א

הנבואה עצמה, על מהותה־כמו, על דיוקה למעשה ולממש, על אפני גלומה בזמנה ובשעתה, אינה ידועה לנו, ואנו רק מנחשים על אודותיה, משערים בלבד, רואים אותה לפי מדת כח־הדמיון שלנו ואִלו הנבואה הידועה לנו בברור, זו הנתנת לשקול־דעת, להערכה גם מתוך יראת־הכבוד ומתוך הרגשת־אחריות הגדולה ביותר, שאדם מצווה כלפי ערכי מוסר ומסורת מקודשים במשך דורות רבים, הרי היא הנבואה הכתובה בספר, כלומר: אם נרצה ואם נמאן, זו שהיא ספרות בגִלויה הנעלה ביותר, כמובן: אכן, – אין זה כתב בכוָנה־תחלה, אם כי דבור שנשמר בכתב. נאומים שננאמו וזכרם הגיע אלינו.

אנו מגדירים ואומרים “ספרות”, ותיכף־ומיד הרינו כמו נכוִים מהגדרתנו והרינו ממהרים לצרף לכך ולצַיֵן מניה־וביה: הכתב הזה לא היה, ואינו גם היום הזה, כתב מתוך כוָנה־מראש אלא הוא דבור־פה אשר נשמר בכתב, משאות שנשאו באזני קהל־שומעים, ואשר זכרם הגיעו אלינו בזכות הכתב, שלא היה בכוחו, גם בסיועו של זמן ממושך מאד, להפיג את הקול החי, הדָבוק בכתב הזה: ואפילו יתיחד אדם בחדרי־חדרים עם ספר מספרי־הנביאים ויעַיֵן בו, פּשוטו כמשמעו, בעיניו בלבד, ויקרא את הדברים רק לנפשו עצמו, – שמוע ישמע את הקול המקורי הדובר מתוך הכתוב ואת עצמו, ביחידותו, יחוש בחינת בתוך הקהל, שבאזניו נושא הנביא את משאו.

ב

יסוד־היסודות של הנבואה – הוא המוסר; ואין נביא בישראל, או נכון יותר: – אין נביאי־אמת, אלא זה שמוסריותו האישית נעלה מכל הִסוס; האיש צדיק וישר מלידה ומטבע; והאם לא נפלאה מפלא העובדה, שגם אלה שנפגעו משוֹט הנבואה, גם שליטים רשעים, ואפילו מתנגדים ובוגדים, – בשום מקום ובשום צורה לא הטילו דופי, מבחינת המוסר האישי, בנביא מן הנביאים? לא נמצא כל יריב אשר יראה אבק התנשאות צל הנביאים, שיחשוד אותם בכונה צדדית, ברצון להפיק תועלת פרטית כל־שהיא; דומה הדבר, כאלו לא היתה לנביאים, בהבדל אפילו ממלכים, על ביאוגרפיה שלהם עצמם, בלא קשר עם הצבור והאומה; ובמדה שנזכר פה ושם איזה פרט אישי – הריהו בחינת משל ומופת לנבואה. לא לנביא; כי כל שהאישיות גדולה יותר ברוחניות, בכוחה היוצר, – גדולה יותר אלמוניוּת הוָיתה הפרטית; וגם במובן זה מצוינים נביאי ישראל – תורתם שמורה וקימת, ואלו תולדותיהם – לא הובלטו מלכתחלה ולא באו מעיקרן לכלל צורך השמירה; אכן, כורח הטבע הוא שפרטיות זו לא תלך לאבוד, אלא היא נטבעת בכל עוזה בפָעֳלי הרוח של האישיות ומבליטה ביתר שאת את יחוד כשרונה, מגבירה ומחַסנת עד תכלית את סגנונה; בעניני יומיום, לגבי דברים החולפים – מוַתרת האישיות הגדולה, ודוקא וִתור זה נותן לה יתרון־כוח לעמוד על כל קוצו־של־יוד בענינים העומדים ברום המעלה, בעקרונות הקיום, ביסוד הנצח; מדה זו בהפכיותה – רכרוּכִיוּת וחולשה, כביכול, מחד גיסא, תקיפות ואיתנות – מאידך גיסא; ויותר מזה אפילו: טשטוש־דמות עד אפסות (מדומה) מכאן, ודמות־חטובת־שיש, יצוקה מִקשָׁה אחת, מכאן; ובנקודה זו הגיעו, בלי ספק, נביאי־ישראל אל המעלה הרמה ביותר בתולדות אנוש: כל־כך נשגבים הם מכל פּרטיות, וכל כך חותכת תורתם ורוחניותם, עד שהגיעו לדרגת המופשט של משל.

ג

אם אדם הנו צדיק וישר, ועוֹלמוֹ שלו עולם גדול ועשיר, והוא גם חכם ונבון במיוחד, ואותה שעה שהוא נקי מבקשת תועלת פרטית, ויותר מזה, – תועלת כזאת היא מחוץ לחוג הויתו, אם אדם כזה מטיף מוסר לזולתו, מה גם לרבים, – הרי שהוא מעצם־טבעו־ ואפיו מאמין גמור ומוחלט בסגולותיו־לטובה של אנוש עלי־אדמות; ואמונה זו, כי אפשר ואפשר להשפיע על האדם שיַישיר דרכו, כי יתכן להסביר לו את המשגה שהוא שוגה בו, וכשיבין – ייטיב מעשיו; ואמונה זו באדם היא היא המקור לאותו פאַתוס נעלה, אשר בלעדיו אין שום הַטָפָה בעלת רמה, וידועת ערך; מטבעו של אדם בדרך כלל, שאינו מודה לעולם ברשעוּתוֹ, גם זו שהיא אצלו שלא מדעת ואדרבא, ההטפה נגד פעליו ומעשיו, הוקעת הליכותיו ומנהגיו – מקוממת אותו ומעוררתו למֶרי, ורגש ה“עלבון” מחזק את רצון־ההתנצחוּת ואוטם את אזנו ולבו לדברי מוסר; נמצא, איפוא, שכל מטיף־מוסר, גם אם אין כונתו בכך, – סופו להיות איש־ריב ומתנסה בכושר לחימה, ביכולת עמידה על כונתו ועל דעתו; וגם ריב עקרוני ומלחמה רוחנית – צריכים לכושר תכסיסיות, כלומר: צריכים בינה־בדברים, חכמת נפש וכשרון הברירה בין אמצעים, כולם כשרים ושירים, כמובן; ואין אדם מסוגל לעשות ולפעול בכל אלה, אלא אם השגת המגמה הסופית – היא לו הכרח תמיד, שאינו מרפה הימנו ואינו מניח לו לוַתר ולהִסוג; ואדם כזה אי אפשר לו להיות סקֶפטיקן אף כהוא־זה, ואפילו הוא נבון ופקח, מכל מקום הנו, ביסודו העמוק, בטבעו העיקרי, – בעל אשליה עצמית נעלה. ודומה עליו כל פעם ופעם, כי הנה־הנה הגַע יגיע אל תכלית מבוקשוֹ, כי עוד מעט וכונתו ופעלו – יוכתרו בהצלחה, יבואו על שכרם אחד והיחיד: – ההתגשמות; והמגמה הסופית, זֹה הנעלה והנפלאה, – שאדם יהיה ישר, טוב־לב, עושה־חסד, נוהג־ברחמים, אוהב־לרעהו־כמוהו – בעיניו של מטיף־המוסר כל זה הוא יסוד־היסוד, כלומר: דבר אלמנטרי ביותר, ממש האלף־בית בהויה אנושית; הוַה אומר: – קל כל־כך, פשוט כל־כך! לא, מטיף־המוסר, הנביא־בישראל, – אי־אפשר לו שיסכים לרעיון, כי “יצר לב האדם רע מנעוריו”; הוא אינו משיג את הרע כטבעו, כמושרש, כמובן ומוסבר, – אדרבא: הטוב הוא הטבעי, המובן והמוסבר ואִלו הרע – טעות, שגיאה, גלישה, מעידה, ואין לו לרשע, לפושע ולחוטא, אלא – לחזור בו, לשוב אל טבעו הטוב, אל יצרו הטוב; ולא רק אדם לעצמו כך, אלא גם אדם בחברה, האיש בעמו, והעוסק־בצרכי־צבור, והמלך, והשר, כל מדינאי – בדרך הטבע והפשטות – חיב להיות איש ישר, דורש־טוב, עושה־אמת ופועל־צדק; שאם לא כן – לא טבעי כל המעשה, כלומר: לא בריא, בפרושו: – מעשה חולה, רעוע, לא בר־קימא ונדון לתמוטה ולחרבן; היחיד כרבים – מעמדם איתן, ויפה, וראוי־להיות, אם הם בריאים, טובים, ישרים וצודקים; זוהי הרגשת־עולמו והשקפת־עולמו כאחת של הנביא.

ד

המדיניות, או נכון יותר והולם יותר – הנהגת המדינה, על בעיותיה בפנים ובעיותיה בחוץ, – היתה מרכז התענינותם של הנביאים, והיא מותנית אצלם, תנאי של בל־יעבור, במוסרם של המנהיגים; כלומר: – המדיניות אינה שאלה של כשרון הנהגה בלבד, אינה רק מחויבת חכמת־השליטה, אלא היא קודם־כל שאלת המוסר; כלומר: – אף הכשרון והחכמה מותנים קודם־כל על־ידי רמת מוּסרוֹ של המנהיג והשליט; וביתר פירוש: מי שאינו צדיק וישר בדרכיו, מי שאינו מקפיד ותובע שויון לכל תושבי הארץ, מי שאינו מרחם יתום ואלמנה, מי שאינו דואג לעניי עמו – ודאי לו לנביא, שאין לו לזה גם כשרון הנהגה ואינו חכם לשליטה; ויותר מזה: מי שמדיניות־החוץ שלו אינה מבוססת על יושר וצדק, ואינו מבחין בין בעלי־ברית, אם הם ישרים או שהם רשעים, כל העושה את עמו במדינתו שותף למקולקלים בעמים, מתוך תועלת השעה הקצרה ובתוקף קנוניות קטנות – אינו ראוי לנהוג בעמו ובמדינתו; הנביא־בישראל אינו גורס, כי אפשר שהמדינה תרשע ותעוַת ואִלו האזרח בה – נקי לנפשו, נבדל מן הכלל, ודי לו שהוא ישר וצדיק לעצמו הוא; אדרבא, – אם המדינה נהוגה ונוהגת ביושר ובצדק, כלפי פנים ככלפי חוץ, – הריהי מחיֶבת את התושב בה את הפרט, היא מאפשרת ליחיד לשחֵר לטוב, לעשות צדקה, היא נוטלת ממנו את האפשרות לעוֵת משפט, לפגום במוסר; ואין ספק, כי בנקודה זו נעוץ עיקר טעמה של הנבואה וכוחה, ההבדל המכריע בין מוסרה שלה לבין מוסרם של בעלי־מוסר אחרים בגויים, – הכלל הוא מופת ודוגמא ליחיד, ולא להפך; כוחו של כלל גדול יותר בהשפעה מזה של פרט, ועל־כן הדגש הוא על האומה שחיֶבת להיות מוסרית, על המדינה ששומה עליה להיות צודקת וישרה, – ממילא מובן, שהתושב בה – לא יעֵז להיות יוצא־דופן, ומאד תַקל עליו מלחמתו עם יצר־הרע, רחמנא לצלן; מתוך השקפת־עולם זו, שהיא עיקר ויסוד, נעשו הנביאים, רודפי־הצדק ומטיפי המוסר, – למדינאים.

ה

נביאי־ישראל – פטריוטים היו, ותכונתם זו נובעת נביעה טבעית, מ השקפת־העולם כמו גם מהרגשת העולם שלהם; היתה זו אמונתם, והיה זה בטחונם, כי העם הזה, בארץ הזאת, – מסוגל ואף מיועד להיות עם מוסרי, למופת דוקא; אם העם הזה לא הגשים עוד את היעוד הזה, ולא הוציא עדין מן־הכוח אל־הפועל את סגולתו־מטבעו – היו לכך גורמים־מכשילים ארעיים, אשר חובה להרחיקם, לעקרם משרשם, ולאפשר את ההגשמה; אהבת־מולדת זו – כמוה כאהבת־הרעיון הזה, והיא היא יסוד השאיפה למשטר מדיני וחברתי שהנו ממילא גם משטר נוגד־לאלילות ודוגל באמונה־באל־אחד, משטר של שויון, של עשית־צדק־ויושר, של דאגה־לעני־ליתום־ולאלמנה, שאין להפקירם בידי הגורל האישי; כאן האומה אחראית לכל בניהָ, המדינה ערבה לכל אזרחיה; את העם ואת המדינה, שמשטר כזה יקום בתוכם, מתוך שהוא יעודם, הוא טבעם הראשון, – אהֹב אהבו הנביאים, בלהט, בכל־נפשם־ומאודם; היתה זו אהבה התלויה־בדבר, ועל־כן – כה מוחלטת, כה מסקנית, כה בלתי־משתנית; היתה זו, באופן קצת פרדוכסלי, לכאורה, אבל אמת לאמתה: – אהבה־על־תנאי, ודוקא משום כן היתה כל־כך תמידית ובלתי־מותנית; ומכאן זה הכוח המפליא, זה חוסר־הלֵאות, זו ההתמדה בתביעה למלא את התנאי, להגשים את היעוד.

ו

לפי דרך־מחשבתם ולא כל־שכן לפי דרך־דבורם אין לראות את הנביאים כפילוסופים, ואעפי“כ, תורתם – פילוסופיה היא, כי יש בה משום השקפת־עולם שלמה והיא בונה שיטת־חיים ליחיד ולכלל גם יחד; מוסרם אעפ”י שהוא בחינת הוראה מגבוה ומצות־אלוה אינו רק אמונה. אלא הוא בעיקריו המקיפים והעמוקים – אַכּסיומה, כתוצאה ממחשבה, מהגיון. כלומר: – מבוססת על הגיון וכמו סכּום של חשבון; תביעותיהם מן העם ובניו – אינן בשום פנים תביעות מתוך קנאות, הגוזרת ואינה בוחנת עוד, אלא שהן תביעות מנומקות, לפי כונה הבודקת מצבים, ומנתחת מאורעות ומסיקה מסקנות, ואם כי הן כמעט תמיד אותן המסקנות, לאולם הריהן חדשות וראשוניות; אכן, מוסרם של הנביאים ממקורות האומה נובע, מתחילת ההיסטוריה שלה על כל השתלשלותה, ואולם עיקר כוחו, בכל־זאת אינו כוחה של מסורת, אלא כוחה של מקוריות חדשה לכל נביא ונביא; הנה כי כן ראויה לציון העובדה, שאעפ“י שהנביאים דברו על קדושה – לא מצינו שידבק בהן הכנוי, לא כשם עצם ולא כשם תואר, מתוך שלא היה זה עיקר תכונתם; ולעומת זאת שכיחים הכנויים והתארים – “רואה” ו”חוזה", כי הראיה דוקא היא יסוד ומוצא, ולא הקַבלה או האמונה; התביעות והדרישות הן סך־הכל של שקול־דעת, של וכוּח רעיוני עם עצמו; הנסיונות הם שחתכו וקבעו, כי לחיים מוסריים יש משקל מוחלט העולה בהרבה על משקלם של חיי תענוגות, ויותר מזה: – לשם התענוג ראוי (מלשון ראיה) לו לאדם להיות ישר, צודק, דואג לעני ומחלק את פתו אתו, לריב ריב אלמנה ויתום; הנביא אינו מטיף לסגוף או לנזירות, אלא אדרבא, – הוא רוצה בחיים מלאים ושלמים, בחיים של נחת־רוח; כוחות האדם ויכלתו מוגבלים ומצומצמים ורק מי שנוהג בהם בעזרת חשבון־הנפש ומי שעושה הכל מתוך בינה בהיגינה אנושית, לא רק שהוא מאריך את זמנם של הכוחות ואת יעילותם, אלא הוא מרבה את תענוגותיו, שהוא עשוי להשיג בזכותם; והמבחן הנאמן ביותר לעומק הבנתם ולשיטת מחשבתם היא התביעה לחיים מוסריים של העם כולו, ולא של היחיד בלבד. הדרישה של מעשה מדיני יהיה מושתת במוסריות, כי על כן התביעה שהיחיד יהיה מוסרי – היא תביעה לאנשי־סגולה, למעטים יוצאי־דופן, מוכשרים לקרבנות ולהתקדשות, אבל אם העם כולו, אם החברה היא מוסרית – קל וחומר, פשוט וטבעי כמעט, ליחיד להיות מוסרי; הלא זוהי הפילוסופיה המקורית באמת של הנביא.

ז

לפי כונתם־הראשה, וכן לפי ואפן שימת־הלב אל הכלים – אין לראות את הנביאים כראות משוררים; ואולם נבואתם –שירה היא, כי על כן ראיָתם את הטבע, את החי ואת הדומם, את הנוף ואת התופעות החורגות מתוכו, – ראיה פיוטית היתה, קולטת תמורות קלות כקשות, צבעים ובני־צבעים, אורות וצללים; ומשום שהיה להם כוח־המדמה שהוא דק וחותך, חושף ומבליט, מאיר ומעורר לב ושכל כאחד; ומשום הלשון שהיתה אצלם ציורית, והבחנה אישית בתכונות כל מלֶיה, והבנה באפשריות זווגן וצרופן, בבנין משפטיה; ומפני כשרון ההגדרה – החשולה, ההדוקה, המדויקת, הטובעת חותם בל־ימחה; ויותר מזה, – הכשרון הזה ללשון היה, בלי ספק, גם בחינת הכרה ואהבה־מדעת, מתוך החשבת הכלי וזיקה עמוקה לכוחו, משיכה ללא־רפיון לחידותיה של הלשון, למסתריה לנגון הצפון בתוכה, והחשק לפרוט על מיתריה; אלא שבאותה שעה עצמה לא נתעו חלילה, אף פעם, ולא הלכו בשביה של לשון־לשמה או של שירה־למען־שירה, אלא לעולם היה זה אמצעי למטרה נעלה יותר, והוא משמש את עיקר־העיקרים שלהם, –– את מגמת־נבואתם, את תורתם, את שליחותם שאינה נשכחת רגע ואינה נִסֶטֶת אפילו להרף־עין, ולו בזכות הודה והדרה של לשון וקסמי־האיתנים שבה; ומפני כן – לא משוררים הם הנביאים, אף על פי שכמעט כל דבריהם שירה; וזאת לדעת ולזכור, – כי כל יודע־שיר צריך כוח מוסרי ראשון־במעלה כדי להקפיד תכלית ההקפדה שהשירה לא תגיע בשום פנים ואופן לדרגת שליטה, אלא תוסיף ותהיה עד־קץ – מציֶתת בלבד, אם לרעיון ואם לרגש, לזה הזקוק לה, ואשר אי־אפשר לו בלעדיה; לא, אין זה, חלילה, זלזול בשירה ובלשון, אם אין מרשים להן להיות מטרה לעצמן, ואדרבה זוהי החשבה גבוהה מגבוה; איש המוסר ביסודו, מי שהוא ישר בכל הויתו, והוא משורר ואמן לפי יכלתו וכשרונו, – יודע ידוֹע היטב – מה כוח־בראשית בלתי־שכיח נתון בידה של השירה, וכי היא מסוכנת מאד ללא השגחה עליה, ללא כיבוש יצריה בה, בלי רסן ומתג בפיה; השירה – כמוה כאש, כמוה כמים, – בלי תחומים מוגבלים למציאותה, בלי אפיקים, – מכלה הכל, שוטפת הכל, ואין נחמה בזה שהשתוללותם של אש או סערתם של מים יש בהם כשלעצמם משום מראה של הוד; הנביא – אינו משורר של הדר התוהו־ובוהו שמלפני בראשית; הנביא הוא משוררו של הבורא, של עושה־שמים־וארץ, בונה עולם וקובע בו סדרים ומשטר – המבדיל בין אור לחושך, בין מים לבין יבשת, בין עליונים לתחתונים, לקורא שמות לעצמים, ואף למעשים ולתכונות; ושמא אפשר להגדירו ולומר, כי יחסו של הנביא לאדם כיחסו אל השירה, – אף הוא צריך לאפיקים מוסריים, לכוח מרסן, שאם לא כן יחזיר, חלילה, את העולם לתוהו־ובהו.

