אנחנו הדלים דלונו עוד: הובלנו לקברות אדם גדול ויהודי גדול, שכל ימיו לא יכל להשלים עם הנוול, עם היסורים הַמְנַוְּלים. יותר מחמשים שנה היה מכס-עמנואל מנדלשטם רופא, אלפי אנשים הקדימו לפתחו, איש איש ואסונו, איש איש ויסוריו, והוא – הרגשתו לא קהתה ועד יומו האחרון לא השלים עם היסורים המנולים, כי לא יכל. ואם צערו ונוולו של היחיד, שזמנם רגע, לכל היותר עשרות שנים, כך צערו ונוולו של עם שלם, שזמנם נצח, למצער אלפי שנים, על אחת כמה וכמה.
ואמנם מנדלשטם לא השלים עם צרת העם ונוולו. “איך נעשיתי ציוני?” – כתב לפני שתי-עשרה שנה: – “ציוני אנכי משעה שחברי הנוצרי הרים את מטהו להכותני על כי יהודי אנכי. ציוני אנכי משעה שקראתי בתורה, כי האלהים יצר את האדם בצלמו ובצלם דמות תבניתו, והחיים למדוני אחרת, כי יש בעולם עם אחד, שגורלו שונה מגורלם של כל העמים אחרים”…
הנה המפתח לנשמה הזיותנית הזאת, לכל הנשמות הזיותניות, אשר העמיד לנו הדור האחרון של תקופת-ההשכלה. בני הדורות הרבים שקדמו לתקופת ההשכלה, יכלו להשלים עם צרת-העם, כי לא הסתכלו כלל המה “שאסור להם”, במה שמחוץ לגבולם. אחת היא, אם החיים בתוך החומה טובים הם או רעים, יפים או מגונים, – אחרים אין. החיים שמחוץ לחומה אדם מן הישוב אין לו חלק ועסק בהם. המשכילים הראשונים יכלו גם הם להשלים עם צרת העם. הם ראו וידעו אותה. אבל הם היו גם “גבורי-אמונה” על-פי דרכם: הם האמינו בלבב שלם, כי יש קץ לצרה, “שהרי התרבות צועדת צעדי ענק, ואם לא היום, הרי מחר ודאי יִכּוֹן הצדק החברתי בכל הארץ”. ואולם האחרונים שבדור ההשכלה היו הראשונים, אשר לא יכלו עוד להשלים עם הצרה: בליל-זועה הבריק הברק ויראו, כי על שפת-תהוֹם הם עומדים וכל העם אתם. מן החומה יַצאו, ומי שלא יָצָא עדיין יֵצֵא מחר, יצא מחרתים, כי על כן כבר יודעים גם שם להבדיל בין חיים לצללי-החיים, אבל לאן ילכו, היכן ימצאו את החיים, אשר הם מבקשים? מחוץ לחומה? הרי תהום. “מוסרם של העמים, הדבר היחידי, שיכל להביא תשועה גמורה, פסח הוא וצולע אחרי התרבות, הממהרת לפסוע פסיעות גסות, כחומט זה, הצולע אחרי הרץ קל-הרגלים”. הם, האחרונים שבדור המשכילים, לא יכלו עוד להשלים עם הצרה, כי נגלתה להם התהום. ומנדלשם, אחד המעולים שבבני-הדור ההוא, איש, שאציל-רוח היה מטבע ברייתו, איש שכל מחשבותיו עברו דרך לבו, ודאי לא יכל. “יסורי-עמי, – מספר הוא על עצמו, – הם הם הגדולים שביסורי שלי. היסורים האלה נוסכים נטפי-רעל בכל שמחות-חיי. אני חש, כי הגלות הבת-האלפים מנקרת ופולחת את לבי כַּדַיַה”…
ומנדלשטם היה מן הראשונים, אשר בקשו דרך חדשה, – לא דרך להושיע תשועה עוברת, לשנים, לדור, כי-אם דרך לסתום את המקור, שמתוכו תקר הרעה. ככלות מנדלשטם את למודיו באוניברסיטה החרקובית קבע את דירתו בצ’רניגוב ותיכף נתברך בפרקטיקה גדולה. ואולם לא היו ימים מרובים והוא עזב את צ’רניגוב והלך לברלין ללמוד את תורת רפואת-העינים. “מקצוע זה משכו אליו, יען כי הודאי ביותר בכל שדה-הרפואה, הוא העומד על יסודות נאמנים ולא על השערות בלבד”. מנדלשטם בקש את הוַדָאוּת, את האמונה הגמורה, שיש בידו להושיע, כי יודע הוא במה להושיע. ואמונה כזו בנוגע לצרת-העם נעשתה לו הציונות. אמנם יש הרבה מקצעות עזרה גם פה, בתוך הגלות, אבל כולם אינם אלא השערות בלבד, – לא יותר. בטחון גמור אין בהם. את הרצאתו הידועה בקונגרס הרביעי על הבראת גופו של העם העברי בגלות סִיֵם באירוניה מרה, שבטלה בבת-אחת את כל מה שהוא עצמו הציע קודם לכן. “משל למה הדבר דומה? לבארון מינכהויזן, עליו השלום, שנתקע בבוץ, וכשראה, שהגיע הרפש עד הנפש, תפס בבלוריתו ושלף את עצמו מטיט היון”… ודאוּת גמורה יש רק אחת – הגאולה, היציאה מן הגלות. “יהדות הגיטו אינה יכולה להרפא בתוך הגיטו לא רפואת הגוף ולא רפואת-הנפש; רפואה זו מקומה מחוץ לגיטו, על אדמת העם, ורק על אותה האדמה היחידה”…
מנדלשטם היה אחד מעוזריו הראשונים של פינסקר. וכשהגיע לימי זקנה נעשה תלמידו, חיָלו של הרצל הצעיר, שהאמין בגאולה שלימה, בגאולה קרובה.
ואמנם אלה, שהתהום נגלתה להם לנגה הברק בליל זועה, היו צריכים לגאולה קרובה: נדמה להם, כי עוד רגע אחד והכל יאבד לנצח. התהום תבלע את הכל. “אם לא במהרה ישתנה המצב, – התוַדה מנדלשטם, – נרי אני רואה באימה ובפחד, כי קרוב לבוא היום, שֶיֵעָקְרוּ כל הסְכָרים, העומדים עדיין בפני הדלדול הגופני של היהודים, וההרס הרוחני והגופני של יהדות הגיטו יצעד צעדי ענק”… אימה ופחד אלה גרמו, כי מנדלשטם, שעמד ודרש בקונגרס השני כי “הארץ הדרושה לנו היא ארץ מולדתנו העתיקה, ארץ-ישראל”, נעשה ראשון לאומרי-הן" בקונגרס הששי בשעה שהרצל הודיע, כי אין תקוה להשיב לנו את ארץ-מולדתנו העתיקה במהרה. אז יצא מן ההסתדרות הציונית ויתיצב בראש ההסתדרות החדשה, שיסדו הטריטוריאליסטים.
הכל נבע בתוך נפשו מתוך מקור אחד – מתוך הרצון, מתוך הצורך להושיע תיכף: להשלים עם היסורים הַמנַוְּלים לא יכל אפילו לשעה.
לא יכל!–
העולם 1912
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.