בתקופת הגאונים מלאה בבל, כידוע, את התפקיד הגדול ביותר בחיי העם היהודי שהיה כבר אז מפוזר בכל קצוי ארץ. המרכז הבבלי השפיע על כל תפוצות הגולה השפעה כבירה וממושכה, שלא פסקה עד ימינו. המרכז הבבלי הוא העתיק ביותר בכל מרכזי הגולה והוא מונה את שנות קיומו מזמן הגלות הראשונה, היא גלות יהויכין. אף אחרי הכרזת כורש: “מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלם”, נשארו רוב הגולים בבבל, ולארץ ישראל עלו רק רבבות אחדות שהיוו חלק לא גדול מכלל הנמצאים בבבל. יש להניח כי העליה מבבל לא“י נמשכה, כל ימי הבית השני, ויהדות בבל היתה ריזרבה קבועה לעליה לא”י – דבר זה מסתבר לאור גדולו המהיר של הישוב היהודי בא"י מרבבות למליונים, שבא לא רק כתוצאה מן הרבוי הטבעי. נראה שהעליה מבבל לא הגיעה במספרה לממדי הרבוי הטבעי של הקיבוץ היהודי בה וכך הלכו יהודי בבל והתרבו במספרם יותר ויותר. מספר היהודים בבל עלה, כנראה, בהרבה על זה שבמצרים, אף שגם בה ישבו בהמונים רבים ומספר יהודי מצרים בימי פילון היה כמליון נפש ובעיר אלכסנדריא בלבד הגיע ליותר ממאתיים אלף נפש. מכאן טעם לדבר, מדוע נקראה היהדות הבבלית במשנה ובתלמוד (ר"ה כג, ב): “הגולה” סתם, והנשיא העומד בראשה “ראש הגולה”. הלא כך אמר רבן יוחנן בן זכאי: “מפני מה גלו ישראל לבבל יותר מכל ארצות כולן? מפני שבית אברהם אביהם היה משם. משל למה הדבר דומה, לאשה שקלקלה על בעלה, להיכן משלחה? לבית אביה” (תוספתא ב"ק ז, ג; פסחים פז, ב). רבן יוחנן בן זכאי מטעים בזה את קורבת הגזע והמולדת הקדמונית. ור' חנינא אמר “מפני שקרובה לשונם ללשון תורה”, כי הארמית המדוברת בבבל היא קרובה ללשון תורה, והן הארמית היתה גם השפה המדוברת בפי יהודי ארץ ישראל.

ואולם, נוסף על עליונותה המספרית של יהדות בבל, קיים עוד הבדל גדול בין הגולה שבבבל לזו שבמצרים וארצות אחרות. במצרים נפגשו היהודים בתרבות זרה, עשירה ומפותחת, התרבות היוונית – וכתוצאת הפגישה הזאת נוצר במשך הדורות טפוס יהודי חדש הנבדל בהרבה מאחיו אשר בא"י, מעין “יוונים בני דת משה” שלא נזקקו לתורה במקורה העברי ושגם את השכלתם היהודית קבלו דרך הלשון היוונית. אף יהודי גדול ונלהב כפילון האלכסנדרוני לא ידע את התורה אלא מן התרגום היווני. מה שאין כן בבבל. התרבות הזרה לא העיקה ביותר על חיי היהודים בה והללו התפתחו באופן חפשי ובצורתם המקורית. אם נעמיד לעומת פילון האלכסנדרוני את הלל הזקן, שהיה כמעט בן זמנו הקשיש ונשוום זה אל זה, נקבל מושג נכון על הבדלים מהותיים אלו.

עוד שני גורמים חשובים סייעו לשמירת תרבותם המקורית של יהודי בבל. א. יישובם ההמוני הצפוף; ב. התעסקותם בעבודת האדמה (בו בזמן שיהודי מצרים היו מרוכזים בערים הגדולות ועסקו במסחר ובמלאכה). היהודים פשטו בכל חבל הארץ המשתרע בין הנהרות פרת וחדקל, עד המקום שבו מתאחדים הנהרות יחד, הוא שט־אל־ערב. חבל ארץ זה הוא כולו משקה, כי הוא מלא תעלות המשקות את האדמה הפוריה. הארץ הזאת, שרובה שומם היום, היתה אז מלאה אוכלוסין, זרועה ערים רבות וכפרים ואדמתה כולה מעובדת. רוב יהודי בבל התפרנסו מעבודת האדמה ובה עסקו גם רבים מחכמי התלמוד, כגון רב הונא, אביי ורבים אחרים, וידועים דברי רבא לתלמידיו: “במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי (שהם ימי הקציר והבציר) לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא” (ברכות לה, ב). התעסקות היהודים בחקלאות מוכחת ממקומות רבים בבבלי וביחוד מפרקי המקבל ואיזהו נשך במסכת בבא מציעא.

ליהודי בבל היתה הרגשת מולדת עמוקה, הרגשה שבארצם הם יושבים, כיון שגלילות שלמים היו מיושבים מיהודים עובדי האדמה. בצדק חשבו את בבל לכמה דברים כארץ־ישראל. ידוע שיהודי בבל היו מקיימים גם את המצוות התלויות בארץ: “א”ר יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין ובטלו אותן. מאן אינון הרובין? תרגמוניא" (ירושלמי, חלה פ“ד ה”ד. תרגמוניא: תרמודייא, והכונה לחורבן נהרדעא ע"י בני תדמור שהיו רובי קשת מצוינים). הערים הגדולות נהרדעא ופומבדיתא היו מיושבות אך ורק יהודים. לנהרדעא נודעה חשיבות יתרה, כי לפי המסורת התישבו הגולים הראשונים שגלו עם יהויכין בנהרדעא וסביבותיה, ובית כנסת עתיק מאד היה בה שנבנה לפי המסורת ע“י הגולים האלה מעפר א”י ומאבניה שהביאו עמם לבבל, לקיים דברי הכתוב: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. בית כנסת זה הידוע בשם “שף יתיב” (=שף ממקומו ויתיב במקום הזה), היה קדוש לכל יהודי בבל. אף עוברי דרך שנמצאו בקרבת נהרדעא היו באים אליו להתפלל, וממרחק של מאות פרסאות היו יהודי בבל, עד סוף תקופת הגאונים, מביאים את המתים החשובים להקבר על ידו ¹. בנהרדעא מוצאים אנו את הישיבה הקדומה ביותר בבבל ובה גם ישבו ראשי הגולה מאות בשנים. היא היתה העיר הראשה ליהודי בבל והיתה מבוצרת מאד. בזמן שביהמ"ק היה קיים היה כל כסף השקלים של יהודי בבל נאסף לנהרדעא, ומכאן היו מוליכין אותו בלוית משמר גדול של חיילים לירושלים ².

סמוכות לנהרדעא היו פומבדיתא ופירוז שבור, שגם בהן ישבו המונים רבים מישראל. פומבדיתא שהיתה אף היא עתיקה מאד עמדה במרחק של שמונה פרסאות (בערך 43 ק"מ) צפונית מערבית מנהרדעא והיתה מיושבת כולה יהודים. פומבדיתא היתה עיר יפה ועשירה, יושביה היו ידועים לחריפים ‘דמעיילי פילא בקופא דמחטא’ וביניהם היו גם רמאים רבים, ובפי בני בבל היה שגור הפתגם (חולין קכז, א): “פומבדיתאה לווייך אשני אושפיזך” [שלא ידע היכן תשכב, שגנבים מומחים הם]. כשנחרבה נהרדעא ע"י פפא בן נצר, הוא אודינת (בשנת 259), שעמד בראש צבאות תדמור־פלמירא ירשה פומבדיתא את מקומה ואליה עברה הישיבה שלא פסקה ממנה עד סוף תקופת הגאונים. מחמת זאת נקראה ישיבת פומבדיתא כמה פעמים בספרות הגאונים בשם נהרדעא, והיתה בה שורה שנקראה בשם “שורת נהרדעא”. עם העברת הישיבה עברה אף המסורת הנהרדעאית לפומבדיתא.

שלישית לערי היהודים החשובות בבבל היא פירוז שבור (נוסדה ע"י שבור II) בסמוך לפומבדיתא, עיר מרובת אוכלוסין ומבוצרת מאד, שישבו בה רבבות רבות מישראל. במאה הי“ד עוד עמדו שרידי חומותיה ואילו היום לא נשאר ממנה אלא תל־חרבות. בזמן הרדיפות והשמדות של מלכי פרס האחרונים שימשה פירוז־שבור מקלט לחכמי ישראל. אז עברה אליה ישיבת פומבדיתא והמשיכה בה את קיומה עד שנכבשה הארץ ע”י הערבים. רב שרירא מספר באגרתו, כי כשהגיע עלי בן אבו טלב לפירוז שבור יצאו לקבל פניו רב יצחק ראש הישיבה ועמו תשעים אלף מישראל.

לשלש ערים אלה עלינו להוסיף עוד את הקהלות אשר במחוזא, שרוב תושביה היו יהודים, שקועים במסחרם אוהבי חיים ולהוטים אחר התענוגים; הוצל, קהלה עתיקה מאד ומיוחסת, “קרנא דשיזבתא”, נהר פקוד, פפוניא, שלחי, שכנציב, פום נהרא, סורא, כפרי, חרתא דארגיז, נרש, הומניא וכיוצא בהן, והרי אנו יודעים ידיעה כלשהי על הישוב היהודי בבבל, שמספרו עלה למליון נפש ויותר.

כבר אמרנו, שרוב יהודי בבל בזמן התלמוד היו עובדי אדמה, אבל הם עסקו גם בכל מיני מלאכות, ולא היתה מלאכה, אם גם כבדה וקשה, שלא עסקו בה; מהם היו אורגים, עושי סלים ורשתות, סיידים וטייחים, סבלים, גמלים וחמרים, מלחים וספנים, דייגים וציידים, צורפי כסף וזהב וכן כמה וכמה בעלי מלאכות אחרות. על יד עבודת האדמה התפתחה גם התעשיה הקשורה בה: תעשיות היין, השכר, השמן, השמרים ועוד. ובצד פועלי התעשיות הללו והמספר הגדול של הפועלים החקלאים, שעסקו בחרישה, זריעה, קצירה, השקאה, שתילה וכיו“ב, מצוי היה גם מעמד של אריסים, חוכרים וקבלנים חקלאיים. אנו מוצאים ביניהם אריסי בתי אבות, אריס לעולם ואריס לשעה (לפי ביטוי ירושלמי). כמו כן מצויים ביניהם משוחאים ומודדי קרקעות. רבים מהם עסקו גם במסחר גדול וקטן, בחנוונות בסיטונות וליחידים ולקחו חלק חשוב בסחר הפנימי והחיצוני של ארצם. לצרכי המסחר שכללו את הדרכים וכדי להקל על תנועת האניות היו כורים תעלות וסוכרים תעלות ע”י פועלים יהודים ובכסף יהודי ³. ליהודים היו גם חורשות ויערות משני צדי הנהרות וחכמים חקקו חוקים בנוגע לקציצת העצים לתועלת הרבים המשתמשים בנהרות להובלת משא ⁴.

בכל תולדות ישראל בגולה אין למצוא ישוב יהודי גדול שהיה מבוסס כל כך מבחינה כלכלית כישוב היהודי בבבל בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד. בכל ארצות הגולה מלאו היהודים תפקידים כלכליים מצומצמים, בהיותם סוחרים או בעלי מלאכה זעירים ולא יותר, מה שאין כן בבבל. בין יהודי בבל היו אכרים, סוחרים, פועלים ובעלי מלאכה, כל המעמדות הנחוצים לקיום משק כלכלי עומד ברשות עצמו ובלתי תלוי באחרים. ואמנם, חיו היהודים בבבל כממלכה בתוך ממלכה. היתה להם אוטונומיה גמורה לסדר את חייהם הפנימיים כחפצם. היהדות הבבלית היא שהראתה את הדוגמא לכל תפוצות הגולה ולכל הדורות היאך אפשר לקיים חיי אומה גם בתנאים כאלה שאין אומה אחרת יכולה לעמוד בהן. במקומות שרוב התושבים היו יהודים היתה האדמיניסטרציה העירונית בידיהם. הם תקנו את מידות הלח והיבש, קבעו את מחירי השוק, נתנו לתלמידי חכמים הנחות במסחר, דברים האפשריים רק במקום שכל המסחר מרוכז בידי היהודים. ראש הגולה היה מעמיד משגיחים על המידות ועל השערים. היהודים היו דואגים לתקוני הדרכים, הגשרים, תעלות המים ומטילים מסים לתכלית זו. כן היו דואגים לתקון חומות העיר, לצרכי ההגנה ולכל יתר הצרכים של ישוב מתוקן ומסודר הנמצא בטריטוריה המיוחדת לו. המשפט היהודי היה השליט בין יהודי בבל. הם נדונו רק לפני דייני ישראל שדנו על פי דין תורה. קבוצים יהודיים אחרים השתדלו לאחר מכן לפי מידת יכלתם ולפי התנאים שהיו נתונים בהם לחקות את המרכז הבבלי ולעשות כמתכונתו.

היהודים בבל הוו כח פוליטי וכלכלי גדול מאד; ומכאן גם כבודו הגדול של ראש הגולה בעיניהם של שליטי המדינה. הוא היה ראשו ובא־כחו המדיני של קבוץ גדול במדינה. הממשלה היתה זקוקה לו בכמה ענינים והפיקה ממנו ועל ידו תועלת גדולה, ובראש וראשונה בסדור עניני המסים וגביתם. לפי סדרי השלטון בזמן העתיק, כמו אחר כך בימי הבינים, היו הממשלות מעונינות לתת למוסדות האוטונומיים של היהודים כח שלטון ותוקף חוקי. הממשלה לא היה לה עסק עם כל אחד ואחד מישראל אלא עם הצבור כולו, עם העומדים בראשו. היא לא גבתה את המס מכל יחיד, אלא הטילה סכום ידוע וכללי על כל יהודי המדינה או יושבי העיר והיהודים עצמם היו דואגים למלוי המכסה.

ראשי הגולה היו גם אחראים וערבאים לפני הממשלה על שמירת הסדר הצבורי והנאמנות למלכות, שלא תפרוצנה מהומות ומרידות בקרב היהודים. על קיום אפשרות כזאת תעיד העובדא, שבימי מלך הפרתים ארטבן השני נקבצו יהודים רבים תחת דגלם של שני יהודים גבורים מנהרדעא: חסינאי וחנילאי, הפילו אימה על כל סביבותיהם ויסדו להם ממלכה קטנה שהתקיימה שש עשרה שנה וגם המלך הוכרח להכיר בה. ואולם, בדרך כלל שמרו היהודים אמונים לממשלת הפרתים שהתיחסה אליהם יחס טוב והגון, ואח"כ גם למלכי הפרסים, אף שיחסם אל היהודים לא היה ברוב הזמנים כאותו היחס הטוב של הפרתים. רק פעם אחת, בראשית ימי הסבוראים (ד“א רע”ה–ר"פ) מרדו יהודי בבל בממשלה, שרדפה אותם, ופגעה בחופש דתם, כפי שיסופר עוד להלן.

צרוף כל התנאים המדיניים והכלכליים, אפשרו קיום פעילות רוחנית ותרבותית במידה הגדולה ביותר. בבל היתה לארץ ישראל שניה, למרכז רוחני בשביל כל האומה כולה. כאן נוצר התלמוד, יצירה קבוצית ענקית של שמונה דורות. הוקמו הישיבות בסורא ופומבדיתא שעמדו על תלן שמונה מאות שנה, בהפסקות קטנות באמצע; אריכות ימים מופלגת כזו, שלא הגיע אליה אף מוסד יהודי אחר בארץ אחרת, ושאליה יכולים להגיע מוסדות השכלה רק אצל עמים יושבים על אדמתם – ואף אצל עמי אירופה מעטות מאד האוניברסיטאות היכולות להתפאר באריכות ימים כזאת, כל שכן אצל עם נודד וגולה – אף זה משמש הוכחה על היציבות של הישוב היהודי בבבל שהיה מושרש ומעורה באלפי נימים בארצו.

ואולם, בתקופת הגאונים באו שנויים רבים לרעה, במצבה של היהדות הבבלית ולאט לאט, אבל באופן מתמיד – הלכה ונשמטה הקרקע מתחת לרגליה. תהליך הירידה של היהדות הבבלית התחיל כבר בסופה של התקופה התלמודית ובמאתים השנים שקדמו לתקופת הגאונים כבר נחתרו יסודות קיומה והתחילו להתערער. בימי המלכים יזדיגרד השלישי (440–457) שרדף את היהודים ואת הנוצרים באכזריות רבה וגזר על שמירת השבת ובנו פירוז (458–485), אשר זכה להקרא פירוז רשיעא ואשר מלך כשלשים שנה, הורע מצב היהודים עד שדמה כמעט למצבם תחת שלטון ביצנץ. והוא, פירוז עצמו, מזכיר במעשיו את אדרינוס קיסר. בפקודתו נהרג ראש הגולה הונא מארי בר מר זוטרא ושני חכמים חשובים רב אמיאר בר ינקא ומשרשיא בר פקוד (471–ד“א רל”א), ההורגים הראשונים שנהרגו בבבל על קדוש השם וע“י רדיפה דתית. על יהודי איספאהן העלילו שהרגו שני אמגושים ופירוז ציוה להרוג את מחצית יהודיה של עיר זו, לגזול את הילדים ולחנכם על ברכי הדת האמגושית. גזרה זו של גזלת הילדים נתפשטה אח”כ על יתר הקהילות ואז נסגרו כל הישיבות ובתי המדרש שבבבל. רב שרירא גאון מספר באגרתו: “ובשנת תשפ”א לשטרות (ד“א רל”א) אתסרו כל בי כנישתא דבבל ואתנקיטו בני יהודאי לאמגושי". נראה שבאותו זמן גם חרבה סורא, ולזה מכוונים דברי הגמרא בשבת סא, א: “אמר רב אַשי אנא עבדי למתא מחסיא דלא חרבה – והא חרבה? – מאותו עון לא חרבה”.

עקב הרדיפות האלה שנמשכו עשרות שנים התחילה הגירה המונית מבבל, רבים הלכו לדרום – לחצי אי ערב, ולמזרח – להודו המזרחית. בעת ההיא באו היהודים גם לסין. מצד אחר התחילה – בזמן קצת יותר מאוחר – הגירת יהודי בבל לזרום גם לארצות אפריקה ואירופא, ואין לך ארץ שבה לא נמצא את עקבותיהם של יהודי בבל. מוצאים אנו קהלות שלמות של יהודים בבלים בסוריא, א"י ומצרים; פוגשים אנו אותם בין ראשוני המתישבים בפאס מיד עם הוסדה וכן ביתר קהלות אפריקה הצפונית. ואף בארצות אירופא ידועים לנו כמה מהם בשמותיהם; נפגשם בספרד, איטליא, וגם בצרפת ואשכנז. אמנם לנו ידועים יחידים בלבד, אך הללו יכולים לשמש ראיה והוכחה, כי כמה אלפים מהם נדדו בהמשך הזמנים לארצות אירופה. בדרך אחרת – דרך פרס והקווקזוס – הגיעו יהודי בבל גם לארץ הכוזרים ולארצות הסלאוים.

רדיפות היהודים בבבל לא נגמרו עם יזדיגרד ופירוז, יותר נכון לומר שהם רק התחילו. חתימת התלמוד חלה בזמן מלכותו של קוֹבּד, שמלך אחרי פירוז. הוא היה מלך חלש ורפה אונים שהקנאים האמגושים משלו בו והסיתוהו לרדוף את בני הדתות האחרות. בימיו בא מצדק לתקן עולם על פי דת זורואסתר הקדומה. שיטתו עמדה על קומוניזם מרחיק לכת: כיון שמקור כל הרעות הבאות לעולם הוא בחמדת הבצע וגלוי עריות על כן עמד ותקן שכיס אחד יהא לכל בני אדם, אף הנשים תהיינה משותפות ואיסור נשואי קרובים בטל. היהודים לא יכלו לקבל עליהם תורה חדשה זו ואז פרץ מרד גדול. בראש המורדים עמד ראש הגולה בעצמו, הוא מר זוטרא השני שהיה עוד צעיר לימים, אבל מלא מרץ ואומץ לב. המורדים כבשו גלילות אחדים שהיו מיושבים ברובם יהודים ובגלילות ממשלתם הטילו מסים גם על התושבים שאינם יהודים. בירת המורדים היתה מחוזא וממלכתם התקיימה שבע שנים, עד שנוצחה על ידי הצבאות הרבים ששלחה הממשלה. ראש הגולה נתפש ונתלה על הגשר במחוזא, ואשתו ובנו הקטן ברחו לארץ ישראל.

תקופת הסבוראים, התחילה בסימן רע זה ורובה של תקופה זו היו ימי שמד וצרות. הישיבות בטלו וחכמי התורה הוכרחו להסתתר ואפשר שגם ראשות הגולה נתבטלה לזמן מה. לצערנו, מעטות הידיעות בידינו על דבר תקופה מעורפלת זו. ואולם רב שרירא מסכם בקיצור: “והוויין שני שמד וצרות בסוף מלכות פרסיים ולא הוו יכלין למקבע פרקי ואתובי מתיבאתא ומדבר מנהג גאונים עד בתר כמה שנין דאתו רבנן דילנא מפומבדיתא לסביבות נהרדעא למדינתא דפירוז שבור” (אגרש"ג הוצ' לוין, עמ' 99). בתקופת הסבוראים נחלשה היהדות הבבלית במידה נכרת מאד ועמדותיה הפוליטיות והכלכליות הלכו ונתמוטטו.

וכאן אנו מגיעים לתקופת הגאונים.

בתקופה זו משתנה לגמרי המבנה הכלכלי של היהדות הבבלית. עבודת האדמה שהיתה יסוד קיומם של יהודי בבל הולכת ונעזבת יותר ויותר. הם משתוים לאחיהם ביתר ארצות הגולה העוסקים כמעט רק במסחר ובמלאכה. וסיבות רבות לדבר, מהן: הפקעת קרקעות היהודים ע"י הממשלה בכדי לחלקה לחילים שהזקינו, לשרים ופקידים; הטלת מסים כבדים, המלחמות התכופות, המרידות והמהומות שהיו מתעוררות ועשו אף הן את שלהן לדלדל את עבודת האדמה בכלל ואצל היהודים בפרט. הפרוצס הזה של נשול היהודים מן האדמה נסתיים כבר באמצעיתה של תקופת הגאונים, וכבר במאה התשיעית מעיד רב משה גאון מחסיא “דהכא – בבבל – רובא דעלמא לית להון מקרקעי” (חמדה גנוזה, סי' סה). שנוי זה בחיים הכלכליים גרר אחריו גם כמה תקנות משפטיות מצד הגאונים ⁵. בעקבות השנויים הכלכליים הכבירים באה גם הגירה פנימית גדולה, הגירה מן הכפרים והעיירות הקטנות אל הערים הגדולות. רוב הקהלות העתיקות שבבבל הידועות לנו יפה מן התלמוד היו קיימות עוד במחציתה הראשונה של תקופת הגאונים. נזכיר למשל את קהלות נהר פקוד ⁶, נרש ⁷, שלחי ⁸ ורבות אחרות. קהלות אלה נעלמות מן העין במחציתה השניה של תקופה זו, וכנראה שנחרבו. לעומתן צצו קצת קהלות חדשות ומהן גדולות ביותר. בבגדאד, שהתפתחה במהירות רבה אחר שקבעו בה בני עבאס את בירת הכליפות הגדולה משנת 762 ואילך, התישבו רבבות יהודים, וכן גם בבצרה ומוסול, ולא נתמלאו קהלות אלו אלא מחורבנן של הישובים העתיקים.

אף הישיבות העתיקות שבסורא ופומבדיתא, השומרות בהקפדה יתרה על מסורותיהן הקדומות וסדריהן העתיקים, לא יכלו לעמוד נגד כח המשיכה הגדול של בגדאד בירת העולם. בסוף המאה התשיעית, כמאה וחמשים שנה לפני סופה של תקופת הגאונים, הן עוברות לבגדאד וקובעות שם את מקומן. הראשונה שעשתה זאת, היתה כנראה, פומבדיתא. דבר זה נעשה בימיו של הגאון רב האיי בן דוד (ד“א תר”ן–תרנ"ז) “שהיה דיין בבגדד שנים רבות קודם לגאונותו” (רצי“ג ח”א, ס"ג), אח"כ עשתה זאת גם סורא הרחוקה יותר מבגדד. הגאונים המפורסמים רב סעדיה, רב שרירא, רב שמואל בן חפני ורב האיי ישבו כולם בבגדד. אף לאחר שעברו לבגדד שמרו הישיבות על שמות מקומותיהם הראשונים היקרים כל כך ללבו של כל יהודי.

פומבדיתא היתה קיימת עוד בימיו של ר' בנימין מטודילה שמצא בה כאלפים יהודים. אולם זה מאות בשנים שקהלות סורא ופומבדיתא עברו ובטלו מן העולם והיום גם קשה לקבוע מקומן בדיוק. פירוז שבור היתה קיימת עוד בסופה של תקופת הגאונים ורב שרירא באגרתו בדברו על אחד מאבות אבותיו רב מארי בר רב דימי סורגו – חי בסוף תקופת הסבוראים ותחילתה של תקופת הגאונים – כותב: ובית מדרשו נודע בפירוז שבור עד היום, נקרא: בי רב מרי (הוצ' לוין עמ' 100). אצל ר' בנימין מטודילה אין לה כבר זכר כלשהו.

עם חרבן הקהלות העתיקות הלכו ונשכחו גם המסורות העתיקות והרגלי חיים קדומים. לאט לאט השתנה הטיפוס היהודי שבבבל. טיפוס היהודי הבבלי בסוף תקופת הגאונים הוא אחר לגמרי מזה של ימי התלמוד. הוא כבר ברובו הגדול עירוני, בן הכרך, מושפע גם מן התרבות הערבית והסביבה הערבית. אחרי שקבעו הכליפים את מושבם בבגדד נעשתה בבל מטרופולין לכל הכליפות הגולה החובקת זרועות עולם באסיא, אפריקה ואירופה ולפני יהודי בבל נפתח העולם הגדול. בגדד, מוסול, בצרה היו מרכזי המסחר וגם מרכזי התרבות הגדולים שבעולם ואליהן נמשכות השיירות מכל קצוי ארץ. היהודים לוקחים חלק גדול בסחר העולם ובתנועת השיירות. הם נעשים לאזרחי העולם. פסקה מהם ההרגשה המלאה של ארץ מולדת. היהודי הבבלי שהיה קשור בטבורו אל האדמה שעבדוה אבותיו ואבות אבותיו נעשה תלוש מן הקרקע.

יהודי בבל הוכשרו איפוא אל ההגירה. הוסרו כל העכובים הנפשיים. צמצום מקורות הפרנסה שבא מחמת הרס החקלאות היהודית, דחף המונים שיקחו בידם את מקל הנודדים. מתחילה הגירה הנמשכת בכל תקופת הגאונים ומסתיימת רק במאה הי“ב. אנו עדים לחזיון הגדול של העברת המרכז מן המזרח אל המערב. היהדות הבבלית הולכת ונחלשת עד שהיא מגיעה לאפיסה גמורה של כחותיה החומריים והרוחניים. מתחילים לצאת את הארץ לא רק דלת העם המבקשים להם פרנסה ואפשרות קיום, כי אם גם חכמים חשובים, והדבר גורם בד בבד לדלדולה הרוחני של היהדות הבבלית ולתוספת סעד לישובי היהודים אשר בארצות אחרות. הספור הידוע על ארבעה שבויים משמש סמל ודוגמא לכך. הרבא”ד המספר ספור זה רואה בו “סבה מאת הקב”ה שנכרת חוקם של ישיבות, שהיה הולך אליהם מארץ ספרד וארץ המערב ואפריקה ומצרים וארץ הצבי“. ואחר כך “חכמים אלו העמידו תלמידים הרבה ופשט התלמוד בכל הארץ”. וכך כותב ר' משה אבן עזרא על הנשיא ר' חסדאי ן' שפרוט: “הוא שאב ממעיני החכמה של המזרח ודלה את פניני המדע מכל המדינות הרחוקות. הוא חזק את עמודי החכמה ואסף אליו את אנשי המדע מסוריא ובבל…” (שירת ישראל עמ' סג־סד). מבין החכמים הקרובים לרב חסדאי נזכיר את דונש בן לברט שבא מבגדד ושכן בפאס ומשם בא לקורדובה. אף דונש השני, דונש בן תמים, שהראב”ע חושבו בין זקני לשון הקודש, היה לפי דברי ראב“ע בבלי והתישב בקירואן. בבית מדרשו המפורסם של רב נסים בקירואן נמצא גם את החכם רב מבורך ב”ר דוד הבבלי. באותו זמן ישב בגרנדה או סמוך לה, החכם הבגדדי רב שמואל בן יוסף ראש כלה, שהיה מידידיו של ר' שמואל הנגיד, המקדיש לו שירים אחדים וכותב עליו: “ולו עתה היה / בארץ אביי / אזי במקום האיי / תעודת אל הורם”. וכמותם חכמים רבים אחרים שאין מן הצורך לפורטם בזה.

בתקופת הגאונים ישבו עוד רוב אוכלוסי ישראל, רוב מנינה של האומה העברית, בארצות המזרח. ואילו בארצות אירופה, פרט אולי לספרד וביצנץ, היו קהלות קטנות בערך. לצערנו, אין לנו כמעט ידיעות סטטיסטיות ע“ד היהודים בבבל ופרס בתקופה זו, אבל ברי שמספרם שם היה גדול ביותר. מצד אחר יש לנו קצת ידיעות על מספרם אחרי תקופת הגאונים. ר' בנימין מטודילה שעבר למסעיו בשנות הששים והשבעים של המאה הי”ב בקהלות ישראל החשובות ביותר שבאירופה, כנרבונה, לוניל, מרשיליה, מצא בכל אחת כשלש מאות יהודים, בסלוניקי חמש מאות, ואף בקושטא, קהיר ואלכסנדריה קהלות מרובות האוכלוסין, ערים שבכל אחת מהן היו קהלות אחדות, אינו מוצא אלא מאלפים עד שלשת אלפים משפחה. ואילו כשהוא מגיע לקהלות פרס ובבל הוא מונה את היהודים שבהן לאלפים: בגדד 40,000; עוקברא 10,000; חילה 10,000; מוסול 7,000; קופה 7,000; רסן קטיסיפון (שמחוזא היתה חלק ממנה וגשר חזק על החדקל חברן יחד) 5,000 ⁹; בוצרה 2,000; אספאהן 15,000; שיראז 10,000 ועוד קהלות אחרות בדומה להן. אולי יש במספרים אלה משום גוזמא, אבל גם גוזמא צריך שתהא לה בית אחיזה. והרי מכאן ראיה על מספרם הגדול של יהודי פרס ובבל גם אחרי תקופה"ג ואחרי ההגירה הגדולה שנמשכה מאות שנים.

על צפיפות הישוב היהודי בבבל בתקופה“ג נלמד גם מאגרות רב שמואל בן עלי ¹⁰, שנכתבו בזמנו וסמוך לזמנו של ר' בנימין מטודילה. חלק מן המכתבים ערוך לקהלות בבליות ופרסיות שאינן ידועות לנו כלל או שידוע עליהן מעט מאד ממקורות אחרים. ואילו מתוך המכתבים נראה שהיו בהן קהלות חשובות ובהן שרים ואצילים, מלמדים ודיינים וכו' כגון אל באב, מנג’ב, סרוג', בוזאעה, באקצרד, בירה, כפתידגאן זרזאן, אלכרכאני, סוסיא, אל ניל, אל קלעה, ואם נצרף אליהן את ארבאל, ואסיט, חרן, נציבין העתיקה (ר' בנימין מצא בה אלף יהודים), רוהא־אורפא, אל רחבה רחובות, רקה־כלנה ואת יתר הקהלות הנזכרות במקורות שונים יצא לנו שעוד במאה הי”ב היה בבבל ישוב יהודי צפוף, ביחוד בסביבות בגדד ומוסול.

ועתה נשים עין על מצבם המדיני של יהודי בבל בתקופת הגאונים.

את יחס היהודים אל הכובשים הערבים נראה מדברי כרוניקן יהודי אחד: “משם והלאה (אחרי רדיפות היהודים בסוף מלכות פרס) ירד מלך פרס ירידה אחר ירידה, ובאו עליו כת הישמעאלים והכום וגברו ותפסו כל מלכי פרס, ומלך ישמעאל מלך חסד היה…ושלח וקרא ליהודים ואמר להם דברים טובים והבטחות ושיעמדו בדת שירצו, כי הדת המוכרחת אין תועלת בה לעולם. גם הפרסיים תושבי הארץ מתודים היו ואומרים, כי על כל מה שעשו ליהודים נפלו נפילה עצומה, ומאז היו מניחים אותם למה שירצו. כך נמצא בדברי הימים למלכי פרס אשר הובא למלך ספרד” (שבט יהודה, סי' ג). היהודים קבלו חופש דתי גמור תחת השלטון הערבי שממנו נהנו בכל תקופה“ג. הישיבות חדשו פעולתן במקומות מושבותיהם העתיקים, סורא ופומבדיתא. כן נראה שראשי הישיבה הוכרו רשמית ע”י הממשלה. על היהודים כעל יתר הבלתי מאמינים הושם מס הגלגלת. אמר אבו יוסף (מלומד ערבי ושופט בבגדד בסוף המאה השמינית) ב“ספר הכרגא” שלו: “כל הכופרים חייבים במס הגלגלת: היהודים, הנוצרים, עובדי האש בני שבא והשמרונים”. לעומת זאת לא שתפו את היהודים בצבא כדרך שעשו בספרד. יחד עם זאת יש לציין, שכמה פעמים סבלו היהודים משרירות לבם של הפקידים בגבית המסים. בספור על נטירא, שהיה חשוב מאד בעיני הכליף אלמותדיד, נאמר שהכליף צוה לבטל את המס שהיו היהודים משלמים, אבל נטירא אמר לו, כי “ע”י המס יבטיח היהודי את חייו, ואם יבטל את המס יהיה דם היהודי מותר לישמעאלים… והטוב להם ישלמו את המס באופן קל וברחמנות. ואמר לו הכליף: אתה תגבה את המס מהם כמנהג הנביא, עליו השלום, בזמנו (היינו רק דינר לגלגלת) ויעש נטירא כך“. מצד אחר, ניתן שלטון עצמי פנימי ליהודים ולנוצרים. רשאים היו להשפט בבתי דיניהם ע”פ חוקיהם ולסדר את קהלותיהם כחפצם. משרת ראש הגולה אושרה מחדש ע“י עומר ועלי והוחזרו להם זכויותיהם העתיקות. כח שלטונם של ראשי הגולה היה גדול מאד במחציתה הראשונה של תקופה”ג. “והוה אית להון לראשי גלותא מרות קשה ושלטנותא בימי פרסיים ובראש ימי ישמעאלים” ורק “באמצע שני ישמעאלים בימי דוד בן יהודה הנשיא אשתפילו מן שלטנותא דמלכא” (אגרת רש"ג 92–93).

יש להתבונן לחייהם הצבוריים של יהודי בבל וסידור קהלותיהם.

ליהודי בבל היתה אוטונומיה רחבה מזמן עתיק מאד והיה בידם לסדר את חייהם כחפצם. בדבר זה, ביצירת אירגון פנימי חזק שיתן לחבריו את האפשרות לחיות את חייהם העצמיים גם בתוך הסביבה הזרה המקפת אותם, שימשה בבל דוגמא לשאר ארצות הגולה. ממנה ראו וכן עשו יהודי שאר ארצות, כמובן בשנויים ידועים, הכל לפי הזמן והמקום. הקהלה ובית הדין אלה הם יסודות האוטונומיה היהודית מחורבן הבית עד קרוב לזמננו, ואת שני אלה אנו מוצאים מפותחים יפה מאד.

קהלות ישראל בבבל הן העתיקות ביותר בגולה. את יסודותיהן יש לחפש בלי ספק עוד סמוך לימי גלות בבל ועזרא ונחמיה. מימי הבית השני הגיעו אלינו רק ידיעות מועטות מאד ע"ד סדרי הקהלות הבבליות, אולם בתקופת התלמוד אנו מוצאים חומר רב על כך בתלמוד עצמו. ואם נצרף לכך את הידיעות מספרות הגאונים נקבל תמונה מלאה כמעט על תפקידי הקהלה שהיו רבים ושונים.

הקהלות היו עוסקות בגבית מסי הממשלה – תפקיד שהוטל על הקהלות בכל ימי הבינים ונתן להן מצד הממשלה זכות קיום. הממשלה ושלטונות הערים לא ידעו ולא הכירו את היהודי בתור פרט ולא באו אתו בדברים באופן ישר. גם מס הגלגלת נגבה ע“י הקהלה (עי' ב"ב נה, א) ועל כל קהלה היו מטילים סכום ידוע שהיה מתחלק ע”י הקהלה בין בני הקהלה (עי' גם שם ח, א). כמו כן היו הקהלות עוסקות בעניני ההגנה על התושבים, כגון תיקון חומות העיר ושכירת שומרים וקנית כלי נשק ¹¹, בהספקת מים לבני הקהלה ¹², בהשגחה על המצב הסניטרי וכיו"ב. בידן היתה מסורה ההשגחה על השוקים, המידות והשערים, לראות שלא יפקיעו את השערים ולא ימכרו במידות מוקטנות ¹³, שלא יקפח האחד את חברו ולא יסיג גבולו. לתלמידי חכמים היו הקהלות נותנות זכויות מיוחדות בהקלת עול המסים ובמסחר ¹⁴. הנהגת הקהלה היתה מתווכת בין הפועלים ונותני העבודה: ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן (שם ח, ב). מובן מאליו, שהיתה הקהלה משגיחה על בתי הכנסיות ובתי המדרשות, דואגת לעניני החנוך, משלמת שכר למלמדים ולרישי דוכנא.

בראש הקהלה עמדו שבעה טובי העיר (זט"ה), להם ניתן יפוי כח לנהל את כל עניני הקהלה. אולם ענינים חשובים ביותר היו נעשים ע“י זט”ה במעמד בני העיר. זט“ה היו עושים מעשיהם בהסכמה עם דעתו של חכם העיר, ביחוד היו צריכים להסכמתו לכל תקנה חדשה שרצו לתקן. עניני הצדקה והעזרה לעניים נמסרו לגבאים מיוחדים: גבאי צדקה, גבאי תמחוי לעניי העיר וגבאי קופה לעניי עולם, והיו גם ממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת (שם, שם). מס הצדקה הוטל על כל תושבי העיר ואפילו על היתומים וכלל קבעו: ל' יום לתמחוי, ג' חדשים לקופה, ו' לכסות, ט' לקבורה י”ב לפסי העיר. חוץ מגבאי הצדקה יש להזכיר עוד את ראשי הכנסת, גבאי בתי כנסיות ובתי מדרשות.

ציור זה של החיים הפנימיים נעשה בעיקר על פי הידיעות שאנו מוצאים בתלמוד, אבל יכולים אנו להניח שכך היה מצב הדברים גם בתקופה"ג ולא באו במשך הזמן אלא שנויים קטנים.

המקורות על דבר סדרי בתיה“ד בתקופה”ג מרובים יותר מאשר ע“ד סדרי הקהלה. מן המקורות אנו למדים שכמעט כל היהודים – פרט ליוצאים מן הכלל – היו נזקקים בברור משפטיהם לבתי דינין של ישראל. המשפט העברי היה השליט בכל תפוצות הגולה והכל היו נדונין ע”פ חוקי התלמוד. ומכאן גם אותו ריבוי של השו“ת בתקופת הגאונים וכל הספרות הגדולה של ספרי הפוסקים והשו”ת בתקופות שאחריה. הליכה לערכאות של גויים היה חזיון בלתי מצוי וכמה סיבות היו לדבר, חוץ מן האיסור העתיק על הליכה לערכאות עוד מימי המשנה והתלמוד:

א. עוות הדין. הערכאות לא עמדו ברוב המקומות על הגובה הדרוש. השכלת השופטים היתה בדרך כלל מועטת ומצומצמת, וישרם היה קטן ומצומצם עוד יותר. לא היתה שום ערובה שיוציאו דין אמת לאמתו לא רק בדיני ממונות, אלא אפילו בדיני נפשות, שחכמי ישראל החמירו בהם מאד ודרשו דרישות וחקירות מרובות.

על אי האמון שרחשו יהודים לבתי הדין המושלמים, מראים גם דברי חכם ספרדי אחר, בן אותו זמן. לפי דעתו אין לסמוך על השטרות הנעשים בערכאות, מפי “שכתביהן אפשר להזדייף הן, בנקודה אחת מחליפין את הענין. ועוד, שאין מדקדקין בעדותן, שמעמידין אדם שאין מכירין אותו ואומר אני פלוני בר פלוני וחותמין על דברו, אף על פי שאינו הוא אלא אחר, ויש בכתביהן שאר דברים שאי אפשר לפרשן” (גמו"מ קצט).

גם בכליפות הבגדדית הגדולה היה מצב בתי הדין, למרות השתדלותם של כליפים רבים להביא בהם סדרים טובים, רע מאד. רק בבגדד ובעוד ערים גדולות אחדות, מרכזי השלטון והתרבות, היו בתי הדין מהוגנים, אבל בתי הדין שבערי המדינה, וביחוד בפרובינציות הרחוקות מן המרכז, היה השוחד שולט בהם שלטון בלי מצרים. – תאור מלא בענין זה אנו מוצאים בתשובת רב האיי (ג"ה סי' רעח), לפי דין המשנה כשרים כל השטרות העולים בערכאות של גוים; אולם, נמצא בין הגאונים מי שהורה ואמר, שזהו דוקא בדורות הראשונים, שהיו חכמי ישראל מוחזקין בהם שלא היו מזייפין, “אבל בדורות הללו שאנו בקיאין בהם שכל עסקיהן שקרנות וכזבנות, אין ללמוד משטרותיהם כלל” ורב האיי נתבקש שיחוה דעתו בזה, והוא משיב שבבגדד אין הערכאות חשודים כלל על הזיוף ושטרותיהם כשרים בלי ספק. “והמדינות הדגולות האחרות שבבבל יש בהן מי שעדי הגוים המוצבין לעדים כך הם מצויינין בדתן ומרבין להזהר בדבר שוא וכל שכן מדברי שקר… ויש מקומות וכפרים… שאינן כך אלא שקרנות וכזבנות ידועה בהן… כגון אלו אין אנו מכירין שטרותיהם”. יהודי וערבי או יהודי ונוצרי שבאו לדין זכה על פי רוב בדין הערבי או הנוצרי, אם לא הטה היהודי את הכף לצדו על ידי מתן שוחד. ובשעה ששני יהודים באו לדין, זכה, כמובן, זה שנתן יותר.

ב. עינוי הדין. בערכאות של גויים היה ברור הדין נמשך ימים רבים. והרי כך מסופר על “אלמנה שהיה לה על משומד שטר ערבי ולא יכלה לעמוד לפני שופט להוציאו, ואמרה לאחד מחשובי ומגדולי המקום: עשה עמי חסד ועמוד לי אצל השופט, ועמד על פתח השופט שבעה חדשים עד שהוציא הממון”. לעומת זאת הצטיין ביה"ד העברי במהירות ברור המשפטים. עינוי הדין נחשב לחטא גדול כעוות הדין. תנאי חייו של העם העברי, עם נודד וגולה, הצריכו מהירות בכל מהלך הדין וזריזות בהוצאת פסק הדין לפועל ¹⁵.

ג. הוצאות המשפט בבתי דינינו היו מועטות מאד, מה שאין כן בערכאות של גויים. מעולם לא תבע דיין יהודי שכרו בפה ובמקומות שעשו קצבה לתשלומי דמי פסק, הרי היו תשלומין אלו נמוכים מאד.

מעוט הוצאות המשפט, מהירות ברור הדין והבטחון הגמור בישרם של הדיינים הביאו לידי כך, שאף נוצרים ומושלמים היו מביאים לפעמים את דינם לבית הדין העברי, ואין צריך לומר, כי היהודים עשו כך. אצל אבותינו נחשבה הליכה לערכאות של גויים לחטא גדול הגובל עם בגידה לאומית. הליכה לערכאות של גוים לא הותרה, אלא אם כן מסרב הנתבע לרדת לדין ישראל ואין בידי בי“ד לכופו על כך ¹⁶. וכן מי שעמד בדין ונתחייב ואין בית־דין יכולין להוציא מידו את המגיע ממנו ע”פ פסק הדין מתיר רב שרירא להדיינים וחשובי הקהל ללכת לערכאות ולהעיד על הנתבע שנתחייב בדין ישראל, “ומצוה לעשות כך, אפילו אם היה הנגזל גוי והגזלן ישראל היינו רשאים להעיד על ישראל לגויים אצל השופט… וגם אנו מצוין תמיד את הדיינים לעשות כך במי שהוא מורד בדין ואינו נכוה בשמתא דרבנן, אלא שצריכין להתרות בו התראה מפורסמת” ¹⁷. הליכה לעש“ג התירו, כאמור, רק כשאין ביה”ד יכול להכריח את המסרב שירד לדין, אולם זה היה יכול להיות רק במקרה יוצא מן הכלל, כי כרגיל היו ביד בית הדין אמצעים מספקים להכריחו לכך. האמצעי היותר בדוק ומנוסה היה החרם. מי שהוזמן לבא לדין ולא בא לזמן הקבוע, היו מנדין אותו וכותבין עליו “פתיחה” (פתיחת החרם), בה נאמר, ששום איש לא יאכל ולא ישתה עמו, לא ישאל בשלומו ולא יעמוד בד' אמותיו. ה“פתיחה” הוכרזה בבתי הכנסיות כדי שיתרחקו ממנו כל האנשים, ומי שלא ישים לב ולא יתרחק ממנו הרי הוא מנודה כמוהו. יש גם שהיו מלקין את המסרב. אחר שעבר שלשים יום מעת שהוכרזה הפתיחה והמסרב לא בא לבקש שיתירו לו את נדויו ולא נתפייס עם בעל דינו, היו מחרימין אותו ומכריזין את החרם בכל בתי הכנסת שבעיר, וגם בני שאר המקומות שהגיע אליהם שמע החרם היו מחויבין לפרסמו ולהכריזו. החרם הוא קשה הרבה יותר מן הנדוי ומצבו של המוחרם היה נורא. המסרב היה מוכרח, איפוא, להכנע ולקבל עליו שיציית לדין ישראל ¹⁸.

בתקופת התלמוד היו הדיינים בקהלות בבל מתמנים ע“י ראש הגולה ומקבלים ממנו רשות לדין. גם במחציתה הראשונה של תקופה”ג היו הדיינים שבבבל ופרס ושאר המדינות הקרובות שתחת שלטון הכליפים מתמנים ע“י ראשי הגולה. בקהלות הרחוקות היו הדיינים נבחרים ע”י הקהלה עצמה. בזמן יותר מאוחר נחלקה בבל והארצות הסמוכות לה לשלש “רשויות”, לשלש תחומי השפעה: אחת מהן היתה כפופה לראש הגולה ושתי הרשויות האחרות לשתי הישיבות המפורסמות בסורא ופומבדיתא. “והיה מנהגם שכל איש שהוא “מרשות” ראש גלות אין לראשי ישיבות עליו לא דין ולא משפט; וכל שהוא “מרשות” ראשי הישיבות אין לראש גלות עליו לא דין ולא משפט… ואם היה גר בארץ ובא מארץ נכריה, ואינו לא מרשות זה ולא מרשות זה ילך למקום שירצה”. ראש הגולה היה ממנה דיינים לכל הקהלות הנמצאות “ברשותו” וראשי הישיבות עשו כן לקהלות הנמצאות ברשויותיהם ¹⁹.

בסוף תקופה“ג נחלש כחם של ראשי הגולה ונתחזק יותר כחם של הגאונים ראשי הישיבות ואז היה “המנהג בבבל שבי”ד הגדול הן ממנין דיינין בכל פלך ופלך”. גם דניאל בן עזריה (ד“א תתי”א–תתכ"ב), שהיה ראש גולה בא"י ומצרים ולקח לעצמו גם את עטרת הגאונות הארץ־ישראלית, כותב באחד ממכתביו: “ומיום שבאנו לזה המקום הקדוש אנחנו מנהיגים בעזרת שמים את כל ישראל אשר בכל ארץ צבי וסוריה ושופטים ביניהם גם לכל בני המרחקים… והחברים והשופטים אשר בכל מקום ומקום מתחת ידינו” ²⁰. מנוי הדיינים בקהלות בבל היה, איפוא, מסור כולו לראשי הגולה וראשי הישיבות, וכנראה שהקהלות עצמן לא היה להן חלק בכך.

להדיין המתמנה היה ראש הגולה או ראש הישיבה כותב “אגרת רשות” או “פתקא דדיינותא” בלשון זה: “אנחנו מניניה לפלוני בר פלוני דיינא באתרא פלוני, ויהיבנא ליה רשותא למידן דיני ולאתחזאה על כל מילי דמצואתא ודאיסורא והתירא ודחלית שמיא, וכל מאן דלא מקבל דינא על נפשיה אית ליה רשותא למעבד ביה מאי דחזי כי היכדין דחייב מן שמיא” ²¹. “אגרת רשות” זו שימשה גם כתב סמיכה, המעידה על הדיין שהוא ראוי לדון ולהורות, וגם כתב מינוי שעל ידה הוא מתמנה לדיין במקום ידוע. ע"ד מינוי זה היו מודיעים גם להקהלה באגרת מיוחדת.

כשהגיע הדיין למקום מינויו היה “בורר לו שנים מחשובי המקום להתמנות עמו על כל פסקי דינין שעושה”, ובאופן כזה נצטרף בי"ד קבוע של שלשה. כן היה כל דיין בוחר לו באיש אחד למשרת סופר הדיין. רבי נתן המוסר לנו את כל הידיעות האלו, מוסר פרטים גם על מקורות הכנסותיו של הדיין. חוץ מהכנסותיו שהיה מקבל מכתיבת השטרות השונים, היה מקבל תשלום קצוב מאנשי המקום, מכל איש שהוא מבן עשרים שנה ומעלה שני זוזים בשנה, זוז בפסח, זוז בסוכות, ומן הטבחים זוז בכל שבוע ושבוע. הדיין קבל, איפוא, את שכרו מבני המקום, אבל לא היה תלוי בהם כלל. לא הם שבחרו בו והם גם אינם יכולים לפטרו ממשרתו. דין וחשבון על מעשיו היה צריך לתת רק לפני ראש הגולה או ראש הישיבה. “אם היה אותו הדיין הממונה ישר בדרכיו ובקי בדיניו כתבו ראשי המקום והחשובים אל ראש גלות [ואל ראשי הישיבות] ומשבחין אותו בעיניהם. ואם שמא, חס ושלום, שיהיה בו דבר רע או ימצאו בו שום דופי כותבין אל ראש גלות ואל ראשי הישיבות: פלוני, כמה מקולקלים מעשיו וכמה מקולקלים דרכיו והם מסירים אותו וממנים אחר תחתיו”. עמדתו החפשית של הדיין, שלא היה תלוי בדעתם של תקיפי הקהל, הקל עליו את מילוי תפקידו האחראי, כי לא הוצרך לישא פנים לשום אדם.

חלק הגון מן הדיינים המתמנים, או גם רובם, למדו בישיבות סורא ופומבדיתא, ובהן קבלו את השכלתם וידיעתם בתורה, והיו ידועים לראשי הישיבה פנים אל פנים. דיינים קבועים ומומחים כאלה היו נשלחים אל הקהלות החשובות. בקהלות שלא היה בהן דיין קבוע היו נדונים לפני הזקנים וטובי העיר.

בראש כל בתי הדין אשר במדינה עמדו שלשת בתי הדין הגדולים: בתי הדינין שבשער שתי הישיבות ובית דינו של ראש הגולה ²². בראש ביה“ד של הישיבה עמד הדיינא דבבא, שנחשב לסגנו של ראש הישיבה ולממלא מקומו ובראש בי”ד של ראש הגולה עמד דיינא דבבא דמרואתא. מוסד זה, בית דינו של ראש הגולה, הוא עתיק יומין, כבתי הדין שעל יד הישיבות ואולי עוד יותר ²³. במחציתה השניה של תקופה“ג, כשנחלש כחם של ראשי הגולה, היו פסקי דיניו של ראש הגולה טעונים אשור ע”י גאוני הישיבות. ואמנם הגיע לידינו אשור אחד כזה שבו מאשר רב סעדיה את פסה“ד שנפסק בבית דינו של דוד בן זכאי ²⁴. ידוע ג”כ מספורו של רב נתן הבבלי שהמחלוקת שפרצה בין דוד בן זכאי ובין רס“ג היתה בשביל שרס”ג לא רצה לאשר אחד מפסקי דיניו של דוד.

