בישיבת הנעילה של הועד-הפועל הציוני, ירושלים, 23 במארס 1964
דרכה של התנועה הציונית להבטחת עתיד המדינה והעם – זהו הנושא האמיתי של מושב זה של הועד-הפועל הציוני, האחרון לקראת הקונגרס הקרוב.
יורשה לי לתרום את חלקי לדיון הזה ולהביא לו את דבר המדינה.
יודע אני כי לא ייעוד התנועה הציונית הוא העומד אצלנו בצריך עיון ובצריך דיון. אין חילוקי-דעות על הייעוד הציוני; הוא היה תמיד אחד: שיבת ציון. יש – והיו – דיונים על היעדים הציוניים.
אותה התנועה הציונית עצמה ראתה, בנסיבות היסטוריות מסוימות, צורך לדחות את ניסוח המטרה – מדינה יהודית. חלפו שנים, גבר כוחנו, נשתנו הנסיבות והורם הדגל. גם עכשיו, מיום קום המדינה, בוחנת הציונות את עצמה לא מפני שחל שינוי בייעודה אלא מפני שעליה לקבוע יעדים, לפי הנסיבות המוחשיות של חיי מדינת ישראל ושל חיי העם היהודי בזמן הזה.
הבטחת קיומה של המדינה, בגופה וברוחה, ביסוס עתידה והמשכה – תביעה זו היא עתה מושכל ראשון בין ציונים. העובדה כשלעצמה שהמדינה קמה, התבססה במידה מסוימת והיא מסוגלת להגן על חייה ועל כבודה בעתיד, כשם שעשתה זאת בעבר, ממש מאז היותה ואפילו לפני-כן – איננה התשובה השלמה על תביעה זו.
חמש-עשרה שנה אחרי קום המדינה היינו עדים לועידת פסגה של שליטי המדינות השכנות, שבה גילה שליט מצרים, לאזני דעת הקהל והאומות המאוחדות, טפח מתכנית השמד המכוּונת נגדנו. יודעים אנו שמטרתו המוצהרת של שליט מצרים היא להאביד זכרנו מגוי. לשם כך הם זוממים פיקוד משותף, לשם כך הם חורשים את מזימת הטיית המים, לשם כך – כך אומרים הם – מכוּונים אפילו מפעלי הפיתוח הפנימיים שלהם. למטרה זו מכינים הם את עמם נפשית באמרם כי סוף המלחמה לבוא והם, שליטי ערב, יקבעו את מועדה.
עלינו הדאגה, כי בכל מועד שייקבע ימצאו את ישראל מוכנה להשבית אויב ומתנקם ולהעביר את המלחמה מאדמתנו והלאה. לנו כאן ברור, כי כוחו המרתיע של צבא-הגנה-לישראל וחסנו של העם הם הערובות הבטוחות ביותר לשלום.
למזלנו, כבר עתה אין אנו עומדים לבדנו. מעל לראשיהם של עמים עוינים בשכנותנו הושטנו יד לעמים רחוקים יותר, באפריקה ובאסיה, מלבד קשרינו באירופה ובאמריקה. גילינו נכונות לעזור לעמים צעירים הזקוקים לעזרתנו ומצאנו ידידות גומלין. שמוּר לנו עָשרה של ידידות זו, נוסף על ידידותן של אומות ותיקות.
אך על כל אלה וקודם כל עלינו לזכור בריתנו היציבה והנאמנה עם העם היהודי בתפוצותיו. זכורה ושמורה הברית שבאה לידי ביטוי במדיניות, באדם, בחומר וברוח, בימים הארוכים של תולדותינו בטרם היות המדינה ובכל ימיה הקצרים של המדינה. אליו, אל העם היהודי, באה תביעתנו הראשונה.
נעשָׂה הרבה במימוש הברית הזאת עם העם היהודי, וחלקנו לא היה קטן. בקיבוץ הגלויות אנו מתקרבים לדליית מקורות העוני הגדול של תפוצות-יהודים רבות. הבאנו אותם הנה ועכשיו עלינו לקלוט, להכשיר, להשריש, לחנך, ללמד ולמזג. נתונים היינו ביום-קטנות של מפעל-אדירים זה ועוד עשוי הדבר להעסיקנו כימות דור. עכשיו, כמעט בסוף מעשה, זמנה של מחשבה תחילה: מהי התחנה הבאה. אם הגענו, או כמעט שהגענו, לפסגתו של הור ההר הזה בקליטת גלויות מצוקה פתוחות לעליה, עלינו לשאת עתה עינינו אל ההרים ולשאול מאַין יבוא עזרנו.
