1

בקשנו לישב בשלוה, להתעדן בזיום של הטורקים הצעירים, ליהנות מנצחונם ולדרוש תלי תלים של הלכות על ה“פוליטיקה” החדשה, וה“עבודה” החדשה שנפתחה לפנינו בהיסח הדעת, – בא אחד-העם, אדם קשה זה, שדרכו תמיד לטפה של מרה ולערוב את השמחה, ו“הפך קערה על פיה”. ותיכף כשנתפרסם מכתבו האחרון לעסקני ארץ-ישראל¹ נתגייסו “בעלי תריסין”, מאלו העומדים בתוך העוגה הציונית וגם מאלו העומדים מחוצה לה להלחם בבעל המכתב ובדעותיו “הנפסדות”. “הא כיצד”? - מתמרמר וכועס אחד מן “המפורסמים”- גם עכשיו, לאחר שהכל, לגמרי הכל, כבר נעשה “ברור ומובן” אפילו לתינוק דלא חכים ודלא טפש, לאחר ש“פלוסוף” גדול העיד על אחד –העם שאין עוד מלה בפיו, עדיין זה במררו עומד!" ולא נתקררה דעתו של “המפורסם” עד שמסר מודעה רבה, שכל מכתבו של אחד-העם מראשו ועד סופו אינו אלא “חטא כבד” (ראזסבט נומר 16 לש"ז).

השני נפרע מחמת כעס על אחד-העם מאת הפובליציסטיקה העברית ככלל והוא גוזר כליה על עלובה זו: “היא אבדה ואובדת את השפעתה על הדור, שעבר בדרכו את מוריו מלפנים” (“הבקר” ובא השלישי נרעש ונפחד מאימת ה“רוחות”, שעורר אחד-העם מקברם, ובקול מלא יאוש הוא מצוה עליהם שישובו למנוחתם ולא יוסיפו להטריד את החיים מעולמם (שם נומר 96) ורשימת הכועסים והמרוגזים עדיין לא נגמרה, והפולמוס אפשר שגם הוא עדיין לא נגמר.

צרו של דבר: הכל כדאתמול כאלו כבר נעשה אצלנו ל“מחויב המציאות”, שמאמריו ומכתביו של אחד-העם יגרמו לא לסתם פולמוס ספרותי, אלא לכעס ורוגז. ואולם מניח אני את הכעס והרוגז, את הטורקים הצעירים ואת שערי “הפוליטיקה החדשה” ואני פונה לנקודה אחת, שנראית לי עקרית במכתבו של אחד-העם, ושרק לשמה נכתב, לפי השגתי, כל המכתב-לאותה נקודה, שלפני דור אחד קראו לה “חבת ציון”, ועכשיו משגברה השאיפה לראליות, ל“עובדין דחול”, חזרו וקראו גם לה שם של חולין: “העבודה הראלית בארץ ישראל”. –

2

הקצוות נפגשות. גם אחד-העם וגם הרצל, – אין לך קצוות מרוחקות זו מזו כשנים הללו, – העמידו את קיום הציונות על אחת-על הרצון. אחד העם פתח את מאמריו הראשונים ב“התעוררות הרצון” וה“החלטה הלאומית” ומסים את מכתבו האחרון, שעליו אנו דנין ב“רצון הלאומי”. הרצל התחיל גם הוא בהנחה, שהיהודים, אם ירצו, יזכו למדינה, והגיע לדבורו היפה: “אם תרצו – אין זו בדותא”. ואולם לא מתוך אוצר אמרו שניהם לקחת את כלי זינם, כדי ליצור את רצון-העם.

אחד-העם מעיד בפינסקר אביה של הציונות, שהוא אמר לברוא את ההחלטה הלאומית מתוך ראיות והוכחות הגיוניות: אם העם הטובע בים של צרה, יכיר את צרתה ויבין את סבתה, דין הוא שיברא בקרבו רצון כביר להגאל ולהושע, דרך זו התוה לעצמו גם הרצל, נביאה של הציונות, וכגמר את ספרו “מדינת היהודים” וחבריו התחילו דואגים לו, שמא נטו שכלו וכח הגיונו מן המסלה, מצא הוא את בטחון נפשו בטעות של חשבון אריתמטי, שעמד עליה אותה שעה² ואמר אל לבו: כיון שמשפטי והנחותי הגיוניים הם, אי אפשר, שלא יביאו גם את האחרים לידי הכרה, ותיכף להכרה - רצון ומעשה. וכל-כך גדלו בטחונו ואמונתנו באמתו זו עד שהוא מעיד על עצמו, שחשב את כל הענין רק לדבר שמעשה ושאין בו שום מקום לחלוקי דעות… הרצל עוד הרחיק ללכת בדמיונו - ולטעות. פינסקר האמין (או ביתר דיוק, רצה להאמין), רק ביכולת לברוא את הרצון הלאומי על פי דרכי ההגיון. ואלו הרצל האמין גם בזה, שהרצון הלאומי כבר ישנו במציאות ואין הוא חסר אלא גלוי. רצונו הפרטי שלו שלא ידע גבול וספוק נראה לו כרצון העם; כל היצירות שיצרה הציונות בימי תקופת הרצל, לא נוצרו באמת אלא בכח רצונו שלו ונדמה לו, שרצון העם יצרן. ולפיכך לא כל היצירות ההן מכוונות כלפי פנים, לעורר ולגדל בקרב העם גופו את ההחלטה הלאומית, את רצון הגאולה והפדות, שהרי אותם ראה הרצל כאלו ישנם במציאות ופורצים להגלות מתוך עמקי-הנפש של אישי האומה. משום שאיש-הפלאות הזה לא ידע את עמו, משום שלא ידע עד כמה מקולקלים הלבבות, אשר אליהם פנה, לא דאג גם לתקונם ודאג רק ל“לתקון הדרכים”, המובילים לכבוש הארץ ויסוד המדינה. אלמלא קדם המוות את הרצל שלא בעתו, אפשר שהיה מכיר סוף סוף את טעותו ואפשר שהוא עצמו, ברוחו הגדול, היה חוזר ומתחיל הכל מבראשית. עכשו, שמת בלא-עת, גלתה מיתתו את מקום התורפה שבציונות. כמדומה, שכל מה שברא הרצל חי וקיים עדיין, הרי הסתדרות, ועדים וקונגרסים, הרי בנקים ופונדים ואפילו “עבודה ריאלית בארץ-ישראל”, שהרצל התנגד לה. אלא שנטלה נשמתם של כל הדברים הטובים והיפים הללו, נפסק כחם החיוני-אותו הרצון האישי, של הרצל, שהיה מחיה ומהוה אותם-ורצון אחר, יותר חשוב מתמיד, רצון לאומי, חסר להם מלכתחילה ואף לא תרצו-אין זו בדותא. אם גם אלף נצחונות ינחלו הטורקים הצעירים, אם גם לערמה גדולה יערמו הכרוזים וההבטחות, שהשערים נפתחו, העם, אשר אליו אנו פונים, אם גם ישמע לא יבין, אם גם יקשיב לא ירגיש, שהגיעה שעתו, כי על-כן לא הוכן לכך, לא רפאנו את לבו ההרוס ורצון ואמונה לא בראנו לנו“, “לא זו הדרך” הורה אחד-העם משעת כניסתו לספרות העברית. וצדקו מריביו: “עקשן” הוא האיש, בוטח באמתו, לא יבגוד בה וממנה לא יסור, הן הוא יודע שה”החלטה הלאומית" אינה עשויה לעמוד פתאם מאליה, אלא שהוא סכום אחרון של עבודה נפשית קשה וזעזועי-לב מרובי-פנים, שקדמו לה, שהרצון-הרצון ולא הגרוי, הוא השורה התחתונה של בקשות המצטרפות להיות תקוות, של ספקות הנעשים ודאיות. אין אומרים לו לאדם: “חפץ”! משום שכך מצוה ההגיון, ש“הרי מה יעשה אם בכל זאת לא יחפוץ, כלומר לא ירגיש חפץ כזה? או עוד יותר-מה יעשה אם חפצים אחרים, החיים באמת בלבו, מתנגדים לחפץ כזה ומביאים אותו לעות גם את משפטו של ההגיון, כדי להוכיח שאין עליו לחפוץ כלל, שאין לו גם רשות לחפוץ כלל?”³ ולא עוד, אלא שידוע לנו גם מצב נפשי משונה ומצער כזה, “שרוצה האדם לרצות-ואינו יכול, מפני שמשולל הוא באותה שעה מהתנאים המוכרחים להתעוררות הרצון במדה הדרושה בשביל שיהיה לכח פועל”⁴. הצווי המפשט של ההגיון בלבד אינו מחייב את הרצון ואת ההחלטה; אין דרך אחרת אלא לגדלם ולחנכם חנוך טבעי ומעשי בתוך לבו של אדם ולעשותם לכח חיוני, שהכל יש בו: גם הגיון וגם שירה, גם תשוקה וגם אמונה.

3

בכונה מיוחדת הדגשתי את המלים “חנוך טבעי ומעשי”, כדי להוציא מלבם של המגלים בדברי אחד-העם פנים שלא כהלכה ומיחסים לו, אם בכונה או מרוב תמימות, דעה מוזרה, שאפשר לעשות את הרוחניות המופשטה “דלית מחשבה תפיסא בה כלל” בסיס לתוך הרצון וגדולו. “סובבת הולכת רוח האדם מן הגשמיות אל הרוחניות ומן הרוחניות אל הגשמיות ועל סביבותיה שבה הרוח” כותב אחד מן החולקים על אחד-העם⁵. תמיהני אם לא היה אחד-העם עצמו חותם על הדברים האלה. דוקא אחד-העם יודע שרק מעשים טובים הם האמצעים היותר נאמנים לעורר אמונה ואהבה" וכי רק במעשים טובים, ולא בדרך שפתים בלבד, יש לנו תקוה לנצח את הלבבות⁶. השאלה היא רק זו: מה יש לו הזכות להקרא מעשה? אם נקרא מעשה לכל דבר אשר יעשה, אם כל עבודה ואפילו זו שאינה צריכה לא לגופה ולא לגוף אחר תקרא עבודה, ודאי שאחד-העם אינו מעשי. אבל אם נקרא מעשים רק לאלו, שעשיתם יש לה כונה ותכלית והן מוכרחות מתוכם, והם המעשים, יש בידם לשוב ולהעשות גורמים למעשים אחרים נחוציים ותכליתיים כמותם, אין ספק, שאחד-העם מעשי הוא ביותר. ולפיכך רבה אמונתו בכחה והתמדתה של אהבת הטפול“, משום שכל העוסק בדבר ומשקיע בו את כחו, וחוזר ונהנה ממנה, סופו שתעשינה האהבה ומסירות-הלב לבר-טפולו חלק גדול מנשמתו ו”לפי רבות תשוקת לבבנו אל הדבר, כן תגדל אמונתנו באפשרות השגתו וכן תחזקנה ידינו להתגבר על המעצורים העומדים לשטן לנו“⁷. ורק מכאן הכרתו את ערך ה”חומר" כשיש “צורה” נאותה עמו, מצד היותר כרוך אחרי מעשים טובים, הטובים לעושיהם ומהנים את הבריות, בא אחד-העם לידו שיטתו ב“חבת-ציון”. הנה אנו נושאים את נפשנו לארץ ישראל (אם לשם קבוץ גליות ופתרון שאלת היהודים, או לשם מרכז הרוח והתרת שאלת היהדות-מחלוקת זו אין ענינה לכאן) ואנו רוצים שישא גם העם, אות לכל הפחות חלק חשוב ממנו, את נפשו אליה, כלומר שיבוא לידי החלטה, “ששני דברים לפניו; דרך החיים ודרך המות”, ולידי רצון “לבחר בחיים-להקדיש מיטב כחותיו החמרים והמוסרים להצלתו זו האחת; לתחיתו בארץ אבותיו”. והרי זה דבר הלמד מאליו, שאי-אפשר להתחיל ממה שעתיד ויכול לבוא רק לבסוף, מן ההחלטה והרצון גופם, אלא מן ההכנות, שצריכות לקדום להם, מהכנת הלבבות ותקונם. והדרך היותר בטוחה להכין את הלבבות ולקרבם לארץ-ישראל היא חבת-ציון המעשית גופה-העבודה בארץ-ישראל והטפול התמידי בתחיתה, העבודה והטפול המודרגים והמסודרים, המתחילים בקטנות ומסיימים בגדולות, המעוררים את האהבה ומביאים לידי אמונה ורצון. אלו, שאינם מודים בעקר הגדול של הכנת הלבבות, מגלים קרן זוית “אפלה” בשיטתו של אחד-העם.

הם טוענים: הן אחד-העם נמנה על “משוללי הגלות”, כלומר: אין הוא מאמין, שבזמן מן הזמנים תהא כנסת ישראל שבגולה נתונה בתנאי קיום, שיספיקו לה את היכולת להיות לבבה שלם ורגשה הלאומי בריא; תמיד ובכל המצבים עתידה הגלות למעט את דמותה של האומה ולעשותה כפופה ומשועבדת לא רק בגופה, כי אם ביחוד ברוחה ונשמתה להסביבה והתרבות הזרות לה ומעיקות עליה בכל הדרכים, הפתוחות בפני הרוב התקיף וסגורות בפני המעוט החלש. זאת אומרת כל-זמן שהגלות תשלוט בנו אי-אפשר שיהיה לבנו מוכן הכנה גמורה ושנזכה לרגש ורצון לאומיים בריאים ושלמים. ואף-על-פי-כן עומד אחד-העם ודורש כל ימיו, שאין תקוה לציונות, אלא אם יבריא רגשו הלאומי של של העם ולבו ירפא, הרי שדבריו סותרים אלו את אלו.

מריביו של אחד-העם שוכחים, או, ביתר דיוק, משכיחים את התפקיד הגדול, שהוא הולך על הציונות המעשית ביחס לתקון-הלבבות ותחית-הרוח. הציונות המעשית של אחד-העם קדמה לזו של החולקים עליו ולחנם הם רואים בדבריו, ולא בדברי עצמם, רק איזו “מטאפיסיקה” בלבד. קיומו של האידיאל הציוני בכל היקפו בעתיד והציונות המעשית התלויה בארץ-ישראל בהוה.

בכל עת ובכל שעה כרוכים זה בזו משום שהסבה והמסובב כרוכים זה בזו, אמנם גדולה ורבה היא השפעתה של הגלות: אדמת נכר ממיכה את הקומה וממעטת את הדמות, הלבבות מתמעטים והרגשות נכהים ונקהים. אבל גדולה ורבה היא גם השפעתו של טל-התחיה הבא משם, מן הפינה הקטנה, שבתוכה עתידים להקלט שירי הכחות הטובים והרעננים ולהעשות ולשמש דמות וצורה גם לכל אדם מישראל שבגולה. מחנה ישראל נופץ והוא שוכן בגלותו אהלים אהלים. מי יאספו? נשמת העם הוכתה ונשברה לרסיסים, מי יקבצה? האומה מורדת בעצמה, בעברה ובעתידה, מי ישיב אותה אל עצמה?-אין דרך אחרת חוץ מ“התרכזות רוח-האומה בחבת-ציון”. ולפיכך “כל מעשה אשר יעשה בדורנו (ומי יודע עוד כמה דורות אחרינו) לשם חבת ציון, בין בחוץ-לארץ ובין בארץ-ישראל, צריך להיות מכוון לא להתרכזות האומה, כי אם למה שלפניה, להרכזות הרוח”…⁸ ותמיהני אם בכל הספרות הציונית הרחבה נאמרו דברים כאלו שאמר אחד-העם על ערכה של חבת-ציון המעשית כתריס בפני צרת הגלות ופורעניותיה⁹, תמיהני אם כל “המעשיים” שלנו הדוגלים בשמה של “השעה הגדולה” ומדברים גבהה-גבהה בשמם של “המעוף ו”המדע" – אם כלם יחד ראו ורואים בהקיץ את אשר ראה אחד-העם בשעה שחלם את “חלומו” היפה שיש בו מנחמותיה של האמונה וגם מיסוריה של המציאות…

4

ורואה אני מנוד ראש ולעג שפתים: אחד העם, שכמותו כהרצל התנגד לעבודת-הישוב ודבר בה סרה, מתי נעשה הוא נביאה של חבת ציון המעשית? יש כאן טעות גדולה. הצד השוה הזה שבאחד-העם והרצל אינו אלא שטחיות. הרצל לא ידע ולא חפץ כלל לדעת אם יפה או מקולקלה היא העבודה הישובית ה“פעוטה” בארץ ישראל לו לא היתה נחוצה שום עבורה בארץ-ישראל, תהיה מה שתהיה, שהרי יבוא יום, והמכשולים שאינם תלויים ברצונו של העם אלא ברצונם של אחרים יסורו מעל דרכו, ה“שערים יפתחו” ואז יקום העם ויתעורר וכנחל שוטף ושטוף בנעריו ובזקניו, בגדוליו ובקטניו, אל מדינתו, ותחל העבודה הגדולה אשר תתם במשך שנות- מספר. ואם-כן, הפסיעות הקטנות, המעשים הפעוטים למה הם ולמי יש צורך בהם?

מה שאין כן אחד-העם, היודע, “שלא מצינו בדברי הימים עם זוכה לממשלה מדינית – ולא ביד חזקה – בארץ שלא עמל תחלה בעבודת ישובה”¹⁰. הוא התנגד לעבודת- הישוב רק משום שגילה את המומים שבעבודה זו של עכשו; משום שלא מצא בה את אשר בקש-גשירת גשר בין העם ובין הארץ, כדי שיוכלו להיות יונקים ונהנים זה מזו וזו מזה; משום שנסתכל וראה, שהכל הולך ונוטה רק לצד אחד- שתהיה הארץ מקבלת השפעה ונהנית מאת העם ואין מעשה אשר יעשה, כדי שיחזור העם ויהנה ויקבל השפעה מאת הארץ; משום שראה את חבת-ציון, זו שראויה היתה, שעל ידה ינתנו לעם הרצון להגאל והאמונה בגאולתו, והנה היא הולכת ונעשית חולין גמורים ומגיעה למדרגת עבודה “ריאלית”; משום שצפה וראה, שאם תהא עבודה כזו הולכת ונמשכת " לא תעשה חבת-ציון ל“שבולת” של היהדות הלאומית“, וכשתבוא השעה המוכשרת לעבודה גדולה ישאר העם עומד במקומו, לבו לא יחרד בקרבו ונפשו לא תמלא תקוה ואמונה ו”לא יהיה לנו ביום ההוא מחנה גדול של יהודים בריאים ברוחם, שיהיו מוכשרים להרגיש, להתפעל ולפעול במובן הלאומי ככל שאר בני עמים בריאים ולהיות ככה היסוד לבנין“, “ובאופן היותר טוב יצמאו אולי יחידים, זעור שם, זעיר שם, שיקנו קרקע ויוסיפו עוד מושבות אחדות, ועוד יחידים, שיבנו אולי איזו בתי חרושת, ואיזו עשירים יתנדבו אולי בשעת רחמים לקנות איזו מניות של חברה פלונית או אלמונית”¹¹… וכשאנו נעשים בעצמנו עדים חיים לאמתותם של הדברים האלה, אין בנו אומץ הלב להודות על טעותנו, אלא על אומרם יזעף לבנו, “והרתחנים” שבנו לובשים נקמה וגבורה” ומכריזים עליו שהוא חוטא ומחטיא את הרבים…

עוד לא הספיק מכתבו של אחה“ע להתפרסם במקורו העברי, וכבר קמה הזעקה במחננו: “הנה הוא האדם הקשה, שגרם בהגיע השעה המוכשרת, אשר אליה נשאנו את נפשנו, הוא עומד לרפות את ידי העם ולרופף את אמונתו”… הלא נודה שזעקה זו היא זעקת-שוא ואין בה שום ממש. הלא נודה, שאין אחד העם בא להרפות את ידי- העם ולרופף את אמונתו, אלא הוא קורע את העינים העצומות בכונה ואומר”: הביטו וראו, הנה הגיעה השעה וידי העם רפות ואמונתו רפויה. הביטו וראו את אשר עוללתם לכם ולעם"…

“זה כשלשים שנה אנו עובדים את העבודה הציונית – דור שלם! אבל כמה זמן וכח יצא לבטלה במעשים “ריאליים” פחותי-ערך, שעשו את האידיאל חולין, ובמעשים “מדיניים” אוחזי-עינים, שתפשו את העם בלבו אך לשעה קלה!”… אמנם, שלשים שנה אינן תקופה גדולה בחיי-עם, ומכל-שכן בחיי-עם, המונה את שנותיו לאלפים ושעצמותיהם של ששים מדורותיו כבר בלו באדמת נכר. אבל הלא נודה שהיתה לנו הרשות לקוות, כי אם במשך ימי דור אחד לא תכבש הארץ לפנינו, יספיק האידיאל הארצ-ישראלי תכבוש לו את העם או, לכל הפחות, חלק חשוב ממנו. אמרנו: אם עבודת הישוב בארץ – ישראל איננה עלולה להעשות בתקופותיה הראשונות גורם חשוב וניכר בחיים החמריים של העם; אם עוד כמה דורות יעברו עד אשר יזכה חופה של ארץ-ישראל לקבל בסבר פנים יפות אפילו כחצי מספר היהודים המתקבלים שנה שנה בפנים זעומות בחופה של אמריקה, עתידה העבודה הארצישראלית להשפיע על רוחו של העם, להחיות את לבו, להכינו ולהכשירו לקדושתה והודה של מסירות הנפש, כשתגיע השעה הראויה והצריכה לכך. והנה הגיעה השעה הגדולה באמת שאנו קיימים בה היום.

ומה אנו רואים? – לב חדש ולא מסירת נפש. לא קדושה ולא יופי, אלא קרירות איומה וזעומה, צרצור יבש ומשעמם של צירקולרים וכרוזים ו“מנין” עשירים, המתנדבים “בשעת רחמים” לעלות לארץ-ישראל “ליום ולילה אחד” וכנגדם “מנין” של “מנצחים על העבודה” היוצרים בכונה, כדי לתפוס את “העשירים” בלבם, או שלא בכונה אלא מחסרון ידיעה, אגדות חדשות ו“מזהירות”, על האפשריות הגדולות, התלויות עכשיו בארץ, שהיום זמנן ומחר יעבור זמנן לעולמי עולמים…

ואל נתמה: זהו ענשה של כל עבודה, שאין בה רוח ונשמה, וזהו גם ענשה של עבודתנו “הריאלית” שלא ידעו עובדיה להרימה למדרגת חבת-ציון! –

רגילים אנו להאמין בחוץ-לארץ, כי הערבים אינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא… אם תבוא עת, אשר חיי בני- עמנו בארץ-ישראל יתפתחו כל-כך, עד שידחקו מעט או הרבה את רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו“..”עבדים היו (אכרי ארץ-ישראל) בארץ-גלותם, ופתאום הם מוצאים את עצמם בתוך חרות בלי גבול והנם מתהלכים עם הערבים באיבה ואכזריות, מסיגים גבולם שלא בצדק ואין איש, אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטיה הבזויה והמסוכנת הזאת… אם גם יחריש (הערבי) יתאפק עד עת-קץ, אבל עברתו שמורה בלב ונוקם ונוטר הוא מאין כמותו" ¹… הדברים האלה נכתבו לפני שמונה-עשרה שנה. כרגיל אצלנו לא הושם אליהם לב, כי על-כן “לא היתה השעה צריכה” שיאמרו, כחמש-עשרה שנה. אנשים חדשים באו לארץ. הביאו אתם אהבה גדולה לארץ וישובה. הציבו להם מטרה רוממה - לחיות על עבודתם ולהחיות את הנפשות בעמל-כפיהם ובזיעת-אפם. ותקותם רמתם: הערבים הספיקו בינתים להסיג את גבולם. את כל העבודה בשדותיהם ובבתיהם, בכרמיהם ובפרדסיהם, בקמתם ובגדישם של אכרים יהודים כבשו ידי הערבים. יתר על-כן האכר והכורם היהודים אינם רוצים עוד להספיק עבודה לפועל היהודי: מתיראים הם את הערבי, שכבר נשתרש בביתם ועוד יותר מתיראים הם את אחיהם “היהודי הרוסי” משום שסתם “יהודי רוסי” פצצות נושרות לו מתוך חיקו…

ותטוש המלחמה. וזה כלל גדול: כל מקום שיש מלחמה, אין צדק ואין משפט. ובמלחמה של יהודים אין גם הגיון וזהירות. יש רק רצון “לנצח” – ויהי מה. הצד האחד, – למשל, פתח תקוה הגדולה שבמושבות-יהודה, – דוחה את הפועל היהודי ואינו רוצה בתקונו ובהתאזרחותו בארץ, והצד השני מעמיד קול-זועה: “כבשו את העבודה!” ומתיחס באיבה ושנאה לכל מי שיספיק אפילו קצת עבודה לערבי. הצד השני אינו רוצה להבין, שאין קרקע נקנית בכסף גרידא, וכל זמן שלא יהיו יהודים עובדיה לא יהיו גם בעליה; אין היא רוצה להבין, שכל-זמן שלא תמצא בארץ-ישראל עבודה לעובדים יהודים, החיים על עבודתם, וגדולו של הישוב היה תלוי רק ברצונם של עשירים שיש להם יכולת, אבל אין רצון לבוא ולהתישב בארץ, וישאר צנום וקטן כשהיה, והצד השני אינו רוצה להבין, שסוף-סוף עתידים אנו לדור עד העולם בכפיפה אחת עם הערבים, שאין אנו צריכים ואין אנו רשאים לדחוק את רגלי הערבים, ולפיכך ההגיון הבריא נותן, שמשעה ראשונה אנו מצווים לכרות ברית עמהם ולחיות אתם בשלום.

לפי האמת עדיין רב הדרך מאד, כי יהיו “חיי בני-עמנו דוחקים את רגלי עם הארץ”. אבל העברה, שאנחנו נטענו לו בלבו, כבר מתגלית. ואם להערבי המושלימי חסרים “מוטיבים” רוחניים לעברתו, הנה יש בארץ וגם בחוץ-לארץ ערבים נוצרים, שמוטיביהם “הרוחניים” שלהם ידועים לנו. והללו אומרים להעשות אפוטרופסים ו“מדריכים טובים” לאחיהם המושלימים ולהדריכם ב“דרך ישרה”, שגם היא ידועה לנו. וכבר נוסד בפאריז עתון ערבי, שדרומון יכול לעמוד בראשו, ורוב העתונים הערבים במצרים ובסוריה, הנערכים בידי ערבים נוצרים, גם הם מלאים דילטוריות, עלילות ושקרים בכל הנוגע לעבודתנו בארץ-ישראל. זה רק לפני ימים אחדים נדפס בעתון ערבי, היוצא במצרים, מאמר “היהודים ופלשתינה”, שמנשיקוב יכול היה לחתום עליו.

הארס מפעפע ומחלחל כבר בעתונות הערבית. יש, כנראה, “אנשים טובים”, הדואגים לכך, שלא תשאר פנויה משנאה ליהודים אפילו פינה אחת קטנה בעולם, ואפילו אם הפינה הזאת היא ארץ מולדתו של העם העברי. נחוצים, אפוא, אנשים אשר יעמדו בפרץ לסכל את עצתם של “האנשים הטובים” ההם. נחוצה לנו בארץ-ישראל עתונות הגונה משלנו – עברית וערבית –, אשר על ידה תהא דעת הקהל הארצישראלית קונה לה מושג נאמן ונבון על עניניו של הישוב העברי והדרכים, המכשירים את גדולו ותקונו ואולם קודם כל נחוץ להשרות שלום בין היהודים והערבים, כדי שלא יהיו הלבבות מוכנים מלמפרע לקלוט את ארס-השנאה, שהעתונות, הנתונה בידי “מתקני-עולם במלכות-שדי”, מלאה אותו. אמנם כן, אבל עוד לפני שמונה-עשרה שנה כבר נשמעה אנחה זו, שאין איש אשר יעמוד בפרץ"…

¹

עשר שנים רצופות היו הציונים מדיינים אלו עם אלו: הללו פוסלים את הישוב הפעוט (או יותר נכון, את הישוב ל“סרוגין”), ובלשון-בטול היו קוראים לזה “שיטת” חובבי-ציון. והללו מברכים “ברוך מציב גבול אלמנה” על כל אמת קרקע, שכבשוה ידי יהודים. ועל כל “אריח ולבנה” שהניחוהו ידי יהודים. הללו אומרים: או הכל בחדא מחתא, עם ענני שמיא", או אין כל; והללו אומרים: אין הכלל אלא צרוף של פרטים מרובים וכל “פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”. עד שבאו מאורעות טורקיה האחרונים והוכיחו, שגם אלו וגם אלו קצרי-ראות היו. הוברר, שצדקו אלה המעטים, שבקשו להעמיד את חבת-ציון על “שיטה” מסוימת והורו, שהעבודה המעשית בארץ-ישראל יש לה ערך ומקרבת אותנו למטרתנו במדה שהיא מכוונת לא רק כלפי בנין הארץ כשהיא לעצמה, אלא ביחוד כלפי בנין האומה, התלוי בבנין הארץ.

“בעלי השיטה” שבחבת-ציון לא התנגדו מעולם לעצם העבודה המעשית בארץ-ישראל ולחנם יחסו ומיחסים להם מתנגדיהם דברים שלא אמרום מעולם. אלא שהם “בעלי-השיטה”, ראו את כל ערכה של העבודה הישובית לא בכמותה, כי אם באיכותה. הם לא התנגדו לקנית קרקעות ובנית מושבות עבריות בארץ-ישראל. אדרבה, הם היו הראשונים לראות, שהישוב הקרקעי הוא שצריך ויכול לשמש יסוד לכל מפעלם של הציונים, שבעיקר.

וראשונה אנו צריכים למעמד אכרים עברים בארץ-ישראל ואחר-כך למעמדות אחרים, אלא שהם דרשו, שכל מושבה עברית, שנבנית בארץ-ישראל, על יסוד קים ובטוח תהיה בנויה ושהאכר הארצישראלי ירגיש בכל עת ובכל שעה, שהוא תלוי רק ברשות עצמו ורק בכחות עצמו. “בעלי-השיטה” לא התנגדו להתרבות מספר התושבים העברים בארץ-ישראל אלא שהם דרשו, שהבאים להתנחל בארץ יביאו אתם לא רק כסף, לא רק רצון לראות חיים טובים, אלא גם חבת-ציון, הכרה ברורה לשם מה הם בוחרים בארץ-ישראל ולא בארץ אחרת, ששם חיי עושר ורווחה מצויים יותר. “בעלי השיטה” לא התנגדו ליצירת הנהגה מרכזית, אשר “תאחד ותסדר את כל הפעולות בהסכם עם צרכי המטרה” ². אדרבא, הם היו הראשונים, שחפצו לתת לההנהגה יפוי-כח גדול כזה, ש“איש לא ימרה את פיה " אלא שהם דרשו, כי תהיה ה”הנהגה בקיאה ומוכשרה לכך" ש“היא תלך לפני ההמון” שהיא תהיה בקיאה גם בעניני ארץ-ישראל וגם בעניני המדינה ההיא, שארץ-ישראל אינה אלא אחת מחוליותיה, ושהיא, ההנהגה, תהיה תומכת את יתדותיה לא רק בההוה בלבד, שמדתו רגע, אלא תכוון את מבטה גם אל העתיד…

כזה וכזה דרשו אלו, שהיתה להם שיטה קבועה בחבת-ציון, אלא שלא היו מתיראים שמא יקראו מעשיהם פעוטים מצד הכמות ובלבד שיהיו חשובים מצד האיכות. ובאחד באבגוסט 1908 נגלתה כל צדקתה של שיטת חבת-ציון זו.

באחד באבגוסט נבקעה העריצות, שמשלה בטורקיה ממשלה בלי-מצרים. הטובים והמעולים שבעם העותומאני פרקו את עולה הקשה והמכניע ויקחו חרות לעצמם, למדינתם ועמם. יש אומרים, שאפילו השלטונים האדירים שבמלכיות אירופה, שכמעט כולם עיניהם נעוצות זה מאות בשנים במדינת העותומאנים לשם בקשת טרף, -שגם הם לא ידעו את הנרקם בסתר במדינה; שגם דיפלומאטיהם, שמשיהם וחזניהם עינם היתה סמויה מלראות את כבשוניה של הסביבה, שבתוכה היו נתונים ובקרבה היו “עומדים על המשמר” כדי לכוון את הרגע, כי ירד העיט על הפגר, ובבקר לא- עבות אחד דפקו שלוחי העם העותומאני על דלתות “השומרים” הללו, העירום משנתם ובשרו להם: “רבותינו, ניתנה הקונסטיטוציה בטורקיה!”… ברם, לנו אחת היא, אם על-ידי מאורעות טורקיה יקטן או יגדל כבודה של הדיפלומאטיה האירופאית, הרגילה להכריז תמיד בקולי-קולות על חכמתה ודעתה. כשאנו לעצמנו יכולים אנו “להסתפק” בזה, שאנחנו לא העמדנו מעולם שומרים בבירת טורקיה ואנחנו ודאי לא ידענו כלום מכל המתרגש לבוא באותה המדינה, שאחת מפנותיה מרוכזות כל התקוות הגדולות, אשר עליהן חיה נפש עמנו זה אלפים שנה, אנו די לנו בזה…

באותו בוקר לא-עבות נתבשרנו גם אנו על מתן החרות בטורקיה, (הבשורה מצאה אותנו “בלתי-מוכנים”. “בלתי-מוכנים”, - זוהי מלה יפה באמת. לפנים היו אומרים: אין אדם נתפס על השכחה, המונחת בטבעו של “קרוץ מחמר”. משרבו “המכינים” שנקוד על “עשיתם” ו“עבודתם”, ללמדך, שיש להן המשמעות של ה“אכילה”, האמורה במלאכי אברהם אבינו, חזרו ואמרו: אין אדם נתפס על “חסר הכנה”… כן, נחוץ להודות על האמת: מאורעות טורקיה מצאו אותנו “בלתי-מוכנים”. בלתי-מוכנים היו המנהיגים, וביחוד המונהגים, יהודי ארץ-ישראל גופה. סמוך להבחירות הוברר (שמע מינה, שקודם לזה לא ידע איש את הדבר!) שבירושלים, המרובה באוכלוסי ישראל יש רק ערך 5000 יהודים עותומאנים; ביפו, ב“רזידנציה” של הישוב העברי הארצישראלי-יש רק עשרות אחדות, יהודים עותומאנים; בפתח-תקוה, בראשון לציון וכו' וכו' מספר מועט כזה וכזה“. (מספר היהודים העותומאנים בחיפה, בטבריה, בצפת ובכל מושבות הגליל הרחוקות מן ה“רזידנציה” לא נתברר, כנראה, עד היום)… “סמוך לבחירות הוברר, שחלק גדול מקומץ היהודים העותומאנים, שיש בארץ, אינם רשאים להשתתף בבחירות משום שלא העלו מס ידוע בזמנו”… סמוך לבחירות הוברר, שזהו מן הנמנעות, כי תשלח ארץ-ישראל אפילו ציר עברי אחד להפרלמנט הטורקי, ולפיכך נמלכו ערב יום הבחירה שני הקאנדידאטים העברים ובטלו את הקאנדידאטורה שלהם”…

מובן מאליו, שהעובדות הללו, כשהן לעצמן, אינן מרהיבות ביותר, ואולם אל לנו לקבול ביותר, כי בארץ-ישראל לא נבחר אפילו יהודי אחד להפרלמנט הטורקי. סוף סוף אין להם עוד ליהודי ארץ-ישראל במעט שום תביעות וצרכים מיוחדים, שיכריז עליהם דוקא דפיטט שלהם. על מה אנו קובלים? – ש“סמוך לבחירות הוברר, שבקרב מאת אלף יהודי ארץ-ישראל לא נמצא אף אחד, הראוי לכל הדעות להיות שליח העם ומדבר בשמו”; שלאחר שהוברר, כי אפשרות היא מעין השפעה מצד התושבים היהודים על מהלך הבחירות, בתנאי אם רק תשלוט בינם לבין עצמם אחדות גמורה וכלם יעבדו בדעה אחת, -דוקא באותה שעה נתפוצצו דעותיהם של בעלי זכות הבחירה לאלפי רסיסים, והמנהיגים ההולכים בראש לא יכלו, ואולי גם לא רצו, להתגבר על הנטיות הפרטיות, על תאות הנצחון וכדומה מן הרגשות, שאין הן יכולות לעמוד בפני ההכרה של חבת-ציון, אם ישנה לזו בלב, ו“כחו וגבורתו” של הישוב העברי בארץ-ישראל נתגלו בכל “זיום והדרם”…

כן. “בלתי-מוכנים”…

2

שנת “משא ומתן” היתה השנה החולפת בארץ-ישראל… הרבה, הרבה מאד דברו בארץ-ישראל במשך השנה על כל מיני מסחר ותעשיה שבעולם, עד כי נלאו הפיות מלדבר והאזנים-מלשמוע. אלמלי ניתן פה לחול אשר על שפת ים יפו וחיפה, ששם נוהגים לטיל “סוללי המסלות” (באהנברעכער בלעז) משלנו, הבאים לתור את הארץ ולמצוא בה שמוש ל“קפיטאליהם”, כחם וגבורתם“, -אלמלי ניתן פה לחול זה, היה יודע לספר הרבה דברים יפים על אודות הבנינים המתמיהים שנבנו עליו ושנקברו תחתיו. הרי מלבנות למלט, ללבנים, לרעפים, ללבני חול וסיד; הרי משרפות יי”ש; הרי אניות-חוף להולכה והובאה; הרי בית מבחר לממכר עצים, ברזל ויתר מכשירי בנין; הרי והרי… על הכל דברו, את כל הדברים שמע החול שעל שפת ים יפו וחיפה, ואת כולם נשא הרוח. וכל כך הרבו לדבר, עד שנמצא גרמני אחד, איש ירא ורך-הלבב, וד“ר לורך שמו, הבקי, כנראה, בכל מה שאנו מדברים ואינו בקי, כנראה, בזה שאנו עושים, שחרד חרדה גדולה והכריז בה”קליינע צייטונג", שהציונות והציונים חורבן הם מביאים להגרמנים ולההשפעה הגרמנית בארץ-ישראל…

זכורני שיחה נאה וקצרה שכבר עברו עליה שמונה-עשרה שנה. בשנת תרנ“א היה הדבר. רחובות יפו וירושלים המו מאדם: יהודים באו לכבוש את הארץ ובמלון קמניץ ישבו כנופיות-כנופיות וחשבו חשבונות רבים: “בידוע”, שכל גפן מכניסה שנה-שנה כך וכך סנטימים (העמקנים, הרגילים לירד דוקא לעמקו של כל דבר, לא נתקררה דעתם עד שהשוו תיכף, באותו מעמד, את חשבון הסנטימים לחשבון הקופיקות), נמצא שכל דונם גפנים עתיד להכניס כך וכך פרנקים וכל מי שיש לו כרם בארץ-ישראל עתיד להתעשר, ובכן, הרוצה להתעשר יטע כרם. אלא מה?לנטיעת כרם נחוץ לעשות עסקים כשאין להם כלום, ועוד” מי שיש לו ממון?-המקום ירחם. יהודים רגילים, ברוך השם, לעשות עסקים כשאין להם כלום. ועוד:מי שיש לו ממון שמע מינה שכבר נתעשר, ואם-כן למה לו כל “הצרה” הזאת לעליה לארץ-ישראל? יכבד וישב בביתו וב“ארצו”. שמא תאמרו: נטיעת כרמים צריכה ידיעה ובקיאות? המקום ירחם. יהודים רגילים, ברוך השם, בכל מיני עסקים ומלאכות אף-על-פי שאין להם בהם שום ידיעה ובקיאות. וה“כובשים” לא נרתעו לאחוריהם מפני הקושיות והפרכות והוסיפו לחשוב את חשבונותיהם. היה שם אחד (אפשר זוכר עוד אותו האחד את הדבר!), שנפרד במקרה מעל הכנופיה שלו, לא הסתפק במה שראו עינו ושמעו אזניו ביפו ועלה הגלילה, ובהיותו בחיפה עלה על הכרמל לראות את יפיו והדרו. מצא שם גרמני זקן, אחד מ“בני היכלא” הראשונים, עומד וסוקל את הקרקע שלפניו ומכשירה לנטיעת גפנים. נטפל לאותו זקן ושאלו, כמה מכניסה כל גפן בשנה. תלה בו הזקן עינים תמהות והשיב: "איני יודע, אדוני. אנחנו באנו לכאן לא על מנת להתעשר, אלא על מנת לעבוד ולחיות…

אל יצטער הד“ר לורך: אלו שבאו על מנת לעבוד ולחיות והביאו אתם את הידיעה האיך לעבוד והאיך לחיות, המה שעשו גם עושר. אלו הבאים דוקא על מנת להתעשר ואינם מביאים אתם אגב-אורחא גם את הסגולות הדבוקות” לעשירות-קפיטלים ממש, ידיעה וכשרון ממש וגם סבלנות ואורך-רוח במדה נכונה, -אלו כלעומת שבאים כך הם שבים. –

“בעלי השיטה” שבחבת-ציון, אף-על-פי שהישוב המסחרי לא ענין אותם בשעתם במדה מספקת ולבם הלך רק אחרי הישוב הקרקעי, הבינו מכל מקום, ש“טובת הישוב דורשת לבלתי גשת אל הרחבת המסחר והאומנות עד שאפשר יהיה לעשות זאת בכחות גדולים, אשר יתאחדו לאגודה אחת מסודרת היטב” ו“שמניחי היסוד אינם יכולים להיות ערב רב של גולים עניים ורודפי עושר “. ³אבל אלו, שכל כך הם מרבים לדבר על המסחר והתעשיה, עד שמרוב דבריהם כמעט שנשכח הישוב הקרקעי לגמרי, – דוקא הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין זאת. למה נכחד? – עדיין לא ראינו אדם גדול בממון בא לארץ על מנת לבקש שם באמת ובלב תמים שמוש לממונו. גדולים אלו, כנראה, הרבה יותר קל ונוח להם לשבת ולסחור בעירם וב”ארצם” ולעלות לפרקים בנוח עליהם הרוח, לארץ-ישראל, להתרגש והתפעל מיפיה ולשוב לבתיהם עמוסים כל טוב: אלבומים ופוטוגראפיות ממראות הארץ, “סטאטיסטיקות” ורשימות, וביחוד הכרה ברורה, שמלאו את חובתם לעמם ולארצם… כיוצא בזה: עדיין לא ראינו חבורה של יהודים אנשי מעשה מתאגדים לאגודה אחת ויוצרים מלכתחילה לשם מסחר ותעשיה בארץ-ישראל כח אחד משותף חשוב, שיוכל להחל את העבודה בסדר נאות ובמתינות ויביא עסק זה או אחר בהדרגה לגבה ידוע. אלא מי הם התוקעים את עצמם למסחר ותעשיה בארץ-ישראל ואומרים לכבשם?- אם אנשים שיש להם אסתרא בלגינתם, המספקת לפתיחת חנות, באופן היותר טוב, ל“פאבריקה” של ציצית, ולזה הם קוראים מסחר ותעשיה; או “סינדיקטים”, כביכול, שלפי דברי המגזימים ומפליגים בשבחם כבר יש להם בעין חלון גדול מ“קרן היסוד”, שהוא גופה עולה ל“כמה וכמה אלפים מרק”, ובסכומים “עצומים” כאלה הם אומרים לברוא עולמות חדשים;לבנות פבריקות, נמלים ומסלות, לגשור גשרים, להבריא קרקעות טובים ומעולים, המביאים לארץ רק חזון-לבם ומשאת נפשם הנקיה, ומשעה ראשונה, כיון שנדמה להם שמצאו מקצוע הגון של תעשיה, שדה-עבודה, הם מוכרחים להחל את הציד, – לצוד מנויים ושותפים לעסק, שלא בא עדיין לעולם ומשום שבמנויים והשותפים, רודפי-העושר, אינם נצודים אלא אם כן הם מובטחים, שהעסק העתיד למאה, – מוכרחים הצידים העלובים לותר ראשית כל לותר על כל נקיון נפשם ולהבטיח, ולהבטיח, ולהבטיח…

אלו הם “סוללי המסלות” שלנו, שהחול אשר על שפת ימה של ארץ-ישראל יודע לספר את סודותיהם הגדולים ואת תעלומי תכניותיהם הנפלאות.

וכשאתה מביא בחשבון את כל מקרי השנה, והנה! יסד אדם ביפו פאבריקה לניר מזופת לצפוי גגות וכמעט שלא הוציא שנתו, משום שלא היתה להמיסד הבקיאות הנחוצה, לא ידע שארץ-ישראל ארץ האור והשמש היא, ושמשה מתיכה את הניר המזופת ועושה אותו סמרטוט. לא היתה לאיש הבקיאות הדרושה ואמר: “המקום ירחם!” – נבנתה בירושלים תחנה גדולה, שאמרה להספיק לארץ קמח סלת משלה, מחטיה, ולא תצטרך לשלוח את חטיה לחוץ-לארץ ולהביא את קמחה מחוץ-לארץ, נבנתה ונפלה, כי חסרו לבעליה הקאפיטאלים הדרושים לעסק גדול כזה וסמכו על הנס ואמרו: “המקום ירחם!” – מרגלית יפה היתה לישוב העברי בארץ-ישראל “אגודת הכורמים” ברחובות. מיסדיה וחבריה היו הראשונים, שנזורו מעל שולחן אחרים, הראשונים, שאמרו להכין את יינותיתם בעצמם ולמכרם בעצמם ובלבד שלא יצטרכו להיות מצפים לחסדים, ואפילו אם החסדים הללו מידי נדיב שבנדיבים הם באים. סכנו החלוצים הללו את נפשם וקפצו לתוך הים. החזיקו מעמד שלש שנים ונפלו: כורמים הם חברי האגודה, אבל לא יינים הבקיאים במכירת יין, כורמים ולא סוחרים הבקיאים במכירת יין, כורמים ולא קאפיטאליסטים, שיש בידם להחלץ מן המצר בשעות הרעות. תעו גם אלה ואמרו: “המקום ירחם!” – חמש-שנה נתקיים ביפו בית מלאכתו של שטיין, נתקיים ופרנס את בעליו: וכיון שיצאו בעליו ממסלתם ובבקר בהיר אחד עמדו ואמרו “המקום ירחם” והפכו את בית המלאכה הצנוע ל“בית-חרשת”, מבלי שהיו להם, להבעלים, הקאפיטלים הדרושים, להמנהיגים – הבקיאות והידיעות הנחוצות, ולהמפקחים – הכרת החובה המוטלת עליהם, בשעה שלהמנויים לא חסרה התאוה לקבל דיבידנדים, – מיד כרע נפל העסק ומיד התרוממו העורבים השמחים לאיד וצרחו את צריחתם המסואבת “הרי ארץ-ישראל שלכם!”…

אותה שעה, כשצרחו העורבים, נזכרתי מעשה. מעשה בה“דייטשע פאלסטינא-באנק” שנסתבך לפני שנים אחדות בעסק, שלא היה לפי כחו (ואולי גם לא לפי כשרונו של המנהל), והפסיד פעם אחת כמעט את החצי מכל קרנו היסודית. לא צרחו העורבים, לא המה הרחוב ולא נשתטה אפילו אדם אחד לאמר: אשמה היא הארץ", אלא מה אמרו אותם האנשים, היודעים את הסוד הגדול האיך לחיות והאיך לעבוד? הם אמרו כך: “אנחנו האשמים: לא בססנו מתחילה את מצבו של מוסדנו באופן כזה, שלא תהא הרוח הופכתו ועוקרתו” ומה עשו? שבו והכפילו את הונו היסודי והעמידוהו במקום חצי המליון על מליון שלם. ועדיין לא נתקררה דעתם עד שבסוף השנה החולפת העמידו את הונו היסודי על חמשה מליונים. האנשים הללו קמצנים הם בטבעם ואין הם רגילים לפזר את ממונם, אבל גם פשטנים הם, מטבעם והם אוהבים להיות “מוכנים תמיד. ולחנם הד”ר לורך ירא או, יותר נכון, מעמיד את פניו כאלו הוא ירא אותנו:

אמנם אנחנו מכינים, ומכינים, אבל דוקא בשעה הדרושה אנו נמצאים “בלתי מוכנים”…

הד הזמן 1909

1

ערב קונגרס-ובמקום התרוממות הרוח הגות-רוח, קשרי הציונות, בתור חזון-עם, במה הוא נכרת עכשו? מי יודע, אם עולה הוא למעלה ואם יורדת היא למטה מדוע ריקה היא מתוכן חדש אין התלהבות, אין התמכרות, אין סערת רוח? "כחותינו היוצרים, – אלו שיש לנו, מדוע עומדים הם מנגד לציונות? מדוע אין היא נעשית חזון-לבם ומדוע אין הם נעשים נביאיה-מבשריה? ועוד ועוד שאלות ותמיהות, שמשמעותן היחידה היא: שמא הגיעה שעת סלוק-שכינה?

ונפלא הדבר. הגות-רוח קשה זו באה לידי גלוי דוקא עתה, בשעה שישרי-הלב ונקיי הדעת שבמתנגדינו מרכינים את ראשם בכבוד כלפי הציונות, הנה כן, זה עתה שמענו אחד מן המעולים שבמתנגדי-הציונות מודה ב“אפשרות לברוא שם (בארץ-ישראל) מרכז עברי חפשי עם תרבות לאומית נקיה וחשובה יותר מאשר בגולה”, והוא מוסיף: אף כי רוב האומה ישאר בגולה, ובארץ-ישראל יתערה רק מעוט, אשר ילך ויגדל, נשאף שם-ובלי ספק בהצלחה מרובה יותר מאשר בגולה-למדרגה עליונה של חרות לאומית ותרבותית", ולא עוד, אלא שהמעוט הארצישראלי, שמתוכו יינק את טהרתו הלאומית ולא יהיה זקוק לחזוק מן החוץ, הוא העתיד להעשות אחד הגורמים, אשר ישמרו על קיומו הלאומי של הרוב בגולה¹… אלו לא ידענו… מי הוא בעל-הדברים האלה, רשאים היינו לחשוב, כי פיו של ציוני מדבר אלינו, ושוב שמענו לפני ימים אחדים לסופר אחד, שודאי לא יבוא בטרוניא עלינו אם לא נחשיד אותו בציונות, “מגלה בלחישה שאין הוא יודע בחיים היהודים בימים האחרונים לקרוא בשם עוד רעיון אחד יפה ומקורי, כאותו הרעיון החדש- ישן לבנות את חרבות ארצנו, להקים ישוב של יהודים בארץ-אבותינו”²…

מתנגדי הציונות רואים את השכינה שרויה עליה ומרכינים לה את ראשה בכבוד, ואנחנו-רוחנו חובלה בקרבנו ואל לבנו מתגנב פחד נורא של סלוק-שכינה! ולמראה החזיון המוזר הזה נשמעת תלונה: “אנחנו הציונים, הננו באמת בכיינים ובעלי מרה שחורה. אנו מחטטים ומנקרים יותר מדי, אין דבר משמחנו, אין דבר מספק אותנו, וכל מה שיש לנו הוא כל-כך קטן, כל-כך פעוט בעינינו… רעבתנים רוחניים אנחנו”³…

מעין אמת יש בתלונה זו, – אבל רק מעין אמת. גם אנו הציונים, אין אנו יכולים להיות “רעבתנים רוחניים”. גם אנו, ככל המון בית-ישראל, רגלינו עומדות ברקק המכוער, ששמו: “המציאות היהודית”, ותמיהני, אם רקק זה עשוי לגדל רעבתניים רוחניים. אמנם יש אשר תגלה בו “שארית הפליטה” של הרעב לרוח, ואם אומרים להלביש גם אותה צורה של חולין מגושמים, אין כל פלא, כי “מרה שחורה” יורדת עלינו: אותה שעה נדמה, כי נתרוקן הלב ואין תחלה ואין סוף ל“חלל הפנוי”…

2

שתים הן הדרכים להשלטת השקפת-עולם חדשה: אחת ארוכה ואחת קצרה. הארוכה היא שירה שלימה של הכרות והארות זעירות, מתונות. לכתחילה הן דורשות לעצמן בענוה גדולה רק פינה קטנה בלב. ומכיון שבכר כבשו את הפינה הקטנה הזאת הן דוחות לאט לאט את ההכרות הקודמות, עד שלבסוף נשארות לאלו רק קרן-זוית קטנה. מי שאמתיותיו החדשות נקנות לו בדרך זו אינו יודע אתסערת החורבן המחרידה רגע אחד את הנפש כולה, אבל אינו זוכה גם לסערת-היצירה, הממלאת את הנפש חדות-עולמים. והדרך השניה, הקצרה, היא – מִכְוַת-נפש פתאם. ברגע זה יכיר האדם את אלהיו פתאום. ואלהים אדירים אלה, שמתוך הסערה נשמע קולם, אלהים הם! כהרף-עין אינם משאירים שם ושארית לאלהים אחרים על פניהם וסימן אחד מובהק יש לאמתיות, הנקנות בדרך זו: אין הן נזקקות לראיות והוכחות הגיוניות: עצם ישותן הוא הוא הכרח אמתותן. ברגעים אלה נוצרות לא דרכי-הגיון חדשות, אלא-רוח חדשה, מוסר חדש, שירה חדשה.

ברגע של סערת-ברכה כזו נולדה גם הציונות. עד ש“צלפחד בר-חושם” התוהה תעה בדרך חייו עשרות שנים ולבו אכול-הכפירה נלאה לבקש את אלהיו קפצה עליו פתאם הזועה, ומתוכה שמע רק אחת: “הנה אשר בניתי אני הורס ואת אשר נטעתי אני נותש ואת כל הארץ ההיא היא –ואתה תבקש לך גדולות?-אל תבקש!”. ובו ברגע הכיר את אלהיו: “נשגב, הרום הרעיון, -הנה יש תשועה לישראל!”… ו“אבן המעמסה, שהכבידה על לבו, נפלה לגמרי ברגע אחד – ויהי לאיש אחר”⁴… כל נולדה הציונות: שירת-נפש חדשה באה פתאם לעולם! –

ואל תטעינה אותנו התורות הידועות, המלמדות, שהציונות יצירה עממית היא: העם, במובנו הפשוט, לא יצר ולא יכל ליצור יצירה מופלאה זו " המציאות היהודית" אינה יכולה גם לתפוס את הציונות. משירדה האומה מנכסיה “ואין היא אוכלת מפתה ואין היא שותה מיינה וגלותה-גלות” הגיעה בהכרח לידי כך, שתהא מטלת ספק בעצם שויה האנושי. אדם מישראל אפילו בשעה שהוא תובע את עלבונו, אפילו בשעה שחרפת מחרפיו אינה מניחה לו על שפתיו חיוך מנוול של שפלות והכנעה, אלא ממלאה את לבו רעל-שנאה וחמת-נקם, -אפילו ב“שעה חצופה” כזו הוא משפיל את עיניו לקרקע, מפשפש במעשיו ומהרהר: “שמא יש להם לאלו על מה שיסמכו?” מאת העם היהודי נטלה, או, לכל-הפחות, נפגמה בו אמונתו בעצמו, בשויו האנושי והלאומי המוחלט. עם פגום-נפש כזה די לו, שעדיין נשתמרה בו תקוה סתומה, מעורפלת, לעתיד אחר, שיביא לא ב“היסח-הדעת”, כלומר: שלא בזכותו. אבל אי-אפשר היה לו ליצור מתוכו ועד עתה אין הוא תופס את הציונות, המעמידה את העתיד המקווה ההוא על הזכות האנושית והלאומית המוחלטת. הציונות לא היתה מעולם “יצירה עממית” אלא אמת חדשה שנגלתה ליחידי סגולה מתוך סערת-נפש שירדה עליהם.

ואולם אם לא העם יצר את הציונות, ברצונו של העם היא תלויה. והרצון מאין ימצא בלבו של עם קשה-יום ושפל-ברך? כלום הוא, הרצון, נוצר כלאחר-יד, יש מאין, כשמגיעה, על-פי חשבון, השעה לרצות? אל יפלא בעינינו, אם לאחר שתים-עשרה שנה של ציונות “עממית” אנשים דעתנים מקשיבים בחרדה לחות-דעתו של עסקן טורקי זה או אחר של הציונות, כאלו רק בו בלבד תלוי גורלה, אם לשבט או לחסד. הציונות היא אמנם הקריאה הגדולה, שנשמעה ראשונה בבזיליאה: " עם-ישראל עודנו חי ורוצה לחיות!", - אותה הקריאה, “שאנו צריכים לקרוא השכם וקרוא, לא למען ישמעו העמים ויתנו לנו את מבוקשנו, כי-אם, קודם כל, למען נשמע אנחנו את הד-קולנו זה בעמקי-נפשנו, אולי תתעורר ותתנער משפלותה”⁵. אבל אל נא נלמד חובה: אפשר, שהעם שומע כבר את הקריאה, אלא שאין הוא קולטה עדיין, אפשר, שהוא רוצה כבר לרצות, אלא שעדיין חסרה לו סגולת הרצון, ולפיכך אין בו לעת-עתה אלא רצון אחד-שירצו אחרים…

3

זו היא, אפוא, הציונות: אמונה ורצון. ולמען הקל על העם, העומד ותוהה, את המשא הכבד הזה, אשר לא נוסה בו, עושים לה, לציונות, “נתוח קל”: נוטלים את נשמתה, את רוחניותה, ממנה ומשאירים לה את מעשיותה בלבד, גונזים את כל מה שאינו מובן תיכף ומשאירים רק את “המובן והפשוט” ודוקא בשביל כך תוהה בעם עוד יותר מבראשונה, נראה כמבין הכל ובאמת אינו מבין כלום, אין כל צורך בחכמה יתרה, כדי להודות גם בערך “מעשיותה” של הציונות. אבל בשעה שהשירה והנפשיות שבציונות נגנזות ומשאירים לה רק את העסקנות והמעשיות, בשעה שהללו, העסקנות והמעשיות, אינן מכוונות בעיקרן, למען הרים את העם עד כדי הבנת הציונות, אלא להיפך-למען הוריד את הציונות עד כדי השגתו של העם, -מה פלא, כי ידוה הלב ויהמה: שמא זו היא שעת סלוק-שכינה?—

1

מה יהיה משפט הקונגרס העשירי? – “מי ינבא, מי יחוש עתידות”. הן כבר ראינו קונגרסים, אשר לגדולות קוינו מהם, והלואי שלא היו. וגם להיפך קונגרסים, שלכתחילה לא ידענו, מה צורך יש לנו בהם, ולבסוף נעשו נקודות מאירות בתנועתנו. ואולם יש, כמדומה רגלים לדבר שהקונגרס העשירי עתיד, או, לכל-הפחות, יכול להיות קונגרס מפרה. ולא משום שהוא יוציא, כנראה, לפעולה את השנויים בהסתדרות ובהנהגה, התלויים ועומדים זה שנים אחדות. אדרבה: אף-על-פי, שקונגרס זה מוכרח יהיה לעסוק גם בענינים אלו ולסיים את אשר לא סיים הקונגרס התשיעי בהמבורג, בכל-זאת יש תקוה, כי יוכל להעשות קונגרס מפרה.

ראשית, אין כמעט כל ספק, שבקונגרס העשירי ימעט מספר הצירים במדה הגונה לעומת מספרם בקונגרסים הקודמים. בארצות שונות, וגם רוסיה בכלל, ירד מספר השקלים, שנמכרו השנה, ובערך זה ימעט בהכרח מספר הצירים. כמובן, אין לנו לשמוח על ירידת מספר השוקלים אבל ירידה זו אינה יכולה להיות סבה גם למחשבות נוגות: השקלים חדלו זה כבר לשמש אמת-מדה לציונות. ואם בכל-זאת ירידת מספר השוקלים מטרידה את מחשבתנו במקצת, הרי ירידת מספר הצירים, העתידים לבוא אל הקונגרס, אין בה כדי להטריד את מחשבתנו כלל. במשך ארבע-עשרה השנים, שעברו עלינו מן הקונגרס הראשון, כבר בגרנו. עכשיו אנו יודעים כי דרושים לנו לא צירים למאות, היודעים להרים יד ולמחוא כף, כי-אם צירים לעשרות, היודעים לחשוב את חשבון-נפשם, לברר את רצונם לעצמם ולהסבירו בשעת הצורך גם לאחרים. הן בכר זכינו ל“מעמד” שלם של ציונים, שיש להם " curriculum vitae " מיוחד ובו כתוב: “פלוני בן פלוני השתתף בכל הקונגרסים”. אנו יודעים את האנשים האלה. כל אותם הימים שבין קונגרס לקונגרס אין הם נוקפים אצבע לשם עבודה ציונית. ומכיון שימי הקונגרס מגיעים הם עולים בראש. הזכות להבחר לקונגרס נעשתה מין “חזקה”, דוגמת המפטיר הארוך במנחה ליום-כפור. ואם הפעם תתרע ה“חזקה” ורבים מן ה“מוחזקים” לא יבואו לקונגרס, ימָצא הקונגרס נשכר.

שנית, – וזהו העיקר, – הקונגרס העשירי עתיד, כפי הנראה, לעסוק בדברים, שבהם נשמת הציונות תלויה: בהחזרתה של עבודת-התרבות לתוך גבולותיה של ההסתדרות הציונית ובתקון העבודה בארץ-ישראל. כל השנויים בנוגע לארגון ההסתדרות וההנהגה צריכים להיות ערוכים מראש, כדי שלא ישמשו עבודה לקונגרס עצמו ולא יעשה הקונגרס העשירי מהדורה חדשה של הקונגרס התשיעי. הפוליטיקה לא תתפוס גם היא מקום חשוב בקונגרס, שהרי מה יש לו לעשות במקצוע זה? הדקלרציה של הציונות לעותומניה כבר נשמעה בקונגרס הקודם ובמקומה היא עומדת. ההנהגה ודאי לא תחדל מלברר לצבור העותומני ודַבָּריו את מהותה וענינה של הציונות: לקונגרס עצמו לא תוכל הפוליטיקה לשמש עבודה. היה מי שהציע, שהקונגרס ישנה את הנוסח של הפרוגרמה הבזילאית. אבל ברור הדבר, שהצעה משונה זו לא תעלה על הפרק, ומכל-שכן שלא תעלה על הפרק. הצעתו המתמיהה של ד"ר ברנפלד לעקור לגמרי את הפרוגרמה הבזילאית. מוסדות ממוניים חדשים – קרנות, בנקים, קופות – גם-כן לא ייסד הקונגרס העשירי: די לנו באלו, שכבר יש לנו. כבר שבענו “ציונות מסחרית” די והותר יונח לנו, אפוא, הפעם. הרי שבאמת אין לו לקונגרס במה למלא את הריקנות אלא בהחזרתה של עבודת התרבות למחיצתה של ההסתדרות הציונית ובתקון העבודה בארץ-ישראל.

2

פראַזה זו על “מלוא הריקנות” אינה פליטת הקולמוס: היא נאמרה בכונה תחילה. הקונגרס הוא דמות דיוקנה של ההסתדרות הציונית כולה, ואם יש ריקנות בהסתדרות אי-אפשר שלא תהיה גם בקונגרס, ואין לירוא את ההנחה הזאת; צריך רק להבין אותה כראוי. אלו שמותרים למפרע “חוט של חשד” על השאלה בדבר עבודת- התרבות, באצרם שכל עיקרה אינה באה אלא כדי למלא את הריקנות “באופן מלאכותי”- אינם מביאים תועלת לא לקונגרס ולא להסתדרות אם יש ריקנות אין להסתירה ואם אפשר – צריך למלא אותה.

ואמנם יש ויש ריקנות. לפני שנים אחדות היה לנו הכל ציונות. לא היה בעולמנו דבר קטן או גדול, אשר לא אמרה ההסתדרות-הציונית להכניסה לתוך גבולה. אפילו בחירת המנהיגים לעדות, רבנים לקהילות וגבאים לבתי-כנסיות נעשתה פתאום ציונות, וכל אדם השוקל את שקלו נתחייב בה. בימים ההם, כשהכל היה ציונות, נבראו גם הפרוגרמות המפורסמות של “עבודת-ההוה”-“הפלטפורמה ההלסינגופורסית”, “החלטות של ועידות הזורנליסטים” וכו' וכו' וגם הן נעשו חובה ציונית לכל מי ששוקל את שקלו. אסור היה לו ליהודי ציוני לחשוב את מחשבת עמו כל-זמן שלא דאג תחלה דאגת כל העמים האחרים. וכשמעדה הציונות “הרחבה והמלאה”, זו שקפלה הכל תחתיה, התחילה מתכוצת “כעור-צבי” ופולטת מתוכה גם את הדברים, שבהם נשמתם תלויה. כך דרכו של אדם: כשהוא משתחרר מן המותרות, שהיו עליו למשא, הוא בועט דרך-אגב גם בדברים שהם חלק מעצמותו…

התחילו הסתדריות חדשות, שנולדו על ברכי הציונות, חותכות אברים אברים מן ההסתדרות הציונית עצמה. הראשונה היתה יט“א: היא אמרה ליטול מן הציונות את הצמאון הגדול לארץ. אחריה איק”א, שאמרה ליטול מן הציונות את עבודת הישוב בארץ-ישראל, ולבסוף ההסתדרות לתרבות ולשפה העברית, האומרת ליטול מן הציונות את נשמתה, את העבודה לתחית רוחו ותרבותו של העם. ו“מרחיבים” הקצוניים, שעוד תמול-שלשום לא הודו בפרוגרמה הציונית אלא מתוך הפירוש, שחובר לה בהלסינגפורס, מתרעמים היום וחוששים, שמא “יצאו ממחבואיהם כל אלה, הרוצים למלא את הריקנות, אם גם באופן מלאכותי, -כל אלה, הרוצים לעורר שאלות עקריות, המביאות על-פי טבען לידי פולמוס, ואפילו הם הן עומדות על הפרק” ¹. כל מיני “עבודת ההוה” חובה הם להסתדרות הציונית ולא רשות, חוץ מעבודת-התרבות, שאינה לה אפילו רשות, ומכל-שכן שאינה לה חובה…

3

נפלא ומוזר כאחד הוא הרושם, שעושים אבות הציונות, החיים אתנו היום, -גם אלה, שבאו אלינו יחד עם הרצל, וגם אלו, שקדמו לו. הן האנשים הללו גבורים הם כמעט. הם היו הראשונים, שרגליהם נגפו, אבל לא מעדו, והם שהוסיפו לסקל בידיהם את הדרך להולכים אחריהם. הם עשו לא רק את הדבר הקשה, שממנו נובע הכל-את ההתחלה-, אלא שעדיין הם עומדים במערכה, ובכל מעשה אשר יעשה בציונות עד היום יש אבן וחמר וגם קורט-דם משלהם, אי-אפשר שלא להגות אהבה וכבוד להם. אבל יש אשר תשאל את נפשך: הללו, שלבם צריך להיות מלא שמחת-העבודה, הללו שכבר שלמו לעמם את נשיו, מדוע כה נפלו פניהם, מדוע עצובה עינם כל-כך? דומה, שבחבורה חביבה זו, העובדת את עבודתה בלי-הרף זה חמש-עשרה, זה שלשים שנה, ויצרה את כל מה שיש לה לציונות-כולה כאיש אחד נושאת בקרבה סוד קשה של עצב מר, החונק אותה, הומה וקובל.

פירושו של עצב מר זה הוא: הם, הראשונים, המתחילים, עשו את הכל; היכן הם היורשים, אשר יבואו לרשת את מקומם? הם כבר זקנו בעבודה; איפה הם הצעירים אשר יבואו להשלים את העבודה? האם רב הוא מספר השמות, שנתוספו לנו מימות הרצל ועד עתה זה חמש-עשרה שנה? וגם נוסח “מעשי” יש לשאלה זו: נניח, שחברי ההנהגה יאמרו להתפטר מן העבודה מפני איזו סבה שהיא, -היש לנו אחרים במקומם? וכשהגיעה השעה והכל מודים, כי נחוצה לנו הנהגה חדשה, -במי נבחר? ולאחר הבחירות, בשעה שבאולם הקאזינה בבזיליאה יתרונן וישמע שיר “התקוה”, האם לא יהיה יתוש מנקר וכוסס את לבנו?

ודומה שיש תשובה לשאלת-עצב זו. היכן הם המעשים, שמלבד ערכם שהם לעצמם, עלולים היו להעמיד בכחם גם אנשים חדשים? נפלא הדבר: חובבי ציון הראשונים, שמהם הציונות ניזונית עד עתה, באו בשעה שעדיין לא היה כלום חוץ מהרהורים ומחשבות. הרצל וסיעתו באו בשעה שכשלה ה“מעשיות” ושוב לא היה כלום חוץ מהרהורים ומחשבות. את הציונות הביאו לעולם לא אנשי-מעשה, כי אם בעלי דמיונות והזיות, שלבם קדם למחם, ומחם-לידם…

חביבים ויקרים לנו אבות הציונות, החיים אתנו היום, כי מידם לנו הכל. וכמה ייקרו לנו עוד, אם גם הם ישמעו לאמת אחת פשוטה: אף אם כל היום נהיה ממשמשים בתקוני ההסתדרות ובחשבונות “מעשיים” בלבד, אם גם מכאן ולהבא נבדיל מעל הציונות כל מה שאין בו משום “מעשיות” גמורה, לא תתמעט הריקנות, אלא תגדל, לא ציונות תהיה לנו עוד אלא קופסא להשמיע על שקלים ועל מניות ועל מסים, לא יולדו לנו כחות חדשים למלא את מקומם של אלה ההולכים ומזקינים, ובעיניהם של המזקינים לא תכבה העצבת עד עולם.

ה“מעשיות” קרקע-עדית היא, הכל גדל וצומח בה, אם שמים פרושים עליה, כשהיא נעשית פינה צרה וחשכה – הכל נכמש ונובל בה…

העולם 1911

לפני שָנִים עשר, כשנוצרו מוסדות-הממון הראשונים שלנו, הבנק, הקרן הלאומית, ונתאשרו באנגליה, ואחר-כך כשפשטה השמועה על אל-עריש, מהרה העתונות הגרמנית להחליט: בציונות טמונות כונות זרות, אנגליות. ומכיון שבימי עבדול-חמיד כבר היתה גרמניה “הידידה הנאמנה היחידה” של עותומניה נטעו באי-כחה גם על גדות הבוספור את החשד, כי אין הציונות אלא מין פרגוד, שאנגליה צפונה מאחוריו. הדוֹ של חשד זה עדיין נשמע גם היום. בירושלים נפלה הברה, שארכיולוגים אנגלים חדרו שלא ברשות למערה שמתחת למסגד-עומר, והדמיון הנלהב של ההמון מיחס להם גם גניבת מטמון עתיק נפלא. אין אנו יודעים, אם ועד כמה חטאו ועוו באמת הארכיולוגים האנגלים ההם. יש אומרים שהָאִימַם (הכהן), הממונה על המסגד, לקח שחד מאתם ונתן להם לעשות את אשר עשו. אחרים אומרים, כי הושבה קומיסיה מיוחדה לחקור את הדבר. בכל אופן, בקושטא כבר נמצא מי שהחליט: יד הציונים היתה במעל הזה; הם עזרו לארכיולוגים האנגלים. “והא ראיה”: דַ’וִיד-בֵּיי, מיניסטר-הכספים, שעליו “נגזר” זה כבר, כי “ציוני” הוא, השתדל בשעתו, כי תנתן לאנגלים הרשות לעשות חפירות בהר-הבית…

“חברת העזרה” הברלינית התחילה לטפל בחנוכם של ילדי-ישראל בטורקיה, וביחוד בארץ-ישראל. בבתי-הספר שלה נעשתה הלשון הגרמנית צוררת ללשון הצרפתית, שכבר יש לה “חזקה” על ארצות המזרח הקרוב. מיד החליטה העתונות הצרפתית: אין הציונות אלא מסוה לגרמניות. הציונות היא פרגוד, שגרמניה צפונה מאחוריו. לפני ימים מעטים עמד גם בַּסְרִי-בֵּי בפרלמנט הטורקי ודרש: “גרמניה מגדילה את השפעתה בפלשתינה על-ידי הציונים”. אף-על-פי שלסוף הודה הדרשן, שבאמת אין הוא בקי בעניני הציונות, מכל-מקום משנה ראשונה על “הסכנה הגרמנית”, הטמונה בציונות, לא זזה ממקומה.

ולא רק העתונות הצרפתית “השכילה” לגלות “רז” זה: הוא נתגלה גם לעתונות האנגלית. בימים האחרונים הדפיס ה“טימס” בכבודו ובעצמו שני מאמרים חריפים כנגד הציונות והעיד עליה, שהיא כולה גרמנית, וממילא חזקה עליה, שהיא מְכֻוֶּנֶת נגד עניני אנגליה בטורקיה ובארץ-ישראל. “והא ראיה”: מנהל הבנק שלנו בקושטא (הד"ר יעקבסון!) הוא יהודי גרמני, המהנדס סנטי סימו, שאומרים עליו, כי ציוני הוא, נשא נאום בסלוניק ודרש לגנאי את מעשי האנגלים בארם-נהרים, ולא שכח ה“טימס” גם אותה “ראיה מכרעת”, ש“העזרה” הברלינית, שציונית היא, “כידוע”, מצוה על למוד הלשון הגרמנית בבתי-הספר שלה. ומי יודע, אם לא ישמש בקרוב “ראיה מכרחת” גם המעשה, שעשה עתה ה“דייטשע-פאלעסטינא-באנק” כי הדפיס את הבילנצה שלו גם עברית…

ובכן: אתמול היתה הציונות ענין אנגלי, היום הוא ענין גרמני, ומחר אולי תהיה ענין אמריקני. רק בדבר אחד אין יוצרי הפוליטיקה יכולים להאמין, שהציונות היא – ענין עברי.

ולמה נתמה? עם, שכל העולם “בעליו” ורק הוא בלבד אין לו זכות “בעלים” על עצמו, כל אחד מהם חורק את שניו לעומתו ומונה אותו, שהוא בועט בו ועובד ל“בעלים” אחרים. הפולנים מעמידים אותנו לדין, כי אנחנו מגדילים את כחם של הרותינים באוסטריה, מְסַיְעִים ל“הקטיסטים” בגרמניה ונוטעים את התרבות הרוסית בפולניה; הרוסים נשפטים אתנו, לפי משפט-האגרוף המיוחד להם, כי נטפלים אנחנו למבקשי-האבטונומיה הפולנים; הגרמנים שופעים את זעמם עלינו, כי אנו סוללים באוסטריה מסלות לתרבות הפולנית; הַצֶכִים נפרעים מאתנו, כי אנו משמשים משגב לגרמנים, וכו' וכו'. למה, אפוא נתמה, כי כשבאה הציונות והודיעה, שאין בה כלום אלא שיבת העם העברי לעצמו ודאגתו לעצמו, לא יאמין איש לנו והכל עומדים ומבקשים את “הנסתר” ההוא, הצפון “מאחורי הפרגוד”.

ויש אשר במסתרים תבכה נפשנו:

– מי התיר להם לראות אותנו פרגוד לאחרים? –

אבל מי יבין לנו? הם, “הבעלים”?…

העולם 1909 – 1911

אם תעלו אל הגג של בית-הפקידות היפה אשר בראש-פינה וזהר שטפכם פתאם עד כדי הקהות עיניכם, ומבטכם יִתָּקֵל בלבנון ההר הטוב, בחרמון השב, העונד ירק-עלומים למתניו, במי-מרום, החולמים חלום-תכלתם, בירדן, המבקיע לו דרך כנחש-אור, בעמק-יזרעאל ים-הזהב, ופניכם יֶחֱוָרוּ ולבכם ירטט מצער ותקוה, – אז תבינו את אשר יסופר לכם בארץ-ישראל: כשבא אדמונד רוטשילד ראשונה לראש-פינה ועלה אל הגג של בית-הפקידות רעד תחתיו, הרים את ידו ואמר לפקידו, אשר עמד עליו: “לקנות את הכל, את הכל”…

כמה קצרה עינם של הזרים, המחטטים בנפשנו כל היום ומוצאים בה רק את אשר הם מבקשים למצוא! יום-יום הם זורקים לנו בפנינו קריאת-עלבון: “בני-המדבר אתם! אל מדבר-החול ואל העיר, זה מדבר-החומות, תשוקתכם מאז ומעולם. את האדמה לא תדעו ואת לחשה, לחש-אם, לא תשמעו”… וכי לא שקר הם דוברים אלינו? הנה גם אחרי אלפים שנות תעיה וחניה במדבר קם ויחי בנו הרעבון לאדמה, כי ראתה עיננו את אדמתנו ואת נחלתנו שלנו. הנה גם הוא, רוטשילד שליט-הממון ראשון לראשונים, שֶמָלְאָה נפשו רעבון לאדמה, כי ראתה עינו את אדמתנו ואת נחלתנו שלנו.

