בתקופת הגאונים מלאה בבל, כידוע, את התפקיד הגדול ביותר בחיי העם היהודי שהיה כבר אז מפוזר בכל קצוי ארץ. המרכז הבבלי השפיע על כל תפוצות הגולה השפעה כבירה וממושכה, שלא פסקה עד ימינו. המרכז הבבלי הוא העתיק ביותר בכל מרכזי הגולה והוא מונה את שנות קיומו מזמן הגלות הראשונה, היא גלות יהויכין. אף אחרי הכרזת כורש: “מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלם”, נשארו רוב הגולים בבבל, ולארץ ישראל עלו רק רבבות אחדות שהיוו חלק לא גדול מכלל הנמצאים בבבל. יש להניח כי העליה מבבל לא“י נמשכה, כל ימי הבית השני, ויהדות בבל היתה ריזרבה קבועה לעליה לא”י – דבר זה מסתבר לאור גדולו המהיר של הישוב היהודי בא"י מרבבות למליונים, שבא לא רק כתוצאה מן הרבוי הטבעי. נראה שהעליה מבבל לא הגיעה במספרה לממדי הרבוי הטבעי של הקיבוץ היהודי בה וכך הלכו יהודי בבל והתרבו במספרם יותר ויותר. מספר היהודים בבל עלה, כנראה, בהרבה על זה שבמצרים, אף שגם בה ישבו בהמונים רבים ומספר יהודי מצרים בימי פילון היה כמליון נפש ובעיר אלכסנדריא בלבד הגיע ליותר ממאתיים אלף נפש. מכאן טעם לדבר, מדוע נקראה היהדות הבבלית במשנה ובתלמוד (ר"ה כג, ב): “הגולה” סתם, והנשיא העומד בראשה “ראש הגולה”. הלא כך אמר רבן יוחנן בן זכאי: “מפני מה גלו ישראל לבבל יותר מכל ארצות כולן? מפני שבית אברהם אביהם היה משם. משל למה הדבר דומה, לאשה שקלקלה על בעלה, להיכן משלחה? לבית אביה” (תוספתא ב"ק ז, ג; פסחים פז, ב). רבן יוחנן בן זכאי מטעים בזה את קורבת הגזע והמולדת הקדמונית. ור' חנינא אמר “מפני שקרובה לשונם ללשון תורה”, כי הארמית המדוברת בבבל היא קרובה ללשון תורה, והן הארמית היתה גם השפה המדוברת בפי יהודי ארץ ישראל.

ואולם, נוסף על עליונותה המספרית של יהדות בבל, קיים עוד הבדל גדול בין הגולה שבבבל לזו שבמצרים וארצות אחרות. במצרים נפגשו היהודים בתרבות זרה, עשירה ומפותחת, התרבות היוונית – וכתוצאת הפגישה הזאת נוצר במשך הדורות טפוס יהודי חדש הנבדל בהרבה מאחיו אשר בא"י, מעין “יוונים בני דת משה” שלא נזקקו לתורה במקורה העברי ושגם את השכלתם היהודית קבלו דרך הלשון היוונית. אף יהודי גדול ונלהב כפילון האלכסנדרוני לא ידע את התורה אלא מן התרגום היווני. מה שאין כן בבבל. התרבות הזרה לא העיקה ביותר על חיי היהודים בה והללו התפתחו באופן חפשי ובצורתם המקורית. אם נעמיד לעומת פילון האלכסנדרוני את הלל הזקן, שהיה כמעט בן זמנו הקשיש ונשוום זה אל זה, נקבל מושג נכון על הבדלים מהותיים אלו.

עוד שני גורמים חשובים סייעו לשמירת תרבותם המקורית של יהודי בבל. א. יישובם ההמוני הצפוף; ב. התעסקותם בעבודת האדמה (בו בזמן שיהודי מצרים היו מרוכזים בערים הגדולות ועסקו במסחר ובמלאכה). היהודים פשטו בכל חבל הארץ המשתרע בין הנהרות פרת וחדקל, עד המקום שבו מתאחדים הנהרות יחד, הוא שט־אל־ערב. חבל ארץ זה הוא כולו משקה, כי הוא מלא תעלות המשקות את האדמה הפוריה. הארץ הזאת, שרובה שומם היום, היתה אז מלאה אוכלוסין, זרועה ערים רבות וכפרים ואדמתה כולה מעובדת. רוב יהודי בבל התפרנסו מעבודת האדמה ובה עסקו גם רבים מחכמי התלמוד, כגון רב הונא, אביי ורבים אחרים, וידועים דברי רבא לתלמידיו: “במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי (שהם ימי הקציר והבציר) לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא” (ברכות לה, ב). התעסקות היהודים בחקלאות מוכחת ממקומות רבים בבבלי וביחוד מפרקי המקבל ואיזהו נשך במסכת בבא מציעא.

ליהודי בבל היתה הרגשת מולדת עמוקה, הרגשה שבארצם הם יושבים, כיון שגלילות שלמים היו מיושבים מיהודים עובדי האדמה. בצדק חשבו את בבל לכמה דברים כארץ־ישראל. ידוע שיהודי בבל היו מקיימים גם את המצוות התלויות בארץ: “א”ר יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין ובטלו אותן. מאן אינון הרובין? תרגמוניא" (ירושלמי, חלה פ“ד ה”ד. תרגמוניא: תרמודייא, והכונה לחורבן נהרדעא ע"י בני תדמור שהיו רובי קשת מצוינים). הערים הגדולות נהרדעא ופומבדיתא היו מיושבות אך ורק יהודים. לנהרדעא נודעה חשיבות יתרה, כי לפי המסורת התישבו הגולים הראשונים שגלו עם יהויכין בנהרדעא וסביבותיה, ובית כנסת עתיק מאד היה בה שנבנה לפי המסורת ע“י הגולים האלה מעפר א”י ומאבניה שהביאו עמם לבבל, לקיים דברי הכתוב: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. בית כנסת זה הידוע בשם “שף יתיב” (=שף ממקומו ויתיב במקום הזה), היה קדוש לכל יהודי בבל. אף עוברי דרך שנמצאו בקרבת נהרדעא היו באים אליו להתפלל, וממרחק של מאות פרסאות היו יהודי בבל, עד סוף תקופת הגאונים, מביאים את המתים החשובים להקבר על ידו ¹. בנהרדעא מוצאים אנו את הישיבה הקדומה ביותר בבבל ובה גם ישבו ראשי הגולה מאות בשנים. היא היתה העיר הראשה ליהודי בבל והיתה מבוצרת מאד. בזמן שביהמ"ק היה קיים היה כל כסף השקלים של יהודי בבל נאסף לנהרדעא, ומכאן היו מוליכין אותו בלוית משמר גדול של חיילים לירושלים ².