כדי שתוסיף ישראל למלא את ייעודה, צריך להיות המשך מתמיד ובלתי-פוסק בגידול עמה. האם אמרנו אי-פעם שבזה – בשלושה, בארבעה ואפילו בחמישה מיליוני יהודים במדינה – תם התפקיד, נסתם החזון הציוני? האם אין לנו התחייבות לגבי שאר העם היהודי? האם אין לו התחייבות לגבינו, מצד כוחנו, מצד הרכב האוכלוסיה וגדלה?
יש כשלושה מיליוני יהודים בברית-המועצות. משותפים לכולנו גם כאב גורלו של הקיבוץ הזה וגם התקוה, כי יינתן לו לתרום את חלקו לעתיד העם היהודי במולדתו וכי יינתן לנו להעניק לו כל אשר נוכל ולשאוב עזוז מחילו. אסור לנו לשכוח קיבוץ זה אף לרגע אחד. אנו מאמינים, כי סוף ישועתם לבוא, כי עמי ברית-המועצות ומנהיגיהם יכירו בהכרח הגמור ובחיוב הגדול של מעשה פדות זה. אלא שלא תביעתנו לבדה תקבע את הזמן.
עלינו להפנות, איפוא, את מבטינו אל קהילות היהודים בארצות הרוָחה, קיבוצים שאינם חלק מעולם המצוקה היהודי בדור הזה. מבחינה אובייקטיבית – כוחם אִתם למלא את מחסורנו בכמות ובאיכות גם יחד. הם היכולים לתת למדינה עליה קולטת ולא רק עליה נקלטת. עליה המשופעת בנכסי חומר ורוח, כדי קליטה שלמה של עצמה וסיוע לקליטת אחרים.
ועוד דבר: מלבד מילוי תעודתנו ההסטורית בעצם קיומנו והתעצמותנו, האם מלאנו את מסגרת המדינה תוכן? והלא מלבד הלחץ המידי לפתרון מצוקת היהודים, ביקשנו כולנו שתהיה המדינה הזאת משכן לרוחנו. עלינו לשוב להיות לעם יוצר ערכים. חייבים אנו לחוש בציפיה ובתביעה של תפוצות ישראל, ואולי גם של גויי הארצות, שערכים אלה יהיו אור לגויים ומאור לגולה. אנו מכינים כלים. אנו בונים את כינורו של דוד. איך, מאַין תקום הרוח שתבוא ויתנגן מאליו? בדורנו מתקיים חזון העצמות היבשות “ותקרבו העצמות עצם אל עצמו”; הקימונו את השלד. אולי גם “והנה עליהם גידים, ובשר עלה, ויקרם עליהם עור מלמעלה”. האם יספיקו כוחותינו לבדם, כדי שתבוא בהם הרוח, ויחיו?
וממדינת ישראל לעם ישראל:
עלינו האחריות להבטחת עתידו של העם היהודי. ציונים – אסור להם להפריד בין הדבקים: אנו מצוּוים על המלחמה בטמיעה, בהתבוללות, בסכנה שהעם היהודי יחדל מאפס כוחות פנימיים, גם במקום שאיננו צפוי לסכנה מבחוץ. ומלחמה זו היא גופא גם מלחמה על עתיד המדינה. כשם שהמאבק על קיום המדינה ומילוי ייעודה היה לתנאי בל יעבור להבטחת ההמשך היהודי. חובות העם היהודי לעצמו ולמדינה אחוזים ושלובים זה בזה. אפילו אפשר היה להפריד עיונית בין הבעיות – לא תיתכן הפרדה מעשית, כאשר עלינו לטכס עצה מהו המעשה אשר ייעשה. המעשה הוא אחד.
לפני כחודש ימים השתתפתי בדיון על השאלות הללו במקום אחר. דיבר שם חבר יקר1, שעשה שנים רבות בשליחות ציונית, וכעבור דקות מעטות כרע נפל, ממש בסיום דבריו, והתברר לנו לחרדתנו שזה היה דיבורו האחרון. ובנאומו-צוָאתו זה אמר, כי "המשימה העומדת לפנינו היא הצלת העם היהודי למען המשך קיומו ולמען חיזוקה וחסנה של מדינת ישראל ואוסיף ואומר: כשם שבדור הזה היתה מדינת ישראל ולמרכז הויית הקיום היהודי, כך אין לה לעצמה קיום מבלעדי העם שמאחוריה.