ח

הנאום, לעולם איננו האמצעי לגִלוּיָה של פילוסופיה־לשמה, וכן אין הוא האמצעי לגִלוּיָה של שירה־לשמה; הנאום אי־אפשר לו להשתחרר מחוקיו שלו, – כי על־כן הוא מוּתנה קליטה צמודה לפליטה, – הוא מחיב פעימת־לב, אם שבהסכמה ואם שבהתנגדות, של הנוכֵחַ בשעת הנאום, ומתנאי זה ומחיוב זה הוא נוצר ונבנה, פושט צורה ולובש צורה, מנֵיה ובֵיה; נאומים,– אפילו אם הם מזהירים בזוהר של חכמה, גם אם הם מושתתים על פילוסופיה, ואף אם הם נשאים על כנפי שירה, – לעולם אין כוחם כוח ראשון לגבי קוראים כמו לגבי מאזינים, ולאחר זמן, – הם עצמם, על הפילוסופיה שבהם ועל השירה שבהם, הנם, לכל היותר, – היסטוריה מענינת, פרק בתולדות עם אחד, ולפי משקלו של העם הזה – גם בתולדות האנושות; הדבור החי, אם אפשר לומר כן, – אם הוא גבוה והוא מתכוֵן לא לפרט נוכח, אלא לכלל גדול באותה שעה, – ניזון מן פילוסופיה והשירה, מתחזק על ידן ומתעלה לדרגה של חכמה מיוחדת ושל אמנות, אבל הפילוסופיה והשירה צריכות, למען שלמותן המלאה, להמנע מן הדבור אל אדם אחד נוכח ולא כל שכן אל רבים נוכחים; חוּמן ואפילו להבן של פילוסופיה ושירה לעולם נראות ומורגשות, כל עוד שלא הגיעו לכלל בטוי שבדבור, והכל נמסר ושוקע בתוך הצִנָּה כביכול, של כתב, ובתוך האֵלם של אותיותיו.

ט

הנביאים בישראל יצרו מזיגה מקורית, מזיגה חד־פעמית שאינה חוזרת עוד מאז, בת שלשה יסודות: – משא, פילוסופיה שירה, הדרים בכפיפה אחת, זה מתחזק מזה וכל אחד מהם כוחו שלם ומלא גם בעצמאותו, הלא היא – הנבואה; את היצירה הזאת הגדיר הרמן כהן, בכלים פילוסופיים משוכללים, בשם סגנון־הנביאים. בנתחו ובהסבירו קודם־כל מה טיבו של סגנון בכלל, שהוא לפיו – “חוקו של הגאון”, ולאחר־כך מה מהותו של סגנון־הנביאים שהוא רואה בו את “סגנונו הלאומי של עם ישראל, וסגנון נצחי באנושות”; – נקבע רק על־ידי עם שזכה שיהיה לו סגנון לאומי, וסגנון לאומי אינו נקבע לעולם אלא בכוח יחודם של יחידים, על־ידי אחד "השקול כנגד ששים רבוא", כי על כן נחן בסגולה – ללכד בנקודה אחת את עיקר כוחו, טעמו וסגולתו הקבוצית של עם שלם; בדרך כלל, – סגנונו של יחיד ההופך להיות סגנונה של אומה – פרטיותו נבלעת בכלליות, ואין מצַיְנִים אותה אלא בשעה אחת מן השעות; וכאן, לגבי הנביאים – שמוּר לעולם חותמו של כל יחיד ויחיד מהם; ולא עוד, – אלאל לאחר שסגנונם, סגנון אוּמתם, היה לסגנון נצחי באנושות, – עדין אין הנבואה מטשטשת את הנביאים, אלא אדרבא, שמם ויחודם, מוזכרים ומוטעמים, בחינת – יחיד באנושות! ולא רק השמות ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, אלא כמוהם כל אחד ואחד מן השמות – עמוס, יונה, מלאכי – הוא דגל תוך האנושות; הנבואה היא אחדוּת, היא מושג מוֹנוֹליטי, שכל הנביאים יחד צמודים ודבוקים בו, ואותה שעה עצמה –– נביא נביא ועצמותו. עצמוּת, החתוכה והגזורה עד תכלית התכליות, ומה שנבא האחד, ואיך שנבא, מן הנמנע שחברו היה מנבא זאת או מנבא כך: וחשוב וראוי על כן להטעמה מיוחדת, כי הנביאים לא ראו את עמם, אלא בחינת עם בין העמים, עם בתוך האנושות, ורצונם, וכוָנתם, והשקפת־עולמם: – ישראל עם־סגולה, לא רק לעצמו, אלא מתוך שעליו להיות מופת־לאנושות, לאנושות המצוּוָה כולה להיות – מוסרית, רודפת־צדק, אוהבת־אמת ושוחרת־שלום, שלום לנצח; ומכאן, בלי ספק, היסוד הראשון ואף האחרון לזו ההגדרה המזהירה: “סגנונו הלאומי של עם ישראל וסגנון נצחי באנושות”.

י

לפי צביון לשונם, לפי קצב דבורם, על פי אוצר הסמלים, לפי תאורי הטבע, לפי קשירת התארים – היו הנביאים אסתטיקנים מובהקים, בעלי חושים ליופי בגִלוּיִים שונים, אסתטיקנים לפי ההבחנה ואופי הקליטה ואף לפי צורך־הנפש לגלות יופי ולא כל שכן על פי הכשרון לשקפו, להראותו; הם לא היו בעלי תורה אסתטית, כמובן, כמו שהיו, למשל בעלי תורה אֶתית, ועל־כן אין כל יד וזכר לדרישות ותביעות בכווּן זה, אבל כל כעור, אם בעולם המעשה, ואם בעולם המחשבה – דחה אותם ועורר בהם לא רק שאט־נפש, אלא בפירוש כעס ורוגז, ממש כמו שעורר כל חטא מוסרי; אכן, – גם האסתטיקה היתה אצלם בגדר המוסריות, דבר שהוא כולו יסוד ותוכן וממילא גם צורה, – ולא צורה בלבד, מופשטת וערטילאית; ולא פלא, אפוא, שכל הנביאים, – יודעים לתאר, לספר, לחשוף מוּמים, מעשי כעוּר, שחיתות, מכאובים ופצעים, צרות ומכות – ואין אנו נרתעים מלקרוא אותם עד גמר; כי בכוח אפְים האסתטי הנם ריאליסטנים למופת, שלעולם אינם זקוקים לשאַרז’ה, אפילו לא לקַריקטוּרה, כדי איזה דבר שנוא ובזוי עליהם, – בכוח העמדת המציאות, העובדה, על מהותה־כמו, מתעוררים בנו השנאה והבוז, הרצויים להם; לשונם המפוארת עושה זאת, הגדרתם היפה והקולעת גורמת לזה, הקצב הנאה והמותאם מביא לידי כך; חוסר ההגזמה וההפרזה, אם לחיוב ואם לשלילה, האִזון בדבריהם, האמת לאמִתה – הם גלוי אסתטי, לא פחות משהנם גלוי אֶתי.

יא

ועוד תכונה נעלה ושוה אצל כל הנביאים: – הם לא היו מרי־נפש, גם שעה שרגזו, גם עת שנתיסרו ביסורים, יסורי עצמם ויסורי זולתם, – לא ידעו דכדוכי־הנפש, לא הגיעו אף פעם כמעט לנקודה שלאחר־יאוש, כי לעולם היה הנביא, כל נביא בישראל, – מחיֵיב חיים, דורש־חיים, מתרחק ומרחיק אחרים מן המוֶת; המות לעולם – עונש הוא, איום, לא שעת גאולה, לא פוֹטר מצער ומעצבות החיים; אין נביא פסימיסט, אפילו על פי תהום פעורה, ואף לא בתוך שערי אסון וסבל; נביא משמעו – אופטימיסטן מעיקרו; כלומר: לא רק שאין הנביא מתיאש פעיל, אלא איננו אפילו מתיאש אדיש; שום נביא לא העלה את המחשבה של קהלת: “הבל הבלים”; אדרבא, – יחס של “הבל הבלים” – מוקצה מחמת חטא לעצם הקיום, אל החיים בהוָיתם; בטול חיים על־ידי החי עצמו – אוֶלת היא, הונאה עצמית והונאת הזולת, כעור הוא, דבר שמחוץ לגדר־הטבע; ובנקודה זו אפשר לומר, ללא חשש של פַרַדוֹכּסַליות, כי הנבואה היא פילוסופיה המתנגדת לפילוסופיה, בועטת בה ושואטת אותה; גם נביא מקונן, גם נביא מורתח ומתפלש בדוַי – דבק בחיים, משבח את החיים, מצביע על המאור שבהם, חוזה עתידות נשגבים ליחיד, לעם, לכלל האנושות; ואין ספק, כי גם תכונה יסודית זאת, היא שעמדה לנבואה הישראלית והביאתה שלמה בכל אשר בה עד היום הזה וכל משך־הדורות, התמורות, הגלגולים לא גרעו ממנה ולא־כלום.

י"ב

המשא לעם, מה גם שכוָנתו הטפת־המוסר – מחויב מעצם טבעו, דרמתיות; גם נביא המופלג בשלות־רוח, כי על כן בטוח הוא עד תכלית בצדקת רצונותיו ותביעותיו – כיון שהוא בא להקנות תורה וחכמה במישרין, ובכוחו של הדבור נזקק ממילא, בדרך הטבע האנושי, לפאתוס – ויהיה כמוס כאשר יהיה, – לג’סטה, ותהיה מאופקת ומוסתרת כאשר תהיה –– כלומר" הוא מחויב דרמתיות; ואמנם, – כל הנבואה הישראלית נושמת דרמתיות. ולא עוד אלא שהיא עצמה היתה בחינת רמה אלוהית אנושית נשגבה, – אספקלריה גבוהה ונאמנה למלחמת יסודות מנוגדים באדם, – יסוד הטוב ביסוד הרע, או – “יצר־הטוב” ב“יצר־הרע”; אכן, האמונה בעדיפות כחו של הטוב כמוה כמו בטחון אצל הנביאים, ומכאן – צביון האֶפי של הנושא הדרמתי; והמזיגה הזאת היא הנותנת, היא המשמרת והשומרת על הנבואה־כמו, על תוכה ועל טעמה, על תכנה ועל צורתה, מאז ועד עולם, ואין חלות בה השפעותיהן של תמורות, תהיינה אשר תהיינה; השלמות אשר בדרמה הנבואית, זה העדר כל צל־של־פקפוק בצדקת התביעות, חוסר כל נדנוד, אף הקל שבקלים, בטחונם כי דברם קום יקום, כי על כן לא יתכן אחרת, – רק האפיקה שבהרצאה שמרה־כמו עליה והביאתה עד הלום, לא רק על כל גאונה והדרה, אלא גם על הרטט החי שהיה לה בזמנה ובשעתה; כי מהותה הראשונה של אפיקה – בנין, וממילא – בחירת החמרים לבנים, התאמתם לחוקי ארדיכלות, דאגה לסגולות משַׁמרות לאורך ימים; – ונוסף לכך, – אם האֶפיקן אינו ארדיכל לבד, ולא רק חכם הנדסה, אלא הוא גם בעל טעם־טוב, – ודאי שיעלה גם חוט של חן, ולו גם חשאי ומרומז על כל בנינו, וירקום פה ושם, בתוך מסכת האפיקה שלו, או בשוּלֶיה, – קוים ליריים עדינים, ואף־על־פי־כן מפורשים וברורים; והנבואה הישראלית – מוארת מפנימיות, פנימיות התוכן והצורה גם יחד, באורה המדמדם של ליריקה, ונמצא שנבואה זו משפיעה את השפעתה לא רק בכוחה של מחשבה גדולה וצלולה עד סופה, לא רק בכוח הקנית חרדת־לב כלפי יהבו של אדם בעולמו, אלא גם בזכות קסמי־נפש טמירים הנאצלים מתאורי־נוף רכים ורוטטים, מן הפניה אל זיקתו של אנוש לכסופי הוד ונוי מופשטים, מעצם הצורך לפרוט על מיתרים כמוסים בתוכנו, כן הכונה לעורר נגון בחוּבֵּנו, להרנין את הדם, כגון:

– – וּבָאוּ וְרִנְנוּ בִמְרוֹם־צִיוֹן וְנָהֲרוּ אֶל־טוּב יְיָ,

עַל־דָּגָּן וְעַל־תִּירשׁ וְעַל־יִצְהָר וְעַל־בְּנֵי־צֹאן וּבָקָר

וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה…

או תאור דומה אשר הליריזים מחלחל בו ומעיר את הדמיון:

– – – כִּי־לִפְנֵי קָצִיר כְּתָם־פֶּרַח וּבֹּסֶר גֹֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה

וְכָרַת הַזַּלְזַלִּים בַּמַּזְמֵרוֹת וְאֶת־הַנְטִישׁוֹת הֵסִיר הֵתַּז.

ועכשיו בואו נא ונקרא ליד דברי־נבואה אלה, דברים שונים בתכלית, שהיסוד האֶפי בהם מגיע אל שיאו הנעלה:

– – בַּיָּמִים הָנֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת, וַיָבוֹא אֵלָיו

יְשַַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר יְיָ:

צַו לְבֵיתֶךָ, כִֹי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה: וַיַסֵּב חִזְקִיהוּ

פָּנָיו אֶל־הַקִיר וַיִתְפַּלֵּל אֶל יְיָ – –

ושוּב בקנה אחד עם שני יסודות־קָטבּיים אלה, עולה יסוד הבינים, הלא הוא היסוד הדרמתי, המדהים בכוח־התנועה שבו, שכל משפט וכל צירוף־מלים שבו יש בו פאתוס מרעים, והוא מלוּוה מתוכו עצמו ג’ֶסטה נשגבה:

– – רְדִי וּשְׁבִי עַלֹ עָפָרך בְּתוּלַת בַּתֹ בָּבֶל, שְׁבִי לָאָרֶץ אֵין־כִּסֵא, בַֹת־כַּשְׂדִּים,

כּי לֹא תוֹסִיפי יִקְרְאוּ־לָךְ רַבָּה וַעֲנוּגָּה; קְחִי רֵחַיִם

וְטַחֲנִי קָמַח; גַּלִּי צַמָּתֵךְ, חֶשְׂפִיֹ־שֹׁבֶל, גַּלִיֹֹֹ־שׁוֹק,

עִבְרִִי נְהָרוֹת; תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ גַם תֵּרָאֶה חֶרפָּתֵךְ, נָקָם

אֶקָּח וְלֹא אֶפְגַּע אָדָם – –

הן מחזה שלם יקום לנגד עיני רוחנו עם משמע דבורי תוכחה אלה, – מראות על מראות מצטופפים ועוברים על פנינו, – מעוררים התרגשות, מנערים את המחשבה, מזעזעים את הלב; והיסוד הדרמתי הזה, – הוא עצמו בכל טהרו וצריפותו ממוזג בתוכו עם יסוד האֶפיקה ויסוד הליריקה, – עד מה מדויקים התארים ומעוגלים עד תכלית – ואיזה רוך ואילו רחמים נבטים אלנו מתוך המלים, מבין השיטין! מקל־החובלים מורכב בלי־רואים על מקל־נֹעם, מראש ובכונה תחילה, – והדברים באים לא לדכא ולהשפיל, אלא לעורר ולרומם, – להתנערות מן הרע הצפוי ולהחלצות לקראת זהרו הבטוח של הטוב, של הצדק והיושר.

וכגודל המורא בנבואת ישראל כן גודל הודה־והדרה בה, ומהם כוחה וטעמה, שיעמדו לה עד עולמי עד.

א

הננו עומדים בשער הגבוה אל הנבואה בישראל; וּברי, – הפתיחה בישעיהו בן־אמוץ אינה משום שהיה ראשון לפי סדר, אלא יען כי הוא ראש כל חוזי חזון; יִחוּדוֹ ועוּזוֹ במוסר יצרו את ההוד־והדר בלשונו, ושניהם יחד עטרו הִלָּה של־קדושה לשמו, וזה דורות על דורות קים ועומד דברו בחינת תביעה־שאינה־פוסקת מן האדם – לצדק ויושר, לחיים שאין בהם זדון ורשעות, לאחרית־ימים שכולה אור ותפארת; “חזון ישעיהו בן־אמוץ” – הוא התואר־כמו לכל מה שנאמר על־ידי הנביא ולַכתוּב כבחרס־שמיר על דפי ספר ישעיהו, וכל כנויי שבח אחרים וכל נסיונות הגדרה נוספים, כוללים או מפורטים, ודאי שיחוירו לעומת המאור שבתופעה נשגבה זאת, ואף־על־פי־כן מוּסבר הרצון להיות שרוי בכוָנה בתוך החוג של רוח הנבואה הזאת ולקבל ממנה השפעה גם בדרך של התפרקות עד תכלית עליה. –

ב

בחותם בל־ימחה טבע ישעיהו את עיקרה הראשון של הנבואה שממנו יסוד וטעם לכל הטפת המוסר כמו שהוא מוטף, הלא הוא יחס האבהות של האלוהים אל עמו; ודאי, גם תפיסה זאת כוָנתה אַדנוּת, אבל לא זו הרוצה “להרים” את היושב־מטה מלכתחלה אל היושב־מרום מעצם מהותו, אלא זו המבקשת להחזיר את התועה אל מקור־מחצבתו; ואם כי הנביא אינו נושא־פנים על־ידי כך לחוטא והנו פוקדו בלשון שיש בה כדי להעליב בפירוש, להכאיב ואף לבזות, – בכל־זאת הריהו רואה את העוֹן כמחלה: –

– – מִכַּף־רֶגֶל וְעַד־רֹאשֹ

אֵין־בּוֹ מְתֹם, פֶּצע וְחַבּוּרָה

וּמַכָּה טְרִיָּה, לֹא־זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ, וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָׂמֶן.

ודוקא מכאן תקפו הקיצוני של הנביא, היא הדרישה שאין עמה כל וִתוּר שמוַתרים למי שמקובל כבלתי־ראוי או כבלתי־מסוגל; ושאין כאן מאומה מאותה אבהות טועה כושלת שהיא כולה קטרוג וקנטור – תעיד בבירור מוחלט לשון האיום, אשר תמיד אתה מוצא גם את שובר־הפיוּס בצדה:

– אִם־תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם – טוּב הָאָרֶץ תּאכֵלוּ. – –

– וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ, וְאָסִירָה

כָָּלֹ־בְּדִילָיִךְ.

וכדומה וכדומה.

ג

ומיד לכך ראוי לנו, לשם השגת הדברים עד שרשם ויסודם, שנשים לבנו אל היחס שישעיהו מיחס אל עצמו כנביא, על ידי מה שנקדים ונקרא, מתוך שהיה על כל פרט קטן, את תאור גלוי־האלהים אליו, זה אשר בפרק הששי; ואם כי הקוים מצומצמים, – הריהם בולטים ובהירים; אלה השוּלים של ה' אשר ההיכל מלא מהם, אלה השרפים מכוסי־הפנים־והרגלים, זה שיר־ההלל הקצר שבפיהם, אלו אמות הפסים הנעות מקולם! חרדת־קודש (“ואֹמר אוי לי כי נדמיתי”) עם משהו מבטולי־היש (“כי איש טמא־שפתים אנכי”) תקפו את רואה המראות הללו, ובעודו אפוף תדהמה – והנה נגע בשפתיו שרף וברצפת־אש, לקוחה מעל המזבח, והוא מודיע לו מניה־וביה: “וסר עונך וחטאתך תכֻפּר”; וכאן אתה מוצא את נקודת־הכובד ששומה עלינו לנעוץ בה את כל הרהורינו ובחינותינו על־דבר יחודו של ישעיה, – אין הוא אומר שהאלהים כפה עליו שליחוּת, אלא שהוא שמע שאלה סתומה המנסרת בקרבתו:

– – אֶת־מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֵךְ־לָנוּ?

וכבר הוא מבקש שיטילו עליו את המשרה:

– – וָאֹמַר: הִנְנִי, שׁלָחֵנִי!

ומיד התבהר לו מפי בורא־העולם, כי הטוב הצפוי לעם ולאדם, אינו בא מראש ומלכתחלה, אלא דוקא לאחר פגעים קשים וענשים כבדים מנשוא.

ד

אמונה רמה בעם ובמולדת היתה, כמובן, אצל הנביא ישעיה, אבל גם מחשבת־חנוך גדולה (“כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”); וברור מאליו, שכל הרוצה שאומתו תהיה בחינת מורה לעולם הגדול, וכל המנבא ואומר כי יום נכון לאלהי־עמו (“ושפט בין הגויים, והוכיח לעמים ורבים”) הוא מעלה ממילא את תביעתו מאת אחֶיו ודורש מהם דרגת מוסר גבוהה מגבוה, חכמה של חיים טהורים ומדות קיום לפרט ולכלל, אשר המופת שבהם נראה לעין; ונבונה מאד היא הקריאה־במישרין המלאתי־פאתוס של הנביא שאינו מוציא בה גם את עצמו מן הכלל:

– – בֵּית יַעֲקֹב, לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר אֲדֹנָי!

