם אם אינך שומע אותי.

אמרי לי, ליאורה, מיהו רפי?

שמעת פעם על אהבה במקרה?

אם את אוהבת, מדוע הצעת לי מה שהצעת?

מתחת לאדמה אין משמעות למה שהיה למעלה.

מי היה רפי למעלה?

איש שאהבתי למעלה.

ומה עכשיו?

עכשיו כבר אין למעלה. עכשיו הכוֹל למטה.

אנחנו נצא מכאן, ליאורה. ואנחנו נעלה למעלה ואנחנו נישאר למעלה לתמיד. לכי לפני.

כאן היתה הזחילה פחות מפרכת, היה אפשר ללכת שפוף. גם כאן התרחבה המחילה כעבור כמה עשרות מטרים למסדרון. ובקצה המסדרון, לעזאזל, שוב הסתעפות. הכוֹל מתחיל להסתבך, ואולי מוטב כך. מפני שעכשיו אני יודע מהיכן הם לא יבואו. מפני שאילו היו מגלים את בית הכנסת ואת מקווה הטהרה כל הארץ היתה רועשת.

לקחתי שוב את צד ימין, הלכנו, ופתאום ראינו את הכוכבים. כן, את השמים, שמי הכוכבים. כאן יש יציאה. חזרתי. לקחתי את צד שמאל, מנהרה, מסדרון, ובקצהו חדר גדול. גם כאן, ממגורות. כדי חרס גדולים, יפים, שלמים, שום יציאה.

בואי אתי, אמרתי. חזרתי אל המקום שממנו ראיתי את אור הכוכבים.

צאי, אמרתי.

היא יצאה ואני אחריה. היינו בתוך מין מכתש לא גדול. תאנה גדולה צמחה בו. הן אוהבות קברים, מעיינות ומערות.

טיפסתי אל קצה המכתש והסתכלתי. שקט. שמים. חורש של אלונים. התאנה הסוותה את היציאה. בראבו, תאנה. האדמה לחה וחמימה, חפנתי קצת אדמה. אני אגיע לעין חרוד, אני אגיע.

פתאום רציתי לשכב אתה. כאן, לרגלי התאנה, תחת שמי הכוכבים, על האדמה הלחה. ומעולם לא הייתי מאלה הגיבורים הכובשים את יצרם. אבל כבשתי אותו. לא כאן, לא עכשיו.

אנחנו חוזרים, אמרתי.

בוא נברח, אמרה לי לפתע, בא נברח מכאן עכשיו מהר, אני אקח אותך לעין חרוד.

אני לא יכול, אמרתי לה. אני חייב אחת למחמוד.

אתה חייב לו רק מתחת לאדמה. על פני האדמה אתה לא חייב לו מאומה.

אני חייב לו בכל מקום. בלעדי אין לו שום סיכוי.

בלעדיך אין לי שום סיכוי.

סיכוי למה.

לברוח מכל זה.

אנחנו עדיין למטה, כולנו, אמרתי.

היא לא אמרה מאומה. חזרנו.

יש סיפור של קפקא. על איזו חיה שחופרת לה מחילה להתחבא מפני האויב. והיא ממלאת את המחילה בכל המצרכים הדרושים לה כדי להחזיק מעמד במצור. וכאשר כל ההכנות שלה למצור נשלמו, היא יוצאת החוצה כדי לראות אם האויב באמת בא ואם הוא באמת ינסה להיכנס למחילה.

לא טיפשה בעצם החיה הקפקאית. ואם ממילא נגזרה הכליה, מדוע לא מתחת לשמים. בואו, אני אומר למפקד ולמחמוד, אנחנו יוצאים מכאן.

לאן? שואל המפקד.

לפיקניק, תחת עץ התאנה. תתיר לו את הרגליים, אנחנו חייבים לזוז כבר. ואל תשכח שום רימון כאן. נזדקק לכולם.

לרגע חשבתי למקש את הכניסה.

אל תעשה מה שחשבת לעשות, אמר התת־אלוף.

לא עשיתי. הוא צדק. השעה היתה קרובה לחצות. סגרנו את הסרקופג, אבל יצאנו דרך מכתש התאנה.

התחלנו ללכת. המפקד בראש. מחמוד אחריו, הנערה, ואני במאסף. בין המכתש ובין חורש האלונים הקרוב היה שטח מת מכוסה גבעות מסביב, ושום תנועה או סימן חיים לא נראו בו. אם הם מתכוונים לכתר אותנו בטבעת עוד לפני הפריצה. עכשיו הזמן להתרחק במהירות. רצנו שפופים והגענו אל חורש האלונים.

מכאן רמה שטוחה. אבל בקצה רכס גבעות. עד עלות השחר נוכל להגיע לשם. הלכנו בשתיקה. הגענו עד שיפולי הגבעה הראשונה, עלינו בה, וגם כאן, חורש אלונים קטן.

הם באו כמו שעון בחמש בבוקר. שחר חיווריין הפציע. כמו ששיערתי, לא ידעו על היציאה כשם שלא ידעו על בית הכנסת כשם שלא ידעו על כל שאר אוצרות העבר שבימים אחרים היו ממלאים כל לב בהתרגשות, בגאווה ובדאבה. שמענו את הפיצוצים ואת היריות, ראינו את הנורים ואפילו הרחנו שמץ של העשן והגז המדמיע שהשחילו אל תוך המערה לפני שפרצו פנימה.

האם יגלו את הסרקופג שאינו סרקופג ויגיעו אלינו? ובעצם למה להם, עוד מעט תזרח השמש, ואנחנו מוקפים ממילא, וכל מה שהם צריכים לעשות הוא להדק את הטבעת, לאט־לאט ובשיטתיות עד שיגלו אותנו ואז נהיה כיס ואז יחסלו את הכיס.

עכשיו נגמרו הפיצוצים ונָדַמו קולות הירי. שקט. אפילו ציפור מצייצת מאיזשהו מקום. מכשיר הקשר שבידי מתחיל לטרטר.

זיהינו אותך, אומר קולו של אלוף פיקוד צפון, ואנחנו יודעים מי אתה. ויש לנו גם הפתעה בשבילך.

אבא! זה אני! אתה שומע אותי?

זה קולו של הבן הגדול. בן אחת עשרה. קראתי לו על שם אבי. ועכשיו נשמע קולה של הבת הקטנה, בת השבע. אבא, היא אומרת, בוא אלינו. יש לה שׂער זהוב ועיניים כחולות.

אם אתה לא נותן נקודת ציון ויוצא אל שטח חשוף בידיים מורמות עם כל החבורה שלך, נהרוג קודם את הילדה. יש לך חמש דקות לענות.

לא עניתי.

אין לך ברֵרה. גם ככה אתה מוקף, ולכל היותר בעוד חצי שעה נגלה אותך. לא חבל לך על הילדים שלך? מה הם אשמים?

לא עניתי. עברו חמש דקות. נשמע צרור. ראיתי שהנערה פותחת את פיה לצעוק, סתמתי לה את הפה וכמעט חנקתי אותה. עיניו של מחמוד כמעט יצאו מחוריהן. הוא תפס את המקלעון ותקע אותו בבטנו של התת־אלוף. אל תעשה שטויות, אמרתי לו, זה לא העסק שלך.

שוב נשמע הקול במכשיר הקשר. יש לך עוד חמש דקות, אמר אלוף פיקוד צפון. ואם אני לא רואה אותך עם ידים מורמות או לפחות שומע אותך, הולך גם הבן.

לא עניתי. עברו חמש דקות ארוכות. שוב הקול במכשיר הקשר,

אתה לא מרמה אותנו. אנחנו יודעים שאתה כאן בסביבה. דרך אגב, תודה על בית הכנסת. יש לך בדיוק עשר שניות להשמיע קול. ותאמין לי שלא נהסס. אני לא סופר בשבילך. תספור בעצמך.

עברו עשר שניות. נשמע צרור.

כולם לקום, אמרתי, אנחנו הולכים מכאן.

לאן? שואל מחמוד.

לעין חרוד כמובן, קדימה.

התחלנו ללכת. המפקד בראש, מחמוד אחריו, הנערה, ואני במאסף.

ליאורה הלכה כמו סהרורית. ידעתי מה היא חושבת. מה יכולתי להגיד לה.

חורש האלונים בשיפולי ערוץ לא גדול וירדנו אליו במהירות. עכשיו אנחנו בתוך מסתור, לפחות לזמן־מה. תהיה אשר תהיה תגובתו הבאה של אלוף פיקוד צפון, כאן במסתור הערוץ אפשר להתגבר עלינו רק בקרב פנים אל פנים.

לשבת, אמרתי. אני רוצה לחשוב.

אני לא עד כדי כך קשוח. עדיין לא עד כדי כך. אולי לא, אינני יודע. אינני יודע איך הייתי מגיב אילו חשבתי באמת שהם הולכים להרוג את ילדי. אבל ידעתי, ידעתי שלא יעשו זאת, ולא מפני שהם רכי לב. אלא מפני הטעם הפשוט שאין בזה כל טעם. הרי ממילא ישיגו אותי במוקדם או במאוחר. והם אינם נוהגים לעשות במוקדם את המעשה שממנו אין דרך בחזרה, אם אפשר לעשות אותו במאוחר. אין ילד בעולם שאפשר להרוג אותו פעמיים.

לא שלא עשיתי טעויות עד עכשיו, או שלא הייתי צריך בכלל להיכנס למערה או שלא הייתי צריך לשלח לחופשי את הנהג או שלא הייתי צריך לצאת מהמערה. אבל במצבי אין לי זמן שלא לעשות טעויות. מעט הזמן שמצבי משאיר לי כולו קודש לתיקון מהיר של טעות אחת על ידי טעות אחרת.

חשבתי על אבי, שחור שׂער ועיניים ירוקות, וחשבתי על אמי, זהובת שׂער ותכלת בעיניים. גם כשעדיין היו בחיים מעולם לא שאלתי אותם מה עלי לעשות. אבל עכשיו הם מתים, וחשבתי שאולי אני עומד לומר להם מה אני עומד לעשות.

יש לי צילום ישן. אבא מחזיק אותי על ידיו, אמא לידו מחזיקה את העגלה. בעיניו מבט מאושר. אב צעיר גאה. אבל עוד משהו, בעיניו מבט של איש שיש טעם ויש מטרה לחייו. מבט של מורד האוחז בגרונה של ההיסטוריה ולופת אותה עד שתיכנע לו. לאמי מבט יותר רך, אולי, אבל אני יודע שעם מבט רך כמו שלה בני אדם עלו על המוקד ולא כיחשו.

יש לי גם צילום שלי, מחזיק את בני הבכור בזרועותי. גם לי יש מבט מאושר. אבל רק זה ולא המשהו האחר שהיה במבטו של אבי. אני לא לופת את ההיסטוריה בגרונה. אני כבר בתוכה. לאשתי מבט רך, מהורהר, ואני יודע שיש לה סוד, אבל אינני יודע מהו.

עכשיו אבא, אני אומר לאבי בלבי, עכשיו גם אני. ואת, אמא, תשמעי, בנך עכשיו מורד.

לרגע אחד עדיין היה העולם בדומייה. ואז החלו הפגזים לנחות. מכל הכלים, מכל הסוגים ובכל המקומות. מישהו החליט להשמיד הכול סביבנו, בהנחה שבמקום שבו הכול אבוד, גם אנחנו נאבד.

בתוך מגרעת קטנה בערוץ התלול דחפתי את התת־אלוף אל הסלע, הכנסתי לו את האקדח לבטן.

מה יש לך על אלוף פיקוד צפון? ותדבר מהר.

לא אדבר.

ליאורה, אמרתי לנערה, תורידי לו את המכנסיים.

ליאורה ניגשה אל התת־אלוף, פתחה את חגורת המכנסיים שלו, שלשלה אותם עד למטה מהברכּיים. היא לא הביטה על אף אחד מאתנו.

תורידי לו את התחתונים.

לא, אמר התת־אלוף, אני אדבר.

תורידי לו את התחתונים, ליאורה, אני רוצה לראות את הזין שלו כשהוא מדבר.

ליאורה הורידה לו את התחתונים.

עכשו תדבר, אני אומר.

לא נעים לי.

להרוג ילדים יותר נעים.

אני לא הרגתי.

כולנו הרגנו, גם אתה, ועכשיו דבר.

הוא התחיל לדבר.

לפני עשרים שנה היתה הפעם הראשונה. היה כוח פשיטה קטן לסוריה. אני הייתי מפקד כיתה. הוא היה מפקד הכוח. הסורים גילו אותנו בשטח. כמה נהרגו, כמה נפצעו. לקחו אותנו בשבי.

