בועידת הנוער העולמית, 4 באוגוסט 1963

אני שמח שאפשר לקיים זכות הבאת ברכתה של ממשלת ישראל ואת איחוליהם של כל אזרחי המדינה לועידה עולמית של נוער יהודי. ועידתכם מייצגת למעלה מששים רבוא בני נוער יהודי בעולם החפשי; היא מקפלת בתוכה את כל גוני הקשת הציבוריות היהודית הצעירה.

זוהי ועידתכם השניה; נקוה ונצפה כי בשלישית יבואו נציגים של הנוער מאותן הארצות אשר לדאבוננו נבצר מהם להשתתף הפעם.

שמעתי בשמחה רבה, כי מאחדת את כולכם ההכרה בצורך לטיפוח התודעה היהודית והרגשת אחדותו של העם היהודי. כולכם מרגישים בצורך להעמיד את הקשר האישי עם מדינת ישראל כאחד היסודות המרכזיים בחינוך הנוער. כולכם מבינים, כי יש להחדיר בכל חוגי הנוער היהודי את הרצון ללימוד השפה העברית והרצון לרכוש יסודות התרבות העברית.

אכן רב הוא המאחד, והטוב לראות נציגים של מאות אלפי בני נוער יהודי ההולכים לאורם של יסודות אלה, ואשר התאספו כאן על מנת להגביר את המשותף ולהרחיב את מספר בני הנוער היהודי המתאחד על יסודות של זיקה לישראל, לתרבותו ולאחדות העם. בשם ממשלת ישראל ברצוני להבטיחכם נאמנה כי נעשה כל שנוכל, כדי לעזור במילוי משימה קדושה זו.

זכרו נא כי בעצם הדבר, מדינת ישראל הוא מפעל הדורות הצעירים בארצות הגולה אשר נחלצו עשרות שנים לביצוע משימת התקומה וחלום עתיק-יומין.

צעירי ישראל רשמו דף מזהיר בתולדות עמנו – שיבת ציון, החיאת השממה, כיבוש העבודה, שיבה לחקלאות ולטבע, תחיית השפה, חינוך ודריכות להגנה, כינון הקוממיות, קיבוץ גלויות, עמידה מול אויבים ויישובה של הארץ.

בל ישקוט הנוער על שמריו ובל ינוח על זרי דפנה של העבר ושל הקיים. מפעלנו ההיסטורי תובע המשך והתמדה – תחשוב הועידה על יצירת כלים מתאימים ויעילים לקירוב הנוער הבלתי-מאורגן ולכיבושו במערכת הסברה וחינוך. חפשו דרכים לקרבו לערכי היהדות, להחיות שפת אבות – שפת נביאים; תקשר השפה העברית בין הדור הצעיר לבין הארץ הזאת בה נולדה אומתנו, בה המריאה נבואת ישראל אל פסגות, בה יצר העם היהודי את ערכי הנצח שלו ובה הוא כונן מחדש את עצמאותו.

אתם זכיתם למשהו שדורות על דורות בעם היהודי חלמו ושאפו, אך לא זכו לו. אתם דור מדריכים ראשון אשר חניכיהם נולדו כאשר העם מחדש נעוריו ומבצר קוממיותו במדינתו. הימים הם אתחלתא דגאולה. רק שני מיליון אנחנו פה ועוד רבה המלאכה לעשותה. “ולא אתה בן-חורין להיבטל ממנה” (אבות פרק ב', כ"א).

דור זה ניתן לו לעצב דמותו של עתיד עמנו. רבבות צעירים חלוצים נתבעים להביא לארץ להט יצירה, מסירות וידע, לתרום תרומתם לקידומה של הארץ, לפיתוח כלכלתה ותרבותה. אינני רואה אתגר גדול יותר לנוער היהודי בגולה מאשר האתגר להשתתף בפועל בבנינה של מדינת ישראל.

כל אשר נעשה כאן יש לו השפעה ישירה על חיי העם היהודי כולו. חיים יהודיים בעולם כולו יתמלאו תוכן כאשר ישראל תשמש להם מוקד ומרכז. יהיה הדבר הזה חָרוּת על לוח לבותיכם.

תביעה זו מופנית גם לנוער הגדל בארץ; אני יודע שדבר זה אינו בא מאליו ואנו מצוּוים להשקיע מאמצים על מנת להקנות לנוער בישראל את ההרגשה שהוא עצם מעצמותיו ובשר מבשרו של העם היהודי. עלינו לטפח בו זיקה ותחושה רוטטת ומקשרת לאחינו בגולה.

אנו חיים בעולם של תסיסה, בעולם של שינויים ותמורות מהירים והתפתחויות טכנולוגיות מפתיעות. בתוך עולם סוער ומסוער תוהה הנוער היהודי ושואל לנתיבות עולמו. הוא נקלע בין כף-הקלע של אדישות והתבוללות, של קריצתם ופיתוים של אורות-חוץ מזה, התלכדות סביב המאור שביהדות והמגדלור שבמדינה מאידך.

דיוני ועידתכם עשויים להיות גורליים לעתידו של הנוער היהודי. אַל תירתעו מפני אתגרים! אל תפחדו מפני קשיים! יהיה בכם הכוח לראות בעינים פקוחות את המציאות היהודית כיום, ותמצאו בכם העוז לתת תשובות ההולמות את היקף המשימות העומדות בפנינו כאן וברחבי העולם היהודי. מי יתן ותתברך ועידתכם בפוריות המחשבה, בכוח ההגשמה ובאחדות המעשה.

בעצרת חגיגית לציון יובל ה-20 של “בני-ברית”

היכל התרבות, 17 בדצמבר 1963

אדוני היושב-ראש, נשיא “בני -ברית” בעולם, ידידי ורבותי,

אני שמח להשתתף בעצרת החגיגית ולהביא הערכתה וברכתה של ישראל, של ממשלתה ושלי אני לפעלו של מיסדר “בני-ברית” מאז היוסדו. לפני 120 שנה היה הדבר. ברחבי אמריקה הגדולה חיו אז כמה רבבות יהודים, רובם יוצאי גרמניה, אשר התקבצו ובאו מארבע כנפות הארץ. הם באו לחפש אָשרם ולהבטיח עתידם והם עמוסי מורשת אבות, מושרשים במסורת דורות וספוגי ערכי היהדות. והנה מצאו עצמם ביבשת חדשה, מעטים מאד בין רבים, שאינם מבני עמם, גלמודים בתוך עולם חדש. יחד עם הדאגה להבטחת קיומם הפיסי והכלכלי, החלה מכרסמת הדאגה והחשש בלבם פן השתתפותם בכיבוש היבשת והתפזרותם על פניה יביאו אותם להחלשת קשריהם עם העבר ולהתרופפות החיים היהודיים על מנהגיהם, מצוותיהם ויסודותיהם הרוחניים, ופן יתרחקו בניהם מן היהדות וייטמעו בין שכניהם המרובים.

12 היה מספרם של המייסדים, שהתכנסו ובאו לאסיפת היסוד. אפשר וזה סמל למספר שבטי ישראל המחפשים דרך להתלכד בפזורה ולשמור על הגחלת. והשם “בני-ברית” בודאי מסמל ומרמז על הברית שנכרתה בין אבי האומה, אברהם, לבין אלהיו, אשר אמר: “לזרעך נתתי את הארץ הזאת”. האם חזו אז תריסר מייסדי המיסדר כי כיום תמנה יהדות אמריקה כששה מיליון, וכי זאת תהיה הקהילה הגדולה והעשירה בתולדות ישראל, וכי ארגון “בני-ברית” ימנה יותר מחצי מיליון חבר וחברה? האם פיללו כי תתכנס כיום עצרת חגיגית שלכם במדינת ישראל?

ניתן לשער כי בעיני רוחם, בחזונם ובכיסופי הגאולה המשיחיים שפעמו בלבבם ובתת-הכרתם האמן האמינו כי ימים כאלה יבואו, אף-על-פי שיתמהמהו. והראָיה לכך תשמש העובדה כי מיסדר “בני-ברית” התחיל, מיד עם ראשית ייסודו, מגלה דאגה והתענינות בארץ-ישראל וביהודיה המעטים, בסבלותיהם ובמצוקותיהם.

כבר ב-1865, כאשר פשטה מגיפת חולירע בארץ, אנו מוצאים את המיסדר הצעיר “בני-ברית” כשהוא משגר אמצעים כספיים לשר הנדיב – משה מונטיפיורי – כדי שיושיט תמיכה וסיוע לקרבנות המגיפה.

מאז ועד היום הזה, בדרך קיומו הארוכה, קרובים היו ללבו של המיסדר עניניה של האומה – כור מחצבתו – ושל הארץ. קשריו אליה הלכו והתחזקו, וביחוד באו לידי ביטוי אמיץ בימים הגורליים של 1947, ימי המאבק על הקמת המדינה בארגון האומות המאוחדות. תפקיד חשוב ומכובד במאבק זה מילא אז שליח “בני-ברית” – כונתי למר הנרי מוֹנסקי המנוח, שעמד אז בראש המיסדר, והתיצב בכל שעור קומתו לעזרת העם.

כאשר קמה המדינה נתחזקו ונתהדקו הקשרים והמיסדר הפך לבעל-ברית מסור ונאמן לישוב בארץ ולמדינת ישראל. התמיכה במגבית היהודית המאוחדת והפעולה להפצת אגרות-חוב ישראליות, היו גילוי מובהק להתעוררות מחודשת והקשבה לבעיותיו של עם ישראל, זה המפוזר ברחבי עולם וזה המתקבץ להיגאל בארצו. אהבת ישראל בפזוריו ובתפוצותיו היא אשר הנחתה תמיד את דרכו של המיסדר. מיתרי האהבה שבלב יש שהתרופפו, יש שנחלשו, יש שנדמו, אבל ראינום, בנשוב רוח התקוה והגאולה, כשהם רוטטים ומתנגנים מחדש.

יחד עם התמורות הכבירות בחיי העם היהודי בתפוצות ידע מיסדר “בני-ברית” לפשוט צורה וללבוש צורה הולמת יותר לנסיבות החדשות. קיום הועידה העולמית של המיסדר בישראל לפני מספר שנים מעיד על התגברות התחושה הנכונה בקרב המיסדר לחוש ולהעריך מרכזיותה של המדינה בחיי העם היהודי. זאת היתה הועידה העולמית היהודית הראשונה בישראל, פרט לקונגרס הציוני, בהיקף רחב ובהשתתפות רבה.

