הסופרים הערבים מספרים שהיהודים היו מתגאים מאד בראשי הגולה העומדים בראשם, מתפארים בהם כלפי הערבים ומראים על מוצאם המיוחס מבית דוד. סופר ערבי אבן לאהיא, שמת ב־174 להג’רה (795 לסה"נ) מספר בשמו של סופר ערבי אחר, אבול אַסווד: “פעם נפגשתי עם ‘ראס אל גלות’ שאמר לי: בין המלך דוד וביני מבדילים שבעים דורות ואעפ”כ מכבדים אותי היהודים כבוד גדול, מודים בזכויותי וחושבים להם לחובה להגן עלי, ביניכם ובין נביאכם מוחמד מבדיל רק דור אחד ואתם כבר הרגתם את נכדו של הנביא את חוסיין“¹. דברים אלו מורים על היחס הלבבי מצד העם לראשי הגולה, אף שרבים מהם לא היו הגונים וראויים למשרתם הגבוהה ויש שגם נהגו ממשלתם בעריצות גדולה. על ראשי הגולה בבבל ועל הנשיאים בא”י הביטו כעל המשך ידוע, המשך קלוש וחלש, של המלוכה בישראל; במשרה זו ראו משום זכר לימים ראשונים וטובים מאלה בעבר, סמל של אחדות לאומית בהוה ומקור של תקוה לעתיד, שהרי גם מלך המשיח יצא ממשפחת הנשיאים וראשי הגולה, מבית דוד. כך אמרו בתלמוד (סנהדרין ה, א): “לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט, ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים”. אחרי שפסקו הנשאים בא“י במאה החמישית, לרגלי גזרותיה ורדיפותיה של ממשלת ביצנץ שלקחה מן הנשיא את כל יפוי כחו וזכיותיו שהיו לו מימי קדם, נתחבבו ראשי הגולה שבבבל על העם כולו עוד יותר. שמירת משרה לראש הגולה נחשבה לחובה לאומית, למצוה שאין למעלה הימנה². את תולדות ראשות הגולה יש לחלק לשלש תקופות. א. מראשיתה עד סוף זמן הסבוראים, או עד זמן בוסתנאי ואף היא נחלקת לשנים: זמן שלטון הפרתים עד שנת 226 וזמן שלטון הפרסים מן השושלת הסאסנידית; ב. מבוסתנאי, שחידש את תקפה ועוזה של רשות הגולה ע”י הכובשים הערבים, עד סוף תקופת הגאונים; ג. מסוף תקופת־הגאונים עד המאה הי"ד שאז נתבטלה לגמרי משרה זו ועברה ובטלה מן העולם. בתקופה זו, האחרונה, הסתעפה ראשות הגולה לענפים רבים בכל ארצות המזרח.

 

ראשיתה של ראשות הגולה    🔗

על זמן התחלתה של משרה זו קשה להגיד דבר ברור. לפי סדר עולם זוטא, שנתחבר בבבל בראשית המאה התשיעית למספרם, המוקדש כמעט כולו לתולדותיהם ופירוט יחוסם של ראשי הגולה יוצא שראשית הגולה מתחילה ביהויכין מלך יהודה שהוצא ע“י אויל מרודך מבית הכלא, אחר שישב בו ל”ז שנים ונעשה למנהיגם של יהודי בבל. לפי גירסא אחרת מתחילה משרה זו בשלתיאל בנו וזרובבל נכדו. זרובבל שעלה לא“י לא נשאר בה ולדברי בעל “סדר עולם זוטא” המוסר לנו את המסורת העתיקה: “חזר זרובבל לבבל ומת שם”. ואמנם רואים אנו שמיהושע בן יהוצדק, הכהן הגדול שעלה יחד עם זרובל, יצאה שלשלת של כהנים גדולים שעמדו בראש העם בארץ־ישראל בימי בית שני, בכל ימי שלטון מלכי פרס ויון עד אנטיוכס ואילו לזרע זרובבל אין זכר בא”י. נראה איפוא שזרובבל חזר לבבל, והוא היה אבי אבות ראשי הגולה שבבבל. אפשר לדעה זו להסתייע גם מצד אחר, ידענו שנשיאי ארץ ישראל יוצאי ירך הלל ראו את ראשי הגולה שבבבל שהם בני בניו של דוד בשורה ישרה מזרע שלמה, בעוד שאת עצמם חשבו ליוצאי בית דוד מצד אמם ואף זה לא מזרע שלמה, כי אם מזרע שפטיה בן אביטל³. את ראשי הגולה שבבבל יש איפוא לחשוב לבני בניו של זרובבל⁴. ואף רב שרירא גאון (אגרש"ג, לוין עמ' 73) בדברו על זמן הזוגות עד הלל כותב: “ואעפ”כ היו מרביצין תורה הכא (בבבל) והוה להו ראש גלות מבית דוד“. ואולם, מזמן בית שני אין לנו כל ידיעות ע”ד ראשי הגולה שבבבל ובסדר עולם זוטא נזכרו רק שמותיהם של ראשי הגולה באותו זמן, אך אין קשור בשמו של אחד מהם איזה מאורע חשוב או איזה ספור או אגדה שהיא; השמות משולם, ברכיה, חסדיה, שכניה, עקוב וכו' אינם אומרים לנו כלום והם כמעט שמות אגדיים. רק לאחר עבור מאה שנים בערך אחרי החורבן⁵, מתחילים להופיע ראשי הגולה שבבבל כפועלים ומשפיעים בתולדות ישראל, ובספרות מוצאים אנו ידיעות שונות ע“ד ראשי הגולה בתקופות האמוראים, הסבוראים, הגאונים וגם אחרי תקופה”ג. ר' נתן הבבלי שעלה לארץ ישראל זמן קצר אחרי מרידת בר כוכבא, נתמנה שם לאב“ד והיה אחד מגדולי התנאים ופסקי דיניו נתקבלו כהלכה עד שאמרו עליו: ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא (ב"מ קיז, ב), היה בנו או אחד מבני משפחתו של ראש הגולה שבבבל, וכך פירש רב שרירא גאון (ערוך ערך קמר) את דברי רשב”ג לר' נתן (הוריות יג, ב): ‘נהי דאהני לך קמרא דאבוך למהוי אב ב"ד שויניך נמי נשיא?’ – “ר' נתן בבלאה הוא והיה אביו ראש גולה בבבל והיו ראשי גליות רגילין ללבוש חגורות, דאינון קמרי, ולעמוד לפני מלכי פרסים עד סוף מלכות פרס. ועלה ר' נתן לא”י והיה לאב בית דין, לפיכך אמר לו: אם הועילה לך חגורה של ראש גלות שלבש אביך להיות אב בית דין הלא די לך זאת ובקשת להיות גם נשיא?“. דברי רש”ג מיוסדים בודאי על מסורת עתיקה ויש להם על מה שיסמוכו.

בדור הבא, בימיו של ר' יהודה הנשיא מסדר המשנה, היה ראש הגולה בבבל רב הונא, אדם חשוב ורב פעלים שהיה מכובד מאד בעיני רבי. כששאל רבי את ר' חייא: “מה אני בשעיר? השיב לו: הרי צרתך בבבל [לפי גר' היוחסין: ומנו רב הונא] ⁶. איתיביה: מלכי ישראל ומלכי בית דוד אלו מביאים לעצמם ואלו מביאים לעצמם? א”ל: התם לא כייפי אהדדי הכא אנן כייפינן להו לדידיהו" (הוריות יא, ב). רב הונא נפטר בחיי רבי וע"פ צוואתו העלו את ארונו לארץ־ישראל.