הם שאלו מי המפקד. הוא אמר שהוא. ומי הסגן. סגן הייתי אני. הם אמרו לנו שנדבר. לא רצינו. הם הביאו פצוע אחד ושחטו אותו לעינינו. כשעמדו לשחוט את השני, הוא התחיל לדבר. גם אני דיברתי. הם הרגו את כולם ורק את שנינו, שדיברנו, השאירו בחיים. אחר כך היו חילופי שבויים. שנינו חזרנו גיבורים. לסורים לא היה אכפת לשלוח אותנו בחזרה, כל מה שהיו צריכים לדעת אמרנו להם, מאז הוא עלה כמו מטאור. איכשהו גם אני עליתי. ואל תחשוב שהוא לא חייל טוב. הוא חייל יוצא מהכלל. כל אחד היה מדבר. אתה יכול להיות גיבור כשהולכים לשחוט אותך. לא כשהולכים לשחוט חבר שלך. מסרנו הכול. שמות, מקומות, עניינים. לפני ששחררו אותנו הביאו מחלקה שלמה של פראי אדם ואנסו את שנינו. מלחמה זה לא הדבר הכי עליז, אתה יודע.

תמשיך, אמרתי.

אני לפחות לא עשיתי עניין. אבל הוא הלך להתראיין בכל כלי התקשורת לספר איזה גיבור גדול הוא היה.

נחמד, אמרתי. עכשיו תספר על הפעם השנייה.

הפעם השנייה היתה ההפך מהראשונה. תפסנו חוליית מחבלים שהסתננה למטרות פיגוע. שנינו כבר היינו קצינים די בכירים. אחרי שהרגנו להם את הראשון, ארבעת האחרים דיברו. אחרי שדיברו הרגנו את כולם. לא תמצא אצלי רחמנות על המנוּוָלים האלה שבאו להרוג ילדים. אבל זאת עברה על פקודות מטכ"ל וזה משפט צבאי ובמקרה הטוב נזיפה והורדה זמנית בדרגה וגם כתם.

תן לי את השם של הפצוע שהסורים שחטו לכם.

הוא נתן לי שם. לקחתי את מכשיר הקשר.

כאן עין חרוד החופשית, עבור.

כאן אלוף פיקוד צפון, עבור.

המפקד, אני הולך להגיד לך שם של בן אדם. אתה תבין כבר במה המדובר.

אין לי מה לדבר אתך, אתה מת.

טעות, המפקד, תשמע, המפקד, מה אומר לך השם יצחק נעים?

מה אתה מציע.

תפסיק את ההפגזה. תוציא את כל הכוחות מכאן. תיתן לי זחל“ם עם נהג, ואתה תבוא בעצמך ותיסע אתנו בזחל”ם עד מגידו.

ואם לא.

אם לא אני מתחיל לזמר במכשיר הקשר, ומישהו כבר ישמע אותי מזמר, ויש לי עוד זמירה אחת קטנה מעניינת. ואתה יודע יפה שבחדר המלחמה שומעים את כל צבעי הרשת.

תן לי חמש דקות לחשוב.

יש לך עשר שניות לחשוב. אחת, שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש.

עצור, מקובל, אבל עכשיו תשמע משהו, הילדים שלך חיים.

אני יודע.

איך ידעת, חלאה?

מפני שאני כמוך, המפקד, בדיוק כמוך.

אז תשמע, עין חרוד, הילדים יישארו כאן ומה שיקרה לי, זה מה שיקרה להם.

המפקד, תביא כמה שמיכות, תביא אוכל ותביא בקבוק ויסקי.

מה פתאום ויסקי.

אני רוצה לשתות לחייך.

בסדר. מה דעתך על צ’יבאס.

צ’יבאס הולך, סוף, עבור.

ההפגזה פסקה. רק מי שיודע מה זה רעש של מלחמה יודע מה זה השקט הזה שבא אחרי הרעש.

ידעתי שזה יבוא. ליאורה התנפלה עלי באגרופים קפוצים והחלה לחבוט בפני. רוצח, צעקה, כולכם רוצחים, ואתה רוצח כמו כולם.

לא ניסיתי להתגונן. היא הלמה בפני עד שכוחותיה אפסו והיא צנחה בבכי. לקחתי את מכשיר הקשר.

תן לי נקודת ציון, אמרתי במכשיר הקשר, ואני רוצה שבנקודה הזאת תחכה לי עם הזחל"ם. ועם הנהג ועם כל השאר.

תן לי נקודת ציון שלך.

אין צורך. יש לי מורה דרך יוצא מהכלל בדרגת תת־אלוף. תן את הנקודה.

הוא נתן. וגם הוסיף הערה: אני אלוף פיקוד. אני בא עם נשק. אני נשאר עם נשק. ואם לא מוצא חן בעיניך, אל תבוא. הנהג לא מזוין. סוף.

אמרתי למחמוד להלביש את רפי. צריך להתחיל ללכת. לאן?

לא אל נקודת הציון שנתן האלוף כמובן. מי שהחליט להמית אותנו לא בנקל יוותר. ונקודת הציון היא מלכודת מוות. עלינו להגיע למקום אחר ולהגיע מהר. לאיזה מקום אחר.

יש רק מקום אחר אחד.

קח אותנו לעין חרוד, אמרתי לרפי.

התחלנו ללכת. הוא הכיר את השטח כמו את כף ידו. הלכנו רק בתוך קפלי קרקע, ואף פעם לא בשטח פתוח.

כמה זמן הליכה, שאלתי את רפי, מכאן עד נקודת הציון?

לא הרבה, פחות משעה.

עכשיו ידעתי. יש לנו קצת פחות משעה כדי לחמוק מן המוות.

אין לי רדיו. שכחתי לדרוש גם סוללות. מכשיר הקשר קולט רק אורך גל אחד, מסוים. אין לי מושג מה קורה בעין חרוד, כשם שאין לי מושג אם מה ששמעתי ברדיו כאשר היה לי רדיו היה אמת. ולי יש פחות משעה לחמוק מן המוות, ואני צריך לחשוב ורק אני יכול לחשוב כי אני לבדי.

מי אַת, ליאורה, מי אַת, ליאורה מעין חרוד.

לא מספרים לי, אמרה. אולי מפני שהורי נמצאים שם. עזבתי את הקיבוץ מתי שהוא, אמרה, אל תשאל כי זה כואב, אמרה. אבל אני צריך, חייב לדעת. אני חייב להכיר כל הר וכל רכס וכל עץ וכל בית וכל שביל וכל איש וכל אישה, בדרך לעין חרוד. מפני שמי שאינו מכיר את הדרך, שאינה קצרה אך גם לא ארוכה, לא יגיע.

האם עין חרוד נפלה? בכל מבצר שנפל נותרת זקנה שלא רצתה למות ולפעמים גם נערה שרצתה לחיות.

אבל היה לי אִתה רגע, רגע תחת שמי הכוכבים. בוא נברח לעין חרוד, היא אמרה לי. ואם כך, הרי שעין חרוד אולי לא נפלה. ואם כך, מדוע איננה שם, בעין חרוד. מדוע היא כאן. אבל אני יודע שבכל מבצר יש מי שמתחמק בחשכת הלילה ונופל אל האויב. נביא שידע, חכם שהבין, וגם מי שרצה להציל את נפשו. האם התגנבה חרש בלילה וחמקה מן המצור? האם תת־אלוף רפי, אהוב ישן, חיכה לה? או האם תת־אלוף רפי פיקד על כוח המצור, והחיילים הביאו לפניו את הפליטה מעין חרוד?

האם חמל על הפליטה היפה, ובשרביט המנצח נתן לה חיים? האם, כדרך כל בשר, נקשר ביניהם מה שנקשר? אבל, היא אמרה, אני לא חייבת לו. לא, ליאורה, אינני יודע מי את אני רק יודע שאת, ליאורה, מאמינה שאולי עין חרוד עוד לא נפלה. לפחות לא עד שלקחתי את רפי בשבי. בוא נברח לעין חרוד, אמרה לי.

אנחנו הולכים מהר, והראש מתפוצץ ממחשבות בשעה שהגוף נותן עצמו עד כלות כדי להגיע ויהי מה אל המקום שממנו והלאה כבר אין צורך בתקווה.

מדוע רמסו את עין החורש. דגל אדום נישא במרום, היו שרים בעין החורש פעם. ואולי עין החורש נרמסה מבפנים, אולי היא רמסה את עצמה. אוי לו למי שאי־פעם נשא דגל במרום. האם גם עין חרוד נכתשה בינתיים והאם גם היא מבפנים? ואני, לאן אני הולך אם לא, גם ושוב, להניף דגל על עין חרוד.

מחמוד צועד מהורהר. ומי אתה, מחמוד? האם נגיע יחד אל המקום שבו ניפרד או לא ניפרד, איש מרעהו, לאן? פעם ואולי פעמיים הוא הציל את חיי, ועכשיו אין לי מושג אם אני מציל אותו ואם אינני המוות שהופיע לפניו בפאתי הפרדס בשרון.

וכמה יפה עכשיו העולם. אפילו כאשר אתה בורח ממנו.

עין חרוד בדרך של מחמוד. בדרך לאן.

גם במנוסת מוות העין מבחינה בכוֹל. חוצים טרסה עתיקה מפעם לפעם. אבני הגדר מכוסות בחזזית. החזזית היא סימביוזה. אצה ופטרייה מפרנסות זו את זו: האחת נותנת לשנייה את מה שיש לה ולוקחת ממנה את מה שאין לה. ומה היה אילו החליטו להילחם עד חָרמה על השליטה באבן האחת שעליה שתיהן חיות.

רק האבן היתה נשארת. בתולית. על מה אתה חושב כאשר אתה רץ?

אלוף פיקוד צפון, הקשוח מכולם. ויש בו גם מן הטירוף וחשתי את הטירוף באוויר. ומדוע שלח אל המערה דווקא את ליאורה? האם כדי לומר לרפי ינעמו לך שעותיך האחרונות? אולי חשה לשם מה נשלחה ולכן לא אמרה מה שלא אמרה ואמרה מה שאמרה? תמהני איך ומדוע רפי לא קלט את המסר מיד. אולי הוא לא כל כך משוכלל. והאהבה אני יודע, כבר הרגה.

וכמה יפה עכשיו העולם, ומדוע כל הזמן אני בורח ממנו?

אני לא אתן לכל זה לקרות יותר, לקרות שוב. אני אלך לעין חרוד ושם, בעין חרוד, שם נתחיל שוב את הכוֹל מההתחלה, אבל הכוֹל יהיה אחרת. בעין חרוד החדשה, נמר עם גדי ירבץ, והאדמה תיוולד מחדש, והכוֹל ישוב לצמוח עליה מחדש.

עין חרוד, אמר לפתע מחמוד, הוא לא מוליך אותנו בדרך הנכונה.

כמובן שלא, ענה רפי. אני הולך לעין חרוד.

אולי אתה הולך, אמר מחמוד, אבל לא תגיע.

מדוע? שאלתי אני.

מפני שהדרך הזאת קצרה מדי.

מה אתה מציע? שאל רפי.

ללכת בכיוון ההפוך, אמר מחמוד.

מחמוד צדק כמובן. פתאום הבנתי. כל מה שעשוי לעלות בדעתו של רפי ובדעתי, יעלה גם בדעתו של אלוף פיקוד צפון. הוא יחכה לנו בדיוק במקום שאליו אנו בורחים ממנו. כולנו מאותו הכפר.

מחמוד מכפר אחר. אולי רק הוא מסוגל למצוא את הדרך השלישית, שאינה קצרה אך גם לא ארוכה. משהו כמו מקרתגו לעין חרוד דרך האלפים.

ללכת אחורנית. לנתק מגע עם האויב. להסתתר. להתחיל שוב לנוע קדימה באיגוף רחב. רצוי מצד מזרח. לא דרך מגידו. מגידו היא ארמגדון, שדה הקטל שלנו.

הוא לקח אותנו דרומה־מזרחה. גם הוא, כמו רפי, ידע לבחור שטח מת. עלינו לעבור לפחות עשרה קילומטרים כדי לדעת שיצאנו מהטווח המיָדי של המבקשים את נפשנו. אבל אז עלינו להיות במחסה שלא יירָאה גם מן האוויר. אין ספק שברגע מסוים יבינו שהערמנו עליהם, ואז יפעילו את כל הכוח שבידם והפעם עד הסוף.

הלכנו כחמש או עשר דקות, ואז אמר רפי לפתע: מחמוד צודק. אבל אין זמן ללכת. צריך לרוץ.