ועתה אנו רואים כי לא היתה זאת, לשמחתנו, החלטה חד-פעמית. ברכתי נתונה לכם מראש לקראת הועידה העולמית לשנת 1965 שתקיימוה אצלנו. אותה תחושה נכונה, אותו חוש מציאות ליוה את “בני-ברית” משך כל שנות פעילותם. כאשר מצות “עשה” עיקרית היתה גאולת קרקע, נתן המיסדר שכם לקרן-הקיימת-לישראל לגאול אדמות להקמת ישובים בעמק ובהרי הגלבוע.

עבודה יפה וחשובה נעשתה על-ידי “בני-ברית” וחבריו לחיזוק ה“ועד למען החייל” ולקיומו. אין זאת בלתי אם חשו המיסדר והנהגתו, כי גילויי הגבורה היהודית במאה העשרים אינם אלא המשך של גבורת היהודים הקדמונים במלחמותיהם – מימי מלכי ישראל ועד מרד בר-כוכבא, והרגישו בצורך נפשי להביע הזדהותם, להושיט יד אחים ולשתף עצמם במאבק האדירים של ישראל על גאולתו ותקומתו. בימינו אלה החלו “בני-ברית” להפנות מאמצים לאפיקי החינוך. אם ראשיתם מצערה, נקוה כי אחריתם תשׂגה. מיסדר יהודי זה, שהוא בינארצי ואל-מפלגתי, ומאַחד בקרבו זרמים מזרמים שונים ויוצאי ארצות וקהילות שונות, חש אינטואיטיבית את המעשה הנועז והמופלא אשר במיזוג גלויות וליכודן בישראל. הוא צועד בימים אלה צעדים ראשונים בהקמת גני-ילדים ובייסוד ספריות וציודן לשירות גלי העליה החדשה. ייזכר במיוחד מפעל הספריה שנוסד על-ידי מיסדר זה במדרשה בשדה-בוקר, המוקדשת לתורת הנגב ולהכרתו והנושאת בחוּבה רמז לבאות.

כן מוצאים אנו את המיסדר תורם תרומתו להכרת היהדות בת-זמננו בייזום מכון באוניברסיטה העברית, המוקדש לחקר סוגיה חשובה זו. כעת מתכנן המיסדר מילגות לתלמידים מחוננים בבתי-ספר תיכוניים. נאמר לעצמנו כי אמנם כל ההתחלות קשות וזעירות, אך נקווה כי הן בגדר של רמזים לבאות שעוד תבואנה: שרשרת מעשים של ליכוד וקירוב לבבות, מעשים של עזרה וסיוע! אך בהגיע “בני-ברית” לגיל המכובד במסורתנו, 120 שנה, אין הוא יכול עדיין לנוח על זרי הדפנה של העבר. נהפוך הוא, כל הדברים שהזכרתי צריכים לשמש תביעה וקריאה לבאות. דורנו הוא דור הגאולה – ונזכור זאת בליל חנוכה זה – דור של חידוש קוממיות ישראל.

וזכור נזכור כי הצלחנו לרכז, לגאול ולהעלות לישראל רק כששית של האומה. ידוֹע נדע כי ישראל זקוקה לחיזוק, לגידול ולביצור מתמידים. וגם התפוצות זקוקות למדינת ישראל חזקה וגדולה, מדינה אשר עומדת על רמה גבוהה מבחינה חמרית וכמותית וכן מבחינה רוחנית-מוסרית ואיכותית.

על הקיום היהודי בגולה מאיימים תהליכים של טמיעה והתבוללות. השראה וחיזוק היסודות של העם בתפוצות יבואו מן המקורות, מן השפה העברית שתהיה לנחלת כולנו, מרוחו וגאונו של ישראל, בפריחתה ובשגשוגה החמרי והרוחני.

רבותי, בפני המדינה עומדים תפקידים קשים ומסובכים, לא אמנה אותם, כי הם ידועים לכל. אך לא אסתיר דאגתי לבאות.

תוך מספר שנים לא-רב נעלה לארץ כמעט את כל הקהילות היהודיות מארצות המצוקה. בתום פעולה משמחת ומבורכת זו, מזדקרת השאלה “מאין יבוא עזרי”. המדינה בתקומתה תהיה זקוקה בכל עת ובכל שעה למספר גדול של כוחות רעננים-צעירים ונוער בעלי ידע והשכלה, נושאי רוח הדמוקרטיה והיהדות, וכן למבוגרים בעלי נסיון, יכולת ואמצעים.

אני מאמין כי חיל שלום וגאולה כזה קום יקום, וגם מארצות הרוָחה בוא יבואו. על ידידינו באמריקה ובעולם החפשי להכיר בנחיצות הדבר – לטובת ישראל ולטובת העם היהודי כולו. עליהם לכוון פעילותם, תוכן חייהם, ודרכי-חינוכם לייעוד זה. ולזה נקראים באי העצרת כאן ובני המיסדר הגדול בעולם כולו.

יתברך המיסדר ביכולת להשיג ולהבין את מצבנו בהוֹוה, לחזות את הצפוי והצפוּן בחיק העתיד ולהיחלץ לפעולות ולמעשים. נהדק הקשרים, נקיים הברית.

בישיבת הנעילה של הועד-הפועל הציוני, ירושלים, 23 במארס 1964

דרכה של התנועה הציונית להבטחת עתיד המדינה והעם – זהו הנושא האמיתי של מושב זה של הועד-הפועל הציוני, האחרון לקראת הקונגרס הקרוב.

יורשה לי לתרום את חלקי לדיון הזה ולהביא לו את דבר המדינה.

יודע אני כי לא ייעוד התנועה הציונית הוא העומד אצלנו בצריך עיון ובצריך דיון. אין חילוקי-דעות על הייעוד הציוני; הוא היה תמיד אחד: שיבת ציון. יש – והיו – דיונים על היעדים הציוניים.

אותה התנועה הציונית עצמה ראתה, בנסיבות היסטוריות מסוימות, צורך לדחות את ניסוח המטרה – מדינה יהודית. חלפו שנים, גבר כוחנו, נשתנו הנסיבות והורם הדגל. גם עכשיו, מיום קום המדינה, בוחנת הציונות את עצמה לא מפני שחל שינוי בייעודה אלא מפני שעליה לקבוע יעדים, לפי הנסיבות המוחשיות של חיי מדינת ישראל ושל חיי העם היהודי בזמן הזה.

הבטחת קיומה של המדינה, בגופה וברוחה, ביסוס עתידה והמשכה – תביעה זו היא עתה מושכל ראשון בין ציונים. העובדה כשלעצמה שהמדינה קמה, התבססה במידה מסוימת והיא מסוגלת להגן על חייה ועל כבודה בעתיד, כשם שעשתה זאת בעבר, ממש מאז היותה ואפילו לפני-כן – איננה התשובה השלמה על תביעה זו.

חמש-עשרה שנה אחרי קום המדינה היינו עדים לועידת פסגה של שליטי המדינות השכנות, שבה גילה שליט מצרים, לאזני דעת הקהל והאומות המאוחדות, טפח מתכנית השמד המכוּונת נגדנו. יודעים אנו שמטרתו המוצהרת של שליט מצרים היא להאביד זכרנו מגוי. לשם כך הם זוממים פיקוד משותף, לשם כך הם חורשים את מזימת הטיית המים, לשם כך – כך אומרים הם – מכוּונים אפילו מפעלי הפיתוח הפנימיים שלהם. למטרה זו מכינים הם את עמם נפשית באמרם כי סוף המלחמה לבוא והם, שליטי ערב, יקבעו את מועדה.

עלינו הדאגה, כי בכל מועד שייקבע ימצאו את ישראל מוכנה להשבית אויב ומתנקם ולהעביר את המלחמה מאדמתנו והלאה. לנו כאן ברור, כי כוחו המרתיע של צבא-הגנה-לישראל וחסנו של העם הם הערובות הבטוחות ביותר לשלום.

למזלנו, כבר עתה אין אנו עומדים לבדנו. מעל לראשיהם של עמים עוינים בשכנותנו הושטנו יד לעמים רחוקים יותר, באפריקה ובאסיה, מלבד קשרינו באירופה ובאמריקה. גילינו נכונות לעזור לעמים צעירים הזקוקים לעזרתנו ומצאנו ידידות גומלין. שמוּר לנו עָשרה של ידידות זו, נוסף על ידידותן של אומות ותיקות.

אך על כל אלה וקודם כל עלינו לזכור בריתנו היציבה והנאמנה עם העם היהודי בתפוצותיו. זכורה ושמורה הברית שבאה לידי ביטוי במדיניות, באדם, בחומר וברוח, בימים הארוכים של תולדותינו בטרם היות המדינה ובכל ימיה הקצרים של המדינה. אליו, אל העם היהודי, באה תביעתנו הראשונה.

נעשָׂה הרבה במימוש הברית הזאת עם העם היהודי, וחלקנו לא היה קטן. בקיבוץ הגלויות אנו מתקרבים לדליית מקורות העוני הגדול של תפוצות-יהודים רבות. הבאנו אותם הנה ועכשיו עלינו לקלוט, להכשיר, להשריש, לחנך, ללמד ולמזג. נתונים היינו ביום-קטנות של מפעל-אדירים זה ועוד עשוי הדבר להעסיקנו כימות דור. עכשיו, כמעט בסוף מעשה, זמנה של מחשבה תחילה: מהי התחנה הבאה. אם הגענו, או כמעט שהגענו, לפסגתו של הור ההר הזה בקליטת גלויות מצוקה פתוחות לעליה, עלינו לשאת עתה עינינו אל ההרים ולשאול מאַין יבוא עזרנו.

כדי שתוסיף ישראל למלא את ייעודה, צריך להיות המשך מתמיד ובלתי-פוסק בגידול עמה. האם אמרנו אי-פעם שבזה – בשלושה, בארבעה ואפילו בחמישה מיליוני יהודים במדינה – תם התפקיד, נסתם החזון הציוני? האם אין לנו התחייבות לגבי שאר העם היהודי? האם אין לו התחייבות לגבינו, מצד כוחנו, מצד הרכב האוכלוסיה וגדלה?

יש כשלושה מיליוני יהודים בברית-המועצות. משותפים לכולנו גם כאב גורלו של הקיבוץ הזה וגם התקוה, כי יינתן לו לתרום את חלקו לעתיד העם היהודי במולדתו וכי יינתן לנו להעניק לו כל אשר נוכל ולשאוב עזוז מחילו. אסור לנו לשכוח קיבוץ זה אף לרגע אחד. אנו מאמינים, כי סוף ישועתם לבוא, כי עמי ברית-המועצות ומנהיגיהם יכירו בהכרח הגמור ובחיוב הגדול של מעשה פדות זה. אלא שלא תביעתנו לבדה תקבע את הזמן.