ומגמת־הלב של הנביא אין נאצלה הימנה מגמה שהיא הקרובה ביותר אף־על־פי שכל־כך רחוקה:

– – וכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם

לְמַזְמֵרוֹת, – לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל־גוֹי חֶרֶב, וְלֹא־

ילְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה!

אך שמא מופשטה היא מגמה זאת ועל־כן כמוה כמשאלה חסוּדה שאין נקל מן ההסכמה לה? ולא כן הדבר, כי הנה “יורד” הנביא אל בין עמו וקובע בלשון של בזו גלוי שאולי משום עצמתו הגדולה אינו מוּבע במלים, אלא במשהו יותר – ביצירת אתמוספירה המלאה הבוז ולעג.

– – וַתִּמָּלֵא אַרְצו כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצְֵֶה לְאֹצְרֹתָיו,

וַתִּמָלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו.

וממילא לא יתכן שיהיה אלוהים עמהם בכל אלה, ואדרבא, תוצאה הכרחית מכך היא: –

– – וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים, לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ,

לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו –

והדברים מוסיפים והולכים, נמשכים ומגיעים לדרגה אשר תביא אחריה את הפרץ הגדול –

– – יוֹם לַיָי צְבָאוֹת עַל כָּל־גֵּאֶה וָרָם, וְעַל

כָּל־נִשָּׂא וְשָׁפֵל –

– – וְעַל כָּל־מִגְּדָּל גָּבֹהַּ וְעַל

כָּל־חוֹמָה בְּצוּרָה – – – וְעַל כָּל־אֳנִיוֹת תַּרְשִׁישׁ

וְעַל כָּל־שְׂכִיוֹת הַחֶמְד

או אז יחזור הכל מאונס אל הקדמוּת הטובה יותר –

– – – ושַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים,

וְנִשְּׂגַּב יְיָ לְבַדוֹ בַּיּוֹם הַהוּא.

או אז תושג הָאִוֶלֶת שאליה הגיע האדם ועל כן:

– – בַּיוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהַבוֹ.

והאם לא מסקנה מוקדמת ויחידה היא זו שהנביא מסיק אותה והוא קורא שוב ומיעץ מראש:

– – חִדְלוּ לָכֶם מִן־הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ

כִּי בַמֶה נֶחְשָׁב הוּא?

ה

מי שלבו קן של שירה וחכמה גם יחד – עולם ומלואו נראה לו משלים משלים, אם כי בכללו אין העולם אצלו משל דוקא; בדבור ובכתב – נמשלים אצלו חיי אדם לחיי עוף, בהמה וחיה, ובלבו ובמחשבתו – משולים חיי עץ, עוף, בהמה וחיה לחיי אדם; המשורר – מקדים משל לנמשל בראיָתו, החכם – מקדים נמשל למשל בראיתו; אצל משורר־וחכם – שניהם באים כרוכים יחד לפניו; אצל הנביא ישעיה, שהוא משורר המשוררים וחכם החכמים, – לא כל שכן; באשר על־כן – יש לקרוא את המשל “אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו” בנשימה אחת עם הנמשל – “כי כרם ה' צבאות – בית ישראל, ואיש יהודה – נטע שעשועיו”; המשל אינו נפרד מן הנמשל והנמשל אינו מאוחר מן המשל, כי בחנו נא ונוכחתם להבין, כי בלי הנמשל אין המשל הזה משל, אלא פרק התבוננות־בטבע; משום־כן דרמתי כל־כך המשל, ולא אֶפּי, כרגיל; וראו נא איזו מקוֹריות כאן – הַמְמַשֵׁל פונה לנמשל וממנה אותו שופט (“ועתה, יושב־ירושלים ואיש־יהודה, שפטו־נא ביני ובין כרמי”); ואין השופט מספיק לדון וכבר פוסק הממשל את דינו (“ועתה אודיעה־נא אתכם את אשר אני עושה לכרמי – הסר משוכתו”); וראוי שתשימו לב במיוחד: – בתחלה מספר הממשל כסַפֵּר אדם מן־הצד (“כרם היה לידידי”) ולא לעצמו, ואִלו כאן הוא כבר לא כרם ידידו, אלא כרמו שלו (“אני עושה לכרמי”); וכל המשל לא היה בשביל הנביא, אלא כמין… נסיגת־אחור על מנת להסתער ביתר תנופה ולהגדיל את כוח המחץ של הטפת־המוסר, כעין צדוק־קודם ללשון גבוהה מעליבה־עד־עצם, למשפטים שמלותיהם קלועות יחד כדוגמת שוט בהתרוממו והן נפרדות ומתפרעות ברדתו – על מנת להכות בבת־אחת בשבעים־ושבע ציציות, כגון:

– – הוֹי משְׁכֵי הֶעָוֶן בְּחַבְלֵי הַשָׁוְא וְכַעֲבוֹת

הָעֲגָלָה חַטָּאָה –

שהוא משפט קשור ומקושר, מגובש ומלוכד ולעומתו: –

– – לָכֵן כֶּאֱכֹל קַש לְשׁוֹן אֵשׁ, וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה

יִרְפֶּה שּׁרְשָם כַּמַּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה –

שהוא מצד שני – משפט פרוע בכונה, מפושק מלים, כדי להפליא מכה.

וכך בנוי כל הפרק החמישי, הוא פרק המשל, שהנביא כנהו בשם “שירת דודי לכרמו”

ו

מפתח נאמן להשגתו של ישעיה מה זאת רוח ה', הלא היא מהותה של הנבואה, מסור בידינו פרק אחד־עשר:

– – רוּח חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּח

דּעַת וְיִרְאַת־יְיָ –

ויש לעין בצרוף־תכונות זה ולפרקו לאחדים: – חכמה, בינה, עצה, גבורה, דעת, יראת־ה‘; יראת־ה’ לאחרונה, כלומר: – היא עטרה לכל שאר התכונות, היא המאחדת אותן להיותן יחד – רוח ה'; ושמא סבורים הנכם כי יראת־ה' נקנית במקנה־עמל, או כדרך שאר תכונות – בשקידה, ברצון, בשאיפה, הרי שבא הפסוק שלאחר־כך ומסביר את הדבר בפשטות נשגבה:

– – וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת־יְיָ – –

כלומר: תכונה זאת באה בכוח האצלה עליונה, וכעין מתנה מגבוה; ואם זכה אדם ונטבע בו ריחה של יראת־ה' הרי –

– – לֹא לְמַרְאֶה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא־ לְמִשְׂמַע אָזְנָיו

יוֹכִיחַ; וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים, וְהוכִיחַ בְּמִישׁוֹר

לְעַנְוֵי־אָרֶץ, וְְהִכָּה־אָרֶץ בְּשֵׂבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ

שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע –

או אז, או אז, – בהיותו איש כזה בישראל, שנחה עליו רוח ה' כהנ"ל –

– – וְגָר זְאֵב עִם־כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם־גְדִי יִרְבָּץ,

וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא –

יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.

הנה לשם־מה, ולמען איזו מטרה־ממטרות צריכה אומה לאֶחד אשר “נחה עליו רוח ה'” כמוסבר לעיל; ועוד יותר מזה, כלומר: לענינים נוספים, המפורסמים פרוט חותך יותר בולט יותר, מאַחד־קצוות־ונגודים יותר:

– – וּפָרָה וָדֹב תִרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן,

וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל־תֶּבֶן – – וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל־

חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָמוּל יָדוֹ הָדָה;

– – לֹא־יָרֵעוּ וְלֹא־יַשְׁחִיתוּ בְּכָל־הַר קָדְשִׁי, כִֹּי־

מָלְאָה הָאָרֶץ דַּעָה אֶת־יְיָ – כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.

או אז! שעה שישראל יחיה חיים כאלה, – ירחב לו וירוח לו גם מבחוץ: – “אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם”; הא בהא תליא אצל הנביא, ואין להפריד בשום־פנים בין הדבקים, בין מי ש“צדק אזור מתניו, והאמונה אזור חלציו”, לבין “וגר זאב עם כבש”, לבין “אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא־יצר את אפרים”, לבין “והחרים ה' את לשון ים־מצרים והניף ידו על הנהר בעוז רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים”!

ז

עין ישעיה היתה פקוחה על הגויים, שכני ישראל; הוא הביט ובחל בתרבותם הרעה, במוסרם הנאלח, בארחם ורבעם הקלוקלים, הוא השקיף עליהם מגבוה, וכנראה גם בכאב מחמת השפעתם על עמו, הרי ש“משא מואב” ו“משא מצרים” ועוד אינם רק תוספת לנבואתו על ישראל, אלא היא אותה נבואה עצמה; אכן, היתה כאן גם עצתו של חוש נבון, האומר שאין להלאות את האוזן על־ידי הטפת־מוסר במישרין ללא כל הפוגה, ומוטב, אפוא, לנבא קשות על שכן רע ולהטיל פחד בעקיפין, שמא אפילו ביתר חרות הלשון, כי על כן נוח להעליב, לחרף ולגדף בגוף שלישי מאשר בגוף שני; ואין ספק כי הנבואה הקשה על מצרים אשר בפרק התשעה־עשר היתה בעלת סרקזם אכזרי ביותר:

– – וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס בְּקִרְבּוֹ, וְסִכְסַכְתִּי

מִצְרַים בְּמִצְרַיִם – – וְנָבְקָה רוּחַ־מִצְרַיִם בְּקִרְבּוֹ

וַעֲצָתוֹ אֲבַלֵּעַ. – – יְיָ מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ רוּחַ

עֳוְעִים וְהִתְעוּ אֶת מִצְרַיִם בְּכָל־מַעֲשֵׂהוּ כְּהִתָּעוֹת

שִׁכּוֹר בְּקִיאוֹ – – בּיוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִצְרַיִם

כַּנָּשִׁים וְחָרַד וּפָחַד מִפְּנֵי תְּנוּפַת ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר־ הוּא מֵנִיף עָלָיו – –

ויש בכך, בלי כל ספק, משום בינת מחנך גדול, וראויים דוק פרקי הנבואה על שכני ישראל לקריאה עיונית מיוחדת:

– – ןּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא־אֵל, וְסוּסֳיהֶם בָּשָׂר וְלֹא־

רוּחַ, וַייָ יַטֶה יָדוֹ וכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר, וְיַחְדָּו

כֻּלָּם יִכְלָיוּן – – מִקֵץ שִׁבְעִים שָׁנָה יִהְיֶה לְצֹר

כְּשִׁירַת הַזוֹנָה: – קְחִי כִּנוֹר, סֹבִּי עִיר, זוֹנָה

נִשְׁכָּחָה, הֵיטִיבי נַגֵּן, הַרְבִֹי־שִׁיר, לְמַעַן תִּזָּכֵרִי.

האם יתכן סרקזם בוטה יותר, לעג שנון יותר למושחת, התעללות עזה ומכלה יותר, ומשפיעה יותר? ודוקא משום שהלעג הזה והסרקזם הזה – נאמרו בעקיפין, קולטות אותם האזנים והלב מורעל מהם ללא ספק.

ח

לפי ישעיה נמצא שהעונש הקשה ביותר, העשוי להשפיע השפעה עזה מזעזעת – היא החזות של תהו ובהו במדינה, של אנדרלמוסיה בחברה וביחסים שבין איש לחברו, וכל פעם שנשא דברו נבא עונש כזה, – והיה דמיונו עולה מרומים ויורד תהומות, היתה לשונו נסערת ונבזקת, היו דבריו בחינת להבות־אש:

– – הִנֵּה ה' בּוֹקֵק הָאָרֶץ וְבוֹלְקָהּ, וְעִוָּה פָנֶיה –

ואולם ליד פרפוּרי־ארץ אלה ואימתם, הוא מעמיד גם זועה אחרת, הלא היא נפילת־המחיצות שבין אדם לחברו, בין מעמד למעמד:

– – וְהָיָה כָעָם – כַּכֹּהֵן, כָּעבֶד – כַּאֲדֹנָיו, כַּשִּׁיפְחָה –

כַגְבִירְתָּהּ, כַּקּוֹנֶה – כַּמוֹכֵר, כַּמַלְוֶה – כַּלֹוֶה – –

ודרגא נוספת, קשה יותר, כנראה, הלא הוא הטבע שלוקה, הטבע הנענש גם הוא, כדי להגדיל ענשו של אדם:

– – אָבֵל תִּירוֹשׁ, אֻמְלָלָה־גָפֶן – –

ודומה כל פרק כ"ד לסימפוניה של גיהינום, וכמו מלה במלה המסתכסכת בנבואתו של ישעיה, ומהן עצמן נשמעת כעין צוָחה וכאלו שקשוק חרבות, ורעידות, והרס, ואבדון, ומהומה גדולה:

– – פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ – – רֹעָה

הִתְרֹעֲעָה הָאָרץ, פּוֹר הִתְפּּוֹרָרָה אֶרֶץ, מוֹט הִתְמוֹטְטָה

אָרֶץ – – נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁעּוֹר, וְהִתְנוֹדְדָה

כַּמְלוּנָה, וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָבְלָה וְלֹא תֹסִיף קוּם.

הרי כאלו הפילו את מי שהוא ארצה, ועוד מבוססים אותו, מעפּּרים באפר, דורכים עליו ודורסים אותו, ורוקדים על ראשו, ומהלכים על גבו, ומטלטלים הנה והנה; חיל וחלחלה תאחז אדם מן הדמיון הפיוטי הזה על כוחה של אנדרלמוסיה, לחזות על תהו־ובהו כזה.

ט

כהמשך לחזות זאת הנו פרק כ"ט, שהנביא ממחיש לעיני־הרוח תמונת פחד ומורא, מהומה ובלה, מבוכה מוציאה־מן־הכלים:

– – מֵעָפָר תִּשַׁח אִמְרָתֵךְ, וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ,

וּמֵעָפָר אִמְרָתֵךְ תְּצַפְצֵף – מֵעִם יְיָ צְבָאוֹת תִּפָּקֵד

בְּרַעַם וּבְרָעְָשׁ וְקוֹל גָדוֹל, סוּפָה, וּסְעָרָה

וְלַהַב אֵשׁ

אוֹכֵלָה – – וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלוֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל

וְהֵקִיץ וְרֳקָה נַפְשׁוֹ, וְכַאֲשֶׁר יַחֲלוֹם הַצָּמֵא

וְהִנֵּה שֹׁתֶה וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה.

איזה סולם גבוה של התערערות שווי־המשקל, של התרוצצות־רגשות, של טרוף־הנפש והתבלבלות השכל; איזו התפרעות חושים, אִבוד כל מדה ושִׁקול; ומה נפלאה, מה מנופה ומעודנת בעדותה על דרגת התרבות בישראל יש בתמונה הבאה:

– – כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל־

יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר: קְרָא־נָא זֶה;

וְאָמַר: – לֹא

אוּכַל כִֹי חָתוּם הוּא; וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא־

יָדעַ סֵפֶר לֵאמֹר: קְרָא־נָא זֶה, וְאָמַר: – לֹא יַדַעְתִּי סֵפֶר –

או מה מלאה בינה בקשרים נסתרים בין תכונה לתכונה באנשים, בין תכונה רעה וגלויה לבין תכונה רעה, מוסוית:

– – כִּי אָפַס עָרִיץ, וְכָלָה לֵץ –

שהוא רואה אותן כדבר אחד, כמותנות זו מזו, וזו האירוניה הדקה והכמוסה: – וְנִכְרְתוּ כָֹל־שֹׁקְדֵי אָוֶן.

י

וכן שעה שישעיה מספר באזני חוטאים ופושעים את כחו וגבורתו של ה' הריהו בוחר באלהי הנקמות, והוא מנבא על כוחות התהו, על עוז הבהלה שהוא עשוי להקים:

– – וְנָמַקּוּ כָּל־צְבָא הַשָׁמַיִם, וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמַיִם,

וְכּל־צְבָאָם יְבֹּוֹל כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶפֶן, וֹכנֹבֶלֶת מִתּאֵנָה,

– – וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת, וַעֲפָרָה לְגָפְרִית, וְהָיְתָה

אַרְצָה – לְזֶפֶת בֹּעֵרָה; לַיְלָה וְיוֹמָם לֹא תִּכְבֶּה,

לְעוֹלָם יַעֲלֶה עֲשָׁנָהּ, מִדּוֹר לָדוֹר תֶּחֱרָב, לְנֵצַח

נְצָּחִים אֵין עוֹבֵר בָּהּ – – וְנָטָה עָלֶיהָ קַו־תֹהוּ

וְְאַבְנֵי־בֹהוּ –

היכן סולם־זועות גבוה יותר? איפה שיר־פחדים בדרגה עולה כל־כך? דומה הדבר למחול־עועים ושדים וליליות – לקול תזמורת־אימים שאין לה אלא קצב הפורטיסימו בלבד!

– – וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים, קִמּוֹשׁ וָחוֹחַ

בְּמִבְצָרֶיהָ, וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים, חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה – –

שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתִּמַלֵּט וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָֹּהּ, אַךְ־

שָׁם נִקְבְּצוּ דַיוֹת אִשָּׁה רְעוּתָהּ –

האם לא תצאנה העינים מחוריהן למראה־שממה דמיוני כזה, למין גיהינום בעולם־הזה?

יא

ועד מה היה זה אופן־ראיה־וחזות מקורי אצל ישעיה – הוכח יוכיח פרק שלושים־וחמשה דוקא, שבו הוא מנבא שמחה גדולה, זו השמחה האלהית שהיא גמול לראויים לה; והנה גם השמחה הזאת מתוארת בסמלים כאלה, בדמויים בלתי־מצויים, שיש והיא נראית לך לא כשמחה ללא גבול, כששון הנשפך כים, כצהלת אדירים, אלא שיש בכך משום איזו בהלת־שמחה, או מהומת־ששון, והיה הדבר לגרוטסקה כמעט:

– – אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים, וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים

תִּפָּתַחְנָה – אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ, וְתָרֹן לְשׁוֹן

אִלֵּם, כִּיֹ נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלים בָּעֲרָבָה – –

וְהָיָה השָּׁרָב – לְאֲגַם, וְצִמָּאוֹן – לְמַבּוּעֵי מַיִם –

והרי כאלו אותה הבהלה, אלא מצדה השני, וכמעט שאתה עומד… לברוח מגודל השמחה הזאת, מהששון השוצף הזה, הקוצף וזועף; אכן, לא פלא הדבר שהנביא עצמו ראה צורך ל…נחם כל אלה שיראו ערבה פורחת כחבצלת:

– – אִמְרוּ לְנִמְהֲרֵי־לֵב –

חִזְקוּ אַל־תִּרָאוּ: –

הִנֵה אֱלהֵיְכֶם נָקָם יָבוֹא גְּמוּל אֱלהִים הוּא יָבוֹא וְישֲעֲכֶם.

יב

פרק־קטן, כעין סעיף־אגב, או הערה־בשוּלַים, הוא פרק ל“ט, שיש בו משום הארה־מן־הצד לאפיו האציל של הנביא, פרק שבו מסופר המקרה הפיקנטי על מראדך בלדן בן־בלאדן מלך בבל ששמע שחזקיהו חלה ואף החלים ממחלתו וישלח אליו “ספרים ומנחה”, ואלו חזקיהו שמח כל־כך על מעשה־נמוס זה שהביא את שליחי מלך בבל לבתי גנזים ויראם “את הכסף ואת הזהב”, ואת הבשמים ואת השמן הטוב ואת כל בית כליו ואת כל אשר נמצא באוצרותיו, לא היה דבר אשר לא הראם חזקיהו בביתו ובכל ממשלתו”; אכן, יציאה זו מן הכלים מרוב שמחה של חזקיהו עוררה שאט־נפש אצל הנביא אציל־הנפש, דעתו סלדה מן ההתפארות הקלוקלת הזאת, הבלתי־מלכותית, – “ויבוא ישעיה הנביא אל המלך חזקיהו”, חקר ודרש ממנו דין־וחשבון על כל המקרה הזה, והמלך ספר לו הכל־הכל: או אז –

– – וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אל־חִזְקִיָהוֹ: – שְמַע דְּבַר־יְיָ: – הִנֵה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כֹּל־אֲשֶׁר

בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עדֹ הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶלָה, –

לֹא־יִוָּתֵר דָבָר, אָמָר יְיָ; וְּמִבָּנֶיךּ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְךָ

אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּח וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶך בָּבֶל.