 

ראשי הגולה בימי התלמוד    🔗

על בנו של רב הונא, מר עוקבא, שמלא מקום אביו בימי רב ושמואל יש לנו כבר ידיעות רבות בתלמוד. הוא היה אחד מראשי הגולה המעולים ביותר. התלמוד מספר נפלאות על רוב צדקתו ונדבת לבו. בספור אחד יסופר: לעני אחד משכניו היה מניח בכל יום בחור שציר הדלת סובב עליו ארבעה זוזים. העני התחיל לחקור מי הוא נותן הכסף, ועמד על המשמר. כשראה מר עוקבא שהעני מרגיש בו ברח מלפניו והעני רודף אחריו. ובדרך מרוצתו מצא תנור חם פתוח לפניו ונכנס אל התנור להתחבא בו, והכל כדי שלא ידע העני מי הוא העוזר לו. בספור שני מסופר: לעני אחר היה שולח בכל ערב יו“כ ארבע מאות זוז. פעם שלח כסף זה ע”י בנו. חזר הבן עם הכסף ואמר: אדם זה אינו זקוק לעזרה. שאל אותו: וכי מה ראית? ראיתי שבחדרו מזלפין לו יין ישן, כדי להיטיב את האויר בבית. אמר מר עוקבא: מפונק הוא כל כך, ובכן זקוק הוא לסכום יותר גדול. הכפיל את עזרתו ושלח לו. לפני פטירתו חלק לצדקה חצי רכושו, אמר: זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא (כתובות סז, ב).

הוא היה גם גדול בתורה, ובית דינו היה מפורסם מאד⁷. מר עוקבא היה בימי התלמוד סמל של גדולה וחשיבות וכשרצו לומר לאדם, אתה מחשיב ביותר את פלוני, אמרו: עשית אותו מר עוקבא! (שבת נד, ב). מקום מושבו היה בכפרי הסמוכה לנהרדעא. הוא היה ביחסים טובים מאד עם גדולי החכמים רב ושמואל, וביחוד עם האחרון. משמואל גם למד תורה, ומסופר שבזמן שישבו שניהם ללמוד היה מר עוקבא יושב ברחוק ד' אמות משמואל, מפני דרך ארץ. מצד אחר נאמר, שבזמן שישבו בדין היה שמואל יושב לפניו ברחוק ד' אמות (מו"ק טז, ב), כי מר עוקבא ישב ראש בבית דינו, שהיה ביה“ד הגדול בבבל. מן התלמוד אנו יודעים שרב התחתן בראש הגולה ונתן את בתו לאשה לבנו של ראש הגולה ונזכרו כמה פעמים רבנן שיצאו מזווג זה” רבנא עוקבא ורבנא נחמיה בני ברתיה דרב (חולין צב, א) ⁸. אמנם, לא נאמר מפורש מי היה ראש הגולה שאתו נתחתן רב, אבל מסדר הזמנים נראה שהיה זה מר עוקבא. על יתר ראשי הגולה שבתקופת התלמוד לא נאריך הרבה, באשר הידיעות עליהם הן מועטות. מספרם הכולל עלה לחמשה עשר או שבעה עשר. התלמוד אומר על המלכים והנביאים שבבית ראשון: “אין לך כל נביא ונביא שלא קפח ד' מלכים בימיו” (פסחים פז, ב) – וכך אנו רואים שדורות האמוראים נחשבים רק שבעה וראשי גולה עמדו יותר מכפלים. נזכיר רק את עוקבן בר נחמיה או נתן דצוציתא ואת רב הונא בר נתן. עוקבן בר נחמיה היה מפורסם לבעל תשובה גדול. אמר רב: אין לך גדול בבעלי תשובה יותר מיאשיהו בדורו… אמר רב יוסף ועוד אחד בדורנו ומנו? עוקבן בר נחמיה ראש לגלותא – והיינו נתן דצוציתא (שבת נו, ב). מה היה חטאו ומה היתה תשובתו ולמה נקרא “דצוציתא” לא נתפרש בתלמוד. אבל מסורת אגדה ישנה שנתן עיניו באשה אחת ואשת איש היתה, והעלה לבו טינא ונפל בחולי. לימים נצרכה ללוות ממנו ומתוך דוחקה נתרצית לו וכבש יצרו ופטרה לשלום ונתרפא, וכשהיה יוצא לשוק היה נר דולק בראשו מן השמים. ומכאן השם דצוציתא, דהיינו, נצוצות של אור. יש מספרין ספור זה על עוקבן ויש על נתן, ומכאן הפירוש שבתלמוד: והיינו נתן דצוציתא⁹. מדברי רב יוסף יוצא שראש גולה זה היה בזמנו. ואמר רבה הני תלת מילי אישתעי לי עוקבן בר נחמיה ריש גלותא משמיה דשמואל: דינא דמלכותא דינא, ואריסותא דפרסאי עד מ' שנין והני זהרורי דזבין ארעא לטסקא זבינהו זביני (ב"ב נה, א).

ראש הגולה השני שיש להזכירו הוא רב הונא בר נתן, בן זמנו של רב אשי, שהיה גם חכם חשוב, ובני דורו ראו בו תורה וגדולה במקום אחד. חביב היה על המלך יזדיגרד השני שלבו היה טוב ליהודים. ענוותן היה וכפוף לרב אשי והאריך ימים רבים. בזמנו העבירו את הריגלא, החגיגה השנתית לכבוד ראש הגולה, מנהרדעא לסורא.

כוחו והשפעתו של ראש הגולה לא היו קבועים ועומדים. בסוף התקופה התלמודית התחיל זמן של מהומות ומבוכות בממשלת פרס הגדולה ובעטיו באים ימים רעים, ימי גזרות ושמדות לישראל. אחרי יזדיגרד השני שהיה אוהב ישראל מלך יזדיגרד השלישי (440 – 457), שהיה מלך קשה ושונא ישראל: “ונפל שמדא וגזר יזדיגרד לבטול שבתא… ושמענו מן הראשונים וראינו כתוב בספרי זכרונותיהם דבעו רחמי ובלעיה תנינא ליזדיגרד בבית משכבו ובטל שמדא” (אגרש"ג). שמד זה נמשך שנים אחדות עד שהומת יזדיגרד ושני בניו חודר־ורדה ופירוז נלחמו על כסא המלוכה. לסוף גברה ידו של פירוז שמלך קרוב לשלשים שנה (458־485). פירוז זה היה רשע גמור ונקרא בתלמוד בשם “פירוז רשיעא”. רדיפות היהודים בזמנו היו קשות עוד יותר מאשר בימי אביו. יש מספרים שהסבה הראשונה לרדיפות אלו היתה כי באספאהן הרגו יהודים שני אמגושים, וע"כ כעס על כל היהודים. מחצית יהודי אספאהן נהרגו כדי לנקום נקמת האמגושים. בשנת 469 נסגרו בפקודתו כל בתי כנסיות ובתי המדרשות אשר בבבל וילדי ישראל נגזלו מהוריהם כדי לגדלם בדת האמגושית (אגרש"ג). באותה שנה נאסרו גם גדולי ישראל מן החכמים הידועים בתלמוד: הונא בן ראש הגולה מר זוטרא¹⁰, אמימר ומשרשיא בר פקוד ונהרגו אחר כך. צרות אלו נמשכו כל ימי פירוז ושמו נזכר תמיד לקללה בפי יהודי בבל. סורא נחרבה אז והישיבה בטלה לזמן רב. במשך הזמן הרע הזה ירד לגמרי כבודו והשפעתו של ראש הגולה. רואים אנו שלא רק שלא עלתה בידו להקל את העול מעל אחיו, אלא שגם את בנו לא יכל להציל.

אחרי פירוז רשיעא מלך קוֹבּד (486 – 512). בימיו נחלשו מעט הרדיפות על היהודים אבל המצב בכללו היה רע. המלך קובד נמצא תחת השפעת האמגושים ורצה להשליט ולהטיל את דת מצדק לחובה על כל תושבי המדינה. היהודים התנגדו לזה בכל תוקף וסבלו צרות רבות. ראש הגולה שבאותו זמן, הוא מר זוטרא השני, לקח חלק גדול במאורעות ועליו יסופרו כמה דברים¹¹ נפלאים בקשר לכך. אביו, ראש הגולה הונא בן רב כהנא, היה תקיף ועריץ מאד, אחד מאלה המצדיקים את משפטו הקשה של רב שרירא על דרכי שלטונם של ראש הגולה¹². הוא היה חתנו של ראש הישיבה, הזקן רב חנניא שהיה אדם גדול ומכובד בעיני כל יהודי בבל. והנה קרה המקרה, שדיינו של ראש הגולה הלך למקום מושבו של ראש הישיבה ורצה לדרוש ברבים, ולא נתנו רב חנניא. הדיין קבל לפני ראש־הגולה והלה ראה בכך פגיעה בכבודו וצוה להביא לפניו את חותנו הזקן ראש הישיבה. בבואו ציוה כי לא יתנו לו להכנס אל העיר, כי אם יעמידוהו כל הלילה לפני שער העיר. בבוקר כאשר הביאו את רב חנניא לפני ראש־הגולה צוה הלה, כי יתלשו את כל שער זקנו ושום אדם לא יתן לו לינת לילה בתוך ביתו. ראש הישיבה הזקן הלך לבית־הכנסת ובכה בכי רב עד שנתמלא הכד בדמעות ואח"כ שתה אותו. באותו לילה נפלה מגפה בביתו של ראש־הגולה, כל בני הבית מתו ולא נשארה אלא אשתו של הונא, היא בת רב חנניא, שהיתה מעוברת.