ידעתי על מה הוא מדבר. בעוד חמישים דקות יתחילו להתעצבן. בעוד שעה יתחילו לחשוב על כל האלטרנטיבות ויתחילו לתכנן. בעוד שעה וחצי יהיו כל הכוחות הדרושים בכל נקודה אפשרית, ובעוד שעתיים אנחנו מתים גמורים. אלא אם כן בתוך השעתיים האלה עשינו לפחות עשרים, ורצוי עשרים וחמישה, קילומטרים. אני זוכר איך חנוך רץ מעין גדי לקליה בשעתיים ב־1942 להזעיק עזרה כאשר רימון התפוצץ ליד המדורה ותשעה מאִתנו לא חזרו מאותו מסע רגלי אל המדבר. חנוך ארך הרגליים עכשיו מריח את בית אלפא מלמטה. ואני זוכר את מסעות הפרך של ארבעים ושל שישים קילומטרים ביום אחד בהרים. וזה כלום נגד היפנים שהיו צועדים בזמן האימונים שמונים קילומטרים ליממה בחגור מלא. אם לא נהיה עכשיו יפנים, לא נגיע.

התחלנו לרוץ. רפי בראש כדי לתת את הקצב. מחמוד לא היה צריך לומר לו לאן לרוץ. הוא כבר קלט.

רפי רץ נהדר. חשבתי על מרוצת אחימעץ. אבל גם מחמוד רץ כאילו זה מה שהוא רגיל לעשות.

ליאורה רצה כמו איילה שלוחה. אני הייתי בסוף. חולצתה התרוממה ברוח ואני רצתי, כבד נשימה, זקן בשלושים וחמש שנים מאז המסע האחרון, עם ריאות מפוחיות ועם שרירים שכבר אינם כל כך, וליאורה רצה לפני ועם כל צעד שלה התגלה קימור התגלה חמוק ופתאום הייתי צעיר מתחת למכנסיים ופתאום רציתי אותה כל כך וכל כך רציתי לא לעזוב אותה לא לאבד אותה וכך רצתי.

הקצב של רפי היה נכון. מפעם לפעם הציץ אחורנית, נדמה לי שרק כדי לראות אם אני עדיין שם. התביישתי קצת, אז מה. התחלתי לקוות שאיכשהו נעשה את זה. אלוהים, שמע את תחינתי, ואנא העבירני הפעם האחת הזאת את ההר הזה.

תוך כדי ריצה הסתכלתי בשעון וראיתי שעברה שעה. זאת אומרת שעברו שנים עשר קילומטרים. רציתי שרפי יעצור למנוחה קצרה כי ריאוֹתי עבדו כמו מפוחים אבל רפי לא חלם אפילו לעצור. עכשיו הם מתחילים להתעצבן ועוד מעט יתחילו לתכנן ועוד מעט יזוזו הכוחות מכל מקום אל כל מקום במהירות הבזק ויקדימו אותנו בכל צומת בכל מעבר בכל פתח של ואדי.

רוץ. רוץ מהר. רוץ יותר מהר.

חיוך פרֵדה אחרון. נשארתי בבית לעבוד, ואשתי הלכה למסיבת לביבות אצל הידידים. סתם חיוך בדלת, סתם פרֵדה.

עתה היינו כבר בשיפולי הגבעות היורדות אל עמק חפר. מרחוק יכולנו לראות שטח יותר מישורי ובו חורשות ופרדסים, וגם שטחי אחו ובִיצוֹת. מחמוד התחיל לרוץ יותר מהר ועבר את רפי. ידעתי.

מאורת החזירים.

פעם חזיר, חזיר לתמיד. ואני הרי יודע שעוד לפני שנטיתי ללון במאורת החזירים כבר הייתי אח ורע להם.

ואז שמענו אותם.

היה זה קולו של אלוף פיקוד צפון, ברמקול, אל תזוזו. הוא אמר, אתם גם מוקפים, ואתם גם כולכם על הכַּוונת.

נשכבנו כולנו, אבל זה לא עזר.

תקומו כולכם יפה, עם ידיים באוויר גבוה.

תקום, אמר רפי, אין מה לעשות. נדפקנו.

קמנו.

תמשיכו ללכת לאן שרציתם. אבל בלי נשק. אנחנו רואים אתכם. מי שלא ישליך את הנשק יִיָרֶה במקום.

הלכנו בלי נשק. ואז ראינו אותם. זה היה קפל קרקע לא גדול, אבל בתוך קפל הקרקע הזה חנו שני מסוקים וגם זחל“ם אחד. ליד הזחל”ם עמד אלוף פיקוד צפון ובידו מקלעון. ידעתי שזה הוא, כשם שידעתי שכל הצנחנים שהיו בשני המסוקים כבר תפסו עמדות, ואנחנו בתוך הכוונת שלהם.

תיגשוּ קרוב, אמר האלוף, רוצים לראות אתכם.

ניגשנו.

ברוכים הבאים לסמרקנד, אמר האלוף וחייך.

האלוף היה גבר מגודל, כמעט ענק. פרצוף לא קשוח במיוחד וגם לא חביב במיוחד. הוא חייך אלי ואמר: אתה מכיר את הסיפור על הפגישה בסמרקנד?

כן, אמרתי לו, אני מכיר הרבה סיפורים.

ולמלשינים לא תהי תקווה. גם את זה אתה בטח מכיר.

ברוך דיין אמת, אמרתי.

אמן, ענה האלוף, אמן סלה. מפני שכמה שאני איש עסוק וכמה שיש לי מדינה על הראש, יש לי זמן לטפל בעצמי, אישית, בחשבונות הקטנוניים שלי עם כל מיני נמוֹשוֹת וחארות. תסתכל על הסמרטוט הזה למשל. היית מאמין שפעם הוא היה גבר? אם לא הייתי מספר להם אז הכוֹל, הוא היה נותן להם לשחוט את כולנו, ולא היה מדבר.

עד עכשיו הוא לא הביט אפילו פעם אחת על רפי. היה לו זמן, לגבר הזה, הוא לא מיהר לשום מקום.

אתה יודע שאתה משוגע, אמר רפי, ואתה יודע שאתה הולך למשפט צבאי. עכשיו בזה הרגע אני הולך לדבר עם הרמטכ"ל.

הוא ישן עכשיו, אמר האלוף, אי־אפשר להעיר אותו. ואתה כבר לא מחזיק ביד שום ביצים. אם תעביר את הידיים שלך על הפנים, תוכל להריח את החרא שאתה מחזיק. ודרך אגב, תיארתי לעצמי שתנסו לברוח על פי השכל של העארבוש. בשביל לברוח, הם עדיין הכי טובים. זה הערבוש, אני מבין.

כבודו מבין גדול, אמרתי.

ודרך אגב, אתה מבין שעכשיו כולכם במעצר.

ודרך אגב, איפה הוויסקי.

רפי, תביא את הוויסקי, אמר האלוף. רפי הנהג, כן, רפי הנהג. יצא מהזחל"ם, בידו היה בקבוק. הוא הושיט אותו למפקד, וחזר אל ההגה. המפקד חלץ את הפקק והושיט לי את הבקבוק.

לחייך, אמר, לחייך הקצרים מאוד.

קצרים כמה, המפקד, כמה קצרים.

קצרים כמו מכאן עד עין חרוד, אמר האלוף. ואתה יודע משהו מצחיק, אני באמת לוקח אתכם לעין חרוד, את כולכם.

לחייך, המפקד, אמרתי וגמעתי גמיעה גדולה. והאם יש לך ילדים, המפקד?

יש ברוך השם, שלושה, נהדרים כולם.

לחיי הילדים שלך, המפקד.

לחיי הילדים שלך, עין חרוד החופשית. ודרך אגב, שכחת להגיד לחיי עין חרוד.

אתה צודק, אמרתי, לחיי עין חרוד החופשית.

שתיתי. כעבור נצח פחות כמה שניות הרפיתי מהבקבוק. שתה, אמרתי למחמוד.

אני מוסלמי.

אז שתה כמו אחד שלא שותה.

מחמוד שתה כמו אחד שלא שותה.

האלוף לקח את מכשיר הקשר ביד ודיבר. מאחורי קפל הקרקע הגיחה מחלקה של צנחנים.

לקשור את כולם, אמר האלוף. הם קשרו את כולנו. ידיים מאחורי הגב, וגם הרגליים.

האם לקשור להם גם את העיניים? שאל הקצין שלהם.

אין צורך. יש לנו ארץ יפה. שיראו אותה, למה לא.

הכניסו אותנו לזחל"ם. האלוף ישב ליד הנהג, אנחנו מאחור, עם ארבעה צנחנים חמושים. והנה אנו לעזאזל, קדימה.

ודרך אגב, אקס תת־אלוף, אומר האלוף בלי להפנות את ראשו, אתה בטח רוצה לדעת מדוע לא יכולת להשיג את הרמטכ“ל. ומדוע לא יכולת להשיג את ראש הממשלה. אז אני אגיד לך. עכשיו מותר כבר לגלות: הרמטכ”ל זה אני. מישהו היה צריך להציל את המדינה מכל המטומטמים האלה. תסכים אתי.

קצף הופיע על שפתיו של רפי וראשו צנח אחורנית.

אין צורך בשום תכונות מיוחדות כדי להיכנס להלם. ראיתי כבר אנשים קשוחים ואמיצים וקרי רוח כמו רפי בהלם קרב. אני חושב שגם אני יכולתי עכשיו בזה הרגע להיות במצבו של רפי, אלמלא ידעתי כל הזמן, מאז אותו רגע שאנשים באו אלי להרוג אותי, שאין לי תקווה.

דרך אגב, שאלתי, איפה הרמטכ"ל?

אה, הוא ביחד עם כולם. יחד עם ראש הממשלה שלו ועם כל השרים שלו. בשלושה שבועות כמעט דפקו את הכוֹל. עכשיו הם מריחים את עין חרוד מלמטה.

ליאורה החלה להתייפח.

אל תבכי, יפתי, הרגיע אותה האלוף, אצלנו לא מוציאים להורג על זנות. ודרך אגב, אולי מישהו מכם יכול להמליץ לי על ראש ממשלה טוב. אחד כזה משכמו ומעלה שיכול להנהיג את העם האומלל הזה, מתחתי כמובן. שיהיה משכמו ומעלה כן, אבל משכמי ומטה כמובן.

אולי מחמוד, הצעתי.

אני לא חושב, ענה האלוף ברצינות. הוא לא מתאים. וחוץ מזה אנחנו עכשיו מזיינים לכל הערבושים האלה את האמא, וחזק מאוד. לא נראה לי שאפשר לקחת כראש ממשלה אחד שעכשיו אנחנו מזיינים לו את האמא.

אני את אמא שלך לא הייתי מזיין, אמר מחמוד.

ודרך אגב, אמר האלוף, מישהו שם מאחור, נא לתת לערבוש מכה על הראש עם הקת. לא נורא אם הראש ייסדק או משהו. ואיפה עמדנו, תזכיר לי.

הקצין שהיה על ידי נתן למחמוד מכה עם הקת בראש. מחמוד לא התעלף. הוא צנח, פניו מכוסות דם, על רצפת הזחל"ם, גונח.

בעניין מנהיג לעם האומלל הזה, אמרתי, ואני במקומך הייתי נעלב מערבוש שלא היה מזיין את אמא שלי.

מה היית עושה לו.

היתי מצווה עליו בפקודה לזיין את אמא שלי.

אתה צודק, אמר האלוף. ודרך אגב, מישהו שם מאחור נא לתת מכה בראש ליהודון.

נתנו גם לי. גם אני לא התעלפתי. רק נפלתי, מכוסה דם, וחשבתי שהאלוף אוהב להשתמש במילים דרך אגב. דרך אגב, שאלתי אותו כעבור כמה דקות, לאן אתה לוקח אותנו?

תתירו לו את הידיים, אמר האלוף, שיוכל לעמוד זקוף ולהסתכל לאן הוא הולך. ודרך אגב, שאלה טיפשית. לעין חרוד כמובן.

הם התירו את ידי והקימו אותי. הוצאתי ממחטה מהכיס ומחיתי את הדם ממצחי, מעיני. עכשיו יכולתי לראות.

הוי, ארץ ישראל יפתי, ציון תמתי, ציון חמדתי. לרגע שכחתי הכוֹל. את עין חרוד, את כל האנשים המתים שראיתי ואת כל הדבר הנורא הזה שהיה חיי ושעכשיו בתוך תכלת קסומה הוא שט אל חופו האחרון.