עלינו לפרוץ דרכים חדשות להתגייסות העם היהודי באיכות ובכמות למען המדינה. אנו תובעים עליה שיש בידה להעלות את משקלנו המוחלט והסגולי גם יחד. תמצא היכולת שצבר עם ישראל בתפוצותיו את דרכה אלינו. המדובר איננו עוד בעליית מצוקה ואונס, אלא בעליה מרצון; עליה הפותחת פתח לחלוציות רחבת-אופק וגדוֹלת-מעש.
עומדים אנו לפני הצורך להציב יעדים חדשים לייעוד ישן, ליצוֹק תוכן חדש במושג שאנו חיים בצלו כל השנים. לא אחשוש ואומר, כי עלינו למצוא מסילות ללב הנוער בימינו ולהקים תנועת “החלוץ” המותאמת לרמת המחיה והצרכים של שנות הששים והשבעים למאה הזאת, תנועה המסוגלת להסתער לכיבושים חדשים בשדות חומר ורוח.
ואל יהיה הדבר רחוק בעינינו. לא בשמים היא. סוף-סוף אנו קוראים להם לבוא לישראל שאיננה עוד כפי שהיתה לפני עשרות שנים, כשעמדנו בדלותנו. אנו כבר מדינה ריבונית. יצרנו תנאי-חיים נאותים, בתי-ספר, בתי-לימוד גבוהים, מכוני-מחקר העשויים לקרוא ולמשוך את אנשי המדע והיֶדע. הקמנו משק חקלאי ותעשייתי ענֵף, מפעלי-פיתוח אדירים, כימיים, אלקטרוניים, ועוד היד נטויה. האומנם עבר הזמן, ושוב אי-אפשר למשוך אלינו נוער מתוך אתגר של רעיון ולא מתוך פיתוי של רוַח ונוחיות בלבד?
הנה הוקם בארצות-הברית “חיל השלום” מיסודו של הנשיא קנדי המנוח, ואני שומע שלא מעטים היהודים הנחלצים אליו. האין לנו ללמוד מזה? הנה נוער שׂבע, בארץ רוָחה, והוא נקרא ונענה לצאת לארצות-פיתוח נידחות, לא למען הרוַח ולא לשם הכבוד, אלא בכוחה של אידיאה. זהו אתגר אנושי. האם נבצר מאתנו להעלות אתגר יהודי ואנושי כזה אצלנו? והלא אנו באים גם בשם צו החיים של העם וגם בשם ערכי-חברה חדשים שעליהם גאותנו ובהם כוחנו. תבוא לנו עתודה יהודית לפיתוח החברה, המשק והמדע ולהאדרת עזרתנו לעמים מתפתחים.
כולנו יודעים את חיוניותה של בעיית המים לקיומה של המדינה. משה רבנו הוציא מים מן הסלע על פי הדיבור. נתמעטו הדורות ואין כוחנו בדבר הזה. אם הוצאנו מים מן הסלע, עמדו לנו הטכניקה והמדע של המאה העשרים. אנו מתקרבים לקצה גבול היכולת של גילוי מים במעבה האדמה. אנו עומדים בראשיתו של מאמץ להוציא מים רבים ובתנאים סבירים מן הים, להרחבת החקלאות והתעשיה. אולי יצטרפו אנשי-המדע היהודים אלינו ויסייעו לנו בזה? אולי יהיה בכך משום פתרון גם לבעיותיהם של עמים אחרים; ואולי באמת מותר לנו לחזוֹת את ישראל כמרכז מדעי לחקר המתקת מים לאיזור כולו. מפני לחץ צרכי הפיתוח שלנו, עשויה אולי ישראל דוקא להיות למפעל מבחן, “פיילוֹט פלאנט” בלע"ז, שמנסיונו ישאבו עמים קרובים ורחוקים.
ידעתי: לא נקצור את יבול העליה בלי חריש עמוק, בלי שידוד וזריעה בעתם, בלי חינוך ציוני מתמיד וממושך. מי יודע כמה זמן דרוש להם, לאיתני הטבע, לפעול בבטן האדמה עד שפורץ הגייזר בזרם אדירים. אנו נתבעים לפעולה ממושכת, בלהט רב, לחינוך הדור ולהכשרת הלבבות. כדי שנוכל להרים יחד את המשא הגדול הזה, זקוקים אנו למערכת חדשה של כלים שלובים. דרושה הקרנה והשפעה הדדית, דרושה תביעה שאינה מתפרשת מצד ישראל, המדינה הציונית, אל התנועה הציונית והעם.