בלילה ההוא חלם רב חנניא שהנה הוא נכנס לפרדס מלא ארזים וגרזן בידו והוא קוצץ את כל הארזים אחד אחרי השני ומכולם נשאר רק ארז אחד צעיר שזה עתה צמח ועלה מן האדמה. הרים רב חנניא את הגרזן ברצותו לקצץ גם ארז זה והנה איש זקן עומד לפניו וצועק עליו: אני דוד מלך ישראל ופרדס הארזים שלי הוא, באיזה רשות אתה קוצץ אותם? ובדברו הכהו בפטיש על מצחו. רב חנניא התעורר משנתו ובבוקר נודע לו פתרון החלום. וישאל: הנותר מי שהוא ממשפחת ראש־הגולה? והשיבו לו: נשארה רק בתך, היא אשתו של ראש הגולה והיא מעוברת. אז שמר על בתו מכל משמר ולן על פתח ביתה בקיץ ובחורף. וכשילדה בן, הוא מר זוטרא, לקחהו רב חנניא לגדלו והוא למד אותו תורה עד שנעשה לאדם גדול בתורה ובחכמה.

אחרי פטירת רב הונא “קם עלמא בלא מלכא”. כי לא נשאר מי שימלא מקומו עד שיגדל מר זוטרא, ולראש הגולה המת היה חתן ושמו רב פחדא, כיון שראה שכלו בני בית דוד לקח ממון רב ושחד בו את המלך שימנהו לראש גולה. כשגדל מר זוטרא ומלאו לו חמש עשרה שנה התיצב יחד עם זקנו רב חנניא לפני המלך ופעל שיחזירו לו את זכויות אבותיו והורידו את רב פחדא מגדולתו ומר זוטרא בא על מקומו. והמסורת מוסיפה: ולרב פחדא נכנס זבוב בנחיריו וחלה עד שמת, כעונש על שרצה להתנשא על כסא בית דוד. ומשום כך מצויר כצורת זבוב בחותמם של ראשי גולה בני בית דוד.

את הספור הזה יש לקבל לאמתי בעיקרו, אלא שהאגדה הוסיפה לו נופך על דבר חלומו של מר חנניא ואולי עוד קצת פרטים. ספור זה נמצא בסדר עולם זוטא שנתחבר בראשית המאה התשיעית, אבל הוא מופלה בסגנונו הארמי מכל הספר ונבדל הימנו. הוא טבוע בחותם האמת וכנראה יש להקדימו הרבה. הספור קורא בשמות את אביו של מר זוטרא, זקנו וגיסו. וכן נראה כאוטנטי הציור מהנהגתו של ראש הגולה והיחס בינו ובין ראש הישיבה, שהוא כמדומה לקוח מן המציאות. ספור זה מעסיק הרבה את החוקרים, כי יש דמיון רב בינו ובין המסופר ב“מעשה בית דוד” על ראש הגולה המפורסם בוסתנאי. התוצאות של השוואה מדוקדקת עם סיפור בוסתנאי הן לטובת ספור מר זוטרא, הקדום הרבה מזה של בוסתנאי.

יחזור לימי גדולתו של מר זוטרא. ימי נשיאותו נמשכו עשרים שנה (500 – 520 בערך). באותו הזמן המשיך המלך קובד להכריח את כל התושבים לקבל עליהם את דת מצדק. היהודים הראו התנגדות קשה. ראש הישיבה מר יצחק נהרג בפקודת המלך. בכך נתמלאה סאת היסורים והיהודים ובראשם ראש הגולה הרימו את נס המרד. גדודי הצבא שנשלחו לדכא את המרד הוכו, והיהודים התבצרו במחוזא ובגלילות הסמוכים לה. מצב זה נמשך שבע שנים ולבסוף נוצחו המורדים. האגדה מספרת שלפני צבא המורדים הלך עמוד אש שהיה מפיל אימה על הפרסים. וכשחטאו אחר־כך צבאות מר זוטרא בשתית יין נסך ובזנות נסתלק עמוד האש. ראש הגולה נתפש ונהרג ונתלה על הגשר במחוזא, ומחוזא עצמה נשדדה. באותו יום שנהרג מר זוטרא נולד לו בן וקראו שמו כשם אביו מר זוטרא. אמו ברחה עם הילד לארץ־ישראל וכשגדל נעשה לראש הסנהדרין, ל“ריש פירקא” בטבריא, ואת מקומו מלאו בניו אחריו במשך שמונה דורות, ושמות צאצאיו נפרטו בסדר עולם זוטא.

גם אחרי מיתת מר זוטרא נשארו בבבל מבני בית דוד ואין לקבל כמות שהם את דברי הסע“ז, כי כשמת ראש־הגולה רב הונא נשארה אחריו רק אשתו המעוברת שילדה את מר זוטרא, החוטר היחידי למשפחה זו, ואחרי שנהרג הוא ברחה אשתו עם בנו הקטן לא”י ובנו זה וצאצאיו אחריו נשתקעו בא“י ויוצא, איפוא, שבבבל לא נשאר איש ראוי מצד יחוסו למשרת ראש־הגולה. כוונת הדברים היא, כי מן המשפחה המושלת לא נשאר איש. אבל היו מבני בית דוד שישבו בערים אחרות. משפחת ראש־הגולה התפצלה למשפחות אחדות ואלה שנשארו בחיים מזרע ב”ד היו מוכרחים להסתתר מפחד המלכות שרצתה להשמיד את כולם. מצב זה נמשך בערך שלשים שנה¹³. ורק כעבור ימי דור אחד, כשנשכחו כל המאורעות הללו, נתחדשה משרת ראש הגולה וניתנה לאחד מאבות אבותיו של בוסתנאי. בוסתנאי לא היה איפוא נין ונכד למר זוטרא האחרון בראשי הגולה כי אם מצאצאיהם של ראשי הגולה שקדמו לו.

מצד מאורעות חייו היה בוסתנאי החשוב בין כל ראשי הגולה. הוא חי בזמן כבושן של פרס ובבל ע"י הערבים, כאשר על חרבותיה של הממלכה הפרסית, נוסדה הכליפות הגדולה. הוא נשא חן וחסד בעיני המושלים החדשים והם אשרו בידו את כל הזכויות שהיו לראשי הגולה מימי קדם. בכך הבטיח את עתידה של משרת ראש הגולה למאות בשנים וכל ראשי הגולה שקמו בבבל במשך ארבע מאות שנה ויותר היו מצאצאיו.

בוסתנאי הוא אחד מראשי הגולה המועטים שגם ההיסטוריה וגם האגדה טפלו בהם הרבה. ע"ד בוסתנאי יש לנו עתה תשעה ספורים¹⁴. ארבעה מהם מוצאם ממקורות הגאונים ויתרם הם בעיקר מספרי הזכרונות של ראשי הגולה¹⁵ . ומבלי להכנס לחקירת המקורות נציע תולדותיו של בוסתנאי.