סמוכות לנהרדעא היו פומבדיתא ופירוז שבור, שגם בהן ישבו המונים רבים מישראל. פומבדיתא שהיתה אף היא עתיקה מאד עמדה במרחק של שמונה פרסאות (בערך 43 ק"מ) צפונית מערבית מנהרדעא והיתה מיושבת כולה יהודים. פומבדיתא היתה עיר יפה ועשירה, יושביה היו ידועים לחריפים ‘דמעיילי פילא בקופא דמחטא’ וביניהם היו גם רמאים רבים, ובפי בני בבל היה שגור הפתגם (חולין קכז, א): “פומבדיתאה לווייך אשני אושפיזך” [שלא ידע היכן תשכב, שגנבים מומחים הם]. כשנחרבה נהרדעא ע"י פפא בן נצר, הוא אודינת (בשנת 259), שעמד בראש צבאות תדמור־פלמירא ירשה פומבדיתא את מקומה ואליה עברה הישיבה שלא פסקה ממנה עד סוף תקופת הגאונים. מחמת זאת נקראה ישיבת פומבדיתא כמה פעמים בספרות הגאונים בשם נהרדעא, והיתה בה שורה שנקראה בשם “שורת נהרדעא”. עם העברת הישיבה עברה אף המסורת הנהרדעאית לפומבדיתא.

שלישית לערי היהודים החשובות בבבל היא פירוז שבור (נוסדה ע"י שבור II) בסמוך לפומבדיתא, עיר מרובת אוכלוסין ומבוצרת מאד, שישבו בה רבבות רבות מישראל. במאה הי“ד עוד עמדו שרידי חומותיה ואילו היום לא נשאר ממנה אלא תל־חרבות. בזמן הרדיפות והשמדות של מלכי פרס האחרונים שימשה פירוז־שבור מקלט לחכמי ישראל. אז עברה אליה ישיבת פומבדיתא והמשיכה בה את קיומה עד שנכבשה הארץ ע”י הערבים. רב שרירא מספר באגרתו, כי כשהגיע עלי בן אבו טלב לפירוז שבור יצאו לקבל פניו רב יצחק ראש הישיבה ועמו תשעים אלף מישראל.

לשלש ערים אלה עלינו להוסיף עוד את הקהלות אשר במחוזא, שרוב תושביה היו יהודים, שקועים במסחרם אוהבי חיים ולהוטים אחר התענוגים; הוצל, קהלה עתיקה מאד ומיוחסת, “קרנא דשיזבתא”, נהר פקוד, פפוניא, שלחי, שכנציב, פום נהרא, סורא, כפרי, חרתא דארגיז, נרש, הומניא וכיוצא בהן, והרי אנו יודעים ידיעה כלשהי על הישוב היהודי בבבל, שמספרו עלה למליון נפש ויותר.

כבר אמרנו, שרוב יהודי בבל בזמן התלמוד היו עובדי אדמה, אבל הם עסקו גם בכל מיני מלאכות, ולא היתה מלאכה, אם גם כבדה וקשה, שלא עסקו בה; מהם היו אורגים, עושי סלים ורשתות, סיידים וטייחים, סבלים, גמלים וחמרים, מלחים וספנים, דייגים וציידים, צורפי כסף וזהב וכן כמה וכמה בעלי מלאכות אחרות. על יד עבודת האדמה התפתחה גם התעשיה הקשורה בה: תעשיות היין, השכר, השמן, השמרים ועוד. ובצד פועלי התעשיות הללו והמספר הגדול של הפועלים החקלאים, שעסקו בחרישה, זריעה, קצירה, השקאה, שתילה וכיו“ב, מצוי היה גם מעמד של אריסים, חוכרים וקבלנים חקלאיים. אנו מוצאים ביניהם אריסי בתי אבות, אריס לעולם ואריס לשעה (לפי ביטוי ירושלמי). כמו כן מצויים ביניהם משוחאים ומודדי קרקעות. רבים מהם עסקו גם במסחר גדול וקטן, בחנוונות בסיטונות וליחידים ולקחו חלק חשוב בסחר הפנימי והחיצוני של ארצם. לצרכי המסחר שכללו את הדרכים וכדי להקל על תנועת האניות היו כורים תעלות וסוכרים תעלות ע”י פועלים יהודים ובכסף יהודי ³. ליהודים היו גם חורשות ויערות משני צדי הנהרות וחכמים חקקו חוקים בנוגע לקציצת העצים לתועלת הרבים המשתמשים בנהרות להובלת משא ⁴.

בכל תולדות ישראל בגולה אין למצוא ישוב יהודי גדול שהיה מבוסס כל כך מבחינה כלכלית כישוב היהודי בבבל בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד. בכל ארצות הגולה מלאו היהודים תפקידים כלכליים מצומצמים, בהיותם סוחרים או בעלי מלאכה זעירים ולא יותר, מה שאין כן בבבל. בין יהודי בבל היו אכרים, סוחרים, פועלים ובעלי מלאכה, כל המעמדות הנחוצים לקיום משק כלכלי עומד ברשות עצמו ובלתי תלוי באחרים. ואמנם, חיו היהודים בבבל כממלכה בתוך ממלכה. היתה להם אוטונומיה גמורה לסדר את חייהם הפנימיים כחפצם. היהדות הבבלית היא שהראתה את הדוגמא לכל תפוצות הגולה ולכל הדורות היאך אפשר לקיים חיי אומה גם בתנאים כאלה שאין אומה אחרת יכולה לעמוד בהן. במקומות שרוב התושבים היו יהודים היתה האדמיניסטרציה העירונית בידיהם. הם תקנו את מידות הלח והיבש, קבעו את מחירי השוק, נתנו לתלמידי חכמים הנחות במסחר, דברים האפשריים רק במקום שכל המסחר מרוכז בידי היהודים. ראש הגולה היה מעמיד משגיחים על המידות ועל השערים. היהודים היו דואגים לתקוני הדרכים, הגשרים, תעלות המים ומטילים מסים לתכלית זו. כן היו דואגים לתקון חומות העיר, לצרכי ההגנה ולכל יתר הצרכים של ישוב מתוקן ומסודר הנמצא בטריטוריה המיוחדת לו. המשפט היהודי היה השליט בין יהודי בבל. הם נדונו רק לפני דייני ישראל שדנו על פי דין תורה. קבוצים יהודיים אחרים השתדלו לאחר מכן לפי מידת יכלתם ולפי התנאים שהיו נתונים בהם לחקות את המרכז הבבלי ולעשות כמתכונתו.

