א    🔗

בדבור צלול וחותך התנבא מלאכי; גלויים היו לפניו הגיונות בני עמו, וידועים לו היטב טענותיהם ומענותיהם, כי על כן קבע את מוסרו ואת תורתו ומיד העמיד כנגדם את טענת הסוררים ולאחריה שוב את תשובתו עליה:

– – אָהַבְתִּי אֶתְכֶם – אָמַר יְיָ; וַאֲמַרְתֶּם: –

בַּמֶּה אֲהַבְתָּנוּ? – הֲלֹא־אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְיָ

וָאֹהָב אֶת יַעֲקֹב, וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי, וָאָשִׂים אֶת־

הָרָיו שְׁמָמָה, וְאֶת נַחֲלָתוֹ – לְתַנּוֹת מִדְבָּר –

ומיד לזה שוב דו־שיח כזה מפיו של הנביא עצמו, מין הקדמת תרופה למכה:

– – כִּי־תֹאמַר אֱדוֹם: רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה

חֳרָבוֹת, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת – הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי

אֶהֱרוֹס –

וכדו' וכדו' הרבה פעמים בשלשת פרקי נבואתו של מלאכי; ומכאן אנו למדים ללא ספק, כי היה הנביא בעל בינה נוקבת, שתהה והכיר־כמו את המזמות הקטנות של החוטאים, וגם השכיל לכוֵן את לשונו לפיהם, להגיש להם דברים בצורה חותכת, לעמוד בפני הגיונם וצדקם המפורש:

– – וְכִי־תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ – אֵין רָע. וְכִי

תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה – אֵין רָע. הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ

הֲיִרְצָךָ, אוֹ הֲיִשָׂא פָנֶיךָ? אָמַר יְיָ צְבָאוֹת –

ואפילו את הטענה שהנביאים עצמם טִפחו אותה בישראל, כי עם־סגולה הנהו, אף אותה נטל מהם הנביא מלאכי ובענותו להם על כך מענה שהוא חדש ומקורי בפירוש:

– – כִּי מִמִּזְרַח־שֶׁמֶש וְעַד־מְבוֹאוֹ – גָדוֹל שְׁמִי

בַּגּוֹיִם. וּבְכָל־מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי –

ועל ידי כך הציגם ריקים מכל יחוס קבוע מראש, מכל זכות אבות שלמפרע, ויכול היה לתבוע מהם יחוס־עצמם וזכות אישית בלבד, וגם את אלה בפשטות מוחלטת הגיש ובדרך הגיון אשר להם עצמם:

– – בֵּן יְכַבֵּד אָב, וְעֶבֶד – אֲדֹנָיו; וְאִם אָב אָנִי –

אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם־אֲדוֹנִים אָנִי – אַיֵּה מוֹרָאִי? אָמַר

יְיָ צְבָאוֹת.

ב    🔗

מוסריו של הנביא מלאכי מצומצמים בשני ראשי־פרקים בלבד, ואידך – זיל גמור, כנראה המוסר האחד מופנה אל הכהנים, כמורי העם ומאשריו, ונקודת־הכובד היא בזה, שהם שליחי־אלהים, וחובה פשוטה מאד היא – להיות ראויים לשליחותם וכי עוון סטיתם מן הדרך הישר כפול ומכופל, בחינת חוטא ומחטיא בשם ה', כביכול; והנסוח כל כך צלול והגיוני:

– – כֵּי־שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ־דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ

מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ יְיָ־צְבָאוֹת הוּא!

והמוסר השני – טהרת המשפחה הישראלית ככלל וכפרט; בעוז לשון, אבל בלי כל פרוט רב, כי על כן נראה הדבר כמובן־מאליו בעיניו, הוא זועם על הבגידה באשת־הנעורים וגירושיה:

– – וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם, – וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ

אַל־יִבְגֹּד! כִּי־שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר יְיָ!

אכן, בדרך־אגב הוא מונה בפרק ג' גם כמה מעושי הרעות המצויים בעם והוא מצַוה על ביעורן לקראת היום שבו “יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים”; ומעוולים אלה הלא הם: מכשפים, מנאפים, נשבעים־לשקר, עושקי שכר־שכיר אלמנה ויתום, ומטי־גר ואינם יראים את ה'; ועל כולם נשגב האידיאל אשר בסיום פרקו האחרון:

– – וְהֵשִׁיב לֵב־אָבוֹת עַל־בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל־ אֲבוֹתָם!

אכן משאלה גדולה היא, מלאת חכמה ובינה ביסודות שהם עיקר ראשון, ואף בבנין חיים תקינים, בריאים ונאים כאחד. –

ג    🔗

ואם כי בדרך־כלל אפשר לומר, כי הנביא מלאכי דִבֵּר אל עמו בלשון העם עצמו, משלב את שאלותיו ממש בתוך דבריו ועונה בהגיון המותאם לו וכאלו נמנע ממליצה מחשש הרחקת העדות, הרי יש בפרקי נבואתו כמה וכמה תארים, מושגים, קללות וברכות, הגדרת מצבים וכדו' המגלים את שבקֵש הוא עצמו לכסות ולהסוות; תפיסה אישית חריפה, לשון מלוטשת ותקיפה; כי מה חזק ובוטה אפילו יותר ממדקרות חרב מאשר לומר לכהנים:

– – וְאָרוֹתִי אֶת־בִּרְכוֹתֵיכֶם!

ומה לגלוג נוקב עד היסוד, קשה מכל התעללות שהיא, שנתן הנביא, בפסוקו הבא:

– – וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ: – כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת־

מִזְבַּח יְיָ, בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת

אֶל־הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם!

ושימו נא דעתכם אל צרופים מזהירים של הנביא שבכונה תחלה הקיף אותם לשון שכיחה ודברים פשוטים בתכלית: “לקחת רצון מידכם”, “מטי־גר”, “ארץ חפץ”, ליום אשר אני עושה סגולה", “גבול רשעה”, “וגערתי לכם באוכל” ועוד; הכל מורכב ממורכב ואותה שעה גם צלול מצלול, כי הנביא הזה היה, כנראה, עממי מטבעו וגם מכונתו, אבל גם מעמיק הָבין ואציל בבטויו, מטבעו דוקא, ואף שלא בכונה.