בוסתנאי נולד בשנת 620 בערך. כשהיה עוד ילד קטן מת עליו אביו. המלך הפרסי שבאותו זמן (כוזרו II) הודיע לראשי היהודים שיש דעתו למנות אדם נכבד אחד שימלא מקומו של ראש הגולה עד שיגדל וראשי הישיבות יעזרו לו במילוי תפקיד זה. הם בחרו אז באחד מן הזקנים שמצא חן בעיני המלך. כשמלאו לבוסתנאי ט"ז שנים דרש העם מן הזקן שיפנה מקומו לבוסתנאי, אך הוא לא הסכים לכך. באותו זמן נכבשה ממלכת פרס לפני עומר ושני הצדדים באו למשפט לפני עומר. בעוד הם נידונים לפני הכליף בא זבוב, לפי דבר האגדה, ועמד על מצחו של בוסתנאי ונשך אותו בלי הרף, אולם הוא לא הניד בראשו ולא הרים יד לגרשו גם כאשר דמו התחיל לטפטף מעל מצחו. הכליף שואל למה לא גרש את הזבוב ויענהו: מוסר זה ירשנו מאבותינו לא לצחוק ולא להרים יד לפני המלך. בוסתנאי מצא חן בעיני המלך והוא מינהו לראש גולה וקיים בידו כל זכויות אבותיו.

על הכבוד הגדול שכבד עומר את בוסתנאי תוכיח העובדה שכשהביאו לפניו אחרי כיבוש קטסיפון בשנת 637 את שתי בנות כוסרו השני¹⁶, מלך פרס, לקח לעצמו אחת הבנות ואת השניה, אזדאדואר, שלח לבוסתנאי, ואמר לו: נאה היא זאת לאדם כמוך. בזה הראה שהוא חושב את בוסתנאי לאיש כערכו. בוסתנאי שלח לו תמורתה נ“ב אלפים דינרי זהב. מבת מלך פרס נולדו לבוסתנאי שלשה בנים. שהריאר, גורנשאה ומרדאנשאה, שנהג בהם מנהג בנים. עוד טרם שנשא לו את בת המלך לקח לו אשה עברית והוליד ממנה שני בנים: חסדאי ובראדוי. בוסתנאי מת בשנת 670 בערך בהיותו קרוב לבן חמשים והניח את בניו מבת המלך בעודם קטנים. בניו הגדולים שנולדו לו מן האשה העברית שעבדו להם את אחיהם הקטנים ורצו לנהוג בהם מנהג עבדים. הם גם אמרו, שיכולים הם למכור את הקטנים לעבדים, כי הרי אמם לא נתגיירה והיא לא היתה אשתו החוקית של אביהם, כי אם שפחתו־פלגשו ובנים הנולדים מזוג כזה הם עבדים, שכיון שאמם לא נתגיירה הרי לא נשאה בחופה וקדושין כדת משה וישראל. מצד אחר נמצאו בין חכמי הישיבות מגינים על הקטנים הללו ואמרו: בוסתנאי נשיא בעמיו היה ואדם כשר ואלמלי נתגיירה וקבלה דת יהודית לא היה מזדווג לה. בראש החכמים הללו עמד רב חנינאי דיינא דבבא. ליתר תוקף עמד וכתב בכח בית דין לאזדאדואר ובניה גט שחרור. ואולם היה עוד מגין אחד לבני בוסתנאי הקטנים, הוא אחי אמם, שהיה מרזבאנא, דהיינו, אחד מראשי הצבא והיה בעל השפעה בחצר המלך. המחלוקת הזאת נמשכה זמן רב, עד שבסופו של דבר, גברה ידם של המצדדים בזכות הקטנים, הם נכנסו כבני חורין לקהל והתחתנו עם גדולי היחס. בן בנו של שהריאר, בנה הבכור של בת המלך, לקח לאשה את בת רב חנינאי דיינא דבבא שהשתדל כל כך הרבה לטובתם. אף משפחתו של הגאון המפורסם והמיוחס רב נטרונאי התחתנה עם זרעו של שהריאר. האחרון שהכריע את הכף להכשירם היה הגאון מר רב שמואל גאון סורא בשנות 733 – 752. אגב, יש לראות בזה זכות גדולה לגאון זה, כי מכאן אנו רואים את אומץ לבו שלא נשא פנים לאיש; הוא נתמנה לגאון ע”י ראש הגולה שלמה בר חסדאי, שהוא כנראה חסדאי זה בן בוסתנאי שרצה לשעבד את הקטנים. והרי המחלוקת לא פסקה אף בדור שני.

מזרעו של בוסתנאי יצאו איפוא שתי שושלות, ובמאות השנים הבאות אנו מוצאים ראשי גולה משתי השושלות. זכאי בן אהונאי נכדו של שהריאר היה הראשון מצאצאי בת המלך שעלה על כסא ראשות הגולה והנשיאים שמלכו אחריו משה ויצחק – איסקוי II היו גם הם בני השושלת הפרסית. משושלת זו יצא גם ראש הגולה המפורסם דוד בן זכאי, שיצאו ממנו חמשה דורות של ראשי גולה. המחלוקת בין יורשי בוסתנאי שנמשכה כשני דורות, עוררה את הרוחות במדה רבה, וחכמי אותם הדורות נפלגו בדעותיהם בדבר זה ורובם עמדו לצד הקטנים. פרטי המחלוקת היו ידועים עוד בזמן רב שרירא ורב האיי, כשלש מאות שנה אחר זמן המאורעות.

את עלית בוסתנאי לגדולה בשעת כבוש הארץ בידי הערבים קשטה האגדה בספורים נאים הקרובים לספור על מר זוטרא השני. “באישיותו של בוסתנאי שחי בזמן מהפכות כבירות על מפתנה של מלכות הערבים התרכזו כל ההגדות הקודמות… הגדת בוסתנאי ספגה לתוכה שרטוטים שונים של הגדת מר זוטרא הקדומה ואותם הקוים שלא היו מתאימים לה טושטשו”¹⁷ , למשל, הזבוב בחותם ראש הגולה אינו זכרון למיתת רב פחדא כ"א לחריצותו של בוסתנאי ולחן שמצא בעיני המלך.

 

ראשי הגולה בתקופת הגאונים    🔗

ראשי הגולה שעמדו בכל תקופת הגאונים – במשך ארבע מאות שנה ויותר – היו יוצאי ירך בוסתנאי, אם מאשתו העברית ואם מאשתו הפרסית, אף על פי שבכל משך הזמן הזה עוד נמצאו בבבל משפחות שהתיחסו לראשי הגולה שקדמו לבוסתנאי. אחת המשפחות הללו היתה גם משפחת הגאונים המפורסמים רב שרירא ורב האיי, כמו שמודיע לנו רש“ג באגרתו (הוצ' לוין עמ' 93): “ולא מבני בוסתני אנחא אלא מקמיה הכי עיילו זקנינו ברבן דמתיבתא”, ובמאות הי”ב והי"ג כשמשרת ראש הגולה הסתעפה מאד ובמקום ראש גולה אחד בדור אנו מוצאים כמה ראשי גולה בזמן אחד: בבגדאד, מוסול, חלב, דמשק מצרים, עלו לגדולה גם משפחות שאינן מזרעו של בוסתנאי, מה שאין כן בכל תקופת־הגאונים. מכאן אולי מקור לאגדה שלפני לידתו של בוסתנאי רדפה ממשלת פרס את זרע בית דוד והכריתה את כולם “ויחפש בכל זרע בית דוד בכל מלכותו ויהרגם ויאסור את קרוביהם וחתניהם וכל מודעיהם… ויגזור על עולליהם לרטש, ועל הרותיהם לבקע ובחמלת אלהים על זרע בית דוד” נשארה בחיים אחת מנשי המומתים והיא הרה וממנה יצא בוסתנאי. באגדה זו נכרת מגמה להוציא את שאר המשפחות יוצאי בית דוד מכלל ירושת הכסא.