היהודים בבל הוו כח פוליטי וכלכלי גדול מאד; ומכאן גם כבודו הגדול של ראש הגולה בעיניהם של שליטי המדינה. הוא היה ראשו ובא־כחו המדיני של קבוץ גדול במדינה. הממשלה היתה זקוקה לו בכמה ענינים והפיקה ממנו ועל ידו תועלת גדולה, ובראש וראשונה בסדור עניני המסים וגביתם. לפי סדרי השלטון בזמן העתיק, כמו אחר כך בימי הבינים, היו הממשלות מעונינות לתת למוסדות האוטונומיים של היהודים כח שלטון ותוקף חוקי. הממשלה לא היה לה עסק עם כל אחד ואחד מישראל אלא עם הצבור כולו, עם העומדים בראשו. היא לא גבתה את המס מכל יחיד, אלא הטילה סכום ידוע וכללי על כל יהודי המדינה או יושבי העיר והיהודים עצמם היו דואגים למלוי המכסה.

ראשי הגולה היו גם אחראים וערבאים לפני הממשלה על שמירת הסדר הצבורי והנאמנות למלכות, שלא תפרוצנה מהומות ומרידות בקרב היהודים. על קיום אפשרות כזאת תעיד העובדא, שבימי מלך הפרתים ארטבן השני נקבצו יהודים רבים תחת דגלם של שני יהודים גבורים מנהרדעא: חסינאי וחנילאי, הפילו אימה על כל סביבותיהם ויסדו להם ממלכה קטנה שהתקיימה שש עשרה שנה וגם המלך הוכרח להכיר בה. ואולם, בדרך כלל שמרו היהודים אמונים לממשלת הפרתים שהתיחסה אליהם יחס טוב והגון, ואח"כ גם למלכי הפרסים, אף שיחסם אל היהודים לא היה ברוב הזמנים כאותו היחס הטוב של הפרתים. רק פעם אחת, בראשית ימי הסבוראים (ד“א רע”ה–ר"פ) מרדו יהודי בבל בממשלה, שרדפה אותם, ופגעה בחופש דתם, כפי שיסופר עוד להלן.

צרוף כל התנאים המדיניים והכלכליים, אפשרו קיום פעילות רוחנית ותרבותית במידה הגדולה ביותר. בבל היתה לארץ ישראל שניה, למרכז רוחני בשביל כל האומה כולה. כאן נוצר התלמוד, יצירה קבוצית ענקית של שמונה דורות. הוקמו הישיבות בסורא ופומבדיתא שעמדו על תלן שמונה מאות שנה, בהפסקות קטנות באמצע; אריכות ימים מופלגת כזו, שלא הגיע אליה אף מוסד יהודי אחר בארץ אחרת, ושאליה יכולים להגיע מוסדות השכלה רק אצל עמים יושבים על אדמתם – ואף אצל עמי אירופה מעטות מאד האוניברסיטאות היכולות להתפאר באריכות ימים כזאת, כל שכן אצל עם נודד וגולה – אף זה משמש הוכחה על היציבות של הישוב היהודי בבבל שהיה מושרש ומעורה באלפי נימים בארצו.

ואולם, בתקופת הגאונים באו שנויים רבים לרעה, במצבה של היהדות הבבלית ולאט לאט, אבל באופן מתמיד – הלכה ונשמטה הקרקע מתחת לרגליה. תהליך הירידה של היהדות הבבלית התחיל כבר בסופה של התקופה התלמודית ובמאתים השנים שקדמו לתקופת הגאונים כבר נחתרו יסודות קיומה והתחילו להתערער. בימי המלכים יזדיגרד השלישי (440–457) שרדף את היהודים ואת הנוצרים באכזריות רבה וגזר על שמירת השבת ובנו פירוז (458–485), אשר זכה להקרא פירוז רשיעא ואשר מלך כשלשים שנה, הורע מצב היהודים עד שדמה כמעט למצבם תחת שלטון ביצנץ. והוא, פירוז עצמו, מזכיר במעשיו את אדרינוס קיסר. בפקודתו נהרג ראש הגולה הונא מארי בר מר זוטרא ושני חכמים חשובים רב אמיאר בר ינקא ומשרשיא בר פקוד (471–ד“א רל”א), ההורגים הראשונים שנהרגו בבבל על קדוש השם וע“י רדיפה דתית. על יהודי איספאהן העלילו שהרגו שני אמגושים ופירוז ציוה להרוג את מחצית יהודיה של עיר זו, לגזול את הילדים ולחנכם על ברכי הדת האמגושית. גזרה זו של גזלת הילדים נתפשטה אח”כ על יתר הקהילות ואז נסגרו כל הישיבות ובתי המדרש שבבבל. רב שרירא גאון מספר באגרתו: “ובשנת תשפ”א לשטרות (ד“א רל”א) אתסרו כל בי כנישתא דבבל ואתנקיטו בני יהודאי לאמגושי". נראה שבאותו זמן גם חרבה סורא, ולזה מכוונים דברי הגמרא בשבת סא, א: “אמר רב אַשי אנא עבדי למתא מחסיא דלא חרבה – והא חרבה? – מאותו עון לא חרבה”.

עקב הרדיפות האלה שנמשכו עשרות שנים התחילה הגירה המונית מבבל, רבים הלכו לדרום – לחצי אי ערב, ולמזרח – להודו המזרחית. בעת ההיא באו היהודים גם לסין. מצד אחר התחילה – בזמן קצת יותר מאוחר – הגירת יהודי בבל לזרום גם לארצות אפריקה ואירופא, ואין לך ארץ שבה לא נמצא את עקבותיהם של יהודי בבל. מוצאים אנו קהלות שלמות של יהודים בבלים בסוריא, א"י ומצרים; פוגשים אנו אותם בין ראשוני המתישבים בפאס מיד עם הוסדה וכן ביתר קהלות אפריקה הצפונית. ואף בארצות אירופא ידועים לנו כמה מהם בשמותיהם; נפגשם בספרד, איטליא, וגם בצרפת ואשכנז. אמנם לנו ידועים יחידים בלבד, אך הללו יכולים לשמש ראיה והוכחה, כי כמה אלפים מהם נדדו בהמשך הזמנים לארצות אירופה. בדרך אחרת – דרך פרס והקווקזוס – הגיעו יהודי בבל גם לארץ הכוזרים ולארצות הסלאוים.

רדיפות היהודים בבבל לא נגמרו עם יזדיגרד ופירוז, יותר נכון לומר שהם רק התחילו. חתימת התלמוד חלה בזמן מלכותו של קוֹבּד, שמלך אחרי פירוז. הוא היה מלך חלש ורפה אונים שהקנאים האמגושים משלו בו והסיתוהו לרדוף את בני הדתות האחרות. בימיו בא מצדק לתקן עולם על פי דת זורואסתר הקדומה. שיטתו עמדה על קומוניזם מרחיק לכת: כיון שמקור כל הרעות הבאות לעולם הוא בחמדת הבצע וגלוי עריות על כן עמד ותקן שכיס אחד יהא לכל בני אדם, אף הנשים תהיינה משותפות ואיסור נשואי קרובים בטל. היהודים לא יכלו לקבל עליהם תורה חדשה זו ואז פרץ מרד גדול. בראש המורדים עמד ראש הגולה בעצמו, הוא מר זוטרא השני שהיה עוד צעיר לימים, אבל מלא מרץ ואומץ לב. המורדים כבשו גלילות אחדים שהיו מיושבים ברובם יהודים ובגלילות ממשלתם הטילו מסים גם על התושבים שאינם יהודים. בירת המורדים היתה מחוזא וממלכתם התקיימה שבע שנים, עד שנוצחה על ידי הצבאות הרבים ששלחה הממשלה. ראש הגולה נתפש ונתלה על הגשר במחוזא, ואשתו ובנו הקטן ברחו לארץ ישראל.