ומובן מאליו, כי הנביא ראה ב“מקרה” זה גם מעין “יד אלהים ובחינת רמז לבאות – המקרה היה לו כסמל” זה מחניף כדי להערים, לבחון קרקע, לבדוק ולרַגל, וזה מתנוֵן, שמח לחנופה, מגלה רזים לאויב, נכנע לו בטרם הלחמו בו, כורע ונופל בטרם נוּצח.

יג

מאור־נפש, ששון־לב, רחבות־דעת, לשון זוהרת, משק כנפים מגביהות־עוף – כל אלה שלובים וממוזגים יחד בפרק הארבעים של ספר ישעיה; נפלאה מנפלא היא זו התופעה, שאיש השוחר אזנים למוסר, המוכיח עמו ומקפיד בקלה כמו בחמורה, והוא רואה לפתע־פתאום ורוּדות, נשקף אל עתיד נשגב והוא קרוב, צופה ימי חדוה ומבשר נצחונות ברוח; אנו יודעים את הסנונית דקת־הגוף ורכת־הקול המבשרת אביב, ואולם, בואו נא ונתאר בנפשנו – נשר גדל־גוף וארוך־גפים עוזב אחריו את העבים, גח ומופיע לעין השמש ופוצח ברנה אדירה, רנת אורה וגילה; נשר מבשר אביב – הנה מה תכנו הכללי של פרקט מ' לישעיהו. –

עצם הצירוף של המשפט הראשון – “נחמו נחמו עמי” – יש בו מן הכח הגדול של האבטוריטה קודם־כל, והמלים עשויות נגה־אור, והן מלבישות עוז, “יעלו אבר כנשרים”; וזאת הפניה הנרגשת: דברו על לב ירושלים כי אם לא כן לא תאמין באושר המבוּשר לה; יש להסביר לה, לפתותה ממש, שתסכים לנחמה, והסבה הן פשוטה כל־כך: “כי מלאה צבאה כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה”. – הרי שהנחמה טבעית, כמוה כגמול, ואוי שתאמין לאשר לא יאמן; ומה גדול היום ומה בלתי־שכיח החג הזה, מה נורא הוד והרמוניה הוא המאורע, אם הגיעו הדברים עד כדי כך, עד אשר “היה העקוב למישור”: ומאז ועד היום, האם יש סמל גדול יותר לחדוה מאשר זה “היה העקוב למישור”? וכמה תנופה יש בתאורים הרודפים תאורים ומספרים כבוד אל וגדלותו – עד הגיעו אל מרום השבח: “הנוטה כדק שמים, וימתחם כאהל לשבת”! איזה ראיה גרנדיוזית היא זו בפשטותה, איזה ציור דק ומקושת הוא, מה בלתי־מצויה היא העצמה הכלולה במשפט אחד בלבד; אכן, אין קצה לשמחה הנובעת ונובעת מתוך הפרק הזה, כשם שאין סוף גם לגדלות האלהים הנאצלת והולכת מכל בנינו של הפרק הזה וטעמי דבריו.

יד

דברי רוך ואהדה, ואף יותר מזה, – רחשי אהבה רחבה ושופעים מן הפרק המ“א, ואעפי”כ, – ברזל יצוק בהם, כי הם נאמרו בעוז הבטחון, מתוך המגמה הנשגבה לחולל מהפכה בלבבות וברוחות:

– – אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק;

וַיְחַזֵק חָרָשׁ אֶת־צֹרֵף, מַחֲלִיק־פַֹטִּישׁ אֶת הוֹלֶם פָּעַם,

אֹמַר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא, וַיְחַזְקֵהוּ בְּמַסְמְרִים לֹא ימּוֹט.

ויש לשים לב לפרט קטן, שעה שהנביא מדבר בשם אלהים והוא קושר תארים לא חדשים, אלא שהצרוף הוא חדוש והישן נראה חדש מאד, כי על כן כאן יש בו איזוֹ מתיקות, המלים כמו מלטפות; כאן נאמר “ואתה ישראל עבדי”, ואתה שומע מתוכן כאלו נאמר “ואתה ישראל בני”, כאן נאמר “זרע אברהם אוהבי” ואתה טועה נכונה בשמעך כאלו נאמר “זרע אברהם אהובי”: ולהלן – מה גבוה סולם הדרגות של סיוע, עדוד וחזוק המובטח:

– – כִּי־אֲנִי אֱלהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ, אַף־עֲזַרְתִּיךָ, אַף־

תְּמַכְתּיךָ בִּימִין צִידְקִי, – הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל

הַנֶחֱרִים בָּךְ, יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ –

וכמין מקהלה היא, מרובת מיתרים, שכל אחד מהם חוזר על פי דרכו על “אני עזרתיך – נאום ה'”, ועד שהדברים מגיעים להבטחה רבתי, להבטחה שהיא כמו צרי לנפשו של אדם באשר הוא אדם:

– – הִנֵה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיוֹת,

תָּדוּשׁ הָרִים ־וְתָדֹק, וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים –

ולא פלא שאפילו הפניה שכאִלו יש בה משום השפלה – “אל תיראי תולעת יעקב” – כמוה כפניה עדינה היא כלטיפה וכגפוף כביכול; והנביא מתפעל והולך מהודם של ימים טובים, ולא די בהבטחה ובבשורה כי “העניים והאביונים מבקשים מים ואין, לשונם בצמא נשתה, – אני ה' אענם אלה ישראל – לא אעזבם”, אלא שהוא מפליג ומבשר פלאים אלוהיים ויציאה מגדרי הטבע אפילו:

– – אֶפְתַּח עַל־שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת –

מַעְיָנוֹת, אָשִׁים מִדְבָּר – לַאֲגָם־מַיִם, וְאֶרֶץ ציָּה –

לְמוֹצָאֵי מָיִם –

ואף בכך עדיִן לא הגיע אל גבול וקץ הרצון להשפיע רוב טובה, לגמול חסד, כי יש עוד גבוה מגבוה, ולא רק הצריך והכרחי יבוא על תקונו, אלא שגם משאלות מוּתרות, ורואו באיזו לשון מעדנת־נפש מוסיף הנביא משיא עצה:

– – קָרְבוּ רִיבְכֶם, יֹאמַר יְיָ, הַגִּישׁוּ עֲצֻמוּתֵיכֶם

יֹאמַר מֶלֶךְ יַעֲקֹב; יַגִּישׁוּ וְיַגִּידוּ לָנוּ – אֶת אֲשֶׁר

תִּקְרֶינָה, הָרִאשֹׁנוֹת מָה הֵנָּה הַגִּידוּ וְנָשִׂימָה

לִבֵּנוּ – וְנֵדְעָה אַחֲרִיתָן, או הַבָֹאוֹת הַשְמיעֻנוּ –

טו

ומובן מאליו, – אהבת הנביא לעמו, האהבה בשם ה', תלויה בדבר:

– – הֵן עבְדִִּי אֶתְמָךְ־בּוֹ, בְּחִירי רָצְתָה נַפְשִׁי,

נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו – מִשְׁפּט לַגוֹיִם יוֹצִיא–

ונפלא הוא – עד מה אציליות הן השקפותיו של הנביא על הליכות העם הזה, שעה שהוא קובע משאלה כקבוע עובדה: –

לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשּׂא, וְלֹא יַשְְּׁמִיעַ בַּחוּץ קוֹלוֹ, קָנֶה

רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָה, –

לָאֶמֶת יוֹציא מִשְׁפָּט –

וברוח מעודנת זאת נמשך והולך כל פרק מ"ב, ומפורטים והולכים האידיאלים הנשגבים, ומצטירת והולכת הוית האלוהות לפי הנביא; ואותה שעה ממש הוא גם מסביר את העבר, את חטא העם, שעליו הוענש על־ידי אלהיו, כי על־כן

– – יְיָ כְּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת, יָעִיר

קִנְאָה, יָרִיעַ אַףֹ־יַצְרִיחַ, עַל־אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר –

והכל כדי להבליט ביתר הבלטה את המפנה הכביר, את השנוי־לחסד שהתחולל; שנוי שהוא למעלה מדרך הטבע, משום ששנוי אלהי הוא:

– – וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ,

בִּנְתִיבוֹת

לֹא־יָדְעוּ אַדְרִיכֵם, אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר,

וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר –

טז

ומתוך חדות הנחמה שבפיו, מתוך התרוממות הנפש עם התמורות הגדולות – אף לשון השבח וההלל לאלהים – מלאים חדוה ודלוּקים באש התפעלות אחרת:

הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ, וְּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה;

הַמּוֹצִיא רֶֶכֶב־וָסוּס חַיִל וְעִזוּז יַחְדָּו יִשְׁכְּבוּ

בַּל־יָקוּמוּ – דָעֲכוּ כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ;

אַל־תִּזְכְּרוּ רִאשׁנות, וְקַדְמֹנִיוֹת אַל־תִּתְבּוֹנָנוּ – – הִנְנִי

עֹשׂה חֲדָשָׁה – עַתָּה תּצְמַח, הֲלוֹא תֵּדָעוּהָ, אַף

אָשִׁים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ, בִֹישִּימוֹן נְהָרוֹת –

נחשולים נחשולים גועשת הגדלות, והלשון גבוהה כל־כך, רמה נשאה, ואותה שעה פשוטה עד־תכלית, כי ממלוא הלב והנפש היא נובעת, בוקעת ממעבה הרים, ממורקת וזוהרת, ולא פלא שהיא כולה שמש, אדירת חום, מגובשת, מקפלת עשרה משפטים במשפט אחד, כגון:

– – וְכַשְׂדִּים בָּאֳנִיוֹת רִנָּתָם –

ובאיזשה הומור נמלץ משתמש כאן הנביא, באמרו בשם ה' לעם ישראל:

– – לֹא הֶעֱבַדְתּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתֳִֻיךָ בִּלְבוֹנָה, לֹא־קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי, אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטְֹּאוֹתֶיךָ,

הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ –

דברים מתרוננים תחלה בנעימת הומור ושוצפים לאחר־כך בצליפה שבסרקזם; ואם כל זה רק דרך־אגב, ממש לרגע כמימריה, כי לא כאן ולא עכשיו ישהה הנביא על הללו; כאן רוח אחרת, ועל־כן ממהר ממש הנביא ומודיע בשם ה':

– – אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָעֶיךָ לְמַעְנִי, וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר –

ואף בכך לא די בשטף זה של סליחה ומחילה, אלא אדרבא, היזמה היא בידי העם הנבחר:

– – סַפֵּר אַתָּה – לְמַעַן תִֹצְדָֹּק!

יז

פרק מ"ד סובב על ציר כפול – שבחי אלהים וגנוי האלילות – שהוא בכל־זאת ציר אחד, והדבר הזה שכיח בנבואה ואין בו כל חדוש, כמובן, אלא שפרק זה הוא מן הנשגבים ביותר על הנושא, כי על כן כולו רצוף פאתוס בשלבים גבוהים והולכים, כי הוא כולו תנופת־יד בקשת אדירים, כי הוא מהחל עד כלה תיאטרלי שלא־מדעת ואתה שומע מתוכו רעמים ורואה קולות, ומבחין בשמש מפציעה ומופתע מקשת־בענן; תמונה רודפת תמונה, מחשבה עולה על מחשבה, רעיון הולך ורעיון בא:

כִּי אֶצָּקֹ־מַיִם עַל־צָמֵא וְנוֹזְלִים עַל־יֶבָּשָׁה, אֶצֹק

רוּחִי עַל־זַרְעָךָ וּבִרְכָתִי עַל־צֶאֱצָאֶיךָ – – יֹצְרֵי־

פֶסֶל כֹֻלָם תֹּהוּ, וַחֲמוּדֵיהֶם בַֹל־יוּעִילוּ – – חָרַשׁ

עֵצִים נָטָה קַו, יְתָאֲרֵהוּ, וַיַעֲשֵׂהוֹ בַשֶׂרֶג,

יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת

וּבַמְחוּגָה יְתָאֲרֵהוּ, וַיַעֲשֵׂהוֹ כּתַבְנִית אִישׁ,

כּתִפְאֶרֶת אָדָם – – לָשֶׁבֶת בִָּית –

כוח הלעג כאן הוא נעלה מכל והוא משתברר לכל סוגיו – להומור נרמז, לאירוניה עוקצת בנסתר, לסרקזם דוקר בגלוי, לחשוף גחוך המכפיש בעפר, ועד להתפרצות בצחוק המדרדר ברמה, כאותם רעמים ביום סערה ושמש גדולה מאירה אותו:

– – וַיִקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וְיְאַמֶּץ־לוֹ בַּעֲצֵי־יָעַר,

נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל – – וַיִקַּח מֵהֶם וַיָחָם אַף־

יַשִּׁיק וְאָפָה לָחֶם, אף־יִפְעַל־אַל וַיִּשְׁתָּחוּ, עָשָׂהוּ

פֶּסֶל וַיִּסְגָּד־לָמוֹ – – חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ־אֵשׁ, עַל־

חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכַל, יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע, אַף־יָחֹם ויֹאמַר:

הֶאָח, חַמּוֹתִי, רָאִיתי אוּר – – וּשְׁאֵרִיתו לְאֵל

עָשָׂה, לְפִסְלוֹ, יִסְגָד־לוֹ, וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתפַּלֵּל אֵלָיו

וְיֹאמַר: הַצִּילֵנִי, כִּי אֵלִי אָתָּה!

ושוב ושוב אותה רנה וצהלה שבבשורה, אותה חדוה ודיצה על תשובה גדולה, על הכרת ישראל באלהיו ובחירת האלהים בישראל dir=“rtl”>. והשמחה נתכת והולכת כגשם נדבות והחדוה גועשת ויורדת עלינו כמפל־מים, כאשד־הרים גבוה וזקוף:

– – רָנוּ שָׁמַיִם כִּי־עָשָׂה יְיָ, הָרִיעוּ תַּחְתּיוֹת

אָרֶץ – – פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה, יַעַר וְכָל־עֵץ בּוֹ, כִּי גָאַל יְיָ יַעֲקֹב, וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר –

כמו תופעת־טבע הוא פרק נבואה זה, כאלו פתח הר־געש את לועו והתחיל נושא־משא, או אומר שיר; אמונה רבה כאן, חכמה גדולה כאן, כח־דבור ראשוני כאן, אהבת־עולם כאן, עוז־שירה כאן.

יח

פרק מ"ו כמוֹהו כשיר קצר, ומשולבים בו שני הקצוות: מצד אחד – עשיה־ללעג־וקלס, דברי אירוניה המבתרים לב וקרב, ומצד שני – הימנונות ליחידוּת האלהים; כל משפט שאנו קוראים בזה – מראה חי קם לנגד עיניו, בבחירות ואף בהבלט:

– – כָּרַע בֵּל, קֹרֵס נְבוֹ, הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָה

וְלַבְּהֵמָה, נְשֻׂאֹתֵיכֶם עֲמוּסוֹת מַשָּׂא לַעֲיֵפָהּ –

האם לא כמין צחוק קטן קטוע קטעים, הלוחש ורוחש מבין שָׁנִים, – מחלחל בין המלים הללו? וטרם פג צחוקך ולפני שחלף המראה המגוחך, וכבר מוסיף לך הנביא שרטוט קל בלבד והיתה התמונה שלמה בתכלית, מוגמרת ומסולקת:

– – קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו, לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָׂא –

וְנַפְשָׁם בַּשְׁבִי הָלָכָה –

עכשיו כבר מנוערים אנו מן החוכא־ואטלולא, וכבר דעתנו פנויה לקלוט מראה אחר, מנוגד לקודם:

– – שִׂמְעוּ אֵלַי, בֵּית יַעֲקֹב, וְכָל־שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׁרָאֵל, – הָעֲמֻסִים מִנִּי־בֶטֶן,

הַנְשֻׂאִים מִנִי־

רָחֶם – – וְעַד־זִקְנָה אֲנִי הוּא, וְעַד־שֵׂיבָה אֲנִי

אֶסְבֹּל, אֲנִי עָשִׂיתי, וַאֲני אֶשָּׂא, וַאֲנִי אֶסְבֹּל, וַאֲמַלֵּט.

ומיד לכך שוב שלשה פסוקים מזהירים בזֹהר אירוניה, והמדברים אל השכל הפשוט, אל מדת ההגיון באדם; ולאחר פסוקים אלו בא שוב הנגוד לכך, המנון צלול ואף הוא פשוט, והוא נגמר בכעין קול־קורא, שתחלתו אירוניה, אמצעיתו – הבטחה, וסופו – לטיפה:

– – שִׁמְעוּ אֵלַי, אַבִּירֵי־לֵב, הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה,

קֵרַבְתִּי צִדְקָתִי, לֹא תרְחָק, וּתְשׁוּעָתִי לֹא תְאַחֵר,

וְנָתַתִּי בְציוֹן תְּשׁוּעָה – לְיִשְׂרָאֵל תִּפְאַרְתִּי –

יט

והנה דרגה עולה נוספת לאירוניה חריפה, חותכת, לבשורת נקם בבבל שענתה והתעללה באומה שהוסגרה לידיה כעונש על חטא; המעבר מגדולה לשפל־מדרגה מתואר בצבעים מבריקים, ודומה שבמו־עינינו הננו רואים את הדרדור־למטה; פאתוס־ההלקאה בפומבי – מוחש־כמו, ואולם אין זו הלקאה לשם הלקאה, כי־על־כן החטא שקדם לכך מוקע בו־במקום ובהתמד:

– – קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קֶמַח, גַּלִי צַמָּתֵךְ, חָשְׁפִּי־

שֹׁבֶל, גַלִּי־שׁוֹק, עִבְרִי נְהָרוֹת; תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ, גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ –

כי על כן:

– – קָצַפְתִּי עַלֹעמִּי, חִלַּלְתִּי נַחֲלָתִי,

וָאֶתְּנַם בְּיָדֵךְ, – לֹא־שַׂמְתְּ לָהֶם רַחֲמִים,

עַל־זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךְ מְאֹד –

ובאיזה כוח, ובאיזו בהירות, ובאיזה הֶבלט – נִתן כאן הנגוד בין אור לחושך, בין גדולה לשפל, בין מצב “בתולת בת־בבל”, שהכל קראו לה “רכה וענוגה”, לבין מצב שבו “אין גחלת לחמם, אור לשבת נגדו”.

כ

ועוד פעם חזון נשגב של שבוּת, של חדוה ללא־מצרים, והדברים פותחים בפתיחה נפלאה של מענה על טענה: “ותאמר ציון: – עזבני ה' ואדני שכחני”, והיא הזדמנות בלתי־שכיחה להצהיר הצהרת אהבה גדולה לעם הזה, אהבה שהיא צו הטבע ממש, ואף יותר מזה:

– – הֲתִשׁכַּח אִשָּה עוּלָּה מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָה?

גַּם אֵלֶּה תִּשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי – לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ –

וכל המשך המענה הזה נאפד הוד הוא, בתאור מרהיב של שבות יד רמה, בחינת סטיכיה ממש:

– – וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל־כָּתֵף

תִּנָשֶׂאנָה; וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָרוֹתֵיהֶם מֵינִיקוֹתַיךְ, אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ־לָךְ, וַעֲפַר רַגְלַיִךְ

יְלַחֵכוּ, וְיָדַעַתְּ כּי־אֲנִי יְיָ אֲשֶׁר לֹא־יֵבֹשׁוּ קֹוָי –

כא

וכאִלוּ כדי למנוע טעות של הסברה, כי הנביא מהבשר והמפַיֵס הסיר דעתו מן העיקר וחדל מהוכיח את עמו ולהטיף לו מוסר, בא פרק נ"ח לשרטט בקוים גדולים וחדים את יסוד היסודות, להזכיר בתוקף ובבהירות את ששומה עליו:

– – קְרא בְּגָרוֹן, אַל־תַּחְשֹׂךְ, כַּשׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ,

וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם –

ומיד לזה בא גם ציון מפורש של תורת ה' בפי הנביא והוא קובע ומטעים בדברים נוקבים, חדים וחריפים שלא הפולחן הדתי כשלעצמו חשוב, אלא המעשה המוסרי, הצדק החברתי:

– – הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ – יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כַּאַגְמוֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ?