הסופרים הערבים מספרים שהיהודים היו מתגאים מאד בראשי הגולה העומדים בראשם, מתפארים בהם כלפי הערבים ומראים על מוצאם המיוחס מבית דוד. סופר ערבי אבן לאהיא, שמת ב־174 להג’רה (795 לסה"נ) מספר בשמו של סופר ערבי אחר, אבול אַסווד: “פעם נפגשתי עם ‘ראס אל גלות’ שאמר לי: בין המלך דוד וביני מבדילים שבעים דורות ואעפ”כ מכבדים אותי היהודים כבוד גדול, מודים בזכויותי וחושבים להם לחובה להגן עלי, ביניכם ובין נביאכם מוחמד מבדיל רק דור אחד ואתם כבר הרגתם את נכדו של הנביא את חוסיין“¹. דברים אלו מורים על היחס הלבבי מצד העם לראשי הגולה, אף שרבים מהם לא היו הגונים וראויים למשרתם הגבוהה ויש שגם נהגו ממשלתם בעריצות גדולה. על ראשי הגולה בבבל ועל הנשיאים בא”י הביטו כעל המשך ידוע, המשך קלוש וחלש, של המלוכה בישראל; במשרה זו ראו משום זכר לימים ראשונים וטובים מאלה בעבר, סמל של אחדות לאומית בהוה ומקור של תקוה לעתיד, שהרי גם מלך המשיח יצא ממשפחת הנשיאים וראשי הגולה, מבית דוד. כך אמרו בתלמוד (סנהדרין ה, א): “לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט, ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים”. אחרי שפסקו הנשאים בא“י במאה החמישית, לרגלי גזרותיה ורדיפותיה של ממשלת ביצנץ שלקחה מן הנשיא את כל יפוי כחו וזכיותיו שהיו לו מימי קדם, נתחבבו ראשי הגולה שבבבל על העם כולו עוד יותר. שמירת משרה לראש הגולה נחשבה לחובה לאומית, למצוה שאין למעלה הימנה². את תולדות ראשות הגולה יש לחלק לשלש תקופות. א. מראשיתה עד סוף זמן הסבוראים, או עד זמן בוסתנאי ואף היא נחלקת לשנים: זמן שלטון הפרתים עד שנת 226 וזמן שלטון הפרסים מן השושלת הסאסנידית; ב. מבוסתנאי, שחידש את תקפה ועוזה של רשות הגולה ע”י הכובשים הערבים, עד סוף תקופת הגאונים; ג. מסוף תקופת־הגאונים עד המאה הי"ד שאז נתבטלה לגמרי משרה זו ועברה ובטלה מן העולם. בתקופה זו, האחרונה, הסתעפה ראשות הגולה לענפים רבים בכל ארצות המזרח.

ראשיתה של ראשות הגולה

על זמן התחלתה של משרה זו קשה להגיד דבר ברור. לפי סדר עולם זוטא, שנתחבר בבבל בראשית המאה התשיעית למספרם, המוקדש כמעט כולו לתולדותיהם ופירוט יחוסם של ראשי הגולה יוצא שראשית הגולה מתחילה ביהויכין מלך יהודה שהוצא ע“י אויל מרודך מבית הכלא, אחר שישב בו ל”ז שנים ונעשה למנהיגם של יהודי בבל. לפי גירסא אחרת מתחילה משרה זו בשלתיאל בנו וזרובבל נכדו. זרובבל שעלה לא“י לא נשאר בה ולדברי בעל “סדר עולם זוטא” המוסר לנו את המסורת העתיקה: “חזר זרובבל לבבל ומת שם”. ואמנם רואים אנו שמיהושע בן יהוצדק, הכהן הגדול שעלה יחד עם זרובל, יצאה שלשלת של כהנים גדולים שעמדו בראש העם בארץ־ישראל בימי בית שני, בכל ימי שלטון מלכי פרס ויון עד אנטיוכס ואילו לזרע זרובבל אין זכר בא”י. נראה איפוא שזרובבל חזר לבבל, והוא היה אבי אבות ראשי הגולה שבבבל. אפשר לדעה זו להסתייע גם מצד אחר, ידענו שנשיאי ארץ ישראל יוצאי ירך הלל ראו את ראשי הגולה שבבבל שהם בני בניו של דוד בשורה ישרה מזרע שלמה, בעוד שאת עצמם חשבו ליוצאי בית דוד מצד אמם ואף זה לא מזרע שלמה, כי אם מזרע שפטיה בן אביטל³. את ראשי הגולה שבבבל יש איפוא לחשוב לבני בניו של זרובבל⁴. ואף רב שרירא גאון (אגרש"ג, לוין עמ' 73) בדברו על זמן הזוגות עד הלל כותב: “ואעפ”כ היו מרביצין תורה הכא (בבבל) והוה להו ראש גלות מבית דוד“. ואולם, מזמן בית שני אין לנו כל ידיעות ע”ד ראשי הגולה שבבבל ובסדר עולם זוטא נזכרו רק שמותיהם של ראשי הגולה באותו זמן, אך אין קשור בשמו של אחד מהם איזה מאורע חשוב או איזה ספור או אגדה שהיא; השמות משולם, ברכיה, חסדיה, שכניה, עקוב וכו' אינם אומרים לנו כלום והם כמעט שמות אגדיים. רק לאחר עבור מאה שנים בערך אחרי החורבן⁵, מתחילים להופיע ראשי הגולה שבבבל כפועלים ומשפיעים בתולדות ישראל, ובספרות מוצאים אנו ידיעות שונות ע“ד ראשי הגולה בתקופות האמוראים, הסבוראים, הגאונים וגם אחרי תקופה”ג. ר' נתן הבבלי שעלה לארץ ישראל זמן קצר אחרי מרידת בר כוכבא, נתמנה שם לאב“ד והיה אחד מגדולי התנאים ופסקי דיניו נתקבלו כהלכה עד שאמרו עליו: ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא (ב"מ קיז, ב), היה בנו או אחד מבני משפחתו של ראש הגולה שבבבל, וכך פירש רב שרירא גאון (ערוך ערך קמר) את דברי רשב”ג לר' נתן (הוריות יג, ב): ‘נהי דאהני לך קמרא דאבוך למהוי אב ב"ד שויניך נמי נשיא?’ – “ר' נתן בבלאה הוא והיה אביו ראש גולה בבבל והיו ראשי גליות רגילין ללבוש חגורות, דאינון קמרי, ולעמוד לפני מלכי פרסים עד סוף מלכות פרס. ועלה ר' נתן לא”י והיה לאב בית דין, לפיכך אמר לו: אם הועילה לך חגורה של ראש גלות שלבש אביך להיות אב בית דין הלא די לך זאת ובקשת להיות גם נשיא?“. דברי רש”ג מיוסדים בודאי על מסורת עתיקה ויש להם על מה שיסמוכו.

בדור הבא, בימיו של ר' יהודה הנשיא מסדר המשנה, היה ראש הגולה בבבל רב הונא, אדם חשוב ורב פעלים שהיה מכובד מאד בעיני רבי. כששאל רבי את ר' חייא: “מה אני בשעיר? השיב לו: הרי צרתך בבבל [לפי גר' היוחסין: ומנו רב הונא] ⁶. איתיביה: מלכי ישראל ומלכי בית דוד אלו מביאים לעצמם ואלו מביאים לעצמם? א”ל: התם לא כייפי אהדדי הכא אנן כייפינן להו לדידיהו" (הוריות יא, ב). רב הונא נפטר בחיי רבי וע"פ צוואתו העלו את ארונו לארץ־ישראל.

ראשי הגולה בימי התלמוד

על בנו של רב הונא, מר עוקבא, שמלא מקום אביו בימי רב ושמואל יש לנו כבר ידיעות רבות בתלמוד. הוא היה אחד מראשי הגולה המעולים ביותר. התלמוד מספר נפלאות על רוב צדקתו ונדבת לבו. בספור אחד יסופר: לעני אחד משכניו היה מניח בכל יום בחור שציר הדלת סובב עליו ארבעה זוזים. העני התחיל לחקור מי הוא נותן הכסף, ועמד על המשמר. כשראה מר עוקבא שהעני מרגיש בו ברח מלפניו והעני רודף אחריו. ובדרך מרוצתו מצא תנור חם פתוח לפניו ונכנס אל התנור להתחבא בו, והכל כדי שלא ידע העני מי הוא העוזר לו. בספור שני מסופר: לעני אחר היה שולח בכל ערב יו“כ ארבע מאות זוז. פעם שלח כסף זה ע”י בנו. חזר הבן עם הכסף ואמר: אדם זה אינו זקוק לעזרה. שאל אותו: וכי מה ראית? ראיתי שבחדרו מזלפין לו יין ישן, כדי להיטיב את האויר בבית. אמר מר עוקבא: מפונק הוא כל כך, ובכן זקוק הוא לסכום יותר גדול. הכפיל את עזרתו ושלח לו. לפני פטירתו חלק לצדקה חצי רכושו, אמר: זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא (כתובות סז, ב).

הוא היה גם גדול בתורה, ובית דינו היה מפורסם מאד⁷. מר עוקבא היה בימי התלמוד סמל של גדולה וחשיבות וכשרצו לומר לאדם, אתה מחשיב ביותר את פלוני, אמרו: עשית אותו מר עוקבא! (שבת נד, ב). מקום מושבו היה בכפרי הסמוכה לנהרדעא. הוא היה ביחסים טובים מאד עם גדולי החכמים רב ושמואל, וביחוד עם האחרון. משמואל גם למד תורה, ומסופר שבזמן שישבו שניהם ללמוד היה מר עוקבא יושב ברחוק ד' אמות משמואל, מפני דרך ארץ. מצד אחר נאמר, שבזמן שישבו בדין היה שמואל יושב לפניו ברחוק ד' אמות (מו"ק טז, ב), כי מר עוקבא ישב ראש בבית דינו, שהיה ביה“ד הגדול בבבל. מן התלמוד אנו יודעים שרב התחתן בראש הגולה ונתן את בתו לאשה לבנו של ראש הגולה ונזכרו כמה פעמים רבנן שיצאו מזווג זה” רבנא עוקבא ורבנא נחמיה בני ברתיה דרב (חולין צב, א) ⁸. אמנם, לא נאמר מפורש מי היה ראש הגולה שאתו נתחתן רב, אבל מסדר הזמנים נראה שהיה זה מר עוקבא. על יתר ראשי הגולה שבתקופת התלמוד לא נאריך הרבה, באשר הידיעות עליהם הן מועטות. מספרם הכולל עלה לחמשה עשר או שבעה עשר. התלמוד אומר על המלכים והנביאים שבבית ראשון: “אין לך כל נביא ונביא שלא קפח ד' מלכים בימיו” (פסחים פז, ב) – וכך אנו רואים שדורות האמוראים נחשבים רק שבעה וראשי גולה עמדו יותר מכפלים. נזכיר רק את עוקבן בר נחמיה או נתן דצוציתא ואת רב הונא בר נתן. עוקבן בר נחמיה היה מפורסם לבעל תשובה גדול. אמר רב: אין לך גדול בבעלי תשובה יותר מיאשיהו בדורו… אמר רב יוסף ועוד אחד בדורנו ומנו? עוקבן בר נחמיה ראש לגלותא – והיינו נתן דצוציתא (שבת נו, ב). מה היה חטאו ומה היתה תשובתו ולמה נקרא “דצוציתא” לא נתפרש בתלמוד. אבל מסורת אגדה ישנה שנתן עיניו באשה אחת ואשת איש היתה, והעלה לבו טינא ונפל בחולי. לימים נצרכה ללוות ממנו ומתוך דוחקה נתרצית לו וכבש יצרו ופטרה לשלום ונתרפא, וכשהיה יוצא לשוק היה נר דולק בראשו מן השמים. ומכאן השם דצוציתא, דהיינו, נצוצות של אור. יש מספרין ספור זה על עוקבן ויש על נתן, ומכאן הפירוש שבתלמוד: והיינו נתן דצוציתא⁹. מדברי רב יוסף יוצא שראש גולה זה היה בזמנו. ואמר רבה הני תלת מילי אישתעי לי עוקבן בר נחמיה ריש גלותא משמיה דשמואל: דינא דמלכותא דינא, ואריסותא דפרסאי עד מ' שנין והני זהרורי דזבין ארעא לטסקא זבינהו זביני (ב"ב נה, א).

ראש הגולה השני שיש להזכירו הוא רב הונא בר נתן, בן זמנו של רב אשי, שהיה גם חכם חשוב, ובני דורו ראו בו תורה וגדולה במקום אחד. חביב היה על המלך יזדיגרד השני שלבו היה טוב ליהודים. ענוותן היה וכפוף לרב אשי והאריך ימים רבים. בזמנו העבירו את הריגלא, החגיגה השנתית לכבוד ראש הגולה, מנהרדעא לסורא.

כוחו והשפעתו של ראש הגולה לא היו קבועים ועומדים. בסוף התקופה התלמודית התחיל זמן של מהומות ומבוכות בממשלת פרס הגדולה ובעטיו באים ימים רעים, ימי גזרות ושמדות לישראל. אחרי יזדיגרד השני שהיה אוהב ישראל מלך יזדיגרד השלישי (440 – 457), שהיה מלך קשה ושונא ישראל: “ונפל שמדא וגזר יזדיגרד לבטול שבתא… ושמענו מן הראשונים וראינו כתוב בספרי זכרונותיהם דבעו רחמי ובלעיה תנינא ליזדיגרד בבית משכבו ובטל שמדא” (אגרש"ג). שמד זה נמשך שנים אחדות עד שהומת יזדיגרד ושני בניו חודר־ורדה ופירוז נלחמו על כסא המלוכה. לסוף גברה ידו של פירוז שמלך קרוב לשלשים שנה (458־485). פירוז זה היה רשע גמור ונקרא בתלמוד בשם “פירוז רשיעא”. רדיפות היהודים בזמנו היו קשות עוד יותר מאשר בימי אביו. יש מספרים שהסבה הראשונה לרדיפות אלו היתה כי באספאהן הרגו יהודים שני אמגושים, וע"כ כעס על כל היהודים. מחצית יהודי אספאהן נהרגו כדי לנקום נקמת האמגושים. בשנת 469 נסגרו בפקודתו כל בתי כנסיות ובתי המדרשות אשר בבבל וילדי ישראל נגזלו מהוריהם כדי לגדלם בדת האמגושית (אגרש"ג). באותה שנה נאסרו גם גדולי ישראל מן החכמים הידועים בתלמוד: הונא בן ראש הגולה מר זוטרא¹⁰, אמימר ומשרשיא בר פקוד ונהרגו אחר כך. צרות אלו נמשכו כל ימי פירוז ושמו נזכר תמיד לקללה בפי יהודי בבל. סורא נחרבה אז והישיבה בטלה לזמן רב. במשך הזמן הרע הזה ירד לגמרי כבודו והשפעתו של ראש הגולה. רואים אנו שלא רק שלא עלתה בידו להקל את העול מעל אחיו, אלא שגם את בנו לא יכל להציל.

אחרי פירוז רשיעא מלך קוֹבּד (486 – 512). בימיו נחלשו מעט הרדיפות על היהודים אבל המצב בכללו היה רע. המלך קובד נמצא תחת השפעת האמגושים ורצה להשליט ולהטיל את דת מצדק לחובה על כל תושבי המדינה. היהודים התנגדו לזה בכל תוקף וסבלו צרות רבות. ראש הגולה שבאותו זמן, הוא מר זוטרא השני, לקח חלק גדול במאורעות ועליו יסופרו כמה דברים¹¹ נפלאים בקשר לכך. אביו, ראש הגולה הונא בן רב כהנא, היה תקיף ועריץ מאד, אחד מאלה המצדיקים את משפטו הקשה של רב שרירא על דרכי שלטונם של ראש הגולה¹². הוא היה חתנו של ראש הישיבה, הזקן רב חנניא שהיה אדם גדול ומכובד בעיני כל יהודי בבל. והנה קרה המקרה, שדיינו של ראש הגולה הלך למקום מושבו של ראש הישיבה ורצה לדרוש ברבים, ולא נתנו רב חנניא. הדיין קבל לפני ראש־הגולה והלה ראה בכך פגיעה בכבודו וצוה להביא לפניו את חותנו הזקן ראש הישיבה. בבואו ציוה כי לא יתנו לו להכנס אל העיר, כי אם יעמידוהו כל הלילה לפני שער העיר. בבוקר כאשר הביאו את רב חנניא לפני ראש־הגולה צוה הלה, כי יתלשו את כל שער זקנו ושום אדם לא יתן לו לינת לילה בתוך ביתו. ראש הישיבה הזקן הלך לבית־הכנסת ובכה בכי רב עד שנתמלא הכד בדמעות ואח"כ שתה אותו. באותו לילה נפלה מגפה בביתו של ראש־הגולה, כל בני הבית מתו ולא נשארה אלא אשתו של הונא, היא בת רב חנניא, שהיתה מעוברת.

בלילה ההוא חלם רב חנניא שהנה הוא נכנס לפרדס מלא ארזים וגרזן בידו והוא קוצץ את כל הארזים אחד אחרי השני ומכולם נשאר רק ארז אחד צעיר שזה עתה צמח ועלה מן האדמה. הרים רב חנניא את הגרזן ברצותו לקצץ גם ארז זה והנה איש זקן עומד לפניו וצועק עליו: אני דוד מלך ישראל ופרדס הארזים שלי הוא, באיזה רשות אתה קוצץ אותם? ובדברו הכהו בפטיש על מצחו. רב חנניא התעורר משנתו ובבוקר נודע לו פתרון החלום. וישאל: הנותר מי שהוא ממשפחת ראש־הגולה? והשיבו לו: נשארה רק בתך, היא אשתו של ראש הגולה והיא מעוברת. אז שמר על בתו מכל משמר ולן על פתח ביתה בקיץ ובחורף. וכשילדה בן, הוא מר זוטרא, לקחהו רב חנניא לגדלו והוא למד אותו תורה עד שנעשה לאדם גדול בתורה ובחכמה.

אחרי פטירת רב הונא “קם עלמא בלא מלכא”. כי לא נשאר מי שימלא מקומו עד שיגדל מר זוטרא, ולראש הגולה המת היה חתן ושמו רב פחדא, כיון שראה שכלו בני בית דוד לקח ממון רב ושחד בו את המלך שימנהו לראש גולה. כשגדל מר זוטרא ומלאו לו חמש עשרה שנה התיצב יחד עם זקנו רב חנניא לפני המלך ופעל שיחזירו לו את זכויות אבותיו והורידו את רב פחדא מגדולתו ומר זוטרא בא על מקומו. והמסורת מוסיפה: ולרב פחדא נכנס זבוב בנחיריו וחלה עד שמת, כעונש על שרצה להתנשא על כסא בית דוד. ומשום כך מצויר כצורת זבוב בחותמם של ראשי גולה בני בית דוד.

את הספור הזה יש לקבל לאמתי בעיקרו, אלא שהאגדה הוסיפה לו נופך על דבר חלומו של מר חנניא ואולי עוד קצת פרטים. ספור זה נמצא בסדר עולם זוטא שנתחבר בראשית המאה התשיעית, אבל הוא מופלה בסגנונו הארמי מכל הספר ונבדל הימנו. הוא טבוע בחותם האמת וכנראה יש להקדימו הרבה. הספור קורא בשמות את אביו של מר זוטרא, זקנו וגיסו. וכן נראה כאוטנטי הציור מהנהגתו של ראש הגולה והיחס בינו ובין ראש הישיבה, שהוא כמדומה לקוח מן המציאות. ספור זה מעסיק הרבה את החוקרים, כי יש דמיון רב בינו ובין המסופר ב“מעשה בית דוד” על ראש הגולה המפורסם בוסתנאי. התוצאות של השוואה מדוקדקת עם סיפור בוסתנאי הן לטובת ספור מר זוטרא, הקדום הרבה מזה של בוסתנאי.

יחזור לימי גדולתו של מר זוטרא. ימי נשיאותו נמשכו עשרים שנה (500 – 520 בערך). באותו הזמן המשיך המלך קובד להכריח את כל התושבים לקבל עליהם את דת מצדק. היהודים הראו התנגדות קשה. ראש הישיבה מר יצחק נהרג בפקודת המלך. בכך נתמלאה סאת היסורים והיהודים ובראשם ראש הגולה הרימו את נס המרד. גדודי הצבא שנשלחו לדכא את המרד הוכו, והיהודים התבצרו במחוזא ובגלילות הסמוכים לה. מצב זה נמשך שבע שנים ולבסוף נוצחו המורדים. האגדה מספרת שלפני צבא המורדים הלך עמוד אש שהיה מפיל אימה על הפרסים. וכשחטאו אחר־כך צבאות מר זוטרא בשתית יין נסך ובזנות נסתלק עמוד האש. ראש הגולה נתפש ונהרג ונתלה על הגשר במחוזא, ומחוזא עצמה נשדדה. באותו יום שנהרג מר זוטרא נולד לו בן וקראו שמו כשם אביו מר זוטרא. אמו ברחה עם הילד לארץ־ישראל וכשגדל נעשה לראש הסנהדרין, ל“ריש פירקא” בטבריא, ואת מקומו מלאו בניו אחריו במשך שמונה דורות, ושמות צאצאיו נפרטו בסדר עולם זוטא.

גם אחרי מיתת מר זוטרא נשארו בבבל מבני בית דוד ואין לקבל כמות שהם את דברי הסע“ז, כי כשמת ראש־הגולה רב הונא נשארה אחריו רק אשתו המעוברת שילדה את מר זוטרא, החוטר היחידי למשפחה זו, ואחרי שנהרג הוא ברחה אשתו עם בנו הקטן לא”י ובנו זה וצאצאיו אחריו נשתקעו בא“י ויוצא, איפוא, שבבבל לא נשאר איש ראוי מצד יחוסו למשרת ראש־הגולה. כוונת הדברים היא, כי מן המשפחה המושלת לא נשאר איש. אבל היו מבני בית דוד שישבו בערים אחרות. משפחת ראש־הגולה התפצלה למשפחות אחדות ואלה שנשארו בחיים מזרע ב”ד היו מוכרחים להסתתר מפחד המלכות שרצתה להשמיד את כולם. מצב זה נמשך בערך שלשים שנה¹³. ורק כעבור ימי דור אחד, כשנשכחו כל המאורעות הללו, נתחדשה משרת ראש הגולה וניתנה לאחד מאבות אבותיו של בוסתנאי. בוסתנאי לא היה איפוא נין ונכד למר זוטרא האחרון בראשי הגולה כי אם מצאצאיהם של ראשי הגולה שקדמו לו.

מצד מאורעות חייו היה בוסתנאי החשוב בין כל ראשי הגולה. הוא חי בזמן כבושן של פרס ובבל ע"י הערבים, כאשר על חרבותיה של הממלכה הפרסית, נוסדה הכליפות הגדולה. הוא נשא חן וחסד בעיני המושלים החדשים והם אשרו בידו את כל הזכויות שהיו לראשי הגולה מימי קדם. בכך הבטיח את עתידה של משרת ראש הגולה למאות בשנים וכל ראשי הגולה שקמו בבבל במשך ארבע מאות שנה ויותר היו מצאצאיו.

בוסתנאי הוא אחד מראשי הגולה המועטים שגם ההיסטוריה וגם האגדה טפלו בהם הרבה. ע"ד בוסתנאי יש לנו עתה תשעה ספורים¹⁴. ארבעה מהם מוצאם ממקורות הגאונים ויתרם הם בעיקר מספרי הזכרונות של ראשי הגולה¹⁵ . ומבלי להכנס לחקירת המקורות נציע תולדותיו של בוסתנאי.

בוסתנאי נולד בשנת 620 בערך. כשהיה עוד ילד קטן מת עליו אביו. המלך הפרסי שבאותו זמן (כוזרו II) הודיע לראשי היהודים שיש דעתו למנות אדם נכבד אחד שימלא מקומו של ראש הגולה עד שיגדל וראשי הישיבות יעזרו לו במילוי תפקיד זה. הם בחרו אז באחד מן הזקנים שמצא חן בעיני המלך. כשמלאו לבוסתנאי ט"ז שנים דרש העם מן הזקן שיפנה מקומו לבוסתנאי, אך הוא לא הסכים לכך. באותו זמן נכבשה ממלכת פרס לפני עומר ושני הצדדים באו למשפט לפני עומר. בעוד הם נידונים לפני הכליף בא זבוב, לפי דבר האגדה, ועמד על מצחו של בוסתנאי ונשך אותו בלי הרף, אולם הוא לא הניד בראשו ולא הרים יד לגרשו גם כאשר דמו התחיל לטפטף מעל מצחו. הכליף שואל למה לא גרש את הזבוב ויענהו: מוסר זה ירשנו מאבותינו לא לצחוק ולא להרים יד לפני המלך. בוסתנאי מצא חן בעיני המלך והוא מינהו לראש גולה וקיים בידו כל זכויות אבותיו.

על הכבוד הגדול שכבד עומר את בוסתנאי תוכיח העובדה שכשהביאו לפניו אחרי כיבוש קטסיפון בשנת 637 את שתי בנות כוסרו השני¹⁶, מלך פרס, לקח לעצמו אחת הבנות ואת השניה, אזדאדואר, שלח לבוסתנאי, ואמר לו: נאה היא זאת לאדם כמוך. בזה הראה שהוא חושב את בוסתנאי לאיש כערכו. בוסתנאי שלח לו תמורתה נ“ב אלפים דינרי זהב. מבת מלך פרס נולדו לבוסתנאי שלשה בנים. שהריאר, גורנשאה ומרדאנשאה, שנהג בהם מנהג בנים. עוד טרם שנשא לו את בת המלך לקח לו אשה עברית והוליד ממנה שני בנים: חסדאי ובראדוי. בוסתנאי מת בשנת 670 בערך בהיותו קרוב לבן חמשים והניח את בניו מבת המלך בעודם קטנים. בניו הגדולים שנולדו לו מן האשה העברית שעבדו להם את אחיהם הקטנים ורצו לנהוג בהם מנהג עבדים. הם גם אמרו, שיכולים הם למכור את הקטנים לעבדים, כי הרי אמם לא נתגיירה והיא לא היתה אשתו החוקית של אביהם, כי אם שפחתו־פלגשו ובנים הנולדים מזוג כזה הם עבדים, שכיון שאמם לא נתגיירה הרי לא נשאה בחופה וקדושין כדת משה וישראל. מצד אחר נמצאו בין חכמי הישיבות מגינים על הקטנים הללו ואמרו: בוסתנאי נשיא בעמיו היה ואדם כשר ואלמלי נתגיירה וקבלה דת יהודית לא היה מזדווג לה. בראש החכמים הללו עמד רב חנינאי דיינא דבבא. ליתר תוקף עמד וכתב בכח בית דין לאזדאדואר ובניה גט שחרור. ואולם היה עוד מגין אחד לבני בוסתנאי הקטנים, הוא אחי אמם, שהיה מרזבאנא, דהיינו, אחד מראשי הצבא והיה בעל השפעה בחצר המלך. המחלוקת הזאת נמשכה זמן רב, עד שבסופו של דבר, גברה ידם של המצדדים בזכות הקטנים, הם נכנסו כבני חורין לקהל והתחתנו עם גדולי היחס. בן בנו של שהריאר, בנה הבכור של בת המלך, לקח לאשה את בת רב חנינאי דיינא דבבא שהשתדל כל כך הרבה לטובתם. אף משפחתו של הגאון המפורסם והמיוחס רב נטרונאי התחתנה עם זרעו של שהריאר. האחרון שהכריע את הכף להכשירם היה הגאון מר רב שמואל גאון סורא בשנות 733 – 752. אגב, יש לראות בזה זכות גדולה לגאון זה, כי מכאן אנו רואים את אומץ לבו שלא נשא פנים לאיש; הוא נתמנה לגאון ע”י ראש הגולה שלמה בר חסדאי, שהוא כנראה חסדאי זה בן בוסתנאי שרצה לשעבד את הקטנים. והרי המחלוקת לא פסקה אף בדור שני.

מזרעו של בוסתנאי יצאו איפוא שתי שושלות, ובמאות השנים הבאות אנו מוצאים ראשי גולה משתי השושלות. זכאי בן אהונאי נכדו של שהריאר היה הראשון מצאצאי בת המלך שעלה על כסא ראשות הגולה והנשיאים שמלכו אחריו משה ויצחק – איסקוי II היו גם הם בני השושלת הפרסית. משושלת זו יצא גם ראש הגולה המפורסם דוד בן זכאי, שיצאו ממנו חמשה דורות של ראשי גולה. המחלוקת בין יורשי בוסתנאי שנמשכה כשני דורות, עוררה את הרוחות במדה רבה, וחכמי אותם הדורות נפלגו בדעותיהם בדבר זה ורובם עמדו לצד הקטנים. פרטי המחלוקת היו ידועים עוד בזמן רב שרירא ורב האיי, כשלש מאות שנה אחר זמן המאורעות.

את עלית בוסתנאי לגדולה בשעת כבוש הארץ בידי הערבים קשטה האגדה בספורים נאים הקרובים לספור על מר זוטרא השני. “באישיותו של בוסתנאי שחי בזמן מהפכות כבירות על מפתנה של מלכות הערבים התרכזו כל ההגדות הקודמות… הגדת בוסתנאי ספגה לתוכה שרטוטים שונים של הגדת מר זוטרא הקדומה ואותם הקוים שלא היו מתאימים לה טושטשו”¹⁷ , למשל, הזבוב בחותם ראש הגולה אינו זכרון למיתת רב פחדא כ"א לחריצותו של בוסתנאי ולחן שמצא בעיני המלך.

ראשי הגולה בתקופת הגאונים

ראשי הגולה שעמדו בכל תקופת הגאונים – במשך ארבע מאות שנה ויותר – היו יוצאי ירך בוסתנאי, אם מאשתו העברית ואם מאשתו הפרסית, אף על פי שבכל משך הזמן הזה עוד נמצאו בבבל משפחות שהתיחסו לראשי הגולה שקדמו לבוסתנאי. אחת המשפחות הללו היתה גם משפחת הגאונים המפורסמים רב שרירא ורב האיי, כמו שמודיע לנו רש“ג באגרתו (הוצ' לוין עמ' 93): “ולא מבני בוסתני אנחא אלא מקמיה הכי עיילו זקנינו ברבן דמתיבתא”, ובמאות הי”ב והי"ג כשמשרת ראש הגולה הסתעפה מאד ובמקום ראש גולה אחד בדור אנו מוצאים כמה ראשי גולה בזמן אחד: בבגדאד, מוסול, חלב, דמשק מצרים, עלו לגדולה גם משפחות שאינן מזרעו של בוסתנאי, מה שאין כן בכל תקופת־הגאונים. מכאן אולי מקור לאגדה שלפני לידתו של בוסתנאי רדפה ממשלת פרס את זרע בית דוד והכריתה את כולם “ויחפש בכל זרע בית דוד בכל מלכותו ויהרגם ויאסור את קרוביהם וחתניהם וכל מודעיהם… ויגזור על עולליהם לרטש, ועל הרותיהם לבקע ובחמלת אלהים על זרע בית דוד” נשארה בחיים אחת מנשי המומתים והיא הרה וממנה יצא בוסתנאי. באגדה זו נכרת מגמה להוציא את שאר המשפחות יוצאי בית דוד מכלל ירושת הכסא.

ראשי הגולה הראשונים שמלכו אחר בוסתנאי היו מבניו שנולדו לו מאשתו היהודית. מהם יש להזכיר ביחוד את בן נכדו שלמה בר חסדאי. נשיאותו נמשכה זמן רב, לכה“פ משנת 733 עד 759, כי בשנת 733 הוציא מישיבת פומבדיתא את אחד הגדולים, מר רב שמואל, ומינהו לראש ישיבת סורא, ועשרים ושש שנים לאחר מכן לקח שוב מפומבדיתא את הגאון רב יהודאי, הגדול שבדור, ומנה אף אותו ל ראש ישיבה בסורא. מכאן שרב שלמה עמד בנשיאותו לכה”פ 26 שנים, אבל כפי הנראה ארכה נשיאותו יותר מזאת. בשני מנויים אלו של רבי שלמה, הוא הניח את היסוד לגדולתה של סורא לזמן של מאה וחמשים שנה ויותר. נוסף לזה אנו יודעים ממקור אחר (ג"ה סי' קפא) שהיה גם גדול בתורה ובשבתא דריגלא נשא ונתן בהלכה עם גדולי החכמים.

אביו של ענן מיסד הקראות, דוד, היה אחיו של שלמה בר חסדאי. שלשלת הנשיאים הקראית מוצאה אף היא מבוסתנאי מזרע אשתו היהודית.

מראשי הגולה שעלו לגדולה במאות השנים הבאות, יש להזכיר ביחוד את דוד בן זכאי ראש הגולה המפורסם, בן זמנו ובר פלוגתיה של רב סעדיה גאון (בערך 920 – 940), הוא נזכר גם באגרת רב שרירא גאון בקשר עם המחלוקת שפרצה בינו ובין רב סעדיה גאון והרעישה את כל העולם היהודי באותו זמן. רש"ג מספר הדברים בקצור נמרץ כדרכו, ואולם רב נתן הבבלי מספר לנו את הכל באופן מפורט. כדאי למסור כאן ספור זה, יען כי מתוכו אנו עומדים על מצב הדברים באותו זמן ועל תקפו וזכיותיו של ראש הגולה והיחס בינו ובין גאוני זמנו.

דוד בן זכאי נתעלה להיות ראה“ג אחרי שדודו מר עקבא הוסר ממשמרתו לרגלי המחלוקת שהיתה בינו ובין ראש ישיבת פומבדיתא רב כהן צדק והוכרח לנדוד לאפריקא הצפונית. דעת רב כהן צדק לא היתה נוחה גם מעלית דוד לגדולה, כי הוא קרוב ביותר לראש הגולה המודח ואפשר גם שהכיר כבר את אפיו הקשה של דוד ואולם תחת לחץ דעת הקהל ולאחר שראש ישיבת סורא כבר נתן הסכמתו, הוכרח אף הוא להסכים למנויו של דוד. מן הזמן שהודח מר עוקבא עד שמלא דוד מקומו עברו ארבע־חמש שנים. רב נתן מספר לנו את כל פרטי קבלת הפנים החגיגית שנערכה לדוד בשעת עלותו על כסאו. באותו הזמן נמצאה ישיבת סורא בשפל המדרגה. היתה גם מחשבה לבטלה לגמרי ולאחדה עם ישיבת פומבדיתא, דהיינו להעביר את חכמי סורא ותלמידיה הנותרים לישיבת פומבדיתא, וכדי שלא ישכח שם סורא העתיקה, יתמנה ראש מיוחד על קבוצת תלמידי סורא. כבר בחרו בחכם אחד שימלא תפקיד זה, אלא שהלה נפטר פתאם ואז הוזנח הרעיון ע”ד אחוד שתי הישיבות ודוד בן זכאי שם לבו להרים קרנה של סורא. היה צורך למנות גאון לישיבת סורא ונמצאו שני מועמדים: האחד צמח בן שהין, יליד בבל, חניך ישיבותיה וגם מיוחס גדול, והשני רב סעדיה, יליד מצרים אשר לא למד בישיבות בבל, אולם, היה ידוע כבר יפה מאד בחוגי הישיבות כי מזה שבע שנים ישב בבגדאד. לזכותו של רב סעדיה היתה גם המלחמה אשר נהל עם בן מאיר, וגם גמר אותה בנצחון, שהיו לה תוצאות חשובות מאד בשביל המרכז הבבלי וכן מלחמתו נגד הקראים אשר עשו לו שם גדול בהיותו עוד צעיר לימים.

באותו הזמן היה בבבל חכם וצדיק מפורסם ושמו רב נסי אלנהרואני וסגי נהור היה (הוא חבר את הוידוי הגדול הידוע בשם וידוי רב נסים). דוד בן זכאי החשיב מאד את רב נסי שהיה מתווך בינו ובין רב כהן צדק ועזר בכך לעליתו לגדולה והוא בא אליו להתייעץ עמו בדבר מנוי ראש ישיבה לסורא. הצעתו של דוד¹⁸, כי רב נסי עצמו יקבל עליו משרה זו, לא נתקבלה ע"י הרב נסי. ואז שאל בן זכאי את דעת רב נסי במי לבחור: רב צמח או ברב סעדיה. רב נסי יעצו לבחור ברב צמח ולא ברב סעדיה, משום שלדעתו לא יהא שלום בין שני תקיפים, אך דוד בן זכאי לא שמע לעצת החכם הישיש, אשר אמנם נתאמתה אחר כך, והוא בחר ברב סעדיה. דבר זה ייאמר לשבחו של בן זכאי שהכיר בגדולתו היוצאת מן הכלל של רב סעדיה.

אולם, לא עבר זמן רב ופרצה מחלוקת בין ראש־הגולה לבין הגאון. בעצם התמנותו של רס“ג היה משום חדוש, שהרי הוא לא חונך כשאר הגאונים בישיבות בבל ואמנם, רס”ג מהר להודיע על הדבר הזה לקהילות ישראל במצרים. בקטע אחד המכתבים שנתגלגל לידינו¹⁹, הוא כותב: “יום ביום תבשרוני משלומכם כשלום נפשנו… כי באין צבא אין מלך ובאפס תלמידים אין הוד לחכמים… וכן כל חפץ ושאלה אשר יהיה לכם מצד המלכות הגד תגידוהו לפנינו, כי אז נצוה אנשים חשובים בבגדד בני מרדנא נטירא ובני מר אהרן ואז ישיבו לכם מאת המלך”. מצרים היתה נתונה אז תחת שלטון הכאליפים לבית עבאס שמקום מושבם בבגדד, נטירא היה חתנו של יוסף בן פיאס ממשפחת בנקאים ידועה. במכתב זה נראה כי רס"ג הציע לבני מצרים ארצו, גם את עזרתו בשטח המדיני ובזה נכנס לכאורה לתחומו של ראש הגולה דוד בן זכאי.

כנראה, שרצונו הגדול, מרצו וכושרו של רס“ג לפעולות גדולות הביאו לידי חכוכים בינו ובין דוד בן זכאי ראש־הגולה; ואולם, מחלוקת גלויה ביניהם פרצה כעבור שנים אחדות. כפי שכבר הזכרנו נהוג היה כי כל פסקי הדין היוצאים מבית דינו של ראש הגולה טעונים אשור על ידי גאוני שתי הישיבות. ואמנם, יש בידינו אשור כזה שנתן רס”ג על אחד מפסקי הדין של דוד ב“ז. ברם, אירע פעם אחת כי נשלח מבית דינו של רה”ג פסק־דין בענין חשוב ורס“ג סירב לאשרו. ראש הגולה שלח את פסה”ד לרב כהן צדק בפומבדיתא והוא חתם עליו ואז חזר שנית לרב סעדיה לבקש אשורו. אבל רס“ג עמד בסירובו משום שלדעתו לא היה פסה”ד מבוסס ונכון ואז פרצה המחלוקת.

דוד בן זכאי מכריז שהוא מוריד את רס“ג מן הגאונות ובמקומו הוא ממנה לגאון את רבי יוסף בן יעקב, בן משפחה מיוחסת (נכדו של רב נטרונאי גאון), אולם “תלמיד קטן לגבי רס”ג.” אף רב סעדיה מכריז לעומתו, כי הוא מעביר את דוד בן זכאי מראשות הגולה ובמקומו הוא ממנה את יאשיהו (חסאן) בן זכאי, אחי דוד. לבסוף גברה ידו של דוד בן זכאי, יאשיהו אחיו נתחייב גלות והלך לכורסאן ורס“ג צריך היה להסתתר זמן רב. המחלוקת עשתה רושם רב בחיי יהדות בבל. העם נחלק לשתי פלגות אשר תמכו בשני הצדדים. תלמידי הישיבות ועשירי בבל, ובראשם בני נטירה, עמדו לצד רס”ג. ואילו אהרן בן יוסף (כלאף בן סרג’אדו) אף הוא עשיר גדול, עמד לצד דוד בן־זכאי ופזר “ס' אלף זוז” כדי להסיר את רס"ג ממשמרתו. המחלוקת נמשכה כשבע שנים עד שבסופו של דבר השתדל חותנו של אהרן בן יוסף והביא שלום בין שני הצדדים. שני היריבים לא האריכו ימים לאחר שוך המחלוקת. דוד בן זכאי מת שלש שנים לאחר מכן ושנתיים אחריו מת גם רב סעדיה גאון²⁰

לאחר מותו של דוד ב“ז בשנת 940 נתמנה לראה”ג יהודה בנו (הוא שגרם למחלוקת בין אביו ורס"ג). הוא נפטר כעבור ז' חדשים והשאיר אחריו בן קטן שהיה בן י“ב ושמו, כנראה, יחזקיהו. רס”ג לקח אליו את הנער לחנכו לגדלו ולטפל בו. אך כעבור שנתיים מת גם רס“ג. הבן הקטן לא יכל למלא מקום אביו, ונראה ששנים אחדות נשארה משרת ראה”ג פנויה, דבר שגרם ללא ספק להחלשת כוחה ולהורדת ערכה של המשרה הזאת. רב נתן הבבלי מודיע בספורו: “ולא נמצא באותם הימים מי שהיה ראוי להיות ראש גלות אלא איש אחד מבני הימן שהיה בנציבין – בעיר זו ישבו מבני דוד מימים קדמונים – ולא הספיקו למנותו עד שאירע לו דבר, שנתקוטט עם גוי אחד בשוק והעידו עליו שקלל את הפסול ונהרג”. מתוך סיפור זה חשבו החוקרים שמשרת ראש הגולה נפסקה לגמרי. גריץ מצרף את דברי רב נתן לדברי בעל “שבט יהודה”, שראש גולה אחד נהרג ע“י קנאת ההמון המושלמי, ומחליט שבנו הקטן של יהודה בן דוד, שנתחנך בבית רס”ג, נהרג אחרי שנתגדל ומלא מקום אבותיו וכדי להניח את דעתם של הקנאים המושלמים החליטו מנהיגי היהודים לבטל משרה זו. אחרי גריץ נמשכו רבים. ואולם, תעודות חדשות מן הגניזה ומקורות נוספים אחרים מראים ברור שאין הדבר כן ומשרת ראש הגולה בבגדאד נמשכה עוד כמה דורות.

היוצא מתעודות הגניזה הוא זה: כיון שבן יהודה בן דוד היה עוד קטן עלתה לגדולה משפחת יאשיהו אחיו של דוד בן זכאי, הוא יאשיהו שעמד לצד רס“ג בשעת המחלוקת, ושלמה בן יאשיהו נעשה ראש הגולה. שלמה זה נזכר לטובה במכתב אחד הגאונים משנת 953 על שהגין על הכנסות הישיבה כנגד אלה שרצו לעשוק אותה. אחרי שלמה בא בנו עזריה. עזריה זה הוא ראש למשפחות נשיאים שהתישבו בארצות שונות. אחד מבניו, זכאי, נתישב במוסול וצאצאיו היו שם נשיאים במשך הרבה דורות. בנו השני דניאל התישב בא”י והיה שם גאון ורא"ג בשנות 1051 – 1062. דניאל זה היה תקיף ורב פעלים וזכה עתה לפרסום רב עקב תעודות רבות מן הגניזה העוסקות בו. בנו השלישי של עזריה, שלמה, התישב, כנראה, בחלב והקים גם שם שלשלת של נשיאים וראשי גולה.

אחרי עזריה בן שלמה בן יאשיהו עלו שוב לגדולה צאצאי דוד בן זכאי. בלי ספק היו סכסוכים בין שתי המשפחות על משרת ראשות הגולה. קשה להגיד אם יחזקיהו בנו של יהודה, זכה עוד לשמש במשרה זו, וספק הדבר גם בנוגע לבנו דוד. ואולם נכדו, יחזקיהו השני, הוא יחזקיהו בן דוד בן יחזקיהו בן יהודה בן דוד בן זכאי, עלה למשרה זו והאריך בה ימים רבים. מאחד ממכתביו²¹ אנו למדים שבשנת 1021 היה כבר ראש גולה²². כשמת רב האיי גאון בשנת 1038 נתמנה יחזקיה גם להיות ראש ישיבת פומבדיתא. ואמנם ראוי היה לכך, כי היה גדול בתורה, כפי שאפשר לראות מאחת תשובותיו שהגיעה לידינו²³. והנה ר' אברהם ן' דאוד בספר הקבלה שלו מודיענו כי “בני ישיבת רב האיי הקימו חזקיה ראש גלות… והושיבוהו על כסא רב איי ז”ל ועמד שנתים והלשינו בו אל המלך מלשינים ותפסו המלך ואסרו בכבלי ברזל, ובכל מיני ענויין ענהו ולא השאיר לו משתין בקיר וברחו שני בניו לספרד אל רב יוסף לוי הנגיד בר רב שמואל הנגיד שהיה אוהב לחזקיה ראש גלות…“. אך מתעודות אחרות אנו רואים שאין לסמוך בזה על דברי הראב”ד, שלא היה בקי ביותר במה שנעשה בבבל, ושיחזקיהו חי עוד לכה“פ כחמש עשרה שנה אחרי פטירת רב האיי. דברי הראב”ד סותרים גם את עצמם, שהרי לפי דעתו ברחו בני חזקיה לרב יוסף הנגיד שהיה ידידו של חזקיה ורב יוסף נעשה נגיד רק בשנת 1055, דהיינו י“ז שנה אחרי פטירת רב האיי. פוזננסקי²⁴ רוצה להגיה בדברי הראב”ד: “ועמד כ' שנה” במקום ב' (ומזה נעשה שנתים (ואם כן עמד חזקיה במשרות רא"ג וראש ישיבה עד 1058²⁵.

ראשות הגולה בארצות שונות

בימיו של חזקיה מתחילה הסתעפות משרת ראה“ג בארצות שונות. בכל הדורות הבאים מוצאים ראשי גולה אחדים בכל הזמן. עם החלשת כוח הכליפות בבגדאד נתמעטה אף השפעת ראש הגולה על היהודים היושבים מחוץ לבבל (עיראק). בארם נהרים ובסוריא נתיסדו ממשלות שבפועל עמדו ברשות עצמן, אף שלמראית עין עוד עמדו תחת שלטון הכליפים בבגדאד. קהלות ישראל שבערי הבירה של ממשלות אלו, כגון מוסול, חלב ודמשק נעשו גדולות וחשובות. מצרים וארץ־ישראל יצאו משעבוד כליפי בגדאד עוד בשנת 969 כשנכבשו ע”י הכליפים הפאטימיים. מפני טעמים שונים לא יכלו איפוא, יהודי הארצות האלו לעמוד תחת הנהגתו של ראש הגולה שבבבל. ראשית, הרי זה יראה כקבלת עול מלכותם של כלפי בגדאד; שנית, ראש הגולה לא היה יכול להגן ע"י השפעתו בבגדאד לטובת יהודי מצרים, סוריא או ארם נהרים ונחוץ היה שבאי כח המדיניים של היהודים יעמדו בחצרות המושלים בכל מקום.

באי כח אלו נחלקו לשני סוגים: נגידים; נשיאים־ראשי גולה. הנגידים לא היו מזרע בית דוד (וידוע כי הקפידו מאד שלא יקח אדם שאינו מזרע בית דוד את התואר ראש גולה). נגידים כאלו אנו מוצאים במצרים, ספרד ואפריקה הצפונית ועוד בראשיתה של ממשלת הפאטימים במצרים כבר נתמנה נגיד על יהודי מצרים. הנגיד הראשון היה פלטיאל המפורסם, יועצו ויד ימינו של הכליף אלמעוז כובש מצרים. ע“פ רוב היה רופא המלך מתמנה למשרה זו ומסתבר שמפני זה עברה משרה זו אחר כך לר' אברהם בן הרמב”ם, ואחריו גם לבניו ובני בניו. אמנם בקצת זמנים באו למצרים אשים ממשפחת ראשי הגולה שבארצות המזרח ונתמנו גם במצרים ל“נשיאים”, אך, כיון שהנגידות היתה מאושרת מאת הממשלה מימים עתיקים היתה השפעת הנשיאים רוחנית בלבד. נשיאים ונגידים שמשו במצרים כאחד, והנגידים היו מפטרוניהם ומגיניהם של הנשיאים. היו גם נגידים שראו חובה לעצמם בעלותם למשרה זו לקבל הסכמת הנשיא.

התחלת הנגידות במצרים היא מעורפלת ומסורת עתיקה בפי יהודי מצרים מספרת שבתו של הכליף בבגדאד נשאת בשנת 973 למלך מצרים וכשבאה למצרים והתחילה לחקור על סדרי השלטון בארץ, שאלה את המלך, אם יש להם ליהודי מצרים בא כח בחצר המלך. המלך השיב בשלילה, אמרה לו: במלכות אבי יש ישראלים הרבה ויש להם נשיא מזרע דוד ואבי מתברך בו ועושה לו כבוד גדול, לפי שהוא מזרע מלכים ונביאים ואם ייטב הדבר בעיני המלך תשלח היא להביא אחד ממשפחה זו למצרים. וייטב הדבר בעיני המלך וישלח ספרים ביד הרצים אל מלך בבל לאמור: הוגד לי שבמדינת מלכותך יש יהודים מזרע דוד המלך ע“ה ותשלח לי אחד מהם כי בתך רצתה בזה. ושלחו לו משם איש נבון וחכם מזרע הנשיאים… “ומשם והלאה נשתלשלה הנגידות במצרים”²⁶ . ממצרים נתפשטה הנגידות לקירואן, שהיתה עוד עד שנת 972 בירת כליפי הפאטימיים טרם שעברו לקהיר. הנגידות בקירואן מתחילה עשרות שנים אחדות אחרי זה, כי נגידי מצרים הראשונים, ר' פלטיאל ובנו ר' שמואל, היתה השפעתם מתפשטת על כל ארצות ממשלתם של כליפי הפאטימיים: מצרים, סוריא, אפריקה הצפונית ואף זמן מה על סיציליא, ואולם המאורעות המדיניים שבאו בראשיתה של המאה הי”א גרמו לחלוקתה של הנגידות, מצרים לחוד וקירואן לחוד, כי שלטונם של כליפי הפאטימיים על אפריקה הצפונית נחלש יותר ויותר מאותו זמן שעברו לקהירא. שבטי הברברים הרימו ראש ונסיכיהם שקבעו מושבם במהדיה הסמוכה לקירואן הרגישו עצמם חפשים יותר ויותר וסוף דבר פסק לגמרי שלטונם של כליפי מצרים על טוניס ואלג’יר. אז ראו יהודי אותם המקומות שאין בכחו של הנגיד אשר במצרים לעמוד להם בשעת דחקם ובחרו להם “נגיד” לעצמם שיהא בא־כחם כלפי השליטים במהדיה וקירואן.

הנגיד הראשון בקירואן היה, כנראה, אברהם אבן עטא, המהולל מאד ע"י רב האיי גאון שבא אתו בדברים²⁷, ורב ישראל בן רב שמואל בן חפני הקדיש לכבודו חבור בדיני התפלה. הוא היה גם רופא מהולל ונדיב גדול. אחרי ר' אברהם ן' עטא בא על מקומו ר' יעקב בן עמרם²⁸.

אותו הדבר אנו רואים גם בממשלת גראנדה. נזכיר נא בזה את הנגיד רב שמואל ובנו רב יוסף.

לעומת הנגידים שבמערב אנו מוצאים במזרח ראשי גולה שהסתעפו מראשי הגולה אשר בבבל ויסדו להם דינאסטיות מיוחדות. במאות הי“א, הי”ב, הי"ג אנו מוצאים אותם בבגדאד (המשך ישיר מן הזמן העתיק), מוסול וחלב (אליפא, ארם צובה), זכר מלכות בית דוד היה כל כך יקר בעיני היהודים עד שבכל מקום נתקבלו שרידי משפחת ראשי הגולה בכבוד ויקר, ועמידתם בראש הצבור נחשבה לדבר המובן מאליו²⁹.

בחירתו או מִנויו של ראש הגולה

ראשות הגולה בבבל, כמו הנשיאות בא“י, עברה בירושה מדור לדור. אלא שבמשפחת הנשיאים, יוצאי ירך הלל, היו משפטי הירושה מסודרים יותר מאשר אצל ראה”ג בבבל. הנשיאות עברה בירושה מן האב לבנו הבכור, אף שלפעמים הצטיין הצעיר יותר³⁰. וכך היה הדבר למעשה בכל חמש מאות השנים בקירוב שהתקיימה בהן משרת הנשיאות ולא מצאנו אף פעם שתפול מחלוקת בין פרטנדנטים שונים כל כסא הנשיאות, או שהעם יחלק לשנים ושני נשיאים ינהגו בנשיאותם בזמן אחד³¹. לא כן הדבר בבל. משפטי ירושת הכסא לא היו מסודרים כהוגן בימי הכליפות הבגדאדית בכל משפחות המושלים הכפופים לה כמו במשפחת הכליפים גופא. בדרך כלל מלא הבן את מקום אביו, אבל לא תמיד. יש שבמקום הבן בא אחיו של ראש הגולה הנפטר³². וכמו במשפחת הכליף עצמו, נמצאו גם במשפחת ראשי הגולה בנים וקרובים אחרים ששאפו לשלטון ולשם כך בקשו קירבת המלך הפרסי או הכליף הבגדאדי. המליכם והכליפים היו באמת גם שבעי רצון מן המחלוקת ודברי הריבות הללו, ולפעמים גם השתדלו לעורר אותן, לפי הכלל העתיק: הפרד ומשול. ע“י כך הוכרחו ראשי הגולה להיות נכנעים ביותר למלכות, כי היתה לה יכולת לבלי לאשר מינויו של הקאנדידאט הבלתי רצוי לה, או גם להורידו אחרי שנתמנה ע”י כך שיקימו לו צרה מתוך ביתו.