עמדתי נשען על דופן הזחל"ם. כרמי זיתים, גדרות אבן, אלונים וקברי קודש, מזבחות לבעל ובמות לעשתורת, נחלים המתמלאים מים בחורף ודם בקיץ, שדות טבח וקטל, עִזים שחורות על ההר, גפנים משתרגות על בתים, חמור נוער, מורדים מתים במערות, צלובים על אם הדרך, ברושים הנוגעים בלילה בכוכבים, ואדוני צבאות, הנורא שבאלים, כאן מלכותו, לרגלי הר מגידו, ארמגדון.

זה הזמן להאמין באלוהים, נכנס האלוף אל תוך מחשבותי בלי להפנות את ראשו אחורנית, זה ממש הזמן הנכון.

אתה שואל מדוע עכשיו הזמן, אומר לך. מפני שעוד תתגעגע לסתם, פשוט, כדור בראש, כמו בימים הטובים. איחרת. תראה איזו ארץ יפה אתה מפסיד.

שתקתי.

לא בא לך במקרה, מר עין חרוד החופשית, להיות ראש ממשלה או משהו כזה?

לא עכשיו, אמרתי. אולי אחריכם. כאשר כולכם כבר לא תהיו.

אתה רואה, אמר לי, ידעתי שאתה משלנו. אתה חושב בדיוק כמונו. על מה שיהיה כשכל האחרים כבר לא יהיו. אז מה ההבדל בינינו?

ידעתי שאין לי תשובה. ואפילו ידעתי, מה זה משנה. פעם חשבתי שאני יודע. היום זה לא פעם.

אתה יודע, אמר לי האלוף, אני יודע הכוֹל עליך. קראתי את כל התיק. יש לך רקורד. אתה גם רוצח לא קטן, כשצריך. אם הייתי בטוח שאתה יודע גם לגנוב, אולי הייתי עושה אותך ראש ממשלה. האמת היא שבאיזשהו מקום, אתה אפילו מוצא קצת חן בעיני.

לא מוצא חן בעיני למצוא חן בעיניו. אבל מה להגיד לו על זה. להגיד לו שעדיין יש לי נחמה אחת והיא שלא אני יצאתי להרוג אותם אלא שהם באו אלי להרוג אותי בביתי. עדין לא מוצא חן בעיני. אולי אלמלא באו להרוג אותי, אלמלא לקחו בשבי את ילדי, אולי הייתי מתאבד לי בשקט. אולי הייתי צריך להניח להם להמית אותי ודי. לפתע מול אלוף פיקוד צפון שלקח אותי בשבי ועכשיו אני מוצא חן בעיניו אני חש עייפות נוראה.

תגיד לי משהו, אומר האלוף, האם אתה במקומי בסוריה היית שותק ומת?

לא יודע.

אל תשקר. אתה כן יודע. תגיד את האמת.

לא רוצה להגיד את האמת.

אין דבר. אני מרשה לך לשקר. שקר לי.

הייתי מדבר. הייתי אומר הכוֹל. אבל אחר כך הייתי בא ואומר שאמרתי הכוֹל.

אתה רואה, אתה אפילו יודע לשקר. כל הכבוד. מכאן עד עין חרוד אתה ראש ממשלה. אחר כך נראה.

מדוע עשית לי את התרגיל עם הילדים?

לבדוק כמה אתה רציני.

שתקתי.

למה אתה לא שואל אם החלטנו שאתה רציני?

נגמרו לי השאלות, המפקד. פתאום.

שתקנו.

רפי החל להתעורר. ראשו הזדקף, הדם חזר לפניו.

תקשרו לי את העיניים, אמר, אני לא רוצה לראות מה שאני רואה.

כשיבוא הזמן נקשור לך, אל תדאג, אמר האלוף, בינתיים למה שלא תסתכל מסביב ותראה כמה העולם יפה גם בלעדיך.

רפי לא ענה. אבל בעיניו היתה הבעה שפעם או פעמיים ראיתי בעיניו של מחמוד.

פתאום עלה בדעתי הרהור מטורף. נזכרתי שבכל הדרך הזאת לא ראיתי אף ערבי אחד. צמרמורת עברה בי. כפר אחרי כפר. הכול ירוק. והחמור נוער והעזים מלחכות את העשב הירוק ורק האנשים אינם, ואם אינם, היכן הם?

נזכרתי בכפרים הריקים שחיכו לנו כאשר כבשנו את והב בסופה. חמור, תרנגולת, אפרוחים מבוהלים, זקנה משותקת, זקן עיוור.

בכל אלה נזכרתי, על כל אלה חשבתי, וכל המראות האלה שוב עמדו לנגד עיני קפואים בתוך קרחון הזמן. גם את עצמי ראיתי, כמו אז, עומד ומאזין לנביחות הכלבים שנעזבו, מריח את העשן שנעזב, עשן של גללים בוערים שנעזבו שעלה מהתנורים שנותרו חמים.

אם היה לי רגע של חולשת הדעת הוא חלף. שוב חזרתי להיות מטורף. שוב אני מסוגל לירות.

אתה כנראה לא מבין, נכנס האלוף לתוך מחשבותי, הימים הטובים נגמרו.

אתה צודק, אמרתי, אבל תרשה לי לבכות לבדי.

חשבתי על אשתי. היא לא היתה עושה את כל זה. היא היתה מעדיפה למות נקייה. לא שהיא לא אוהבת את החיים, אבל לא בכל מחיר. אם היו באים להרוג אותה, בטח היתה נעשית עצובה, כמו כל אחד שאוהב את החיים ושלחיים יש משמעות בעיניו, אבל היא לא היתה נוקפת אצבע נגד הרע, כי נגד הרע אין מה לעשות. ומי שמחליט להילחם נגד הרע, נעשה בעצמו רע.

אני לא מסכים עם אשתי. לא פעם רבנו על זה. אבל אני יכול להבין אותה. אלמלא הטירוף שלי, גם אני הייתי נכנע מזמן. ואלמלא הטירוף שלי, כך אני חושב עכשיו, לא הייתי יוצא לכבוש את והב, אז, אז בימים הרחוקים ההם.

לא הייתי יורה בחיילים בריטים בחוצות ירושלים לאור היום ובמחשך. לא הייתי מניח מוקש על כביש בית לחם. לא הייתי צועד שלוב זרוע עם המוות בשדה קוצים ברוממה בליל כוכבים. לא הייתי מתכחש לאבי ולאמי ולאחי ולאחיותי ולא הייתי שם את ציון ירושלים בראש מעייני, כי מה זה ציון מה זה ירושלים מול החיים ומה נשגב יותר מהחיים ומה שפל יותר מציון ירושלים אם זה למות או לכבוש את ההר. ואני כבשתי הר ואחר כך כבשתי עמק ואחר כך כבשתי עוד הר ואחר כך כבשתי עוד עמק ובחרבי חתכתי על שמאל ועל ימין ואת הכנעני הורשתי ואת החִוִּי ואת היבוסי ואת הגִרגשי ועל עמלק לא ריחמתי ועל אדום לא חמלתי וגם לא על בני קטורה. כמו ברק הִכּיתי בהם והלכתי קדימה הלוך והכה הלוך ובכה, אבל תמיד קדימה ולא נעצרתי אלא כאשר והב נפלה שדודה והסופה חלפה לה, שככה כלא היתה, ורק אני נותרתי, ריק וחלול כמו האקדח של צ’כוב שירה בסוף המערכה האחרונה.

ב־1947 למדתי באוניברסיטה על הר הצופים. בשבתות הייתי יורד לתל אביב וביום ראשון בבוקר השכם הייתי חוזר לירושלים, ללמוד.

בכניסה לירושלים היה בית משוגעים. כשהיינו עוברים שם היתה נשמעת צעקה ארוכה, נוראה, צעקה של הברה אחת בלבד, אבל מהדהדת מכל ההרים שמסביב.

פעם נסעתי עם אוריאלה. היא למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה. היא אמרה לי שפעם בימים רחוקים ההברה האחת הזאת היתה נאום ארוך, שלם, מפורט. ושעם השנים הצטמק הנאום אל משמעותו הפשוטה ביותר שהיא צעקת הצעקות. המשוגע האומלל הכלוא שם עד סוף ימיו ימות בלחישה כי גם הצעקה תיגמר לו, אבל פעם היה לו מה לומר, פעם.

גם ישו על הצלב, ואני יודע זאת, אילו היה מאריך ימים כשהוא תלוי על המסמרים, היה שוכח את שבע המילים האחרונות שלו. הן היו מצטמקות לצעקה, והצעקה היתה מצטמקת ללחישה, ורק כאשר לא היה יכול אפילו ללחוש יותר, רק אז היה סוף־סוף מת. תמהני אם אני לא מתקרב אל סף הלחישה שלי.

תצעק משהו, צעקתי אל מחמוד, תצעק משהו שיעיר אותי כי אני פוחד שאני הולך לא להתעורר.

חשבתי שהוא הולך לצעוק. הוא התרומם מהרצפה פניו עדיין מכוסות דם. החזה שלו התנפח, וגם הגידים בצוואר, אבל הוא לא צעק. אולי עדיין נשאר לו משהו להגיד לפני שהכוֹל נהפך לצעקה אחרונה.

תעצרו רגע את המכונית, אמר, אני רוצה לשיר.

תעצור, אמרתי לאלוף, אני רוצה לשמוע את מחמוד שר.

עצור, אמר האלוף, עין חרוד החופשית רוצה לשמוע את הערבוש שר.

הנהג עצר. מחמוד ירד מן המכונית, כרע על ברכיו ונגע במצחו באדמה.

היה רגע של דומייה.

מחמוד קם.

הו ארצי, מולדתי, הוא שר. הו אדמה אדמתי.

שיר נוגה, מסתלסל, צמרמורת עברה בי.

אדמה, אדמתי, שר מחמוד. ואני ידעתי שכאשר הוא שר על אדמתו, שהיא אדמתי, הוא שר על אדמתו, שאינה אדמתי. והוא עמד זקוף כמו עיוור, ושר, ואני חשתי עצבות נוראה, כמו באותו יום שבו הפניתי את ראשי אחורנית לראות את ביתי בפעם האחרונה. וזה היה אחד מאלה הימים שבהם אתה שוב יוצא למלחמה שממנה אולי הפעם הזאת כבר לא תחזור.

הסתכלתי על האדמה. באדמה של מחמוד אני לא הייתי. לא על קברות אבותי הוא שר. על ארצי הוא שר, אבל אני לא הייתי בה מעולם. באדמתו של מחמוד לא היה לי חלק, לא היתה לי נחלה.

לא על מורדַי הוא שר ולא על מעוּנַי, לא על צלובַי ולא על ערופַי. לא נביאַי בכו כאן. ירמיהו מענתות לא אמר אוי לי אמי כי ילדתִּני ועמוס אשר היה בנוקדים בתקוע לא התנבא על שלושת פשעי ישראל. אבי הקדמון לא חרת באבן את שמות ירחי השנה, ירחו בּוּל, ירח עצד פשת, ירח איתנים. לא אבותי בנו וסיתתו את המדרגות בהרים, לא הם ישבו לבטח איש תחת גפנו, איש תחת תאנתו, לא הם הביאו מביכורי פרי אדמתם אל בית המקדש לאל עליון, קונה שמים וארץ.

והב איננה והסופה לא היתה. ובעין גדי לא היתה השולמית וקהלת לא אמר הבֵל הבלים הכוֹל הבל, ואבותי לא יצאו אל הכרמים לראות הפרחה הגפן, הנצו הרימונים.

מלכי האחרון לא נצלב באנטיוכיה וידיו ורגליו לא קוצצו וראשו לא הותז בחרב. על ארצי הוא שר לי, מחמוד, אך לי בארצו לא היה חלק ובאדמתו לא היתה לי נחלה.

עננה קלה היתה בקצה השמים.

להקה של זרזירים או אַווזי בר או משהו של העונה. הרי תמיד בשעה זו ובעונה זו הם כאן, מדרום לצפון בדרך מסוף הקיץ אל תחילת האביב, שהיא תמיד כאילו הדרך ההפוכה אבל היא־היא הדרך הנכונה. והאם אני, אני, האם אינני זרזיר ואַוַז בר, חסידה ועגור, האם איני חוזר אל האביב בעין חרוד בדרך ההפוכה שהיא הדרך הנכונה, שאינה קצרה אך גם לא ארוכה?

בראבו, אמר האלוף, יכולת להיות זמר גדול.

הייתי יורה בו על האדמה שלו, אמר תת־אלוף רפי.

ומה זה היה נותן לך.