עדיין לא נערכו בערכם הראוי להם מעשיו של האיש הזה בארץ-ישראל. לפני עשרים וחמש שנים, בימי ההתלהבות הגדולה, אמרו חובבי-ציון הראשונים לשלוח לו אדריסה של תודה וקראו לו “רוח-אפינו משיח ה'”. כששקעה ההתלהבות נשכח האיש, וכשמזכירים אותו ואת מעשיו יש אשר מזכירים אותם לגנאי, יש רואים באהבתו העצומה לארץ-ישראל רק “ספורט”, רק “פנטסיה של בארון”, ויש גם מתאבלים, כי אין “למחוק” את כל אשר עשה…

כשיכתבו דברי ימי שיבתנו האחרונה לארץ-ישראל אז ישובו ויזָכרו כל המחשבות הגדולות והטובות, אשר הרה והגה הלב הנפלא הזה, ישובו ויזכרו אחד-אחד כל המעשים הגדולים והטובים, אשר עשה האיש הנפלא הזה. אז יזכר, כי כמעט כל מה שיש לנו עתה בארץ מידי איש אחד, מידי רוטשילד, ניתן לנו, אז יובן, מה היה הוא לאדמתנו ולנחלתנו.

ואולם אז יִזָכֵר גם החטא, אשר חטא לנו, אשר חטא לו לעצמו, למפעלו. לא בבנין חרבותיו של העם השקיע את כחו הגדול, כי-אם בבנין חרבותיה של הארץ, ותהי לו הארץ – הכל והעם – לא כלום. תגאל הארץ, יִבָּנו חרבותיה, יעשו מעשים, “שיש בהם ממש”, – ותו לא. בחשבון מפעלו של רוטשילד חסר עד היום דבר אחד, שבלעדיו אין כל: – הכונה להחיות את נשמת העם עם תחית הארץ, לא ידע ולא הבין רוטשילד, כי הישוב, אשר הוא בונה בארץ, אינו תכלית ומטרה אחרונה כשהוא לעצמו, כי קומץ האנשים של הישוב החדש אינו ולא כלום כשהוא לעצמו. וכשתספרו ותמנו את כל המעשים הרעים, שעשו פקידיו ועושי-רצונו בארץ-ישראל, אולי תסלחו לכל עונותיהם של החטאים האלה, אבל לא תוכלו לסלוח לעונם האחד: הם, בוני-הארץ, דבר לא היה להם לבנין-העם, הם, שֶחִיוּ את הארץ, בּזוּ לתחית-העם.

ואין חטא בלי עונש.

אם תחית הארץ תִּקָרֵא על שמו של רוטשילד, תחית העם לא תקרא על שמו. ואין כל פלא, אם נעלם גם מעיניו ערכם של נצני החיים החדשים על אדמתנו ונחלתנו, אשר לו בהם חלק גדול כל-כך, והוא תועה בין הקברות, ושם, בין הקברות, הוא מבקש סם-חיים לעמו. הרי ידיעה קצרה, שנדפסה זה עתה בעתונים: “ראש הקהלה הישראלית בפאריז, הבארון אדמונד רוטשילד, שלח לכל חברי-הקהלה מכתב חוזר זה: ‘מנהלי הקהלה הישראלית בפאריז, בבקשם לחזק את קשר האחדות בין חברי-הקהלה, מצאו, שאין דבר, העלול לעורר רגשות-התאחדות, כזכרון-המתים. לפיכך החלטנו לערוך מזמן לזמן צרמוניה נהדרה לכבוד חברי-הקהלה, שמתו במשך השנה’”…

רוטשילד, בונה הישוב העברי החדש בארץ-התחיה, תועה בין הקברות ודורש אל המתים!…

העולם 1911

בעוד ימים מעטים תהיה באודיסה אספה כללית לחובבי-ציון. את נאום הפתיחה ישא נשיא הועד. וצלול יהיה קולו וספוג יהיה חג. נאום ינאם על הדרך, בה עברה חבת-ציון מיום הגלותה ועד עתה, זה שלשים שנה. זכור יזכור את הגבורים, המסקלים הראשונים, שמאין כלים בידיהם תקעו את צפרניהם בסלעים והסיעום ממקומם, כי גדל-עליליה היה יאושם וכביר-כח היה בטחונם. ציונים יציב לאלה, שבעוד הם סוללים את המסלה ועומדים בתחלתם קדמם המות, ואת עשרם-תקותם, שחצבוה מתוך הצורים והאבנים, אשר בהם התנגפו, ירשו הבאים אחריהם לחצוב ולהתנגף. ספר יספר על ברוכי ה', אשר יצאו ראשונה לעבודת העם כשקווצותיהם מלאות טל עלומים. ועל משמרתם הם עומדים עד היום הזה, זה שלשים שנה, כשכבר התחיל השלג לרדת על ראשם. וידוע ידע הנואם לזכור ולספר, כי על-כן גם הוא אחד מן המעטים, אשר באו ראשונה לעבודה וממנה לא חדלו עד עתה…

קשה היה להסיע את הסלעים הראשונים, לפוצץ את הכֵּף הראשון, אשר חסם את הדרך. ולא רק קשה, כי-אם למעלה מכח אדם. ואולם המסקלים הראשונים היו מלמדים ובטלנים, נערים והוזים, וטפוסם של אלו, ש“אנשי-המעשה” רגילים להציץ עליהם מגבוה, ל“רחמם” בעת רצון ולבטלם בכל עת ובכל שעה. וכשתקפו הצרות והמצוקות ומתוך הרעם והרעש נשמע פתאם לחש התחיה והגאולה, עמדו הם, “הנערים וההוזים”, וקפצו אל תוך הים. והקפיצה הראשונה לא הצליחה. הים לא נבקע. זקנים, שרוב חייהם עברו עליהם בין אמת-המדה לאבן-המשקל בחורים שכל ימי עלומיהם עברו עליהם בתוך כתלי-הישיבה ובית-הספר, אמרו להעשות בין-לילה בוני ישובים חדשים, ונוטעי-כרמים וזורעי-שדות, ובארץ לא נטועה ולא זרועה, ואשר איש מהם לא ידע אותה ואת אנשיה, את אדמתה ואת שמיה. ויבואו החלוצים הראשונים אל הארץ ועקבום וירמום התושבים הערומים, היודעים לנצל את הזר, את ה“פרנג’י”, ויכשילום לבלי תת להם להתערות בארץ. וירעמו להם פנים גם אחיהם בני עמם, אוכלי לחם העצלים, כי “חללו את הקודש”: אמרו לבנות במקום של צוו הם את החרבה, אמרו לחיות במקום של קדשו הם את המות. ויזרעו החלוצים חטים ושעורים בין חולות ראשון-לציון ובין סלעי זכרון-יעקב וראש-פנה; וישתו בני גדרה את מימיהם ממעין נרפש, אשר שרץ עלוקות ויאכלו את לחמם נרעשים ונפחדים מחמת שכניהם הערבים, אשר בקשו לאבדם; ויקדחו האכרים החדשים ימים על שנים בפתח-תקוה וחדרה, ביסוד-המעלה ומשמר-הירדן, וימלאו בתי-הקברות שורות קברים, קברי זקנים שהקדימה שמשם לבוא בטרם באה שעתם, קברי צעירים, שזה עתה ברכו על כוסם המלאה, קברי ילדים שלא יכלו גם הבין למה ועל מה הם מקפחים את חייהם בטרם חיו. וכשקם לישוב החדש פודה ומציל, אשר זכרו הטוב ישאר לדורות, עלה על כל בני-הישוב עולה הקשה של הפקידות שנטתה את ידה להמית בקרב נתמכיה כל רגש חופש ולכפוף את קומתם לארץ…

זו היא הקפיצה הראשונה אל הים. ואף-על-פי-כן היא שנתנה לנו את הכל: שלשים כפרים עבריים, ישוב עברי חדש בערים, עשרות בתי-ספר עבריים, שגם חלום לא חלמנו על דוגמתם לפני שלשים שנה, ראשית צורך בלשון עברית חיה וגם ראשית תקוה, שיש יכולת למלא צורך זה, רעבון חדש, אשר לא ידענונו זה שנות אלפַּיִם – רעבון לקרקע, לשחור האדמה, טפוס עברי חדש, ילדי השמש והחרות…

ואל ימסכו לנו היום נטפי-מרה בכוס ברכתנו. אנו יודעים, יודעים הכל. שלשים הכפרים טבעות קטנות הן, שעדיין אין בהן כדי שלשלת אחת; בכפרים העבריים עדיין עובדות ויוצרות ידים זרות הרבה יותר מידים עבריות; הישוב העברי בערים עדיין אין בו משום צבור עברי; הלשון העברית החיה עדיין מגרסת בחצץ את פינו ולעתים קרובות אנו בורחים ממנה ומבקשים תנחומים בשפת הספר המתה; הרעבון החדש לשחור-האדמה עדיין לא נצח את הרעבון הישן לברק המטבע של צדקה; ילדי השמש והחרות עדיין לא נצחו את ילדי המבואות האפלים והעבדות. כן, אנו יודעים הכל. אבל גם את זה אנו יודעים, כי קם והיה הפלא, אשר עליו מסרו החלוצים הראשונים לפני שלשים שנה את נפשם: התחיה, תחית-העם מתוך תחית-הארץ, החלה.

וכרוכות ירדו לנו שתי התחיות. אל יאמרו יוצרי הישוב בארץ-ישראל, כי הם היו היחידים, שקפצו לתוך הים: עמם יחד קפצו גם הללו, שהטילו על עצמם את העבודה כאן, בגולה – הציונים הראשונים, אשר קורא להם בשעתם חובבי-ציון. מתחלה התנפלו עליהם עניי-הרוח ומוגי-הלב, אשר לא בקשו דבר בלתי אם חור אפל לרבוץ בו, אשר פחדו להראות בחוץ פן יֵרָאו, אשר יראו להשמיע קולם פן יִשָמַע. ותהי זאת יללתם כל היום: מה האנשים האלה עושים להודות ברבים ובפה מלא, כי גרים וזרים אנחנו בכל מקום, כי אין לנו מולדת בארצות, אשר בהן נולדנו וחיינו זה מאות בשנים ואשר בהן ורק בהן גאולה תהיה לנו? הן ישמעו בעלינו ונוספו גם הם עליהם, על המכריזים, ואבדנו. ולא היה שם של גנאי, כנוי של שנאה, אשר מנעו מאת חובבי-ציון, “שונאי העם”, “אויבי הקִדְמה”, “הדורשים אל המתים”. ואולם “הוזים ונערים” היו חובבי-ציון ולא נחתו מפני הגערה. מעטי-מספר ודלי-השפעה לא כבשו את אמתם בלבם, הוסיפו והוסיפו להגידה: אין תקנה לעם אלא תחיה ואין תחיה לעם אלא מתוך תחית מולדתו. עברו שנים. חובבי-ציון לא חדלו מעבודתם הטנה-הגדולה: עץ ועץ נטעו בארץ – אדם הוסיפו לה; בית-ספר בנו בה – בנים חדשים, עברים חדשים הוסיפו לעם. והנה גם מלחמה חדשה. הזרע, שזרעה חבת-ציון בלבבות, עשה פרי, אשר גם לא קותה אליו – את הציונות. באו עשירי-רוח ואמיצי-לב, בזים לקטנות ומבקשים לכבוש את הכל פעם אחת. לא נסו חובבי-ציון באלה. אבל שכח שכחו הכובשים, כי לא לגרוע מחבת-ציון באו, אלא להוסיף עליה, כי גם הציונות עצמה לא ניתנה לעם בלתי אם מחבת-ציון, שקדמה לה. שכחו את הדבר והתנפלו גם הם על חובבי-ציון: מה האנשים האלה עושים – לנטוע עץ ועץ, לבנות בית-ספר ולהפריע במעשיהם הפעוטים את העם מן העבודה הגדולה, היחידה, אשר תכבוש את הכל פעם אחת? וגם מגערתם של אלה לא נחתו חובבי-ציון. לא עזבה אותם אמתם, כי אין לקנה לעם, אלא תחיה ואין תחיה לעם אלא מתוך תחית מולדתו…

שתים היו המלחמות ושתיהן קשות. האחת מלאת חדות מלחמה: נלחמו חובבי-ציון וציונים יחדו באויביהם, שאחד הוא לשניהם; השניה מלאת צער: מלחמה; נלחמו חובבי-ציון וציונים אלו באלו לשמחת אויבם, שהתפלל במפלתם של שניהם. ומי נצח?– נצחה ארץ-ישראל, נצחה המולדת. הן לא נוסיף עוד לשחק במלים, לבדות מושגים ולאמר, כי נצחה חבת-ציון את הציונות או שנצחה הציונות את חבת-ציון. וכי באמת יודע איש מאתנו לתחום את תחומה של כל אחת מהן ולהבדיל ביניהן? אשרינו, כי נוצחנו כולנו: את כולנו, חובבי-ציון וציונים כאחד, נצחה הארץ, נצחה המולדת.

ולא אותנו בלבד, כי אם גם את אויבנו מנצחת היא, המולדת. הראיתם אותם, את היהודים-הפולנים, היהודים הגרמנים, היהודים-האנגלים, היהודים-הרוסים, מיסדים מוסדות לקנית קרקעות בראץ-ישראל, ובלבם פרכּוס חדש, לא ידעוהו מימיהם, דואגים לבנין אוניברסיטה בירושלים ומתוך נפשם תקר שירה חדשה לא שָמְעָה אזנם מעוֹלם, מביאים את ברכתם בעתוניהם לאספת חובבי-ציון ותקוה חדשה פותחת פיהם? הראיתם את כל אלה, העושים את מעשיהם ומסמיקים מבושה ומזדרזים להודיע, כי אין הם ציונים? נענינו להם: אין הם ציונים, הקרח עוד טרם נמס מעל לבם, הפחד עוד טרם פג מתוכו, המלחמה אשר קדשנו עליהם עוד טרם נגמרה וקשה היא כבראשונה. אבל, אם יאבו או ימאנו, המולדת, המתעוררת לתחיה, מנצחת גם אותם, אורה של המולדת נשפך גם עליהם…

יחי הנצחון אשר נוצחנו כלנו!…

הַתַּחְבּוּלָה הַחֲדָשָׁה / אלתר דרויאנוב

רבני גרמניה, מן המצביאים את חיל האסימילציה, עדיין אינם יכולים לישון. לפני כמה שנים החריד את שנתם דברה של הציונות, ועד עתה אין השינה חוזרת אליהם. כבר עשו דברים הרבה להשיב את המנוחה לנפשם, וכל מעשיהם יצאו לבטלה. מתחלה אמרו לנעול את הדלתות בפני הקונגרס הציוני. אחר כך, כשהוברר כמה גדולה היא האִוֶלֶת שבמעשה זה, שלחו בציונות את חבריהם “רבני-המחאה”. כשלא הצליחו גם אלה להשיב את המנוחה לקדמותה, נמנו וגמרו לדון את הציונות לשתיקה, וגם זו לא הועילה. עכשו הם מנסים את כחה של התחבולה האחרונה: לכפור בעצם מציאותה של הציונות.

הציונות, מפתה בה“אללגעמ. צייטונג דעס יודענטומס” הד“ר שמואל את עצביו ואת עצבי חבריו, הציונות אינה עוד צפור דרור, הממריאה שחקים, כי אם עוף-הבית, אשר על הארץ יהלך. עם מותו של הרצל מתה גם הציונות הנלחמת, “אשר מלאה את לבם של היהודים הזיות של לאומיות עברית, הגבירה את הנגודים בינם ובין סביבתם, התותה תו של קלון על כל מעשה תמים של אסימילציה וקראה לו בגידה כלפי היהדות”. ציונות זו תמה מן הארץ. עכשו אין הציונות כי אם עבודת-ישוב, או, לכל היותר, עבודה קולטורית בפלשתינה, ואותה, את העבודה הזאת, אין לירוא. בעבודה זו מטפלים אפילו מוסדים כשרים כ”האליאנס" ו“העזרה”. שמע מינה שאין בה סכנה, שום חשש “הזיות של לאומיות עברית”, אדרבה משובחה היא העבודה בפלשתינה: יש בה תועלת ל“בני אמונתנו”, יהודי המזרח גזולי-המשפט, “מעוני-גיטו”. ושלום ושלוה לעצבי ולעצבי כל ישראל. Amen!

מצד מדת הרחמים ודאי היינו שמחים אלו מצאו הד“ר שמואל ובני לויתו את המנוחה, שנפשם צמאה לה כל-כך. אבל מה נעשה והם מרמים את עצמם. בתחבולה החדשה יש ממש לא יותר מאשר בכל התחבולות הישנות, שקדמו לה. יש ציונות, המתוה תו של קלון על כל מעשה תמים של אסימילציה, יש רעש-מלחמה ויש “הזיות של לאומיות עברית” כשהיו. ולא כשהיו, כי אם גם הרבה יותר משהיו. יביטו נא הד”ר שמואל וחבריו מסביב להם ויאמרו: הציונות הגרמנית של לפני חמש-עשרה שנה וזו של עכשו, איזו משתיהן תקיפה היא יותר במובן השקפת-עולם שלימה? איזו משתיהן מסוכנה יותר לאסימילציה, אם זו של לפני חמש-עשרה שנה, שבקשה תועלת ליהודי מזרח “גזולי-המשפט ומעוני-הגיטו”, או זו של עכשו, המבקשת גאולה ליהדות בכל מקום שהיא, המבקשת פדות לנפשו הרצוצה של היהודי בכל מקום שהוא? יבדוק נא הד"ר שמואל בנפשו ויאמר, אם בטוח הוא שלא נתפס גם הוא עצמו תפיסה קלה לציונות, אם אופן הכחשתו את כחה של הציונות היום לא שמש לפני חמש-עשרה שנה במדה מרובה התחלה לציונות? יבדוק נא בבנו ובבתו ויאמר, אם הם לא צעדו כבר בדרך הציונות עוד צעד אחד, זה שאחרי בקשת התועלת “לבני-האמונה שבמזרח”? יפקח נא את עיניו לראות את אשר מסביב לו ויאמר: מי מדורות בני הנעורים של יהודי גרמניה נתפס יותר ללאומיות עברית – זה של לפני חמש-עשרה שנה או זה של עכשו?

ברם נִתֵּן לאנשים הללו לרגע אחד את כל חפצם: הציונות נצטמצמה בעבודת הישוב והתרבות בארץ-ישראל. מה תנחומים יש להם בזה? הן רק הפונקציה החולה שבגוף ובנשמה מקבלת ואינה מחזרת, או שהיא מחזרת רק ארס ורקבון. הפונקציות הבריאות במדה שהן מקבלות בה במדה הן חוזרות ונותנות. עבודת הישוב והתרבות בארץ ישראל – פונקציה בריאה היא הגופה ובנשמתה של האומה. ואם אנו נותנים לארץ-ישראל משלנו, – ונתינה זו רצויה, כנראה, גם בעיני הד“ר שמואל ואנשי-שלומו, – הרי בהכרח היא חוזרת ונותנת לנו משלה. וכי אין מצביאי האסימילציה רואים, שעם התחלת עבודת-הישוב והתרבות בארץ-ישראל התחילה זו מספיקה כח חדש לנשמתה של האומה? וכי סמויות עיניהם מראות, שארץ-ישראל נעשית צנור, שדרכו יורדת תחיה לאומית והכרה לאומית גם לגולה? כלום חסרים הם כשרון ההסתכלות כל-כך, עד שאינם רואים, כי הרגש החדש שהתגנב ובא בארח-פלא “דרך האויר”, גם לתוך לב בניהם ובנותיהם שלהם יש לו שם מפורש: ארץ-ישראל? כלום אין הם רואים, למשל, שגם עתונים, זורנלים וקובצים, הקרובים ברוחם להם, נוהגים עתה להדפיס תמונות של מושבות עבריות, של בתי-ספר עבריים, של מוסדות עבריים בארץ-ישראל החיה, המתנערת מעפר חורבנה, כבר נעשתה חלק מחייו של העם? כלום אין הם מרגישים, שגם הם עצמם מסייעים בעל-כרחם ל”באצילה" המסוכנה של הלאומיות, כי תחדור לבית היהודי, שגם עתוניהם וזורנליהם שלהם מסייעים להטיל אל תוך הלבבות ספק כהה: אולי באמת יש שם, בארץ-ישראל, מולדת חיה ולא רק אבנים מתות, ומכאן – רק כמלא-נימא עד ספק שני: שמא בכלל יש יהדות חיה ולא רק פסוקי-“קטחיזס” מתים? מה ערך יש אפוא לתנחומיהם של מצביאי האסימילציה, כי היתה הציונות לעבודת ישוב בארץ-ישראל?

או אולי כמוסה בלבם של האדונים הללו תקוה זרה: הם יתקרבו לעבודת הישוב בארץ-ישראל והם ינצחו עליה, וממילא תֵעשה פונקציה חולה בנשמתה של האומה. מודים אנחנו: תקוה זו שלהם, אם באמת ישנה בלב, אזהרה היא לנו. אבל גם לא דאגה גדולה ביותר עלולה תקותם לעורר בלבנו. אנחנו קדמנו להם עשרים, עשרים-וחמש שנה; את הדרך כבשנו אנחנו בארץ-ישראל ובה ילכו גם הם. אם יאבו – מוטב, ואם ימאנו – סופם שתקיא ארץ-ישראל אותם מתוכה.

העולם 1912

כשנפתחו בַבַּלְקַנִים לועי-התותחים והוברר, שהגזרה הקשה, התלויה ועומדת זה כמה באוירה של עותומניה, יורדת לקרקע, כשהאוזן התחילה קולטת את משק כנפיה השחורות של גזרה זו, – רעד הלב היהודי: אם הקיץ הקץ על טורקיה, מה יהיה גורלה של אותה ארץ, שברית כרותה לה, כי לא תשכח עד העולם?

ברי לנו, שמלחמת עמי הבלקנים הנפלאה הפרתה רבבות לבבות מישראל והטילה אל תוכם הרהור חדש, אשר לא ידעוהו עד עתה. אפשר, אמנם, שמתחלתו לא היה הרהור זה אלא רגש של קנאה, אבל גם הקנאה, כשהיא עולה למדרגת אֶמוֹצִיָה תקיפה, כחה גדול להפרות את הלב. אל הצער, שהיהודי מצטער כל ימי המלחמה על כשלונה של טורקיה, מזדוגת גם הקנאה בנצחונותיהם של עמי הבלקנים. המונטניגרינים עם הם! הכל מודים שיש להם זכות לכך, כי יהיה להם רצון שלהם; על ממלכה כבירה, היכולה, כמדומה, לרמוס את כולם בכף רגלה האחת, הם מעוררים את חניתם ומכריחים אותה לשמוע, להבין את שפת רצונה. ואנחנו, שלפי מספרנו שקולים אנו כנגד חמשים מונטניגרות, אין לנו רצון שלנו, אנחנו אסורים ברצון משלנו. עוד מעט ועמי הבלקנים יקבעו תחומים חדשים במַפָּתָה הפוליטית של אירופה, ואנחנו, הגדולים במנין מכל ארבעת העמים הַמְנַצְחִים גם יחד, רשות אין לנו גם להשמיע קולנו כשממלאים דם את חוצות שכונתנו. המיוחדה לנו בין ירכתי השפלה.

ומפרה הקנאה את הלב וסוללת בו נתיב להרהורים חדשים. צדקה עשתה ההיסטוריה עם ישראל, שפזרה אותם לבין האומות; הפזור הוא הוא כחו ואילוּתו של ישראל. כך לוחשים התנחומים החדשים-הישנים על הלב הפצוע, ובא ההכרח ומוסיף להם, לתנחומים, גם חן מיוחד של שיטה. העושר, התרבות, ההשפעה בכל מקצעות מפעלו של האדם בכל מרחבי-עולם – גדולה ועוֹז הם הם לעם. אבל שער התנחומים, הבל לחשם. לנו יש הכל: גם עושר, גם תרבות, גם השפעה בכל מקצעות מפעלו של האדם בכל מרחבי עולם, ובכל-זאת חלשים, חסרי-כח אנחנו, לא-עם אנחנו. המונטניגרים אין להם כלום: לא עושר, לא תרבות ולא השפעה, ובכל-זאת חזקים הם, עם הם. הכל הבל, הארץ היא הכל.

וההרהור החדש טוה את חוטו, הולך וטווה. אנחנו הננו “הפירמידה החיה” היחידה בעולם, אנחנו הננו העם היחידי, שמעל ראשו השב נשקפות מאות דורות. את האלהים, את תורת האמת, את נבואת הצדק נתנו לעולם כולו. אלפי שנה אנו באים באש ובמים, כל אגרוף רשע בנו הוא מנסה את כחו וגבורתו. הכזה יהיה לאחר כל הגדולות והנפלאות האלה שכרנו, כי נהיה באחת הפנות הקטנות של העולם הגדול לעם קטן, אשר בעמים לא יתחשב? שיר-הכבוד הזה, המשמש תרופה להשתיק על ידו את היתוש שבלב, כמה מגוחך הוא לעומת שירת התותחים, הנשמעת שם בבלקנים. אתמול היה עם בולגריה עם קטן, לפני ימי דור אחד היתה בירתו כפר, פנה נכחדה; היום עם גדול הוא, מחר תהיה סופיה חמודה בעולם. עם, שיש לו ארץ, אי אתה יודע, אם קטן הוא, אם גם ביום מחר עם קטן יהיה. עם, שארץ אין לו, אי אתה יודע, אם לא יקטן עוד שבעים ושבעה, אם ביום מחר יהיה עוד בעולם.

וההרהור החדש מסקל עוד אבן אחת גדולה ממסלתו. בני-אדם שֶמחָם הבריא קודם ללב הסוער, אינם נתפסים בקורי דמיונות, אינם נותנים לאוטופיות, כי תשלוטנה בהם. חוקים שולטים בעולם ולא דמיונות, האפשרות היא מדת החיים ולא האוטופיה. אמת וצדק. ואף-על-פי-כן כל כדור וכל רמון, הנזרקות בשדות לִילִי-בּוּרְגַס וקירקיליסה, מונאסטיר וסלוניקי, מספרים בלשון ברורה על הדמיונות של אתמול, שנעשו היום חוקים, על האפשרות של היום, שהיתה אתמול אוטופיה; הם מעידים, שמאחורי ענני-הכבוד של העתיד מסתתרות הרבה-הרבה אוטופיות, שבבוא שעתן תצטרפנה להיות עצם המציאות.

ומכיון שההרהור מגיע לכאן מיד נשמעת מאליה הקובלנא: “הציונים, שזה כמה הם עוסקים ביצירת פוליטיקה לאומית, אשר תשיב את העם לארצו, – עכשו, ברגע הגדול הזה, היכן הם והיכן היא הפוליטיקה שלהם?”

ואם אנשים, שהיום נפתח לבם ראשונה להרהור הציוני, כך, אנשים, שהרהור הציוני הוא נשמת נשמתם, לא כל-שכן שהם שואלים מתוך כאב וגעגועים רבים: “היכן, היכן היא הפוליטיקה הציונית, שעכשו הגיעה שעתה לעשות גדולות ונפלאות?” אילו לא נחתה בשתים-שלש השנים האחרונות היד הקשה על הציונות ברוסיה, אילו אפשר היה גם עתה לעסוק בציונות בפרהסיה, כשם שאפשר היה הדבר לפני חמש-שש שנים, ודאי היו אספות קטנות וועידות גדולות נערכות ובכולן היתה נשמעת שאלה אחת, אנחה אחת: הפוליטיקה.

ואם מקום שאסור אין שואלים בגלוי, אלא כל אדם תוהה בלבו או מסיח את תמהונו וצערו לחברו הקרוב אליו, מקום שמותר, באירופה המערבית, נערכות באמת אספות וּועידות, והשאלה, שבה פותחות ההרצאות ובה מסיימים הוכוחים, היא – קראו את הכרוניקה הציונית ותראו: “המלחמה בבלקנים ויחוסה לציונות”. כמובן, שאלה זו יוצאת לכמה וכמה פנים, אבל תכנה היסודי אחד הוא: “מה היא והיכן היא עכשו הפוליטיקה הציונית?” – גדולה מזו. לא רק סתם ציונים, אלא גם ציונים ששערותיהם הלבינו ככסף בעבודה, אנשים שהם יִשְרוּ את צעדיה הראשונים של הציונות והם שהביאוה עד הלום, – יש שגם הם יושבים ושואלים איש לרעהו: “מה השעה הזאת דורשת מעם הפוליטיקה הציונית, מה הפוליטיקה הציונית דורשת מעמנו?”

מה היא באמת התורה, היוצאת לנו מתוך המאורעות הגדולים, אשר לעינינו?

ראשית-כל: האוטופיה של אתמול יכולה שתֵעשה אפשרות היום. תהיה נא התורה הגדולה הזאת לנגד עינינו תמיד. אל נבוש אם יקראו לנו אוטופיסטים. אדרבה, יהיה שם זה גאותנו. האוטופיסט הוא האיש, אשר זרת ההוה בלבד אינה מספקת לו, כי מרחבית-העתיד צדה את נפשו והוא רואה אותה, את מרחבית העתיד, נגלית מתוך זרת ההוה גופה. אבל האוטופיה של אתמול איך היא נעשית אפשרית היום, מרחבית העתיד איך היא נגלית מתוך זרת ההוה? יבואו מאורעותיהם של עמי-הבלקנים ויעידו. לא על-ידי צרופי-דברים ו“הַשְבָּעוֹת”, כי אם על-ידי צרופי-מעשים ומפעלים, הכרוכים זה בזה ונעשים סבה וגורם זה לזה. אוי לו לאיש, הרואה את התכנית המצוירה בדמיון או על גבי ניר כאילו היא עצמה בונה, גם בלי אבנים ולבנים, גם בלי סיד וָמֶלט. הפוליטיקה היא המָנוף, העושה את האוטופיה לאפשרות. איזו פוליטיקה? זו של הנחת לְבֵנָה על גבי לבנה בשעה הרצויה להנחת לבנים, זו של הנחת אריח על גבי אריח בשעה שאינה רצויה אלא להנחת אריחים.

שנית: כשהתחילו באות יום יום ידיעות על גורלה של עותומניה לא רק באירופה, כי אם גם באסיה, חרד לבנו בקרבנו. פירושה של החרדה הזאת הוא, שרק פוליטיקה אחת ישרה ובטוחה יש לציונות, זו של הציונים הראשונים, או, אם נהיה תמימים עם לבנו, – של חובבי-ציון. הם היו אומרים: אין מולדת נקנית, אלא היא נעשית מולדת. דמעתו של הזורע ורנתו של הקוצר, שורות העריסות מזה וערוגות הקברים מזה הן העושות את הארץ למולדתו של העם, הן הנותנות לו “שטר” עליה. ומתוך אמת זו היו מוסיפים ואומרים: כל מושבה עברית, הנבנית על אדמת ארץ-ישראל, כל קבוץ עברי שמתוסף בארץ-ישראל, כל מוסד עברי הנוסד בה – כולם עושים אותה ארצו ומולדתו של העם. כולם מוסיפים “אותיות ותגים” ב“שטר”, שהוא מבקש לקבל עליה. זו היתה הפוליטיקה של הציונים הראשונים ויפה היתה, אבל רק להלכה ולא למעשה: הם, הציונים הראשונים, לא ידעו לבנות וליסד כראוי, ולפיכך מעטים הם ה“תגים” ו“האותיות” שהוסיפו ב“שטר”. באו הציונים שאחריהם וכפרו בעיקר ואמרו: אין בונים מושבות ושכונות אחת אחת, אלא יושבים ומצפים עד שתגיע השעה לבנותן עשרות עשרות בבת אחת, אין כותבים את השטר אותיות אותיות, אלא עומדים ומחכים לנס, כי יכתב כלו “בחדא מחתא”. ומתוך טעות זו עברו עלינו הרבה שנים ללא פוליטיקה של בנין, ודוקא השנים ההן היו שנות התלהבות והתפעלות, שנות תנופת-כחות כבירה, שאולי לא היתה לנו דוגמתה בגלותנו הארוכה. השנים הנפלאות ההן עברו ללא פוליטיקה של בנין, אנחנו נשארנו מעוט קטן ודל בארץ-ישראל כשהיינו, וכשבאו המאורעות הגדולים, והידיעות וההשערות על גורלה של הארץ התחילו מדביקות זו את זו ראינו, כי אותנו, את המעוט הקטן והדל שבארץ, איש לא זכר ולא פקד. זוהי החרדה אשר חרדנו, – ולא לשוא חרדנו.

ושלישית: המערב נצח את המזרח, הנצרות את האישלם. שמחה רבה נסוכה על העולם. השמחה גדולה ושלימה כל-כך עד שתקפה גם את הזקן והגדול שבחבורתנו אנו¹: האישלם נוצח, מעתה יתמו חטאים, רעת-לב וחמת-נקם מן הארץ. כך אומרת “החכמה העליונה” של ה“פוליטיקה”. ומי יודע, אם לא כך אומרת גם “החכמה העליונה” של ה“תרבות”, מי יודע, אם על מפלתו של האישלם אינם ששים ושמחים גם בני החבורה ההם, הטורחים ועמלים זה שנים אחדות לגלות גם לנו את המאור שבנצרות, את התפארת וההוד שבה? ואלו אנחנו מסתכלים במה שלפנינו, במעשים גלויים הנעשים לעינינו ורואים: מקום שנצח הצלב את חצי-הסהר גלתה מנוחה מישראל. אמנם אפשר, שכשהיא לעצמה תרבותה של הנצרות מלאה מאור, תפארת והוד, אבל החכמה הפשוטה של שמירת האדם על נפשו, על קיומו, אומרת לנו, שהברית אשר אנחנו נכרות עמה, עם הנצרות, תהי ברית שבין הבולע והנבלע, ברית שבין השוסע והשסוע. החכמה הפשוטה של שמירת האדם על קיומו גוזרת, שאנו אין לנו אלא ברית אחת – עם תרבותו של המזרח.

ה“אוטופיה” של הציונות יש להרק פוליטיקה אחת – זו של בנין בארץ מתוך ברית-אחים עם עותומניה גברת הארץ.

העולם 1912

דומה, ששוב עלתה בגורלנו אנו, הציונים, “הבדידות המזהירה”. כל ההסתדריות היהודיות החשובות מתרחקות מאתנו ועוינות אותנו תמיד. האליאנס מושבע ועומד להיות שונא לציונות, יק“א הולכת בדרכי ה”אליאנס" וההסתדריות האחרות נגררות אחריהם. יחידה הייתה “העזרה” הברלינית, ששלום וידידות שררו בינה ובינינו. בשעת ועידת בריסל הייתה היא היחידה, שנענתה לקול קריאתנו. ושונות הן הסבות, שגרמו ליחסי ידידות אלה. מצד אחד הנה באמת יש כפי הנראה בלבם של קצת מיוצרי “העזרה” ושליטיה זכר כל-שהוא, קל שבקלים, דל שבדלים, לאותה הבנה לאומית, אשר אנו מבקשים כל היום בלבו של כל אדם מישראל, וביחוד' בלבו של עסקן ודַבָּר בישראל. ומדעת עצמנו הגדלנו אנחנו את הזכר הקלוש הזה שבעים ושבעה, “הגשמנו” את הצל החוור שעל גבי הכותל ועשינו אותו לדבר של ממש. ומצד אחר הייתה “העזרה” בראשית ימיה צריכה לנו, כדי שנַתפיס לה מקום בעולם היהודי, כדי שנעזור לה בהתחרותה עם ה“אליאנס”, שהיא “העזרה”, באה, בכונה או שלא בכונה, לרשת את מקומו. הידידות שבין שתי הרשויות האלה, ההסתדרות הציונית וה“עזרה”, הגיעה לידי כך, עד שרבים מאתנו האמינו, שה“עזרה” מכונת לעזור לנו במפעלנו, מפעל התחיה, בארץ-ישראל. ומתוך אמונה זו, ואולי גם מתוך הכרת-טובה, נתַנו לידידתנו הרבה כח ואנרגיה משלנו, שאנחנו בעצמנו היינו צריכים להם בעבודתנו הקשה והמרובה. והנה באה עתה ההחלטה הידועה בדבר לשון-ההוראה בטכניקום אשר בחיפה והוכרחנו להבדל גם מידידתנו היחידה, לקשור גם עליה מלחמה ולשוב לבדידותנו.

עכשו, יודעים אנחנו, יבואו שליטי ההסתדריות ההן, אשר לא קרבו אלינו מימיהם, ימלאו פיהם שחוק של לב רע ועין צרה ויקראו בקול מנצחים: “זוהי אחריתם של כל המתחברים לציונים ומתלוים עמהם, אנשי-ריב ואנשי-מדון הם הללו מעצם טבעם, ומי יכול לדור עמהם בכפיפה אחת!” וברי לנו: פרישה זו שאנו פורשים היום מן ה“עזרה” והמלחמה שבהכרח נקשור עליה מחר, אם תעמוד על החלטותיה הידועות, עתידים להרבות את ההתנגדות אלינו מצד שמני-הלב במערב. ואולי לא רק במערב בלבד. הן ראינו שגם יורשי ממונו של ויסוצקי הלכו אחרי החלטת הקורטוריון ולא חששו למה שהיה אומר אביהם אלו נמצא הוא באותו מעמד.

ובכל זאת לא יכנו לבנו אף רגע אחד ואנו פורשים ואנו מוכנים למלחמה. אם יהיה צורך בה. יאמרו מה שיאמרו, תגדל ההתנגדות אלינו כמה שתגדל, – דרך אחרת אין לנו. אי-אפשר שתהיה לנו. לבנו לא יכנו מהיות גם אנשי ריב ומדון לכל הארץ. יהיה ריב, יהי מדון, תרעשנה ותרגזנה ארבע פנותינו, ובלבד שנשמתו של העם תֵרפא ואובֵדה זו תמצא את סם-חייה אשר ישיב לה את שלוֹמה, את עצמותה, שניטלה ממנה.

בהכרח נגזרה עלינו בדידות עד את עץ, עד אשר ירפאו הלבבות משמנם, האוטם אותם מהבין ומדעת את אשר יודעים ומבינים אנחנו. אם מחולקים הם ה“עזרה” וה“אליאנס”, אף אם ירדפו זו את זה, אפשר להם גם להשלים זו עם זה על נקלה. שהרי מה הבדל יש ביניהן? הבדל מיתודה, הבדל בדרכי העבודה, אבל לא הבדל בעצם מהותה ותכנה של העבודה. לכל היותר מבדילה ביניהם בקשה פוליטית נסתרה למחצה: זו מבקשת להרבות את השפעתה של גרמניה והגרמניות וזה – של צרפת והצרפתיות. אבל ההבדל שבינינו ובין ההסתדרויות האלה והדומות להן אחר הוא לגמרי. לא הבדל חיצוני, כי-אם הבדל פנימי; לא הבדל ה“איך”, כי אם הבדל ה“מה”. הם, ראשי ההסתדריות האמורות והדומות להן, רואים את חיי היצירה של היהדות כאלו כבר דָלָה אותם העבר השב עד תהומם, וטוב ויפה בעיניהם, שתהא היהדות חיה על העבר שלה ועל ההוה והעתיד – אם בכלל יש לה עתיד – של אחרים. ואנחנו רואים חיי-יצירה חדשים ורעננים מתחילים ביהדות, ואם עדיין אין לה הוה כולו משלה, הרי לכך אנו נושאים את נפשנו, שלכל-הפחות עתידה יהיה כולו משלה. להם יש בעולם ערכים דַיָם ואין להם צורך כלל בערכים חדשים, ערכים יהודיים מקוריים, לא לעצמם ולא להיהדות גופה. ואנחנו אמנם מודים בערכי העולם אשר מסביב לנו, מהם אנו נהנים ככל האדם, אבל נפשנו רעבה וצמאה משום שאינה יכולה להתמלא אלא מערכים שלנו, ואותם אנו באים ליצור, אותם אנו מוכרחים ליצור, משום שלחיות אנו רוצים ולא רק להתקיים.

יש אשר הדרכים השונות אשר לנו ואשר לאחרים נמתחות והולכות זו בצדה של זו. הם מבקשים בדרכם את התרופה הקלה, העוברת, בשביל גוו המרוסק של העם, ואנחנו מבקשים את התקנה הגדולה, הנצחית, לכל ישותו והויתו. וכל זמן שקו מקביל הוא מהלכן של הדרכים השונות יכולים אנחנו ללכת יחדו. ולא עוד, אלא שטבע הענינים מחייב, שאנחנו נכנס גם לדרך המקבילה לזו שלנו, שהרי גם אנו מיחסים חשיבות וערך ידועים לתרופה העוברת, המשתיקה את הצרה והכאב לכל-הפחות לשעה. אבל בשעה שהדרך המקבילה משנה את מהלכה הישר והיא חושבת להכנס לתוך דרכנו, דרך היצירה, הרי אנו מוכרחים לדרוש מאת הנכנסים לגבול מפעלנו אחת משתי אלה: או שגם הם יעשו את המעשה אשר אנחנו עושים, או – שישובו על עקבם ויצאו. יכולים אנו להשאר בודדים במפעלנו, ואף אם קשה היא הבדידות, משום שהעבודה אשר לפנינו רבה היא; יכולים אנו לסקל את האבנים אחת אחת, משום שעדיין חסר לנו הכח להסיע את הסלע כולו ממקומו ולנפצו פעם אחת. אבל אין אנו יכולים לתת לשום אדם בעולם לסתום את אשר כבר פתחנו, לעקור את אשר כבר נטענו. להפסיד ולקלקל את אשר יצרנו בעמל רב, ביסורים גדולים כל-כך – לא נתן, לא נתן.

הלא יפחד וירחב הלב לראות את הקנאה הגדולה, אשר לבשה את ארץ-ישראל החיה, הרעננה, היוצרת, כשנודעו לה החלטותיו של קורטוריון הטכניקום. ואם אנו מצטערים, שעדיין לא נשמע קולו של הכר הארצישראלי ומתוך כך יש לחשוש, שמא כבר שמן קצת גם לבו של זה ועלי גפנו ותאנתו מסתירים מנגד עיניו את הסכנה הנשקפת ליצירה המקורית, העברית, הנוצרת בארץ, – מה רבה היא שמחתנו לראות את קנאתו המרהיבה של המורה, של התלמיד, של הפועל, של כל הרענן והחי אשר בארץ, שאינו יודע ואינו יכול להבדיל בין התקנה האישית והתחיה הלאומית. כמה מן האמת הפנימית, מן הזעקה הטבעית יש בצוחת המרד, הנשמעת עכשו בארץ-ישראל: “או עשו אשר אנחנו עושים, יצרו את אשר אנחנו יוצרים, או צאו והבדלו מעלינו!”

הרב פראנקו, זה האיש שאולי יבש היה כעץ עוד בטרם הניסו שמונים שנותיו את ליחו האחרון, נמלך ושלח דוקא עתה טלגרמה של תודה וברכה ל“עזרה”. מסופקנו, אם אפילו בעלי ה“עזרה” גופם ישמחו על כתב זה. אנחנו ודאי לא נצטער עליו. אם באמת שוב עלתה בגורלנו “הבדידות המזהירה”, מוטב, שנצא למלחמת-מצותנו יחד עם היהודי הארצישראלי החדש, העלם בהיר-העינים וחֵי-הלב, המביט שמימה ומבקש רווחה לו ולעמו, משנשב תחתינו כפותי-יד ורגל יחד עם הזקן כמוש-העינים וכמוש-הלב, השח לארץ ונאנח לרגעים אנחה כמושה.

העולם 1913

הגל הזה, שקם עכשיו “לבלוע” את הציונות, מעין “הגל התשיעי” הוא, אבל לא האחרון. כשישקוט יבואו גלים אחרים במקומו, קטנים וגם גדולים ממנו. וגם הם לא יבלעו את הציונות. רק לחכך ילחכו את הצור, רק הָמה יהמו, רעש ירעשו ­­­– וישקטו.

ולא גל אחד הוא זה של עכשיו, כי אם שני גלים המתקרבים איש אל רעהו, עוד מעט ויתחברו יחד, כי מצולה אחת הולידה אותם.

הגל האחד קם במערב אירופה, ביתר דיוק ­­­­– בגרמניה. עוד בראשית מלחמתנו בה“עזרה” ברי היה לנו, כי מלחמתנו זו עתידה להרבות את ההתנגדות אלינו בגרמניה¹. ההתנגדות לציונות עשתה שם בימים האחרונים “חיל רב” וכבר לבשה צורה של שנאה מפורשה. גילוּיה האחרון של שנאה זו היא ה“מחאה”, שנתפרסמה בסוף השבוע שעבר באחת “החצרות הנדחות” של ה“בערלינער טאגעבלאטט”. “הציונים, ­­­­– כך נאמר במחאה, ­­­– מבקשים להקים בקרב היהדות שוביניסמוס יהודי-לאומי, העתיד להביאנו לידי נגוד קשה כלפי יתר בני הארץ, אחינו לאזרחות גרמנית, שאין דבר מבדיל בינינו וביניהם בלתי אם הדת בלבד… לעבוד במחיצה אחת עם הציונים הללו, ואפילו באותם המקצועות, שבהם היינו רגילים לגונן יחדיו על זכיותינו, על עינינו הרוחניים והדתיים ועל בני-אמונתנו הנתונים במצוקה ­­­– אין אנו יכולים עוד… לטובת עניניו של הצבור היהודי אין אנו רשאים להמנע עוד מלהעביר קו מבדיל בינינו ובין אלו”… דברים פשוטים, השקולים כנגד כל מיני הסברות חריפות ונמוקים עמוקים. וחתומים על הדברים הפשוטים האלה כשלש מאות איש, בהם גם אנשים מפורסמים.

מחאה זו היא, כאמור, תולדה ישרה של המלחמה הכבדה, שפרצה בין הציונות וילד-טפוחן של היהדות הגרמנית והאזרחות הגרמנית – ה“עזרה”. ראיה לדבר: דז’מס סימון ופאול נתן, שעד עתה היו נזהרים שלא יתיחד שמם על מעשה, המכוון בפרהסיה כנגד הציונות, וב“אפיסטולה”, ששלח בראשית הקיץ שעבר “הועד של הנלחמים בציונות”, לא נזכר שמם אפילו ברמז – גם הם חתמו עתה על המחאה, שהרי מי כמוהם יודע עד כמה “אי-אפשר” לעבוד יחדיו עם הציונים אפילו עבודה שאין בה כלום חוץ מפילנטרופיה טהורה.

הגל השני קם במזרח, אלא שהוא מבקש לכבוש לו מקום, ולו גם פנה קטנה, אף במערב. ה“אידישיזם” החדש הוא הגל. אם ה“אידישיזם” הישן טמן בתוכו, – ודומה, שאף הוא גופו לא חש במטמונו זה, – שנאה טבעית, הכרחית, לציונות, כלומר להשקפת-עולמה של הציונות, הנה ה“אידישיזם” החדש כבר גלה את מטמונו, גלה אותו גם לעצמו וגם לאחרים, והמלחמה בציונות היתה לו למלחמת-מצוה ל“עיקר פרוגרמתי”. הדבר הגיע לידי כך, עד שאחד מן הדַבָּרים, ה' קויפמאן בעל ה“פריישטאט”, שגם הוא, כמובן, קושר בכל שורה ושורה כתרים ללאומיות הטהורה והעליונה שבאידישיזם, הדפיס את דבריו נגד הציונות בקובצו של ועד האסימילטורים, הנלחמים גם בציונות וגם בלאומיות, גם ב“אידישיזם” וגם ב“העבראיזם”, גם בתרבות המיוחדה ליהדות בגלות וגם בנצני התרבות, שהיהדות יוצרת בארץ-ישראל, משום שהם מודים רק בלשון אחת ובתרבות אחת – בגרמנית. ואם אתם מצויים אצל ה“מניפסטים” של ה“אידישיסטים החדשים “, – הללו אינם כותבים ואינם מדברים בימים האחרונים אלא בטון של “מניפסטים”, – ושמעתם גם אותם מוסרים מודעה: “לעמוד במחיצה אחת עם הציונים – אין אנו יכולים… להעביר קו מבדיל בינינו ובין אלו – אנו חיבים”. חסרה במודעתם רק הפשטות והבהירות, אשר אנו מוצאים במחאה, שנדפסה ב”האנדעלס-צייטונג” של ה“בערלינער טאגעבלאטט”. ואם תבקשו תמצאו סבה נראית וגלויה לכעסם ומרי-שיחם של המוחים הברלינים.

ואולם, הסבות “הנראות והגלויות” אל תטעינה אותנו. לא הן האמתיות והנכונות. את הסבות הראשוניות, היסודיות, לכל מיני צוחות כנגד הציונות עלינו לבקש מרחוק ולא מקרוב. ואם נעמוד עליהן נדע מראש, שגם “הגל התשיעי” איננו האחרון, אלא שעוד הרבה-הרבה גלים אחרים קטנים וגדולים ממנו, מחכים לנו בדרכנו הארוכה והקשה. אין זאת אומרת, שהגלים הללו אינם קשים לנו ואינם מצערים אותנו. קשים הם וגם מצערים. הן הציונות מבקשת להיות משא-נפש לא רק לכתה אחת, למעמד או לציבור ידוע בישראל. היא מבקשת להיות משא-נפש לעם. המעשה, שהציונות מבקשת לעשות – להפוך את עולנו כולו – זקוק לחבתו של רוב העם, לכל-הפחות, ולעזרתם של כל בחור וטוב בעם. וכשבאים אנשים, שבשום אופן אין אנו רשאים ואין אנו רוצים לזלזל בערכם וכחם, ומשניאים את הציונות על הבריות ומרחיקים את הלבבות ממנה. – ולוּ גם לשעה קלה בלבד, – ייצר לנו מאד, כי הם עצמם, כחות שיש לציונות צורך בהם, מתרחקים ממנה, וכי הם גורמים לה זיק בהרחיקם ממנה גם את האחרים, – ייצר לנו מאד על השעה הקלה, שיוצאת בעונם ובחטאתם לבטלה. כן, הגלים קשים ומצערים. אבל מה נעשה והם “מחויבי-המציאות” מתוך עצם מהותה של הציונות, מתוך עצם המעשה שהיא באה לעשות בעולמנו. והרי אנו צריכים לדעת מראש, כי בוא יבוא.

II

הציונות לא נולדה שלימה ומתוקנת די צרכה. היא גְדֵלה, משתלמת ונתקנת בלי הפסק. וכל מה שהיא גדלה ומשתלמת היא מוסיפה לחשוף את מצפוני הלבבות. כך דרכו וזה כחו של כל רעיון גדול, הבא לברוא רוח חדשה והשקפת-עולם חדשה לבני-אדם. עם גידוּלה והשתלמותה של הציונות גדלות, מתארכות ומשתלמות גם קרני-מִשוּשה, אם אפשר לומר כך, והן נעשות תפסניות ובדקניות יותר ויותר. מתחילה, כשנשמעה קריאתה הראשונה של הציונות: “שובו אליכם, הֱיוּ את אשר הנכם – יהודים”, היו קרני-משושה קצרות וגסות. אז הספיקו לתפוס רק את המכה הגלויה, את “אי-היות יהודי” המפורשה, הבולטת. אז הספיקה הציונות להחריד מרבצה רק את האסימילציה הגסה, לכשתרצו – התמימה. הלבבות, שמכת “אי-היות יהודי” מתחלת בעמקם, בקרקעיתם, הללו, שגם הם עצמם אינם חשים במכה, הקבורה להם בתחתית נשמתם, לא חרדו ומנוחתם לא נשבתה. אחת משתי אלה אירעה להם: או שקריאתה של הציונות לא חידשה להם כלום, שהרי הם הם היהודים השלמים, הגמורים, בעלי הנפש הבריאה ואין להם שום צורך ב“שיבה אל עצמם” (עי', למשל, האורתודוכסים, שבימי הציונות הראשונים היו מושכים בכתפיהם ולא יכלו להבין, מה זו באה ללמד אותם), או שהציונות נראתה להם כדבר, שיש בו חדוש – לאחרים. אנו יודעים, שגם השקפת עולמו הציונית של הרצל, זה שהציונות תהא נקראת על שמו עד העולם, קרני-משושה היו קצרות ולא תפסו אלא בלבבות, הנושאים את מכת אי-היהדות “ברמה”.

ואולם הציונות גדלה, השתלמה. היא גדלה, השתלמה מתוכה, משום שחדלה להיות רק ענין מפשט ונעשתה יוצרת ערכים ממשיים. היא הלכה ונתבררה, משום שהלכה ועברה דרך מעשים ומפעלים, שפלטו את הפסולת וקלטו את הבר. ומתוך כך נתארכו ונתחדדו גם קרני-משושה של הציונות עד כדי בדוק את הלבבות גם בעמקם ותפוס גם את המכות שבסתר, הנסתרות גם מעין בעליהן. ביתר דיוק: היצירות, אשר יצרה הציונות, הערכים החדשים שהביאה לעולם, הרעבונות החדשים שהטילה אל תוכנו, הן הם שנעשו קרני-משוש ארוכות וחדות, בדקניות ותפסניות. והרשו נא להשתמש גם בצורה רטורית זו: הציונות היוצרת נעשתה נר, החושף כל חדרי לבו של היהודי ומוצא את כל מיני בשר-המכוה, המרמה ואומר להיות בשר בריא, את כל מֵאוּנֵי ה“אני” היהודי, המתאמרים להיות הִיוּנָיו. וזוהי סבת הגלים, המתחדשים וקמים על הציונות מזמן לזמן: כל גל וגל הוא מרד חדש מצד צרבת, שעד עתה היתה נסתרה ועכשו נגלתה.

צאו ובדקו בגל, שקם עכשיו בגרמניה, ותראו שכך הוא הדבר. הנה, לדוגמא, אותה המחאה, שנדפסה ב“בערל. טאגע-בלאטט”. את רוב האנשים שחתמו עליה אין אני יודע מי ומה המה. אבל ברי לי, כי לא כולם, ואולי גם לא רובם, הם אסימילטורים גמורים, אסימילטורים במובן הגס של מושג זה. הן לא כלודביג גיגר הרמן כהן, לא כרודולף מוֹסה פאוּל נתן, אף לא כפייט סימון דז’מס סימון. ומהיכן בא לכולם הקצף על שפתותיהם? למה מוכרחים הם כולם להעביר קו מבדיל ביניהם ובין הציונים, כלומר ביניהם ובין הציונות? הדבר מובן וברור. קרני-המשוש של הציונות כבר נתארכו ונתחדדו עד כדי תפוס את הצרבת הנסתרה שבנפש המעולים והטובים שבהם. משהתחילה הציונות יוצרת ערכי תרבות עברית ממשיים, משחדלה להסתפק בקטנות והתחילה לפנות דרך גם לגדולות במובן התרבות, השיגה ידה לנגוע גם במקום הפצע של אלו. אין אנו מרמים את עצמנו, אין אנו מגדילים את ערך מעשינו כלל וכלל. אנו יודעים, שקיומם של שנים-שלושה בתי-ספר עבריים תיכונים בארץ-ישראל, שהרצון ליסד שם אוניברסיטה עברית אינם מצטרפים עוד לחשבון גדול ביותר. אבל יפה כתב אחד=העם: “השאיפה הזאת (“לשחרר את החנוך העברי בארץ-ישראל מהשפעת רוח זרה, הבאה בהכרח על-ידי שלטון שפה זרה”) כשהיא לעצמה, היא היא הקנין היותר יקר שרכשנו לנו בארץ-ישראל”. שאיפה זו פירושה: יהודי נאור, יהודי שלם הוא רק זה שינק את תרבותו היסודית מתוך מעינה העברי. היהודי שינק את תרבותו היסודית מתוך מעין אחר, ודאי יכול הוא להיות יהודי גדול, רב כח ורב-ערך, אבל לא יהודי שלם. ואם השאיפה לפתיחת מעין זה כבר קיימת בעולם, אף איננה עוֹד שאיפה מופשטה בלבד, אלא היא לובשת צורה מוחשית, ולו גם דלה ומועטה היא עדיין. הצורה – הרי בעצם מציאותה היא מגלה את החסר בנפשם הם, את לקוי נשמתם של אלה שמעין אחר הוא מעינם. אל תראו את הדברים כפרדוכס בעלמא אם יאָמר, שחניך בית-הספר העברי בארץ-ישראל משמש “מכשול-לב”, “קרן-משוש” בדקנית להרמן כהן היהודי הגדול בברלין. ומכאן – הגל ההומה ורועש, מכאן הקצף אשר על שפתים, מכאן הכרחם (כן, הכרחם!) של הקוצפים להעביר קו-מבדיל בינם ובין “הציונים האלו”.

צאו והסתכלו בקצף, העולה על שפתי האידישיסטים החדשים בשעה שהם מזכירים את שמה של ארץ-ישראל, הקמה לתחיה, ושוב תראו שכך הוא הדבר. עכשיו אין אדם נעשה ראש ומנהיג לאידישיסטים אלא אם כן הוא בועט בארץ-ישראל תחלה. אין שלום אש נעשה רבן אלא מתוך ספור על מעשי “פלגש בגבעה”, הנעשים במושבות ארץ-ישראל, אין ש. ניגר² נעשה מנהיג אלא מתוך מסירת-מודעה, שעניני ארץ-ישראל הם עניניהם הפרטיים של הציונים, אין קויפמאן נעשה דַבָּר אלא מתוך הוראה, שארץ-ישראל היא ארץ שבחרוה הציונים, ואין ליטבקוב נעשה מה שהוא נעשה אלא מתוך שמחה ורקוד לצרה הקרובה לבוא על החנוך העברי בארץ-ישראל. מה חרי האף הגדול הזה? למה רגש גַלם של האידישיסטים תיכף כשהתחילה ההסתדרות הציונית דנה מתוך כובד-ראש על יסוד אוניברסיטה עברית בארץ-ישראל? הדבר ברור ומובן. הלשון העברית, השבה להיות בארץ-ישראל לשון-החיים, היא שנעשתה קרן-משוש חדה לתפוס גם את אותה המכה של “אי-היות יהודי”, הקבורה עמוק-עמוק בנפשו של האידישיסט, המבכר, מדעת או שלא מדעת, את הגלות על הגאולה, את החלק על השלם. לבו של אידישיסט זה אומר לו, שהשעור העברי הראשון באוניברסיטה העברית הראשונה יסתום את גוללו של האידישיזם, המתאמר להיות תרבות לאומית לעם. והלב העלוב הומה, רועש, קוצף ומבקש להטביע בקצפו את הציונות כולה, וביחוד את יצירתה הגדולה – את ארץ-ישראל החיה, העברית.

הנה דברתי על המכה הנסתרה של “אי-היות יהודי”. מובטחני שאיש לא יחשדני, כי היתה כונתי להעליב בדבור זה את מי שהוא. כולנו עלובים, כי את כולנו עולבת הגלות ואל תוך כולנו היא מטילה מכה זו במדה ידועה. כולנו יונקים ממעינות זרים את תרבותנו היסודית, ולפיכך אין איש בתוכנו, אשר יאָמר עליו, כי יהודי גמור ושלם הוא. כולנו נגועים, אלא שנגעו של האחד גדול ונגעו של השני קטן, נגעו של זה גלוי ומבהיק לעין כל ונגעו של זה טמון ומדמדם בעומק. והציונות, שבאה להפוך את עולמנו כולו ולברוא רוח חדשה ולב חדש לכולנו, בודקת לאט-לאט את כולנו. קצתנו מקבלים יסורי הבדיקה באהבה, פותחים נפשם לבודקת והולכים אחריה, אחרי הרוח החדשה הצרורה בכנפיה. וקצתנו אינם מספיקים כדי להתגבר על יסורי הבדיקה והרי הם חורקים שן על הבודקת, שולחים אגרוף למולה ומבקשים את נפשה לספותה.

ורפיון זה היא המצולה, שמתוכה גחים כל הגלים הקמים על הציונות לבלעה.

III

ובכל השעות הקשות יש לה לציונות בת-ברית נאמנה – ארץ-ישראל. בבריתה עמה צור-החלמיש היא הציונות; הגלים ינהמו אף ישתרעו עליו – ואל חזו הרחב ינופצו.

אל נשכח: כשדם שכל יהודי גולֶה, ואפילו לאומי נאמן, יש בו קורט אסימילציה, כך כל יהודי גולה, ואפילו אסימילטור גמור, יש בו קורט לאומיות. “אפילו בזמן שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם”. זכורני: בבילֶפֶלד, המטרופולין של וֶסטפַליה בא ידי יהודי לא-יהודי, שמימי לא ראיתי אכסמפלר “שלם בתכלית” כמותו. אף רמז קל, אף זכרון כהה ליהדות לא נשאר בו. אלפי שנות היסטוריה נשמדו מתוכו עד בלי היות להם שריד. פעם אחת טיילנו יחד ברחובות העיר. נשקף לנו מרחוק בנין נהדר. הניף האיש את ידו ואמר: “זהו בית-התפלה אשר ליהודים. הוא היפה שבכל בתי-התפלה אשר בעיר”. ונעימה מיוחדת נשמעה לי מתוך הפראַזה האחרונה. יהדות, גאוה לאומית היתה אותה נעימה…

ואת כל הניצוצות, את כל הקורטים אנו צריכים לצוד, להעלות, לגלות. איה הרשת אשר תצודם? מה הכח אשר יגַלֵם? הדבור, הרעיון? הן. ציידים יפים הם. אבל בהיותם ערטילאים, רק דבור ורעיון, הם נעשים פחות מאשר הנם. ובהיותם למעשה, למפעל, הם גדלים מתוכם ונעשים יותר מאשר היו בראשונה. רשתם נפרשת מאליה. ארץ-ישראל הממשית, החיה, היא הרשת הצדה ומלקטת אחד-אחד את כל הניצוצות הפורחים באוויר; היצירה הלאומית הנוצרת בארץ-ישראל היא הכח, המגלה את כל פרפורי הנפש הנסתרים, המתלבטים כצפרים כרותות גַפַּיִם ומבקשים את תקונם.

הנה ראינו, שכל יצירה חדשה שהציונות יוצרת מקימה עליה בהכרח גל של איבה ושנאה. אבל היא מקימה לעומתו גם גל אחר – של הערצה וקִדוּש. היצירה החדשה נעשית לא רק קרן-משוש טרדנית, התופסת את המדולדל והלָקוי, שמרקיבים סתר, כי אם גם מפתח, המשחרר מכלאה את הכְּמִיָה הגדולה להויה שלמה. כל כבוש חדש בארץ-ישראל מכשיר מחדש הרבה לבבות להרהורי גאולה. אם, למשל, המלחמה בגלל שחרור החנוך העברי בארץ-ישראל מהשפעה זרה הציפה את הציונות שנאה ואיבה מצד זה, כמה אהבה ומסירות-נפש הביאה לה מצד אחר. אם ארץ-ישראל, החוצבת מאדמתה הויה ויצירה עברית, מרתיחה את דמם של הנבדלים, לרגלי גורמים שונים, מעל בקשת הויה ויצירה זו, כמה כח היא מוסיפה לאלו הרואים בה, ורק בה, את פדות רוחה של היהדות.

ברשימה קצרה אי-אפשר להציב אפילו ציונים קלים להשפעתה של ארץ-ישראל על הגולה – לא רק להשפעה העתידה, המקווה, כי אם גם להשפעה של עכשיו, שכבר ישנה. לו נמצא איש, אשר כבר היה נותן את לבו ללקוט את כל נקודות ההשפעה הזאת, שהולכות ומתרבות יום-יום, היו מצטרפות בידו לקו רחב ובהיר. ואולם לנו ברי גם בלי לקוט זה, שגלי ההערצה והקדוּש, שארץ ישראל החיה, היוצרת, מקימה לציונות לא פחותים הם, למצער, מגלי השנאה והאיבה, שהיא מקימה לה. והבדל יש בין אלה לאלו: הגלים הראשונים גלים עולים הם והאחרונים – גלים יורדים.

גל השנאה והאיבה של עכשיו מעין “הגל התשיעי” הוא, אבל לא האחרון. כשינופץ ונהמו יסוף יקומו אחרים במקומו, קטנים וגדולים ממנו. ולכולם תשחק הציונות אם תרחיב את צעדיה ותרבה את צבא יצירותיה בארץ-ישראל.

העולם 1914

א

יחידי נברא האדם הגדול. בראש צוקו הוא יושב, מסביב לו דומית הבדידות ושאון ים-הראשים אשר מתחת אליו לא יגיע.

אין אחוד בין הגדול ובין ההמון. יחיד הוא הגדול וכל מראות-הקשת מתגלים בו; מרובה הוא ההמון ואין לו כי אם צבע אחד, גֶוֶן אחד. יחיד הוא הגדול ואין מספר למחשבות, הרוחשות במחו; מרובה הוא ההמון ומחשבה לא ידע אף אחת. יחיד הוא הגדול ובלבו רועדת גַמָה שלימה של רצונות ומאוויים; מרובה הוא ההמון ואין בלבו אלא רצון מגושם אחד – זה שיצָרו ועשה אותו המון. יחיד הוא הגדול ושר ככנור, שכל מיתריו מתוחים ומנגנים; מרובה הוא ההמון והומה כפנדורה, שפקעו כל מיתריה ונשאר לה רק אחד מהם.

כך אנו אומרים כל עוד אנו חושבים על הגדול היחיד וההמון המרובה ואין אנו רואים אותם. כיון שראינום מיד אנו אומרים אחרת:

לא יחידה נברה הנפש הגאונית. חידת-עולמים היא נפשו של כל אדם; חידה לפנים מחידה היא נפשו של הגדול: היא היא צרופן של המון נשמות הכלולות בתוכה. הקדוש-ברוך-הוא צובר את עפרם של חלשים וממנו הוא עושה נשמה לגדל-כח, עפרם של קדושים וממנו הוא עושה נשמה לגבור. בראש צוק מושיבו יוצרו, ועד מהרה נעשה הרו צר לו והוא יורד אל העמק, אל תוך צללי הַשְפֵלָה. דומית הבדידות פורשת את רשתה עליו, ממנה לא ינצל כל עוד רוחו בו, וממנה הוא בורח, לשאונו של ים-הראשים יקשיב ובו ירוה את אזנו. וכשבאה השעה המוכשרת לכך, והנה הוא, הגדול היחיד, נתון בתוך ההמון המרובה, נבלע בתוכו ועומד ממעל לו, חולק להמון מכחו וגבורתו וחוזר וסופג אל תוכו את כחו וגבורתו של ההמון והוא עצמו חי וְגָדֵל עליהם. אותה שעה אי אתה יודע, מי משניהם הוא המושפע ומי המשפיע, מי הוא היצור ומי היוצר: שניהם משפיעים ושניהם מושפעים, שניהם יצורים ושניהם יוצרים.

אשרי השעה הזאת: שעת ברכה היא, שעת יצירה, שעת בנין עולמות חדשים. לא רבות הן השעות הללו בדברי ימי עם ועם, והן הן גופי דברי-הימים, עליהן הכל עומד.

שעה כזאת היתה לנו שעת בואו של הרצל אלינו. לא הרצל הוא אביה של מחשבת הציונות, לא הוא מחוללה של תקוות התחיה. אחרים קדמו לו והכשירו את הדרך לפניו. בא הוא ונתן לנו – את הכל. בהרבה מיצירותיו הספרותיות חוזר הרצל על רעיון אחד החביב לו: נוח לו לאדם לשלוט בצבור, להכניע את הצבור לרצונו, מלשוט בעצמו, מלהכניע את עצמו לרצונו. הוא היה האיש, אשר ידע לא רק לשפוך את רצונו על הצבור, כי-אם ידע גם לנגוע נגיעת האלקטרון בצבור ולהביא לידי גלוי את הכחות הטמונים בו. והוא, הרצל, חזר וקלט את הכחות, שנתגלו בצבור אל תוך עצמו, ועליהם חי, עליהם גדל. “שמא תאמר – כתב לבארון הירש ערב צאתו אל העם, – כשרון הדבור חסר לי– עתיד הוא להנתן לי: כנפים אין לי – עתידות הן לצמוח לי”…

אותה שעה שבא הרצל אלינו היתה לנו שעת ברכה, שעת יצירה, שעת בנין עולם חדש. אבל קצרה היתה השעה הזאת. ושנה שנה בזכרנו את אשר לוקח מאתנו אנו שואלים את נפשנו: מי יודע, מתי נזכה שוב לשעה גדולה מעין זו, שהיתה שעת בוא הרצל.

ב

(על-פי פרנץ אופנהימר)

על גבעות הגליל גדל דור חדש – אולי זרע עם חדש: אנשים חזקים ואמיצים. יושבי כרכים היו לפנים, אומנים, גמנזיסטים, סטודנטים, מורים, יצורים חלשים חורים, שעצביהם רפוים ופסיעתם טפח. ואולם הם מצאו את הדרך לשוב אל האדמה, אֶם כל חי, המשביעה כח ואון את הנע והנד – והנה מבטם נשקף מתוך עינים שלוות, נועזות, ופסיעתם נעשתה גסה ובטוחה כפסיעת הנמר.

עיני ראום בעבודתם; הניפו והרימו את מעדרם וזרועותיהם לא עיפו; ראיתים צועדים ביום שרב ליד מחרשתם ומכונת-זריעתם; מעל מצחם השחרחר טפטפה הזיעה. ראיתי את השומרים צמודים אל גבי סוסים ורודפים באשון לילה, רוביהם בידיהם ואשפתם במתניהם; ראיתים רוכבים על פרדותיהם וטובלים במימי-כנרת, ערומים, שופעים הוד וגבורה, גופם הזקוף כאלו עשוי ברונזה, גידיהם שורגו כאלו חושלו עשת – ופחד ורחב לבי בקרבי. אם שנים מועטות של אכרות עֲמֵלָה דַיָן להכחיד את עקבות העבדות והקלון בני האלפים – מה יוכל ומה עתיד גזע זה להיות?!

מה דמות תהיה לדור, הצומח ופורח עתה בכפרים? ראיתים, את ילדי המושבות, ילדי השמש והחרות: עינים מבריקות מתוך פנים צהובות, גופים זקופים ונשאים בגאון על רגלים יפות ערומות, הזריזות לקפוץ, גבעולי-קנים, המתמרים והעולים כַּנֵרוֹת, כי על כן שרשם מאדמת מולדת יינק, כי על כן דור חפשים, דור אדונים הם, הצועדים בבטחה על אדמתם הם. לא ילמדו להכפף ולכרוע יושבי הגבול הרעננים האלה. לרכוב הם לומדים עוד בטרם ילמדו ללכת. ויודעת יד הילד את פי-הרובה. ראיתי ילדים דוהרים בדרכים ובמשעולים ורק רגליהם הערומות חובקות את צוארי הסוס. וכבר יש שובבים אחדים, המתחרים עם הבדואי הגא, אזרח המדבר, – קשתים ופרשיפ אמנים הם!

ומה בכך, אם לפעמים ינקום הערבי את נקמת דמו באחד מבני הדור הזה? – זהוּ גורל חייהם של יושבי-גבולין. הנותרים מוסיפים עוד כח להגן על עצמם. ומה יחסר לגזע, אם לא הכח להגן על עצמו?

בכל בית, אשר על מִפְתָּנוֹ דרכתי, תלויה תמונת תיאודור הרצל. לא הושם הכתר בראשו, והוא מלכו של עם נולד זה, מלכו, אשר נפח בו את הרצון להולד, להגלות, אשר בשבילו מת ואשר בשלו הוא חי וקים, – מפרה את רוח העם, מַשְרֶה עליו את דמותו הכבירה והנהדרה.

מרובים הם הפרחים, עשירי הצבעים ונותני ריח הניחוח, הגדלים על גבעות הגליל; יפים מכולם המה אלה, המקשטים את קברו של זה אשר לא ישכח, לא אבד…

העולם 1912–1914

אנחנו הדלים דלונו עוד: הובלנו לקברות אדם גדול ויהודי גדול, שכל ימיו לא יכל להשלים עם הנוול, עם היסורים הַמְנַוְּלים. יותר מחמשים שנה היה מכס-עמנואל מנדלשטם רופא, אלפי אנשים הקדימו לפתחו, איש איש ואסונו, איש איש ויסוריו, והוא – הרגשתו לא קהתה ועד יומו האחרון לא השלים עם היסורים המנולים, כי לא יכל. ואם צערו ונוולו של היחיד, שזמנם רגע, לכל היותר עשרות שנים, כך צערו ונוולו של עם שלם, שזמנם נצח, למצער אלפי שנים, על אחת כמה וכמה.

ואמנם מנדלשטם לא השלים עם צרת העם ונוולו. “איך נעשיתי ציוני?” – כתב לפני שתי-עשרה שנה: – “ציוני אנכי משעה שחברי הנוצרי הרים את מטהו להכותני על כי יהודי אנכי. ציוני אנכי משעה שקראתי בתורה, כי האלהים יצר את האדם בצלמו ובצלם דמות תבניתו, והחיים למדוני אחרת, כי יש בעולם עם אחד, שגורלו שונה מגורלם של כל העמים אחרים”…

הנה המפתח לנשמה הזיותנית הזאת, לכל הנשמות הזיותניות, אשר העמיד לנו הדור האחרון של תקופת-ההשכלה. בני הדורות הרבים שקדמו לתקופת ההשכלה, יכלו להשלים עם צרת-העם, כי לא הסתכלו כלל המה “שאסור להם”, במה שמחוץ לגבולם. אחת היא, אם החיים בתוך החומה טובים הם או רעים, יפים או מגונים, – אחרים אין. החיים שמחוץ לחומה אדם מן הישוב אין לו חלק ועסק בהם. המשכילים הראשונים יכלו גם הם להשלים עם צרת העם. הם ראו וידעו אותה. אבל הם היו גם “גבורי-אמונה” על-פי דרכם: הם האמינו בלבב שלם, כי יש קץ לצרה, “שהרי התרבות צועדת צעדי ענק, ואם לא היום, הרי מחר ודאי יִכּוֹן הצדק החברתי בכל הארץ”. ואולם האחרונים שבדור ההשכלה היו הראשונים, אשר לא יכלו עוד להשלים עם הצרה: בליל-זועה הבריק הברק ויראו, כי על שפת-תהוֹם הם עומדים וכל העם אתם. מן החומה יַצאו, ומי שלא יָצָא עדיין יֵצֵא מחר, יצא מחרתים, כי על כן כבר יודעים גם שם להבדיל בין חיים לצללי-החיים, אבל לאן ילכו, היכן ימצאו את החיים, אשר הם מבקשים? מחוץ לחומה? הרי תהום. “מוסרם של העמים, הדבר היחידי, שיכל להביא תשועה גמורה, פסח הוא וצולע אחרי התרבות, הממהרת לפסוע פסיעות גסות, כחומט זה, הצולע אחרי הרץ קל-הרגלים”. הם, האחרונים שבדור המשכילים, לא יכלו עוד להשלים עם הצרה, כי נגלתה להם התהום. ומנדלשם, אחד המעולים שבבני-הדור ההוא, איש, שאציל-רוח היה מטבע ברייתו, איש שכל מחשבותיו עברו דרך לבו, ודאי לא יכל. “יסורי-עמי, – מספר הוא על עצמו, – הם הם הגדולים שביסורי שלי. היסורים האלה נוסכים נטפי-רעל בכל שמחות-חיי. אני חש, כי הגלות הבת-האלפים מנקרת ופולחת את לבי כַּדַיַה”…

ומנדלשטם היה מן הראשונים, אשר בקשו דרך חדשה, – לא דרך להושיע תשועה עוברת, לשנים, לדור, כי-אם דרך לסתום את המקור, שמתוכו תקר הרעה. ככלות מנדלשטם את למודיו באוניברסיטה החרקובית קבע את דירתו בצ’רניגוב ותיכף נתברך בפרקטיקה גדולה. ואולם לא היו ימים מרובים והוא עזב את צ’רניגוב והלך לברלין ללמוד את תורת רפואת-העינים. “מקצוע זה משכו אליו, יען כי הודאי ביותר בכל שדה-הרפואה, הוא העומד על יסודות נאמנים ולא על השערות בלבד”. מנדלשטם בקש את הוַדָאוּת, את האמונה הגמורה, שיש בידו להושיע, כי יודע הוא במה להושיע. ואמונה כזו בנוגע לצרת-העם נעשתה לו הציונות. אמנם יש הרבה מקצעות עזרה גם פה, בתוך הגלות, אבל כולם אינם אלא השערות בלבד, – לא יותר. בטחון גמור אין בהם. את הרצאתו הידועה בקונגרס הרביעי על הבראת גופו של העם העברי בגלות סִיֵם באירוניה מרה, שבטלה בבת-אחת את כל מה שהוא עצמו הציע קודם לכן. “משל למה הדבר דומה? לבארון מינכהויזן, עליו השלום, שנתקע בבוץ, וכשראה, שהגיע הרפש עד הנפש, תפס בבלוריתו ושלף את עצמו מטיט היון”… ודאוּת גמורה יש רק אחת – הגאולה, היציאה מן הגלות. “יהדות הגיטו אינה יכולה להרפא בתוך הגיטו לא רפואת הגוף ולא רפואת-הנפש; רפואה זו מקומה מחוץ לגיטו, על אדמת העם, ורק על אותה האדמה היחידה”…

מנדלשטם היה אחד מעוזריו הראשונים של פינסקר. וכשהגיע לימי זקנה נעשה תלמידו, חיָלו של הרצל הצעיר, שהאמין בגאולה שלימה, בגאולה קרובה.