עלינו להפנות, איפוא, את מבטינו אל קהילות היהודים בארצות הרוָחה, קיבוצים שאינם חלק מעולם המצוקה היהודי בדור הזה. מבחינה אובייקטיבית – כוחם אִתם למלא את מחסורנו בכמות ובאיכות גם יחד. הם היכולים לתת למדינה עליה קולטת ולא רק עליה נקלטת. עליה המשופעת בנכסי חומר ורוח, כדי קליטה שלמה של עצמה וסיוע לקליטת אחרים.

ועוד דבר: מלבד מילוי תעודתנו ההסטורית בעצם קיומנו והתעצמותנו, האם מלאנו את מסגרת המדינה תוכן? והלא מלבד הלחץ המידי לפתרון מצוקת היהודים, ביקשנו כולנו שתהיה המדינה הזאת משכן לרוחנו. עלינו לשוב להיות לעם יוצר ערכים. חייבים אנו לחוש בציפיה ובתביעה של תפוצות ישראל, ואולי גם של גויי הארצות, שערכים אלה יהיו אור לגויים ומאור לגולה. אנו מכינים כלים. אנו בונים את כינורו של דוד. איך, מאַין תקום הרוח שתבוא ויתנגן מאליו? בדורנו מתקיים חזון העצמות היבשות “ותקרבו העצמות עצם אל עצמו”; הקימונו את השלד. אולי גם “והנה עליהם גידים, ובשר עלה, ויקרם עליהם עור מלמעלה”. האם יספיקו כוחותינו לבדם, כדי שתבוא בהם הרוח, ויחיו?

וממדינת ישראל לעם ישראל:

עלינו האחריות להבטחת עתידו של העם היהודי. ציונים – אסור להם להפריד בין הדבקים: אנו מצוּוים על המלחמה בטמיעה, בהתבוללות, בסכנה שהעם היהודי יחדל מאפס כוחות פנימיים, גם במקום שאיננו צפוי לסכנה מבחוץ. ומלחמה זו היא גופא גם מלחמה על עתיד המדינה. כשם שהמאבק על קיום המדינה ומילוי ייעודה היה לתנאי בל יעבור להבטחת ההמשך היהודי. חובות העם היהודי לעצמו ולמדינה אחוזים ושלובים זה בזה. אפילו אפשר היה להפריד עיונית בין הבעיות – לא תיתכן הפרדה מעשית, כאשר עלינו לטכס עצה מהו המעשה אשר ייעשה. המעשה הוא אחד.

לפני כחודש ימים השתתפתי בדיון על השאלות הללו במקום אחר. דיבר שם חבר יקר¹, שעשה שנים רבות בשליחות ציונית, וכעבור דקות מעטות כרע נפל, ממש בסיום דבריו, והתברר לנו לחרדתנו שזה היה דיבורו האחרון. ובנאומו-צוָאתו זה אמר, כי "המשימה העומדת לפנינו היא הצלת העם היהודי למען המשך קיומו ולמען חיזוקה וחסנה של מדינת ישראל ואוסיף ואומר: כשם שבדור הזה היתה מדינת ישראל ולמרכז הויית הקיום היהודי, כך אין לה לעצמה קיום מבלעדי העם שמאחוריה.

עלינו לפרוץ דרכים חדשות להתגייסות העם היהודי באיכות ובכמות למען המדינה. אנו תובעים עליה שיש בידה להעלות את משקלנו המוחלט והסגולי גם יחד. תמצא היכולת שצבר עם ישראל בתפוצותיו את דרכה אלינו. המדובר איננו עוד בעליית מצוקה ואונס, אלא בעליה מרצון; עליה הפותחת פתח לחלוציות רחבת-אופק וגדוֹלת-מעש.

עומדים אנו לפני הצורך להציב יעדים חדשים לייעוד ישן, ליצוֹק תוכן חדש במושג שאנו חיים בצלו כל השנים. לא אחשוש ואומר, כי עלינו למצוא מסילות ללב הנוער בימינו ולהקים תנועת “החלוץ” המותאמת לרמת המחיה והצרכים של שנות הששים והשבעים למאה הזאת, תנועה המסוגלת להסתער לכיבושים חדשים בשדות חומר ורוח.

ואל יהיה הדבר רחוק בעינינו. לא בשמים היא. סוף-סוף אנו קוראים להם לבוא לישראל שאיננה עוד כפי שהיתה לפני עשרות שנים, כשעמדנו בדלותנו. אנו כבר מדינה ריבונית. יצרנו תנאי-חיים נאותים, בתי-ספר, בתי-לימוד גבוהים, מכוני-מחקר העשויים לקרוא ולמשוך את אנשי המדע והיֶדע. הקמנו משק חקלאי ותעשייתי ענֵף, מפעלי-פיתוח אדירים, כימיים, אלקטרוניים, ועוד היד נטויה. האומנם עבר הזמן, ושוב אי-אפשר למשוך אלינו נוער מתוך אתגר של רעיון ולא מתוך פיתוי של רוַח ונוחיות בלבד?

הנה הוקם בארצות-הברית “חיל השלום” מיסודו של הנשיא קנדי המנוח, ואני שומע שלא מעטים היהודים הנחלצים אליו. האין לנו ללמוד מזה? הנה נוער שׂבע, בארץ רוָחה, והוא נקרא ונענה לצאת לארצות-פיתוח נידחות, לא למען הרוַח ולא לשם הכבוד, אלא בכוחה של אידיאה. זהו אתגר אנושי. האם נבצר מאתנו להעלות אתגר יהודי ואנושי כזה אצלנו? והלא אנו באים גם בשם צו החיים של העם וגם בשם ערכי-חברה חדשים שעליהם גאותנו ובהם כוחנו. תבוא לנו עתודה יהודית לפיתוח החברה, המשק והמדע ולהאדרת עזרתנו לעמים מתפתחים.

כולנו יודעים את חיוניותה של בעיית המים לקיומה של המדינה. משה רבנו הוציא מים מן הסלע על פי הדיבור. נתמעטו הדורות ואין כוחנו בדבר הזה. אם הוצאנו מים מן הסלע, עמדו לנו הטכניקה והמדע של המאה העשרים. אנו מתקרבים לקצה גבול היכולת של גילוי מים במעבה האדמה. אנו עומדים בראשיתו של מאמץ להוציא מים רבים ובתנאים סבירים מן הים, להרחבת החקלאות והתעשיה. אולי יצטרפו אנשי-המדע היהודים אלינו ויסייעו לנו בזה? אולי יהיה בכך משום פתרון גם לבעיותיהם של עמים אחרים; ואולי באמת מותר לנו לחזוֹת את ישראל כמרכז מדעי לחקר המתקת מים לאיזור כולו. מפני לחץ צרכי הפיתוח שלנו, עשויה אולי ישראל דוקא להיות למפעל מבחן, “פיילוֹט פלאנט” בלע"ז, שמנסיונו ישאבו עמים קרובים ורחוקים.

ידעתי: לא נקצור את יבול העליה בלי חריש עמוק, בלי שידוד וזריעה בעתם, בלי חינוך ציוני מתמיד וממושך. מי יודע כמה זמן דרוש להם, לאיתני הטבע, לפעול בבטן האדמה עד שפורץ הגייזר בזרם אדירים. אנו נתבעים לפעולה ממושכת, בלהט רב, לחינוך הדור ולהכשרת הלבבות. כדי שנוכל להרים יחד את המשא הגדול הזה, זקוקים אנו למערכת חדשה של כלים שלובים. דרושה הקרנה והשפעה הדדית, דרושה תביעה שאינה מתפרשת מצד ישראל, המדינה הציונית, אל התנועה הציונית והעם.

גם אם תבוא התביעה בשינוי נוסח ולשון – אין שינוי בתביעה עצמה, אין ולא תיתכן תזוזה מן העקרון, כי הציונות מחייבת מעשה. אין ציונות בלי עליית יהודים לישראל ובלי הטיית שכם לבואם בעתיד הקרוב או הרחוק יותר.

ועדיין ישראל מצפה למופת שייעשה בידי עשרות, מאוֹת ואלפים של בתי-אב ציוניים שיקומו ויעלו לישיבת קבע של בניהם. יהיה זה יום גדוֹל לישראל ויום קריאה ועידוד לתנועה הציונית ולדור הצעיר.

יש בודאי לכל אחד ואחד מאתנו כאן ביקורת על התנועה הציונית כפי שהיא כיום. אמרתי משהו על כך בדברי הקצרים בישיבת הפתיחה.

אך עם הביקורת – זאת נדע: זוהי התנועה הציונית, אחרת אין לנו. אין כלי אחר לחינוך הדורות שיבואו אלינו להעלאת התנופה החדשה הנדרשת לנו. לולא היתה התנועה הציונית קיימת היה עלינו להקים תנועה עכשיו, למילוי המשימות האלה.

והרי עם כל חולשת-הדעת התוקפת אותנו לעתים בדברנו על יכלתה של התנועה כפי שהיא בארגונה – בכל זאת מגיעות שלוחותיה לפחות לחצי מיליון בתי-אב יהודיים. בבתים אלה, לפחות, אין הציונות רעיון זר. אם נתאר לעצמנו שבתים אלה יהיו למקור קרינה יהודי-ציוני, ברב או במעט, ומצא לנו. לפחות יש כאן משום נקודת-משען למנוף המהפכה היהודית. עלינו לטכס עצה יחד כיצד להעלות את הציונות לאתגר החדש. עלינו להגיע למעשה משותף מתוך מחשבה משותפת.

דיברתי קודם על אתגרו של חיל-השלום לנוער היהודי בעולם. האתגר הזה קיים גם לגבי הנוער הישראלי כאן: עליו להכשיר את עצמו ולהיחלץ אל התפוצות כדי להביא להן מרוחה של המדינה ומיצירתה, להעשיר בהן חיים יהודיים ולשאוב מהן חיים למדינה. הנהלת הציונות, ואם יידרש – גם הממשלה, צריכות לגשת עתה ליציקת הדפוסים הארגוניים ולתכנון הפעולה לענפיה. צריכות לגשת עתה ליציקת הדפוסים הארגוניים ולתכנון הפעולה לענפיה. יש למצוא את הדרך, והיא תימצא, להפעיל מאות, ובמשך הזמן גם אלפי בני-נוֹער ישראליים במעשה המשותף הזה.

דרושים יהיו אמצעים גדולים להרמת המשא. רוצה אני לקוות שיעמוד לה כוחה של התנועה הציונית להרים את הנטל. כולנו חייבים, כציונים, להכיר בערכה של הפעולה ולהיות למופת אישי גם בשטח הזה, של גיוס אמצעים. ציונים חייבים לדעת, יותר מכל אדם אחר, כי אין המדובר בתרומת הגולה למען ישראל, אלא בהרמת חלקה של הגולה לעתיד העם היהודי על כל חלקיו.