דבר זה, שמשפט הירושה לא היה מסודר כהוגן וריבות הפרטנדנטים השונים שהתגלעו מזמן לזמן, עשה את ראשי הגולה לתלויים במדה רבה גם בראשי העם ומנהיגיו וביחוד בגאונים ראשי הישיבות. הם יכלו לבכר את הבן הצעיר על פני הבכור, או להקים את אחי המת ולא את בניו. השפעת ראשי העם וראשי הישיבות שגברה יותר ויותר בזמן הגאונים על השפעתם של ראשי הגולה הביאה לידי כך שטרם שנתאשר ראש הגולה ע“י הכליף צריך היה לקבל את הסכמתם של ראשי הישיבות³³. וכך מתחיל ספורו של ר”ג הבבלי על דבר מנויו ראה"ג: “ומה שאמר עוד ר' נתן הכהן על דברי ראש גלות היאך יתמנה והיארך יכרתו לו כל העם ברית בשעה שיתמנה: כך הוא הדבר. אם הסכימה דעת הקהל למנותו מתקבצין שני ראשי הישיבות עם בני ישיבתן עם כל ראשי הקהל והזקנים…”. זו, היתה, איפוא, מעין בחירה, אבל בחירה מצומצמת, היות ולא עלה אף פעם על דעת מי שהוא להעמיד ראש גולה שאינו מזרע בית דוד. מספר המועמדים שיכלו לבא בחשבון למשרה זו היה, איפוא, קטן מאד.

בכך יובן לנו הספור ע“ד ענן מיסד הקראות שנמסר לנו ע”י הראב"ד בס' הקבלה: “וענן זה מבית דוד היה ותלמיד חכם היה בתחלה והכירו בו שמץ פסול מפני זה לא נסמך לגאון וגם לא סייעוהו מן השמים להיות ראש גלות, ומפני קנאה וטינא שהיתה בלבו עמד להדיח ולהסית את ישראל”. במקום ענן בחרו ראשי הישיבות באחיו הצעיר חנינאי, משם “ויתור ענוה ובישנות ויראת שמים שהיתה לו”. לפי ספורי הקראים הספיק ענן לכהן כבר במשרתו החשובה, אלא שבאו שונאיו והורידוהו.

מקרי הורדת ראש הגולה מכסאו ע“י ראשי הישיבות וזקני העם קרו כמה פעמים בתקופה”ג, ורב שרירא מספר לנו עליהם באגרתו. כך הורד מגדולתו רב נטרונאי בר חביבאי, ע“י גאון פומבדיתא רב מלכא (770) ועזב את בבל – כנראה אנוס לעשות כך – והלך לספרד, והוא הוא שכתב להם ליהודי ספרד את התלמוד כולו מפיו שלא מתוך הכתב (מסורת עתיקה שנמסרה לנו ע“י ר”ש הנגיד בס' העתים עמ' 255). – בזמן יותר מאוחר הוריד הגאון רב הפעלים רב כהן צדק מפומבדיתא בעזרת ידידו רב יוסף בן פנחס ונטירא חתנו את ראש הגולה מר עוקבא, ובפקודת הכליף הגלה מבבל למקום הנקרא קרמיסין (קרמנשה) וישב שם חדשים אחדים, עד שבא הכליף לשבת זמן מה באותו מקום שהיו בו גנות ופרדסים הרבה. מר עוקבא שהיה פייטן חשוב השתמש בזה והיה מכוין לפגוש את המלך בשעת טיולו ולברכו בשירים יפים ובדברים ערבים, וכך עשה יום יום עד מלאות שנה ובכל יום חבר לכבודו שיר חדש ומצא חן בעיני המלך והחזירו לגדולתו. ואולם מתנגדיו לא טמנו ידם עד שהוציאו מן הכליף פקודת גלות שנית, ובפקודה היה כתוב “שלא יכנס בכל מלכות בבל לעולם, ואם יכנס – יחרם כל רכושו… ולא נשאה אותו ארץ מכל ארצות מזרח ויצא אל המערב”. ממקור אחר אנו יודעים שגלה לאפריקה הצפונית והתישב בקירואן, הקהלה החשובה ביותר שם, ויהודי אפריקה נהגו בו כבוד גדול מאד. “ונשארה השררה [פנויה] כמו ד' או ה' שנים בלא ראש עד שהיה קשה הדבר מאד על ישראל ודברו על דוד בן זכאי, שהוא דודו של עוקבא נשיא שעבר, שיעשו אותו ראש גלות. והיה כהן צדק שהוא ראש ישיבת פומבדיתא קשה עליו הדבר, שלא רצה בשררות דוד בן זכאי לפי שהיה קרובו של עוקבא ראש גלות שעבר, אבל ראש ישיבת סורא הנהיג אותו על עצמו, וכתב לכל אנשי ישיבתו לתלמידים ולתנאים שבה שיברכוהו ויכתבו לו על נפשם וינהיגו אותו ראש גלות עליהם, ועשו כאשר צום” (ספור רב נתן). דבי ר”נ הובאו כאן בלשונם, כי מהם נלמד הרבה: רב כהן צדק וידידיו מורידים את ראש הגולה פעם ופעמיים, דעת הקהל דורשת בכל תוקף מינוי ראש גולה. מדברים על דוד בן זכאי שהוא דודו של ראש הגולה שהעבר. רב כהן צדק מתנגד לו ותומך כנראה באחד שאינו קרוב כל כך לעוקבא. ראש ישיבת סורא בוחר בדוד וסוף דבר הוכרח גם רב כהן צדק להסכים לו. ראשי הישיבה הם המכריעים איפוא בבחירה.

אף בזמן יותר מאוחר, כשראשות הגולה הסתעפה בארצות שונות, לא נתמנו ראשי הגולה ע“י המלך רק אחרי שבחרו בהם מקודם ראשי האומה. ר' פתחיה ב”סבובו" בדברו על ראש־הגולה בבגדאד כותב" “ואין המלך נותן להם ראש גולה אלא ע”פ שר היהודים. ואין שם הראוי להיות ראש גולה אלא אותם שני נשיאים מבית דוד, ומקצת השרים בוחרים בר' דוד ומקצת בר' שמואל ועדיין לא הושוו“. כתב מינוי מאת המלך. לידינו לא הגיע לפי שעה כתבי מינוי לראשות הגולה מן התקופה הקדומה אלא מן המאה הי”ב³⁴, אבל הדעת נותנת שהיו כתבי מנוי נוהגים, ביחוד בתקופה הערבית. אבל נמצא ונתפרסם ע“י אלפרד קרימר³⁵ כתב מני בשביל הקתוליקוס והפטריארך עבד ישועה (1044 – 1075) שנכתב ע”פ פקודת מושל המאמינים. והיות שבדרך כלל היו זכויותיהן של העדות הבלתי מושלמיות במלכות החליפות דומות זו לזו יש לראות בתעודה זו דוגמא לכתבי המנוי של ראה"ג ואף ממנה נראה השפעת הצבור וזקניו על המנוי.

והרי בזה נוסח כתב המינוי של ראש הכנסיה³⁶ הנסטוריאנית בבגדאד:

“אחרי אשר הודיעו למושל המאמינים על דבר ענינך בכלל, כי אתה הנך בין בני אמונתך אותו האיש אשר דרכי חייך הם למופת ומתאימות ביותר לדרישות היושר, כי אתה מאחד בנפשך בתכלית השלימות אותן התכונות שבגללן החליטו (בני אמונתך) פה אחד כי אתה הנך היחידי ביניהם שיש לו גם התנאים של אמצעי עזר חיצוניים לצרכי הנהגתה של משרת הקתוליקוס הנהוגה אצלם, וגם כל אותן הסגולות הפנימיות הדרושות לכך. וגם נוצרים רבים אשר, אשר ע”פ רוב פונים אליהם לקבל מהם ידיעות ע“ד דרכי חייהם של אנשים כערכך, וחות דעת ע”ד המועמדים המתחרים, הוזמנו ע“פ ובאו והודיעו כי גם חקרו ודרשו היטב על אודות הרוחות בין בני האמונה (הנוצרית)… ונתנו את הסכמתם לך”.

“ואחרי שכל אלה בקשו שישמו אותך לראש עליהם ע”י כתב־אשור מיוחד… לכן יצאה הפקודה למלאות את בקשתם… ובזה מתפרסם כתב האשור העליון… בהודעה שאתה נמנית לקתולקוס של הנסטוריאנים בעיר הישועה (בגדאד) וכן בכל הערים האחרות הנמצאות בארצות האיסלם… ורק אתה לבדך יש לך הזכות ללבוש אותם בגדי הכבוד הנהוגים בשביל הקתוליקוס… והשמוש בקשוטי כבוד אלו אסור הוא בלעדיך לכל מיטרופוליט, בישוף או דיאבון, למען יהיו כפופים לך ע“פ מדרגם…”

“וכי יקום אחד מאלה הנזכרים לחלוק עליך וימאן לשמוע בקולך… גמולו יושב לו בראשו….. מלבד זה יצאה פקודה… לערוב לך ולבני אמונתך בטחון חייכם ורכושכם, להניח לכם לכלכם ליהנות מן השלוה והשלום… ולשמור על כבוד בתי תפילתכם… ובכלל… לשמור בכל תוקף על משפטיהם של הכליפים “הולכי התם” ביחסם לאבותיכם… ועוד (נתנה פקודה) כי בענין גבית “מס החסות” אתה תדאג לקבוץ הכספים… ובקבוץ הכספים לא תסור מן החוקים הקבועים בענין זה”.

"ולבסוף נתנה לך הרשות להתערב, כמתווך, בדברי ריבותיכם בין הכתות הנוצריות לשפוט בצדק את החלש בריבו עם החזק ממנו ולהשיב לדרך המשפט את כל הנוטה ממנו.

כשאנו מדברים על דבר הישיבות הבבליות מכוונים אנו בראש וראשונה לישיבת סורא ופומבדיתא, אף שחוץ מהן היו בבבל עוד ישיבות שונות בזמנים שונים ומהן גם ישיבות חשובות. יתר ישיבות בבל לא זכו לפרסום רב ולאריכות ימים מופלגת כשתי הישיבות הללו, אשר האריכו ימים הרבה, כשמונה מאות שנה. עם יסוד הישיבות האלה מתחילה תקופה חדשה בדברי ימי ישראל בכלל ובחיי היהדות הבבלית בפרט, היא תוקפת התלמוד ועם סגירתן מסתיימת תקופה חשובה, היא תקופת הגאונים. על הישיבות עברו, איפוא, שלש תקופות: האמוראים, הסבוראים והגאונים. שתי הישיבות הללו זכו להשפעה עצומה על כל תפוצות ישראל, השפעה ההולכת ונמשכת עוד בימינו אלה ע“י היצירות הגדולות שנוצרו בהן. במשך ימי קיומן הארוכים עברו על היהדות הבבלית חליפות ותמורות רבות ואירועו מאורעות מדיניים כבירים. רעות רבות מצאו את הישיבות, היו זמנים שבהם היו הישיבות מוכרחות להסגר, אך סגירה זו היתה לרוב עד יעבור זעם, הן חזרו ונפתחו באפשרות הראשונה וכל כלי יוצר עליהן לא צלח. קיומן של שתי הישיבות מלא גאון את לב היהודים ובמדרש תנחומא פ' נח מוצאים אנו דברים נלהבים בשבח שתי הישיבות¹ המביעים את דעת בני הדורות ההם עליהן: “ואותן שתי ישיבות לא ראו שבי ולא שלל ולא שלט בהן לא יוון [ביצנץ] ולא אדום [רומא המערבית] וצדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהקדים והגלה את גלות יכניה לפני גלות צדקיה כדי שלא תשתכח מהן תורה שבע”פ וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום”. באמונה זו קוו שהישיבות תתקימנה עד ביאת המשיח… מבבל מתחילה הגאולה ומשם עולים לירושלים".

לישיבות סורא ופומבדיתא נהרו תלמידים מקרוב ומרחוק. כל צעיר בעל כשרונות שנפשו חשקה בתורה היה נמשך אליהן. לא עצרו אותם לא ריחוק הדרכים ולא סכנת השודדים והלסטים. בתלמוד (חגיגה ה, ב) מסופר על חכם אחד שהיה יוצא מביתו אחר פסח והולך בדרך שלשה חדשים, עד שהיה מגיע אל הישיבה, שוהה שם יום וחוזר, למען יגיע הביתה לימי החגים. חבריו קראו לו בקצת לעג: “בר בי רב דחד יומא”. אולם רבי יוחנן דרש עליו את הכתוב: “ואותי יום יום ידרשון”.

במחציתה השניה של תקופת הגאונים התרחבה השפעת המרכז הבבלי עוד יותר והגיעה ממש עד קצוי ארץ, ועוד לפני אחרוני הגאונים, רב שרירא ורב האי, ישבו תלמידים מארץ ישראל (ביניהם יחייא בנו של רב שלמה בר יהודה וראש ישיבת ירושלים), מצרים (נזכיר מהם את החכם המפורסם רב שמריה בר' אלחנן ובנו ר' אלחנן, שניהם היו לאחר זמן מנהיגיהם הרוחניים של יהודי מצרים), אפריקה הצפונית, ספרד, איטליא (נזכיר את רב מצליח בן אלבצק דיין סיצליא² ביצנץ³ וכנראה גם מצרפת. עלינו לצייר לעצמנו את כל הקושי שהיה כרוך בהליכה כזאת מספרד או מצרפת לבבל ונדע מה היה גדול כח קסמן של הישיבות הללו.

התלמידים הללו, שהיו חוזרים לביתם מזוינים בדעת התורה והתלמוד הבבלי היו עומדים אח"כ בראשי הקהילות ומנהלים אותם לפי חוקי התורה וכמנהג “שתי ישיבות”. הם היו עומדים בקשר תמידי עם הישיבות והשאלות והתשובות לא פסקו ביניהם. שאלות לאלפים נשלחו לשער הישיבה מכל תפוצות הגולה והגאונים השיבו עליהן כפי מה “שהראום מן השמים” תשובותיהם היו כתובות בסגנון של גוזרים ומפקדים, ועל השואלים צוו שלא יסורו מדבריהם ימים ושמאל: “כך הלכה ואין לזוז מינה” או, “ואין לנטות” ואמנם זכו ראשי ישיבות בבל שיתקבלו דבריהם כדבר מלך ושלטון.

היקף השפעתן של שתי הישיבות היה גדול מאד, ואולם גם חוג פעולתן היה רחב. הן מילאו כמה וכמה תפקידים בעת ובעונה אחת. לא הרי ישיבות בבל (וא"י) העתיקות, כהרי הישיבות שנוסדו בכל ארצות אירופה בשמונה מאות השנים האחרונות, או כאלו הקיימות עוד בזמננו. הישיבות הללו ממלאות רק תפקיד אחד, תפקיד של בית תלמוד לצעירים, הבאים אליהן לרכוש בהן את ידיעת התורה, ובעיקר התלמוד. אבל ישיבות בבל מלאו חוץ מן התפקיד הזה גם תפקיד של בית ועד לגדולי החכמים שבדור. חוץ מצעירי הימים שהיו יושבים בהן ושוקדים על התורה היו מתועדים בהן גדולי החכמים שבדור שהיו נושאים ונותנים בהלכה, מבררים את תוכן התשובות על השאלות שהגיעו, מתקנים תקנות בכל ענפי החיים ומעיינים בצרכי צבור. רבים מן החכמים האלה ישבו בקביעות בבית הישיבה: ראשי הכלה, חברי הסנהדרין הגדולה והקטנה, התנאים, ראשי הסדרים ו“מובחרים דרבנן”; רבים מהם לא ישבו בקביעות בבית הישיבה, אבל באו אליה לעתים מזומנות להשתתף בישיבות בית הועד. תפקיד זה עבר לישיבות בבל במסורת מבתי המדרש שהיו קיימים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד. כאלה היו בתי המדרש של הלל ושמאי וכך היה בית המדרש ביבנה בימי רבן גמליאל, או בטבריה, בימי רבי יוחנן. בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא ישבו זקני הדור, רבי ישמעאל ברבי יוסי, רבי שמעון בר' יהודה, עם ר' חייא ורב, תלמידיו־חבריו של רבי ובאותו זמן למד שם תורה רבי יוחנן בהיותו עוד צעיר לימים וישב שבע עשרה שורות מאחוריו של רב, והיה רואה את רב ורבי שהם נושאין ונותנין בהלכה והוא לא הבין מה שהם מדברים. כך נהג הדבר גם בישיבות בבל עד סוף תקופת הגאונים. עוד אחרוני הגאונים מדברים על “זקני הישיבה וחכמיה” שהיו עוזרים לגאון בהנהלת הישיבה והיו אנשי עצתו.

חוץ מזה מלאו הישיבות גם מעין תפקיד של אוניברסיטה עממית. פעמים בשנה בחדשי אלול ואדר, היו מתאספים אליהן אלפים מישראל לשמוע דבר ה'. כל מי שלמד פעם בישיבה ורצה להחיות בזכרונו את זכרון הימים הטובים ההם וכל מי שרצה להסיח לזמן מה מלבו את טרדות החיים ולהתרומם על הדאגות הפעוטות הממלאות אותם, וכל מי שרצה לשמוע דבר הלכה או אגדה, – היה הולך אל אחת הישיבות העתיקות ויושב בה כחדש ימים. אלו הם חדשי הכלה שעל אודותיהם עוד נדבר. ראשיתו של המוסד הזה, של חדשי הכלה, נעוצה עוד בראשית התקופה התלמודית ובתלמוד יסופר שבימי רבה הגיע מספר הבאים בחדשי הכלה לישיבת פומבדיתא עד שנים עשר אלף איש. יש לחשוב, איפוא, שמנהג זה הונהג עוד לפני רבה; ואנו מוצאים שחדשי הכלה היו קיימים בישיבות בבל גם כעבור שבע מאות שנה לאחר רבה.

בכלל, יש להגיד שהסדרים שהיו נהוגים בישיבות בבל עוד בסופה של תקופת הגאונים מוצאם מראשית תקופת האמוראים, ומעטים הם לפי הערך השנויים שחלו בהם במשך הזמן הארוך הזה. סדרים אלה התקדשו בקדושת המסורת, נתחבבו על החוגים קרובים לישיבות ולפיכך נמנעו מהכניס בהם שנויים רדיקליים. דבר זה אפשר לראות גם מספורו של ר“נ הבבלי, שחי במחציתה השניה של המאה העשירית. מתוך ספור זה אנו יודעים שהחכמים ישבו לפני ראש הישיבה לפי מדרגות חשיבותם. בשורה א' ישבו ראשי הכלה ובשבע השורות הראשונות ישבו אלה שנקראו חברי הסנהדרין הגדולה, בכל שורה עשרה חכמים, אלה שישבו בשורה הששית היו חשובים יותר מאלה שישבו בשביעית וכן הלאה. את הדבר הזה אנו מוצאים כבר מימיו של רבי יוחנן בישיבות ארץ־ישראל⁴ וכנראה שמישיבות א”י עבר סדר זה לישיבות בבל ונשמר בכל זמן קיומן של הישיבות.

חוץ מן התפקידים הלימודיים הללו מלאה הישיבה גם תפקיד של בי“ד גבוה. בשער הישיבה היה בית־דין מיוחד שבראשו עמד “דיינא דבבא” (דיין השער), אשר נקרא גם “אב בית דין” סתם ובקצור “אב” או, “רבנו האב”. לפי דעת קצת חוקרים היו בכל ישיבה שני בתי דין: בראשו של אחד, הגבוה ביותר, עמד הגאון עצמו, ובראש השני עמד דיינא דבבא⁵ לא היה זה בית־דין לערעורים, אלא שזכות היתה לכל נתבע להגיד: רוצה אני להקריב משפטי לא לביה”ד שבעירי כי אם לשער הישיבה, לבית הועד ולבית הדין הגדול קא אזילנא. יש שבי“ד גדול זה היה מחזיר את הדין לעיון לביה”ד שבמקום מושב הצדדים. ביה“ד הישיבה נחשב, איפוא, לביה”ד העליון שבארץ וממנו קבלו יתר בתי הדין את הוראותיהם. כבר ראינו שאף הפסקים שיצאו מבית דינו של ראש הגולה היו טעונים אישור מגאוני הישיבות ובית דינן. לידינו הגיעו קצת מנוסחי השטרות שהיו נכתבים ע“י בי”ד זה ויש בהם ענין רב⁶. נוסף לכל זה התחילו הישיבות במחציתה השניה של תקופת הגאונים למנות שופטים ודיינים לרוב קהלות בבל. הגאונים היו מסמיכין ומעמידים את הדיינים והם גם היו מעבירים אותם אם נשמעו תלונות עליהם מאת בני המקום. יוצא, איפוא, שכמעט כל רשת בתי הדין שבבבל והארצות הסמוכות לה עמדה ברשותם.

בהתאם לכל זה היה סידורן האדמינסטרטיבי של הישיבות גדול ותקיף, מורכב יפה ומתאים למטרתו. זו היתה מעין ממשלה קטנה שבראשה עמד “הגאון”, הוא ראש הישיבה. ואמנם בעלי התלמוד והכרוניקונים מתקופת הגאונים משתמשים תמיד בפועל “מלך” בשעה שהם מדברים על מינויו של גאון וביום המינוי של ראש הישיבה היו וערכים לו טקס נהדר, דומה לאותו טקס שהיו עורכים במינוי ראש גולה. מספר נושאי המשרה בממשלת הישיבה היה די גדול: אב בית־דין, דיינא דבבא, ראשי כלה, ראשי סדרים, סופרים ועוד כיוצא באלו. ברם, גדול יותר היה מספרם של בעלי התארים השונים שלא מלאו תפקיד אדמיניסטרטיבי: חברים בסנהדרין הגדולה, חברים בסנהדרין הקטנה, ראשי פרקים וכו'. עד כמה שידוע לנו נשמרו כל התארים הללו בישיבות בבל עד סוף תקופה"ג. היה כאן רצון לשמור על מוסד הסנהדרין, שהיה נטול עתה כל תפקיד מעשי ולוּ רק בתור “זכר למקדש”.

בדרך כלל היתה תשובה מן הישיבה הבבלית מתחילה בנוסח זה: ‘פב“ב ראש ישיבת מתא מחסיא לכל החכמים והתלמידים ושאר אחינו הדרים במקום פלוני, שלומם ירבה לעד ויגדל. קבלו שלום ממני ומפב”פ דיינא דבבא ומן ראשי כלה ומכל החכמים שהם במקום סנהדרין גדולה ומן אלה שהם בני סנהדרין קטנה ומשאר תנאים וחכמים ותלמידים שבישיבה כולה’…

יש להגיד שאצל גאוני הישיבות הבבליות היתה הבנה היסטורית וחושם ההיסטורי היה מפותח יפה. כל המקרים החשובים פחות או יותר היו נרשמים בספרי הזכרונות של הישיבה, שרב שרירא מסתמך עליהם באגרתו, ולמקרה חשוב ביותר היו עשים זכרון בחיי הישיבה. כשנחרבה למשל נהרדעא בשנת 259 ונחרבה גם ישיבתה, נוסדה על מקומה ישיבת פומבדיתא. ועשו זכר לישיבת נהרדעא בזה שקבוצת חכמים חשובים שישבו בשורה מיוחדת נקראו שורת נהרדעא והחשוב שבהן נקרא “ראש שורת נהרדעא”. שורת נהרדעא זו התקיימה עוד בימי רב שרירא ורב שמריה בר אלחנן שלמד אז בישיבת פומבדיתא זכה לתואר של “ראש שורת נהרדעא”.

לכל אחת משתי הישיבות היו תקופות של עליה וירידה, דבר המובן מאליו במוסדות המתקיימים זמן ארוך של שמונה מאות שנה. עליות והירידות באו לרגלי סבות שונות, מדיניות וכלכליות, אולם על־פי־רוב היתה גדולת הישיבות מותנית בגודל האיש שעמד בראשן.

לסורא היו שלש תקופות זוהר:

התקופה הראשונה נמשכה כששים שנה, זהו הזמן שבו עמדו בראשה רב, מיסד הישיבה, ותלמידו הגדול רוב הונא; שני אלה רוממו את קרנה בכבוד והרבו גבולה בתלמידים. זמן קצר אחרי הוסדה כבר עלתה ישיבת סורא על ישיבת נהרדעא, עתיקה ממנה הרבה, וכל הימים שהיה רב קיים היה שמואל כפוף לו ונוהג בו כבוד גדול. וכן היה גם רב יהודה, מיסד ישיבת פומבדיתא, כפוף לרב הונא. מספר התלמידים בזמנו של רב הונא היה גדול מאד, אם כי לא הגיע למספרם בימי רב. בימי רב היה מספר התלמידים שלמדו בסורא בקביעות אלף ומאתים ובימי רב הונא לא הגיע מספרם אלא לשמונה מאות⁷ . כשהיה רב הונא מגיד שעורו עמדו לפניו שלשה עשר מתורגמנים, שהיו מפרשים ומסבירים דבריו לקהל השומעים, כמנהג ראשי ישיבות בבל שהיו מגידים שעוריהם בלשון הקודש ובלחש והאמוראים (=המתורגמנים) שעמדו לפניהם היו מפרשים דבריהם בארמית ובקול רם. האגדה מספרת: “כי הוו קיימו רבנן ממתיבתא דרב הונא ונפצי גלימייהו הוה סליק אבקא וכסי ליה ליומא, ואמרי במערבא: קמו ליה ממתיבתא דרב הונא בבלאה”⁸. אחרי פטירתו של רב הונא מתחילה תקופת ירידה בשביל סורא. את המקום הראשון תופסת פומבדיתא, יען כי אחרי פטירת רב הונא נחשב רב יהודה לזקן הדור וגדול שבחכמים, חלק גדול מתלמידי סורא באים לצקת מים על ידי רב יהודה ועוברים לפומבדיתא⁹. חלק חשוב מחכמי סורא הגדולים עולה אז לארץ ישראל לישיבתו של ר' יוחנן בטבריה, מהם: ר' אלעזר בן פדת, ר' שמואל בר יצחק, ר' אבא בר זבדא, ר' חייא בר יוסף ועוד. ארץ ישראל ושמו הגדול של ר' יוחנן משכו אליהם את התלמידים מבבל, הוסיפו על כך רב ורב הונא שהיו דורשים במאמריהם בשבח ארץ ישראל ומחזקים את הגעגועים לארץ אבות. לעומת זה מעטים הם העולים מישיבת נהרדעא־פומבדיתא; עמדתו של רב יהודה לעליה לארץ־ישראל היתה שלילית בהחלט, ורגיל היה לומר: כל העולה מבבל לא“י עובר בעשה”¹⁰. כשרצה ר' זירא תלמידו לעלות לא"י היה משתמט מרב יהודה שלא יראנו. בעטיה של העליה לארץ־ישראל והיציאה לישיבת פומבדיתא נתרוקנה סורא מתלמידיה. אמנם, היא המשיכה את קיומה, אלא שחכתה לימים יותר טובים.

התקופה השניה בחיי ישיבת סורא בה עלתה עוד הפעם לגדולה, הגיעה בימי רב אשי, שעמד בראשה קרוב לששים שנה (אגב, הוא היחידי בין כל ראשי הישיבות שקמו בבבל במשך שמונה מאות שנה שזכה לעמוד בראש הישיבה זמן ארוך שכזה). הוא הצליח לרכז סביבו את כל החכמים שהתפזרו אחרי פטירת רבא למקומות שונים והשתדל לקרב את הרחוקים ולקבץ את הנפרדים. רגיל היה לומר: “לא נתכהן פנחס עד ששם שלום בין השבטים” (זבחים קא, ב). הוא אהב את לימוד התורה בהמון תלמידים¹¹. בדור שלפני רב אשי, אחרי פטירת אביי ורבא, התרבו הישיבות בבבל במקומות שונים: רב פפא ישב בנרש, רב כהנא בפום נהרא; גם בנהר פקוד, נהרדעא, שילי, פפוניא ועוד היו ישיבות, אלא אף אחת מהן לא זכתה להגיע למעלת שתי הישיבות המפורסמות סורא ופומבדיתא. ואולם אם למעלתן לא הגיעו הרי הפריעו להן בהרבה ע“י פזור הכחות. בידי רב אשי עלה לרכז את כל כחות היצירה של האומה לשם מטרה אחת גדולה: סדור התלמוד ובצדק אמרו עליו: “מימות רבי עד רב אשי לא מצאנו תורה וגדולה במקום אחד”. באמת לא מצינו מימות רבי עד רב אשי שיהיו כל חכמי הדור מרוכזים במקום אחד תחת הנהלה אחת. בימיו של רב אשי נעשתה מחסיא (ישיבת סורא) לתל־תלפיות. בימיו של רב אשי העבירו את חגיגת השבתא דריגלא לכבוד ראש הגולה מנהרדעא למחסיא. לחגיגות אלו היו באים גם כל תלמידי פומבדיתא וכל גדולי היהדות הבבלית. כן היו באים לשם זה לסורא, גם ראש הגולה עם הפמליא שלו. ומנהג זה שנקבע על־ידי רב אשי נתקיים גם מאות בשנים אחרי פטירתו ונתן לסורא את זכות הבכורה על פומבדיתא. ב”חדשי כלה", הם אלול ואדר, היו באים בימי רב אשי למחסיא אלפים ורבבות, ומחסיא שהיתה עיירה בינונית, שכדברי רב אשי עצמו, “יצאה מכלל כפר אבל לא הגיעה להיות כרך”, לא יכלה לאכסן את כל הבאים והיו רבים מהם לנים בשדות ובגנים שבסביבותיה. כבוד התורה היה גדול מאד בשני החדשים הללו עד כי התפלא אב אשי על הגויים תושבי מחסיא שאינם מושפעים מזה ואמר עליהם: אבירי לב הם, רואים הם את כבוד התורה פעמיים בשנה ואין הם מתגיירים (ברכות יז, ב).

רב אשי חידש את בנין הישיבה¹² , ועסק בעבודת הבנין במסירות נפש. הוא העמיד את מטתו בבנין ההולך ונבנה, ישן שם כל זמן הבנין ולא הוציאה משם עד שנגמר כולו. את זאת עשה כדי שיבואו להשתדל למהר את גמר הבנין. בנין זה התרומם בגבהו על כל בתי העיר, כי אמרו: כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה. ואמר רב אשי: אנא עבדי למתא מחסיא דלא חרבה¹³.

במפעל הגדול של סדור התלמוד לקחה סורא חלק בראש. יש בלי ספק סוגיות רבו ואולי גם מסכתות שלמות, שנסדרו בפומבדיתא, ועל כל זה אפשר להגיד ברור שבעיקר יש לזקוף את הזכות הגדולה הזאת לחשבונה של סורא. בתוקף הזכות הזאת התעלתה סורא על פומבדיתא גם כעבור מאות בשנים אחרי חתימת התלמוד.

בסוף התקופה התלמודית ובתקופת הסבוראים הגיעו לסורא ימים קשים. מן המהומות והמבוכות שהיו אז בממלכת פרס סבלה סורא, עקב מקומה הגיאוגרפי, יותר מפומבדיתא. מספר חכמיה ותלמידיה נתמעט בהרבה. לרגלי גזירותיהם של פירוז רשיעא ויזדיגרד היה קיומה נתון בסכנה. במצב קשה נמצאה סורא גם בכל תקופת הסבוראים. אך כשהוטב המצב הכללי במדינה, וביחוד מימי כבוש הארץ ע“י הערבים, חדשה סורא את פעולתה במרץ רב. ראשי הגולה מראים חבה יתרה לישיבת סורא ומעניקים לה זכויות יתרות על פומבדיתא, בהיותה הראשונה בזמן. הם גם זכרו לה את גדולתה בימי רב ורב אשי וכמו כן השפיעה בודאי העובדה שחגיגת השבתא דריגלא נערכה דורות רבים בסורא. ישיבת סורא נקראה לפעמים גם בשם “ישיבת ראש גלות”¹⁴. חסות זו מצד ראשי הגולה הועילה לה בודאי במקרים רבים, אבל גם הזיקה לה הרבה. ראשי הגולה התערבו יותר מדי בעניניה הפנימיים והפריעו לעתים קרובות להתפתחותה החפשית. הם מינו את ראשי הישיבה וגם הורידום ממשרתם אם לא מצאו חן בעיניהם. יש גם שהראשים שנתמנו ע”י ראש הגולה לא היו לרצון לבני הישיבה, אבל יש להודות שהיו גם מינויים מוצלחים מאד הנותנים כבוד לראשי הגולה. גדולת סורא בתקופת הגאונים מתחילה ע“י שני חכמים שישבו כל ימי חייהם בפומבדיתא ולעת זקנתם נתמנו בזה אחר זה ע”י ראש הגולה המפורסם שלמה בר חסדאי לעמוד בראש ישיבת סורא, והם מר שמואל (ת“צ – תק”ח, 730 – 748) ורב יהודאי בן רב נחמן (תק“כ – תקכ”ג); משני אלה מפורסם ביותר האחרון ואתו מתחילה תקופה חדשה לסורא. רב יהודאי היה גדול הדור ובני דורו והבאים אחריו חשבוהו לאיש אלהים. הגאונים הבאים אחריו קוראים אותו “נהורא דעלמא” “קדוש וטהור”¹⁵, פסקיו ומנהגיו היו לעינים לבאים אחריו שהתייחסו אליהם יחס של קדושה וכבוד. כדוגמה אנחנו יכולים לראות ענין התרת שבועה. על־פי הדין אפשר להתיר שבועה ע“י שאלה לחכם שימצא פתח חרטה לשבועה זו, אך רב יהודאי לא היה נזקק לשבועות כדי להתירן, ורב שרירא שחי מאתים שנה אחריו אומר: “לית לן למעבד מאי דלא עביד מר רב יהדאי”¹⁶. אחד מתלמידי תלמידיו נותן לנו ציור מדמות דיוקנו ומעיד עליו, ש”היה גדול במקרא ובמשנה ובתלמוד ובמדרש ובתוספות ובהגדות ובהלכה למעשה… והיה גדול בקדושה ובטהרה ובחסידות ובענוה והיה מדקדק בכל המצוות כלן והיה מאסיר (= מוסר) עצמו לשמים והיה מקרב את הבריות לתורה ולמצוות ולא הניח כמותו“¹⁷ . שם גדול עשה לו ע”י ספרו הלכות פסוקות שנכתב ע“י תלמידיו שרשמו מה ששמעו מפיו, ושימש יסוד לספר הלכות גדולות של ר”ש קיארא ולמחברים אחרים. רב יהודאי, היה, כאמור, בן ישיבת פומבדיתא ואחיו, אב דודואי, עמד בראש פומבדיתא, אך ראש הגולה הביאו לסורא, למרות היותו זקן מופלג ועור בשתי עיניו ולמרות המסורת הסוראית שלא להעמיד בראשה אלא מי שחנך בישיבת סורא עצמה, “מפני שלא נמצא בה מופלג בחכמה כמותו” (אגרש"ג).

אחרי רב יהודאי עמדו בראש ישיבת סורא שלשלת ארוכה של גאונים מפורסמים ורבי פעלים כרב חנינאי, תלמידו המובהק של רב יהודאי, רב יעקב הכהן, רב צדוק בן ישי, רב משה בן רב יעקב, רב כהן צדק, רב שר שלום, רב נטרונאי, ורב עמרם ורב נחשון. הם העמידו את סורא על מדרגה גבוהה מאד. יהודי כל הארצות היו פונים בשאלות בעיקר אל ישיבת סורא, ואם נעשה חשבון יוצא שמספר תשובות שהשיבו גאוני סורא הנזכרים, עולה פי ארבעה ממספר התשובות שהשיבו גאוני פומבדיתא מראשית תקופה"ג עד ימיו של רב שרירא. בכלל היו באותה תקופה חיי הרוח חזקים בסורא יותר מאשר בפומבדיתא ורוב היצירות הספרותיות של אותו זמן מוצאן מסורא.

תקופת זוהר זו נמשכה כמאה ושלשים שנה שאחריהן מתחילה ירידה ואין בה אנשים גדולים הראוים לעמוד בראשה. מספר החכמים שבה נתמעט ונשארו בה בעיקר תלמידים צעירים לימים. וכשהגיע הזמן למנות ראש ישיבה לא נמצא בין חכמי הישיבה, מי שהוא ראוי לכך ומנה דוד בן זכאי את מר רב יום טוב כהן, שהיה אורג ע"פ אומנותו, והישיבה ירדה ירידה גמורה. הדברים הגיעו לידי כך, שהוחלט הדבר בין החכמים לבטל לגמרי את ישיבת סורא ולהעביר את שארית תלמידיה לפומבדיתא ולבסוף הוסכם להכתיר את אחד מחכמי פומבדיתא, הוא רב נתן בר רב יהודה גאון פומבדיתא, דוד רב שרירא, בתואר “גאון סורא”, ובלבד שלא יתבטל שמה של סורא, אבל לא הספיק לתפוס מקומו עד שמת¹⁸.

באותו זמן החליט ראש הגולה דוד בן זכאי לעשות מעשה רב כדי להחזיר עטרת סורא ליושנה. לשם כך מינה את רב סעדיה לגאון, על אף “שלא מבני רבנן דמתיבתא הוה אלא ממצרים”. רב סעדיה כבר היה אז מפורסם למדי ע“י ספריו שחבר וע”י מלחמתו עם הקראים והקראות ונצחונו על בן מאיר גאון ירושלים. עם התמנותו נגש רס“ג במרץ רב למלוי תפקידו, וכפי מה שמסר רב שרירא גאון, קבץ ראשית כל, מה שנשאר מבניהם של חכמי סורא ואת הצעירים הלומדים והתחיל להנהיג שוב את כל סדרי הישיבה הקבועים. והנה בעוד שהוא עסוק בעבודה זו, קפצה עליו כעבור שנתיים למינויו המחלוקת הגודלה בינו ובין דד בן זכאי. דוד בן זכאי מעביר את רב סעדיה ממשרתו וממנה תחתיו את רב יוסף בן יעקב. בן למשפחה מיוחסת שהעמידה בסורא כמה וכמה גאונים, אלא שהוא היה עוד “רך בשנים ותלמיד קטן לגבי מר רב סעידה” (רש"ג) ורב סעדיה הוכרח להתחבא כמה שנים מאימתו של דוד בן זכאי התקיף והעריץ. ברם גדולי הדור וראשי היהדות הבבלית עומדים לימינו של רס”ג, מתערבים בדבר משלימים בין שני הצדדים ורס“ג חוזר לעמוד בראש הישיבה, אך המחלוקת הזאת התישה את כחו של רס”ג והוא מת כעבור שנים אחדות.

התקוות הרבות שתלו במנויו של רס“ג לא נתקיימו, איפוא, והנסיון לבסס את סורא לא הצליח. אחרי שנפטר רס”ג חזר למשרתו רב יוסף זה שנתמנה ע“י דוד בן זכאי בשעת המחלוקת. אבל הוא לא הצליח כלל במילוי תפקידו ועזב את סורא ואת בבל בכלל, התיישב בבצרה ושם נפטר. רב שרירא גאון המספר לנו את כל המאורעות האלה מסיים: ובתר הכי לא הות מתיבתא במתא מחסיא” או: “ועד השתא ליכא במחסיא מתיבתא”. מזמן פטירת רס“ג עד כתיבת האגרת ע”י רש"ג עברו כארבעים וחמש שנים וסורא היתה, איפוא, סגורה בכל הזמן הזה.

ואולם עוד בחייו של רב שרירא, כשנתיים אחרי כתיבת דברים אלו נפתחה סורא מחדש, והמשיכה את קיומה יותר מחמשים שנה. בכתיבת פרק זמן זה, שהוא האחרון בתולדות סורא עזרו לנו בהרבה התעודות החדשות שנתגלו בגניזה הקאהירית. עד הזמן האחרון חשבו שרב שמואל בן חפני היה הגאון היחידי שקם לסורא אחרי רב סעדיה ועם פטירתו, שנקבעה ע“י כל ההסטוריונים לשנת ד' תשצ”ד (1034), נסגרה ישיבה זו סגירה עולמית. עתה אנו יודעים ששלשלת שלמה של גאונים קמו לה לסורא אחרי שנפתחה מחדש. הראשון שעמד בראשה בתקופה זו היה רב צמח בר' יצחק, נצר ממשפחת גאונים שעמדו בראש ישיבת פומבדיתא, נין ונכד לרב פלטוי ולרב צמח, גאוני פומבדיתא המפורסמים. הוא נפטר אחרי שעמד על משמרתו כעשר שנים ועל מקומו בא הגאון הידוע רב שמואל בן חפני, שהתחתן עם רב שרירא ונתן את בתו לרב האיי בן רב שרירא לאשה. אף רב שמואל מוצאו ממשפחת גאונים פומבדיתאית. זקנו רב כן צדק, היה ראש ישיבת פומבדיתא בזמן רס“ג, והיה אחד ממתנגדיו הקשים של דוד בן זכאי ורס”ג כאחד. אף רב נחמיה בן רב כהן צדק היה גאון בפומבדיתא אלא שהמובחרים שבחכמים ורב שרירא בראשם התנגדו לו ובחרו ברב אהרן. רב אהרן מינה את רש“ג לאב”ד ורב נחמיה מינה לאב“ד את אחיו רב חפני. רב שרירא ורב חפני היו, איפוא, אבות ב”ד בזמן אחד והיחוסים ביניהם היו מתוחים. אחרי שמתו רב חפני, רב נחמיה ורב אהרן נתמנה רב שרירא לגאון. לרב שמואל בן חפני היו בודאי טענות ותביעות למינוי חשוב בישיבה, ומפני זה, כך משערים קצת חוקרים, עזר רב שרירא לרב שמואל בן חפני שיתמנה לגאון בסורא.

ר“ש בן חפני היה אחד הגאונים החשובים ביותר והמשכילים ביותר. גדול היה לא רק בתורה כי אם גם בחכמה, בפילוסופיה, בפרשנות כתבי־הקודש, בחקירת הלשון העברית וביתר המדעים. בהיקף ידיעותיו אפשר לדמותו אל רב סעדיה; ואמנם, רב שמואל הלך בעקבות רס”ג בשיטת למודיו ובעבודתו הספרותית. רב האיי חתנו קובל עליו על שהרבה לקרא בספרי הגויים¹⁹ ומתוך כך בא לידי דעה שאין הקב“ה עושה נס אלא לנביאים ומכחיש בכל מעשה שנאמר בו כי נעשה נס לצדיקים. רב שמואל כתב ספרים רבים, כמעט כולם בערבית וע”כ גם נאבדו ברבות הימים ולא הגיעו לידינו אלא שרידים מהם, אבל גם הם דים להעיד על גדולתו. הוא חבר פירוש בערבית על התורה ולקצת מנביאים אחרונים, וכתב ספרים רבים במקצוע ההלכה. הגיע לידינו ממנו גם מספר הגון של תשובות, דבר המראה לנו כי קהלות רבות החלו שוב לפנות בשאלותיהם לסורא. רב שמואל כתב גם מבוא לתלמוד אשר רק חלק קטן ממנו נמצא בין כתבי־היד של הגניזה.

ר“ש בן חפני נפטר בשנת תש”ג (1013), ולא תשצ“ד (1034) כמו שהיה מקובל עד היום, ועל מקומו בא רב דוסא בן רס”ג²⁰ . מן הזמן שנפטר רס"ג עד שנתמנה רב דוסא לגאון עברו 71 שנה, ומכאן אנו למדים שהיה עוד צעיר מאד כשמת אביו הגדול, והגיע לזקנה מופלגת. הוא מזכיר באחת מתשובותיו שהוא כבר יותר מבן שמונים. על משמרתו עמד רק 4 שנים ואחריו עמד בראש ישיבת סורא רב ישראל בן רב שמואל בן חפני, שהיה מקודם סופר הישיבה, והוא נזכר בספרי הפוסקים הראשונים. אחריו עמדו לסורא עוד שני גאונים, שלפי שעה ידיעותינו עליהם מועטות מאד, והם "רב עזריהו הכהן, שאולי היה בנו של רב ישראל, ורב יצחק, האחרון לגאוני סורא.

אחרי שעברו על תולדות סורא, ניתן סקירה קצרה על תולדות פומבדיתא. פומבדיתא, היא לאמתו של דבר המשכה של ישיבת נהרדעא העתיקה, שראשה האחרון היה שמואל. שנים מועטות אחרי פטירת שמואל נחרבה נהרדעא בשנת 259 ע"י פפא בן נצר, הוא אודינת שר צבא תדמור, ואז נוסדה על מקומה של נהרדעא, ישיבת פומבדיתא. מיסדה היה גדול תלמידיו של שמואל, רב יהודה בר יחזקאל והוא עמד בראשה קרוב לארבעים שנה. אף כשחזרה ונבנתה נהרדעא לא חזרה הישיבה אליה (בה נמצא אמנם בכל זמן התלמוד קבוץ חשוב של חכמים הנקראים בתלמוד בשם נהרדעאי. רשומם של הללו בהלכה נכר ביותר ומן המפורסמים שבהם יש להזכיר את רב חמא ואמימר). לפומבדיתא עברו מסורות נהרדעא, מנהגיה ודרכיה ולא עוד אלא שעשו בפומבדיתא זכר יפה לנהרדעא בזה שקבעו בה שורה מיוחדת שישבו בה חכמים חשובים ונקראה “שורת נהרדעא”. דבר זה נהג עד סוף תקופת הגאונים משך שבע מאות שנה. מתוך כך אנו מוצאים שבספרות הגאונים נזכרה נהרדעא לעתים קרובות ביחד עם סורא, בעוד שהכונה היא לפומבדיתא.

כבר אמרנו שאחרי מות רב הונא מתחילה תקופת ירידה לסורא ותקופת עליה לפומבדיתא. תקופת עליה זו נמשכה כששים שנה. בראש הישיבה עמדו אנשי השם: רב יהודה, רבה ורב יוסף, אביי ורבא, שמם נזכר בתלמוד בכל דף ודף וידועים הם אף לאלה שאינם יודעים מה אמר אביי. למרום גדולתה הגיעה ישיבת פומבדיתא בימי רבא שעמד בראשה י“ד שנים. כך מעיד ואומר רב שרירא: “ובכלהו אלין שנין דרבא לא הויא אלא חדא מתיבתא בפומבדיתא”. יש להזכיר שבימי רבא עברה ישיבת פומבדיתא למחוזא, מקום מושבו של רבא, אך הוסיפה להקרא בפי הכל בשם: ישיבת פומבדיתא, כי העברה זו לא היתה אלא זמנית בלבד. עם פטירתו של רבא בשנת ד”א קי"ג (353) מתחילה תקופת ירידה לפומבדיתא. אמנם סורא עוד נשארה שוממה קרוב לעשר שנים עד שעמד רב אשי בראשה, אך חכמים רבים יוצאים את פומבדיתא ומיסדים ישיבות במקומות שונים. מקום ראשון ביניהן תופסת ישיבת רב פפא בנרש הסמוכה לסורא. רבים אף חזרו לנהרדעא, שמשכה אליה חלק מן החכמים ועלתה בחשיבותה יותר ויותר. הפיזור של החכמים באותו הזמן היה גדול מאד, כי לא היתה אישיות מרכזית שתעמוד בראשם. בפומבדיתא נשאר רק חלק מן החכמים והתלמידים, ובראשה עמד רב נחמן בר יצחק תלמיד רבא ידוע גם לעוסק בשקידה במסורה של כתבי הקדש.

מכאן מגיעים אנו לימי רב אשי. מימי רב אשי ואילך היתה פומבדיתא בדרך כלל כפופה לסורא, שתפסה את המקום הראשון והיו לה כמה זכויות יתירות על פומבדיתא. אמנם בימי המהומות שבסוף תקופת התלמוד ובתקופת הסבוראים סבלה פומבדיתא פחות מסורא, אך גם מצבה היה קשה ולבסוף הוכרחה לעבור לפירוז שבור, הקרובה לנהרדעא. כמו שמספר לנו רב שרירא: “והויין שני שמד וצרות בסוף מלכות פרסיים ולא הוו יכלין למקבע פרקי ואתובי מתיבתא ומדבר מנהג גאונים עד בתר כמה שנין דאתו רבנן דילנא מפומבדיתא לסביבות נהרדעא לדמינתא דפירוז שבור”²¹ . מכאן יוצא שישיבת פומבדיתא הוכרחה להפסיק קיומה במשך כמה שנים לפני שעברה לפירוז שבור. בפירוז נמצאה הישיבה עד כבוש הארץ ע"י הערבים. גאון פרוז רב יצחק בלוית החכמים וחשובי העדה יצאו לקבל את פני הכובש עלי בן אבוטליב והלה קבלם בסבר פנים יפות. באותו זמן נמצאו בעיר לפי דברי רב שרירא תשעים אלף מישראל, ואף שחזרה הישיבה לפומדיתא לא נתבטל קבוץ החכמים בפירוז ובית מדרשו של רב מרי, מגדולי פירוז בסוף תקופת הסבוראים, היה ידוע עוד כעבור ארבע מאות שנה, בזמן רב שרירא.

במחצית הראשונה של תקופת הגאונים עומדת פומבדיתא בצל ואת המקום הראשון תופסת סורא. אמנם, רואים אנו שגם אז נמצאו בה חכמים גדולים כרב יהודאי, שלוקחו מתוכה ונתמנו לעמוד בראש סורא, אבל האישים היותר חשובים שבדור עמדו בראש ישיבת סורא. תקופת עליה לפומבדיתא מתחילה באמצע המאה התשיעית עם עלות רב פלטוי גאון על כסאו ( תר“ב – תרי”ח, 842 – 858).רב פלטוי היה אדם גדול בעל מרץ יוצא מן הכלל ותקיף מאד בדעתו. בימיו מתרבים ומתחזקים קשרי פומבדיתא עם תפוצות הגולה. אליו פנו יהודי ספרד בבקשה “לכתוב להם תלמוד ופתרונו וצוה וכתבו להם”²² . הוא ובנו רב צמח היו, כנראה גאוני פומבדיתא הראשונים שבאו בקשר של שאלות ותשובות עם יהודי אפריקה הצפונית שמקודם עמדו בקשר רק עם סורא²³. אף בנו רב צמח, שעמד בראש פומבדיתא י“ח שנים, היה אדם גדול ותשובות רבות השאיר אחריו. בימי של רב צמח מתרבים עוד יותר קשרי פומבדיתא עם ארצות אירופא, וביחוד עם ספרד, והגאונים שאחריו מטפחים את הקשרים הללו; גבולה של פומבדיתא מתרבה בתלמידים ומספרם עולה על מספר התלמידים שבישיבת סורא. לאור עובדה זו מורגש צורך לשנות את חלוקת כספי הנדבות הבאות להחזקת הישיבות, שמימי קדם נהגו בהן שסורא מקבלת שני שלישים ופומבדיתא שליש אחד. סורא התנגדה להכנסת שינוי במצב זה, עד שבא רב כהן צדק, גאון פומבדיתא בזמן רס”ג, “ונפלה קטטה ביניהם על זה הדבר עד שנתקבצו ראשי הדור ועשו פשרה ביניהם שיהיו חולקים כל מה שיבא להם חלק כחלק בשוה”. פומבדיתא דרשה יותר מהחצי, וודאי מפני שמספר תלמידיה עלה הרבה ע"ז שבסורא.

אחרי פטירת רב כהן צדק התחילה פומבדיתא לרדת מגדולתה. סורא נסגרה באותו זמן לשנים רבות, אבל גם לפומבדיתא באו זמנים קשים: הגולה הגדולה כבר לא היתה זקוקה יותר להשפעתו של המרכז הבבלי. היא מתחילה לעמוד על רגלי עצמה. במשך מאות בשנים הפיצו ישיבות בבל את התורה בין העם בכל תפוצות הגולה והנה הגיע הזמן שבארצות שונות נוסדו בתי מדרש גדולים לתורה ובראשם עמדו חכמים גדולים שאינם נופלים בגדולתם מגאוני בבל. עומדים אנו באמצע המאה העשירית, זה הזמן שבו אירע לפי המסורת המאורע של ארבעת השבויים. לפי המסופר בספור זה נפדה כל אחד מהשבויים²⁴ בארץ אחרת, רב חושיאל באפריקה הצפונית, רב משה בן חנוך בקורדובה, ורב שמריה באלכסנדריא, וכל אחד מהם יסד לו ישיבה בארץ שאליה בא ובמקום לפנות בשאלות אל הישיבות הרחוקות אשר בבבל, שלתשובתן יש לחכות שנה ויותר, התחילו לפנות אל חכמים האלה. ר' אברהם ן' דאוד, המספר לנו את הספור הזה, רואה בזה “סבה מאת הקב”ה שנכרת חוקם של ישיבות שהיה הולך אליהם מארץ ספרד וארץ המערב לאפריקה ומצרים וארץ הצבי“. החקירות האחרונות הוכיחו את בטולו של הספור היפה ולא השאירו בו אלא קורטוב מן המציאות ההיסטורית, אבל הרעיון ההיסטורי המונח בו, שלרגלי התפשטות התורה בארצות אירופא ואפריקה נפסק קיומן של ישיבות בבל וירד ערכו של המרכז המזרחי העתיק, הוא נכון מאד. הישיבות עצמן הן שהכשירו ע”י עבודתן השקודה את העברת המרכז ממזרח למערב. הגאונים התחילו רואים ומרגישים את המציאות המרה שנוצרה בשבילם בעקבות המפנה הזה. השואלים פסקו מלפנות אליהם בשאלות והמנדבים חדלו מלשלוח את כספי הנדבות, אבל הגאונים לא אבו להשלים עם המציאות. הם הרבו לשלוח מכתבים לקהלות ישראל שבהם הם קובלים על הדחק החמרי הגדול בו נתונה הישיבה והם מבקשים עזרה; ואולם, רוב הקהלות אינן עונות כלל על המכתבים. אותן קהלות שלפנים היו חרדות לכל הגה שיצא מפי הגאונים אינן שמות לב למכתבים הערוכים אליהן. לידי ירידה גמורה הגיעה פומבדיתא בימי רב נחמיה בנו של רב כהן צדק. אישיות קטנה היה ולא היה מכובד ביותר גם על החשובים שבחכמי הישיבה שהלכו אחרי רב אהרן סרג’אדו, שהיה מגדולי הסוחרים ועשיר מופלג, אחד ממתנגדיו הקשים של רב סעדיה, אבל גם גדול בתורה ובחכמה. מן התומכים ברב אהרן היה גם רב שרירא, שנתמנה על ידו לאב"ד, ורב נחמיה שופך במכתביו קיתונות של בוז וחרפות על רב שרירא. מרב נחמיה לא הגיעה אלינו אף תשובה אחת, אבל הגיעו אלינו ממנו מכתבים רבים הקוראים לעזרה, שיש להם עתה ערך היסטורי חשוב, ואחד מהם נמצא בקהיר במקורו וחותם הגאון דבוק אליו²⁵. מחמת המצב החמרי הקשה סבל גם המצב הרוחני. החכמים התפזרו לכל צד לבקש את פרנסתם, התמעט גם מספר התלמידים הצעירים, בעלי הכשרונות חדלו לבא אל הישיבה והתחילו לעסוק במסחר ובמלאכה.