ואמנם אלה, שהתהום נגלתה להם לנגה הברק בליל זועה, היו צריכים לגאולה קרובה: נדמה להם, כי עוד רגע אחד והכל יאבד לנצח. התהום תבלע את הכל. “אם לא במהרה ישתנה המצב, – התוַדה מנדלשטם, – נרי אני רואה באימה ובפחד, כי קרוב לבוא היום, שֶיֵעָקְרוּ כל הסְכָרים, העומדים עדיין בפני הדלדול הגופני של היהודים, וההרס הרוחני והגופני של יהדות הגיטו יצעד צעדי ענק”… אימה ופחד אלה גרמו, כי מנדלשטם, שעמד ודרש בקונגרס השני כי “הארץ הדרושה לנו היא ארץ מולדתנו העתיקה, ארץ-ישראל”, נעשה ראשון לאומרי-הן" בקונגרס הששי בשעה שהרצל הודיע, כי אין תקוה להשיב לנו את ארץ-מולדתנו העתיקה במהרה. אז יצא מן ההסתדרות הציונית ויתיצב בראש ההסתדרות החדשה, שיסדו הטריטוריאליסטים.

הכל נבע בתוך נפשו מתוך מקור אחד – מתוך הרצון, מתוך הצורך להושיע תיכף: להשלים עם היסורים הַמנַוְּלים לא יכל אפילו לשעה.

לא יכל!–

העולם 1912

א

רוצים אתם לראות את החזיון המצער של פרכוסים אחרונים לאידיאה, שעוד לפני ימים מועטים נדמתה לרבים כמלאה לשד חיים, – העלו את זכרה של הטריטוריאליות על לבכם וקראו את הידיעה, שנתפרסמה לפני ימים מעטים בעתונים שונים.

מר' דזון ברידי, מי שהיה במשך תשע שנים גוברנטור של אַלַסקה, בקי גדול בתנאי הארץ הזאת, מצא, שאין להם ליהודי רוסיה ורומאניה ארץ טובה ורחבה מזו. מר' ברידי משתדל לעשות באמריקה נפשות להצעתו, והוא מקוה, שגדולי היהודים באמריקה, הדואגים לטובת אחיהם “בני-המזרח”, שמוכרחים לעזוב את ארצות מושבותיהם, יעזרו על ידו להוציא מחשבתו לפעולה.

וכמה מעלות טובות מונה מר' ברידי באלסקה, וכמה גדולים הם השבחים שהוא מפזר ביד רחבה לארץ-הזהב: אבניה פחמים וברזל והרריה – נחושת; יכולה היא לקלוט אל תוכה את כל יהודי רוסיה ורומאניה. הממשלה נכונה לתת אדמה לכל האומרים להאחז בה וכו' וכו'. ביחוד חשוב הדבר, שאקלימה של אלסקה אינו כל כך קשה, כמו שרגילים לחשוב באירופה, ואין הַקוֹר גדול שם כלל ביותר…

הידיעה הזאת נדפסה בכל העתונים שלנו, משום שאי-אפשר לו לעתון שלא להדפיס ידיעה שיש בה מעין חדוש. אבל לא נמצא אפילו עתון אחד, שהעיר איזו הערה מצדו לידיעה זו. אפילו אותם מעתונינו, שמתוך הרגל הם קוראים לעצמם “טריטוריאליים”,– אף-על-פי שגם הם עצמם אינם יודעים אם יש עוד איזה תוכן כל שהוא בשם זה, – גם-כן יצאו ידי חובת “טריטוריאליות” בהדפסת הידיעה בלבד. נראה, שגם בני אדם אלו חושבים את “מעשה אלסקה” לפרכוס אחרון, שאינו שוה עוד כלום.

דומה, שהם טועים. הפרכוס האחרון עוד יבוא, וכשיבוא– אפשר שה“מאמינים” יראו בו לא פרכוס אחרון, אלא סימני תחיה, ולשעה קלה תשוב ההתעוררות ותקום תרועת “נצחון” במחנה.

“המסע האחרון” של מחפשי הארצות אשר לנו אינה אלסקה אלא מסופוטמיה, וכבר שלחה לשם יק“א את שליחיה לראות אם טובה היא לישוב של יהודים, או לא. וכבר התחילו לבוא בעתונים ידיעות על “מסע אחרון” זה מאת אחד השליחים. אמנם השליח אינו מספר עדיין כלום על אודות הארץ, כי לא הספיק עוד לתור אותה. מסתפק הוא לעת-עתה רק בזה, שהוא מתאר את טבעם ונמוסיהם של יושבי הארץ, ועל הארץ עצמה הוא מודיע בדרך אומדנא בעלמא, שכנראה חומה מציק מאד בימות החמה, והא ראיה, שגם עכשיו, בימות הגשמים, החום גדול. אבל אין זה אלא אומדנא בעלמא. אפשר, שלאחרי העיון יתברר, ש”אקלימה של הארץ אינה קשה כל-כך, כמו שרגילים לחשוב באירופה, ואין החוֹם גדול שם כלל ביותר"…

יתמו גם הפרכוסים האחרונים, תשכחנה האידיאות המתעות שנולדו מתות, ועוד יבוא יום, – “אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב”,– וספר אב לבנו. כי היו ימים וצרת האומה, עניה ושפלותה היו גדולים כל-כך, עד כי רבים, ואפילו טובים וגדולים, אבדו דרך וילכו לבקש ארצות לא-להם ומצאו ספוק לנפשם הנהלאה והרצוצה בשמעם, כי כאן “אין הקור גדול כלל ביותר” וכאן – “אין החום גדול כלל ביותר”…

ב

השמתם את לבכם לגבעת-חול? מרחוק היא נראית מוצקה ומעורה בקרקע; דומה, שגם עליה חופפת המנוחה הגדולה, מנוחת האומץ והמקה. אל תטעה אותנו עיננו. אין זו אלא כרי של גרגרים יתומים, ערמה של תלושים. תבוא רוח קלה, תתגנב אל תוך הכרי, והגרגירים יזדרזו להשמע לה, להתרומם ולחול את מחולם באויר. יבוא נער לכאן, יתקע את מקלו בערֵמה, והתלושים ימהרו לפנות גם למקלו של הנער דרך.

גבעת-החול ­­– בית-ישראל. יסוד, שרש אין לנו. גרגירים יתומים אנחנו, גרגרי-חול תלושים אנחנו ועל השטח מלמעלה אנו נחים. ולמה יִפָּלֵא, שאנו נענים ונשמעים לכל רוח קלה? כלום פלא יש בדבר, שבערמתנו תוקע כל נער את מקלו ואנו ממהרים לפנות גם למקלו של הנער דרך?

הנה רוח חדשה, המטרידה בימים האחרונים את ערמתנו – אָנְגוֹלָה, אחוזה אפריקנית של פורטוגל. פורטוגל חרותה בלבנו בדם ואש. שם דשנו וזבלו בעצמותינו ולשדנו את אחוזות הכהנים המלכים; שם שתו, מצו את דמינו עד לשכרון. עתה צריכה פורטוגל לחומר-אדם חדש, אשר ידשן ויזבל בעצמותיו ולשדו את אחוזתה האפריקנית. מדוע אפוא לא נשוב אנחנו, היהודים, להיות זבל ודומן לה? וכבר נמצא גם סרסור לעסק: ה' טֶרְלו. אל יטעה אתכם הנקוד הזר של שֵם זה. אין האיש מצאצאיהם של אבירי פורטוגל הקדומים, אלא יהודי פשוט, שהיה לפנים ייני ב“כרמל” ואחר-כך הלך לפורטוגאל ללמוד את האומנות של מזיגת יינות מתוקים, ושם נעשה “ידידו ורעו” של דון רֶלבַס, מי שהיה מיניסטר הכספים בליסאבון ועכשו מֵלְאָכָה של פורטוגאל במדריד. ויותר משהוא, ה' טרלו, לן בביתו ועוסק באומנותו הוא יושב בסוד המיניסטרים יסאבון ושוקד על תקנת-עמו. וכיון שלב שרים ומיניסטרים בידו הרי הוא הוא מטה אותו, את לב השרים והמיניסטרים, אל כל אשר יחפוץ. צריך לדאג מראש לכל יהודי אשר יעלה לאנגולה, כי תנתן לו אחוזת-קרקע הגונה לעבדה ולשמרה, וה' טרלו מבטיח לכל אכר חמש מאות הֶקְטַר קרקע חנם אין כסף, וחוץ מזה גם זכיות מיוחדות אחרות. יט“א אינה מסכימה ל”הצעת אנגולה“, אלא אם כן תקצה הממשלה מלכתחילה בשביל הישוב היהודי מאה אלף קילומטר קרקע במקום אחד (ערך עשרה מיליון הקטר) וה' טרלו ממהר להטות את לב השרים והמיניסטרים שבידו גם לכך. ואם הקונפרנציה של יט”א, העתידה להיות בקרוב בציריך, תדרוש, שממשלת פורטוגל תעמיד ליהודים על חשבונה גם בתי-כנסיות ובתי-ספר, גימנסיות ואוניברסיטות, ימצא ה' טרלו את היכולת להסכים גם לזה…

ואנשים מן הישוב, אנשים של צורה, אנשים בעלי כשרון ודעת, עורכים קונפרנציה, ש“הצעת-אנגולה” תתפוס בה מקום בראש, וקוראים לה' טרלו, כי יבוא לקונפרנציה ויעמוד על הצעתו. וכבר נמצא אדם הגון, ה' טֵיטֶל, שנדבו לבו לעלות לאנגולה ולראות בעיניו את המולדת החדשה, הארץ הטובה והרחבה, ש“דון” טרלו נותן לעמו. ועתונים, הנוהגים להתיחס לעניני העם יחס של כובד-ראש, מפרסמים גם את המשא-ומתן שבין יט"א ובין ה' טרלו, ומלמדים לקוראיהם פרק בגיאוגרפיה של אנגולה.

גרגרים יתומים, תלושים, פנו דרך: הנה הנער ומקלו…

ג

“ההיסטוריה אינה נשנית!”

עדיין לא הוברר, אם יש ממש בגזרה זו, שגזר גם ישראל זנגביל לפני ימים אחדים, בועידה של הטריטוריאלי סטים בווינה, על ההיסטוריה בכלל. ספרה של הסיביליה פתוח, וכל היודע לקרוא מוצא בו זכרון גם לראשונים וגם לאחרונים. אבל אם גזרתו של זנגביל מכונת ל“היסטוריה” של הטריטוריאליות – צָדְקָה: זו נגמרת לעינינו ולא תִשָנֶה עוד.

לפני תשע שנים הביאו ראשונה מַפָּה של ארץ זרה ופרשו אותה על מפתה של ארץ-ישראל. אז נמצאו שלש מאות איש, שטעמה החריף של העבודה ה“היסטורית” הגסה נסך עליהם רוח-שכרון, רוח-עועים, ויתהוללו ויקראו בגרון נחר: “הנה הארץ!” מאז ואילך הובאו כמה מפּוֹת אחרות, על כל אחת מהן באה הבשורה הגדולה “הנה הארץ!”, מן הבוקר עד הערב, יום תמים, היתה כל אחת מהן תלויה על הקיר לראוה בה ולשמוח עליה, וכבוא הערב נוספה גם היא על הקודמות לה – בארכיונה ה“היסטורי” של יט"א.

לפני שבע שנים נדמה לו לזנגביל וחבריו, שֶפָּלְטוּ מן ההסתדרות הציונית, כי יעלה בידם לברוא הסתדרות מיוחדת לטריטוריאליות: תקנו לה ועד-פועל, כי יפרוש את מצודתו על כל הארצות, העמידו בראשו ועד מצומצם לעבודה מעשית וכו' וכו'.

עשו בא ראש נביאיה של הטריטוריאליות, זנגביל, והעיד בפה מלא: אין עבודה ואין מעשה. הכשרת היציאה לגַלְווסטון לא טריטוריאליות שמה, אלא יוֹחָלְמַנֶיוּת שמה. ביסוד מושבות באמריקה, – אם הן נוסדות, – אין מן הטריטוריאליות ולא כלום: כל אדם מישראל “רשאי” לעסוק בדבר. אין הסתדרות ואין ועדים. אין צורך בהם. הטריטוריאליות היא – בקשת ארץ באחת מארבע רוחות העולם, ו“עבודה” זו יכולה להעשות על-ידי שנים-שלושה אנשי-רוח, אשר יִדְבֵם לבם לבקש.

שבע שנים עברו משעה שזנגביל והנגררים אחריו נבדלו מן הציונות. נבדלו, משום – שֶ“תַּם כחו של העם; ארץ דרושה לו תיכף, היום; אי-אפשר לו לחכות עד יום-מחר”. ותהי ראשית מעשיהם לעפר בעפר לעומת ארץ-ישראל. כלום זו היא הארץ, אשר אליו יוכל העם לשאת את נפשו? ערבים יושבים בה; גאולתה תעלה בממון רב; הממשלה לבה רע לישוב עברי; הארץ גופה קטנה והריה מרובים ממישוריה. העם צריך לארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ אין יושב בה, ארץ אשר תנתן לו יום אחד מתנת-חנם. בארץ אחרת אין צורך לעם, לעם ההוא, שכבר “תם כחו ואין הוא יכול עוד לחכות עד יום מחר”.

שבע שנים עברו משעה שהוכתה ההסתדרות הציונית לשתים. שנים קשות, שנות צער וּמרי-נפש היו השנים הללו לציונות. הרצל מת וכמוהו לא קם במקומו. בתוך ההסתדרות עצמה פרצו נגודים, שבלעו הרבה אנרגיה חנם. ליהדות הרוסית, שעליהם נסמכת הציונות בעיקר ובראשונה, באו ימים רעים, ובהכרח נדחו צרכי העתיד מפני צרכי ההוה. וגם בארץ-ישראל גופה לא היו השנים כתקונן. ממשלת טורקיה החדשה מביטה אחרי הציונות ומפעלה בעיני-חשד. השנאה לישראל הספיקה להטיל רעל גם ללבות תושבי ארץ-ישראל. ועוד ועוד מכשולים קשים נוספו על דרכה של הציונות. ואף-על-פי-כן לא יצאו לה גם השנים הרעות האלה לבטלה. נוספו נקודות-ישוב חדשות בארץ, נגאלו שטחי-קרקע חדשים, נוספו גם מוסדות חדשים. – אותן השנים עצמן היו שנות הצלחה לטריטוריאליות. כמה אנשים חשובים, שכחם יפה והשפעתם מרובה, נענו לה: – רוטשילד, שיף, שטרויס, סימון, נתן ואחרים. רוב הממשלות, שאליהן פנו ראשי הטריטוריאלי סטים לבקש ארץ בגבולות שלטונן, נענו להן גם הן. ארגנטינה, אוסטרליה, איַדהו, בוליביה, ברזיליה, טריפוליס, מזרח אפריקה הבריטנית, מסופטמיה, ניבַדַה, פַּרַגְווַי, קנדה, קולומביה, רודסיה, – בכולן בקשו הטריטוריאלי סטים ארץ. ולבסוף עומד זנגביל ופוסק את פסוקו כמלפני שבע שנים: “ארץ, ארץ! העם אינו יכול לחכות עוד”…

“הן לא נבוא אנחנו לעבוד עבודת קולטורה”. כך נאמר בועידה הווינאית. רמז של אירוניה לעבודת הציונות. ואמנם צריך להודות: הללו לא יעבדו, אין להם יכולת לעבוד עבודת-קולטורה. זו היא עבודתה המוכרחה של הציונות. עבודה זו היא ערוב תמציתו של העבר בגילוייו של ההוה, המכשירים יחד את קלסתרו של העתיד. ומהיכן תהיה עבודה זו לטריטוריאליות, הַמְוֵתֶּרֶת על העבר, הכופרת בכל ערכיו של ההוה ואינה יודעת אפילו את מקומו של העתיד?

הנה כן: הכשרת היציאה לגלווסטון? – לא. יסוד מושבות באמריקה? – לא. עבודת קולטורה? – לא. אלא מה היא עבודתה של הטריטוריאליות? האומנם זאת היא עבודתה לשמוע אחת לשבע שנים את אשר יספר “דוֹן” טרלוֹ על אנגולה ואת אשר יספר “דוֹן” אחר על הַנְדוּרַס? האם מעבודה כזו יִוַּשַע העם, ש"כבר תם כחו ואינו יכול לחכות עוד? –

פרכוסיה האחרונים של הטריטוריאליות עדיין לא תמו. ככל מחשבה, שכבר הגיעה לקצה ועדיין היא מפרכסת, אי-אפשר גם לה שלא תעלה אדים מזיקים. זו היא נקמת האנרגיה, שיצאה לבטלה. אבל תמיהני, אם גם אחרי הועידה הווינאית ימצאו אנשים בני-דעה, שהטריטוריאליות תהיה נראית להם כמחשבה חיה ויט"א כגוף חי.

העולם 1912

אחרי הקונגרס האחרון, התשיעי, נוסדה באלטונה הסמוכה להמבורג “הסתדרות” חדשה “מוריה”, שהציבה לה שתי מטרות: לקרב את לבם של ישראל לארץ ישראל ולהרחיקו – מעל הציונות… ההסתדרות “נֵפֶל”, שלא הוציאה אפילו את חדשה. ואולם לא זהו העיקר. העיקר הוא, כי רק בני אדם, שאינם רגילים לירד לעומקה של מחשבה, לעמוד על מהותו האמתית של רעיון ולהודות בו הודאה גמורה או לכפור בו כפירה גמורה, עלולים ליצור “חמר-גמל” כזה – יצירה משונה כארצישראליות שניטלה ממנה הציונות.

“אנחנו מביטים על הציונות כעל חלום, כעל דבר שאין בו ממש, – כותב עתונם של יהודי-צרפת ה”אורתודוכסים“. – ואולם אם פרושה של הציונות הוא תקון תנאי החיים – החומרים והרוחנים – של בני-אמונתנו, הרי כל היהודים וגם הרבה בלתי-יהודים ציונים הם”…

אנו יודעים את ה“נעימה” הזאת: הציונות אינה רעיון לאומי, המשנה את הדעות שהיו קבועות בלב עד עתה, הנותן תוכן-חיים חדש למי שמודה בו. הציונות היא רק פילנטרופיה ועשית טוב עם אחרים, עם “האחים האומללים שבמזרח”. הם, יהודי המערב, שבנים גמורים הם לארצות מולדתם, כידוע, וכבר עלו למדרגת תרבות גבוהה ולא חסר להם כלום לא בחומר ולא ברוח, גם כן כידוע, - הם אינם “חשודים” על ציונות ממש, על אותה ציונות, שיסודה היא הכרת האחדות הלאומית של העם. חלילה להם. לא ציונים הם אלא רק ארצישראלים, פילנטרופים, עושים טובות וחסדים עם אחרים, ותו לא.

בשבוע העבר שמענו “נעימה” זו גם באספה, שקראה “חברת הישוב ביהודית הכללית” (אַיִק“א”) במלון “אַדְלוֹן” בברלין. איק“א אין לה חלילה מטרות לאומיות ממש, מעשי מנהליה אינם נובעים מתוך השקפת-עולם לאומית, מיונית, שעל פיה צריכים היהודים לחגור את כל כחותיהם וליצור להם צבור יהודי לאומי, רוב יהודי מוחלט בארץ-ישראל. חלילה, אין הם נותנים משפט הבכורה לשום ארץ בעולם, בעיניהם כל הארצות המוכשרות לישוב יהודי שוות, שהרי כל כונתם היא רק פילנטרופיה, עשית טוב וחסד עם “האחים האומללים שבמזרח” וכו' וכו'. אלא מה? “המזרח הקרוב” (בלשון בני-אדם פשוטה: ארץ-ישראל ) הוא, “על-פי מקרה”, מוכשר ביותר לישוב עברי ולפיכך ורק בשביל כך לו משפט הבכורה. וכיון שכך, כיון שאין כאן חשש לאומיות וציונות מותר אפילו למרטין פיליפסון להיות ראש-המדברים באספה זו. ומרטין פיליפסון דבר על החובה המוטלת על הקהלות היהודים הגדולות להשתתף במפעל הגדול של יצירת ל”היהודים הנודדים" ולהעמיד אותם על הקרקע. והוא, מרטין פיליפסון, עורר את הקהלה הישראלית בברלין להיות למופת בזה ליתר הקהלות….

אנו יודעים את “הנעימה” הזאת: “הם” ולא “אנחנו”. “הם” נתונים בצרה ובשביה, “הם” אינם יכולים לעזור לעצמם לא רק משום שדלים ורשים הם בחומר, אלא בעיקר משום שדלים ורשים הם ברוח. לפיכך מחויבים “אנחנו”, המאושרים, החפשים, בעלי הכח והתרבות, לעזור ולהושיע “להם”, – להם ולא לנו….

ולא רק את מיסדי “ההסתדרות” החדשה “מוריה”, לא רק את עתונם של יהודי-צרפת האורתודוכסים ולא רק את מנהלי אַיק“א שומעים אנחנו מתיזים את ה”דגש החזק" הזה, אלא כבר שמענו נעימה זו יוצאת גם מפי ציוני רשמי, מפיו של הד"ר פרנץ אופנהימר.

ולכלם אנו אומרים: ארצישראליות בלי ציונות אינה ולא כלום; ציונות עצמה, שאינה עומדת על השקפת-עולם לאומית, גם היא אינה ולא כלום.

ועוד אנו אומרים להם: חייכם, שאנחנו, “הדלים והרשים”, נעזור ונושיע לכם, כי אנו נרפא את נשמתכם הלקויה והרצוצה; חייהם שעתידה הארצישראליות הציונית, הלאומית, להיות מקור חיים לא רק לנו כי אם גם לכם ! –

חטאו של אדם: עיניו פקוחות תמיד לראות נגעי-אחרים וסמויות הן תמיד לראות נגעי-עצמו.

ומה ענשו? – כשאחרים מראים לו על נגעיו, הוא מתקצף וחושף את זרועו למען הראות לכל, כי טהור הוא, ומתוך כך נגעיו מתגלים עוד יותר.

הד"ר אלפרד נוסיג יוכיח.

לפני שָנים שמונה בא אל הקונגרס הציוני ומתח בקורת קשה וזעומה על ההנהגה, שעמדה אז בראש. בשביל שלשה דברים עודד אז נוסיג את זעמו על ההנהגה הציונית: ראשית, ההנהגה אינה מודה בתכנה הפנימי, הרוחני, של הציונות, ו“לחזון הנשגב, אשר חזו אבותינו על תחית העם, צפויה סכנה גדולה, כי ידל ויהיה לעסק שלקנית קרקעות בלבד”. שנית, ההנהגה העמידה את עצם העבודה העתידה בארץ-ישראל בסכנה, כי בחרה ללכת בדרכי הדיפלומטיה והקדימה לדפוק על דלתות הממשלות, וביחוד על דלתותיה של ממשלת טורקיה, עוד בטרם שהיתה רשאית להבטיח איזו הבטחות מצדה, כלומר – עוד בטרם מצאה את סכומי הכסף ההם, שרק בעזרתם אפשר לקיים את ההבטחות, “ועלינו להזהר לבל נעמוד על המקח בנוגע לרכישת ארצות בטרם דאגנו למצוא את הכסף, שצריך לשלם במחירן”. שלישית, “האדונים הללו, המכים בתוף הגדול של הציונות, גִדלו וטפחו את הפראַזה המצלצלת הריקה”.

וחיבים אנו להודות: הרבה מן האמת היה בבקרתו של נוסיג המוכיח, וצדקה קריאתו אשר קרא אז: “הִטֶהָרוּ!” ואולם השעה לא היתה אז מוכשרת לכך, כי ישֶמעו דבריו: האזנים היו אטומות, כי על-כן הלבבות היו שקועים יותר מדי בדיפלומטיה ו“במדיניות”. ומשום שנואש נוסיג מן ההסתדרות הציונית ולא ראה בה עוד תקוה לעם ולארץ, מהר וקיים בעצמו מה שיעץ לאחרים – “חדל מהיות ציוני” ויהי ל“יהודי, ליהודי אמתי וגמור”. עמד ויסד את האַיִקַ"א, וראשית מעשיו, אשר עשה בשמה של ההסתדרות החדשה, היו – מעשים כאלה, שבשבילם נקעה נפשו מן ההסתדרות הציונית.

נוסיג ראה נגעי-אחרים ולא ראה נגעי-עצמו. והנה בא אחד-העם לפני שבועות ארבעה והדפיס מאמר קצר ב“הצפירה” והראה לנוסיג על נגעיו, שנעלמו מעיניו. ולא העלים אחד-העם דבר, כדרכו, ובמלים קצרות ותקיפות ברר את כל המעשים שאינם מהוגנים, הנשים משמה של האיק“א, והוא שואל: “עד מתי תהא רשות נתונה לכל הרוצה להיות “מושיעם של ישראל” – שיבוא ו”יושיע”?

לא היו ימים מועטים ונוסיג נענש גם עונש זה, השמור לכל אדם, שאינו רואה ואינו רוצה לראות את נגעי-עצמו. בנומ' 104 – 105 של “הצפירה” הדפיס תשובה לאחד-העם. אף-על-פי שהוא מודיע, כי בקר את אחד-העם בביתו ו“עלה בידו להוכיח לו באופן ברור ומוחלט, עד כמה חסרה לו הידיעה, ועד כמה לא הבין את עצם הענין, בשעה שכתב את דבריו על דבר האיק”א" בכל-זאת דוקא עתה, משום שחשף את זרועו להראות לכל, כי טהור הוא, נמצאו הנגעים מגולים ובולטים ביותר.

עד כמה שמר ה' נוסיג על “התוכן הרוחני” שבציונות ועד כמה נזהר “לבל ידל חזון-התחיה הנשגב ולא יהיה לעסק של קנית קרקעות בלבד”, גלו לנו הוכוחים בקונגרס הציוני האחרון על דרכי השתדלותה של איק“א בקושטא. בחפץ לב מודים אנחנו לדברי אחד-העם, “שהפרזה יתרה היתה באשמה שהטילו עליה (על איק"א), כי הלשינה לפני הממשלה הטורקית על האורגניזציה הציונית”. ודאי לא הלשינה על אחרים, אלא רק הטעימה, שהיא, איק”א, אין לה שום שאיפות מדיניות ואין כונתה בלתי אם לקנות קרקעות.

עד כמה נזהר ה' נוסיג, שלא לדפוק על דלתות הממשלה הטורקית קודם שהיתה לו “הרשות” לכך, עד כמה נזהר הוא, “שלא לעמוד על המקח בשעה שלא היו לו דמים”, הרי הוא עצמו מספר במאמרו ב“הצפירה”: תיכף לאחר שנוסדה איק“א נסע וכבש שם “כבושים” גדולים: “הסתדרותו רכשה לה בשביל הישוב העברי נקודת-מסעד בטוחה ואיתנה גם בספירות העליונות שבקונסטנטינופול”. אנו יודעים, כמה “בטוחה ואיתנה” היא “נקודת-מסעד” זו. אבל רוצים היינו גם לדעת, מה הן ההבטחות, אשר הבטיח הוא, נוסיג, אף כי לא היתה לו שום רשות ויכולת להבטיח, במחיר “נקודת-המסעד הבטוחה והאיתנה”? וכי רק הרצל היה מוכרח לתת הבטחות במחיר “תשובות מצוינות ונכבדות מאד”, ונוסיג זכות יתרה יש לו ו”יונות צלויות" עפות לתוך פיו חנם?

עד כמה נזהר ה' נוסיג, “שלא להכות בתוף הגדול ושלא לגדל ולטפח את הפראַזה המצלצלת הריקה”, יעיד שוב אותו מאמר ל“הצפירה”, שבו אנו מתבשרים, כי במשך שתי שנים ומחצה עלה בידי עסקני איק“א, כלומר בידי מד”ר נוסיג, “למשוך אחריהם את העשירים והמליונרים היותר גדולים שבמערב אירופה וגם ברוסיה עצמה” (לא פחות ולא יותר!) כי “יש לנו הרשות “להניח " (אין לך דבר יפה באותו מאמר מ“הנחה” זו), שמן העת שנוסדה האיק”א עלה בידה לרכוש לטובת הרעיון של הישוב בארץ-ישראל והעבודה המעשית שם את החוגים העשירים העומדים בראש היהדות האירופית”, וכו' וכו'.

כך נענש ה' נוסיג על ידי עצמו.

ולא כדי לנקום בה' נוסיג נקמת ההנהגה, אשר עמדה בראש ההסתדרות הציונית לפני שמונה שים, כונתנו: הן הודינו לו, כי הרבה מן האמת היתה בבקורת הקשה, שמתח אז על ההנהגה שלנו. ולא כדי לרפות את ידיו נכתבו הדברים המעטים האלה: אדרבה, “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים עפרות ארצנו באשר הם שם”. אין כונתנו אלא להצטרף לדרישתו של אחד-העם, כי תחדל הרקלמה הצעקנית, העלולה רק להזיק, כי יחדל “צלצול הפעמונים” המבלבל את הדעת ולא תהא רשות נתונה לכל הרוצה להיות “מושיעם של ישראל” שיבוא ו“יושיע”…

פתאם נמצאו לו לד"ר ווייצמן בעלי ברית חדשים: דוד טריטש ואלפרד נוסיג….

ולא רק שנים אלו בלבד. גם גדולים וטובים מהם, שבשעתם כבדה עליהם אישיותו של הרצל ולא יכלו לעמוד בנסיונה של אמונה גדולה, כי הכריעם נטל משאם של חשבונות קטנים, – גם הם מכוונים עכו את עינם ולבם לדרכו “הנכונה” של הד"ר וויצמן.

ואולי אין כאן משום “פתאם” ולא כלום. אם לא כך צריך להיות, אולי כך מוכרח להיות. אולי כך מחיב עצם טבעו של המדרון, אשר הגענו אליו היום. לא לחנם נאמר: “אין לך ירק, שאין לו שעה”. אלא, שתמוהים הם מאד בעלי-בריתו החדשים של הד"ר וויצמן.

הנה מר טריטש. ראשית-כל שומעים אנחנו מפיו (עי' מאמרו ב“העולם” נומר כ"ו) כי לא הוא למד מוויצמן, אלא, להפך, וויצמן למד ממנו אם לוויצמן הובררה רק עתה, סמוך לקונגרס השלשה-עשר, הדרך הנכונה, הרי למר טריטש כבר היה הכל גלוי מידוע עוד – מלפני הקונגרס הראשון. אם לוויצמן נודע רק עתה, שצרת כל הצרות היא – להיות “שבוי בידי ההסתדרות”, הרי מר טריטש ידע תמיד, כי “ההסתדרות הציונית היא העכוב הגדול ביותר על דרך היהודים לארץ-ישראל”. ולפיכך הוא משיא עצה לד"ר וויצמן “תלמידו”: אם הקונגרס לא יתן לו את כל לבו או “שהקונגרס ימירנו באחר”, יקום הוא, וויצמן, וייצר, לשם בנין “ביתנו הלאומי”, יצירה חדשה, “בצד הציונות של ההסתדרות”. הנה כן: הכל ברור ומחוור למר טריטש, אלא, שעד שהוא הוגה את מסקנתו ההגיונית בכל אותיותיה הוא מסים פתאם: “היתן לי הקונגרס את האפשרות להוציא את הצעותי לפועל:…. היתן לי הקונגרס השלשה-עשר את היכולת לכך?”… אם מר טריטש יודע, כי ההסתדרות הציונית היא המעכב את גאולת העם ובנין הארץ, למה, אפוא, יחטיא את נפשו ויפרוש את הפיו לקונגרס, מוסדה העליון של הסתדרות זו?

ברם, דבר אחד ברור ומחוור גם לנו: לא קונגרס זה ולא שום קונגרס אחר לא יתן ולא יוכל ליתן מאומה – למר טריטש. כל העומד ומחכה, שאחרים יתנו לו את האפשרות ואת היכולת לעשות את אמונתו שלו אמונה גם להם ואין בכח אמונתו להכריחם על כך, – יעמוד ויחכה עד העולם. אתו תמות אמונתו. עוד “תלמיד” אחד היה לו למר טריטש, – הרצל (עי' המאמר הנ"ל). הלה לא היה זקוק לכך, שהקונגרס יתן לו, אלא הוא נתן תמיד לקונגרס אפשרות ויכולת, ולפיכך היתה תמיד אמונתו שלו אמונה גם לקונגרס.

והנה גם בעל-בריתו השני של הד“ר וויצמן, – אלפרד נוסיג. ושוב מסירת-מודעה קודם-כל, שהוא הרב והד”ר וויצמן – התלמיד. (עי' מאמרו ב“יודישע רונדשוי” נומר 60) והדבר מובן: מי האיש, אשר יוותר על כבוד זה לראות את נשיא ההסתדרות הציונית יושב כתלמיד לפניו? אמנם צריך להודות: הרבה יותר משיש למר טריטש רשות ליטול כבוד זה יש למר נוסיג רשות לכך. עוד לפני חמש-עשרה שנה, בשעה שגם הד“ר וויצמן שמר עדיין על גבוליה של הציונות ועוד בטרם ירא את “השביה בידי ההסתדרות”, הכריז הד”ר נוסיג על “הרחבת הגבולין”, ולא רק להלכה, כי-אם גם למעשה התיר, או, לכל הפחות, נסה להתיר את “חרצובות” ההסתדרות: עמד ויסד “בצד הציונות של ההסתדרות” – את ה“איק”א".

ועדיין אנו זוכרים את טעמיו ונמוקיו של יוצר ה“איק”א“: ארץ-ישראל צריכה להעשות ענינם של כל ישראל ולא רק של הציונים בלבד; הציונים הם רק קבוץ מועט, וגאולת-העם אי-אפשר לה שתבוא אלא על-ידי כל העם כלו; ההסתדרות הציונית עניה היא ובלי עזרתם של גדולי-הממון בישראל, העומדים מחוץ לציונות, לא תשיג ידה לגאול את הארץ ולבנותה; אין נתן לנו זמן מרובה לרשת את הארץ לאט-לאט, ואם אנחנו לא נמהר לרשת אותה בבת אחת יבלעוה אחרים ולנו לא תהיה עוד עד העולם… כל אותם הדברים, אשר אנו שומעים היום גם מפיהם של “מרחיבי-הגבולין” החדשים. הרי שהד”ר נוסיג רשאי באמת לראות את עצמו רב ומורה-דרך לד"ר וויצמן ולכל הנוהים אחריו.

ואולם, דוקא בשביל כך תמוה הוא “הרב” עוד הרבה יותר “מתלמידיו”. הן הוא בעל-נסיון; יקום נא אפוא, ויספר לנו להיכן הביאה אותו דרכו ומה היו תוצאות מפעלו? הן גם הוא הלך בשעתו לארץ-הזהב, לאמריקה וגם לארצות אחרות, כדי למצוא את בעלי-היכולת הגדולים ולבשר להם בשורה חדשה, שיכול אדם מישראל להשתתף בבנין הארץ ואין הוא חייב כלל להודות בציונות. והיכן הם הלויתנים, אשר העלה ברשתו זו? הן גם הוא נזדרז בשעתו ומהר להודיע על כמה וכמה “שמות גדולים” שנתוספו ל“איק”א" לשם ארץ-ישראל. ומה הן הגדולות, אשר עשו “השמות הגדולים” הללו חוץ ממה שהואילו ברוב חסדם להצטרף לפעמים על גבי הניר לשמות אחרים, קטנים מהם? ואולי יאבה הד"ר נוסיג לספר לנו עוד, אם בשכר חסדם זה של “השמות הגדולים” לא הוכרח הוא להרחיק סוף-סוף בדרך ותוריו לא רק עד כדי ותור על כל עיקרי הציונות, כי אם גם עד לידי ותור על ארץ-ישראל עצמה, – להחליף את זו של יעקב ובניו בזו של תרח ואשר ממנה יצא אברהם?…

יקום נא הד"ר נוסיג ויספר לנו באמת ובתמים את אשר הורה לו נסיונו. ישמעו לו אלה, אשר חלה רוחם בם, אולי ישוב וירפא להם. –

רְשִׁימוֹת / אלתר דרויאנוב

I

כי ילכו שני יהודים יחדו בחוצות ירושלים וברחובות תל-אביב, כי ישבו שנים כורמים מפתח-תקוה ומראשון לציון על שולחן אחד, והיה פתח-דבריהם – אנחה.

ולא רק עתה, אחרי חמש שנות “בית לאומי”; מימי לא ראיתי יהודי ארצישראלי, שפניו שוחקות. עוד לפני עשרים שנה לא ראיתי יהודי ארצישראלי, שמעיניו לא יגביחו צללים.

ולא רק אלה, שיומם כשלון ולילם דאגה: גם אלה, שיומם טובה ולילה הנאה, – אף המה נאנחים.

אנחה מהלכת הוא היהודי הארצישראלי. לבו – נֶכֶה ופיו – תלונה.

הפכו – היהודי האורח, הבא לראות את הארץ. הלה מוצא תמיד “הרבה יותר ממה שקוה למצא” ועין בעין הוא רואה על כל מדרך כף רגלו “את אשר לא פלל לראות”. בבואו ינהרו פניו מתמהון-חדוה ובצאתו – לבו שירה ופיו אמונה.

היהודי הארצישראלי הוא האיש, אשר נכרתה האמונה מלבו; היהודי האורח הוא המאמין באמונה שלמה.

ואולם, גם זאת ראיתי ונתתי אל לבי:

היהודי הארצישראלי רק אחת ישאל מעם גורלו ואלהיו – כי לו ולבניו תהיה הארץ והוא ובניו יהיו לה. את הכל ישא וימלט, גם צרה ומשבר, גם עוני ופגע, אפילו את לענת-תלונתו ורעל-אנחתו יבלע דמו, ובלבד שתנתן לו משאת נפשו האחת – להפוך את גלגלו ולהשאר בארץ. ובהביט היהודי הארצישראלי, איש-הכחש, אל בניו ובנותיו, הגדלים לעיניו, והיתה גם זאת ראשית אנחתו: “מה אעשה לאלה, כי הם לא ינתקו מן הארץ ומעמה לא ילכו?…” והיהודי האורח, אמנם כנפים גדלו לו בשבתו “שני ימים ולילה אחד” בארץ – וברכתו המסותרת מלוה את האניה, המחזירה אותו ל“ביתו”, אמנם את נפשו לא ידע מהמון געגועיו – ובהם יהגה וינחם, אמנם גדל-אמונה הוא – ואת בניו ואת בנותיו שלו לא יעביר לאמונה זו ולא להם ידאג, כי המה ינטעו בארץ-אמונתו….

ויש אשר אדון עם לבי: האומנם לא טובים סיגי-אנחתו של היהודי הארצישראלי מכל זהב-אמונתו של היהודי האורח? האומנם אנחת-תמיד זו היא לא פליטת יסורים וחבלים, אשר לא אליהם יצלחו תנחומי-שוא ורחמי-הבל? והיסורים והחבלים הללו, האם לא הם הם רגבי-הברזל, אשר ילוקטו יחדו והיו לרצון אחד ולהחלטה אחת, אשר בהם הכל ובלעדיהם אין כל? –

II

בהרצאתה של ממשלת ארץ-ישראל על מצב הארץ בשנה האחרונה יש גם שורה קצרה זו: “שמיטת כספים לא היו”. עדות חשובה. אנו מקבלים אותה. אבל – cum grano salis. ו“גראנו” זה, האמור כאן, בעורו – “כזית” שלם.

כל ממשלה, וביחוד ממשלה שתקיפותה מוטלת בספק, טרודה תמיד – למשול. על תפקידה העיקרי היא מוסרת את רוב כחה ועיונה. לעניני החיים הפשוטים, הממשיים, היא מפרישה בהכרח רק שיירים דלים של כח ועיון. כך עולה לה, כמובן, גם לממשלה שלנו, כי על-כן היא ודאי איננה מן התקיפות ביותר. וחוץ מזה: לממשלתנו שלנו יש עוד תפקיד אחד קשה – לפלס רגע-רגע את עקבה בצד אגודלה על החבל, המתוח מתחת לרגליה. מה צדקה יש לנו, אפוא, לדרוש מאתה, כי תהיינה עיניה פקוחות גם על עניני החיים הפשוטים לא רק עד כדי לראותם, כי אם גם עד כדי להבינם? אסור לו לאקרובט להסיח את דעתו מחבל להטיו המסוכנים ולהפנות את לבו ל“ענינים צדדיים”. – מנקודה זו יכולים אנו רק לשבח את ממשלתנו על שהיא מספיקה לתפוס את העינינים הללו, ה“צדדיים” לכל הפחות מקופיא. אם עברה שנה שלמה ובתי-הדין לא ידעו משפטים על בנקרוטים גלויים, אם במשך כל השנה לא היתה אף ליקווידציה אחת מפורשת, – הרי יש לה לממשלה הרשות להודיע: “שמיטות-כספים לא היו”. את הנעשה בחדרי-חדריהם של נותני הכספים לא יכלה גם לראות, מכל-שכן להבין.

ושם, בחדרי החדרים ההם, היתה השנה שנת התאבקות קשה, ועדיין לא הוכרע מי המה המנצחים ומי– המנוצחים. אם אמנם שנת שמיטות לא היתה השנה הזאת, הרי גם שנת-תשלומים לא היתה. התאבקותם הקשה של הטוענים והנטענים עוד בטרם נגמרה, ומבעד לאבקה אי-אפשר עדיין להסתכל ולהוציא משפט ברור – ידם של מי על העליונה.

ושנת התאבקות זו איננה הראשונה, כשם שאין היא גם האחרונה….

III

לעת עתה אין איש, אשר יוכל להגיד בבטחה גמורה, אם דלה או רבת-אוצרות היא ארצנו. כל מה שהוגד עד עתה אם לצד זה או לצד זה אינו אלא בגדר השערה בלבד. עד כדי ידיעה ברורה, עד כדי הוכחות מכריעות עוד טרם הגענו. ואולם זאת אנו יודיעם, כי לפי מצבה ההוה עניה היא ארצנו, – עניה מאד. ואין כל פלא בדבר. מאות בשנים רבץ כאן הערבי כרבוץ הגמל במדבר, לא קם ולא זע בלתי אם נחתו בו בעיטות רגליו של מחמריו, ה“פתא” היתה מטעמיו והכותח – מגדנתו, האוהל היה טירתו והמחצלת – מרבדו. בממון לא היה לו צורך ויותר מ“קבק” ומ“סחטוט” – על מנת לקברם בקרקע – לא בקשה נפשו. האיך יכלה, איפוא, הארץ שלא לרדת מטה מטה ולא להגיע למה שהגיעה?

וכדי שלא ליתן מקום לטעות: אין כונתי כלל להחליט, כי אבדה יכולת מן הערבי. גם את זאת אין איש מאתנו יודע עדיין. אפשר, שבאמת כבר נשתה ואבדה יכלתו מרוב ימים ואפשר שישנה עדיין והיא עומדת להגלות. הן גם יכלתו של הגמל הרובץ במדבר תודע רק לאחר שינחתו בו בעיטות-רגליו של מחמריו, – ובמדה מרובה הננו גם אנו מחמריו של אדם-גמל זה, ומי יודע אם לא אנחנו נעיר ונעורר, שלא מדעתנו ושלא בטובתנו, את האפשרויות הנרדמות בו? רק זאת היא כונתי לאמר, שכל אותן מאות השנים, אשר אִהֵל כאן הערבי, השלים עם העוני וגם נסה לא נסה לבקש עושר, הוא לא תבע מאת הארץ מאומה, ואף גם היא לא נענתה לו במאומה – ותאלם.

עכשיו, בשעת צרה ומצוקה, כשבאנו עד משבר בישוב-הארץ, יש אשר מקרבנו יקומו אנשים ויורו גם לנו את “הדרך היחידה, הטובה והישרה”: – חיי הפלח הערבי. ויש אשר עם התלהבות של וכוח יאמר גם כך: “פת ערבי וכותח ערבי ואוהל ערבי – הנה האידיאל שלנו”… המקום ירחם על מורי-הדרך הללו וילח להבל-פיהם. גם את האמת הפשוטה הזאת לא ידעו ולא יבינו, כי העוני והדחקות הם חטאת החיים וחרפתם, כי העוני והדחקות עקר ועקרה הם מטבעם וכי רק בקשת העושר והרוחה היא הזרע הטוב, המפרה את החיים.

ואמנם זאת היא זכותנו הגדולה, כי אנחנו לא את “האידיאל” של חיי פלח ערבי, אלא בקשת חיים אחרים הבאנו אתנו, ולשמם, לשם חיים טובים ונאים, ידנו שלוחה אל הארץ, כי תענה לנו.

והיא תענה לנו.

ואם לא היום, הרי יש גם יום-מחר, ואם לא תרפינה ידינו היום, הרי המחר לנו הוא…

הארץ 1923

הרבה חובה מלמד משה סמילנסקי ב“הפועל הצעיר” (נו' 30–31) על המורים בארץ-ישראל. ואין לכחד: יותר ממקצת אמת יש בקטרוגו. המורה שלנו ירד ממדרגתו, כמה וכמה תביעות שלממש יש לנו עליו. בשעתו היה הוא מראשי גבוריה – וגם מראשוני גבוריה – של עבודת-התחיה בארץ; עכשיו הוא עושה את מלאכתו לפי מדת כחו והרגלו, – גבורה אין בו. בשעתו יצר הוא – הוא ולא אחר – את בית-הספר העברי בארץ, ובידו אין אף צבת ראשונה ליצרה גדולה זו, גם אותה – את הצבת הראשונה – יצר, והוא לא כרע תחת סבל-המשא, אשר הטיל על שכמו: שמחת-היצירה בִרזלה את רוחו, חשלה את כח-סבלו. עכשיו נשתה בו שמחת-היצירה, והנה עיפה נפשו לנטל-סבלו. בשעתו קצר לו יומו וגם ערבו לעשות את חובתו באמונה: עד שלִמֵד לָמַד, עד שהורה בקש חכמה ודעת איך ומה להורות. עכשיו ימצא לו ערבו וגם יומו אפילו לכל עבודה שמחוץ לעבודת בית-בפרו, ולא משום שכבר מצא את החכמה ואת הדעת, אשר בקש…. בשעתם היו מורי ארץ-ישראל מתכנסים לדון על עניניהם, ומה יפו ימי-הכניסה ההם. אני זוכר אותם: שם חקרו ודרשו תחלה על עיקרי-החנוך, שם שקלו וטרו לראשונה על דרכי-ההוראה, ולאחרונה דנו גם על תקון חייו של המורה, כי יוכל לעבוד במנוחה את עבודתו. עכשיו מתרבים משנה לשנה י מי כנסיותיהם של מורי ארץ-ישראל, אבל יש אשר גם לפני נעילה לא יזכור שם איש מהם ולא יעלה על הלב, כי לא רק עובדים נושאי-משא הם, שאסור לקפח את שכרם, ובושה וחרפה היא למרר את לחמם, אלא שגם מורים ומחנכים הם, עובדי עבודת-הקודש, ולהם הבושה הוחרפה, כי תִּמָּך עבודת-הקודש הזאת וחדלה מהיות את אשר היא צריכה רוחה ונשמתה של עבודת-התחיה כלה.

כל זה אמת. אבל משום שכל זה אמת, הלא תהיה השאלה: מדוע ירד המורה העברי מארץ-ישראל ממדרגתו? סמילנסקי משיב שתי תשובות. האחת אינה ענין לכאן, השניה אינה אומרת כלום. “קהל-המורים ארץ נתדלדל”. אמת. אבל – מדוע נתדלדל? ואם תמימים נהיה עם לבנו להחזיר על שאלה זו תשובה של ממש, דומה שמיד יהפך הסדר: המורה העברי בארץ הוא יהיה התובע ואנחנו כלנו, על ראשינו ומנהיגינו – הנתבעים.

אין חלקי עם אלה, הרגילים לשבח ולפאר תמיד מה שכבר היה ולראות בו תוכחה למה שהוא עכשיו, טעות-הראות יש בזה: העין מטיבה לראות את המרוחק ממנה קצת, ואין היא מטיבה לראות את הקרוב אליה ביותר. וברי הדבר: כשירחק קצת מן העין דורנו שלנו אז יֵראו הטוב והיפה, שיש גם בו. ואולם יהיו מה שיהיו הטוב והיפה, שתראה העין בדורנו שלנו לאחר שירחק ממנה, – נאמנות לעבודת-התרבות ואמונת-אמת, שעבודה זו היא יסוד כל היסודות, לא תראה בו עד העולם. וזהו פתרון החידה: משום שאנחנו ירדנו ממדרגתנו בהכרח נגרר אחרינו גם המורה שלנו בארץ, ואף הוא ירד ממדרגתו שלו.

לשעבר לא היה המורה עברי בארץ יחידי במלחמתו הקשה. יחידי – או כמעט יחידי – היה ליצור את בית-הספר העברי בארץ, אבל הוא לא היה היחידי, שנלחם ליצירתו זו, לגדולה, לשפורה: אחרים עזבו עמו. ולא רק עזבו עמו, כי-אם גם שכם אחת נלחמו אתו יחדו. מזקני חובבי-ציון אנכי, ואני זוכר את אספותיהם של חובבי-ציון, שבהן דובר על עבודתו של המורה עברי בארץ. היה באספות הסוערות ההן אחד מראשי המדברים בחבת-ציון, שנסה להעמיד עבודה זו בשורה שניה ולקפח את תקציבה: – ליליינבלום. ואף כי רבה מאד היתה השפעתו, ורבים מאתנו יראו גם להשמיע קולם עמו, כי ידענו מה היא חבת-ציון לו ומה הוא לה, בכל זאת נוצח הוא: אחד-העם, אוסישקין ואחרים עמהם הכריעו אותו. יאמרו: מה היה אז תקציבה של עבודת-החנוך? פרוטות. אמת. אבל מה היה אז כל כספם של חובבי-ציון? גם-כן פרוטות. וכל פרוטה ופרוטה צריך היה לחזור ולפרוט – לקנית קרקע, להכשרת-העובדה, לצרכי-הצבור, לנסיונות שהצליחו ולנסיונות שלא הצליחו. הרובים, לפי הערך, היו צרכיהם של חובבי-ציון, ומעטים שלא לפי הערך, היו כספיהם, ואף-על-פי-כן נצח תקציבו של המורה בארץ: לא פחות משליש הכנסותיהם של חובב-ציון נתן לעבודתו שלו. ואי אפשר היה כלל, שתקציבו שלו לא ינצח: היו אנשים גדולים וקטנים, שמנהיגים ומונהגים, היו גם חבורות שלימות, שלא מן השפה ולחוץ, לא לתפארת המליצה, אף גם לא לשם מנהג מקובל בלבד, כי-אם מתוך עמקי-נפשם ממש קראו לעבודת-התרבות: ברי היה להם, שבלעדיהם לא יבנה עם-חורבה, לא ירפא לעם הרוס, שכל עוד נשמתו בו. והם נלחמו בכל כחם למורה העברי ולעבודתו בארץ, הם שמרו עליו ועל עבודתו לבל יקופח חלקם ולא תגרע יכלתם לגדול ולעלות, כי ידעו והכירו, שעבודת-התרבות הנאמנה, זו המחיה גם עצמות יבשות, שמתחילה בעיקר וראשונה מעבודתו ומיצירתו של המורה.

ואמנם הימים ההם היו ימי גבורה ומאמצי-כח למורה שלנו בארץ. כל מה שנשאר בו גם עד עתה מן

הסגולות האלה – שיירי אותם הימים הם. ולא רק משום שבימים ההם חיתה בו, כדברי סמילנסקי, רוח “החלוציות”, כי-אם גם משום שאחרים חִיו בו את הרוח הזאת. לא רק משום שהוא האמין בכחו ובגבורתו, כי-אם גם משום שאחרים בטחו באמונתו זו. ולא רק משום שיפה וקדושה היתה עבודתו לו, כי-אם גם משום שאחרים קדשו וייפו אותה לו, ככל אשר יכלו, ליפות לו את עבודתו, בכל אופן שלא לכער אותה לו, זהיר היה ליליינבלום. הן לא משום שלא ידע את ערך עבודתו של המורה נסה ליליינבלום להעמיד אותה בשורה שניה, אלא משום שגאולתה וישובה של אמת-קרקע בארץ יקרו לו מכל. אבל מכיון שנצח תקציבה של עבודת-החנוך, לא עלה גם על דעתו לגרוע ממנו אפילו בשעת דלדול קופתם של חובבי-ציון. ידע ליליינבלום גם בערך עבודתו של המורה וגם בצערה, וזהיר היה שלא יחסר לו למורה לכל-הפחות מינימום של מנוחת-לב, פן תקצר נפשו וייעף רוחו בעמלו, כי על-כן גם המורה רק אדם הוא ולא מלאך, ששירת-אראלים לחמו וזיו-השכינה מזונו. ורשות היתה אז לכל לוחמי מלחמת-הישוב לדרוש מאת המורה, כי יהיה כדאי להגון למשלחתו, כי לא ישכח שהוא “החלוץ” לתחית-הרוח בארץ, ולא תהיה הבושה והחרפה, אם הוא יפגר אחרי יתר חלוצי-התחיה, ועליו תרבץ החטאת אם תחיינה רק האבנים המתות ולא תחיינה גם העצמות היבשות.

והיום? – דומה, שהיום אין לנו רשות זו. הנה זכינו סוף-סוף למה שלא זכינו עד עתה, במשך ארבעים וחמש שנות חבת-ציון וציונות. “היום הגדול, אשר קוינו לו, בא. העם הולך ובא אל הארץ, לאלפיו ורבבותיו”. ברוכה תהיה לנו העליה הגדולה הזאת. אשרינו, שעינינו רואות אותה. אבל אל נא תהיינה עינינו למודות לראות רק את הרצוי לנו בלבד. אם בעין פקוחה נסתכל בעליה הגדולה האחרונה נראה, שלא “העם” הולך ובא אל הארץ. שבכלל אין אנו עדיין עם אחד. שבטים, שבטים עולים לעיניו בני אברהם, יצחק ויעקב אל הארץ. שבט רוסיה, שבט פולין שבט גרמניה, שבט אמריקה, שבט תימן וכו' וכו'. המעט הן הארצות והמדינות, אשר נדחנו ואשר בהן נשברנו לשברי-שברים? ואל נא נרמה את עצמנו: כל שבט מישראל, הבא אל הארץ. בצורתו שלו, בתרבותו שלו, בלשונו שלו הוא בא, בהן יחיו העולים את שארית חייהם ובהן ימותו, אם יאבו ואם ימאנו. אי-אפשר שתהיה אחרת. בפי רבים מאתנו שגורה מליצה יפה: אדם מישראל, העולה אל הארץ, חיב לחלוץ. לחלה את הנפש, אשר עשתה לו ארץ-גלותו. אבל רק מליצה היא זו, לא יותר. אין אדם חולץ את נפשו, אין הוא מקיא את תרבותו ואין הוא עוקר את לשונו מתוכו. אין לו יכולת, אפילו אם יש לו רצון לכך. מי יאחד, אפוא, את כל שברי-שברינו, מה הוא הכּוּר, אשר בו יותכו כל שבטינו והיו לעם אחד? מדינה אין לנו עדיין, גם הארץ, אשר עליה מתיצבות רגלינו, לא שלנו היא עדיין. אף גם מסכת-חיים, אשר בה נבטח בהיותה כלה שלנו, אין לנו עוד. לעת-עתה יש לנו רק כור אחד להתיך בו את שבטינו – בית-הספר. האבות יתמו ב“שבטיותם”, להם אין תקנה עוד; בניהם ובני-בניהם יגדלו ויהיו לעם אחד, – אם את כלום יכבוש בית-הספר שלנו לכל תכניו ולכל מדרגותיו. ונשמת-נשמתו של בית-הס]ר המה לא בניניו ולא כליו, לא ספריו ולא מכשיריו, כי-אם – מוריו.

ובשעה כזו, שלא היתה לנו דוגמתה לברכה, אבל גם לסכנת אסון, אשר עליה נאמנו מאד דברי סמילנסקי, כי “אם נכשל, חס וחלילה, ולא נעמוד בנסיון – אבדנו”, – דוקא בשעה זו לא ידענו להעריך כראוי את עבודתו של המורה, ליפותה לו ולתת את שמחת-העבודה בלבו. אנחנו אחרת ידענו: לנמך לו את ערך עבודתו, לקצות בה לעיניו ולהוביש לו בלבו את שמחת-העבודה עד טפתה האחרונה ולא על שבטנו האמריקני, שהיה המתחיל בעבירה, יזעף הלב. שבטנו זה שם לו אות מיוחד במצחו: “אנשי-המעשה”. אחת היא, אם באמת כבר טבוע לו האות הזה גם בנפשו, או שעדיין הוא פורח לו רק במצחו, למען יראו הרואים ויבהלו. קשה מכשף מעושה ממכשף אמתי. ואין כל פלא, אם “אנשי-המעשה” המעושים שלנו אמרו – וגם יאמרו – לאו לכל נֶטע, אשר לא בין רגע יבשיל פרי. על מי יזעף הלב? על אלה, שמעולם לא חשבו שכר מפעלנו לעתיד לבוא בהפסדן של הפרוטות, שבהכרח אנו מוציאים עליו היום. מדוע נאלמו הם בשעה שלעיניהם קצו בעבודת-החנוך גבוי-התקציבים ההם, שמימיהם לא הבינו ועד העולם לא יבינו – אם מאין יכולת, או מאין רצון להבין – מה תתן ומה צריכה ליתן לנו עבודת החנוך העברי בארץ? מדוע לעו דבריהם בפיהם בשעה שהורידו את העבודה הזאת ממדרגה למדרגה, עד כי עשוה מדרס לכל עבודה אחרת, אשר עליה יאמר – אם ביושר ובצדק, או שלא ביושר ושלא בצדק – שממנה אין לגרוע ועליה יש רק להוסיף? שני קונגרסים היו לנו בארבע השנים האחרונות. הגידו נא: הנמצא בהם איש – אם מבין המנהיגים, או מבין המונהגים – שבכל כח דבריו ובכל אש אמתו, – לא במליצות תחוחות ולא בשלהבת-קש, – נלחם לתקציבה של עבודת-החנוך והגן עליה מפני חרמש הכוסחים והקוצצים? שתי אספות היו לנבחרינו בארץ-ישראל גופה במשך חמש השנים האחרונות. ההיה בהן איש, אשר מפיו שמענו דברי אמת ואמונה על קדוש החנוך בארץ, על גדולת-יכלתו של בית-הספר העברי בארץ, על תעודתו ומצות-נפשו של המורה העברי בארץ? ובהחל הקוצצים למרר את לחמו של המורה-העובד, האומנם קמה הסתדרות-העובדים שלנו להיות מגן לו? הנמצא איש בפנתם של ציונינו הכלליים לתבוע את עלבונו? הפצה מכל קהל-מזרחינו איש את פיו לבקש את דינו? הגידו נא, אם תדעו….

אחרת אנו יודעים ויודעים: באו מנהיגים וסמכו את ידם על הקוצצים. באו מונהגים והסבירו פנים ל“אנשי-המעשה” מן השבט האמריקני – למחות את עבודת-החנוך לגמרי מתקציבנו. באו סופרים וספרו את הגריסים בקדירתו של המורה, אולי אפשר לחסרה עוד גריס אחד. באו עסקנים ונתנו את המורה לעוכר-ישראל, כי עשה דין לנפשו ונכשל. ולבסוף בא סמילנסקי – גם סופר וגם עסקן – והציע: המורים של עכשיו – אלה, שכבר נתנו לנו ולבנינו עשר, עשרים, שלשים שנה משנות חייהם – יגורשו מעבודתם (או בלשון נקיה: “יטריחו את עצמם לבקש להם מקום במקצעות-חיים אחרים”), ואחרים יבואו במקומם…. אוי לאזנים, שכך שומעות, אף כי באמת כבר הורגלו אזנינו שתהיינה כך שומעות. לפני שלשים ושמונה שנים היה מי שהציע לגרש את הבילו“יים מגדרה, כי על-כן הם “בונים להם היכלות” ו”מפנקים את נפשם“, ולהושיב אחרים במקומם. אחר כך היה מי שהציע לגרש את העקרונים ממושבתם, כי “מורדים” הם, ולהושיב אחרים במקומם. לפני ימים מועטים בערך שמעו אזני הצעה – לגרש את בני “עין-חרוד”, את בני “תל-יוסף”, את בני “בית-אלפא” וכו‘, וכו’, כי סוציאליסטים ו”בולשביקים" הם, ולהושיב אחרים במקומם. עכשיו מציע איש טוב וישר כסמילנסקי לגרש את המורים מעבודתם, כי על-כן “פרופסיונלים” גמורים הם ומבקשים – לפי חשבונו – יותר מדי גריסים לקדירתם, ולהעמיד אחרים במקומם….

ובבוא אלינו אורח הגון מן החוץ, והוצאנו לכבודו אל הרחוב את אלפי ילדינו וילדותינו ואת מאות מורינו ומורותינו, ואמרנו לו:

– הנה תקותנו – בני דור התחיה, והנה גאותנו – מגדליהם ומחנכיהם של בני דור-התחיה.

ופנינו לא יאדמו ואת עינינו לא נכבוש בקרקע…

“הארץ”, י“ח סיון, תרפ”ה"

א

ארץ ישראל היא רק אחת הארצות בעולם; קְרִים היא בת זוגה. במובן הלאומי אין יתרון לארץ-ישראל על קרים. על הודאת הסכם זו חתם – ואם לא מפורש – נשיאה של ההסתדרות הציונית. אבל בבוא היום, אשר נשוב אל לבנו ואת פנינו נכבוש בקרקע מבושה – עלינו, על עצמנו, נשליך את בשתנו: מפינו אנו, מפי שלוחינו בקונגרס היתה החתימה הזאת.

הלשון העברית והלשון האידית הן “זוג מן השמים, שלא נתנו להפרד”. ואם לא נתנו להפרד, אין במובן הלאומי יתרון לעברית על האידית, על הודאת הסכם זו חתם כמעט מפורש – בקבלת הפנים, שנערכה בתל-אביב לה"ה אש והירשבין – נשיאה של הסתדרות הסופרים העברים בארץ ישראל, אבל אין אנו יודעים בשם מי חתם: אם בשמו בלבד – יאבה נא לפרש את הדבר ברבים, כדי שאיש מאתנו לא יהיה אחראי לחתימתו שלו, ואם בשם הסתדרות הסופרים – מתי ניתנו לו רשות ויפוי-כח לכך?

הארץ, 1927

ב

אתמול (מה הן עשר שנים בחיי עם גדול, בחיי אידיאה רוממה, אם לא יום אחד?) עמד הד"ר וויצמן, מנהיגה של הציונות, לפני באי-כחם של העמים בפאריס, ועל שאלתו של לאנסינג, מה הוא הדבר שהציונים מבקשים בארץ-ישראל, החזיר תשובה ברורה: אנו מבקשים שארץ-ישראל תהיה לישראל מה שאמריקה היא לאמריקנים ומה שאנגליה היא לאנגלים. ותשובה זו הכריעה את הכף.

היום עומד עתונה של אגודת הסופרים בארץ-ישראל ומכריז ומודיע וגם מלגלג: “אם יבוקש בקרב המרכז [הציוני] איזה רעיון חי לעודד את רוח בני-הנעורים הבאים אחרינו, – לא ימָצא בלתי אם הרעיון הנלעג והריק של ממלכתיות, המשחקת בחרבות-עץ” (“מאזנים” נומר י"ח).

בעוד שבוע ימים יעמוד נחום סוקולוב, נשיא האכסקוטיבה ציונית, על בימת הקונגרס הציוני וישא את דבריו על הרצל יוצר הקונגרס והציונות המדינית. אם ירבו או ימעט הדברים, את קצורם אנו שומעים מראש: הרצל לא ידע אלא אחת – את מדינת היהודים, את רעיון הממלכתיות.

ולעומתו יענה עתונה של אגודת הסופרים בארץ-ישראל: חדלו לכם, כי נלעג וריק הוא רעיון הממלכתיות, המשחקת בחרבות-עץ…

במה תסיים ליקוידציה? –

“מאזנים” תרפ"ט

א

לא היום, אף לא תמול הוא חטא הליקבידציה; זה שנים הוא כרוך אחרינו כנחש, זה שנים הוא מטיל ארס בכל מפעלנו.

אנו זוכרים את תחלתו: פעמים חיוך – רובו גסות-בטול מעוטו חן-רחמים – ופעמים קצף – רובו גבהות-לב ומעוטו זעם-אמת – על שפתותיהם של קברניטים פכחים, של אמוני פוליטיקה מעשית, היודעים כל ימיהם את צרכיה המרובים של השעה, ואינם יודיעם מימיהם את מִלְטו היחידי של בנין-עולם: את האמונה החזקה מצור, הכובשת גם את הצור.

עכשיו כבר הגענו לסיומו; ואולי לא הגענו עדיין: מי יודע, במה יסיים?

כך דרכו של יצר-הרע: היום אומר, עשה כך, ולמחר – עשה כך, עד – עד שהרגלים עומדות במדרון, ואין תקנה, ויש רק נפילה אחרונה.

האומנם גם עתה לא נשוב מחטאנו? האומנם גזרה היא שנגזרה עלינו לשתות, למצות ולעלע את זוהמתו עד תומה? –

ב

היום כך ומחר כך חולשה היא. עתים חולשת הדעת, עתים חולשת הרצון, וקשה ומסוכנת משתיהן כשהיא חולשת האמונה.

אומרים: זוהי מדת הפוליטיקה. אפשר; אין אני בקי בלהטיה. אבל לא אכחד. חשש יש לי בלבי: שמא גם הם, האומרים, מתאמרים רק להיות בקיאים בה, ולמעשה, מחמת חולשה, הם תופסים את הצורות הפסולות, המוטלות באשפה ומופקרות כאשפה.

ועוד אומרים: מדת ההסתפקות היא זו; לכתחלה דוקא כך, ובדיעבד – אם יכבד הקושי – די גם בכך. ומדת ההסתפקות מדה יפה היא אפילו בעמים גדולים ועצומים; אף הם שונים: תפסת מורה, לא תפסת.

עלובים! ההשמעתם לאזניכם מה שפיכם דובר? הם, העמים הגדולים והעצומים, כבר תפסו את המרובה; עכשיו כבר די להם גם במועט. ואלו אנחנו, עמו-חורגו של כל העולם כולו, זה אלפים שנה אנו מסתפקים במועט, בנעלים בלות לרגלינו הבצקות, שֶדַיָן הן רק לדבר אחד – לבוסס דור אחרי דור בצת הגלות; ועכשיו, כשאנו מנסים לחלץ רגלינו מתוך בצה ארורה זו, ובשארית כחנו אנו חותרים לעלות ולהגיע אל המקום, שם צוה ה' אלהינו לנו את החיים ואת הכח ואת ההוד, שוב אתם אומרים: הסתפקו במועט, אל תעפילו לעלות עד הראש, תפסתם מרובה לא תפסתם, כיון שאין ניתן לנו כך, בואו ונחזיק טובה ונסתפק בכך…

לא רבותינו! היו אשר תהיו: קברניטים, מנהיגים, מיטיבים, אנשי-חסד, – אנו לא נאבה ולא נשמע לכם. כאן, במקום הזה, לא נשוב למִקח נעלים בלות לרגלינו הבצקות, כדי לשוב ולבוסס בצתם של אחרים; כאן, במקום הזה, נעפיל ונעלה עד הראש – ויהי מה….

ג

דברים ברורים: מפעלה של הציונות הוא – לחזור ולבנות את ביתנו הלאומי, המדיני והתרבותי, בארץ-ישראל, היא המולדת ההיסטורית והטבעית של כל עם ישראל.

מעיקר זה של מפעלנו לא נזוז, וכל המוותר עליו אפיו ותור כל-שהוא הריהו מוותר על עצם עצמותה של הציונות.

ואם אתם, קברניטים ומנהיגים, מיטיבים ואנשי-חסד, אין בכם כח להאמין, שזה ולא אחר הוא מפעלנו, אם אין כח להאמין, שזו ולא אחרת היא הציונות – הכבדו ושבו בבתיכם.

דומו ואל תחטאו! –

ד

– “לא לפילוסופיה אנו זקוקים; לדברים של ממש אנו זקוקים”

מתי והיכן שמעתי פזמון מחוכם זה? כלום רק אתמול שמעתיו, באותה אספה, שמתחלתה ועד סופה – חוץ מרגע דבורו של “הפילוסוף” – היתה כולה “דברים של ממש”?

מתי והיכן שמעתי את הגערה הנאדרה בכח?

– “מה לכם כנוסיכם, אם כיסיכם ריקים? מה לכם התלהבות קובנתכם, אם לירות לא הבאתם?”

כלום גם אותה רק שלשום שמעתי, כשעמד מי-שהוא ומלבו חרדה זעקת רבבות על גזל משפטנו בביתנו שלנו, אשר נתנו לנו אלהינו ואבותינו, ומאת עמים וממלכות הובטחה שיבתנו אליו?

אוי לי, אם אמר: נער הייתי בציונות וגם זקנתי בה, וכל יום ובכל מקום שמעתי אותו פזמון מחוכם ואותה גערה נאדרה בכח, ואזני שבעה אותם עד כדי אימה ופחד, פן תשמעם שוב.

אוי לי, אם אמר: זאת חכמתם וזו לשונם של המדריכים והמנהיגים – הגדולים עם הקטנים – אשר בידם הפקדנו גורל מפעלנו. אחרת לא למדו, לא אבו – או לא יכלו – ללמוד.

ואל נא יאטמו אזניהם משמוע, אל נא יעמידו פנים כחרשים, באמור להם: פנו דרך לאחרים, כי חולשים אתם את גורל מפעלנו.

יקבלו עליהם את הדין ויסתלקו. אולי ייטבו האחרים מהם וילמדו ויבינו, כי בראשית היו אוריו ותומיו של הלב ולא של הפרוטוקול, וכי לא בלירות בלבד תגאל מולדת ולא עליהן בלבד יבנה עם.

ה

חייכם, שלא פחות מכם יודע גם אני את ערכו וחשיבותו של כסף. ואולי עוד יותר מכם, כי על-כן אתם מונים כבר לרבבות לירות, לכל-הפחות, לרבבות דולרים, ואילו אני – אחד מזקני חבת-ציון – זוכר עדיין, שהיינו מונים למאות פרנקים, לכל-היותר, למאות רובלים. אתם אי-אפשר לכם לחשב חשבונה של כל פרוטה אפילו בשעת רזון, ואלו אנחנו היינו מוכרחים לכך אפילו בשעת שובע, כי דל מאד וזעום מאד היה השובע שלנו לגבי הרזון שלכם: בימיכם זכינו לכך, שארץ-ישראל הקטנה – תבוא עליה ברכה! – הכניסה בשני חדשים לקרן הקיימת בלבד מה שבימי לא הכניסה רוסיה הגדולה לכל מפעליה של חבת-ציון בשנה שלמה. אתם ומשמשיכם ומשמשי משמשיכם רצים, אצים שיירות-שיירות כל שני וחמישי – פעם אחת לצורך, וכנגדה שלש פעמים שלא לצורך – מכאן לשם, ומשם לכאן; ובימי היה לנו זקן אחד, מאבי-אבותיה של הציונות, שעד יומו האחרון היה גם עובדה ועבדה, ליליינבלום היה שמו (אולי שמעתם; בתל-אביב יש רחוב על שמו). ולא יכול המוסד שעבד בו עשרים שנה לספק לו מאתים רובל (עשרים לירה!) להוצאות הדרך, והוא עצמו לא היה לו מעולם הון עצום זה, ובשביל כך לא זכה מימיו לראות בעיניו את הארץ, אשר בה היתה קשורה נפשו ואשר בדבריו למד גם אותנו לקשור את נפשנו בה. –

בבקשה מכם, אל תספרו לי, מהו הכסף לנו; אני יודע.

אם אין כסף אין קרקע, ואם אין קרקע אין שום יסוד למפעלנו. אם אין כסף אין עבודה ואין בנין, ואם אין עבודה ואין בנין, אוכל הרקב את מפעלנו. אם אין כסף אין בתי-ספר ואין חנוך ואין תורה, ואם אלו אין לנו, מה ערך ומה תקוה יש לכל מפעלנו?

כל זאת אני יודע כמוכם. אבל אני עוד אחת אני יודע: הכסף קונה הכל ואינו יוצר כלום. מעולם לא שמע איש, שמבול של כסף יצר רצון והחלטה בעם והכשיר את נצחונם, ואלו טפה אחת של אידיאה יוצרת רצון והחלטה ומכשירה את נצחונם. ארבעה-עשר הבילו"יים הראשונים לא הביאו אתם לארץ-ישראל אפילו פרוטה: כשעלו לאניה בקושטא היו בקופתם שמונים דולר, וגם אותם גנבו מהם עוד לפני שהפליגה האניה; אבל הם הביאו אתם אידיאה וחזון-לב ובצדק נכתבה על שמם פרשה שלמה בדברי ימי גאולתנו ופדות-נפשנו.

ואתם, אמוני הפוליטיקה המעשית, את ההפך עשיתם: את הכסף ואת הזהב זכרתם כל היום, ואת האידיאה ואת חזון-הלב שכחתם – אני מתירא לאמר: בזיתם – כל היום…

ו

אף גם זאת:

יקום נא איש מכם וישא ידו, ובפה מלא יאמר:

– אני הוא היודע לעשות בכסף את הראוי ואפשר לעשות בו.

ואם יקום וישא ידו ויאמר כך, אעמוד כנגדו ואסתכל בפניו, אם לא צחוק הוא עושה לו ולנו.

תאמרו: זה אלפים שנה אנו נושאים את צלבנו עלינו, וכל אותם הדורות לא היינו, לא יכולנו להיות בבונים וביוצרים: נשַמות לא החיינו, ארצות לא הושבנו, כפרים לא העמדנו, ערים לא בנינו. ומהיכן נדע פתאום, כיצד להחיות ולהושיב את ארצנוּ הנשמה, אשר אִהֵל בה ערבי ושעירים רקדו שם? מאין תמצא לנו פתאם הידיעה הנכונה, כיצד להעמיד כפרים כראוי וכיצד לבנות ערים כהלכה? מאין?

לו יהי כדבריכם. אבל סוף-סוף זה חמשים שנה אנו מאַמנים כח-יכלתנו ליצור ולבנות כאן, בארצנו. שבעים ושבע נפלנו ובמאמצי-גבורה שבנו וקמנו לעבודת היצירה והבנין, ודין הוא שעם כל נפילה וקימה נתוסף לנו קורטוב חדש של ידיעה ונסיון. ואם אחרי כל אלה אתם, המדריכים והמנהיגים עומדים אין אונים בפרשת דרכים ללא כל תכנית של ישוב – ולו גם לא ברורה כל צרכה – ויום-יום אתם פוסחים על הסעיפים, אחת הנה ואחת הנה, ואיש אין בכם, אשר ידע באמת ולמעשה – ולא רק בדבור בלבד ולתפארת הפוליטיקה של המפלגה והמעמד – כיצד ומה יש לעשות, כדי שתבנה ותכונן הארץ ובה יבנה ויכונן העם, – הרי אתם עתידים ליתן את הדין לא רק לנו, אלא גם לבנינו, כי את כשלונכם ישאו ויסבלו גם הם.

ז

אבל למה אכחד? לא עליכם בלבד יזעף הלב; עלינו עצמנו יזעף עוד יותר. כל עם, כל צבור יש לו אותם המנהיגים ואותם השלטונות שהוא ראוי להם. דומני, משל קארליל היא אמת זו. ולמה נשכח אותה? למה נוודה את האחרים על חטאיהם הם ולא נתודה על חטאינו אנו?

היכן היינו אנחנו בשעה שהמדריכים והמנהיגים, אשר העמדנו לנו, לקחו להם גדולה וחוזק-יד ובמחי אחד גרשו מעל פניהם את הגוורדיה הישנה, כדי שתהיינה ידיהם מותרות וזו לא תכביד עליהם ואיש לא יכהה בהם לעשות כל אשר יהיה עם לבבם לעשות? למה לא עמדנו בפרץ והחרשנו? או, יותר נכון: למה לכל-הפחות לא החרשנו, אלא מיד הִזְמַנו את גרוננו והריעונו תרועה גדולה על נצחונם של המגרשים ועל מפלתם של המגורשים.

היכן היינו אנחנו בראותנו את המנצחים הורסים יום אחרי יום, שעה אחרי שעה – בכונה או שלא בכונה, אבל בשקידה רבה ובלי הרף – את ההסתדרות הציונית עד לבלי השאיר לה אבן על אבן? הלא תזכרו: השקידה להרוס הגיעה עד לידי כך, שפעם אחת הורמה יד בגלוי – ומי יודע כה פעמים הורמה שלא בגלוי – אפילו על הקרן הקימת להרסה ולעשותה מדרס לרגלי המנצחים, אם בשביל שהיא גופה לא ישרה בעיניהם, או בשביל שבחומותיה נתבצרו שרידים אחרונים של הגוורדיה הישנה, שלא יכלו לה. והפעם עמדנו באמת כאלמים והחרשנו.