כלום. אחד פחות.

לא עניתי. מחמוד טיפס ועלה על הזחל"ם. המשכנו לנוע.

אתה כבר לא יורה, אפילו לא בערבוש, אמר אלוף פיקוד צפון. ודרך אגב, לא רק שאתה לא יורה. אתה ירוי. עוד מעט נגיע ואז יהיה משפט שדה קצר. ואז אתה נידון למוות על בגידה ועריקה ואחר כך כיתת יורים. אתה מכיר את הנוהל.

רפי, רפי הנהג, בלם לפתע ואקדח צץ בידו. אני מניח שהאלוף ידע ופשוט המתין שהדבר יקרה. ברגע שרפי בלם האלוף הנחית בקת המקלעון מכה עזה על ראשו.

קחו אותו, אמר לקצין הצנחנים, ותקשרו אותו יותר חזק מאשר את כולם. ידעתי שהוא ינסה. הוא נאמן. כל הכבוד. הוא הולך לעמוד מול כיתת יורים יחד עם המפקד שלו. הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם.

הצנחנים גררו את רפי הנהג ועקדו אותו. אחר כך הניחו אותו על הרצפה. קצין הצנחנים התיישב ליד ההגה.

טיפש אומלל, אמר תת־אלוף רפי, ידעתי.

למה לא אמרת לו?

לא היה עוזר. והממזר הושיב אותו בכוונה ליד ההגה.

המשכנו לנוע.

תגיד לי עכשיו, רפי, לפני שיורים בך, מה קרה בעין חרוד?

לא יורים בי.

מי לא יורה בך.

הזרג הזה לא יורה בי. והוא רמטכ"ל בדיוק כמו שאתה ראש ממשלה. ואל תגיד לי שאתה מאמין שיש דבר כזה. אתה יודע שאין.

רפי, הזרג הזה הוא לא חלום. הזרג הזה זה מה שיש. צא מההלם. ספר לי עכשיו מה קרה בעין חרוד, כי אחר כך יהיה מאוחר. מפני שעוד הערב הזה אתה מת.

לא הערב, אמר האלוף, מחר בבוקר. עם שחר. בשדה. אני מקווה שיהיה יום יפה. מגיע לאיש יפה כמוהו למות בבוקר אביב יפה.

המפקד, אמרה ליאורה, גם אני רוצה למות מחר בבוקר. אם לא קשה לך.

לא בא בחשבון. כבר אמרתי לך במי אנחנו לא יורים.

ליאורה הסמיקה. כן, בתוך הזחל"ם שנסע בכבדות על דרך עפר תלולה ומאובקת היא הסמיקה.

לפי הסומק שעלה בלחייך, יפתי, אני רואה שקלטת על מה אני מדבר. ובקיצור, אני לא מאלה שאוהב אותן כשהן מתות. אני אוהב את הרחם שלהן רוטט, רטוב, מלא תשוקה ורוך ועדנה. אַת בטח מבינה מה אני מדבר.

אצלנו לא מדברים ככה עם אישה, אמר מחמוד.

למה לך אישה, ערבוש, קח עז. ועוד מילה ממך אתה מקבל בראש. ודרך אגב, מישהו שם מאחור, נא לתת לערבוש בראש, ודי חזק.

נתנו לו.

חשתי חולשה משונה. הקאתי. מחמוד היה על רצפת הזחל"ם, מכוסה קיא ודם. הקאתי שוב.

ביד רועדת שלפתי סיגריה מהכיס, הצַתּי אותה.

חשבתי על קיץ אחד מאושר, קיץ ללא דם. יש דבר כזה. קיץ ללא דם. אחת לכמה שנים, אחת לכמה דורות, יש קיץ ללא דם.

הלכנו אל הכרם, אל כרמו של מחמוד. זה לא היה מחמוד הזה. זה היה מחמוד אחר, וזה היה בזמן אחר.

אחד הביא גיטרה. אחד הביא עוּד. שכבנו על הגב מתחת לגפנים ומעלינו היו אשכלות הענבים. הבאנו בקבוקי ערק. בישלנו קפה על המדורה. שרנו וניגנו, צחקנו ודיברנו, והארץ היתה לרגע אחד של כולנו. לרגע אחד היה הכפר של מחמוד מולדת לי ולרגע אחד היתה תל אביב מולדת למחמוד.

ואחר כך הקיץ חלף, וזה היה הקיץ האחד והיחיד והאחרון ללא דם. אז מה.

מדוע אתה לא שואל אותי איפה הערבים? שאל האלוף.

איפה הם?

אינם. שלחנו את כולם.

לאן?

למכה. למקום שממנו באו. עכשיו הם יכולים לרכוב שם על גמלים בחולות ולשיר שירים.

שתקתי.

כשנגיע, נירה בשתי הזונות האלה, ואחר כך נשלח גם את הערבוש שלך למכה. שם יוכל לשיר כמה שהוא רוצה.

שתקתי.

למה אתה לא שואל מה נעשה בכפרים?

מה תעשו בכפרים?

אז ובכן. יש תוכנית. נעלה על הכוֹל עם בולדוזר ובעוד חודש־חודשיים לכל היותר לא יהיה אפילו סימן שהם היו כאן.

כמו עין החורש, שאלתי, או אולי כמו עין חרוד?

כמו הכוֹל, ענה האלוף, כמו הכוֹל. ועכשיו אני אשיר לך שיר קטן שאתה בטח מכּיר. עולם ישן עדי היסוד נחרימה, מגו כפוף נפרוק העול. את עולמנו אז נקימה, לא כלום אתמול, מחר הכוֹל.

יכולת להיות זמר גדול, אמרתי.

ודרך אגב, אמר האלוף, בטח שמת לב שאף על פי שלא רואים שום ערבי, רואים פה ושם חמור או עדר עִזים. תשאל למה, אז ככה. היתה לנו עם החמורים בעיה מוסרית. מצד אחד, מה אשם החמור שבעליו היה ערבי. מצד שני, גם החמור וגם העז הם צאצאי החמורים והעזים של אבותינו שישבו כאן על כן יש להם זכות על הארץ הזאת, תסכים אתי.

איש לא גיחך, איש לא דיבר. ציפור לא צייצה, חמור לא נער.

מחמוד ניסה לקום. אחד הצנחנים עזר לו. לי היו ידיים חופשיות. תן לי איזה סמרטוטט או משהו, אמרתי לצנחן. הוא פתח תרמיל והוציא סמרטוט צהוב לניקוי. מחיתי מפניו ומצווארו של מחמוד את הדם ואת הקיא. לרגע כמעט הקאתי שוב, אבל כפי הנראה כבר לא היה לי מה להקיא.

אין לי מושג מדוע עשיתי את זה, אבל לקחתי את הסמרטוט וניגבתי את הדם גם מפניו של רפי הנהג. איש לא טרח עד עתה אפילו להביט בו. גם מפקדו הישיר העומד להִיירות יחד אתו למחרת בבוקר. אמרתי לעצמי שהיום אני מאפר ומנקה את ההולכים למוות, שאסור שיהיה דם קודם על פניו של מי שדמו עומד להישפך סופית.

מכשיר הקשר של האלוף התחיל לטרטר.

עצור, אמר לנהג. הנהג עצר.

כולכם לצאת. קחו את החראים האלה אל העץ הקרוב ותשכיבו אותם שם. אני נשאר לבדי.

לקחו אותנו והשכיבו אותנו לרגלי העץ. קצין הצנחנים הושיט סיגריה אחת לי, אחת לרפי. מכאן לא יכולנו לשמוע עם מי מדבר האלוף ועל מה.

הוצאתי מהכיס סיגריה, שמתי אותה בפה של מחמוד והדלקתי אותה. הוא לא אמר שום דבר, ומבטו היה מעורפל. אבל לא בדיוק. מין מבט מעורפל של אחד שחושב, אבל מחשבות נוראות.

אולי יש לך איזשהו עיתון? אמרתי לקצין הצנחנים.

למה לך עיתון, ענה לי, וחוץ מזה אני מתפלא. אתה יודע שכבר אין עיתונים.

למה אין עיתונים?

מפני שאין. אני לא יודע. ומי צריך?

לדעת מה קורה ביפן.

שידאגו היפנים למה שקורה ביפן.

לא היה לי מה לענות לו, אז לא עניתי.

תשמע, אמר רפי לקצין הצנחנים, אתה נראה לי לא טיפש.

אומרים כך, אז מה.

אם אומרים לך, תאמין.

אם הייתי מאמין לך הייתי באמת טיפש, אמר קצין הצנחנים.

לפעמים כדאי להיות טיפש, אמרתי לקצין, ועכשיו תתיר מהר את כולנו.

אני לא בטוח שזה המעשה הנכון.

אתה מהנאמנים.

כן, ענה הקצין, אבל רק למולדת.

מולדת יש רק אחת, אמר רפי.

בדיוק, אמר הקצין, זהו זה בדיוק.

תגיד לי, האם הוא באמת רמטכ"ל?

נכון לרגע זה.

ומה אומרת המולדת?

היא לא מדברת אתי ישר. רק דרך שרשרת הפיקוד.

ומה אומר לך המצפון?

אין תגובה, אמר הקצין. אבל בקצות פיו היה הרטט המוּכּר של אלה בעלי הנפש החצויה, הרגשות המעורבים, המתלבטים. חייכתי אליו בהבנה.

נשמעה צפירה מהזחל"ם. האלוף אותת בידו. ההפסקה נגמרה. עלינו, התחלנו לנסוע. ירדנו מדרך העפר ועלינו על הכביש.

רפי, אמר האלוף, אולי אתה סקרן לדעת מה שמעתי.

אולי מישהו הפר פקודה וירה בחמור, הציע רפי.

לא ניחשת, אמר האלוף. אז אני אגלה לך. האוגדה שלך ניסתה להתמרד, אבל ההתמרדות נכשלה. עוד מעט תפגוש את שלושת המח"טים שלך בתא המעצר. מובן שגם הם יועמדו לפני כיתת יורים. ודרך אגב, אולי יש לך מושג איך נודע להם שאתה במעצר?

מישהו היה צריך לירות בך, אמרתי.

אולי, אבל מי.

אולי אני, אמרתי.

האלוף הרהר קצת, ואמר: כן, אתה אולי. אבל אז הולכים הילדים, אתה יודע.

כן, אני יודע, אמרתי.

עכשיו ראיתי את תחנת המשטרה של מגידו. ארמגדון, תחנה אחרונה בדרך לעין חרוד.

הסתכלתי בשעון. קרוב לחמש לפנות ערב. השערים נפתחו, הזחל“ם נכנס ונעצר בחצר המרובעת. השערים נסגרו. דופן הזחל”ם נפתחה, ירדנו אחד־אחד. כיתה של שוטרים צבאיים התייצבה לדום. האלוף לחש משהו באוזני מפקד כיתה. שני שוטרים צבאיים אחזו בכל אחד מאִתנו והחלו להוליך אותנו. האלוף נפנף לי בידו בפיזור נפש. הספקתי לראות שהוא נראה מוטרד. מילא.

אני רגיל לבתי כלא וכאשר הוכנסתי לתא שבו רק אשנב אחד מסורג הפונה אל החצר הפנימית ודלת הפלדה נסגרה מאחורי, לא חשתי מועקה, בדידות או זרות. בחרתי לי פינה והתיישבתי, שעון אל הקיר. כאשר יבואו, יבואו.

אלה המבצרים שנבנו בידי הבריטים ב־1936. בטון מעולה, חומות עבות מאוד. לאחר צאת הבריטים נהפכו כולם לתחנות משטרה ובתי כלא. לפי זיכרוני, ישבתי כבר בחמישה מהם בתקופות שונות של חיי. הוא נראה לי כמעט מוּכּר. כך וכך צעדים מקיר אל קיר במשך שעות ארוכות, התעמלות חדר רבע שעה בבוקר ורבע שעה בערב, והדלי המיוחד. הלוא הוא הקַרדָל, בפינה, לעשיית הצרכים, תמיד נראה לזקיף המציץ מהאשנב בדלת הפלדה.

הפרידו בינינו כמובן. בעוד שתים עשרה שעות רפי יִיָרה. מה מכינים לי, לליאורה, למחמוד, הכוֹל עניין של זמן וחדר המתנה, כמו שאומר גאזי, האיש שהבטיח לי פעם שהשמש עוד תזרח במערב.

הכוונה שלו היתה כמובן לשמש המחר שתזרח על עולם המחר. לרפי כבר לא תזרח השמש מחר, ואפילו לא במזרח.