בזמן קשה כזה, כשהכנסות הישיבה כמעט שפסקו לגמרי, החכמים והתלמידים נתפזרו והקשרים עם שאר ארצות הגולה נתרופפו, עולה רב שרירא על כסא הגאונות בפומבדיתא. הוא היה אז כבר זקן כבן שבעים אבל מלא כח עלומים ומסירות נפש אל ישיבה שבראשה עמדו רבים מאבותיו ואף הוא עצמו בלה בה את כל ימי חייו. במרץ רב הוא מתחיל לקומם את הריסות הישיבה. הוא כותב מכתבים לגדולי ישראל אשר בארצות שונות ומוכיחם תוכחה נמרצה על זה שהם מתרשלים למלא חובתם לישיבה. דבריו הם קשים וחריפים מאד: “אתם הנכם משחיתים את המקום הזה בהחרישכם ממנו ובעזבכם אותו… ואל אלוהינו נשים דברתינו להצילכם מן העונש (על זה)…”. וכלפי אלה הסוברים שאין הם זקוקים יותר לישיבות בבל אחרי שיש להם ישיבות בארצם, הוא פונה וכותב:

“ואם אמר תאמרן בלבבכם כי תישארון אתם על מתכונתכם ולא ישחתון מדרשיכם והישיבה נשחתת… איך ישחת הראש וישלם הגוף ואחר הראש הגוף הולך. הקיצו נא אחינו והביטו באלה ושימו כבוד לשם אלהיכם ולתורתו ולחכמיה ולכו במנהג אבותיכם… והחזירו את הדבר לישנו. והגידו לנו ספיקותיכם למען תיראון את התשובות ותתנובבו בם וגם יחזק לב חכמי הישיבה בראותם כי אתם פונים אליהם ופוחדים למזוניהם ויודעים מקום טרחם בתורה מן התשובות. ודעו כי לא לכבודינו ולא לכבוד בית אבינו דיברנו אליכם קשות כאלה, כי לכבוד יו”י ולכבוד תורתו למען לא יאבדון ארבע אמותיה, כי אפילו רבתה תורה הרבה מאד במקומות אחרין ואולם ארבע אמות של הלכה הנה הם"…

“וגלוי וידוע לפני קדושינו כי מתוך דחק וצער אנחנו אוספים את האלופים ואת החכמים בכל כלא וכלא.. ואוחזים את הגדר שלא ייפרץ… ומביאים את התלמידים לפנינו מדי עת בעתו לראות מה שנו ומה למדו… וגם האי בחורינו שוקד ללמדם… ומטרפינו ומחלקינו ומי עוללינו אנחנו מונעים ונותנים להם”…

והוא מסיים: “ועליכם אחינו לעמוד בדבר ומתוך דוחק וצער כתבנו אליכם הדברים האלה”. בדברים אלה הוא מעוררם לגשת פעולה לטובת הישיבה.

והרי קטע ממכתב אחר של רש"ג הערוך כנראה אל קהלות ישראל בספרד²⁶:

“… וברוב שרעפינו בקרבנו אמרנו על מה זה שכחתם אותנו. ישבו זקינינו שוממין, בחורינו נאנחים, תנאינו נוגים ואנו מר לנו, כי נראה [כל] העולם הולך וחרב… אם אמ[רתם לנו] כי חסרנו ונתמעטה חכמתינו – אמנם כי כן הוא, הנה הועם הודנו וחסר מדענו ומדרשינו שממו ונותרו מעט מהרבה… ועתה אין איש מביא בנו ותחבולות נעשה להביא אחד אחר אחד כדי שלא תשתכח המשנה וגם אמורי (=אמוראי) התלמוד רבים בבניהם יוצאים למלאכות אחרות ומסתפחים להשתכר או לעבוד ומדור אל דור אנו חסרים ומשנה אל שנה א[נו נמעטים וגר]ם כל זאת עצלות ישראל אשר מנעו את חוקם ואת מזונותיהם, כי מי זה יקום בלא מזון… ואם יתעצלון העם מה יעשון חכמיהם, היוכלון לרעוב ולצמא…”

דברי רב שרירא עשו רושם חזק בתפוצות הגולה. הקשרים שנתרופפו התחילו להתחזק יותר ויותר. מכל המקומות פנו שוב בשאלות והתשובות הנפלאות של רב שרירא פרסמו את גדולתו וגרמו להרבות את מספר התלמידים והשואלים. ספר התשובות שהשאירו אחריהם שני הגאונים האחרונים רב שרירא ובנו רב האיי עולה על מספר כל התשובות שהגיעו לידינו מכל גאוני סורא ופומבדיתא גם יחד שקמו לפניהם במשך של שלש מאות שנה. תקופת רש“ג ורב האיי שעמדו בראש פומבדיתא שבעים שנה היא המזהירה ביותר בתולדות פומבדיתא; האב והבן זכו לזקנה מופלגת: רש”ג חי מאה, או ק“ב שנים ורה”ג צ“ט שנים ואת עבודת הקודש עבדו עד ימיהם האחרונים. כל ימי חייו של רב שרירא עזר רב האיי על ידו לנהל את הישיבה, בראשונה כאחד מגדולי החכמים ואח”כ נתמנה לאב בית דין וסגן ראש הישיבה. רק כשלש שנים לפני פטירתו הסתלק רש“ג ממשרתו ובנו רב האיי עלה על מקומו ואף ע”פ כן היו מביאים עוד לפני זקן בן מאה זה את התשובות הנשלחות מן הישיבה כדי שיעיין בהן ויחתום עליהן.

לרש“ג היו גם שונאים, ודאי אנשים עריצים שיסר אותם במשפט או שהוציא גזלה מתחת ידם. הראב”ד יספר: “והלשינו פריצי ישראל ברב שרירא ורב האיי ותפסם מלך ישמעאל ובזז כל אשר להם ולא השאיר להם שום מחיה בעולם, ונתלה רב שרירא בידו אחת²⁷ והוא כבן מאה שנה ולא הוסר מגאונות”. מה טיבה של מלשינות זו לא הוברר לנו, והשערות משונות נאמרו בענין זה²⁸. ביותר נראית דעת הרכבי²⁹, שהלשינו עליהם שאין הם נאמנים לממשלת הכליף, כי נקבצו אליהם תלמידים מן הארצות והממלכות שהיו שונאי הערבים ובעלי מלחמתם, כגון צפון אפריקה, ספרד וביצנץ. גם היתה להם חליפת שו"ת עם יהודי ארצות אלו וקבלו מהם כספים ומכאן יסוד להלשנה. הם נענשו בזה ששללו כל רכושם אבל לא הוסרו מגאונות.

כשמת רש"ג קראו באותה שבת בתורה את הפרשה: יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה וכו' ולמפטיר קראו את הפרשה במלכים: ויקרבו ימי דוד למות. ובמקום “ושלמה ישב על כסא דוד אביו”, קראו: והאיי ישב על כסא שרירא אביו ותכון מלכותו מאד. בימי רב האיי עלתה פומבדיתא עוד יותר. תלמידים באו אליו מכל קצוי ארץ, שאלות באו לאלפים והוא כתב תשובות רבות מאד. ואולם, אין ספק שפומבדיתא המשיכה את קיומה רק בכח האישיות הגדולה הזאת. זה היה זוהר החמה שלפני השקיעה. אור גודל לעת ערב. והיה בכך משום סיום יפה לתקופה ארוכה זו.

כשנפטר רב האיי נזדעזעו כל תפוצות ישראל, למרות שכבר היה זקן מופלג. ר' שלמה בן גבירול קונן עליו בארבע קינות נוגעות עד הנפש.

בכו עמי וחגרו שק וחבל

ושברו כל כלי נבל ונבל

לרב האי אדונינו אשר מת

פלטה נשארה לנו בתבל

למי נבכה וננוד בתחלה

ועל מי נעשה מספד ואבל –

אלי ארון אשר נגנז בציון

ואם לזה אשר נגנז בבבל. *

עם פטירת רב האיי גאון מסתיימת תקופת הגאונים ופוסק קיומם המזהיר של הישיבות בבבל.

בסוף הפרק, יש להעיר שבדורות האחרונים לתקופת הגאונים קבעו הישיבות את מקומן בבגדאד, ועזבו את סורא ופומבדיתא. ראשונה לכך היתה ישיבת פומבדיתא והגאון הראשון שישב בקביעות בבגדאד היה רב האיי בר רב דוד (תר“ן – תרנ”ז. 890 – 897). הוא היה דיין בבגדאד שנים רבות טרם שנתמנה לגאון, כנראה לא יכל להעתיק משכנו לפומבדיתא וע"כ עברה הישיבה לבגדאד³⁰ ואולי היו לכך עוד סבות אחרות.

אחרי פומבדיתא עשתה כך גם סורא ועברה אף היא לבגדאד. ואולם, הישיבות שמרו על שמן העתיק ונקראו גם אחר כך בשמות סורא ופומבדיתא.

הישיבות שמשו מוסדות מרכזיים ליהדות הבבלית ולא רק לה. ידוע, שגבולות שלטונם של הגאונים היו רחבים הרבה יותר מאלו של ראשי הגולה. כוחם של הגאונים היה יפה באירופא כמו באסיא, בארצות הנוצריות כמו בארצות האיסלם. בעוד שראש הגולה לא היה אלא בא־כח מדיני של היהודים היושבים בארצות הכליפות, ועם התפוררות הכליפות נתפוררה גם ראשות הגולה: קמו ראשי גולה ממוסול, דמשק, מצרים ונגידים בארצות אחרות; הרי הגאונים שהיו מושלים בכפה בכח התורה והיו שליטים בעולם הרוח, לא היו נתונים כל כך להשפעות ולתמורות הפוליטיות.

מן הענין להתבונן לתפקידן של הישיבות בחיי היהדות הבבלית:

אין כל ספק שהישיבות היו בשביל יהודי בבל גורם תרבותי חשוב ממדרגה ראשונה. אף הגובה התרבותי של יהודי ארצות שונות בתקופת הגאונים נמדד במדת ההשפעה הזורמת אליהן מן המרכז הבבלי או הארץ־ישראלי. היו ארצות שקבלו את מזונן הרוחני ישר מן המרכז, כגון אפריקה הצפונית, ספרד, איטליא (האחרונה בעיקר מא"י) וכו‘, והיו שקבלוהו באמצעות מתווכים וגלגולי מחילות. הראשונים שקיבלו השפעה בשפע עמדו באותה תקופה במדרגה תרבותית גבוהה ואילו האחרונים לא מצאו כדי סיפוקם. בבל עצמה שתתה לרויה מן המעין. ידיעת התורה היתה רווחת בין יהודי בבל בכל תקופת הגאונים. אל הישיבות הבבליות באו תלמידים מכל קצוי ארץ ולרגליו של רב האיי ישבו תלמידים מכל ארצות אפריקה, ספרד, איטליא, יון־ביצנץ, א"י וכו’, אבל אין ספק שרוב התלמידים שבישיבות היו מבבל גופא. כל הגאונים ואבות בתי הדין היו בבליים ויוצא מכלל זה רב סעדיה בלבד. אף הדיינים והשופטים שבכל מקום, שהיו מתמנים ע“י ראשי הגולה וראשי הישיבות, היו בודאי בבליים ומתלמידי הישיבות. מספר התלמידים עלה למאות ובזמנו של רב נתן היה מספר התלמידים בסורא המדולדלת כארבע מאות איש. אין ספק שמחוץ לשתי הישיבות הגדולות האלו היו ישיבות קטנות בכמה קהלות, ומהן היו התלמידים נוהרים אל שתי הישיבות העתיקות. מה שנוגע לזמן יותר מאוחר מספר לנו ר' בנימין מטודילה שבבגדאד היו עשר ישיבות. אף ר' פתחיה מרגנשבורג מספר, ש”אין עם הארץ בכל ארץ בבל ובארץ אשור ובארץ מדי ופרס שלא יודע כל עשרים וארבעה ספרים וניקוד ודיוק וחסרות ויתרות". ודאי יש בדברים אלו הפלגה, אך מכל מקום נראה שאין הם רחוקים לגמרי מן האמת. על בתו של ר' שמואל בן עלי בבגדאד, יסופר “שהיא בקיאה בקרייה (=במקרא) ובתלמוד והיא מלמדת הקרייה לבחורים”.

על המצב התרבותי של ההמונים נלמד מדברי רב האיי המסיח לפי תומו ואומר: “חזקת ישראל דידעין כתב עברי” אבל “לאו חזקת ישראל דידעין כתב פרסי”¹. זוהי רמה תרבותית הגונה מאוד, אם נשים לב שאנו עומדים בזמן שאף מלכים וכהנים, אבירים ואצילים לא ידעו לחתום את שמותיהם. רב האיי מוסיף אמנם שלא היו עמי הארץ יודעים לקרא שטר ולעמוד על תכנו כהוגן², אבל יש לפקפק אם גם היום יודעין רוב עמי הארץ לקרא שטר ולעמוד על עניניו. מלמדים ובתי־ספר היו בכל עיר ועיר, ואפילו בכפרים, עם שמובן מאליו כי החינוך בכפרים עמד על מדרגה יותר נמוכה מאשר זו שבערים. במקום אחד³ מדבר רב האיי דרך אגב, על “גרסאי שבכפרים שלא היו בקיאים במקרא”. “גרסאי” אלו אינם אלא גורסי התלמוד, ומתוך שלא היו בקיאים במקרא נשתבשו על ידם קצת פסוקים המובאים בתלמוד. מכאן ברור מכל־מקום כי למדו תלמוד גם בכפרים. הגאונים שהשתדלו בהפצת התלמוד ולמוד התורה בכל תפוצות הגולה, בודאי ובודאי שעשו כל מה שיכלו לעשות לשם זה בבבל עצמה. אותן עמי הארץ שבתקופת הבית, המשנה והתלמוד כמעט עברו מן העולם, ולא נמצאו אנשים שאינן לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ. ואולי משום כך אנו רואים, שיחס הגאונים לעם הארץ שונה מזה שבתלמוד.

ואולם, הישיבות לא הצטמצמו בהשפעה רוחנית בלבד. בגבולות בבל ופרס שאפו גם לכח מדיני. היו גאונים ששאפו לכך שראש הגולה יהא כפוף להם, שהשלטון המדיני יהא כפוף לשלטון הדתי. אפשר גם שהיו כאלה שבסתר לבם חשבו שבכלל אין זכות קיום לראשות הגולה ומוטב לה שתעבור מן העולם ותמסור זכויותיה לגאונים, אלא שלא העיזו להגיד זאת בגלוי, בידעם כי העם יתנגד לכך בכל כחו. רק אחרי שהתפוררה ראשות הגולה והתפצלה לסעיפים שונים הובעו דברים אלו בגלוי. ר“ש בן עלי כותב במכתבו הגלוי לכל קהלות בבל וסוריא: “ואשר למלך הנה בחרוהו מפני שהיו צריכים למי שיצא לפניהם אל המערכות והמלחמות, ובימות הגלות אין להם (מלך ולא) מלחמה ולא שום דבר מהמזקיקים למלך. ואין להם צורך אלא במי שידריכם ויבוננם וילמדם מצוות דתם וישפוט משפטיהם ויפסוק להם הלכה”. מתוך המשך דבריו נראית דעתו כי גם אם נניח שיש צורך במוסד עתיק זה ברור שעליו להכנע לראשי הישיבות: “והרי יודעים אנו שדוד המלך עליו השלום, המלך הנביא, שנצמדו בו מעלות היראה והחכמה, היה סומך על החכמים שהיו בזמנו ולא היה מזיז דבר ממקומו אלא על פי דבריהם”, שהרי אף בזמן שהיו רוצים לפשוט ידם בגדוד היו נועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין (ברכות ג,א). ר”ש בן עלי רואה במסים שראשי הגולה מקבלים הסגת גבולה של הישיבה, שהיא “כסא התורה” וראש הישיבה יושב על כסא משה רבינו, והחולק עליה הוא כחולק על התורה ועל משה רבינו.

חכוכים מעין אלה לא פסקו כמעט בכל תקופת הגאונים. בימי דוד בן יהודה (830־825) באו לפשרה ידועה: חלוקת כל הארצות לשלש “רשויות”. פסקי בית דינו של ראש הגולה טעונים אישור מצד הגאונים; מינויו של ראש הגולה טעון הסכמה מצד הגאונים ועוד תנאים אחרים שפרטיהם אינם ידועים לנו. כל ראש גולה בעלותו על כסאו היה צריך לאשר מחדש תנאים אלה בחתימת ידו⁴ ובכל זאת פרצו גם לאחר מכן סכסוכים בנוגע לקיומם של תנאים אלה: ריב בין מר עוקבא ורב כהן צדק ע“ד כורוסאן שהיתה ברשות פומבדיתא “וממנה יוצא אליה דיין וכל הנאה שתבוא ממנה לפומבדיתא תגיע ובקש רב עוקבא להוציא אליה דיין מלפניו למשול עליה ולהשיב הנאתה אליו, ומנעו רב כהן צדק”. והמחלוקת הידועה בין דוד בן זכאי ורב סעדיה שפרצה כידוע על שלא רצה רב סעדיה לאשר פסק אחד שיצא מבי”ד של דוד. ואולם אע"פ שהגאונות וראשות הגולה היו מתנגדות זו לזו היו באמת זקוקות זו לזו. הסכסוכים הפנימיים החלישו את שתיהן, וחורבנה של אחת מהן גרר אחריו חורבן השניה.

סמכותם והשפעתם של הגאונים

קצת חוקרים מציירים את הגאונים כרודים ושליטים עריצים ותקיפים שהשתמשו בכח המלכות לדכא את מתנגדיהם ולהכניע את המורדים בהם. דבר זה שהוא נכון במדה ידועה ביחס לראשי הגולה, אינו נכון כל עיקר ביחס אל הגאונים ראשי הישיבות. ראיה לדבר, השפעתם של הגאונים היתה גדולה מאד אף בארצות שלא עמדו אז תחת שלטונן של כליפי בגדאד, כגון ספרד או אפריקה הצפונית ואף בארצות אירופה הנוצרית, שבודאי לא היתה בהם להגאונים איזו זיקה שהיא לשלטון מדיני. תשובותיהם של הגאונים נכתבו תמיד בסגנון אחד, סגנון של צווי ופקודה, בין אם נועדו לספרד הדרומית, המושלמית, או לספרד הצפונית, הנוצרית. זו היתה השפעה רוחנית דתית שדבר אין לה עם השלטון. מכאן אותו הבדל גדול בין כחם של ראשי הגולה ובין כחם של הגאונים. בו בזמן שכחו של ראש הגולה, שנשען בעיקר על השפעתו בחצר הכליף ועל מינויו הרשמי, היה יפה רק בגבולות שלטונם של הכליפים, ועם החלשת כח הכליפות הבגדאדית נתמעטה גם השפעתם על הצבור היהודי אשר מחוץ לבבל, היה כחם של הגאונים יפה בכל תפוצות ישראל, ולא רק שלא נחלשה השפעתם ע“י השנויים המדיניים הכבירים שחלו במאה התשיעית והעשירית, כי אם עוד נתחזקה בהרבה בימי גאונים רבי פעלים כרב שרירא ורב האיי. אמנם בבבל עצמה וקצת מקומות סמוכים לה היה להם גם שלטון אדמיניסטרטיבי במדה ידועה, על ידיהם היו מתמנים הדיינים והשופטים, באותן ה”רשויות" שהיו שייכות לשתי הישיבות. השופט היה מקבל מן הגאון הממנה אותו “פתקא דדינותא” בנוסח כזה: “אנחנא מניניה לפל' בר פל' דיאנא באתרא פל' ויהיבנא ליה רשותא למידן דיני ולאתחזאה על כל מילי דמצואתא ודאיסורא והתירא ודחלית שמיא וכל מאן דלא מקביל דינא על נפשיה אית ליה רשותא למעבד ביה מאי דחזי כי היכדין דחייב מן שמיא”⁵, ורב האיי כותב “מי יש בידו מינוי כזה, אם נשבע [מי שהוא] שלא יגש אליו לדין כופין אותו ויושב לפניו ומלקין אותו על שבועתו, כי כבית דין הגדול הוא”⁶. נראה לי שאף בזה לא נסמכו על כח הממשלה, מאחר שאין לנו כל ידיעה שזכות זו למנות שופטים בכל הקהלות נתנה להם ע"י הממשלה, ייתכן שזו היתה זכותו היחידה של ראש הגולה והוא ויתר על חלק ממנה לטובת ראשי הישיבות.

אמת הדבר, שהגאונים דרשו מקהלות ישראל משמעת חמורה, משמעת שלא זכה לה המרכז הבבלי בתקופת התלמוד ושום מרכז אחר אחרי תקופת הגאונים. אבל בדרישה זו לא נסמכו מעולם על כח מדיני איזה שהוא, כי אם על סמכותם הדתית, שהוכרה ע“י כל ישראל ולא היה, חוץ מן הקראים, מי שיחלוק עליה. דרישה זו גם נתמלאה ברצון מפני שלא לטובת עצמם דרשו אותה, כי אם לטובת הכלל כולו. רק באופן זה יכול היה המרכז הבבלי לשמש מרכז רוחני לכל הגולה, ולנהל בעצה והדרכה אף את היושבים רחוק מאד ממנו. את תשובותיהם מסיימים הגאונים לעתים קרובות בפקודה: “ואין לנטות ממנו לא לימין ולא לשמאל”⁷, או: “ואשר צוינו ופסקנו אין לזוז ממנה”⁸; “וכך ראוי לעשות ואין לשנות”⁹, “וכך הדין ואין לשנות ממנו פתגם”¹⁰, “והתרו בהם במי שבודק סירכא דליבא שלא יעבור על דעת שתי ישיבות, ואם חס ושלום עושין יש לנו מן הדין לנדותם ולהלקותם”¹¹. רב האיי כותב לבני קירואן “קמאי דילכון מן בני ארץ ישראל נקטוה להא מילתא ואתון השתא כל מעשיכם כמנהגות שלנו וכתלמוד שלנו הכין מיבעי לכון למעבד”¹². תקיפות דעתם של הגאונים והמשמעת החזקה שהנהיגו הן שעמדו להם לעשות את התלמוד הבבלי לספר החוקים של כל האומה ולעשות את כל תפוצות ישראל לחטיבה לאומית אחת המנוהלת ע”י מרכז אחד.

תשומת לב מרובה עוררה התשובה המפורסמת הבאה בראש ש“צ וחמדה גנוזה ובש”ת סי' קפ“ז ומיוחסת לרש”ג:

“וששאלתם דאית ביניכו תלמידים והם שועלים קטנים דלית להו מששאי וחולקין ואומרי' על הגאונים עמודי עולם מנין להם דבר זה ומוציאין ספריהם והם לא יבינו פועל ה' ומעשה ידיו ולא השיגו אפי' דבר קטון ממה שהשיג תלמיד מתלמידיהם של קטן שבגאונים וכו' וכו'”; ומסיים: “כי כלם דברי אלהים חיים ואפי' במדרשו של משה רבן הנביאים לא ידחו אותם ממקומן וחכמתם ופלפולם הוא הדבר אשר צוה ה' אל משה ואע”פ שאומרים הכי הוא ואין מביאין ראיה באיזה מקום הוא אין לחוש על דבר קטון וגדול וכל החולק על שום דבר מכל דבריהם כחולק על ה' ועל תורתו".

על תשובה זו שמחו בעלי הקבלה מצד אחד, וקצת חוקרים הרוצים להוריד כבוד הגאונים מצד שני. כל צד מצא בה אשר בקש. ואולם כבר העיר שד“ל¹³ שלפי דעתו תשובה זו מזויפת. ובא אחריו הרכבי¹⁴ והאריך בענין זה להוכיח זיופה: א. מפאת סגנונה המגומגם, ואין זה לשונו של רש”ג. ב. מצד תוכנה. ג. הגוזמאות הרבות שבה, שאינן כלל לפי טבעו של רש“ג. ואף דעתי נוטה שהיא מזויפת. ואולם התשובה הובאה כבר בשו”ת מהר“ם אלשקר (סי' ס“ח ונ”ג) שחי במחציתה הראשונה של המאה הט”ז, וא“כ יש להקדים זמנה. ואע”פ שאין היא לרש"ג מכל־מקום יש ללמוד ממנה על היחס של בני אותו זמן לגאונים, שהרי לא ייחסו בשום אופן דברים כאלו לרבני זמנינו או אף לבני הדורות הקודמים.

ידועים הם גם דברי הראב“ד בעל ההשגות, שהיה תקיף בדעתו ולא נשא פנים לשום חכם, שאמר ש”אין אדם עתה בזמננו רשאי לחלוק על דברי גאון כדי שישתנה הדין מדברי גאון אלא בקושיא מפורסמת וזהו דבר שאינו נמצא, לפיכך החולק על דברי גאון הוי כטועה בדבר משנה"¹⁵.

תקנות הגאונים

אחד מתפקידיהם הראשיים של הגאונים היה להפיץ את התלמוד בכל תפוצות הגולה, להניחו ביסוד החיים היהודיים בכל מקום ולסגלו אל החיים ההולכים ומשתנים לפי תנאי המקום והזמן. לשם הפצתו היו כותבים עליו פירושים ובכדי לסגלו ולהכשירו כספר חוקים, – והתלמוד הרי אינו ספר חוקים – היו מחברים ספרי פסקים והלכות. גאוני בבל עמדו בקשר עם כל תפוצות הגולה וכל הדבר הקשה בתלמוד ובהלכה למעשה היו מביאים לפניהם, והם משיבים לשואליהם. כך נוצר ענף ספרותי חדש שהגיע להתפתחות רבה, ענף השאלות והתשובות.

כל הרוצה לעמוד על התפתחות המשפט העברי בתקופת הגאונים עליו לפנות בראש וראשונה אל תשובות הגאונים, אל התשובות ולא אל ספרי הפוסקים, כי בהן משתקפים החיים כמו שהם. ואף שהתלמוד משמש יסוד ומקור לכל התשובות, מכל מקום, רב מאוד מספר החדושים המשפטיים שהכניסו בו הגאונים. ואולם יש לפעמים שהחיים הרוחניים והכלכליים שנשתנו לא יכלו למצא ספוקם בחוק הקיים, הפגם לא ניתן להתמלא ע"י פרוש חדש לחוק ואז הלכו הגאונים בדרכיהם של חכמי המשנה והתלמוד: שמעון בן שטח, הלל, רבן גמליאל הזקן, רבי שמעון בן גמליאל, רבי, רב ושמואל, רב נחמן וכו' ותקנו תקנות חדשות לצורך השעה.

בכדי לתקן תקנה היו מתועדים יחד גאוני שתי הישיבות, כנראה בצרוף גדולי החכמים שבישיבות, עם ראש הגולה. את ראש הגולה שתפו לא רק בכדי שאף הוא יתן תוקף בכח המדיני שיש לו לתקנה זו, כי אם גם מפני שראש הגולה היה שותף לגאונים בסדור החיים המשפטיים בארצות הכליפות הבגדאדית הגדולה. כל ארצות הכליפות נחלקו כידוע לשלש “רשויות” או שלשה תחומי השפעה, שהם: סורא, פומבדיתא וראש הגולה. בכל הקהלות היו הדיינים מתמנים ע“י אותו הגאון שהיו כפופות לו או ע”י ראש הגולה והם גם היו המעבירים אותו ממשרתו אם באו עליו תלונות צודקות. לשם אחוד הפעולה המשפטית היה, איפוא, הכרח לשתף את ראש הגולה. כשהסכימו כל הצדדים לתקנה היו מודיעים אותה במכתבים חתומים בטבעת ראש־הגולה ו“בארבע חומרתא דרשוותא”. ומוסיפים שכל דיין שלא ינהוג על פיה “מסלקינן ליה וכתבינן עברתא עליה”. בתוך תחומי הכליפות היה לתקנות תוקף וכח אדמיניסטרטיבי ואולם, תקנות הגאונים התפשטו גם הרחק מחוץ לגבולות בבל ונתקבלו בכל בתי הדינין אף במקום שלא היתה לגאונים שום השפעה מדינית, כגון בארצות אירופא הנוצרית. בזה היה יפה כחם של הגאונים יותר מכחו של ראש הגולה. נציין בזה אחדות מן התקנות החשובות ביותר:

א. לפי התלמוד אין האלמנה גובה כתובתה אלא ממקרקעי ולא ממטלטלי, כמו כן בעל־חוב שבא לגבות חובו מן היתומין אינו גובה אלא ממקרקעי. חוק זה התאים למצב הקיים בתקופת הבית השני ובימי המשנה, כשעסק העם בעבודת האדמה וכמעט שלא היה אדם מישראל שלא היה לו קרקע. ואולם כבר בימי התלמוד חפשו דרכים שיוכל אדם לשעבד את מטלטליו ואמרו שאפשר לשעבד מטלטלין אגב קרקע, ברם גם זה מחייב מציאות קרקע ברשותו של המשעבד מטלטליו. כשבאו הגאונים ובזמנם “רובא דעלמא לית להון מקרקעי, ועבדו רבנן בתראי תקנתא שלא לנעול דלת לפני לווין ולמסמך אשה בכתובתה וגמרוה להדא תקנתא מתקנות ראשונות דתקינו חכמים ראשונים בכל דרא ודרא ואסמכינון על כמה טעמי דלא אפשר לפרשינון”¹⁶א. תקנה זו עוקרת כמה הלכות מפורשות בתלמוד. בייחוד בנוגע לכתובה כבר נפסקה הלכה: אמר רבא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה (כתובות נא, א). ובכל זאת נתפשטה התקנה בכל תפוצות ישראל, וכמו שכותב הרמב“ם בה' נזקי ממון: ופשטה תקנה זו בכל בתי דינין¹⁷. התקנה הזאת, כיתר תקנות הגאונים, לא הגיעה אלינו במקורה ובנוסחתה המדויקת מלה במלה, וע”כ גם מוצאים אנו שהראשונים ואפילו הגאונים האחרונים כבר נחלקו בקביעת גבולותיה: יש מי שהרחיב אותה גם על תנאי כתובה, כגון מזונות ופרנסה. יש שצמצמוה רק על הכתובה בלבד. ויש שהכניסו בה את המזונות אבל לא את הפרנסה. כיוצא בזה כבר נחלקו גאוני הישיבות עצמן אם תקנה זו מתפשטת גם על הגרושה או שהיא חלה רק על האלמנה בלבד. בני סורא משוים את הגרושה לאלמנה ובני פומבדיתא מבדילין ביניהן ואפשר שבפרט זה לא באו שתי הישיבות לידי הסכם כבר בשעת קביעת התקנה. כן נחלקו הגאונים (רב עמרם ורש"ג) אם יש דין קדימה במטלטלין כמו בקרקעות, או לאו¹⁸. רב שרירא גאון, שלא כרב עמרם, סובר: ש“לענין קדימה ליכא תקנתא”.

תקנה זאת נוגעת לכמה וכמה ענינים שלכאורה אין לה קשר עמהן. כגון “יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו והאידנא כיון דתקני מזוני לבנות ממטלטלי מה לי קרקע כדהוה מה לי שקלו דמים דיליה, אי שקלי דמים יהבי מזונות לבנות”.

בעצם מצאו הגאונים לתקנתם זו כבר יסוד בתלמוד עצמו (כתובות סז, א): “אמר ר' יוחנן גמלים של ערביא אשה גובה פרנא מהם… אשלי דקמחוניא אשה גובה פרנא מהם… מ”ט אסמכתייהו עלייהו", אלא מה שנרמז בתלמוד בפרט בודד עשו הגאונים בצורת תקנה כללית לכל המקומות ולכל סוגי המטלטלין.

מגמה זו של השואת הקרקעות והמטלטלין מתבטאת גם בדין אחר. ידוע שלפי דין התלמוד אין נשבעין על הקרקעות, זוהי גם משנה מפורשת, אלא שהגאון רב צדוק (תקפ"ה – 825) אמר שמשנה זו “בדורות הראשונים שהיו משביעין בשבועה של תורה”, בנקיטת ס“ת, אבל כיון שראו בתי דינין שנשבעין בשקר וגורמין פורענות בעולם נמנעו מלהשביע שבועה בתורה ובמקומה הנהיגו נדוי וארור, וכיון שכך נהגו בשתי ישיבות להטיל שבועה זו על מקרקעי כעל מטלטלי¹⁹. יש שיצאו מנקודת השקפה אחרת ואמרו מה שאין נשבעין על הקרקעות דוקא בארץ ישראל אבל בחו”ל – מפני שעומדות לימכר – נשבעין עליהן מן התורה שחשובין עליהן כמטלטלין²⁰.

כתוצאה מן השנוי הזה במצב הכלכלי “שרובא דאינשי לית להו מקרקעי”, בא גם שנוי משפטי חשוב בנוגע לקנין אגב; לקנין זה יש כמה מעלות המצויות בקנין חליפין בו אפשר להקנות דברים שאין להקנותן בקנין אחר ויש בו חסרון אחד: צורך בקרקע – “אגב ד' אמות שיש לכל אחד בארץ ישראל”. ואמרו: “קים להו לרבנן דאין לך כל אחד ואחד מישראל שאין לו קרקע ד' אמות בא”י. ואם תאמר כבר גזלוה גוים כמה דורות, קים להו לרבנן דקרקע אינה נגזלת ובחזקת ישראל עומדת“²¹ – דיעה זו כי ד' אמות שיש לכל אחד בא”י מספיקים, היא דעתם של גאוני סורא בנגוד לדעתם של גאוני פומבדיתא, בעוד שבימי התלמוד דרוש היה קרקע ממש לקנין אגב²².

תקנה שניה נוגעת לענין שבועה על האומר שאין לו ממה לפרוע: “ובטענה זו [האומר לחבירו אין לי מה שאפרע לך] נהגו כל ישראל להשביע שבועה שאין לו כלום. ואף־על־פי שלא מצינו שבועה זו לא במשנה ולא בגמרא נהגו בה כל ישראל והיא תקנה ומנהג בינינו מימי אבותינו ואבות אבותינו מאחרי חתימת התלמוד”²³ וכך כתב הרמב"ם: “כשראו הגאונים הראשונים שעמדו אחר חבור הגמרא שרבו הרמאים וננעלה דלת בפני לוין התקינו שמשביעין את הלוה שבועה חמורה כעין של תורה בנקיטת חפץ שאין לו כלום יתר על דברים שמסדרין לו, ושלא החביאן ביד אחרים ושלא נתן מתנה על מנת להחזיר. וכולל בשבועה זו שכל שירויח וכל שיבא לידו או לרשותו… וכל היתר על צרכו יתן לבעל חובו ראשון ראשון עד שיגבנו כל חובו. ומחרימין תחלה על מי שידע לפלוני נכסים גלויין או טמונין ושלא יודיע לבית דין”²⁴.

יש להבחין בהבדל אחד שבין תקנות הגאונים והתקנות שנעשו אחרי כן בזמנים שונים וארצות שונות. תקנות הגאונים היו מכוונות לכל ישראל, וברובן נתקבלו באמת ע“י כל ישראל, מה שאין כן התקנות בדורות הבאים, שהן כמעט כולן לוקאליות: תקנות רגמ”ה, שו“ם, ר”ת וחבריו, תקנות טוליטולא, ועד ד' ארצות, ועד המדינה בליטא וכו'.

ההבדלים בין שתי הישיבות

קצת הבדלים בין שתי הישיבות, שבדרך כלל דומות היו זו לזו בפרצופן הרוחני ובמשטרן הפנימי, נתגלו עוד סמוך להתיסדותן. עוד לפני ימי אביי ורבא היו תלמידי פומבדיתא, ידועים לחריפים גדולים המכניסים פיל בנקב מחט²⁵ “חריפי דפומבדיתא” זכו לשם גדול, ומפורסמים ביחוד שני אחים “עיפא ואבימי” (סנהדרין יז, ב). רב יהודה מיסד הישיבה בפומבדיתא וממלא מקומו אחריו רבה בר נחמני, שהיו ידועים בזמנם לחריפים ועוקרי הרים (סוף הוריות), השליטו בה את דרך הפלפול והחריפות והנהיגו בדרך זו את תלמידיהם. גם אביי ורבא שעמדו אחר־כך בראש פומבדיתא הוסיפו ללכת בדרך זו. לעומת זה תפסה בסורא הבקיאות מקום בראש. בני סורא היו ידועים לבקיאים במשנה²⁶ ודייקנים במקרא²⁷. הם הלכו בעקבות מורם הגדול רב, מיסד הישיבה, ותלמידו החשוב ביותר רב הונא שמלא את מקומו.

בסורא עסקו הרבה מאד במדרש המקרא. בה השתדלו למצוא לכל דבר מקור במקרא. השאלות “מנין”, “מנא הני מילי” רגילות בפיהם של חכמי סורא²⁸. בני פומבדיתא הכירו שבמדרש המקרא עולים עליהם בני סורא. אף האגדה הקשורה במקרא יותר מן ההלכה, פרחה בסורא הרבה יותר מאשר בפומבדיתא. אם נעמיד את רב ושמואל זה לעומת זה באגדה יגדל רב הרבה יותר משמואל. מאמרי האגדה של רב יהודה הם כמעט כולם בשם רב. מרבה ואביי יש באגדה מאמרים מעטים מאד. מרובים מאמרי אגדה של רבא, אך הוא הושפע הרבה מסורא (כידוע היה רב חסדא חותנו).

בתקופת הגאונים נבדלו שתי הישיבות זו מזו ביחוסן לתורת הסודות, לאמונות בשדים ורוחות. בסורא היה היסוד המיסטי חזק הרבה יותר מאשר בפומבדיתא. אחדים מגאוני סורא הוחזקו לאנשי מופת ולעוסקים בנסתרות. ואם כי בזמן מאוחר נתלו המקובלים דוקא בגאוני פומבדיתא וביחוד ברב האיי שיחסו לו ספרים שלמים בקבלה, ועל שמו ושם רב שרירא אביו, נזדייפו קצת תשובות מלאות סודות ורמזים, וכנראה גרם לזה פרסומו הגדול של רב האיי – אמרו על רב משה הכהן גאון סורא (ד“א תקפ”ה־צ"ה) “שהיה רגיל בקמיעין ובלחשות וכיוצא בהם”; ו“דבר ברור ומפורסם הוא לאנשי ספרד כי מר רב נטרונאי גאון סורא בקפיצת הדרך בא אליהם מבבל וריבץ תורה וחזר, וכי לא הלך בשיירא ולא נראה בדרך”…²⁹. אולם, רב האיי גאון מפומבדיתא שנשאל על זה ‏ מאת חכמי קירואן השיב: “כי אלו וכיוצא בהם דברים בטלים”³⁰ ובישיבת סורא היו דברים הללו רחבים, כי הם קרובים למדינת בבל ובית נבוכדנצר ואנו רחוקים משם… וכללו של דבר פתי יאמין לכל דבר". במקום אחר כותב רב האיי: “אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא (ראש השנה כח, א) כך אנו גורסין לשיר, פירוש שיר של קרבן או שיר של זמר… ושמענו כי היה בישיבת מחסיא מי שגורס התוקע לשד… אלא שאין אנו יודעים איך יתקע לשדים ומפני מה יתקע להם”³¹. בדברים אלה מורגש לגלוג קל על בני סורא³². יחוסם של בני סורא לאמונות והזיות מסוג זה מתבטא גם במקצת מנהגים שנהגו בהם בני סורא. דוגמה אפשר לנו לראות מן המנהג הזה: בימי המשנה והתלמוד נהגו לעשות שבעה מעמדות ומושבות: עמדו יקרים עמודו! שבו יקרים שבו! את זה היו עושין בחזירתן מן הקבורה. בכל ישיבה היו אומרין דברי תנחומין לאבלים, או דברי שבח לנפטר או מעוררים את האדם לתשובה. ונשאל רב נטרונאי אם עתה “נהגו רבנן למעבד מעמד ומושב או לא”. והשיב: “לא דכירנא ולא שמיע לן נמי בדרי דהוו קמן דעבדין בתרתין מתיבתא כהדין מעשה דגמרא… אלא רגילי רבנן דמתיבתא דילנא (היינו סורא) דכד הדרין מאחורי המטה יתבין שבעה זמנין וקיימין לאפסוקי בעלמא… ועוד כתוב באותם תשובות למה נוהגין לישב, מפני שהרוחות מלוות אותם וכל ישיבה שיושבת בורחת אחת מהם”³³.

כמו כן מנמק רב נטרונאי את טעם המנהג שאין אומרים בתפילת ערבית של שבת: “ברוך ה' לעולם אמן ואמן” ו“יראו עינינו” מפני שבשבת “שכיחי מזיקין וצריכין כל ישראל למיעל לבתיהן מקמי דתיחשך משום סכנת שדים”³⁴. לעומת זה מנמק גאון סורא אחר, רב שר שלום, דבר זה שבחול מסיימין את ברכת השכיבנו ב“שומר עמו ישראל”. ובשבת אין אומרין סיום זה של הברכה “מפני שאין זכות לימות החול כמו ליום השבת צריכין הן להתפלל שלא יוזקו מן המזיקין”³⁵. יש להעיר, כי גם את מנהג הכפרות בערב יום הכפורים מצאנו ראשונה בתשובות גאוני סורא.

יש יסוד לחשוב שישיבת סורא לקחה חלק ביצירת ספרות המסתורין של אותו זמן, שהיתה גדולה, כמו שמעיד רב האיי בתשובתו שהובאה לעיל. בירור פרט זה חשוב מאד, וראוי הוא לשמש נושא למחקר מיוחד.

דרך כלל יש להגיד שישיבת סורא היתה ערה יותר לכל המתרחש בעולם היהודי. כל הזרמים הרוחנים שפיכו בתקופת הגאונים בתוך היהדות לא עברו מבלי עשות עליה רושם. תנועות אותו זמן מצאו להן הד בין העומדים בראש הישיבה הזאת. במלחמה נגד הקראים במאתים השנים הראשונות ליסוד כתה זו, לקחו גאוני סורא חלק בראש. הם גם היו הראשונים בין הגאונים שתחת השפעת הפילוסופיה העברית החלו לעסוק בשאלות פילוסופיות (רס“ג, ר”ש בן חפני). הצרכים הספרותיים של אותו הזמן – כחבור ספרי פסקים, סדרי תפלה, פירושים לתלמוד – נמלאו ברובן ע"י גאוני סורא. דברים אלו נכונים ביחס לתקופת הגאונים בכלל, ואולם גאוני פומבדיתא האחרונים רב שרירא ורב האיי משנים בהרבה את התמונה הכללית ומכריעים את הכף לטובת פומבדיתא.

הכנסות הישיבות הבבליות

הידיעות שיש בידינו מן התקופה התלמודית בנוגע למקורות הכנסתן של הישיבות הבבליות הן מועטות. אבל אף הידיעות המועטות האלו מוכיחות ברור שלהחזקת הישיבות היו מאספים נדרים ונדבות מכל קהלות ישראל, או מקהלות בבל בלבד. מספר התלמידים בישיבות היה. גדול והגיע למאות רבות והצרכים היו איפוא מרובים. אמנם, חלק גדול מתלמידי הישיבות לא פרש לגמרי ‏ מעסקיו ועבודתו. הללו היו שוהים בישיבה רק בחדשי אלול ואדר חדשי הכלה, אבל בעונות העבודה היו שבים לביתם. אף ראשי הישיבה ברובם היו עוסקים בעבודתם בשעות הפנויות מלמוד התלמידים. והתלמוד (גיטין ס, ב) מספר על רב שימי בר אשי שבקש את אביי שיקבע לו שעור מיוחד ללמוד עמו בלילה, אמר לו: יש לי צורך להשקות אז את שדותי, א“ל רב שימי: אני אשקה את שדותיך ביום ובכך תשתחרר מעבודתך בלילה ותוכל ללמוד עמי, ורק אז הסכים אביי ללמדו. רב הונא (כתובות קה, א) כשהיה בא דין לפניו היה אומר לבעלי הדין: תנו לי אדם שידלה את המים במקומי ואשב לדין. ראשי הישיבה לא קבלו ברובם פרס מן הישיבה ועסקו בעבודת האדמה או במסחר. כך עשו רב הונא, אביי ורבא, רב פפא, רב הונא בריה דרב יהושע ואחרים³⁶. ואולם היו גם תלמידים שהיו נשארים בישיבה בכל ימות השנה, ועליהם מספרת הגמרא (כתובות קו, א): “כי הוו מיפטרי רבנן מבי רב הוו פיישי אלפא ומאתן רבנן, מבי רב הונא הוו פיישי תמני מאה רבנן כו'”, יש לחשוב שחלק מהם קבל לצרכי הפרנסה מהורים ובני משפחה. אבל היו גם בני עניים שעליהם אמרו בתלמוד “הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה” (נדרים פא, א) ואלה היו נתמכים מהכנסות הישיבה. התלמוד מספר (גיטין ס, ב) על “ההוא שיפורא דהוה מעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה ולבסוף בי רב יוסף ולבסוף בי אביי”… ורש”ג מפרש באגרתו: ושיפורא היא קופה דרבנן דמתיבתא דמאי דאתי להון מישראל מותבי לגוה, כדתנן בשקלים, י“ג שופרות, – תיבות עקומות בצורת שופר צרות מלמעלה ורחבות מלמטה מפני הרמאין – היו במקדש. כנראה ששופרות כאלה היו גם בסורא, אבל חוץ מזה ידוע לנו שע”י בית הישיבה בסורא היה גן ירק גדול והירקות שבה נתנו למאכל לתלמידים (ב"ב נד, א; קדושין לט, א). ייתכן שהיו אף שליחים לטובת הישיבות. אנו מוצאים חמא בר אדא שליח ציון (ביצה כה, ב).

מרובות הרבה יותר הן הידיעות שישנן בידינו מתקופת הגאונים, ביחוד ממאתים השנים האחרונות של תקופה זו. במאות השנים שעברו מתקופת התלמוד באו שנויים ניכרים במצבם הכלכלי של יהודי בבל. הלך ונתמעט יותר ויותר אותו טפוס עתיק של ת“ח המתפרנס מיגיע כפים ושל תלמידים המחלקים את זמני השנה לתורה ולעבודה. התהוה כעין מעמד של תלמידי חכמים, המקדישים את כל זמנם לתלמוד תורה. הם התרכזו ברובם בישיבות, וכדי שיוכלו לעשות זאת מוכרחים היו לקבל תמיכה מן הצבור היהודי, שהיה אמנם מוכן תמיד לתמוך בהם בחפץ לב. בתשובות גאון אחד, רב נחשון או רב צמח, אנו מוצאים את חלוקת החברה היהודית למעמדות אלו: א. מעמד האצילים, לו שייכים ראש הגולה, הגאון, אב ביה”ד. ב. “אנשים אמצעיים כגון תלמידי חכמים, או סוחרים או בעלי בתים”. ג. עבדים, מוזגי יין, שומרים וכו‘³⁷. היו גם משפחות מלומדים שהתרכזו סביב הישיבה, בהן עברה התורה בירושה, והן הקימו מתוכן גאונים רבים, אבות ב"ד, ראשי כלה וכד’. צרכי הישיבות גדלו איפוא עד מאד. נוסף לכל אלה הרי, בנגוד לזמן התלמוד, באו לישיבות בבל תלמידים מכל קצוי ארץ שעזבו את משפחתם וארץ מולדתם, עברו ימים ומדבריות כדי לחסות בצל הישיבה ואלה היו זקוקים ברובם לתמיכה. בישיבה גם נמצא חבר גדול של נושאי משרה שעל הישיבה היתה פרנסתם.

את ההכנסה העיקרית היתה כל ישיבה מקבלת מן הקהילות הנמצאות ברשותה. כאמור לעיל, נחלקו כל מדינות הכליפות הבגדאדית ‏ לשלש “רשויות”: רשות ראש הגולה, רשות סורא, ורשות פומבדיתא³⁸. הקהלות שבמדינות אלו היו משלמות מס ידוע בכל שנה לטובת הישיבות, היה זה מס גלגולת שממנו נפטרו רק העניים. חוץ מזה היו הטבחים משלמים לטובת הישיבה רבע זוז בכל שבוע. מן המסים הללו היתה סורא מכניסה בימי ירידתה סך אלף וחמש מאות זהובים, הם היו נגבים ע"י הדיינים שהיו מתמנים על ידי הישיבות בשביל הקהלות שברשותן. נוסף לזה היו גם מתקבלים הרבה נדרים ונדבות לטובת הישיבה.

המקור השני, החשוב מאד, היו ההכנסות המגיעות מכל תפוצות הגולה. הראב“ד בס' הקבלה מדבר על “חוקם של ישיבות, שהיה הולך אליהם מארץ ספרד וארץ המערב ואפריקא ומצרים וארץ הצבי”. מכאן שגם ארץ־ישראל העניה היתה שולחת עזרתה לישיבות בבל³⁹. חלק גדול מן ההכנסות היו מתקבלות יחד עם השאלות. כל קהלה בשעה שפנתה לישיבה בשאלות שונות חשבה לה לחובה לצרף אל השאלות גם סכום כסף ידוע לטובת הישיבה. יש גם שהשואל היה שולח מתנה פרטית לגאון עצמו נוספת עַל נדבתו לישיבה. חכם ברצלונה ר' יצחק בר שמעון, שבקש מרב עמרם שישלח לו “סדר תפילות של שנה כולה” צרף לבקשה זו גם עשרים זהובים, ט”ו לקופה של ישיבה וה' להגאון עצמו. – אגב זהו המקרה היחידי שבו נתפרש הסכום שנשלח יחד עם השאלה. – היה זה מעין שכר טרחה, שכר סופרים ולפיכך היו ההכנסות המתקבלות יחד עם השאלות, שייכות רק לאותה ישיבה שאליה נשלחו השאלות ולא נתחלקו בין שתיהן. הישיבות היו, איפוא. מעונינות ברבוי השאלות גם מן הצד החמרי.

נזכרות גם הכנסות ידועות בשם “פסיקות” ו“חומשים”⁴⁰א שהיו הישיבות מקבלות. “פסיקות” הכוונה, כנראה, לסכומים קצובים ופסוקים שכל קהלה היתה נותנת בכל שנה לצורך הישיבה (במדרש יש כמה פעמים פסיקה במובן של אסיפת צדקה בצבור). שם זה היה רגיל בספרד עוד בזמן מאוחר⁴¹. מה טיב “החומשים” לא נתברר לנו כהוגן. פוזננסקי סובר שבאותו זמן נתנו יהודים רבים חומש הכנסותיהם לטובת הישיבות, אבל גינצברג⁴² דוחה זה בצדק: זהו לדעתו סכום גדול יותר מדאי, לפי התלמוד אין לאדם לפזר יותר מחומש, ואם נתנו חומש לצרכי הישיבות מה נתנו ליתר צרכי הצדקה? אבל, גם השערתו של גינצברג, ששם זה מקורו מזה שקהלות ישראל שלמו אז חמשה מסים: לראש הגולה, לשתי הישיבות, ולשני הגאונים, אינה מתקבלת על הדעת. אפשר, שהכוונה כאן לחלק חמישי מהכנסות הקהלה, או מן העזבונות שהיו מניחים לקהלה.

חוץ מכל אלו היו נדרים ונדבות לטובת הישיבה רגילים מאד. הרי דוגמא מענינת: “שני יהודים מקירואן, ראובן ושמעון הניחו שני זהובים על יד שליש. ראובן אמר אם לא יהיה פלוני השרוי באספמיא משוחרר של אבותי יהיו שני זוזים הללו למתיבה ושמעון אמר אם יהיה זה פלוני משוחרר של אבותיך יהיו שני זהובים הללו למתיבה”⁴³א.

כל הנדבות וההכנסות היו נאספים ע“י הדיינים והשופטים שהיו יוצאים משער הישיבה וע”י שליחים⁴⁴. ואולם בארצות הרחוקות היה הסדר ע“פ רוב אחר: הישיבות היו ממנות “פקיד” או “גזבר” ונאמן (אלו הם התארים שהיו נהוגים אז) מגדולי היהודים באותה מדינה, אליו היו כל הקהלות שבאותה מדינה צריכות לשלוח את כספי הנדבות, והוא היה ממציא אותן לבבל בדרכים שונות. על פי רוב ע”י סוחרים ידועים מעשירי בגדאד שהיו להם עסקים גם בארצות אחרות.