ראשי הגולה הראשונים שמלכו אחר בוסתנאי היו מבניו שנולדו לו מאשתו היהודית. מהם יש להזכיר ביחוד את בן נכדו שלמה בר חסדאי. נשיאותו נמשכה זמן רב, לכה“פ משנת 733 עד 759, כי בשנת 733 הוציא מישיבת פומבדיתא את אחד הגדולים, מר רב שמואל, ומינהו לראש ישיבת סורא, ועשרים ושש שנים לאחר מכן לקח שוב מפומבדיתא את הגאון רב יהודאי, הגדול שבדור, ומנה אף אותו ל ראש ישיבה בסורא. מכאן שרב שלמה עמד בנשיאותו לכה”פ 26 שנים, אבל כפי הנראה ארכה נשיאותו יותר מזאת. בשני מנויים אלו של רבי שלמה, הוא הניח את היסוד לגדולתה של סורא לזמן של מאה וחמשים שנה ויותר. נוסף לזה אנו יודעים ממקור אחר (ג"ה סי' קפא) שהיה גם גדול בתורה ובשבתא דריגלא נשא ונתן בהלכה עם גדולי החכמים.

אביו של ענן מיסד הקראות, דוד, היה אחיו של שלמה בר חסדאי. שלשלת הנשיאים הקראית מוצאה אף היא מבוסתנאי מזרע אשתו היהודית.

מראשי הגולה שעלו לגדולה במאות השנים הבאות, יש להזכיר ביחוד את דוד בן זכאי ראש הגולה המפורסם, בן זמנו ובר פלוגתיה של רב סעדיה גאון (בערך 920 – 940), הוא נזכר גם באגרת רב שרירא גאון בקשר עם המחלוקת שפרצה בינו ובין רב סעדיה גאון והרעישה את כל העולם היהודי באותו זמן. רש"ג מספר הדברים בקצור נמרץ כדרכו, ואולם רב נתן הבבלי מספר לנו את הכל באופן מפורט. כדאי למסור כאן ספור זה, יען כי מתוכו אנו עומדים על מצב הדברים באותו זמן ועל תקפו וזכיותיו של ראש הגולה והיחס בינו ובין גאוני זמנו.

דוד בן זכאי נתעלה להיות ראה“ג אחרי שדודו מר עקבא הוסר ממשמרתו לרגלי המחלוקת שהיתה בינו ובין ראש ישיבת פומבדיתא רב כהן צדק והוכרח לנדוד לאפריקא הצפונית. דעת רב כהן צדק לא היתה נוחה גם מעלית דוד לגדולה, כי הוא קרוב ביותר לראש הגולה המודח ואפשר גם שהכיר כבר את אפיו הקשה של דוד ואולם תחת לחץ דעת הקהל ולאחר שראש ישיבת סורא כבר נתן הסכמתו, הוכרח אף הוא להסכים למנויו של דוד. מן הזמן שהודח מר עוקבא עד שמלא דוד מקומו עברו ארבע־חמש שנים. רב נתן מספר לנו את כל פרטי קבלת הפנים החגיגית שנערכה לדוד בשעת עלותו על כסאו. באותו הזמן נמצאה ישיבת סורא בשפל המדרגה. היתה גם מחשבה לבטלה לגמרי ולאחדה עם ישיבת פומבדיתא, דהיינו להעביר את חכמי סורא ותלמידיה הנותרים לישיבת פומבדיתא, וכדי שלא ישכח שם סורא העתיקה, יתמנה ראש מיוחד על קבוצת תלמידי סורא. כבר בחרו בחכם אחד שימלא תפקיד זה, אלא שהלה נפטר פתאם ואז הוזנח הרעיון ע”ד אחוד שתי הישיבות ודוד בן זכאי שם לבו להרים קרנה של סורא. היה צורך למנות גאון לישיבת סורא ונמצאו שני מועמדים: האחד צמח בן שהין, יליד בבל, חניך ישיבותיה וגם מיוחס גדול, והשני רב סעדיה, יליד מצרים אשר לא למד בישיבות בבל, אולם, היה ידוע כבר יפה מאד בחוגי הישיבות כי מזה שבע שנים ישב בבגדאד. לזכותו של רב סעדיה היתה גם המלחמה אשר נהל עם בן מאיר, וגם גמר אותה בנצחון, שהיו לה תוצאות חשובות מאד בשביל המרכז הבבלי וכן מלחמתו נגד הקראים אשר עשו לו שם גדול בהיותו עוד צעיר לימים.

באותו הזמן היה בבבל חכם וצדיק מפורסם ושמו רב נסי אלנהרואני וסגי נהור היה (הוא חבר את הוידוי הגדול הידוע בשם וידוי רב נסים). דוד בן זכאי החשיב מאד את רב נסי שהיה מתווך בינו ובין רב כהן צדק ועזר בכך לעליתו לגדולה והוא בא אליו להתייעץ עמו בדבר מנוי ראש ישיבה לסורא. הצעתו של דוד¹⁸, כי רב נסי עצמו יקבל עליו משרה זו, לא נתקבלה ע"י הרב נסי. ואז שאל בן זכאי את דעת רב נסי במי לבחור: רב צמח או ברב סעדיה. רב נסי יעצו לבחור ברב צמח ולא ברב סעדיה, משום שלדעתו לא יהא שלום בין שני תקיפים, אך דוד בן זכאי לא שמע לעצת החכם הישיש, אשר אמנם נתאמתה אחר כך, והוא בחר ברב סעדיה. דבר זה ייאמר לשבחו של בן זכאי שהכיר בגדולתו היוצאת מן הכלל של רב סעדיה.

אולם, לא עבר זמן רב ופרצה מחלוקת בין ראש־הגולה לבין הגאון. בעצם התמנותו של רס“ג היה משום חדוש, שהרי הוא לא חונך כשאר הגאונים בישיבות בבל ואמנם, רס”ג מהר להודיע על הדבר הזה לקהילות ישראל במצרים. בקטע אחד המכתבים שנתגלגל לידינו¹⁹, הוא כותב: “יום ביום תבשרוני משלומכם כשלום נפשנו… כי באין צבא אין מלך ובאפס תלמידים אין הוד לחכמים… וכן כל חפץ ושאלה אשר יהיה לכם מצד המלכות הגד תגידוהו לפנינו, כי אז נצוה אנשים חשובים בבגדד בני מרדנא נטירא ובני מר אהרן ואז ישיבו לכם מאת המלך”. מצרים היתה נתונה אז תחת שלטון הכאליפים לבית עבאס שמקום מושבם בבגדד, נטירא היה חתנו של יוסף בן פיאס ממשפחת בנקאים ידועה. במכתב זה נראה כי רס"ג הציע לבני מצרים ארצו, גם את עזרתו בשטח המדיני ובזה נכנס לכאורה לתחומו של ראש הגולה דוד בן זכאי.

כנראה, שרצונו הגדול, מרצו וכושרו של רס“ג לפעולות גדולות הביאו לידי חכוכים בינו ובין דוד בן זכאי ראש־הגולה; ואולם, מחלוקת גלויה ביניהם פרצה כעבור שנים אחדות. כפי שכבר הזכרנו נהוג היה כי כל פסקי הדין היוצאים מבית דינו של ראש הגולה טעונים אשור על ידי גאוני שתי הישיבות. ואמנם, יש בידינו אשור כזה שנתן רס”ג על אחד מפסקי הדין של דוד ב“ז. ברם, אירע פעם אחת כי נשלח מבית דינו של רה”ג פסק־דין בענין חשוב ורס“ג סירב לאשרו. ראש הגולה שלח את פסה”ד לרב כהן צדק בפומבדיתא והוא חתם עליו ואז חזר שנית לרב סעדיה לבקש אשורו. אבל רס“ג עמד בסירובו משום שלדעתו לא היה פסה”ד מבוסס ונכון ואז פרצה המחלוקת.