תקופת הסבוראים, התחילה בסימן רע זה ורובה של תקופה זו היו ימי שמד וצרות. הישיבות בטלו וחכמי התורה הוכרחו להסתתר ואפשר שגם ראשות הגולה נתבטלה לזמן מה. לצערנו, מעטות הידיעות בידינו על דבר תקופה מעורפלת זו. ואולם רב שרירא מסכם בקיצור: “והוויין שני שמד וצרות בסוף מלכות פרסיים ולא הוו יכלין למקבע פרקי ואתובי מתיבאתא ומדבר מנהג גאונים עד בתר כמה שנין דאתו רבנן דילנא מפומבדיתא לסביבות נהרדעא למדינתא דפירוז שבור” (אגרש"ג הוצ' לוין, עמ' 99). בתקופת הסבוראים נחלשה היהדות הבבלית במידה נכרת מאד ועמדותיה הפוליטיות והכלכליות הלכו ונתמוטטו.

וכאן אנו מגיעים לתקופת הגאונים.

בתקופה זו משתנה לגמרי המבנה הכלכלי של היהדות הבבלית. עבודת האדמה שהיתה יסוד קיומם של יהודי בבל הולכת ונעזבת יותר ויותר. הם משתוים לאחיהם ביתר ארצות הגולה העוסקים כמעט רק במסחר ובמלאכה. וסיבות רבות לדבר, מהן: הפקעת קרקעות היהודים ע"י הממשלה בכדי לחלקה לחילים שהזקינו, לשרים ופקידים; הטלת מסים כבדים, המלחמות התכופות, המרידות והמהומות שהיו מתעוררות ועשו אף הן את שלהן לדלדל את עבודת האדמה בכלל ואצל היהודים בפרט. הפרוצס הזה של נשול היהודים מן האדמה נסתיים כבר באמצעיתה של תקופת הגאונים, וכבר במאה התשיעית מעיד רב משה גאון מחסיא “דהכא – בבבל – רובא דעלמא לית להון מקרקעי” (חמדה גנוזה, סי' סה). שנוי זה בחיים הכלכליים גרר אחריו גם כמה תקנות משפטיות מצד הגאונים ⁵. בעקבות השנויים הכלכליים הכבירים באה גם הגירה פנימית גדולה, הגירה מן הכפרים והעיירות הקטנות אל הערים הגדולות. רוב הקהלות העתיקות שבבבל הידועות לנו יפה מן התלמוד היו קיימות עוד במחציתה הראשונה של תקופת הגאונים. נזכיר למשל את קהלות נהר פקוד ⁶, נרש ⁷, שלחי ⁸ ורבות אחרות. קהלות אלה נעלמות מן העין במחציתה השניה של תקופה זו, וכנראה שנחרבו. לעומתן צצו קצת קהלות חדשות ומהן גדולות ביותר. בבגדאד, שהתפתחה במהירות רבה אחר שקבעו בה בני עבאס את בירת הכליפות הגדולה משנת 762 ואילך, התישבו רבבות יהודים, וכן גם בבצרה ומוסול, ולא נתמלאו קהלות אלו אלא מחורבנן של הישובים העתיקים.

אף הישיבות העתיקות שבסורא ופומבדיתא, השומרות בהקפדה יתרה על מסורותיהן הקדומות וסדריהן העתיקים, לא יכלו לעמוד נגד כח המשיכה הגדול של בגדאד בירת העולם. בסוף המאה התשיעית, כמאה וחמשים שנה לפני סופה של תקופת הגאונים, הן עוברות לבגדאד וקובעות שם את מקומן. הראשונה שעשתה זאת, היתה כנראה, פומבדיתא. דבר זה נעשה בימיו של הגאון רב האיי בן דוד (ד“א תר”ן–תרנ"ז) “שהיה דיין בבגדד שנים רבות קודם לגאונותו” (רצי“ג ח”א, ס"ג), אח"כ עשתה זאת גם סורא הרחוקה יותר מבגדד. הגאונים המפורסמים רב סעדיה, רב שרירא, רב שמואל בן חפני ורב האיי ישבו כולם בבגדד. אף לאחר שעברו לבגדד שמרו הישיבות על שמות מקומותיהם הראשונים היקרים כל כך ללבו של כל יהודי.

פומבדיתא היתה קיימת עוד בימיו של ר' בנימין מטודילה שמצא בה כאלפים יהודים. אולם זה מאות בשנים שקהלות סורא ופומבדיתא עברו ובטלו מן העולם והיום גם קשה לקבוע מקומן בדיוק. פירוז שבור היתה קיימת עוד בסופה של תקופת הגאונים ורב שרירא באגרתו בדברו על אחד מאבות אבותיו רב מארי בר רב דימי סורגו – חי בסוף תקופת הסבוראים ותחילתה של תקופת הגאונים – כותב: ובית מדרשו נודע בפירוז שבור עד היום, נקרא: בי רב מרי (הוצ' לוין עמ' 100). אצל ר' בנימין מטודילה אין לה כבר זכר כלשהו.

עם חרבן הקהלות העתיקות הלכו ונשכחו גם המסורות העתיקות והרגלי חיים קדומים. לאט לאט השתנה הטיפוס היהודי שבבבל. טיפוס היהודי הבבלי בסוף תקופת הגאונים הוא אחר לגמרי מזה של ימי התלמוד. הוא כבר ברובו הגדול עירוני, בן הכרך, מושפע גם מן התרבות הערבית והסביבה הערבית. אחרי שקבעו הכליפים את מושבם בבגדד נעשתה בבל מטרופולין לכל הכליפות הגולה החובקת זרועות עולם באסיא, אפריקה ואירופה ולפני יהודי בבל נפתח העולם הגדול. בגדד, מוסול, בצרה היו מרכזי המסחר וגם מרכזי התרבות הגדולים שבעולם ואליהן נמשכות השיירות מכל קצוי ארץ. היהודים לוקחים חלק גדול בסחר העולם ובתנועת השיירות. הם נעשים לאזרחי העולם. פסקה מהם ההרגשה המלאה של ארץ מולדת. היהודי הבבלי שהיה קשור בטבורו אל האדמה שעבדוה אבותיו ואבות אבותיו נעשה תלוש מן הקרקע.