למה הרכנו אתת ראשינו כנזופים בשעה שבכנסיתנו, בבמתו של הרצל, לא אבו יורשיו היושבים על כסאו לשמוע את דברינו עד סופם, ומכיון שכפו את רצונם עלינו מיד קמו והלכו להם, לאמר ף עכשיו, שבטוחים אנו בהחלטתכם, מה לנו ולכם ולדבריכם? ואנחנו עמדנו נעלבים וקבלנו עלינו את הדין – ושוב החרשנו.

ולמה קבלנו עלינו את הדין בשעה שגערו בנו ואמרו: “אספו ידיכם~ כיסיכם ריקים, לירות אין אתם מביאים; הכנעו אפוא ותנו לבעלי הלירות לרדות בכם ובחזון-לבכם כרצונם”? ושוב החרשנו… לא, לא החרשנו; בדבקות עצומה עשינו ושמענו, קימנו וקבלנו.

ועכשיו, כשהגענו למה שהגענו, אנו עומדים ורוגנים…

ח

כל עם, כל צבור יש לו אותם המנהיגים ואותם השלטונות, שהוא ראוי להם.

ולבי אומר לי: גם הפעם נעשה ונשמע; שוב נקבל עלינו את הדין ונדום סלה. שהרי אמת אחת אינה זזה ממקומה: תקופה ריקה, ועם ישראל עומד מרחוק ומחכה לנסים להבטחות, לגויים שיפרעו את שטרם, והוא עצמו לבו קפוא וידו קפוצה ועיניו תלויות לאחרים…

ט

כשלון אחרי כשלון, עוד זה בעינו עומד וזה אוחז בעקבו ומבשר את תורו, ואין מנוס ואין מפלט מן המחשבות הרעות ומן היראה והפחד: שמא עד לפי תהום הגיע מפעלנו?

וכמנהגו של עולם מגדלים היראה והפחד כבדי-יאוש, וכנגדם גם קלי-נחמה, והללו בודים להם ולנו נחומים: ידי מפקידנו לא עִסוּ את רצונו של “הגוי” כראוי; יֵרדו הם מדוכנם, ובמקומם יעלו אחרים, אשר ידעו לעשות מה שהם לא ידעו לעשות – ושב ורפא לנו.

ומכאן כבר נשתגרה גם נוסחא ידועה:

– אין כמוך לטוב, עם-ישראל; אין כמום להוגן, עם-אנגליה; כל אסוננו הוא, שאין כמוכם לרוע, מפקדי מפעלנו.

וכל שעה שאני שומע שגרת-נוסחתם והבלי-נחומיהם של אלו איני יכול לכבוש את תמיהתי: למה הם מרמים את עצמם, ומה בצע כי ירמו גם אותנו? האומנם זאת היא הדרך הטובה – שיהא אדם תובע תשלומי נזקיו מאת אחרים, כשהם חיבים בהם, ולא יהא תובע מעצמו, כשהוא חיב בהם? –

י

אני יודע: אלנבי וכידוניו ותותחיו היו האחרונים להושיב את שלוחה של אנגליה במרומי הר-הצופים. קדמו לו ולהם: פינסקר, שבקשת הגאולה להטה את כל לבו וממנה נתזו ניצוצות גם ללבם של מעטים אחרים בישראל; ליליינבלום, שמאהבתו העצמה לארץ-ישראל ובנינה וישובה חָלַק אף הוא וקמץ למעטים אחרים בנו, והם עלו ובנו ויישבו; הרצל, שבכח גאונו ורצונו נתן פה ולשון לצרת-היהודים והנאימה לפני כל באי-עולם. לולא הם שכבשו את הדרך לפני אלנבי, לא היו מגיעים לכאן לא הוא ולא כידוניו ותותחיו; הוֵה אומר, שזכותנו שלנו גדולה מזכותו שלו וזכות שולחיו.

עוד אני יודע: מיום שדרכה רגל שלוחה הראשון של אנגליה על מרומי הר-הצופים, – אף כי באותה שעה אולי הכריעה משקלתנו אנו, שהוא יהיה השליח, – לא חדלו ללמדנו דרך-ארץ ונמוסים: אל תשמיעו קולכם, אל תקשו לבבכם, אל תעמיקו שאלתכם, ארץ זו פלשתינה היא בפה מלא וארץ-ישראל רק בדרך נוטריקון, וכו' וכו'. ומפקדי מפעלנו נמצאו תלמידים מובהקים, ואת התורה שקבלו ושננו ערב ובוקר וצהרים, עד – שדרך ארץ זו נחתמה כהודאת פינו, והנמוסים נעשו חובות, אבל רק לנו.

אף גם זאת אני יודע: הסכסוך בין בני-בניה של שרה לבני-בניה של הגר איננו הסכסוך האחרון בארץ זו: הרבה יותר יגדל ויקשה ממנו ה סכסוך העתיד לבוא בין מאמניו של שליח-אלהים למאמיניו של בן-אלהים. אנו לא נתפלל לא לסכסוך זה ולא לסכסוכים אחרים; לשם בנין וישוב אנו שבים הנה, ואין בנין וישוב אלא מתוך שלום ושלוה. למעשה אחת היא, אם יהיה או שלא יהיה רצוננו בכך – אותו סכסוך בוא יבוא. אשורנו ולא רחוק. וכשתקינה הקורות אפשר שיתחרטו בהר-הצופים, כי דחו ידם של ישראל, שהיתה שלוחה משעה ראשונה לבקש חבה ולשלם תמורתה אמון ומסירות-לב.

אבל עוד אחת אני יודע: זה אלפים שנה לְמוּדָה עינו של הגוי לראות אותנו עם גולה ונדח, מפוזר ומפורד בכל אפסי-עולם; זה דורי-דורות למוּד הוא לראות בפזורנו עונש מן השמים על אשר לאלהיו לא כרענו ואת תורתו לא קבלנו. ושוב אינו יכול להשלים עם נפשו ולאמר: עם זה תמה גלותו ומעת היה יהיה גם הוא עם ככל העמים – שכן-ארץ ונטוע על אדמתו. ועוד יותר מזה אינו יכול להתכחש לעצמו ולנפשו ולאמר: ארץ בה נָטף נָטַף דם אלהי, היא תשוב להיות ארצו ואדמתו של העם, אשר לא בחר בו ולא שם אותו אלהים גם לו. אינו יכול! לא מרוע-לב ולא מחמת-נקם. אדם הוא ככל האדם אשר עלפני האדמה; כשם שהוא עשוי להרע, כך הוא עשוי גם להיטיב; כשם שהוא נוטר שנאה ונקמה, כך הוא גם זורע חסד ורחמים. אבל מהיותו אדם ככל האדם אשר על פני האדמה עמוס גם הוא סבל-ירושה, המדובב תמיד את לבו ודעתו, ואפילו אם לא רוחו ורצונו.

ועליו אנו משליכים תקות גאולתנו ופדות נפשנו, ומאתו אנו מבקשים, כי ישיב לנו את אשר הוא עצמו גזל מאתנו, כי ירפא את אשר ידו שלו הפסידה והחריבה!…

יא

בבוא איש אשר לא מבני-ישראל אל הארץ והיתה ראשית מעשינו לפקוח את עיניו, למען יראה וידע עבודת ישובנו כאן. דומה, שכדין אנו עושים. רחבי-עולם צרו מהכיל את האדם כולו ומהכין לו את מזונותיו. והוא מבקש להפוך כל מדבר-חול לשדה-תבואה, כל אגם-מים לאדמה פוריה. את מדבר סהרה הוא מבקש לעשות מקום ישוב, ואף רצועות-ים הוא אומר לעשות ארצות נושבות. אי-אפשר לו לוותר על שום אפשרות, הספונה בירכתי כלובו הצר. כל המרחיק את גלוין של האפשריות הללו, כל הגודר גדר בפניהן, גוזל את החיים… והנה גם אנחנו נתנו את ידנו לעבודת-היצירה הגדולה הזאת. באנו לארץ, שהשמו אותה יושביה, עד כי הקריחו הרריה מסלע ומישוריה הפכו מדברי-חול וערבות-בצה. ובכחנו ובעוצם-ידנו אנו משיבים לאדם את אשר גזלו ממנו מאות שנות עצלות ובטלה. העל זה לא התהלל ולא נפקח עיני כל לראות אתת פעלנו?

אבל יש במפעלנו דבר אחד, אשר לא לצדקה כי אם לחטאת יחשב לנו. כאן, בארץ גאולתנו, אין עם לבבנו עוד להיות עבדי-עולם וסרסרי-עולם, ואפילו לא חלוצי-עולם לשמם ולצרכם של אחרים; כאן אנו מבקשים לְיַחֵד את צרכנו אנו וגם את שמנו אנו על מפעלנו; ארץ זו אנו מבקשים לעשות נקודה ארכימדית לנו, להפוך מעליה את כל עולמנו שלנו ולכבוש לגולנו מקום תחת השמש. ועם הדבר הזה לא יוכל להשלים האיש, אשר לא מבני-ישראל, וככל אשר יגדל וחזק מפעלנו יגדל ויחזק מֵאונו בו, ככל אשר ירחבו וייטבו מעשינו יצר לו, ומאליו יבוקש וימצא הצל על-מנת להַטילו על פועל ידינו.

ואליו, אל האיש הזה, אתם מיחלים, אליו עיניכם נשואות, כי יהיה עמנו לעזרתנו ולסיע אותנו?

אן חכמתכם, יהודים? אן סוכלתנותכם, קלי-נחמה?…..

יב

ימים מעטים מבדילים בינינו ובין הקונגרס הקשה השני; הקונגרס הקשה הראשון היה לפני שעשרים וחמש שנים – כשירדנו ראשונה במלחמת האמונה והכפירה ואמרנו: או שהאמונה הציונות תשוב ותנצח, או שהציונות גופה תספה.

הפעם תכבד מלחמה קשה זו עוד יותר.

לפני עשרים וחמש שנים היתה חביתנו קטנה, אבל צלולה. אנו לבדנו היינו חורצי גורלה של הציונות, בינינו לבין עצמנו היתה המלחמה נטושה ולבבות כאובים מול לבבות כאובים עמדו במערכה. עכשיו ספק גדולה ספק קטנה היא חביתנו משהיתה, אבל עכורה היא ודאי. עכשו יש שותפים לנו, ולא רק בינינו לבין עצמנו תטוש המלחמה, אלא גם בינינו לבינם, כיעל כן הם רואים את עצמם אלופים לנו וכן הם בעיניהם של אלו שהרכיבו אותם אלופים לנו, אף כי אין יודע למה ועל מה, נתקיים בנו מה שבהיר עין ראה עוד לפני ארבעים ושמונה שנים. “יודע אנכי – כתב אליהו וולף רבינוביץ (או"ר) ליהל”ל באפריל 1883, בעצם תחלתה של הציונות – יודע אנכי, כי שָנים עשרות טרם יצא הרעיון לאור… אבל מובטח הנני כי כאשר יצא לאור יהיו אלו המלגלגים עליו כעת הראשונים אשר יחזיקו במשוט"… ¹ וברור הדבר: “מחזיקי השוט” של היום, “המלגלגים” של אתמול, שאף היום הם כותבים על שלטם באותיות גדולות לשם פרסום: “לא ציונים אנחנו!” ומחר יהיו מוכנים לאמר לנו: “שמא תסלקו את החיץ האחרון שביניכם לבינינו ואף אתם תמחקו את המלה “ציונות” מעל שלטכם”? – הללו ודאי לבבות לא-כאובים הם מזוינים, והמלחמה בהם תכבד ותקשה מאד.

אבל תכבד המלחמה ככל אשר תכבד, גם עתה כבימי הקונגרס השביעי, ברי לנו: או שהאמונה הגדולה של הציונות תשוב ותנצח, הוא שהיא – הציונות גופה – תספה.

יג

"שום תקוה לא תהיה לנו מן הקונגרס השבעה-עשר, אלא אם יסתים בלי מנצחים ובלי מנוצרים ". כך שמענו לפני זמן מועט מפיו של אחד מגדולי הציונות. ואני תמה: נוסחה זו,שנאמר בשעתה כנגד כובדי ארצות לא-להם ומבקשי שלל זרים – ואף בנוגע לאלו לא היה בה ממש, – מה ענין היא לנו? מה תקוה יש לנו מן הקונגרס שלפנינו, אם הוא לא יסתים במנצחים ומנוצחים – במנצחים גמורים ומנוצחים גמורים?

אנו אין לנו אלא כבוש אחד – כבוש העם, או, לכל הפחות, כבוש אלפים ורבבות מן העם לאמונה בציונות; שללנו היחידי הוא – כל אריח וכל לבנה, שמניחות ידי העם – ידי יחידיו וידי קבוציו – בבנין מפעלה המעשי של הציונות. וכיצד יאמין העם, אם ראשיו אינם מאמינים, וכיצד תהיינה ידיו אמונה, אם ידי מנהיגיו – לא-אמונה? –

כל התקנות שהמצאנו לנו בדורות הגלות נעשו סוף סוף רק טלאים לעצמותנו השבורה. כל התעודות שבדינו לנו בארצות הפזור היו רק פיוסים של הבל לנשמתנו הטרופה. זה חמשים שנה אנו יודעים, שאין לנו תקנה בעולם אלא אחת – ציונות שסופה מדינה עברית בארץ ישראל.

אבל כלום יש בהיסטוריה האנושית כולה פלא שקול כנגד אותו הפלא, שאומרת הציונות לעשות? עם הנושא משאם של שמונים יובלות זקנה וסבלם של ארבעים יובלות גלות, עם שפעמַיִם כבר אבדו לו ארצו, מדינתו ואישיותו המדינית, עם שאינו לא עם ולא לא-עם, לא חי ולא מת, עם יותר משהוא ננס הוא ענק ויותר משהוא ענק הוא ננס, עם שֶדַי לו בשמינית שבשמינית חיי-שעה וכל נפשו שקויה גלות ונכר וטמיעה, – עם זה, ולא הוא כולו, ואפילו לא חלק גדול ממנו, אלא רק מקצת מקצתו, מעוט שבמעוטו, הולך להחזיר לו את הכל: את ארצו, את מדינתו, את אישיותו המדינית, את לשונו, את עצמותו הלאומית – את הכל. שמא יש פלא כזה, או אפילו רק דומה לזה בכל ההיסטוריה האנושית? שמא אין הדין עם ר' יוחנן שאמר: גדול יום קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ?

ואותו מעוט שבמעוט, ההולך לעשות את הפלא הגדול הזה, מה תקוה יש לו לעשותו, אם לא כח צורים יהיה כח אמונתו? ומהיכן יהיה לו כח זה, אם אומניו-גדוליו ההולכים לפניו, אשר אליהם יביט ומאתם יבקש אמונה ורגל ישרה – אם הם אמונה אין להם ורגלם רגל מועד, אחת הנה ואחת הנה?

הקדמונים אמרו: “לא נגאלו ישראל ממצרים אלא בזכות האמונה, שנאמר: ויאמן העם”. ומה היא גאולת מצרים לגבי הגאולה, אשר אליה אנו נושאים את עינינו, אם לא שחוק ילדים? אף על גאולת בבל אמרו: “אם מוצא, שאין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמונה”. ומעשה עזרא ונחמה, כלום לא שחוק-ילדים גם הוא לגבי המעשה, המוטל עלינו לעשותו? ואם הגאולות הקטנות והקלות ההן נתקיימו רק בכח האמונה, לכמה אמונה זקוקה הגאולה הגדולה הוקשה בשביל שהיא תתקיים? אבל מהיכן תהיה אמונה לנו, מהיכן נזכה אנחנו ל“ויאמן העם”, אם משה ואהרן שלנו, עזרא ונחמיה שלנו אין אמונה בלבם בהכרח הם פולטים אי-אמונה אל תוך כל העם? –

לבוא בטענה על מי שפסקה אמונה בלבו אי-אפשר. כשם שאהבה לא בידי אדם, כך גם אמונה לא בידי אדם. אף היא נר-נשמה, שנותן אלהים לאדם. נר נשמה זה, כשהוא דולק הוא מדליק גם לאחרים, וכשהוא כבה – על פי רוב אין לו תקנה שישוב וידלק אפילו לעצמו. ומה צדקה יש לזעוק על מי שכבה נרו? די לו בצערו. אבל – נר שכבה ואין לו תקנה, דינו שיסולק מעל השולחן…

וספר לי ר' זלמן אפשטיין: פינסקר, אביה של תורת הציונות המדינית, נכשלה גם אמונתו שלו בסוף ימיו. הרבה סבות גרמו לכך, וכשהרגיש ליליינבלום, אמר לו: “דוקטור, אין אתה מאמין באמונה שלמה? הכבד והסתלק הצדה”. בלשון פשוטה זו ידע לדבר ליליינבלום, ראש הפשטנים בימיו. הכהנים והלויים והמשוררים שבימינו אינם יודעים לדבר בלשון זו. להם יש לשון אחרת. ומי יודע, אם לא מתחת לשונם שלהם נטף נטפה אותה נוסחה תמוהה: “בלי מנצחים ובלי מנוצחים”?

אבל מה נעשה, ואין אנו יכולים לקבל. אנו, הרואים כבלע אמונתם הפגומה, הכושלת של המנהיגים את שארית אמונתו של העם, מוכרחים לדבר אליהם בלשונו של ליליינבלום:

– אין אתם מאמינים, אין אתם יכולים להאמין באמונה שלמה. הכבדו והסתלקו הצדה.

                                                                                        ***

“יען לא האמנתם – לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, אשר נתתי להם”….

יד

דור אחרי דור התיקה אותנו הגלות מן האדמה, אם כל חי, עד שלסוף נתקנו ממנה לחלוטין, ובין כל עמי העולם נמצאנו אנחנו עם יחיד במינו: עם יתום, אין-אם.

לא היתה תנועה בישראל, שהחזירה אותו אל האדמה. וציונות החזירה אותו אליה. יבואו נא קטני-אמונה ומחוסרי האמונה, – יבואו נא כולם לארץ-ישראל ובעיניהם יראו את הפלא הזה. בני נאלבקי ושניפישקי, חנונים בני-בניהם של חנונים, תגרים שאילן-יחשם מגיע עד לתגרי-לוד, ספסרים, חומדי ממון, מלוים ברבית, – כולם רעבים לאדמה ואותה הם מבקשים. רעבון עצום חדש תקף את ישראל משעה שרגלו חזרה ודרכה על אדמת ארצו בשביל לבות את ביתו בה. ולא אכחד: גם בשעה שאני רואה ספסרות מבוהלת של קרקעות, – ספסרות שאי כמותה מגונה ואסורה, – יש אשר לא אוכל להחניק בי מין הנאה, המפעפעת בפינה טמירה שבלב: ספסרות מבוהלת זו עצמה מעידה, מה רב כחו שלרעבוננו החדש. ואולי גם לא רעבון חדש הוא, אוּלי היה חי בקרבנו כל הימים, אלא שנתעלמו עליו גלי צרות ויסורים של דורי-דורות גלות, ומשהתחילה הציונות מפקחת עלינו את הגלים הללו, מיד פרץ הנעלם ויזדקף לכל כח חיותו.

טו

לפי שבועות אחדים הלכתי לראות את באר-טוביה. מושבתנו זו, הקיצונה בדרומה של ארץ-ישראל, אומללה היתה מעצם יום הוסדה. יסדה רוטשילד וחרבה. חזרו ויסדוה חובבי-ציון ושלשים שנה רצופות לא פסק אסון ממנה: שכנים רעים, בצורת, שפלות-ידים. לסוף קמו עליה אנשי רשע ודמים מבני-בניו של ישמעאל ושרפוה והרסוה ועשו אותה תל-חרבות. נכנסתי למושבה כאדם הנכנס לבית קברות. ופתאם – אורו עיני. לא בית קברות, אלא ישוב חדש, בנינים ואנשים חדשים – מותיקי העובדים החקלאים בארץ – ובפניהם כובד הבנה שלקשי התפקיד, אשר הוטל עליהם להחיות את הנשֵׁמה, אבל גם עוז בטחון, כי עשה יעשו וגם יכול יוכלו. שלומים היתה לי אותה שעה לתמרורים, שהשביעה אותי באר-טוביה לפני שנים מרובות.

בו ביום נקרו לשם גם עסקני הקרן הקימת והטיתי אוזן לשמוע את שיחתם עם הבארתים החדשים.

“אין אנו מבקשים דבר”, – אמרו הבארתים, – “אלא עוד קרקע, עוד קרקע”, – ובעיניהם קדחת תאוה: “אדמה!”.

נענה ראש-המדברים של עסקני הקרן הקימת ואמר:

יפים הם דבריכם אבל לא יחידים אתם לנו. מדן ועד באר שבע אנו שומעים כל היום: “עוד קרקע, עוד קרקע!”. ומה כוחנו למלא תאות כולכם?" –

הקשבתי לשיחה הקצרה ומלאתי גאוה. משחרבה האומה נטלה ממנה תאוה קדושה זו, התאוה לאדמה~ הציונות החזירה אותה לנו. בכל הדורות של הגלות הארורה (תשעים דור!) לא קם בישראל מוסד לגאול אדמתנו מידי שרים ולהשיבה לבעליה; הציונות יסדה והקימה אותו.

ועד שאני עומד ולובש גאוה צללה בזכרוני הזעקה, שהוכרח שומרו ומגדלו של מוסד זה לזעוק באזני כל שלוחיה של הציונות:

“הצילו את הקרן הקימת!”

הצילו מידי מי? – מידי מפקדי המחנה.

נזכרתי – וכבשתי את פני בקרקע….

טז

“עלובים אתם, הציונים”, – אמר לי פעם אחת המנוח נומברג בהיותו בארץ-ישראל שנה או שנתים קודם מותו. – “עשיתם גדולות ונפלאות, ואין אתם יודעים לספר עליהן לאחרים”.

הרהרתי אחרי דבריו ואמרתי בלבי:

“עלובים אנחנו הציונים עוד הרבה יותר משדעתך נותנת. עשינו גדולות ונפלאות, ואין אנו יודעים לראותן ולהחשיבן אפילו לנו לעצמנו”.

אף בזה דומה אמונה לאהבה, שגם היא מבהיקה כל כח אורה של העין לראות כל תג ותג, ואלו הפכה – אי-אמונה – מוריד מסך על העין עד שאינה רואה כלום.

אלו זכינו לאמונה שלמה של מנהיגים ומונהגים. היינו כולנו שומרים על כבושיה הנפלאים שלה ציונות ועושים אותם מקוה-אמונה לכל ישראל; עכשיו שלא זכינו לכך, הרי הם – הכבושים הללו – דומים כאלו אינם מן המסכת, ואף גם יש אשר ידם של מפקדי-המחנה תידה בהם אבן.

לא יאמן, ואפילו אם יסופר, אבל אמת היא….

מתוך: כתבים נבחרים

פרק ראשון

א

לפני זמן-מה שבתי ממסעי בפולניה. עשיתי שם ששה חדשים, הייתי בשש עשרה ערים, קצתן כרכים גדולים, קצתן ערים בינוניות וקצתן עיירות קטנות, ובכולן לא ראיתי בפנים שוחקות של יהודי. בעתונים היוצאים בוורשא נדפסות יום יום מודעות קולניות על אַקטוֹרים אמני בִּדוּח, “המגרשים את הנחשים ואת הצחוק ובדיחות-הדעת” — והתיאַטראות היהודיים ריקים מאדם. אפילו לודביג זאץ, שאולי עדיין לא קם לקומדיה היהודית אמן רב-כח כמוהו, משחק חמש-שש פעמים בשבוע לפני כסאות נשַמים מאין יושב. נכרת הצחוק מפיו של היהודי הפולני ופסקה בדיחות-הדעת בביתו ובכל מקום שהוא חי את חייו. עמוד ענן מלוה אותו כל היום בבית, ברחוב ובכל פנה שהוא פונה, — עמוד ענן של עניות מנֻוֶּלֶת ומנַוֶּלֶת, שכבר יש בה משום שאלת הלחם הפשוטה לכל נוראותיה.ומחולקות הדעות. יש אומרים: לשעבר לא היתה שאלת-הלחם הפשוטה מצויה כל-עיקר בקרב המוניו של הצבור היהודי בפולניה; אנייו היו מרובים תמיד, אבל רעבים לא ידע מעולם. אחרים חולקים ואומרים: הפרזה היא זו; גם עניים מרובים וגם רעבים לא מעטים היו בו בצבור היהודי בפולניה מאז ומעולם, אלא שהצרות העצומות של ההוה השכיחו ומשכיחות את הצרות הקלות יותר של העבר. להכריע בין שתי הדעות הללו איני יודע. אני ראיתי ראשונה את פולניה בשנות-המלחמה כשבני-אדם “זִקְקוּ” נהרי-דם ועשו אותם כסף וזהב, ומאותן השנים אין להביא ראיה. אבל בין כך ובין כך, ברור הדבר, שעכשיו עומד כבר חלק גדול של היהדות הפולנית בשתי רגליו במדרגה תחתונה שבתחתונות — בזו של מבקשי לחם למלא נפשם הרעבה. לפני כמה שנים מצא גרינבוים מיליון יהודים “מיותרים” בפולניה. אותה שעה רבו עמו רבים וראו בדבריו “אנטישמות יהודית”. עכשיו מודים כבר הכל — אם בפה מלא או בעקימת שפתים בלבד — שהדין עמו, ודומה אסונו של “מליון” אומלל זה לאסונה של אותה מלכות אגדית, שתושביה היו ממללים ומדברים ככל אדם, ואיש לא שמע דבריהם, משום שמכשף רע הותיר להם כח-הדבור ונטל מהם קולם של הדברים. לא מיליון אחד, עשרות מיליונים מחוסרי עבודה ופרנסה תועים עתה רעבים וצמאים ברוב ארצות העולם, אבל הם רק מחוסרי-עבודה ופרנסה, רק רעבים וצמאים, ולא מיותרים, ולפיכך זעקתם נשמעת עד לשמים והכל יראים אותה. ואלו “מיליון” הרעבים והצמאים שלנו בפולניה לא רק רעבים וצמאים הם, אלא גם מיותרים הם. ולפיכך אין זעקתם נשמעת, ומבעלי השלטון, שהיכולת בידם להושיע אם ברב או במעט, אין איש נפנה עליה. פקיד יהודי לא תעמיד הממשלה, למורה בבית-ספר כללי לא תמנה אדם מישראל, אפילו בבתי-ספר המיוחדים שהיא מעמידה לילדי היהודים רוב המורים לא מישראל הם¹, וגם את הגזרה הרעה, שבתי-המסחר ובתי-המלאכה של ישראל חַיָּבים לשבות בשבתות ובימים טובים של קתולים, מקַיֵּם השלטון בכל חומר הדין. הרכרכנים שבעסקני היהדות הפולנית — וביחוד הרכרכנים הגליצאים — אומרים, שהשלטון המנהיג עכשיו את המלכות הפולנית איננו אנטישמי ואין כונתוֹ להרע, אפשר שאמת בפיהם, ואפשר שהם שוא ידברו. אבל זו ודאי אמת, שחרש הוא השלטון לגבי שועת מצוקתם של נתיניו היהודים. ימקוּ בענים, יגועו ברעבונם ואתם תמות זעקתם, כי על-כן מיותרים הם ואין קול לזעקתם שלהם. ועמוד-ענן של דלות איומה מתהלך כל בקרב המוניו של הצבור היהודי בפולניה ומסתיר מנגד עיניו את הנאת-החיים ושמחת-החיים.

*

ולא זה בלבד הוא עמוד הענן, המלוה את היהודי הפולני; יש לו לעמוד-עננו גם פנים זעומים אחרים — של אימת העניות. בשנות השפע של המלחמה והזמן הסמוך שלאחריה חלם היהודי הפולני — ולא היהודי הפולני בלבד — חלום יפה ונעים. בחלומו ראה את עסקיו טובים מאד, כספו וזהבו מרובים מאד ומבצריו בצורים מאד. ופתאום הקיץ — והנה חלום שוא: מבצריו — עיי-מפולת, כספו וזהבו — אבק פּורח, עסקיו — בור צרה, ויותר שהוא עוסק בהם יותר הוא מפסיד וּמִדַּלְדֵל. שעת יקיצה זו היתה קשה כל-כך, עד שהסוחר היהודי בפולניה — ואולי לא בפולניה בלבד — טבע מימרה חדשה: “איזהו עשיר? — שאין לו עסקים”. והדלדול הכרוך בעסקי המסחר גדל מיום ליום, והם התחילו נאלמים זה אחרי זה. לשעבר, למשל, היו סוחרי-העצים מן היושבים ראשונה במלכות המסחר והעושר; עכשיו יאמר: “פלוני בן פלוני עסק היערות עסקו — הרבה אילנות יש לו להתלות בהם”. לשעבר היה הנהר “פִּינה” מתמלא תיכף עם הפשרת הקרח רפסודות-עצים והעיר פינסק היתה הוֹמה מרוב סוחרי-עצים; עכשיו ירדתי אל הנהר — והוא ישן שנת-מות, התהלכתי בעיר — וכולה שקט בית-עלמין. כיוצא בזה כמה מעסקי התעשיה. שני “מנשסטרים” בנו היהודים ברוסיה שלפני המלחמה — את לודז ואת ביאלוסטוק. עכשיו שתיהן פולניה, ובעתונים היודיים היוצאים בשתיהן מצאתי רובריקה חדשה: “פאבריקען שטעלען זיך אפ!”. מדי פעם בפעם באה ברובריקה זו רשימה שלמה של בתי-חרושת — ביחוד של בתי חרושת לאריג — שכבר השתתקו או שעומדים להשתתק, וזכוּרים לי בתי-החרשת בשתי הערים האלה — כגון בית-החרושת של האחים נוביק בביאליסטוק — העומדים “כמצבות אלמות על קברי-עצמם”. וכל בית-חרושת שמשתתק וכל בית-מסחר שנאלם מטיל לתוך ים הדלות פועלים ושכירים שכל ימיהם מכרו בלחם את עמלם וכח-ידיהם ועכשיו אין קונה לאלו, ובעלים, שכל ימיהם היה הכסף והזהב משגבם ועכשיו פרושות גם ידיהם הם לצוד מטבעות נחושת ופרוטות קטנות למחיתם ולמחית אנשי ביתם. והאימה הגדולה של סכנת דלדול וָעוֹנִי מביאה לידי כך, שכל מי שיש לו משהו באמתחתו חָרֵד עליו חרדת-מות שלא להוציאו, ודין פרוטה כדין מאה. אִמְרָה רגילה עכשיו בפיו של היהודי הפולני: “בת מִזְדַוֶּגֶת למי-שהוא ויוצאת מבית אביה, ספק תחזור, ספק לא תחזור, פרוטה מזדוגת למה שהוא ויוצאת מכיס-בעליה — ודאי לא תחזור”…

\*

מהו מקור הרעה הגדולה ומה הם גורמיהם של הדלדולים הקשים?

על שאלוֹת אלו אין תשובה בפי, שַׁלָּמָה אהיה חכם בעיני, לאמור: אני יודע מה שׁאין אני יודע. אבל שׁלשה דברים לִמְּדָה אותי הסתכלותי במצבם של יהודי פולניה, ואלו הם:

1) המונים גדולים של הצבור היהודי בפולניה כבר ירדו למדרגת עניים מרודים, הרודפים כל היום אחרי משען לחם, פשוטו כמשמעו.

2) המונים גדולים אחרים של צבור זה אמנם לא ירדו עדיין עד לאותה מדרגה, אבל אימתה של העניות עליהם תמיד, את קול צעדיה הם שומעים כל היום מימינם ומשמאלם, ומחמת אימה הם נשמרים מאד לפרוטתם שלא תצא, פן יצטרכו לה מחר והיא לא תהיה להם עוד.

3) אלו ואלו נתונים בצרה גדולה, צרת היום וצרת המחר הקרוב, ונחוצה מדה מרובה של קרבת נפש תמימה ואמתית, כדי לִכְרוֹת להם אוזן, שתהא מסוגלת לשמוע את אשר יֵאָמֵר גם על המחר שלאחר-זמן, אותו מחר שאולי איננו מֻחָרָם שלהם עצמם, אלא רק מְחָרָם של בניהם אחריהם. ועוד יותר נחוצה מדה מרובה של זהירות יַשְׁרָנִית ושל נזירות מן הפרסום הזול, שאל לעורר בלבם מהומה של תקוות נפרזות לתשועה מהירה. התקוות היפות-המגונות הללו היום הן מפטמות את יצר הכבוד והתהלה של מְבַשְׂרָן ומנחילות לו אהבה וגדוּלה ושירים ותשבחות, ולמחר — כשלפי טבע הדברים אינן ממהרות להתקיים — הן חוזרות ומנחילות שנאה ובוז וחרוף וגדוף לא למבשר בלבד, אלא לאידיאה כֻלָּה. שבשמה דבר ואותה נשא על שפתיו.

ב

רובו — לכל הפחות, רוב רובו — של הצבור היהודי בפולניה — ביחוד בפולניה הקונגרסאית, ועוד ביתר יחוד בגליציה, — שומר עדיין מצוה ומסורת, ואף את בניו הוא מבקש לחנך ברוח מצוה ומסורת. טארטקובר בדק ומצא, שמרובים החרדים והישיבות בפולניה מכל שאר בתי-הספר שיש ליהודים שם, ומובן שמרובים גם התלמידים של הראשונים מתלמידיהם של האחרונים². ברם, אין לכחד, שהצבור היהודי בפולניה נוהג שמירה וכבוד גם במסורת של הבל. הכובע הקטן, העגול והצר, כמנהג פולניה, וה“קַפֶּלוּשׁ” של קטיפה, הזקוף לכל גבהו, כמנהג גליציה, ה“שטרימל” בן שלשה-עשר הזנבות ו“הספודק” הדומה לאצטרובל המיוחדים שניהם לשבת ויום-טוב — קדושה של מסורת חופפת עליהם עד היום הזה, ויחד עם המלבוש ארך-הכנפים הם משמשים “צלם יהודי” אפילו בכרכים גדולים, כל-שכן בעיירות קטנות, בפולניה הקונגרסאית, קל-וחומר בגליציה. לא אחת באו לידי בחורים משכילים, שמתוך שיחה עמהם ראיתי כמה פגומים הם כבר במובן האמונות והדעות, ואף הם אינם מתירים לעצמם להשתמש בלבושים אחרים ולהסתלק מן “הצלם היהודי”. ויודע אני בכרך גדול של גליציה בית-מסחר חשוב ששנים בעלים לו, אחד חרד קצוני ואחד חפשי קצוני, אבל שניהם, בעבדם את עבודתם במשרדם, חובשים כובעים קלים לראשיהם, שלא לעבור על גלוי-הראש בפרהסיה.

בכלל מבדיל היהודי הפולני מאד בין “בפרהסיה” ל“בצנעה”, וכל העובר בפרהסיה על אסור ומסורת, שהוא עצמו עובר עליהם בצנעה, שנוּא וּבזוּי בעיניו. בעירה אחת — Nomina sunt odiosa — קבלו לפני בחורים משכילים על העסקן הציוני שבעיירתם — ואף הוא בחור משכיל — שראוהו באחרון של פסח מדליק בפרהסיה גפרור, כדי להצית סיגרה, ואני — יסלחו-נא לי אותם הבחורים הטובים, אם חשד של חנם אני חושד בהם! — איני בטוח כלל, שהם עצמם אינם מעשנים בשבת בחדרי חדרים. יודע אני נשים צעירות, הנוהגות היתר — גם ברשות בעליהן — לאכול מאכלות אסורות, — כשעין זרה אינה רואה, או נדמה להן, שאינה רואה אותן, — ונזהרות שלא להסיר מעל ראשן את השביס — ביתר דיוק את ה“בִּמקוֹם” שביס — המשמש “בִּמקוֹם”-קפלוט. ושטחיות גמורה תהיה מצד מי שיאמר: צביעות היא זו. חלילה! לא צביעות היא זו, אלא צורה ידועה — נאמר: צורה פַּשְׁרָנִית — של שמירה על המצוה ועל המסורת, וכל הפוגע בה פוגע בנמוסיו הדתיים של החרד לה לצורה זו, וטבע הדברים מְחַיֵּב, שהם נעשים צהובים זה לזה.

בשמירת שבת ויום-טוב זהיר היהודי הפולני זהירות גדולה, ואין הוא מסתלק הימנה אפילו אם היא יורדת לו עד לחייו. מן האמור לעיל אנו יודעים שמחמת גזרת-המלכות הֻטַּל על יהודי פולניה, שיהיו שובתים ממסחר וממלאכה בשבתותיהם ובמועדיהם של הקתולים, ואף על פי כן הם עומדים — ברובם הגדול — בנסיון ואינם עושים את שבתותיהם ומועדיהם שלהם חול. הנה כן, למשל, בדקתי ומצאתי, שבשמונה-עשר יום של סוף ניסן תחלת אִיָר הוכרחו יהודי פולניה לשבות ממסחר וממלאכה שנים—עשר יום (ט“ו—י”ח בניסן: שני ימים ראשונים של פסח, שבת שלנו ושבת שלהם; כ“א וכ”ב בו: שני ימים אחרונים של פסח; כ“ד וכ”ה בו: שבת שלנו ושבת שלהם; כ“ז בו: ג' במאי—חג לזכר מתן הקונסטיטוציה הפולנית; כ”ט בו: ה' במאי—חג קתולי; א' ב' באיר: שבת לשנו ושבת שלהם). עוד בדקתי ומצאתי, שבחודש מאי הוכרחו לשבות שלשה-עשר יום, וכל חודש וחודש הם מוכרחים לשבות לא פחות מעשרה — אחד-עשר יום. ובכל—זאת הם עומדים בנסיון ואינם מוַתרים על שבת ויום-טוב שלהם. (מסופּקני, אם בכרכים הגדולים מגיע מספר היהודים, הפותחים את חניותיהם בשבת ויום—טוב, עד כדי עשרה למאה; בערים הבינוניות אין מספרם של אלו מגיע אפילו עד כדי שנים למאה, ובעיירות הקטנות אין כאלו כלל. — בימים האחרונים באה ידיעה מווארשה, שגם כמה מחנוני נאלבקי עומדים לפתוח מכאן ואילך את חניותיהם בשבת ויום—טוב, ולשם כך הם אומרים להעמיד אגודה אחת. אבל מובטחני, שנאלבקי תלחם ולא על נקלה תתן להפוך בגבולותיה שלה את הקערה על פיה) אולם גם בנוגע לשמירת שבת ויום—טוב עיקר העיקרים הוא ליהודי הפולני, שלא יתחללו בפרהסיה. בצנעה הוא נוהג היתר. ובעיני ראיתי: יותר מארבעים סוחרים מישראל, רֻבם באים בימים, ממקומות שונים בפולניה, עמדו להפליג יחדו לשם תיור ועניני מסחר. ובליל-השבת שלפני צאתם לדרכם נתכנסו ל“כוס-טה” ולשיחת-רעים, וכאן נהגו כולם — הם ונשיהם — היתר בכמה אבות-מלאכות ועשו שבתם זוֹ חול. וברי לי: לא-מעטים מהם זהירים כל ימיהם, שיהיו בתי-מסחריהם נעולים משעת התקדש שבת ויום-טוב עד שעת מוצאי שבת ויום-טוב.

מסורת היא גם דבקותו של היהודי הפולני ברבי. “כך נהגו אבותי ואבות-אבותי, כך נוהג אני, והלואי שכך ינהגו גם בני”. ובדיחה אופינית מספרת: שאלו לחסיד גֶרי: מפני מה לא נסע מימיו לגר? החזיר החסיד ואמר: “מה צורך יש לי לנסוע לשם? אני מאמין באמונה שלמה, שיש רבי בגר”. זו איננה כבר דבקות אמתית, תמימה, שהנפש מלאה אותה, אלא רק מסורת, קבלת אבות, שיש לשמור עליה ולהנחילה גם לבנים, משום ש“כל אדם צריך שיהיה לו רבי”. והחשוב והמפורסם שברביים הוא הגֶרי. ואף זו מסורת. אין הוא לא מופלג בנגלה ולא גדול בנסתר, לא מופלא בחסידות ולא אב בחכמה. אבל הוא משושלתו של המהרי"ם, פרוש: יורש-יורשה של קוצק, ואין לה למסורת אילן יפה מזה להתלות בו.

*

בו בזמן שהצבור היהודי בפולניה שקוד לשמור על המסורת פּוֹשָׂה בקרבו גם האסימילציה ובפרט באותה שכבה, שנהגו לקרוא לה “אינטליגנצה של בעלי השכלה גבוהה”. “סתם רופא בעיירה — מתבולל”, — כך אמרו לי כשבאתי לפולניה; לא היו ימים מועטים ומתוך נסיוני שלי כבר יכולתי גם אני להעיד עדות זו, ולא רק על הרופא, אלא גם על העורך-דין ועל המהנדס ועל כל שאר בני-סוגם, ולא רק על אלו שבעיירות הקטנות, אלא גם על רוב חבריהם שבכרכים הגדולים ושבערים הבינוניות. יש ביניהם אנשי-שם וגם גדולי-תורה במקצועותיהם שלהם, אבל רובם ככולם בורים גמורים לגבי תורתם ותרבותם של ישראל, ואם לשעבר היו אומרים: כל ימיו עסק הרב שלנו בתורה, ולא הספיקה לו השעה ללמוד כתב ולשון של גויים, אומרים עכשיו: כל ימיו עסק הרופא, העורך-דין, המהנדס שלנו בתורה, ולא הספיקה לו השעה — ללמוד כתב ולשון של ישראל. ומה יעשו “אינטליגנטים” יהוּדים כאלה, שלא יהיו מתבוללים? מה ידיעה יש להם על היהדות שירצו בה ומה זיקה יש להם לתרבות היהודית שיבקשוה? —

התבוללות הלשונית גוברת בקרב יהודי פולניה עד כדי כך, שנדמה כאילו לעינינו משתכחת מהם הלשון שהיתה לשונם מאות שנים. הזקנים יודעים יודית ומדברת יודית, אבל כשהם מבקשים לנהוג סלסול בעצמם הם מדברים — פולנית. הצעירים קצתם יודעים יודית, קצתם אינם יודעים יודית. ורובם מדברים — פולנית. הילדים כמעט שאינם יודעים יודית כלל ומדברים — פולנית. זו היא המדה בכרכים הגדולים, על פי רוב גם בערים הבינוניות, ובמקצת אף בעיירות הקטנות של פולניה הקונגרסאית, ומכל-שכן בגליציה. שעות שלמות התהלכתי ב“קזימירוש” של קראקוי השטוף יהודים ואזני שמעה קצת יודית והרבה פולנית; בשבת וביום-טוב מצוי הייתי בבתי-כנסיות של עיר זו — ולא שמעתי ילדים מישראל מדברים בינם לבין חבריהם אלא — פולנית; לשון זו שמעתי גם בפיהם של ילדים, שהלכו אחרי אבותיהם לתפילה ב“שטיבל” של גֶר. — הוזמנתי להרצות בכנוס של חברי השומר הצעיר וגורדוניה בלודז, ומצאתי כמה בחורים ובחורות שאינם יודעים יודית, אבל כולם יודעים פולנית. כיוצא בזה ראיתי שם גם באספת הקן של בית“ר. — כשהרציתי לפני סטודנטים של קורפורציה יהודית הוצרכתי להעמיד לי מעין מתורגמן, שיתרגם לשומעי את “המקומות הקשים” מיודית לפולנית. כשהרציתי בקבוץ של נשים על הבדיחה העממית היהודית ראיתי לפני הרבה פנים עגומים של נשים צעירות, שלא יכלו לרדת לסוף “עָמקָן” של כמה מן הבדיחות שנסתייעתי בהן, משום שֶׁסֻּפְּרוּ יוּדית. בבנקט-הפרידה, שנערך בווארשה לכבודו של מנהיג ממנהיגי הציונות, שעה לארץ-ישראל, נאמרו רוב הנאומים פולנית, וב”כוס-הטה" של חבורת הסוחרים, שעליה ספרתי לעיל, נאמרו כּל הנאומים בפולנית, ורק אחד ביודית. וכך הוא מצב הדברים בפולניה הקונגרסאית ובגליציה, וכך עתיד הוא להיות בקרוב גם בגבולין. בווילנה, בגרודנה, בביאלוסטוק בפינסק וכו' עדיין מדברים יודית — ובמקצת גם רוסית. אבל גם שם כבר גוברת הפולנית. תחילה לא האמינו היהודים שבגבולין במלכות הפולנית, שהיא עתידה להתקיים, וסרבו לקבל לשונה; לסוף התחילו מאמינים בה באמונה שלמה, שהיא בת-קימא, ועכשיו הם ממהרים לקבל לשונה. ומי יודע, אם לא כעבור ימי דור אחד או שנים אי-אפשר יהיה לדבר יודית אל הצבור היהודי בפולניה, כשם שכבר אי-אפשר לדבר יודית אל הצבור היהודי בגרמניה.

*

כדי לעמוד על אפיוֹ ועל מעלותיו ומורדותיו של הצבור היהודי בפולניה נחוצה עין בוחנת יותר משלי, ואף בעל העין הבוחנת זקוק לזמן יותר מששה חדשים, כי על-כן עם שלם בן שלשה מליונים נפש וחצי הוא צבור זה, מספר ישוביו יותר מאלף, ויש הבדלים גדולים ועמוקים בין היהודי של פולניה הקונגרסאית לבין היהודי הגליצאי, ובין שניהם לבין היהודי שבגבולין. אבל מה שראיתי ראיתי ואותו ספרתי.

ואף גם זאת ראיתי. יהודי פולניה הקונגרסאית אינם מכבדים — אני נתירא לאמר: בזים — ליהודי גליציה; יהודי גליציה אינם אוהבים — אני מתירא לאמר: שונאים — את יהודי פולניה הקונגרסאית. אלו ואלו עוינים — אני מתירא לאמר: אויבים — את היהודים שבגבולין, וכלם יחדו אין אמון בלבם ליהודי הבא אליהם מן החוץ, ובפרט כשהוא בא אליהם מארץ-ישראל (למה “זכתה” דוקא ארץ-ישראל לכך — על זה יבוא עוד הדבור), והאדם הבא מן החוץ צריך שתהיה בו מדה מרובה של קרבת-נפש תמימה, של עַנְוַת-אמת, של פשטות טבעית ושל בקשת אחוה בלב שלם בשביל להכניע ולנצח את החשד ואי-האמון.

ג

ששת החדשים שעשיתי בפולניה הרגילוני לראות, כמה גדול כחה של הציונות.

ההתבוללות נועלת דלת בפניה, והציונות “המעשית” אינה עושה כמעט ולא כלום בשביל לעקור דלת נִנְעֶלֶת זו.

רוב עסקניה ושלוחיה של הציונות אינם נוהגים כבוד בצבורנו הפולני, השומר מצוה ומסורת — ולו רק בפרהסיה, — ומחמת-כך הם משניאים עליו לא רק את עצמם, אלא גם את הציונות שבשמה הם באים אליו.

רבים משלוחיה ועושי דבריה של הציונות או שאין בהם כלל, או שאין בהם במדה מספקת לא קרבת-נפש תמימה, לא זהירות ישרנית, לא ענות-אמת, לא פשטות טבעית ולא בקשת אחוה בלב שלם, וכל כחם ועוצם-נפשם הוא “כח הדבור” ו“כחות” אחרים שֶׁנִּפְחָם — הר-ההר, ומשקלם — זוז קטן.

שורת ההגיון נותנת, איפוא, שדינו של הצבור היהודי בפולניה להיות רחוק מן הציונות. ולמעשה אין הדבר כך. אמנם רובו רחוק עדין ממנה ומפעליה, אבל רק רובו ולא כולו, וגם לא רובו הגדול. אדרבה, גדול הוא מעוטו הכרוך אחריה.

הציונות כשהיא לעצמה כחה רב, וממנה יוצאים צנורות — פעמים גלויים, פעמים נסתרים — המבקיעים לה דרך אל לבו ואל נפשו של היהודי בכל מקום שהוא ובכל מצב שהוא.

פרק שני

א

ח. נ. ביאליק התנדב ללכת אל הצבור היהודי בפולניה ולעוררו על הדברים, שהם גם מַשְׁתִּיתָהּ וגם רומה של תנועת-תחיתנו — הלשון העברית, התרבות העברית, הספר העברי — ותבוא עליו ברכה שהתנדב לכך. אבל הוא לא בדק את נפשו תחלה, אם נמסר לו מפתח ללבו של צבור זה, או שמא נתחלף לו הפותח בסוגר, — וחוששני מאד שלא טובה עשה עם המפעל, אשר בשמו הלך ובשמו דבר.

לשונו של ביאליק — לשון הזעם והתוכחה — היא שהיתה עם פיו גם במסעו בפולניה. הוא שכח כנראה — ואולי לא רצה לזכור — שאין זמנה של לשון זו עכשיו, אם לא כבר עבר זמנה לגמרי. ביאליק ישר-הלב הוא הראשון הכופר בעטרת-הנביאים, שעטרו לו זֶלי-לשון וזלי-העט שלא מדעתו ושלא מרצונו. ואולם, אלמלי עמדו עכשיו באמת נביאים לישראל, היו אף הם — אבותיה של לשון הזעם והתוכחה — בוחרים להם לשון אחרת מזו שהיתה שומה בפיהם לפני אלפי שנים, ואם לאו — לא היו שומעים להם עכשיו, כשם שלא שמעו להם גם לפני אלפי שנים. “אין משמיעין לאוזן אלא מה שיכולה לשמוע”. והיהודי הפולני — ולא רק הפולני — שחשך עליו יומו, וכל שעה הוא מתירא — ולא לחנם הוא מתירא — שמא יחשך עליו מחרו עוד יותר, — אזנו אינה יכולה ואינה מסוגלת לשמוע דברי זעם ותוכחה. דיו בזעם שזועם אותו אלהים. אף דיו במה שנפשו שלו זועמת אותו כל היום. ביאליק מעיד על שומעיו, שהם בקשו מאתו ואמרו לו: “תנה, אמור-נא לנו דבר-מה של נחמה, של עדוד ותקוה טובה” — והוא כמעט תמה על בקשה זו³. אות הוא שלא ראה את עצמו אחד מן הצבור האומלל הזה, הנלחם בכל שארית-כחו מלחמת חייו, אלא ראה את עצמו דיָן ומוכיח, שעומד ממעל לו, וממרומיו שלח בצבור שלפניו פסקי-דינו הקשים ודברי-מוסרו הזועמים.

האומנם אפשר היה. שהוא — עם כל ערכו וחשיבותו — ימצא לו אוזן קשבת ולבו של הצבור יִמָשך אחרי דבריו?

וכשנפטר מן הצבור והלך לו כאוב-לב, לא על עצמו תהה, אלא על אחרים תהה. ביחוד תהה על ה“סתם-ציונים” וראה אותם — פגרים מתים. “היה לי הרושם — הוא אומר — שאני מהלך בין המתים”. והוא מוסיף ומפרש: “אני מדבר, כמובן, על סתם-ציונים. אין טעם וריח למעשיהם. אין התלהבות, אין אמון, אין כלום”.

אני רואה את עצמי, כאלו לפני ביאליק אני עומד, ובפניו אני אומר לו, שעינו הטעתו לראות את ההפך מן המציאות ולהעיד בסתם-ציוני — אני מדבר על הסתם-ציוני הפולני — עדות אשר לא-כן.

*

הסתם-ציוני עצמי ובשרי הוא, עמו נער הייתי ועמו גם זקנתי, ובכל זאת אין עיני סמויה מלראות את לקוייו וכתמיו באשר הוא ציוני ובאשר הוא אדם בכלל.

קודם-כל, רבים הם זקניו, שהזִקנה כבר התישה אותם. מוכן, שאי-אפשר שתהא כונתי לראות פְּסול בזקנה בכלל, כי על-כן גם אני זקן, ואין אדם משים עצמו פָּסול. אף אין רצוני, שזקנים יצעירו; אדרבה, רצוני, שזקנים יזקינו עד שיבשלו דים. אם בצעירים התלהבות וגבורה, בזקנים בְּשֵלים — חכמה והגיון. אבל משל משלו חכמים בזִקְנה: פגה, בוחל וצמל; פגה — עודה לא-בְשֵלה; בוחל — אלו ימי כחה וזהבה, צמל — כיון שהגיעה לכך, כחה נִגר וזהבה כהה. ואלו הסתם-ציוני לא-מעטים זקניו-צמליו, ויש שהם כבויי-נשמה, או, לכל-הפחות, כבולי-נשמה. נשמתם הכבולה של אלו אינה יכולה להבין — כל-שכן שאינה יכולה לקבל — שום מחשבה חדשה ושום תקון חדש, והיא יראה מפניהם מאד. תורת-הציונות, שנתנה להם, תורה מן השמים היא. וכל הפוגע בה יצא מכלל ציוני. הכל צריך להיות דוקא “כדאשתקד”, בלי שום שנוי וחדוש, ואם לאו — עתידה הציונות שתשוב מיד לתהו ובהו, ומכאן הטינא, המגיעה עד לידי איבה, שלבם מעלה, אם בגלוי או בסתר, כלפי הצעירים. רגילים הם לטעון כל היום: “דיינו! בהכרח יורדים אנו מן הדוכן; יעלו הצעירים וימלאו מקומנו”. אבל הם רק טוענים כך ולבם בל עמם. במעמקי לבם הם עוינים את הצעירים וחושבים אותם לרעים וחטאים, המקלקלים את הכל. לא אחת שמעתי מפי ציונים זקנים וּותיקים: “הצעירים שבשורותינו — אוי להם ואסון הם לנו. כלם שמאליים, והשמאליים — כלם לא-ציונים, ואפילו לא-יהודים”. ומשום כך יש גם שהזקנים והותיקים מסתלקים מן העבודה הציונית המעשית, כדי שלא יתקלו בעסקנים מִבֵּין הצעירים ולא ימָצאו מוכרחים לעבוד עמהם בכפיפה אחת. וזוהי — אוסיף דרך אגב — הסבה העקרית (אני מדגיש ואומר: “הסבה העקרית”, משום שחוץ ממנה יש גם כמה סבות אחרות, ולא כאן המקום לפרטן), שעל-פי רוב לא קשה ביותר להביא סתם-ציוני זקן וּותיק לכלל עבודה לשם הקרן-היסוד, וקשה מאד להביאו לכלל עבודה לשם הקרן-הקימת: בקרן היסוד הוא נעשה שותף לעבודה כמעט רק לזקנים וּותיקים כמותו, ואלו בקרן-הקימת הוא מוכרח להעשות שותף לעבודה גם — ולפעמים רק — לצעירים, והללו לבו ודעתו ממאנים בהם. (“מלכיה ושריה” של קרן היסוד רגילים להחזיק טובה לעצמם ולהשתבח, שהזקנים והותיקים עמהם. וחבל, שהם שוכחים — ואולי הם משכיחים מלבם בכונה — שזקנים זה “דרכם” באמת “לרדת מן הדוכן”, ולא ירבו הימים והם ישארו “מלכים ושרים” בלי עם…).

סתם-ציונים הם ברובם הגדול עמוסי עול-החיים. הלה חנוני והלה סוחר, הלה פקיד והלה סוכן, הלה “בעל פרופסיה חפשית” והלה — אחד מהמון בית ישראל המוציא לחם “מתחת לקרקע”. ומהיות צוארו נתון בעול קשה יש שהסתם-ציוני מתרשל בעבודה הציונית תחלה מחמת אונס, ולאט-לאט הוא מסתלק הימנה לגמרי ואין הוא שב אליה עוד, ואפילו אם כבר בטל אונסו. לכתחלה מכה אותו לבו על שאינו מקיים את המצוה המעשית הציונית שהוא חיב בה, ובדיעבד — כיון דדש דש: המצוה נשכחת, הדַיָן שבלב נאלם, ויש שהוא — הסתם-ציוני — גם מתמלא תרעומת כשבא מי-שהוא להזכיר לו עוונו. לא מעטים כאלו אני יודע, וקשה מאד להחזירם למוטב ולשוב ולעמיד עליהם מצוות אחרי שהם הורגלו כבר לראות את עצמם פטורים מהן.

רבים מן הסתם-ציונים הורעלו — ולא מדה מועטת — על-ידי שמועות שונות, קצתן שמועות-אמת וקצתן שמועות-שוא, על מעשים שאינם מהוגנים, שנעשו ונעשים בגבולות הציונות בכלל ובארץ-ישראל בפרט. וכיון שאתה פותח פיך לדבר אל ה“מורעל” על העבודה הציונית, מיד פותח גם הוא את פיו ומציף עליך מבול של טענות ותביעות. ואין עצה ואין תבונה לנגד הטענות והתביעות הללו: אם אתה שומע ושותק — שמע מינה, גם אתה מודה בהן, ואם אתה שומע ומחזיר תשובה — שמע מינה, גם בידך דבק מאום.

רחמן הוא הסתם-ציוני, ונפשו רעה עליו כשנפסקים רחמיו, סח על מי-שהוא ממנהיגי הציונות ועסקניה ויכול לרחמו ולסַיֵּם: “ואדם כזה אין לו מנוחה בעולמו מחמת עוני” — שָשִים בני מעיו שמנהיגים ועסקנים צדיקים כאלה נתנו לו ולציונות. אינו יכול לסיֵם בדברי רחמים. משום שהמנהיג והעסקן שעליהם הוא סח לא עשה אותם הקדוש-ברוך-הוא עניים ויש להם מנוחה בעולמם — מיד מתחיל לרקוד בלבו ובעיניו השטן המנוול של חשדות-שקר ועלילות-שוא. פעמים רבות שמעתי “רחמנים” אלו מספרים על מנהיג זה או אחר. שבנה לו בית יפה, ועל עסקן זה או אחר, שקנה לו נחלה טובה. ומעולם לא שמעתי את הדברים נאמרים מתוך הנאה, שאותו מנהיג ואותו עסקן טוב ויפה להם בעולמם הפרטי, אלא תמיד נאמרו הדברים מתוך לגלוג מסותר של קלות-ראש, מתוך רמיזות-עין של אדם היודע, כביכול, “סודם” של הבתים והנחלות הלו, אלא שאין רצונו “לנבל את פיו”. ומדי פעם בפעם רגז לבי ושאל: חשדן בן חשדן, מפני מה דעתך נותנת, שאתה זכאי לבנות לך בתים ולקנות לך נחלות ואסור להרהר אחריך, והלה אינו זכאי לכך ומותר — וגם מצוה — להרהר אחריו? וכי בשביל שאתה כל עבודתך ועמלך רק לך לבדך — נשכרת, והוא — מנהיגך ועסקנך — שעבודתו ועמלו לרבים, לך ולדומיך — הפסיד? ומודה אני: לבי שאל, אבל פי שתק, משום שגם זו ממדותיו של הסתם-ציוני: הוא שומע רק מה שבפיו שלו, ואינו שומע מה שבפיהם של אחרים, — והלואי שישמיע לאזניו לכל-הפחות מה שפיו שלו דובר.

ואף גם זאת: אין כסתם-ציוני קנאי לכבודו, ופיו מגיד תהלתו תמיד על כל דבר קטן — קל-וחמר על כל דבר פחות או יותר גדול — שעשה לשמה ובשמה של הציונות. שעות שלמות הוא נוטל מאתך בספוריו המוגזמים על הגדולות והנפלאות אשר עשה, על הטרחות שטרח, על הקרבנות שהקריב וכו' וכו'. ואם עינו תוספת בפניך סימן של קוצר-רוח וקוצר-אמונה, ובפרט אם אתה מנסה להפסיק נחל ספוריו וגוזמאותיו ומרמז לו, שנוח לו לאדם שאחרים ולא הוא יספרו עליו ועל צדקותיו — מיד הוא שונא אותך בלבבו, ושוב אין לך פה ולשון אליו.

ועל הכל הסתדרותו הלקויה של הסתם-ציוני. ולא הסתדרות אחת היא בפולניה, אלא שתים — “על המשמר” ו“עת לבנות” — ושתיהן לקויות, או מוטב שאומר: הראשונה צולעת והשניה — פּסחת. שתיהן, כל אחת ואחת לפי נוסחה שלה, עוסקות בפוליטיקה של המקום, ועל זה אין לקבול. אי-אפשר שתהיה אחרת. הצבור היהודי, אחד ממעוטיה הגדולים של מדינה חדשה-ישנה זו, מיותר הוא בעיני “בעליה”, ולא עוד, אלא שהוא מיותר גם בעיניהם של שאר צבוריה-מעוטיה, ואפילו בעיניהם של אלו הנראים כבעלי-בריתו בשעת הנאתם. גזרת הגלות היא שיהא הצבור היהודי מיותר בכל מקום ובעיני הכל. ואם לא הוא לו — מי לו? אם לא יַשמע קולו ובעל-כרחם של שכניו לא יתן גם הוא אצבעו בעניניה של המדינה, סופו שלא יוָדע משקלו כלל בכפות-מאזניה וכל אוכליו ומכשיליו לא יאשמו. והואיל והעסקנות הפוליטית הוא מהכרחיו של היהודי הפולני, אי-אפשר שלא תהא נתונה — ובמדה לא מועטת — על הצבור הציוני, שכן הוא הצבור היותר עירני ביהדות ובכל מקום מוטלים עליו צרכיו והכרחיו של הכלל כולו. וכשם שעסקנות זו, המכוונת כלפי חוץ, אי-אפשר שלא יהא לו לצבור הציוני חלק גדול בה, כך — ועוד הרבה יותר — אי-אפשר שלא יהא לו חלק גדול גם בעסקנות הצבורית, המכוונת כלפי פנים. כל פרשת החיים הפנימיים ש היהדות מעניניו ש הצבור הצבור הציוני היא, ולא רק מנקודת-ההשקפה הציונית, אלא בעיקר וראשונה מנקודת-ההשקפה היהודית, משום שהצבור הציוני הוא, לפי הגדרתו של הרצל, ה- “negotiorum gestor” של היהדות. כל זה אמת וברי, אבל ההסתדרויות האמורות של הסתם-ציוני בפולניה לא אצבען, אלא שתי ידיהן הן נותנות בעסקנוה הפוליטית, החיצונית והפנימית, ובשביל העבודה הציונית הטהורה אין נשארת להן לשתיהן בלתי אם אצבע קטנה, ואף זו מקצתה ולא כולה. הסתכלתי במנהיגים העסקנים של “על-המשמר” ו“עת-לבנות” גם יחד וראיתי: אפילו טובים שבהם כי יבוא לידם ענין מעניני הפוליטיקה המקומית ואמרו כל עצמותיהם: “הננו”!, וכי יבוא לידם ענין מעניני הציונות הטהורה ואמרו כל עצמותיהם: “עיפים אנחנו!”

עיפים המנהיגים, ומחמת עיפות דוחים הם בשתי ידיהם ראשית-כל — את התפקיד לתקן את לבו של מונהגם ולעקור את שמירו ושיתו. ומה פלא יש בדבר. שהשמיר והשית העזובים לנפשם גדלים ומשגשגים ומכאיבים כל חלקה טובה ללא כל מעצור וחסימה?

*

אם ימָצא מי שיאמר, שדיני על הסתם-ציוני קשה מדינו של ביאליק, לא יצדק. אני מלמד עליו חובה, אבל איני בז לו, אני רואה בו נגעים וכתמים, אבל איני רואה אותו מת שעבר ובטל מעולם. גדולה מזו: אני רואה בו עמוד-יסוד של הציונות, הנושא את משאה הקשה ביותר — לכל-הפחות, לפי משקל המשאות בשעה זו.

איני יודע כמה, אבל על כל פנים עוד הרבה עשרות שנים יעברו על הציונות עד שתחדל להיות תלויה במדה גדולה באפשרויותיה הממוניות, והללו — ברובן המכריע — בסתם-ציוני הן תלויות. בשעת משבר ועוני, ביחוד בשעת אימה גדולה, מפני העוני, נעשה קרבן-הממון קרבן גדול, ויש שהוא גם מגיע עד למדרגה של מסירת-נפש. אלמלא פלחו את פרוטתו של היהודי הפולני, היו דם-לב ומח-עצמות שותתים ויורדים מתוכה, ונסיון קשה מאד הוא מתנסה כשמתבקש להביא אותה קרבן לציונות. והסתם-ציוני עמד עד עכשיו בנסיון והביא את קרבנו. חלילה לי למעט אפילו כגרגר-חול ממשקל קרבנם של הבחור החלוץ והבחורה החלוצה, העולים לארץ על מנת לרַוותה זיעתם ולהפרותה בכח שריריהם. ברוך ומבורך קרבנם. אבל אל-נא ישָכח, שעם עבודת-בנינם בארץ נבנים גם הם עצמם ומקרבנם יש הנאה גם להם. קרבן-שלמים הוא. ואלו קרבנו של הסתם-ציוני, הנותן מכספו-דמו לבנין הארץ, על-פי רוב קרבן עולה הוא, שכֻּלו לגבוה. הוא עצמו אינו נהנה ממנו. אמנם ביאליק — עמו הסליחה! — מתכון גם לחלל את קרבנו של הסתם-ציוני ורואה אותו כאלו הוא נותן פרוטתו “בלי אהבה, בלי אמונה”. אבל גם בזה הטעתו עינו, משום שמרחוק — ממרומים — הסתכל בו. אלו נגש אליו ממש, אלו לא תובע ומוכיח היה לו, אלא היה לו מה שצריך היה להיות לו — אח קרוב המיצר בצרתו וכואב את כאבו — היה מתפלא לראות, כמה לא נתמעטו אהבתו ואמונתו לגבי מדת יכלתו שנתמעטה כמעט כולה, ועוד יותר היה מתפלא לראות, כמה לא נקצצו אהבתו ואמונתו אפילו מכח ידם הקשה של הקוצצים — בין אלו שמבחוץ ובין אלו שמפנים — שעמדו על האהבה, וביחוד על האמונה, לקצצן. אין חלקי עם דורשי מספרים, אבל אם, למשל, פולניה (חוץ משתי הגליציות) הכניסה לקרן הקימת בשנת תרצ“א 734.000 זהובים, ובמחצית הראשונה של תרצ”ב, היינו: לאחר שכבר באו מים עד נפש, הכניסה 352.000 זהובים, ורוב הכסף — אולי לא תהיה זו השערה רחוקה, אם אומר: שמונה עשיריות — נכנס מאת הסתם-ציוני, אף כי לא על-ידו — הרי גם לשון זו של מספרים מפרכת את עדותו של ביאליק: אלמלא האהבה והאמונה של הסתם-ציוני לא היתה ההכנסה מגיעה אפילו עד כדי חצי מן האמור. ואולי יש להביא ראיה לאהבתו ואמונתו גם מכאן: אשתקד היה הסתם-ציוני הפולני שני בשורת המעַשים לשמה של הקרן הקימת, ואלו השנה, שנת היובלות לחובב-ציון ולציוני הותיק — אבותיו של הסתם-ציוני — עלה הוא להיות ראשון בשורה.

*

ביאליק ראה את הסתם-ציוני הפולני, והנה — “אין התלהבות, אין אמון, אין כלום”, ואני ראיתיו — כולו התלהבות, כולו אמון, כולו מלא וגדוש ציונות; ביאליק ראה אותו — פגר-מת, ואני ראיתיו — חי ותוסס. בועידה העשירית של ציוני-פולניה, שהיתה החורף, ראיתיו כך. ראיתי התלהבות, שלא ידעה גבול, ראיתי אמונת-אמון, שדוגמתה פרנסה את הציונות בשנותיה הראשונות. ולא משום שהמנהיג התנשא מכל לעם, אלא להפך — משום שכל ימיו היה עם העם ובתוך העם; ולא משום שעשה מעשה להטים של מוקיונים ולוליונים, המבקשים להתמיה את הבריות, אלא להפך — משום שמימיו לא הלך בדרך תעתועים זו.

אותה שעה למדתי וידעתי: אמנם עיף הוא הסתם-ציוני מעול החיים ועמלם, אמנם כמה וכמה נגעים ונמוסים לא-טובים דבקו בו, אבל נשמה ציונית ספוגה אהבה רבה ואמונה גדולה מחַיתו. הוא הוא שנעשה מעיסתה של “הגוורדיה הישנה”, העומדת מפני כל הרוחות והזועות. ואם לגשת אליו בלב תמים כגשת אח לאחיו, חבר לחברו, יחזקו עוד אהבתו ואמונתו והיתת גם עבודתו הציונית שלמה.

ועל דרך-תעתועיהם ורעתם של המוקיונים והלוליונים עוד יבוא הדבר לחוד.

ב

ראיתי את הנוער הציוני המאורגן בפולניה — והוא מחנה גדול:

השומר הצעיר	22.000 איש
ברית טרומפלדור (בית"ר)	13.000 "
צעירי-מזרחי	10.000 "
השומר הלאומי (יחד עם הרצליה)	8.000 "
החלוץ הצעיר	7.000 "
פרייהייט	7.000 "
גורדוניה	6.000 "
החלוץ הכללי	3.000 "
החלוץ המרכזי	1.200 "
ס"ה	77.200 איש

את המספרים הללו קבלתי מאת מחלקת הנוער של לשכת הקרן הקימת בווארשה, וזו קבלה אותם מאת מנהיגי ההסתדרויות האמורות. אף-על-פי-כן נִתְּנָה רשות להטיל ספק בדיוקם. ראשית משום שסטטיסטיקה של ממש נהוגה רק בשומר הצעיר (ואמנם בבילֶטן — “הוראה” שמו — של הסתדרות זו מד' אייר תרצ"ב נאמר, שבתחלת השנה היו לה 22.346 חברים; בשאר ההסתדרויות נהוגה מעין סטטיסטיקה, ולא סטטיסטיקה ממש. ושנית, מנהיגי ההסתדרויות נגררים אחרי רצונם לראות — וביחוד, להַראות — את החשיבות היתרה של הסתדרויותיהם ומונים להן חברים במספר מוגזם. הנה כן, המספר האמור בצעירי-מזרחי (10.000) מוגזם מאד, ומובטחני שלא אחטא לאמת המציאות אם אפחית הימנו לפחות שליש. מוגזמים — אף כי לא במדה זו — נראים לי גם המספרים האמורים בחלוץ הצעיר ובפרייהייט. חוששני, שגם מנהיגיהם שלהם לא היו זוכים לציונים גבוהים, אלו נבחנו בהלכות סטטיסטיקה. אף גם זאת: כמה מחברי ההסתדרויות יש שהם נמנים פעמַים, כגון חברי השומר הצעיר שבחלוץ, הנמנים גם על-ידי הראשון וגם על-ידי האחרון.

ואולם, אם נפחית מן המספר הכולל האמור לעיל כעשרים וחמש ידות, וגם נשיב לב, שלא הובאו בחשבון כלל לא חברי המכבי ולא האגודות האקדימאיות הציוניות — נוכל לאמר כמעט בודָאות, שהציונות יש לה בפולניה לכל-הפחות ששים אלף נוער, ולא סתם נוער, אלא נוער מאורגן פחות או יותר. ונוער כזה בכמות כזו אין לשום זרם צבורי ופוליטי אחר של היהדות הפולנית — בין משמאל ובין מימין.

*

יודעים שליחי-הציונות, היוצאים לעבודתה בגולה, את ערכו וחשיבותו של מחנה גדול זה?

מסופקני. על כל-פנים, לא אלו מהם, היוצאים ראשונה לעבודה, ומבשרי אחזה. כשהלכתי לפולניה לא היתה לי, למשל, אלא ידיעה מעומעמת על הבכירה והגדולה שבהסתדרויות-הנוער — על השומר הצעיר. מפי השמועה — ובמקצת גם מפי הז’ורנליסטקה הציונית — ידעתי, שהשומר הצעיר מעמיד כל דבריו על “תורתו של מארכס”, והואיל ותורה זו אינה מקובלת עלי — לא היא גופה ולא תרי"ג מצוות השנאה והקנאה ובטול קדושת האדם והיתר האַלמוּת התלויים בה — החלטתי בלבי, שלא יהיה לי עסק בהסתדרות המקימת אותה, וכמה אני שמח, שלפי מהלך עבודתי אי-אפשר היה לי לעמוד בהחלטתי, ותחלתי כמעט שלא ברצון וסופי ברצון רב התקרבי גם להסתדרות זו וראיתי, שגם אני וגם אחרים טועים בה, או ביתר דיוק: שגם אני וגם אחרים מודדים אותה לא במדה הראויה לה ולדומה לה.

בדרך מסעותי באתי לווילנה ויחד עם חבר אחד ירדתי לפקוד את רחוב היהודים, את רחוב הזגגים, את חצרו של ליב ליזר’ס ושאר רחובותיה הצרים והעקומים וחצרותיה האפלות “הכפולות שמונה” — חצר בתוך חצר, חצר לפנים מחצר — אשר לא ראיתי אותו זה עשרים שנה. יום תמים היינו מתהלכים שנינו במבוכים חשכים אלו, שיצרו אותם פִּקוּדי דלותו והתחכמות פלפולו של היהודי הווילנאי. מימיננו ומשמאלנו, מלפנינו ומאחרינו: חנונים וחנוניות, היושבים ישיבת אבלים בפתחי חנויותיהם הריקות מאין קונה, חייטים וסנדלרים, המנמנמים כזבובי-סתיו על מכונותיהם וסדניהם הדוממים מאין עבודה, סתם יהודים, זקנים ונערים, שנטלה ריצה מרגליהם ופזיזות מכל גופם מאין תועלת בהן. דומה הייתי, כאילו מתוך ה“אידישע גאס אין ווילנא”, אלבומו הנפללא של וורוביציק, נִטְעוּ כאן העניים והאביונים, הנדכאים והחלכאים הזקנים והנערים הללו, הטעונים איש-איש צלובו בכתפו. היש מי שיפרוק אותו מעליהם? — את עניותה המופלגת של ווילנה ידעי עוד מימי-עלומי. עכשיו פעורה היתה עלי כתהום. היש כח בעולם, אשר יסתום אותה, לבל תבלע את הכל? — עיני לבו של חברי בן-לויתי קראו את הרהורי הדוקרנים, ששרטו לבי, נענה ואמר: “היודע אתה, מי הם האנשים והנשים האלה? כולם מארכסיסטים, כולם קומוניסטים, אלא שאינם יודעים, שכך הם”. שמעתי הגזמה זו ולא תמהתי עליה. אמת מרובה קלטה אזני מתוכה. תורתו של מארכס היא קדחת-העולם. מקום לידתה וגִדולה — בִּצת-העולם, וכל מקום שתרחב ותעמיק הבצה שם תגדל ותַמאיר הקדחת. לא לחנם נולד ה“בונד” בווילנה. ראויה היתה בצת-עוני ומחסור כזו שתלד קדחת ממאירה כזו. ומה תימה, שהנפש הצעירה, הרגשנית, של הבחור והבחורה מן השומר הצעיר, הכאובה ביותר מבצת-העולם⁴, היא גם מנוגעת ביותר בקדחת-העולם? אבל בואו ונחזיק להם טובה לשומר הצעיר ולהסתדרויות-הנוער האחרות הדומות לו, שבשעה שהם מכניסים בחורים ובחורות מישראל אל תחת כנפי תורתו של מארכס הם מכניסים אותם גם אל תחת⁵ כנפי השכינה של הציונות, של העִבְרִיוּת, של הארצישראליוּת — של תחיתנו הלאומית. אלמלא הם היו אותם הבחורים והבחורות מגיעים בדרכים ובשבילים אחרים עד לתורתו של מארכס, או עד לתהום אחרת של טמיעה והתבוללות, והיו אובדים לנו לגמרי. ואילו עכשיו בנים הם לנו, ואף אם תורתם לא לנו היא.