דוד בן זכאי מכריז שהוא מוריד את רס“ג מן הגאונות ובמקומו הוא ממנה לגאון את רבי יוסף בן יעקב, בן משפחה מיוחסת (נכדו של רב נטרונאי גאון), אולם “תלמיד קטן לגבי רס”ג.” אף רב סעדיה מכריז לעומתו, כי הוא מעביר את דוד בן זכאי מראשות הגולה ובמקומו הוא ממנה את יאשיהו (חסאן) בן זכאי, אחי דוד. לבסוף גברה ידו של דוד בן זכאי, יאשיהו אחיו נתחייב גלות והלך לכורסאן ורס“ג צריך היה להסתתר זמן רב. המחלוקת עשתה רושם רב בחיי יהדות בבל. העם נחלק לשתי פלגות אשר תמכו בשני הצדדים. תלמידי הישיבות ועשירי בבל, ובראשם בני נטירה, עמדו לצד רס”ג. ואילו אהרן בן יוסף (כלאף בן סרג’אדו) אף הוא עשיר גדול, עמד לצד דוד בן־זכאי ופזר “ס' אלף זוז” כדי להסיר את רס"ג ממשמרתו. המחלוקת נמשכה כשבע שנים עד שבסופו של דבר השתדל חותנו של אהרן בן יוסף והביא שלום בין שני הצדדים. שני היריבים לא האריכו ימים לאחר שוך המחלוקת. דוד בן זכאי מת שלש שנים לאחר מכן ושנתיים אחריו מת גם רב סעדיה גאון²⁰

לאחר מותו של דוד ב“ז בשנת 940 נתמנה לראה”ג יהודה בנו (הוא שגרם למחלוקת בין אביו ורס"ג). הוא נפטר כעבור ז' חדשים והשאיר אחריו בן קטן שהיה בן י“ב ושמו, כנראה, יחזקיהו. רס”ג לקח אליו את הנער לחנכו לגדלו ולטפל בו. אך כעבור שנתיים מת גם רס“ג. הבן הקטן לא יכל למלא מקום אביו, ונראה ששנים אחדות נשארה משרת ראה”ג פנויה, דבר שגרם ללא ספק להחלשת כוחה ולהורדת ערכה של המשרה הזאת. רב נתן הבבלי מודיע בספורו: “ולא נמצא באותם הימים מי שהיה ראוי להיות ראש גלות אלא איש אחד מבני הימן שהיה בנציבין – בעיר זו ישבו מבני דוד מימים קדמונים – ולא הספיקו למנותו עד שאירע לו דבר, שנתקוטט עם גוי אחד בשוק והעידו עליו שקלל את הפסול ונהרג”. מתוך סיפור זה חשבו החוקרים שמשרת ראש הגולה נפסקה לגמרי. גריץ מצרף את דברי רב נתן לדברי בעל “שבט יהודה”, שראש גולה אחד נהרג ע“י קנאת ההמון המושלמי, ומחליט שבנו הקטן של יהודה בן דוד, שנתחנך בבית רס”ג, נהרג אחרי שנתגדל ומלא מקום אבותיו וכדי להניח את דעתם של הקנאים המושלמים החליטו מנהיגי היהודים לבטל משרה זו. אחרי גריץ נמשכו רבים. ואולם, תעודות חדשות מן הגניזה ומקורות נוספים אחרים מראים ברור שאין הדבר כן ומשרת ראש הגולה בבגדאד נמשכה עוד כמה דורות.

היוצא מתעודות הגניזה הוא זה: כיון שבן יהודה בן דוד היה עוד קטן עלתה לגדולה משפחת יאשיהו אחיו של דוד בן זכאי, הוא יאשיהו שעמד לצד רס“ג בשעת המחלוקת, ושלמה בן יאשיהו נעשה ראש הגולה. שלמה זה נזכר לטובה במכתב אחד הגאונים משנת 953 על שהגין על הכנסות הישיבה כנגד אלה שרצו לעשוק אותה. אחרי שלמה בא בנו עזריה. עזריה זה הוא ראש למשפחות נשיאים שהתישבו בארצות שונות. אחד מבניו, זכאי, נתישב במוסול וצאצאיו היו שם נשיאים במשך הרבה דורות. בנו השני דניאל התישב בא”י והיה שם גאון ורא"ג בשנות 1051 – 1062. דניאל זה היה תקיף ורב פעלים וזכה עתה לפרסום רב עקב תעודות רבות מן הגניזה העוסקות בו. בנו השלישי של עזריה, שלמה, התישב, כנראה, בחלב והקים גם שם שלשלת של נשיאים וראשי גולה.

אחרי עזריה בן שלמה בן יאשיהו עלו שוב לגדולה צאצאי דוד בן זכאי. בלי ספק היו סכסוכים בין שתי המשפחות על משרת ראשות הגולה. קשה להגיד אם יחזקיהו בנו של יהודה, זכה עוד לשמש במשרה זו, וספק הדבר גם בנוגע לבנו דוד. ואולם נכדו, יחזקיהו השני, הוא יחזקיהו בן דוד בן יחזקיהו בן יהודה בן דוד בן זכאי, עלה למשרה זו והאריך בה ימים רבים. מאחד ממכתביו²¹ אנו למדים שבשנת 1021 היה כבר ראש גולה²². כשמת רב האיי גאון בשנת 1038 נתמנה יחזקיה גם להיות ראש ישיבת פומבדיתא. ואמנם ראוי היה לכך, כי היה גדול בתורה, כפי שאפשר לראות מאחת תשובותיו שהגיעה לידינו²³. והנה ר' אברהם ן' דאוד בספר הקבלה שלו מודיענו כי “בני ישיבת רב האיי הקימו חזקיה ראש גלות… והושיבוהו על כסא רב איי ז”ל ועמד שנתים והלשינו בו אל המלך מלשינים ותפסו המלך ואסרו בכבלי ברזל, ובכל מיני ענויין ענהו ולא השאיר לו משתין בקיר וברחו שני בניו לספרד אל רב יוסף לוי הנגיד בר רב שמואל הנגיד שהיה אוהב לחזקיה ראש גלות…“. אך מתעודות אחרות אנו רואים שאין לסמוך בזה על דברי הראב”ד, שלא היה בקי ביותר במה שנעשה בבבל, ושיחזקיהו חי עוד לכה“פ כחמש עשרה שנה אחרי פטירת רב האיי. דברי הראב”ד סותרים גם את עצמם, שהרי לפי דעתו ברחו בני חזקיה לרב יוסף הנגיד שהיה ידידו של חזקיה ורב יוסף נעשה נגיד רק בשנת 1055, דהיינו י“ז שנה אחרי פטירת רב האיי. פוזננסקי²⁴ רוצה להגיה בדברי הראב”ד: “ועמד כ' שנה” במקום ב' (ומזה נעשה שנתים (ואם כן עמד חזקיה במשרות רא"ג וראש ישיבה עד 1058²⁵.

 

ראשות הגולה בארצות שונות    🔗

בימיו של חזקיה מתחילה הסתעפות משרת ראה“ג בארצות שונות. בכל הדורות הבאים מוצאים ראשי גולה אחדים בכל הזמן. עם החלשת כוח הכליפות בבגדאד נתמעטה אף השפעת ראש הגולה על היהודים היושבים מחוץ לבבל (עיראק). בארם נהרים ובסוריא נתיסדו ממשלות שבפועל עמדו ברשות עצמן, אף שלמראית עין עוד עמדו תחת שלטון הכליפים בבגדאד. קהלות ישראל שבערי הבירה של ממשלות אלו, כגון מוסול, חלב ודמשק נעשו גדולות וחשובות. מצרים וארץ־ישראל יצאו משעבוד כליפי בגדאד עוד בשנת 969 כשנכבשו ע”י הכליפים הפאטימיים. מפני טעמים שונים לא יכלו איפוא, יהודי הארצות האלו לעמוד תחת הנהגתו של ראש הגולה שבבבל. ראשית, הרי זה יראה כקבלת עול מלכותם של כלפי בגדאד; שנית, ראש הגולה לא היה יכול להגן ע"י השפעתו בבגדאד לטובת יהודי מצרים, סוריא או ארם נהרים ונחוץ היה שבאי כח המדיניים של היהודים יעמדו בחצרות המושלים בכל מקום.