ואם, חלילה, לא יעמדו לה לתנועה הציונית כוחותיה הכספיים, אם תיתבע הממשלה לשיתוף-פעולה גם בשטח הזה – נטה כתף. מדינת ישראל עמוסה, אמנם, צרכים דחופים, צרכי בטחון, פתוח, עליה וקליטתה. זוהי מעמסה כבדה מאד. רק מתוך דאגה שהתנועה לא תוכל למשימה, ובהיסוס רב, נקבל על עצמנו נטל נוסף עד כמה שאפשר.

ובסיום דברי אומר: מעשה זה זקוק לטמפרטורה ציבורית ותנועתית גבוהה מאד: עלינו לשרוף דלק רב כדי להתיך עפרות-מתכת גלמיים ולחשלן לפלדה. מי יתן ותחדור תחושת האחריות ההיסטורית הזאת לתודעתנו וללבותינו.

בגרמי המעלות של המאבק לעתיד העם והמדינה – אנו נקראים כולנו לעליה.

בעיית יחסי הגומלין השוררים – והחייבים לשרור – בין מדינת ישראל לבין עם ישראל לא ירדה מעל סדר-יומם של המדינה ושל העם משעה שקוממיותנו המדינית היתה לעובדה.

עתה קיבלה משנה חריפות: עם התקרבותנו לדליית אוצרות האנוש של גלויות המצוקה הפתוחות לעליה, משתלבת השאלה העקרונית של יחסי הגומלין גם בשאלה המעשית של המשך קיבוץ גלויות. נראה, כי זוהי גם השעה המתאימה ביותר לעודד את המשך בירורה של השאלה הגורלית הזאת לגבי המשך קיומה והתפתחותה של המדינה וגם לגבי המשך קיומו של העם: השנה, שנת תשכ"ה, ישוב הקונגרס הציוני ויתכנס בירושלים.

שני פנים לה לבעיה זו, לבעיית “ישראל והתפוצות” – פן אחד סטאטי, מערכת היחסים וההשפעה במצב הקיים, ופן אחד דינמי – שאיבת כוחות חומר ורוח מן הגלויות לישראל, כדי שתתעצם בכמות ובאיכות.

לאמיתו של דבר אין חלוקה זו לשני פנים אלא ענין של נוחיות מחשבתית. בעשיה היהודית והציונית אחוזים ודבוקים הדברים זה בזה: אם נעמיד את ישראל במרכז הוייתו של העם היהודי בתפוצותיו, יגבר גם כוח משיכתה הפיסי של המדינה לעולים החלוצים מטיפוס חדש. ולהיפך – אם ייוָצר קשר אנושי חי בין הגולה לבין ישראל, על-ידי עליה, חינוך, ביקורים תכופים והרגשת שותפות – נמצאת מרכזיותה של ישראל בעולם היהודי נבנית ונשכרת.

נפנה קודם כל אל שאלת מעמדה של ישראל בקרב העם היהודי. נאמנותנו לעקרון הציוני היסודי, לתפיסת אחדותו של העם היהודי, מחייבת אותנו גם בתפיסה “ישראלו-צנטרית” של ההויה היהודית הלאומית בדורנו. על מישור אחר, ולאחר שלא קיבלנו כמה מגופי תורתו, חוזרים אנו בזאת במידת-מה אל רעיונו של אחד-העם, רעיון המרכז. מרכז בארץ המקרין מאורו הרוחני על ההיקף היהודי בתפוצות.

במתכוון השתמשתי במלה “מרכז” ולא בביטוי השגור יותר “מרכז-רוחני”. גם אחד-העם עצמו הסביר (ב“מילים ומושגים”) כי תיבת “מרכז” עיקר, שכּן אם ענין לנו במרכז ובהיקף, אין הקרינה יכולה להיות גשמית אלא רוחנית. ואילו המרכז עצמו, ואפילו רוחני, אי-אפשר לו בלי בסיס גשמי.

עד כאן הסברו שלו. אולם ודאי שתיבת “מרכז” עיקר בימינו: באשר שוב אין הויכוח נטוש בין מרכז לבין ריכוז, בין תחיית הרוח לבין קיבוץ גלויות, אלא בין יהדות שישראל במרכזה לבין תפיסוֹת פוֹליצנטריות שונות.

תורת ריבוי המרכזים היהודיים שואלת לעצמה לפעמים מחלצוֹת נאות ומצודדת נפש, כגון: “ישראל ובבל”. מעין תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי הנוצרים במקביל. אולם אם נשאל את עצמנו מה יש בה, בסיסמה זו, לאמיתו של דבר – על-כרחנו אנו משיבים: לא כלום, פרט להרגעת המצפון הגלותי ולמן טעם ליצירה לאומית-בצורתה, היונקת את חיוּתה מאדמה זרה ומחזירה לה את פירותיה. לבסס את היצירה הרוחנית היהודית על פיזור, פירושו, בסופו של דבר, ליצוֹר אידיאולוגיה אנטי-לאומית המתעטפת בפראזיאולוגיה לאומית, ובסופה חלילה, התפוררות הגוף מתוך פירוד הנפש.

לצערנו, מגלים גם החיים את אזלת ידה של התורה הזאת לקיים את אחדות העם היהודי ולשמור על קיומו. יש אומרים, וקשה לבדוק את הדבר, כי מספר היהודים בארצות-הברית קטן הרבה מכפי שאנו רגילים לחשוב, ומשעה שפסקה ההגירה ההמונית לשם, לא די שאינו גדל אלא אף אולי מתמעט. הקיבוץ היהודי המועמד לאמץ לו את התואר ואת הפונקציה של “בבל”, עלול לפחות ולילך מחמת טמיעה בתוך החברה הנכרית ומחמת נישואי התערובת הנובעים ממנה והמסייעים לה גם יחד. אי-אפשר לנהוג כמאמרו של מנדלי מוכר ספרים ולעשות “מן הצרה דבר שבאפנה” לטעון טענת “איכות מול כמות”. לענין זה אין איכות בלי כמות. בכל תולדות ישראל אין למצוא דוגמה של מרכז, ואפילו ארעי ביותר, המתגבש בגולה המתדלדלת והולכת מבניה.

אבל אי-אפשר לעמוד כנגד תורת ריבוי המרכזים באמירה נאה בלבד. יכולים אנו למתוח ביקורת חריפה על תורת “בבל”, יכולים אנו להביע משאלה שישראל תקרין מאורה על העם היהודי כולו. אם אין בנו הכוח הממשי ליצור יצירה עצמית שיש בה כדי לשׂבּוֹע ולהותיר, לחמם אותנו ולהקרין לאחרים – יישארו דיבורינו על הנייר ומשאלותינו יובעו בחלל ריק. מכאן מתחייבת המסקנה, כי על מדינת ישראל ועל העם היהודי כולו, שהמדינה עלתה כחוטר מגזעו העתיק, לעשות לביצור המדינה ולגידולה. אין היום בן-חורין לפרוק מעליו את האחריות לנצר שפרח משרשיו אחרי שש-עשרה שנה; אין אנו רשאים להרפות מן המאמץ ההיסטורי באמצע.

גם כאן תופס הכלל שאיכות וכמות ירדו לעולם כרוכות זו בזו. העמקת חיי החינוך והתרבות שלנו בארץ צמודה להרחבתם. אין אנו יכולים להעלות תרבות יוצרים בלי תרבות נהנים, ואף היוצרים עצמם לא יקומו לנו אלא מתוך שכבה רחבה שמתוכה עליהם לצמוח. ועוד זאת: שכבה זו זקוקה לעם גדול, לציבור רב-מספר, שתעלה מתוכו. אם מותר לשנות מן הפסוק – ברוב עם הדרת רוח.

ואין הבור מתמלא מחולייתו: ישראל לא תרים את המשא לבדה. חיזוק כוחה הרוחני והמוסרי ממש כחיזוק כוחה הגשמי, אינו דבר שייעשה בלי הגולה. בפזורי ישראל אצורים הכוחות, באדם, בחומר וברוח, לגאול ולא להיגאל, בבואם לארץ – לקלוט ולא רק להיקלט, במשק ובחברה גם יחד. עלינו לפרוץ את מעגל הקסמים המחייב אותנו לחזק את המולדת, כדי שתהיה אבן שואבת לגולה ולשאוב מן הגולה, כדי לחזק את המולדת. דורנו זה נטל על עצמו את המשימה לשוב ולכונן את חיי עם ישראל בארצו, ולא ביום אחד תשלם המלאכה; אך אין טעם ואין אפשרות לפזר את כוחות העם על ארץ רבה ולהוציאם מייעודם העיקרי. כל מעייני העם יידרשו לבניית עתיד ישראל בארצו כמרכז לאומה כולה.

השאלה היא אם הגולה, כמו שהיא, יכולה להטות שכם לדבר הזה. יתירה מזו – וחושש אני להעלות את הדברים על הכתב – היעמדו בה כוחות-רוח עצמיים לשמור על ייחודה היהודי על ערכיו ולפתח חיי קיבוץ יהודי שאינו בורח מעצמו אל הטמיעה, גם בשעה שבניו עוסקים ביישובו של עולם ומתערים בתרבות הטכנית והרוחנית של ארצות מושבותיהם; חיי קיבוץ יהודי שיש לאל ידו לתת מכוחו לעצמו ולמדינה היהודית גם יחד.

ויש בכך משום אירוניה של ההיסטוריה: בנקודה זו עלינו לחזור אל עוד מושג אחד בתולדות תנועת התחיה, שבדומה למושג “המרכז הרוחני” הותקף אף הוא בידי נאמני ציון: עבודת ההוֹוה הציונית.

ברור, כי אין להחיות עכשיו מושג זה במשמעות שהיתה לו בועידת הלסינגפורס¹. המדובר כיום אינו בבעיה של שילוב המלחמה על זכויות היהודים בתוך מלחמת הקידמה הכללית בארצות מושבותיהם (אז היה המדובר ברוסיה הצארית). אמנם השתנו הזמנים וחלה תמורה עמוקה: לא על זכויות היהודים בארצות מושבם אנו נלחמים אלא על יהדותם, על הבטחת ההזדהות היהודית ועל חסנו של הגאון היהודי; לא על חינוך לילדי היהודים אנו נאבקים אלא על החינוך היהודי. אבל עיקרה של “עבודת ההוֹוה” בעינו עומד: בנין לאומי של הגולה בשם שלילת הגלות; עבודת ההוֹוה ולא צידוק ההווה – עבודה להעשרת תכנו של ההוֹוה היהודי בגולה ובשום פנים לא השלמה עם ההוֹוה הגלותי כקטיגוריה נצחית בתולדות ישראל.