כבר אמרתי, שהסתם-ציונים, וביחוד הזקנים והותיקים שבהם, אויבים את הצעירים, ובפרט את אלו הנמנים על ההסתדרויות השמאליות, ועליהם הם אומרים: “הללו קרובים למוסקבה משהם קרובים לירושלים; יבוא יום ויפרשו למוסקבה בהחלט, ולירושלים יפנו עורף”. כשאני לעצמי איני מאמין — על כל-פנים, איני רוצה להאמין — שנבואה רעה זו עתידה להתקיֵם: מוסקבה כחה גדול, אבל גם ירושלים כחה לא-מועט. הקשיבו לויכוחיהם של בנינו אלו, קראו ספרותם, ולא על-מנת לקנתר ולבקש חטאים, אלא על-מנת לשמוע ולהבין הקשיבו וקראו, וידעתם את מלחמתם הקשה הפנימית: נפשם נתונה בין שני מגניטין, מוסקבה מכאן וירושלים מכאן, ואם שנאתכם ובעיטתכם שלכם לא יוסיפו כח לסמאל שרה של מוסקבה, אפשר ואפשר שינצח — להבדיל — מיכאל שרה של ירושלים. “גם בתקופת קוניונקטורות מהפכניות רציניות, וגם במשטר הסוציאליסטי ההולך ונבנה, עומד לפני ההמונים העברים תפקיד אוניברסלי יחידי: גאולת העם העברי… ישנו רק יעוד אחד ויחידי בכל התנאים ובכל הקוניונקטורות הקפיטליסטיות והסוציאליסטיות גם יחד — לשמור על הצרכים העליונים של העם העברי ועל אפשרויות הגשמת הציונות”, — כך הורה ברבים לפני זמן מועט אחד העמקנים שבחברי גורדוניה, הסמוכה לשומר הצעיר⁶, ואילו נאמרו הדברים עברית ממש ולא בלשון ברברית כזו, מי מאתנו לא היה חותם עליהם? — אף-על-פי-כן אי-אפשר גם לומר בוַדָאות, שאותה נבואה רעה של הזקנים והותיקים לא תתקים. כבר היו לנו קבוצים והסתדרויות. שמתחילה העמידו רק רגל אחת על דרך מוטעית, הפּוֹנָה — אם ימינה או שמאלה — מדרכה הנאמנה של הציונות, אחר-כך שקעו בטעותם בשתי רגליהם, ולסוף טבעו עד למעלה מראשיהם ואבדו גם לנו וגם לעצמם. הס"סים, שלידתם היתה בציונות וטבעו משמאלה, והפולקיסטים, שלידתם היתה בציונות וטבעו מימינה, — יוכיחו. ומי יודע, אם באמת לא כך יהיה מִקְרָן של הסתדרויות-הנוער, ששתי תורות צוררות זו לזו — של הציונות הלאומית ושל המעמדיות האסימילציונית — מתרוצצות בקרבן? הן עולי-ימים הם חברי ההסתדרויות האלה, קלי-טיסה הם, כדרך צעירים, ולא מהם יכבד הדבר לְהָתֵם את הדרך עד למוסקבה. אבל שגי דברים בגו: ראשית, מה שעתיד להיות אין איש יודע, ומה שהוא עכשיו הכל יודעים, ועכשיו חופי-הצלה הן הסתדרויות אלו לבנים ולבנות מישראל, הננהים אחרי התורות הסוציאליות המעמדיות: הן — ההסתדרויות השמאליות — קולטות לתוכן אלפים מבנים ומבנות אלו ומצילות אותם מן האבדון הלאומי. ושנית, לוּ גם יהי כדברי הנבאים רעה, שההסתדרויות האמורות עתידות לפרוש למוסקבה, הלא מחמת עצם הפרישה יוָלד בקרבן גם כח דוחה, שידחה מאתן רבים מחבריהן, והללו, כפי שיש לשער יקָלטו — כולם, או, לכל הפחות, רובם — בציונות קליטה גמורה. וכבר יש לנו בדברי ימי הציונות דוגמאות גם לכך.

*

אמרתי, שהציונות יש לה בפולניה מחנה גדול של נוער מאורגן, בערך ששים אלף איש. חוששני, שלא דיַקתי בלשוני כהלכה. לפי האמת, לא מחנה אחד הוא נוער זה, אלא לפחות שני מחנות. את המחנה האחד ראינו: קצתו כורך ציונות וסוציאליות יחד, וקצתו תולה ציונות בסוציאליות. ולעומתו — מחנה שני, כולו ריאקציה כנגדו. ריאקציה זו היא אחד מעיקרי יסודותיו של בית“ר, שכבר נעשה כה חשוב ובִצר לו מקום בשורת ההסתדרויות של הנוער הציוני בפולניה. רבים צריו אבל צבור של עשרה-אחד-עשר אלף איש (מפני הנמוקים המפורשים בפתח דברי אני מפחית שנים-שלשה אלפים איש מן המספר האמור שם), המקבל עליו מרות ונשמע למדריכיו ומנהיגיו, — צבור כזה יכול להלחם ומן הדין הוא שיהא גם רשאי לקוות לנצחונות. — אם הריאקציה כנגד ההסתדרויות של הנוער הציוני השמאלי הוא אחד מעיקרי יסודותיו של בית”ר, הרי השומר הלאומי נוצר מלכתחילה רק מתוך נגוד להסתדרויות אלו, וביחוד מתוך נגוד לשומר הצעיר, וארבע שנות קיומו, שכבר הכניסו לו בערך ששה-שבעה אלפים חברים וגִדלו לו קִנִים מאוכלסים ויָפים כאותו קֵן, למשל, שראיתי בפינסק, משמשות סימן, שחלק מן הנוער הציוני בפולניה עָיֵף מאד מתורתו של מארכס והוא מבקש לָגול את כובד משאה מעליו. ואם לִמנות בשורה אחת עם בית“ר והשומר הלאומי גם את צעירי-מזרחי, ובלי-ספק יש למנות בשורה זו את החלוץ הימני — ועלה מספר כולם יחדו לפחות עד כדי ארבעים ידות מן הנוער הציוני המאורגן שבפולניה. היינו — עד כדי מחנה שלם לעצמו. ובכונה הבדלתי ואמרתי: “אם” למנות את צעירי-מזרחי בשורה אחת עם בית”ר והשומר הלאומי, משום שאף הם — צעירי-מזרחי — ממשפחות “הכורכים והתולים”: קצתם כורכים ציונות ודתיות יחד, וקצתם תולים ציונות בדתיות.

ומהו היחס בין שני המחנות?

צעירי-מזרחי שוטמים את ההסתדרות השמאליות, ובפרט את השומר הצעיר, והללו מתעבות את צעירי-מזרחי, — ודומני ששני הפעלים האמורים כאן מגדירים בדיוק את היחס שין אלו לאלו. — אלמלי יכלו ההסתדרויות⁷ השמאליות לאכול את בית“ר, היו עורכות לשם זה סעודה של מצוה, ואלמלי יכול הוא לבער אותן מן העולם, היה רוקד רקוד של שמחה. — אפילו בתוך גבולותיה של עבודה ציונית, שהסתדרויות הנוער מודות בה כולן ועמֵלות בה כולן — בתוך גבולות העבודה לשמה של הקרן הקימת — יש שהלגיונות השונים אינם רואים להם יכולת לחנות יחדיו ולהֵעשות מחנה אחד. באחת מערי ליטא הפולנית סודרה השנה, בתחלת מאי, תהלוכה גדולה ויפה לכבוד שני יובלותינו — חמשים שנות חבת-ציון ושלשים שנות קרן-קימת, — ובעיקר סודרה בשביל לעשות פרסום למפעל היובל של הקרן הקימת. אף-על-פי שהעיר שקועה במ”ט שערי משבר, בכל-זאת הצליחה התהלוכה בטוב טעמה וברוב עמה: אלפי איש השתתפו בה, מתחלתה ועד סופה לא הופרע אפילו במשהו סדרה הנאָה, וכל אותה שעה שנמשכה והלכה מרחוב לרחוב היתה שכינת הציונות שרויה על העיר. אבל לא השתתפו בה לא החלוץ השמאלי ולא פועלי-ציון, ולא משום שמצאו נימה שלא כרוחם בגוף מפעל היובל, אלא — משום שלא יכלו להיות בתהלוכה אחת עם בית“ר. “גנאי הוא לנו — טענו עסקניהם — להֵראות בחוץ יחד עם בית”ר, שזה עתה הקדיח תבשילו ברבים: לא השתתף בדמונסרטציות⁸ של ראשון במאי והשתתף בדמונסטרציות של שלישי במאי (חג מתן הקונסטיטוציה הפולנית, שקופחה בידי השלטון של עכשיו). אף השומר הצעיר, שהשתתף — מקצתו ולא כולו — בתהלוכה, דיֵק שלא לצאת עמה מחצר ביתה של ההסתדרות הציונית, אלא נצטרף אליה באמצע הדרך. חזרו הבית”רים — ואליהם נצטרפו צעירי-מזרחי, השומר הלאומי והחלוץ הימני וגם הסתם-ציונים והמזרחים הזקנים — ולא נתנו לעסקני החלוץ השמאלי ופועלי-ציון מקום בנשיאות של ה“אקדמיה” (כך קוראים בפולניה לאספה חגיגית), שנערכה בתיאטרון לכבוד⁹ שני היובלות, ואף הם טענו: “גנאי הוא לנו לשבת בנשיאות יחד עם אלו, שזה עתה הקדיחו תבשילם ברבים ובאופן דמונסטרטיבי לא השתתפו בתהלוכה ציונית. — ימים מועטים קודם ל”ג בעומר סדרה לשכת הקרן הקימת בווארשה מועצה של שליחי הסתדרויות-הנוער, כדי לדון על עניני העבודה לשם הקרן הקימת. המועצה עלתה יפה, ארכה יום תמים ותקנה כמה תקנות טובות. לסוף הציע אחד מעובדי הלשכה, שבל“ג בעומר, יומה של הקרן הקימת, יֵעָשו קִנֵי כל ההסתדרויות של הנוער מחנה אחד — ולו רק ליום זה בלבד — וכולם יֵצאו יחדו לתהלוכה חגיגית¹⁰ אחת, רבת-עם. מיד זעפו פניהם של כל המסובים, גם של השמאליים וגם של הימנים, ואחד משליחי הקרן הקימת, שהיה באותו מעמד, הוצרך לבקש ולמצוא דרך להסיר מעל הפרק הצעה נאה זו, בשביל שלא תופר הרוח השקטה, ששררה במועצה בדרך כלל. ובל”ג בעומר יצאו קני ההסתדרויות לתהלוכות, אבל לתהלוכות ולא לתהלוכה, כל קן וקן לחוד, ולא כולם יחדו. — והנה עוד ובדה אופיינית, שהייתי לא אחת עד-ראיה לה. יש אשר יעלה בידי שליח משליחי הציונות לכַנס להרצאתו שומעים מבין הסתדרויות שונות של הנוער, וּכשהוא גומר והשמאליים שרים “תחזקנה” קופצים הבית"רים פיהם ושותקים (כפי הנראה גזרו על השיר זה, משום שהוא של ביאליק), וכשחוזרים הללו ושרים “התקוה” — קופצים השמאליים פיהם ושותקים. אף היה מעשה: באותה עיר מערי ליטא הפולנית דבר שליח של הציונות אל התלמידים והתלמידות של בית-ספר עממי מיסודו של “שול-קולט” (זה שמה של הסתדרות היודישיסטים, המודים במקצת גם בעברית וגם בציונות), וכשסיֵם קמו הילדים והילדות ושרו “תחזקנה”. בקש השליח מאתם, שישירו גם “התקוה”, ולא נענה. והמזכיר של בית-הספר — בחור משכיל וציוני נאמן — הסביר לו בתמימות: לאו אורח ארעא הוא, שבבית-ספר, שרוב תלמידיו ותלמידותיו נמנים על השומר הצעיר ועל החלוץ הצעיר, תושר “התקוה”, שהוחזקה הימנון של בודגנים…

*

צר לי מאד, שלא עלה בידי לראות דַיִי ולהבין, מהי ההכשרה הנפשית והרוחנית (ההכשרה הגופנית והמקצועית אינה מעניני כאן), שהסתדרויות-הנוער מעסיקות בה את חבריהן. כיצד ובמה מכשירים הבחור והבחורה את נפשם ורוחם בהסדתרותם הציונית? רוקדים שם, שרים שם? אני מודה ברקודים ובשירים ואהבתי מאד לראות ולשמוע אותם בַקִנִים של הסתדרויות-הנוער. הרקוד מאַחה לא רק את הידים, אלא גם את הלבבות, השיר לא רק מעלה ספירים מקרקעה של הנשמה, אלא גם גונז אותם בה לימים יבואו. אפשרות הַחֲוָיָה שכל אדם — לא רק של עכשיו, אבל ביחוד של עכשיו, ולא רק האדם הצעיר, אבל ביחוד הצעיר — מִתְאַוֶה לה ורדוף אחריה¹¹, נתונה במדה גדולת ברקוד ובשיר. ואולם סוף-סוף אין הרקוד והשיר אלא פצימין בין נדבך של הכשרה נפשית ורוחנית לחברו, ולא הנדבכים הממשיים עצמם.

והנדבכים הממשיים עצמם, שהסתדרויות-הנוער בונות בנפשם וברוחם של חבריהן, מה הם? היש תכנית לבנין זה?

שאלתי לצעירי-מזרחי ולא קבלתי שום תשובה. ברם, צעירי-מזרחי היא הרפויה שבכל הסתדרויות-הנוער, ולא רק על שאלת ההכשרה הנפשית והרוחנית אינה יודעת להחזיר תשובה. בית“ר מתחבט בשאלה זו. עדות לכך הוראותיו האחרונות של ראש בית”ר¹². אבל עדות הן גם לכך, שאף הסתדרות תקיפה זו אין לה עדיין תכנית ברורה של הכשרה. — תכנית ברוּרה לא עלה בידי להציל גם לא מפי מנהיגיה ולא מספרותה של הגדולה והתקיפה שבהסתדרויות-הנוער — של השומר הצעיר. מעיד אני עלי, שלא חסתי על זקנותי ועל עמלי וטרחתי להבין לשון ספרותו, שהוא קורא לה עברית, ולא מצאתי את אשר בקשתי. פרורי צופיוּת, פרורי סוציאליות, פרורי ציונות, פרורי פסיכולוגיה — לשעבר פרורי פסיכואנליזה של פרויד, עכשיו פרורי פסיכילוגיה אינדיבידואלית של אדלר. היש בזה די? האומנם פרורים תִּבָּנֶה ההכשרה הנפשית והרוחנית? — השומר הלאומי צעיר עדיין לימים, ומן המעט ששמעתי בכנוס מנהליוּ לא הוברר לי אף במקצת מהי ההכשרה, שהם רואים בה צורך והכרח למנוהליהם, כשם שלא הוברר לי גם מהי ההכשרה, שהם רואים בה קודם-כל צורך והכרח להם לעצמם. בדרך כלל, הדין עם ביאליק, שהסתכל בנוער שלנו וראה “שאין מחנך, שאין מנהל לו”¹³, וזו רעה חולה מאד. המונהג — והפרט המונהג הצעיר — מבקש תמיד להדבק במדותיו והכשרתו של המנהיג ולהיות כמותו. המנהיג הוא האידיאל שכל סתם מונהג מבקש למלא נפשו ממנו. ואם המנהיג אין לו רכוש נפשי ורוחני, שכדאי וראוי להיות ירֵשה למונהגיו, מוטב שימהר לרדת מדוכנו ולא יֵעשה אידיאל מתעה ומזיק להם. —

*

ועם כל זה כח גדול ורב הוא הנוער הציוני המאורגן שבפולניה, כח גדול ורב, היוצר הלך-נפש של ציונות וגם מרביץ — ולוּ רק שמינית שבשמינית — תורה של ציונות (כמובן, כל לגיון ולגיון לפי רוחו ודעותיו שלו). והוא גם עובד עבודה מעשית של ציונות. ביחוד יפה ומשובחת עבודתו המעשית לשמה של הקרן הקימת. ולא אשמתו היא, אם אין כמעט שום קשרים בינו ובין קרן היסוד: זו משליכה כל היום חַכָּה לכיסיהם של “נדיבים” ומכובדים על-מנת “למִשְכַח רברבי”, ואין לה שום רצון — ואולי גם לא שום תבונה — להשגיח בערכם של “הנערים” ולהשען גם עליהם. הקרן הקימת, המשליכה את יהבה לא רק על “גביריו” ומכובדיו של העם, אלא בעיקר על העם עצמו, ידעה מעצם תחלתה לקרב את “הנערים” לעבודתה, והם נענו לה ונעשו עובדיה הנאמנים. מובן, שלא כל הסתדרויות של הנוער עובדות במדה שוה עבודת הקרן הקימת. הנה כן, למשל, באותה מועצה של שליחי הסתדרויות-הנוער, שהזכרתי לעיל, הוברר, כמה ירודה העבודה של צעירי המזרחי מצד ימין ושל פרייהייט מצד שמאל לשמה של הקרן הקימת. אבל כנגד זה הוברר כמה מאמצת עבודתם של השומר הצעיר וחברתו גורדוניה מצד שמאל ושל בית"ר והשומר הלאומי מצד ימין לשמה. וזכות גדולה היא לקרן הקימת, שקֵרבה אליה את ההסתדרויות של הנוער עד כדי כך, שעל ידן נכנס לתקופתה בפולניה (" פולניה מודגשת, כדי להוציא מכללה את¹⁴ גליציה) יותר ממה שנכנס שם לקופתה על-ידי המפלגות והפדרציות.

ובשביל לשמור על הקשרים שבין הקרן הקימת והנוער המאורגן ולחזק אותם, נחוצה קודם-כל זהירות גדולה שלא להַפלות בין מחנה למחנה. כל צבור פוליטי, ומכל-שכן של נוער, ועל אחת כמה וכמה בימינו, חשדן וקנאן הוא, וכשאין נוהגים בו זהירות יתרה עלול כל רגע ורגע להרים את ראשו נְחַש החשדנות והקנאנות הרובץ בו. והטובה והנאמנה שבזהירות היא, שבלבם של ראשי המפעל ושלוחיו לא ימָצא — וממילא גם לא ירָאה — רצון להפלות בין אלו לאלו, רצון לָמוֹד לאלו במדה זו ולאלו במדה אחרת. אי אפשר לדרוש מאת שום אדם, שלא תהא לו בלבו נטיה להשקפת-עולם זו או אחרת; הנטיות הנפשיות והשקפות-העולם רשות-היחיד בן, ואין לאחרים זכות של שליטה עליהן. אבל אפשר ואפשר לדרוש מאת ראשיו של מפעל כללי ומאת שליחיו, שמחמת נטיותיהם שלהם לא ימָצאו המקובלים עליהם נשכרים, ושאינם מקובלים — חַטָאים.

*

ולבסוף — שתים-שלש שורות על הסטודנט הציוני בפולניה.

לשעבר היה הסטודנט שלנו ברוב ארצות הגולה מן הראשונים לטהר את לבו של העם מחלאת הרצון לגלות ולחַשֵל בו רצון לגאולה, והרבה פרשיות יפות נכתבו על-ידו מתחלה בחבת-ציון ואחר-כך בציונות. עכשיו בקשתיו בפולניה — ולא מצאתיו.

אין כונתי לאמר, שבכלל לא מצאתי את הסטודנט הציוני בפולניה. מצאתיו ומצאתיו. מצאתיו בבתי האקדימאים היהודים בווארשה ובווילנה; מצאתיו בארגון האקדימאים בביאלוסטוק; מצאתיו ב“מכון למדעי-היהדות” ובבית-המדרש לרבנים ומורים “תחכמוני”; מצאתיו גם בקורפורציות של סטודנטים מישראל, שהחרב תכשיטן וה“גַאוּדֶאמוס” שירן. אבל את קולו בציונות לא שמעתי, ואת עבודתו המעשית לציונות לא ראיתי. בקשתי — ולא מצאתי.

ודומני, שיותר ממנו עצמו אשמים אנחנו בדבר. זה כמה נשתרש מנהג חדש בגבולותינו — לזלזל בערכו של הסטודנט ולדונו כמבלה-עולם. מה טעם יש למנהג חדש זה, קשה להבין. וכי בשביל שתעודת-הגמר שלו אפשר שתהא מונחת בכיסו כאבן שאין לה הופכין, יש לדחותו לקרן-זוית ולא להעריכו בערכו הראוי לו לעצמו? ואולם, למעשה הוא נדחה לקרן-זוית ואין איש נפנה עליו. אפילו הקרן הקימת, היודעת לקרב לעבודתה את הנוער, אינה יודעת לקרב לעבודתה את¹⁵ הסטודנט הציוני ומותרת עליו.

וחבל. חבל מאד, הרבה שמוש יכול היה הסטודנט הציוני למצוא לכחותיו ולידיעותיו, אילו קרבוהו לעבודת הציונות. לתועלתו ולתועלת הציונות — ביחוד, בגבולות התעמולה — היה יכול למצוא שמוש לכחותיו וידיעותיו. ואולי תהיה לי עוד הזדמנות לשוב לנִדָחֵנו זה כשאגיע ברשמי לדרכי התעמולה הציונית בפולניה.

פרק שלישי¹⁶

א

מורי ורבותי,

לפני אחת-עשרה שנה, כשעליתי — זו הפעם השלישית — לארץ-ישראל, נזדמנתי כאן, בתל-אביב, למסבה של עסקנים ושמעתי לאחד מהם יושב ודורש בערך כך: “הגולה כולה אבק פורח, תקומה אין לה ולא תהיה לה. הצבור העברי שבארץ הוא שארית-ישראל — הוא ואין שני לו”. נסתכלתי במסובים. חכיתי לשמוע תרועת¹⁷-מחאה מפיהם, קויתי לראות לכל-הפחות נסיקת-כאב בפניהם — ולשוא חכיתי וקויתי: "פיהם שתק ופניהם דממו. פירוש: יפה דרשת. מאז ואילך אני משתמש בכל מקרה שבא לידי, כדי להזהיר ולהתרות, שחטא גדול וקשה אנו חוטאים לגולה וגם לנו לעצמנו, כי התרנו את הקשר בינינו לבינה ואנו מביטים אליה מגבוה, מלמעלה למטה. וכל אותם הימים רגיל אני לאמר: אם אנו היושבים בארץ הננו רק עדה של מאתים אלף יהודים — מה ערך מיוחד יש לה לעדה זו? כמוה יש גם באודיסה וכמעט כפלים — בווארשה. ואולם אם אנו שליחיו ועושי-דברו של העם העברי הגדול — אין באמת כצבור זה לערך ולחשיבות. אבל כדי שהצבור העברי בארץ יוכל ויהא ראוי להיות שלוחה ועושה-דברה של האומה כולה צריך, ראשית כל, שיהיה קשר אמיץ, קשר-תמיד בינו ובינה, ושנית, שהצבור העברי אשר בארץ לא יראה את עצמו עליון לאומה שבגולה ולא ימוד אותה במדה של גבהות-לב, כי על-כן את שליחותה שלה הוא עושה וממנה לו כח ויפוי-כח.

עד היכן לפעמים גבהות-הלב כלפי הגולה ועד כמה היא גם עלולה לסמא את העין מראות נכוחה, — על זה רוצה אני להרצות היום לפניכם. אבל לא רק על זה בלבד, ושאוני נא, מורי ורבותי, אם דברי יארכו קצת.

ב

כשיצאתי לפני תשעה חדשים — בנובמבר 1931 — לפולניה בשליחותה של הקרן הקימת הטילה עלי מה שמטילה, כנראה על כל שליחיה — לבקר גם את בתי-ספרנו הלאומיים בכל מקום, בואי. ומודה אני: חובה זו הכבידה עלי ביותר. אין צורך אמנם להטעים את המובן מאליו, שהקרן הקימת מתכוונת לא רק לתקנתו של בית-הספר כשהוא לעצמו, אלא ביחוד היא מתכוונת לתקנתה שלה — לקרב את בית-הספר לקופסה הכחולה-הלבנה, לבּוּל הלאומי, ולהגדיל על-ידי כך את הכנסותיה. טבעי הדבר, שזו היא כוונתה המיוחדת. ואולם, אדם הנכנס לבית-ספר על-מנת לישא וליתן עם המורים ולדבר אל התלמידים צריך שיהא בקי, לכל-הפחות במקצת, בעניני הוראה וחנוך, ואלו אני מימי לא הייתי מורה — ואפילו לא תלמיד — בבית-ספר מודרני¹⁸, ובהלכות הוראה וחנוך לא עסקתי מעולם.

וצריך אנו להוסיף: החובה לבקר את בתי-הספר לא רק הכבידה עלי, אלא גם הפחידה אותי. זכוּר הייתי מה שנאמר בערך שנה ומחצה לפני לכתי לפולניה על בתי-הספר העבריים והתנועה העברית בארצות-הגולה ופולניה בכלל, וְדַיֵנִי אם אביא רק קטע קטן מאותם הדברים:

“אני רואה לפני את האלפים והרבבות של תינוקות דבית-רבן ושל בני-הנעורים בכל תפוצותינו, הממללים¹⁹ עברית… התינוקות האלה, בני-הנעורים האלה, אשר ראיתי המוניהם בכל מקום ומקום, הם דור קוראינו בכח, דור עצום ורב. וכל אלה בפועל זרים לנו, זרים לספר העברי, לא פחות מאחיהם שנשבו לבין הגויים”… ו"כמו בנוגע לציונות הננו שואלים את עצמנו השכם והערב, אם אין אנו בוראים חלילה בעם תנועה חדשה של משיח-השקר? מי אשר ראה בעיניו את התנועה העברית — עברית-סרק, של דבור, ולא של חיים וערכין — מוכרח שישאל את עצמו השכם והערב, האין אנו נוטעים בעם, בלא-יודעים כמובן, מין התבוללות חדשה, התבוללות עברית, אשר תהיה קשה לנו יותר מכל מיני התבוללות. כי התבוללות לועזית עוד יש לה תקנה; אחריה עוד יכול לבוא הצמאון אל המקורות, המשיכה אל האמהות של הדפוס העברי. אפס, ההתבוללות העברית אין אחריה ולא כלום. אחרי השמד עוד יכולה להיות שיבה אל המקור, אל הגאולה; אחרי הגאולה המזויפת — יש רק שמד"²⁰ …

דברים אמנם לא-מובנים, אבל מפורשים.

מה זאת “התבוללות עברית”? האין זו דוגמא למופת של contradictio in adjecto? העברית היא היסוד והשורש ללאומיותו של עם-ישראל, היא הדפוס לנשמתו, ואם-כן, כיצד אפשר להבין אם יאָמר, שהעברית הַמִתְחַיָה עלולה לחצות את העם ולעשות אותו שתי אומות: אחת עברית ואחת יודית. אבל אי-אפשר להבין כלום כשאומרים, שהעברית המתחיה — ולוּ גם תהא “מלולית” — עלולה להכרית “אלפים ורבבות”, “דור עצום ורב”, מן העם ולבוללו בעם אחר. ואולם, “אי-אפשר להבין” אינה ראיה מכרעת להזים את המציאות — אם היא מציאות. רבות הופעות לא-מובנות בעולם, ורק לאחר שכבר עשו את שלהן וחרצו חריצן בחיים יש שהן נעשות מובנות. מה בכך, אם אי-אפשר להבין, מה זאת וכיצד יכולה להיות התבוללות עברית? עדות מפורשת לפנינו. הנה בא אדם מארצות-הגולה ומעיד בפני כל עם ועדה, שהתבוללות עברית נעשית שם מציאות, שהתנועה העברית ובת-הספר העברי והדבור העברי נעשים — או, לכל הפחות, עלולים להֵעשות — שם סבה לשמד, ולא לשמד שיש לו תקנה, אלא לשמד שאין לו שום תקנה, לשמד מוחלט שסופו — אבדון. ולא סתם אדם הוא המעיד, אלא שלוחה של הציונות — ראש שליחיה של הקרן הקימת זה כמה שנים — ועל מציאות איומה שראה בעיניו “בכל מקום ומקום” הוא מעיד. ולא גמר עדותו עד שסיֵם ואמר: “דור של עברית מלולית, של עברית התלושה מקרקע של ספר עברי — הוא אחד מן הענפים היבשים, אשר גדל לנו האילן של התנועה העברית בגולה”. ממשמע, שנאמר: “אחד מן הענפים היבשים”, אנו שומעים, ש“אילן” זה גדל לנו עוד כמה וכמה ענפים יבשים, ואף אותם ראה, כנראה, ב“כל מקום ומקום”, אלא שבנוגע לאלו הסתפק ברמז בלבד ולא פרש מה הם וכדין עשה: אחרי השמד, שהתנועה העברית בגולה מכשירתו, מה יש לפרט גם את כל הענפים היבשים, שהיא מגדלת? —

*

העדות הזאת היא שהפחידה אותי ונפשי ירעה לה מאד. מה לי ולבתי-ספר, המגדלים בנים ובנות לשמד? מה כחי כי איחל להחזיר למוטב אפילו מעוט שבמעוט מהם? לא רב ולא מורה אני, לא מדריך ולא מחנך. ואלו גם הייתי — מה כחו של אדם להחזיר נשמות לפגרים מתים, חיים לענפים יבשים?

ועד שאני תוהה על מה שעלה לה לתנועה העברית בגולה: צריכה ויכלה להיות ברכה מרובה ולמעשה מעידים עליה שנעשתה קללה גדולה, — בא לידי מאמרו של הד"ר א. טארטקובר “דאס יידישע שולוועזען אין פאלען”, שכבר הזכרתיו לעיל, בתחלת הפרק הראשון, ומצאתי בו מספרים על שלשה סוגי בתי-ספר לאומיים, שיש לנו בפולניה, ואלו הם:

א) עבריים טהורים, דוגמת בתי-הספר של ארץ-ישראל, שהעברית משמשת בהם לשון-הוראה יחידה לכל הלמודים. — הללו מיסודה של “תרבות” הם כולם ומספרם הוא:

גני ילדים	75
בתי-ספר עממיים	149
" תיכונים	12
סמינריות וקורסים למורים ולמורות	6
ס"ה	242
תלמידים ותלמידות בכולם	25.516
מורים ומורות	1.002

ב) “אוּטראַקוויסטיים” (דו-לשוניים) — שהפולנית והעברית משמשות בהם כאחת (בקצתם העברית והפולנית שקולות, ובקצתם הפולנית מרובה על העברית):

בתי-ספר עממיים (של הקהלה היהודית בווארשה)	11
" תיכונים (מהם עשרים ושלשה שנעשו אגודה אחת בשם “אגודת בתי-הספר התיכונים הצבוריים של היהודים בפולניה”)	31
ס"ה	4221
תלמידים ותלמידות בכולם	7.864
מורים ומורות " (לפי המשוער)	31522

ג) “אוטראקוויסטיים” — שהיודית והעברית משמשות בהם כאחת (ואף באלו יש שהעברית והיודית שקולות, ויש שהיודית מרובה על העברית):

אלף: מיסודו של “מזרחי”:

בתי-ספר עממיים	61
" תיכונים	4
ס"ה	65
תלמידים ותלמידות בכולם	5.686
מורים ומורות "	334

בית: מיסודה של “שול-קולט” (וכבר בארתי שזוהי הסתדרות היודישיסטים הלאומיים המודים גם בעברית וגם בציונות:

בתי-ספר עממיים וגני-ילדים (ומרובים גני-הילדים על בתי-הספר העממיים)	40
תלמידים ותלמידות בכולם	5.000
מורים ומורות " (לפי המשוער)	200

ואם לצרף את המספרים אלו לאלו והיו צרופיהם:

גני-ילדים, בתי-ספר (עממיים ותיכונים) וסמינריות	(40+65+42+242)	389
תלמידים ותלמידות בכולם	(5.000+5.686+7.864+25.516)	44.066
מורים ומורות בכולם	(1.002 + 315 + 334 + 200 )	1.851

הנה כן: בפולניה, הארץ אשר אני הולך שמה, מתחנכים ארבעים וארבעה אלפים בנים ובנות מישראל בבתי-ספר עבריים — רובם (בערך 58%) בבתי-ספר עבריים גמורים ומעוטם בבתי-ספר עבריים למחצה. ו“התינוקות האלה, בני הנעורים האלה, כל אלה” הוּעד בהם ברבים, שהם “בפועל זרים לנו”, שבכולם הוֹיָה “הגאולה המזויפת” ולכולם צפוי — “רק שמד”. וכולם כאיש אחד — גם הבוגרים שבהם — שומעים חרפתם ואינם משיבים, נדונים לשמד ולאבדון ומקבלים עליהם את הדין. והנה גם עדה גדולה המנצחת עליהם, אלף ושמונה מאות מורים ומורות, שבצוארם הקולר תלוי, שהרי הם המגדלים והמחנכים את “האלפים והרבבות” הללו, את “הדור העצום והרב הזה”, ואף מהם אין איש כמעט פוצה פה לערער על החזות הקשה, אף הם כובשים פניהם בקרקע ומקבלים עליהם את הדין.

ואני נבהלתי מאד, שמא באמת יש, חלילה, ממש בחזות קשה זו, שמימי לא שמעתי כמוה, ואין לערער עליה?…

ג

בששת החדשים שעשיתי בפולניה בקרתי עשרה בתי-ספר עממיים עברים וארבעה אוטראקוויסטיים, חמשה בתי-ספר תיכונים עבריים וארבעה אוטראקוויסטיים, שתי סמינריות עבריות ואת ה“מכון למדעי היהדות” וגם את בית המדרש לרבנים “תחכמוני” (שניהם בווארשה). ומבקור לבקור ראיתי וידעתי כי, כשם שבנוגע לציונות אין אנו שואלים “לא השכם ולא הערב”, אלא ברי לנו שאנו בראנו ומוסיפים לבורא בעם את התנועה היחידה של משיח-אמת וגאולת-אמת, כך אין ספק, שהתנועה העברית בגולה — ענף חי ופורה של הציונות — היא התחלה של גאולת-אמת לאחת מקללותיה הנוראות של הגלות.

לפני שָנים עשרים — כמדומה, בשנת השלש-עשרה, בימי הקונגרס הציוני האחד-עשר, ואולי אני טועה בחשבון השנים — העיז ז’בוטינסקי לדרוש, שהגלות תלמד לעשות את העברית לשון חיים. פרוש: לשון-דבור. וּביחוד לשם זה דרש, שיוָצרו בארצות הגולה בתי-ספר עבריים לכל הגילים, מגני-ילדים ועד בתי-מדרשות למדעים. ואין כל פלא שנמצא מי שדרש כך. מכיון שכבר נעשה הנס הגדול והלשון העברית, שחשובה היתה כמתה מאות בשנים, הקיצה לחיים ולדבור ממגע-הפלא של ארץ-ישראל, שוב אי אפשר היה שממגע זה עצמו לא יזָּרקו לתוכה רצון ויכולת להתחיות גם בגלות. נתקימה גם כאן התורה שלמד אחד העם: ארץ-ישראל צריכה להעשות לא רק שדה-תחיה לגופה, אלא גם — או בעיקר — מרכז של תחיה לגולה כולה, — זאת התורה, שכבר למדוה הקדמונים ואמרו: “עתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל הארצות”. ומובטחני, שז’בוטינסקי לא יחשדני במה שאין בי, שאני מתכוֵן לקפח שכרו, אם אֹמר, שעם פיו דבר לא הוא, אלא היא — העברית המתחיה, אשר לא יכלה עוד להשאר מתה שם — בגלות — לאחר שכבר מָלאה חיים כאן — בארץ-ישראל. אמנם רבים — ואולי: המרובים — לגלגו על העזתו של ז’בוטינסקי, משום שלא האמינו ברצונה האמתי וביכלתה הממשית של העברית. גם אחד העם עצמו הסס הרבה יותר משהאמין. אבל מעטים — באמת יחידים בודדים — או שהאמינו באמונה שלמה, או שלכל-הפחות לא אבו שמוע את ההסוסים שנקרו בלבם הם ועשו מעשה: יסדו את בתי-הספר העבריים הראשונים — בתי-ספר ממש ולא “חדרים מתוקנים” — בארצות הגולה, ופולניה בכלל. וכמה מעטים היו היחידים הבודדים האלה — עסקני “תרבות” — כמה דלות היו אפשרויותיהם הממוניות וכמה היו הם זקוקים לקבל בשביל מפעלם טובה ועזרה מאת מתי-מספר בעלי-יכולת, שידעו להעריך כראוי את המעשה הרב הזה ולשער את תוקף טַחֲוָתוֹ! ויֵאמר לה גם לגליציה היהודית שבחה: היא שהעמידה מורים ומנהלים לבתי-הספר העבריים — וגם לבתי-הספר האוטראקוויסטיים — בפולניה. משום מה זכתה לכך? משום כמה גורמים שאין לפרטם כאן, ובעיקר משום שנודעו בה צרופי התרבות העברית והכללית, שהיא היתה ראשונה להם מכל שאר מושבותיהם של ישראל במזרח-אירופה. ומשנה לשנה גדל ורחב המפעל — מתוך יסורי-יסורים וענויי-ענויים, אבל גדל ורחב. וכמעט שלא יֵאמן כי יסופר, שבמשך שנות קיומו המעטות, לפי הערך, כבר העמיד בית-הספר העברי — ובמדה ידועה גם בית-הספר האוטראקוויסטי הלאומי — בפולניה בלבד לכל-הפחות מאה אלף ילדים וילדות, בחורים ובחורות מביני-עברית, מדברי-עברית וגם יודעי-עברית. —

הגולה הרוסית, שנטרדה ממקומה מאימת הבולשביקים ונדדה לארצות שונות, נתונה עכשיו להתבוללות קשה במקומות גלותה ולשונה נשכחת מפי בניה ובנותיה, ולא רק מפי אלה שכבר נולדו בגולה. מתחלה היו לה, למשל, לגולה הרוסית בפאריז שלש גימנסיות רוסיות; כעת כבר אין לה אלא גימנסיה אחת, וגם זו תלמידיה ותלמידותיה פוחתים והולכים, ואלמלא מטרוניתא אחת ודֶטֶרדינג שמה, שנכנסה לעובי הקורה וממלאה את חסרונה הממוני של הגימנסיה, לא היתה אף זו מתקימת. על מדוכה זו של שכחת הלשון הרוסית מפי בנים ובנות יושבים עתה כמה וכמה מגדולי עסקניה של הגולה הרוסית — ואין עצה ואין תבונה לנגד השפעתה ולחצה של לשון-המדינה. לשון הרחוב והסביבה. הבחור והבחורה, ומכל-שכן הילד והילדה הרוסים בגולה שבצרפת צרפתית היא לשונם, ובני-גילם ואומתם בגולה שבגרמניה לשונם שלהם — גרמנית. והגולה הרוסית עדיין לא מלאו לה חמש-עשרה שנות גלות, והיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו של עם עצום ורב בן מאה וששים מיליון, היושב במקום אחד המיוחד לו, בארצו ובמולדתו, ומעולם לא החליף ולא המיר לשונו.

ואנו מה נענה אחריה?

הגולה שלנו בר מלאו לה הרבה יותר מחמש-עשרה מאות שנות גלות; שבעה-עשר המיליונים שלנו אין להם מקום אחד ומיוחד בעולם ונתונים הם צבורים-צבורים — אם גדולים או קטנים — בתוך עמים רבים וגם כבירי-כח, הלוחצים אותנו בכל כובד משאן של תרבויותיהם העצומות ולשונותיהם החיות והעשירות, שכבשו וכובשים את החיים בכל מקום; את לשוננו אנו הזנחנו ושכחתנו, החלפנו והמירונו זה דורי-דורות, ואין מספר לכל הלשונות האחרות, הזרות, אשר שמנו בפינו; אותה לשון, שחלק גדול מן העם העברי יצר בגלות ויִחדה לעצמו — היודית — סכנת שכחה התחילה נשקפת גם לה, ומארסה של סכנה זו המחלחל בה ומקנאתה בעברית, שבתורת לשון פסקו ימי ירידתה והגיעו לה ימי עליה, היא שוטמת אותה יותר ויותר ומתקלסת בה. (אם למשטמה, דייכם שתספרו שעה קלה עם תלמידיו של ז’יטלובסקי ובעלי היוו“א והציש”א בווילנה ובווארשה, בביאלוסטוק ובפינסק ובכל מקום; ואם לקלסה, דייכם במה שאמר לי משורר יודי, עורך של עתון יודי בכרך גדול של פולניה: “משתבח אני — אמר לי — שאיני יודע אפילו קרוא עברית, אותה לשון שיפה היא רק לנוסחאות של מצבות בבית-הקברות”). היאמן אפוא כי יסופר, שבאתמוספירה כזו תאמר הגולה שלנו להחזיר חיים ודבור ללשון העברית הנשכחה — ותצליח? ובכל זאת מציאות ממשית היא זו וממנה אין לגרוע אף קורט: בית-הספר העברי במשך שנות קיומו המעטות כבר העמיד בפולניה בלבד לכל הפחות מאה אלף ילדים וילדות, בחורים ובחורות מביני עברית, מדברי עברית וגם יודעי-עברית.

*

ואל ישמע איש שירת דִּבוּרה העברי של הגולה כשירה יתומה, ואל יגיד אדם: “מה נמהר השיר, מה איננו בעתו”, — הזמיר, אשר “במעמקי היער הדומם” הוא היודע, שהתחילה כבר תחית היער, ולוּ “עוד טובעות רגלינו בטיט וברפש” ו“העבים כעין העופרת עוד תלואים באויר”. משום שבמעמקי²³ היער יִנְוֶה ושם שירתו תִבְעה — הוא היודע.

ואיש — ואף אם הוא גדל משוררי-ישראל ואין כמוהו אזנו עברית תבחן — אל יבזה — בלבו, כל-שכן לאזני כל-ישראל — לשונם של חניכי העברית בגולה ודובריה לאמור:

“בושתי לשמוע את דבורם הקלוקל… היה זה רגש מעליב ומביֵש. רצו להראות לי את הנצנים העליונים שלהם, ואני יצאתי משם מלא עלבון, לא בעד הצעירים הללו, אלא בעד הלשון העברית… הכל היה מרוסק, מטושטש, מעורפל ומלווה מצוקה נפשית במדה כזו, שאי אפשר היה שלא להרגיש איזה עלבון פנימי בעד הלשון העברית ובעד החנוך העברי”…²⁴

חייכם, שגם אני עבדכם אוהב עברית טובה, עברית שיש בה דיוק ומשקל, גַוָּן ויופי, ואף אזני נכוית לשמוע עברית מרוסקה, משובשת, ברברית, וכזו, — למה אכחד? — שמעתי גם אני, ולא לעתים רחוקות, מפיהם של חניכי העברית ודובריה בפולניה. אבל — “עם-הארץ הקורא לאהבה איבה, כגון ואהבת ואָיַבת, אומר הקדוש ברוך הוא: ודלוגו עלי אהבה”. אהבה ולא בִזוי. בזוי מפזר ומרחיק, אהבה מכנסת ומקרבת, ואלו אנו לכנס ולקרב צריכים, כי רב הוא עד כדי אימה ופחד מספר מפוזרינו ומרוחקינו. לנו חשובה עברית מרוסקה וגרועה — מפולנית שלֵמה וטובה. מעברית גרועה אפשר לו לאדם מישראל שיעלה ויבוא במשך דור-דוֹרַיִם לידי עברית טובה; מפולנית טובה לא יגיע לידי עברית בכלל, או, לכל היותר, אם תנוח עליו הרוח, יגיע — לידי עברית גרועה. ואמנם זהו מִקְרָם של הילד והילדה, הבחור והבחורה שלנו בגולה. לֵדתם היתה אם בפולנית או בלשון זרה אחרת, ואם ביודית, אותה נחלו מפי אב ואֵם בבית ואותה ספגו מפי חברים וחברות ברחוב. ועכשיו, כשנחה עליהם הרוח להכנס לבית-הספר העברי, או שנחה הרוח על אבותיהם להכניסם לבית-הספר העברי — כיצד יצויר הדבר, שיגיעו בטיסה אחת לכלל עברית טובה? או שמא עשר — תריסר שנים, ואפילו דור אחד שלם של קיום בית-ספר, לא בגדר טיבה אחת הם לגבי הַקְנָיַת לשון טובה? בית-הספר העברי שבארץ-ישראל יוכיח. הלה כבר מלאו לו יותר מארבעים שנה, ומידו היה לנו הפלא הגדול שלא ידענו דוגמתו בכל ארבעים יובלות-הגלות: ילד כי יולד לנו בארץ והיתה צוחת-מלולו הראשונה עברית. ואף-על-פי-כן עדיין לא למד גם בית-ספרנו זה להקנות לחניכיו עברית, אשר יאָמר עליה בפה מלא, כי טובה היא. כיצד אפשר, אפוא, לבוא בטרוניה עם בית-הספר העברי של הגולה, שבכורו הוא כבן חמש עשרה וצעירו כבן שתים—שלש, ולטעון עליו, מפני מה אין הוא יודע עדיין להקנות לחניכיו את העברית הטובה, אשר אנו מבקשים? ואל נא תִשָכַח גם “קטנה” זו: בית-הספר העברי שבארץ הרחוב והסביבה כבר מסייעים אותו, לכל הפחות במקצת, ואלו בית-הספר העברי שבגולה הרחוב והסביבה נלחמים בו וממלחמתם לא יחדלו עד העולם.

וצריך אני לחזור ולהדגיש גם כאן מה שכבר הדגשתי לעיל פעמַיִם: אמנם אמת הדבר שבית-הספר העברי שבגולה והתנועה העברית שם בכלל טעונים הרבה תקונים, כדי שמהם תצא עברית הגונה, אבל אמת היא גם זו, שבמאת אלף העבריים, שהם העמידו כבר בפולניה, יש לא רק מביני-עברית ומדברי-עברית, אלא גם יודעי-עברית. מעטים הם, אבל ישנם. תמיהני, אם בין תלמידי גימנסיה של גויים יש בוגרים היודעים לשונם שלהם הרבה יותר משיודעים את הלשון העברית בוגרי הגימנסיה “תרבות” בפינסק, שהוציאו את המחברת “גִדוּלי תרבות” לכבוד בואו של ביאליק לפולניה.²⁵ והגימנסיות העבריות אשר ראיתי בווילנה ובביאלוסטוק ובגרודנה מעיד אני עליהן שלא פחותות הן בערכן מחברתן הפינסקאית. — את העברית של חברי “השומר הצעיר” אין לשבח בדרך כלל, אולם בואו וראו אם לא עברית קלסית יודע לכתוב חברם בעל פרקי “היער” ו“מנהגי הסיירים” ב“ספר הצופיות”²⁶, ומי יודע כמה יש עוד כמותו ב“השומר הצעיר”, שנעשה אחד מקנאיה של התנועה העברית בגולה, כשם שאין גם יודע, כמה יש עוד נשים צעירות כאותה אשה צעירה, שהתוכחה עמי במרכז העברי על שם הד"ר שמחוני בלודז בשעה שהרציתי שם על “פסיכולוגיה של לשון”. ועוד ועוד ישנם בוגרים ובוגרות, צעירים וצעירות יודעי עברית, והם הם באמת “הנצנים העליונים” של מביני-העברית ומדברי-העברית בגולה.

*

את כל החיל הזה — את המבינים עברית ואת המדברים עברית וגם את היודעים עברית — עשו וגדלו וחנכו לנו בית-הספר העברי והתנועה העברית שבגולה.

ומה שכרם?

אומרים להם ברבים: שקילך טיבותא ושדיא אחיזרי. אתם ומפעלכם ענפים יבשים; כל הגִדולים שאתם גדלתם ומגדלים זרים לנו לא פחות מאחיהם שנשבו לבין הגויים; הגאולה שאתם מביאים להם גאולה מזויפת היא וסופה — שמד, רק שמד.

תאמרו: לא יֵאמן כי יסופר, אל נא תאמרו כך: הנה דברים כתובים שחור על גבי לבן…

ד

על שני דברים נדונו בית-הספר העברי והתנועה העברית שבגולה בפי מקטרגם: על “עברית-סרק של דבור, ולא של חיים וערכין”, ועל “עברית מלולית, התלושה מקרקע של ספר עברי”, ולא נתקררה דעתו של המקטרג עד שהוסיף גם קטרוג שלישי: על “זלזול גמור בדבור העברי”.²⁷ ותמוה הדבר מאד: אם “עברית-סרק, של דבור, ולא של חיים וערכין”, וזו — כך שמענו — מכשירה את ההתבוללות ואת השמד המוחלט, אם “עברית מלולית, התלושה מקרקע של ספר עברי”, ובשביל זה הוּעד עליה, “שענף יבש” היא וכדינו של כל ענף יבש, אף היא, כנראה, מצוה לקצצה — מה טעם ומה ערך יש לקטרוג, שמזלזלים בדבורה? אדרבה, כך נאה לה וכך יאה לה, שיזלזלו בדבורה ואל יהיה למוקש לנו. דומה, ששורת-הגיונו של המקטרג לקתה עד בלי הרגיש, שבקטרוגו האחרון הוא עצמו מהפך נזידו על פיו.

ואולם בין כך ובין כך, קטרוגיו טעונים בדיקה.

*

קטרוג ראשון: “עברית-סרק, של דבור, ולא של חיים וערכין” — מה פרושם של הדברים? האומנם תצויר לשון כזו בעולם?

יש חולקים ללשון גדוּלה שאין למעלת הימנה ואומרים: עד שלא היתה לשון בעולם, לא היתה תבונה בעולם, שהלשון היא יוצרתם של המושגים, ועד שאין מושגים אין תבונה. ומכאן שגם ערכי-חיים הלשון היא יוצרתם, שהרי אלו מה הם אם לא צרופי מושגים ויחסיהם ויחסי-יחסיהם? — אחרים שומטים את הלשון ממדרגה עליונה זו של גדולה ורואים בה לא יוצרת המושגים אלא מְיַלַדְתָם, אף יש מי שמנמיכים עוד יותר מדרגת גדולתה ואומרים: הלשון היא לא יוצרתם ולא מילדתם של המושגים, אלא רק לבוּשם. להכריע בין הדעות הללו לא מעניני ולא מיכלתי הוא. על כל-פנים, לשון שאינה לא יוצרתם ולא מילדתם ואפילו לא לבושם של “חיים וערכין”, אלא סתם “לשון-סרק”, — לשון כזו עדיין לא שמעה אוזן מעולם, ורק אוזן אחת מאמינה, או מבקשת להאמין, שהיא שמעה אותה — בבית-הספר העברי ובתנועה העברית שבגולה!

אולי נעשה נחת-רוח לאוזן מופלאה זו, אם נניח, ש“העברית המלולית” ששמעה בגולה מדרגתה הלשונית היא זו של לשון שבטי-הַזוּלוּ, או של לשון שוכני-הסבכים ודומיהם מן “הפראים”, שיש להם רק לשון של דבור — “לשון מלולית”. אבל כלום לשונם של אלו “לשון-סרק” היא ולא לשון של חיים וערכין? אלא האיך יוצרים הם את מושגי — כלומר: את ערכי — חייהם, אם לא על ידי לשונם שלהם? או שמא נותנת שורת-הגיונו של בעל-דברינו, שהללו באמת אינם יוצרים כלל ואף לא ייצרו מושגי-חיים עד אם יֵערה רוח ממשום על לשונם והיא תֵעשה גם לשון של ספרות ועתונות.

אם ימָצא מי שיאמר, שההנחה המשוָה את העברית המלולית שבגולה ללשון המלולית של האדם הטבעי אינה אלא משחק-דברים בעלמא, משום שאין להשוות לשון — ואפילו של הזולו — הנתנת על-ידי החיים עצמם ללשון הנתנת רק על-ידי בית-הספר — ואפילו של מר בר רב אשי, שהראשונה ערכי-החיים כלם, לכל עשרם ולכל עָנְיָם, מלובשים בה, ואלו האחרונה לבוש — ולא לבוש שלם, אלא קרעי-לבוש — היא רק לפִלחי-ערכים, — אם ימצא מי שיאמר כך, לא אתוכח עמו הפעם, משום שוכוח זה אף הוא אינו מעניני כאן. אפילו הדין עמו, מה נעשה וחיי-הגלות לא אנו יוצריהם ולא אנו בעליהם ואין ביכלתם ליתן לנו שום שלֵמות. וזוהי אמנם תעודתה של הציונות — לגאול אותנו מסבלות הגלות ולהנחיל גם אותנו אפשרות של יצירת חיים משלנו, חיים שתהא בהם שלֵמות לנפשנו ולכל מהותנו, וממילא גם ללשוננו ולתרבותנו. אבל הן לא מחר יתקיים חזון הגאולה, וכלום נוָאש מן הגולה כאותו עסקן-דרשן, שהתנבא עליה לאמר: “תקומה לא היתה לה ולא תהיה לה”? חלילה וחלילה לנו! אם כחה של הגולה לא תם עד עתה, במשך אלפים שנה, לא יתם גם מכאן ולהבא, ובכל דור ודור תמצא אוֹן לה להלחם ולעמוד על נפשה, ואף אם קשה מאד תהיה מלחמתה תמיד ולא-שלמים יהיו נצחונותיה כל-הימים. בית-הספר העברי והתנועה העברית שבגולה אף הם גלוייו של אוֹן זה, ועד שאנו נוטלים רשות לעצמנו להביט אליהם מגבוה, — כאילו אנו כאן, בארץ, כבר הגנו לידי שלמות בלשון ובתרבות העברית, — עד שמי שהוא מֵהין גם לתתם לגנאי ולחרפה ולהוציא עליהם לעז, שהם ממיטים חס ושלום — “בלא יודעים, כמובן”(!) — שמד על חניכיהם וגִדוּליהם, בואו וּנחזיק להם טובה ונברך אותם על המלחמה הגדולה אשר הם נלחמים להכניס לתוך צבורִנו שבגולה לכל-הפחוֹת פלחי-עבריוּת ולכבוש לנו מידיה ברזל של הגלות לוּ רק גזרי “חיים וערכין” — —

*

קטרוג שני: “דור של עברית התלושה מקרקע של ספר עברי”, או בלשון פשוטה, בלי מליצה: דור המדבר עברית ואינו קורא ספר עברי — כמעט אמת. “כמעט”, משום שהאיש ראה ולא ראה. ולא הוא היחידי. גם אחרים — ואף גדולים וטובים בכללם — ראו ולא ראו. ראו, שאין ספר ברי מצוי בידי הדור הצעיר העברי של עכשיו, ולא ראו, שגם ספר לא-עברי מצוי בידו רק במדה מועטת מאד. ומקרה אחד לדור הצעיר שלנו ולדורות הצעירים של אומות-העולם. מלחמת-העולם, הנמשכת בכל מיני צורות זה שמונה-עשרה שנה, מיולי 1914 ועד היום, המעיטה את קהל-הקוראים בכל מקום. העצבים המתוחים אינם אוהבים ספר. מקובל עליהם העתון, הנחפז לספר בקצרה ובמרוצה רבה דבר רגע ורגע, מקובל עליהם ספר-המעשה “הנקרא מאליו”, וביחוד ספור-המעשה היודע להביא אותם, את העצבים המתוחים, לידי מתח גבוה עוד יותר. ספר הטעון קריאה שיש עמה גם מקצת עיון אינו מקובל עליהם, וחוץ מזה: הדור שלנו, ואף אם הוא מדבר עברית, אינו קורא ספר עברי לא משום שהספר עברי, אלא משום שספר העברי אינו מוצא את הֵדי נפשו, משום שעל-פי רוב רחוק הספר העברי מרחק רב מכל אשר יבער בנפשו הוא. הבחור והבחורה העבריים אינם קוראים את רבי שלמה בן-גבירול. למה יזעף לבנו עליהם? האומנם קוראים הבחור והבחורה הגרמנים את וואַלטר פון דֶר פוגלוַיְדֶה? בן-גבירול ופון דר פוגלווידה הם ענין גדול ורב-ערך לחכמי-הדור, ואינם ענין כלל לדור גופו. הבחור והבחורה העבריים אינם קוראים את מנדלי. כיצד יקראו אותו? לא רק לשונו הלמדנית קשַׁת-עכול היא להם, אלא בעיקר כל פסילי-השיש שהוא העמיד וגפף וחבב בעולמו שלו אין להם כבר מקום וזרים גמורים הם בעולמם שלהם. מקרקעה זו של הספרות העברית תלשו החיים את דורנו הצעיר העברי ואליה לא ישוב עוד, לא יוכל לשוב אליה עוד.

תשאלו: והיכן ספרו של הסופר העברי החדש, בן-הדור? אף אני אשאל אתכם: היכן הוא? בדרך כלל איני מאמין, שהימים הראשונים גדולים וטובים תמיד מן האחרונים. יש וימים ראשונים גדולים וטובים באמת מימים אחרונים, ויש שימים ראשונים קטנים ופחותים מימים אחרונים, אבל אין לכחד, שמתנת-אלהים הגדולה והטובה, אשר נִתנה לנו הזקנים בזמן שאנחנו היינו הדור הצעיר, עדיין לא נתנה לאלו, שהם הדור הצעיר עכשיו. לנו נִתנו סופרים ומשוררים עבריים, אשר בהם וביצירותיהם שמענו הלמות לבנו, והם נעשו לנו מורים ומאורות. מורים ומאורות לדורם, היה לנו אחד-העם, בו מצאנו חשבון-נפשנו; היה לנו ביאליק, בו הקשבנו לנהמת-נפשנו. אותם קרא כל מי שידע עברית, ובמדה ידועה הם גם יצרו קוראי עברית: בכחם וביכלתם הגדילו ערכה וכבודה של הספרות העברית, אף נמצאו באותו דור מי שמלכתחילה למדו עברית לשם קריאת אחד-העם וביאליק במקורם. בדור שלאחר-כן היו א. ד. גורדון וברנר. אחת היא, אם הם הגיעו או שלא הגיעו לשעור קומתם של רבותינו שלנו; על כל-פנים, הם היו שאֵרי רוחו של דורם, ואף אותם קראו וידעו כל תלמידיהם. והיכן הם סופריו-רבותיו, סופריו-שליטיו, סופריו-שארי-רוחו של הדור שלאחרי גורדון וברנר? שמא אתם יודעים; אני איני יודע.

מעיד אני עלי לפניכם, מורי ורבותי, שאין כונתי לקטרג על הסופר והמשורר העבריים של דור זה. למה אקטרג עליהם? כלום אשמתם היא שלא נִתנו להם כח ויכולת להֵעשות דַּבָּרִים ושליטים לדורם? אף גם זאת: מי יודע, אם בשכר שמירתם על הגחלת לא יקומו לנו מחר-מחרתים סופרים ומשוררים בעלי כח ויכולת? ערב אדר תרמ“ט לא ידעה הפובליציסטיקה העברית שמחר היא פותחת את שעריה לאחד-העם, העתיד להיות מורה ודַבָּר לדור שלם. כשם שערב ניסן תרנ”א לא ידעה השירה העברית, שמחר היא פותחת את שעריה לביאליק, העתיד להיות מאור וקַסָּם לדור שלם. מי יודע אפוא, אם גם עתה, בימינו, לא תהיה מחר פתיחת-שערים כזו? ואולם, עד שיקוים הדבר, מוטב שכל אלה הנועלים נעלים שחורות ומתאבלים על דלדול ספרותנו ודואגים לבצורה יבקשו דרכים אחרות לכך ולא זו שבחרו בה — לעשות את חוסר כחם ויכלתם שלהם ושל חבריהם חטאת לדור העברי הצעיר, המבקש למצוא בסופריו ובמשורריו כח ויכולת — ואין — —

*

וקטרוג שלישי: “כתום הלמודים (בבית-הספר העברי), או אפילו בין שעור לשעור, ולא כל-שכן בבית או ברחוב, או בהסתדרות הנוער — הכל מזלזלים בדבור העברי זלזול גמור”.

אף-על-פי שמצד שורת-ההגיון, כפי שכבר העירותי לעיל, לא היה לו לבעל דברינו להוסיף קטרוג זה, מכל-מקום אין לכחד, שהקטרוג כשהוא לעצמו יש בו ממש. ביחוד, בנוגע לרחוב. הנה, לדוגמה, ביאלוסטוק. מחציתה יהודים. האתמוספירה ציונית. עירו של מוהיליבר היא זו. הגימנסיה העברית שנוסדה כאן לפני עשר שנים, היא אחת מן המפורסמות, ולא לחנם זכתה לפרסום. לומדים בה כשש מאות תלמידים ותלמידות, בהם גם בוגרים ובוגרות. עוד כשמונה מאות ילדים וילדות מישראל לומדים בבתי-ספר עבריים עממיים. ומפי כל חניכי-העברית הללו שמעתי דבור עברי רק בבתי-תלמודם, אבל לא ברחוב. כמדומה שמכל הערים אשר בקרתי בפולניה גרודנה ופינסק הן היחידות, שאזני נהנתה לשמוע גם ברחובותיהן שיחה עברית של תלמידי בתי-ספר. ודומני, שלא אֵרָאה נוגש בעיני המורים והמנהלים של בתי-ספרנו העבריים בפולניה אם אֹמר שהמכשלה הזאת תחת ידם וחובתם שלהם היא, שהדבור העברי יהיה מוּשׂם בפי תלמידי בתי-הספר גם מחוץ לכתלי בית-ספרם. וצריך אני להדגיש: אין אני מוציא מן הכלל גם את המורים והמנהלים של בתי-הספר האוטראקוויסטיים, וביחוד של בתי-הספר האוטראקוויסטיים התיכונים, — אין אני מוציא אותם מן הכלל, משום שלא נכחדה ממני גם זכותם של בתי-ספר אלו, — לכל הפחות, של קצתם, — לגבי הכנסת העבריות לתוך צבורנו בפולניה. יבואו ויעידו על זכות זו הגימנסיות האוטראקוויסטיות שראיתי בוולוצלאבק. אבל מצד זה של רְבִיַּת העבריות וגִדוּלהּ אי-אפשר, כמובן, להעמיד בשורה אחת את בתי-הספר האוטראקוויסטיים ואת בתי-הספר העבריים. ודוקא משום שזכותם של האחרונים גדולה הרבה יותר, לפיכך גם חובתם גדולה הרבה יותר, אמרי אינשי: כל הגדול מחברו, חובתו גדולה הימנו. —

אמרתי, שהקטרוג על הזלזול בדבור העברי יש בו ממש, אבל לא פחות יש בו גם הגזמה. בגימנסיות העבריות שמעתי את התלמידים והתלמידות מדברים בין שעור לשעור — בדרך כלל — עברית, אבל במקצת גם לא-עברית, וחלופיהן בגימנסיות האוטראקוויסטיות: שם שמעתי את התלמידים והתלמידות מדברים בין שעור לשעור — בדרך כלל — לא-עברית, אבל במקצת גם עברית. — באחת מערי פולניה שבגבולין נקריתי לנשף, שערכה לה הכתה השביעית של הגימנסיה העברית שם, וכל אותן השעות לא שמעתי כמעט אלא עברית: דברו עברית, הציגו מחזה קטן עברי, שרו עברית, שתו, רקדו והתהוללו עברית, אם מותר לאמר כך. עברית היתה גם “הפלפלת כל-שהיא”, שתפסה אזני מתוך קטעי לחש, שלחשו הבחורים והבחורות הנחמדים האלה זה לזו בשעת חדוה ופרפור-לב. טעם העברית של “חיים וערכין” מחברי ההסתדרות של הנוער — ביחוד הַקִּנִּים של “השומר הצעיר, של גורדוניה ושל השומר הלאומי; במדה פחותה הרבה יותר בקנים של בית”ר — מבינים וגם מדברים עברית, אבל בגלל אלה שאינם מבינים עברית נעשית שם לעתים קרובות היודית או הפולנית לשון השיחות וההרצאות. לא אחת נתקלתי גם בקנאים לדבור העברי מבין הסתדרויות-הנוער. וזכורני מה שאירע לי בוולוצלאבק. היתה לי שיחה עם עסקן ציוני בביתו. רגז בנו של בעל-הבית — תלמיד הגימנסיה האוטראקוויסטית, חבר של השומר הצעיר — ואמר: “שני ציונים ואחד מהם תושב ארץ-ישראל, מספרים זה עם זה על ארץ-ישראל ועל העבודה הציונית — ודבורם יודית!” דבורו של אותו קנאי צעיר אמנם לא היה על טהרת הדקדוק, אבל היה דבור עברי. — בקראקוי הוזמנתי להרצות בקן של “אגודת הנוער העברי”. כמנהגי בכל מקום שאלתי, אם להרצות עברית או יודית, ומיד נענה כמעט כל הקן: “עברית!”, והסתדרות זו אינה היחידה שכך היתה תשובתה. בחרתי להזכיר אותה, משום שהגימנסיה היהודית שבקרקוי אוטראקוויסטית היא, ולפי השמועה עבריותה לקויה (לא אני אשם בדבר, שלא בקרתיה), ואף מכאן — אבל לא רק מכאן – נמצאתי למד, שהתנועה העברית בפולניה יונקת כבר גם משרשים שמחוץ לבתי-הספר, — ממה שראו עיני יכלתי להביא עוד עובדות, המזימות את ההגזמה בקטרוג שלפנינו, אלא שחושש אני, פן אַלְאֶה אתכם יותר מדי. — הקנית הלשון העברית (בגולה) כלשון מדוברת — אמר ביאליק בשובו משם — יש לראות כעובדה. ככבוש קַיָם"²⁸, דִיֵק ואמר “כלשון מדוברת”, ולא אמר “כלשון הדבוֹר”, ויפה דיֵק, אחרי ארץ-ישראל ומכחה של ארץ-ישראל מצאה לה גם הגולה כח — או כח כח — לסלק אף בתפוצותיה שלה מעל העברית את קללת-הדורות, שהרדימה לשוו-נסיכה זו במטה צרה של לשון כתובה, ולעשותה גם לשון מדוברת. אבל עוד דרך ארוכה מאד וקשה מאד לפני העברית בגולה, עוד תצטרך לעמוד בהרבה נסיונות קשים, להכשל ולקום, להכשל ולקום, עד אשר תֵעשה לשון-דבור — לו רק לשון דבור, ולא לשון-הדבור — לכל גלויי-החיים, בבית וברחוב בפי קטנים ובפי גדולים מכל שדרות העם. ועוד גדולה מאד העבודה ועוד רבה מאד הַסִּבְלָה לפני מוליכיה בדרך ארוכה וקשה זו. ואל ירך לבם מפני המרפים את ידיהם, המלעיבים בהם ובמפעלם והמבקשים מאתם נסים ונפלאות שלמעלה מן הזמן ומן המקום ומכח-אדם. אל ירך לבם ואל יכשל אורך-רוחם, אל תמעט קנאותם, והעיקר אל תקטן אמונתם. הדבר אשר הם עושים וכבר עשו הוא כמעט למעלה מן הזמן ומן המקום ומכח-אדם. והללו — המרפים את ידיהם — עבירה גדולה היא בידם. ועליהם ועל שכמותם אמרו, שיחזרו מעורכי המלחמה. ילכו וישובו לביתם, ולא ימסו את לבב אחיהם כלבבם.

ה

אמרו עליו על זקן אחד, מראשי הישיבה הוולוזינית, שהיה ירא מפני הזועות, וכיון שראה שמים קודרים ומבשרים זועה, מיד היה יוצר מביתו ונכנס לבית-הישיבה, ולא היה זז משם עד שיתבהרו השמים ותחדל הזועה. “כאן, באהלה של תורה — היה אותו זקן אומר — איני ירא מפני שום זועות שבעולם”. והרשוני נא לאמר: רגש מעין זה — mutatis mutandis — היה גם בי כל-אימת שנכנסתי לבית-הספר מבתי-ספרנו העבריים בפולניה. כאן לא יראתי מפני השמים הקודרים שעל ראשׁינו ומפני הזועות המתרגשות ובאות עלינו תמיד מבית ומבחוץ להכחידנו מגוי. ובבקשה מכם: אל נא תאמרו, שאיני יודע להבדיל בין הכח, שהיה בה בתורה שנִתנה בישיבותינו הוולוזיניות בשעתן, לכוחה של התורה שנתנת עכשיו בבתי-ספרנו העבריים. יודע ויודע אני להבדיל. אבל דור-דור ותורתו. אלמלי היינו מושיבים עתה את בחורינו ובחורותינו בישיבות הוולוזיניות — ולו גם וִתְּרו הללו על אזהרתו של רבי אלעזר, שכל המלמד בתו תורה, כאלו למדה תפלות — חוששני מאד, שתורתם לא היתה מתברכת בתוך מעיהם ותשעים ותשעה למאה מהם היו בורחים משם. אף אל נא תאמרו, שאיני יודע, או שמחמת חבה עצמתי עיני מראות שהבנים והבנות מביאים מבתי-תלמודם אלו למודים וידיעות במדה שאינה מספקת. חייכם, שיודע אני ואת עיני לא עצמתי מראות. ואמנם, אלו היינו דנים על תכנית הלמודים הייתי אף אני נוטה לְמַה שאמר ביאליק, שבתי-ספרינו שבגולה חיָבים “קודם-כל להביא שנוי במרכז-התכנית” ולהקנות לחניכיהם “ידיעות מרובות, השכלה אמיתית, השכלה עברית והשכלה אנושית כללית”, כדי שיצאו מהם “לא רק אנשים מדברים עברית, כי אם (גם) אנשים משכילים עבריים”²⁹. אבל אנו אין אנו דנים על תכנית-הלמודים, אלא על החנוך, הרוחני והנפשי של החניכים, הקטנים עם הגדולים, ובחנוך זה לא הלמודים והידיעות הם העיקר, אלא אותו שיור — אם לדבר בלשונה המוגזמת קצת של אֶלֶן קֵי — הנשאר ברוחו ובנפשו של החניך לאחר שכבר שכח כל מה שלמד בבית-ספרו. אך בישיבות הוולוזיניות בשעתן היו “מאה נכנסים למשנה ויוצאין מהן עשרה, עשרה לתלמוד ויוצא מהן — אחד”, ובכל זאת עצומים היו כחן והשפעתן. על שום מה? על שום אותוֹ שיור, שהן היו משאירות ברוחם ובנפשם של תלמידיהן. ולא לחנם ראו אבותינו מעלת היהודי “השלם”, לפי מובנם שלהם, למעלה ממעלתו של היהודי התלמיד-חכם, אף-על-פי שם מעלתו של התלמיד-חכם גבוהה מאד היתה בעיניהם.

ומנקודה זו של שלמות יהודית, לפי מובננו שלנו, אין ערוך לשיור הלשון. משום שהלשון היא אחד מן הקשרים היותר אמיצים המקשרים את העם לכללותו; משום שאם יש דפוס לעצמותו המיוחדת של כל עם ועם. לנר“ן שלו — הלשון היא דפוס זה; משום שאם יש לו לכל עם ועם פינה מקורית שבמקורית בו יתיחד עם עצם עצמותו יחוד גמור ומוחלט עד בלי היות לשום תרגום תפיסה בו — הלשון היא פינה זו; משום שאם כל עם ועם מזוין מקבת, הנוקבת ויורדת דרך על השכבות, שהוא העלה זו על גבי זו במשך דורות-קיומו, ומגיעה עד שכבה ראשונה — הלשון היא מקבת זו; משום שאם כל עם גנזך יש לו לכנוס כל אוצרות-רוחו מ”אדם הראשון" שלו עד אחרון-אחרוניו “על עפר יקום” — הלשון היא גנזך זה; משום שאם לכל דור ודור של עם ועם נִתנה שפופרת-שֵׁמע להשמיע לעצמו את כל הדורות שלפניו ואת עצמו לכל הדורות שלאחריו ולהתאחד עם אלו ועם אלו אחוד רוח ונפש — הלשון היא שפופרת-שֵׁמע זו.

— “מיסטיקה?”.

הן, מיסטיקה, בה במדה, שמיסטיקה היא כל עיקר הויתו של עם — אחוד-פלא של אישים נפרדים, של מרחקי זמנים ומקומות; בה במדה, שמיסטיקה מופלאה הוא עם שמת לפני ארבעים יובלות, וביובל “הארבעים ואחד” יבוא רוח בעצמותיו היבשות מאד ויחיו, ובכל מאמצי כחו יחתור לגשור מעל למרחקי הזמנים והמקומות גשר בין עברו לעתידו…

*

ולא יחידי הוא שׁיור זה. אשר עליו יבורך בית-ספרנו הלאומי בפולניה, ממעל לו שיור אחר — שלֵמות ההרגשה של היות יהודי, של היות בן לעם ישראל.

תאמרו: הגם זו רבותא?

הן; אנחנו הגענו לידי כך, סבל הגלות ומראה נגעיה היגיעונו ליד כך, שגם רבותא זו — רבותא היא.

מנהג של רחבות-לב נוהגת פולניה לגבי חנוך ילדיהם של לאומיה השונים. אחת היא, אם הכרח או רצון טוב הוא מקורה של רחבות-לב זו; למעשה היא מגיעה עד כדי כך, שהממשלה מיסדת בתי-ספר עממיים מיוחדים לכל העמים המועטים שבמדינה — אפילו לרוסים ולאשכנזים שהיו משעבדיה, ואפילו לליטאים שהם צָרֶיהָ — ולכל עם ועם בלשונו שלו ובמורים משלו. אמנם לא בית ספר לאומי הוא זה: עם כל רחבות-לבה של פולניה אין רצונה כלל לבנות בידיה “משתלות” ליונקות של לאומיות זרות בתוך גבולותיה. אבל על כל פנים, אין הוא מטיל פרגוד בין חניכו לעמו שלו, אלא אדרבה הוא מקרבו לעמו ולו הוא מגדלו בעיקר וראשונה. וכיון שהממשלה באה ליסד בתי-ספר עממיים מיוחדים לילדי-ישראל, מיד נמסה כל רחבות-הלב: כאן המורים רובם פולנים והלשון כֻּלה פולנית. לא עברית ולא יודית אלא רק פולנית. ומהי “יהדותם” של בתי-הספר העממיים “היהודיים?” מנוחה בשבתות ובימים טובים של ישראל ולמוד “דת-ישראל” — שעתים בשבוע. מה תקוה יש לנו מבתי-ספר אלו? כבר הורה לנו הנסיון ברוסיה שלפני המהפכה וגם בארצות אחרות, שטובה ותועלת לא יִבואונו מאתם, והלואי שלא יגדלו ביותר הרע והנזק הצפויים לנו מהם. יהדות לא מענינם היא, פולנית מענינם היא; לטפח — ואפילו רק לשמור — בחניכם שלֵמות ההרגשה של היות יהודי לא מיכלתם הוא, לטשטש בו הרגשה זו, לפגום אותה ואולי גם למחות אותה לגמרי — מיכלתם הוא.

לא עלה בידי לּברר בדיוק, מה מספר ילדי ישראל הלומדים בבתי-הספר העממיים המיוחדים הללו, כשם שלא עלה בידי לברר, מה מספר ילדי-ישראל הלומדים בבתי הספר העממיים הכלליים, שאין בהם שום זֵכר ללמודי-ישראל. מדבריו של טארטקובר יש, כפי הנראה, להסיק, שבבתי-הספר המיוחדים לומדים בערך מאה אלף ילדים מישראל, ובבתי-הספר הכלליים — בערך מאה ווחמשים אלף. סך הכל — מאתים וחמשים אלף!³⁰ ומי מאתנו ימצא חשבון ויאמר: בכמה אלפים — ואולי רבבות — ממאתים וחמשים אלף הילדים, שימי ילדותם וגם חלק הגון מבחרותם עוברים עליהם בבתי-הספר האלה, המעצבים את נשמותיהם יום-יום, שנה-שנה — מִטַשטשת, נפגמת ואילו גם נמחית לגמרי ההרגשה של היות יהודי, של היות בן לעם-ישראל? —

טובים לנו הרבה יותר, אבל גם רעים לנו הרבה יותר בתי-הספר היודישיסטיים-הסוציאליסטיים מיסודה של ציש“א. טובים הרבה יותר, משום שלשונם יודית, לשון בה חיו — ובמדה גדולה עדיין חיים בה היום רוב קבוצינו הגדולים בתפוצות-הגולה, ואלו בתי-ספר של הממשלה — גם הכלליים וגם “היהודיים” — לשונם פולנית, לשון זרה, שמנשמת חייהם של ישראל אין בה ולא כלום. רעים הרבה יותר, משום שבתי-הספר של הממשלה — לא הכלליים ולא “היהודיים” — אין להם תפקיד מפורש מלכתחילה להתיק את חניכם היהודי מעמו, מלאומו, ולעשותו פולני, אלא שאגב עצוב נשמתו במשך השנים המרובות, שהוא שוהה בהם, מִטשטשת בו מאליה ההרגשה של היות יהודי, והוא נעשה — או, לכל הפחות, עלול להעשות — פולני בן דת משה, ואלו בתי-ספר של ציש”א תפקידם הוא מלכתחלה לטשטש בחניכם הרגשה זו, שאין שלום-אמת והרמוניה שלמה בינה ובין ההרגשה של היות בן מעמד ידוע בעיקר וראשונה, ולעשותו סוציאליסט לא בן דת משה. — בזמן שבתי בפולניה ראיתי פעמַים תהלוכות יפות לשם דמונסטרציה ציונית, שהשתתפו בה גם בתי ספרינו הלאומיים ולא צר היה לי שלא השתתפו בהן בתי-הספר של ציש“א, אבל צר מאד היה לי לראות קצת מתלמידיהם עומדים בצדי-הדרכים ומסתכלים כזרים גמורים, כאלו להם אין שום חלק ונחלה “ביהודים הללו”. (צריך הייתי לאמר: “כנכרים גמורים”, אבל חוששני, שמא יחשוד בי מי-שהוא שבאמרי “נכרים” כונתי להעליב. ואני למה לי להעליב את העלובים ההם? אלה הצאן מה חטאו, אם רועיהם הרעים ממיתים בהם נשמתם היהודית ועושים אותם נכרים לעמם?) — לאחר זמן-מה קראתי מה שכתב אחד מגלויי-הלב הישרים והמסקניים של האידיאולוגיה, אשר יצרה את בתי-הספר של ציש”א, ש“תהום עמוקה רובצת בין ציש”א ובין תרבות, ואין לקפוץ ולעבור עליה"³¹, ונעניתי לו. אמנם כן: תהום עמוקה רובצת בינינו ובינם, בין רצוננו ורצונם. בין בית-ספרנו ובית-ספרם — ותהום עמוקה זו אין גשר לה ואין גם לקפוץ ולעבור עליה.