באי כח אלו נחלקו לשני סוגים: נגידים; נשיאים־ראשי גולה. הנגידים לא היו מזרע בית דוד (וידוע כי הקפידו מאד שלא יקח אדם שאינו מזרע בית דוד את התואר ראש גולה). נגידים כאלו אנו מוצאים במצרים, ספרד ואפריקה הצפונית ועוד בראשיתה של ממשלת הפאטימים במצרים כבר נתמנה נגיד על יהודי מצרים. הנגיד הראשון היה פלטיאל המפורסם, יועצו ויד ימינו של הכליף אלמעוז כובש מצרים. ע“פ רוב היה רופא המלך מתמנה למשרה זו ומסתבר שמפני זה עברה משרה זו אחר כך לר' אברהם בן הרמב”ם, ואחריו גם לבניו ובני בניו. אמנם בקצת זמנים באו למצרים אשים ממשפחת ראשי הגולה שבארצות המזרח ונתמנו גם במצרים ל“נשיאים”, אך, כיון שהנגידות היתה מאושרת מאת הממשלה מימים עתיקים היתה השפעת הנשיאים רוחנית בלבד. נשיאים ונגידים שמשו במצרים כאחד, והנגידים היו מפטרוניהם ומגיניהם של הנשיאים. היו גם נגידים שראו חובה לעצמם בעלותם למשרה זו לקבל הסכמת הנשיא.

התחלת הנגידות במצרים היא מעורפלת ומסורת עתיקה בפי יהודי מצרים מספרת שבתו של הכליף בבגדאד נשאת בשנת 973 למלך מצרים וכשבאה למצרים והתחילה לחקור על סדרי השלטון בארץ, שאלה את המלך, אם יש להם ליהודי מצרים בא כח בחצר המלך. המלך השיב בשלילה, אמרה לו: במלכות אבי יש ישראלים הרבה ויש להם נשיא מזרע דוד ואבי מתברך בו ועושה לו כבוד גדול, לפי שהוא מזרע מלכים ונביאים ואם ייטב הדבר בעיני המלך תשלח היא להביא אחד ממשפחה זו למצרים. וייטב הדבר בעיני המלך וישלח ספרים ביד הרצים אל מלך בבל לאמור: הוגד לי שבמדינת מלכותך יש יהודים מזרע דוד המלך ע“ה ותשלח לי אחד מהם כי בתך רצתה בזה. ושלחו לו משם איש נבון וחכם מזרע הנשיאים… “ומשם והלאה נשתלשלה הנגידות במצרים”²⁶ . ממצרים נתפשטה הנגידות לקירואן, שהיתה עוד עד שנת 972 בירת כליפי הפאטימיים טרם שעברו לקהיר. הנגידות בקירואן מתחילה עשרות שנים אחדות אחרי זה, כי נגידי מצרים הראשונים, ר' פלטיאל ובנו ר' שמואל, היתה השפעתם מתפשטת על כל ארצות ממשלתם של כליפי הפאטימיים: מצרים, סוריא, אפריקה הצפונית ואף זמן מה על סיציליא, ואולם המאורעות המדיניים שבאו בראשיתה של המאה הי”א גרמו לחלוקתה של הנגידות, מצרים לחוד וקירואן לחוד, כי שלטונם של כליפי הפאטימיים על אפריקה הצפונית נחלש יותר ויותר מאותו זמן שעברו לקהירא. שבטי הברברים הרימו ראש ונסיכיהם שקבעו מושבם במהדיה הסמוכה לקירואן הרגישו עצמם חפשים יותר ויותר וסוף דבר פסק לגמרי שלטונם של כליפי מצרים על טוניס ואלג’יר. אז ראו יהודי אותם המקומות שאין בכחו של הנגיד אשר במצרים לעמוד להם בשעת דחקם ובחרו להם “נגיד” לעצמם שיהא בא־כחם כלפי השליטים במהדיה וקירואן.

הנגיד הראשון בקירואן היה, כנראה, אברהם אבן עטא, המהולל מאד ע"י רב האיי גאון שבא אתו בדברים²⁷, ורב ישראל בן רב שמואל בן חפני הקדיש לכבודו חבור בדיני התפלה. הוא היה גם רופא מהולל ונדיב גדול. אחרי ר' אברהם ן' עטא בא על מקומו ר' יעקב בן עמרם²⁸.

אותו הדבר אנו רואים גם בממשלת גראנדה. נזכיר נא בזה את הנגיד רב שמואל ובנו רב יוסף.

לעומת הנגידים שבמערב אנו מוצאים במזרח ראשי גולה שהסתעפו מראשי הגולה אשר בבבל ויסדו להם דינאסטיות מיוחדות. במאות הי“א, הי”ב, הי"ג אנו מוצאים אותם בבגדאד (המשך ישיר מן הזמן העתיק), מוסול וחלב (אליפא, ארם צובה), זכר מלכות בית דוד היה כל כך יקר בעיני היהודים עד שבכל מקום נתקבלו שרידי משפחת ראשי הגולה בכבוד ויקר, ועמידתם בראש הצבור נחשבה לדבר המובן מאליו²⁹.

 

בחירתו או מִנויו של ראש הגולה    🔗

ראשות הגולה בבבל, כמו הנשיאות בא“י, עברה בירושה מדור לדור. אלא שבמשפחת הנשיאים, יוצאי ירך הלל, היו משפטי הירושה מסודרים יותר מאשר אצל ראה”ג בבבל. הנשיאות עברה בירושה מן האב לבנו הבכור, אף שלפעמים הצטיין הצעיר יותר³⁰. וכך היה הדבר למעשה בכל חמש מאות השנים בקירוב שהתקיימה בהן משרת הנשיאות ולא מצאנו אף פעם שתפול מחלוקת בין פרטנדנטים שונים כל כסא הנשיאות, או שהעם יחלק לשנים ושני נשיאים ינהגו בנשיאותם בזמן אחד³¹. לא כן הדבר בבל. משפטי ירושת הכסא לא היו מסודרים כהוגן בימי הכליפות הבגדאדית בכל משפחות המושלים הכפופים לה כמו במשפחת הכליפים גופא. בדרך כלל מלא הבן את מקום אביו, אבל לא תמיד. יש שבמקום הבן בא אחיו של ראש הגולה הנפטר³². וכמו במשפחת הכליף עצמו, נמצאו גם במשפחת ראשי הגולה בנים וקרובים אחרים ששאפו לשלטון ולשם כך בקשו קירבת המלך הפרסי או הכליף הבגדאדי. המליכם והכליפים היו באמת גם שבעי רצון מן המחלוקת ודברי הריבות הללו, ולפעמים גם השתדלו לעורר אותן, לפי הכלל העתיק: הפרד ומשול. ע“י כך הוכרחו ראשי הגולה להיות נכנעים ביותר למלכות, כי היתה לה יכולת לבלי לאשר מינויו של הקאנדידאט הבלתי רצוי לה, או גם להורידו אחרי שנתמנה ע”י כך שיקימו לו צרה מתוך ביתו.

דבר זה, שמשפט הירושה לא היה מסודר כהוגן וריבות הפרטנדנטים השונים שהתגלעו מזמן לזמן, עשה את ראשי הגולה לתלויים במדה רבה גם בראשי העם ומנהיגיו וביחוד בגאונים ראשי הישיבות. הם יכלו לבכר את הבן הצעיר על פני הבכור, או להקים את אחי המת ולא את בניו. השפעת ראשי העם וראשי הישיבות שגברה יותר ויותר בזמן הגאונים על השפעתם של ראשי הגולה הביאה לידי כך שטרם שנתאשר ראש הגולה ע“י הכליף צריך היה לקבל את הסכמתם של ראשי הישיבות³³. וכך מתחיל ספורו של ר”ג הבבלי על דבר מנויו ראה"ג: “ומה שאמר עוד ר' נתן הכהן על דברי ראש גלות היאך יתמנה והיארך יכרתו לו כל העם ברית בשעה שיתמנה: כך הוא הדבר. אם הסכימה דעת הקהל למנותו מתקבצין שני ראשי הישיבות עם בני ישיבתן עם כל ראשי הקהל והזקנים…”. זו, היתה, איפוא, מעין בחירה, אבל בחירה מצומצמת, היות ולא עלה אף פעם על דעת מי שהוא להעמיד ראש גולה שאינו מזרע בית דוד. מספר המועמדים שיכלו לבא בחשבון למשרה זו היה, איפוא, קטן מאד.