אם תרצו, נתבעים אנו לצורה חדשה של שמירת חומותיה של האומה היהודית בפזוריה, אבל המדובר אינו בשמירת חומות סתם, בשמירת חומות שהיא תכלית לעצמה. יש גם תופעות של שמירת חומות א-ציונית, אם בחצרות חסידים נוסח ישן, ואם במרכזים קהילתיים נוסח חדש. לפי מיטב הכרתנו אין בהם בנסיונות כאלה כדי לגאול את הנוער, הדור השני לטמיעה, ממפח נפשו היהודית והאנושית. זהות לאומית אינה בת-קיום בלי תכלית לאומית. באין תכלית של גאולה ציונית עלולות החומות להיות למחיצה גם בין יהודים לבין מדינתם.

במתכוון הנחתי לסוף את העיון בשאלת יחסי הגומלין בין מדינת ישראל לעם ישראל, מנקודת מבט של צרכי המדינה עצמה. הן מצד גופה, והן מצד ייעודה הציוני. לנו אמנם מובנים הדברים מאליהם, אולם חייבים אנו בדו-שיח מתמיד וער, להסביר חזור והסבר את הבעיות הללו באזני יהדות הגולה ונציגיה.

בעוד שנים מעטות נעמוד בסיומו של תהליך קיבוץ הגלויות מארצות המצוקה הפתוחות לעליה. מעולם לא אמרנו כי בזאת תם הענין; כאילו נסתם חזון בהבאת שנים, שלושה ואפילו ארבעה מיליוני יהודים לארץ. ואפילו יכולנו להשלים עם זאת מבחינה ציונית של קיבוץ גלויות (ואיננו יכולים), אי-אפשר להשלים עם זאת מצד צרכי המדינה: בטחונה, פיתוחה, עליית יצירתה התרבותית, המשך מילוי תפקידיה בעזרה לעמים מתפתחים וכו' – כל אלה לא ייתכנו בלי שנוסיף לשאוב כוח, בכמות ובאיכות, מגלויות אחרות.

בהקשר זה נעלה, כמובן את יהדות ברית-המועצות על ראש דאגתנו וכיסופינו. יש סימנים, כי זקיפת קומה יהודית והרגשת זהות יהודית מתעוררות שם כתוצאה מיחס הסביבה הנכרית ומתקומת ישראל גם יחד. אנו מקוים ומאמינים, כי בלחץ התהליכים הטבעיים, בלחץ העם היהודי בהמוניו והציבור המתקדם בעולם, יגיע גם השלטון בברית-המועצות לכלל הכרה מוסרית על הצורך בשינוי. אין למנוע מן הקיבוץ היהודי את הזכות לעצמיותו ולחינוך יהודי של בניו; אין לקיים ולהנציח פירוד אכזרי של משפחות. אנו מקוים, כי ללב השלטון תחדור ההכרה כי אין להחזיק את היהדות הסובייטית במנותק מגופו ומרוחו של העם היהודי כולו.

אין לקבוע מראש מתי נזכה לכך. ועד שתבוא שעה זו יש כתובת אקטואלית דחופה אחת למאמצי חידוש העליה והחלוציות: יהדות ארצות הרוָחה. היא הנתבעת לתת לנו מחילה ולהיחלץ למשימות, ולהפעלתה בדבר הזה אנו נתבעים. לשם כך נדרשת עבודת-חינוך יסודית ומעמיקה, הנחלת הלשון העברית והתרבות העברית, יצירת שותפות המביאה לידי עליה מתוך מניעים חיוביים. עלינו להציג אתגר חלוצי חדש לדור הצעיר ולשכבה המתרחבת של בעלי השכלה טכנולוגית ואחרת בקרב הקיבוצים היהודיים הללו, אתגר לאומי וחברתי גם יחד. הדבר עשוי לחייב שינויים בהרגלי עבודתנו. שינוי – לא בערכים עצמם, אלא בצורותיהם, בדרכי הגשמתם.

הפיתוח המדעי והטכנולוגי, סיגול צורות החיים והיצירה הקולקטיבית החברתית שלנו לחרושת, למדע ולמחקר; היחלצות לסיוע לעמים חדשים – זהו אתגר לנוער משכיל ובעל אידיאלים. אין הוא פחות מן האתגר המוצע לפני אותם הצעירים היהודים הרבים המוכנים להתנדב לחיל השלום מיסודו של הנשיא המנוח קנדי. הם מתנדבים לשם כצעירים יהודים; יבואו נא אלינו כיהודים צעירים.

הדברים הללו לא ייעשו מאליהם, בלי מאמץ מכוּון ונמרץ מצדנו. יש דרכים רבות להשגת המטרה, וחייבים אנו ללכת בכולן יחד. אנסה להעלות כמה דוגמאות; מהן – דברים שכבר אנו רואים את ראשיתן, ומהן שאנו חייבים לפתחן במהירות ולעומק, בשימוש מכסימלי בכלים קיימים וביצירת כלים חדשים.

יש להמשיך, להרחיב ולהתמיד במפעלים המביאים לכאן נוער יהודי לתקופה קצרה או ארוכה, כדי שיביאו אתם בשובם לארצות מושבותם מרוחה ומריחה של הארץ, את צליל לשונה ואת הד מעשיה. עם התרחבותן של אפשרויות החינוך האקדמאי בארץ יש להקדיש שימת-לב למשיכת מתלמדים יהודים מן התפוצות (ובזאת לסייע בפתרונה של מצוקה קשה הפוקדת את מיטב הנוער היהודי, דוקא בארצות המתפתחות ביותר, שבהן גדולה ההסתערות על החינוך הגבוה ואין ההיצע מדביק את הביקוש. תכופות נפגעים מכך במיוחד היהודים, מטעמים מובנים). עלינו להפנות נוער ישראלי למשימות חינוך ישירות ועקיפות בגולה, לחינוך הנוער ולהכשרת קאדרים של מחנכים מקומיים. נצטרך לעשות זאת נוכח הצרכים הדוחקים והגדלים של המדינה עצמה בתחום החינוך, כשאנו עצמנו רעבים למורים ולמורי-מורים. עלינו להעלות ולהגביר את התנועות החלוציות הקיימות בגולה ולתת להן כל עזרה אפשרית.

לא נוכל לבוא אל הגולה כשליחי קרינת רוח שמטענם העצמי דל. הדור שאליו אנו פונים, הדור השני לטמיעה המחפש לו תוכן יהודי חדש, הוא בעל תביעות תרבותיות רבות, ואי-אפשר להתיחס אל בניו כאל קרובים עניים ברוח. הקפדה על רמת השליח, שלא תבוא אלא מתוך העמקה תרבותית כללית, היא כאן בבחינת מושכל ראשון.

ולבסוף – עלינו להעמיק חשוֹב על ניצול הסטיכיה של התיירות היהודית (גם תיירות ישראלית לריכוזים יהודיים בחוץ-לארץ במשמע) כגורם חינוכי מלכד.

וכאשר נזכה ונראה פרי בעמלנו, כאשר יבואו אלינו בני קהילות הרוָחה לסוגיהם, נצטרך להיערך למשיכתם ולקליטתם מבחינה חברתית, משקית ותרבותית גם יחד.

לשם כך זקוקים אנו לכלים. קצת מן הכלים מוכנים ומזומנים לנו בתנועה הציונית. הביקורת עליה ידועה והיא סובבת בעיקר על העובדה החמורה שעד כה לא קם בהנהגתה שבגולה הכוח לחולל תנועת עליה ולהיות לה למופת.

צדקה הביקורת. אם ציונים אנו אין אנו יכולים לסגת מן התביעה לעליה ולא נחדל מלהשמיע אותה. אבל בצד מחדליה המצערים מייצגת התנועה הציונית כתובת להמונים רבים, כתובת שאין לבטלה ועשויה היא עוד למצוא את נאמניה; זהו צינור למאות אלפי בתים יהודיים, המהוים פוטנציאל עצום, ואם רדום הוא – יש לעוררו ולהפיח בו רוח.

זקוקים אנו לתנועה ולארגון. אילו חייבים היינו לעשות חשבוננו בלי התנועה הציונית – היה עלינו להקים כלים כדי להרים את משא זיקת הגומלין והקשר בין ישראל לבין התפוצות. אין יסוד לחששות שהובעו מדי פעם בפעם, כי התנועה הציונית היא בגדר “בת יחידה” מועדפת. לא נמעט בערכו של כל ארגון יהודי היכול והנכון לעזור בעבודה הגדולה. נקוה שרבים מהם ישתלבו בקרב הימים לפעולה ביחד למען העם והמדינה. על ההסתדרות הציונית ועל יתר הארגונים היהודיים להיחלץ להנחלת הלשון והתרבות העברית לבית ישראל בגולה ולחינוך יהודי מעמיק. מי יתן וקנאת ארגונים תרבה חינוך.

גורל העם ועתיד המדינה מצוים עלינו את התביעה אל יהדות הגולה ואל עצמנו.

מבוא לשנתון הממשלה תשכ"ה

בקונגרס הציוני הכ"ו – ירושלים, 4 בינואר 1965

אנו מתכנסים בנקודת מפנה היסטורי לתנועה ולעם. אני יודע שמשפט זה נשמע דהוי משימוש. הוא נאמר כמעט בכל קונגרס, אבל דומני, שהפעם אפשר להצדיק את הדיבור הזה הצדקה מלאה.

אפשר לגשת להגדרת משימותיה של התנועה הציונית, ובעצם להגדרת תפקידיו האקטואליים של העם היהודי כולו, משתי נקודות מוצא: האחת מתוך ניתוח צרכיו של העם בתפוצות, והאחרת – מתוך הגדרת צרכיה של מדינת ישראל. אם משותפת לנו המגמה, לבצר הויה יהודית לאומית שמדינת ישראל עומדת במרכזה, חייבים אנו להגיע לאותה מסקנה ממשית עצמה משתיהן כאחת.

בנאום הפתיחה העלה נשיא ההסתדרות הציונית, הד"ר גולדמן, כמה מן הגורמים המונחים ביסודה של המציאות היהודית בזמן הזה. דומני, שקשה לחלוק על הפרוגנוזה הקודרת שלו. לדידנו היא מחייבת מסקנה ציונית קלאסית, שאין עתיד לעם ישראל מבלעדי ארץ-ישראל. היא משוה למסקנה זו חריפות-משנה אקטואלית. אקדיש את דברי הערב לחתירה למסקנה הציונית, בדבר תפקידיו האקטואליים של העם היהודי כולו, מן הצד האחר: מהערכת מצבה וצרכיה של מדינת ישראל, ואנסה לתאר אותם כאן בקצרה.