יהודי בבל הוכשרו איפוא אל ההגירה. הוסרו כל העכובים הנפשיים. צמצום מקורות הפרנסה שבא מחמת הרס החקלאות היהודית, דחף המונים שיקחו בידם את מקל הנודדים. מתחילה הגירה הנמשכת בכל תקופת הגאונים ומסתיימת רק במאה הי“ב. אנו עדים לחזיון הגדול של העברת המרכז מן המזרח אל המערב. היהדות הבבלית הולכת ונחלשת עד שהיא מגיעה לאפיסה גמורה של כחותיה החומריים והרוחניים. מתחילים לצאת את הארץ לא רק דלת העם המבקשים להם פרנסה ואפשרות קיום, כי אם גם חכמים חשובים, והדבר גורם בד בבד לדלדולה הרוחני של היהדות הבבלית ולתוספת סעד לישובי היהודים אשר בארצות אחרות. הספור הידוע על ארבעה שבויים משמש סמל ודוגמא לכך. הרבא”ד המספר ספור זה רואה בו “סבה מאת הקב”ה שנכרת חוקם של ישיבות, שהיה הולך אליהם מארץ ספרד וארץ המערב ואפריקה ומצרים וארץ הצבי“. ואחר כך “חכמים אלו העמידו תלמידים הרבה ופשט התלמוד בכל הארץ”. וכך כותב ר' משה אבן עזרא על הנשיא ר' חסדאי ן' שפרוט: “הוא שאב ממעיני החכמה של המזרח ודלה את פניני המדע מכל המדינות הרחוקות. הוא חזק את עמודי החכמה ואסף אליו את אנשי המדע מסוריא ובבל…” (שירת ישראל עמ' סג־סד). מבין החכמים הקרובים לרב חסדאי נזכיר את דונש בן לברט שבא מבגדד ושכן בפאס ומשם בא לקורדובה. אף דונש השני, דונש בן תמים, שהראב”ע חושבו בין זקני לשון הקודש, היה לפי דברי ראב“ע בבלי והתישב בקירואן. בבית מדרשו המפורסם של רב נסים בקירואן נמצא גם את החכם רב מבורך ב”ר דוד הבבלי. באותו זמן ישב בגרנדה או סמוך לה, החכם הבגדדי רב שמואל בן יוסף ראש כלה, שהיה מידידיו של ר' שמואל הנגיד, המקדיש לו שירים אחדים וכותב עליו: “ולו עתה היה / בארץ אביי / אזי במקום האיי / תעודת אל הורם”. וכמותם חכמים רבים אחרים שאין מן הצורך לפורטם בזה.

בתקופת הגאונים ישבו עוד רוב אוכלוסי ישראל, רוב מנינה של האומה העברית, בארצות המזרח. ואילו בארצות אירופה, פרט אולי לספרד וביצנץ, היו קהלות קטנות בערך. לצערנו, אין לנו כמעט ידיעות סטטיסטיות ע“ד היהודים בבבל ופרס בתקופה זו, אבל ברי שמספרם שם היה גדול ביותר. מצד אחר יש לנו קצת ידיעות על מספרם אחרי תקופת הגאונים. ר' בנימין מטודילה שעבר למסעיו בשנות הששים והשבעים של המאה הי”ב בקהלות ישראל החשובות ביותר שבאירופה, כנרבונה, לוניל, מרשיליה, מצא בכל אחת כשלש מאות יהודים, בסלוניקי חמש מאות, ואף בקושטא, קהיר ואלכסנדריה קהלות מרובות האוכלוסין, ערים שבכל אחת מהן היו קהלות אחדות, אינו מוצא אלא מאלפים עד שלשת אלפים משפחה. ואילו כשהוא מגיע לקהלות פרס ובבל הוא מונה את היהודים שבהן לאלפים: בגדד 40,000; עוקברא 10,000; חילה 10,000; מוסול 7,000; קופה 7,000; רסן קטיסיפון (שמחוזא היתה חלק ממנה וגשר חזק על החדקל חברן יחד) 5,000 ⁹; בוצרה 2,000; אספאהן 15,000; שיראז 10,000 ועוד קהלות אחרות בדומה להן. אולי יש במספרים אלה משום גוזמא, אבל גם גוזמא צריך שתהא לה בית אחיזה. והרי מכאן ראיה על מספרם הגדול של יהודי פרס ובבל גם אחרי תקופה"ג ואחרי ההגירה הגדולה שנמשכה מאות שנים.

על צפיפות הישוב היהודי בבבל בתקופה“ג נלמד גם מאגרות רב שמואל בן עלי ¹⁰, שנכתבו בזמנו וסמוך לזמנו של ר' בנימין מטודילה. חלק מן המכתבים ערוך לקהלות בבליות ופרסיות שאינן ידועות לנו כלל או שידוע עליהן מעט מאד ממקורות אחרים. ואילו מתוך המכתבים נראה שהיו בהן קהלות חשובות ובהן שרים ואצילים, מלמדים ודיינים וכו' כגון אל באב, מנג’ב, סרוג', בוזאעה, באקצרד, בירה, כפתידגאן זרזאן, אלכרכאני, סוסיא, אל ניל, אל קלעה, ואם נצרף אליהן את ארבאל, ואסיט, חרן, נציבין העתיקה (ר' בנימין מצא בה אלף יהודים), רוהא־אורפא, אל רחבה רחובות, רקה־כלנה ואת יתר הקהלות הנזכרות במקורות שונים יצא לנו שעוד במאה הי”ב היה בבבל ישוב יהודי צפוף, ביחוד בסביבות בגדד ומוסול.

ועתה נשים עין על מצבם המדיני של יהודי בבל בתקופת הגאונים.