אין לי מושג כמה זמן ישבתי כך על רצפת הבטון שעוּן אל הקיר. אולי שעות. לבסוף, כפי הנראה, הרשיתי לעצמי להירדם.

התעוררתי מכוסה זיעה קרה ורועד כולי. לא ידעתי מה העיר אותי. אבל ידעתי. ריח המוות היה באוויר.

זה הריח שכל החיות המובלות אל בית המטבחיים חשות בו בבעתה ובחוסר ישע.

זה מה שמעיר אסירים בשחר של הוצאה להורג בחצר הכלא. איש אינו צריך להודיע להם על כך. גם אני ידעתי.

עדיין היה חושך, אבל פס אפור בהיר היה במזרח. ואיילת השחר, אֵאוס ורוּדת האצבעות, מלכה ליד הירח השוקע, החיוור.

בחצר היו שלושה עמודים. רפי, תת־אלוף, היה קשור אל העמוד המרכזי, עיניו מכוסות במטפחת שחורה. מימינו היה רפי הנהג ומשמאלו מחמוד, גם הם בעיניים מכוסות. מולם עמדה כיתת יורים.

לא הספקתי לשאול את עצמי מדוע גם מחמוד. היה מטח אש קצר. השלושה צנחו אט־אט, ידיהם הקשורות מאחורי העמוד בולמות את הנפילה.

ידעתי שברגע זה גם ליאורה ראתה.

חיפשתי בעיני את האלוף. הוא לא היה.

חזרתי והטלתי את עצמי על הרצפה. ניסיתי לבכות ולא יכולתי. כתם גדול של דם הלך והתפשט בתוך מוחי. נרדמתי.

בשבע בבוקר העירו אותי בצעקה. ארוחת בוקר. שני שוטרים צבאיים נכנסו, האחד עם מגש והשני מחפה עליו במקלעון. יצאו, הדלת ננעלה.

אכלתי. חרבּנתי. רציתי לחשוב על משהו ולא הצלחתי. רציתי לחשוב מדוע מחמוד. לא הצלחתי. רציתי לחשוב מה עתיד לקרות לי, לליאורה, אבל המחשבות לא באו.

פסעתי לאורך התא. מקיר אל קיר. הלכתי כמה שעות. בצהריים באו שוב השוטרים הצבאיים והביאו לי אוכל. האוכל היה בסדר, לא היו לי טענות. נרדמתי קצת. איש לא העיר אותי. התעוררתי לפנות ערב. שוב התחלתי לצעוד לאורך התא, מקיר אל קיר. שום איש לא בא לבקר אותי. אף אחד לא שאל אותי שום שאלה. בערב שוב נפתחה הדלת והביאו לי ארוחת ערב. האוכל היה בסדר. לא היו לי טענות.

ישבתי לי בפינה, שעון אל הקיר. שום תמונה לא הופיעה לנגד עיני, לא נזכרתי בשום דבר.

אבל חשבתי.

מחמוד לא היה צריך למות.

היה עוד משהו שהיה צריך להיאמר בינינו. אולי אני הייתי צריך לרדת אתו מן הזחל"ם ולעמוד בשדה ולשיר את השיר שלי. אולי צריך היה לבדוק אם זה לא אותו השיר בעצם ואם אי אפשר בשום פנים ואופן לשיר אותו יחד.

והוא לא היה צריך למות כי הוא מת במלחמה שאין לדעת אם היתה שלו. אם יש דבר אכזרי וחסר טעם הריהו להרוג אדם במלחמה שאינה שלו. די בכל אלה הנהרגים במלחמות שהם חושבים שהן שלהם. למחמוד לא היו זכויות אזרח ועל כן אסור היה להורגו במלחמת אזרחים.

וסיפור חייו של מחמוד לא כך היה צריך להיגמר ואני חש בתוכי תחושה מרה של אשמה ושל חוסר הגינות. מפני שגם למחמוד, לא רק לי, היה לאן ללכת. והוא אותי לעין חרוד כמעט הביא, ואני אותו לאן שרצה להגיע לא הבאתי.

לא הספקתי לשאול אותו לאן רצה להגיע. אבל הרי כאשר יצאנו לדרך, לי היתה עין חרוד ולו היה משהו, ואת המשהו הזה לא אמר לי. וחוץ מזה שנדרש לומר באותו רגע לא אמרנו איש לרעהו ועכשיו גם לא נוכל לומר יותר.

ואני איכשהו חשבתי שכאשר אגיע לעין חרוד ניפגש מתי שהוא והיכן שהוא וניפגש אחרת. ואני הרי חשבתי בעין חרוד להתחיל הכול מן ההתחלה, להתחיל הכוֹל אחרת. ואני הרי חשבתי שעין חרוד היא הדבר שיישאר וכל השאר יחלוף מן העולם, הרי אחרת אי אפשר פשוט אי אפשר. ועכשיו, כאשר מחמוד איננו, למי אוכל להעביר את בשורת עין חרוד ולמי אוכל לומר בוא אלי לעין חרוד מכל מקום, בואו אלי כולכם לעין חרוד מכל מקום.

את מותו חסר הטעם וחסר התכלית של מחמוד אני לא אסלח. ואם המעשה האחרון שעוד אעשה יהיה לנקום את דמו, זאת אעשה. ולא שאני יד הגורל ולא שאני החרב ולא בשל חוקי כבוד ולא מפני המלחמה ולא על הידידות והרעוּת ולא על האהבה, לא רֵעים היינו ולא ידידים היינו, אחים היינו, אבל אחים למשהו שעדיין לא היה סיפק בידנו להבין מהו ועכשיו איך נדע. אם נגזר עלי לנקום את דמו של מחמוד הרי זה אך ורק בשל סיבה אחת, אחרת, לא אוכל להגיע לעין חרוד. ועל כן, עתה אני חרב.

הרגשתי שאני מתחיל להירדם והשתרעתי על הרצפה.

עכשיו הזמן להשתגע.

אני במערה בגליל, וסביבי פגרים מתים. רק אני לבדי נותרתי חי מכל חברי. הנה נמלטנו מהרומאים, ועכשיו כבר אין לאן להימלט.

בן מתתיהו! יוסף בן מתתיהו! צא מהמערה! צא בידיים מורמות! אתה שומע אותי, בן מתתיהו? צא בידיים מורמות!

אני יוצא מהמערה, בידיים מורמות.

האלוף עומד מעלי, עוד יותר ענק ממה שהיה לפני כן. אני כמעט כחגב לרגליו. על ראשו זר דַפנים. הוא משקיף עלי מלמעלה במין מבט שיש בו גם חמלה וגם בוז, וגם קִנאה וגם משטמה וגם שאט נפש.

לך, הוא אומר, לך ואל תביט אחורנית. ורק אם תלך קדימה ולא תביט אחורנית, רק אז תגיע לעין חרוד.

אבל אני מתעורר ויודע שזה לא כך כי עדיין אנחנו נוסעים בדרך והנה משטח מגידו, והצנחנים מאחורי מתכוננים לעצירה, וראשו של מחמוד מתנודד כאילו היה שיכור, והנערה מתייפּחת, אינני רואה אבל אני שומע אותה, ועורפו של רפי הנהג נחוש וקשוי, ומשום־מה אני מבחין בלהקה של זרזירים או אַווזי בר או משהו של העונה, הרי תמיד בשעה זו ובעונה זו הם כאן, מדרום לצפון בדרך מסוף הקיץ אל תחילת האביב, שהיא תמיד כאילו הדרך ההפוכה אבל היא־היא הדרך הנכונה. ואני יודע לאן, אני לעין חרוד, לשם אני הולך לשם אני אגיע.

האלוף מביט בי בחיוך: זה לא הרגע לישון, כל הזמן רצית לעין חרוד עין חרוד, ופתאום אתה נרדם לנו.

התעוררתי בבהלה. כפי הנראה לא שמעתי את הנקישות העזות בדלת. הם לעולם אינם נכנסים לתאו של אסיר ישן בטרם העירו אותו, אבל הנה הם כאן, אורחים לא קרואים בחלום שאינו שלהם.

קום, אמר האלוף, אתה בא אתי עכשיו.

קמתי. לא שאלתי לאן.

לא תאמין, אמר האלוף, המטומטמים עשו הפיכת נגד.

איזה מטומטמים.

שלושת המח"טים של המנוח, הצליחו להימלט ולהמריד את כל השאר.

ומי ניצח.

המטומטמים כמובן. ודרך אגב, אם אתה שואל מי כאן הרעים ומי הטובים, שאלתך טיפשית. הטובים נגמרו מזמן.

ואתה.

אני עוד חי. ויש לי עוד דבר קטן לעשות בחיים. אתה הולך לראות בדיוק מה.

מאחוריו שני שוטרים צבאיים, חמושים. אבל הבן זונה אינו נפרד מהמקלעון שלו, התלוי על כתפו ברישול של הרגל, כאילו היה חלק ממנו הנשלף קדימה כמו יד או רגל או משהו.

לתימהוני הרב, אחד השוטרים הצבאיים מוציא מכיס חולצתו ממחטת נייר, ספוגה במי קולון, ומקנח בה את מצחי, את פני, את צווארי. רוצים אותי יפה, אני אומר לעצמי עדיין בתוך החלום, וגם מבושם ורענן. אולי אני הולך לגרדום.

שוטר אחד בראש, אני בתווך, עוד שוטר מאחור והאלוף במאסף. ודלת הפלדה נטרקת וננעלת במנעול. את החפצים האישיים לא מחזירים לי, מה זה רוצה לומר. אנחנו פוסעים במסדרונות המוכּרים לי מחיים אחרים. אם היתה הפיכת נגד, הנה היא עוד לא הגיעה, היא עדיין בדרך. והנה השער.

ליד השער ליאורה, בין שני שוטרים צבאיים. היא נופלת על צווארי. אם היה לנו רגע רע ונורא, הוא נמחק. אולי הכאב החדש מחק את הישן. בקושי מפרידים בינינו.

השער נפתח. בחוץ מכונית נוסעים ארוכה־ארוכה. אני מכיר אותן מהסרטים. מכונית משוריינת של נשיאים. שני השוטרים שליוו את ליאורה נשארים מאחורי השער. אנחנו נכנסים למכונית. ליאורה ואני מאחור, שני השוטרים מימיני ומשמאלי. האלוף לפנים, ליד הנהג בכומתה. לא רפי כמובן.

לא נוסעים הרבה. אולי חמש מאות מטר. השעה עשר בלילה. שעה להפיכות. לא ישנתי הרבה.

גדר תיל, זקיף. שער.

משהו מצחיק: אני מנסה לקבוע את סוג המכונית שבה אנו נוסעים. מחליט בסוף שמרצדס.

השער נפתח. דרך עפר מטפסת על גבעה הנראית לי משום־מה תחוחה. אור הפנסים מאיר למרחוק. נעצרים, יורדים. האלוף אומר לשוטרים ולנהג לחזור לבסיס. עכשיו שלושתנו לבדנו.

אין שום מבנה על הגבעה. גם לא כביש. נסענו בדרך עפר שכמעט לא נכבשה ומרחוק גם לא תיראה. מעטים עברו בה, לא חרשו תלם. על האדמה מין מכסה כלשהו עשוי ברזל יציקה. כמו כיסוי לבור ביוב. האלוף מושך בידית והמכסה נפתח.

רדי ראשונה, הוא אומר לליאורה. ואתה אחריה.

ליאורה יורדת ואני אחריה. הוא מאיר לנו בפנס, ואני רואה: סולם ברזל על דופן של פיר בטון, כמו ירידה לבונקר. לא כמו, זוהי הירידה, זהו הבונקר. אני יורד. נעליו של האלוף מכות בראשי מפעם לפעם. עכשיו אני על רצפת בטון. הוא ממשיך להאיר מאחורי. אני רואה: דלת פלדה. לכו לפני הלאה, הוא אומר.

אנחנו מגיעים אל הדלת. ליד הדלת לוח ספרות מואר באור זרחני. האלוף מחייג ספרות, אומר לי למשוך בידית. הדלת נפתחת. אנחנו בפנים, הוא מאחור.

מסדרון של בטון. בקצהו עוד דלת, דלת פלדה. גם ליָדהּ לוח ספרות. האלוף מחייג. אני שומע רחש. משהו עולה: מעלית, כפי הנראה. כן, הדלת נפתחת. אנחנו נכנסים, האלוף מאחור. הוא לוחץ לרדת.

יורדים. לא עמוק מאוד. לא כמו מכרה יהלומים או זהב. סטופ. יוצאים. הוא מגרד את גבי במקלעון שבידו.

עכשיו הזמן לשאול. מדוע מחמוד? אני שואל.