מרכז גדול לאוסף הכספים מכל ארצות אפריקה וספרד היה במצרים. בפוסטאט היה תמיד אחד מחשובי היהודים ממונה מטעם הישיבה לבא־כוחה, מינוי זה נחשב למשרת כבוד ומעלה. גזברי המדינות היו שולחים את הסכומים שבידם אל בא־כוח הישיבה אשר במצרים והוא היה שולחם לבבל. עם משלוח הכספים היו נשלחות על ידו גם השאלות הרבות מכל הקהלות. והגאון אף הוא היה שולח לידו את כל התשובות על שאלות אלו, וכן מכתבים שונים והוא היה שולח את כל התשובות לתעודתן. אבל מתוך שדברי הגאונים היו חביבים ויקרים בעיני כל, היו בני פוסטאט מעתיקים אותן טרם שנשלחו למחוז חפצן, ובזה מתבאר הדבר כיצד מצאו בגניזת קאהיר תעודות ותשובות שנשלחו למרוקו, טוניס, אלג’יר, ספרד וגם איטליא.

בדרך כלל היו כל עניני הכספים מסודרים יפה, ובשים לב למצב הדרכים וקשרי הדואר של אותו זמן יש להתפלא על סדור מצוין זה. אבל יש גם שפה ושם היו כספי הישיבות הולכים לטמיון. נמצאו אנשים שהיו מאספים את הנדבות הללו בלי יפוי־כח מטעם הישיבות, והגיעו הדברים לידי כך שגאון אחד מנדה את “כל מי שמתנדב נדבה או שנודר נדר ומוסרו למי שאין בידו מנוי ויפתקא משער ישיבה”⁴⁵. אותו גאון קובל שזה כמה שנים שהכנסות הישיבה בארץ ימן וימאמה הם “גזולים וחמוסים”. ואולם, אלה היו מקרים יוצאים מן הכלל⁴⁶. וכל העוסקים בענין זה היו עוסקים לשם שמים ובהכרה שהם עושים דבר גדול בזה שהם עוזרים לקיום הישיבות. אף ראש הישיבה היה מזכיר במקרים חגיגיים את “כל המדינות שהן משלחות לישיבות ומברך אותם. ואח”כ מברך האנשים שבהם שמתעסקים בנדבה ‏עד שתגיע לישיבות"⁴⁷א נוסף על כל ההכנסות הללו היו לישיבות עוד קרקעות רבות שהיו מקבלות מהן הכנסה קבועה⁴⁸ ואולם גאון אחד מתאונן קשה וכותב: “וגם הקרקעות שהיו לנו חרבו ואבדו באותן השנים הרעות שעברו עלינו”⁴⁹. יש להזכיר גם צוואות וקנסות שהוקדשו לישיבות⁵⁰.

ידיעות על דבר חלוקת ההכנסות והתמיכה לתלמידים נמצאות בספור רב נתן ובקצת תעודות אחרות: “וכך היה מנהגם בחלוק, כל מה שמגיע אליהם מנדרים ונדבות בכל השנה: הן מניחין הכל ביד אדם נאמן לצורך הוצאת התלמידים הבאים מכל המקומות שהם יושבים..”. התמיכה היתה נתנת לפי מדרגת חכמתו ושקידתו של כל תלמיד וכשרואה את אחד מהם שאין תלמודו סדור בפיו יקשה עליו יותר ויגרע לו מחוקו וגוער בו ומוכיחו… ומתרהו שאם ישנה כן פעם אחרת… שלא ינתן לו כלום…“⁵¹. מתשובה אחת של רש”ג אנו יודעים שבין הנתמכים היו שני סוגים: רבנן דמתיבתא היו מקבלים תמיכתם בכסף מזומן באדר ובאלול בשביל כל השנה, אבל רבנן תנאי היו מקבלים ארוחתם יום יום ונוסף לזה הוצאות ביתם. בשטח הניהול הכלכלי אנו מוצאים כי מנהלי הישיבות היו קונים תבואה ופירות ואוצרים אותם מחשש שמא תהיה שנת בצורת⁵².

לתולדות ארץ־ישראל דין־קדימה על בבל, למרות זאת שבתקופה זו שאנו דנים בה תפסה בבל את המקום הראשון. אשר להשפעה על תפוצות הגולה, הרי ודאי שהשפעת המרכז הבבלי היתה גדולה הרבה יותר מזו של המרכז הא"י. ואולם, לחקירת תולדות ישראל בארץ־ישראל, בזמן שאחרי החורבן יש בשבילנו לא רק ערך מדעי גדול אלא גם ערך מדיני חשוב. עלינו להראות לעצמנו ולכל העולם התרבותי על הקשר המתמיד שבין העם העברי ובין ארצו, קשר שלא נפסק מעולם גם בימי שמדות ורדיפות.

לתוך הערפל הכבד המכסה על תולדותנו בא“י בתקופת הגאונים הכניסה הגניזה הקאהירית קוי אורה מרובים. ידיעותינו מיתר המקורות העתיקים היו מצומצמות מאד, על הגאונות והישיבות בא”י ידענו מעט מזער, כמעט רק מה שנזכרו בתפלת יקום פורקן “חבורתא קדישתא די בארעא דישראל”; מכל ראשי הישיבה שבא“י ידענו רק שם אחד, הוא שמו של פנחס ראש הישיבה בין בעלי המסורה ואף עליו לא ידענו כלום על חייו ופעולותיו. לא ידענו מאומה גם על חייהם המדיניים והכלכליים, על הקהלות השונות וכו'. תולדות ישראל בארץ־ישראל בתקופת הגאונים פרק חדש הוא ההולך ונכתב בימינו ולעינינו. יש לציין שהמקורות שנתגלו לנו מן הגניזה נוגעים בעיקר לזמן שמהתחלת המאה העשירית, עד סוף המאה הי”ב ומעטות הן לפי ערך התעודות שמצאנו מן המאה השביעית, השמינית והתשיעית, אלא שהתעודות מזמנים מאוחרים יותר נותנות לנו במקצת את היכולת ללמוד מן המאוחר על המוקדם ואת הסתום מן המפורש. יש להוסיף עוד, שלמרות מה שכבר עברו יותר מחמשים שנה מיום התגלות הגניזה וחוקרים רבים כבר טפלו בה, עוד לא נחקרו כל עשרות אלפי הקטעים שנמצאו בה, ושנה שנה, חודש חודש, מופיעים ממנה דברים חדשים המביאים אותנו לפעמים לידי הפתעה.

זה נותן תקוה בלבנו שעוד יופיע אור חדש גם על הזמן המעורפל ביותר, אלא שעד שיבדקו בדיקה מדעית כל אוצרות הגניזה בודאי עוד יעברו שנים שלשה דורות.

תקופת הגאונים מתחילה כמעט בזמן אחד עם צמיחת האיסלם ומסתיימת כחמשים שנה לפני מסע הצלב הראשון. עלינו לעמוד איפוא על תולדות היהודים בארץ־ישראל במשך של 450 שנה, מזמן הכבוש הערבי בשנות 640־637 עד מסע הצלב הראשון ב־1096. שני מאורעות מדיניים גדולים עומדים איפוא על גבולותיה של תקופה זו, מאורעות שהשאירו זכר לדורות בדברי ימי ישראל.

הישוב היהודי בא“י בתקופת הגאונים היה המשכו הישר של הישוב היהודי העתיק בימי הבית השני ותקופות המשנה והתלמוד, אותו ישוב שהיה מושרש ומעורה באדמת המולדת ובגולה לא הלך. הפרוצס של התרוקנות הארץ מן האוכלוסיה היהודית היה קשה מאד וגם ממושך מאד, הוא נמשך כאלף שנים ונסתיים רק עם מסע הצלב. שיא כל הרדיפות שרדפו הנוצרים את היהודים בא”י משך מאות בשנים הוא כנוס כל יהודי ירושלם. ע"י נוסעי הצלב לבתי הכנסת, הצתת בתי הכנסת ושריפת כל הנמצאים בה חיים. אחר מסע הצלב נשארו מן הישוב היהודי הקדמון רק שרידים דלים מאד נטולי כל השפעה וחסרי כל ערך.

הישוב היהודי בתקופת הגאונים היה דל מאד אפילו ביחס למצבו בתקופת התלמוד. עוד כמאתים שנה אחרי החורבן, היתה מחצית מאדמת א“י שייכת לישראל. את זה נלמד ממחלוקת ר' יוחנן ור' אלעזר בירושלמי דמאי פ”ב: ר' אלעזר סבר מימר רוב א“י נתונה ביד גויים, ר' יוחנן סבר מימר רוב א”י נתונה ביד ישראל. מחלוקת כזו אפשרית רק בזמן שכף המאזנים הוא מעוין ולא הוכרע לשום צד. עברו עוד שלש מאות שנה והישוב היהודי נתדלדל דלדול גמור. בידי ממשלת הרשעה של ביצנץ עלה לנשל כמעט לגמרי את היהודים מן האדמה ע“י גזרות קשות, הפקעת הקרקע וע”י המסים הרבים שהטילה על היהודים.

יש להניח שבשעת כבוש הארץ ע“י הערבים נמצא בידי היהודים רק חלק קטן מאדמת א”י ומספר החקלאים לא היה גדול ביותר. אמנם נמצאו ביניהם גם עשירים ובעלי אחוזות, כגון בנימין איש טבריא, שבביתו התאכסן הקיסר הרקליוס בזמן היותו בא"י, אבל מספרם של אלה היה קטן מאד.

קשה היה להם ליהודי א“י לסבול את כובד המסים והארנוניות, אולם עוד יותר קשה היה להם לסבול את גזל זכיותיהם הדתיות והלאומיות, את העלבונות שנעלבו בהם בכל יום ובכל שעה. ממשלת ביצנץ היתה בכלל אכזרית כלפי היהודים ואכזריות זו הובלטה ביותר בארץ־ישראל. אותם חוקים קשים שהיו נוהגים ביחס ליהודים בכל חלקי הקיסרות הגדולה הורגשו כאן ביותר. גזרה עתיקה היתה מימי תיאודוסיוס קיסר שאסור להם ליהודים לבנות בתי כנסיות ובתי מדרשות. במקומות רבים גם גזלו הנוצרים את בתי הכנסת והפכום לבתי כניסה. כך קרה בימי אותו קיסר ליהודי אנטיוכיא וכך עשו גם ליהודי בוריון (Borion) אשר באפריקה הצפונית, כשנכבשה לפני ביליזר שר צבא יוסטיני־אנוס. וברור שמקרים כאלו היו מצויים¹. לא תמיד נתנו ליהודים לתקן את בתי כנסיותיהם ואף איסור הכניסה לירושלים היה קיים ועומד עד מפלתה של ממשלת ביצנץ. רק פעם אחת בשנה הותר להם לבקר את מקום המקדש ולקונן על חרבותיו, הוא יום תשעה באב. הנוסע מבורדו, שהיה בירושלים בשנת 333, כספר ע”ז שהיהודים היו נוהגים לבוא שנה שנה להר הבית לקונן על חרבות המקדש. במקום המקדש עמדו שתי אנדרטות של אדרינוס, אחת מהן מציירת אותו כשהוא רכוב על סוס ואחת כשהוא עומד על יד פסלו של יופיטר, ועל ידן היתה אבן נקובה שהיהודים היו יוצקים עליה שמן. הוא מספר שהיהודים בבואם למקום זה היו קורעים בגדיהם. קונסטנטין חידש וחיזק את האיסור לבוא לירושלים, אך בכל דור נמצאו יהודים שמסרו נפשם ונכנסו לירושלים למרות האיסור. כך אנו קוראים בספר הוריית הקורא שהובא מא“י לאירופא במאה השמינית: “והקריאה הזאת אשר בארץ ישראל היא קריאת עזרא הסופר. ולפי שעד עתה [לא] נפסקה עדת ישראל מהארץ רק מירושלם לבדה בזמן שמלך אדום על ישראל”². בזמן שלטונם הקצר של הפרסים בא”י (628־614) ודאי שיכלו היהודים לבוא לירושלים בלי מפריע, אבל נראה שאח"כ חדש הרקליוס את האיסור. במקום המרכז הדתי האחד והעתיק הוכרחו היהודים ליצור להם עתה שלשה מרכזים: טבריה, עזה וצוער. וכך כותב הקראי סהל בן מצליח (חי במחציתה הראשונה של המאה העשירית) בהקדמתו לספר המצוות שלו: “ואחרי עזבם למקום (ירושלים) נשאר יותר מחמש [מאות] שנה לגלים מעון תנים ולא היה אחד מישראל יכול לבוא. והיו היהודים אשר במזרח באים אל מדינת מעזיה להתפלל שם. ואשר במערב היו באים אל מדינת עזה ואשר בארץ הנגב היו באים אל מדינת צוער. ובימי קרן זעירה פתח ה' לעמו שערי רחמיו ויביאם אל עיר קדשו וישבו בה ויבנו מקומות בתורה (ק': לתורה) לקרא ולפתור ולהתפלל בכל עת ולהעמיד משמרות בלילה…”³. ומפרש קראי קדמון לנביאים⁴ המפרש את דניאל פרק יא על המלחמות שבין הביצנטינים והערבים, כותב: “ועם יודעי אלהיו' הם ישראל, ‘יחזקו ועשו’ כי טרם בואם (של הערבים) לא יכלו לבוא אל ירושלם, ומארבע כנפות הארץ היו באים אל טבריה ואל עזה לתאות המקדש, ועתה בבואם הביאום אל ירושלם ויתנו להם מקום וישכנו בה רבים מישראל ואחרי כן הנם באים ישראל מארבע קצות הארץ אל ירושלם לדרוש ולהתפלל”.

נוסף לכל הסבל המדיני והכלכלי היה על היהודים לסבול הרבה מאד במובן הדתי. ניטל מהם החופש הדתי ומימי יוסטיניאנוס (567־525) ואילך התחילה הממשלה להתערב גם במה שנעשה בתוך בית הכנסת וחדרה גם לאותה פנה שקטה וצנועה שעד עתה לא חדרה אליה עין זרים. יוסטיניאן הוציא פקודה שאסור ליהודים לחוג את הפסח לפני שיחוגו אותו הנוצרים, כי יש בזה בזיון לנצרות. והנה בשנה קודמת לשנת העבור, שעל פי רוב חל פסחם של היהודים קודם, נענשו כמה יהודים עונש קשה על אכלם מצות ועל התפללם תפלת יו“ט בפסח שחל להיות בחשבונם. יוסטיניאן אף השתדל להשפיע על היהודים ברוח הנצרות וחייב אותם לתרגם את התורה בשבת בבתי הכנסת לרומית או ליוונית ולהשתמש לשם זה בתרגום השבעים, ופקידים מיוחדים נתמנו להשגיח על קיום פקודה זו⁵. נאסר על הדרשנים לדרוש בדברי הלכה ואגדה; לאיסור זה היו תוצאות חשובות. היהודים היו מתחכמים להערים על הגזרה והיו מוצאים להם דרך: במקום הדרשן בא החזן והפייטן. תוכן דרשתו של הדרשן נמסרת בצורה פיוטית ע”י החזן. מתחברים פיוטים לכל שבתות השנה וביחוד לימי החגים המכילים בתוכם חומר הלכי ואגדי רב מאד, כגון סדרי העבודה ליוסי בן יוסי, פיוטיו של יניי⁶, וכבר כתב ר"י ברצלוני: ⁷ “פיוטין אלו שנהגו העולם למימרינון חזי לנא לרבוותא שאמרו שלא נתקן אלא בשעת השמד בלחוד מפני שלא היו יכולין להזכיר דברי תורה, כי היו גוזרין האויבים על ישראל שלא לעסוק בתורה ועל כן היו חכמים שביניהם מתקנין להם בכלל התפילה להזכיר ולהזהיר לעמי הארץ הלכות חג בחג והלכות ימים טובים והלכות שבתות ודקדוקי המצות בדרך שבחות והודיות וחרוזות ופיוטים”. בפיוטים מצאו הפייטנים אפשרות לא רק להכניס את דברי ההלכה והאגדה הנחוצים, כי אם גם שפכו את לבם והוציאו את כל רוחם נגד לוחציהם והביעו את שאיפת האומה ותקותה לימים יותר טובים, לעתיד יותר מזהיר. מצטיין בזה ביחוד אבי הפייטנים יוסי בן יוסי שחי עוד בזמן שלטון ביצנץ⁸. אף בפיוטי הקליר שחי כבר בזמן שלטון הערבים נמצאים עוד רשמים רבים מזמן השעבוד הקשה שעברו עליהם בימי ביצנץ והוא קובל על גלות אדום ומתפלל על מפלתה השלמה של מלכות זו.

עוד רשמים רבים ושנויים חשובים נשארו בסדר תפלותנו מאותו הזמן, שנויים שנעשו ע“י גזרות שמד. אחד החשובים שבהם הוא אמירת “שמע ישראל… אני ה' אלהיכם” בקדושה של שבת ויו”ט; “וכן אמר מר יהודאי ז”ל, שגזרו שמד על בני ארץ ישראל שלא יקראו קריית שמע ולא יתפללו והיו מניחין אותן ליכנס שחרית בשבת לומר ולזמר מעמדות (פיוטים וקרובות) והיו אומרים בשחרית מעמד וקדוש ושמע בגניבה והיו עושים דברים הללו באונס ועכשיו שכילה הקב“ה מלכות אדום וביטל גזרותיה ובאו ישמעאלים והניחום לעסוק בתורה ולקרוא ק”ש ולהתפלל אסור לומר אלא דבר דבור במקומו כתיקון חכז“ל תורה במקומה ואסור והיתר (פיוטים) במקומו ותפילה וק”ש במקומה" (פרקוי בן באבוי, בגנזי. שכטר ח"ב).

עוד גזרה אחת חדשה, שלא ידענוה קודם נודעה לנו ע"י פרקוי בן באבוי: “שגזרה אדום הרשעה שמד על ארץ ישראל שלא יקראו בתורה וגנזו כל ספרי תורה מפני שהיו שורפין אותן וכשבאו ישמעאלים לא היו להם ספרי תורה ולא היו להם סופרים שיש בידם הלכה למעשה כיצד מעבדין את העורות ובאיזה צד כותבין ספרי תורה והיו לוקחין ריק מן הגוים (=הערבים) שעשו לכתוב בהן ספרי עבודה זרה (=הקוראן) והיו כותבין בהם ספרי תורה מפני שלא היה בידם הלכה למעשה ועד עכשיו הם נוהגין כך”. מסתבר שזוהי גזרה שנגזרה כימי דור אחד לפני כבוש הערבים.

כל הגזרות האלו היו מכוונות למטרה אחת: להביא את היהודים לזה שיתנצרו או יעזבו את הארץ והיו גם מקרים רבים של המרת הדת באונס. במצב דברים כזה, מובן מאליו שהיהודים שנאו את ממשלת הזדון שנאת מות. ההתמרמרות כלפי ממשלה זו היתה כללית ומשותפת לכל חלקי העם, אלא שלא מלאם לבם של היהודים למרוד בגלוי. קשה היה להם גם לחלום שיעלה בידם לפרוק עול ביצנץ מעל צוארם. הם גם ראו מה עלתה להם לשומרונים שמרדו בימי יוסטיניאנוס פעמיים בשנות 530 ו־566. המרד דוכא באכזריות שאין דוגמתה ונחלי דמים נשפכו לאחר שהשומרונים קוו כנראה לעזרת הפרסים ותוחלתם נכזבה. בתוצאות המרידות האלה נכחדו השומרונים וכמעט שעברו ובטלו מן העולם. לדברי קצת היסטוריונים השתתפו גם היהודים במרידות השומרונים, אבל נראה שהשתתפות זו לא היתה גדולה ביותר⁹. אולם בסופו של שלטון ביצנץ בא"י קרו מאורעות כבירים שהיהודים לקחו בהם חלק גדול.

היהודים חכו בקוצר רוח למפלתה של ביצנץ, וכשעלו חיילות פרס על א“י נספחו עליהם היהודים אף כי ידעו שבנפשם הוא. הפרסים שלטו בא”י בשנות 628־614, אח"כ חזרה הארץ לביצנץ, אבל רק לשנים מועטות, כי בעוד זמן מועט עלו הערבים על הארץ.

היהודים שמחו מאד על תמורה מדינית זו. אמנם תקוות מדיניות גדולות לא תלו בכבוש זה. המציאות היתה כל כך קשה ומרה עד שאי אפשר היה כלל לחשוב שהארץ תוחזר ע“י הכובשים ליהודים, אם כי הדבר הובטח עוד רק לפני עשרים וחמש שנה ע”י כוזרו מלך פרס, לאחר שקיבוצים יהודיים גדולים בבבל ופרס הניעוהו לזה. מכל מקום קוו להטבת מצבם המדיני והכלכלי, תקוות וחששות נארגו יחד תחת שלטון הערבים. המלחמות שנלחם מוחמד בשבטי היהודים אשר בערב עד שהוכרחו לקבל עליהם את האיסלם או לצאת מן הארץ, וששרידיהם הגיעו עד ארץ ישראל, נתנו מקום לחששות, אולם הנהגתם של הכובשים הניחה את דעתם. הרהורי לבם של יהודי א“י באותו זמן מבוטאים “בנסתרות דרשב”י”¹⁰ : “כיון שראה – רשב”י – מלכות ישמעאל שהיתה באה התחיל לבכות ולומר: לא דיינו מה שעשתה לנו מלכות אדום הרשעה, אלא אף מלכות ישמעאל? מיד ענה לו מטטרון שר הפנים ואמר לו: אל תירא בן אדם, שאין הקב“ה מביא מלכות ישמעאל אלא כדי להושיעכם מזאת הרשעה…”, לפי מסורת יהודית עתיקה נמצאו בין צבאות הערבים שכבשו את ירושלים גם יהודים¹¹. האיסור, שהתקיים במשך מאות בשנים, ליהודי לשבת בירושלים נתבטל תיכף לאחר הכיבוש. “ומאת אלהים היתה זאת כי הטה עלינו חסד לפני מלכות ישמעאל, בעת אשר פשטה ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדום ובאו ירושלים, היו עמהם אנשים מבני ישראל הראו להם מקום המקדש וישבו עמהם מאז ועד היום. והתנו עליהם תנאים, כי הם יכבדו את בית המקדש מכל גיאול ויתפללו על שעריו ולא יהיה ממחה על ידיהם, וקנו הר הזיתים אשר עמדה השכינה עליו, הוא המקום אשר נתפלל בו בימות החגים…”¹². ליהודים היה עתה גם חופש דתי גמור. הארץ התנהלה ע“פ הכללים שנקבעו עוד ע”י מוחמד והכליפים הראשונים אבו בכר ועומר ביחס ל“כופרים” וארצות נכבשות, לפיהם חייבים הכופרים לשלם מס יותר מן המאמינים. חייבים הם במס הגלגולת שהמושלמים היו פטורים ממנו. ליהודים ולנוצרים אסור היה לרכוב על סוס, לחגור חרב וכלי נשק וכדומה, אבל במה נחשבו השפלות אלו לעומת ההשפלות שהושפלו בימי שלטון ביצנץ.

כשלשים שנה רצופות, שנות 640־610, בהפסקות קצרות, היתה הארץ נתונה במצב של מלחמה, וגייסות רבות עברו דרכה: פרסים, ביצנטים וערבים, וכולם שללו ובזזו את יושבי הארץ והחריבוה עד היסוד. עבודת האדמה שהיתה ירודה גם קודם ירדה עוד יותר, סבלו גם המסחר והמלאכה, הארץ היתה זקוקה לשלטון תקיף שישליט בה את המנוחה והבטחון ויתיחס ביושר לכל תושבי הארץ. דומה שבמואביה, שבידו נמצא השלטון על סוריא וא“י במשך ארבעים שנה רצופות, עשרים שנה בתור נציב ועשרים שנה (680־660) בתור כליף, מצאו הארצות האלו את המושל המתאים. המושל הערבי הראשון הזה היה אדם נאור וליברלי. כשנעשה כליף העביר את בירת הכליפות הגדולה ממדינה לדמשק ודמשק שמשה כעיר בירה בכל ימי הדינסטיה האומאית. לקביעת עיר הבירה בדמשק היו תוצאות חשובות גם בשביל א”י: סוריא וא“י עמדו בימי השושלת הזאת במרכז הכליפות וא”י זכתה לתשומת לב מיוחדת. א“י נעשתה באותו זמן למרכז דתי קדוש בשביל כל המושלמים. הכליפים היו מבלים חלק מזמנם בא”י, בונים בה בנינים מפוארים ומתקנים את הדרכים. מקום מושב הנציב היה בלוד עד שבנה סולימן את רמלה (בשנת 716) ומאז ישבו בה כל הנציבים הערבים עד מסע הצלב.

עם עלית העבאסיים לכליפות עובר מרכז השלטון לבגדאד. א“י אינה עתה אלא פרובינציא קטנה ונדחה שאינה ראויה לתשומת לב מיוחדת. יותר ממה שהיא תלויה בחסדו של הכליף היא תלויה מכאן ואילך בחסדי הנציבים והפקידים המקומיים. שרירות לבם של אלה היתה גדולה מאד והם הולכים ונעשים יותר ויותר בלתי תלויים במרכז ובכליף. יהודי א”י זקוקים אז להגנת אחיהם התקיפים ובעלי ההשפעה שבבגדאד והם פונים אליהם בבקשת עזרה.

כשהתרופפה הכליפות הגדולה, התרופפות שגדלה יותר ויותר, נעשה המצב עוד יותר גרוע. שלטה אנרכיה גמורה. התחילה שורה של התקוממויות ומרידות, אם מצד אלה שנהו אחר שלטון האומיים, אם מצד שואפי שלטון חדשים ומהומות אלה רוששו את הארץ, המעיטו את מספר תושביה ודלדלו אותם. ביחוד סבלו מזה היהודים. השלטון בא“י עובר מיד ליד. בשנת 878 נכבשה א”י ע“י אחמד ן' טולון נציב מצרים. בשנת 904, אחרי מלחמה קשה על יד רמלה, היא חוזרת שוב לשלטון העבאסיים. כעבור שנתיים מתנפלים הקרמטים על א”י, שוללים ובוזזים. בינתים מתיסדת במצרים דינסטיה חדשה של נציבים ומלחמה תמידית להם עם נציבי סוריא: כל אחד רוצה להרחיב שלטונו על א“י, המלחמות מתנהלות על אדמת א”י. כף הנצחון הוכרעה פעם לצד נציבי סוריא ופעם לצד נציבי מצרים, ובינתים הלכה הארץ ונחרבה. במצב של תוהו ובוהו זה התחילה ביצנץ, שהתחזקה בינתים, לחלום על החזרת א“י וסוריא לרשותה בכח הזרוע. הקיסר פוֹקס עולה בחיל גדול על סוריא וא”י. המלחמות נמשכות שנים רבות (970־961) ומדלדלות ארצות אלו בתכלית. נקל לשער את פחדם של היהודים מפני הכובשים הביצנטיים, אולם הפחד לא האריך ימים. דינסטיה חדשה, זו של הפטימיים, עולה למלוכה בא"י ומצרים, ומאותו זמן תלויה ארץ־ישראל בשלטון המרכזי במצרים.

תחילת עלייתם לגדולה של הפטימיים באפריקה הצפונית בשנת 909. בירתם היתה קירואן. לכובש מצרים הכליף אל מואיז היה יועץ יהודי, אדם גדול ויהודי גדול, ר' פלטיאל, שמלא תפקיד גדול בשעת הכבוש ולאחר הכבוש. ר' פלטיאל זה עשה טובות רבות ליהודי א“י ותמך בהם תמיכה מדינית וחומרית. אחרי פטירתו הובא גופו לקבורה בא”י. אחרי פלטיאל נמצאו יהודים אחרים בעלי השפעה גדולה בחצר הכליף: בנו שמואל, המומר יעקב קיליס (וזיר 990־978) שיחסו ליהודים היה טוב, ויש גם אומרים שהמיר רק למראית עין. מנשה בן אברהם אלקזאז ובנו עדיה (גובה המסים בסוריא וא"י ומנהל אדמיניסטרטיבי בסוריא), הללו מינו יהודים רבים למשרות ממשלתיות. יחסם של הכליפים הראשונים לבית פטימה היה טוב ליהודים. ומענין לציין שישיבת א“י היתה מקבלת תמיכה מאת ממשלת מצרים. רב יאשיהו גאון רמלה כותב לדמיאט¹³ : “ודעו אחינו כי דוחק העת והזמן [יכריחנו להטריח] עליכם, ואע”פ שהיא זכות לכם להיות חלקכם עם [הנותנים] ובעת שהיינו מתפרנסים מצד המלכות לא היינו מטריחים, והיום שתי שנים מקודם לענישת אחינו – רמז לגזירות אל חכים – לא יכול[נו לעמוד] ולבקש מצד המלכות…”. תמיכה כזו היתה מקבלת גם ישיבת פוסטאט¹⁴.

מצב זה ארך רק כשלשים שנה. מעמד היהודים הורע מאד בימי המלך אלחכים (1020־996); הוא היה חסיד קנאי הפכפך ומשוגע: פעם גזר כי השוקים יהיו סגורים ביום ופתוחים רק בלילה; לאחר מזה נתן פקודה סותרת, כי אסור לאיש לצאת מן הבית אחר שקיעת החמה. בין גזרותיו הקשות הצטיינה בחומרתה זו: היהודים והנוצרים יחבשו מצנפות שחורות. הנוצרים ישאו על צוארם צלבים שארכם אמה ומשקלם רוטל והיהודים גזרי עץ במשקל זה. כעבור זמן מה הוא פוקד להרוס את כל בתי הכנסת שבמדינות מלכותו, יהודים רבים נהרגו על קידוש השם, ורק מועטים המירו, בו בזמן שמן הנוצרים המירו רבים. זה היה זמן קשה מאד ליהודי מצרים וא"י. בסוף ימי מלכותו הוטב המצב וחזר שוב החופש הדתי.

השנים הבאות היו ברובן רעות. מלאות מהומות ומבוכות. שלטון הפטימיים התרופף ובשנת 1071 תופסים הסלג’וקים את ירושלים. ברעש האדמה בשנת 1034 נחרבה רמלה והרעש התפשט בכל יהודה והגליל. ברעש יותר גדול בשנת 1067 נהרגו ברמלה כ"ה אלף איש ונשארו בה רק שני בתים. כך הלכה הארץ והתדלדלה מיום ליום עד כי עלה הכורת על הישוב היהודי עם כבוש נוסעי הצלב את ירושלים.

בהרצאתנו זו ניתן סקירה קצרה על הישובים היהודיים בא"י בתקופת הגאונים ונתחיל, כמובן, בירושלים.

מזמן הכבוש הערבי, שנסתיים בשנת 640, הותר ליהודים להתישב בירושלים. לדברי היסטוריונים נוצריים התנו הנוצרים שבירושלים, בשעה שמסרו את העיר לידי עומר, שגם להבא יהא אסור ליהודים לשבת בה, אלא שתנאי זה לא נשמר אחר כך. ואולם, מקור עתיק שנתגלה לפני שנים אחדות מוסר לנו כמה פרטים חדשים על המו"מ שנהלו היהודים עם עומר בענין זה. הם בקשו שירשה להתישב למאתים משפחה, והוא יעץ להם לפתוח במשא ומתן עם ראשי הנוצרים, ואם לא יגיעו לכלל הסכם – יהיה הוא המכריע בדבר. הפטריארך וחבריו הסכימו לחמשים משפחה, ועומר הכריע: שבעים. היהודים בקשו שירשו להם להתישב בקרבת בית המקדש ולהשתמש במעין השילוח לטבילה ובקשתם ניתנה להם. מקום משכנם אז היה, כנראה, בקירבת מקום לשטח רובע היהודים במאות השנים האחרונות. ראשוני המתישבים היהודים באו מטבריה וסביבתה, בנו להם בתים לתורה ולתפלה והעמידו משמרות בלילות על יד הכותל המערבי. הם גם רכשו את הר־הזיתים, שנתקדש מאותו זמן בקדושה מיוחדת ונעשה מרכז לחייהם הדתיים של היהודים בירושלים ולא בירושלים בלבד. הר הזיתים התחיל לשמש כבית קברות בתקופה יותר מאוחרת. בתקופה שאנו עוסקים בה, ואף במאה העשירית, היו משתמשים עדיין לקבורה בכוכים שבמערות המרובות והעתיקות.

אחרי שנפתחו לפני היהודים שערי ירושלים התחילו נוהרים אליה מכל תפוצות הגולה. אפשר היה למצוא בה גם במאה התשיעית או העשירית, כמו היום, יהודים מכל ארצות אפריקה, אסיה ואירופה. עברו דורות אחדים עד שהתגבשה בירושלים קהלה הראויה לשמה. על העליה לרגל מארצות שונות במאה התשיעית, העשירית והאחת עשרה, יש לנו ידיעות רבות.

עם מתן הרשיון להתישב בעיה"ק הותנו עם היהודים כמה תנאים והוטלו עליהם חובות מרובות. במכתבם של ראשי ירושלים לקהלות הגולה נאמר: “ודעו אחינו כי רעי גוים הם היושבים בה, ולולי רחמי אלהינו: אשר הטה חסד לראשונים וערבו על נפשם לשאת כל צרכי העיר, לחזות אשפותיה, לנקות ביבותיה; לתקן חומותיה, לפייס מגיניה ושומריה, לרצות מושליה ושריה – לולי כן לא היתה לנו יכולת לשבת עמהם”. אפשר אמנם שכמה מן החובות האלה הוכרחו לקבל על עצמם בזמן מאוחר יותר, כדי לפצות את “רעי הגויים” שלא יציקו להם.

קשה היתה הישיבה ליהודים בירושלים כמעט בכל התקופה הזאת. עין השלטונות ועין יתר התושבים היתה רעה בהם. ההיסטוריון אל מוקדסי, בן ירושלים שחי במאה העשירית, מונה את שבחיה של ירושלים: “לא תמצא בתים יותר יפים וחזקים מבתיה, כשם שלא תמצא אנשים יותר הגונים מיושבי ירושלים ולא חיים נעימים מחייה ולא רחובות מסחר נקיים מרחובותיה, אבל – הוא מוסיף – יש גם הרבה חסרונות לעיר הזאת, ואחד מהם הוא – שהנוצרים והיהודים ידם על העליונה”. אפשר להוציא מכאן לכאורה מסקנא על מספרם וכחם הרב של היהודים בירושלים, אבל מסתבר יותר שיש משום הפרזה בתיאור זה.

גם הקראים תקעו להם יתד בירושלים, ואנו מוצאים אותם בעיר מתחילת המאה התשיעית ואילך. במאה העשירית פיתחו הקראים תעמולה חזקה בין בני בריתם לעלות לירושלים ואחד מחכמיהם מדבר בהתמרמרות על “הנבלים אשר בישראל המדברים זה לזה: אין עלינו לבוא לירושלם עד שיקבצנו (הקב"ה) כאשר השליכנו… ואלה הם דברי המכעיסים והאוילים”. הקב"ה לא ישיב את בני ישראל מגלותם עד שיתחילו לשוב בעצמם. והוא ממשיך דבריו: “אשרי הגבר אשר יבטח ויעוז בעוז, ולא יאמר: איך אלך לירושלם מפחד שודדים וגנבים ומאין לו מחיה בירושלים. עליכם, אחינו ישראל, לצאת מכל המדינות.. טרם היות הרעה ומהומת צרה בכל הארצות… והלא עמים לא מישראל באים מארבע קצוות אל ירושלם כל חודש ושנה ליראת אלהים. ומה לכם אחינו, כי אינכם עושים גם כדת עמי הארצות… ואתם אחינו ישראל! שמעו אל ה', קומו ובאו אל ירושלם… ואם לא תבואו, כי אתם הומים ואצים אחר סחורותיכם, שלחו מכל עיר חמשה אנשים ומחייתם עמם, למען נהיה לאגודה אחת להתחנן אל אלהינו תמיד על הרי ירושלם”.

תעמולה נמרצה זו, בעל פה ובכתב, עשתה פרי, ובירושלים נוסדה קהלה קראית חשובה מאד בכמות ובאיכות עד שבזמנים ידועים לא נפל מספר הקראים בעיר ממספר הרבניים. מירושלים נפוצה הקראות במצרים, אפריקה הצפונית, ספרד ושאר ארצות. השלטון המקומי היה תומך ביד הקראים ומעדיף אותם על היהודים הרבניים, וכנראה ידעו הם איך להתקרב לרשות; מחמת כך הוכרחו ראשי הישוב כמה פעמים לפנות בבקשת עזרה מדינית אל גדולי היהודים שבבגדאד, שיש להם השפעה בחצר הכליף, ובזמן מאוחר יותר, כשהיתה א"י נתונה לשלטון הפטימיים במצרים, אל היהודים רבי ההשפעה בקהירא. במכתב שכתב הגאון ר' שלמה בן יהודה בשנת 1027 בערך לאחד מגדולי היהודים במצרים הוא קורא בנהמת לבו: “האמנם הגיעה העת להתגרש מעיר הקודש!.. אם לא ייעזרו כת הרבנים מאצלכם אין להם תקומה ואין להם ישיבה בירושלם”.

המאה הי“א היתה, כנראה, הקשה ביותר בשביל יהודי ירושלים בכל התקופה הזאת. היא מתחילה עם הרדיפות הקשות של הכליף הקנאי אלחאכים שרדף את הנוצרים והיהודים בשנות 1011־12. הרדיפות הללו פשטו אמנם על כל א”י וסוריא, אבל ירושלים לקתה ביותר, כי פרצו בה באותו זמן גם פרעות חמורות ויהודים רבים נהרגו בהן. דם הקרבנות היה מכסה את רחובות העיר וגופותיהם היו מתגוללות בהם ללא קבורה. את הנשארים בחיים תפסו הפורעים לעבודת פרך ואף בתי הכנסת נהרסו. נראה, שלרגלי מאורעות אלה עזבה הישיבה האיי"ת את ירושלים ועברה למספר שנים לרמלה. בשנות המהומות 1029־1024, לרגלי מרידת שבטים ערביים, סבלה ירושלים הרבה מאד, במדה אחת עם רמלה. על שתי הערים הוטל לשלם סכום עצום, שנגבה באכזריות שאין דוגמתה. רבים מתו מן היסורין ורבים ברחו. עולי הרגל חדלו לבוא ופרנסת בני ירושלים נתקפחה. המסחר שבת, הדרכים נשתבשו. אף הרעב והדֶבר עשו את שלהם. המכתבים שנשלחו באותו זמן מירושלים נוגעים עד הלב ומזעזעים את הקורא אותם גם כיום.

בשנים שלאחרי כן הוטב המצב במקצת עד שהגיעה שנת 1071, בה נלכדה ירושלים ע“י הסלג’וקים שכבשו את רובה של א”י. רבים נהרגו במלחמה זו והעיר נשדדה. אחרי הפסקה של מאה שנה חוזרת שוב א“י לשלטון בגדאד, אבל נצחון הכובשים לא היה גמור. הפטימיים לא אבו לוותר על שלטונם. המלחמה והמהומות הכרוכות בה נמשכו שנים רבות. הארץ כולה, וביחוד ירושלים, סבלה הרבה. הישיבה האיי”ת עוקרת את מושבה – והפעם לחלוטין – מירושלים השדודה ועוברת לצוֹר הרחוקה. היתה זו מכה קשה ביותר לחייה הרוחניים והחמריים של ירושלים ולעמדתה המרכזית באומה, אבל ודאי היה בזה מן ההכרח. הידיעות על קהלת ירושלים מזמן כבוש ירושלים ע"י הסלג’וקים עד מסעי הצלב מתמעטות והולכות¹.

הישוב היהודי ברמלה

אחרי שדברנו על ירושלים נתבונן ליתר הקהלות החשובות בארץ ותחילה נשים לב לרמלה הקרובה, שלפי מספר היהודים שבה ולפי מצבה הכלכלי עמדה בשורה ראשונה. העיר נוסדה ע"י הכליף סאלימן בשנת 716 וכליפי בית אומיה אחריו הוציאו כסף רב לשכלולה וגם בנו בה בנינים מפוארים, שאחדים מהם קיימים עד היום. ברמלה היה מרכז השלטון האדמינסטרטיבי לכל הארץ ובה ישב הנציב. פרח המסחר בה, יען כי דרכה עברו שיירות הסוחרים שהלכו מספרד ומארצות הפרנקים לדמשק, בגדאד ובצרה, מרכזי המסחר הגדולים בעולם באותו זמן. גם סביבתה החקלאית הפוריה עזרה לפריחתה.

קשה לקבוע בדיוק את ראשיתו של הישוב היהודי ברמלה. לדברי ההיסטוריון הערבי יעקובי עזבו רבים מתושבי לוד את עירם העתיקה, כאשר נוסדה רמלה והתישבו בעיר החדשה וכמעט שנתרוקנה לוד מתושביה. יש לשער שכך עשו גם רוב יהודי לוד. על יהודי לוד, שהיתה מפורסמת בתקופות הקודמות בחכמיה ובתגריה החריפים, הם “תגרי לוד”, אין לנו כמעט כל ידיעה בכל התקופה הארוכה שאנו עומדים בה. בתעודות שנכתבו ברמלה במאה העשירית והאחת עשרה היו רגילים לכתוב: “ברמלה סמוכת לוד נחלת בני יהודה”, וזהו כנראה זכר לימים ראשונים, שבהם היתה עדיין לוד עיקר ורמלה טפילה לה. בזמנים מאוחרים יותר אנו מוצאים ברמלה יהודים מכל קצוי ארץ, מארצות אסיה, אפריקה ואירופה.

על מספרם של יהודי רמלה אין בידינו ידיעות מדויקות. אבל אנו יודעים של“רבניים” שבה, היינו ליהודים הנאמנים למסורת התלמוד, היו לפחות שני בתי כנסת. במכתב אחד שנכתב בראשית שנות הארבעים של המאה הי“א נזכרה “כנסת אלשאמיין”, בית כנסת של יהודי א”י שברמלה ומשמע מכאן שהיה גם בית כנסת שני, דהינו “כנסת עיראקיין”, בית כנסת ליהודי בבל. אף מספר הקראים שברמלה היה רב, ובכתובה קראית חתום כעד מנחם בן יצחק שומר “הכניסה האמצעית”, משמע שהיו לה “כניסות” אחדות. אנו מוצאים בה גם רופאים אחדים בזמן אחד, ואף זה מוכיח על אוכלוסיה גדולה.

בזמנים שונים קבעה הישיבה הארץ־ישראלית את מקומה ברמלה, ואף בזמן שהיתה הישיבה בירושלים היה הגאון בא לרמלה לעתים קרובות לרגלי עסקי צבור שונים. אחד מחברי ההנהלה של הישיבה היה יושב, כנראה, ברמלה בקביעות, כדי לקיים את הקשר בין קהלה חשובה זו ובין הישיבה, וגם להשגיח על עניני המשפט והחיים הדתיים. בין תושביה אנו מוצאים אישים חשובים המוכתרים בתארי כבוד שניתנו להם מאת ראשי הישיבה האיי“ת, כגון “יסוד הישיבה” ו”חבר בסנהדרין גדולה“. מובן מאליו שברמלה היה בית־דין קבוע וקרוב הדבר לשער שליהודים הבבלים שישבו בה היה בי”ד מיוחד.

ברמלה צמחה גם כתה דתית שמיסדה היה מליק הרמלי. מליק חי באמצע המאה התשיעית, אבל הכת האריכה ימים רבים גם אחרי פטירתו ונקראה על שמו. הכת התקיימה כמאה שנה ובמשך כל הזמן היתה מרוכזת ברמלה. אף זה מוכיח, שמספר היהודים ברמלה היה גדול למדי ואף מספר בני הכת לא היה קטן ביותר, שאלמלא כן, לא היתה יכולה להאריך ימים וגם לא היתה מגיעה לפרסום. מכל תורתו של מליק ידוע לנו רק דבר אחד: ענן מיסד הקראות אסר את אכילת התרנגול והתרנגולת. כי לדעתו זהו ה“דוכיפת” הנזכר בתורה בין העופות הטמאים, מליק חלק עליו וכדי להוכית את דעתו עשה “מעשה רב”: הוא הלך לירושלים ועמד במקום המקדש ונשבע, שעל המזבח הקריבו תרנגולים.

הקראים ברמלה תפסו מקום נכבד. ביניהם נמצאו גם חכמים אחדים בעלי שם שחברו ספרים נכבדים. אף השומרונים ישבו בה במספר הגון ובישוב קבוע ומתמיד.

על רמלה ועל יהודיה עברו רעות הרבה בימי המהומות שבאו לרגלי מרידת שבטים ערביים בשנות 1029־1024. הם נקבצו כארבה לרוב וחנו על רמלה. כל העומד בפניהם נהרג ואת הנשארים לקחו בשבי. שארית בני רמלה יצאו בגולה אל העיירות אשר סביבה, אבל רובם נפלו גם שם בידי המורדים. בצר להם פנו יהודי רמלה ליהודי מצרים והללו עזרו להם בצרתם. כעבור שנים אחדות, אחרי שהחיים התחילו לשוב למסלולם, בא על רמלה אסון חדש. בי“ב טבת תשצ”ד (5.12.1033) היתה רעידת אדמה חזקה בא"י שגרמה נזקים מרובים בכמה ערים וכפרים, אבל ביחוד גדל החורבן ברמלה. תאור נפלא ומזעזע מן הרעש נותן לנו הגאון רבי שלמה בן יהודה, שנמצא אותה שעה ברמלה. כשליש העיר נחרב ורבים מתו תחת המפולת. בני רמלה החרוצים קוממו את ההריסות, והקהלה המשיכה שוב את חייה במרץ רב, אך בשנת 1067 באה שוב רעידת אדמה שהרסה את כל העיר ומן התושבים נהרגו עשרים וחמשה אלף נפש.

מאותו זמן ואילך לא חזרה רמלה לאיתנה ולגדולתה הקודמת. קהלה יהודית קטנה הוסיפה להתקיים בה גם אחר כך. בשנת 1071 נכבשה אף היא ע“י הסלג’וקים, ואז “נשללה רמלה ויצאו (תושביה) שבויים ערומים ורעבים” לרגלי זה לא יכלה הישיבה האיי”ת, שעקרה אחרי כבוש הסלג’וקים את מושבה מירושלים, למצוא לה מחסה ומפלט ברמלה, כדרך שעשתה בתחלת המאה הי“א (בשנים 1020־1015 לערך) והוכרחה לנדוד לצור הרחוקה. יהודים הוסיפו לשבת ברמלה גם אחר כך. עוד באלול תתנ”ו, השנה שבה התחיל מסע הצלב, היתה בה קהלה יהודית ומפני פחד הצלבנים עזבוה תושביה, ורבים מהם הלכו לאשקלון הבצורה. פחדם של היהודים היה בודאי גדול יותר מפחדם של שאר התושבים ועזבו אף הם את העיר. הצלבנים נכנסו לרמלה במאי 1099 ומצאוה ריקה מאדם. מה היה גורל הקהלה היהודית אחרי הזמן הזה, אינו ברור. נראה שחידשה את קיומה כעבור עשרות שנים משך כל זמן המלחמות נמצאה רמלה בחזית המלחמה בין המושלמים והצלבנים, בהיותה עומדת על אם הדרך בין אשקלון, יפו וירושלים. תחת שלטון הצלבנים עבר המרכז שוב ללוד.

גם בסביבות רמלה נמצאו ישובים יהודיים, שעסקו בחקלאות. מתעודה אחת, שמתכנה ומכתבה העתיק מאד נראה שאין לאחרה מן המאה התשיעית, יוצא שבזמן הכתבה היה קיים ישוב יהודי בשפלה, היא שפלת לוד ורמלה. בשפלה היו כמה ישובים יהודיים, וה“שפלה”, שכללה את כל הישובים האלה, היתה מהוה עדיין יחידה מסוימת. בפיוט קדמון, שנתחבר על רעידת האדמה בשנת 748², נאמר: “צללו המונים באף וחרון, היושבים בשפילה בעמק השרון. וי כי נרמסו סגולים… טובעו (בארץ) טף ונשים מטיפי מקרא ומשנה”.

בקשר עם זה יש גם להזכיר את הידיעה החשובה שאנו מוצאים על אונו הסמוכה ללוד, שמקורה בקינה קדומה על חורבן קהלות רבות בא"י. ממנה יוצא שיושבי אונו הרבו לעסוק בתורה, והיתה בה ישיבה, או “חבורה”. הצרים “טבחו חבורת אונו”, והפייטן מקונן על “אונו הרכה והענוגה, בספר תורה יומם ולילה הוגה”.

הישוב היהודי בחברון

הידיעות על הישוב היהודי בחברון אחר חורבן הבית הן מעטות ודלות מאד. אין לדעת אם בכלל היתה קיימת בה קהלה יהודית קבועה בזמן המשנה והתלמוד, ואף בסוף התקופה הביזנטית ספק אם ישבו בה יהודים. אמנם, היהודים היו עולים אליה בימים ידועים מדי שנה בשנה לבקר את קברי האבות ומסופר, שבזמן הכבוש הערבי באו היהודים בדברים עם הערבים וקבלו רשות להקים בית־כנסת לפני הכניסה למערת המכפלה. יש בידינו כמה ידיעות נוגעות למשפחת חכמים חשובה שישבה בחברון במאה הי' והי“א ומהן נלמד גם משהו לתולדות הקהלה. על מכתב אחד חותם הכותב: “יוסף בן יעקב בן יוסף המומחה החברוני זצ”ל בן סעדיה החבר בסנהדרין גדולה המשרת אבות עולם”. זקנו של הכותב היה איפוא “מומחה”, היינו דיין מומחה, שופט בחברון. אבי זקנו סעדיה, היה חבר בסנהדרין גדולה של ישיבת א“י ו”משרת אבות עולם". תואר זה מורה על איזה מינוי שהיה לו בקשר עם מערת המכפלה.

בתחילת המאה הי“א החליטו יהודי חברון להרוס את בית הכנסת הקיים ולבנות חדש במקומו. משמע שהקהלה גדלה ומצבה הכלכלי לא היה רע. משאר מקורות אפשר לראות שהיו רגילים להתאסף במערת המכפלה לשם הכרזת חרם. מכל סביבות חברון היו מוליכים את המתים לקבורה בחברון. עוד בזמנו של הנוסע ר”ב מטודילה נמצאו ליד מערת המכפלה “חביות מלאות עצמות מישראל”, מפני שהיו רגילים להביא לשם את עצמות ההורים. היה בה גם שוק לתבואה שיהודים היו באים אליו. כאשר כבשו הצלבנים את העיר גירשו את היהודים ממנה.

הישוב היהודי בערי החוף

נסקור במלים מעטות את הישוב היהודי בערי החוף והסמוכות להן:

אל עריש. בנקודה זו, הדרומית ביותר באיזור החוף של א"י, היה ישוב יהודי קטן, ואולי ישבו שם רק משפחות אחדות. לפי שעה יש בידינו רק שתי ידיעות על כך.

רפיח. קהלה חשובה הרבה יותר מאשר זו שבאל עריש, ישבה ברפיח על גבול א“י ומצרים. לדעתם של החוקרים יש לזהות את חצור, שהגיעו אלינו ממנה תעודות אחדות, עם רפיח. ה”חבר" שעמד בראשה סמוך לזמן מסע־הצלב מתלונן אמנם: “ואני בתוך קהל אינו טוב כל עיקר, ולא יבוא לי מהם אלא בצער נפש”. במכתבו הערוך להנגיד הידוע מבורך, העומד בראש יהודי מצרים, הוא מבקש אותו שיכתוב להשופט אשר בחצור שבעת צרה, היינו אם יתקרבו הצלבנים ירשה לו ללכת ולשכון באשקלון הבצורה.

עזה, שלא היתה לה חשיבות יתרה בתקופת המשנה והתלמוד, מלאה תפקיד חשוב בחיים הדתיים של הישוב היהודי בדורות אחרונים של שלטון ביזנטיה. היא שימשה מרכז דתי בשביל כל הקהלות שביהודה, דוגמת טבריה בצפון והיו עולים אליה לרגל לימי החגים. חכם קראי קדמון כותב: “כי טרם בואו (של ישמעאל) לא יכלו לבוא אל ירושלם, ומארבע כנפות הארץ היו באים אל טבריה ואל עזה לתאות המקדש”. הישוב היהודי התקיים בעזה כל התקופה שאנו עומדים בה. בין חכמי המסורה הקדמונים, שחיו במאה השמינית ותחלת התשיעית, נמנה ר' משה העזתי הנקדן. החכם המפורסם ר' אפרים ב“ר שמריה, שעמד כארבעים שנה במחציתה הראשונה של המאה הי”א בראש הקהלה של יהודי א“י בפוסטאט־קהירא היה בן עזה. יש בידינו מכתב מראשי הקהלה בעזה, שנשלח כנראה בתחלת המאה הי”א בענין מבורך בן נתן העזתי שהלך למצרים כדי להעלות לא"י את ארונו של אחיו שנפטר בפיום, מצרים העליונה, ולקבל את רכושו. חתימתו של המכתב היא: “מאחיכם קהל עזה ומהנעתקים אליה”, ועל החתום באו חמשה עשר איש מראשי הקהלה. החשוב שבהם, שהיה חכם הקהלה וסופרה, הוא: “ישועה החבר בסנהדרין גדולה בירבי נתן נין גור אריה”, היינו ממשפחת הנשיאים שהתיחסה על שבט יהודה ובית דוד. מן המלים: “ומהנעתקים אליה” נראה, שלרגלי מעשה שהיה, או לרגלי פקודת השלטון, הוכרחו היהודים שישבו בערים ובכפרים שבסביבות עזה להעתיק מושבם לעזה.