בטחון ישראל

בעיית בטחון המדינה חייבת להעסיק אותנו – ומעסיקה אותנו – בראש ובראשונה. דבר זה איננו נובע מטעמי אידיאולוגיה איזו שהיא אלא מצרכים מוחשיים לגמרי. הבטחון תופס את המקום הראשון בדאגותינו, וארשה לעצמי לומר שהפך במידה ידועה לערך עצמי מקודש, משום שאנו חיים במציאות הנקבעת על-ידי רצון מוצהר של אויבים להאבידנו מגוי. אם לא נוכל לעמוד בסכנה הזאת, לא יהיה טעם ולא יהיה קיום לכל שאר מעשינו בארץ. ומתוך ההנחה הציונית, כי רק מרכזיותה של ישראל מבטיחה את המשך קיומו הלאומי העצמי של העם היהודי, את פיתוח רוחו וגאונו, באים אנו לכלל מסקנה כי חזית בטחונה של ישראל היא גם חזית-הקיום היהודית בעולם כולו.

שני פנים לה, לבעיית הבטחון שלנו: מה שאנו קוראים בשם הבטחון השוטף ומה שקרוי הבטחון היסודי. מצד הבטחון השוטף, חיים אנו בתקופה של רגיעה יחסית, אבל לא יותר מיחסית. עדיין אין זו רגיעה אמיתית, מתמדת ויציבה. מאחורי הגבול השָלֵו, לכאורה, מאחורי כל גבול יבשתי של ישראל, עומדים כוחות מזוינים ואורבים לרגע של פעולה. והמדובר איננו רק בסכנה בכוח אלא גם בסכנה בפועל. הרעשת ישובים שלוים בידי הסורים בצפון, התקפה זדונית שביצעו הירדנים על שוטרים באיזור הר-הצופים, לא כל כך רחוק מן האולם הזה, בעת שהשוטרים יצאו לתפקיד שיש בו משום מחוה של רצון טוב מצדנו – אלה הן שתי דוגמאות הלקוחות מן הכרוניקה של הימים האחרונים ממש, שתי תזכורות-דמים המזהירות אותנו, אם יש צורך באזהרה, מפני היתפסות לשאננות מתוך שלוה מדומה.

ואם חייבים אנו להיזהר מאשליות בתחום הבטחון השוטף, על אחת כמה וכמה שאין לנו להיתפס לשאננות בתחום הבטחון היסודי. גם כאן יש תופעות, שיש בהן משום ארגעה למראית-עין, ולא היא. מרכז התוקפנות העיקרי, השלטון המצרי, סיגל לעצמו באחרונה נוסח דיבור הנשמע לעתים מתון יותר. נאצר מופיע באיצטלה של רודף שלום כשהוא מכוון את דבריו אל אורחים מארצות אירופה ואמריקה. לעתונות סוננו ידיעות, בודאי לא בלי כונה, כי השלטונות מצרים הם שעצרו בעד הקיצוניים, כביכול, בסוריה. חשוב לנו לחדור מבעד לפני הדברים ולדעת את משמעותם האמיתית. בדיבורו כלפי עמו שלו אין השליט המצרי סוטה אף כהוא-זה מן המגמה היסודית שלו, לעשות מלחמה בישראל ולהכריעה בשעה שייראו לו הנסיבות נוחות לכך. אין השליט המצרי מתעלם כליל מן הלקח שלמד בדבר הכוח הישראלי. אולם מסקנתו איננה שלום אלא תכונה לטוח ארוך יותר, תוך ליכוד מכסימלי של מדינות ערב בהגמוניה מצרית. כדי לשרת מגמה זו סובבים משולחיו של נאצר בבירות ערב. כדי לשרת מגמה זו, ולא כדי לעשות שלום, מעונין הוא למנוע התפרצויות, שהן – לפי חשבונו – לפני זמנן. לשם כך באים גם מאמצי קהיר לצבּוֹר כוח מדיני בצורת החלטות אנטי-ישראליות בועידות בינלאומיות ובצורת הצהרות הזדהות מצד מעצמות מסוימות.

נאצר אומר, כי המלחמה עם ישראל היא בלתי נמנעת, אך את הזכות לקבוע את מועדה מבקש הוא לשמור לעצמו. מאמצנו הבטחוני היסודי חייב להיעשות מתוך התכוונות לסכל מזימה זו ולקדם פניה, אם תבוא, בכל עת שתבוא.

השלום עדיף בשבילנו על המלחמה, ואפילו תסתיים בנצחוננו. מכאן חשיבותו היסודית של בניית כוח הרתעה רב-עצמה, שיהפוך את חלום התוקפנות נגד ישראל לאשליה מסוכנת לבעליה. אם בכל זאת יתעלם אויב מכוחנו המרתיע, חייבים אנו להיות חזקים במידה מספקת כדי להתגונן מפני התקפה, ממש כשם שאנו נכונים להתגונן מפני התגרויות שוטפות לאורך הגבול.

כל הדברים הללו מחייבים את חיזוקו המתמיד של צה“ל באדם ובכלים גם יחד. לא אכנס כאן בפרטים בכל הנוגע לכלים. אנו שוקדים על הגברת עצמתו של צה”ל בשטח זה, ויש לנו לרשום לזכותנו הישגים לא מבוטלים. מה שאני רוצה להדגיש הוא, כי בכלים בלבד לא די. בחשבון אחרון, אנו נשענים על האדם, על כוח-אדם מעולה, על חייל היודע על מה הוא נלחם וכיצד להילחם.

שני פנים לה לדאגה זו שלנו לכוח-האדם המגן עלינו: כמות ואיכות. גם במיטב הכלים והרוח הלוחמת קשה לעמוד בפני הסכנות המאיימות עלינו בלי נושא אנושי וכמות מתאימה, ודומני שאין הדבר הזה טעון הסברים. אבל לא די בכך. מחשבת התוקפנות ארוכת הטוָח של אויבינו מבוססת על הידיעה הברורה, כי במספרים אבסולוטיים תמיד יעלה כוח-האדם של הערבים על כוחנו. התכניות שלהם מכוּונות להוציא ממשות יסודית זו מן הכוח אל הפועל, להפוך את המספר הסטטיסטי למציאות בשדה הקרב. על כן עלינו לגבר חיילים גם בכמות וגם באיכות. מכאן התביעה לגידול האוכלוסיה ומכאן השקידה המתמדת על איכות החייל והמפקד בצה"ל, שקידה שאין להפרידה מטיפוח רמתה החינוכית, המדעית והטכנולוגית של המדינה בכלל. שתי התביעות מופנות במלוא התוקף אל יהדות העולם, אל התנועה הציונית ואל הקונגרס הזה. ועוד אחזור לכך בהמשך דברי.

מקורות המים

הבטחת שלומה של מדינת ישראל היא התנאי להמשך מפעלנו בפיתוח הארץ. פיתוח זה אינו מותנה כל-כך בשטחים העומדים לרשותנו; הוא נתחם על-ידי כמות המים העומדת לרשותנו, אבל – שוב ושוב – גם על-ידי כוח-האדם שיהיה לנו.

התכניות החקלאות שלנו בנויות על ניצול מקורות המים הרגילים שלנו, כולל המים הזורמים במוביל הארצי, והמים שיזרמו בו בשלביו הבאים, עד לסוף העשור הזה. הרחבת כוח הקליטה מעבר לכך, לביצור המדינה עצמה ולהיענות לבאים אליה מדחקם ומרצונם, מחייבת אותנו להכניס למעגל, בסמוך לכך, גם את מי הים שנמתיק. כך, עשור אחרי עשור, מתחשלת שרשרת המעשים של מדינה משגשגת ונענית לתביעות העם היהודי ולחזון גאולתו, שעה שהיא נענית לצרכי גידולה והתעצמותה שלה. לכן נקל להבין מדוע הופיעו תכניות ההשקיה והמים כגורם מרכזי על כך גם בפעולתנו המדינית: ההדיפה הנמרצת של ההתנכלות הערבית למוביל הארצי וההסכם עם ארצות-הברית בדבר הקמת מפעל משותף, בעשור הבא, להפקה משולבת של מים מתוקים ושל חשמל, בעזרת כור גרעיני המיועד לשני הדברים גם יחד.

כך רואים אנו, כי מאמצי המדינה לרכּוש ידידוּת ממעצמות מכוּונים במישרין להגברת כוחה העצמי בכל השטחים החיוניים. אנו שוקדים על עזרה מדינית וממשית להעשרת מקורות המים שלנו ולהאדרת פיתוח הארץ, כשם שאנו שוקדים על עזרה מדינית וממשית להגברת כוח העמידה הצבאי שלנו. למען המדינה ולמען עתידו נתבע וחייב העם היהודי להטות את שכמו לכך.

אם נחזור לבעיות הפיתוח כשהן לעצמן, חייבים אנו לציין, כי גם אם יתגשמו מיטב שאיפותינו לגבי החקלאות, הרי עם כל ערכה של החקלאות כיסוד ראשוני, חמרי, חברתי ומוסרי בתחיית העם, עדיין אין בה בלבד משום פתרון מלא לבעיית הגדלת האוכלוסיה.

תיעוש

כל תכנית רצינית להגדלת אוכלוסיית המדינה במידה ניכרת חייבת להישען במידה רבה על תיעוש מוגבר ועל שילובו של התיעוש הזה במערכות ההתישבות שלנו. ידעתי, כי תיעוש במונחי הזמן הזה תובע כוח-אדם מעולה, יזמה, תעוזה ותושיה, רמה טכנולוגית ומדעית והון רב. זכו הקיבוצים היהודיים בארצות הרוחה, ויש בידם לתת לנו מכל אלה, ולנו הזכות והחובה לתבוע שיבואו וימצאו לעצמם שדה-פעולה מבורך בארץ.

יבואו נא בעלי יזמה ובעלי ידע. המדינה ואנו כולנו מצפים להם. יבואו מכל קצות העולם היהודי ביזמתם, בידעם ובהונם. עם זאת יש לחפש ולמצוא פתרונות גם להעברת האופי החברתי המיוחד של מפעלנו לתחום החרושת. הטלתי בחללה של תנועתנו זה כמה זמן את רעיון הקיבוץ התעשייתי, בצד צורות אחרות של התישבות תעשייתית קואופרטיבית. אני משוכנע, כי הדבר חייב להיעשות ואף ייעשה, וכבר יש התחלות בכיוון זה על-ידי התארגנות נוער להתישבות תעשייתית במסגרת הנח"ל.

כל התכניות, בחקלאות ובתעשיה גם יחד, וכן בשטחים אחרים, מיוסדות על עליה גדולה. העליה דרושה לשם ביצוען, ממש כשם שביצוען דרוש להמשך קליטת העליה.

מאין יבוא המשך העליה?