את יחס היהודים אל הכובשים הערבים נראה מדברי כרוניקן יהודי אחד: “משם והלאה (אחרי רדיפות היהודים בסוף מלכות פרס) ירד מלך פרס ירידה אחר ירידה, ובאו עליו כת הישמעאלים והכום וגברו ותפסו כל מלכי פרס, ומלך ישמעאל מלך חסד היה…ושלח וקרא ליהודים ואמר להם דברים טובים והבטחות ושיעמדו בדת שירצו, כי הדת המוכרחת אין תועלת בה לעולם. גם הפרסיים תושבי הארץ מתודים היו ואומרים, כי על כל מה שעשו ליהודים נפלו נפילה עצומה, ומאז היו מניחים אותם למה שירצו. כך נמצא בדברי הימים למלכי פרס אשר הובא למלך ספרד” (שבט יהודה, סי' ג). היהודים קבלו חופש דתי גמור תחת השלטון הערבי שממנו נהנו בכל תקופה“ג. הישיבות חדשו פעולתן במקומות מושבותיהם העתיקים, סורא ופומבדיתא. כן נראה שראשי הישיבה הוכרו רשמית ע”י הממשלה. על היהודים כעל יתר הבלתי מאמינים הושם מס הגלגלת. אמר אבו יוסף (מלומד ערבי ושופט בבגדד בסוף המאה השמינית) ב“ספר הכרגא” שלו: “כל הכופרים חייבים במס הגלגלת: היהודים, הנוצרים, עובדי האש בני שבא והשמרונים”. לעומת זאת לא שתפו את היהודים בצבא כדרך שעשו בספרד. יחד עם זאת יש לציין, שכמה פעמים סבלו היהודים משרירות לבם של הפקידים בגבית המסים. בספור על נטירא, שהיה חשוב מאד בעיני הכליף אלמותדיד, נאמר שהכליף צוה לבטל את המס שהיו היהודים משלמים, אבל נטירא אמר לו, כי “ע”י המס יבטיח היהודי את חייו, ואם יבטל את המס יהיה דם היהודי מותר לישמעאלים… והטוב להם ישלמו את המס באופן קל וברחמנות. ואמר לו הכליף: אתה תגבה את המס מהם כמנהג הנביא, עליו השלום, בזמנו (היינו רק דינר לגלגלת) ויעש נטירא כך“. מצד אחר, ניתן שלטון עצמי פנימי ליהודים ולנוצרים. רשאים היו להשפט בבתי דיניהם ע”פ חוקיהם ולסדר את קהלותיהם כחפצם. משרת ראש הגולה אושרה מחדש ע“י עומר ועלי והוחזרו להם זכויותיהם העתיקות. כח שלטונם של ראשי הגולה היה גדול מאד במחציתה הראשונה של תקופה”ג. “והוה אית להון לראשי גלותא מרות קשה ושלטנותא בימי פרסיים ובראש ימי ישמעאלים” ורק “באמצע שני ישמעאלים בימי דוד בן יהודה הנשיא אשתפילו מן שלטנותא דמלכא” (אגרת רש"ג 92–93).

יש להתבונן לחייהם הצבוריים של יהודי בבל וסידור קהלותיהם.

ליהודי בבל היתה אוטונומיה רחבה מזמן עתיק מאד והיה בידם לסדר את חייהם כחפצם. בדבר זה, ביצירת אירגון פנימי חזק שיתן לחבריו את האפשרות לחיות את חייהם העצמיים גם בתוך הסביבה הזרה המקפת אותם, שימשה בבל דוגמא לשאר ארצות הגולה. ממנה ראו וכן עשו יהודי שאר ארצות, כמובן בשנויים ידועים, הכל לפי הזמן והמקום. הקהלה ובית הדין אלה הם יסודות האוטונומיה היהודית מחורבן הבית עד קרוב לזמננו, ואת שני אלה אנו מוצאים מפותחים יפה מאד.

קהלות ישראל בבבל הן העתיקות ביותר בגולה. את יסודותיהן יש לחפש בלי ספק עוד סמוך לימי גלות בבל ועזרא ונחמיה. מימי הבית השני הגיעו אלינו רק ידיעות מועטות מאד ע"ד סדרי הקהלות הבבליות, אולם בתקופת התלמוד אנו מוצאים חומר רב על כך בתלמוד עצמו. ואם נצרף לכך את הידיעות מספרות הגאונים נקבל תמונה מלאה כמעט על תפקידי הקהלה שהיו רבים ושונים.

הקהלות היו עוסקות בגבית מסי הממשלה – תפקיד שהוטל על הקהלות בכל ימי הבינים ונתן להן מצד הממשלה זכות קיום. הממשלה ושלטונות הערים לא ידעו ולא הכירו את היהודי בתור פרט ולא באו אתו בדברים באופן ישר. גם מס הגלגלת נגבה ע“י הקהלה (עי' ב"ב נה, א) ועל כל קהלה היו מטילים סכום ידוע שהיה מתחלק ע”י הקהלה בין בני הקהלה (עי' גם שם ח, א). כמו כן היו הקהלות עוסקות בעניני ההגנה על התושבים, כגון תיקון חומות העיר ושכירת שומרים וקנית כלי נשק ¹¹, בהספקת מים לבני הקהלה ¹², בהשגחה על המצב הסניטרי וכיו"ב. בידן היתה מסורה ההשגחה על השוקים, המידות והשערים, לראות שלא יפקיעו את השערים ולא ימכרו במידות מוקטנות ¹³, שלא יקפח האחד את חברו ולא יסיג גבולו. לתלמידי חכמים היו הקהלות נותנות זכויות מיוחדות בהקלת עול המסים ובמסחר ¹⁴. הנהגת הקהלה היתה מתווכת בין הפועלים ונותני העבודה: ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן (שם ח, ב). מובן מאליו, שהיתה הקהלה משגיחה על בתי הכנסיות ובתי המדרשות, דואגת לעניני החנוך, משלמת שכר למלמדים ולרישי דוכנא.

בראש הקהלה עמדו שבעה טובי העיר (זט"ה), להם ניתן יפוי כח לנהל את כל עניני הקהלה. אולם ענינים חשובים ביותר היו נעשים ע“י זט”ה במעמד בני העיר. זט“ה היו עושים מעשיהם בהסכמה עם דעתו של חכם העיר, ביחוד היו צריכים להסכמתו לכל תקנה חדשה שרצו לתקן. עניני הצדקה והעזרה לעניים נמסרו לגבאים מיוחדים: גבאי צדקה, גבאי תמחוי לעניי העיר וגבאי קופה לעניי עולם, והיו גם ממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת (שם, שם). מס הצדקה הוטל על כל תושבי העיר ואפילו על היתומים וכלל קבעו: ל' יום לתמחוי, ג' חדשים לקופה, ו' לכסות, ט' לקבורה י”ב לפסי העיר. חוץ מגבאי הצדקה יש להזכיר עוד את ראשי הכנסת, גבאי בתי כנסיות ובתי מדרשות.

ציור זה של החיים הפנימיים נעשה בעיקר על פי הידיעות שאנו מוצאים בתלמוד, אבל יכולים אנו להניח שכך היה מצב הדברים גם בתקופה"ג ולא באו במשך הזמן אלא שנויים קטנים.