הֲלָזֶה תּקְרָא־צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיְיָ?– –

הֲלֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: – פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל־מוֹטָה תְּנַתְֵּקוּ; הֲלֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים־מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי־תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם – –

כב

וכאלו בכוָה תחלה, שלא להטעות את העם, שיהיה סבור כי באה שעת בשורה וחדוה לתמיד, בלי תנאי ובכל התנאים – חוזר הנביא מפעם לפעם ומזכיר את שהיה ואת שעלול להיות, חלילה, מחמת חוטאים ופושעים; אכן, – כחו של נביא שוה בדברי־בשורה כבדברי הטפת־המוסר ותאור השחיתות, ובפרוט העונש על כך; והפרק הנ"ט מלביש אותנו שאט־נפש אל החוטאים, שאינם יודעים כל מדה, כל תחום של מותר ואסור, וכיון שהם סורחים הריהם מוסיפים ומתגברים בכך ועד לאין־גבול יגיעו; – לכיעור, לעוֶל, לגזל, להתמוטטות כל מוסר שהוא; הנביא מעלה תמונה מזעזעת ממש, מחרידה כל עצב בנו ואנו מלאים בוז ומחאה על שחיתות מכוערת עד תכלית:

– – כּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם, וְאֶצְבּעוֹתֵיכֶם בֶּעָָוֹן, שׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ־שֶקֶר. לְשׁוֹנְכֶם עַולָה תֶהְגֶּה – –

רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ, וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי, מַחְשְׁבֹתֵיכֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן,

שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם –

כג

אוצר בלום ורב־גונים של מושגים מקוריים, הגדרות מיוחדות לאיש, צרופי לשון מבריקים, שפע של תארים חותכים, הננו מוצאים בספר ישעיהו; אין מספר ואין שעור לצרופי הומור, לחִצי אירוניה וסרקזם, ואין גבול ואין סוף למלות־רוך, למשפטי נחמה; ותאורי עולם החי, הדומם, הצומח – מפתיעים, מגלים את חכמת הנביא, את ידיעותיו המאליפות בכל שטחי החיים כמעט; כל דבורו מוכיח לנו, כי הנביא ידע את ערך־עצמו ועל־כן דבר תמיד בבטחון, בעוז־נפש; הוא הכיר את טבע־הבריות והיה מעורב, בלי ספק, בכל שכבות העם; הוא מופיע לעינינו באופי מורכב של משורר נואם, אבל הוא יודע גם פרק בפרוזה טובה, והנו ממשל משלים מובהק; והוא, כמובן מדינאי מלידה, ומדינאי לא רק בתחום עמו בלבד, אלא אוניברסלי ממש, משקיף ורואה לפניו תמונת עולם רחבת־יריעה; וכמו קו־השָׁני עובר את כל דבריו יסוד האדנות, שהיא מהותו הראשונה, – הוא אדון לעצמו, אדון בעמו ואדון בעולמו של הקב"ה.

כד

חכמת־לעג בלתי מצויה, בינת־בוז חריפה מאד ורצון תקיף להעליב בדרך שהנעלב יחוש תיכף ומיד על מה העלבון, כלומר שהוא נגרם באשמתו שלו, – כל אלה יחד כלולים בתוך משפט סרקסטי אחד של הנביא, שעה שהוא פונה ואומר:

– – שִׁמְעוּ דְבַר־יְיָ קְצִינֵי סְדֹם, הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלהֵינוּ, עַם עֲמוֹרָה –

ודאי הדבר, כי האנשים אשר באזניהם היתה הפניה הזאת – נתחלחלו ופרפרו נשכו את בשרם מרוב הכאב הדק; והלא הפרק הזה כולו – מלאכת־מחשבת של זעזוע־הלב, של השמטת כל כלי מגן מידי הנאשם, של הדהמת הגאוה, של הנמכת הרוח הגסה והשפלת כל ערמה ושקר, החל מן ההמשלה אל השור שידע את קונהו והחמור שיודע את אבוס בעליו, עבור אל “מנחת־שוא” “וקטורת־תועבר” וגמור בסנוט החותך ביותר, בטוי העז ביותר לשאט־נפש:

– – גּם כִּי־תַרְבּוּ תּפִלּה – אֵינֶנִי שׁוֹמֵעַ, יָדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ! –

ומה ידמה עוד ומה ישוה, דרך משל, אל עוצם הסרקזם שבא לידי בטוי נפלא בפרק ג', עת שהנביא מתאר במכחול־אדירים את מצב־הסברים על־ידי איום מקורי ממקורי:

– – כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן יְיָ צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלַיִם – שׁוֹפֵט וְנָבִיא – – וְיוֹעֵץ – –

וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלו־בָם –

וזה התאור המפורט והמדוקדק של עיר מוכת קלות־דעת, יהירות, חוסר־טעם, העדר־נמוס, רדיפת־בצע, וביחוד זה התאור הקפדני דוקא של מנהג הנשים, של תלבשתן, של מנעלן, של קשוטיהן, תאור של בקי־בדבר, ובלשון פיוטית דוקא ששומה עליה לחשוף את הכעור, לגלות את האפסות, את החרפה שבמעשה ושבמנהג; זוהי סטירה חברתית לשם לקח מוסרי שסממניה אֶפיים והשפעתה – דרמתית מאד; וראשיתו של הפרק הבא כמוהו כהמשך לפרק זה, ואפילו בחינת סיום, בצורת אֶפילוג, וטעמו כטעם קריקטורה צלפנית עד תכלית:

– וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד

בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר: לַחְמֵנוּ נֹאכַל, וְשִׁמְלָתֵנוּ נִלְבָּשׁ, רַק יִקָּרֵא שִׁמְךָ עָלֵינוּ – אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ –

כה

מופלאות עד אין־שעור הן הבחנותיו הדקות של הנביא, המתגלות בדרך־אגב והן מובלעות בשטף הדבור וברהט הלשון; איזה כוח־מגדיר מדהים ממש נעוץ, דרך משל, בפסוק זה שבו הוא מאַים ואומר:

– – אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שׂרוּפוֹת אֵשׁ, אַדְמַתְכֶם

לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אוֹתָה, וּשְׁמָמָה – כְּמַהְפֵּכַת־ זָרִים –

ויש לשים לב, לפעמים, רק אל מלה אחת, החושפת, היא לבדה גם את ראִיתו הנבונה עד תכלית לנפשו של אנוש וגם את כוחו המבַטא הבלתי־מצוי של נביא; נתאר לעצמנו לרגע קט מה טעם שונה ונטול עצמת־השפעה היה המשפט אִלו אמר הנביא – “אדמתכם זרים אוכלים אותה”, כלומר בלי “לנגדכם”; ופעם שניה נתאר לנו באותו אופן, את המשפט – ושממה כמהפכה", כלומר בלי “זרים”; כמה דקות הבדלה כאן, הבדלה בין מהפכה סתם, מהפכת בני־בית או בני־מולדת, לבין מהפכת־זרים, שהיא, כמובן, אכזרית יותר, נקמנית יותר, חסרת כל יחס של אהבה, אהדה, שלא־מדעת כמו גם מדעת.

וכן הוא הדבר גם לגבי הגדרות אחרות, רבבות עד אין קץ; מה מכריע, מה קובע טעם, מה גזירה לגנאי היא לומר “ידיכם דמים מלאו”, במקום, נגיד, “ידיכם בדמים מגואלות”; או הפירוט הנוסף הבא לאחר “למעשה ידיו ישתחוו”, הלא הוא הכפל הנפלא של המושג, – לאשר עשו אצבעותיו" שאתה כאלו רואה אותן במלאכה, והיא המשפילה את ערך האליל; או זה תֹּאר־הפעל המפליא להשפיע – “מאחרי בנשף, יין ידליקם”; או זה הפחד המומחש עד בהלה ממש: – “נע לבבו ולבב עמו כנוע עצים מפני רוח”; או הציוריות הזאת אשר במשפטים כמו: צדק – אזור מתניו“, “אריה כבקר – יאכל תבן”, “איש אל רעהו יתמהו – פני להבים פניהם”; או “מלאו מתני חלחלה”, או “ונטה עליה קו־תהו ואבני־בהו”, או ויחזק חרש את צֹרף, מחליק־פטיש את הולם־פעם”.

אוצרי אוצרות של בינה־בדברים, של הבחנה בלתי־מצויה של חכמת ההגדרה, המדיקת דיוק כחוט־השערה, ושל לשון שהיא חץ, והיא סכין, והיא נגון, והיא שנאה, והיא אהבה, – וכל תכונה מתכונותיה באה בשעתה הנכונה ועושה תמיד רק שליחות, משמשת אמצעי בלבד, ולעולם אינה מטרה לעצמה.

א

הנבואה מעצם מהותה – דרמתית היא, מתכונתה להיות כורה־אזנים ואף קורעת־עינים; ואלו ירמיהו,– אף גורלו האישי דרמתי היה; לא נבואתו בלבד, אלא גם המאורעות והשליטים שבימיו היו שותפים לגורל זה; הרי שיש כאן משום דרמה בתוך דרמה, וכל הפרשה הזאת נשמעת לעינינו באמת כמו רעם גלגלים, כלומר" מראה וּמִשמָע רודפים זה את זה, אוחזים בציציות הראש ומדהימים מהממים, כופים ערנות כל החושים, מאלצים להקשבה, לשימת־לב, לתהיה על קנקנים, לפשפוש מכוון במעשים.

ב

מלכתחלה נועד ירמיה לסכנת־נפשו, וב“כתב־האמנה” פורש ונאמר כי סופו שיהיה זקוק להצלה ועל־כן הובטח לו מראש:

– – אַל־תִּרָא מִפּנֵיהֶם, כִּי־אִצְּךָ אֲנִי לְהַצִּלךָ, – נְאֻם־ייָ –

ואף לא פלא הדבר, כי על כן מראשית דרכו ושמה עליו קודם־כל –

– – לִנְטוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהֶאֲבִיד וְלֶהֲרוֹס –

ורק לאחר מכן, כמובן מאליו לגבי כל נביא: –

– – לִבְנוֹת וְלִנְטועַ –

ג

האם לא מענינת העובדה, שראשית נבואתו של ירמיהו (בפרק ב') – הגיונית כל־כך, מדברת בשם השכל־הישר, בפשטות אוּטיליטרית להפליא:

– – וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל־אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוֹבָהּ, וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי, וְנַחֲלָתּי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה –

כלומר: אין טעם למעשיכם, ואן להם כל הצדקה אנושית; כלומר: הענין כל־כך מובן ומוסבר, ואין צורך בוכוח אפילו; ועוד יותר מדהימה הפשטות, ומפליא הדבור אל השכל־הישר, שעה שהוא קורא תגר על העבודה הזרה ונוזף בנביאי־השקר; לא בשם הרעיון הנשגב יוכיח הנביא, אלא בכוח חוסר־התועלת אשר במעשים הללו:

– – וְהַנְבִיאִים נִבּאוּ בַבַֹעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִילוּ הָלָכוּ –

כביכול, אִלו לכל הפחות היתה תועלת בזאת, אִלו הפיקו איזה יתרון מן האלילות, כי עתה היה מבין הנביא לרוח הפושעים, ואולם לא מובן לו המעשה, משום האוילות הגלויה שבו: –

– – וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל –

וכזה הוא כל טעמו של הפרק השני בספר: – לא רק שירה פרוזאית, אלא יותר מזה: – נבואה פרוזאית.

ד

נפלא מנפלא הוא תאור החרדה אשר לבו של הנביא לגורל עמו וארצו:

– הֹמֶהֹ־לִּי לִבּי, לֹא אַחֲרִישׁ כִּי קוֹל שׁוֹפַר

שָׁמַעַתְּי נַפְשִׁי, תְּרוּעַת מִלְחָמָה –

וכמוהו נפלא גם תאור הירידה המוסרית של האומה:

– כִּי אֱוִיל עַמִי, אוֹתִי לֹא יָדָעוּ, בָּנִים סְכָלִים

הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה, חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע

וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ –

כי מה נורא מן ההאשמה באוילות דוקא ולא ברשעות מתוך חכמה, כביכול? והעיקר: – מה מעליב יותר מאשר העלבון של אוילות וסכלות? ומה פגיעה בוטה יותר מאשר ההגדרה החריפה והלגלגנית “חכמים־להרע?” ומן הציון “ולהיטיב לא ידעו”? כלומר: – לא בחירה חפשית היא רשעותם אלא אזלת־יד וחוסר־אונים; והאם יש משהו שיש בו יותר סרקזם צורב?

ה

פרק רביעי כמוהו כפסיפס של פרוט עוונות, שלאיומים בענשים קשים, של הצטדקות על ענשים קשים, של פולמוס עם העם ושל פולמוס עם עצמו; פשטות הדברים והגיונם הברור – נמשכים כתמיד אצל הנביא הזה, ההגדרות נמלצות הן שלא בכונה, אלא דוקא מתוך שהן מדויקות עד תכלית, גוזרות וחותכות־כמו; הבוז, אם הוא מצוי פה ושם בדברי ירמיהו, לעולם אינו פונה אל החוטא אלא אל החטא, ועיקרו של החטא לפיו – אוילי תמיד, חסר־תועלת, נטול־טעם, ואלו רעיון אי־המוסריות – אינו מודגש ואינו מוטעם בכונה, אלא ממילא, מעצמו, כמובן מאליו, ושמא משום כך יתר תקיפותו למוסר; וכי יתכן כוח גדול מזה, הבלטת אכזבה יתר מאשר בתאור העממי הזה:

– – שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם וּרְאוּ־נָא וּדְעוּ

וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם־תִּמְצְאוּ אִישׁ, אִם־יֵשׁ עֹשֶׂה

מִשְּפָּט, מְבֵקֵשׁ אֱמוּנָה, – ואֶסְלַח לָהּ –

וליד תאור עממי וציון חסרונות בתכלית הפשטות (“חזקו פניהם מסלע”, “אך דלים הם, נואלו, כי לא ידעו דרך”) – גם הגדרות פיוטיות דקות מאד:–

– – נָמֵר שֹׁקֵד עַל־עָרֵיהֶם – – אַשְׁפָּתוּ כְּקֶבֶר

פָּתוּחַ – – דְּבָרַי בּפִיךְ לְאֵשׁ, וְהָעָם הַזֶה – עֵצִים,

וַאֲכָלָתַם – – כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן מְלֵאִים בָּתּיהֶם מִרְמָה –

ובעת כעס רב – גם ציון גם בכונה להעליב עד בכי"

– – סוּסִים מְיֻזָּנִים מַשְׁכִּים הָיוּ, אִישׁ אֶל־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּּ –

ו

התמונה המתוארת על־ידי הנביא בפרק שמיני – מהלכת אימים, והדמיון אשר המציא אותה היה בו מכוחו של מחול־המות, העשוי לטרוף על דעת שפויה, ולהכשיל כל מחשבה צלולה; כי נַסו נא ושוו לנגד עיניכם ולו רק לרגע קט אחד את המראה לאחר שהוציאו

– – אֶת־עַצְמוֹת מַלְכֵי־יְהוּדָה וְאֶת־עַצְמוֹת שָׂרָיו וִאֶת־עֵצְמוֹת הַכֹּהֲנִים, וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים, וְאֵת

עַצְמוֹת יוֹשׁבֵיֹ־יִרוּשָלַיִם מִקִּבְרֵיהֶם, וּשְׁטָחוּם לַשֶׁמֶשׁ וְלָיָּרֵחַ –

וכל זה תואר בעוז־שכל כזה, בכוח מדביר כזה, כדי לזעזע את אלה שאין שום דבר אנושי מזעזע עוד אותם, כי על כן: –

– – הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית, מֵאֲנוּ לָשׁוּב – –

אֵין אִישׁ נִחָם עַל־רָעָתוֹ –

וכאן הלא – סוף כל הסופות; תכלית כל רשע אינו בעצם עשית הרשעות, אלא בזה ש“אין נחם”! ואין עוד כל תקוה מהם כי היטיב ייטבו את דרכיהם בכוחה של הטפת־מוסר רגילה; הנביא קובע את דמות דיוקנו של העם בקוים חותכים עד מאד:

– – כִּי מִקָּטוֹן וְעַד־גָדוֹל – כֻּלָּה בֹּצֵע בָּצַע,

מִנָּבִיא וְעַד־כֹּהֵן כֻּלָּה עֹשֶׂה שָׁקֶר –

והעיקר: –

– כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ – גַּם־בּוֹשׁ לֹא־יֵבשׁוּ,

וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ –

ומובן מאליו שהנביא שוב מכביד לבו ומבשר רעות גדולות אשר תבאנה, על ידי אויב אכזרי ועקבי עד תכלית:

– – מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו, מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו רָעֲשָׁה כָּל־הָאָרֶץ, וַיָּבוֹאוּ וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלֹאה, עִיר וִיֹשְׁבֵי בָהּ –

והאם לא חשוב הפרט הקטן הזה: – שלא תהיה כל שהות לעם הזה להזהר מפני האויב ולהכון לצרה על מנת להמעיט את תוצאותיה, ועל־כן הוא קובע בזכות דקות של כעס:

– – – כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם לָחַשׁ, וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם נְאֻם יְיָ –

ולבסוף, – לשם שלמות הכוָנה הטובה של הנביא, וכדי להטעים את העובדה, שאין הוא שמח, חלילה, על העונש, ולעולם אין עמו רצון או נטיה לנקמה, אלא הכרח ואין־ברירה בלבד, כמה נפלא מנפלא הוא סיומו של פרק שמיני זה, סיום שכל־כולו מורת־נפש, ומחלחל בו בכי מתוך כאב גדול, – בחינת אב המכה את בנו והוא נחבל, והוא מתפלש ביסורים וזועק מרה:

– – מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן, עָלֵי לִבִּי דַוָּי – –

שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי הָשְׁבַּרְתִּי, קָדַרְתִּי, שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי.

– – מִי־יִתֵּן רֹאשׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַילָה אֶת חַלְלֵי בת־עַמִּי.

כלומר: – יש כאן נבואה על עונש ושובר חרטה בצדה, – מעניש הנענש מעונש זולתו; וזו, בלי ספק, שירה אלגית מן המצוינות ביותר בין שירות אלגיות אשר בנבואה הישראלית.

ז

נימה אלגית זו נמשכת ביתר שאת בפרק הבא ואתה שומע מתוכה גם קול של יאוש גדול, מתוך שאט־נפש אל השחיתות שתקפה את האומה, שבניה סגלו לעצמם מדות שאין להן תקנה; הנביא רוצה לבכות, מבקש לעצמו יכולת של בכיה מתמדת, מתכוֵן לברוח מתוך ההרגשה שאין כוחו בו כדי לשאת את הירידה המוסרית, ירידה שהוא קובע את ממדיה בפרוט, בהגדרות נוקבות, בהגדרות הדומות לחרופים וגדופים, כביכול, ואין הם אלא אמירת דברים פורשים:

– – כִי כֻלָם מְנָאֲפִים, עֲצֶרֶת בֹגְדִים – –

אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּמֵרוּ, וְעַל־כָֹל־אָח אַל־תֵּבְטָחוּ, כִּי כָל־

אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל־רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. – –

שִׁבְתְּךָ בְּתוֹך מִרְמָה, בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת־אוֹתִי, נְאוּם יְיָ –

ומובן מאליו, כי הוא חוזה עתיד־אימות לעם הזה, וחזונו זה מצטין במראות־אימים שאין דומה להם לגודל הזועה – ממש כגודל כאבו, עלבונו, צערו ויאושו:

– – כִּי־עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ –

לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ, בַּחוּרִים מֵרְחוֹבוֹת. – –

וְנָפְלָה נִבְלַַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל־פְּנֵי הַשָׂדֶה וּכְעָמיר

מֵאַחֲרֵי הַקּוֹצֵר וְאֵין מְאַסֵּף –

כאן לא פחד המעצם עיני השומעים אותו, אלא הוא קורע אותן בבהלה, ולא יתכן שהלב לא יכה את שומעי נבואה זו.