ידיעות על צרות ונדודים שעברו על קהלת עזה ועל קהלות אחרות בא“י סמוך לאותו זמן אנו מוצאים גם במכתב של החכם והפייטן החשוב ר' שמואל ב”ר הושענא. פרטי המאורעות אינם ברורים לנו.

אשקלון. בה היתה קהלה יהודית חשובה מימי הבית השני. עם הכיבוש הערבי בנוה הכובשים ועשוה מבצר חזק. אל־מוקדסי כותב עליה: “העיר גדולה, עשירה, בריאה ובצורה מאד. תולעת־המשי של עיר זו ידועה. סחורותיה מצוינות, והחיים בה שמחים. שוקיה מרובים באוכלוסים”. אז היה בה מקום לקהלה יהודית הגונה וגם קראים ושומרונים ישבו בה. עוד ר' בנימין מטודילה כותב עליה: “והיא עיר גדולה מאד ויפה, ובאים אליה מכל מקום לסחורה, כי היא יושבת בקצה גבול מצרים. ושם כמו מאתים יהודים – הכונה למאתים משפחות – וכמו ארבעים קראים, ושם כותים (=שומרונים) כמו שלש מאות”; בודאי ישבו בה קראים ושומרונים גם לפני מסע הצלב. מלא ענין הוא המכתב ששלחו ראשי קהל אשקלון לקהלות הרבנים והקראים שבפוסטאט־ קהירא. הם מדברים טובות על המושל החדש שבא לאשקלון ומבקשים שזקני הקראים בפוסטאט ורבי ההשפעה במערכות השלטון ידברו טובות על המושל באזני הממונים עליו, “שאתם יודעים שאנו מעט דלים, ולא יעשה עמנו טובה אלא לכבודכם”.

באשקלון היו גם חכמים ולומדי תורה, מעתיקי ספרים וקוני ספרים, גומלי חסד ורודפי צדקה אשר תמכו בישיבת ירושלים כפי כחם. עניני הקהל היו מסודרים כהוגן. ממונים מיוחדים השגיחו על ההקדשות שהוקדשו לטובת הקהלה. אשקלון הבצורה החזיקה מעמד עשרות בשנים גם אחרי שנכבשה א“י ע”י הצלבנים, ולא פתחה להם שעריה עד שנת 1153.

יפו. עליה אנו יודעים מעט מאד. ידוע לנו על גזרה קשה שעברה עליה, ובה נהרג “זקן” הקהלה, אבל אין אנו יודעים לקבוע זמן המאורע. ביפו נפטר אביו של רב סעדיה גאון. במאה הי“א היתה בה קהלה קטנה, שבראשה לא עמד “חבר”. והחזן מילא גם תפקיד של חבר וסופר הקהלה, כנראה מן הגט שנכתב בה בשנת תתל”ז.

קיסרין, שעליה ידובר כ“כ הרבה בתלמוד ובמדרשים, והמפורסמת בחכמיה, “רבנן דקיסרי”, ידיעותינו עליה מועטות ביותר. הסופרים הערבים בספרם את פרשת כיבושה ע”י המוסלמים מגזימים מאד במספר היהודים שהיו בה באותה שעה. יש מדברים על מאה אלף ויש על מאתים אלף. ישוב יהודי היה קיים בה גם במאה הי"א, אבל אין אנו יודעים דבר על גדלו. ר' בנימין מטודילה מצא בה עדיין “כמו מאתים יהודים, מאתים כותים” והם השומרונים.

חיפה. בה היתה קהלה חשובה בימי התלמוד. מבין חכמיה מפורסם ביותר בעל האגדה הידוע ר' אבדימי. היא המשיכה את קיומה גם בימי שלטון ביזנטיה וגם בתקופה שאנו עומדים בה, אולי בהפסקה ידועה. בקינה קדומה אחת נאמר: “זלעפה אחזתני על חורבן חיפה”. בזמן המאורע הזה היתה בחיפה קהלה חשובה מאד, והפייטן קורא לה: “העיר ההוללה”. וכותב, שעם חורבנה גלה כבוד מישראל. באותו זמן היתה חיפה גם מקום מושב הסנהדרין ובית הדין הגדול. רוב ידיעותינו עליה הן מן השנים האחרונות שלפני מסע הצלב. על תעודה אחת חתומים “אנשי מבצר חיפה”, ואמנם היתה חיפה מבוצרת מאד, והיהודים לקחו חלק פעיל בהגנת עירם־מבצרם נגד הצלבנים. יחד עם הצבא הערבי־מצרי נלחמו יהודי חיפה בגבורה נפלאה. ההרעשה על חיפה מצד היבשה והים נמשכה כחודש ימים. כשנכנסו אליה הצלבנים הרגו את כל היהודים בלי הבדל גיל ומין. כשביקר ר' בנימין מטודילה בא“י לא מצא יהודים בחיפה. הישוב היהודי בעיר זו לא נתחדש, איפוא, אלא אחרי שנכבשה שוב ע”י הערבים בשנת 1187.

עכו. ידיעותינו עליה מרובות יותר. ידיעות חשובות על יהודי עכו ועל היחסים בינם ובין הנוצרים בסוף זמן שלטונה של ביזנטיה נמצאים בספר הויכוח בין יעקב המשומד מעכו ובין יהודים אנוסים. תחת שלטון הערבים לא היו בה יהודים אנוסים על דתם, אבל עברו עליהם גם כן זמנים של סבל רב. בתחילת המאה הי“א נשסו ונבוזו יהודי עכו. פייטן אחד בן עכו, אהרן בן מריון הכהן, שאת זמנו אין לקבוע בבירור, כותב באחד מפיוטיו שהננו “כטלה בין זאבים… כצפור ביד צידים”. עכו הראתה ענין בפייטנים ופיוטים, ופייטן ארצי ישראלי אחד, ר' משה הכהן, שולח את היוצרות שחיבר לעכו. בעכו ישבו מבני בניו של הגאון הא”י המפורסם בן מאיר, המתיחס על משפחת הנשיאים העתיקה, והיו עוסקים בפירושי כתבי הקודש שלרב סעדיה גאון ושלאחרים. קרוב לסופה של המאה הי"א ישב בה זמן ידוע אחד מאצילי היהודים בספרד, ר' משה בן יוסף ן' כּשכיל; הוא היה איש משכיל ושרת שרות מדיני את אמיר סיציליה, בקי היה במקרא ובתלמוד, ואף בפילוסופיה ומדעים אחרים, וסביבו נתלקט בעכו חבר אנשים משכילים ובני תורה. הוא גם נפטר בעיר זו. כמה מאנשי עכו נזכרים בשמותיהם בתעודות שונות.

אף קהלת צור הרחוקה נחשבה בימי שלטון הפטימיים, שמשלו גם על סוריא, בין קהלות ארץ־ישראל. יהודי א“י הביטו על קהלת צור כעל קהלה איי”ת גמורה. אחד מחכמי ירושלים כותב אחרי מאורעות שנות 1029־1024 שלא נשאר בכל א“י קהל ישראל היכול לעזור ולהועיל כי אם קהל צור בלבד. היתה שם קהלה חשובה עוד בתקופת התלמוד, ומצבה הכלכלי של העיר היה טוב. כבר אמר ר' שמעון בן לקיש: אין ארצות החיים אלא צור וחברותיה… שם הזול, שם השובע. תעשית הזכוכית הצורית המפורסמת מימי קדם נתקיימה עוד במאה הי”א והי“ב ואת התוצרת שלחו גם למצרים. ספינות היו להם ליהודי צור עוד בזמנו של ר' בנימין מטודילה. סוחרים רבים היו בה ו”פקיד הסוחרים" היה קבוע בה, כמו ברמלה, שהיה ממונה, כנראה, מטעם השלטונות להשגיח על השוקים, המדות והשערים. אף בית דין קבוע היה בה. חכמי צור זכו לשם טוב. אחד מסופרי הקהלה היה גם פייטן ובפיוטיו הוא קובל הרבה על גלות ישמעאל.

כמו ברמלה וטבריה היו גם בצור שתי קהלות, שאחת מהן היתה כנראה של יהודים בבלים. מוצאים אנו בה גם יהודים מאפריקה הצפונית. יהודי צור דואגים לשלומם של אנשי ירושלים. הם גם עוזרים להקמת בנין צבורי חשוב בירושלים. בשנת 1071 עוברת הישיבה הירושלמית לצור וכאן היא נשארת עד כבוש הצלבנים בשנת 1099. ר' בנימין מטודילה עוד מצא בה כארבע מאות יהודים.

הישוב היהודי בטבריה

תקופת התלמוד היתה התקופה המזהירה ביותר בתולדות טבריה. היא שימשה אז מרכז רוחני לא רק בשביל הישוב היהודי בארץ, שהיה עדיין די גדול, כי אם גם לכל תפוצות הגולה. היא היתה מרכז חיי הרוח של האומה כולה, וכאילו באה במקומה של ירושלים. בה קבעה גם הסנהדרין את מקומה ומזמנו של ר' יהודה נשיאה ישבו בה גם הנשיאים. עיני כל ישראל היו נשואות אליה ודברה הגיע לקבוצי היהודים הרחוקים ביותר. היא היתה מוקפת ישוב יהודי צפוף בעיירות ובכפרים שבסביבותיה. יהודי טבריה משתתפים בפעילות במלחמת הפרסים והביזנטים בשנות 614־628, ועוזרים לפרסים בכל כחם.

כשנכבשה הארץ ע“י הערבים והותר ליהודים להתיישב בירושלים באו ראשוני המתישבים מטבריה ומסביבתה. אבל יש לשער שהמרכז הרוחני המשיך את קיומו בטבריה זמן די הגון, עד שהתגבשה קהלת ירושלים והתבססה. אף הישיבה העתיקה, שנוסדה ע”י ר' יוחנן, גדול חכמי התלמוד בא"י, עוד נשארה בטבריה. מספר היהודים שבה היה רב כנראה עוד במאה השמינית, כי לדבריו של מיכאל הסורי נחרבו ברעידת האדמה של שנת 748 שלשים בתי כנסת. ידיעה מזמן. יותר מאוחר מוסרת לנו על שתי קהלות שהיו קיימות בטבריה, שאחת מהן היתה כנראה של יהודים בבלים שבאו והשתקעו בה, אבל אפשר גם כן שהכוונה היא לקראים ולרבנים. היה בה “שוק היהודים”, ובו כמה טורים של חנויות, ואף זה מוכיח על ישוב הגון. טבריה היתה מתחבבת על הבאים אליה, כי החיים בה היו זולים וקלים, אם כי לדברי הסופר הערבי אל־מוקדסי, בן המאה העשירית, היה רב בה הרפש. הוא כותב שעל יושבי טבריה היו אומרים כי חדשיים בשנה הם רוקדים, חדשיים – הם זוללים, חדשיים נלחמים, חדשיים מטיילים ערומים, חדשיים מחללים בחלילים וחדשיים הם לשים. רוקדים מרוב הפרעושים, זוללים את פרי הסמדר, נלחמים כי מקלות מיוחדים להם לגרש בהם את הזבובים מפירותיהם ומגופם, מטיילים ערומים מפני החום הגדול, מחללים בקנה הסוכר ולשים את הרפש והטיט.

ישוב יהודי היה גם בכפרא, פרוור של טבריה, שהיה נחשב כחטיבה מיוחדת, ופייטן קדמון חשוב מן המאה השמינית, חותם עצמו באחד מפיוטיו: פינחס הכהן בירבי יעקב מכפרא. בחמת שעל יד טבריה ישבו הכהנים ממשמר מעזיה, ולכן נקראה טבריה בתקופה שאנו עומדים בה, בפיהם של פייטנים, בעַלי המסורה וסופרים אחרים בשם “מעזיה”. ואמנם שם זה נאה לה, כי היתה טבריה מעוז ומבצר לעם העברי, לרוחו ולתורתו מאות רבות בשנים.

חמי טבריה, שהיו מפורסמים בפעולתם הרפואית מזמנים עתיקים, משכו אליהם גם בתקופה זו אלפי חולים, וחלק גדול מהם היו יהודים. בין החולים היו גם עניים מרובים ואלה היו זקוקים לרחמי אחיהם. יהודי טבריה לא יכלו לבדם למלא את מחסורם, ולכן היו חולים אלה מתארגנים ושולחים שליחים לקהיר ולמקומות אחרים לאסוף נדבות בשבילם. הגיעה אלינו חבילה שלמה של מכתבי שנוררות, שהם יכולים לשמש מופת ודוגמא לדורות הבאים. גם ראשי הקהלה היו שולחים מכתבי המלצה לטובת החולים העניים. כמה תעודות מעידות על העזרה שהיו יהודי מצרים שולחים להם. ענין זה היה חוזר שנה שנה וקבל צורה קבועה.

אבל מטבריה יצאו למצרים ולשאר ארצות הגולה לא רק שליחים לבקש נדבות, כי אם גם חכמים חשובים שהפיצו במקום בואם את תורת א“י. נזכיר כאן את אבו כתיר יחיא בן זכריה, שהיה מורו ורבו של רב סעדיה גאון. חכם זה ודאי שלא היה היחידי שיצא לחו”ל. התקופה שאנו עומדים בה היה זמן של הגירה בלתי פוסקת מא"י לארצות אחרות. יש להניח שבה ישבו כמה מראשוני הפייטנים, ואפשר שביניהם היה גם הפייטן המפורסם ר' אלעזר הקליר. הוא חותם את שמו בכמה מפיוטיו: אלעזר ברבי יעקב קליר מקרית ספר, וקצת מחוקרי תולדותיו נוטים לחשוב שזהו כינוי לטבריה, שהיתה קרית ספר במובן המעולה ביותר, וכינוי זה הלם אותה בהחלט.

בטבריה קבעו את מושבם בעלי המסורה על התנ"ך, שעסקו בחבה ובשקידה בבדיקת הנוסח של כתבי־הקודש ובקביעת ניקודם וקריאתם. פעולתם נמשכה כמה דורות. הצטיינה ביותר משפחת בן אשר המפורסמת, שהקימה מתוכה שלשלת ארוכה של סופרים מומחים ובעלי מסורה מובהקים. אף כשעברה הישיבה מטבריה לירושלים נשארה טבריה מרכזם של בעלי המסורה והנקדנים.

ספרי המקרא שנכתבו בטבריה היו מפורסמים לשבח בדורות הבאים מפני דיוקם הרב, ביחוד אלה שנכתבו ע“י משה בן אשר ואהרן בן משה בן אשר. “אנשי טבריה” ו”חכמי טבריה" נזכרים בכבוד רב ע"י גדולי המדקדקים והפרשנים. מעניין מה שכותב ר' אברהם ן' עזרא (שמות כה, לא): “ראיתי ספרים שבדקום חכמי טבריה, ונשבעו חמשה עשר מזקניהם ששלש פעמים הסתכלו כל מלה וכל נקודה וכל מלא וכל חסר”.

“אנשי טבריה” עסקו הרבה בטפוח הלשון העברית ובביטויה הנכון של כל אות ומלה. גדול המדקדקים שלנו ר' יונה ן' ג’נאח מעיד על אנשי טבריה ש“הם הצחים בלשון מכל העברים”. צחות לשון זו היתה לא רק נחלתם של החכמים, אנשי הספר, כי אם גם של כל האנשים, הנשים והטף, בין אם יקראו במקרא ובין אם ישיחו שיחת חולין פשוטה. בטבריה נוצרה והתפתחה גם שיטת הניקוד, המקובלת בידינו עד היום. שיטת הניקוד הטברינית התפשטה בכל תפוצות ישראל ודחתה מפניה את שאר השיטות, וביחוד היה עליה להתגבר על שיטת הניקוד הבבלית, שהרי השפעתו של המרכז הבבלי הלכה וגדלה. ובאמת אנו רואים שהניקוד הבבלי נשתכח כולו, ועד אמצע המאה הי“ט לא ידענו עליו כלום, ואלמלא נתגלו לחכמים קצת כת”י עתיקים שבאו מתימן ומן הגניזה הקהירית והם מנוקדים בניקוד הבבלי, הוא הניקוד העליון, היה נשאר בלתי ידוע עד היום.

מתוך תשובה אחת שנשלחה לטבריה מאת אחד הגאונים במאה העשירית נראה שהגיעו ימים קשים לקהלת טבריה ובניה עמדו בנסיון ומסרו נפשם על קידוש השם בזמן של רדיפות דתיות. הגאון כותב שהקב“ה “לא יקפח שכר מסירת נפשה לאובדן על שימור מצותיו”. על טבריה עברו גם צרות אחרות. רעידות אדמה בשנת 748 ובשנת 1032, וכן שוד ובזה ע”י הקרמטים. ממלחמות הצלבנים לא סבלה טבריה ביותר, והישוב היהודי התקיים בה גם בזמן הצלבנים, אבל דלדולו הכללי של הישוב פגע גם בה. ר' בנימין מטודילה מצא בה בס"ה חמשים משפחות יהודיות. מאותו זמן היא מאבדת את ערכה והשפעתה בהוה והיא ניזונת מזכרונות העבר ועל קברות הגדולים אשר בה – גאותה.

היו ימים שטבריה היתה חרבה לגמרי וסכנת נפשות היתה לעבור בה. רק בזמן ששיירה גדולה היתה הולכת לבקר את הקברות הקדושים שבה, היה מושל צפת נותן משמר צבאי לשמרה. אבל גם כשהיתה בחורבנה היה העם היהודי מנדב לטובתה מתוך תקוה שיבוא יום בנינה.

הישוב היהודי בגליל ובעבר הירדן

על צפת עצמה אין אנו יודעים כמעט כלום. אבל מסביב לה היה ישוב יהודי צפוף. ישובים יהודים היו פזורים בכל הגליל העליון והתחתון. יש לנו ידיעות על דלתון, היא דלאתה, גוש חלב, כפר חנניה וכפר מנדי, עבלין, עכברא, ביריה, עין זיתון, עלמה, אלעלויה הסמוכה לגוש חלב, כפר ברעם, כפר עמוקה וכפר נברתא. כן נזכרת פניאס היושבת על מעונות הירדן, בה ישבו יהודים רבים שנחלקו לשתי קהלות.

גם הידיעות שישנן בידינו. על ישובי עבר הירדן הן מעטות ביותר. שהרי לא היו להם קשרים עם תפוצות הגולה, ואף לא עם מצרים, ולכן לא הוסיפו תגליות הגניזה הרבה לידיעותינו. אמנם יש לשער, שכמה מן הישובים הידועים לנו מתקופת המשנה והתלמוד המשיכו את קיומן גם בתקופה זו. מצד אחר יש לחשוב, שאותם ישובים שהיו קיימים בעבר הירדן עוד בתחלת המאה הי“ד, בזמנו של חוקר א”י ר' אשתורי הפרחי בעל כפתור ופרח, התקיימו גם לפני מסעי הצלב, כי קשה להניח שישובים אלה נוסדו בתקופה מאוחרת יותר. מקומות הישוב הידועים לנו מאותו זמן הם:

אדרעי, בה מצאו מנוחה יהודי ערב שהגלו מארצם. יש להניח שהיתה בה קהלה יהודית גם לפני זה. ישוב יהודי באדרעי התקיים עוד בזמנו של ר' אשתורי הפרחי.

בצרה. אחד מבעלי המסורה מוצאו מעיר זו, הוא עובדיה הבצרי.

רבת עמון, היא עמאן. בתעודות מן הגניזה נזכרו אנשים אחדים בכינוי אלעמאני. אחד מידידיו של ר' יהודה הלוי בזמן שבתו במצרים היה הרופא ר' אהרן אלעמאני. ידוע לנו על יהודי אחד שבא מערב והתישב עם משפחתו ברבת עמון בתחלת המאה הי"א.

נוה. סמוך לה נמצאה מצבה עברית משנת תתכ"ב (1062). בה חי גם פייטן אחד החותם עצמו: יוסף בירבי ניסן משוה קריתים, ושוה קריתים היא נוה. רבי יוסף זה היה פייטן פורה. על מציאות ישוב יהודי במקום זה יש עוד ידיעות אחרות.

ישובים בסלכה ועגלון היו קיימים עוד במאה הי"ד. נזכיר גם את יריחו. בספרי מסורה נזכר חומש יריחו; שנכתב בה. גם בה התישבו פליטי חרב מבין יהודי ערב. וכן נציין את אילת, הנמל בים סוף.

הרצאתנו זו נקדיש לעניני העליה לא“י והיציאה ממנה בתקופה שבין הכבוש הערבי ומסעי הצלב. חלק מן העולים היה מ”אבלי ציון" ש“עזבו מסחרם ושכחו את משפחתם, ומאסו ארץ מולדתם, עזבו ערים ושכנו הרים”. אבלי ציון נהגו כל ימיהם באבילות על חורבן הבית, לא אכלו בשר ולא שתו יין, לבשו בגדים שחורים, השחוק לא נראה על שפתותיהם, הרבו בצומות ובתפילות על הגאולה ובקינות על הגלות והחורבן. הם – כדברי דרשן אחד – “חמדו את הישועה ערב ובוקר וצהרים”. מצויים היו בארצות שונות, גם בין הרבנים גם בין הקראים, ועליהם נמנה גם הפייטן הידוע ר' מאיר ב“ר יצחק, בן זמנו של רש”י ומחבר האקדמות לחג השבועות, והוא היה ש"ץ בווירמייזא. רבים מישראל היו מבזים אותם ומלעיגין עליהם, כיון שהביטו עליהם כעל בעלי הזיה וחלומות, והם בשלהם. רבים מהם עזבו רכושם וביתם, מאסו בעולם הזה ועלו לירושלים. החכם הקראי סהל בן מצליח, שישב בירושלים במחציתה הראשונה של המאה העשירית, מודיע לנו “כי ירושלים בזמן הזה מנוס לכל בורח ומנוחה לכל אבל, ומרגוע לכל עני ודל, ובתוכה עבדי ה' הנקבצים אליה אחד מעיר ושנים ממשפחה, ובתוכה נשים מקוננות וסופדות בלשון הקודש ובלשון פרס ובלשון ישמעאל”. עדות זו מראה על מוצאם של אנשי ירושלים באותה תקופה מארצות פרס ומן הארצות שהלשון הערבית היתה שלטת בהן, ובהן רובו של העם העברי באותו זמן (מענין הדבר, שהיו נשים סופדות בלשון הקודש). אבלי ציון אלה היו ברובם עניים מרודים והתפרנסו מנדבות אחיהם בתפוצות הגולה. אבל רבו גם העולים שעלו לארץ לחיות בה ולהתעסק במסחר ובמלאכה, ואלה התישבו גם מחוץ לירושלים, בערים ובכפרים.

בין העולים לא“י תפסו יהודי בבל מקום חשוב ובולט. מאנשי השם הבבלים שעלו לא”י ידוע לנו רב אחא משבחא, בעל ה“שאילתות”, שעלה באמצע המאה השמינית, וכנראה לא התישב בירושלים. באותן שנים עלו לא“י בבלאים רבים והתישבו בירושלים ובשאר מקומות. באותם המקומות שנתרכז בהם מספר רב של יהודים בבלים סדרו להם קהלות מיוחדות לעצמם עם בתי כנסת מיוחדים. קהלות כאלו אנו מוצאים בכמה ערים בסוריה, במצרים ובא”י: ברמלה, טבריה ובניאס, ואפשר שהיו כאלו גם במקומות אחרים. יש גם לזכור שהזמן שאנו עומדים בו היה זמן של הגירה מתמדת מבבל ופרס והארצות הסמוכות להן לאירופה ולאפריקה, ודרך סוריא, א“י ומצרים עבר חלק ניכר מן המהגרים האלה; כמה מהם השתקעו בא”י, אם מתוך מחשבה תחלה או מפני שמצאו להם אחיזה בה בעברם דרכה. הבבלים היו גאים ויהירים. הם התגאו בישיבותיהם המפורסמות אשר בהן נוצר התלמוד ואשר הן שופכות את השפעתן ושלטונן על כל תפוצות הגולה. לכל מקום שבאו יהודים בבלים רצו להשליט את מנהגיהם ולדחות את מנהגי המקום מפניהם. אם לא קבלו את דעתם ברצון לא נמנעו גם מלעשות מריבה ומחלוקת כדי להכרחי את מתנגדיהם לקבל את מרותם. כך עשו גם בא"י וסוף דבר עלה בידם להשליט גם בארץ הקודש את מנהגי בבל ואת תורתה.

ליד הבבלים אנו מוצאים גם יהודים פרסים וסורים ואף מספרד באו רבים להשתקע. בכמה תעודות מן הגניזה, שנתפרסמו ושלא נתפרסמו, נזכרו יהודים ספרדים שבאו לא“י. מתוך מכתב שנשלח מירושלים לטולידה, בירת קשטיליה, בשנת תתי”ד (1053) אנו למדים, שברמלה וירושלים היו “קולוניות” של יהודים ספרדים שבאו ממדריד, טולידה וערים אחרות עם נשיהם ובניהם על מנת להשתקע בארץ. גם מאפריקה הצפונית עלו עולים לא“י: ממרוקו, טוניס, אלג’יר, טריפולי וברקה, והעולים היו נתמכים ע”י שאר אחיהם בנפש חפצה. כמה מיהודי מצרים שלא זכו לעלות לארץ בחייהם היו מצווים שיעלו את עצמותיהם לקבורה בא“י, וביחוד בירושלים או בחברון, אם כי הדבר היה כרוך בקשיים גדולים ובהוצאות מרובות. אנו מוצאים כי אף מאיטליה היו מעלים עצמות מתים לא”י.

לעומת העליה, שנתפרנסה מן האהבה העזה לארץ הקדושה, היתה קיימת גם יציאה, שנגרמה על ידי התנאים הקשים, הדוחק והמחסור, המרידות והמהומות הבלתי פוסקות. מספר היוצאים עלה על מספר העולים. זרם היציאה לא הלך לצד סוריא ובבל, שגם מהן נמשכה הגירה בלתי פוסקת, אלא לצד מצרים, שממנה נפתחה הדרך לאירופה ואפריקה. רבים גם השתקעו במצרים. בפוסטאט־קהיר היה מספרם די גדול עד שסדרו לעצמם קהלה מיוחדת ובית־דין מיוחד והקימו בית כנסת נהדר הקיים עד היום, הוא ביהכ“נ שנמצאה בו הגניזה המפורסמת. בראש בני־ישראל במצרים עמדו אישים חשובים. אף באלכסנדריה ובמקומות קטנים יותר היו מצויים בני א”י. אנו מוצאים חכמים ארצישראליים גם באפריקה הצפונית ובארצות אחרות.

יש לעמוד ביחוד על העליה לרגל באותה תקופה. לפי מיעוט המקורות ההיסטוריים יש בידינו ידיעות לא מעטות על העליה לרגל. עולי הרגל נקראו “חוגגים” ויש בזה השפעה ערבית, כשם שהערבים קוראים לעולי הרגל שלהם למכה “חאג’ים”. עולי הרגל לא השגיחו בסכנות הכרוכות בנסיעה בים ב“תיבת נח” של אותו זמן ובדרכים משובשות ע"י שודדים ולסטים. היו גם אנשים שעלו לרגל פעמיים ושלש. ידועים לנו עולי רגל מאיטליא, ספרד, צרפת, אפריקה הצפונית ועוד. וכן נמצאו עולי רגל אף מארצות הסלאווים. נוגע עד הלב הוא הספור על יהודי “מקהל רוסיא שנתארח אצלנו בקהל סאלוניקי… ומצא את קרובו… בא מירושלים עיר הקודש… וסיפר לו כל הדרת ארץ ישראל”, ונתעורר גם בלבו הרצון לעלות לירושלים, אבל אין לו כסף להוצאות הדרך וגם אינו יודע אף אחת מן הלשונות הנחוצות לעוברי דרכים בחלק עולם זה, לא לשון הקודש, שעל ידה יבוא בדברים עם אחיו היהודים, ולא לשון יווני המדובר בחצי האי הבלקני, גם לא לשון ערבי “כי אם שפת כנען”, היא הלשון הסלאווית, ובצר לו הוא פונה אל הרב הסלוניקאי המפורסם ר' טוביה בר' אליעזר, וזה נותן לו מכתב המלצה לקהלות ישראל שידריכוהו בדרך טובה “מעיר אל עיר ומאי אל אי עם אנשים נאמנים”.

על רבים מעולי הרגל עברו צרות רבות, כי נפלו בידי שודדי דרכים. אפילו מדמשק הקרובה לא היתה דרך בטוחה. אף בבואם לתוך חומות ירושלים לא היו בטוחים בבטחון גמור שהחגים יעברו עליהם בשלום. יש שהיו שלטונות ירושלים תופסים את עולי הרגל האמידים במאסר מפני שקהלת ירושלים לא שלמה בשלימות את המסים והקנסות שהוטלו עליה. קהלת ירושלים, שהיתה מעונינת שירבו עולי הרגל לבוא, היתה לוה כסף ברבית לתשלום המסים וגם נותנת מתנות לפקידי העיר למען לא יזיקו את הבאים אליה מכל בית ישראל. עולי הרגל היו מביאים עמם את תרומות קהלותיהם לטובת מוסדות ירושלים וענייה, וחלק ניכר מפרנסתה של ירושלים היה מהם. בלכתם חזרה היו מביאים עמם מיצירותיהם של חכמי א“י וספרים שנעתקו בא”י. פירוש רב סעדיה גאון לספר יצירה הובא לקירואן שבתוניס ע“י שני עולי רגל מפאס, ור' יונה ן' ג’נאח מביא דברים מספרו של מדקדק ירושלמי, שהובא לספרד ע”י “מר יעקב החוגג הליוני”.

עיקר העליה לרגל היה לחג הסוכות. האגדה מספרת שרב האיי הגאון הבבלי המפורסם, “היה עולה בכל שנה ושנה לירושלים מבבל, והיה שם בחג הסוכות, כי היו מקיפין את הר הזיתים בהושענא רבה שבע פעמים”. התהלוכה החגיגית להר הזיתים באותו יום בשירה ובזמרה, וההקפות והתפילה על ההר ברוב עם היו מן הדברים המושכים ביותר את לבם של עולי הרגל. באותו יום היה ראש הישיבה מכריז על סדרי המועדות של השנה הבאה, וגם היו מברכים לכל הקהלות והיחידים שתרמו לטובת הישיבה ומוסדות ירושלים.

ואולם, הר הזיתים ביום הושענא רבה היה גם מקום מועד לפורענות, לרגלי החרם על הקראים שהיו רגילין להכריז באותו מעמד מדי שנה בשנה. אף הקראים היו עולים להר באותו יום, וחונים נגד הרבנים מחנה מול מחנה. בין שני הצדדים היה מתחיל ויכוח וריב דברים, שהיה מסתיים לעתים בתגרות קשות ובשפיכת דמים. בקטטה כזאת נהרג אחד מאבות אבותיו של הגאון הירושלמי הידוע בן מאיר. השלטונות היו באים אל ההר להשגיח על הסדרים, וכרגיל עמדו בדרך כלל לצד הקראים. פעם גם באה פקודה מן השלטון המרכזי במצרים אל הנציב ברמלה “להזהיר לבל החרים, וכל אשר יעבור ישולח בו יד”. מושל ירושלים נצטוה לעלות אל ההר ביום הושענא רבה “וכלי יסורין עמו, וכל אשר יזכיר חרם ילקה ויאסר”. בין שתי האפשרויות: לעלות על ההר ולא להכריז חרם, או לבטל בשנה זו את העליה להר – בחר הגאון באחרונה, כדי שלא ליצור תקדים לבטול החרם. ואז “נהפך החג ליגון ואנחות, ורוב העם בוכים”, על ביטול הטכס החגיגי של התהלוכה להר הזיתים. כבר בשנה שלפניה נאסרו שנים מגדולי החכמים על שהעיזו להכריז את החרם במעמדו של מושל ירושלים ונשלחו לדמשק. הם שוחררו אחרי מאמצים מרובים מצד גדולי היהודים המצרים, אבל נאסר עליהם לשבת בירושלים או ברמלה ולשמש באיזו משרה צבורית שהיא. מכאן נבין את התפארותו של הנשיא והגאון דניאל בן עזריה, שבחג הסוכות הראשון אחר שנכנס לתפקידו “לא היה בין שנים מישראל מלה רעה, אבל עלו החוגגים (עולי הרגל), ברנה (להר הזיתים) והתפללו והלכו אל אהליהם שמחים וטובי לב”.

כדאי להביא כאן אותו ספור יפה על עלייתו של רב האיי לרגל והשתתפותו בתהלוכה להר הזיתים. מסופר שבראש התהלוכה הלכו כהנים חשובים מלובשים בבגדים יקרים. בריוח של מאה אמה אחריהם הלך רב האיי, ובריוח של מאה אמה אחריו הלך העם. כשנשאל, למה הוא הולך לבדו בריחוק מן הכהנים והעם. השיב: מפני שאני עולה בכל שנה מבבל להקיף את הר הזיתים בסוכות ואני מטהר עצמי בהושענא רבה ואליהו הנביא הולך עמי. שאלתיו, מתי יבוא המשיח? ואמר לי: כשיקיפו הר הזיתים עם כהנים. אמרתי לו: הרי יש כאן כהנים רבים. ואמר לי אליהו: כל הכהנים שאתה רואה מלובשים מעילים יקרים והולכים בגיאות, אין שום אחד מזרע אהרן. רק אחד שהוא הולך אחר כולם והוא נמאס בעיניהם ואינו חפץ בכבוד ומשים עצמו כמי שאינו והוא חיגר ברגלו אחת וחסר עין אחת, זהו כהן אמת מזרע אהרן. ספור זה מכוון נגד ראשי הישיבה האיי“ת בדורות אחרונים שלפני מסעי הצלב, שהיו כהנים והתיחסו על משפחת ר' אלעזר בן עזריה ועזרא הסופר ומתנגדיהם שרצו לפגוע בהם שמו דברים אלה בפיו של הגאון הבבלי המפורסם. עד כמה שידוע לנו לא ביקר רב האיי בא”י ואין צורך לומר שלא עלה מדי שנה בשנה. זהו איפוא ספור אגדה, אבל יש בו גם גרעין היסטורי.

ידיעותינו על דרכי החיים היומיומיים הן מועטות ביותר וגם אותן ידיעות מועטות פזורות על פני תקופה ארוכה; אין ספק שחלו שינויים מדור לדור וממקום למקום. הוא הדין גם בנוגע לחיים הדתיים, אם כי בהם היתה קביעות יותר גדולה, אבל גם בשטח זה חלו במשך הדורות שינויים רבים. ומכל מקום כדאי לצרף ידיעות אלה יחד.

היחסים בין היהודים ובין תושבי המקום לא היו תמיד יחסי ידידות. תושבי ירושלים בסוף המאה העשירית נקראים במכתבם של ראשי הקהלה: “רעי גויים”. הם, וביחוד הערלים, הנוצרים, שואפים לגרש את היהודים מן העיר. כשהיו נשי היהודים הולכות להר הזיתים היו הערלים יוצאים כנגדן לחרף ולקלל. הדברים הגיעו לידי כך, שבמקום אחד (כנראה בירושלים) סתמו את מבוא המים בפני היהודים “כי אמרו איך ישתו העברים מן המים שלנו”. לא ניתן ליהודים לשחוט בבית־המטבחיים. השלטון המקומי עמד לצדם של “פריצי המדינה וחשוביה” שעשו מעשים אלה. היהודים הוכרחו לשלוח שתדלן אל השלטון המרכזי במצרים, אבל מושל העיר עמד במרדו גם אחר שקבל את מכתבו של סופר המלך והיהודים היו מוכרחים לתת שוחד רב.

מכל מקום לא נותקו היחסים החברתיים בינם ובין שאר התושבים. חכמי הקראים, שהם מחמירים מאד בכל, קובלים על יחסים אלה. נשים גויות מוזמנות לבתי ישראל “לכונן את ראשי הנשים במעשה מקשה ולהעדות אותן בעדיי זהב וכסף”, ונשי ישראל מזדמנות עם נשי הגויים לשתות ולהשתכר. גויים באים לחתונות יהודיות, ונשי ישראל הולכות לבקר את חברותיהן המוסלמיות בימי מועדיהן וכן לראות את הכלות שלהם. היהודים קונים משוק הגוים לחם וכל מיני ממתקים. בירושלים היו יהודים שוכרים להם דירות גם בבתי לא יהודים.

את עקבות השפעת הסביבה והיחסים עם שאר התושבים אפשר להכיר גם בתלבושת, בתספורת וכיוצא בהם. פרטים רבים על התלבושת, ביחוד על תלבושת הנשים ותכשיטיהן, ועל כלי הבית שהשתמשו בהם אז, אפשר ללמוד מן הכתובות שהגיעו אלינו מתקופה זו, שקצתן נתפרסמו וקצתן עודן שמורות בכתב יד. באותו זמן נהגו עוד לפרוט בכתובות את כל הבגדים והכלים שהאשה מביאה עמה מבית אביה ולקבוע מחיר כל דבר ודבר, כי הבעל היה אחראי להם. מרשימות אלה אנו רואים כי בדרך כלל לא נבדלו הנשים היהודיות בתלבשתן מן הנשים המוסלמיות, פרט לצבע האריג שהיה צריך להיות צהוב. גם היהודיות היו הולכות רעולות ומכוסות פנים כמו המוסלמיות.

רווחת היתה ההליכה על קברי הקדושים, להדליק עליהם נרות ולהקטיר קטורת. ביחוד נתקדש קברו של רבי יוסי הגלילי בראש ההר ליד דלתון הקרובה לצפת. העקרות היו מתפללות על פרי בטן ומתחננות: יא ר' יוסי הגלילי הבטינני (תן לי בטן, הריון) וחולים היו מבקשים רפואה לכל מיני מחלות. דבר זה נוהג כידוע בבבל ובסוריא עד היום על קברי עזרא הסופר, יחזקאל הנביא, ברוך בן נריה ואחרים.

הידיעות על חיי המשפחה היו מועטות. יש לציין שבכל התעודות הרבות לא מצאנו עד היום מקרה של לקיחת שתי נשים, אם כי מקרים כאלה היו מצוים בסביבה המוסלמית. בניגוד לבבל הקפידו על כך תמיד בארץ ישראל, שלא ישא אדם אשה על אשתו. את הקידושין נהגו לסדר לפני הנישואין, כמו בתקופות המשנה והתלמוד, ויש שהיו מקדשין ע"י שליח אם החתן והכלה ישבו במקומות מרוחקים. בארץ ישראל כבר התפשט אז המנהג לקדש בטבעת, בנגוד לבני בבל שהיו מקדשין בכסף ובשוה כסף. אם מתה האשה בלי שהשאירה אחריה זרע של קיימא היו נוהגים להחזיר את מחצית הנדוניא לבית אביה, ואילו בתקופת התלמוד היו מחזירים במקרה זה את כל הנדוניא. מקפידים היו שלא יאכלו בסעודת הנשואין האנשים והנשים יחד ושלא יצאו יחד במחול.

בראשי חדשים שמרו עדיין על כמה מנהגים שנהגו בהם בזמן שהיו מקדשין החודש על פי הראיה ועושין פומבי גדול לדבר. עוד במאה הי“א היו בני ירושלים מביאים בראש חודש אוכלין לבית הכנסת, זכר לסעודה שהיתה נערכת ע”י אלה שהשתתפו בקידוש החודש, וסעודה זו נחשבה לסעודת מצוה. פיוטים שונים נתחברו לראש כל חודש וחודש. כבוד המועד היה גדול, ובחולו של מועד לא עשו בא“י כל מלאכה, אלא אוכלין ושותין ויגעין בתורה. את ראש השנה לא חגגו אלא יום אחד בלבד, ורק חכמי פרובנצה שעלו במאה הי”ב הנהיגו לעשות ר“ה שני ימים. רבים נהגו עדיין להתענות בראש השנה ובשבת שבין ר”ה ליום כפור. עד איזה זמן נהגו לסיים את קריאת התורה בשלש שנים, קשה לקבוע בדיוק.

אשר לסדרי הנהלת הישוב, יש להזכיר כי אחרי החורבן, עמדו בראש העם הנשיאים, מבני בניו של הלל הזקן. זכויות הנשיא היו מרובות וכבודו היה גדול בעיניהם וגם בעיני הממשלה הרומאית ואחר כך הביזנטית. הנשיא עמד בראש הסנהדרין והיה ממנה את הדיינים והשופטים בכל הקהלות, גם באלו שבסוריא; הוא היה גם גובה את המסים המיוחדים לצרכיו. לא רק יהודי א"י ראו בנשיא את ראשם ומגינם כי אם גם יהודי שאר הארצות שעמדו תחת שלטון רומא וביזנטיה, פרט ליהודי בבל ופרס שבראשם עמד ראש הגולה. האורגנים השונים של האימפריה הרומאית היו באים במגע עם קהלות ישראל רק באמצעותו של הנשיא. בשנת 415 העביר תיאודוסיוס קיסר את רבן גמליאל הששי מנשיאותו ונשיא חדש לא נתמנה במקומו; את התרומות שהיו היהודים מעלים לנשיא צוה להכניס לגנזי המלכות. כך נתבטלה הנשיאות אחרי שהתקיימה יותר מארבע מאות שנה.

מי שעמד בראש הישוב, אחרי ביטול הנשיאות, בתקופת ביזנטיה ובדורות הראשונים אחרי הכיבוש הערבי, אין אנו יודעים בבירור. נראים הדברים, שראש הישיבה הטבריה עמד מעתה גם בראש הסנהדרין והיה גם נציגו של הישוב כלפי השלטונות. כבר הזכרנו באחת ההרצאות הקודמות שכמה היסטוריונים סוברים שצאצאיו של מר זוטרא, בנו של ראש הגולה הבבלי שעלה לא"י בשנת 520 בערך, הם שעמדו בראש הישיבה ובראש הישוב בתקופה של מאתים שנה בקירוב.

ברם, אם בנוגע למחציתה הראשונה של התקופה שאנו עוסקים בה אין בידינו אלא השערות, קרובות או רחוקות, הרי יש בידינו ידיעות ברורות בנוגע למחציתה השניה, המאה הי' והי“א. בתקופה זו ראש הישיבה הוא גם ראש הישוב. אליו עוברים רוב התפקידים שהיו מסורים לפנים בידי הנשיא. הוא ממנה את ראשי הקהלות והדיינים בא”י ובסוריא, דואג לשלומם של עולי הרגל, מנהל את המשא ומתן עם השלטונות המקומיים בירושלים וברמלה ונוסע בשעת הצורך לבגדאד או לקהיר, כדי להשתדל לפני השלטון המרכזי לטובת הישוב. יחד עם זאת, יש לציין שבזמן שהיתה א“י נתונה תחת שלטון הפטימיים במצרים היה הנגיד במצרים גם נציגם המדיני של יהודי א”י כלפי השלטון המרכזי, כדרך שראש הגולה היה ראשם המדיני המוכּר של כל היהודים היושבים בכליפות הבגדאדית הגדולה. שנים מועטות לפני מסע הצלב נעשה נסיון לשעבד את היהדות האיי“ת לשלטונו של ראש הגולה שתקע מושבו במצרים, אבל ראשי הישיבות האיי”ת, שמקומה היה אז בצור, התנגדו לכך בכל תוקף ומסיבות שונות הכשילו את הנסיון. הטעמים האידיאולוגיים להתנגדות זו היו: א. אין מצרים “גולה” ואין מקום לראש גולה במצרים. “גולה” היא בבל בלבד. ב. אף לראש הגולה שבבבל אין רשות וזכות לשלוט בארץ־ישראל. ג. על כל פנים אין א"י קרואה גולה ועל כן אין בה מקום לראש גולה.

על מקרה לא רגיל בקשר לשלטון הפנימי מסופר בתעודה אחת. חכם אחד בא לא“י, הראה כתב־יחוס מזויף שהוא מבית דוד והכריז על עצמו כנשיא. כל קהלות א”י נכנעו לו וקבלו שלטונו עליהן. הוא עשה “מעשים עצומים” ופעל גדולות. הוא גם מינה פקידים בקהלות, ו“נטל מעשרות והכביד העול וירד ממקום למקום ושפט ישראל… העמיד דיינים והוציא גזלות” מידי אלמים ותקיפים. והיו “משבחים אותו לעיני גוים ומהללים אותו לפני מלכים ורוזנים… ולקץ שנתים הנתגלה כי הוא אינו נשיא… והוציאוהו מטבריה – ששם קבע כנראה מושבו – בלא חרפה ולא כלימה ושלחוהו לארץ אדום (ביזנטיה?) ומת שם בדרך”. זמן המאורע אינו ידוע לנו, כי התעודה קרועה וחסרה ראשה וסופה. מכאן נראה כמה היו ישראל באותו זמן מתאוים לנשיא מבית דוד שישלוט בהם. האיש הזה היה כנראה בעל כשרונות לא רגילים והרחיב גבולות שלטונו גם על יהודי מצרים וסוריא.

נתבונן מעט לסדרי הקהלות. בראש כל קהלה חשובה עמד “חבר”, היינו חכם שנסמך בישיבת א"י. כמה מן החברים האלה ידועים לנו כאישים חשובים, בעלי חכמה ומדות טובות, שמילאו את תפקידיהם המרובים בכבוד. גאון אחד כותב: כל קהלה שאין בראשה איש מוסמך שיעמוד בצרכיהם אין צרכיהם נעשים, וכשיהיה לפניהם איש חבר, צרכיהם נעשים כהוגן והם מכובדים ופחדם מוטל על אחרים… בכמה מקומות עמד “החבר” גם בראש בית הדין, אבל לא תמיד. בכל קהלה הגונה היה בית־דין של שלשה, המורכב מאב בית דין ושני שופטים. בקהלות קטנות היה שופט ממונה אחד שהיה מצרף אליו שנים מחשובי המקום; יש שהשופטים נקראו גם “מומחים”: פלוני בן פלוני המומחה.

אחרי החבר והשופט יש להזכיר את החזן. תפקידו של החזן באותו זמן היה חשוב הרבה יותר מאשר בדורות אחרונים. הוא היה מדריך את הצבור בתפילתו ומוציא ידי חובה את שאינם בקיאים בעצמם. בחירת הפיוטים בכל שבת ומועד היתה מסורה לידו. כמה מן החזנים היו בעצמם פייטנים וכמה מגדולי הפייטנים היו גם חזנים. יש שהחזן, בעל הקול היפה, היה גם דורש לפני הצבור. בקהלות שלא היו בהן חבר היה החזן ממלא גם את תפקיד החבר. בבבל ובפרס היו החזנים מתמנים ע“י ראש הגולה; בא”י לא נתמנו ע"י ראש הישיבה, אם כי מרותו היתה מוטלת עליהם.

בקהלות חשובות היו ממנים גם סופר ומזכיר. בכמה תעודות נזכרים הזקנים שבכל מקום, הם ראשי העדה ופרנסיה. נזכרים גם “פרנסי עניים”, היינו גבאי צדקה.

מישיבת ארץ ישראל יצאה תורה לכל תפוצות הגולה והנהלה לכל הישוב היהודי בארץ. תפקידו של ראש הישיבה לא הצטמצם בהנהלת עניני הישיבה ובהרבצת תורה בלבד, עליו היו מוטלים גם כל עניני הישוב. ראש הישיבה היה איפוא גם ראש הישוב. בבבל היתה קיימת חלוקת תפקידים בין הגאונים ובין ראשי הגולה, ואילו בא"י, אחרי שנתבטלה הנשיאות בתחלת המאה החמישית עמד ראש הישיבה בראש הסנהדרין והיה גם נציגו המדיני של הישוב כלפי השלטונות. המנהיגות הדתית והמנהיגות המדינית התאחדו בידו לאחת.

בתקופת התלמוד, וגם אחריה, כל ימי שלטון ביזנטיה, היה מקומה של הישיבה האיי“ת המרכזית קבוע בטבריה. בראשה עמדו, כנראה, במאה הששית והשביעית, מבניו ובני בניו של מר זוטרא בנו של ראש הגולה הבבלי, שברח מבבל לערך בשנת ד”א ר“פ (520), עלה לא”י ונעשה אחר כך לראש הסנהדרין. מתי עברה הישיבה מטבריה לירושלים ומתי התחילו ראשיה לכנות את עצמם בתאר “גאון”, כדרכם של ראשי הישיבות הבבליות העתיקות בסורא ופומבדיתא, אין אנו יודעים לפי שעה. על כל פנים היתה ישיבת ירושלים המשכה של ישיבת טבריה העתיקה, ומכאן גם התואר “גאון טבריה” שניתן אף לראשי הישיבה הירושלמית במאה הי"א, אף שכבר עברו מאות בשנים מזמן עקירתה של הישיבה מטבריה ¹.

ידיעותינו על הישיבה האיי“ת וראשיה עד תחלת המאה העשירית הן מועטות, ואילו מאותו זמן ואילך יש בידינו מקורות מרובים, מתעודות הגניזה הקאהירית; ואולם, גם במאה העשירית והי”א יש עוד כמה דברים הטעונים בירור.

כמו בישיבות בבל כך אנו מוצאים גם בישיבת א“י סנהדרין גדולה, בת שבעים חברים, וכן סנהדרין קטנה, שלא מילאו בעצם כל תפקיד מיוחד, אך היה בהן זכר לימים ראשונים; מכאן גם התואר “חבר בסנהדרין גדולה” או “סנהדרא רבא” המצורף לאישים רבים הנזכרים בתעודות ה”גניזה“. ליד הישיבה היה קיים בית דין גדול ואב בית הדין העומד בראשו נקרא גם “אב בית דין של כל ישראל”, וגם “אב הישיבה” ובקיצור “אב”. “האב” היה סגנו של הגאון, וכרגיל היה ממלא מקומו אחריו. הישיבה התנהלה ע”י ועד בן שבעה חברים: הגאון, אב הישיבה, ועוד חמשה חברים מסומנים במספר סדורי: השלישי בחבורה, הרביעי בחבורה, החמישי, הששי והשביעי. ההנהלה המצומצמת היתה מורכבת מן הגאון, האב והשלישי. בתעודות מאותו זמן אפשר לקרוא לעתים קרובות: פלוני בן פלוני השלישי, או הרביעי וכו'. סדר זה הונהג כנראה רק באמצע המאה העשירית בקירוב.

הגאונים שישבו על כסא הגאונות בא“י במאה העשירית והי”א היו כמעט כולם בני שלש משפחות: אחת מהן התיחסה על בית דוד ועל משפחת הנשיאים מזרעו של הלל ור' יהודה הנשיא, מסדר המשנה, ושתי משפחות כהנים שאחת מהן התיחסה על ר' אלעזר בן עזריה, העשיר והחכם, בן זמנו של ר' עקיבא, שהיה עשירי לעזרא הסופר. יוצאים מן הכלל רק שנים: הגאון המפורסם ר' שלמה בן יהודה, שעמד בראש הישיבה והישוב בתקופה קשה ביותר בשנים 1025–1051, שעלה מפאס אשר במארוקו, ודניאל בן עזריה שבא אחריו, ממשפחת ראשי הגולה שבבבל, שעלה לא“י ובתמיכתם של גדולי היהודים במצרים והשלטונות בא”י, ומתנגדיו אומרים שאף הקראים היו בעוזריו, הגיע למשרה גבוהה זאת והכריז על עצמו כעל נשיא וגאון. יש להוסיף, שאם כי לא הצטיין במדת הענוה, הצטיין בכמה תכונות הנחוצות למנהיג ושליט. אמנם, גם בבבל יצאו רוב הגאונים ממשפחות מיוחסות אחדות, אבל לא היתה למשפחות אלו מעין מונופולין על משרת הגאונות והיו גם גאונים רבים שלא ממשפחות אלו; אם גם זכה הבן למלא מקום אביו הנה מעולם – פרט למקרה אחד, שהיה חוקי בהחלט – לא עברה המשרה ישר מן האב לבנו, וע“פ רוב לא נתמנה הבן למלא מקום אביו רק כעבור שנים רבות, לפעמים רק כעבור ארבעים וחמשים שנה. רב דוסא בן רב סעדיה נתמנה לגאון כעבור שבעים ואחת שנה אחרי פטירת אביו. מכאן ראיה ברורה שזכות אבות לבד לא עמדה לבן שיעמוד במקום גדולים. מה שאין כן בישיבה האיי”ת. בה קרו גם מקרים שהאב משמש כגאון, בנו האחד משמש במשרת אב הישיבה, ובנו השני משמש כ“שלישי” או “רביעי”, דבר זה ודאי לא היה לטובת עניני הישיבה והישוב.

מבין אלה שעמדו בראש ישיבת ארץ־ישראל נזכיר רק שני אישים, בעלי זכויות יתרות כלפי הישוב העברי. הראשון שבהם הוא ר' אהרן בן מאיר, ממשפחת הנשיאים העתיקה, שאף אביו ואבי אביו עמדו בראש הישיבה והישוב. הוא היה אישיות חזקה ובעל שאיפות גדולות, רב מרץ וקשה כברזל. רבות כתבו עליו בקשר עם המחלוקת שבינו ובין רב סעדיה גאון וחכמי בבל בענין קביעת החגים, מחלוקת שהרעישה בשעתה את הלבבות והסעירה את תפוצות הגולה, ואולם חוץ מזה אין אנו יודעים עליו הרבה. הוא נלחם בתוקף נגד הקראים, וכשראה שהשלטון המקומי עומד לצדם נסע לבגדאד כדי להשפיע בעזרתם של גדולי היהודים שם על השלטון המרכזי שיתן הוראות מתאימות לשלטונות א“י, וכנראה הצליח חפצו בידו. כמה מצאצאיו מלאו תפקידים חשובים בא”י בדורות הבאים.