בכך יובן לנו הספור ע“ד ענן מיסד הקראות שנמסר לנו ע”י הראב"ד בס' הקבלה: “וענן זה מבית דוד היה ותלמיד חכם היה בתחלה והכירו בו שמץ פסול מפני זה לא נסמך לגאון וגם לא סייעוהו מן השמים להיות ראש גלות, ומפני קנאה וטינא שהיתה בלבו עמד להדיח ולהסית את ישראל”. במקום ענן בחרו ראשי הישיבות באחיו הצעיר חנינאי, משם “ויתור ענוה ובישנות ויראת שמים שהיתה לו”. לפי ספורי הקראים הספיק ענן לכהן כבר במשרתו החשובה, אלא שבאו שונאיו והורידוהו.

מקרי הורדת ראש הגולה מכסאו ע“י ראשי הישיבות וזקני העם קרו כמה פעמים בתקופה”ג, ורב שרירא מספר לנו עליהם באגרתו. כך הורד מגדולתו רב נטרונאי בר חביבאי, ע“י גאון פומבדיתא רב מלכא (770) ועזב את בבל – כנראה אנוס לעשות כך – והלך לספרד, והוא הוא שכתב להם ליהודי ספרד את התלמוד כולו מפיו שלא מתוך הכתב (מסורת עתיקה שנמסרה לנו ע“י ר”ש הנגיד בס' העתים עמ' 255). – בזמן יותר מאוחר הוריד הגאון רב הפעלים רב כהן צדק מפומבדיתא בעזרת ידידו רב יוסף בן פנחס ונטירא חתנו את ראש הגולה מר עוקבא, ובפקודת הכליף הגלה מבבל למקום הנקרא קרמיסין (קרמנשה) וישב שם חדשים אחדים, עד שבא הכליף לשבת זמן מה באותו מקום שהיו בו גנות ופרדסים הרבה. מר עוקבא שהיה פייטן חשוב השתמש בזה והיה מכוין לפגוש את המלך בשעת טיולו ולברכו בשירים יפים ובדברים ערבים, וכך עשה יום יום עד מלאות שנה ובכל יום חבר לכבודו שיר חדש ומצא חן בעיני המלך והחזירו לגדולתו. ואולם מתנגדיו לא טמנו ידם עד שהוציאו מן הכליף פקודת גלות שנית, ובפקודה היה כתוב “שלא יכנס בכל מלכות בבל לעולם, ואם יכנס – יחרם כל רכושו… ולא נשאה אותו ארץ מכל ארצות מזרח ויצא אל המערב”. ממקור אחר אנו יודעים שגלה לאפריקה הצפונית והתישב בקירואן, הקהלה החשובה ביותר שם, ויהודי אפריקה נהגו בו כבוד גדול מאד. “ונשארה השררה [פנויה] כמו ד' או ה' שנים בלא ראש עד שהיה קשה הדבר מאד על ישראל ודברו על דוד בן זכאי, שהוא דודו של עוקבא נשיא שעבר, שיעשו אותו ראש גלות. והיה כהן צדק שהוא ראש ישיבת פומבדיתא קשה עליו הדבר, שלא רצה בשררות דוד בן זכאי לפי שהיה קרובו של עוקבא ראש גלות שעבר, אבל ראש ישיבת סורא הנהיג אותו על עצמו, וכתב לכל אנשי ישיבתו לתלמידים ולתנאים שבה שיברכוהו ויכתבו לו על נפשם וינהיגו אותו ראש גלות עליהם, ועשו כאשר צום” (ספור רב נתן). דבי ר”נ הובאו כאן בלשונם, כי מהם נלמד הרבה: רב כהן צדק וידידיו מורידים את ראש הגולה פעם ופעמיים, דעת הקהל דורשת בכל תוקף מינוי ראש גולה. מדברים על דוד בן זכאי שהוא דודו של ראש הגולה שהעבר. רב כהן צדק מתנגד לו ותומך כנראה באחד שאינו קרוב כל כך לעוקבא. ראש ישיבת סורא בוחר בדוד וסוף דבר הוכרח גם רב כהן צדק להסכים לו. ראשי הישיבה הם המכריעים איפוא בבחירה.

אף בזמן יותר מאוחר, כשראשות הגולה הסתעפה בארצות שונות, לא נתמנו ראשי הגולה ע“י המלך רק אחרי שבחרו בהם מקודם ראשי האומה. ר' פתחיה ב”סבובו" בדברו על ראש־הגולה בבגדאד כותב" “ואין המלך נותן להם ראש גולה אלא ע”פ שר היהודים. ואין שם הראוי להיות ראש גולה אלא אותם שני נשיאים מבית דוד, ומקצת השרים בוחרים בר' דוד ומקצת בר' שמואל ועדיין לא הושוו“. כתב מינוי מאת המלך. לידינו לא הגיע לפי שעה כתבי מינוי לראשות הגולה מן התקופה הקדומה אלא מן המאה הי”ב³⁴, אבל הדעת נותנת שהיו כתבי מנוי נוהגים, ביחוד בתקופה הערבית. אבל נמצא ונתפרסם ע“י אלפרד קרימר³⁵ כתב מני בשביל הקתוליקוס והפטריארך עבד ישועה (1044 – 1075) שנכתב ע”פ פקודת מושל המאמינים. והיות שבדרך כלל היו זכויותיהן של העדות הבלתי מושלמיות במלכות החליפות דומות זו לזו יש לראות בתעודה זו דוגמא לכתבי המנוי של ראה"ג ואף ממנה נראה השפעת הצבור וזקניו על המנוי.

והרי בזה נוסח כתב המינוי של ראש הכנסיה³⁶ הנסטוריאנית בבגדאד:

“אחרי אשר הודיעו למושל המאמינים על דבר ענינך בכלל, כי אתה הנך בין בני אמונתך אותו האיש אשר דרכי חייך הם למופת ומתאימות ביותר לדרישות היושר, כי אתה מאחד בנפשך בתכלית השלימות אותן התכונות שבגללן החליטו (בני אמונתך) פה אחד כי אתה הנך היחידי ביניהם שיש לו גם התנאים של אמצעי עזר חיצוניים לצרכי הנהגתה של משרת הקתוליקוס הנהוגה אצלם, וגם כל אותן הסגולות הפנימיות הדרושות לכך. וגם נוצרים רבים אשר, אשר ע”פ רוב פונים אליהם לקבל מהם ידיעות ע“ד דרכי חייהם של אנשים כערכך, וחות דעת ע”ד המועמדים המתחרים, הוזמנו ע“פ ובאו והודיעו כי גם חקרו ודרשו היטב על אודות הרוחות בין בני האמונה (הנוצרית)… ונתנו את הסכמתם לך”.

“ואחרי שכל אלה בקשו שישמו אותך לראש עליהם ע”י כתב־אשור מיוחד… לכן יצאה הפקודה למלאות את בקשתם… ובזה מתפרסם כתב האשור העליון… בהודעה שאתה נמנית לקתולקוס של הנסטוריאנים בעיר הישועה (בגדאד) וכן בכל הערים האחרות הנמצאות בארצות האיסלם… ורק אתה לבדך יש לך הזכות ללבוש אותם בגדי הכבוד הנהוגים בשביל הקתוליקוס… והשמוש בקשוטי כבוד אלו אסור הוא בלעדיך לכל מיטרופוליט, בישוף או דיאבון, למען יהיו כפופים לך ע“פ מדרגם…”

“וכי יקום אחד מאלה הנזכרים לחלוק עליך וימאן לשמוע בקולך… גמולו יושב לו בראשו….. מלבד זה יצאה פקודה… לערוב לך ולבני אמונתך בטחון חייכם ורכושכם, להניח לכם לכלכם ליהנות מן השלוה והשלום… ולשמור על כבוד בתי תפילתכם… ובכלל… לשמור בכל תוקף על משפטיהם של הכליפים “הולכי התם” ביחסם לאבותיכם… ועוד (נתנה פקודה) כי בענין גבית “מס החסות” אתה תדאג לקבוץ הכספים… ובקבוץ הכספים לא תסור מן החוקים הקבועים בענין זה”.

"ולבסוף נתנה לך הרשות להתערב, כמתווך, בדברי ריבותיכם בין הכתות הנוצריות לשפוט בצדק את החלש בריבו עם החזק ממנו ולהשיב לדרך המשפט את כל הנוטה ממנו.