ח

מוסבר ומובן מאד, כי שומה היתה על כל נביא מנביאי ישראל – להלחם באלילות למען יחידותו של אלהי העולם, ובדרך כלל היו כורכים את שתי המגמות, שהן אחת, נושאים דבריהם מצד אחד על האלילוּת שבעבודת אלילים – אם בבוז ובכעס, ואם בלעג ובהומור, ומצד שני – על הודו והדרו של היחיד אם בדרך ההגיון וחריפות המחשבה, ואם בהקדשת הימנון פיוטי, תאורי; ומשני הענינים גם יחד נתן לעמוד על מהותו של כל נביא ונביא, על יחוד ראיתו ועל הבדלו במשא, אעפ"י שהיה, כמובן, אצל כולם יחד מעין נוסח או מסורת מהלכת מנביא לנביא, ומתקופה אל תקופה של נבואה; והנה מה נאה פרקו של ירמיהו, מה קצר ומה ממצה, מה חליפות טעמים בו – לבוז וגם ללעג, לתאור ולצחוק:

– – כִּי חֻקוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הִוּא: כִּי־עֵץ מִיַּעַר כָּרְתוֹ, מָעֲשׂה יְדֵי־חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד, – בְּכֶסֶף וּבְזָהָב

יְיַפֵּהוּ, בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָבוֹת יְחַזְקוּם – וְלוֹא יָפִיק –

כְּחֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה – ולֹא יְדַבֵּרוּ, נָשוֹא יִנָּשׂוּא –

כִּי לֹא יִצְעָדוּ, אַל תּירְאוּ מֵהֶם – כִּי לֹא יָדַעוּ

וְגַם־הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם – –

ואִלו על גדולת אלהי ישראל, על האחד והיחיד – אין להרבות דברים ואין צורך בהוכחות נמלצות, כי הכל ברור ומובן וידעו ופשוט כל־כך: –

– – וְייָ אֱלֹהִים אֱמֶת, הוּא – אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ

עוֹלָם, מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא־יָכְלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ –

ט

עד היכן הגיעה חמת הנביא ועד מה חרה לו ומה מדת עלבונו בראותו את השחיתות עד היסוד, שחיתות שאין לה תקנה עוד, תעיד, בלי ספק, עדות גבוהה מאד – ההתפרצות הדרמתית המקורית:

– – וְאַתָּה אַל־תִּתְפַּלֵּל בְּעַד־הָעָם הַזֶּה וְאַל־תִּשָּא

בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִילָּה, כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ בְּעֵת קָרְאָם אֵלַי, בְּעַד רָעָתָם –

כי על כן תפלה זו ורנה כזאת – כמוה כהשתתפות במזמה, כהמשך השחיתות; האם אין כאן מעין פנים חדשות למושג הנבואה בישראל?

י

ומיד לכך, כמעט בדרך אגב, מתגלה ראשיתה של הדרמה הנבואית האישית של ירמיה, – מתגלה, כי אנשי ענתות, בני עירו של הנביא עברו את התחום האחרון של שחיתות והגיעו אל הכוָנה הפלילית כבר, הם מאַימים להמית את הנביא ותובעים ממנו:

– – לֹֹא תִנָּבֵא בְּשֵׁם יְיָ, ולֹֹא תָמוּת ביָדֵנוּ! –

וה“פרט” הזה הוא המטביע חותם חדש, חותם מיוחד, על גורלו של הנביא ירמיה, – ומכאן ואילך – שונים מאורעות חייו ופרשת נבואתו של ירמהו מכלל מאורעות הנביאים וכלל פרשנות נבואותיהם, – עכשיו כפול ומכופל המתח, והמחזה בנו קומה על קומה. –

יא

הרעה הזאת נגעה עד מאד בירמיה והביא אל חשבון־נפש מתוך מרירות וחושך שאפפוהוּ, כי על כן־הוא מתריס כלי אלהים, כביכול, מקשה ושואל:

את אימת הצמא, את היאוש התוקף את המוכים בחוסר המים:

– – לֹא־מָצְאוּ מַים, שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם, בֹּשׁוּ וְהָכְלְמוּ וְחָפוּ רֹאשָׁם –

ומחרידה בקצורה דוקא היא תמונת הסבל של החיה בצמאונה:

– – כִּי גַם־אַיֶלֶת בָּשָׂדֶה יָלְדָה וְעָזוֹב, כִּי לֹא־ הָיָה דֶּשֶׁא –

וענין שני – הזעם נגד נביאי השקר, שאף הם מתוארים במלים ספורות, אבל מגדירות עד תכלית, נוקבות בדיוקן:

– – שֶׁקֶר הַנְבִיאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי, לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים, וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם, – חֲזוֹן שֶׁקֶר, וְקֶסֶם, וֶאֱלִיל, וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם –

ומובן מאליו – שהוא מאַים בעונש קשה עליהם ועל השומעים להם ונפלא הוא סכומו של העונש והנמקתו כאחד:

– וְשָׁפַכְתִּי עֲלֵיהֶם אֶת־רָעָתָם

יד

נפלאה מנפלא היא, בלי ספק, פניתו האינטימית, האנושית־טבעית כל־כך, של האלוהים לנביא בהודיעו לו:

– – אִם־יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי, – אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה!

כלומר: כל זכות של נביא, ואפילו נביאי הנביאים – לא תועיל עוד, ואל דרך הסליחה אין לחזור עוד, ונשארה רק הדרך האחת: העונש, ודוקא הקשה והעקבי עד הסוף, כנראה; ואף על כך ידבר הנביא, בשם ה', בבוז, בשאט־נפש, כדי להרבות כאב וגם כדי להגדיל עלבון:

– – וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם אַרְבּע מִשְׁפָּחוֹת, נְאֻם־ה:

אֶת־הַחֶרֶב – לַהֲרֹג, וְאֶת־הַכְּלָבִים – לִסְחֹב, וְאֶת־עוֹף הַשָּׁמַיִּם וְאֶת־בֶּהֱמַת הָאָרֶץ – לֶאֱכֹל וּלְהַשְׁחִית!

ואולם, – דברים בוטים עד זועה נאמרו על־ידי הנביא כלפי עצמו, שעה שהוא מוסר את דבר ה' אליו, המיעץ לו:

– – לֹא תִקַּח לְךָ אִשָּה, וְלֹא יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת בַּמָּקוֹם הַזֶּה, –

כי על כן אכזריות היא ללדת ולהוליד לעם החוטא, אשר ענשו יהיה ללא כל שעור באכזריות קיצונית, מתוך שכל הילדים –

– – מְמוֹתֵי תַחְלֻאִים יָמֻתוּ, לֹא יִסָפְדוּ וְלֹא יִקָבֵרוּ, לְדֹמֶן עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ –

האם קשה להשיג מה התחולל בנפשו של ירמיה והיאך ראה את מעשי העם – אם הגיע לידי נבואה כזאת? הן הוא כולו חרדה, מיואש עד תכלית, אינו מאמין בשום שביב של תקוה לתקון, – כולו זעם וכעס ורוגז, – והוא בז ונושך סביביו, אוכל בכל פה, צועק ובוכה, ובלבד לזעזע את מצפונו של העם, לעוררו משחיתותו –

טו

המשל על בית־היוצר אשר בפרק י"ח – שוב בנוי על אדנֵי הגיון; האמונה באלוהים – אורגנית מאד, פשוטה עד תכלית, וממש קשה לו לנביא להבין – היאך אין העם מבין את המובן־מאליו כל־כך, משום כן הצלילות הרבה הזאת בהרצאת המשל, כאלו לילדים קטנים דבֵּר ידבר:

– – וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר וְהִנֵּהוּ עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם, וְנִשְׁחַת הַכְּלִי, אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה בַּחֹמֶר,

בְּיַד הַיּוֹצֵר, וְשָׁב וַיַעֲשֵׂהוּ כּלִי אַחֵר, כַּאֲשֶׁר יָשַׁר

בְּעֵינֵי הַיוֹצֵר לַעֲשׂוֹת –

איזו פרוזה בריאה היא זאת! איזו הרצאה צרופה וקצובה וברורה ואינה משמיטה מאום!

וכזאת היא גם המסקנה, או הנמשל – ההגיוני להפליא ללא כל פירכה, ללא כל סירכה:

– – הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא־אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם, בֵּיִת יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְיָ, – הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן־

אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל.

האם לא מחמת הפשטות הקיצונית הזאת, האם לא בגלל ההגיון הברור הזה – כעסו כל־כך החוטאים: –

– – וַיֹאמְרוּ: לְכוּ וְנַחְשְׁבָה עַל־יִרְמְיָהוּ

מַחֲשָבוֹת – – וְנַכֵּהוֹּ בַּלָּשׁוֹן וְאַל־

נַקְשִׁיבָה אֶל־כָּל דּבְרָיו –

כן, – הם פחדו מדבריו הצלולים, הם זועזעו על ידי הבהירות שלו, וחששו להקשיב, שמא עוד ישפיע עליהם, – והנביא חש, כי הדברים רציניים הם, כי פחדם מוחשי, ויפחד אף הוא מפחדם, ויותר מכל נביא אחר ראה עצמו נרדף ללא־רחם, והוא נאלץ להתפלל על עצמו, לבקש חסות:

– – וְאַתָּה, יְיָ, יָדַעְתָּ את־כָּל־עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת, – אַל־תּכַפֵּר –

טז

וכשהגיעו כעסיו ויאושיו של ירמיה עד נפש – קם ונבא בכל עוזו וצרף לכך מופת, אשר קנהו אצל יוצר חרש, שבר אותו במקום הפורענות – בגיא בן־הנֹם, פתח שער החרסית, והרעים בשם ה', הרְעֵם לי רחם:

– – כּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת־הָעָם הַזֶּה ואֶת־הָעִיר הַזֹאת – כּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת־כְּלִי הַיּוֹצֵר, אֲשֶׁר לֹא־ יוּכַל לְהֵרָפֵא עוֹד, וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ מֵאֵין מָקוֹם לקְבּוֹר –

המופת פשוט, האיום והנבואה פשוטים, ומובן מאליו כי הם עוררו עלבון ופחד גם יחד.

יז

וכאן בא לירמיהו – את אשר יגור היה הימנו: –

הוא הוכה על־ידי פשחור בן אִמר הכהן, "והוא פקיד נגיד בבית ה' " וזה עוד כלא אותו, אלא שנבהל, כנראה ממעשהו הנועז לגבי נביא, ושמא גם היה לחץ המון העם, כי על כן ממחרת היום הוציא פחור לחפשי את ירמיהו, וזה טפח לו מיד בפניו והדביר לו תו־קין:

– – לֹא פַשְׁחוּר קָרָא יְיָ שְׁמֶךָ, כִּי אִם – מָגוֹר מִסְּבִיב!

האם לא מובן מאליו, כי כונתו של פשחור – להפחיד את ירמיהו – נכשלה? ואדרבא, – הנביא עוד הגביר את מחץ דבריו, אם בכלל ואם בפרט, כלפי פשחור, כי על כן קרא אליו בזעמו:

– – וְאַתָּה פַשְׁחוּר, וְכֹל יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ – תֵּלְכוּ

בַּשֶּׁבִי, וּבָבֶל תָּבוֹא, וְשָׁם תָּמוּת, וְשָׁם תִּקָּבֵר,

אַתָּה וְכָל־אֹהֲבֶיךָ, אֲשֶׁר־נִבֵּאתָ בַּשָׁקֶר!

אכן, אין הנביא מכסה, כי היו הסוסים עמו, וכי נקעה נפשו מכל מעשה הנבואה, כי על כן אומר הוא “הייתי לשחוק כל היום, כֻלּה לעג לי”, וכבר אמר בנפשו כי יחדל, ולא ידבר עוד בשם ה', אלא שדבר זה נמנע ממנו, כי למעלה מכחו הוא:

– – וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת, עָצֻר בְּעַצְמֹתָי –

הנביא – מכורח לנבא, נרדף ברוח שאין לו שליטה עליו, ואין לו דרך אלא לעשות את שליחותו, אם כי אינו נמנע מלגלות גם את מורת־רוחו מעצמו, ואת יאושו מעמו ומגורלו, והריהו מקלל את יומו מתוך שאלת־זעקה:

– – לָמָה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגון, וְיִכְלוּ בְּבֹשׁת יָמַי?

יח

הדברים דומים כאִלו הגיעו אל קיר אטום, – והנביא שוקל את העובדות ומבקש למצוא טעם, להבין לא רק לשורש הרע, אלא גם לסבות העוזרות, לגורמים המסַיְעים, או שאינם מונעים את הרחבת הפרץ ואת המשך השחיתות, והריהו מגיע לגלות ולומר, כי אשמים גם מחנכי העם; וכה דבריו, אף הם מתוך יאוש ומתוך רוגזה:

– – הוֹי רֹעִים מְאֲבְּדִים וּמְפִצִים אֶת־צֹאן מַרְעִיתִי –

וממילא מובן, כי מכאן צמחה ישועת מוצא לנביא ויש שוב בידו לבקש רחמים על העם, לפרוש עליו חסותו, ואדרבא, – להטיל אל כל מלוא העונש על המדיחים:

– – וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת־שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר־הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם – – וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעִים וְרָעוּם –

ומופלא, ודרמתי, וטרגי, ונשגב הוא המשא הארוך, ביחס שבו מתאר הנביא את טיבם וטבעם של הנביאים ומתעים, לא באופן כולל ולא רק בשם ה', אלא אופן אישי ופרטי, כדבר הקרוב לעצמו ובשרו ידבר הנביא על הענין:

– – לַנְבִיאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי,

רָחֲפוּ כָּל־עַצְמֹתַי, הָיִיתִי כְּאִיש שִׁכּוֹר, וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ

יָיִן – – כִּי־גַּם־נָבִיא, גַּם־כֹּהֵן, – חָנֵפוּ, גַּם־

בְּבֵיתִי מָצָאתִי רָעָתָָם, – נְאֻם־יְיָ –

כמה מרירות נפש, כמה בוז וכמה זעם כנוסים בשרטוט הדשן של דיוקנם המוסרי של נביאי־השקר:

־ – וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלַיִם רָאִיתִי שַׂעֲרוּרָה, – נָאוֹף, וְהָלֹךְ בַּשֶֹׁקֶר, וְחִזְקוּ יְדֵי מְרֵעִים – לְבִלְתִּי שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתוֹ –

ומובן מאליו שעכשיו פונה הנביא, מעל לראשם של אלה, אל העם והוא מגלה את פרצופם שהוא מכנה אותם בשם “נביאי תרמית לבם " והם קטנונים, חסרי טעם ונטולי כל כוח עצמי והם “מגנבי דברי איש מאת רעהו”; איזה סרקזם בוטה הוא זה בהגדירו את נבואתם שהיא נבובה ומלאכותית – הַלֹּקְחִים לְשׁוֹנָם וַיִּנְאֲמוּ נְאֻם”! ולא פלא שהוא מדביקם בקלה עזה ונוקבת:

וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם חֶרְפּת עוֹלָם, וּכְלִמּוּת עוֹלם אֲשֶׂר לֹא תִשָּכֵחַ!

יט

מובן מאליו, כי גם ירמיהו כשאר נביאי ישראל – עשה את המשל אמצעי השפעה על הרבים ואחד מדרכי הנבואה, אלא שהמשלים שלו הם כמעט תמיד מן הקרוב קרוב ומן הבא־אל־היד ממש, והם לפי אפיו שלו – הגיוניים מאד, כאלו פרושׂים על כף־היד; וכזה הוא המשל על “שני דודאי תאנים” אשר בפרק כ"ד: –

– – הַדוּד אֶחָד תְּאִֵים טֹבוֹת מְאֹד כִּתְאֵנֵי הַבַּכֻּרוֹת, וְהַדּוּד אֶחָד – תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא־תֵאָכַלְנָהּ מֵרֹעַ –

וכמשל כן גם הנמשל: – הגיוני, ברור, מובן מאליו, אשר כל בעל שכל־ישר ובעל לב־שאינו מעוקם יבין ויסיק את המסקנה האחת, – היחידה.

כ

קו־אופי היה אצל ירמיהו, אם מדעת ואם מהֶעְלֵם הימנו, אם בעצם הדברים שאמרם, ואם בהדגשתם, או שמא בהופעתו האישית – שהיה בו משום התגרות גלויה, כנראה, והיא אשר עוררה את חמת המנהיגים עליו, אם שליטים ואם כהנים, ואשר בקשו את נפשו ממש, כאשר לא בקשוה לגבי נביא אחר מן הנביאים; פחד מוחשי גדול היו מטילות, כנראה, נבואותיו, ונתעורר, בודאי, חשש בלב המדינאים של הזמן, כי האיש עלול להשפיע לגרום למרי, לקומם נגדם את ההמונים, ועד לדרגת היסטֶריה הגיעו הענינים, וכה יסופר על כך:

– – וַיְהִי כִּכַלוֹת יִרְמִיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל־אֲשֶׁר־ צִוָּה יְיָ לְדַבֵּר אֶל־כָּל־הָעָם, – וַיִּתְפּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָּל־הָעָם לֵאמֹר: מוֹת תָּמוּת

ומובן מאליו, – הנביא עונה על כך בפשטות, כי לא מלבו בדה נבואה, ולא מרצון אישי אמר את אשר אמר, – וכי רק שליח הוא; ושוב: – בהגיון ידבר הנביא:

– – יְיָ שְׁלָחַנִי לְהִנָּבֵא אֶל־הַבַּית הַזֶּה וְאֶל־ הָעִיר הַזֹאת אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם –

אלא שיש מוצא מכך ויש אפשרות של בטול הגזרה:

– – וְעַתָּה הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם

וְשׁמְעוּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וְיִּנָּחֵם יְיָ אֶל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִבֶּר עֲלֵיכֶם –

ואולם, – נראה כי זה לא היה בכחו להשקיט את סערת־הרוחות, ושמא עוד הגביר אותה, מחמת הבטחון והשלוה הנסוכה בדבריו, והסכנה לחייו בעינה עמדה, וצריך היה לומר משהו דרמתי יותר, ועל־כן המשיך הנביא ואמר:

– – וַאֲנִי הִנְנִי בְיֶדכֶם עֲשׂוּ־לִי כַּטּוֹב וְכַיָשָׁר בְּעֵינֵיכֶם; אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ, – כִּי אִם־מְמִתִים אַתֶּם אֹתִי, כִּי־דָם נָקִי אַתֶּם נֹתְנִים עֲלֵיכֶם.

ורק עכשיו פעלו דבריו משהו, – ומיד נתפלגו המתקהלים פלגים פלגים והתחילו מתפלמסים ביניהם זה בכה וזה בכה; פלג אחד הלא הוא:

– – וַיֹּאמְרוּ הַשָּׁרִים וְכָל־הָעָם (אל הכהנים ואל הנביאים): אֵין־לָאִישׁ הַזֶּה

מִשְׁפַּט־מָוֶת, כִּי בְּשֵׁם יְיָ אֱלֹהֵינוּ דִבֵּר אֵלֵינוּ –

או אז “ויקומו אנשים מזקני הארץ” שפנו אל המתקהלים וידברו אליהם בטוב־טעם וספרו דוגמה מן ההסטוריה:

– – מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָהוּ מֶלֶךְ־

יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר – –: צִיּוֹן – שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָלַיִם – עִיִֹים תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת – לבָמוֹת יָעַר – – הֶהָמֵת הֱמיתֻהוּ?