השני הוא ר' שלמה בן יהודה, שכבר הזכרנוהו קודם. הוא הגיע לעמדתו הגבוהה לא בזכות אבות אלא בזכות עצמו. בתכונותיו היה ההיפך הגמור מבן מאיר. אוהב שלום ורודף שלום, וותרן וענוותן. מוכן היה לוותר גם על משרתו לטוב ממנו. באחד ממכתביו הוא כותב: “ומי יתן ותבא שאלתי, ויבא איש ראוי והגון להושיבו במקומי, כמעשה הראשונים (הם בני בתירה שפינו מקומם להלל הזקן)… ואשר הצאן לו יעמיד להם רועים כלבו לרעותם דעה והשכל”. מסתפק היה במועט: “הנפש מתכלכלת פעם בחסר ופעם ביתר, וברכת ה' במעט אכול והותר, לא בתאות יתרות, כי אם כדי קיום וממנו להפחית”. במכתבים רבים הוא מטיף לשלום. לרגלי מחלוקת אחת שפרצה בקהלת פוסטאט הוא כותב: “אחינו! ראוי לנו להסיר הקנאה מבינותינו ולהסיר השנאה מנפשותינו… הלא אב אחד לכולנו. הלא אל אחד בראנו… דיינו שנאת הגוים אויבינו המבקשים נפשותינו עד אשר נאכל איש בשר זרועו”. במכתב אחר הוא כותב: “כל תאותי וכל רצוני שלום ישראל. גולי לאל כי לו נשלח (כסף הנדבה לישיבה) ע”י מחלוקת לא אקבלם". בינו ובין חשובי הערבים וגדוליהם בירושלים נקבעו יחסי ידידות, ויש שהוא משתדל לטובת מי מהם לפני גדולי היהודים במצרים. אף עם נשיא הקראים הוא חי בשלום, ומתנגדיו מלעיזים עליו על כך. רועה נאמן היה לישוב היהודי ולמרות זקנתו וחולשתו הוא מכתת רגליו בשעת הצורך ונוסע למצרים בעסקי הצבור, ואף בנו מבלה שם חלק ניכר מזמנו בשליחות אביו. ממנו הגיעו אלינו מכתבים רבים מאד, שמספרם מגיע אולי למאות, והם משמשים מקור רב ערך לתולדות הישוב ולתולדות תקופתו הידועה לנו ביותר.

את שמם של הגאון ואב הישיבה היו מזכירים בתפילת הקדיש בכל הקהלות הנשמעות לו: בחייכון וביומיכון ובחיי פלוני גאון ובחיי כל ישראל, כדרך שהיו מזכירין בקהלות בבל את שמם של ראשי הגולה וגאוני ישיבות סורא ופומבדיתא. היה בהזכרה זו משום קבלת מרות. חשובה גם העובדה, שהגאון היה ממנה את ה“חברים”, הם ראשי הקהלות, השופטים, ובזמנים ידועים, אפשר גם את החזנים והמלמדים בכל הקהלות שבא"י ובארצות הסמוכות, כגון סוריא. והוא, הגאון, היה יכול גם להעבירם ממשרתם.

מקורות הכנסותיה של הישיבה

הכנסות הישיבה באו בעיקר מנדבות שבאו מתפוצות הגולה, וביחוד מיהודי מצרים ואיטליה. על ר' שמואל הנגיד מסופר שתמך בכספו בישיבת א“י, ובודאי עשו כך גם נדיבים אחרים בספרד ובארצות אחרות. סכומים ניכרים הגיעו, ע”י ה“חוגגים”, הם עולי הרגל. מה שמענין ביותר הוא, שהיה זמן שבו היתה הממשלה במצרים, שא“י היתה כפופה לה, מפרנסת את צרכי הישיבה, ולא היתה זקוקה לנדבות. כך היה עכ”פ בסוף המאה הי' ותחלת המאה הי“א. נראים הדברים שהממשלה עשתה זאת בהשפעת המדינאי היהודי הגדול ר' פלטיאל שהיה יועצו ואיש סודו של הכליף אלמעוז כובש מצרים וא”י, או בהשפעת ר' מנשה בן אברהם ן' אלקזאז, ראש גובי המסים בא“י וסוריא, שפעל גדולות לטובת יהודי א”י. תמיכה זו נפסקה בזמנו של הכליף אלחאכים, כשהתחיל לרדוף את היהודים והנוצרים בשנת 1012, והגאון ר' יאשיהו כותב לאחת הקהלות במצרים: “ודעו אחינו כי דוחק העת והזמן [יכריחנו להטריח] עליכם… ובעת שהיינו מתפרנסים מצד המלכות לא היינו מטריחים…”.

לתומכיה וידידיה החשובים בארץ ישראל ובחו“ל היתה הישיבה מחלקת תארי כבוד שונים. אם היה הידיד חכם ובן תורה היו נותנין לו את התואר “חבר בסנהדרין גדולה”; לשאר נדיבים רגילים התארים: אהוב הישיבה, בחיר הישיבה, חמדת הישיבה, יסוד הישיבה, משוש הישיבה, נזר הישיבה ועוד. והיו תארים אלו ידועים ומפורסמים עד שהיו כותבים וקוראים: פב”פ היסוד, פב"פ המשוש. הישיבות הבבליות שהיו מבוססות יותר נהגו סלסול בעצמן והיו מקמצות במתן תארים כאלה; תארי הכבוד שלהן היו מועטים מאד ולא ניתנו אלא ליחידי סגולה שהצטיינו בגדולתם בתורה, או בפעולותיהם לטובת העם.

מקומה של הישיבה היה, כאמור, בירושלים, אבל יש שאנו מוצאים אותה ברמלה. שם ישבה למשל, בשנות 1015–1020. מסתבר שהוכרחה לעקור את מושבה מירושלים, אם מפני לחץ הקראים ואם מסבות אחרות. בשנת 1071 נכבשה ירושלים ע"י הסלג’וקים ואז הוכרחה הישיבה להרחיק נדוד והיא קובעת מקומה בצור. מצור הרחוקה ודאי קשה היה לפקח על כל עסקי היישוב. שם התקיימה הישיבה עד מסעי הצלב. כשהתקרבו הצלבנים לצור עברה הישיבה לחדרך הסמוכה לדמשק, ומחדרך לדמשק, שבה המשיכה את קיומה עוד כמאה שנים. גם בשבתה בדמשק לא פסק ממנה שמה “ישיבת ארץ הצבי”.

כשאנו מדברים על חייהם הרוחניים והתרבותיים של היהודים בתקופת הגאונים צריך שיהיה הדבר ברור שלא כל יהודי הארצות השונות עמדו אז, כמו היום, על מדרגה תרבותית אחת. יהודי אפריקה הצפונית, למשל, עמדו במחציתה השניה של תקופת הגאונים על מדרגה תרבותית יותר גבוהה מיהודי אשכנז. אין ספק כי מצבה התרבותי של הסביבה שבה היה נתון קבוץ יהודי זה או אחר השפיע על רמתו התרבותית של הקבוץ היהודי; ואולם, היה כאן גם גורם חשוב אחר, והוא, השפעת המרכזים הרוחניים היהודיים אשר בבבל ובארץ ישראל. הגובה התרבותי של יהודי ארצות שונות היה נמדד משך מאות בשנים במדת ההשפעה הזורמת אליהם מן המרכז.

שני המרכזים, בבל וא“י, חלקו ביניהם את ההשפעה על כל תפוצות הגולה. את החלק הגדול ביותר נטלה בבל. ואף באותן הארצות שהיו נתונות מקודם, בתקופת התלמוד ובמחציתה הראשונה של תקופת הגאונים, להשפעתה של א”י מתחילה לחדור במחציתה השניה של תקופה זו השפעה בבלית. השפעה זו גדילה והולכת יותר ויותר ובה במדה שההשפעה הבבלית גוברת בארץ־ישראל עצמה, במדה זו נחלשת השפעת מטרפולין זו על ה“קולוניות” שלה. החלשה זו באה משני צדדים: מצד אחד לא היתה עוד ההשפעה הבאה מארץ ישראל נקיה מ“תערובת” בבלית ותערובת זו נתרבתה מדור לדור יותר ויותר. ומצד שני, כשם שעלה בידי המרכז הבבלי לחזק את השפעתו בארץ ישראל עצמה ולהשליט בה את התלמוד הבבלי ולהנהיג בה מנהגים בבליים רבים, כך עלה בידו לחזק מעט מעט את השפעתו בארצות שנמצאו תחת השפעתו ובחוג שליטתו של המרכז הארץ ישראלי.

נתבונן נא אל הצנורות, שדרכם זרמה השפעתם של המרכזים אל שאר הארצות. לא במדה אחת ולא בדרך אחת קבלו הקבוצים הישראליים השונים את מזונם הרוחני מן המרכז: היו ארצות שהיהודים היושבים בהן קבלו את השפעתן ישר מן המרכז ב“דרך המלך” ובשפע רב, והיו ארצות שיהודיהן קבלו את ההשפעה באמצעות מתווכים, דרך ארצות אחרות ודרך צנורות שונים. השפעה כזו, שבאה אחר גלגול מחילות ונחלשה, כמובן, הרבה בדרך הילוכה, לא היה בכחה להחיות חיים שלמים את הקבוצים המושפעים ולפרנסם במדה הדרושה.

היקף השפעתם ושליטתם של שני המרכזים הגדולים היה גדול מאד, ודומה כאילו חלקו ביניהם את העולם כולו. חלוקה זו נעשתה עוד קודם שכבשו הערבים את שני המרכזים גם יחד. ארץ ישראל שימשה אז מרכז לארצות הסמוכות לה ולאלו שעמדו באותו זמן תחת שלטון רומי. ממנה קבלו יניקתן, מצד אחד: מצרים, ערב והארצות הסמוכות להן, ומצד שני: יוון וכל הארצות הקרובות לה בחצי האי הבלקני, איטליא וצרפת. לעומתה שימשה בבל מרכז לכל הארצות שנכנסו בגבולות ממשלתם של הפרסים והשפיעה על כל הקבוצים הישראליים שישבו במזרחה של בבל מפרס ועד הודו מצד אחד, ועל הקבוצים הישראליים מרובי האוכלוסין שישבו במערבה מצד שני. התאחדותן של ארצות שונות תחת שבט שלטונן של שתי הממלכות הגדולות, רומי ופרס, חזקה את הקשר הרוחני בין היהודים יושבי הארצות האלו והקילה על המרכזים להעמיק ולהרחיב את השפעתם. כשנכבשה מלכות פרס הגדולה לפני צבא הערבים לא בא שנוי מדיני ביחוסים שבין המרכז הבבלי ובין הארצות הכפופות לו: כולן נכבשו לפני האיסלם וקבלו עול מלכותו עליהן. לרגלי כבוש זה אף הוטב ונתחזק מצבי של המרכז הבבלי. הכליפים תקעו מושבם בבבל, ובגדאד הקרובה לסורא נעשתה – אחרי דמשק – משנת 750 לבירת הכליפות הגדולה. בבל היתה איפוא המטרפולין לכל הארצות שנכבשו ע“י הערבים. עם התרחבות גבולות ממשלתם של הערבים – והתרחבות זו נעשתה במהירות רבה – התרחבו גם גבולות השפעתו של המרכז הבבלי ולחוג השפעתו נכנסו, בזמן קצת יותר מאוחר, גם ארצות מרוקו, תוניס, אלג’יר וספרד. ואף מצרים, שעמדה תחת השפעתה הגמורה של ארץ ישראל, מתחילה, אחרי שנכבשה ע”י הערבים, לקבל מרותה של בבל. יהודים מבבל מתישבים בה במספר הגון והם עומדים בקשר תמידי עם הישיבות אשר בארץ מולדתם. כבר בשנת 750 עמד בראש הקהלה בפוסטאט יהודי בבלי, ובזמן קצת יותר מאוחר נוסדו, כידוע, בפוסטאט ובאלכסנדריא קהלות מיוחדות ליהודי בבל שהתקיימו מאות בשנים.

לעומת זה, הורע מצבו של המרכז הא“י שנכבש ע”י הערבים, אף שמצבם המדיני, ואולי גם הכלכלי, של יהודי ארץ־ישראל הוטב בהרבה ע“י הכבוש. בין ארץ ישראל ובין הרבה מן הארצות המושפעות ממנה, נשארו עדיין תחת שלטון ביצנץ, הוקמה כעין מחיצה מבדלת. דבר זה היה ללא ספק גורם להחליש במדה מרובה את השפעת ארץ ישראל עליהן. א”י נמצאה תחת שלטון האיסלם ואילו איטליא וצרפת וחצי האי הבלקני נשארו בידי נוצרים. פסקה גם הלשון המשותפת. היוונית נדחתה בא"י מפני הערבית, שהיתה זרה לרובם הגדול של יהודי אירופה. אמנם גם זמן רב אחרי זה ניזונו ארצות ביצנץ ואיטליא בעיקר במזון הרוחני הבא מארץ ישראל, אבל לאט לאט התחילו להגיע עדיהן זרמים בבליים שהציפו אותן יותר ויותר.

היקף השפעתו של המרכזי הבבלי היה גדול איפוא במחציתה השניה של תקופתנו, הרבה יותר מאשר במחציתה הראשונה, וזוהי אחת הסיבות – ואולי הסיבה העקרית – למיעוט התשובות שהגיעו אלינו מגאוני בבל הקדמונים ולריבוי התשובות של הגאונים האחרונים. לגאונים הראשונים היה בעיקר משא־ומתן עם קהלות בבל ועם אלו שבארצות הסמוכות לה, אף שכבר אז חדר התלמוד לארצות רחוקות. חוץ מזה היו הקהלות הסמוכות פונות בשאלותיהן על פי רוב בעל פה, ע“י התלמידים שהיו הולכים ללמוד בישיבות, וקבלו גם את התשובות בע”פ ולא בכתב.

המרכז הבבלי עלה על זה שבארץ ישראל בארגונו החזק. שלשלת של ראשי גולה וגאונים לא פסקה בבבל. ראשי הגולה היו רודים בעם ואף הגאונים נהגו נשיאותם ברמה. היה שם רכוז גמור בהנהגת הקהלות ובמינוי הדיינים והשופטים ומשמעת תקיפה שררה בכל. סדר זה נשען במקצת על כח השלטון שניתן להם לראשי הגולה מטעם הממשלה, אבל לא זה היה העיקר, היה כאן כח רוחני ופנימי גדול, ועל כן היה יפה כחם של הגאונים גם מעבר לגבול שלטונם של כליפי בגדאד. ואולם, אין ספק שהיקף השפעתו של המרכז הבבלי גדל בהרבה הודות לארגון המצוין והתקיף שלו, דברים שחסרו למרכז שבא“י. הצרות והשמדות שבאו על יהודי א”י בימי שלטון ביצנץ דלדלום בתכלית והשאירו אחריהם פצעים עמוקים בגוף האומה שלא נרפאו גם עם הטבת מצבם אחרי הכבוש הערבי.

לתחנות ביניים מרכזיות המעבירות את השפעת המרכזים אל הארצות הרחוקות ביותר שימשו ארצות איטליא, מצרים ואפריקה הצפונית. איטליא שימשה צנור ראשי בשביל ההשפעה הזורמת מא“י. על ידה קבלו את יניקתן קהלות צרפת ואחר כך גם אשכנז. הקשר בין א”י ואיטליא היה חזק ביותר בכל תקופת הגאונים ועוברים ושבים היו מצויים בין שתי הארצות. רבים מבני איטליא עוד נהגו אז לעלות לרגל לא“י לכל הפחות פעם אחת בחייהם וחכמים ודרשנים ארץ ישראליים וסתם יהודים היו באים לאיטליא. מן הצד השני היו שיירות מצויות מאיטליא לצרפת ולאשכנז ולהפך. שלש הארצות הללו היו מאוחדות במשך זמן רב במלכות הפרנקים ואחר כך בקיסרות הרומית־הגרמנית, והקירבה המדינית השפיעה גם על הקירבה התרבותית והרוחנית. בין אשכנז וצרפת – לאחר שנפרדו לשתי ממלכות – היתה המתווכת לותרינגיא, ו”חכמי לותר" נודעים לשם. הם גם נקראו “גאוני לותר”. קהלות שו"ם (שפייר, וורמס, מגנצה) העומדות על הספר בין צרפת לאשכנז מלאו תפקיד גדול מאד בחיי הרוח של יהודי צרפת ואשכנז.

קשרים בין איטליה וספרד וא"י

בין איטליא וא“י היה הקשר החזק ביותר בכל התקופה שאנו עומדים בה. מצד אחד אנו מוצאים עולים לרגל מאיטליא בארץ־ישראל ומצד אחר אנו מוצאים דרשנים איי”ם באיטליא. יש בידינו ספור יפה על דרשן א“י שבא לקהלת וינוסה באמצע המאה התשיעית. ודאי היה אחד מ”שליחי ציון" ובא לאיטליא לאסוף תרומות לטובת הישיבה וצרכי הצבור בירושלים. הוא שהה בקהלה זו כמה שבועות ובכל שבת היה דורש לפני הצבור. הוא היה דורש בעברית, שהרי לא ידע את לשון המדינה ואחד מחכמי המקום שהיה גם פייטן היה משמש לו מתורגמן. והנה אירע מעשה, כי בין הכפריים שבאו אל יום השוק ובין אנשי העיר נפלה מריבה וקטטה והתחילו להכות אלה באלה. הנשים באו לעזרת בעליהן ביעות ובמגרפות שבידיהן, הנצחון היה על צדם של העירונים והדבר היה לשיחת כל בני העיר. והנה חמד המתורגמן לצון, ומחק שתי שורות מן המדרש של פרשת השבוע שהחכם היה צריך לדרוש למחרת והכניס במקומן דברים מעין המאורע. למחר בשעת הדרשה כשהגיע הדרשן לפיסקא זו נבוך ולא ידע לפרשה כהוגן וירד בבושת פנים מן הבימה. כשחזר הדרשן לירושלים וספר את מה שאירע לו החרימו חכמי ירושלים את המתורגמן ועמד בנידוי ימים רבים, עד שעלה אחד מגדולי איטליא לרגל לירושלים והביא עמו תרומות הגונות לטובת הישיבה ועניי ירושלים וכבדוהו לעבור לפני התיבה. בין הפיוטים שאמר היה גם פיוט אחד המדבר בגנות הקראים ובשבחם של הנאמנים למסורת. הפיוט מצא, כמובן, חן רב בעיני השומעים וכשסיים האורח תפלתו שאלוהו (חכמי ירושלים): מי הוא המחבר של פיוט נחמד זה? ענה ואמר: הלא זהו אותו מתורגמן שהחרמתם אותו. מיד עמדו כולם על רגליהם והתירו לו את החרם ¹.

גם בזמנים מאוחרים יותר נעזרו יהודי א“י ע”י יהודי איטליה. את מכתביהם של ראשי הישיבה בא“י היו מקריאים בבתי הכנסת ביום השבת והקהל היה מתנדב בעין יפה. חשובה יותר מכל הפרטים האלה היא העובדה, שההשפעה האיי”ת על יהדות איטליה השאירה אחריה רשומים חזקים שלא נמחו עד היום. היא ניכרת בנוסח התפלה ובמנהגי בית הכנסת. האגדה והפיוט, שחכמי א“י ופייטניה טפחו אותם בחבה יתרה, נקלטו יפה בהשפעת א”י גם באיטליא. כמה מדרשים מיוחסים לאיטליא, ושורה שלמה של פייטנים קמו בה במאה התשיעית והעשירית שעמדו תחת השפעתם של הפייטנים האיי"ם הדגולים, הקליר וחבריו. חכמי איטליה שקדו הרבה על התלמוד הירושלמי, בו בזמן שבארצות אחרות דחה הבבלי את הירושלמי מכל וכל.

דרך הצינור האיטלקי זרמה תורת א“י לצרפת ולאשכנז. בספרים שיצאו מבית מדרשו של רש”י נשמרו כמה תשובות ופסקים מחכמי א“י. יש בהם גם ידיעות ושמועות על הנעשה בא”י ועל מנהגיה. קוראים בתורה הבאים מא“י היו מצויים עוד בימיו של רש”י. מדרש המקרא והפיוט, פרי תורת א“י, קנו להם שם מקום והכו שרשים עמוקים. כמו בא”י היו גם בצרפת אנשים שעיקר עסקם היה במקרא ונקראו “קראים”: ר' שמעון קרא, ר' יוסף קרא ועוד.

אף לקהלות הריינוס היו קשרים קיימים עם א“י, ומזמן לזמן הם פונים בשאלות אל ה”אריות יושבי ירושלים“. בשנת תש”ך (960) פנו לחכמי א“י בשתי שאלות הרחוקות זו מזו בחשיבות ובענין. האחת היא על “שמועה ששמענו על ביאת המשיח”. והשניה נוגעת לדיני טרפות. השאלה הראשונה הרגיזה את חכמי א”י, כי, כנראה, פנו אליהם בשאלה זו מכמה מקומות, והם משיבים ברוגזה: “על ביאת משיח לא הייתם כדאי להשיב, וכי אינכם מאמינים לדברי חכמים וסימניהם. כי החכמים נתנו כמה סימנים ואותות שיתגלו לפני ביאת המשיח ועדיין לא באו”. על השאלה השניה הם משיבים בנחת ומענין שהם מסתמכים בפסק שלהם על דעתו של גאון בבלי קדמון.

חלשה הרבה יותר היתה השפעת א“י על ספרד. אין השפעת א”י ניכרת ביותר ביצירות רוחם של יהודי ספרד, אם כי יש בידינו כנה וכמה ידיעות על קשרים בין א“י וספרד, וכבר ראינו שמספרד עלו רבים להשתקע בא”י. רב שמואל הנגיד עומד בקשרים אמיצים עם ר' דניאל בן עזריה, הגאון הירושלמי, ומחבר לכבודו שיר יפה, ואחר שנצח במלחמה אחת צוה לבנו יהוסף שאת השירה שחיבר לזכר המאורע יעתיק וישלח לחכמי ירושלים. ספרי מקרא שנכתבו בטבריה ובירושלים מגיעות לידיהם של חכמי הלשון בספרד, ועולי רגל ספרדיים מביאים עמם בחזרתם ספרים שנתחברו או נעתקו בירושלים. ואולם, ספרד היתה תלמידה מקשיבה לגאוני בבל ועמדה תחת השפעתם הגמורה מאות בשנים.

מצרים היתה תחנה מרכזית המעבירה את השפעת בבל לאלג’יר, מרוקו וטוניס ומשם לספרד. במצרים נתרכזו כל הקשרים שבין הארצות האלו וחליפת המכתבים והשאלות והתשובות שביניהן עברו דרכה. מצרים היתה באמת רק תחנת ביניים שהעבירה את ההשפעה ממנה והלאה, אבל לא זכתה להעשות – דוגמת איטליא – למרכז תרבותי חשוב מצד עצמה, עד שיהא בכחו גם להשפיע משלו. למעמד כזה זכו קהלות אפריקה הצפונית. הקהלה הראשית קירואן נעשתה מרכז רוחני חשוב וזכתה לפרסום גדול. אפריקה הצפונית היתה דולה מתורת בבל ומשקה גם את ספרד. היא היתה בולעת הרבה, מעכלת יפה וגם פולטת. אולם בדור שאחרי תקופת הגאונים נשתנה המצב: ספרד מגיעה לעמידה ברשות עצמה, ולא עוד אלא שהיא זוכה לעמוד בראש כנסת ישראל, וקהלות אפריקה, שנתדלדלו וירדו מגדולתן לרגלי החליפות והתמורות במצבן המדיני וע"י הקנאות החשוכה של המושלמים שם, נעשות כפופות לה.

קשרים עם הקיבוץ היהודי בפרס

מגששים אנו באפילה בכל מה שנוגע לקיבוץ היהודי הגדול אשר בפרס ובארצות הסמוכות כגון אפגניסטן, טורקסטן וכו‘. כל אלו הן ארצות שעמדו בחבור ישר עם המרכז הבבלי. אשר ליהדות הפרסית אנו יודעים כי היא היתה תוססת במשך כל תקופת הגאונים. יותר משנתנה לנו פרס באותו זמן אנשי שם בתורה נתנה לנו משיחי שקר, מיסדי כתות ומנהיגי הקראות. מן הארץ הזאת יצאו אבו עיסי האספאהני (685–705 בערך). הוא חשב את עצמו למשיח שיגאל את ישראל מן הגלות, עמד בראש מחנה מזוין של עשרת אלפים איש מישראל, נלחם בצבאות הממשלה ונהרג במלחמה. הוא גם יסד כתה דתית חדשה, אסר אכילת בשר ושתית יין, אסר את הגירושין, חייב להתפלל שבע פעמים ביום, ע“ש הכתוב “שבע ביום הללתיך” (תהלים קיט, קסד), אבל לא שנה את נוסח התפילה וצוה להתפלל תפלת י”ח וק"ש עם ג’ ברכותיה. הוא אמר שגם ישו ומחמד היו נביאים, אלא שנשלחו לאומות העולם ולא לישראל. רבים האמינו באבו עיסי, שנקראים עיסויים או עיסוניים והתקיימה כת זו כמאתים שנה אחרי מותו ². אחד מתלמידיו של אבו־עיסי יודגאן ³, חשב אף הוא את עצמו לנביא ומשיח ואף הוא נעשה למיסד כתה חדשה, כת היודגאנים. אף אחרי פטירתו אמרו תלמידיו שהוא לא מת ועוד ישוב ויתגלה.

בעקבות היודגאנים הלכו המושכאנים (נקראו כך על שם מיסד הכת מושכא, ויש גם סוברים שמושכאן אינו שם אדם כי אם שם מקום במחוז המדאן ⁴, שאין לנו אודותיהם אלא ידיעות מועטות בלבד. מצויה גם כת בשם שאדכאנים, ע"ש מקום אחד בפרס. הרי שלש או ארבע כתות בעלות נטיה מדינית־משיחית, שרצו להכניס שנויים בדת, וכולן הן מארץ פרס.

חוץ מזה נזכיר גם את משה הפרסי, יליד בגדאד, שישב אחרי כן בעיר קטנה הקרויה זפראן בקרבת קרמנשח ויצא משם לגור בטיפליס אשר בקוקז וע"כ הוא נקרא גם אבו־עמרן הטיפליסי. אף הוא יסד כתה שנקראה כת הטיפליסיים והתקיימה זמן רב אחרי מותו של המיסד. משה הפרסי כפר בתחית המתים ועוד בכמה מעיקרי הדת.

אף התנועה הקראית התפשטה בפרס במדה גדולה מאד. התסיסה הרבה ששררה בין היהודים היושבים שם והצמיחה את כל הכתות הנזכרות הכשירה את הקרקע גם בשביל הקראות. בפרס גברה יד השיעיתים, מכחישי התורה שבע“פ שבדת המושלימית, ואפשר שהסביבה הזאת השפיעה גם על היהודים. אך ברור שהיו לכך גם סבות יותר עמוקות הדורשות עוד חקירה מדוקדקת. עלינו לדעת מה היו חייהם של יהודי המדינות האלו: פרס, מדי, אפגניסטן עוד בתקופת המשנה והתלמוד. הידיעות שיש לנו אודותם מועטות הן מאד ואף הן לא נאספו עוד כמדומני, וקשה להגיד עליהם דבר ברור, אבל נראה שתהום עמוקה הפרידה בינם ובין יהודי בבל. הם לא שמרו על טהרת המשפחה ופסולי יוחסין נתערבו בהם, וע”כ היו יהודי בבל נמנעים מלהתחתן עמהם. “אמר רב פפא סבא משמיה דרב בבל בריאה, מישון מיתה, מדי חולה, עילם גוססת” (קדושין עא, ב) ועוד “אמר רבי אבא בר כהנא מאי דכתיב וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי – חלח זו חלזון, חבור זו הדייב, נהר גוזן זו גינזק ⁵, ערי מדי זו חמדן וחברותיה ואמרי לה זו נהוונד וחברותיה… אמר ר' יוחנן וכולם לפסול” (שם עב, א). על יהודי כל הארצות הללו הביטו יהודי בבל כעל נחותי דרגא. יהודי בבל עלו יותר ויותר בתרבותם היהודית וגם הכללית ואילו הללו קפאו על שמריהם וידיעת התורה היתה מועטה בקרבם. יהודי בבל התיחסו ליהודי פרס ומדי בביטול ובבוז ואלה השיבו להם בשנאה עמוקה. זוהי בלי ספק הסבה העיקרית לאותה התנגדות אל התלמוד שבא אליהם מבבל, וכאן הרקע לצמיחת כל אותן כתות שהזכרנו. הופעתו של התלמוד צריכה היתה להכניס לתוך חייהם שנויים כבירים, יסודיים, ועד שחדר לפני ולפנים ונצח את כל המתנגד הוליד התנגשויות רבות. מגדולי הקראים יוצאי אותן גלילות יש להזכיר את בנימין הנהוונדי, שחי במחציתה הראשונה של המאה הט'. בספר הדינים הנקרא “משאת בנימין”, שחבר בנימין זה, חזקה מאד השפעת התלמוד והוא משמש לו מקור ראשי, אמנם בהרבה דברים גם נטה ממנו. כפי הנראה למד בנימין בבבל.

כוארוסאן (עתה אפגניסטן) נתנה לנו את הפוקר הגדול חיוי הבלכי, בן זמנו של בנימין נהוונדי. יחיד הוא האיש הזה בשמו, כי בכל ספרות ישראל מכל הזמנים אין אנו מוצאים לו חבר בשם זה ויחיד כמעט היה האיש באותו זמן גם בשיטתו. הוא כפר לא רק בתורה שבע“פ כי אם גם בתורה שבכתב. הכינוי בלכי מורה כי הוא מעיר בלך, אלא שהשם נשתבש, אולי בכוונה, לכלבי; כך קוראים אותו הראב”ד בס' הקבלה, הראב“ע וכן בס' האמונות והדעות של רס”ג ⁶. הוא כתב בספר מאתים טענות ושאלות על כתבי הקדש, מראה סתירות בכה“ק וכופר בנסים המסופרים בתורה. חלק מהם, כגון קריעת ים סוף, הוא מבאר בדרך הטבע: משה ידע את שפל הים ברדתו והעביר את בני ישראל ופרעה לא ידע מזה ולפיכך טבע. הראב”ד מביא את דברי חיוי אלו ומקללו: ישתחקו עצמותיו של חיוי הבלכי. לחיוי היתה השפעה עצומה על בני זמנו, ואחד מספריו היה נלמד לתינוקות ע“י המלמדים, ואולם רב סעדיה גאון, שחי כששים שנה אחרי חיוי ונצח את הקראים נצחון רב, נצח גם את השפעתו של חיוי, והראב”ד בס' הקבלה אומר על רס“ג “שחבר כמה ספרים טובים ועשה טובות גדולות לישראל והשיב תשובות על המינים (= הם הקראים) ועל הכופרים בתורה ואחד מהם חיוי אלכלבי אשר בדה מלבו תורה והעיד רב סעדיה שהוא ראה מלמדי תינוקות מלמדים אותה בספרים ובלוחות עד שבא רב סעדיה ונצחם”. ספרי חיוי התפשטו איפוא גם מחוץ לגבולות ארצו – כי רס”ג לא היה מעולם בפרס. והנה ספריו של חיוי נאבדו ולא הגיעו אלינו וידיעותינו אודותיו לא היו מרובות ⁷. ואולם בשנת 1915 מצא דודסון בין כתבי היד של ה“גניזה” חלק מתשובותיו של רס“ג על שאלות חיוי ⁸. מתשובותיו של רס”ג נודעו לנו כמה משאלותיו של חיוי שלא ידענו עליהן קודם, אך גם עתה ידועות לנו רק ל“א שאלות מן המאתים שערך, כי, כאמור, נמצא רק קטע מתשובות רס”ג.

יחד עם זאת אנו יודעים שפרס היתה בין “רשויותיו” של ראש הגולה הבבלי, דהיינו, שהוא היה ממנה שם דיינים ושופטים, גובה מסים וכו'. אמנם ר"נ הבבלי מספר “שראה את בנו של דוד בן זכאי שיצא למדינת פרס שהיא מרשות אביו ולא כבדוהו ולא נשאו פניו, ושלח והודיע את אביו ואביו הוציא עליהם פתיחות וחרמות, והודיע למשנה והמשנה הודיע למלך וכתב המלך למלך פרס לסמוך ידו ולעזרו עליהם. וכששמע מלך פרס והגיע כתב מלך בבל לידו שלח ידו בהם ונטל מהם ממון הרבה” ⁹. ואולם, יתכן שגם כאן יש הד מן ההתנגדות של יהודי פרס למרכז הבבלי, ואין זה דבר פרטי ביחס לדוד בן זכאי.

בתשובות הגאונים מעטות הן הידיעות על פרס ומדי, אבל במקומות אחדים מודיעים לנו הגאונים כמה פרטים מענינים על מנהגי הקהלות אשר שם. כגון אלו: 1. “ועדיין יש ספרי אפטרתא שיש בהם ענין למנחה לכל השנה… ויש מקומות בארץ עילם ¹⁰ ואיי הים של פרס שרגילין בה עד עכשיו” ¹¹. 2. משורתא דפוריא (סנהדרין סד, ב). “מנהג בבבל ובעילם (מכאן נשתבש אח"כ: בכל העולם) הבחורים עושין צורה בדמות המן ותולין אותה על גגותיהן ד' וה' ימים ובימי הפורים עושין מדורה ומשליכין אותה צורה לתוכה ועומדים סביבה ומזמרין ויש להן טבעת תלויה בתוך האש שנתלין וקופצין מצד האש לצד האש, אותה טבעת נקראת משוורתא” ¹². 3. “לא נאמר כן בנהרדעא מעולם אהבה רבה לא בשחרית ולא בערבית ולא בעילם ופרס ומדי” ¹³. מהבאות אלו שהבאנו יש ראיה שהיתה איזו חשיבות למנהגי קהלות פרס ומדי.

גם לכורוסאן הגיעה השפעת הגאונים ונשלחו אליה תשובות ¹⁴. כורוסאן עמדה לפי ספור רב נתן הבבלי ב“רשות” ישיבת פומבדיתא. בלי ספק נשלחו לכל הקהלות האלו תשובות רבות מגאוני הישיבות, אלא שלא הגיעו לידינו. עם חורבנן של הקהילות הללו הלך הכל לאבוד.

השפעת הישיבות שבבבל וא"י הגיעה גם עד הכוזרים. המלך יוסף כותב בתשובתו אל רב חסדאי ן' שפרוט: “ואנחנו עינינו אל ה' אלהינו ואל חכמי ישראל הישיבה שבירושלים ואל הישיבה בבבל”.

כמה מועטות הן הידיעות שבידינו בכל הנוגע לתקופת הגאונים וביחוד לקשרי הישיבות עם ארצות שונות, תעיד העובדה שעוד לפני זמן קצר לא ידענו דבר על יהודי תימן במחציתה השניה של תקופת הגאונים וע“ד הקשר שבינם ובין הישיבות שבבבל וא”י. והנה נמצאו בין עלי הגניזה הקהירית שנתגלגלו לפאריס שני דפים קרועים ובלויים, והם מכילים ג' אגרות שנשלחו ע“י אחד מגאוני בבל לקהלות “ימן וימאמה”. מתוך האגרות האלו אנו רואים שבין ישיבות בבל וקהלות תימן היה קשר קבוע ותכוף, והקהלות האלו היו שולחות סכומים הגונים לטובת הישיבות. אלא שזה כמה שנים קובל הגאון – “אשר גזולים וחמוסים חקנו וחק ישיבתנו בארץ ימן וימאמה” מפני שקצת אנשים העיזו פנים נגד הגאון ועכבו הכסף בידם. הגאון מנדה ומחרים אותם על כך. נזכרו במכתבים אלו אנשים אחדים בתארי אלוף וראש כלה ומשמע מכאן שהיו שם גדולים בתורה וחשובים בעיני גאוני הישיבות. כותב המכתב מזכיר גם את “השופטים והשלוחים והממונים” שנשלחו משער הישיבה אל ארץ ימן וימאמה. נזכרו במכתבים אלו גם “בני עדן” ו”אלגידדה".

בכמה ארצות התנהלה התאבקות ממושכת על ההגמוניה בין בבל ובין א“י. נקח לדוגמה את קהלות אפריקה הצפונית שהיו חשובות ביותר באותה תקופה ועמדו על מדרגה תרבותית גבוהה. עוד מימי הבית היו קהלות אלו קשורות קשר אמיץ לא”י, וקשרים אלה היו חזקים גם בתקופת התלמוד ואחריה. א“י ואפריקה הצפונית עמדו שתיהן תחת שלטון רומא ואחר כך תחת שלטון ביזנטיה. בין יהודי בבל ויהודי אפריקה לא היה כל קשר. ע”י כבוש הערבים נתאחדו יהודי אפריקה גם עם אחיהם שבבבל. הגאון הבבלי הראשון, עד כמה שידוע לנו, שעמו באו יהודי צפון אפריקה במגע, הוא רב יהודאי, הגאון הסוראי המפורסם (760) ואולם, עיקר יניקתם הרוחנית עדיין בא להם מא“י. אחד מתלמידי תלמידיו של גאון משתדל להכניסם תחת שלטונה הגמור של בבל ובחבור שהוא שולח להם הוא כותב: “שמענו שבאו אצלכם תלמידים מישיבה ומהן שה[יו קודם באר]ץ ישראל ולמדו מנהגי א”י [ונהגו מנ]הגי השמד [שנהגו בהן בני אר]ץ ישראל”. הוא פורט שורה ארוכה של מנהגים שלפי דעתו אינם כהלכה, היינו לא לפי התלמוד הבבלי, ומשתדל להשפיע עליהם שינהגו כפי מנהגי בבל. הקשרים בין בבל וקהלות אפריקה הצפונית מתחזקים מדור לדור, ואין לך ארץ ומדינה שיהודיה יעמדו במגע תמידי עם הישיבות הבבליות כיהודי צפון אפריקה. ואולם גם הקשרים עם א“י, אף שנחלשו, לא נותקו כליל, ועדיין אפשר לראות עקבות ההשפעה האיי”ת בכמה ממנהגיהם של יהודי אפריקה אף במאה העשירית והי"א.

באותה תקופה שאנו עומדים בה היה הגובה התרבותי של יהודי ארצות שונות נמדד, כאמור, במדת ההשפעה הזורמת אליהם מן המרכזים הרוחניים שבא“י ובבל. לא במדה אחת ולא בדרך אחת קבלו הקבוצים היהודיים השונים את מזונם הרוחני מן המרכזים האלה. היו ארצות שקבלו את יניקתן ישר מן המרכז, והיו ארצות שקבלוה באמצעות ארצות אחרות ודרך צנורות שונים. יהדות ספרד, שמאות בשנים עמדה בקשרים אמיצים עם בבל ויהדות איטליה־צרפת־אשכנז שעמדה בקשרים אמיצים עם א”י יכלו למלא בדורות הבאים את מקום שני המרכזים שבמזרח.

הידיעות הנמצאות בידינו על דבר החנוך ודרכי הלמוד באותו הזמן הן מועטות מאד; עלינו להסתפק במועט זה, לאסוף אותו מכל מקומות פזוריו ולהוציא ממנו מה שאפשר, אבל אסור לנו להשתמש במדרשים המאוחרים שסודרו בתקופת הגאונים וב“מסכתות הקטנות”, אף שהן סודרו באותה תקופה, בלי זהירות יתרה. אפשר לנו להשתמש בהם לשם ציור המצב בתקופת הגאונים רק אם נדע ברור שמאמר זה או אחר הנוגע לעניננו מצאו מתקופה זו. דבר המובן הוא, כי אף שחלק מן המדרשים סודר בתקופת הגאונים (כגון שמות רבה, דברים רבה) סדור אחרון, הרי שייכים המדרשים לתקופת התלמוד ויש בהם מאמרים קודמים אף לתקופה זו. כן הדבר גם במסכתות הקטנות, בהן שקועים דברי הלכה ואגדה הרבה שמוצאן עוד מתקופת המשנה. זהירות זו נופלת כשאנו באים אל תשובות הגאונים ואל האגרות והתעודות של אותו זמן.

יש לציין, כי המקורות לתולדות החנוך הם בכלל מועטים אצלנו, אפילו בתקופות יותר מאוחרות ובזמנים שיש לנו דרך כלל מקורות ספרותיים רבים. כמה מועטים הם למשל המקורות לתולדות החנוך של יהודי צרפת ואשכנז מן המאה העשירית עד המאה הי“ד והן זוהי אחת התקופות היותר מזהירות בחיי הרוח של העם העברי! הן נפלא הדבר שעד סוף המאה הי”ח לא נכתב אף ספר אחד שיהא מוקדש לשאלות החנוך ולתוכנית הלמודים. יוצא מן הכלל ויחיד במינו הספר הקטנטן “כיצד סדר משנה” לר' משה ב“ר אהרן מארפטשיק. כל הידיעות שיש לנו במקצוע זה באות רק דרך אגב בספרות השו”ת, הדרוש, המוסר, או בצוואות. ואולם, חס לנו מלהוציא מסקנא מכך שהחנוך לא ענין את אבותינו ולא עמד ברום עולמם. יודעים אנו כדבר ברור שהחנוך הכללי, או חובת הבקור בבתיה“ס, שנעשה נחלתם של עמי אירופה רק בדורנו, היה קנינם של אבותינו עוד בימי התלמוד, וכל אב היה מוסר את נפשו ומשתדל בכל כחו בחנוך בניו. אך כיון שהתכנית היתה קבועה לעד ולעולם, והשנויים שבאו בה לרגלי חליפות הזמנים והארצות היו קטנים בערך, בגלל כן לא הרבו לטפל בנושא זה. לא חפשו להם דרכים חדשות וע”כ ידובר עליהם רק דרך אגב. לעתים מצויות ביותר נזכרים בתיה“ס, תשב”ר והמלמדים כדבר מפורסם וידוע, הנהוג והמקובל בכל תפוצות הגולה.

אשר לרמה התרבותית של הקבוצים היהודיים, ראינו שידיעת התלמוד הולכת ומתפשטת יותר ויותר, והתלמוד חודר גם אל הפנות הנדחות ביותר. באותה תקופה אנו מוצאים שבכל מקום יש להם ליהודים בתי כנסת ובתי מדרש ללמוד התורה, ובלילות, ביחוד בלילי שבתות, היו מתקבצים זקנים וצעירים להגות בתורה. כל יהודי ויהודי ידע אם מעט ואם הרבה את התורה והנביאים, ידע לחתום את שמו, חזיון יקר בימי הבינים, זמן שמלכים ואצילים אבירים לא ידעו זה. רב האיי מסיח לפי תומו, ואומר: “חזקת ישראל דידעין כתב עברי”, אבל “לאו חזקת ישראל דידעין כתב פרסי” ¹. אמנם לא היו עמי הארץ יודעים לקרא שטר ולעמוד על תכנו כהוגן, כמו שנראה שם סי' רל“ח: “שט”ח אי נמי שאר שטרות דחתמין ביה עמי הארץ דלא ידעי למיקרייה ולמיקם על עיניניה מאי אית למיעבד בהו. ורוב השטרות בעונות (בעוה"ר) הכין משכחינן להו”, אבל יש לפקפק אם גם היום יודעים רוב עמי הארץ לקרא שטר ולעמוד על עיניניו. אותן עמי הארץ שבתקופת התנאים והתלמוד כמעט שעברו מן העולם. ולא נמצאו אנשים שאינם לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, ועל כן אנו רואים שנשתנה לגמרי היחס לעמי הארץ ².

מקומו של ביה“ס העממי היה בבית־הכנסת או בבנין מיוחד על ידו, ועל כן אנו מוצאים שהילדים בגיל ביה”ס נקראים “תינוקות של בית־הכנסת” ³. גם כשהיו מחרימין את מי שהוא היו מכריזין בין כל יתר הדברים: “ולא תלמדו את בניו תורה בבית הכנסת” ⁴, על דבר זה קובל מהרש"ל ⁵ ואומר: “ראיתי דברים תמוהים בהאי תשובה דרב פלטוי גאון, שכתב מוציאין התינוק מבית הספר, חלילה! במה שכל העולם אינו מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות נבטל?… וכמדומה שלא יצאו… מפי הגאון”. ואמנם, התקופות הבאות השמיטו דבר זה מנוסח החרם, אך בכל זאת נמצאהו עוד בקצת מקרים.

ביהכ“נ היה תמיד, וביחוד באותו זמן, גורם חנוכי כביר. ידוע הספור על אמו של ר' יהושע בן חנניה שהיתה מחזרת עמו בעודו תינוק מוטל בעריסה על בתי כנסיות ובתי מדרשות למען יכנסו לאזניו תורה. הילד היה מתחנך ע”י ביהכ“נ בכל המצות ומנהגי הדת והחיים היהודיים. במסכת סופרים פי”ח כשיסופר על מנהגיהם הנאים של בני ירושלים נאמר: ולא היו מניחין בניהם קטנים אחריהם אלא היו מוליכים אותם לבתי כנסיות כדי לזרזם במצות. והוא מסיים: “מכאן נהגו בנות ישראל קטנות לבוא לבתי כנסיות כדי ליתן שכר למביאיהן והן לקבל שכר”. את הילדים היו משתפים בכל דבר ודבר; אף בשעה שהיו מחרימין ומנדין חוטא ופושע ומסדרין את כל הטקס המאים הכרוך בזה: הוצאת ספרי תורה, הבאת מטה של מתים ופריסת היריעה שפורסין על מתים, הבאת נאדות נפוחים ושימת אפר, הדלקת נרות ותקיעה בשופר, גם לאותו מעמד היו הילדים מובאים לראות ולשמוע, ואחרי הכרזת החרם היו הילדים עונים: אמן! מחזה כזה היה ודאי מתרשם עמוק בלבו של הילד, והיתה בו כעין אזהרה לכל ימי חייו שלא יסור מן הדרך הישרה. אבל מקומם של הילדים לא היה נפקד גם בחגיגות שהיו נערכות בבית הכנסת בימי החגים, ביחוד בפורים ובשמחת תורה. בפורים יסופר לנו על משורתא דפוריא, ובשמחת תורה היו מקלסין לפני ס“ת, מקשטין אותו בכל מיני קשוטין וכ”א מבני הקהלה היה משתתף בקשוטין אלו, ומביאין מוגמראות וכו', – כן היו הילדים לוקחים חלק בחגיגות שנערכו בשעת מינויו של דיין או ראש הקהל. חיי הילדים היו איפוא ספוגים תורה ויהדות.

חוץ מבתיה“ס הצבוריים התקיימו גם בתי”ס פרטיים ומכאן גם השמוש בשם “בית ספר” שהיה אולי מיוחד לביה“ס הפרטי. בכמה מקומות ידובר על הכנסה לבית הספר ולא לבית הכנסת. הורים אמידים היו לוקחים לבניהם וגם לבנותיהם מורים מיוחדים, ורב האיי מזרז בשירו “מוסר השכל” את ההורים שידאגו להמציא לבניהם ולבנותיהם מורים וספרים: “ואם תוליד לך בנים ובנות, קנה להם בכל כחך ספרים ושים להם מלמד מנעורים”. היו גם הורים בני תורה שמתוך חבה יתרה לבניהם לא שלחו אותם לביה”ס אלא למדום בעצמם תורה, וכך אנו מוצאים בשאלה שלוחה לרה"ג שאחד טוען: “לא היה אבי אלא אוהב אותי ולמדני תורה, והייתי קרוב אליו בכל דבר” ⁶.

תכנית הלמודים. הלמוד המרכזי והראשי בביה“ס היה למוד התנ”ך. הן ע“כ נקרא בית הלמוד בשם בית “הספר”, הספר בהא הידיעה, וכך יסופר: ראובן היה לו עבד ושפחה והולידו בן, עמד ראובן ונטל את הבן והכניסו לבית הספר וקרא תורה ונביאים ⁷… עוד מזמן עתיק היו נוהגים להתחיל את למוד התורה לילדים לא מבראשית כי אם מויקרא ⁸; כך נהגו גם אחרי תקופה”ג בארצות רבות, אבל נראה שמקורו של מנהג זה הוא ארץ ישראלי ולא בבלי, ובבבל היו מתחילין מספר בראשית, ואת למוד הנביאים – מס' שמואל ⁹. כך יוצא מדברי בעל שמושא רבא (קובץ הלכות עתיק מימי הגאונים הקדמונים): “לא אכשר לאחותי תפילין אלא מאן דקרי בתורה נביאים וכתובים ותלמוד. בתורה – בס' בראשית, בנביאים – בס' שמואל, בכתובים – בס' תהילים. ואי הוי במשנה שפיר דמי”. יש לחשוב שבאותו זמן לא היה עוד התלמוד למוד של חובה לכל הילדים, כדרך שאנו רואים את זה במאות המאוחרות. רוב הילדים היו יוצאים מביה“ס אחרי שרכשו להם את ידיעת התפלה, הקריאה בעברית, ואת דעת התנ”ך פחות או יותר. רק הנבחרים שבתלמידים היו ממשיכים הלאה את למודם ומתמסרים ללמוד התלמוד. מלבד למודי הקדש היו מלמדים – אפשר לא בכל בתיה“ס – גם למודי חול: חשבון ושפת המדינה. וכך משיב רב האיי: “מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב לימוד התורה כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא עם התורה אינו נכון. ותינוקות של גויים ללמדם שם (בביהכ"נ) כל שיכול לדחותן דוחין ואם חוששין לתרעומות אין דוחין מפני דרכי שלום” ¹⁰. גם ב”מוסר השכל" אנו קוראים: “דעה חכמה – ואם דעתה פליאה; דעה חשבון ובין ספרי רפואה; ותדע לך אזי מולד לבנה, ועת המועדים שנה בשנה”.

מלמדים ובתי“ס היו בכל עיר ועיר, אפילו בכפרים. מובן מאליו שבכפרים עמד החנוך והלמוד במדרגה יותר נמוכה. רב האיי מדבר במקום אחד ¹¹ דרך אגב על “גרסאי שבכפרים שלא היו בקיאין במקרא”. “גרסאי” אלו אינם אלא גורסי התלמוד, אלא שמתוך שלא היו בקיאים במקרא נכנסו על ידם קצת שבושים במקצת פסוקים המובאים בתלמוד. גם במקום אחר ¹² מדבר רה”ג על בני כפרים שלא היו מדייקין במקרא ¹³, לא היו מדייקין בכפרים כבמקומות התורה המובהקים, אבל היו לומדים גם מקרא וגם תלמוד אף בכפרים.

את המשמעת בבתי הספר היו מחזיקין בעזרת הרצועה. היה זה דבר רגיל לתינוקות להיות “מתרצעין” בביה“ס. כך נהגו אצל כל אומה ולשון עד סמוך לזמננו זה. יש לשים לב שבאותו זמן היו רגילים בעונשי הגוף, והרצועה היתה אחד הדברים היותר יעילים בבית הדין: רב הונא כי הוה נפק לדינא אמר הכי: אפיקו לי מאני חנותאי מקל ורצועה ושופרא וסנדלא (סנהדרין ז, ב). אף מתשובת הגאונים אנו למדים עד כמה היו עונשי המלקות רגילין באותו זמן גם לגדולים שחטאו ופשעו. היו מלמדים שהיו משתמשים בזכותם יותר מדאי עד שאף רב נטרונאי גאון, זה הקפדן המצוה להלקות על חטאים שונים, גוער בהם: ומקרי ינוקי שפירשתם, דמחו להו לינוקי טובא – ודאיי ינוקי לא גמרי אלא הכי במחתה… וינוקי בריאי אם מרבה עליהם ייסור אין בכך כלום, אבל אם מרבה על הקט[נים ועל] הכחושים אכזרי הוא ומתרינן ביה זימנא ותרין ותלתה, אם מקבל מוטב ואם לא [מסלקינן ליה] ¹⁴. ואף רב האיי אומר ב”מוסר השכל“: ואם תוליד לך בנים ובנות, בכל עת יסרם – אכן בחנוֹת”.