וזוהי זכותו הגדולה של בית-ספרנו הלאומי — ולא של תרבות בלבד — שמקומו מעבר מזה של התהום וכל עיקרו מביא לידי כך, שחניכו — ואף אם תורתו קלושה ואינה מסתפקת, ואפילו אם גם ממנה ישכח כמה פרשיות אחרי עזבו את בית-תלמודו — נשא ישא במעמקי רוחו ונפשו אותו שיור, אשר קראנו לו שלמות ההרגשה של היות יהודי, של היות בן לעמו. ביאליק רוצה שמבית-ספרנו הלאומי “יצאו אנשים משכילים עבריים”. הדין עמו. כלנו רוצים בכך, והלואי שיקדם רצוננו להתקיים. אבל כלנו מכירים ויודעים, שאין איש משכיל עברי, אם אין בו שלמות ההרגשה האמורה, ואותה מנחיל לו בית-ספרנו הלאומי. האומנם יש זכות גדולה מזו? —

*

כשנסתכלתי בשובבים הקטנים, הנחפזים לעבור את רבם, כדי שדוקא הם יַראו לי את הקופסא הכחולה-הלבנה, הגדולה והרחבה, שנעשתה בדמותה ובצלמה של קופסת הקרן הקימת ומתוכה יצאו חבריהם “האקטורים” לשחק לפניהם ב“תיאטרון” של חנוכה, שסדרו להם מוריהם, וראיתי שמחת גאותם על קופסה זו, השמורה להם כאן, בבית-ספרם; כשספרתי לילדי בית-ספר אגדות ארצישראליות ועיניהם הלטושות אלי בקשו: “עוד, עוד”; כשספרתי להם על חגי-ילדים בארץ וכל עצמותיהם אמרו: “עוד, עוד”; כשתפס לי בבגדי “מזיק” בן שתים-עשרה ופקד עלי: “סב יש לי בארץ-ישראל, אמר לו, שיקחני לשם”; כשדברתי בגמנסיות לפני תלמידים ותלמידות של הכתות הגבוהות על ארץ ישראל העברית, על כשלונותיה ועל ירידותיה, על נצחונותיה ועל עליותיה, וראיתי כמה קשובות האזנים לשמוע — לא משום שאני הוא המדבר, אלא משום שעל ארץ-ישראל הוא המדובר; כשאחרי שיחה על ארץ-ישראל היו בוגרים ובוגרות מקיפים אותי בשאלות, עתים תמימות ועתים נוקבות ויורדות עד כדי כך, שלפעמים גם נתקשיתי להחזיר עליהן תשובות כהלכה; כשבא מפקח מטעם הרשות לגימנסיה עברית וקראתי מה שהעיד עליה שטובה היא בעיניו אלא שחניכיה וחניכותיה “שטופים יותר מדי במחשבות על פלשתינה”, — הכרתי וידעתי עוד שיור אחד שאין ערוך לו, אשר ישאיר בית-ספרנו הלאומי שבגולה ברוחו ובנפשו של חניכו: ארץ-ישראל.

ומודה אני: אף-על-פי שברית כרותה היא, שלא יתקנא אדם בבנו ובנכדו, בכל-זאת רחש בי מעין רגש של קנאה לבנינו ולנכדינו אלה. מה היתה ארץ-ישראל לנו, הזקנים, בילדותנו ובבחרותנו? אותיות פורחות, תפלות, פסוקים, דינים והלכות, פרכוסי תמיהות יתומות, הבהובי מאויים אלמים ומכאובי תקוות אין-שם ואין-דמות. ומהי ארץ-ישראל להם, לבנינו ולנכדינו, העומדים עתה בפרקי הילדות והבחרות? אֵם חיה, הפורקת מעליהם נטל יתמותם, תקוה חיה, אשר שם מפורש לה ודמות מפורשת לה, אידיאל חי, ממנו כח ועוז למלחמה גם בגלות, ממנו קומה זקופה וקדוּש שם-ישראל גם בנכר. וכל זה מבית-ספרם הוא להם, כי על-כן סגולה נִתנה גם לו לעצב נשמת חניכיו, ויום-יום, שנה-שנה הוא חורת ברוחם ובנפשם: ארץ-ישראל שלכם היא ולכם תהיה, אם תרצו בה, ארץ-ישראל שלכם היא ובה תגאלו, אם הרצון לגאולה יהיה אֲמִתְּכֶם.

— “רומנטיקה?”

הן, רומנטיקה; אם האמת שאין שלום ואין מנוחה לשליטי-עולם כל-זמן שגזלת-העני בביתם — רומנטיקה היא; אם האמונה בגאולת עם ושיבתו לנחלתו ולשלמות עצמותו ומהותו — רומנטיקה היא; ואם התמצית החריפה, השומרת על מעינות-החיים, שלא יעשו אגמי-רפש — רומנטיקה גם היא…

*

ובכן, הכל טוב ויפה בבית-ספרנו הלאומי, אשר ראיתי בפולניה?

לא; לא הכל טוב ויפה. דַיִי, אם אזכיר לפניכם את העוקץ — או את העוקצים — שבתנועות הנוער הגדֵלה ומשגשכת בגולה הפולנית. ובפרוש אני מטעים: לא על תנועת-הנוער כשהיא לעצמה אני מדבר אלא רק על העוקצים שבה. מכיון שחניך בית-הספר נעשה חבר להסתדרות זו או אחרת של הנוער, מיד הוא נִתַּן בין שתי רשֻיות: זו של בית-ספרו וזו של הסתדרותו. ולא תמיד יפה כחה של הראשונה מכחה של האחרונה; אדרבה, אם לא על-פי רוב, הרי לפחות לעתים קרובות מאד, כחה של האחרונה יפה מכחה של הראשונה. בית-הספר הוא בכלל מוסד “זעום-לב”, כולו שעבוד וכפית-הר כגיגית, ומה טוב ומה נעים לקום ולמרוד בו; ואלו ההסתדרות כלה חדוה של חרות, או, לכל-הפחות, כלה חדות אילוסיה של חרות, ומה טובה ומה נעימה הנאתה. ולא נדירים הם קונפליקטים בין שתי הרשֻיות, ולא תמיד גמישים שני הצדדיים במדה מספקת עד כדי לצאת מתוך הסבך בשלום-אמת, בלי טינא כבושה בלב, העלולה להעשות מקור לשנאה גלויה, שסופה נזק והפסד גם לבית-הספר וגם לחניכיו.

וכמה גדולה וכמה קשה היא הרעה, שתלמידי הכתות הגבוהות מושכים להסתדרויותיהם גם את הפעוטות, תלמידי הכתות הנמוכות. זה מושכם להסתדרותו שלו, וזה מושכם להסתדרותו שלו, והאפרוחים הללו, שעדיין לא העלו נוצה ואינם יודעים בין ימינם לשמלאם, נעשים שמאליים, ימנים, מפלגתנים, עסקנים, וַכְּחנים, מהפכנים, שמרנים. וזכורני: נכנסתי לאספה של נוער וראיתי: ילד בן עשר וילדה בת אחת-עשרה מתוכחים זה עם זו בהתלהבות עצומה: הוא אומר: ז’בוטינסקי עדיף, והיא אומרת: וויצמן עדיף. היה שם מורה אחד והסביר לי: אח ואחות הם, ושניהם לומדים בבית-ספר אחד, אלא שהוא נתפס שם לבית"ר והיא — לשומר הצעיר, וגם להטלת-מומים זו בילדים רכים קוראים: סדור הנוער…

ומטילי המומים מה הם אומרים? — “אם אנו לא נקדים להכניס את התינוקות להסתדרויותינו שלנו, יצודו אותם הבונדאים או הקומוניסטים, וברשתם שלהם יאבדו עד העולם”. ואין לכחד: הרבה מן האמת יש בזה. צידי-הנפשות האלה פורשים רשת לכל נפש מישראל, בין של גדולים בין של קטנים, ויש אשר עושי דבריהם פורשים במחשך רשת גם בתוך בית-ספרנו הלאומי גופו, אף גם יש אשר לא ריקם תשוב הרשת אליהם. וזוהי הגדולה והקשה שברעות…

ואולם כאן כבר הגעתי לפרשה מכאיבה מאד, היוצאת ממסגרת התֵּימה, אשר בה אני עומד, ואני מוכרח להפסיק. וטובה מרובה אני מחזיק לכם, מורי ורבותי, שנתתם לי את היכולת לדבר את דברי.

פרק רביעי

א

מנהג חדש בא ל“מדינתנו” – לכפור בערכן ובחשיבותן של קרנותינו הלאומיות. אתמול היו קדוֹשות בכמה מיני קדוּשות, היום – לא הן ולא שכרן. אתמול היה הרעיון הצבורי-הלאומי-האידיאלי שביסודן הכל, היום אינו ולא-כלום, פחות מלא-כלום. התורה של היום מלמדת, ש“כל מה שמדגישים יותר את הצד הלאומי, ואם תמצי לומר את הצד של אידיאליזם, את טובת-הכלל, מפחידים ומבריחים את היחיד”. והואיל והיום היחיד הוא הכל, “צריך דוקא לדבר אליו בשם האינטרסים הפרטיים שלו” ו“לא לשם טובת-הכלל”, כי “במקום שיש ענין לטובת-הכלל, חושב אותו יהודי, טובתו הפרטית מפוקפקת³². אתמול היתה מצות קרן-היסוד ברורה וודאית כל-כך, עד שגם עבירות ציוניות הותרו לשמה. ה”טאבו" ששרתה בשעתה על מי שהיה נשיא-הציונות לא שרתה עליו אלא בגלל עבודתו הגדולה לקרן-היסוד, וכל שגגותיו הקשות נמחלו וגם הותרו לו בזכות עמלו הרב לקופתה של קרן זו. החמורה שבעבירות, שעליה נענשה הציונות עונשים שבגלוי ועונשים שבסתר לשנים רבות, והלואי ששנות-העונש לא תרבינה עד כדי שעור של דור שלם; בטול ההסתדרות הציונית וסלוק ראשוניה וטובי-עמֵליה, כדי שיהא מן ההכרח ליצור את הסוכנות ולהרכיב אפילו אלופים זרים למפעלנו, – גם עבירה זו הותרה רק מחמת פתוי, שעל-ידה תרום קרן היסוד וקופתה התעשר. – כיוצא בזה היתה אתמול ברורה וּודאית גם מצות הקרן הקיימת. עבירות אמנם לא הותרו לשמה, אבל היא גופה נתחבבה הרבה על הצבור, ודוקא בשביל עיקרה הצבורי-הלאומי-האידיאלי. מורים הכניסו מצותה לבתי-הספר ובמדה ידועה עשוה יסוד לחנוך תלמידים ותלמידות, סופרים גדלוה ורוממוה, כתבו ספרים והוציאו קובצים שמה, לכל ציוני – תהיה דרכו בציונות מה שתהיה – נעשתה הקופסה הכחולה-הלבנה מעין “מזוזה” לביתו, והתעודה של ספר-הזהב נעשתה קשוט לביתו של אדם מישראל, ואפילו לא של ציוני גמור. – כך היה ערכן וזה היה משקלן של הקרנות אתמול, והיום מרביצים תורה ברבים, ש“אין קשר בין הקרנות ושומריהן ובין העם³³” וש“הקרנות שלנו עבר זמנן, וזמנן לא ישוב עוד”, היום מגנים את הציונות, ש“הלכה דרכה והיתה ציונות-הכלל”, היום נושאים עליה חטא, שבאתמוספירה שלה “לא נוצר הצורך לחקור היטב את אפשריות הפרנסה בארץ, ולא נוצר הצורך להציע ולבאר ולפרש את האפשריות הללו לפרט בגולה”, היום מטילים אימה, ש“לא נזוז מן הנקודה המתה(!) שלנו כל-זמן שלא נעקור מתוך לבנו שארית הדמיונות ותקוות-השוא(!) של הכלל”, כי – לא זה הדרך!"³⁴

*

עזבו התלמידים – דוקא התלמידים המובהקים עזבו את הרב ואת אמרתו הנאה שמרו, – כדי להשכיח ו“לעקור מתוך הלב” את תורתו שלו ולהמירה באחרת, שהיא הפכה הגמור.

הלא כה דברי הרב:

“בכל המצוות והחוקים, הברכות והקללות, אשר שמה לפנינו תורת-משה, רק תכלית אחת נגד עיניה תמיד: הצלחת כלל-האומה בארץ נחלתה. ואל אושר האיש הפרטי לא תשים לב. – – נהפך לב העם בקרבו. האהבה הלאומית לא היתה עוד אהבה טהורה שאינה תלויה בדבר, והצלחת הכלל – התכלית העליונה, שבני-אדם מקריבים לה את תכליותיהם הפרטיות, כי אם להיפך: תכלית הכל היא מעתה לכל יחיד הצלחתו הפרטית, והצלחת הכלל אהבה עליו רק במדה, שהוא עצמו יש לו חלק בה. – – גם אותם היחידים, המוכשרים עוד להרגיש בלבם לפעמים נטיה לעבודת העם, לא יוכלו על-הרוב להתרומם על פרטיותם במדה הדרושה? – – **השטן הזה, ה”אני" של היחיד והצבור הפרטי**, מרקד בינינו בכל אשר נעשה לעמנו ומכבה את האהבה הלאומית בהתגלותה לעתים רחוקות, כי עצום הוא ממנה"…

אני יודע: כי תלמיד איננו עבד; יותר נכון: עבד ולא תלמיד הוא הכפות לרבו עד כדי כך שאינו מתיר לעצמו לחשוב שלא כמותו ומתירא להוסיף ולגרוע. ולאחר שכבר נגמר תפקידו של הרב ודאי וּודאי שהתלמיד – ומכל שכן-תלמיד, שהוא עצמו נעשה רב – אינו יכול ואינו צריך לחשוש, שמא שומע הוא אחרת ממה ששמע הרב בשעתו. כשנעשה יהושע הרב, “הלך משה אצלו ואמר לו: מה אמר לך הדבור? אמר לו יהושע: כשהיה הדבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך”? – ואף-על-פי-כן, כמה תמוהים התלמידים ההם, שלא די להם להוסיף על תורתו של הרב ולגרוע ממנה, אלא דוקא “לעקור אותה מתוך הלב” הם רוצים. ואם תלמידים – וגם תלמידים מובהקים – כך, אין תימה שסתם-קהל היום “תכלה נפשו” מרוב דבקות בתורתו של הרב. ולמחר ימחא הוא גופו כף מחמת התפעלות עצומה מתורה אחרת, המתאמרת לעקור את זו מתוך הלב. כדרוזים הללו, הרוקדים תמיד לכבוד הנביא האחרון ומבטלים כל מה שהורה הנביא הקודם, ושוכחים ומשכיחים את הרקודים, שהם עצמם רקדו אתמול לכבודו שלו ולכבוד תורתו שלו.

לא לי, שבכמה מדברי תורתו של אחד-העם לא הודיתי מימי, לתבוע את דינו מידי תלמידיו. אבל ברי לי, שאלו חי עמנו היום האיש הגדול הזה, בהיר-ההגיון ולמוּד-האמת, היה הוא חוזר וכותב עכשיו כנגד אחרוני-תלמידיו כמעט כל מה שכתב לפני יותר מארבעים שנה לחזק את ראשוני-תלמידיו.

"…נושאי דגל רעיוננו, – כך כתב אחד העם אז, וכך בערך היה כותב עתה, – בהיותם גם עצמם אנשים מישראל שלאומיותם מעורבת בפרטיותם, – – – לא די להם בעבודת העם, כדי להכין פועלים לעבודת הארץ, אלא רצו לראות בעיניהם זאת האחרונה עצמה ותוצאותיה. ועל-כן בראותם. כי לקול קריאתם הראשונה, בשם התכלית הכללית, לא התעורר רצון העם כרגע להתחיל תיכף בעבודה זו, פנו לעזרת תכלית אחרת, פרטית, ויצאו לקרוא קריאתם בשם הקיבה-הרעבה, הבטוחה למצוא לה תמיד אזנים קשובות, למטרה זו התחילו לפרסם “ידיעות” טובות, לחשב “חשבונות” יפים, שמהם יצא ברור לכל, כי כך וכך דונם אדמה, כך וכך בהמות וכלי עבודה, במחיר³⁵ כך וכך, מספיקים בארץ-ישראל למשפחה שלמה לאכול ולשבוע ולראות חיים נעימים; ובכן מי האיש החפץ חיים, ויש לאל ידו לקנות כל הדברים במחיר הקצוב, יקום ויעלה אל ארץ הטובה ויאושר הוא וביתו וגם לעמו ייטב בעבורו. – – – ומה יפלא עתה כי רעיון גדול כזה, בלבשו צורה פחותה כזו, לא יוכל עוד לקחת לבבות; כי בנין לאומי הנוסד על החשבון היפה ואהבת האדם לנפשו – ישוב ויפול למשואות, בהודע לכל העם, כי החשבון לא עלה יפה, ואהבת האדם לנפשו תזהירהו לעמוד מרחוק?… לא זה הדרך![³⁶]

*

לא זה הדרך – ללבוש שחורים ולראות שחורי-שחורים, כאלו הציונות הצבורית-הלאומית-האידיאלית, “ציונות-הכלל”, עוברת ובטֵלה מעולמנו ואין כבר בשום מקום “מרתף של זהב, שכנגדו היא מוציאה שטרותיה”, – לא זה הדרך, משום שלמעשה שחורי-שחורים אלו אינם, ורק לעין הכבושה מסבה שהיא במשקפים שחורי שחורים נדמה כאלו ישנם. אשמים המשקפים, ולא המציאות הממשית. ציונות זו אמנם חולה וטעונה רפוי, אבל רק חולה היא ולא גוססת, רפוי היא טעונה. אבל לא “מעבר-יבוק”. חס ושלום, שהיא תעבור ותסוף מעולמנו קודם שנגיע לסוף-דרכנו (ואני – אל נא יֵחָשב לי הדבר לחטאה – מבית-מדרשם של ליליינבלום ושל פינסקר, של הרצל וגם של אחד-העם אני, ואיני יודע אלא סוף אחד לדרכנו: קיום אותה ה“מדינאות” ואותן “התקוות המשיחיות”, שעכשיו, עם הרקוד לכבוד “הנביא האחרון”, נהגו ללגלג עליהן) משום שבלעדיה לא נגיע לשם עד העולם. עד שמקריאים לפניה פסוקים מן ה“מעבר-יבוק”, שנעשה ספר-שמוש לרבים – ולאו דוקא לקטנים – מקהלנו ושפתותיהם דובבות מתוכו כל שעה, – מוטב, שידאגו לרפא אותה ולהחזיר לה כח, בשביל שתוכל למלא תפקידה הגדול.

לא זה הדרך – לבקש תואנות ולתלות בצוארה של “ציונות-הכלל” חובות שאין היא יכולה ואין היא רשאית לקבל. גוסטב לֶה בּוֹן בדק ומצא בצבורים ובעמים שני סוגים: צבורים ועמים, הנוטים מטבעם לותר על “חופש-הבחירה” ולהיות מושפעים, ולפיכך הם נותנים למנהיגיהם ולממשלותיהם להרחיב גבולות השפעתם לא רק עד כדי הדרכה של רשות, אלא גם עד כדי הדרכה של חובה בכל ענפי-החיים; וכנגדם צבורים ועמים, הזהירים מטבעם שלא להיות נתונים להשפעה ולשמור על “חפש-הבחירה”, ולפיכך הם חותרים תמיד לצמצם צמצום אחרי צמצום גבולות-ההשפעה של מנהיגיהם וממשלותיהם לא רק עד כדי לבטל מדת החובה של הדרכתם, אלא גם עד כדי ליטול מהם זכות הדרכה של רשות. על מי משני הסוגים הללו יש מנות את הצבור והעם היהודי – קשה מאד לאמר. לכאורה מבקש היהודי לקבל השפעה והוא מרבה לשאל עצה והדרכה – מאת הרב, מאת הצדיק, מאת החכם ובעל-הנסיון, אבל על-פי-רוב הוא שואל ואינו עושה, מבקש הדרכה ואינו נשמע לה. והיה כי יצליח– והחזיק טובה לעצמו. וכי יכּשל – והתקצף וְאָיַב את יועצו ומדריכו, ואם לא סתם אדם הוא יועצו ומדריכו, אלא שליח-צבור או מוסד של צבור – והתקצף בהם וְחִיֵץ בינו ובין שולחיהם ומיַפֵּי-כחם. ומכאן: אם באמת יש כבר מן הצורך והיכולת “לחקור היטב את אפשרויות הפרנסה בארץ ולהציע ולבאר ולפרש את האפשריות הללו לפרט בגולה”, ינסה לקיים את הדבר מי שינסה, ולא “ציונות-הכלל”, כדי שלא תסתכן ולא יבואוה הקצף והטענות והתביעות של אלו שלא יצליחו ויכשלו. הנה התאחדות האכרים. כחה יפה, נסיונה מרובה, מפעלה ענֵף ומצליח, השפעתה לא-מעטה, תנסה אפוא לעשות את אשר מבקש ראשה ונשיאה. הנה הסתדרות הציונים הכלליים. אחד מאמוניה וחריפי-עסקניה כבר מסר מודעה ברבים, שמצותם של הציונים הכלליים היא – להיות ה“שמן למשחה” ולהכניס “למחו של היהודי הפשוט” – לא ל“מחו” של צבור-שהוא, אלא ל“מחו” של “היהודי הפשוט”, הפרטי – את ההכרזה, שעליו לבנות את הארץ בעצמו ולעצמו“³⁶, היינו: לא בעזרתה של “ציונות-הכלל” ולא לשם טובת-הכלל. וכבר שמענו גם מהי הדרך לכך: “אגיטציה של יחידים בין יחידים, חדירה לבתים מישראל, שיחות פרטיות, לא של שליח-צבור אל הצבור, אלא של אנשים פרטיים, יחידים, לא בצורת דברנות, כי-אם בצורת שיחות פשוטות בין אדם לחברו, על שולחן פרטי, על כוס טה בבית פרטי, בתוך חוגים פרטיים – – – בתכניות ממשיות, להראות על האפשריות הכלכליות שבארץ-ישראל, על האפשריות של השקעות-כספים בארץ-ישראל”, והעיקר: “לא לשם טובת-הכלל”³⁷. תקום נא, אפוא, הסתדרות הציונים הכלליים ותקיים את אשר היא רואה מצוה לה: תכניס את “ההכרזה” האמורה “למחו, של היהודי-הפשוט” ותיעצהו ותדריכהו, כיצד “לבנות את הארץ בעצמו”, והעיקר: “לעצמו”. מי מכהה בה? – “ציונות-הכלל”, שאחריותה גדולה מאד וקשה מאד, אינה יכולה ואינה רשאית להיות העוסקת ב”מצוה" זו, חוץ מן הטעם המפורש לעיל, יש עוד שני טעמים בדבר, ואף על-פי שהם נאמרו עוד לפני יותר מארבעים שנה עדיין לא פגה אזהרתם, משום שעדיין לא זָקנה אמִתם. ראשית, “רעיון גדול כזה, בלבשו צורה פחותה כזו, לא יוכל עוד לקחת לבבות”, ואלו “לב-העם הוא היסוד, אשר עליו תִבָנה הארץ”; ושנית: “בנין לאומי, הנוסד על החשבון היפה ואהבת האדם לנפשו – ישוב ויפול למשואות”, אם יתברר, ש“החשבון לא עלה יפה” – מה שאינו כלל וכלל בגדר הנמנעות המוחלטות – ו“אהבת האדם לנפשו תותירהו לעמוד מרחוק”. אם כיפה היתה מחוץ לירושלים ולשָם היו “מחשבי-חשבונות יוצאים”, משום שירושלים נקראה “משוש כל-הארץ”, ו“אין משוש במקום חשבונות”, קל וחומר שעם מחשבי-חשבונות בלבד, בלי משוש, בלי שמחה עצומה של מצוה עצומה, לא תבָּנה ארץ שנחרבה, ובודאי ובודאי שלא יבָּנה עם שנחרב…

ולא זה הדרך – לכפור ב“ציונות-הכלל” ובמנופיה, אלו הקרנות שיצרה, ולהעיד, ש“אלה הם הימים האחרונים לשיטה זו”, ש“עלבון כבד הוא ליקח כסף בצורה זו בשביל ארץ-ישראל”, ש“אין קשר בין הקרנות ושומריהם ובין העם”, ש“הקרנות שלנו עבר זמנן וזמנן לא ישוב עוד”, וכו' וכו'. אמנם אפשר ואפשר, שאם מארץ-ישראל גופה, שאזני הגולה כולה פקוחות לשמוע קולה, ואם מפי טובי-הארץ יוסיפו לבוא עדיות והסברות אלו ודומיהן, לא ירבו הימים ו“ציונות-הכלל” נפול תפול באמת ועמה יפלו גם מנופיה-קרנותיה ותקומה לא תהיה להן עוד. אבל אין ספק, שציונות אחרת ומנופים אחרים לא יוָצרו במקומן, ו“התנועה תגוע מאפיסות-הכחות”, ובִגְוַע התנועה לא ינָצלו גם “אלה שיכולים להציל את עצמם וגם להציל את ארץ-ישראל על-ידי שארית-הפליטה שנשארה להם”…

*

“בנדיבות לא יוָשע עם” – אף זו מימרה של היום. ויש בה מן האמת: בנדבות בלבד לא יושע עם. אבל אל-נא נהיה גבהי-לב יותר מן המדה ואל נזלזל גם בערכן של נדבות, ובפרט כשהן נדבות-צבור ועם. כשהקיץ המשבר על פיננסיה של אנגליה הגדולה וזהבה התחיל בורח, לא בוֹשה לבקש ולקבל נדבות, וממשלתה החזיקה טובה לכל אשר נדבו לבו להביא לאוצרה זהב ושוה-זהב. פולניה, שנעשתה ממלכה גדולה, אינה בושה להכריז בכל קופסת-גפרורים על נדבות לשם בנין צי בשביל אותו הים, שהיא רוצה בו. ה“מטיצה” הסלאבית הגדולה יסודה נדבות. ואנחנו, עם דל חלכה, עם גולה ונדח, שמשעה שגלה מביתו לא זז התרמיל מעל שכמו, – אנחנו נָאה נָאינו פתאום כל-כך, עד שנדבות לשם פדיון המולדת השבויה ורִפאותה נעשו “תועבה” לנו! גאות זו מהיכן?

“בנדבות לא יושע עם” – אף זו מימרה של היום, אבל לא חדשה היא. לפני שלש-ארבע שמטות אמרוה כנגד רוטשילד, ובכל הנגונים אמרוה – מן הנגון הרגזני של כעס וחמה עד הנגון הזללני של בטול והקל ראש. ולא מעטים, שאמרוה אז כנגד רוטשילד, אני רואה ושומע אותם עכשיו משבחים ומפארים את שמו ואת מפעלו, ולא להזכיר עון טעותם אני מתכון, חלילה לי. אין אדם אשר לא יטעה. אינו טועה רק מי שבמקום מח יש לו טיט בקדקדו. מעיד אני עלי, שהרבה יותר מבקש אני לשכוח טעותם של אלו שכפרו אז בערך מפעלו של רוטשילד, מהיותו כולו מפעל-של-נדבה, ולזכור רק את הודאתם עכשיו בגדולות, שמפעל-של-נדבה זה עשה ועושה. ומבקש אני לשכוח את הטעות ולזכור רק את ההודאה, משום שבה רוצה אני לראות סימן, שלא ירחק יום והטעות שטועים עכשיו לגבי הקרנות שלנו, שאף הן מפעלים של-נדבות, תשָכח גם היא מפני ההודאה במעשיהן הטובים (מתירא אני לומר: “מפני מעשיהן הגדולים”, כדי שלא להקניט את הנקנטים), אשר עשו בזמן עליתן ועושות גם עתה, בזמן ירידתן.

“פיק”א הבלתי-ציונית ידעה לרכז בידיה שטחי-קרקע משובחים ובמחירים זולים בשומרון. ובמקום הזה נוצרה כמו ביד קסם, במשך זמן קצר, עבודת-התישבות-גדולה“. וכנגד זה: לציונות החטאה, “שהלכה דרכה והיתה ציונות-הכלל” – ועל-הרוב “ציונות-הכלל” “תקון-סופרים” הוא לקרן-הקימת – “שוב עברה שנה עקרה”. אין עיני צרה, חלילה, בתשבחות וההלולים, שמשבחים ומהללים את פיק”א, ואף-על-פי שברובה מפעל-של-נדבה גם היא. אדרבה, תבוא עליה ברכה. אבל הדברים שנאמרו על ציונות-הכלל, שעליה עברה שוב שנה עקרה, אינם מדויקים ביותר. שמענו, ש“לא היתה לציונות שנת יסוד נקודות-ישוב חדשות בשנה הזאת”, ש“מספר הנקודות האלה (וכולן בשמות נקראו.–א.ד.) מגיע לעשרים, ורובן – על אדמת הקרן הקימת”³⁸.

רוטשילד בידו המלאה הפתוחה והרחבה, וביחוד בכח רצונו הגדול ואהבתו העצומה לארץ-ישראל, גאל במשך חמשים שנות מפעלו ארבע מאות אלף דונם קרקע מידי זרים והחזירן לידי ישראל. בעליה אף כי לא אדוניה של ארץ זו. שמו של גואל זה וזכר מעשיו לא יסופו מדברי-ימי התחיה העברית עד העולם. אבל גם הקרן הקימת במעות הקטנות שהיא מאספת אחת לאחת ברוב עמל ועבודה קשה, וביחוד ברצונם הגדול ובאמונתם הגדולה של ה“קברניטים, המוסיפים לשיר את שירם הישן”, שיר הרצון והאמונה – גאלה אף היא במשך עשרים וחמש שנות מפעלה (1932–1907) שלש מאות אלף דונם. ומי חכם ויבין את זאת, מדוע מבקשים לקפח אותה, למה דנים את דינה כאילו כבר עבר זמנה, וזמנה לא ישוב עוד? (הייתי יכול גם לשאל, למה מתקלסים בקברניטי הקרן הקימת, שבעיקר בכח רצונם ואמונתם שלהם היתה גאולה לרבבות הדונמים הללו? אבל אין זה מעניני), ומי חכם ויבין גם זאת, כיצד ומהיכן באו פתאם האמונה והבטחון בצורך למגר את “ציונות-הכלל” ואת קרנותיה, להעבירן מעולמנו ולהעמיד את הכל רק על כחו ורצונו של היחיד, של הפרט, של היהודי הפשוט, אם כל היחידים והפרטים והיהודים הפשוטים שבכל ישראל ובכל חמשים השנים שכבר עברו על מפעלנו ולא גאלו בארץ-ישראל קרקע – אדמת-מולדת! – אפילו בשעור זה שגאלו רוטשילד והקרן הקימת בלבד?

מי חכם ויבין כל זאת?

ב

פתחתי בשתי הקרנות שלנו וסימתי רק באחת מהן – בקרן הקימת. לא משום שהשניה –קרן-היסוד – אינה חשובה בעיני, אלא משום שאיני בקי בעניניה. ואלו לקרן הקימת עבדתי, ואם גם לא נודעו לי כל עניניה בזמן עבודתי לה, נודעו לי לכל-הפחות קצתם. אף גם זאת: עם עבודתי לה כאבתי את כאֵביה, ואשר יכאב אדם אותו ידבר. “דרָגיש ליה ימלל”, אמרו הקדמונים. ואמנם, כשאני מגיע לפרשת הקרן-הקימת – “רגיש לי” מאד.

מדור לדור בדורות-הגלות נִטלו מאת היהודי טעמה וריחה של קרקע, וכנגד זה גדל וגבר בו חוש הטעם והריח של הרכוש המִטלטל. הוא גופו וגם כל היקום אשר ברגליו נעשו מטלטלים. אם לפי ההלכה של דורות-הגלות הראשונים, כשהקרקע היתה עדיין יקום ממשי ביותר גם ליהודי, לא נגבתה כתובת-אשה ממטלטלין אלא דוקא ממקרקעי מחמת רוב חשיבותה, ובאו הגאונים ובטלו הלכה מפורשת זו ואמרו, שכתובת-אשה נגבית ממטלטלין – הדין היה עמהם, הואיל ובזמנם כבר בטלה אחיזתו של היהודי בקרקע, והממון המטלטל, שאפשר להבריחו ואפשר גם לברוח עמו בשעת צרה ומצוקה, הוא שנעשה יקומו. קרקע חיותו של הגוי היא; חיותו של היהודי הוא “צרור הכסף”, – כך לִמדה, כך שננה הגלות דור אחרי דור, ותורתה נתקיימה, רובה מחמת הכרח, אבל מקצתה – מחמת הרגל וחורבן הלב. ולבסוף כבה ביהוּדי חוש-האדמה, ולא נותר ממנו אלא תיאבון אחד – לד' אמות קרקע שמחוץ לחיים: אותן חבב ואותן בקש לקנות בממונו, כדי להעמידן ב“רשותו” שלו. וארבעים יובלות גלות ונֵכר החריבו את לבו עד כדי כך שדעך בו חוש זה גם לגבי אדמת-המולדת השבויה. כל אותם היובלות המרובים לא עלה על דעתו לעשות מעשה של ממש לפדיונה, משום שגם היא נשמטה לו ממסגרת התיאבון האנושי הטבעי, ואף לגבה לא נותר בו תיאבון אלא – לקבר-רחל ולהר-הזיתים, ואלו יכול להעמיד ברשותו שלו גם מערת-המכפלה – היתה כל תאותו בידו.

באמצע המאה הקודמת עלה לירושלים עשיר מופלג מן הגולה. ובאותם הימים עדין נמצאו בארץ הרבה והרבה קרקעות, שלא היו להן בעלים מפורשים, וכל מי שקדם והחזיק בקרקע והעלה טסקא למלכות, על מנת שתֵרשם הקרקע על שמו – זכה. ובאו ואמרו לאותו עשיר מופלג: “רצונך שתקנה עולמך במעשה אחד, לך ושלם טסקא של רבבות דונמים ותחזירן משִבְיָן”. לגלג האיש ואמר: “ראשית, מה ענין קרקעות לישראל בכלל? גוי יש לו צורך בקרקע, יהודי יש לו צורך בממון בעין. ושנית, לא שטות היא להוציא ממון של ישראל לגאולת קרקע בארץ-ישראל? יבוא משיח והכל יהיה שלנו בחנם. מוטב אפוא, שאַלוה כסף ברבית לערבים, כדי שהם יוכלו לשלם טסקא ולהסב את הקרקעות אליהם, ונמצא אני נשכר ממון בעין, והקרקעות ישובו אלינו מאליהן כשיבוא משיח”, – כך מספרים בירושלים וגם קוראים את האיש בשם. כמה יש מן האמת בספור זה – איני יודע. אבל אם גם אין בו אפילו קורטוב-אמת וכולו אגדה, הרי היא – האגדה – מעידה עד היכן הגיעו חורבן-הלב וטמטום חוש-האדמה של אבותינו גם לגבי אדמת-המולדת. במקום אחר אמרתי על אבותינו, שאם אמנם “עמד כחם בם להאמין בגאולה בידי-שמים, תם כחם להאמין גם בגאולה בידי-אדם”. ולא פרדוכס הוא זה אלא אמת פשוטה. יכלתם של השמים או שאיננה כל-עיקר, או אם ישנה – אין לה גבול ולא יצוירו שום מכשולים, שיגדל כחם לקום בה ולגדור בפניה. לפיכך קל מאד לאדם להאמין בה ולהשליך כל יהבו עליה. מה שאין כן היכולת האנושית. שיכולת מוגבלת היא וכל שעה מכשולים פוגעים בה ומכשילים אותה, וזקוק האדם לכח מרובה, כדי שיאמין בה ויעשה אותה מרכבה לרצונו. ולגבי גאולת-המולדת תם כח זה באבותינו, ומחוֹסר-כח לא יכלו להאמין בגאולה בידי-אדם. אף נָעם להם האסור לדחוק את הקץ, ואזנם נהנתה מאד לשִֵמע השבועה, שלא לעלות בחומה, כי על-כן אִסור זה ושמע השבועה הזאת האלימו את שארית התביעה שבלב וסגרו על גרעיניה האחרונים.

והנה נעשה נס – נס ממש! – והתנועה הלאומית – קראו לה חבת-ציון, קראו לה ציונות – התחילה חופשת כל חדרי נשמתו של היהודי, מצאה ושחררה מהסגרם אחרוני-הגרעינים, חזרה וזרעה אותם בלבבות ויחיו ויפרו וירבו מחדש. דוגמת החטים ההן, שאחרי אלפי שנות הסגר בפירמידות של מצרים שבו לחיות ולחַיות זרע. וכדינה של כל תנועה גדולה, המבקיעה לה דרך לפני ולפנים של נשמת-האומה, קדמו לה גם לתנועת-התחיה שלנו כמה וכמה מקדֵמות ואתחלות, ההולכות אליה כנחלים ההולכים אל הים. אלו היה צורך לקבוע, אימתי חזר והֵנֵץ בלבו של היהודי התיאבון לאדמת-המולדת, אפשר שלא היינו מוצאים תאריך מגולה ומפורש מזה, כשחבורה קטנה של חרדים בירושלים, והרב מאיר אוירבאך בראשם, אמרה בפשטות נפלאה עוד כחמש שנים קודם חבת-ציון וכעשרים שנה קודם הציונות מה שחבת-ציון שלאחרי פינסקר חששה בשעתה ומה שהציונות שלאחרי הרצל חוששת גם עד היום לאמר בפה מלא. “אם אין ארץ – אמרה אותה חבורה – אין ישראל”. וחבורה זו לא לסתם-ארץ התכוונה, אלא לארץ-ישראל, ועם היותה כולה חבורה של חרדים לא לארץ-ישראל שלמעלה התכוונה, אלא לארץ-ישראל שלמטה – לאדמתה של ארץ-ישראל. ובסגנון הלשון של זמנה אמרה גם זאת: “שדותיה וכרמיה (של ארץ-ישראל) נקראו לכל איש ישראלי שדה-אבותיו”, משום ש“הארץ הזאת בכללה היא שורש זרע אברהם”³⁹. ואלמלא יראתי, שמא יטביעוני בהבל-פיהם מפרשיה החדשים – יש גורסים: מסלפיה החדשים – של הציונות הכללית, הדוחים בשתי ידיהם את “ציונות” הכלל" ואינם חוששים לכרות את הענף, שעליו יושבים גם הם, הייתי אומר להם: בואו והסתכלו באמרותיה של חבורה קטנה זו ותראו, כמה צלול היה נחל-קדומיה של הציונות הכללית האמתית. וכמה טובת-אמת היתה המקדמה הקצרה שקדמה לְמַה ש“ציונות-הכלל” אמרה אחרי-כן – בהרבה יותר עמקות ובהרבה יותר בהירות – עם פיה ועם מעשיה של היפה והמובחרה שביצירותיה – עם פיה ועם מעשיה של הקרן הקימת, אף זו העמידה את פעלה של אחת –ש“שדותיה וכרמיה של ארץ-ישראל נקראו לכל איש ישראלי שדה-אבותיו”, משם ש“הארץ הזאת בכללה היא שורש זרע אברהם”. –

*

על כל פנים, המנין שאנו מונים שלשים שנה לקרן הקימת טעון קצת תקון.

אלו גם לא ידענו סדר ההשתלשלות של הקרן הקימת משעה, שהיתה רעיון בלבד ועד שנעשתה מציאות ממשית, היינו צריכים להניח מסברה, שבשום פנים אי-אפשר הדבר, שהיה רֶוַח חָלק של עשרים שנה בינה לבין תחלתה של תנועת התחיה עצמה. הן לא יצויר שתנועה לאומית, ובפרט תנועה לאומית כציונות, האומרת להשיב לעם ישראל את הגזלה, אשר גזלו ממנו לפני אלפים שנה לתקן את אשר עִוֵת וחטא לעצמו כל אותן אלפים השנים, – שתנועה לאומית מופלאה מיוחדת במינה כמותה תִוָאֵל להעמיד את מפעלה רק על כחו ורצונו של היחיד, של הפרט, אלמלא עשתה כך, היתה נענשה מיד עונש כרת. אבל היא לא עשתה כך. להפך: משעה ראשונה הבינה, – או ביתר דיוק: משעה ראשונה הבינו אנשי-התבונה שבה, – שעיקר כחה שלה בכחו וברצונו של הכלל. ומכאן, ממקורה של תבונה זו, הקרן הקימת. ובאחד מלילות אלול של סוף שנת תרמ“ג נזדמנו למקום אחד פינסקר, ליליינבום, הרמן שפירא, מנדלשטם ובן-אחיו וגם אדם-חידה אחד, אדם שסרח ויצא מכלל ישראל ואף-על-פי-כן היה מראשוני-ראשונים לתנועת-התחיה ולעבודת-התחיה בישראל, וכלם יחדו כתבו וחתמו “מגלת-זכרון” על יצירת הסתדרות לאומית וקרן קימת לשם מרכז ישובי עברי בארץ-ישראל, אף אמרו ב”מגלתם", שהכנסותיה של הקרן הקימת תהיינה, מלבד נדבות של רשות, תרומות של-חובה בשעור פרוצנט ידוע מהכנסותיו של כל חבר מחברי ההסתדרות⁴⁰.

כעשרים שנה ובצורות שונות תעה רעיון הקרן הקימת בחלל אוירן של חבת-ציון והציונות. אחת מן הצורות הללו היתה – הנדיבות הגדולה של “הנדיב הידוע”. היחיד, הפרט עושה הכל לעצמו ולטובתו; מה טובה או מה רעה תגיע לאחרים מן הדבר שהוא עושה – אין זה מענינו. ענינו הוא רק טובתו שלו, אם ייטב ואם יֵרע לאחרים בעבורו. לא כן “הנדיב הידוע”. לעצמו ולטובתו לא עשה דבר בארץ-ישראל, אף כי לא אחת חשדוהו, שלטובתו שלו הוא מתכון. כל מה שעשה בארץ-ישראל רק לטובתם של ישראל עשה – שתהא אדמת-מולדתם חוזרת לרשותם ושהם יבָּנו מבנינה. והרי זהו פעלה של הקרן הקימת הלאומית. אחת היא, אם להלכה מודה רוטשילד בתורת אדם בעקרים ידועים של הקרן הקימת הלאומית, או שאינו מודה בהם: למעשה היה “הנדיב הידוע” בשעתו הקרן הקימת לישראל ולארץ-ישראל, ומשלש מאות ושלשה-עשר אלף דונם קרקע, שכבר גאל ישראל בארץ-ישראל – בשני עברי הירדן – עד סמוך לאותו הזמן שנוצרה הקרן הלאומית היו משל כל ישראל בערך מאה ועשרים וחמשה אלף, משל הכי“ח ויק”א עשרים ואחד אלף ומשל “הנדיב הידוע” בלבד – בערך מאה וששים ושבעה אלף (53%(. ובודאי לא אחטא לאמת הציונית אם אומר, שבו נתגלמה נשמה של הכלל והוא שקים במדה גדולה מצוותיה של “ציונות-הכלל”. היה בזמנו עוד אחד, שגם בו נתגלמה נשמה של הכלל, הבארון הירש, אלא שנשמה זו כשחוצבה מן “הגוף” פגע בה מיתר ונפגמה שלמותה, ומחמת-כך, אם אמנם גם הוא נעשה “קרן קימת” לישראל לא נעשה “קרן קימת” לארץ-ישראל.

בימי-הזהב של הרצל, כשהיה הקוסם הגדול הזה מטיל רוח חיים חדשים ברעיונות שקדמו לו ומתקין אותם להיות “דִינַמות” לציונות, עשה כן גם לרעיונו של פינסקר, שפירה וחבריהם בדבר יצירת הקרן הקימת. משום כך דין הוא שתהא מונה את שנותיה לזמנו ולא לזמנם: הם אמנם ידעו והכירו עוד לפניו את הצורך שיש בה ומה תפקיד גדול מחכה לה, אבל הוא יצר אותה. אין אני כותב את דברי ימיה של הקרן הקימת, ואין מעניני לעמוד על התקונים שהוזקקה להם אחרי הרצל בשביל למלא את תפקידה בפועל, אבל בידיו כבר נעשתה לנו אוצר לאומי – האוצר הלאומי–לשם גאולת-המולדת ובנינה. איני יודע, ותמיהני אם מי שהוא יודע לקרוא בשם את האיש ששקלו ננער ראשון לתוך קופתו של אוצרנו זה. ואולם, יהיה מי שיהיה – שקלו שלו הצליח במדה שלא הצליח שום שקל ציוני אחר: אחריו באו אלפים ורבבות, ואחרי הרבבות – מיליונים. לפני כמה זמן ראיתי דיאגרמה של לפני שנים מעטות: יד נטויה על קופסת הקרן הקימת ומטילה דינר לתוכה, ומשנה לשנה גדֵלה היד, גָדֵל הדינר וגדֵלה הקופסה. ואמנם דוקו ותמצאו, שבכל המוסדות שיצרה הציונות מיום היותה ועד עתה הקרן הקימת היא היחידה, המעשירה מיום ליום, משעה לשעה. ויש אשר אני שואל את נפשי: אלו לא נוצרה הקרן הקימת ולא אספה את שני מיליונים הלירות שהיא הכניסה עד עתה לארץ ונתנה אותם לארץ, – מה היה גורלם של המיליונים הללו? ורק תשובה אחת אני יודע להשיב: או שהיו יורדים לטמיון, או שאינפלציה היתה אוכלת אותם, או שמשברים היו בולעים אותם, או שכלם יחדו היו מכלים אותם, כשם שהכל כִלו ממונם וחילם של ישראל בכל מקום. עכשיו שקופסת הקרן הקימת בקשה ומצאה אותם פרוטה-פרוטה ועל ידם החזירה משביה אדמת-ישראל בארץ-ישראל, אף הסירה קללת שביה מעליה ורפאה אותה, ובאו אליה בעליה ובעלוה והיתה להם ולדורותם לאדמת מולדת, לאדמת עבודה ומחיה, – עכשיו לא כלו ולא יכלו עד עולם, עכשיו עשו פירות ויעשו פירות לדורי-דורות. באמת אמרו: חכם גדול היה מונבז המלך, שאמר לאחיו ובית-אביו: “אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, אבותי גנזו דבר שאינו עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות, אבותי גנזו אוצרות-ממון, ואני גנזתי אוצרות-נפשות”…

*

בשעה זו, כשאני כותב שורותי אלו, אין בידי לא ספר ולא רשימה, שמתוכם הייתי יכול לעמוד על מה שעשתה הקרן הקימת בעשרים וחמש שנות עבודתה בארץ. מוכרח אני לסמוך רק על זכרוני, שבלי ספק נשמטו ממנו הרבה דברים, ולהסתפק רק במה שהוא מעלה לי. העמק הגדול, אשר לא יכלנו לכבשו ארבעים שנה והקרן הקימת כבשה אותו; מפרץ עכו, המחזיר לנו את הברכה, אשר ברך משה איש-האלהים את זבולון לפני מותו; בן-שמן, חולדה, באר טוביה, נחלת-יהודה, עין-גנים, כפר מל"ל, קרית-ענבים, חטין, כנרת, דגניה, מרחביה, כפר-חסידים, וואדי חווארית; הרחבת גבולותיהן של רחובות ופתח-תקוה; הלואה לתל-אביב,אותה הלואה שבלעדיה אולי לא היתה תל-אביב יכולה להוצר, ושכונות נורדיה ובורוכוב, וגם שכונות הצפון והמורים והפקידים בתל-אביב; מקור חיים בירושלים; שכונות יחיאל והרצליה בחיפה; שכונת עובדים בטבריה; אדמת בצלאל ובתיו בירושלים, אדמת הגמנסיה בתל-אביב, אדמת התכניון בחיפה ואדמת האוניברסיטה העברית בירושלים; הכשרת קרקעות, יבוש בצות, חפירת בארות, התקנת תעלות-מים ויֵעור, המונה מספר עציו עד לרבבות ומאות אלפים; תקון חוות לעובדים וגִדול דור שלם, דור חדש של פועלים עברים; ישוב חבורות מישראל מכל הטפוסים, מקיצוני-קיצונים שבשמאל עד חרדי-חרדים שבימין. ותכופר נא לזכרוני שגגתו, ששכח דברים לא-מעטים, ואולי גם גדולים.

זאת היא לנו הקרן הקימת וזה מפעלה, ו“רגיש לי” וחם לבבי מאד בזכרי מה מנהג נוהגים בה בגולה אשר בפולניה.

ג

ווארשה – צומת נמוסיה והליכותיה של פולניה – היא קלחת רותחת של פוליטיקה יותר מכל מטרופולין אחרת באירופה. כאן, בקלחת זו, מהבילה תמיד פוליטיקה גדולה ופוליטיקה זעירה. פוליטיקה שיש בה קצת ממש ונחליה משאירים אחריהם לפחות משהו תועלת, ופוליטיקה שכֻלה הבל-הבלים ואין בה שום ממש ושום תועלת, אלא שכך “מנהג-פולין”.

ואם ווארשה הגויית כך, דין הוא שגם ווארשה היהודית תהא כך: “וויע עס קריסטאלט זיך, זא יידלט עס זיך.” ואם ווארשה היהודית כך, “ווארשה היהודית שביהודית – הציונית – על אחת כמה וכמה: “וויע עס יידלט זיך, אום זא מעהר ציוניסטעלט עס זיך”. וכבר אמרתי לעיל, בפרק שני של רשימותי אלה, שהסתדרויותיו של הסתם-ציוני בפולניה – “על המשמר” ו”עת-לבנות” – “שתי ידיהן הן נותנות בעסקנות הפוליטית, ובשביל העבודה הציונית הטהורה אין נשארת להן בלתי אם אצבע קטנה, ואף זו מקצתה ולא כֻלה”. מצות-עשה של פוליטיקה דוחה הכל. ולא רק הפוליטיקה כלפי חוץ, אף לא רק הפוליטיקה המכוונת כלפי פנים, כלומר: כלפי היהדות הבלתי-ציונית שבפולניה, אלא גם הפוליטיקה שלפני-ולפנים – זו שבין ציונים לציונים עצמם. והיא הקשה שבכלן: היא האוכלת זמן, היא המכלה אנרגיה, והעיקר היא המפסידה את הלבבות יותר מכלן.

*

שתי ההסתדרויות האמורות – “על המשמר” ו“עת-לבנות” – צר להן המקום לגור בכפיפה אחת. יש ביניהן פלוגתא ישנה, קצתה ענינית וקצתה אישית, כדרך כל הפלוגתות שבעולם, שתחלתן חלוקי-דעות וסופן אנטיפתיות אישיות, או להפך. וסמנך: מאקדונלד-הנדרסון, חברים לדעה וידידים היו קודם, ומשנתפרדה חבילת-דעותיהם נתפרדה גם חבילת-ידידותם.

כשבאתי בראשית החורף שעבר לווארשה לא מצאתי כבר אלא שִׁלְפֵי-שלפיהם של חלוקי דעות בין “על המשמר” ו“עת-לבנות”. החלוקים גופם קצתם נטשטשו בהמשך-הזמן וקצתם יבש מקורם. אף על-פי-כן לא בטלה – ואולי גם גברה עוד יותר – הפוליטיקה של פלוג ביניהן. בשני האחים ההם, שהיו דבובים זה לזה, משום שאחד היה שטוף דוקא במאכלי-בשר, והשני – דוקא במאכלי-חלב. ולימים כשנדלדלו שניהם ופסקו מאכלי-בשר מביתו של זה, כשם שפסקו מאכלי-חלב מביתו של זה, לא פסקה בכל זאת איבתם, והלה בִשל בקדרה של בשר והלה – בקדרה של חלב. – רק הבדל-קדרות מצאתי בין “על-המשמר” ל“עת-לבנות”, לא יותר, והפלוג ביניהן לא חדל ודקדוקי-הפוליטיקה התלויים בו לא קלו ולא פחתו. וכמה חלודה הטילה פוליטיקה זו לתוך הלבבות, כמה אנרגיה בזבזה לבטלה וכמה מצוות מעשיות של הציונות נדחו ונתקפחו בגללה!

למשל, המצוה המעשית של הקרן הקיימת. נשיא “על-המשמר” היה בשעתו גם נשיא הדירקטוריון של הקרן הקימת בפולניה. ומתוך כך נתנה “שורת-הפוליטיקה” של “עת-לבנות” שהיא פטורה ממצוה זו, ואם אמנם לא בכל מקום, אבל במקומות לא-מעטים, וביחוד בווארשה גופה, שהפוליטיקה מהבילה שם יומם ולילה, הסיקו כך עסקני “עת-לבנות” גם למעשה וגם להלכה. ומדגיש אני גם להלכה. אחרי הרבה שנים של הודאה ואמונה במפעל-הגאולה של הקרן הקימת בדקו פתאום ראשי עסקניה של “עת-לבנות” ומצאו, שטעות היתה בידם: הקרן הקימת עד שנוצרה אינה כדאית, ועכשיו שנוצרה הם אינם חיבים במצותה, משום ש“סוציאליסטית” היא ביסודה, משום שהיא גודרת(!) בפני האיניציאטיבה הפרטית, משום שהיא מרבה בקרקעות אפילו כשאין יכולת לישבן, וכדומה מן הטענות שאין בהם כלום מן האמת ומן ההגיון, אבל יש בהן כדי ליתן זמָם על פיו של הדין שבלב, העומד ותובע מאת כל ציוני, קל-וחומר מאת כל עסקן ציוני, שיקיֵם גם בממונו וגם בעבודתו מצות הקרן הקימת. והפוליטיקה נצחה: זמם ניתן על פיו של הדין שבלב ומצוה גדולה זו של הציונות המעשית נמצאה מקופחה. ואם נכונה השמועה הבאה משם, ש“עת-לבנות” גושרת – או כבר גשרה – גשרים בינה ובין הציונים הכלליים נוסח קראקוי, העוינים גם הם את “ציונות-הכלל”, מי יודע אם לא יחדו יהיו תמים לפטר את צבורם המאוחד ממצות הקרן הקימת? משאבדה הציונות הכללית את דרכה והתחילה תועה ודשה בתוהו לא-דרך – הכל נעשה היתר לה…

*

לשעבר היתה ידה של “עת לבנות” על העליונה ו“המרכז” של ההסתדרות הציונית בפולניה היה משלה. עכשיו – אם לא נשתנו הדברים אחרי צאתי משם – ”על-המשמר" היא שלטת ו“המרכז” משלה הוא. מה פעלו של “המרכז” – קשה להגיד. הרבה נתחבטתי בשאלה זו. – תשובה כהלכה לא מצאתי. לא שראיתי אותו מתרשל בעבודה בכלל; אדרבה, ראיתיו זריז מאד ועובד הרבה ויושב בישיבות עד לאחר חצות-לילה. אף ראיתי חברים בודדים של “המרכז” מסורים לעבודה ציונית ממשית באמת ובתמים ועובדים אותה בלב שלם. אבל מהי עבודתו של “המרכז” בכללו? – את חובתו היסודית – להסביר את הציונות לעם – הטיל על אחד מחבריו, על מי שהיה נשיאו, או ביתר דיוק: מי שהיה נשיאו הטיל את עבודת-ההסברה על עצמו והוא היחידי, שהלך מעיר לעיר ומעיירה לעיירה והקהיל קהלות ודבר על הציונות ועל עניניה וצרכיה, משום ש“המרכז” בכללו לא עשה חובתו זו. – היה לו ל“מרכז” זורנל יודי – ומת, ומי שהיה מיסדו ועורכו נשא על שכמו משא חובותיו של “בר-מינן”; היה לו ל“מרכז” עתון יומי פולני–ומת גם הוא, ומי שהיה מיסדו ומוציאו נשא על שכמו שלו משא חובותיו של “בר-מינן” זה. מכאן ואילך אין לו “למרכז” לא זורנל ולא עתון, וסודו שלו הוא, כיצד יכולה להתקים מפלגה גדולה כמפלגת הסתם-ציונים בפולניה בלי אורגן ספרותי להסברה ולתעמולה. “השומר הצעיר”, למשל, יש לו “פה” – ולא “פה” אחד, אלא כמה “פיות” – לדבר אל הצבור; “המרכז” של ההסתדרות הציונית הכללית – אלם הוא לגמרי. את הגדולה והחשובה שבעבודות הציוניות, עבודת-החנוך, כבשו וכובשים הצעירים ביחוד השמאליים, ודין הוא שהצעירים יכבשוה, הואיל והזקנים מסלקים ידיהם הימנה. היתה לו ל“מרכז” “שִׁיבָּא מִכָּשורָא” בעבודתה של “תרבות” והסתלק גם ממנה. בזמני ישבו “המרכז” וההנהלה של “תרבות” בדירה אחת, חדר ליד חדר, ומעולם לא ראיתי מי-שהוא מחברי “המרכז” נכנס אצל “תרבות” לראות ולדעת מה מצבה ומצב בתי-הספר שברשותה. (יוצא מכלל זה רק חבר אחד מחברי-“המרכז”, – עכשיו, כמדומני נשיאו, – שממנו הגיעה הרבה טובה ל“תרבות”). ובועידה העשירית של ציוני-פולניה, כשעמד על רגליו בא-כחה של “תרבות” וקרא לפני “המרכז” והעסקנים הציונים סדר “על חטא”, שהם חטאו וחוטאים ל“תרבות” ולעניני-החנוך בכלל – שחת דבריו על אוזן לא-שומעת. – עניני הקרנות הציונות כמעט שאינם נכנסים כלל לגבולות פעלו של “המרכז”, ותיכף יבואר למה אני מדגיש ואמר “כמעט”; על כל-פנים, העבודה המעשית לקרנות אינה מענינו כלל וכלל. קרן-היסוד והקרן הקימת יש להן בפולניה הנהלות מיוחדות משלהן. כיוצא בזה גם עניני ארץ-ישראל ועסקי-העליה: אף הם יש להם משרד מיוחד משלהם, וגם הם אינם נכנסים לגבולות פעלו של “המרכז”. – מָהֵם, אפוא, עבודתו ופעלו שלו?– מרחבי-הפוליטיקה ותכסיסי-פוליטיקה. לאלו אין קץ ואין גבול, – ובשלהם, – ויכופר נא לחטאת-שפתי, אם אמר: רק בשלהם, – כל זריזותו הגדולה, כל עבודתו המרובה וכל ישיבותיו עד לאחר חצות לילה. פוליטיקה על ימין ועל שמאל, פוליטיקה חיצונית ופוליטיקה פנימית, ועל-הכל – פקעת גדולה וכבדה של פוליטיקה שלפני-ולפנים – זו שבין “המרכז” ושאר המפלגות וההסתדרויות הציוניות. פקעת זו הוא מגלגל ומגלגל, אחריו הן מגלגלות ומגלגלות אותה, וכל מה שהוא והן מוסיפות לגלגלה, היא הולכת וגדלה וכבדה ודוחה מצוותיה ומקפחת עניניה של הציונות המעשית.

ושוב דוגמא – עניניה של הקרן הקימת. וכדי שהאמור להלן יהיה ברור ומובן כל-צרכו רואה אני להקדים ולהביא טבלא קטנה על שעור עבודתן של המפלגות וההסתדרויות הציוניות בפולניה לקרן הקימת בשתים וחצי השנים האחרונות.

מכל הכנסותיה של הקרן הקימת בפולניה (חוץ משתי הגליציות) נכנסו:

	בשנת תר"ץ	בשנת תרצ"א	במחצית הראשונה של תרצ"ב41	פרוצנט ממוצע
1) על-ידי הסתם-ציונים	21.6%	15,4%	17,3%	18,1
2) " השומר הצעיר	16,7%	16,7%	15,6%	16,3
3) " ברית תרומפלדור	6,3%	10,1%	10,0%	8,8
4) " החלוץ	7,5%	6,8%	6,6%	7,0
5) " השומר הלאומי	2,6%	6,0%	7,4%	5,3
6) " גורדוניה	3,3%	3,9%	4,8%	4,0
7) " התאחדות	3,5%	2,0%	2,6%	2,7
8) " צעירי מזרחי	3,3%	2,0%	2,6%	2,6
9) " פועלי-ציון	3,5%	2,0%	2,0%	2,5
10) " החלוץ הצעיר	1,6%	2,8%	3,2%	2,5
11) " מזרחי	2,9%	1,7%	2,0%	2,0
12) " פרייהייט	1,4%	2,1%	2,0%	1,8
13) " רביזיונים	1,5%	1,5%	2,0%	1,7
14) החלוץ המרכזי	–	1,4%	1,4%	0,9
15) מכבי	–	–	1,1%	0,4

נמצאנו למדים: הראשון בשורת המעַשים של הקרן הקימת בפולניה הוא הסתם ציוני: יחד עם הנוער שלו (“השומר הלאומי”) הכניס 23,4% (18,1+ 5,3); השני בשורה הוא “השומר הצעיר”: הכניס – 16,3%; השלישי בשורה הוא הרביזוני: יחד עם הנוער שלו (“ביתר”) הכניס 10,5% (8,8+ 1,7). מכאן ואילך מתחילה שורת הנחשלים, ואחד מן הנחשלים שבנחשלים הוא המזרחי: יחד עם הנוער שלו ("צעירי-מזרחי) הכניס – 4,6% (2,6 + 2,0).

ובעטיָם של שלשה מן הטבלא שלפנינו נהרס הדירקטוריון של הקרן הקימת בפולניה, נטשה מלחמת-אחים קשה ונתקפחה מאד גם הקרן הקימת עצמה.

*

הדירקטוריון של הקרן הקימת בפולניה הוא צרוף של שליחי מפלגות, ו“המרכז” יש לו השפעה מיוחדת בכל עניני הדירקטוריון, משום שנִתנה לו גם “פריבילגיה” מיוחדת: הוא שולח שנים, ואחד מהם נעשה תמיד ראש הדירקטוריון. ובדין נתנה לו “פריבילגיה” זו: הסתם-ציוני הוא גזעה של הציונות כלה, הוא שיצר כל מוסדיה, ואף הקרן הקימת בכללם, ובמדה גדולה היא פועל-ידיו עד היום הזה. בזמן האחרון התחילו מוציאים עליו שם רע, שהוא רחק מן הקרן הקימת ומסרה ל“ילדים”. אלמלא החשש, פן יארכו הדברים יותר מדי, הייתי חושף את מקורו של שם רע זה. ואולי עוד תהיה לי הזדמנות לכך במקום אחר. על כל-פנים, גם ההנהלה הראשית של הקרן הקימת בירושלים מאמינה בדבר, וקודם צאתי לפולניה אמרו לי: היחס מצד הסתם ציוני לקרן הקימת “הוא קטסטרופלי”. באתי לשם וראיתי, שאמונת-שוא היא זו, ולכל היותר יש בה רק שמינית-שבשמינית ממש. רוב הכנסותיה של הקרן הקימת בפולניה משל הסתם-ציוני הן ועד עכשיו הוא גם הראש והראשון למעַשיה. אבל גם הוא עצמו וגם “מרכזו” – וביחוד “מרכזו” – חוטאים חטא גדול לקרן הקימת, כי עשו אותה מדרס לפוליטיקה, כמו שיבואר מיד.

ראינו שהמזרחי הוא מן האחרונים שבאחרונים למעַשיה של הקרן הקימת. אף-על-פי-כן, הזכות שנִתנה גם לו לשלוח בא-כח לדירקטוריון במקומה עומדת ובשום פנים אין להרהר אחריה. היהדות החרדית, ובפרט בפולניה, היא כמות ואיכות חשובה מאד בציונות ואסור לקפח זכותה. כל החולק על זה ורואה אחרת, עינו לקויה וגם חכמתו הפוליטית מפוקפקת. אבל צריך להודות: הואיל ורק במדה פעוטה כזו (קרי וכתיב: בשעור ארבעה פרוצנטם וחצי!) מקיֵם המזרחי מצות העבודה לקרן הקימת, ראוי לו שיהא מקבל באהבה מיוחדת את הזכות שנתנה לו, ולא שיהא נוהג בעצמו רברבנות וסרבנות מיוחדות. ואלו למעשה עובר הוא עבירה זו והוא גם הראשון לערער את הדירקטוריון כלו ולגרום נזק רב לקרן הקימת. לפני שנתים בערך השיאו יצרו פתאום לגדור בינו ובין הדירקטוריון ולסלק את שליחו משם. ומובן שיצר-הפוליטיקה השיאו לכך. הנמוק שבפה לסלוק השליח היה מה שהיה, אבל יודעי-חן יודעים ומעידים, שהנמוק שבלב היה אחר לגמרי: נקמה בנשיא-הדירקטוריון, שלפי טענותיו של המזרחי חטא לנשיא-המזרחי בענין המנדט לסים הפולני⁴². ואם תאמרו: מה ענין מנדט של הסים הפולני לדירקטוריון של הקרן-הקימת? וזכרתם אותו יהודי “בעל-נקמות” שאכל בפונדק של ישראל תרנגולת מטוגנה בחמאה מחמת נקמה בפונדקאית – בשביל שהיא מוכרת משקאות שלא ברשות המלכות…

ואחרי המזרחי – בעלי-בריתו הרביזיונים, זה כמה הם דורשים, כי תנתן גם להם הזכות לשלוח בא-כח לדירקטוריון, והלה מסרב. בעיקר, משום ששליחיו של “המרכז” שאין “אכילתם” אלא רביזיוניות, ממאנים “להסב אל שולחן אחד” עם רביזיונים. אין ספק, שלרביזיונים הצדקה, ולדירקטוריון, וביחוד “למרכז” ולשליחיו העָוֶל. ראינו, שהרויזיונים קיימו מצות עבודה לקרן הקימת, ומה רשות היתה למי-שהוא לאמר להם: “גשו הלאה”? אבל אוי ואבוי לתשובה הוונדלית (בטוי אחר איני יודע!) שהחזירו הרביזיונים על העול שנעשה להם. רגזו על הדירקטוריון של הקרן הקימת וקשרו מלחמה – על הקרן הקימת עצמה. למשל: החלטה מפורשת של הקונגרס אומרת, שהימים מתחלת אדר עד שבוע שלאחרי פורים פנויים רק למגבית של הקרן הקימת, ולא לשום מגבית ציונית אחרת. עמדו הרביזיונים והכריזו מגבית לקרן תל-חי דוקא בימים אלה המשורינים בשביל הקרן הקימת. הם ידעו שמגביתם עלולה להכניס לקרנם לכל-היותר מאות זהובים ולהפסיד לקרן הקימת אלפי זהובים – ומהכרזתם לא זזו. כל השדולים וההוכחות וההתראות של הלשכה הארצית בווארשה וגם של הלשכה הראשית בירושלים לא הועילו. “אי אפשר לבטל הכרזתנו מכיון שכבר הוכרזה”, – זו היתה התשובה היחידה של עסקני הרביזיונים בווארשה ושל רבותיהם בפאריז ובלונדון, ותיתי לו לראש קרן תל-חי בפולניה, שאיננו רביזיוני, ומהגיון בריא ומיוֹשר ציוני עמד ובטל את ההכרזה על דעת עצמו. – ומעשה זה הוא מן הקלים שבקלים שעשו הנלחמים. קנֵּי-ביתר"ים תלשו את הקופסה הכחולה-הלבנה מן המחובר, שברו אותה או החזירו אותה ללשכה הארצית של הקרן הקימת, לאמר: מעתה אין לנו חלק ונחלה במפעלכם. כך אמרו הם לגאול את המולדת העברית ולבנות את המדינה העברית! – ולסוף כשקפץ על “הבונים” הללו גם רוגזה של חלוקת-הסרטיפיקטים בפולניה, השילו מעליהם גם את כסותם האחרונה והכריזו חרם מפורש על הקרנות. קנאי “המדינאות” נתנו יד ליריביה וכמותם גזרו אף הם: הבל קרן-היסוד ורעות-רוח הקרן הקימת. כשאני לעצמי, אין מחי תופס, כיצד אפשר למצוא אפילו היתר כל-שהוא להטיל חרם על קרנותינו בכלל. וכי צריך אדם להיות דוקא נגר ובר-נגר בשביל להבין, שהכרזת חרם על קרן מקרנותינו פֵרושה כרִיַת בור למפעלים ממפעלי-הציונות? על כל-פנים, אי אפשר להבין, מה ענין סרטיפיקטים לקרן הקימת? מה ענין הקרן הקימת לסוכנות בכלל? האם לא היא המוסד הציוני, שנשאר לנו ברוך-השם לפליטה וידה של הסוכנות לא מצאה לה? אבל כלום יש פה ולשון לדבר אל מי שמטיח ראשו בכותל, או למי שמשבר בחמתו חלונות הבית, שהוא גם ביתו, שלו ואשר גם הוא עמל בבנינו?

והמזרחי, המבקש להיות שלוחה של תורה ויודע מה שאמרה תורה על המשבר בחמתו, – הכִהה הוא בבעלי-בריתו הרביזיונים? ההשתדל הוא לשכך רתחנותם ולהניאם ממעשיהם? חס ושלום! הן גם הוא כבר למד תכסיסי-פוליטיקה על דרך ההפלגה, ובמה שעשו הרביזיונים, ראה “שַנס” לעצמו – לנקום נקמתו שלו בדירקטוריון. ולפיכך, לא די, שלא עשה מאומה להשביח חמתם ושאונם של הרביזיונים, אלא שגם סיע את ידיהם והרתיחם וגִרה אותם עוד יותר. ו“צעירי מזרחי”? הללו נגררו אחר הרביזיונים ועשו כמותם: אף הם הכריזו – או, לכל-הפחות, איימו להכריז – חרם על הקרן הקימת ואף הם ידם חָדו לשבר את חלונות הבית, שאם אמנם אין הם עמלים בבנינו, בכל-זאת גם שלהם הוא.

ו“המרכז”, דַברו ומנהיגו של הסתם-ציוני? ההבין, הרצה להבין סוף-סוף שהמכשלה הזאת תחת ידו ובו הדבר תלוי, כי תפסק המלחמה? חלילה! אדרבה, הוא מוסיף לצקת שמן על המדורה, ירושלים הסכימה, שתנתן לרביזיונים הזכות שהם מבקשים. הסכימה לכך גם לונדון. הוא לא הסכים. הוא ושליחיו מה להם ירושלים, מה להם לונדון? “נוֹן פוסומוס”, פרוש: אין אנו רוצים להסב על שולחן אחד עם רביזיונים. “קבלה היא בידינו, וממנה לא נזוז”. אלא מה, המלחמה תכבד עוד יותר, הדירקטוריון יהרס, הקרן הקימת תלקה בפולניה מכה נצחת, אשר לא תוכל להרפא ממנה; בפרט בשעה קשה זו, כשהפרוטה יקרה כל-כך וכל אדם דואג לה ומבקש כל מיני אמתלאות שלא להוציאה? מסתבר, שכך יהיה אבל – תקוב הפוליטיקה את ההר…

ומה שמוכרח היה לבוא בא והיה. הנשיא החדש של הדירקטוריון התפטר, כפי הנראה אי-אפשר היה לו שלא להתפטר, הדירקטוריון נהרס ונתבטל לגמרי, – יכול לשעה ויכול לזמן מרובה, – במקומו נתמנה “קומיסר”, כלומר: אדם שעד עתה קורָא לו פקיד של הקרן הקימת קורָא לו מעתה “קומיסר” של הקרן הקימת (מהיכן לוקח שם יפה-צליל זה: מלכסיקנו של פון-פאפן, של מוסוליני או של סטאלין?), הועדות של הקרן הקימת בערי-השדה או שנהרסו ונתבטלו גם הן, או שגם הן מוציאות כל כחן לחבר ולריק ולדבר האסור – לפוליטיקה ולמחלוקת, ה“קומיסר” מפרסם כרוזים “לַכֹּל, לכל, לכל”, ו“הכל, הכל, הכל” או שאינם קוראים. או שקוראים ואינם שומעים, והקרן הקימת יורדת בפולניה מיום ליום, כבודה מתחלל וקופתה ריקה, ירושלים תובעת, כי מרובים צרכיה, ווארשה אינה עונה, אינה יכולה לענות, כי סגרה עליה המהומה, ואין כמעט תקוה – מספרים אנשים הבאים משם – שההכנסות לא יגיעו השנה אפילו עד כדי חצי מאלו של אשתקד, שגם הן כבר היו מקופחות. ומי יודע מה יהיה גורלה של הקרן הקימת שם גם בשנים הבאות. כלל גדול אמרו בקופות-הצבור: מכיון שירדו אין הן עולות…

וכך אנו עושים לאוצרנו הלאומי היחידי, אשר טפחנו ורבינו זה שלשים שנה; כך אנו עושים לו ולנו ולכל מפעלנו, לקים מה שנאמר: Fiat politica, et pereat mundus..

פרק חמישי

א

בפנקסי רשומות הרבה שיחות עם “גנרלים”, עם “אופיצרים” וגם עם “חיילים פשוטים” מבין הקהל הציוני בפולניה. בתיקי שמורים גם מכתבים לא-מעטים מאתם. ועכשיו, כשהגעתי לפרק אחרון של רשימותי, הייתי רוצה ליתן לאנשי-שיחותי ולקורספונדנטַי אלו את “רשות-הדבור”. אמרתי: ידברו הם עצמם בלשונם שלהם, ואנחנו נשמע מה שבפיהם ובלבבם, ואם יש בנו אזנים אשר לא תכבדנה משמוע, אולי ידעו ויבינו מה שלא ידעו ולא הבינו עד עתה. אבל התבוננתי וראיתי, שהציוני שלנו, אף-על-פי שהוא נוסע לקונגרסים והולך לועידות ומרבה באספות ובישיבות, עדיין לא למד בדרך כלל לסדר דבריו כהלכה ולנהוג בהם גם מדת-חסכון. תמיד נדמה לו, שאין אתה מבין לו, והוא חוזר וחוזר על מה שכבר אמר. רגיל הוא, שהפטיש האכזר יפסיקו באמצע, וכשאין אימת פטיש עליו, שיחתו נעשית ארוכה מאד וסבוכה מאד, כאדם המבקש לאמר הכל בבת-אחת, ודוקא משום-כך הוא שוכח ומבליע בפיו כמה וכמה דברים שהתכוון לאמרם. ומכאן, ששיחותיו ומכתביו טעונים “עריכה” מרובה: קצור עד כדי מצוי תמצית, וכנגד זה גם תוספת-הסברה ותוקף-דוגמא. והואיל ובשעה זו אין לי שום יכולת לעשות כך לכל החומר הרב שבידי, נמלכתי ובחרתי לעת-עתה קטעים מעטים, שהם מעניני רשימותי אלו ביותר, צרפתי קטע לקטע, כאילו מפֶּה אחד נִתנו, זעיר-שם הוספתי גם קצת הטעמה, ובצורה זו – קצתה לא שלי וקצתה שלי – יבואו הדברים להלן. ומובטחני, שאם פרקי זה יגיע לידי אנשי-שיחותי יכירו מיד את דבריהם שלהם בפי עטי שלי.

ושאר החומר – אולי עוד יבוא יומו. פעמים יש גם לשיירי-דיו תקות-מחר.

*

…עד שאתה שואלני, חבר, מה חֵטא חטא השליח הבא מארץ-ישראל, שהציוני שבגולה מביט אליו תמיד בעיני-חשד ואי-אמון, אני שואלך: אתם, שד"רי ארץ-ישראל ושליחי הציונות בכלל, אן חכמתכם, אן סוכלתנותכם? לא דייכם, שאין אתם נותנים דעתכם לעיקר-העיקרים – לגדל ולחזק את האמון בלבו של הציוני שבגולה, אלא שאתם כאלו מתכוונים ליטול הימנו גם שארית-אמונו.