ולעומתם טענו אחרים, ואף הם הביאו משל, מהופך כמובן מן ההיסטוריה:

– – וְגַם־אִישׁ הָיָה מִתְנֵַּא בְּשֵׁם יְיָ, – אוּרִיָהוּ בֶּן־שְׁמַעְיָהוּ מִקִּרְיַּת־הַיְּעָרִים, וַיִּנָּבֵא עַל־

הָעִיר הַזֹּאת וְעַלֹ־הָאָרֶץ הַזֹּאת, – כּכֹל דִּבְרֵי

יִרְמִיָהוּ, –

ואותו דוקא “ויבקש המלך המיתו”, אלא שאוריה שמע על כך “ויברח ויבא מצרימה”; בכוח של משלחת דיפלומטית החזירו את הנביא:

– – וַיְבִיאֻהוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים וַיַּכֵּהוּ בֶּחָרֶב, וַיַשְׁלֵךְ אֶת נִבְלָתוֹ אֶל־קֶבֶר בְּנֵי הָעָם,

ושוב היה ירמיהו בכל רע, ורק המקרה הטוב של איש יחיד הוא שהצילהו:

– אַךְ יַד אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן הָיְתָה אֶת יִרְמְיָהוּ – לְבִלְתִּי תֵּת־אֹתוֹ בְּיַד־הָעָם לַהֲמִיתוֹ –

כא

בחינת מחזה הוא פרק כ“ח, מחזה דרמתי מאד, שהנפש הפועלת הראשית בו הוא המשל. או הסמליות: ולמחזה יש פרולוג, הלא הוא כל פרק כ”ז, שכמוהו כסקירה מדינית רבת־הקף ורבת־העזה, מין נתוח גלוי ונוקב של מצב־דברים קשה; והנביא מופיע בפרולוג הזה – בצורת משל, כשמוסרות ומוטות נתונים על צוארו, ומובן מאליו, כי דרך־הופעה זו ואופן־דבור זה, דברו בפתוס גדול, בתוקף בלתי־שכיח, ממש ביד רמה:

– – וְאַתֶּם אַל־תִּשְׁמְעוּ אֶל־נְבִיאִֵיכֶם, וְאֶל־

קֹסְמֵיכֶם, וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם, ואֶל־עֹנְנֵיכֶם, ואֶל־

כַּשָּׁפֵיכֶם, אֲשֶׁר־הֵם אֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר – לֹא תַעַבְדוּ אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל, כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם! –

ויקם על ירמיהו נביא־השקר חנניה בן עזור אשר מגבעון וינבא, כמובן, את ההפך מנבואת ירמיהו, ואף עשה מעשה התגרות על מנת להשפיע על המאזינים לוכוח המדיני ולעשות את יריבו ללעג:

– – וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָבִיא אֶת־הַמּוּטָה מֵעֵל צַוַּאר יִרְמְיָהוּ הַנָבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ, –

וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְיָ – כָֹכָה אֶשְׁבֹּר אֶת־עֹל נְבוּכַדְנֶאצַֹר, –

אם שנדהם ירמיה מפני המעשה, ואם שהמעשה השפיע והיתה סכנה בתגובה נחפזת, אבל כה מסופר בהמשך הדברים:

– וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָּה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ –

ורק לאחר־זמן, באה התגובה לאחר שה' שלחהו לתת תשובה לחנניה:

– – מֹטוֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ – וְעָשִׂית תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל!

אבל ירמיהו לא הסתפק בדבור הגבוה הזה, – העלבון והכעס תססו קרבו, ויוסף להטיח כלפיו בזעם רב:

– – לָכֵן כּה אָמַר יְיָ: – הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, הֵשָּׁנָה אַתָּה מֵת, כִּי־סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל־ייָ!

והמחזה הגדול בעל הפרולוג ושתי המערכות מסתיֵם באפילוג אשר נוסח של כרוניקה לו:

– וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא, בַּחֹדֶשׁ הַשְׁבִיעִי –

כב

מופת חותך באמת לדרך ההגיון הפשוט בתכלית, שבה נקט הנביא ירמיהו, הלא הוא המשל בדבר בני־הרכבים: הנה לך משפחה שלמה בישראל, שהנביא בקש להדיחם, כביכול, ממצות אביהם, שהוא בשר ודם, בתתו לפניהם “גביעים מלאים יין וכוסות, ויאמר: – שתו יין! ואִלו כל המשפחה לא נתפתתה ויאמרו: “לא נשתה יין! כי יונדב בן־רכב אבינו צוה עלינו לאמר: – לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם!” ואִלו את מצות אביהם בשמים אין בני ישראל שומעים: כך, פשוט כך, רק זה ולא יותר הוא תכנו של כל פרק ל”ה. – כי על כן מובן־מאליו היה לגבי ירמיהו דבר הציות למצוות ה' ולדברי שליחו הנביא:

– – וָאֶשְׂלַח אֲלֵיכֶם אֶת־כל־עֲבָדַי הַנְבִיאִים,

הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ, לֵאמֹר: שֻׁבוּ־נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה,

וְהֵיטִיבוּ מַעַלְלֵיכֶם, וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים –

והנביא משתומם, כאלו מופתע ואינו משיג את העובדה: –

– – וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת־אָזְנְכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי,

כִּי הֵקִימוּ בְּנֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רַכָב אֶת־מִצְוַת אֲבִיהֶם אֲשֶׁר צִוָּם, וְהָעָם הַזֶּה לֹא שָׁמְעוּ אֵלָי!

כג

פרק ל"ו, – הוא עצמו בחינת דרמה גדולה, בת כמה וכמה מערכות; הראשונה – ירמיה מתיחד עם אלהיו בכלאו ונענה לצו, לא לראות את בית־הכלא כמפלט משליחותו, אלא להמשיך בה, – ראה זה חדוש! – אפילו על־ידי שליח; השניה – שיחת ירמיה עם ברוך בן נריה והכתבת המגילה, או הספר; שלישית – “ויקרא ברוך בספר את דברי ירמיהו בית ה' בלשכת גמריהו בן שפן הסופר בחצר העליון, פתח שער בית ה' באזני כל העם”; רביעית – בנו של בעל הלשכה, מיכיהו (בן גמריהו, בן שפן) שומע “את כל דברי הספר”, יורד ובא בפני כל השרים (אלישמע הסופר, דליהו בן שמעיהו, אלנתן בן עבור וגמריה בן שפן, אביו וצדקיהו בן חנניה), והם שולחים שליח אל ברוך בן נריה, – את יהודי בן נתניה, בן שלמיהו, בן כושי, לקרוא באזני השרים, שנית, את המגילה, והוא עושה כמובן את רצונם; הרושם הוא כביר, ממש מזעזע, חלחלה תקפה את השומעים כמאמר הנביא: – “ויהי כשמעם את כל הדברים האלה מפיו – פחדו איש אל רעהו”, והפחד פחד־אמת הוא, כי על כן הם חורשים מזמה מסתירים אותו ואת ירמיהו, ורק לאחר כך – “ויבואו אל המלך חצרה, ואת המגלה הפקידו בלשכת אלישמע הסופר, ויגידו באזני המלך את כל הדברים”, וזוהי כמובן מערכה חמישית, והמשכה תאור נפלא של המעמד:

– – וְהַמֶּלֶך יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף, בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי, וְאֶת־הָאָח לְפָנָיו מְבֹעֶָרֶת –

ואיִלו המלך, משום שהבחין בפחד שריו, ומחמת כעס שתקפו אין לו עוד אורך־רוח לשמוע את המגילה עד סופה, ושמא מתוך חשבון להשפיע רושם חזק – הוא עושה ז’סטה של תקיפות רבה, וכה מסופר על כך:

– – וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה – יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר, וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ, אֲשֶׁר אֶל־הָאָח, עַד־תֹּם כָּל־הַמְּגִלָּה עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל־הָאָח –

ולא נשכח גם הפרט, שהללו –

– – לֹא פָחֲדוּ, וְלֹא קָרָעוּ אֶתֹ־בִּגְדֵיהֶם –

ופרט שני, חשוב מאד, בלי ספק:

– – אֶלנָתָן וּדְלָיָהוּ וּגְמַרְיָהוּ הִפְגִּעוּ בַמֶלֶךְ לְבִלְתִּי שׂרֹף אֶת־הַמְּגִלָּה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם –

אלא אדרבא:

– – וַיְצַוֶּה הַמֶלֶךְ, – אֶת יְרַחְמאֵל בֶּן־הַמֶּלֶךְ,

וְאֶת שְׂרָיָהוּ בֶן־עַזְרִיאֵל, וְאֶת שֶׁלֶמְיָהוּ בֶּן־עַבְדְּאֵל –

לָקַחַת אֶת־בָּרוּךְ הַסֹפֵר וְאֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא –

אלא שלא מצאום, כי על כן:

– – וַיַּסְתִּרֵם ה’–

ומערכת ששית, ואחרונה, – הנביא אינו נסוג ממחשבתו ומשליחותו, אלא –

– – לָקַח מְגִלָּה אַחֶרֶת, וַיִּתְּנָהּ אְֶל־בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָהוּ הַסֹּפֵר וַיִכְתֹב עָלֶיהָ, מִפִּי יִרְמְיָהוּ, אֵת

כָּל־דִּבְרֵי הּסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה בָּאֵשׁ, וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים רַבִּים כָּהֵמָה –

כד

פרק ל“ז טעמו כטעם אפילוג מאוחר לפרק ל”ו, – ואעפ"י שהוא ספוג אסונות לאומיים, יסורי נפש של הנביא, לבטי מלכים, עקשות שלהם והרהורי חרטה, נסיונות להשפיע על הנביא שישנה את נבואתו לטובה – הריהו אפוף שלוה, שלוה הקשה ביותר לאדם, זו שלאחר אסון וזועה, שרשמם חרות בצפורן שמיר וחתום בחותם של דם ודמע; הנביא עצמו פעם הוא –

– – בַּא וְיֹצֵא בְּתוֹךְ הָעָם וְלֹא־נָתְנוּ אֹתוֹ בֵּית הַכְּלוּא –

ופעם –

– – וַיִקְצְפוּ הַשָּׂרִים עַל־יִרְמְיָהוּ וְהִכּוּ אֹתוֹ וְנָתְנוּ בֵּית הָאֵסוּר,

(הה, הטפוסים הללו, שאין כל גנוי מפורש כלפיהם, אבל שמותיהם נזכרים במלוא הבירור:

– – וַיִּתְפֹשׂ יִרְאִיָּיה בְּיִרְמְיָהוּ וַיְבִאֵהוּ אֶל הַשָׂרִים – – וְנָתְנוּ אֹתוֹ בֵּית הָאֵסוּר, בֵּית יְהוֹנָתָן הַסֹּפֵר, – כִּי־אֹתוֹ עָשׂוּ לְבֵית־הַכֶּלֶא! –

והנה מביאו המלך אל ביתו, והוא כביכול, מסתירו ומבקש להציל מפיו דבר נחמה או תפלה לשלום העם ושליטיו, והנביא מוסיף וקובע:

– – בְּיַד מֶלֶךְ בָבֶל תִּנָּתֵן!

ובכל זאת אינו נמנע הנביא מלפנות למלך, שאת רעתו הקרובה הוא מנבא:

תִּּפָּל־נָא תְחִנָּתִי לְפָנֶיךָ, וְאַל תְּשִׁבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן הַסֹּפֵר, וְלֹא אָמוּת שָׁם –

והמלך נענה לבקשתו ומרכך את יהבו:

– – וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ צִדְקִִיָהוּ וַיַפְקִדוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ

בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה, וְנָתֹן לוֹ כִּכַּר־לֶחֶם לַיּוֹם, מִחוּץ הָאֹפִים, עַד־תֹּם כָּל־הַלֶּחֶם מִן־הָעִיר –

והפרק מסתיֵם סיוּם כרוניקלי יבש להפליא:

– – וַיֵשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה.

כה

ומתגלגלים הענינים, נערמים סבּוכים על סבּוכים, והמתח גבוה מאד – מתח המאורעות הלאומיים כמתח גורלו האישי של הנביא ירמיה; דעתו של הנביא צחה מאד, הוא יודע בבהירות אחרונה, שאין רחמים עוד בפני דין ההיסטוריה, ואף לשונו ברורה ונוקבת:

– – הַיּוֹשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת – יָמוּת בַּחֶרֶב, בָּרָעָב

וּבַדֶבֶר; וְהַיֹצֵא אֶל־הַכַּשְׂדִּים – וְחָיָה וְהָיְתָה־לוֹ נַפְשׁוֹ לְשָלָל וָחָי!

ובאותה מדה ממש גדל עלבונם של שליטים וזעמם על הנביא והם תובעים במפורש:

– – יוּמַת נָא הָאִישׁ־הַזֶּה!

ותביעה זאת תקפה על המלך, החושש מפני הסיום הטרגי, והוא משיב לשרים, מתוך הסתיגות והֵענות כאחת, וצל של תרעומת בדבריו:

– – הִנֵּה ־הוּא בְּיֶדְכֶם, כִּי־אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר –

ומובן מאליו, כי גם ידם הרשעה של השרים – נרתעת משהו, מהססת, והם נוקטים עונש שבעזרתו יבואו על מבוקשם – כממילא, בדרך הטבע:

– – וַיִשַׁלְּחוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וּבְבּוֹר אֵין־

מָיִם כִּי־ אִם־טִיט, וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטּיט –

ולהלן מתואר קשר שקשר אחד מעבדי המלך, “הכושי איש סריס”, שידע, כמובן, את יחסו החשאי של המלך אל הנביא, ועל־כן בא אליו וטען בפשטות גדולה:

– – אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֵת כָּל־

אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא –

והמלך מסכים בסתר על הצלת הנביא, בעזרת “שלשים אנשים” שהורידו חבלים אל הבור, כדי להעלותו משם; בצורה של כרוניקה מצומצמת, ובלבביות צנועה, מתוארת דאגת האנשים שהחבלים לא יחבלו בגופו של הנביא, וכה לשונה:

– – וַיִּקַּח מִשָּם בְּלוֹיֵ הַסְּחָבוֹת וּבְלוֹיֵ מְלָחִים וַיְּשַׁלְּחֵם אֶל יִרְמְיָהוּ אֶל הַבּוֹר בַּחֲבָלִים, וַיֹּאמֶר עֶבֶדֹ מֶלֶךְ הִכּוּשִׁי אֶל יִרְמְיָהוּ: – שִׂים נָא בְּלוֹאֵי

הַסְֹחָבוֹת וְהֲמְּלָחִים תַּחַת אַצִּילוֹת יָדֶיךָ מִתַּחַת לַחֲבָלִים –

ושוב נותן המלך את הנביא אל חצר המטרה, ולפני כן מתוארת שיחה אינטימית וגלוית־לב בין המלך והנביא; ירמיהו מקדים ואומר, כי השיחה לא כדאית לו, כי על כן לשמע הרעות מפיו – המת ימיתהו המלך, ואִלו זה מניח דעתו שלא יאונה לו כל רע, או אז חוזר הנביא ומגיד את השחורות באזני המלך; ולבבית מאד היא קנונית המלך, האומר לנביא:

– – אִישׁ אַל־יֵדַע בַּדְּבָרִים־הָאֵלֶּה, וְלֹא תָמוּת; וְכִי־יִשְׁמְעוּ הַשָּׂרִים, כִּי־דִבַּרְתִּי אִתָּךְ, וּבָאוּ אֵלֶיךָ, וְאָמְרוּ הַגִידָה־נָּא לָנוּ מַה־

דִּבַּרְתָּ אֶל־הַמֶּלֶךְ, אַל תְּכַחֵד מִמֶּנּוּ, וְלֹא נְמִיתֶךָ, וּמַה־דִּבֶּר אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: –

מַפִּיל־אֲנִי תְחִנָּתִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי הֲשִׁיבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן לָמוּת שָׁם –

האם לא נפלאה בלבביותה, בגלוי האינטריגות שבחצר, עצה זו שמיעץ המלך לנביא?

ואמנם לא טעה המלך, כי הדבר בא, ובאופן אימפוזנטי מאד ונמרץ מאד:

– – וַיָּבֹאוּ כָל־הַשָּׂרִים אֶל־יֳרְמְיָהוּ וַיִּשְׁאֲלוּ אוֹתוֹ –

ואנושי כל־כך וטבעי כל־כך הנביא, שלא נרתע מאבק־ההתכחשות –

– וַיִגֵּד לָהֶם כְּכָל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶה אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ –

והסיום הוא “אידיאלי” כמעט, וכה לשון הכרוניקה בספר ירמיהו:

וַיַּחֲרִישׁוּ מִמֶּנוּ, כִּי לֹא־נִשְׁמַע הַדָּבָר –

וַיֵשֵׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה עַד־יוֹם אֲשֶׁר־נִלְכְּדָה

יְרוּשָׁלָיִם –

כו

פרק ל"ט, כולו כמעט, הנהו בחינת כרוניקה רשמית, המספר בפשטות ענינית וכללית בלבד, את דבר התבוסה מידי נבוכדנאצר מלך־בבל, את הליכות־המלחמה האכזרית –

– – וַיַּשִּׂגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ, וַיִּקְחוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלֻהוּ אֶלֹנְבוּכַדְרָאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל רִבְלָתָה, בְּאֶרֶץ חֲמָת, וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים, וַיּשְׁחַט מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶת־בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ, בְּרִבְלָה, לְעֵינָיו, וְאֵת כָּל־חֹרֵי יְהוּדָה שָׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל – וְאֶת־עֳינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְּחֻשְׁתַּים לָביא אֹתוֹ בָּבֶלָה –

אכן, אל הנביא ירמיהו עצמו, – אם משום כבוד אל נביא בכלל, ואם משום שידוע ידעו את יחסו לסכסוך, את שראה מראש את המאורע והגיד לעמו את עתידה של התבוסה אשר באתו, – אל הנביא עצמו קבעו יחס מיוחד, יחס שיש בו משום “כבדהו וחשדהו”:

– – וַיְצו נְבוּכַדְרֶאצַר מֶלֶךְ־בָּבֶל עַל־יִרְמְיָהוּ, בְּיַד נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים, לֵאמֹר: – קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִָים עָליו, וְאַל־תַּעַשׁ לוֹ מְאוּמָה רָע, כִּי אִם כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אֵלֶיךָ – כֵן עֲשׂה עִמּוֹ –

ורק בסיומו של הפרק נוסף פרט קטן אחד, שיש בו משום מתן פרס, בשם ה', לעבד־ מלך הכושי, שהציל את חייו של הנביא:

– – והִצַּלְתִּיךָ בַּיּוֹם־הַהוּא נְאֻם־ייָ, ולֹא תִּנָּתֵן

בְּיַד הָאֲנָשִׁים אֲשֶׂר־אַתָּה יָגוֹר מִפְּנֵיהֶם –

אלא שהנבואה אינה שוכחת להסביר ולהצדיק את מתן־הפרס בנמוק גבוה וחשוב –

– כִּי מַלֵּט אֲמַּלֶּטְךָ, וּבַחֶרֶב לֹא תִפֹּל, וְהָיְתָה לְךָ נַפְשְׁךָ לְשָלָל, – כִּי בָטַחְתָּ בִּי, נְאֻם־ייָ.

כז

הפרקים מ' – מ“ג שותתים דם ששפכו מורדי־בשליטים ומורדים במורדים! המאבק הוא בגלל חלוקי־דעה בנוגע לאורינטציה. אם על בבל, כדעתו העקבית של הנביא ירמיה, ואם על מצרים, כדעת חמומי־מח והרפתקנים; הדרכים אל שלטון היחיד – שכיחות, ממש קלסיות: – ערמה, קנוניה, חוצפה ואכזריות; ופרט־”קטן", – כל שליט, גם הגס האכזר, – מנסה מזלו על ידי פניה אל איש־הרוח, אל מורם מהמון, אל הנביא, – מחניף, מבטיח האזנה לקולו, מבקש שיתפלל לה', שיגיד את האמת, ותהיה זו מרה כאשר תהיה, – קבל יקבלוה; וכל זה, כמובן, מתוך ערמה מוקדמת להטות, בדרך זו, את לב הנביא שיתיחס יחס של חסד אל שלטון־היחיד, ולבסוף, – כשהנביא אומר דברו, לפי שכלו הישר, לפי הקול מגבוה המדבר מגרונו, – לא די שאין מצַיתים לו, אלא שהם גם משמיצים ומאַימים עליו באגרוף־רשע:

– – וַיֹאמֶר עֲזַרְיָה בֶן־הוֹשַעְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן־קֶרֵחַ,

וכָל־הָאֲנָשִׁים הַזֵדִים אֹמְרִים אֶל־יְִרְמְיָהוּ: – שֶׂקֶר אַתָּה מְדַבֵּר, לֹא שְׁלָחֲךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ –כִִּּי בָּרוּךְ בֶּן־נַרְיָה מַסִּית אֹתְךָ בָּנוּ–

ותגדל המבוכה, ותרב הפזורה, וירכב אסון על אסון, ויהיו יסורי יסורים – יסורי־גולה ויסורי־פרוד הלבבות, מלחמת אויב־מבחוץ ומלחמת־אחים־מבפנים; ולב הנביא קרוע ומרתח בוכה ומקונן, ואעפי"כ יש בכל אלה משום עדוד, דרכים סמויות ועמוקות מאשר פני המאורעות, – ונחמה גדולה מתקשרת באפקו של העם לעתיד טוב יותר, אם עתיד קרוב יותר ואם רחוק יותר.

כח

הפרקים הבאים הם פרקי סקירה ונבואה על הארצות השכנות, על מוסרם שהושחת, על דרכי שלטונם, על סכסוכיהם וריבותיהם, ועל יחסם לישראל ומעמדו של עמנו בסביבתם ובתוכם; וברור הדבר – על יסוד שחיתות, עבודת אלילים, עושק עניים, גאוַת־רוח, סכסוכי שכנות, נטירות ונקמות, שוד ורצח – אין תקומה לשום עם ומדינה, והנביא ראה את עצם ההכרחי וטבעי: – זה את זה יכלו, עם יכבוש עם ומדינה תחריב מדינה, ובסופו של דבר – כולם־כאחד נזוקים, נענשים ומושפלים עד עפר, כל אחד ותורו שלו, וכל אחד מהם רואה נקמה בקודמו ומחריבו.