המלמדים. השמות העתיקים “סופר”, “חזן” נשכחו כבר ויצאו מן השמוש. שמם הוא עתה “מלמדי תינוקות” (או “מלמדים” סתם) ו“מקרי דרדקי” בארמית. הם תפסו עמדה צבורית, אמנם לא חשובה ביותר אבל גם לא פחותה, ובכל פעם שראשי הישיבות פונים לעומדים בראש קהלות ישראל, הם פונים אל הדיינים והשופטים, פרנסים וראשי כנסיות וגם אל המלמדים והחזנים. את שכרם היו מקבלים מהורי הילדים, והיו רגילים לשלם להם בכל חודש וחודש: “והמלמדים שהיו רגילים ללמד לראובן מעידים שמיד יכין היו נוטלין שכרן כל חדש וחדש ¹⁵. עוד מזמנים קדומים הורגלו אבותינו לשלם שכר לימוד בינהם, ובתלמוד אמרו, שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מר”ה חוץ מהוצאת שבת והוצאת י“ט והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו (ביצה טז, א) ואף רה”ג ב“מוסר השכל” מזרז את קוראיו, שלא יקמצו בהוצאות שכר למוד: “והענק תעניק לרב בהונך, אשר תתן ותעניק לבניך”. היינו שהמתנות שאתה נותן לרב הן באמת מתנות שאתה נותן לבניך. יש לחשוב שבתיה“ס הצבוריים קבלו שכרם מקופת הקהל. על גובה השכר שהיו המלמדים מקבלים אין לנו כמעט שום ידיעות. באחת מתשובות של רגמ”ה יסופר שאחד לקח מלמד לג' בניו והתחייב לו ג' לטרין לשנה (הלטרא עלתה בימים ההם לעשרים דינר, והעד ה' ליטרות אפשר היה לקנות בית קטן) למזונות, חוץ מזה קבל עליו להוסיף רעים לבניו מן החוץ להשלים לו עשרה ליטרין. מלמד זה למד עם הנערים עד שהשלימו את המקרא ¹⁶.

בנוגע למספר הילדים שיכול כל מלמד ללמד היו נוהגים ודאי ע"פ כללי התלמוד (ב"ב כא, א), אבל יש לחשוב שמלמדי משנה וגמרא קבלו מספר יותר קטן של ילדים.

רוב הבנים היו יוצאים למסחר ולמלאכה. בתי“ס למסחר ולמלאכה לא היו כמובן, אלא שכל אב היה מכניס את בנו קמעא קמעא לעסקיו או למלאכתו ומלמדו את הנחוץ לדעת. היו שלמדו אצל בעלי מלאכה שונים. החובה ללמד את הבן מלאכה נזכרה בתורת הגאונים במקומות שונים ¹⁷. – ו”במוסר השכל" מזהיר המחבר את ההורים על זה: “ולמד לבניך מלאכה, תהא להם ליום מחר ערוכה”. ואמנם, בכמה ארצות תופסים היהודים את המקום הראשון בשוק המלאכות השונות, כגון באפריקה הצפונית, סיציליא וספרד. במכתבו של גאון אחד, כנראה רב שרירא, נמצאת קובלנא על ירידת למוד התורה בבבל, כי הצעירים פונים יותר ויותר אל למוד המלאכה, וכך עושים גם בניהם של בני הישיבה וחכמיה: “ונותרנו מעט מהרבה, ומדרש התנאים כמו שומם, כי כל נער מאור עינים היה מובל למדרש המשנה ועתה אין איש מביא בנו… וגם אמורי התלמוד רבים בבניהם יוצאים למלאכות ומסתפחים להשתכר או לעבוד” ¹⁸.

על חנוך הבנות יש לנו ידיעות עוד יותר מועטות. ראינו כבר שרב האיי מיעץ לקחת מלמד גם לבנות. אבל יש לחשוב שכך עשו רק האמידים והמשכילים. במציאותם של בתי ספר מיוחדים לבנות יש לפקפק, ונראה שלא היו כאלה. החינוך שהבנות היו מקבלות היה חנוך ביתי, ובו מלאה האם את התפקיד העיקרי. הילדות היו לומדות את הקריאה העברית בכדי שתדענה להתפלל, ומכמה תשובות יוצא שהנשים היו רגילות ללכת לביהכ“נ להתפלל. הבת לא יכלה ללמוד הרבה גם מצד הנשואים המוקדמים שהיו נהוגין בארצות המזרח. ובאמת לא הגיעו מתקופת הגאונים שמות נשים מצוינות כמו שהיו כאלו בתקופת המשנה והתלמוד. השאיפה היתה לחנך את הבנות ביראת שמים, במדות טובות, בהנהגת עניני הבית ודבר זה השיגו בהצלחה. אין ספק כי היו גם נשים משכילות ומלומדות. מזמן מעט יותר מאוחר נזכרת לשבח בתו של רב שמואל בן עלי בבגדאד, שר' פתחיה מרגנשפורג מספר עליה נפלאות: “והיא בקיאה בקריאה ובתלמוד והיא מלמדת הקרייה לבחורים והיא סגורה בבנין דרך חלון אחד והתלמידים בחוץ למטה ואינם רואים אותה”. אחד המשוררים אשר חבר שירי קינה על פטירתה אומר עליה שהיתה “מקור חכמה ותפארת לאומים, והדָלית אשר חסו בצלה בני אדם וכל ילדי רְחָמִים… והוציאה לאורה תעלומות ושמה הגלוים נעלמים” ¹⁹. ידועה עוד אשתו של ר' משה השבוי שאף היא היתה משכלת ובקיאה במקרא. ועל כגון אלה נאמר ב”מוסר השכל", בדברי הנחמה להורים שנולדה להם בת: “ויש בת שתהי אבן יקרה, וטובה לאבותיה וברה” והוא מסיים: “וכל דבר אשר מאל יהי בא, רצֵה בו ואמור: גם זאת לטובה”.

ספרי למוד היו יקרים מאד מחמת יוקר הקלף והכתיבה. הבדילו כבר אז בין חומשים לספרי תורה. חומשים, שלא כס"ת, נכתבו שלא בגלילה ועל איזה קלף שהוא. אבל גם חומש שלם היה רק לילדים מועטים, היו כותבים איפוא את מה שילמדו בשבוע זה על מגילה, ומוחקים וכותבים פרשת השבוע הבא. לילדים היו מלמדים מתוך ספרי תורה פסולים, ואת התפילות היותר חשובות כתבו במגילות.

מיסד הקראות (ויותר נכון מיסד כת הענניים שממנה צמחה הקראות) הוא ענן בן דוד. ענן היה מבית דוד, ממשפחת ראשי הגולה; כשנפטר ראש הגולה הידוע שלמה בן חסדאי (נהג נשיאותו לכה"פ משנת 733 עד 759) ולדברי קצת חכמים, כשנפטר בנו יצחק־אסקוי, היה המועמד הראשון לקבלת משרה זו ענן בן דוד בן חסדאי (ענן הוא איפוא מצאצאי בוסתנאי מאשתו העברית ¹ אף מתנגדיו של ענן מודים שהיה תלמיד חכם, אבל חכמי הדור, הגאונים, לא רצו להעמידו ראש גלות משום “ויתור פריצות” וחסרון יראה שהיתה בו ומנו במקומו את אחיו הצעיר חנניה, שהיה קטן ממנו בתורה, מפני “ויתור ענוה וביישנות ויראת שמים שהיתה לו”. לדברי הקראים, שאין לסמוך עליהם, שימש כבר ענן במשרת ראש גולה אלא שהגאונים הדיחוהו. משלא נתמנה עמד ענן והכריז את עצמו ראש גלות. ואולם, כשנודע הדבר לשלטון ראו בזה מרידה במלכות, מאחר שהכליף הרי אישר לתפקיד זה את אחיו הצעיר. ביום ראשון בשבת הושם ענן בבית הכלא וצפוי היה לו עונש תליה שיוּצא לפועל ביום ו' של אותו שבוע. להצלחתו נפגש ענן בבית הכלא עם המלומד הערבי המפורסם אבן חניפה, שהיה אף הוא נתון בבית הכלא על התקונים שבקש להכניס בדת האישלמית, והוא נתן לו עצה, וכן אמר לו: לא יש בתורה מצוות שיש לאחת שתי פתרונים? אמר לו: “יש ויש”. אז אמר לו: ראה בכל מצוה את הפירוש שפרשו בעלי המסורת שלכם ותפרש תמיד את ההפך, ותסדר שהרוצים בך יודו בדבריך וגם יתנו שוחד לשרי החצר. ובזמן המשפט, שאף הכליף עצמו ישב בו, תשתחוה ותאמר: אדוני המלך! לאחי על דת אחת המלכת אותו או של שתי דתות? וכאשר יאמר לך: “על דת אחת”, תאמר לו: “אבל אני ואחי שתי דתות אנחנו”. ואמנם, עשה ענן כך והוכיח לכליף שהוא נבדל מן הרבנים בדברים רבים וביחוד בקביעת החגים ועבורי השנים, שהוא נוהג בהם רק ע"פ ראית הירח, כמנהג המושלמים. דבר זה מצא חן בעיני הכליף עד שלא רק שחררו אלא גם העניק לו חסותו, ובעלי השלטון שבכל מקומות הכליפות הראו פנים מסבירות לקראים ².

כבר אמרתי ³, שבקראות נבלעו שרידי הכתות הדתיות והמשיחיות המרובות שקדמו לה. אך יש רגלים לדבר שבאותו זמן היו קיימים עוד שרידים מדולדלים של הצדוקים שאף הם נטמעו ונבלעו בין הקראים. חכמי ישראל הקדמונים הביטו על הקראים כעל המשך כת הצדוקים, ולא רק באופן תיאורי מתוך שגם אלה וגם אלה כפרו בתורה שבע“פ; הרי כך אומר הראב”ד בס' הקבלה: “כי אחר החורבן נתדלדלו הצדוקים עד שעמד ענן וחזקם”. וכן יאמר גם הרמב“ם בפרושו לאבות (פ“א מ”ג): “ומאז יצאו אלו הכתות רעות, ויקראו באלו הארצות, ר”ל מצרים, קראים, ושמותם אצל החכמים צדוקים וביתוסים”. ויש ממש בדברים אלו; הדמיון הרב בין הקראות להצדוקיות והסכמתן בכמה דברים אינם דבר שבמקרה. הצדוקים הקדמונים אסרו גם הם הדלקת הנר והיציאה מן הבית בשבת. אף הם היו מחמירים בקביעת החודש אך ורק ע“פ ראית הלבנה. וכן החזיקו גם הצדוקים וגם הקראים בדיעה אחת בנוגע ל”מחרת השבת“, שחג השבועות חל תמיד ביום א'. הקראי סהל אלסרי (הוא סהל בן מצליח), בן זמנו של רס”ג, כותב ש“כתבי הצדוקים ידועים ונמצאים בידינו”. הוא מזכיר גם ספר שחברו צדוק (או שנתיחס לו), ובו “נמצאו דברים רבים שבהם התנגד אל הרבנים בזמן הבית השני אודות הקרבנות וזולתם, ולא נמצא בספרו אף אות אחת ממה שזכר אלפיומי”. ואף קראי חשוב אחר בן הזמן ההוא, הוא יוסף הקרקסאני, מזכיר את הספר שחבר צדוק. הרי שחלק מן הספרות הצדוקית היה קיים עוד בזמנו של ענן ואחריו ⁴. ואמנם גם הסברא נותנת שכת הצדוקים לא נעלמה לגמרי ובבת אחת מן האופק. אין כת גדולה כזאת מתבטלת לפתע פתאם.

ואולם, ענן שקבל הרבה מן הצדוקים הוכרח לקבל מן הרבנים הפרושים עקרי דת אחדים: השארות הנפש, תחית המתים, ביאת המשיח. עקרים אלה נשתרשו כבר כל כך באומה עד שלא היתה כל אפשרות לדחותן. מן הכתות קדמו לו קבל את ההודאה בישו ומוחמד בתור נביאים לגוים (באופן זה רכש לו ולכתתו חסות בני האמונות האלה), וכן את איסור אכילת הבשר והיין לזכר חורבן הבית ועוד כמה פרטים. שיטת ענן היתה, איפוא, מין שיטה מקובצת מתורתן של כמה כתות. ואולם יש לציין דבר חשוב אחד: בו בזמן שהכתות שקדמו לו נטו ברוב הדברים לקולא ולפריקת עול נטה ענן בכל דבר לחומרא. ראשוני הרפורמיים בראשית המאה הי“ט הראו פנים מסבירות לקראות ולראשיה והתענינו בה בחשבם למצוא בה אחיזה ויסוד לדעותיהם. אך בה בשעה שהם קצצו בנטיעות והקלו תמיד הרי נמצא אצל מיסדי הקראות רצון נמרץ לקיים כל מצוה דוקא “ככתוב”. ואף אם נמצאים פרטים מועטים שהקלו בהם הקראים (כמו בטול מצות תפלין; ולקחתם לכם פרי עץ הדר לעשות מהם סוכות), הרי לא בא הדבר מרצון להקל על עול הדת, כי אם מפני שלדעתם אין זה מתאים עם ה”כתוב" בתורה. אדרבה, הם כולם קובלים על הרבנים שהתירו את האסור וטהרו את הטמא. סהל בן מצליח, בעל התעמולה הנלהב של הקראות, תושב ירושלים ובן זמנו של רס“ג, אומר שכל חפצו הוא “להשיב פתויי עם ה' מן המאכלות אשר התירו להם [הרבנים] הראשונים כמאכלות הגויים, והקלו בעיניהם טומאה וטהרה… ואמרו שמותר לקחת את השמן מכלי הגוים הנעשים מעורות גמלים, וכן משקים וממתקים הנעשים ביד הרקחים הנכרים, ולקחת הקמח… בלי לברר הדגן מן השקצים וצעיפי העכברים… מתירים שחיטת בהמה הרה והיא הנקראת נבלה”. קובל הוא על הרבנים שהתירו את הדלקת הנר ושאיבת המים בשבת, ועל שהתירו אשת אח ליבם, והתירו את חלב האליה, ועל שהתירו את בת אשת האב וכו‘. כל אלה הם דברים שנאסרו על ידי ענן. ענן, שהיה נוטה מטבעו לסגפנות, הוסיף חומרות על חומרות. הוא צוה לצום בכל יום ז’ של כל חודש. וכן לצום שבעים יום, מי”ג ניסן עד כ“ג בסיון כי בי”ג ניסן נגזרה גזרת המן ובטלו הגזרות בכ“ג סיון, ועל סמך הכתוב: דברי הצומות וזעקתם גזרו כך. בשבעים ימי צום אלה קראו בכל יום בתורה בפר' ויבא עמלק, ואח”כ קראו עיקרה של מגלת אסתר ⁵, בימים אלה מותר לאכול רק בלילות (יש כאן בודאי מהשפעת הנצרות והאישלם), וכן יש לצום בשני ימי הפורים. הוא חולק על ה“שעורים” שנותן התלמוד, ואיסור שנתערב בהיתר אוסר גם במשהו. ביום השבת אסור לצאת מן הבית, ובקושי התיר ללכת לביה“נ ולעשיית צרכים. המצה הנאכלת בפסח צריכה להיות מקמח שעורים, כי זהו לחם עוני, ומי שאכל מצה האפויה מקמח חטים הרי זה כאילו אכל חמץ, ואסור לאפותה בתנור, כ”א לצלותה ע"ג האש דוגמת הפסח. יום שמיני של מילה שיחול בשבת אין מלין בשבת, אלא בבין הערבים של מוצאי שבת. בדיני עריות החמיר מאד, והוא שהניח את היסוד לשיטת הריכוב. אסור לאשה להנשא לבעל אחותה, כשם שאסור לאדם לקחת אשת אחיו. ואשת אחיו אסורה לו “כי הדומה לאחותו באנשים הוא אחיו ולכן אסורה אשתו”. ואסור לאדם לקחת את אשת בעל אשת בעל אמו (אמו נשאת אחרי פטירת אביו לראובן ולראובן היתה עוד אשה והיא נשאת אח"כ לשמעון ולשמעון זה היתה עוד אשה, אסור לו ליהודה לקחת אשה זו). שיטה זו הכבידה מאד על הקראים בנשואיהם וביחוד בקהלות קטנות, ולכן קמו קצת מחכמיהם והתירו חלק מאיסורים אלה אבל גם היום הם מחמירים בזה הרבה יותר מן הרבנים. הם אוסרים את נשואי בת האח ובת האחות, שאף הצדוקים אסרום.

בדבר אחד הקל ענן: הוא ביטל איסור בשר בחלב, אבל כיון שאסר בכלל את אכילת הבשר בגלות הרי אין לזה ערך מעשי עד שיבנה המקדש. אמנם התיר אכילת בשר הצבי. מן העופות לא הותרו לדעתו אלא היונים, אבל התרנגול אסור. שחיטת עוף אינה אלא מליקה. בשבת אסור כמובן לאכול חמין – ולזה נתכוונו ר“י ברצלוני ובעל המאור באמרם שכל מי שאינו אוכל חמין בודקין אחריו שמא מין הוא. בערב שבת יש להכין לא רק את האוכל לליל שבת ויומו כ”א גם למוצאי שבת. כדי שלא יצטרך אדם לאפות ולבשל במוצ"ש ולא יהיה מוכרח “לאפוקה לשבתא בסרהביא” (=במהרה).

לדעתו של ענן אסור להתרפא אצל רופאים על סמך הכתוב: כי אני ה' רופאך (שמות טו, כו) ⁶. אסור לדעתו ללמוד את התכונה, כי היא שייכת וקשורה לאסטרולוגיא וניחוש, וכבר אמרה תורה: לא תנחשו ולא תעוננו. בזה גם רצה לבסס את דעתו בענין קידוש החודש ע"פ הראיה. בנגוד לרבנים המשתמשים גם בחשבון.

אף מהשפעת הסביבה המוסלמית יש בדבריו, למשל: קודם שנכנסים אנחנו לביהכ“נ אנו רוחצים ידינו ורגלינו… ובעת שרוצה להתפלל הוא רוחץ בביהכ”נ את ידיו ואבריו ורגליו ושוקיו ואח“כ הוא מתפלל. ובעת שהשלים להתפלל הוא רוחץ בביהכ”נ את ידיו ורגליו ואח“כ הוא יוצא מבית הכנסת. והכיור שאנחנו רוחצים ממנו לתפלה אין אנחנו עושים בו שום דבר אחר וגם המים שאנו רוחצים מהם לתפלה לא נעשה בהם שום דבר אחר, כי התפלה היא חשובה כקטורת וקטרת נקטרת באהל מועד, והרי הכיור והמים דומים לכיור ומים שהיו באוהל מועד. ואף הרחיצה שלאחר התפלה צריכה ברכה כמו על רחיצה של מצוה ⁷. כמו שבאוהל מועד אין נכנסים בנעלים… כן גם מי שמבדיל (בין קודש לחול) או מלמד צריך לשלוף נעליו. וכמו שהנכנס לאוהל מועד רוחץ ידיו ורגליו שנאמר ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, כן גם מי שמבדיל או מלמד חייב לרחוץ ידיו ורגליו, וכמו שבאוהל מועד משמשים בעמידה, שנ' לעמוד לשרת בשם ה', כן גם מי שמבדיל או מלמד צריך לעמוד ⁸. אך אם הראה ענן פנים מסבירות לאיסלם (בעיקר מטעמים פוליטיים) לא הראה פנים מסבירות למאמיניו וליתר הגויים, והחמיר בענין המו”מ עם הגויים יותר מן התלמוד. במצרכי אוכל מותר לקנות מן הגוים רק זרעים ומים וכן דבש בעודו בכוורת; כללו של דבר: מותר לקנות רק דברים שלא נשתנו מברייתם.

יחסו של ענן אל התלמוד. רב נטרונאי גאון מדבר בתשובה אחת על “ענן ירקב שמו… שאמר לכל התועים והזונים אחריו, עזבו דברי משנה ותלמוד ואני אעשה לכם תלמוד משלי… ותקן תלמוד של רשע ושל עול לעצמו, וראה מרנא ורבנא אלעזר אלוף ז”ל ספר תועבות שלו שקורין אותו ספר מצות כמה תחבולות יש בו…" ⁹. תאור זה שנתן רב נטרונאי לס' המצוות של ענן הוא קולע אל המטרה. בימינו נתגלו שרידים מספר זה ע“י רא”א הרכבי ורש“ז שכטר מתוך הגניזות שבקהיר ומתוכן אנו רואים עד כמה השתדל ענן לחקות את התלמוד. סגנונו הארמי של ענן אינו נבדל במאומה מסגנונם של הגאונים ודומה הוא להם בכל (חוץ אולי מה שענן השתמש לעתים רחוקות במלים פרסיות, זכר לזמן היותו של ענן בפרס, ושם כנראה גם הושפע להתנגד לתושבע"פ). פרטי הדינים שבהם הוא מטפל בס' המצוות, רובם ככולם כבר עסקו בהם חכמי התלמוד. לרוב הוא משתמש גם באותם הכללים והמדות שהשתמשו בהם חכמי התלמוד אלא שהוא מוציא מהם מסקנות אחרות. משתדל הוא בכל כחו, וכדברי רב נטרונאי, ב”כמה תחבולות" לסור מדברי התלמוד, כי ההגיון הפשוט מוביל כמעט תמיד למסקנות התלמוד. ההיסטוריון הקראי קרק סאני מספר שראש הישיבה האיי ואביו (הכוונה, כנראה, לרב האיי בר נחשון ורב נחשון, גאוני סורא) תרגמו את ספרו של ענן מארמית לעברית (דבר שקשה להאמינו), ולא מצאו בו דבר שלא נודע מקורו במאמרי הרבנים ורק בשני דברים (בנוגע לדין אחד בדיני בכור. ענן סבר כנראה שבכור לאם דומה לבכור מן האב ובמה שחלק בין הזרע שנזרע בישראל ובין הזרע שנזרע בגוים) לא ידעו מהיכן לקח ענן זאת, אבל אח“כ מצאו את המקור לדבריו בחזונות (פיוט) יניי. ענן היה בקי בדברי התלמוד, בזה אין ספק. ודבר זה עצמו גרם שכל כמה שרצה להתרחק מן התלמוד לא עלה בידו להשתחרר ממנו. לפיכך אין למצוא בספרו מקוריות מרובה. לעומת זה יש למצוא בו זרות מרובה. למשל: וקרא לו (לבגד צמר ופשתן) שעטנז מפני שלבהמה קרא שעט ולעשבים קרא נז. והיכן מצאנו שנאמר בבהמה שעט? שכתוב מקול שעטת (סוסיו פרסות אביריו) ונז קרא לזרעים מפני שגדלים במים שנ' מריח מים יפריח ובמים נאמר בהם נז שנאמר: מים זרים (קרים נוזלים, ירמיה יח, יד). וכתב לא יעלה עליך (להודיע) שהשעטנז אסור אף להיות בבית, כי אם יהיה בבית לא ימלט מזה שישא איש אותו ממקום למקום ¹⁰. הציצית צריך להיות אורכן טפח. כי גמרינן ציצית מציץ שעל מצח אהרן. ומהיכן נדע כי הציץ ארכו טפח? כתוב בציץ והיה על מצחו וכתוב שם חלבו האליה תמימה. כמו שהו' של חלבו מורה על כל האליה כן הו' של מצחו מורה על כל המצח ואורך המצח אינו אלא טפח ¹¹. – אף הוא דורש כל אתין שבתורה, ולא רק בתורה כ”א גם בנביאים וכתובים, הרי למשל: עבדו את יי' ביראה, מכאן נלמד שאת כל המצות יש לעשותן במורא, אף שהפסוק מוסב על התפילה ¹². מה שיש להדגיש ביחוד הוא שענן לא הבדיל בין דברי תורה לדברי קבלה (נביאים וכתובים), ודקדק בנ“ך במלים ואותיות ממש כמו שדקדק בדברי התורה ¹³. ובדרך זו הלכו חכמי הקראים אחריו, והגדיל לעשות בזה בנימין הנהונדי ¹⁴. בחבור ספרו זה עסק ענן שנים רבות והספר נגמר סמוך לשנת ד”א תק"ל (770).

יחס הגאונים אל הקראות. מובן הדבר מאליו, שהגאונים חשבו להם לחובה להלחם בקראות עד עד רדתה. הם נדו את הקראים והחרימום. רב נטרונאי בתשובתו הנ“ל אומר: “ועכשיו צריכים לנדותם שלא להתפלל עם ישראל בביהכ”נ ולהבדילם עד שחוזרין למוטב ומקבלין עליהן שנוהגים כמנהג שתי ישיבות”. סיפורי הקראים על זה שענן היה נתון בסכנת נפשות, כי התנכלו להמיתו, ולכן עזב את בבל ועלה לא“י אין להם יסוד. הקראים מיחסים כידוע את ביהכ”נ שלהם בירושלים לענן. רש“א פוזנאנסקי שבדק את כל המקורות הנוגעים לזה בא לידי מסקנא שענן לא עלה לירושלים כל עיקר, וכל הסיפורים נוצרו בזמן יותר מאוחר, אבל הקרובים בזמן לענן אינם יודעים מזה כלום. הוא מרחיק לכת וסובר שלא נראו קראים בא”י בכלל ובירושלים בפרט עד ק“נ שנה בערך אחרי ענן. החקירות החדשות הוכיחו אמנם שקראים עלו לא”י כחמשים שנה אחרי ענן, אבל אין גם היום הוכחה שענן עצמו עלה. קירקיסאני מספר שהרבנים אינם מרחיקים את העיסוניים כמו שהם מרחיקים את הקראים, והוא שאל פעם את יעקב בן אפרים בן א“י, מתלמידי רס”ג, מדוע תתקרבו אל העיסוניים ותתחתנו עמהם אף כי הם מיחסים את הנבואה למי שאינו נביא (אבוַ־עיסי)? והשיב: מפני שהם מסכימים אתנו בזמני המועדות. תשובה זו – אומר קרקסאני – מוכיחה, כי ההתנגדות בענין זמני המועדים שבדאו מלבם חמורה בעינים יותר מהכפירה בעיקרי האמונה. לנכון לא היו העיסוניים מסוכנים כ“כ בעיני הגאונים כמו הקראים. אבל אף המלחמה נגד הקראים היתה בעיקר מלחמת שפתים, כי אמצעים אחרים מלבד החרם לא היו בידי הגאונים, והחרם שהוא מסוכן נגד היחיד אינו מסוכן כ”כ לכת שלמה. המלחמה הגיעה לנקודת הרתיחה רק בימיו של רס“ג, ז. א. כמאה וחמשים שנה אחרי הופעתה, אך גם אז היו הקראים שואפי הקרבות. הם הרבו אז לעשות תעמולה בפה ובכתב והיו מחרפים ומגדפים את התלמוד ואת חכמי המשנה והתלמוד בגסות מרובה, הצורמת גם היום את האוזן. ואולם אצל הגאונים הראשונים מעטים הם הדברים הערוכים כנגד הקראים (אמנם יש לשים לב לזה שרוב דבריהם לא הגיעו אלינו). יש בין תשובות הגאונים קצת תשובות שהן ערוכות כדי להוציא מלבן של קראים והנוטים אחריהם בפרט זה או אחר ¹⁵ אבל אין הן מטפלות בחזיון בכללו, בקראות עצמה. הראשון שהקדיש לקראות תשומת לב מרובה ויצא נגדם בדברים חריפים הוא פרקוי בן באבוי, שכתב: “ובזמן שאדם אינו מקשיב לחכמים ולדבריהם דומה לחזיר שכך כתיב אמר נבל בלבו אין אלהים וג' ופירשו חכמים, אין נבל אלא חזיר שמנבל א”ע בצואה ובכל סרוחה. ואין חזיר אלא מי שלמד תורה שבכתב וכפר בתורה שבע”פ וכפר בחכמים“. והוא משבח בתשבחות רבות את העוסקים בדקדוקי תלמוד. כמו כן הוא מאריך לדבר על חשיבות מצות תפלין ועל המצוה לענג את השבת ולכן אסור להתענות בשבת ועוד, ואף שגם הוא אינו קורא את הקראים בשם, מכל מקום ברור שדבריו מכוונים להם. אחריו יש לציין מכל הגאונים שלפני רס”ג את רב נטרונאי. הוא היה מן התקיפים שבגאונים ומרבי הפעלים שביניהם, ויש להעמידו בשורה של גדולי הגאונים. מעניין לציין שמרש“ג ור”ג לא הגיע אלינו כמעט דבר נגד הקראים, אף שמספר התשובות שלהם הוא גדול מאד ¹⁶.

אמרתו של ענן היתה: “חפישו באורייתא שפיר ואל תשענו על דעתי” ¹⁷. באמרה זאת, וביחוד במחציתה השניה, היה משום צורך השעה. ענן הלא שאף לקבץ תחת דגלו את שרידי כל הכתות השונות שקדמוהו, הנבדלות אחת מחברתה בפרטי המצוות, והצד השוה שבהן הוא רק שכולן כופרות בתושבע"פ ואינן נכנעות למרותם של הגאונים, מוכרח היה ענן איפוא לתת להן חופש גם להבא.

והנה כל זמן שהיה ענן חי עשה את בני הכתות האלה לחטיבה אחת בכח אישיותו התקיפה. אבל אחרי מותו התגלו תיכף הנגודים הרבים. בנו שאול ובן בנו יאשיהו לא היה בכחם לשמש רועים רוחניים לכתה זו, והיא נחלקה לזרמים שונים; היו כאלה שהלכו בדרכיו של ענן, הם הענניים, והחמירו על עצמם בחומרות אין קץ, עד שהגיעו לידי כך שבשבת הלכו רק בכתונת אחת לבושה לעורם ואסרו גם לחתוך לחם בשבת, להגיש את האוכל מן המטבח ולהציע את המטה. מספרם של אלה לא היה גדול ביותר, ומתוך שלא יכלו להחזיק מעמד בתנאי החיים שבבבל עלו לא“י והתישבו בירושלים, הם הם “אבילי ציון” שידובר עליהם הרבה בספרות הקראית העתיקה. מספרם הלך ופחת ובראשית המאה העשירית נשארו מהם, לדברי קרקסאני, רק מתי מספר. מצד אחר היו כאלה שהרחיקו ללכת לצד השני ופרקו מעליהם עול המצוות המעשיות וגם כפרו בתחית המתים. אלה נטמעו ברובם בין הגוים, כי לא הצליחו להתקיים ככתה נבדלת בסביבה הקנאית לדת של אותו הזמן. ההצלחה נפלה בחלקו של הזרם האמצעי, של אלה שהלכו בשביל הזהב. אלה, כדי לציין את ההבדל בינם ובין ההולכים בכל בעקבות ענן, קראו לעצמם בשם “בני מקרא”, או “בעלי מקרא” ואח”כ “קראים”, המחזיקים רק במקרא. בעצם הדבר לא הצליחו גם הם, כי הוכרחו ליצור לעצמם מעין תורה שבעל פה חדשה בלי מסורת. הוכח ואומת הכלל כי “האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו”. הם הרשו לעצמם לבקר את דברי ענן וגם לבטלם בתכלית הבטול. אחד מגדוליהם דניאל אלקומסי (הוא היה מעיר דַמַגַן אשר במחוז קומיס בפרס) היה קודם ממעריציו הגדולים של ענן וקרא לו “ראש המשכילים” (“המשכיל” זהו תואר חשוב אצל הקראים), אבל אח"כ קרא לו תמיד “ראש הכסילים”. יש לציין שראשוני הקראים אינם מרבים ביותר להביא פסקאות מספרו של ענן ולהסתמך עליו. הם מביאים את בנימין נהונדי, למשל, במדה יותר מרובה. ספרו “משאת בנימין” מוכיח על יושר שכלו ומתינותו; הוא היה דיין ושופט וספרו כולל בעיקר את דיני הממונות והאישות ועוסק רק מעט מאד בעניני איסור והיתר ובכל מה שקשור אל עבודת האלהים. את ספרו שלח לקהלות הקראים בלווית אגרת: “שלום רב לכל בני הגולה ממני בנימין בן משה… כבר כתבתי לכם זה ספר הדינים שתדינו בם בעלי מקרא אחיכם וריעכם, וכבר על כל דין ודין רמזתי עליו מקרא, ושאר דינים שדנו בם וכתבו הרבנים לא יכולתי לרמוז בם מקרא, גם אותם כתבתי שאם תחפצו תדינו בם…”. ואמנם ספרו מלא מדברי התלמוד אף שאינו מזכירו. ובו בזמן שענן נגרר אחר דברי התלמוד רק מתוך שלא היה יכול להשתחרר ממנו ועשה זאת למרות חפצו, הנה עשה זאת בנימין בדעת ומתוך שיטה.

את זמן סגירתה של ישיבת סורא היינו רגילים לקבוע עם פטירתו של ר“ש בן חפני (שנת פטירת רשב“ח נחשבה תשצ”ד–1034) ואת זמן סגירת פומבדיתא עם פטירת רב האיי גאון בשנת תשצ”ח–1038, דהיינו, ארבע שנים לאחר מכן. בעיקרו של דבר הרי זה נכון. אלה היו הגדולים שבין הגאונים האחרונים ועם פטירתם מסתיימת תקופת הגאונים. ואולם, הישיבות המשיכו את קיומן עשרות שנים אחדות גם אחרי פטירת הגאונים הללו; אחרי כן, לאחר שהתאחדו שתיהן יחד ושמותיהן העתיקים כבר לא היו להן עוד ואף מן הארגון הפנימי העתיק לא נשארו אלא שרידים מועטים, המשיכה הישיבה המאוחדת את קיומה בבגדאד עוד כמאה וחמשים שנה.

כעת ידוע שרשב“ח מת לא בשנת 1034 כי אם בשנת 1013 ואחריו נתמנה רב דוסא בן רב סעדיה ועמד על משמרתו ארבע שנים. אחרי פטירת רב דוסא בא על מקומו בשנת 1017 רב ישראל בן רב שמואל בן חפני ועמד על משרתו י”ז שנה ומת 1034 (ומכאן כנראה מקור השבוש כי רשב"ח מת ב־1034, כי נתחלף האב בבן). אחרי רב ישראל נתמנה עזריהו הכהן, שאולי היה בנו של רב ישראל, ואחריו בא בשנת 1038, היא שנת פטירתו כנראה, חכם אחד בשם רב יצחק.

אף על פומבדיתא אנו יודעים שאחרי מות רב האיי, אשר לא השאיר אחריו בן ממלא מקומו, נתמנה ראש הגולה חזקיה בן דוד בן חזקיה בן יהודה בן דוד בן זכאי, גם למשרת ראש הישיבה וממלא מקומו של רה“ג. זהו המקרה היחידי בתולדות ראשי הגולה בבבל שאחד מהם ימלא גם תפקיד של ראש הישיבה, דבר שהיה רגיל אצל הנשיאים בא”י. נראה שלחזקיה לא נתן התאר “גאון”, דבר זה יוצא מדבריו של אחד מבני הזמן ההוא שנכנסו אח“כ אל הכרוניקה של ירחמאל בן שלמה ¹: “ואחרי רב האיי לא נתמנה ראש ישיבה בבבל כי אם ראש גלות ושמו רבי' חזקיה שהוא עתה ראש והוא מבית דוד…”. דברים אלו נכתבו שמונה שנים אחרי פטירת רה”ג. חזקיה היה באמת גדול בתורה ולידינו הגיעה תשובה אחת ארוכה ממנו בס' השטרות של ר“י ברצלוני עמ' 87. עליה כתוב: “לאחר שנפטר רבי' האיי גאון זצ”ל לבית עולמו בגן עדן נשאל חזקיהו נשיא ישראל בהלכה זו…”.

חזקיה נתמנה להיות ראש־גולה לא יאוחר משנת 1020 (כי יש מכתב ממנו שנכתב בשנת תשפ"א), ז. א. 18 שנה לפני פטירת רה“ג. כמה שנים עמד במשרתו אחרי פטירת רב האיי קשה להגיד בברור; הראב”ד בס' הקבלה אומר: “אבל בני ישיבת רב האיי הקימו חזקיה ראש גלות בן בנו של דוד בן זכאי והושיבוהו על כסא רב האיי ז”ל ועמד שנתים והלשינו עליו אל המלך מלשינים ותפסו המלך ואסרו בברזל… וברחו שני בניו לספרד אל רב יהוסף הלוי הנגיד בר רב שמואל הנגיד, שהיה אוהב לחזקיהו ראש גלות וראש ישיבה…“. ואולם יש בפסקא זו שבושים רבים, נתחלף לו חזקיה השני בחזקיה הראשון וע”כ הוא כותב שממלא מקום רב האיי היה בן בנו של דוד ב“ז. אם חזקיה עמד על משמרתו רק שנתים אחרי רה”ג ונהרג, היאך יספר שבניו ברחו לרב יוסף בן רב שמואל, הלא באותו זמן – וחמש עשרה שנה אח“ז – חי עוד ר”ש הנגיד ועמד במשמרתו הגבוהה? שנית, הן כבר הזכרתי שע“פ מקור אחר המובא בכרוניקה של ירחמאל היה חזקיה בחיים בשנת 1046, היינו שמונה שנים אחרי פטירת רה”ג. מפני זה הציע פוזננסקי לקרוא בדברי הראב"ד: “ועמד כ' שנה”, מכ' נעשתה ב' ומב' שנתים. ואם כך, עמד חזקיה במשמרתו עד 1058.

מה היה אחרי כן? הראב“ד מדגיש: “ואחר חזקיה ראש ישיבה וראש גלות פסקו ישיבות וגאונים”. כל קיומן של הישיבות הבבליות אחרי פטירת רב האיי היה עלוב מאד, ולא הורגש בהן צורך הכרחי. התורה התפשטה הרבה בכל הארצות, ובזה יש חלק גדול לרב האיי. לרגליו ישבו תלמידים רבים מכל תפוצות הגולה, שחזרו אח”כ לארצות מולדתם והפיצו תורתם ברבים. במשך שבעים שנה הרביץ רב האיי תורה והעמיד תלמידים לאלפים. ור' שמואל הנגיד אומר עליו בקינתו: “ואם הלך ואין לו בן… ילדים לו בכל ארץ ערבית ואדוֹמיה, אשר גידל עלי תלמוד וטפח להוריה”. אחרי מותו לא היה גם מי שימלא מקומו, והיתה ההרגשה כללית שמכאן ואילך אין יתרון לבבל על ארצות אחרות. הרגשה זו באה לידי בטוי גם בקינת הנגיד: “כבר נשוו בני בבל ואפריקה ואיספמיה”. ולא רק שבבל פסקה להיות מרכז לגולה, כי אם גם לא נחשבה יותר למקום תורה, דבר שקשה כמעט להבינו: היכן נעלמו גדולי הישיבה שפעלו בחייו של רב האיי? ואולם כך הוא הדבר. הראב“ד מספר ע”ד חמשה חכמים שחיו בספרד בחמשים השנים הראשונות אחרי תקופת הגאונים שכולם נקראו בשם יצחק: הרי“ף, הרי”ץ גיאת, ר“י ן' אלבליא, ר”י ב“ר ראובן מברצלונה וקטן שבהם ר' יצחק ב”ר משה “ולא היה חבר לאלו ולא עצר כח בימיהם והלך מדאניה לארץ מזרח ונסמך שם גאון והושב על כסא רב האיי ז”ל. ולפי דרכנו למדנו שלא נשאר שם ושאר לתלמוד בכל ארץ שנער“. ר' יצחק זה שלא השאיר אחריו שום רשמים בספרותנו והיה חכם ממדרגה בינונית בא מספרד והתמנה על מקומו של רב האיי. מכאן מוציא הראב”ד מסקנא צודקת שלא נשאר שם ושאר לתלמוד בכל ארץ שנער.

את זמן נסיעתו של ר' יצחק ב“ר משה לבבל יש לקבוע בשנת 1070, כי”ב שנה אחרי פטירת חזקיה. עם ר' יצחק זה מתחילה שורה חדשה של חכמים שעמדו בראש ישיבת בגדאד במשך מאה וחמשים שנה. אמנם כולם, חוץ מאחד מהם, היו בעלי חשיבות מקומית בלבד ולא שם להם במדינות אחרות. חלק מהם נודע לנו בשמותם רק בזמן האחרון. תקופה של ששים שנה בערך אחרי פטירת ר' יצחק ב“ר משה עוברת עלינו בלי שנדע כלום על ישיבת בגדאד, ועל העומדים בראשה. הראשון משלשלת “גאוני בבל אחרי תקופת הגאונים” הידוע לנו בשמו הוא “ר' אברהם ראש ישיבת גאון יעקב”, הנזכר בקובץ שיריו של יצחק בנו של ר' אברהם ן' עזרא הנמצא בכת”י באליפו (יצחק היה בבגדאד בשנת 1143). יותר לא נודע ממנו דבר. אחריו בא כנראה עלי הלוי שהיה לו ספר יוחסין עד שמואל הנביא. המקור היחידי אודותיו הוא ר' בנימין מטודילה בס' מסעותיו המספר לנו שמשיח השקר דוד אלרואי ² היה מתלמידיו של הגאון הזה: “והיום לפני עשר שנים קם שם איש אחד ושמו דוד אלרואי מעיר עמאדיה ולמד לפני ראש הגולה חסדאי ולפני ראש הישיבה עלי גאון יעקב במדינת בגדאד והיה גדול בתורת משה ובהלכה ובתלמוד ובכל חכמה חיצונית”. מכאן, שראה"ג חסדאי או ראש הישיבה עלי היה גדול גם בכל חכמה חיצונית.

רואים אנו שראשי ישיבת בגדאד השתמשו בתארם העתיק של גאוני בבל: ראש ישיבת גאון יעקב. לעלי היה גם התואר “ראש ישיבה של גולה”. להלן עוד נראה שלא רק ראשי הגולה אלא ראשי הישיבה אשר היו בבגדאד במאה השתים עשרה היו מתאשרים במשמרתם ע“י מאמר הכליף. התקופה הזאת, המאה הי”ב, היתה במדה ידועה שוב זמן עליה בשביל יהודי בבל בכלל ויהודי בגדאד בפרט. היה זה זמנו של הכליף מוחמד אל מוקטאפי (1136–1160), שהשתחרר, כמו הכליף שקדם לו מוסתרשיד (1118–1135), מאפוטרופסותם של השולטנים הסילג’וקיים ולבו היה טוב ליהודים. ראשי הגולה והגאונים אשר בבגדאד רכשו להם שוב כוח שלטון והשפעה על כל ארצות המזרח. ר' פתחיה מספר בסיבובו שבלכתו למסעיו בארצות המזרח לקח עמו “חותם” מראש הישיבה שבבגדאד, שבכל מקום שיבא יתיירו אותו ויראו לו מקום קבורת תלמידי חכמים והצדיקים “ובכל מקום שר' פתחיה הראה חותם של ראש ישיבה מיד יוצאים עמו ברמחים ומתיירין אותו”. “וחותמו [של ראש ישיבת בגדאד] הולך בכל הארצות ובארץ ישראל והכל יראים ממנו”.

חוץ מן הישיבה הגדולה שבראשה עמד הגאון היו בבגדאד עוד ישיבות אחרות והעומדים בראשן היו כפופים כנראה לגאון, דבר זה אנו רואים מדברי ר"ב מטודילה; הוא מספר שיהודי בגדאד “יושבים בשלוה ובהשקט ובכבוד גדול תחת יד המלך הגדול וביניהם חכמים גדולים וראשי ישיבות מתעסקים בתורת משה ושם בעיר עשר ישיבות וראש הישיבה הגדולה הרב ר' שמואל בן עלי ראש ישיבת גאון יעקב [ור' חנניה] סגן הלויים ראש השניה ור' דניאל ראש הישיבה השלישית, ור' אלעזר החבר ראש הישיבה הרביעית ור' אלעזר בן צמח ראש הסדר והוא מיוחס עד שמואל הנביא… והוא ראש הישיבה החמישית ור' חסדיה פאר החברים ראש הישיבה הששית, ור' חגי הנשיא ראש השביעית ור' עזרא ראש הישיבה השמינית ור' אברהם… ראש הישיבה התשיעית ור' זכאי בן בסתנאי בעל הסיום ראש הישיבה העשירית, הם הנקראים בטלנים שאין מתעסקים בדבר אחר אלא בצרכי צבור…”.

ואולם, נראה שעשר ישיבות אלו לא נתקיימו זמן רב, ונתבטלו כעבור זמן קצר. הוסיפה להתקיים הישיבה הגדולה שבראשה עמד רב שמואל בן עלי. רב שמואל זה היה החשוב ביותר מכל גאוני בגדאד שקמו במאה הי“א והי”ב אחרי רב האיי, ועליו יש לנו ידיעות רבות בעיקר בסבוב ר' פתחיה ובאגרות הרמב"ם. ר' פתחיה נותן לנו ציור ברור מחייו ומן הישיבה שעמד בראשה: “וראש ישיבה בבגדת ר' שמואל הלוי בן עלי ראש ישיבה והוא מלא חכמה ותורה שבכתב ותורה שבעל פה וכל חכמת מצרים ואין דבר נעלם ממנו ויודע שמות וכל התלמוד יודע בגירסא… ויש לראש הישיבה כאלפים תלמידים בפעם אחת וסביביו חמש מאות ויותר, וכולם מבינים בטוב, וקודם שידעו לומדין בעיר לפני תלמידי חכמים אחרים (אולי הכונה בעשר הישיבות האחרות, אף שר"פ אינו מזכירן ולא את ראשיהן) – וכשיודעין אז יבואו לפני ראש הישיבה… ובית גדול יש לראש ישיבה ומחופה במעילים והוא מלובש בגדי זהב, והוא יושב למעלה והתלמידים יושבים על הקרקע והוא אומר למתורגמן ומתורגמן אומר לתלמידים (מנהג עתיק זה נתחדש ראשונה, כנראה, ע"י ר' שמואל, שרצה להגדיל כבוד ישיבתו ולחדש את המנהגים העתיקים שבישיבות בבל) והתלמידים שואלין מן המתורגמן ואם אינו יודע ישאל המתורגמן לראש ישיבה… ובכל ארץ אשור ובדמשק ובערי פרס ומדי ובארץ בבל אין להם דיין אלא מה שמוסר ר' שמואל ראש ישיבה ונותן רשות בכל עיר לדון להורות… ויש לו כמה עבדים משרתים שרודים את העם במקלות. והזקנים לאחר עמידת התלמידים שואלין ממנו חכמת המזלות ושאר כל מיני חכמה… וראש ישיבה יש לו כששים עבדים ומי שלא יעשה במהרה הציווי יכוהו ויריאים ממנו והוא צדיק ועניו ומלא תורה ולבוש בגדי זהב וצבעונין כמלך ופלטין שלו ביריעות של מילת כמלך…”.

אנו רואים שרב שמואל הרים כבוד משרתו עד מאד; התנהג כראש גולה ומילא תפקידים ידועים של ראש גולה. הוא לקח לו זכויות שהיו שייכות ע“פ ספורו של ר”ב מטודילה לראש הגולה ³. דניאל ראש הגולה, שהיה בזמן שישב ר' בנימין בבגדאד, נפטר ולא הניח בנים וגדולי היהודים אשר בבגדאד נחלקו לשתי מחנות: מקצתם בוחרים בר' דוד ומקצתם בר' ישראל. ואז מצא לו רב שמואל שעת הכושר להסב את הגדולה אליו ולהגדיל כבוד הגאונות על כבוד ראשות הגולה.

רב שמואל היה גדול בתורה; פנו אליו גם מארצות רחוקות. בין התשובות המועטות שהגיעו אלינו מרב שמואל יש גם אחת שנשלחה לרב משה מקיוב בענין אם מצות חליצה קודמת או מצות יבום. ר' משה מקיוב אשר ברוסיא היה מתלמידיו של ר"ת ובין רוסיא לבין בבל היה אש קשר ידוע. ר' משה תקו מדבר בספרו כתב תמים ⁴ על פירוש קראי שנתחבר על התורה וכותב: “והגידו לנו שאותו ספר המעוקל בא מבבל לרוסיא” (ומרוסיא הביאוהו לרגינשפורק).

אף מאגרות הרמב“ם ותשובותיו נלמוד כמה דברים על רב שמואל שלנו. הוא נחלק עם הרמב”ם בדין הליכה בנהרות פרת וחדקל בשבת, הרמב“ם התירה וכשהראו תשובת הרמב”ם לרב שמואל חלק עליו ואסר. הרמב“ם כתב שוב תשובה אחרת כדי להעמיד את דבריו. שני הצדדים מחלקים בתשובותיהם כבוד רב זה לזה. רב שמואל כותב על הרמב”ם שהוא “בעל חכמה מפוארה… וחבוריו מפורסמים במדינות ומתפשטים ולא סרנו מלשבחם ומספר בשבחם”. והרמב“ם כותב על רב שמואל “ששמו אצלנו גדול ומעלתו נשאה… והוא בלא ספק זקן ויושב בישיבה”. ואולם, היחסים שביניהם לא היו יחסי ידידות. ר”ש נכוה מחופתו של הרמב“ם, התקנא בגדולתו והתאמץ להקטין את מעלת חבורו הגדול של הרמב”ם שכבר התחיל אז להתפשט יותר ויותר. דבר זה הרגיז מאד את ר' יוסף בן עקנין תלמידו הידוע של הרמב“ם וכמעט שלא התחיל במחלוקת עם ר' שמואל בגלל זה. הרמב”ם מרגיע את רוחו ומשקיט את כעסו של ר' יוסף וכותב: “ואני מאמת שכל מה שנתפרסם שמי לשׁם יותר יכריחו צורך הזמן לו ולהולכים אחריו… שיסתירו חבורי זה… ויראו עצמם שאלו רצה אחד מהם להשתדל ולחבר חבור יותר טוב וגדול ממנו היה עושה ומחבר במהירות. ומה שארצה מכבוד הבן הנחמד שלא תשים זה האיש בעל מחלוקתך. אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן. והשם יצילך ממי שהוא גדול וחשוב אצל עצמו ואצל הבריות, ואם אין לו מעלה ולא גדולה וחשיבות על דרך האמת”.

רבי פתחיה מספר שלר' שמואל לא היו בנים “אלא בת אחת והיא בקיאה בקרייה (=במקרא) ובתלמוד והיא מלמדת הקרייה לבחורים והיא סגורה בבנין דרך חלון אחד והתלמידים בחוץ למטה ואינם רואין אותה”. את בתו זו ארס לחכם אחד ושמו עזריהו, שהיה מעותד למלא מקומו של רב שמואל, אבל הוא מת לפני הארוסין. כעבור זמן מועט מתו גם רב שמואל ובתו, שניהם ביום אחד. משוררי אותו זמן חברו שירי קינה על פטירתם, ובהם הם מרבים בשבח הבת, שהיתה בעלת כשרונות יוצאים מן הכלל ונדיבת לב עד מאד. היא היתה “מקור חכמה ותפארת לאומים… הלא היתה כעינים לעור וכלשון לאישים נאלמים”. רב שמואל מת בין שנות 1195–1200 אחרי שעמד על משמרתו יותר משלשים שנה.

מראשי הישיבה שעמדו אחריו יש לציין את ר' דניאל בן אליעזר בן חיבאת־אללה. לידינו הגיע כתב המינוי שניתן לו ע“י הכליף בשנת 1208 ובו נאמר בין יתר הדברים: “אחרי אשר דניאל בן אליעזר בקש מאתנו למנותו ל”ראש מתיבה” במקומו של הנפטר אליעזר בן הילל ע“פ אותם הכללים והמנהגים. ואחרי אשר נוכחנו שהוא מהולל ומשובח בפי בני אמונתו ויש לו כל התכונות הדרושות למלוי תפקידו, גם הנהגתו ישרה ונקיה משמץ דופי הואיל כבוד מלכותו לצוות שיתמנה למשרת “ראש מתיבה” ע”פ אותו האופן שנתמנה בו זה שקדם לו… וילבש את התלבושת המתאימה והנהוגה לאנשים דומים לו במעלה. כל קהלות ישראל ודייניהן אשר בבגדאד ובכל מדינות עיראק מחויבות להכנע לו ולהתנהג ע“פ התקנות שיתקן ובברור עניניהן עליהן לשמוע בקולו ולמלא אחר פקודותיו. עליהן לתת לו כל הזכויות שהיו להקודמים לו לפי המנהג…” ⁵.

הזכויות הנתנות כאן לדניאל מתאימות עם אלו שהיו לשמואל בן עלי: מינוי דיינים, תלבושת מיוחדת וכו'.

דניאל לא האריך שנים רבות במשרתו. ר“י אלחריזי שהיה בבגדאד בשנת 1220 בערך כבר לא מצא אותו בחיים, ובמקומו עמד יצחק בן ישראל ן' שוֵיק. אלחריזי אינו שבע רצון מבגדאד והוא כותב ⁶: “ומשם – ממסול – נסעתי לעדינה, היא פאר כל מדינה, ושם היו מעולם גאוני תבל וחכמיה, אבל אבדו היום זקניה, ונותרו נעריה, ונעדרה הסלת, ונשארה הפסולת, ופסו החסידים, ונותרו המורדים, ומתו השחלים, וקמו אחריהם שועלים”. – ראש הישיבה רבי יצחק בן ישראל היה בחיר משוררי בגדאד ור”י אלחריזי כותב עליו ⁷: “קצת שיריו חזקים וטובים, ורובם כחרש נשבר חשובים, לא מתוקים ולא ערבים”. הגיעו אלינו ממנו קצת פיוטים, אבל בדברי תורה אין זכר לו.

הישיבה בבגדאד המשיכה את קיומה עוד כשבעים שנה, כמעט עד סוף המאה הי“ג ובראשה עמדו עוד חכמים אחדים שידיעותינו אודותם הן מועטות מאד. כל אלה היו חכמים בינונים, חשובים בזמנם ובמקומם, אבל לא השאירו זכרונות לדורות הבאים. ואף ע”פ שישיבת בגדאד זו, יורשת סורא ופומבדיתא, התקיימה כמאתים שנה אחרי פטירת רב האיי, עם כל־זה מסתיימת תקופת הגאונים עם פטירתו של גאון מזהיר זה שהיה “אחרון הגאונים בזמן וראשונם במעלה”. ימי הזוהר של היהדות הבבלית נגמרו והמרכז עבר מן המזרח אל המערב. כל ההשתדלויות להחזיר עטרה ליושנה לא הצליחו.