“עתה, כשהיהדות הפולנית טובעת בים של משבר ודלות וברובה תֵת לא תוכל, עתה, כשכל אדם מפחד מפני קללת יום-מחר, ומחמת-פחד קופץ אפילו נדיב-הלב את ידו, – עתה התחילו פוחתים והולכים ה”אֶמיסַרים" הבאים עלינו מן הארץ. אם לא לקחת כסף – אין להם דבר עמנו. שמעתיך קובל על מה שאמר לך במערב-גליציה מפַקד של אחד מקרנותינו הלאומיות, שבגולה יש רק עבודה ציונית ממשית אחת – אסוף-כסף, ואם לא עבודה זו אין כלום. ואני אומר לך: מאתכם, שליחי ארץ-ישראל, קבל אותו מפקד מחוכם תורה מחוכמה זו, ולא עליו תהיה תלונתך. מתירא אני לשמש דוגמא חיה לשמות הנרדפים אידיאליסטון-בטלן, הנהוגים בימינו גם בפי גדולים וטובים, ובכל-זאת אומר לך שבלבי. זקן אני והנסיון הורני, שבשנות-שפע, כשהלב אינו חס על הפרוטה והיד פתוחה להוציאה, התעמולה לאידיאה זו או אחרת אינה טעונה התאמצות יתרה. טבעו של אדם, שמתוך שלא-לשמה הוא בא לשמה. נתן ממון לדבר-מה, מיד הוא גופו מפתה את עצמו להאמין באותו דבר, שאם לא-כן הרי הוא נראה שוטה בעיניו ותוהה על עצמו: “למה נתתי מממוני לְמַה שאיני מאמין?” אימתי טעונה התעמולה התאמצות יתירה? בשנות רזון ושפל, כשכל אדם כובש את ממונו והיד קפוצה להוציא. אותה שעה מפתה האדם את עצמו להאמין, שהבל ורעות-רוח הוא הדבר, שעליו הוא נתבע, שאם לא יאמין כך, הרי הוא נראה רשע בעיניו ותוהה על עצמו: למה פרשת ממצות-עשה זו?" – לפיכך, כשהתחיל המשבר הכלכלי הקשה במדינתנו והתחילו הידים נקפצות והלבבות מתמעטים, קויתי ואמרתי: הנה עתה – דוקא עתה – יֵרדו אלינו אנשי-שם ובעלי-נפש מן הארץ. לא על-מנת לקחת ירדו אלינו, אלא על-מנת לתת – לשמור על הציונות שלא יכבה נרה וְלִרְאות אמונת התחיה והגאולה שלא תכרת בלקוחים לצרה ולמצוקה. כך קויתי בעת ההיא – ואוי לי שטעיתי. עכשיו אני יודע, שאם אנו, הציונים שבגולה, אין לנו כסף בכיסנו, אתם, העסקנים שבארץ-ישראל, אין לכם דבֵּר בפיכם. עכשיו אני יודע, מפני מה הולכת וכלה רגל שד"ר ארצישראלי מפולניה: משום שהולכת וכלה פרוטה מכיסו של ציוני בפולניה…

לפני שתים-שלש שנים עדיין היו השליחים באים יום-יום. פעמים באו אחד-אחד. ופעמים באו – חבורות-חבורות. זה בא בפתויים ושדולים, וזה בא⁴³ בתוכחות ודברי-מוסר, וכולם רק מלה אחת היתה שומה בפיהם: כסף! – לא אגזים אם אומר, שלכל-הפחות אחת בחודש, ולפעמים גם אחת בשבוע, הייתי אני, האדם הבינוני, קרוא אם לאספה רבה או למסבה קטנה, שבה עמד שליח משליחי ארץ-ישראל והכריז, שהמפעל אשר בשמו ידבר הוא שהגדול והוא החשוב לבנין הארץ וישובה, וכל ציוני נאמן חיב לפתוח ידו לו. ויעש ששאלה תמימה היתה תועה בי: האומנם סבורים כל האנשים הטובים הללו, שכיסו של הציוני שבגולה עמוק כתהום וכולו מלא כסף וזהב? ופעם אחת, כשלא יכולתי עוד להצפין שאלה זו אתי, עמדתי והרציתי אותה לפני אחד מן השליחים. מיד נהם נהמת-רוגזה ונתן עלי בקולו לאמר: הציוני שבגולה אין תוכו כברו, פיו מדבר ציונות וארץ-ישראל וידו כבֵדה כאבן על ארנקו, ועוד ועוד דברי תוכחה ומוסר כאלה וכאלה. הקשבתי והקשבתי ותמיהה מְעַנָה גמלה בלבי: כך אומרים הוא וחבריו לקרב את הלבבות לאמונה בארץ-ישראל ובמפעליה ובעסקניה? ולא אכחד: עד היום הזה עדיין לא פגה התמיהה מלבי..

“תאמר: מאות שנים נסכו תרדמת-מות על המולדת הגזולה ועשוה מדבר-שוממה. עכשיו אנו באים לנשל את המות מעליה ולשוב ולהחיותה ולהפרותה. בכח מפעלנו זה אנו אומרים להחזירה לנו, והרי היא תובעת מאתנו בעיקר וראשונה עבודה עצומה, אבל גם ממון הרבה, ואם הצבור הציוני מנמנם, אנו חייבים להעירו ואפילו בקולות וברקים, ואם הוא אינו יודע – או שאינו יודע דַיו – לעשות את חובתו מעצמו, יש הכרח להסיע אותו עליה ולפקדו באמיסרים ושליחים וגובים, ואולי גם במוכיחים ונוגשים. עוד תאמר: מן האפילים אנחנו, ולפיכך במדה גדולה גם מן הנפילים. אלו לפני חמשים שנה ידע דור ראשון של הציונות לעשות למולדת מה שהיה צריך וחיב לעשות לה ולא היה מסתפק במתנת-יד של זוז ובהנף-יד של ספק לגלוג ספק בטחון, לאמר: עוד היום גדול, – להיכן היינו מגיעים כבר בכבוש המולדת ובבנינה לנו ולבנינו! עכשיו, שדור ראשון לא ידע וגם דור שני אינו יודע, – או כמעט שאינו יודע, – מה הוא צריך וחיב לעשות. אין לגשת אליו בכפפות-משי, אלא יש הכרח לטלטלו טלטלה גדולה בציצת-ראשו, כדי שלא נאחר, לכל-הפחות, את השעה האחרונה… לו יהי כדבריך⁴⁴. הדרך מן היד עד לכיס היא באמת הארוכה ביותר, ועל-פי רוב אין אדם עשוי להָתֵם אותה אלא אם-כן דוחפים אותו. אבל הגידה נא, חבר, מה למוד-זכות אתה יודע לחטאת-הגוזמאות, המלפפת את השליח היורד אלינו והולכת לפניו כל-מקום שהוא בא? וכמה מגונות וכמה מעליבות גוזמאותיו של האמיסר הציוני, בין זה שבא מן הארץ ובין זה שאינו בא מן הארץ! שמא אנו ילדים קטנים, כי ידובר אלינו כך, או שמא הוא מינכהוזן, חלילה, כי יבחר לו לשון כזו? כארבעים שנה ציוני אני, ברוך השם, ויבוא עלי, אם לא רק שנים-שלשה מן האמיסרים שלנו שמעתי מדברים דברים כהויתם, בלי הגזמה והפרזה, כְּדַבר אל אנשים מבוגרים, שמוח להם בקדקדם וציונות-אמת להם בלבם. יִתַרם – ואני עשרות מהם כבר ראיתי ושמעתי – בהן צדקי אני אומר לך: נוח להם שלא דברו משדברו, ונוח לנו שלא שמענו מששמענו. הנה, למשל, לפני זמן מועט, בערך, שמעתי לאחד מהם עומד ומוכיח באותות ובמספרים, שלכל-הפחות חצי מחמשה-עשר מליוני היהודים שבעולם סכנת-כליה צפויה להם במקומות-מושבותיהם, ורק תקוה אחת ומקלט אחד יש להם – ארץ-ישראל. ומכאן – שומע אתה? מכאן! – הסיק האיש שכל אדם מישראל, קל וחומר כל ציוני, חיב לפתוח את ידו לאותה קופה, אשר בשמה דבר. הקשבתי והקשבתי וכבשתי את פני בקרקע, יראתי, פן יפגשוני עיניו של מי-שהוא. ומודה אני: פעם אחת הרציתי גם שאלה זו – על הגוזמאות – לפני אחד השליחים. הלה לא נהם ולא נתן עלי בקולו. אדרבה, הוא חיֵך חיוך נעים, דוגמת חיוך של זקן המדריך לילד קטן בהויות-העולם, והחזיר לי: “אי אתה יודע נפש-העם. הוא מתנמנם ואין לו תקנה אלא גוזמא. עתידה אשה שתלד בכל יום. עתידה ארץ-ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי-מילת”. שמעתי את התשובה המחוכמה ונדתי לו ונדתי גם לי. הוא היורד אל העם אחת בשמיטה, יודע נפש-העם, ואני, היושב כל ימי בתוך העם, איני יודע. אבל נדתי גם למפעלנו: אם כך תבוקש נפש-העם, לא תמָצא עד-העולם, ועד-העולם לא ינטעו בה אמון ואמונה”…

*

“…שומע אני את התרגזך אלי. הא כיצד? – זועף אתה. – הללו, השליחים, נִתָּקים מבתיהם, פעמים גם מעבודתם שנשתרשו בה, מכתתים רגליהם, פעמים גם לעת זקנה, מארץ לארץ ומעיר לעיר, מביאים לכל מקום בשורת הציונות ובשורת ארץ-ישראל, מטילים על עצמם גם את הטינה שלבו של אדם מעלה כשהוא נתבע אפילו למשכן, עובדים עבודת-פרך המפרכת את הגוף וגם את הנפש – וזה שכרם! לא די שאין חולה עליהם ואין מחזיק להם טובה, אלא שגם מתקלסים בהם ועליהם מגלגלים כשלונותיה של הציונות. זהו שאמרו באגדה: אמר להם הקדוש-ברוך-הוא (למשה ואהרן): בני סרבנים הן, רגזנים הן, טרחנים הן, על-מנת כן תהיו מקבלין עליכם שיהיו מקללין אתכם, שיהיו מסקלין אתכם באבנים”…

"לאט לך, חבר, ואל תרגז כל כך. מודה אני שיש מן האמת בדבריך, אבל אתה רואה רק צדה האחד של המטבע. ואי את רואה – איני אומר, שאין רצונך לראות – גם צדה השני.

“פנקס קטן יש לי, בו אני רושם מַרְאוֹת תנועתנו, הן לטובה והן לרעה, ובפרק המיוחד לשדר”ים תמצא רשומים לתודה ולברכה המעטים ההם שבדבריהם ובמעשיהם הנחילונו הרבה טובה והרבה אמת ציונית, ומידם נִטעו בלבנו גם אמון ואמונה. אבל תמצא רשומים גם המרובים ההם שבדבריהם – וביחוד במעשיהם – הנחילונו את ההפך מן הטוב והאמת, ומידם גם נִטע בלבנו ההפך מן האמון והאמונה. ברשותך אצטט לפניך מתוך פנקסי קצת מעשים ועובדות, מה שראיתי בעיני ומה ששמעתי מפי חברים, ציונים כשרים ונאמנים, וגם מה שלמדתי מפי דוקומנטים מפורשים שבידי, ואולי יעמדו לך עדויות אלו, שלא תשא את שמות משה ואהרן לשוא…

“בעירנו נפלה הברה: שד”ר השדר“ים עומד לבוא אלינו מארץ-ישראל, ושמחתי מאד. קראתי בספרים, שהשדר”ים הארצי-ישראליים בדורות הקודמים, כגון החיד“א וחבריו היו מתקנים הרבה דברים בתפוצת הגולה, ואמרתי: יפתח בדורו כשמואל בדורו; עכשיו יבוא אלינו החי”דא של דורנו וגם הוא יתקן את הטעון תקון ויפשוט עקמומיות, שאנו אין כחנו לפשוט אותן. לא היו ימים מועטים וקראתי בעתון הציוני היוצא בעירנו מאמר רב התלהבות על המשורר והלוחם. יש, – כך נאמר שם, – משוררים גדולים, שכל חייהם נתונים בענן הפנטסיה השירית. גדולים מהם המשוררים, היודעים לְאַחות עולם-הפנטסיה שלהם עם עולם המציאות האפורה ועמֵלים תמיד לְיַפּוֹת זו האחרונה ולצור לה צורה חדשה. טפוס מופלא כזה של משורר-לוחם הוא פלוני בן-פלוני, “ההולנדי המעופף” של הציונות, העתיד להיות אורחנו בקרוב וכו‘, וכו’ באותו נוסח של “שיר-היחוד” ו“אנעים זמירות”. קראתי ותמהתי: סופר אינני, אבל בתור קורא מצוי אני קצת אצל הספרות והשירה שלנו, אף לא רחוק אני מן העסקנות הצבורית והלאומית, ולא ידעתי שיש לנו משורר-עסקן מן הטפוס המופלא הזה, ולאלמלא המאמר האמור, המעיד עדות זו, לא הייתי יודע גם מכאן ואילך. ועוד תמהתי: שמא גם החיד“א הראשון היה מאַמֵן את מי שהוא, שיכריז עליו ברבים בקולי-קולות ויעשנו אדם עליון? – עברו יום-יומים ומכתב בא מאת לשכת-הפרהדרין שבמטרופולין, והמכתב מכתב בשורה ופקודה: שד”ר השדר“ים בכבודות ובעצמו עומד לבוא אליכם, ולפיכך אתם חיבים להכון ליום הזה ולשלוח את טוביכם וזקניכם וגם את המורים והתלמידים של בתי-ספריכם להקביל פניו בבית-הנתיבות, וראוי מאד שלא תחסר גם תזמורת. קראתי את המכתב ונהניתי. יפה, אמרתי, יודעים הללו את מלאכת-הפרסום, ומובן, שלא לכבוד עצמם, חלילה, הם מתכוונים, אלא לכבוד עבודת-קודש שבידם. לסוף בא האורח, ומיד תקן תקון גדול: צוה לתלות בבית-מלונו, בגזוזטרא שלפני חלונו, שני דגלים: אחד שלהם ואחד שלנו. ומשעה זו ואילך, כל אותם הימים שעשה האורח עמנו, ידע כל מי שעבר על הבית וראה את הדגלים, שכאן שכינת-הציונות שרויה. על מה שעשה אורחנו ותקן בעירנו לאחר שנתלו הדגלים איני יודע לספר לך כלום: פה מתחיל דף חלק בפנקסי, ובסוף הדף רק רשימה קטנה: לרבינו חיד”א נערך בנקט, כנהוג (ב“מדינת-היהודים” הציונית אין חיד"א בלי בנקט!) וקודם שהוא הלך לשָם רָמז לנו: הואיל והכל נעשה לכבודו, מן הדין הוא שבשבילו יוכן כסא-כבוד מכובד מכל כסאות, היינו “פוטל” בלע“ז… אל תצחק, חבר. לא עת-צחוק היתה לנו, זוטי-העם, כששמענו “רֶמז” זה מפורש יוצא מפי שד”ר גדול, ועד היום הוא שמור לנו בזכרוננו…

“עד כאן גלגול משה ואהרן נומר ראשון. וכשאני הופך את הדף בפנקסי, מיד נתקלת עיני בגלגול נומר שני, ואף הוא גדול משדר”ים שמו, ואל הכרובים – לפי שגרת הלשון הבבלית – כנפיו פרושות. והנה קצת “הנהגות ישרות” מיסודו של זה – –

“אין אתה רוצה לשמוע? אזנך נכוית? לא ניחא לך, שבלשון זו ידובר על שליחים משליחי הציונות? חייך, שגם אני לא ניחא לי, ולשוני נכוית לספר. אוי לי ואוי לך ואוי ואבוי לכלנו, כי הגענו לכך, שגם – ופעמים לא גם, אלא רק, – בלשון זו אפשר לדבר ולספר על שליחים משליחי-הציונות. אף-על-פי-כן, הרי פנקסי לפניך, קום ועיֵן בו ותן כבוד לאמת. הנה שליחים דֶרוישים, להבדיל: משתלהבים, שרים ורוקדים עד לידי “התפשטות הגשמיות”, מתעלפים וצונחים, מתרוננים וקמים. בעיני ראיתי ונבוכותי מאד: וכי לקרקס באנו לראות מוקיונים נופלים וקמים? או שמא קרקס היא הציונות והיא זקוקה למוקיונים מומחים, כי ימשכו בלהטיהם את הקהל אליה? – הנה שליחים קונים בכסף – ולא בכספם הם, אלא בכסף של קופת-הצבור – סופרים ופייטנים, שיפרסמו את שמם הגדול ברבים; הללו קונים והללו נקנים, לקיֵם עצת-חכמים: “מלה בסלע”. הנה שליחים בוחנים ובודקים את המודעות, המכריזות עליהם ועל בואם, אם שעור גדלן ומדת אותיותיהן הם לפי כבודם. הנה שליחים עורכים קבלות-פנים לעצמם, אף מזקיקים מורים ומורות לבטל תינוקות של בית-רבן מתלמוד-תורה ולהביאם לבתי-הנתיבות זוגות-זוגות. ילד וילדה, ילד וילדה, ופרחים בידיהם. הנה שליחים גוזרים על הצבור, שיתן להם כבוד ויערוך להם בנקטים. הנה שליחים מכתיבים ומדפיסים שירות ותשבחות, זמירות והמנונים לכבודם – וקופת-הצבור משלמת. הנה שליחים עושים עצמם כסוכני בתי-מסחר ונוטלים, חוץ משכרם, גם מספר ידות מתרומות גדולות הנכנסות על-פיהם לקופות-הצבור, הנה שליחים נצים וסוטרים זה לזה – ולא בחדרי-חדרים. הנה שליחים בזים לצבור בפרהסיה וממרומי-הבימה ממטירים עליו חרפות וגדופים כיושבי-קרנות. הנה… והנה… והגידה נא, חבר, מה לשון אתה מבקש, כי תדובר על “משה ואהרן” אלו? שמא לשון של כבוד, או אולי לשון של חבה? כמה שפל וכמה בזוי צבורנו כֻלו בעיניהם, אם זוהי גישתם אליו, ומה לשון אתה מבקש, כי יבחר לו הצבור בדברו עליהם? ואתה בעצמך מה משפטיך עליהם, אם בצבור שהוא שפל ובזוי בעיניהם כל-כך הם אומרים לרדת בגדולה שבמלחמות-העולם, במלחמת-הציונות?”…

*

“…במסבה של-שלשום דברת בותיקי-הציונות ונתת בהם דופי, כי הם עיפו קודם-זמנם ובלא עת הם אוספים ידיהם מן העבודה הציונית. החברים הותיקים שהיו באותו מעמד התוכחו עמך וחלקו עליך. אני שתקתי. יראתי לפצות פה. זה כמה סגרה עלינו הדִברה הארצישראלית: “אסור לדבר”! – מותר לדבר בציוני שבגולה ולתלות בצוארו את הקולר לכל כָבדו; בציוני הארצישראלי אמור לדבר, קל-וחומר שאסור לדבר בעסקן הארצישראלי, וקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר שאסור לדבר במוסד הארצישראלי. הס, כי לא לנגוע ב”טאבו". אחד-העם בשעתו לא נִחת מפני המהסים ולא נרתע לאחורו אף אם פָצע בדבורו. וכמה מרפא לכל מפעלנו היה בפצעי אוהב זה! אבל אחד-העם היה יחיד בדורו, ובדור שלאחריו אין אפילו יחיד כמותו. גזרה נגזרה מלפניכם, ואנו כלנו יראים לפצות פה; אנו חוששים תמיד, שמא פצע יפצע דבורנו ורַפא לא ירַפא. ואולם ביני לבינך נוטל אני רשות לעצמי לאמר לך מה שלא אמרתי שם, במסבה של-שלשום.

“הרואה אתה את ראשי? הר קרֵח הוא עכשיו. אבל עוד בשעה שיער עבות השחיר מעליו כבר עבדתי עבודת-הציונות. ואולי לא אַקל בעיניך ולא תראני יהיר אם אעיד עלי, שבכונה עצומה, בכל לבבבי ובכל נפשי, ואם לא בכל מאדי. אבל גם במאדי עבדתיה. בימים ההם נבע בי מקור-אמון, ומכח תנופתו עבדתי עבודת-הקודש. והיכן הוא מקור-אמוני היום? – “יבש נטפים-נטפים”. וכשאני שואל את נפשי: למה יבש מקור-אמוני? אני מוצא כמה וכמה סבות שגרמו לכך, ואחת מהן – ואולי הגדולה שבהן – אתם היא. אל נא יחר אפך בי, חבר: אף אתם, עסקני ארץ ישראל מפקדי המוסדות של ארץ-ישראל, שליחי ארץ-ישראל, – אף אתם כלכם יחדו הובשתם את מקור-האמון בי ובחברי, אף אתם חטאתם לנו וקפחתונו. ואם תתבעני לדינך ותאמר לי: קרא בשמות!”, אפרע לך במטבע שאתם טבעתם ואענך גם אותך: “אסור לדבר”⁴⁵…

ב

הלכת התעמולה היא מן ההלכות החמורות מאד, ואין אנו היחידים המתלבטים בה. או כך: אנו היחידים, שאינם מתחבטים בהלכה חמורה זו ומורים ועושים מעשה בכל אשר יעלה על הרוח, בלי שיטה מפורשת וסברה מספקת, אלא היום כך ומחר כך. והואיל ובעיני ראיתי את הרעה שבדבר, רוצה אני לסים את רשימותי בקומץ הערות מעניני-תעמולה, לא על-מנת לקבוע שיטה שלמה, – לזה אין אני רואה את עצמי מוכשר כלל, – כי-אם על-מנת לכיֵל מה שהורני הנסיון, וביחוד נסיון עבודתי בפולניה.

*

חובת התעמולה הציונית מוטלת בעיקר וראשונה על ההנהלה הציונית. או שהיא חיבת ליחד לעצמה עבודה זו⁴⁶ או שהיא צריכה ליצור מוסד מיוחד לשמה, או שהיא יכולה למסור אותה לאחד ממוסדותיה הקיימים. ואמנם כך עשתה ומסרה עבודת-התעמולה לקרן-היסוד, וזו – קרן-היסוד – אינה עושה שליחותה. לכל היותר היא עושה מקצת-שליחותה, ולא כל שליחותה, אגב תביעת כספים לקופתה היא עושה – פרוש. מוכרחה לעשות – גם קצת תעמולה ציונית, אבל את התעמולה הציונית אינה עושה. אדרבה, היא מנערת כפיה ממנה ככל האפשר, משום שעבודת התעמולה הציונית רובו של עולם מקומה ועשרות לשונות כלי-זינה, מה שמזקיק הוצאות מרובות, ואלו קרן-היסוד בעיקר להכניס היא מתכוונת ולא להוציא. “האי תנא” הוצאה לא קרי לה הכנסה. עד כמה שידוע לי, לא הגיעה קרן-היסוד מעולם עד כדי לדון את התעמולה הציונית כעבודה שצריכה לגופה, בין שתכניס ובין שלא תכניס משהו לקופה. לפיכך, כל מקום שהיא יכולה – או נדמה לה, שהיא יכולה – להסתלק מעבודה קשה ורבת-הוצאות זו, מיד היא מסתלקת. למשל, בתי-הספר והסתדרויות הנוער, שאין לה לקרן-היסוד שום יחס וגישה אליהם, והם דומים עליה כאלו אינם במציאות כלל. ואולם יש להודות: לשעבר, כל זמן שקרן-היסוד עמדה ברשותן של ההסתדרות וההנהלה הציוניות, אפשר – וגם צריך – היה לטעון עליה, שהיא חוטאת לעבודת-התעמולה שנמסרה לידה; משיצאה מרשותן של אלו ונכנסה לרשותה של הסוכנות, שוב אין לטעון עליה. הן הסוכנות היא תערובת של ציונות ולא-ציונות, ושולטים בה ציונים ולא-ציונים בצרוף ציונים שמחכמה עמוקה ומפוליטיקה שבפוליטיקה עשו עצמם לא-ציונים, וגדול כח לא-ציוניה מכח ציוניה (אולי עוד יבוא יום וגם יוצרי הסוכנות יכירו וידעו כל הנונסנס שביצירתם!), ומה ענין יש ללא-ציונים לעשות את מי-שהוא שליח לתעמולה ציונית טהורה? בשלמא תעמולה לציונות התלויה בכיס – לחַיַי, אבל תעמולה לציונות התלויה בלב ובנפש – למה?

יותר מקרן-היסוד עושה הקרן הקימת תעמולה ציונות וביחוד בהסתדרויות-הנוער ובבתי-הספר. איני יודע, בכמה עולה לה עבודת-התעמולה, אבל אין כל ספק, שלפי הערך, – ואולי גם לפי חשבון של סכומים מוחלטים – היא מוציאה לתעמולה, ובפרט לתעמולה שבכתב, הרבה יותר ממה שמוציאה קרן-היסוד. אבל אין לכחד: גם הקרן הקימת לא למדה עדיין לדון את התעמולה הציונית כמטרה לעצמה, ואף היא מודדת אותה במדת “התועלת הממשית” – היינו: המגבית הממונית – הנשקפת לקופתה הימנה. אף שיטה קבועה של תעמולה אין לה לקרן הקימת. הנה שתים-שלש דוגמאות, ולהלן אולי יבואו גם דוגמאות אחרות לידינו. בשנים הקודמות היתה הקרן הקימת שולחת לפולניה חבורות שלמות של שליחים, ויש ששלשה שליחים היו באים לעיר אחת בבת-אחת. הבריות היו תמהין, והקרן הקימת – אם כדין, או שלא כדין – לא היתה משגיחה בזה ועשתה כרצונה. ופתאום נשתנתה “השיטה” מן הקצה אל הקצה' והשנה שלחה הקרן הקימת לגולה הגדולה שבפולניה – שליח אחד, אם לא לחשוב אותו שליח, שנשלח לפולניה לשם “קומיסריות”. – עד לפני זמן מועט היתה הקרן הקימת מוציאה בעברית, מלבד “קרננו”, גם “ביבליותיקה לנוער” וגם “מולדתנו”, ופתאום היתה עמה רוח אחרת והיא הפסיקה גם את זו וגם את זו (איני יודע, אם לחלוטין או רק לפי שעה). – בשביל אלפי יהודים המדברים צרפתית היא היא יודעת להוציא ירחון צרפתי מיוחד להם, ובשביל רבבות היהודים המדברים פולנית אין בידה ולא כלום, ואפילו לא עלון מזמן לזמן. כמה פעמים כבר נאמר לה להנהלה של הקרן הקימת, שרבבות מיהודי-פולניה, וביחוד מבין בני-הנעורים, זקוקים לתעמולה ציונית בפולנית, משום שזוהי לשונם, וההנהלה מקשיבה – ואינה שומעת.

לשעבר, כשחובת התעמולה היתה מוטלת על קרן-היסוד, – ולו רק להלכה, – אולי יכלה הקרן הקימת לפטור את עצמה מן הדין ולאמר, שהתעמולה הציונית לא חובתה שלה היא. אבל משבטלה חובה זו מעל קרן-היסוד, כפי שראינו, בהכרח נִתנה על הקרן הקימת, שכולה מוסד ציוני, והיא גם המוסד הציוני היחידי שלא בלעה אותו הסוכנות. וכיון שכך, הרי היא צריכה לעשות את התעמולה בשלמות, ולא למקוטעים, בשיטה קבועה, ולא היום כך ומחר כך.

*

יש אומרים שבכלל “אין צורך לעשות תעמולה; די לו ליהודי שיראה יכולת לחיות בארץ-ישראל, והוא עלה יעלה”⁴⁷. וזוהי כל הציונות כולה. – היש עצה ותבונה לנגד גזרתו של האדם האמריקני, שהכל ביזנס? אפשר, שהגלגלים הכבדים הדורכים באכזריות חמה ונקם על אדמתו, יפליטו מחר או מחרתים גם מפיו דבר חוץ מביזנס, ואפשר שגם הם לא יוכלו לו ומצפרני-רגליו רק אחת יזעק וישוע: “ביזנס!” – וכלום יצויר וכוח עם הציוני האמריקני? הגורל רצה, שכמה שנים יהיה הוא, הציוני האמריקני, “גבירן” של הקופות הציוניות, ומכאן ואילך נעשה – הוא ולא אחר – גם למדנה של הציונות, ואין כמותו מדריך לה; אזניו פקוקות משמוע ולבו סגור ומסוגר מהבין את אשר יאמר לו עליה שלא כדעתו וכרצונו, ולחנם תשחת דבריך על אוזן פקוקה זו ועל לב סגור ומסוגר זה. ובכן סמי מכאן וכוח. אבל כשאנו לעצמנו יש לנו ידיעה ברורה, אשר אם יבואו כל “ביזנסמני” אמריקה ולא-אמריקה לא יהרסוה ולא יפרכוה: הציונות לא ביזנס היא ולא ביד תוקח; הציונות היא תקות-עם ואמונת-עם, ולא סתם תקוה ואמונה, שיש להן גם תשלומים: תקוות אחרות ואמונת אחרות, אלא היא התקוה היחידה לגאולתנו והאמונה היחידה בתחיתנו. שום תשלומים אין להן: או הן עצמן, או לא-כלום, או שהציונות מיַשרת מסלה למשיחם של ישראל, או שהמסלה לא תְיֻשַר לו, חלילה, עד-העולם. וכדי לפתוח לתקוה ולאמונה אלו – לכל הגדלות והעוז שבהן, עם כל הסכנה שבהן – את לב-העם, אשר סתמוהו אלפים שנות גלות וכל מיני צרות ויסורים, אין דרך אחרת @בלתי אם לדבר על הלב הזה, – בז’רגון העברי החדש, שאין ממנו מפלט, אנו קוראים לזה: “לעשות תעמולה”. – ימים על שנים, עד כי יפתח. דרך קשה וארוכה, אבל אחרת אין; כל שאר הדרכים, הקצרות והקלות ממנה, רק שבילים ושבילי-שבילים הם לה. “אלמלא לא חטאו ישראל, לא נתן להם אלא חמשה חומשי-תורה וספר-יהושע בלבד, שערכה של ארץ-ישראל הוא”, ומי יודע, אם לא כנגד “האמריקנים” שבשעתו התכוון רב אדא ברבי חנינא. על כל-פנים, מאה פעמים ואחת ביום יש צורך לשנן דבריו ל“אמריקאים” שבימינו: אולי סוף-סוף יבינום. אולי סוף-סוף יבינו גם הם, שאומה זו יותר משחטא לה, כביכול אלהיה, כי הגלה אותה מארצה ופזרה לבין האומות ועשה אותה עם לא-עם, חטאה היא עצמה לעצמה, כי נשאה ומבלה עול-הגלות ארבעים יובלות ולא עמד בה כח ורצון לתבוע – לא בתפלות ובאזכרות בלבד – את גאולתה גם מאלהיה וגם מעצמה. ועם חוטא כזה, שקבל עליו גלות עד כדי-כך, שהוא רוצה בה והיא ערבה עליו, עם כבד-עון כזה, היודע לעבוד את כל גויי-העולם ועבד נאמן לכולם הוא מבקש להיות, ורק את הגוי האחד, את עצמו, אינו יודע לעבוד ואדון לעצמו אינו מבקש להיות, – עם כזה, חוטא מרוב אסון ואומלל מרוב חטא, לכ“ד פעמים כ”ד כתבי-קודש הוא זקוק, עד כי יפתח לבו בו לתקות-גאולתו ולאמונת-תחיתו ובהן יחיה ויתחיה.

אמרתי, שאין לי וכוח עם “ציוני-ביזנס”: הם אינם ראוים ואני איני מסוגל לכך. אבל רוצה אני לברר לעצמי, אם יש לפחות ממש כל-שהוא במה שאנו שומעים מפיהם על התעמולה הציונית. נכון הדבר: אין להעריך דַיו את כחה של ארץ-ישראל כשהיא לעצמה, כל-שכן כשיש יכולת מפורשת לראות בה חיים, ובפרט בזמן שכל העולם כולו לוקה. מאלף היהודים, העולים עכשיו לארץ חודש-חודש, למצער שני שלישים יוצאים ממקומות-מושבותיהם אם משום שכבר כלתה להם שם, או משום שהם יראים, שמא בקרוב תכלה להם שם היכולת לראות חיים, והם באים לארץ, משום שכאן נשקפת להם יכולת זו. אבל לא עד-העולם תֶחלה ותכאב הגולה במדה זו, שהיא חולה וכואבת עתה. עם רפאות-העולם יִרְפא גם לה, והלואי ששעת-רפואתה תקרב לבוא. חס ושלום, שארץ-ישראל תבנה מחורבנם של ישראל. ידענו אמנם ציונים-שוטים, שאמרו: “ככל אשר תגדל הרעה תגדל הטובה”, אבל לא מפי שוטים הציונות חיה, ואף הם עצמם בשעתם לא השמיעו ללבם מה שפלטה לשונם. וכשתחלים הגולה, – ויהי רצון, שתחלים! – נהיה שוב עדים למה שכבר ראינו לא אחת ולא שתים: העליה תתמעט ומן העולים שכבר התישבו בארץ יעזבוה לו גם לא-רבים ביותר, אבל גם לא-מעטים ביותר, ויחזרו למקומות-מושבותיהם הקודמים, כי יראו להם יכולת לשוב ולחיות שם חיים יותר טובים מאלו, שהוכרחו להיות כאן. סימן לכך: הרבה והרבה מן העולים החדשים, – וביחוד, מעולי-אמריקה, – ואפילו אם הארץ קולטתם, נמנעים לשרוף את הגשרים המקשרים אותם אל ארצות-מוצאם ואינם מקבלים עליהם נתינות ארצישראלית. אם להשתמש בבטוי הציורי של העם, “הם קושרים את הקשר מפָּנים”, כדי שיהא סִפֵּק בידם להתירו בכל-עת ובכל-שעה – ולחזור אל המקום שבאו משם. הרי שֶכּחה של ארץ-ישראל בלבד אינו מספיק, ויש ויש צורך לצרף אליו גם כחה של תעמולה ציונית, בשביל לתקן את הלבבות, לרפאם ולפתחם לתקות-הגאולה ולאמונת-התחיה אשר אמרנו.

ועוד: הן יבוא יום וארץ-ישראל תהא זקוקה לכחה ורצונה של כל האומה, בשביל שתֵעשה – לא רק בחזון, ולא רק על-גבי הניר, אלא בפועל ממש – “ביתם הלאומי” של כל ישראל. ולוּ גם לא בית-מושבם של כל ישראל. היֵענה אז כל העם ל“שופרו של משיח”, אם לא הוכן לבו תחלה, הימצא אז העם בלבו כח ורצון, אם לא זורעו בו תקוה ואמונה מבעוד מועד? – ילעגו להם “המעשיים” כנפשם שבעם. זה דרכם וזו חכמתם כל ימיהם: להגרר אחרי “בעל הדמיון” – וללעוג להם. תקנה אין להם ואתם תמות אולתם-חכמתם. העיקר הוא, ש“בעלי-הדמיון” לא יסורו מדרכם הם ויבטחו, כי בוא יבוא היום הגדול והקשה יום-ההכרעה, כשמלך-המשיח יעמוד בשיער מולדתה של האומה ואל כל העם, בין לזה שבפנים ובין לזה שבחוץ, עיניו תהיינה תלויות. וליום הזה יכינו נא "בעלי-הדמיון את לבה של האומה, ליום הזה יחשלו נא בה את אֵמונה ואמונתה – את כחה ורצונה…

*

כמה גדול וכמה יפה צריך ויכול להיות תפקידו של השד“ר הציוני – להכין ולתקן את לב-העם! אבל תפקידו יכול להיות מה שהוא צריך להיות רק אם הוא, השד”ר גופו, יוכן ויחונך לכך תחלה.

השדר"יות הציונית כבוד גדול היא לבעליה, ולאו כל אדם יכול לזכות לה, אלא אם יש לו המדות, שמניתי לעיל, בסוף פרק ראשון מרשימותי: יושר-לב, קרבת-נפש אל העם, עַנות-אמת ופשטות-אמת. מי שאין לו מדות אלו מטבעו וגם אינו מאמין בעצמו, שכח רצונו יעמוד לו להקנותן לעצמו, יכבד וישב בביתו ויעסוק במה שלבו חפץ: אֶל העם אַל ילך; לא לו העבודה הזאת.

תורה שלמה היא השדר“ות הציונית, וככל תורה שלמה אף היא צריכה למוד ואינה נקנית אלא בעמל ובשקידה. אם לא ידענו את הדבר עד עכשיו, צריכים אנו לדעת אותו מעכשיו. משום ששדר”ים שלא למדו תורתם ולא הוכנו לתפקידם תחלה קלקלו הרבה יותר משתקנו, ותחת לעלות עם השדר"ות למדרגה הראויה לה ירדה עמהם למדרגה הראויה להם.

אין רצוני לומר, שהשד“ר הציוני חיב להיות למדן גדול ומשכיל, שהכל בו, אבל ראוי לו, שיהיה בו לכל-הפחות ריח תורה והשכלה, שאם לא כן יֵקל בעיניהם של בעלי-תורה והשכלה, אף לא ימצא פה ולשון לדבר אליהם. ואת ארץ-ישראל ועניניה ואת הציונות ותעודותיה וגוָניה ודברי-ימיה הוא חיב לדעת לא מפי-השמועה, ולא מן הקריאה החטופה, ולא מתוך הסתכלות “ממרומי מעוף-הצפור”, אלא ידיעה ברורה ומספקת. תאמרו: כדי להעמיד שדר”ים כאלה נחוץ יהיה ליצור בארץ-ישראל בית-אולפנא מיוחד שהוצאותיו מרובות. אף אני אומר: אולי באמת כך. אבל הללו יהיו שדר"ים הראויים לתפקידם, ולא סתם “בעלי-לשון”, “שֶׁנִפְחָם – הר-ההר, ושָוְיָם – זוז קטן”.

וצריך אני להוסיף: הקורא יטעה אם ילמד מדברי אלה, שהשד"ר הציוני חיב להחזיר תשובה על כל אשר ישאלוהו בגולה בעניני ארץ-ישראל והציונות. אדרבה. דעתי היא, שאם בדבר מן הדברים אין בידו ידיעות מספיקות, הוא חיָב ללמד לשונו לאמר בפשטות גמורה: איני יודע. תשובה פשוטה ואמתית זו תשמרהו, שלא ימָצא בידיעותיו המסופקות מגוחך בעיני הבריות, וגם תצילהו מן החטא, שלא יעבור על “לפני עור לא תתן מכשול”.

אם אין יכולת, שהשדר“ות הציונית תֵעשה תפקיד-חיים לבעליה, תֵעשה נא להם לפחות תפקיד קבוע לכמה שנים, וככל האפשר, לא תפקיד ארעי לשעה. השד”ר לשעה עד שהוא עומד על שגיאותיו, שבהכרח הוא נכשל בהם בתחלת עבודתו, עד שהוא מספיק להַגַע נפשו בנפש-העם ולבחור לו לשון ונמוסים, בהם יֵרָצה לעם – וכבר עברה שעתו, וכל עמלו להכשיר את עצמו לתפקידו יָצָא לבטלה. – ידע לֶנין מה שעשה, כשיצר קודם שכבש את רוסיה חבורות של שליחים קבועים לרבולוציה: הם שהכינו את הקרקע ובמעגלותיהם שלהם עלה הוא אחריהם ונצח. אנו אין לנו, ברוך השם, רבולוציה מגוללת בדמים, בדגלנו אין אודם דם, אלא לִבְנַת שמים ותכלתם, אבל כלום יש רבולוציה נפשית גדולה וקשה מן הציונות, האומרת לכבוש את עם ישראל כֻּלו, שנשתרש בגלות זה אלפים שנה, ולהפוך לו לב אחר ורוח אחרת.

אם אי-אפשר, שיהיו לה לציונות שדר"ים קבועים די-צרכה, ויש הכרח להשתמש גם בשליחים לשעה, נראה לי הסטודנט הציוני יפה לתפקיד זה. הסטודנט של כל אומה ולשון עֵר תמיד לכל אידיאה טובה, ובפרט ער הוא תמיד לאידיאות של תחיה לאומית ותקון הלבבות. כך הוא גם הסטודנט שלנו. בשעתו לא היה כמותו מבשר חרוץ ועובד נאמן לחבת-ציון ולציונות. ואם בהמשך הימים “נדחה לקרן זוית ואין איש נפנה עליו”, יש לתקן מעוות זה. לא מעטים הם בין הסטודנטים שלנו ציונים נאמנים המתאוים לעבודה ציונית, והרבה יותר טוב ומועיל לשלוח, למשל, מוארשה סטודנט ציוני לעיירות פולניה לשם תעמולה ציונית ארעית, אם יש צורך בכך מלשלוח לשם שליח אחר. אין הדבר טעון אלא רצון טוב והתאמצות ידועה, כדי לבחור את המעולים שבסטודנטים הציונים ולעשות אותם – בעתות-הצורך – שליחים לשעה.

כשם שהתעמולה הציונית זקוקה לשד“ר, כך היא זקוקה גם ל”שדר“ה” (יותר נא לי נוטריקון צולע זה!). ואין הכונה שדוקא שדר“ה צריכה ויכולה לדבר אל האשה הישראלית, או שדוקא שד”ר צריך ויכול לדבר אל האיש הישראלי. איני אומר אלא זו: “נשים עם בפני עצמן הן”, פרוש: האשה יודעת יותר מן האיש נפש בנות מינה, ואין ספק שגם בכמה דברים מדברי הציונות ותחית-הרוח וארץ ישראל עלולה היא להשפיע על “עמה” הרבה יותר מן האיש. ומובן, שכל מה שנאמר בשד“ר הציוני נאמר גם בשד”רה הציונית: אף היא חיבת במדות המנויות לעיל, אף היא צריכה ללמוד, וכו' וכו'. – אגב: לפני שלש או ארבע שנים נעשה מטעם הקרן הקימת נסיון יפה ליצור בפולניה ארגונים מיוחדים של נשים עסקניות ציוניות (אם נעשה נסיון זה גם מחוץ לפולניה – איני יודע). אבל גם כאן שלטה “השיטה הבדוקה והמנוסה” של “היום כך ומחר כך”. יָצֹר יצרה הקרן הקימת את הארגונים, הדבר עלה בטורח, בזמן ובהוצאות, ולדאג להם שיגדלו, יחזקו ויֵעשו ארגונים של-קימא לא דאגה. לא דאגו לכך גם עושי-דבריה של הקרן הקימת בווארשה – אם משום שהאנשים הטובים האלה לא הבינו, או משום שמטעם העומדים על גביהם לא נִתַן להם לעשות לחזוק הארגונים מה שהיה צריך לעשות. קצת תועלת הביאו הארגונים גם בהיותם במצב של עזובים; אלמלי הושם לב אליהם כראוי, ודאי היתה תועלתם מוסיפה והולכת. אלא שפתאום עמדה הקרן הקימת ומסרה אותם לרשותה של “וויצו”, או בלשון אחרת: בטלה את כֻלם בבת אחת. אם תצטרך לשוב ולהחיותם, או ליצור אחרים תחתיהם, – ואין זה מן הנמנעות שהיא תצטרך לכך, ואולי גם בזמן קרוב, – יכבד עליה הדבר מבתחלה. קשה עתיקא מחדתא, ודין הוא שהעסקנית הציונית לא תאמין כבר ברצונה של הקרן הקימת ליצור ארגוני-נשים של-קימא.

השד“ר הציוני עובד-העם הוא, – איני אומר עבד-העם, – ועבודתו היא כבודו והיא תהלתו. אל יתאמר להיות רשכבה”ג ואל יבקש גדולה וכבוד לעצמו, שכל העושה כך מִטַפֵּש ואין טפש נעשה כובש-דרך לציונות, שכֻלה תבונת-לב. אל יעשה פרסום לעצמו, לא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים. שהפרסום מכלה ממון של ישראל (“רדיפתם של שליחי-הציונות אחרי הפרסום עולה בהרבה והרבה מאות לירות”, אמר לי עסקן ציוני אחד, ולא הפריז כלל). ואנוּ עם עני ודל ואין אנו רשאים להוציא אפילו פרוטה אחת בשביל לפַטֵם את יצרו של מי שהוא לפרסום, ואל ישיא אותו יצרו לאמר, שלא לכבודו הוא מתכון, אלא לכבוד עבודת הציונות שבידו, הטעונה, כביכול, פרסום, שאם כך הוא אומר, הרי הוא משקֵר גם לעצמו וגם לאחרים, ומה לו לשקר ולציונות שֶׁכֻּלה אמת?

עסקי-הדת מסורים אל הלב. יחַשֵׁב כל אדם בעצמו עם אלהיו, ואל יחשבו אחרים את החשבון שבינו לבין אלהיו. ואולם השד"ר הציוני חיב להזהר, שלא יפגע – ביחוד על-ידי חלול-שבת ומאכלות אסורות – ברגשותיו הדתיים של צבורנו החרד, שאם לא-כן נמצא לבו של צבור זה – והוא עדיין הצבור היותר גדול בישראל, – נעול בפניו, ובעטיו שלו – גם בפני שליחים אחרים. אותו שליח, שבא לעיירה פלונית בפולניה דוקא בשבת, והמורשה הציוני שם מהר וקנה לו כרטיס הרכבת והחזירו מיד למקום שיצא משם, – חָטא לא רק לעצמו, אלא גם לשליחים שבאו אחריו.⁴⁸

טבע עניינו מחייב, שלעתים לא נדירות מוכרח השד"ר הציוני להיות גם המעַשה לקרנות הציוניות, ולא זו בלבד, אלא שפעמים זקוק הוא להיות בעצמו גם הגובה. עם כל הקושי והסבל המר הכרוכים לו בעבודה זו, יש שאינו יכול להסתלק הימנה ותפקידו אונסו לעשות אותה. אף-על-פי-כן, יזהר ויזהר שלא יחליף תפקידו העיקרי בתפקיד-לואי זה, ואל יֵעשה רק גבאי-קופה. תפקידו העיקרי הוא – למצוא מפתח ללבו ולנשמתו של היהודי ואם יפתחו אלו, אפשר שאחריהם תפתח גם היד, ומאליה תפתח, ואלו כל העושה עצמו רק תובע-ממון ורק גבאי-קופה, על-פי רוב ננעלים בפניו לבם ונשמתם של הנתבעים, ואחרי נעילת הלב נקפצת גם היד, ומאליה היא נקפצת. בדיחה נאה עממית מספרת: מעשה בעני, ששכחוהו קרוביו ולא היו נכנסים אצלו אפילו פעם אחת בשנה. לימים נתעשר, ומיד נעשו הכל קרוביו והתחילו משכימים ומעריבים לביתו כל יום ויום. ראה שֶׁכך, נמלך והעמיד לפניהם על השלחן קופה של ברזל, והוא גופו הפך פניו אל הקיר ועמד ושתק. תמהו אורחיו ובעל הלשון שבהם אמר לו: “שמא מן הנמוס היא עמידתך זו, כאילו אי-אפשך שאיש מאתנו ידבר אליך וישאל בשלומך?” החזיר הוא: “שמא אלי באתם? לזו שלפניכם על השלחן באתם. פתחו, אפוא, פיכם ודברו אליה ושאלו בשלומה”…

ועוד הערה אחת לפרשת השד"רות:

אני מאמין באמונה שלמה, שיש גוים – ואפילו גלחים – ציונים נאמנים. מעטים הם, אחד פה ואחד שם, אבל ישנם. ואולם לעשות גוי – ואפילו טוב שבגויים – וגלח – ואפילו טוב שבגלחים – שד"רים וראשי מדברים לציונות בישראל, – אין לך דבר תמוה מזה. וכשאני רואה “קברניטי” התעמולה הציונות עושים כך, – וכמובן, אינם מקמצים בהוצאות לשם “כבוש” חשוב זה, – אני נזכר מה שראיתי פעם אחת בכרך גדול שבאירופה: קֶרחים התהלכו ברחובות-הכרך חשופי-קרקפא ומעל קרחותיהם הכחילה רקלמה לתמרוקים ידועים. תמוה היה הדבר לראות רקלמה בקרחתו של אדם, אבל דוקא מפני התמיהה היתה הרקלמה רקלמה טובה. ואני שואל את נפשי: שמא רקלמה תמוהה אנו מבקשים גם בשביל הציונות? או אולי “הקברניטים” הללו, משלחי הגויים והגלחים, אינם יודעים כלום ואינם מבקשים כלום. אלא רקלמה למגבית? – אגב: להיכן הגיעו בהצלחת המגביות עם כל הרקלמות המופלגות, שהם ממציאים זו אחרי זו – הרי עדותם שלהם עצמם: טלגרמה של סט"א (דוקא טלגרמה, לא גלויה בת שבעה מילים): “הצלחתו של… במגביל קרן-היסוד בערי-השדה (של אנגליה) היא למעלה מכל תקוה. יהודי גלאזגו תרמו אתמול אלף לי"ש ועוד שלש מאות הובטחו”⁴⁹

ולא יתבוששו…

ג

הנה כן: הערותי לפרשת השד"רים הביאוני מאליהן עד לפרשת המגביות של הקרנות הלאומיות, ועם חתימת דברי רוצה אני לרשום קצת ממה שאני יודע גם בפרשה זו, אף כי ידיעות יש בידי כמעט רק על המגביות של הקרן הקימת, ולא של קרן-היסוד.

לא-ציוני נותן נדבה לקרנות הציוניות. ידבנו לבו – יתן, לא ידבנו לבו – לא יתן. ציוני אינו נותן נדבה לקרנות, אלא מס הוא משלם למדינה העברית – זו שגם הוא מביא גרגיר-אבן לבנינה – והוא חיב לשלם. אם לא סתם דברים בפיו אלא הוא מאמין במדינה העברית ורוצה בה באמת, אין הוא יכול לפטור את עצמו ממסיה, ואם הוא פוטר את עצמו באמתלא של טענות ותביעות כלפי הקרנות – הרי הוא הולך בעצת יצר-הקמצנות ונתפתה לו, שלא לקיֵם מצוה מעשית זו של הציונות. זכאי, ואולי גם חיב הוא לטעון טענותיו ולתבוע תביעותיו, עד שישָׁמע קולו, אבל קודם-כל חיב הוא לשלם את המס, – במדה שיש יכולת בידו לשלם. ולא ציוני נאמן הוא הציוני הקופץ את ידו ואומר: “שלום עליך, נפשי! הציונות אין לה כח ורשות לכפות על המסים”.

וכשם שהציוני חיב לשלם את המס, כך חיבים גבאי-המסים לדבר אליו בנמוס ובטון של כבוד והסברה כדרך בעלי-תרבות ובעלי-בינה, ואם לא כך הם עושים – רבב מגונה רובץ על מעשיהם, ועל כגון זה נאמר: “אל תקרי משנאי אלא משניאי”. אותם גבאי הקרן הקימת במזרח-גליציה, למשל, שעמדו אשתקד, במקום המגבית של פורים, וצעקו ברבים כמבוהלים המבקשים להציל מן הדליקה: “ראטעוועט כפר חבת ציון! ראטעוועט אויך דעם כבוד פון מזרח-גאליציען!”⁵⁰ ודאי בכלל משניאים הם. ואותם המעַשים "רבי-הפעלים, שלוחי הקרנות, שרבים משלמים להם את המס רק בשביל להשתחרר מהם ומזעם-לשונם ומחומר תבענותם – ודאי וודאי בכלל משניאים הם. –

ובכן כל ציוני חיב לשלם את המס – כפי יכלתו לקרנות הציוניות. להלכה כך. ולמעשה?

ראינו, שהציונות יש לה בפולניה לפחות ששים אלף נוער מאורגן.⁵¹ ועוד ראינו, שמכל הכנסותיה של הקרן הקימת בפולניה נכנס על-ידי הנוער הציוני המאורגן יותר מחמשים פרוצ'.⁵² פרוש: הנוער הציוני המאורגן בפולניה חרוץ וזריז לעַשות את האחרים, שישלמו את מסיהם לקרן הקימת. וכמה משלם הוא עצמו, משלו? מספרים מדויקים לא עלה בידי למצוא. אבל חוששני, שלא אחטא לו, אם אומר שחֶציו אינו משלם כלום, וחציו – כמעט לא-כלום, – במועצה של צירי הסתדרויות-הנוער הציוניות, שהיתה בווארשה אשתקד באמצע מרץ, הוצע, שכל אלפים איש של כל הסתדרות-נוער ציונית חיבים לתרום כל שנה משל עצמם מאה דולר לקרן הקימת, על-מנת להרשם בספר-הזהב, ואחרי כמה וכוחים הוחלט כך. שתי כונות היו לו לבעל ההצעה: ראשית שיתוספו לקרן הקימת שלשים הַרְשמות כל שנה, ושנית, – וזהו העיקר,– שהנוער הציוני יתרגל גם הוא לקים מצוה מעשית זו, שהיא בגדר חובת-גברא. ואף-על-פי שההחלטה הוחלטה כמעט פה אחד, והמס הוא מינימלי (מאה דולר לכל אלפים איש – היינו: פחות מחצי זהוב פולני, – או פחות מגרוש וחצי ארצישראליים, – לאיש בשנה), עדיין לא שמענו, שהסתדרויות-הנוער מקיימות מה שקבלו. –

ווארשה היא מרכזה של הציונות הפולנית, וממנה השפעה ציונית יוצאת לציוני כל המדינה (חוץ מציוני-גליציה, שיש להם טינא בלבם על “הציונות הוורשאית” והם בנו להם שתי “במות” לעצמם: אחת בקראקוי ואחת בלבוב). כשאדם בא לעיר מערי-השדה בפולניה לשם תעמולה ציונית, וביחוד לשם מגבית ציונית. מיד שואלים אותו: ווארשה מה אומרת? וצריך אני להודות: לא אחת שרתה עלי מבוכה מחמת שאלה זו ותשובתי נעשתה מגומגמת בפי, משום שאם איני יודע, מה ווארשה, “אומרת” למגביות של קרן-היסוד, יודע אני היטב מה היא “אומרת” לאלו של הקרן הקימת. – שנת תר“ץ היתה, לפי הערך, שנת-השפע לקרן הקימת בפולניה (חוץ משתי הגליציות): יותר ממיליון זהובים הכנסה. מכאן ואילך התחילה הירידה, ובמחצית הראשונה של תרצ”ב כבר ירדה ההכנסה עד 352.000 זהובים (למחצית השניה של תרצ"ב אין מספרים בידי). והנה טבלה קטנה, המקבילה את המגבית בווארשה לגבי המגבית בחמש קהלות אחרות בפולניה גם בשנת השפע וגם בשנת הרזון:

	שנת תר"ץ		המחצית הראשונה של תרצ"ב
	הערכה משוערת	הכנסה בפועל	הכנסה בפועל (חשבון הערכה המשוערת אין בידי)
אבגוסטובה	4.500	5.573.41	1.320,98
ביאליסטוק	40.000	23.425,58	8,320,98
גרודנה	15.000	13.335,38	5.805,77
דובנה	8.000	7.827,44	2.298,55
ווילנה	40.000	23.682.80	14.969,96
ס"ה	107.500	73.844,61	32.414,65
ווארשה	200.000	69.350,88	25.363,55

באורים איני צריך להוסיף לטבלה זו אלא שנים: א) בחרתי לשם הַקְבלה בחמש קהלות אלה, משום שהן הגדולות ביותר לפי סדר האלף-בית עד ווארשה (באות ה"א אין אלא עיירות קטנות; ב) ישובן של חמש קהלות אלה הוא בערך מאה וארבעים אלף נפש, ושל ווארשה – בערך שלש מאות וארבעים אלף נפש, פרוש: בווארשה יש שתי ווילנות ושתי גרודנות ושני ביאליסטוקים וגם עשר דובנות ועשר אבגוסטובות…

ושוב ווארשה, יש כאן ארגון, כביכול, של מורים ציונים, שקבלו, כביכול, עליהם להיות מחנכים את תלמידיהם ותלמידותיהם במצות קרן-קימת. נזדמנתי לכנוסם ושמעתי את הדין והחשבון על “עבודת”-השנה. מעטים קיימו מה שקבלו, ובתי-הספר שלהם הכניסו קצתם מאות וקצתם עשרות זהובים לקופת הקרן הקימת, והמרובים לא קיימו מה שקבלו, ובתי-הספר שלהם הכניסו – זה שמונה זהובים, זה ארבעה זהובים, זה זהוב אחד, וזה וזה וזה – אף לא פרוטה אחת במשך כל השנה. הסתכלתי “בעובדים” הללו ובקשתי לתפוס בפניהם סימן כל שהוא של הרהור תשובה – ולחנם הסתכלתי ולחנם בקשתי… ולא לחנם אמרתי, שמווארשה השפעה ציונית יוצאת לציוני כל המדינה: אף בערי-השדה של פולניה מצאתי כמה בתי-ספר של “תרבות” ושל “מזרחי” שאין בהם אפילו קופסה של הקרן הקימת.

ווילנה החביבה… כשנכנסתי לבית הגדול שמצד המגרש הגיאורגי טעמתי טעם נקמה של-מצוה. עשרות שנים היה לנו הבית הזה לפגע ולמכשול: כאן היה הָ“אינסטיטוט” הידוע למורים בישראל, שעליו מעיד אחד מתלמידיו המובהקים: "לא מצאנו ענין בעברית… בושה היה לנו הדבר, שאנו מוכרחים ללמוד לשון זו;⁵³ כאן לִמֵד יהושע שטינברג את דקדוק הלשון העברית ואת ישעיהו הנביא – ברוסית; כאן היה מבצרו של “הבונד”, שאכל את היהדות הרוסית – ולא את הרוסית בלבד – מנפש ועד רוח. עכשיו מצא בית חוטא זה את תקונו. כאן נתון עתה הסמינריון העברי מיסודה של “תרבות”, ומכאן יוצאים מורים ומחנכים, שלוחי הלשון והספרות העברית, לכל רחבי פולניה, ואולי לא לרחבי פולניה בלבד. כאן נתון עתה גם ועד-ההנהלה של הקהלה העברית, יורשה של “צדקה גדולה”, ובועד יושבים גם ציונים לא-מעטים. אף שמעתי, שהשפעתם מכרעת, וראיה לזה: משנת 1929 ואילך מכניסה הקהלה לתקציבה כל-שנה שש מאות, שש מאות זהובים לקרן הקימת ולקרן-היסוד. שמעתי ונהניתי שמיוחסת זקנה וחביבה זו, ווילנה, יודעת לעשות כך. ולא היתה שעה קלה וכבשתי פני מבושה: אפילו פעם אחת לא שלמה הקהלה את נדרה, לא כלו ולא מקצתו, לא לקרן הקימת ולא לקרן היסוד…

“וויצו” רואה את עצמה הסתדרות ציונית לכל דבריה, “יפ”א" (יידישער פרויען-פעראיין") רואה את עצמה הסתדרות כמעט-ציונית. שמא יודע מי-שהוא, מה עשו ומה עושות הן בפולניה לקים מצות קרן קימת וקרן יסוד? אני מצאתי רק ב“וויצו” שבלודז חבורה קטנה, הדואגת לעניני הקרן הקימת, אבל חבה יתרה לא נודעת גם שם למעשיה של חברה קטנה זו מאת שאר החבֵרות.

האורדן “בני-ברית” יש לו זכות ציונית גדולה. ארבעה (או חמשה) מ“אֶחיו” היו אבותיה ומסדריה של הועידה הציונית הראשונה בעולם (אולי יש להוסיף: אחרי הועידות של ראשוני חובבי-ציון ברוֹמניה), היא ועידת-קאטוביץ. אף זו זכות היא לו, שמעולם לא נלחם לא בחבת-ציון ולא בציונות. אדרבה, הרבה חובבי-ציון וציונים נמנו תמיד על “אחיו”. גם בפולניה נמנים הרבה ציונים של “בני-ברית”, ומהם יש גם “פקידים ואמרכלים של הלשכות. ובכל-זאת אין איש, כמדומני, יודע לספר, שאורגן זה עושה מה-שהוא לקיום מצות קרן-קימת וקרן-יסוד; על כל-פנים, אני איני יודע. אבל לספר מעשה שהיה אני יודע. מעשה ועלו שתי נשים חשובות לאחד מעשירי-ווארשה, – והוא מ”בני-ברית", – והציעו לו שיתרום לקרן-הקימת. מיד כעס כעס גדול, מִלֶּא פיו דברי-גסות ופתח לפניהן את הדלת, שיֵצאו מביתו. וכשקָבלה הלשכה הארצית של הקרן הקימת לפני הנשיאות של לשכת “בני-ברית” ודרשה משפט – לא נענתה…

*

היוצא מזה?

מסופקני מאד, אם צריך אני להחזיר תשובה על שאלה זו. “והוא עֵד, או ראה, או ידע, אם לא יגיד – ונשא עונו”, – זה סופר. להגיד מה שהוא ראה או ידע הוא חיב, להסיק מתוך מה שהוא ראה או ידע מסקנות בצורת הלכות פסוקות – אינו חיב; לראות ולהודיע על המעוות הוא חיב, לדעת כיצד לתקנו – אינו חיב.

אף-על-פי-כן, דומני, שאחת אני יודע, ואותה אגיד.

מתנגדיה של “ציונות-הכלל” אומרים, שהקרנות שלנו כבר עברה שעתן. ואני ברי לי, שההפך הוא האמת: עדיין לא הגיעה שעתן כראוי. רצוני לאמר, שעדיין לא נתבקשה וממילא גם לא נמצאה הדרך, שהעם יעמיד עליו בעצמו את המצוות המעשיות של הציונות. כמה מתורותיו של אחד-העם כבר נתישנו וכמה מהן היו גם מופרכות מעיקרן, בשעת נתינתן, אבל כמה מהן עומדות וקימות עד היום, כאלו גם נאמרו היום. ואחת מאלו – אולי הפשוטה, אבל גם החשובה שבהן – היא זו:

“לב העם הוא היסוד, אשר עליו תבָּנה הארץ, והעם קרוע ופרוע”.

וכאן יש לבקש את הדרך, ואם תבוקש תמָצא…

תל-אביב, כ“ח טבת תצ”ג,

שש שנים למות אחד-העם.

א

רבותי,

כמה זמן נתחבטתי בדעתי: להרצות הרצאתי זו או לחדול? מתחלה סרבתי לחברי, שהציעו לי להרצות, ולאחר שתשמעו דברי תבינו מאליכם למה סרבתי. לא דבר קל הוא לזקן כמוני לחטט בפצעים. אחר-כך נחמתי, ודוקא משום שזקן אני. אמרתי בלבי: אם אני, חייל ציוני זקן, העומד בשורותיה של הציונות זה ארבעים ושבע שנים, משנת תרמ"ו ואילך; אם אני, אחד מזקני הסופרים העברים, זה ארבעים וארבע שנים, ועד עתה לא הניח כמעט ידו מן העבודה הספרותית הציונית, – אם אני לא אומר, מי יאמר? ומראש אני מבקש סליחה מאתכם, שומעי הנכבדים, אם דברי יכאיבוכם. עמכם אני בכאב. –

הציונות חולה מאד, ומחמת חולי כאובה היא מאד.

החולי מה הוא? – לפי הדיאגנוזה שלי: טמטום-הלב. ומכאן – כמה וכמה סימפטומים כאובים.

בשנים האחרונות שמענו לא אחת: "שמור וזכור את פקודיו של השכל הפכח. וראיתם את המציאות כמו שהיא, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי רצונכם, אשר אתם הולכים אחריהם. אין אמת כאמת המציאות ואין מורה-דרך כשכל הפכח ". – ואין אני מתיירא לאמר: זו היא הפילוסופיה הנכאה של הגלות. הגלות היתה והוה תמיד כניעה למציאות הפשוטה והגסה, כניעה עד כדי כך, שהיהודי נעשה מאמין רק בה, במציאותו הפשוטה והגסה בלבד. הפקחות שלא לדחוק את הקץ, שלא לעלות בחומה וכדומה, היא הפכחות היבשה של הגלות, וברוב ימים לבשה גם צורה של מצוה “ראה והבן” – אלו הן מצוותיה היסודיות, השכליות של הגלות. מצוותיה של הכפירה בגלות, של בקשת הגאולה הן אחרות לגמרי: “רצה והאמן!” והללו לא מצוות המוח הן, אלא מצוות הלב, לא בשכל הן תלויות, אלא ברגש; מקורן לא פכחיותו ושכליותו של היהודי היהודיי, אלא תעורת חושיו, השלמים, של היהודי האנושי.

המציאות היתה תמיד נגדנו. המציאות, הייתי אומר, היא לא יהודית, אלא גויית, לא יעקובית אלא עשוית. הציונות לא באה כל עיקרה אלא לשם דבר אחד – לעלות על המציאות ולהכריחה שתעשה פעם אחת מציאות יהודית, יעקובית, ולשם זה נחוצים בעיקר רצון ואמונה, המפכים מתוך לב שלם.

תאמרו: המוח הפכח הוא הפקח. אפשר שהדין עמכם. אבל הלב הוא החכם, ואם גם לפעמים יתגעש ויחמר. וזכורני מה שאמר ליכטנברג: “השכל מתייהר להתנשא מעל למלכות הרגש, כהתנשא ראשי-האלפים מעל לערפל. שם, מעל לערפל, הם מתייהרים לראות את השמש, לכל בהירותה וטהרתה. אבל שם הם קרים ועקרים”. שם אין חיים ואין יצירה. שם – בהירות וטוהר, היוצאים לבטלה. שם – שממה.

כך רואה אני את הציונות של עכשיו, הציונות השכלית-הפכחית הקרה והעקרה, המתייהרת להתנשא מעל לערפלי הרצון והאמונה, המרווים והמפרים. ואלמלי אני ביאליק, עליה הייתי כותּב:

"ועלי מעי מזבח לבבכם ששמם

ייליל ויפהק חתול-השממון "…

ב

הנה כן: זוהי הדיאגנוזה –טמטום הלב, ודומני שהיא תסביר לנו כמה סימפטומים כאובים.

סימפטום ראשון, הנשא עתה על שפת כל ציוני: הסוכנות. מתחלה פארו ורוממו אותה, שבחו וברכו “מעמד ציריך”, ו“הלילא פקע איגרא”; עכשיו – כאב וחרטה ו“על-חטא”. דוגמא אחת: כשעמדה הסוכנות להווצר היה מי שרב עם הציונים הכלליים בארץ, הזהיר אותם והתרה בהם, שרעה נגד פנינו, והם לא שמעו, לא רצו לשמוע, ובשמם הלך מנהיגם הד“ר מוסינזון לציריך וב”מעמד הגדול" קים וקבל גם הוא עליו ועל מפלגתו להיות עושים את הסוכנות ככל אשר צוו ופקדו יוצריה ומחולליה. ולפני ימים מועטים ראינו אותו, את הד"ר מוסינזון, עומד על בימה זו של “ברית ראשונים”, ומרצה את השקפותיה של מפלגתו על עניני הציונות ואף הוא שופך חמה רבה על הסוכנות ודן אותה ברותחי -רותחים. וכמוהו רבים. אם איני טועה, חמה זו יוצאת עתה גם מלפני מפלגת הפועלים, שאלמלי היא ודאי ובודאי לא היתה הסוכנות נוצרת כל-עיקר.

עכשיו הכל מודים שנכשלנו. ולמה נכשלנו? מה גרם לנו ליצור את הסוכנות? אני איני יודע תשובה אלא אחת: טמטום-הלב הוא שגרם, משום

ש"בשאון עם-אויל סביב אלילי-הפז

נחבא קול אלהים " – – –

אלילי- הפז הם שהקסימו, ומקסמם נחבא קול-אלהים. כל מקום שיש קסם אלילי-פז השכינה מסתלקת ונחבא קול-אלהים.

את “הבטלנים” המעטים, הנשמעים למצות-לבם ולאזהרות-לבבם, – אותם הסו: “אל תשמיעו קולכם, אל תהינו להיות אבן-נגף למפעל-הציונות! הנה דרכמונים, הנה מנים, הנה הכסף והזהב!” – והפקחים בעלי “השכל הישר”, הפכחים עבדי המציאות נצחו ויצרו מה שיצרו – לרעתנו ולהותנו.

לא אכחד: אני מאמין במיסטיקה של הציונות לא פחות משאני מאמין בממשותה של הציונות. ספר שלם אפשר לכתוב על המיסטקה של הציונות, והוא יהיה חשוב ורב-ערך לא פחות מספר שיכתב על האקונומיקה של הציונות. ומהיותי מאמין במיסטיקה של הציונות, מאמין אני באמונה שלמה, שצדקה עשה הקדוש ברוך-הוא עם הציונות שהסוכנות לא הצליחה. אלו חס-ושלום הצליחה, לא היתה כבר הציונות מצילה לעצמה אפילו “שתי כרעים או בדל-אוזן”. עכשיו, שבחסד-אלהים לא הצליחה הסוכנות, יש תקוה להציל את הציונות כולה מידה. ואין הדבר תלוי אלא בנו, כי נשמע ללבנו ונציל.

ורוצה הייתי, שאתם שומעי הנכבדים, לא תטעו ליחס גם לי אותה הדעה, האומרת שיש להפר את “השדוך " בינינו ובין הלא-ציונים ולבטל את הסוכנות מיד. לפי הנראה לי, אי-אפשר יהיה לנו לעשות את הדבר. מכמה סבות. ביחוד, משום ש”הקונטראהנט " השני שלנו – הממשלה המנדטורית – יסרב לזה. כשאני לעצמי ברי לי, שלכתחלה לא רצה הוא ביצירת הסוכנות. מפני החשש, שמא באמת יגדל כחנו על ידי כך. אף מצא אחרי “המעמד הגדול” דרכים להודיע את תנואתו על שעשינו שלא כרצונו. אבל בדיעבד, לאחר שהוברר שאין הסוכנות מוסיפה לנו כח, אלא, להפך, מתישה את כחנו, חזקה שהוא לא ירצה בבטולה. אם-כן, מה יש לעשות לסוכנות? תקנה ודאי שאין לה, אבל דומני, שאפשר למצוא את הדרך לסלקה מעלינו בהמשך הזמן. את הגדולים שבשותפינו הלא-ציונים איני יודע, והקטנים שבהם – מה צורך יש לדעת אותם? אבל אני מעמיד גם את אלו וגם את אלו בחזקת אנשים ישרים, שאינם עשויים להחליף ולהמיר את דעתם ורצונם, הטובים והרצויים בעיניהם. ומשום כך יש להניח שהם לא יסכימו ולא ירצו להיות מה שאנו מבקשים בכל לבנו להיות: עבדי הציונות. ואם יעלה בידנו להעמיד אותם במצב כזה, שיהיו מוכרחים לעשות אחת משתי אלה: או להיות עבדי-הציונות, או להסתלק – אין ספק שיבחרו בשניה ולא בראשונה – – –

ג

סימפטום שני, כאוב מאד: עמקי-מעמקיה של תהום הגלות, שנפתחה לנו בגרמניה. לא ליהודי-גרמניה, לנו לכולנו נפתחו עמקי-מעמקים אלו. הן עם של סומים אנחנו, של סומים מרצון, ואוי לנו אם נאמר, ואוי ואבוי אם לא נאמר: אנו זקוקים תמיד לכחה וגבורתה של יד זרה, כי תפקח את עינינו להציץ אל תוך תוכה של התהום. לא לחנם כבר “הללונו” קדמונינו, שגדולה היא לנו הסרת-טבעת מנביאים ונביאות. הפעם מלאה תפקיד “מהולל” זה הטבעת, שהסיר אחשורוש-הינדנבורג מעל-ידו ונתנה להמן-היטלר. מלאה, אבל גם לא מלאה את תפקידה. מלאה, כי העמידה את כולנו, – לא רק את יהודי-גרמניה, – על פי התהום וכופה אותנו להציץ אל תוך-תוכה; ולא מלאה, כי שקענו כולנו במ"ט שערי גלות עד כדי כך, שאנו חוזרים ומשלים (מ"ם פתוחה) את נפשנו ואומרים: אין מביאים ראיה מגרמניה, ארצה הקלסית של האנטישמיות, ואף שם לא לעולם ימלוך היטלר.

כשנפתחה תהומה של הגלות ברוסיה בשנת השמונים ואחת למאה שעברה כתב פינסקר את "האבטואמנציפציה ". יניח נא איש-איש מאתנו את ידו על לבו ויאמר באמת ובתמים, אם יש לו אפילו צל-צלה של תקוה, שגם עכשיו, למראה התהום העמוקה הרבה יותר שנפתחה לנו בגרמניה, – ואל נרמה את עצמנו: לא בגרמניה בלבד, – יישמע דברו של פינסקר חדש? ההקימונו מקרבנו איש, אשר

"משא-לב, הרבה אמת, עזוז,

"שנאה עזה למנת חיי עבדות ובוז,

"חמלה גדולה כים, רחמים רבים כגדול

"שבר עמו האומלל וככובד העול –

“כל-זה יהמה בלב, יהמה, יחמר כים?” –

כיצד יכלנו להקים מקרבנו איש כזה, אם כל התורה והמצוה החדשה של הציונות ה“פקחית” היא – שכחת-הלב, כפירה גמורה וחלוטה בתורת-הלב ובמצוותיה שלה? –

כאן, באולם זה, באחת המסבות הקודמות של “ברית-ראשונים” היה מי שאמר, שעכשיו צריכה להשמע זעקתו של העם הגולה והנדח באזני כל העולם כולו. אמת, נכון הדבר. אבל שמא אתם יודעים, מי הוא והיכן הוא האיש, שמפיו ומלבו – בעקר, מלבו – תשמע הזעקה הגדולה הזאת? – ההקימונו מקרבנו

"ביום נחלה וכאב

"רב-פעלים, איש חי, אשר יפעם בו לב,

ובלב יבער זיק, זיק מרתיח הדם?" –

כיצד יכלה הציונות של ימינו להקים איש כזה, והיא מתייהרת רק בדבר אחד – להיות פכחית ובהירה, – ולו גם קרה, – “כראשי-האלפים, המתייהרים להתנשא מעל לערפל”? שם, בשממת הקרה שממעל לתביעות הלב הרותחות, – שם אין זעקה, שם אין קול בכלל, שם – אלמות -עולמים. –

בענוייה וקשי-יומה של היהדות הגרמנית נגולו בבת-אחת כל מראות נגעיה של הגלות וכל אמתה של הציונות. וגדולי-הציונות וקברניטיה קמו ופרשו את האמת הזאת, את אמתה של הציונות, לפני כּל, למען ישמעו ויראו אותה הכל? אני מתביש להודות: גדולי-הציונות, לא עשו את הדבר הזה. נשיא ההסתדרות הציונית, רבי נחום סוקלוב, הסתפק במאמרי-תוכחה כלפי היטלר. צאו וקראו את המאמרים האלה ותראו, אם הם הוסיפו משהו אפילו בכתרו הספרותי של בעליהם. והאיש שקדם לו שש-עשרה שנה בנשיאות ואשר זכויותיו הציוניות ודאי לא נשכח – הד“ר וויצמן? היתה אספה גדולה בלונדון לשם עניני היהדות הגרמנית, והרב הד”ר הרץ פנה לנאספים ואמר על-דרך הפשטות: “נתנת לכם הזדמנות לתרום לציונות”, ומיד הפסיקו הד“ר וויצמן ואמר: אין אלו תרומות לציונות”, וכשהוא גופו עמד לדבר אל הקהל חזר ואמר: “הנני אומר, לא כציוני (!), ועל כן תקנתי את דברי כבוד הרב הראשי, כי כונתנו היא רק עזרת יהודי גרמניה, ורק משום שארץ ישראל היא עכשיו המקום היחידי, שאפשר להציל לשם את היהדות הגרמנית” (“הארץ” נומר 4216). אבל כלום רק זאת הפעם ולא מאה פעמים ואחת כבר שמענו את הציונות "הפקחית-הפכחית ", השמה פרגוד על עצמה, כדי שלא ירגישו בה אלה – ביחוד, “אלילי-הפז” – המתייראים לראותה פנים בפנים והנבהלים לשמוע את קולה, קול-אלהים? או שמא אין אנו יודעים מפי מאה נסיון ואחד, שסופה של ציונות זו, שהיא מסתירה פניה וכובשת קולה גם מאחרי הפרגוד, בד' אמותיה שלה? אנו יודעים ויודעים, ואף על פי כן בה ורק בה, בציונות הננסית, בציונות הקצוצה, אנו שמים מבטחנו ורק למצוותיה אנו נשמעים, כי על כן את פקודי הלב עקרנו ואת מצוותיו שלו אנו משכיחים.

“יהודים, רחמנים בני-רחמנים”, – זוהי הנעימה היחידה, שמתירה לעצמה הציונות “הפכחית " אפילו בשעה זו, כשנבקעו כל סכריה של הגלות, ועוד מעט – הלואי ונתבדה! – וכגרמניה תהיה אוסטריה, וכשתיהן – רוב ארצות אירופה, וכרוב ארצות אירופה גם ארצות אחרות בשאר רוחות-העולם. וזו הנעימה גופה של “יהודים, רחמנים בני-רחמנים”, הטו נא אוזן לשמוע אותה, – אם לא אותו הנוסח אשר שמענו לפני דור-דורותים מפי יהודי-המערב על האחים ה”אוסט -יודען“, הזקוקים לצדקה ורחמים, אנו שומעים היום מפי ה”דייטשע -יודען", הזקוקים לצדקה ורחמים? והקשיבו נא לקולה של ירושלים עיר-הקודש, המודיעה ברבים, שהיא אומרת להעמיד את יהודי-גרמניה במשפט. ברלין מגרשת אותם, וירושלים תשפוט אותם! וקראו נא את דברי התחנונים של סופרי ארץ- ישראל, המעוררים רחמים על יהודי גרמניה ומבקשים צדקה וחסד עליהם, – קראו את דברי- התחנונים הללו, אם לא מבושה וכלימה יחוורו פניכם?

אן רגשכם האנושי, יהודים? אן לבכם הסוער, ציונים?! –

ד

יבוא יום ויחודו חידה:

“מי יודע לספר על תנועה לאומית, שאמרה להרים עם שלם מעפר-שפלותו ולהפיח באפיו נשמת-חיים חדשה, והיא את העם הזה לא ידעה ולא בקשה לדעת?”.