גם אם תבוא התביעה בשינוי נוסח ולשון – אין שינוי בתביעה עצמה, אין ולא תיתכן תזוזה מן העקרון, כי הציונות מחייבת מעשה. אין ציונות בלי עליית יהודים לישראל ובלי הטיית שכם לבואם בעתיד הקרוב או הרחוק יותר.
ועדיין ישראל מצפה למופת שייעשה בידי עשרות, מאוֹת ואלפים של בתי-אב ציוניים שיקומו ויעלו לישיבת קבע של בניהם. יהיה זה יום גדוֹל לישראל ויום קריאה ועידוד לתנועה הציונית ולדור הצעיר.
יש בודאי לכל אחד ואחד מאתנו כאן ביקורת על התנועה הציונית כפי שהיא כיום. אמרתי משהו על כך בדברי הקצרים בישיבת הפתיחה.
אך עם הביקורת – זאת נדע: זוהי התנועה הציונית, אחרת אין לנו. אין כלי אחר לחינוך הדורות שיבואו אלינו להעלאת התנופה החדשה הנדרשת לנו. לולא היתה התנועה הציונית קיימת היה עלינו להקים תנועה עכשיו, למילוי המשימות האלה.
והרי עם כל חולשת-הדעת התוקפת אותנו לעתים בדברנו על יכלתה של התנועה כפי שהיא בארגונה – בכל זאת מגיעות שלוחותיה לפחות לחצי מיליון בתי-אב יהודיים. בבתים אלה, לפחות, אין הציונות רעיון זר. אם נתאר לעצמנו שבתים אלה יהיו למקור קרינה יהודי-ציוני, ברב או במעט, ומצא לנו. לפחות יש כאן משום נקודת-משען למנוף המהפכה היהודית. עלינו לטכס עצה יחד כיצד להעלות את הציונות לאתגר החדש. עלינו להגיע למעשה משותף מתוך מחשבה משותפת.
דיברתי קודם על אתגרו של חיל-השלום לנוער היהודי בעולם. האתגר הזה קיים גם לגבי הנוער הישראלי כאן: עליו להכשיר את עצמו ולהיחלץ אל התפוצות כדי להביא להן מרוחה של המדינה ומיצירתה, להעשיר בהן חיים יהודיים ולשאוב מהן חיים למדינה. הנהלת הציונות, ואם יידרש – גם הממשלה, צריכות לגשת עתה ליציקת הדפוסים הארגוניים ולתכנון הפעולה לענפיה. צריכות לגשת עתה ליציקת הדפוסים הארגוניים ולתכנון הפעולה לענפיה. יש למצוא את הדרך, והיא תימצא, להפעיל מאות, ובמשך הזמן גם אלפי בני-נוֹער ישראליים במעשה המשותף הזה.
דרושים יהיו אמצעים גדולים להרמת המשא. רוצה אני לקוות שיעמוד לה כוחה של התנועה הציונית להרים את הנטל. כולנו חייבים, כציונים, להכיר בערכה של הפעולה ולהיות למופת אישי גם בשטח הזה, של גיוס אמצעים. ציונים חייבים לדעת, יותר מכל אדם אחר, כי אין המדובר בתרומת הגולה למען ישראל, אלא בהרמת חלקה של הגולה לעתיד העם היהודי על כל חלקיו.
ואם, חלילה, לא יעמדו לה לתנועה הציונית כוחותיה הכספיים, אם תיתבע הממשלה לשיתוף-פעולה גם בשטח הזה – נטה כתף. מדינת ישראל עמוסה, אמנם, צרכים דחופים, צרכי בטחון, פתוח, עליה וקליטתה. זוהי מעמסה כבדה מאד. רק מתוך דאגה שהתנועה לא תוכל למשימה, ובהיסוס רב, נקבל על עצמנו נטל נוסף עד כמה שאפשר.
ובסיום דברי אומר: מעשה זה זקוק לטמפרטורה ציבורית ותנועתית גבוהה מאד: עלינו לשרוף דלק רב כדי להתיך עפרות-מתכת גלמיים ולחשלן לפלדה. מי יתן ותחדור תחושת האחריות ההיסטורית הזאת לתודעתנו וללבותינו.
בגרמי המעלות של המאבק לעתיד העם והמדינה – אנו נקראים כולנו לעליה.
-
הכונה לזאב חקלאי. מת ב–24 בפברואר 1964, מיד לאחר דבריו בישיבת מרכז המפלגה ומזכירות האיחוד העולמי, בבית אלישבע בירושלים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.