לא תאמין. יש שתי גרסאות. המשוגע הזה ניסה להרוג אותי בדיוק כשהלכנו לשלוח אותו למכה. ועוד לעיני האנשים שלי.

אם כך, אולי זה היה המבט המעורפל בעיניו של מחמוד.

היה יכול לעשות חיים במכה, אומר האלוף מאחורי, והתנפל עלי בסכין. איפה החביא אותה אני לא מבין.

אולי בתחת, הצעתי. ומה הגִרסה השנייה? מדוע מחמוד?

מפני שמדוע לא. ודרך אגב, מבחינת הסימטרייה זה יצא לא רע. כמו ישו עם שני הגנבים משני הצדדים שלו. כשתגיעו אל קצה המסדרון פנו ימינה.

פנינו ימינה. ואני ידעתי שהוא לא יֵדע לעולם מי מהשלושה היו שני הגנבים. יכולתי לשאול, אולי, מדוע אני עוד חי, מדוע ליאורה עוד חיה, אבל לא רציתי לדעת מדוע, או מדוע לא.

היתה עוד דלת. האלוף פתח אותה. נכנסנו. אור.

אולם ענק, חצוב בסלע. נדהמתי. זה לא בונקר. זוהי עוד מערה אחת מאלה שנחצבו בידי אבות־אבות־אבותי. אין לטעות בסימני האִזמל על הסלע. ידי אדם ולא שום מכונה עשו זאת.

היו שם אין־סוף מסַכּי טלוויזיה, מכשירי וידֵאוֹ, אין־ספור מכשירי קשר, טלפונים, מפות, תבליטים, שולחנות חול, שולחנות לישיבות מטה, כיסאות, הכוֹל־הכוֹל.

אתה בחדר המלחמה, אמר, קודש הקודשים.

איזו מלחמה.

לאט־לאט. הכוֹל יבוא בזמנו. ועכשיו תשאל אותי מי בנה את המקום הזה. אומר לך. בנה את זה הארכיטקט של שלמה המלך. זה שבנה את אורוות הסוסים של שלמה במגידו ואת החומה ואת השער ואת מפעל המים לימי מצור. ואת זה אני גיליתי ואפילו לא במקרה. חיפשתי. תמיד היה לי חוש לארכאולוגיה וידעתי שחייבת להיות איזושהי מערכת אלטרנטיבית, סודית, מתחת לפני האדמה. הגאון ההנדסי והאסטרטגי שתכנן את הגנת מגידו חשב על כך, עובדה. תודה שאין מקום טוב מזה. תאר לך ש־3,000 שנה חדר המלחמה הזה מחכה למלחמה האמתית. שב.

התיישבתי.

אל ליאורה הוא לא דיבר, היא נשארה לעמוד ליד הקיר.

חדר המלחמה לא היה ריק, ועכשיו הבחנתי בזאת. שני זקיפים חמושים היו בחדר. וכל כלי הנשק היו מכוּונים אלי. אני יודע שאני חייב להרוג אותו כאן עכשיו הלילה, ואלה הנתונים. כל נתוני המקום בשליטתו. לי נותר רק גורם הזמן, והלילה הזה הוא הזמן.

הלילה בחצות, אמר האלוף, הולכים כל החשבונות להיסגר.

איזה חשבונות?

כולם. עוד מעט תבין ואל תקטע אותי. אתה רואה את מסַכּי הטלוויזיה האלה. כל מסך הוא מוניטור, וכל מוניטור נעול על טיל, וכל טיל נעול על נקודה אחת במרחב ועל נקודה בזמן. לדוגמה, המסך הראשון מצד ימין נעול על נינוֵה. השני מצד ימין נעול על בבל. וכן הלאה וכן הלאה. אני מניח שידוע לך שגם נינוֵה וגם בבל הן ברגע זה אתרים ארכאולוגיים, ואתר ארכאולוגי הוא עצם המאופיין על ידי שתי נקודות ציון, האחת במרחב והשנייה בזמן.

ועכשיו תשמע משהו שעוד לא שמעת. לחשוב קדימה יכול כל אידיוט. מפני שלראות את הצפוי יכול כל אידיוט. ולעשות את הצפוי זה עשׂייה של אידיוט. אתה בטח מתפלא איך ידעתי איפה לתפוס אותך. פסיק. כל אידיוט היה מנחש את המהלכים שלך. גם את הערבים כל אידיוט יכול לזיין. ולקחת מכם את השלטון יכול אפילו מטומטם כמו הרמטכ"ל לשעבר, אלוהים ירחם על נשמתו. הדבר הגדול, המיוחד זה לא לחשוב קדימה. הדבר הגדול זה לחשוב הצדה ואחורנית.

המטומטמים האלה חושבים שהם הדיחו אותי. זה מפני שהם יודעים לחשוב רק קדימה. לחשוב קדימה זאת אומרת לקחת את הנתונים של היום, להוסיף עליהם את ההסתברויות הנובעות מהם ולחשב את הצירוף הנכון. פסיק. הם לא יודעים מה הכנתי להם. מפני שאני חשבתי הצדה ואחורנית. הלילה בחצות הם יהיו אבק. אתה תישאר בחיים לראות את כל זה מפני שאתה בן זונה גזעי. כל מנצח צריך לדאוג לכך שיישאר איזה אויב מובס שיתאר לדורות הבאים את החורבן שלו. רצוי מאוד עם כל פרטי הפרטים המקנים את ממד האמינות. זוהי הסיבה מדוע נבוכדנאצר השאיר את ירמיהו בחיים. מנצח חכם. 2,500 שנה אחרי שמת עדיין כולכם בוכים על בית המקדש שהוא שרף לכם. וזוהי הסיבה מדוע טיטוס לקח את יוסף בן מתתיהו הבוגד ודאג לכך שתמיד יהיו לו דיו בקסת, יין בכוס, אוכל במזוָווה ואיזה רחם או שנים במיטה. מי שלא בוכה בגלל ירמיהו יבכה בגלל הבן זונה בן מתתיהו. שמת לב, דרך אגב, ששניהם כוהנים. אין זונות כמו הכוהנים. אתה נראה לי גם כן כוהן. אבל אתה לא יודע עוד איך אני הולך לזיין את נבוכדנאצר ואת טיטוס ביחד. וזה בגלל הכושר שלי לחשוב הצדה ואחורנית. תכף תבין. ודרך אגב, ברור שאתה מקבל גם רחם. אני יודע שבלי הרחם של ליאורה לא תהיה לך השראה.

אתה מסתכל בי כמו מטומטם, וזה מרגיז אותי. חשבתי שאתה תבין. איך אתה לא רואה שמי שלא רוצה שהיום יקרה מה שקרה היום חייב לדאוג שאתמול לא יקרה מה שקרה אתמול ושלשום לא יקרה מה שקרה שלשום. רק מי שיכול היום למנוע את מה שקרה שלשום יכול למנוע גם את מה שעלול לקרות מחר בגלל מה שקרה היום. אתה עוקב אחרי?

אתה נראה לי צמא. קח קצת ויסקי. חדר מלחמה בלי ויסקי וקוויאר זה כמו זונה בלי רחם. פעם בפריז לקחתי כזאת למיטה והיא היתה קוקסינל. איפה עמדנו? כן, בעניין של לחשוב הצדה ואחורנית.

אני מניח שקראת ושמעת על מלחמות חלמיש. אתה זוכר את האלוף חלמיש שהמציא את תורת הלחימה הספירלית. ועם התורה הזאת שלו הוא נדפק, כי הוא לחם בצורה ספירלית רק בחלל ושכח את יסוד הזמן. תרשה לי לצטט באוזניך את הקטע מספרו של ההיסטוריון הצבאי עמוס קינן, בן זונה כמוך, דרך אגב, ואז תבין.

האלוף מזג לעצמו ולי עוד כוסית ויסקי, ניגש אל מדף והוריד ממנו ספר גדול ועב כרס, פתח אותו במקום שהיה כבר מסומן ועיין בו במשך כמה דקות. הוא סגר את הספר, הניח אותו על השולחן ואמר: אני לא רוצה לעייף אותך בספרות של הבן זונה. תן לי לסכם לך את העיקר.

לפני תקופת חלמיש הצבא עבד על דוקטרינת הפרה המתה. באים מתנחלים ומקימים יישוב. בלילה בא האויב ושורף את השדות. בבוקר מוצאים בשדה פרה מתה. יוצאים למלחמה. כובשים עוד שטח. מקימים עוד התנחלות. בלילה בא האויב. בבוקר מוצאים בשדה פרה מתה. יוצאים לעוד מלחמה. זה היה הפרינציפ עד שבא אלוף חלמיש, אלוהים ירחם על נשמתו, שלא היה טיפש, רק אידיוט. הוא אמר שבמקום לפרוץ קדימה, צריך לרוץ הצדה בספירלה, והוא זה שהמציא את קריאת הקרב המפורסמת “אחרי הצדה!”

כשאתה רץ הצדה בספירלה אתה בא ממזרח כאשר האויב מחכה לך במערב. זה יתרון גדול. הצרה עם הספירלה היא שהיא שואפת או למרכז או לאין־סוף. אם אתה רץ בספירלה מתפשטת, אתה כובש את העולם. אם אתה רץ בספירלה מצטמקת, אתה מזיין בסוף את עצמך בתחת. כאשר הספירלה בקוטר רחב, קשה לדעת אם אתה רץ מההתחלה לסוף או מהסוף להתחלה. וזה מה שקרה לחלמיש. הוא רץ בתוך ספירלה לכבוש את טוברוק, וכאשר היא עלתה בלהבות, הוא נכנס אליה במצעד ניצחון. כשהטנקים שלו עברו במצעד ניצחון את תל אביב הבוערת, הוא הבין מה קרה לו ותקע לעצמו כדור בראש.

האלוף החזיר את הספר למדף, מזג לי ולעצמו עוד ויסקי ואמר: עד הנה הפרשנות של קינן. אבל גם הוא לא הצליח לשים את האצבע על העיקר. העיקר הוא שאת ההיסטוריה לא ניתן לתקן לאחר מעשה. מי שרוצה לשנות את מהלך ההיסטוריה חייב שלא לצפות אותה קדימה, אלא לזיין אותה מאחור. בדרך הגישה העקיפה. מה שהאסטרטגים בדרך כלל אינם מבינים, וחלמיש הוא דוגמה לאידיוטיזם של כל האסטרטגים מאז חניבעל, הוא שהגישה העקיפה אינה יכולה להתיישׂם רק בחלל, היא חייבת להתיישׂם גם בזמן. אנחנו לא מבינים נכון את מושג הזמן ומתייחסים אליו כאילו היה לו כיווּן. כלומר, כאילו הוא הולך מן הדבר שאנו קוראים לו התחלה אל מה שאנו מכנים בשם סוף. קשקוש. לזמן אין כיוון. הזמן הוא עגול ואין־סופי בדיוק כמו החלל. ואם אתה רוצה שלא לבכות 2,500 שנה אחרי ירמיהו, עליך פשוט למנוע מנבוכדנאצר לשרוף את המקדש, וזאת בעזרת הטיל הבליסטי עוקף הזמן. אני מקווה שאתה עוקב אחרי.

אמרתי שאני עוקב. את קינן קראתי גם אני בימי נעורי. אבל הואיל וגדלתי בהמולה הנעימה והסוערת של תל אביב בתקופה מאוחרת יותר, העדפתי להגות בעתיד במקום להתרפק על עבר שממילא אין לי חלק בו. ברגע זה, ולמרות הוויסקי שקצת טשטש אותי, חשבתי רק על מה שלפני.

מדוע נינוֵה? שאלתי, כשאני מצביע על המסך הראשון מימין.

נינוֵה, אמר האלוף, בגלל סנחריב. אמנם נכון שהדבר הִכּה בצבאו והוא ברח לנינוֵה, אבל היתה לו החוצפה לצור על ירושלים. וראה ישעיהו לז מפסוק לו ועד הסוף: “ויצא מלאך אדוני ויכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמישה אלף וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים. וייסע ויֵלך וֶיָּשָׁב סנחריב מלך־אשור ויֵשב בנינוֵה”. ודרך אגב, שים לב להומור של הנביא. הפגרים משכימים בבוקר ורואים שכולם פגרים מתים. אבל אני אומר שלא די בכך אלא שחובה להשמיד את סנחריב עוד בטרם יצא לצור על ירושלים. ברגע זה הוא אפילו אינו מעלה בדעתו שהלילה בחצות הוא ונינוֵה וכל צבאו נהפכים לאבק.

אתה מדבר ברצינות? אמרתי.