המקורות על דבר סדרי בתיה“ד בתקופה”ג מרובים יותר מאשר ע“ד סדרי הקהלה. מן המקורות אנו למדים שכמעט כל היהודים – פרט ליוצאים מן הכלל – היו נזקקים בברור משפטיהם לבתי דינין של ישראל. המשפט העברי היה השליט בכל תפוצות הגולה והכל היו נדונין ע”פ חוקי התלמוד. ומכאן גם אותו ריבוי של השו“ת בתקופת הגאונים וכל הספרות הגדולה של ספרי הפוסקים והשו”ת בתקופות שאחריה. הליכה לערכאות של גויים היה חזיון בלתי מצוי וכמה סיבות היו לדבר, חוץ מן האיסור העתיק על הליכה לערכאות עוד מימי המשנה והתלמוד:

א. עוות הדין. הערכאות לא עמדו ברוב המקומות על הגובה הדרוש. השכלת השופטים היתה בדרך כלל מועטת ומצומצמת, וישרם היה קטן ומצומצם עוד יותר. לא היתה שום ערובה שיוציאו דין אמת לאמתו לא רק בדיני ממונות, אלא אפילו בדיני נפשות, שחכמי ישראל החמירו בהם מאד ודרשו דרישות וחקירות מרובות.

על אי האמון שרחשו יהודים לבתי הדין המושלמים, מראים גם דברי חכם ספרדי אחר, בן אותו זמן. לפי דעתו אין לסמוך על השטרות הנעשים בערכאות, מפי “שכתביהן אפשר להזדייף הן, בנקודה אחת מחליפין את הענין. ועוד, שאין מדקדקין בעדותן, שמעמידין אדם שאין מכירין אותו ואומר אני פלוני בר פלוני וחותמין על דברו, אף על פי שאינו הוא אלא אחר, ויש בכתביהן שאר דברים שאי אפשר לפרשן” (גמו"מ קצט).

גם בכליפות הבגדדית הגדולה היה מצב בתי הדין, למרות השתדלותם של כליפים רבים להביא בהם סדרים טובים, רע מאד. רק בבגדד ובעוד ערים גדולות אחדות, מרכזי השלטון והתרבות, היו בתי הדין מהוגנים, אבל בתי הדין שבערי המדינה, וביחוד בפרובינציות הרחוקות מן המרכז, היה השוחד שולט בהם שלטון בלי מצרים. – תאור מלא בענין זה אנו מוצאים בתשובת רב האיי (ג"ה סי' רעח), לפי דין המשנה כשרים כל השטרות העולים בערכאות של גוים; אולם, נמצא בין הגאונים מי שהורה ואמר, שזהו דוקא בדורות הראשונים, שהיו חכמי ישראל מוחזקין בהם שלא היו מזייפין, “אבל בדורות הללו שאנו בקיאין בהם שכל עסקיהן שקרנות וכזבנות, אין ללמוד משטרותיהם כלל” ורב האיי נתבקש שיחוה דעתו בזה, והוא משיב שבבגדד אין הערכאות חשודים כלל על הזיוף ושטרותיהם כשרים בלי ספק. “והמדינות הדגולות האחרות שבבבל יש בהן מי שעדי הגוים המוצבין לעדים כך הם מצויינין בדתן ומרבין להזהר בדבר שוא וכל שכן מדברי שקר… ויש מקומות וכפרים… שאינן כך אלא שקרנות וכזבנות ידועה בהן… כגון אלו אין אנו מכירין שטרותיהם”. יהודי וערבי או יהודי ונוצרי שבאו לדין זכה על פי רוב בדין הערבי או הנוצרי, אם לא הטה היהודי את הכף לצדו על ידי מתן שוחד. ובשעה ששני יהודים באו לדין, זכה, כמובן, זה שנתן יותר.

ב. עינוי הדין. בערכאות של גויים היה ברור הדין נמשך ימים רבים. והרי כך מסופר על “אלמנה שהיה לה על משומד שטר ערבי ולא יכלה לעמוד לפני שופט להוציאו, ואמרה לאחד מחשובי ומגדולי המקום: עשה עמי חסד ועמוד לי אצל השופט, ועמד על פתח השופט שבעה חדשים עד שהוציא הממון”. לעומת זאת הצטיין ביה"ד העברי במהירות ברור המשפטים. עינוי הדין נחשב לחטא גדול כעוות הדין. תנאי חייו של העם העברי, עם נודד וגולה, הצריכו מהירות בכל מהלך הדין וזריזות בהוצאת פסק הדין לפועל ¹⁵.

ג. הוצאות המשפט בבתי דינינו היו מועטות מאד, מה שאין כן בערכאות של גויים. מעולם לא תבע דיין יהודי שכרו בפה ובמקומות שעשו קצבה לתשלומי דמי פסק, הרי היו תשלומין אלו נמוכים מאד.

מעוט הוצאות המשפט, מהירות ברור הדין והבטחון הגמור בישרם של הדיינים הביאו לידי כך, שאף נוצרים ומושלמים היו מביאים לפעמים את דינם לבית הדין העברי, ואין צריך לומר, כי היהודים עשו כך. אצל אבותינו נחשבה הליכה לערכאות של גויים לחטא גדול הגובל עם בגידה לאומית. הליכה לערכאות של גוים לא הותרה, אלא אם כן מסרב הנתבע לרדת לדין ישראל ואין בידי בי“ד לכופו על כך ¹⁶. וכן מי שעמד בדין ונתחייב ואין בית־דין יכולין להוציא מידו את המגיע ממנו ע”פ פסק הדין מתיר רב שרירא להדיינים וחשובי הקהל ללכת לערכאות ולהעיד על הנתבע שנתחייב בדין ישראל, “ומצוה לעשות כך, אפילו אם היה הנגזל גוי והגזלן ישראל היינו רשאים להעיד על ישראל לגויים אצל השופט… וגם אנו מצוין תמיד את הדיינים לעשות כך במי שהוא מורד בדין ואינו נכוה בשמתא דרבנן, אלא שצריכין להתרות בו התראה מפורסמת” ¹⁷. הליכה לעש“ג התירו, כאמור, רק כשאין ביה”ד יכול להכריח את המסרב שירד לדין, אולם זה היה יכול להיות רק במקרה יוצא מן הכלל, כי כרגיל היו ביד בית הדין אמצעים מספקים להכריחו לכך. האמצעי היותר בדוק ומנוסה היה החרם. מי שהוזמן לבא לדין ולא בא לזמן הקבוע, היו מנדין אותו וכותבין עליו “פתיחה” (פתיחת החרם), בה נאמר, ששום איש לא יאכל ולא ישתה עמו, לא ישאל בשלומו ולא יעמוד בד' אמותיו. ה“פתיחה” הוכרזה בבתי הכנסיות כדי שיתרחקו ממנו כל האנשים, ומי שלא ישים לב ולא יתרחק ממנו הרי הוא מנודה כמוהו. יש גם שהיו מלקין את המסרב. אחר שעבר שלשים יום מעת שהוכרזה הפתיחה והמסרב לא בא לבקש שיתירו לו את נדויו ולא נתפייס עם בעל דינו, היו מחרימין אותו ומכריזין את החרם בכל בתי הכנסת שבעיר, וגם בני שאר המקומות שהגיע אליהם שמע החרם היו מחויבין לפרסמו ולהכריזו. החרם הוא קשה הרבה יותר מן הנדוי ומצבו של המוחרם היה נורא. המסרב היה מוכרח, איפוא, להכנע ולקבל עליו שיציית לדין ישראל ¹⁸.