הכל יתמהו וזה אל זה ישאלו: “היכי תמצי בריה משונה כזו?” עד שיקום אדם פשוט, אינש דלא חכים ודלא טפש, ויאמר: "אני יודע; בריה משונה זו היא הציונות שאחרי הכרזת באלפור ". ומיד יענו הכל ויאמרו: “אכן מצאת את החידה. אם לב אין, ידיעה מניין?” –

עוד לפני שיצר הרצל את ההסתדרות הציוניות כבר ראה בה בחזון-רוחו "נגוטיורום גסטיה " (הנהלת הענינים ) של עם-ישראל, וביומנו (ז' יוני 95) רשם: “הנה-כן, אני מנהל עניניהם של היהודים שלא בפקודתם, ודוקא בשביל-כך אחריותם עלי”. ונשאלה שאלה: הציונות של עכשיו אף היא רואה בעצמה "נגוטיורום נסטיה " של עם ישראל, ואף היא מכירה ויודעת את האחריות, הרובצת עליה? – התשובה קצרה ופשוטה: לא זו ולא זו.

שאלו נא את הציונות הרשמית, אם יש לה ידיעה כל-שהיא על היהדות הרוסית האומללה? אם בקשה לכל הפחות לדעת מה שהוא על תפוצה גדולה זו, הנשרפת שרפת-גוף ושרפת-נשמה? אם נסתה לחקור ולדרוש, שמא אפשר לעזור – ולו רק עזרה מועטת – לאחותנו זו, שבשעתה נשאה על שכמה רוב משאה של הציונות ועכשיו היא נתונה בצרה ובשביה והרי-חושך כסוה? או אולי מוטב שלא תשאלו, כדי שלא תבושו ולא תכלמו לשמוע את התשובה. – הנה לפני דוקומנט קטן, וכמאה עדים יעיד הוא על יחסה – יחס אין לב – של הציונות הרשמית לגולה הרוסית, הכלואה במאורת-צפעונים. היתה לנו בתל-אביב חבורה קטנה בשם “סקציה היסטורית של קבוץ-גליות”, ואף אני עבדכם הייתי מחבריה. החלטנו להוציא את הספר “עשר שנות רדיפות של הציונות ברוסיה”, שכתב אחד מחברינו, מר ל. צנצפור, – ספר שכולו עובדות ומעשים, דוקומנטים וגביות -עדויות. ומשום שקצרה ידנו ליתן כל יציאותיו בקשנו מאת ההנהלה הציונית בלונדון, שתעזור לנו בדבר זה. מובן, שבקשתנו לא נעשתה: מה לה להנהלה הציונית ולרדיפת הציונות והציונים? ואולם ההנהלה בלונדון “דנה בשאלת הוצאת הספר ומצאה”, – אני מצטט דבריה, כפי שהם נמסרו לנו על ידי ההנהלה הירושלמית במכתב מיום ה' אדר תר"ץ, – שבכלל "לא רצוי שספר כזה יצא לאור בשעה שאפשר לפרשו כתעמולה פוליטית נגד רוסיה הסוביטית ", ומשום חשש זה, שמא “יחשדו” בנו, חלילה, שאנו מתנגדים לבולשביקים ואת רעתם אנו מבקשים, יעצה לנו “למנוע פרסום-הספר”. ומודה ומתודה אני: חשש זה לא הֵרך-לבנו ופרסמנו את הספר, ולעת-עתה הוא הקובץ היחידי של דוקומנטים וגביות -עדויות על מה שרוסיה הסוביטית עשתה ועושה לציונות ולציונים, לעברית ולעברים. ועוד על דבר אחד אני מודה ומתודה: אם הראשונים כתבו מגלת-תענית, משום שהיו מחבבים את הצרות, פרוש: משום שהיו מחבבים את העם שנתכו עליו הצרות הרבות, והאחרונים אינם עושים כך, ורוצים שגם אחרים לא יעשו כך, – הרי אני חושש מאד, שמא באמת אין בשר המת מרגיש באיזמל… וכל שעה שאני מגיע לפרשה כאובה זו – יחסה של הציונות הרשמית – ליהדות הרוסית, אני שואל את נפשי: כשיבוא יום – והלואי שיקדם לבוא! – וכבלי הברזל ישברו מעל ידיה ורגליה של הגולה הרוסית, והיא תשוב למשפחתנו הגדולה – כיצד תשא אז הציונות את פניה אליה? מה זכות ומה רשות תהיה אז לציונות לדבר לנשכחה אומללה זו, שהרשעים מררו את חייה ומידם הזדונה שחה לעפר נפשה, והיא – "הנגוטיורום גסטיה " של האומה העברית – גם שמוע לא שמעה לנאקתה? –

וכלום רק את התפוצה הרוסית, אשר סגרו עליה בריחי-ברזל וחומת-רשע, אין הציונות יודעת? ואת שאר התפוצות היא יודעת? כמה פעמים דנתי עם נפשי! עין בעין רואים אנו שבתשע-עשרה השנים האחרונות, מימות המלחמה והמהפכות שלאחריה ועד עתה, נשתנו עד לאין שעור קלסתרה הרוחני, משקלה הכלכלי וערכה הסוציאלי של אומתנו ברוב ארצות-העולם. אבל עדותה של העין גרידא אינה מספיקה. נחוצות ידיעות ברורות ובדוקות פחות או יותר על כל השנויים העצומים, והידיעות הללו אין בידינו. כיצד תצויר, אפוא, עבודה תמה וישרה בתוך עם כזה ולעם זה? מה ערך יש ויכול להיות לעבודתה הפנימית של הציונות, כלומר: לעבודתה בתוך העם גופו, את אין בידה ידיעות ממשיות על מהותו החדשה? ולא רק זו בלבד. מי יודע, אם גם בעבודתה החיצונית-הפוליטית לא תתקל הציונות יום אחד בשאלות, אשר ישאלוה ידידים ולא-ידידים: עם זה, אשר בשמו אַת מדברת, מה הוא היום, החזק הוא, הרפה, המעט הוא אם רב, מה רוחו, מה משקלו, מה ערכו? ומה תשובה תחזיר? מהיכן תדע להחזיר אפילו תשובה כל-שהיא? ואם תבואו ותאמרו לציונות הרשמית שהיא חייבת והיא גם מוכרחת לדאג לכך, שיתמלא חסרון הידיעות הללו מובטח לכם מראש התואר “בטלנים”, השגור כל-כך בפי גאוני-“המעשיות”. אשר נתברכנו בהם אתמול ונתברך בהם גם מחר.

מה אנו יודעים על שברה הגדול של התפוצה הפולנית, שאינה מוצאת לה מקום לא בתוך המציאות של ארץ מכורתה ולא מחוץ למציאות של ארץ מכורתה? מה אנו יודעים על פרכוסי-רוחו של צבור כביר זה, כמעט עם שלם (שלשה מליונים נפש!) הקרוע לשבעים ושבעה קרעים, ועד שזקניו נשבעים עדין לחצרה של האדמו“רות הגורית פותחים כבר בחוריו את לבם לקטב מרירי, העולה ממוסקבה? בחורף 1931 הלכתי לפולניה ועשיתי שם ששה חדשים. הסתכלתי ביהדות הפולנית, והיא עשתה עלי רושם, אשר לא אדע אכנהו עד היום. יש אשר דמיתי לראות ארי תועה בסבכי-יער ואת כל כחו יְעָרה לפרוץ לו דרך, ויש אשר דמיתי לראותו שבוי ונתון בכלוב ואל יד רבו-מכניעו עיניו. אמרתי: אלכה אל ההסתדרויות והמשרדים הציונים ואבקש ידיעות מפורשות וברורות על צבור זה: הלכתי ובקשתי – ולא מצאתי כלום. אין אף מספר אחד בדוק, אין אף ידיעה אחת ברורה. תהו ובהו ורוח-השערה ו”סברת-הכרס" מרחפת על הכל. גדולה מזו. בשום הסתדרות מן ההסתדרויות הציוניות, – אולי חוץ מהסתדרות “השומר הצעיר”, – אין ידיעות של ממש אפילו על מספר חבריה, קל-וחומר על מהותם ועניניהם של חבריה. שאלו “על-המשמר” ו“עת-לבנות” – ולא יגידוכם, “המזרחי-הזקן” ו“בניו הצעירים” – ולא יאמרו לכם. ולא מרוע-לב חלילה, אלא, – מחוסר-ידיעה. זוהי עבודה ציונית לשם פוליטיקה, לשם הו-הא, לשם מצה ומריבה, לשם נצחונות מפלגתיים, – עבודה שבלב איננה. הלב יודע, הלב מבקש לדעת, וכאבו נעכר אם איננו יודע.

ויש אשר יֵאמר: הראשים והמנהיגים מעטים, והתפוצות מרובות וזרועות על פני כל כדור-הארץ. ולא עוד, אלא שמהכרחה של העבודה הציונית הפוליטית מכונסים הראשים והמנהיגים במקום אחד, בשני מקומות, ושלא בטובתם מרוחקים הם מן העם, מעוביה של היהדות. לא עליהם תהיה איפוא, התלונה על חוסר ידיעת העם, על חוסר ידיעת מצוקותיו ומכאוביו של העם. אשמים השליחים, ההולכים אל העם, ואינם יודעים ואינם מודיעים. ואני מודה: יש בזה הרבה מן האמת. וכאן לעים דברי בפי. זמן-מה הייתי חברם של השליחים, וקשה מאד לאדם לדבר בחבריו. אף גם זאת: יודע אני שליחים, אמנם מועטים, אשר גם כבוד וגם חבה יהגה לבי אליהם בגלל מעשיהם הטובים, ואצטער מאד, אם גם הם יראו את עצמם בכלל מה שכבר אמרתי על השליחים במקום אחר ומה שאני עתיד עוד לאמר עליהם שוב במקום אחר. אבל מה אעשה – “ואם לא יגיד ונשא עוונו”.

רבים מאתנו שחיו את חייהם באתמוספירה הרוסית, שהיתה ספוגה רבולוציה, יודעים את קלסתרו הרוחני והנפשי של השליח-הרבולוציונר, שהלך אל העם. בשר-ודם עם כל מגרעותיו של בשר ודם, אבל מדה אחת נפלאה היתה בו: קודש-קדשים היתה לו לכתו אל העם ועליה מסר את כל נפשו. לא בקש כבוד וגדולה לעצמו, אלא רק אחת בקש – שהעם ישמע ויבין לו. והואיל ורק זאת בקש, דרש מאת עצמו, שקודם-כל ישמע הוא ויבין לעם, ולשם כך מוכרח היה לדעת את העם, ללמוד את ארחות -חייו, להיות עמו בסבלו ובמצוקותיו ולהתיחד עמו יחוד של אחוה וקרבת-לב. ואמנם בואו וראו, אם הרבולוציונר הרוסי – ובכללו גם הרבולוציונר היהודי-הרוסי – לא היה מן הראשונים ומן המעולים שביודעי-העם, שכתבו את העם הרוסי ופרשו אותו לכל. ומהי הרבולוציה הרוסית וכל רבולוציה אחרת לגבי הרבולוציה שלנו, היא הציונות, האומרת להפוך את כל עולמו של ישראל, לברוא לו לב חדש, להמאיס עליו את הגלות ואת השעבוד וללמדו דרך הגאולה והחרות, לאסוף את עצמותיו הפזורות בכל רחבי-העולם ולהניחן על אדמתו ולהביא בהן רוח ולהחיותן, – מה היא כל רבולוציה אחרת לגבי רבולוציה זו, שלא היתה דוגמתה בעולם? אבל הרבולוציונר-השליח שלנו, השלוח אל העם, אף הוא אין דוגמתו בכל העולם. הוא יודע וזוכר שני דברים ראשית-כל, הוא יודע וזוכר את תאותו להנחיל כבוד וגדולה לעצמו כי יֵצאו להקביל את פניו יהודים נשואי-פנים ולבושי-פראקים, פראקים דוקא, ולא – אין דעתו נוחה. כי יבואו להֵראות את פניו ראשונה זוגות ילדים וילדות כשהם נושאים פרחים בידיהם, ולא – כולו כעס ורוגזה, כי יהללו וישבחו ויפארו וירוממו אותו ועל כל מעשי תקפו וגבורתו יצלצלו בפעמונים הגדולים, ולא – אין מנוחה לנפשו. ועוד אחרת הוא יודע וזוכר: להיות נוגש ונושה לעם ולהעמיד את כל יחסיו אל העם על השקל ועל הלירה ועל הזהוב ועל כל מיני מטבעות אחרות, שהוא גובה בתורת צדקה לציונות. ומאת הרבולוציונר-השליח הזה אנו מבקשים, שהוא ידע את העם, ילמד את ארחות -חייו, יהיה עמו בסבלו ובמצוקותיו ויתיחד עמו יחוד של אחוה וקרבת-לב.

שמא יש ממש כל-שהוא בבקשתנו זו? – –

ה

ושוב סימפטום כאוב, הסימפטום הכאוב: – ארץ ישראל גופה.

מה שלא עלה בידי ארכימדס עלה בידינו. הוא בקש נקודה מחוץ לעולם על-מנת להפוך מעליה את כל העולם כולו – ולא מצא; אנחנו מצאנו. מצאנו את מולדתנו, את ארץ-ישראל, שהיתה ימים רבים מחוץ לעולמנו, ומכיון שמצאנוה מיד נשתלחה ידנו מעליה להפוך את כל עולמנו. ואמנם שנים הם עולמותיו של ישראל: זה שלפני חמשים שנה, כלומר: שלפני ארץ-ישראל, וזה שכבר כרכה אותו ארץ-ישראל וממגעה נעשה עולם אחר, עולם חדש. אולי תהיה לי בקרוב הזדמנות להשוות את העולמות הללו זה לזה ולהסתכל בהבדלים העצומים שבין שניהם. הפעם אין רצוני אלא לשוב ולהדגיש מה שכבר הדגשתי לא אחת גם בפה וגם בכתב: קדושה היא לנו ארץ ישראל ואין שעור ואין גבול לאילותה – אם היא איננה תכלית ומטרה לעצמה בלבד, אלא “נקודה ארכימדית” לכל ישראל. ובשביל-כך צובתים אותנו מוראים גדולים בראותנו גם אותה נתונה לטמטום-הלב, – מוראים גדולים לא רק משום שיראים אנו גם לה לעצמה, אלא עוד הרבה יותר משום שיראים אנו להשפעה, היוצאת מאתה לכל ישראל.

הנה בידי מכתב מאת ציוני ותיק בכרך גדול שברוסיה. דבריו נוגעים עד הנפש. בביתו אין לחם ואין שמלה, והוא – את אלהים, את השכינה יבקש. “שמח תשמח אותנו תמיד”, – כך הוא כותב, – “בבשורות טובות על תחית הארץ במובן הפשוט, החמרי. יישר כחך. אבל אני – יותר משאני אוהב את אדמתה של ארץ-ישראל אני אוהב את שמיה… פלשתים נלחמים בנו ואלהים סר מעלינו ולא עננו עוד ביד הנביאים, גם בחלומות, ואותו אנו מבקשים בקרבכם, בארץ שהיא לבה ומרכזה של האומה”… ואת צערי אני מסיח לפניכם, חברים. רוצה הייתי להחזיר תשובה לאותו ותיק, ואיני יודע מה תשובה אחזיר לו. האומנם רק את האלהים, אשר הוא מבקש, ימצא בארץ? האם לא ערב ובוקר וצהרים אנו רואים כאן, ב“לבה ובמרכזה של האומה”, את הברכים הכורעות בדחילו ורחימו לאלהים אחרים, לאלהי -הכסף והזהב, ואף לא לאלהי -הכסף והזהב, כי-אם גם לאלילי-הכסף והזהב, לבולי-העץ ולנחושתנים העוטים קשקשי-כסף וזהב? האם לא עדים אנו כולנו למה שעינינו רואות יום-יום: די לו לאדם, שיבוא לארץ ושמועה תלוה אותו, שכסף וזהב עמו – ומיד רצים לפניו, עורכים לו קבלת-פנים, מספרים עליו גדולות ונפלאות ומאכילים אותו כבוד ותהלה וחנופה עד כדי אכילה גסה. די לו למאן-דהו, שיפריש את מפל-שולחנו למה-שהוא – ומיד מכריזים עליו שהוא מיחידי-סגולה. הגר“א והבעש”ט הם מיחידי-סגולה, רוטשילד והרצל הם מיחידי-סגולה, אחד-העם וביאליק הם מיחידי-סגולה ואותו מאן-דהו, שבשעת רחמים ורצון הוא קונה אביונים בעבור נעלים ומפל-שולחנו משביר – אף הוא מיחידי-סגולה. הלץ הגלותי היה אומר: כיון שאמר הקדוש-ברוך-הוא: “לי הכסף ולי הזהב”, מיד פתחו כל ישראל את פיהם בשיר ושבחה ואמרו: “לך השם ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד”. ואוי לנו, שהגענו לידי כך גם בארץ.

ראו, קראתי בשם רוטשילד. חלקו בארץ-ישראל העברית אין דומה לו. בשעה שהטפשים וקטני-המח, שראו את עצמם חכמים מחוכמים וגדולי-תבונה, לגלגו על בוני-הארץ הראשונים, היה הוא עם המלוגלגים ולא עם המלגלגים, ואלמלא הוא, מי יודע אם לא היתה חבת-ציון כורעת תחתיה בראשית מפעלה, ואלמלא חבת-ציון ודאי וודאי לא היו מגיעים לידי ציונות כלל. ומה היתה בקשתו שלו? שלא יחלקו לו כבוד ברבים, שלא יקראוהו בשמו המפורש, שלא ידברו גבוהה על מפעליו ולא ישיחו בו ובהם יותר מדי. צניעות היתה לו בלבו וצניעות דרש גם מאת אחרים. ואל תחשדוני במה שאין בי. אין אני תמים עד כדי כך, שאבקש מאת בעלי-הממון ו“הנדיבים” של עכשיו, שגם הם תהיה להם בלבם צניעות מעין זו של רוטשילד. הללו אינם מסוגלים גם להבין, מה פירושה של צניעות כזו. אבל לכל הפחות קורט אחד של צניעות הלא צריך להיות בלבו של כל אדם, ואפילו אם בעל-ממון הוא, ומכל-שכן בלבו של מי שקורא לעצמו ציוני, ואפילו אם הוא עוטה קשקשי-כסף וזהב. ואל תחשדוני עוד בדבר אחד. אל תחשדוני שעיני צרה בתהלות ובתשבחות, שמאכילים את אלו. יערב להם, יבושם להם. אבל את נפש בנינו ובנותינו אנו קובעים בהרגילנו אותם להאמין, שכל הנותן פרוטה לארץ ישראל קונה עולמו בשעה אחת, שהבל האהבה לארץ ושקר הנאמנות התמימה והפשוטה, הכסף והזהב המה יתהללו. ואם הבנים והבנות יחכמו ולא יאמינו, ובלבם ישמרו טינא ותעוב ומרירות כלפי המהללים והמהוללים גם יחד – האם לא בידינו חיץ זה אנו בונים בינינו ובינם? –

וצאו וראו את ספסרי-הקרקעות, המכלים את ממונם של ישראל ועושים כל אמת-קרקע בארץ לקערת שמים, אשר לא תשיג אותם יד-אדם, – צאו וראו את נגעי-הצרעת האלה שפשו ופושים מיום ליום בבשרנו, ולכו ואכלו אחר כך את לחמכם במנוחה ובלי גועל – אם תוכלו. וסורו נא לבתיהם של אלו ובדקו בכל פינה, ופינה, אם תמצאו ספר עברי בכל גבולם, מה להם הלשון העברית-הספר העברי, התחיה העברית? הבל-הבלים, והם לא לשם הבל הבלים, אלא לשם שביעה ורוויה באו לארץ. ושאלו נא את השבעים ואת הרוויים הללו, אם יעלה לפעמים על לבם זכר אחיהם הצמאים והרעבים, הדוויים והסחופים אשר ברוסיה, שעוד יום-אתמול היו גם הם עצמם, השבעים והרוויים, כמותם? “אם רעבים הם יהודי-רוסיה” – פסק אחד מהם – “נוח להם שימותו”. ואין אלו דברי אגדה, אלא דברים מפורשים, שיצאו מפיו של אדם, שרגלי אבותיו עמדו על הר סיני. ושאלו נא את השבעים והרוויים הללו, שעוד יום-אתמול היו גם הם גולים ונדחים, והיום שפרה עליהם שבתם בארץ, לא על-מנת לעבדה ולשמרה ולהפרותה, ולא על-מנת להשקותה זיעה ולהוציא לחם ממנה, אלא על-מנת לעשות אותה סחורה ולמלא חוריהם כסף וזהב, – שאלו נא אותם, מה הוא חלקם שלהם במתת העזרה ליהודי-גרמניה, הגולים והנדחים, המבקשים גם לעצמם גאולה וישועה במולדתם של כל ישראל? לעג ילעגו לכם, אם כזאת וכזאת תשאלו אותם. לא “בטלנים” הם ולא לשם “בטלנות” באו לארץ. אנשי מעשה פקחים הם, אנשי-“ביזנס” פכחים הם, וכל כוונתם לשם “דברים של ממש”. ואחת היא להם, איזהו מקומם של “הדברים של ממש”. היום הם כאן ועושים סחורה באדמתה של ארץ-ישראל, מחר יהיו בקפריסין ויעשו סחורה באדמתה של קפריסין, ומחרתים ילכו לכל הרוחות בעולם, ובלבד שיהיו גם שם “דברים של ממש”. מה להם ולהיקובה ּ, ומה להיקובה ולהם? ואם גם אם (אל"ף צרויה) היתּה להם היקובה, מה בכך? היום אביהם – הדולר, ואמם – הלירה. פולחן אחד להם – פולחן הכסף והזהב, וכל המהרהר אחרי פולחן זה, הרי הוא – “בולשביק”, וכל דבריו בטלים ומבוטלים.

ובאו וראו, עד היכן מגיע טמטום הלב של פולחן-הכסף והזהב, – עד כדי כך, שגם את קדשי-קדשיה של האומה הוא עושה מדרס לו.

לנו היו רק שני מקדשים: בית ראשון ובית שני; בנין הורדוס לא היה אלא תקונו והגדלתו של הבית השני. לעמים אחרים היו – וישנם – הרבה יותר מקדשים, וכמה מהם עלו ועולים בגדלם ובעשרם על מקדשינו שלנו. אבל אין, כמדומה, עם בעולם, שמקדשיו נתקדשו לו באותה קדושה ובאותה מדת-הקדושה, שנתקדשו לנו מקדשינו שלנו. תקופת בית ראשון ותקופת בית שני, קודם חורבן-הבית ואחר חורבן-הבית – אלה הם התאריכים שלנו. מה טעמו של דבר, שאנו קדשנו כל כך את מקדשינו – איני יודע. אולי משום שמקדשיהם שלהם נבנו לכפר על עוונותיהם של בוניהם, וכל מלך עריץ ביותר גדלו ורבו גם מקדשיו ביותר, ובמקדשים ובהיכלות שבנו אמרו העריצים להתפייס לעם ולהתכבד עליו. ואילו מקדשינו שלנו לא העריצות – ואפילו לא העריצות של מצוה – בנתה אותם (“לא תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת ארצה לפני”), ולא לכפר על עוונותיו של מי-שהוא, אלא לכפר על עוונותיו של כל העם נבנו, ואף לשם כך נבנו, שתשמע בהם גם תפילתו ותחינתו של הנכרי אשר לא מעם-ישראל. – על כל-פנים, אם מסבה זו או אחרת, שני מקדשינו שלנו נעשו קדשי-קדשיה של האומה, ומקדושתם נתקדשו גם בוניהם: שלמה וזרובבל. וכנגד שתי הקדושות האלה יצרה ארץ-ישראל של עכשיו שתי “קדושות” – להבדיל – אחרות: “בנק זרובבל” ו“בנק שלמה המלך”. ולמה אכחד: אין אני בטוח אם יום-מחר לא ייצר פולחן-הכסף והזהב גם "קדושה שלישית: “בנק משה רבנו”…

ואותו חבר ותיק, הנמק בעניו ובסבלו בכרך גדול שברוסיה כותב עוד: “זה אלפים שנה אנו מתפללים ומתחננים אל אלהי -ישראל: אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו. אפשר תוכל, אחי, לשמח את לבנו החולה ולבשרנו בשורה טובה, לאמר: הנה האור החדש אשר אליו יחלנו, הנה הוא בוקע ועולה על ציון ועל מקוראיה? אם יש בשורה כזו בפיך, הרימה בכח קולך, אל תירא דבר”…

ואני שואל אתכם, חברים: מה תשובה אחזיר לו? – – –

ו

ולבסוף עוד סימפטום אחד של טמטום-הלב. ואף הוא כאוב מאד: המשטמה שבין מפלגה למפלגה. ובכוונה אני מדגיש את “המשטמה”, משום שעל עצם הפלוג אין אני קובל. הוא נראה לי טבעי, על כל-פנים מחויב-המציאות, כשם שהוא מחויב-המציאות גם בעמים אחרים וגם בתנועות אחרות. וכבר היה מי שראה גולגלות מושלכות לקרקע ופורשות זו לכאן זו לכאן, ואמר: “אם במותם כך, בחייהם לא כל-שכן”.

לדוגמא: אני וגרינבוים. שנינו שוים בנאמנות לציונות, אבל אין דעתנו הציונית שוה. הוא, הציוני הדמוקרט-הרדיקל, דעתו נותנת – וכך שמענו אותו גם פוסק הלכה ברבים – שיש בישראל רק שני כחות, העלולים לבנות את הארץ: כחו של הפועל וכוחו של הממון הגדול כבד-המיליונים. כחו של כל קהל ישראל, שאינו לא בכלל פועל ולא בכלל ממון גדול, איכות מבוטלת הוא כמעט בעיניו. ואלו אני הציוני הפשוט, הציוני בלי שום שם לואי, דעתי נותנת, שההפך מדברי גרינבוים הוא האמת, שאני אומר: גם ארץ-ישראל וגם הציונות בכללה סמוכות בעקר וראשונה דוקא על אותו קהל-ישראל, שאינו לא בכלל פועל ולא בכלל ממון גדול כבד-מיליונים. ואם הבדל-דעה ביני ובינו גדול כל-כך, כיצד יכולים אנו שנינו להכניס ראשינו אל תחת כובע ציוני אחד? על כרחך אתה אומר, שאני והוא אי-אפשר לנו להיות בנים למפלגה אחת בציונות, ומכל-שכן שאי-אפשר לנו להיות חברים לסיעה אחת. וכשראיתי אותו לפני כמה זמן עומד כאן, בארץ-ישראל, על הבימה ודורש מאת חבריו לדעה, שיבדלו מתוך הציונים הכלליים ויֵעשו מפלגה – או לפחות, סיעה – לעצמם, ברי היה לי שבדין הוא דורש מה שדורש. – והנה גם דוגמא אחרת: אני ובן-גוריון. הוא רואה בתורתו של מארכס אידיאל אנושי שגיא וכרבים אחרים מן הטועים מסמיך אידיאל זה לאידיאלים של נביאי-ישראל הקדומים; הוא מאמין באמת ובתמים, שתורתו של מארכס עתידה להביא גאוּלה לעולם, ולפיכך הוא תולה בה את הציונות, או שלכל-הפחות הוא עושה אותה תוספת מוחלטת לציונות. ואלוּ אני איני מאמין בתורה זו כל-עקר ורואה בה לא גאוּלה לעולם, אלא עבדות לעולם ואיני יכוֹל לעשות אותה תוספת, לא כל-שכן תנאי לציונות. ובכלל, אני די לי בציונות בלבד, וגם חוששני לכל תוספת שמוסיפים לה, שמא תאכל היא, התוספת, את העקר, וביחוּד חוששני לאותה תוספת של תורת-מארכס, שאין כמותה אכלנית. ומכיון שהבדל-דעות גדול כזה מבדיל ביני ובין בן-גוריון, כיצד יכולים אנו שנינוּ להתעטף בטלית ציונית אחת? על כרחך אתה אומר, שהוא אי-אפשר לו שלא יפלג מעלי ולא יבצר לו בציונות מקום בשמאל, כשם שאני אי-אפשר לי שלא אפלג מעליו ואעזוב את מקומי, שבצרתי לי בימין. וכשאני רואה אותו חוגר כחו להרחיב מקומו ומקום חבריו לדעה, איני בא עמו בטרוניא, שהרי גם אני, אם יגדל כחי, ארחיב מקומי ומקום חברי לדעה. – הציונות חובקת, – על כל פנים, כך נאה לה שתהא חובקת, – כל העולם היהודי בזרועותיה, וכלום יצויר הדבר שלא תהא מפולגת למפלגות ולסיעות? ואם גם נצייר לנו כח אגדי, שיכחיד יום אחד כל פלוגיה ויעשנה כולה “מעור אחד”, כלום לא רעה ימיט עליה על ידי-כך? תבוא “האחדות המהוללה " מעשי ידי סטאלין ומוסוליני והיטלר ותוכיח. אני אין לבי נוהה אחרי שלשתם, ואפילו לא אחרי סטאלין, אם כי הוּעד עליו, שלהלכה ההבדל בינו ובין היטלר “כהבדל האור מן החושך” ו”אין זה מן הנמנע, שיום אחד יתנער מן הזוהמא הקנאית שדבקה בו וירנין את העולם ביפיו ". אני מוותר בחפץ-לב על “היופי”, שהסטאלינים והסטאליניות עשויים להביא לעולם. לא ייתו ולא אחמינהו.

אבל אם עצם הפלוג טבעי הוא ומחוּיב-המציאוּת, הרי המשטמה שבין מפלגה למפלגה טמטום-הלב הוא. וכי בשביל שגרינבוים דעתו כך ואני דעתי אחרת ואנו נלחמים איש בדעותיו של חברו – אנו צריכים גם לשנוא איש את חברו? וכי בשביל שבן-גוריון בשמאל ואני בימין ואיש-איש מאתנו מבקש להרחיב מקומו עד כמה שכחו מגיע – אנו צריכים להיות גם שנואים איש על חברו ורשאים לבקש קלון איש לחברו? תאמרו: סבלנות מדברת מתוך גרוני. אפשר. כשאני לעצמי איני נרתע לאחורי מפני הסבלנות, אף-על-פי שבימינו אין היא חשובה מדה משובחה. בימי עלומי היתה חשובה מדה משובחה מאד, ואיני רואה שום צורך להסתלק הימנה גם לעת-זקנה. ואולם לפי האמת אין זו סבלנות כלל, שהרי אין אנו “סובלים” איש את דעותיו של חברו, וכל שעה וכל מקום שומר איש איש מאתנו את הדבר לתקוף את דעותיו של חברו ולדחות אותן. אבל לשנוא ולהשניא איש את חברו ולהרעיל את האויר, אשר בו אנו חיים ואשר אין לנו חיים מחוצה לו – זהו טמטום-הלב, ולא טמטום הלב, אלא קללת-אלהים. לשעבר חטָא רַבָּם של יהודים אלו והקדים ויצא מעירו, כדי שלא יראה פני רבם של יהודים אחרים והטיל עליו חרם, ועכשיו חוטאים שליחיהם של ציונים אלו ואוסרים על עצמם להסב על שולחן אחד עם שליחיהם של ציונים אחרים ומטילים עליהם חרם. לשעבר לא היה מתנגד קורא לחסידים “חסידים”, אלא קרא להם “כת”, ועכשיו חוזר ונשנה שם של-גנאי זה בפיהם של ציונים. לשעבר הגיעו השנאה והמשטמה עד למדרגה כזו, שרב זקן וירא-שמים ראה עדת עורבים יורדת על גג בית-מדרש של “הכת” ואמר: “עופות טמאים יורדים ונחים תמיד על גב בהמה טמאה ידועה” (באזני שמעתי בהיותי בן אחת-עשרה), ועכשיו הגיעו השנאה והמשטמה בציונות למדרגה עוד הרבה יותר גדולה – עכשיו הגענו לידי כך, שהאתמוספירה של הציונות נעשתה מדורה של-גיהנום. –

לפני שתים-עשרה שנה, בסוף הקיץ, עליתי שלישית לארץ. זמן מועט אחרי-כן, כמדומני בחול-המועד סוכות, היה מושב של אספת-הנבחרים בירושלים. בשמחה רבה הלכתי לאספה. היה לי מעין רגש של עלית-נשמה. שמונה-עשרה שנה קודם לכן הייתי עם אלה, שנסו ליצור הסתדרות כללית לישוב העברי ונסיונם לא הצליח. עכשיו אזכה לראות נסיון שהצליח: התחלה של פרלמנט עברי בארץ. ופתאום הופרה כל שמחתי וכבשתי את פני בקרקע מבושה ומכאב. על הבימה עמד אחד-העסקנים ודבר משפטים עם אכרי -המושבות, המניחים את העבודה העברית ומשתמשים בעבודה זרה, ולא נתקררה דעתו עד שפנה אל שליחי האכרים, שהיו באותו מעמד- וקרא להם ולשולחיהם: “בוגדים”! – נבהלתי לשמוע דבור זה יוצא מפורש מפי אדם, החיב להיות אחראי למוצא-פיו. אותה שעה הייתי עדיין חדש בארץ, אף-על-פי-כן כבר ידעתי, שבאמת רבים מן האכרים עבירה חמורה זו של עבודה זרה בידיהם ועבירתם נעשית מכשול ופגע רע לכל מפעלנו. ידעתי, שאין לישא את פניהם ויש לתבוע אותם לדין ולדרוש מאתם וגם להכריחם – אם אפשר – שיחדלו מעבירתם. אבל – בוגדים?! אכרי פתח-תקוה, ראשוני החלוצים בארץ האבלה והשוממה, הראשונים שסללו את הדרך לישוב העברי בשעה שחוליהם היו “מובאים יום-יום מהנחלה ואין מאסף אותם הביתה”, בילו"יי גדרה, שאגדת-מפעלם תסופר לדור אחרון, אכרי חדרה, שדרכם זרועה דם ונפש, – להם ולדומיהם יֵאָמר בפני קהל ועדה “בוגדים”?! – חברי שישב לידי ראה בצערי, בקש לפייס את דעתי ואמר לי: “אין משגיחים בהיסטריקה!” – שמעתי את פיוסו ולא יכולתי לקבלו. אמרתי לו: “שמא אין אתה יודע, שדוקא ההיסטריקה היא הדולה מתוך מעמקי-נפשו של אדם את אֲמִתּוֹ הגנוזה? וכשׁישׁ שנאה כזו במעמקי-הנפשׁ, אנה אנו באים?” –

ימים מועטים אחרי אותו מושב של אספת-הנבחרים נקריתי באספה של ציונים כלליים בתל-אביב. אף לאספה זו הלכתי מתוך רגש של קורת-רוח: עדיין לא נמח מלבי זכרה של רוסיה הסוביטית, שנסיונה עלול "להרנין את העולם ביפיו ", וזכור הייתי, שכל פגישה עם חברים ציונים היתה כרוכה שם בסכנה. עכשו, כשהלכתי בלי מורא ופחד לאספה של חברים, היתה שמחת-החרות בלבי ואמרתי: אראה חברים ישנים, אתודע לחברים חדשים, אף אשמע מה בפיה של הציונות הכללית, אשר לה אני מעודי ועד היום. בטחתי בה, שהיא שומרת כבתחלה על עקר-עקריה – על הציונות לשמה – ויודעת גם עתה, כשם שידעה תמיד, לכבד ולהוקיר כל מעשה וכל מפעל, שיש בו משום תחית -העם ובנין-הארץ. באתי, שמעתי – ושוב כבשתי פני בקרקע. חברים-גנרלים וחברים-חיילים דברו בהתלהבות מרובה, וכולם יחדו – וביחוד החברים-הגנרלים – לדבר אחד התכונו: לגנות ולהשניא את מעשיהם ופעלם של הפועלים אשר בארץ, לגנות ולהשניא את נסיונותיהם, את קבוצותיהם, את הסתדרותם, את מנהיגיהם וקברניטיהם. כאב ובושה היו לי הדברים, אשר שמעתי. זה שני דורות אנו מתפללים, כי יִוָצר בארץ – בכפר ובעיר – פועל עברי, וכשהוא הולך ונוצר ובכח מעשׂיו ופעלו הוא כובש לו עמדה – עיננו צרה בו ואנו ממהרים לגנותו ולשטום אותו. עוד לא נדם דמם של הניסנובים והחזנוביצים, של הפורטוגלים והגלעדים, עוד זכורים לנו הפועלים אמיצי-הלב, שנענו לקריאתו של חנקין והיו הראשונים לישב את הפינה הראשונה של העמק – את מרחביה – כשם שאחריהם נענו לו גם חבריהם לישב את תל-עדשים ועוד, ועוד – וכבר אנו מבקשים להשכיח את הכל, ולא רק להשכיח, אלא גם להשפיל ולהשניא. ולמה ובשל מה? אולי דוקא בשביל שהם היו אמיצי-הלב והם היו הראשונים…

עבר עוד כמה זמן, ומפלגה חדשה התחילה נוצרת בציונות. ברגע זה איני זוכר עוד, אם מעצם תחלתה קורא לה רביזיוניסטים, או שנקרא עליה בתחלה שם אחר. על כל פנים, בעיון רב הקשבתי לראשית אמריה ולבי הלך אחריה. הן זו היא הציונות הכללית, בה נער הייתי ובה גם זקנתי, אלא שהיא באה להזכיר מחדש את אשר שכחה הציונוּת הכללית – את הממלכתיות שבציונות. וכמה טוב וכמה יפה הדבר, שהיא באה להזכיר נשכחה זו, שבלעדיה כל הציונות כולה יורדת ממדרגתה וחדלה להיות מה שהיא צריכה להיות – תנועה של גאולה ופדות, תנועה של ימות-המשיח. ידעתי היטב את אביה ומחוללה של המפלגה החדשה, והוא איש-ריבי זה שנים הרבה. ידעתי, כמה יכבד על עוזריו ומסייעיו לעבוד עמו. אבל גם ידעתי, כמה שאר-רוח לו, כמה ישר-לב הוא וכמה הוא נאמן כל-ימיו לציונות. ואמרתי: מפלגה חדשה זו ואביה ומחוללה המה ינחמונו, לכל הפחות את הציונים ההם, המבקשים להשיב לציונות את כבודה ואילותה הראשונים. כך אמרתי – וטעיתי. עוד ראשית-אמריה בין שניה, עוד לא הספיקה לחדש דבר של ממש וליצור דבר של קיום וכבר היא מבטלת כעפר-הארץ כל מה שקדם לה ומפיה יז קצף של משטמה לכל אשר לא ישבע לדגלה, ובפרט להסתדרות-העובדים ולמנהיגיה ולכל מה שנעשה בהסתדרות גדולה ורבת-ערך זו שלא כרצונה וכדעתה היא. לא דברי-בקורת על מנת לבדוק ולברר ולא דברי-וכוח על מנת להוכיח ולהסביר, אלא דברי שנאה ומשטמה על מנת להשפיל ולהשניא, על-מנת להוכיח ולהסביר, אלא דברי שנאה ומשטמה על מנת להשפיל ולהשניא, על-מנת למגר ולשבר. וקראו נא את עתונה הארצישראלי של מפלגה זו ואת כרוזיו ואת מאמריו שׁל “דֶמְיַאן בֶּדְנִי”, משוררה של מפלגה זו, שׁעוד אתמול לא ידע ולא רצה לדעת את הציונות, והיום הוא נעשה פטרונה והוא הפוסק, מי הם עזראיה ונחמייה ומי סנבלטיה וטובייה. – קראו נא את כל זה, אם לא תקצר נפשכם בריחה של החלבנה, ותדעו מה שעשו ועושות לנו השנאה והמשטמה ועד היכן רעלן מגיע.

יכולתי להוסיף: אם לא תקצר נפשכם בריחה של החלבנה, קראו נא גם את מאמריו של העורך בשבועונה של מפלגת-הפועלים ואת דבריהם של הנערים, הנוהגים בשבועונו של הנוער העובד, ותדעו עד היכן רעל השנאה והמשטמה מגיע גם במפלגה זו, – יכולתי, אני אומר, להוסיף כך, ואיני מוסיף, משום שלשנאה ולמשטמה המטופחות במפלגת הפועלים, יש גן עדיות אחרות, הרבה והרבה יותר קשות. היה יום-חג. שורות-שורות הלכו ברחובות תל-אביב בחורים ובחורות, ילדים וילדות מקני הבית"רים ושירים בפיהם. ילכו להם וישירו להם. כל ישראל – חוץ מאלו, שהציונות תועבה היא להם וארץ-ישראל ארץ-ישמעאל היא להם – יש להם חלק בארץ ישראל וברחובות תל-אביב, עירה העברית של ארץ-ישראל. כך נותנת שורת-הדין של הלב הבריא, אבל לא כך נותנת שורת-הדין של הלב חולה-השנאה. ופתאום – קריאות “בוז” ואבנים נזרקות וידים גסות פוגעות בילדים וילדות וחגם של ישראל נהפך לחגא – ועיני מנהיגים וקברניטים רואות, ואין איש מהם עומד בפרץ… והנה עוד עדות, הרבה יותר חמורה גם מזו. קרנו אסון איום ונורא, אשר לא היה כמותו בדברי-ימי הציונות. ידים טמאות רצחו נפש אחד ממעולי דַבָּריה של הציונות, והוא גם אחד ממעולי דבריה של מפלגת-הפועלים. לא ידעתי את האיש, וחוץ מרגע אחד או שנים גם ראה לא ראיתיו מימי, אבל כל הליכותיו בציונות ובעבודה הציונית, כל מה שכבר הספיק לעשות בימי-חייו הקצרים מעיד, שמרגלית יקרה אבדה לנו ועוד ימים רבים לא תִשָכח אבדה זו גם מלב אלה, אשר לא ידעוהו פנים בפנים. ידי מי שפכו את הדם הזה? האומנם ידי-ישראל, ידי-ציונים, שפכוהו? הלב הבריא אינו רוצה ואינו יכול להאמין בדבר. אבל הלב חולה-השנאה לא רק יכול ורוצה להאמין, אלא הוא גם רוצה לראות ידי-ישראל, דוקא ידי-ישראל, דוקא ידי-ציונים השנואים עליו, מגואלות בדם הזה.

עד לידי מדורה של גיהנום כזו ירדה האתמוספירה של הציונות.

ז

על חוף הים ישבנו, אני וחברי, ואף הוא מזקני-הציונים כמוני. היתה שעת בין השמשות, השעה המיוחדת לשיחת-הלב. שפכתי לפניו את שיחי על הציונות הכאובה. וכשנסתתמו דברי סיים הוא אחרי:

"בחורבת-לבבכם המזוזה נפסלה,

"על-כן השדים יכרכרו, יהימו "…

“דאר היום” 1933

מחזיק אני טובה למר מ. בילינסון, שטרח ללמדני תורה ציונית (עיין פיליטונו „מה היא הציונות הכאובה?" ב„דבר״ נומר 2534) ולהורותני, שיש „הבדל בין שאיפה להגשמה, בין רעיון למעשה״, בין „הערכה מוארת באספקלריה היסטורית״ לבין „הסתכלות שכולה רגש וכולה בתחומו של הלב״ וכו' וכו', – לקבל את תורתו ואת הוריותיו איני יכול. אין אני והוא יכולים למלא את נפשנו תורה ציונית אחת. אולי משום שהוא, הצעיר הרבה ממני, נכנס לציונות לאחר שהיא כבר „הקיפה רבבות ומאות־אלפים״, ואני נכנסתי לציונות עוד בשעה שהיתה „חוג מצומצם של חולמים״. ואולי מסבה אחרת: משום שהוא, לפי כל מהלך־דעותיו, רואה בציונות תסביך שלם של מלחמות: מלחמת־מפלגות, מלחמת אישים, ובעיקר מלחמת־מעמדות ומלחמת־אינטרסים של מעמדות, ואני, לפי כל מהלך־דעותי, רואה בה ראשית־כל ואחרית־כל מלחמה אחת, גדולה ועצומה – מלחמת עם־ישראל על גאולתו ועל פדות־נפשו. וברי לי, שהמלחמה הגדולה והעצומה הזאת לא תצליח, וגאולתנו ופדות נפשנו לא יקומו ולא יהיו – ולוּ גם עוד רבבות ועוד מאות־אלפים יתוספו עלינו, מרצון או מאונס – אם השנאה והמשטמה והנקּימה והנטירה יוסיפו להרעיל את האתמוספירה של הציונות ויוסיפו לעשותה מדורה של גיהינום.

אין אני מזלזל בכחה של השנאה; אדרבה, אני רואה אותו כח עצום מאד. אבל כל יכלתו היא – להרוס ולהחריב, ולפיכך כל היוצא למלחמת־הרס וחורבן עושה מלכתחלה את נפשו ונפש עוזריו מאורה לנחשי־שנאה ומשטמה, ואת ארסם המכלה והשורף הוא שופך במדה גדושה על כל מה שהוא מבקש לכלות ולשרוף. אבל מלחמתנו שלנו אי אפשר לה בשום פנים שתהיה מלחמת־הרס וחורבן; היא יכולה להיות רק מלחמת־בנין ותקומה, וכל היוצא למלחמתנו שלנו ונחשי־שנאה ומשטמה מהלכים לו בלבו חוטא לה ולכל מפעלנו חטאה גדולה. ובפה מלא אני אומר: חטאת זו רובצת בעקר וראשונה לפתחה של מפלגת הפועלים, ועל חטאת זו היא עתידה ליתן את הדין. וקשה מאד יהיה יום־הדין גם לה לעצמה וגם לכולנו. לה לעַצמה, משום שבמכאובים ויסורים קשים תמרק ותרַצה את חטאתה, ולכולנו – משום שמפלגת הפועלים הוא עורק רב־ערך וגדל־תפקיד בגופה של הציונות כולה.

ברשימותי על „הציונות הכאובה״ אמרתי, שחטאת־השנאה והמשטמה חטאת־מרי היא של כל המפלגות שבציונות, ומדברי אלה איני זז. כולן חוטאות, כולן מעמיקות ומרחיבות את המדורה של גיהינום וכולן עתידות ליתן את הדין. אבל בעיקרה רובצת חטאת קשה זו לפתחה של מפלגת־הפועלים, משום שאין כמותה מפלגה גדולה ותקיפה ובעלת־השפעה בציונות, וביחוד משום שהיא מן הראשונות, אם לא הראשונה לחטא.

יבוא ויעיד אחד מחשוביה ודַבָּריה של מפלגה זו: – מר מ. בילינסון.

מי הגיד לו למר בילינסון, שאותו „אחד העסקנים", אשר ספרתי עליו, שעוד לפני שתים־עשרה שנה קרא בפומבי לשליחי־האכרים ולשולחיהם „בוגדים״ – היה ¹מנהיג־הפועלים? בדברי אין אף רמז־רמיזה לכך. יושר־לבו של מר בילינסון ועמידתו בתוך מפלגתו ומנהיגיה הם שהגידו לו: עסקן מלא זעם־משטמה עד כדי כך, שממרומי הבימה באספת־הנבחרים הוא קורא לקהל־האכרים באזני כל ישראל „בוגדים״ – חזקה, שמנהיג־הפועלים הוא. ודאי הוא ולא אחר. ולחנם מבקש מר בילינסון לקצר בדרך־הפלפול את המרחק בין „עבירה חמורה, הנעשית מכשול ופגע רע״ לבין „בגידה״: אין שום תועלת בפלפולו, והמרחק הרב שבין זו לזו בעינו עומד. העובר עבירה, ולו גם חמורה, ואפילו אם היא נעשית מכשול ופגע רע למפעלו של הכלל כולו, בתוך המחנה הוא עומד ולעונש בתוך המחנה הוא ראוי וצפוי, ואלו הבוגד – מחוץ למחנה מקומו, אין לו חלק ונחלה בה ו„צא בוגד״ יֵאָמר לו. ואת פסק־הדין „בוגדים״, פרוש: מוּצָאים אל מחוץ למחנה שם מר בילינסון בפיו של מנהיג־הפועלים, משום שהוא, היודע נפש מפלגתו ומשטמתה, לבו אמר לו: מכאן נשלח חץ־רעל זה. ואם הוא טעה, ואותו „פוסק״ לא היה כלל מנהיג־הפועלים, לא נפגמה על־ידי כך עצם עדותו. בלשונו שלו אֹמַר: „מתחת להכרה״, בלי שנתן אותו רגע דין וחשבון לעצמו, העיד עדות נאמנה. יכול אמנם מר בילינסון לסמוך על טעותו ולטעון, שמכאן ראיה, שלפני שתים־עשרה שנה כבר היו נחשי השנאה והמשטמה מהלכים בקומה זקופה גם בגוף ציוני אחר, היא מפלגת הציונים הּכלליים, שעסקנה שלה הוא אותו „פוסק״, אבל מִכֹּחָהּ של טענה זו, הנכונה כשהיא לעצמה, לא בטלה „ראשוניותה״ של מפלגת־הפועלים לשנאה ולמשטמה.

ומפרשה זו פוסע מר בילינסון פסיעה אחת עד „לאותו סיוט, השולט זה כמה וכמה שבועות בחיינו״; אף אני אחריו.

ברשימותי על „הציונות הכאובה״ אמרתי: „הלב הבריא אינו רוצה ואינו יכול להאמין ״, שידי־ישראל, ידי־ציונים, שפכו את הדם הנקי; „הלב חולה־השנאה לא רק יכול ורוצה להאמין, אלא הוא רוצה לראות ידי־ישראל, דוקא ידי־ציונים, השנואים עליו, מגואלות בדם הזה״. ומר בילינסון שואלני: אלו נתבעתי להוכיח לפני בית־דין צבורי האשמתי זו, „מה הייתי עונה? מה העדיות, מה התעודות שבידי?״ הוא שואל והוא גם משיב: „לא מאומה. לא כלום, אין עדיות כאלו, אין תעודות כאלו, ואף אינן יכולות להיות, כי כל ההאשמה האשמת־כזב היא. כזב מראשיתה ועד סופה״. חוששני, שזריזותו של מר בילינסון שהזדרז להשיב בעצמו על שאלתו, לא במקומה היא. מוטב שהיה נותן לי להחזיר תשובה על שאלה שנשאלתי אנכי. והרי מה שאני הייתי עונה לשופט: „האשמתי לא האשמת־כזב היא, אלא האשמת־אמת היא מראשיתה ועד סופה, ואיני מסתלק הימנה אפילו כמלוא־נימה. עדיות אין בידי; אני איני עוסק בגבית־עדות. תעודות אפשר שאין הן יכולות להיות, ואפשר שהן יכולות להיות, – אני, העומד בחוץ, איני יודע. אם אין הן יכולות להיות, מובן שלא יבואו לידי, ואם הן יכולות להיות, אולי יבואו לידי – לאחר זמן. כך דרכן של תעודות, שהן באות לא בזמנן, אלא לאחר־זמנן, אבל הנה מה שכבר יש בידי: חבילה לא־מעטה של עתונים, של אותם יצורי הנייר, הקולטים הכל, הסופגים הכל והשומרים על הכל, הרי חבילה זו לפניכם, ואתם שמעו נא רבותי, דיינים מומחים, מה שבפיה, גבו נא עדות הימנה ודונו דיני״. כך הייתי עונה לשופטי, ומובטחני, שהייתי יוצא זכאי מלפניהם, שהרי לא „חושמים״ היו מושיבים באותו בית־דין.

בימי־הסיוט הנוראים הללו כתב ב. כצנלסון על ז’אבוטינסקי, אביה ומנהיגה של מפלגת־הרביזיוניסטים, שסיסמת החנוך הפוליטי שלו היא: „נלחמת בזרם – צֻוֵּיתָ לצקת עליו נפט ולהציתו״, ועל מפלגת־הרביזיוניסטים עצמה כתב, שתכסיסה הוא – לחלל ולנבל את האויב ולרצוח את כבודו („דבר״ נו' 2480), והרבה מן האמת יש בדבריו. עד שֶׁקָּמָה מפלגת־הרביזיוניסטים לא היתה בציונות מפלגה מנבלת את פיה כמותה. אבל תמה אני: ממה נפשך, אם אותה סיסמה, אף־על־פי שמגונה היא, ואותו תכסיס אף־על־פי שמתועב הוא, מותרים, מפני שבמלחמה הכל מותר, מדוע אסורים הם לרביזיוניסטים, ואם הם אסורים, מפני שמגונים ומתועבים הם, ואין שום היתר והכשר למגונה ולמתועב, מדוע מותרים הם למפלגת הפועלים? אם „יציקת־נפט״ על היריב, כדי לשרפו, אסורה, – והיא בלי ספק אסורה ומגונה מאד, – מי התיר לה למפלגת הפועלים „לצקת־נפט״ יום־יום, שעה־שעה על יריבתה, כדי לשרפה? ואם חלול ונבול האויב ורציחת כבודו אסורים, – והם בלי ספק אסורים ומתועבים מאד, – מי התיר לה למפלגת־הפועלים לחלל ולנבל את אויבתה ולרצוח את כבודהּ עד כדי בקשת הדם הנקי בכנפיה – דוקא בכנפיה ורק בכנפיה? – וכאן עומד בעל־דיני, מר בילינסון וטוען: הא כיצד? הלא הוא היודע ועד, שחבריו עסקני־המפלגה „אסרו השערה יהודית״. עדותו נאמנה עלי בלי שום פקפוק, ותבוא ברכה על אלה שאסרו. אבל שמא הוא יודע גם כמה ארך האסור: ימים – עד שהותר „ההרהור״ ברבים, או רק שעות – עד שהוסבר לגולה, ש„אלה שהלכו אל הכותל המערבי הם שרצחו״? אם הוא יודע, למה הוא דורש עדיות ותעודות מאתי, ואם איננו יודע – כיצד הוא, אדם העומד בתוך המפלגה ואחד מן האחראים לה, איננו יודע? ²

אבל למה אשאל? מפיו אנו שומעים בפרוש, שהוא יודע. ואי־אפשר כלל הדבר, שלא יֵדע, שהרי הוא קורא את עתונותה של מפלגתו. ולא הוא בלבד, כל חבריו למפלגה קוראים עתונות זו, וכולם כבר יודעים. האסור של „השערה יהודית“, שֶאָרַךְ לכל־היותר ארבעים ושמונה שעות, אם לא פחות מזה, בטל ומבוטל זה כבר. אֵין עוד זכר לו. „השערה יהודית״ אין עוד: יש כבר „ודאות יהודית״. ודאות עד כדי כך, שאין עוד אפילו צורך לחכות – אם במנוחה או בחרדה – לסוף־החקירה ולסיום־המשפט ולגמר־הדין: למר בילינסון ולחבריו כבר תמה ונשלמה החקירה, כבר נסתיים המשפט וכבר נגמר גם הדין. „יהי פסק־הדין של המשפט האנגלי מה שיהיה – התעודות, שנמסרו לרשות־הרבים בימים האחרונים, משיבות על השאלה המחרידה תשובה מפורשת, מוחלטת, שאין להטיל בה פקפוק; יהי רוצח ארלוזורוב מי שיהיה, יהיו מארגני־הרצח מי שיהיו, הם היו שליחי המפלגה הרביזיוניסטית״… „מי, כיצד ומתי ארגן את הרצח, מי, כיצד הוציא אותו לפועל – כל הפרטים האלה צריכים עדיין ברור, אך עיקר המשפט, משפט־האחריות, שבו היה ביחוד מעונין הצבור הציוני, משפט זה נסתיים ״… „לא חשד בלבד היה זה (רק הדגשה זו שלי היא; הקודמות – בגוף המקור הן. – א. ד.); אחריות לרצח ארלוזורוב רובצת על המפלגה הרביזיוניסטית״ („דבר״ 2518). והוודאות של „השערה יהודית״ ודאית ותקיפה כל כך, עד שאם נמצא אדם, שתחלה „נמנה הוא עצמו על החושדים״, ואחר־כך בדק את נפשו ומצא שטעה ויצא ללמד זכות על החשודים – מיד פוסלים אותו. בבית־דיננו שלנו, כשדנו בדיני נפשות, „אמר אחד מן התלמידים: יש לי ללמד חובה, משתקין אותו; אמר אחד מן התלמידים: יש לי ללמד זכות, מעלין אותו ומושיבין אותו בסנהדרין״. וחלופו בבית־דינם של מר בילינסון וחבריו: אמר אחד מן הרחוקים: יש לי ללמד חובה, מעלין אותו, ועושין אותו בר־סמך (ע' הרב צירלסון, שהֵגיס את פיו כנערים, הנוהגים בשבועון של הנוער העובד, ואף הוא לשם מליצה מגונה השתמש בלשון הכתוב: „הרצחת וגם ירשת?״); אמר אחד מן הקרובים כמר ב”צ כץ: יש לי ללמד זכות – משתקין אותו ושופכין עליו תשעה קבים חשדות, שהוא „שליחם של הרביזיוניסטים״, שאין כוונתו אלא „לטשטש את האמת״ וכו‘, וכו’. ויסלח נא מר בילינסון למה שֶאֹמַר: אם מבית־דין כזה מוציאים עלי לעז, שהאשמתי היא „האשמת־כזב, כזב מראשיתה עד סופה״, – אין לי להצטער, אף אין לי שום צורך להביא עדיות ותעודות להוכיח את צדקתי.

בלב שלם רוצה אני להאמין, שיבוא יום ומפלגת־הפועלים תתפכח לראות ולהבין את הרעה הגדולה, אשר הביאה מראשית ימי־הסיוט ועד עתה גם עליה וגם על הציונות כולה. לעת־עתה אין עדיין סימני־התפכחות. עדים הם נצחונותיה בקונגרס האחרון. מכל שבעה־עשר הקונגרסים הקודמים לא חל אפילו אחד מהם בעת־צרה וזעם לישראל כזו, שחל בה הקונגרס השמונה־עשר. מה היא, למשל, גזרת־קישינוב, שקדמה לקונגרס הששי, לגבי „גזרת־פֶּטמילך״, שהתחילה קודם הקונגרס השמונה־עשר? האם לא כיום יאמר על עם־ישראל: „עם זה שאתם רואים, לא כעס עליהם אלא אביהם שבשמים״? ומצד אחר: מכל שבעה־עשר הקונגרסים הקודמים לא חל אפילו אחד בשעה מופלאה כזו של עכשיו, כשתקות־ישראל נתונה בבת‏־אחת בשתי כפות־המאזנים – אם לעלות מעלה־מעלה או לרדת, חלילה, מטה־מטה. והיתה שורת־הפשטות של הלב הבריא נותנת, שחובה היא להשליט בקונגרס כזה עד כמה שאפשר מנוחת עצבים, טוהר־לב וצלילות־דעת, כדי שיהיו דיוניו דיונים והחלטותיו החלטות. אבל לא כך גזרה חכמתו העליונה של הלב חולה־השנאה. הוא עשה את הקונגרס כולו יום ארוך של „יציקת־נפט״ לשם שרפת היריב, יום ארוך של חלול ונבול האויב ורציחת־כבודו בכל מיני דרכים עקלקלות ומעוקלות – במשלוח טלגרמות מבשרות „גלוי תעודות ומסתוריות מכריעות״, בהפרכת שמועות על הודאות וּוִדוּיִים, ב„נעיצת־חרב״ בישיבות שלפני־ולפנים ובכפית־הר על הכל. וַיְּהִי הקונגרס כולו זועה, רוגז־עצבים וטֵרוּף־לב, כולו אין־אונים וכולו אובד־עצות. ואין לכחד: בתכסיסי־טירור אלו הגיעה סיעת־הפועלים בקונגרס לידי הצלחה מרובה ונצחה נצחון גדול. אבל חוששני מאד, שבנעלה בתורת כובשת את דלתות הקונגרס חרדה גם היא למראה ההרס והחורבן, שכוננו ידיה. ואם לא חרדה, כי אמרה: את אשר הרסנו נבנה ואת אשר החרבנו נקומם– סימן רע לה. אותו קונסול רומאי, שהחריב את קורינת ונחל את נצחונו הגדול, וכשראה את החרבות חזר וקרא לצבאותיו: „מי שקלקל חייב לתקן ומי שהרס חייב לרפא״ – לא הניחה לו ההיסטוריה ברכות על ראשו: הכניסה אותו לתוך שורת המחריבים ולא הכניסה אותו לתוך שורת הבונים, הכניסה אותו לתוך שורת הבוערים, ולא הכניסה אותו לתוך שורת החכמים… וכדי להקדים ולהרחיק ממני לזות־שפתים, צריך אני להוסיף: ברי לי, שאלמלי ידם של הרביזיוניסטים על העליונה בקונגרס, היו גם הם עושים מה שעשו עכשיו הפועלים, כשידם שלהם על העליונה, – ברי לי שכך. אבל הלא זהו דברי, שגם אלו וגם אלו לבם חולה שנאה ומשטמה, שגם אלו וגם אלו שטופים בנקימה ובנטירה, ומחמת־כך גם אלו וגם אלו מחריבים את הציונות ועושים אותה מדורה של גיהנום – מדורה של גיהנום להם לעצמם ומדורה של גיהנום גם לכולנו.

---

אין אני בן חורים לצאת מעם פני בעל־דיני עד שאחזיר לו תשובה עוד על פרט אחד.

מר בילינסון אומר, שבעצם גם אני יודע את האמת–פֵּרוש: אֲמִתּוֹ שלו – שהמנוח ארלוזורוב נפל חלל בידי טירוריסטים פוליטיים של מפלגת הרביזיוניסטים, אלא שלבי מתיירא להודות. וכך הוא אומר: „דרויאנוב ידע את האמת לא בלבד בשעה שהרצאתו ראתה אור הדפוס, אלא גם בשעה שהשמיע אותה. אין כוונתי לאמר, שהגיד דברי שקר במתכוון. לבו באמת לא רצה להאמין. ואולם מתחת להכרה, מבלי שיודה על־כך לעצמו, ידוע ידע״. ישמע נא, איפוא, את תשובתי המפורשת. יודע אני לבדוק את נפשי עד לסתרי־סתריה לא פחות משהוא יודע לבדוק אותה. אף יודע אני לא פחות ממנו להתחייב באחריותה של כל מלה ומלה, היוצאת מפי. והרי אני מעיד עלי קבל־עם: אף רגע אחד, אף הרף עין אחד לא היה בלבי אפילו ספק־ספיקא של חשד, אפילו הרהור קל שבקלים, שמידי הרביזיוניסטים יש לבקש את דמו של ארלוזורוב. חס וחלילה! מעמקי־מעמקיו אומר לי לבי: עם כל גודל האסון שנרצח ארלוזורוב, גדול ממנו האסון שהוטל חשד שוא על אחים לציונות, על אחים לתקות גאולה ופדות, שידיהם שפכו את הדם הזה. ובכל לבי רוצה אני להאמין שיבוא יום וגם החושדים יתפכחו מחשדם, ובצר להם על חטאתם שחטאו יתיחדו עם האלהים שבלבם ובנפשם, ומאתו יבקשו סליחה ומחילה. והלואי, שיסלח להם.

„דאר היום״ 1933.

שאלה למר ח.נ. ביאליק

שאני, ידידי, מר ביאליק, ואשאלך:

בטלגרמה שלך (ושל מר דיזנגוף), שנדפסה ב“דאר היום” של אתמול (נומר פ"ט), אתה אומר, “כל חתירה, באיזו צורה שהיא, תחת קרן היסוד הוא חטא לאומי והתנקשות במפעלנו”. ועוד אתה אומר שם. “ביחוד בשעה זו, כשהמוני עולים מתפרצים לארץ־ישראל, יש לחזק את קרן־היסוד”. ואלו בנאום שנאמת ברבים לפני שבועיים, גזרת גזרה על הקרנות הלאומיות ואמרת: “אסור שתבוא לקרן־היסוד ולקרן הקימת פרוטה מבלי שתבוא פרוטה לקרן־התרבות”, ועוד אמרת, באותו נאום: “בד בבד עם הצעדים הארגוניים יש צורך במלחמה ובחתירה” (“הארץ” מיום ז' טבת, נומר 4387).

והרי אני דן לפניך ושואל:

ממה נפשך: אם אתה אומר, ש“כל חתירה תחת קרן־היסוד הוא חטא לאומי והתנקשות במפעלנו”, כיצד אמרת, ש“יש צורך במלחמה ובחתירה”? ואם אתה אומר, ש“בשעה זו יש לחזק את קרן היסוד”, כיצד גזרת גזרה עליה ואמרת, ש“אסור שתבוא פרוטה לקרן־היסוד”?

אחזיק לך טובה, אם תואיל להסביר לי – ואולי לא לי בלבד – האיך יתישבו שני כתוביך המכחישים זה את זה?

בכבוד רב ובידידות

א. דרויאנוב

תל־אביב, כ“א טבת תרצ”ד.

תשובה לשאלה

שאני ידידי מר דרויאנוב ואשיבך:

הא לא קשיא!

האסור שגזרתי חל על המקבלים, ולא על המנדבים, ו“המלחמה והחתירה” שאמרתי חלות על ממוני הקרנות, ולא על הקרנות גופן. דוק ותבין.

בכבוד ובידידות כפולים

ח.נ. ביאליק

כ"ב טבת בה בשנה.

חברי וידיד,

שתים ידעתי, ואחת לא ידעתי. ידעתי שאתה שוכר לעבודתך רק פועלים-יהודים, והרבה ברכות ברכתיך תמיד על הדבר הזה. “וחי אחיך עמך” – אף היא לא רק מצות-עשה מן התורה, אלא עוד הרבה יותר מצות-עשה מן החיים. ידעתי, שאתה נוהג בפועליך מנהג ידידות וחבה, וחוץ משכרם שאתה משלם להם בעין טובה, אתה גם שולח להם ספרים ועתונים לקריאה, ואף על זה ברכתיך. כמה למודים טובים הנחילנו בית-המדרש הישן, ואחד מהם – אולי הטוב והחשוב שבכלם – הוא שנימי-המשי של ידידות וחבה, הנטוות בין אדם לחברו, פעמים כחן יפה מחבלי-הברזל של אינטרסים.

שתים אלו ידעתי: אחת לא ידעתי. לא ידעתי, שאתה שוקד גם לשמור על תמת פועליך, לבל תפגם. עכשיו גם זו' אני יודע: על פי מקרה בא לידי לפני ימים מועטים אותו אכסמפלר של גליון שני “בוסתנאי” לשנה זו, אשר שלחת לפועליך, וראיתי, שברוב דאגתך להם טרחת וגזרת מתוכו תחלה את מאמרי, כי חששת, שמא ישתו את המים הרעים ויאַבְּדו, חלילה, בתולת-תֻמתם, ומודה אני לפניך: על דבר זה לא ברכתיך, כי צחקתי.

צחקתי. אבל רק רגע אחד, ומיד נקטה נפשי ונצטערתי על המעשה אשר עשית. והאמינה לי: לא משום שגזלת מאתי עשרה-עשרים קוראים. אמנם, כל סופר, שדבריו מכובדים על עצמו, רוצה שירבו קוראיו, ואף אני, עבדך, כך. אבל ראשית, להוי ידוע לך, שגם בלעדי עשרת-עשרים פועליך לא-מעטים –ואולי גם רבים – קראו את מאמרי האמור. ולא בארץ בלבד. גם מווילנה שלי ושלך כותבים לי: “גליון ,הבוסתנאי', שבו נדפס מאמרך על הקולוניאלבנק, היה מהלך מיד ליד ורבים קראוהו”, ואלמלי היה מנהגי לפרש שמות, הייתי קורא בשם את האיש – אחד מזקני חברינו שם – שבביתו נתכנסו חברים לשמוע מקרא המאמר בצבור. הרבית לי קוראים. דוקא משום שעשית אותו מעשה גרית את יצרם של פועליך, ולא די שהם עצמם שתו את “המים הרעים”, אלא שגם השקו אותם לאחרים, ולא די שהחטאת את מטרתך ולא נשתמרה תמת פועליך, אלא שאתה הֲסִבּוֹתָ גם את לבם של אלה האחרים, כי גם להם אבדה בתולת-תֻּמתם…

אם-כן, למה נקטה נפשי? הן המים – אם טובים ואם רעים הם – אני הוא שדליתי אותם, כל כונתי היתה, כי רבים ישתו אותם, ואמנם רבים – וגם הפועלים אשר עמך – שתו, וכונתי נתקימה. למה, אפוא, נצטערתי על המעשה אשר עשית? – משום שמזכיר עוון הוא לי מעשה זה. לא מזכיר עוני שלי. מזכיר עונכם שלכם הוא לי, – עון כלכם, אתם קציני הציונות וגנרליה.

מה הצבור הציוני, שאתם רוצים בו? – הבה ואגדך בלי משוא-פנים. בצאן אִלמות אתם רוצים, בהמה בבקעה אתם מבקשים, כי תרד אחריכם. צבור ציוני אחר אינו מקובל עליכם. מפני הכבוד איני אומר מָאוס עליכם. מוטב, שהצבור הציוני בהמה יהיה לו. מוטב, שהוא לא ישמע ולא ידע כלום, שהוא לא יחשוב ולא יאמר כלום. ולמה לו לשמוע ולדעת, למה לו לחשוב ולאמר מה-שהוא? אתם – העתודים לפני הצאן. אתם כלכם חכמים, כלכם נבונים, כולכם יודעים את הכל. ומה צורך יש שיחכם גם הוא, שידע ויבין גם הוא? על כל-פנים מוטב, שיהיה אלם.

תן תודה: האם יש לכם עדיין רצון-אמת – רצון-אמת ממש, ולא עויה מנונה של “כאלו-רצון” – לדבר אל הצבור בלב תמים – בלב תמים ממש, ולא לשם כונות תפלות, שהנפש נוקעת בהן – למען יתעלה ובאמת ובאמונה ישתף את נפשו בעבודת-הציונות, – את נפשו ממש, ולא את פרוטותיו בלבד, אשר אליהן, ורק אליהן, תדבר לשונכם ערב ובוקר וצהרים? – רוצה אני להאמין, שתאות-השררה וחמד-הכסא לא העבירו אתכם על ישרכם עד כדי כך, שתהינו לכחד ולאמר: הן, יש לנו עדיין רצון אמת זה.

בוא וראה: אתם החכמים והנבונים, אתם היודעים את הכל, אתם אנשי המעשה המנוסים, המתקלסים כל-היום ב“בטלנים” וב“מלמדים”, – אתם הבאתם עלינו את החרפה ואת הכאב, שבעצם-היום הריקו שומרים וממונים את קֻפתו של הקולוניאלבנק ולא הותירו לו לא פרוטה מממונו של הצבור ולא שם ושארית לכל העמל, אשר עמל הרצל ביצירתו של מוסד זה. ומה היה הדין נותן, אלו היתה עדיין בלבכם טפה של יחס ישר לצבור, טפה של רגש-הכבוד אליו? – הייתם צריכים לספר את הדברים כמו שהם ולבקש סליחה ומחילה על עונכם. והצבור או שהיה סולח ומוחל וכסאותיכם היו נכונים לפניכם גם מן הוא והלאה, או שלא היה סולח ומוחל, והייתם מוכרחים לקום מכסאותיכם ולפנות אותם לטובים מכם. על כל-פנים, אלו כך עשיתם, לא הייתם עושים אלא חובתכם הפשוטה, המוטלת עליכם. ובראות הצבור, כי עושים אתם חובתכם לו ועלה בעיני עצמו, ועמו ומתוכו היו עולים גם מנהיגיו – אתם או אחרים במקומכם.

ודרך אגב רוצה אני להזכיר לך דבר אחד. זמן מןעט לפני מושב הועד הפועל הגדול בירושלים – בחמשה-עשר באדר – היתה בתל-אביב ישיבה לזקני ציונים וחובבי-ציון, ובה דבר על מעשה הקולוניאלבנק. נזדנן לאותה ישיבה גם אחד הממונים והמפקדים, – אתה יודע את האיש, – והוא הרצה על קצת מן הנוראות, שנעשו המוסד זה. רק על קצתם, ולא על כלם הרצה, – כי ראה צורך, – כשאני לעצמי איני יודע, למה ראה צורך, – להבליע כמה מן הנוראות תחת לשונו. ובכל זאת נאמרו דבריו בהתרגשות רבה – וכלום אפשר היה לו לדבר את דבריו אלה בשלוה ובמנוחה, ולא בהתרגשות רבה? ומהיותו אחד המפקדים והממונים, כאמור, הבטיח אחת ושתים, שההנהלה לא תכסה דבר, אלא היא עתידה ליתן דין-וחשבון לפני הצבור. מובטחני, שאתה יודע וזוכר אותה ישיבה ואותה הבוחה, שנאמרה ונשנתה בפני חברים שזָקנו בעבודה הציונית. ומודה אני: אף-על-פי שזה כמה עוקב אני אחריכם ויודע אני את הדרך, אשר בריתם לכם – לראות את עצמכם בני-אלהים, שאין להם לא דין ולא דין, ואת הצבור אשר ברגליכם – יתום קטן, שאין בו דעה ואין אדם דן עמו על עניניו וצרכיו, אלא נוהגים בו מנהג-בטול כאורח-אפיטרופסים, – בכל זאת ננער אותה שעה גם לתוכי רגש של אמונה ואמרתי: דומה שהפעם נפתח גם לבם שלהם להבין, שהם חסרים מעט מבני-אלהים ושהצבור הוא מעט יותר מיתום קטן, או, לכל הפחות, מעט יותר מבהמה בבקעה.

ולבסוף? – גם אתה יודע וגם אני יודע וגם כל ישראל יודע מה שהיה לבסוף. נצחה “האלוהיות” ולא נצח הרגש האנושי הפשוט, התמים, בשר-ודם יכול לעלות לכסא, ובה במדה הוא יכול גם לרדת מעל הכסא. “אלוה” אינו יכול לרדת מעל הכסא וכשהוא יורד משום שהוא מוכרח – מיד הוא נעשה לא-כלום. ומכאן היראה הגדולה, אשר יראתם אתם להיות תמימים עם לבכם ועם פיכם, כי צבתה אתכם הסכנה, פן תהיו – מוכרחים לרדת מעל כסאותיכם וברגע אחד תעשו לא כלום. מה עשיתם, כדי שלא יקרכם האסון הזה? – נעשיתם גורן עגולה והצמדתם את ראשיכם זה לזה, כעדר, להבדיל, המתירא מפני הסכנה, ומקרבכם הקימותם לכם “נגדא”, ואותו שלחתם לפניכם להכריז ולהודיע, שהכל טוב ויפה ולא ארע שום דבר רע, ושכל אותן השמועות הרעות שהגיעו לקהל שמועת-שוא ודבות-שוא הן. ו“הנגדא”, אשר בחרתם לכם, עשה את שליחותכם והציל, – לא את הבנק הציל: גוף, שכבר יצאה נשמתו, בר-מינן, מה הצלה יש לו? אתכם הציל. וכלכם שמעתם והקשבתם ושמחה רבה מלאתם: הצלחתם לגנוז את הדף, בו כתוב וחתום עונכם. נעלם דף מסוכן זה – ואיש לא ידעהו. ברוך-השם: בתולת תמתו של הצבור הציוני לא תפגם: כשם שכבהמה בבקעה ירד אחריכם עד עתה, כך ירד אחריכם כבהמה בבקעה גם מעתה ועד עולם.

וכשם שאתה טעית במעשה, אשר עשית לבדך, כך טעיתם אתם במעשה, אשר עשיתם כלכם יחדו. אותו “הדף המסוכן” לא נגנז ואותם “המים הרעים” לא יבשו – והצבור הציוני לא ירד עוד כבהמה בבקעה אחריכם. קצתו כבר עזב אתכם, וקצתו עתיד לעזוב אתכם, כי כשלה אמונתו בכם ואפסה אהבתו אליכם. וזוהי הצרה הגדולה והקשה ביותר אשר הבאתם ואשר מוסיפים אתם להביא על הציונות.

אין המון נעשה צבור, ואין צבור נעשה עם, אלא אם-כן מנהיגים להם, ולא מנהיגים, שמונהגיהם יראים אותם, לא מנהיגים סטרנים, אלא מנהיגים שמונהגיהם מאמינים בהם ואוהבים אותם, מנהיגים מורים ומדריכים – מנהיגים אשר יעלו את מונהגיהם. הגדול במנהיגי ישראל, שצר צורה לעם זה והעלה אותו למדרגת עם, זכה גם לתואר שאין עליון לו: משה רבנו. ומאושרים אנו, הציונים, כי היו גם לנו מנהיגים מורים ומדריכם, שבנשמותיהם נדלקו ניצוצות מנשמתו של משה, ובהם האמנו אמונת – אמון ואותם אהבנו אהבת-עולם. ואם אמנם לא במדה זו, אבל גם מביניכם הלא היו לנו מנהיגים מורים ומדריכים, אשר האמנו בהם ואהבנו אותם. וכשנסתרה דרככם מאתנו, ולגדל את הדור ולעלה אותו לא תבקשו עוד, ומכל עברכם לא נשאר לכם אלא הרגל-שררה, וראשית-בקשתכם היא לכסות על עוונותיכם ולהוריד את הצבור הציוני לדרגת צאן אלמות, – כיצד יהיה לבבנו גם עתה להאמין בכם ולאהבה אתכם? ואם כשלה אמונתו של הצבור בכם ואפסה אהבתו אליכם – מה מנהיגים אתם לו? מה לו ולכם? ומכאן האסון הגדול – איש לאהליך, ישראל.

אוי לנו ואבוי לנו: איש לאהליך ישראל – – –

“בוסתנאי” 1934