אנו מתקרבים במהירות רבה לשלב קריטי במפעלי העליה שלנו. העליה נמשכת כיום בקצב מהיר של כמה רבבות לשנה. אם היא תמשיך בקצב כזה – ואין סיבה להניח שלא תימשך – אנו עשויים לדלוֹת עד לקונגרס הציוני הבא את מעינות העליה המצויים בארצות המצוקה הפתוחות לעליה, ואוכלוסייתנו תגיע לשלושה מיליונים. איני רוצה להלאותכם בניתוח מספרי השאלה הזאת, וחלק מן הדברים אף אינם נתונים לאמירה בפומבי. בודאי תשמעו על כך בועדות.

אם יש משמעות לחזון הציוני, לחזון קיבוץ גלויות, לחזון בנין המולדת – חייבים אנו להציג לעצמנו במלוא החריפות את השאלה: מאין יבוא המשך העליה?

כאן חייבים אנו קודם כל להפנות מבטנו אל יהודי ברית-המועצות, שמספרם למעלה משלושה מיליונים. הזיקה היהודית הלוהטת של קיבוץ זה איננה מוטלת בספק, והדבר בא לידי גילוי בכך שרובו המכריע הצהיר על יהדותו בריש-גלי במפקד האוכלוסין האחרון. מן הצד השני נתון כל ביטוי של הזדהות יהודית לאומית בארץ זו בהגבלות חמורות. וכבול גם הביטוי העליון של הזדהות לאומית יהודית, העליה לארץ, ואפילו בתחום מצומצם המצוּוה על-ידי הומניוּת פשוטה ויסודית: איחוד משפחות. אין שום הכרח לכרוך את תביעת העליה מברית-המועצות דוקא בטענה על קשי מצבם של היהודים בארץ זו או בהטחת האשמות כלפי ברית-המועצות בכלל. אנו נושאים את עינינו לעליה שביסודה מונחת תחושה יהודית עמוקה. תחושת היסטוריה ומולדת, שהיא נחלת היהדות הרוסית בכל הדורות. אנו בטוחים בצדקת התחושה הזאת ובקיום נושא לאומי ואנושי גדול שייענה לה, מתוך רצון איתן להסתפח לצור מחצבתם, למולדתם ולמשפחותיהם. שאלת יהדות ברית-המועצות לא תרד מעל סדר יומנו ומעל לוח לבנו. אנו בטוחים, כי אין שום סיבה מהותית, לא ממלכתית-סובייטית ולא אידיאולוגית-קומוניסטית, להתעלמות זו מאחדות הגורל היהודי ומיחידותו, כשם שאין שום טעם סביר להפליה ולהסתר-פנים לגבי מפעלנו המהפכני והמחדש חברה בארץ, דוקא מצד משטר שחרת על דגלו את התמורה החברתית הגדולה. אנו מצפים לתמורה גם בענין זה. אני בטוח כי הכרתו העצמית של הציבור ושל השלטון הסובייטי, ורגישותה של דעת-קהל בעולם, יחוללו אותה. העם היהודי, התנועה הציונית ומדינת ישראל ערוכים ונכונים לקבל תמורה זו ולהתמודד עם אתגריה לכשתבוא.

כשמונה מיליוני יהודים בערך חיים בארצות אירופה ובאמריקה, שהעליה מהן תלויה כולה במאמצינו שלנו, במאמצי העם היהודי עצמו. לגבי הקיבוצים הללו אין דאגה להיתר העליה. כל הרוצה לבוא משם – בן חורין הוא לקום ולבוא. ואכן, נמשכת העליה מארצות אלה, אף כי בקילוח דק, אפילו בשנות העליה ההמונית הגדולה מארצות המצוקה, שעה שלא נתפנינו לטפל בהן במיוחד. עתה שוב לא די בכך.

מיזוג הגלויות במדינה

לעניין העליה צמוד דבר הקליטה ומיזוג העליות והגלויות בתוך המדינה. קצת יותר מששים ריבוא היינו כאן בקום מדינת ישראל. מאז קלטנו כפלים כמספר הזה. העולים שבאו אלינו לא היו גוף אחיד בתרבותו וביכלתו הטכנית. אנו מצוּוים ועומדים על העלאת רמתן של העליות הבאות מארצות נחשלות, גם מצד השקידה על רמתה של המדינה בכלל, וגם מצד ההיענות לבעיה החברתית הנוצרת כתוצאה מפער תרבותי, המיתרגם על נקלה לפער כלכלי וסוציאלי.

מלבד האמצעים שבתחום הפיתוח המשקי, אנו נתבעים ונענים למאמץ חינוכי אדיר, וכבר אנו רואים פירות ראשונים לפעולתנו בשטח זה. עדיין אנו רחוקים מן הרצוי. הפיכת עליות שונות למקשה חברתית אחת היא, כנראה, משימה הדורשת יותר מימי דור אחד. אבל גם אם עלינו המלאכה לגמור, אין אנו בני-חורין ליפטר הימנה. גם לשם כך אנו זקוקים למלוֹא כוחותיו האנושיים, החמריים והרוחניים של העם היהודי.

היעד הציוני בשנים הראשונות לקיום המדינה

ביקשתי להעלות כאן, ולו בקצרה, את עיקר הבעיות שמדינת ישראל עומדת לפניהן בתחומי הבטחון, הפיתוח והעליה. בכל שטח ושטח המסקנה המתחייבת מהעמדת הבעיה היא אותה עצמה: גידול מהיר שיסתכם בהכפלת אוכלוסייתה של מדינת ישראל תוך עשרים וחמש שנים.

שני דברים דרושים כדי שנוכל לעמוד בכך: העליה עצמה וזיקה יהודית עמוקה ברחבי העם בתפוצות. כי זאת לדעת: בלי חויה יהודית של עם יהודי אין מקור לעליה, פרט אולי לזו הבאה מחמת המציק. אנו נושאים עכשיו את עינינו לעליה הבאה מתוך הרגשת-ייעוד לאומית, מתוך אהבת חירות ומולדת, מתוף חיפוש סדן לפטיש היכולת הרוחנית הלאומית, מלבד ענינים שבחומר. למען העליה הזאת, ולמען הזיקה היהודית שהיא אֵם העליה, חייבת התנועה הציונית לחשל את כליה הרעיוניים והארגוניים גם יחד.

סמוך להקמתה של מדינת ישראל דיברו הכל על משבר רעיוני בתנועה הציונית. הנה לחמה התנועה על קוממיותו המדינית של עם ישראל בארצו והיא השיגה את היעד שהציבה לעצמה. כמובן, מדינת ישראל הוסיפה ומוסיפה להיות זקוקה לעזרה ולחיזוק, על-ידי תמיכה כספית ומדינית, ומבחינה זו לא תמו תפקידיה של התנועה הציונית עם הקמתה. אבל – אמרו – עזרה וחיזוק באים למדינת ישראל גם ממקורות יהודיים שאינם מגדירים את עצמם כציוניים לא מבחינה אידיאולוגית ולא מבחינה ארגונית. באין היערכות ליעדים חדשים מצד הציונים, היו שהטילו ספק בטעם קיומה של התנועה אחרי קום המדינה.

בכל זאת הוסיפה התנועה להתקיים ופעלה בלי רביזיה יסודית במערכות הרעיון והארגון. כיצד קרה הדבר הזה? האומנם רק מתוך אינרציה של מוסד, המקיים את עצמו בלי קשר הכרחי עם ייעודו? דומני, שאת התשובה יש למצוא בתחום אחר.

היעד הציוני המידי במשך שש-עשרה או שבע-עשרה השנים הראשונות לקיום המדינה התבטא בהעלאת גלויות המצוקה הפתוחות לעליה, במתן הכלים הארגונים והכספיים לארגון העליה הזאת ולקליטתה. למרות השינוי שחל בנסיבות המדיניות, היתה התנועה הציונית, כמות שהיא, ערוכה ומאורגנת לעמידה במשימה זו. הפעולה הגדולה שנעשתה יצרה אצל רבים בתנועה הרגשת סיפוק שדחתה את הלחץ להעמיק חקור ולבדוק ביסודות קיומה של התנועה כולה.

בתמורות הזמנים

כעת נשתנה המצב. פעולות העליה והקליטה, כפי שהכרנון עד כה, מתקרבות לקצן. יש להעמיד לפני התנועה הציונית תפקידים מסוג חדש. התפקידים הללו מעוגנים ברעיון הציוני היסודי אבל אינם דומים למה שנדרש מן התנועה מעודה ואף בימי קיום המדינה עד כה. התנועה הציונית קיימה, בכל הנסיבות ההיסטוריות, אחדוּת ייעוד מתוך חילופי יעדים. הייעוד לא נשתנה. היעדים חדשים כיום לגמרי.

הצורך להגדיר דברים מחדש ולהיערך מחדש הועמד בחריפות מיום קום המדינה כשאלה של ניתוח היסטורי. כיום הזה, עם התקרבותנו לדליית גלויות המצוקה הפתוחות, הפך הדבר לשאלה מעשית בוערת, לשאלת חיים, גם למדינה וגם לתנועה הציונית, לענין שאין לדחותו עוד.

היכולת להקדים את מהלך ההיסטוריה היהודית, לחזותו מראש, להתמודד עמו ולהעלות פתרונות שיטוהו מדרכו הסטיכית, זה היה מקור לגאוה מוצדקת של תנועתנו. אם לא נחשב את דרכנו לאלתר, במונחי האתגרים המוחשיים העומדים לפנינו, נימצא, חלילה, נגררים אחרי מרכבת ההיסטוריה ולא צועדים לפניה. אנו נמצא את עצמנו פנים אל פנים עם המחר, ועלינו – כלֵי האתמול. אסור לתנועה הציונית, אסור למדינה, אסור לעם היהודי, שיקרה אותנו כדבר הזה. חכמים –רְאוּ את הנולד.

ההכרח בעליה מארצות הרוָחה

בראש ובראשונה – עליה מארצות הרוָחה. התביעה הזאת מופנית קודם כל אל הציונים המאורגנים. עליהם להיחלץ לה. במופת אישי ובארגון. אני יודע שדיברנו על כך גם בקונגרסים הקודמים ולא רק בקונגרסים. ההמונים לא באו בעקבות הקריאה. ידינו היו מלאות עבודה בקליטת עליית המצוקה ויכולנו לפטור זאת במשיכת כתף. לעתיד לבוא לא תוכל המדינה, לא יוכל העם היהודי, לא תוכל התנועה הציונית להשלים עם תשלום מס שפתים בלבד, ולעתים אף עם פחות מזה. והרי אפילו ציונים נתפסו ונתפסים לראות גם בדיבור על עליה משום אפיקורסות מזיקה.