בתקופת התלמוד היו הדיינים בקהלות בבל מתמנים ע“י ראש הגולה ומקבלים ממנו רשות לדין. גם במחציתה הראשונה של תקופה”ג היו הדיינים שבבבל ופרס ושאר המדינות הקרובות שתחת שלטון הכליפים מתמנים ע“י ראשי הגולה. בקהלות הרחוקות היו הדיינים נבחרים ע”י הקהלה עצמה. בזמן יותר מאוחר נחלקה בבל והארצות הסמוכות לה לשלש “רשויות”, לשלש תחומי השפעה: אחת מהן היתה כפופה לראש הגולה ושתי הרשויות האחרות לשתי הישיבות המפורסמות בסורא ופומבדיתא. “והיה מנהגם שכל איש שהוא “מרשות” ראש גלות אין לראשי ישיבות עליו לא דין ולא משפט; וכל שהוא “מרשות” ראשי הישיבות אין לראש גלות עליו לא דין ולא משפט… ואם היה גר בארץ ובא מארץ נכריה, ואינו לא מרשות זה ולא מרשות זה ילך למקום שירצה”. ראש הגולה היה ממנה דיינים לכל הקהלות הנמצאות “ברשותו” וראשי הישיבות עשו כן לקהלות הנמצאות ברשויותיהם ¹⁹.

בסוף תקופה“ג נחלש כחם של ראשי הגולה ונתחזק יותר כחם של הגאונים ראשי הישיבות ואז היה “המנהג בבבל שבי”ד הגדול הן ממנין דיינין בכל פלך ופלך”. גם דניאל בן עזריה (ד“א תתי”א–תתכ"ב), שהיה ראש גולה בא"י ומצרים ולקח לעצמו גם את עטרת הגאונות הארץ־ישראלית, כותב באחד ממכתביו: “ומיום שבאנו לזה המקום הקדוש אנחנו מנהיגים בעזרת שמים את כל ישראל אשר בכל ארץ צבי וסוריה ושופטים ביניהם גם לכל בני המרחקים… והחברים והשופטים אשר בכל מקום ומקום מתחת ידינו” ²⁰. מנוי הדיינים בקהלות בבל היה, איפוא, מסור כולו לראשי הגולה וראשי הישיבות, וכנראה שהקהלות עצמן לא היה להן חלק בכך.

להדיין המתמנה היה ראש הגולה או ראש הישיבה כותב “אגרת רשות” או “פתקא דדיינותא” בלשון זה: “אנחנו מניניה לפלוני בר פלוני דיינא באתרא פלוני, ויהיבנא ליה רשותא למידן דיני ולאתחזאה על כל מילי דמצואתא ודאיסורא והתירא ודחלית שמיא, וכל מאן דלא מקבל דינא על נפשיה אית ליה רשותא למעבד ביה מאי דחזי כי היכדין דחייב מן שמיא” ²¹. “אגרת רשות” זו שימשה גם כתב סמיכה, המעידה על הדיין שהוא ראוי לדון ולהורות, וגם כתב מינוי שעל ידה הוא מתמנה לדיין במקום ידוע. ע"ד מינוי זה היו מודיעים גם להקהלה באגרת מיוחדת.

כשהגיע הדיין למקום מינויו היה “בורר לו שנים מחשובי המקום להתמנות עמו על כל פסקי דינין שעושה”, ובאופן כזה נצטרף בי"ד קבוע של שלשה. כן היה כל דיין בוחר לו באיש אחד למשרת סופר הדיין. רבי נתן המוסר לנו את כל הידיעות האלו, מוסר פרטים גם על מקורות הכנסותיו של הדיין. חוץ מהכנסותיו שהיה מקבל מכתיבת השטרות השונים, היה מקבל תשלום קצוב מאנשי המקום, מכל איש שהוא מבן עשרים שנה ומעלה שני זוזים בשנה, זוז בפסח, זוז בסוכות, ומן הטבחים זוז בכל שבוע ושבוע. הדיין קבל, איפוא, את שכרו מבני המקום, אבל לא היה תלוי בהם כלל. לא הם שבחרו בו והם גם אינם יכולים לפטרו ממשרתו. דין וחשבון על מעשיו היה צריך לתת רק לפני ראש הגולה או ראש הישיבה. “אם היה אותו הדיין הממונה ישר בדרכיו ובקי בדיניו כתבו ראשי המקום והחשובים אל ראש גלות [ואל ראשי הישיבות] ומשבחין אותו בעיניהם. ואם שמא, חס ושלום, שיהיה בו דבר רע או ימצאו בו שום דופי כותבין אל ראש גלות ואל ראשי הישיבות: פלוני, כמה מקולקלים מעשיו וכמה מקולקלים דרכיו והם מסירים אותו וממנים אחר תחתיו”. עמדתו החפשית של הדיין, שלא היה תלוי בדעתם של תקיפי הקהל, הקל עליו את מילוי תפקידו האחראי, כי לא הוצרך לישא פנים לשום אדם.

חלק הגון מן הדיינים המתמנים, או גם רובם, למדו בישיבות סורא ופומבדיתא, ובהן קבלו את השכלתם וידיעתם בתורה, והיו ידועים לראשי הישיבה פנים אל פנים. דיינים קבועים ומומחים כאלה היו נשלחים אל הקהלות החשובות. בקהלות שלא היה בהן דיין קבוע היו נדונים לפני הזקנים וטובי העיר.

בראש כל בתי הדין אשר במדינה עמדו שלשת בתי הדין הגדולים: בתי הדינין שבשער שתי הישיבות ובית דינו של ראש הגולה ²². בראש ביה“ד של הישיבה עמד הדיינא דבבא, שנחשב לסגנו של ראש הישיבה ולממלא מקומו ובראש בי”ד של ראש הגולה עמד דיינא דבבא דמרואתא. מוסד זה, בית דינו של ראש הגולה, הוא עתיק יומין, כבתי הדין שעל יד הישיבות ואולי עוד יותר ²³. במחציתה השניה של תקופה“ג, כשנחלש כחם של ראשי הגולה, היו פסקי דיניו של ראש הגולה טעונים אשור ע”י גאוני הישיבות. ואמנם הגיע לידינו אשור אחד כזה שבו מאשר רב סעדיה את פסה“ד שנפסק בבית דינו של דוד בן זכאי ²⁴. ידוע ג”כ מספורו של רב נתן הבבלי שהמחלוקת שפרצה בין דוד בן זכאי ובין רס“ג היתה בשביל שרס”ג לא רצה לאשר אחד מפסקי דיניו של דוד.