בכל הרצינות. ואתו בתור גם שַלמַנאֶסֶר. מפני שגם עניין עשרת השבטים לא ייסלח, ואני לא ארשה לו להחריב את שומרון. ודרך אגב, הואיל ושניהם בנינוֵה, הוא מקבל את הטיל של סנחריב. שניהם מושחלים על טיל אחד.

הסתכלתי בזקיפים. לא בא בחשבון. גם האלוף עצמו משימה בלתי אפשרית. אבל אני חייב.

אם אני מבין נכון, המסך השני מימין מטוּוח על בבל, אמרתי לו.

בדיוק. בחצות לפי שעון ירושלים. בבל עפה. נבוכדנאצר עף. ומי שיישאר אם יישאר יוכל לשבת ולבכות על נהרות בבל. אתה עוקב אחרי?

עוקב.

אם כך ברור לך שאחרי נבוכדנאצר בא טיטוס. זה השלישי מימין. ברור לך שהדרך היחידה למנוע את חורבן בית המקדש היא להכות את טיטוס עוד בטרם יצא לדרך.

ברור.

את טיטוס אני מוכרח לתפוס בספרד. כי אם אני תופס אותו לאחר שכבר נחת עם צבאותיו כאן, הלכה המולדת בטיל שהעיף אותו, אתה מבין?

אני מבין, אמרתי. רעיון טוב לתפוס אותו בספרד.

בן מתתיהו לא מונח כרגע לפני, ואני לא זוכר שטיטוס הגיע לארץ ישראל מספרד, אבל מה זה משנה.

אתה מבין כמובן, אומר האלוף, שאם אני תופס אותו בספרד, לא תוכל להיות אינקוויזיציה אחר כך. לא יהיה איפה.

גם פרנקו לא יהיה, אמרתי, מפני שגם לו לא יהיה איפה.

ידעתי שאתה תבין. לכן הבאתי אותך הנה.

שני זקיפים חמושים ואלוף חמוש, ואני בידיים ריקות ואתי נערה בידיים ריקות, ואפילו אם אני מחשבן נכון את מי לתקוף קודם, שני האחרים יגיבו במקום. אני מוכרח להמציא מצב שבו מלכתחילה לא תהיה לאיש האפשרות להגיב.

אני יודע שאיש לא יאמין לי, אבל על המסך השלישי מימין מופיע עכשיו טיטוס.

אין לטעות בו. זה הוא, אני מכיר אותו מהפרוטומות שלו, מהפסלים שלו. הוא לבוש בתכלת וארגמן, וגומע יין אדום מגביע זכוכית. לידו עומדת אישה יפה. אולי זאת ברניקי.

הם כל הזמן על המסך שלנו, אומר האלוף, אנחנו לא גורעים מהם עין 24 שעות ביממה. שומעים את כל הסודות שלהם. אתמול קלטנו אותו כשהודיע שהחליט לרדת בספינות ולעלות על ירושלים. לכן בחרנו את הלילה הזה.

ואיפה חמלניצקי? שאלתי.

האלוף לחץ על כפתור. שום חמלניצקי לא הופיע על המסך.

הוא כנראה בבית שימוש, אמר האלוף, אבל הוא יחזור.

טיטוס משך אליו את האישה היפה והחושנית וחיבק אותה.

אתה רואה את החרא הזה, אמר האלוף, עוד מעט הוא מכבה את האור. כבר שבוע אני מנסה לתפוס אותו מזין, ותמיד ברגע הקריטי הוא מכבה את הנרות. אולי היה משהו ללמוד ממנו.

עצרתי את נשימתי.

טיטוס נגע בכתפה של ברניקי, ובתנועה אחת הוריד מעליה את גלימת המשי.

היה לה עור כהה מאוד, והיו לה פטמות ענקיות, ושׂער הערווה שלה היה חום ולא שחור.

האלוף ענק. כולו שרירים. אבל גם לענק שרירי יש מקום אחד קטן שבו אפשר להרוג אותו. קנה הנשימה אינו מכוסה בשום שריר.

טיטוס השיר את גלימתו והיה עירום. ברניקי כרעה לרגליו. ידיה התחילו ללטף את מפשעתו. שמתי לב לעגיל הגדול באוזן שלה. היתה לו צורה של מפתח סול. הפין של טיטוס התקשח, והיא תפסה אותו בידה, ולאט־לאט החלה לקרב אליו את פיה.

חברה, שאג האלוף, בואו לראות מה הולך כאן!

קפצתי באוויר כדי להשיג גובה ותוך כדי קפיצה הכיתי בדופן כף ידי בקנה הנשימה של האלוף.

הם הספיקו, כל אחד מהם, לעשות צעד אחד כאשר הרגתי אותו. אפילו הצלף הטוב שבעולם אינו יכול לדייק בקליעה כאשר גופו בתנועה ולא בתנוחה. זה מה שלמדתי פעם משאלתיאל, ושאלתיאל למד את זה בלונדון בבית ספר לקומנדו של הגנרל פופסקי.

הם ירו שניהם בבת אחת, ואני הייתי על הרצפה עם המקלעון של האלוף והתחלתי להתגלגל ימינה. איש לא שם לב לליאורה, אבל היא שמה לב מפני שעוד לפני שנחַתִּי על הרצפה כבה האור וידעתי שליאורה כיבתה אותו. לא רק האור כבה. כל המכשירים כבו. כפי הנראה משכה בידית המתג הראשי.

עצרתי את נשימתי והתרחקתי בזחילה.

עכשיו שקט. גם אפֵלה מוחלטת, גם שקט מוחלט. אם אחד מהם יִיָרה, ההבהק יגלה את מקומו ואז הוא מת. אבל כאשר הוא מת מפני שאני יריתי בו, ההבהק יגלה את מקומי ואז אני מת. אסור לי לירות אפילו ירייה אחת. אבל יש לי כל הזמן שבעולם. עד שלא יחליטו ביניהם מי מהם יהיה זה שיקריב את עצמו ויִיָרה ראשון או ידליק את האור, הזמן כולו שלי. כאן אפֵלה מוחלטת בלילה וגם ביום, אפלה בת 3,000 שנות חושך.

לאט־לאט חלצתי נעל. צריך להטיל אותה באוויר אבל לא להטיח אותה בשום קיר. צריך שהיא תצנח על הרצפה, כמו נעל של מישהו שהלך בחשֵכה ומעד.

הטלתי את הנעל באוויר וחיכיתי. להרף עין חששתי שיגיבו בתבונה, אבל אחד מהם ירה. אילו הייתי בתוך הנעל, הייתי מת. יריתי קצת שמאלה מההבהק שלו והתגלגלתי שמאלה. מי שמשתמש ביד ימין מתגלגל ימינה, שמעתי את הכדור שחלף מימיני ויריתי שוב שמאלה מן ההבהק שראיתי. ולא התגלגלתי לשום צד.

ידעתי שהוא מת, מפני שאיש לא ירה בי יותר. אתה רוצח לא קטן כשצריך, אמר האלוף. ואנחנו מכירים את הרקורד שלך.

אני שומע קול בכי שקט. כמו ילד שהתעורר בחושך ואבא ואמא אינם.

מישהו מתחיל לרוץ בחושך. הרוג אותי, חייל, צועקת ליאורה, הרוג אותי!

איש אינו יורה, איש אינו הורג. ועכשיו גם שקט, ואיש אינו רץ בחושך.

אור.

קמתי. ניגשתי אליה.

בואי לעין חרוד, אמרתי לה.

כולם היו מתים, איש באשר נפל. עכשיו טיטוס כבר היה בתוך ברניקי. יריתי במסך, יריתי בכל המסכים האחרים.

יצאנו כלעומת שבאנו. עלינו במעלית, ואחר כך טיפסנו בסולם והרמנו את המכסה ויצאנו אל העולם.

נותר הזקיף בשער. אין ירח, רק כוכבים. אמרתי לליאורה להמתין.

זחלתי אל השער. לאט־לאט, עוד לא חצות. ואני יודע שנינוֵה ובבל אינן יודעות זאת. וחמלניצקי אולי עוד לא יצא מבית השימוש. אני כבר קרוב לשער. רואה אותו. הורדת זקיף.

איזה רקורד ומה הם יכולים כבר להכיר. גָלית רוצח קטן. דויד רוצח לא קטן.

פתחנו את השער והתחלנו ללכת.

היא בראש, אני אחריה, ופתאום רוצה אותה כמו שאף פעם לא רציתי שום דבר. פתאום אני עייף מהכוֹל ופתאום לא אכפת לי שום דבר ופתאום זהו זה.

אין לי מושג אם אני ממלמל והיא נאנחת, או אם אני נאנח והיא ממלמלת, ועכשיו אני על גבי מסתכל באור הכוכבים והיא לצדי, שמאלי תחת ראשה וימיני תחבקנה.

אני רוצה למות, אמרה, עזור לי למות.

חיבקתי אותה. אולי גם אני רוצה, אבל אני לא יכול.

אני לא יכולה יותר, אמרה, אני לא רוצה יותר. עזור לי למות.

חיבקתי אותה עוד יותר חזק. זה כל מה שאני יכול עכשיו וזה כל מה שאני יכול עוד לרצות.

הרוג אותי עכשיו, בבקשה, לחשה ונרדמה בזרועותי.

התעוררתי מקול הירייה.

עוד לא עלה השחר. המקלעון של האלוף היה לידה, והיא היתה מתה.

אין לי מעדר ולא אוכל לחפור לה קבר. כיסיתי את גופה באבנים.

בכיתי. אחר כך קמתי והתחלתי ללכת לעין חרוד. אור ראשון.

עמק יזרעאל לפני. בכל הדרו.

פה ושם חורש אלוני תבור. פה ושם ערוץ ירוק, העמק כולו כר דשא מלבלב. שקדיות פורחות כתמים של כלניות, פרחי אביב ראשונים.

אבל אין שום דבר.

אני לא רואה שום דבר.

בלפוריה איננה ואיננה מרחביה. העיר עפולה איננה. אינני רואה על ההר ממול, תחילתו של הגליל התחתון, את שיפולי נצרת. תל יוסף איננה וגבע איננה, עין חרוד איננה, אין שום דבר.

כביש הסרגל איננו. יזרעאל איננה. אין שום איקליפטוס. אין שום מגדל מים, מה זה.

אני יורד אל העמק, אל מה שהיה פעם עמק יזרעאל. אני הולך ישר, בחוש, אל מעיין חרוד.

המעיין ישנו. אני שותה מים. מסתכל סביב.

עצי דולב ענקיים. הרדופים. ערבה. גם עצים שאני לא מכיר. דשא. עקבות של חזירים בבוץ. אני מכיר את העקבות האלה.

גם עקבות של נמר. גם עקבות שאינני מכיר. אני הולך לעין חרוד.

הגעתי. אין כלום. אני מכיר את המקום ולא ירמו אותי. בחושך אני אגיע הנה בלי מצפן בלי כוכב בלי מפה בלי שום דבר. עין חרוד זה המקום שממנו מתחיל הכוֹל, ואני אל ההתחלה יודע להגיע. אבל אין כאן כלום.

אני חופן עשב בידי ומריח, מחפש עקבות ולא מוצא, אולי עקבות טרקטור. אולי מכתש של פצצה. משהו שיעיד שהיה כאן משהו. כלום.

למדתי פעם מה זה צמח מעזבה. אלה הצמחים המעידים שהאדם היה כאן.

אולי היתה כאן עיר לפני 3,000 שנה, אולי היה כאן כפר לפני שהיתה כאן עיר. משהו. מישהו. לפעמים כפר שנעשה עיר נהפך לתל, ועל התל צומח העשב המעיד שהאדם היה כאן. ח’וביזה. סרפד. טיון דביק. ויש עוד. שמיר ושית ושאר צמחי מעזבה. אלה הניזונים מהמינרלים שנותרו מהפרשתו של האדם, מהפרשת מקנהו, צאנו, בעירו.

לא. אין ח’וביזה. אין סרפד, אין טיון. אין תל. אין אדמה תחוחה, אדמה שאי־פעם חרשו אותה ומאז היא פתוחה, בעולה, לא בתולה.

אינני יודע כמה זמן עמדתי כך.

כאשר הפניתי את ראשי אחורנית, חשך העולם.

אינני יודע אם אני עיוור.

אני לא שומע יותר קולות ואינני יודע אם אני חירש.

אני נזכר בשיר היפה הזה שלמדתי כשהייתי קטן, “טוב מאוד בעין חרוד”.

עכשיו, סוף־סוף, טוב לי. אני בעין חרוד.