היו ארצות שיהודים היו חייבים לעזבן, אם בצפון-אמריקה ואם באמריקה הלאטינית, אך המירו, ברובם המכריע, גולה בגולה ולא עלו לארץ. עובדה זו היא עדות חמוּרה בכתב האישום נגד תנועתנו. היא מצטרפת בהבלטה מחרידה למיעוט העליה מארצות הרוחה הגדולות, עליה שבכל קָטְנה אין לזקוף גם אותה בשלמות לחשבון התנועה.

המחשבה החדשה והעשיה החדשה, שהתנועה נתבעת להן, חייבות לענות על צרכי כמות ואיכות גם יחד.

קודם כל – עליה גדולה. אנו חייבים לחשוב בקאטיגוריות של רבבות בשנה המצטברות ברבות השנים למאות אלפים עולים והמצטברים לפחות למיליון אחד תוך 20–25 שנים. והלא מבחינה מספרית אין התביעה בשום פנים למעלה מכוחו של העם היהודי בארצות הרוחה. המדובר הוא בעליה של 30–40 אלף יהודים בממוצע לשנה מארצות אלה, עם ראשית שנות השבעים – פחות משליש מן הריבוי הטבעי השנתי של 8 מיליוני יהודים החיים בהן. האוּמנם אי אפשר לתבוע אפילו את המעט הזה מן העם ומנאמני ציון שבתוכו, למען הבטחת קיומנו כעם, למען המדינה שקמה בתמצית תקוותיהם של אחינו הנטבחים? גולת הרוָחה נתבעת לקיים “ואהבת” בכל מאודה – בכספה – ונענתה, התרחש הנס הזה. האוּמנם ייבצר ממנה לקיים גם “בכל נפשך” – בגופה ממש?

גרעינים חלוציים של אינטליגנציה צעירה

אולם לא רק זאת. טיב התרומה שתתרום העליה החדשה הזאת לתחיית ישראל בארצו מותנה גם בכך, שיהיה בה גרעין יסודי, לוז שבשדרה, של בני נוער חדורי רעיון ומסירות לרעיון. כבר השתמשתי פעם בדוגמה של חיל השלום מיסודו של הנשיא קנדי המנוח. במסגרתו של חיל זה נחלצו בני-נעורים יהודיים רבים לעזרת העולם המתעורר והמפתח. צריך להיות לנו הכוח לחולל תנועה כזאת לעזרת עמנו שלנו. איטליגנציה צעירה, אנשי רוח, אנשי מדע וטכניקה, אנשי דת, צריכים לבוא לכאן להטות שכם ולעצב את דמותה החדשה של המדינה בהיבנותה.

עלינו ליצוק את רעיון החלוציות לתוך דפוסים חדשים, פרי התקופה הזאת, פרי השליש האחרון של המאה העשרים.

עיצוב הדמות של התנועה החלוצית מותנה קודם כל בעצם קיומה של התנועה הזאת, בהחזרת עטרתה ליושנה. התנועה הציונית חייבת לתת לתנועה החלוצית את מלוא העזרה. התנועה החלוצית מצדה צריכה לחשוב בקאטיגוריות חדשות המחייבות אותה לתנופה גדולה תוך התגברות על הפיצול המופרז הקיים בתוכה כמורשת עבר, שאין לה שום משמעות במונחי האתגרים העומדים לפנינו.

חינוך עברי לאומי – תנאי קודם לעליה

כבר אמרנו, כי העליה מותנית בקיום ציבור יהודי איתן בתודעתו ובהוייתו הלאומית. הכלי היסודי ליצירת תודעה כזאת והויה כזאת הוא החינוך, חינוך עברי. גם כאן יש להתחיל קודם כל ממצות-עשה של היחיד הציוני. ציונים – למדו עברית, למדו עברית את בניכם ואת בנותיכם. הביאום במגע בלתי-אמצעי עם ספר-הספרים ועם דברי-ימי ישראל במקור, עם ספרותנו החדשה ועם ערכי התרבות הנוצרים במולדת. יתן קודם כל הציוני חינוך יהודי לאומי-עברי לבניו ולבנותיו שלו. גם כשהוא לעצמו ולבדו יהיה דבר זה בגדר מנוף אדיר, שיחולל ראשית שינוי בדמותן של תפוצות ישראל. אחרי צעד ראשון זה תבוא חובת הנשיאה בעול עיצוב הדמות היהודית של כלל קיבוצי ישראל בעולם. זוהי “עבודת ההווה” הציונית הנדרשת כיום מאתנו, נוסף על מלאכת ביצור המדינה, ולמענה: לא המאבק על קיומן של תפוצות ישראל בלבד, אלא המאבק על קיומן היהודי.

עזרת המדינה לגולה

מדינת ישראל מוכנה גם היא להיחלץ לעזרת המשימה הזאת. קודם כל כמרכז להכשרת כוח אדם למפעל החינוך בארצות הגולה.

יכול אני להודיע לקונגרס, כי ממשלת ישראל והנהלת ההסתדרות הציונית העולמית קבעו יחד את עקרון האחריות המשותפת לעתידו של העם. בלי שנקבעה זכות של בלעדיות, נשמח לכל יזמה של גופים יהודיים ציבוריים בעולם לפעולה נוספת בשטח זה ונעזור לה. הכשרת פעילים ושליחים והצבתם לתפקידים בחינוך, בפעולה בנוער, בהסברה, בהפצת הלשון העברית ובעידוד העליה, היא משימה מרכזית לעניין זה. ממשלת ישראל תתן לכך את מלוא עזרתה. אני בטוח כי מלבד החובה הלאומית שבדבר זוהי גם השקעה נבונה מצד מדינת ישראל. גם אם נזרע בדמעה ובדאגה עשרות ואולי מאות – נקצור אלפים ורבבות ברינה.

מתנהל אצלנו, כאילו, ויכוח בין התובעים להפנות כוחות חינוך מישראל לגולה, למען חיזוקה הלאומי, לבין המתנגדים לכך בנימוק שכל כוחות ההוראה שיש בידנו להעמיד, דרושים למדינה לעצמה. כבר העירו, כי הויכוח הזה הוא מדומה. אין איש מציע שהדבר הזה ייעשה תוך דלדול מערכת החינוך שלנו, ואין איש טוען שיש בכוחה של ישראל להרים מעמסה כזאת לבדה, ואפילו במחיר קרבנות גדולים.

המעמסה העיקרית מוטלת על שכם הקיבוצים היהודיים לארצותיהם, גם מבחינת האמצעים וגם מבחינת כוח-האדם. ישראל יכולה להיות הכוח המארגן, המכשיר המחנך, הדוחף והמניע; היא יכולה לעזור בהכשרת מורים ומדריכים; היא יכולה להוסיף ולשגר שליחים לארגון עליה וחינוך גם יחד; היא יכולה להפנות אמצעים ולטפח את הכרת הייעוד המשותף. אין היא יכולה לבוא במקום המאמץ העצמי, במקום האבטואֶמנסיפציה במשמעות החדשה שיש עתה למושג זה בארצות הרוחה. כאן יש כר נרחב לפעולתה של התנועה הציונית. הבעתי את תקותי שגם ארגונים יהודיים אחרים יטו שכם, וכבר יש סימנים לכך.

ובזאת לא אמרנו דבר על העזרה העיקרית שיש ביכלתה של ישראל להושיט, ממנה ייתבע הדבר והיא חייבת להיחלץ לכך; טיפוח מאורה שלה, מאורה הלאומי – רוחני וחברתי, כדי שתהיה אבן שואבת למיטב העם והנוער, שיקומו מאהבה לבנות יחד אתנו את עתיד האומה, ויתברכו בו. אבל גם לשם כך זקוקה היא לתוספת כוח. וזאת לדעת: הדרת מדינה – גם ברוב עם.

חינוך עברי ועלייה – מצוַת-עשה של הציונות

צוין כאן שיתוף-הפעולה הקיים בין ההסתדרות הציונית לבין ממשלת ישראל. שיתוף-פעולה זה יימשך, והוא דרוש לנו. אבל אין פירושו הרפיית התביעה מן התנועה הציונית ומכל יחיד ציוני, שימצה רעיונו ויבצע את המשמעות האקטואלית שהיא מחויבת ההיסטוריה היהודית בימינו: בנין הארץ ובנין העם – עליה לארץ וחינוך העם.

היתה הערה אחת, בדבריו של ד"ר גולדמן בנאום הפתיחה, על ממשלתה הנוכחית של ישראל, המבטאת “רוח חדשה” במכלול העמדה הציונית, לעומת מה שהיה בימי ממשלותיו של דוד בן-גוריון.

מתעורר בי החשש, שמא יטעה מי מצירי הקונגרס, לאו דוקא ד"ר גולדמן עצמו, ויחשוב כי עם החילוף בראשות הממשלה נסתיים באמת הויכוח לגופו של ענין, פסה התביעה. חובתי להסביר ולהזהיר, כי עמת היסוד שלנו, של ממשלתה הציונית של מדינת ישראל, עומדת בעינה. התביעות לביצור המדינה לעליה ולחינוך עברי שאובות מכבשונם של חיינו, ולא תיתכן ממשלה בישראל, הנעמנה לייעודה ולשליחותה, שלא תבטא קריאתנו זו מן המיצר.

התביעה היסודית מן התנועה הציונית ומכל חבריה, שיהיו חייהם מכוּונים למילוי משימות הדור ומצווֹתיו איננה נושא לחילוקי-דעות, על-כל-פנים לא ויכוח ביני, או בין משהו אחר בממשלה, לבין דוד בן-גוריון.

תנופתה ההיסטורית של התנועה הציונית שינתה תכלית שינוי את המציאות היהודית. הוקמה המדינה וקלטה אחים במצוק. המציאות החדשה, שאנו יצרנו במו ידינו, היא התובעת מאתנו תנופה חדשה. לא ההמשך בלבד אף לא הגברת הפעולה יענו על הצרכים. החידוש צריך להיות עקרוני, מהותי, תפנית גדולה בתנופה רבתי.

אם נחפש לנו אנאלוגיות היסטוריות – ההבדל הוא כמו בין הצהרת בלפור לבין הצהרת כורש. הצהרת בלפור ראתה את עבודתנו “בעין יפה”. הצהרת כורש, בנוסח החותם את ספר-הספרים שלנו, אומרת: “מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו – ויעל”. עד כה ראתה התנועה בגולה “בעין יפה” ציונות של מצוות-עשה אישיות. רק מעטים קיימו זאת בגופם, אם יכולנו להרשות לעצמנו את הדבר. כיום אנו עומדים במועד האחרון ממש, וקוראים בפאראפראזה של הפסוק הנאה: מי בכם מכל עמו אחריות לגורל העם עמו – ויחנך את בניו ואת קהילתו לעמו; מי בכם מכל עמו אחריות לגורל העם עמו –ויעל.