ופרק אחרון בספר ירמיהו – כמוהו כמין סכּום כרונולוגי, סכום בקוים גדולים ומקיפים, –בלי פרושים עוד ובלי מסקנות כל שהן.

א

ציורים קלאסיים מראים את ישעיהו וירמיהו – ישישים מגודלי שער־ראש וזקן לבן, יושבי־שחוֹח ומגילה כתובה ופרושה בידיהם; ואלו את יחזקאל – גם אם תארו כן – טעות היתה בזאת; כי הן על ראשו וזקנו העביר חרב חדה, את המגלה אכל (ותהי בפיו “כדבש למתוק”), ורוח באה בו ותעמידהו על רגליו; לא מידיעת גילו, אלא על פי דבריו שדבֵּר – צביון נבואתו מעמידו על הודאוּת, כי צעיר היה האיש, ישר־גֵו, כישר־קַַו, דרוך תקיפות־עלומים, ושופע ששון־אל־מעשה; מראותיו – קונים בדמיונם, ולא במשלם ההולם את הנמשל; מופתיו – חותכים לא בחכמת ההוכחה שבהם, אלא משום שכמותם כסכין שכולה להב, בלי נצב, והוא מלקה עצמו בה, אם לא בחדוָה של עושה־פלאים, הרי בהעזה של אמיץ־רוח ובלי סלסול אנחה; משליו – מצומצמים, יותר נכון: קפוצים כמו אגרוף, לא פחות פיוטיים הם, אבל פחות מיושבים (ואין משל אלא פיוט מיושב) מאלה של ישעיהו או ירמיהו; למעיֵן בעיון מכוון – ברור, כי בחכמת־הנסיון שלו צרר יחזקאל לא רק את ימי־השמש, אלא גם את הסערות שקדמו לנסיון ועשו אותו; ואם צעירות זו אינה מקהה במאום את טעמה של הבגרות בדבריו, ואינה גורעת מן האחדות שבנבואתו, אלא משלימה אותה, – הרי שמותר לומר, כי יש ביחזקאל גם משהו מן הוֳירטוּאוֹז.

ב

עיקר מעיקריה החיוניים של הנבואה – היא, כמובן, נימתה הדרמתית; ואפשר לומר שאין חזון אלא זה שהוא גם חיזיון; ונִתן לשער, כי משום שלפתחה של כל דרמה רובצת תמיד המֶלודרמה – בקשו הנביאים אניני־הטעם למשוך על עצמם, אם מעט ואם הרבה, חן של טרגדיה; ואִלו יחזקאל – הֶדִיר עצמו מתפארתה של זו, לא בוש בגלוי התיאטרליות, ואדרבא – הוא הכריז במפורש שגם היא ממהותה של הנבואה, אינה בדויה ואינה שרירותית, אלא צווי בלתי־נפרד מצִוּויָיו של שולחו; המטיל עליו לאמר דברי־נבואה מסוימים – פקד על הג’סטה־הנבואית המסוימת:

– – וְאֶל מְצוֹרֹ־יְרוּשָׁלַיִם תָּכִין פָּנֶיךָ וּזְרֹעֲךָ חֲשׂוּפָה – – הַכֵּה בְכַפְּךָ, וּרְקַע בְּרַגְלְךָ וֶאֱמָר־

אָח וגו' –

ועל כן אין להעלות על הדעת, שיחזקאל יהיה אומר בצורה זו או אחרת: “מי יתנני מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם”, הוא כאב, כמובן, לא פחות מכל נביא על לקוי מוסרו של העם וככולם נתקל, גם הוא, כידוע, במרי ובקשיות־עורף, אבל לעולם אינו קובל קובלנה של “נפגע” ואינו מעמיד פנים של נואש; אדרבא, –יש אצלו חדוה של נבואה, שהיתה בעיניו גם כעין התמודדות־כחות; גם אם

– – כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל חִזְקֵי־מַצַח וּקְשֵׁי־לֵב –

אין מורך בלבו ואין רתיעה בדעתו, כי

– – כְּשַּמִיר חָזַק מִצֹּר – נָתַתִּי מִצְחַךָ –

ואִלו יכולנו לטשטש את טעם הגשמיות הפוגעת, המלוָה את המוּשׂג, – כי עתה היינו קובעים בפירוּש, שתכונות נפשו של יחזקאל כמוהן כשריריו של לוּדר; הלא בהשתוממות עד־עצירת־נשימה ממש נשתומם על כוחו המוכח מן המופת של עשית לחמו, לעיני העם, על צפיעי־הבקר! – גאון הדמיון הוא, ובמופתיו שעשה, כמו במראות שראה, – הרחיק את דבריו מעבר לקצה כל גבול; האם לא דוקא האיסתניס המובהק שבו, זה שירד לתהום של חוסר־האיתניסות בעמו, – הוא שדחפו להגיש לפניו מופת מדכא־עד־עפר זה? וגם מזה ברי לנו: בטחון־נעורים הוא בטחונו כי בעונש ובדכאון ערובה ודאית להתעוררות והתרוממות מחודשת; אין הוא מנסה אפילו לשבור עול שמעלים על צואריו, יען כי הוא עצמו אינו נשבר במאום תחתיו, אלא להפך, – מֵישיר והולך עמוֹ; ככל נביא היה גם הוא, כמובן, בעל תכלית מוסרית, אלא שלאחרים היתה התכלית (גם מוצא, אבל) בעיקר – מבוא, ואלו ליחזקאל בעיקר מוצא; ומשום זה יתכן לומר, כי הוא בעל “נבואה לשם נבואה” היה, אם כי אין להפריז בזה, כמובן, כי גם מטרה ברורה היתה לפניו, אלא שמעולם לא חרד היה שיבולע לה ולא בקש לדעת אם תושג ואימתי תושג; “השומע ישמע והחדל יחדל” – היתה אצלו לא רק תבונה המקדימה תורפה למכה, ומכינה מראש צדוּק לכשלון המעשה, אלא חכמה, הרואה את הכונה האמתית עצמאית ואינה צריכה לחסדו של המעשה להוכחת אמתה.

ג

לרחיפות לשונו של יחזקאל אינה נובעת רק ממקור הפאתוס, אלא גם מחריפות אחרת, הקודמת לה: – עוד לפני שאמר דבר הוא מתאר לעצמו את השגות משיגיו, שוקד למנוע “חורים” הקוראים לגנבים, סותר מראש כל אמתלא, חוסם בפני כל מפלט; חריפות־ראיה היא של העלול להאמר, של התרוּץ האפשרי; הרי שהוא כמו מתוַכח עם עצמו בשם שומעיו המשתמטים מן העונש הצפוי להם – אל ערמה מלוֹלית; כמה הוא בקי ויודע את החכמים להרחקת העדות והנבונים לדחית יום העברה! אין דומה לו לחשוּף כל “הדקוּיות” של קיניקנים, בגִלוי כל “הקלפים” הנסתרים של המתנחמים בשוא; הנה כי כן הננו מוּכי דהימה ממש מן הכיעור האכזרי אשר מצא יום אחד, – הלא הם האבות החוטאים על חשבון בניהם שיֵענשו במקומם, על סמך המשל הידעו, כי “אבות יאכלו בוסר ושני בנים תקהינה”; לסימפוניה אדירה מצטרפות שריקותיו של השוט היורד ועולה, עולה ויורד כדי להצליף את גוָם של רשעים “גאוני”־כיעור; כל פרק י“ח, על ל”ב פסוקיו, מוקדש ל“מושלים את המשל הזה על אדמת ישראל” וגם לצדו ההפוך: – לסברה, שאבות יתיסרו על עוון בניהם; בתוקף רב, בעקביות צעירה הוא מבטל בטוּל גמור כל ערבוּת של הזולת לחטאו של היחיד, ואפילו ערבות זמן אחד לזמן שני; הוא מצמצם את האחריות־בהֹוֶה, אין אב מזכה את בנו – לא במצוה ולא בחטא, כשם שאין העבר מחֵיב או מזכה עוד את ההֹוֶה; ומאד נפלא הוא, שחמתו יצאה לא רק על המושלים את המשל, אלא גם על המשל עצמו, שהוא מנבא לו כליון גמור:

– – חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְיָ אִם־יִהְיֶה לָכֶם עוֹד

מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה, בְּיִשְׂרָאֵל –

אכן, הרַאפִינַמֶט מאָפיו הוא, שכיח אצלו ומתגלה באופנים שונים; הנהו פרק ט' הארוך, בן ס“ג הפסוקים, הבנוי שלש קומות: בקומה א' מתוארת ירושלים כאשה עזובה וירודה, שעלתה לגדולה מאהבת דוֹדה אותה; בקומה ב' – מוצגת האשה המשתוללת בחטאיה, ובקומה ג' מסופר על ענשה של זו; הרצאת הדברים פרוזאית בפירוש, שוטפת בשטף של שיחת איש לרעוּתו, ואם כי הצורה צורת מוֹנוֹלוֹג היא – אינה מקלקלת את הנעימה השלוה והעצורה, ואינה עושה אותה נאום; רק בתארים חזקים, פיוטיים בכונה, פעם מחשיכים ופעם מאירים, – עשויים לשבר את האוזן ולקרוע את העין, דרך־הבנין רגילה, כמובן, אבל בלתי־רגיל ומיוחד ליחזקאל הוא כאמור, הראפינמנט שלו, שבכוחו הוא משלב פרט בפרט מצרף תג לתג – כדי להניע, לרומם כדי להשפיל, להשפיל כדי לרומם; חלק ראשון – המנון־דוֹדים נלהב הוא, הראוי להכָּלל ב”שיר־השירים“, ואעפי”כ אחר הוא, כי נעוץ בו, מלכתחלה, עוקץ המעבר לחטא; הכל זוּמן והוכן בחכמה, כדי להבליט לא רק את הרע שבפשע, אלא את כיעורו דוקא, את “דקות” השחיתות:

– – וַתִּבְְטְחִי בְיָפְיֵךְ, וַתִּזְנִי עַל־שׁמֵךְ –

אחת לאחת הוא מונה את תועבות הזנות, שלב־ירידה נוסף על שלב־ירידה, ולא הפסיקו לו האֶפיטטים הקימים עד שקבע ניוּאנסים משלו למושג זה – “תזנות”, שאינה מצוּיה אלא ביחזקאל בלבד; כל־כך שטני הכל, שחור משחור, שאפילו סדום ושומרון – “תצדקנה” ממנה; עד מה חד וחריף עקצו האירוני אפשר ללמוד מן הפסוק הנפלא בענין זה:

– – למַעַן תִּשְׂאִי כְלִימָּתֵךְ וְנִכְלַמְתְּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית בְּנַחֲמֵךְ אֹתָן (את סדום ושומרון) –

והעונש על כך? גם הוא, כמובן, אינו חסר רארפינמנט: – קבוּץ כל מאהביה עליה יחד, פשיטת תפארתה לפניהם וגלוי ערוָתה אליהם! מעוּדן מן מעוּדן הוא, בלי ספק, הרעל אשר באַקוֹרד האחרון:

– – וַהֲנִיחֹתִי חֲמָתִי בָּךְ וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ –

וכן חריפים־מדוקדקים גם תאּוּרי־החטא שלו במשלו על שתי האחיות – אהלה ואהליבה – אשר בפרק כ"ג: אחד לאחד הוא חורז את מעשיהן של הזונות, – הכל מכוּון בשכל־טוב, כדי להמחיש את קמילת־הגוף המזורזת, את שלכת־היופי המזעזעת:

– – שָׁמָּה מֹעֲכוּ שְׁדֵיהֶן, וְשָם עִשּׂוּ דַּדֵּי בְּתוּלֵיהֶן –

מפליא ביותר הוא הקצב המיוחד שבדברים, האֶפי כל־כך אף על פי שהרעננות והעלומים בעינם עומדים; הלא זה אפיו של יחזקאל: – בכפיפה אחת מצוּיים אצלו: – כוח שהוא תפארת בחורים, עם בינה שהיא הדרת זקנים.

ד

אכן, כוח דמונו עלה על כל שאר כוחות־הנפש שלו, ויחודו הוא לא רק בכך שהיה מרחיק ראות, והרחוק קרוב לו (הלא זו סגולתו הראשונה של כל דמיון), אלא בעיקר בזה שהיה מונה פרט לפרט מן המראה הדמיוני, ועל ידי כך עשה אותו קונקרטי, ממש עובדה מן העובדות; במראה־דמיון כזה פתח את נבואתו, הוא שדובב אותו; לא ויזיה כוללת ומופשטת, שהדמיון בה – הוא תהו־ובהו, אלא להפך – ממשותה דמיונית; זה הבנין הארדיכלי המדוקדק, החלוק המלא הזה של כל בורג ובורג על מקומו ההגיוני, זה התאום הבלתי־שוגה, מן המסד עד הטפחות, – הם הם האפיניים לפנטסיה של יחזקאל: לא משום שסביבתו המציאותית דלת־צבעים היא, מפליג הוא ובודה לו עשירות במופשט; כי ראו נא מה ססגוני, דרך משל אחד מעשרות משלים, התאור שהוא מתאר בפרק כ"ז, – את צור.

– – הַישֶׂבֶת עַל־מְבוֹאֹת יָם, רֹכֶלֶת הָעַמִים אֶל־

אִיִּים רַבִּים –

מה מפליא הוא להבדיל בגונים ובני־גונים שבין סחורה לסחורה, מה מרהיבה קשת־הצבעים של הרוכלים למיניהם, – העולה מהרצאת דבריו, שאין בהם כל בדיה שבפיוט; עין דקת־קליטה היא, עליזת־צבעים, שומרת על כל תג שונה מחברו, כשמור המוסיקאי עדין־האוזן כל תו, והד של תו, בקולם של הדברים בעולם; עד מה גדולה רגישותו לנוי ולצורה – אפשר ללמוד מפרט קטן זה, שגם אצל החכמה הוא מבחין בהם, ובהנבאו על העונש המוכן ומזומן לצור, הוא מדהימנו באמרו:

– – וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל־יְִפִי חָכְמָתְךָ וְהִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ –

ולא פלא עוד אפוא, שמראה־המראות אשר בכתבי־הקודש – בקעת העצמות היבשות הקמות לתחיה – עיני יחזקאל ראו אותו; חזיון־גאונים הוא, ההולם את אישיותו; וממילא, הוא גם החזון המרעיש ומרומם בחזונות נביאי ישראל.

ה

וכמו שממראותיו של יחזקאל אנו למדים להכיר את דקוּת הבחנתו בצורות ובצבעים (הבחנה שהיא יסוד לדמיונו המיוחד), כן אפשר לעמוד לפי משליו על הבחנתו המופלאה בתכונות העצמים אשר סביבו (הבחנה שזרזה ועצבה במוקדם את כוח בינתו); פרק ט“ו הקטן, בן ח' הפסוקים, שבו הוא מאים על יושבי ירושלים לתתם “כעץ הגפן בעץ היער” – כמוהו כיהלום זעיר, אבן־חן של הבחנה כהנ”ל; שבעים־ושבע זויות מבריקות ומפציעות חכמה מורכבת עם סרקזם – שובות את לבנו במשל זה על הגפן! וכן מפליאנו גם המשל על כור הסיגים, בפרק כ“ב, אבל יותר גם ממנו – המשל על שפות סיר הבשר בפרק כ”ד; ואם כי אינו דומה משל למראה, כשם שישוב־דעתו של הזקן אינו דומה לקלות־תפיסתו של הצעיר, – בכל זאת מצא יחזקאל קו שוה ביניהם, מזג לזה מזה (ולהפך), ועשה את שניהם מרכבה הדורה, שהובילתו בדהירה ובמתינות כאחת בדרכי שליחותו.

ו

מוסרו של יחזקאל אינו שונה במאום כמעט ממוסרם של שאר נביאי ישראל; כמוהם בקש לבדל את עמו בבדילות מזהירה מן הגויים עובדי האלילים; דרש צדק חברתי, תבע משפט ליתום ולאלמנה, דאג לטוהר משפחה, התקומם על נושכי נשך; אלא שנסוחי דבריו מקוריים: – קצרים, ברורים ומפורשים, רדיקליים; לא די לו בקביעת הצווי, אלא מיד קבוע ומתנוסס גם העונש על העבירה:

– – אֶת־הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ, וְאֶת־הַנִּדַּחַת אָשִׁיב,

וְלַנִּשְׁבֶֶּרֶת אָחֳבֹשׁ, וְאֶת־הַחוֹלָה אֲחַזֵק, וְאֶת־

הַשְׁמֵנָה וְאֶת־הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד –

הוא מיטיב לדעת כי העם מַשלה את עצמו, מדמה בנפשו כי עשה יעשה את רצון הנביא, אבל מיד הוא סוטה מכוָנתו הטובה; יחזקאל קובע מראש, שהוא תובע שנוי מן השורש:

– – הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה.

הנה כי כן הוא מפרט (בפרק כ"ב) בקצור חותך את כל הפשעים, מנסחם בדברים שאי־אפשר לגלות בהם שתי פנים ומרים בחריפות את שוטו העבה על כהנים, נביאים, מורים ושרים מתעים; הגדרותיו פרוזאיות, לשונו מדויקת כלשונו של מחוקק פורמליסטן, ואעפי"כ הן רוויות שירה:

– – כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, – – שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּה כִּזְאֵבִים טֹרפֵי־טָרֶף, לִשְׁפָּךְ־דָם, לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת – לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע – – וּנְבִיאֶיהָ טָחוּ לָהֶם תָּפֵל, הֹזִים שָׁוְא וְקֹסְמִים לָהֶם כָּזָב –

מכל משפט בולטת הבנת האנשים ומעשיהם לעמקם ולשרשם, והאזהרה אינה מן השפה ולחוץ, לא מצות־נביאים מלומדה, – אלא נוקבת לפני־ולפנים, קובעת נפשות, מתכַּונת לזעזע ולשרש, להכריח את האדם שיעשה לו “לב חדש”; ואין כל ספק, כי בהירות לשונו, ישרות קוו, תקיפותו שלא התחרט עליה אף פעם (ושלא נבהל ממנה ועל־כן לא נסה מעולם להמתיק את דינה) – היא שמרה עליו מכל תגרה וסכסוך עם בני עמו (כדבר שקרה לירמיהו עם פשחור וגם נביאים אחרים לא נוקו מכגון זה); חכם־הליכות היה, ועל־כן הצליח להנבא נבואה קשה, להכריז על ענשים כבדים מנשוא, לבשר על פגעים אכזריים – ובכל־זאת להמנע מהתגרות; ישעיהו מוכיח ומצטער, יחזקאל מוכיח וכועס כעס שאין נראה בו הצער – כעס שאין בו כל מקום־תורפה; ירמיהו מאַים בעונש ומיד הוא בוכה עליו, כי הוא מצפה, כנראה, לתקון לפני התגשם איומו; יחזקאל רק מודיע, והוא בטוח, שהאיום מחזק דוקא את רצון החטא, ואלו העונש ממש – הוא בלבד יזקק, יחַטא ויטהר; ישעיהו וירמיהו רוצים לביש, ומדברים פעמים רבות, אל ההגיון; יחזקאל מכוֵן דבריו כאלו אל הבשר בלבד, שהוא כמו שורפו בהבל־פיו; ישעיהו וירמיהו מדברים בלשון נוכח, יחזקאל כמעט תמיד – בלשן נסתר. בלשון שולחו בלבד כונתו אינה להרצות דברי אלהיו, – אלא למסור אותם דוקא; והאם לא יוצא מכך, כי יחזקאל הוא המאמין שבכל הנביאים? וכמעט שמוזר הדבר: – הוא ידע את עמו, הבין לקשיות ערפו – ואעפי"כ לא היה סקפטי, לא הסס ולא פקפק באפשרויות השנוי וההחזרה למוטב; מלכתחלה לא קבע שעפים רבות, כדי שלא יהיה על מה לפסוח; הרחמים הם, כמובן, גם מיסודו, אבל מדת החנוך שלו היתה רק מדת הדין; לעולם אינו מסביר דברים כישעיהו, אלא פוסק אותם, ודוקא על־ידי זה היטיבו לתפסם ולהבינם; ישעיהו אציל היה, אבל בקש להיות עממי, וסופו שהיה “דיפלומט”, שההמון אינו מאמין בו; יחזקאל דבר כאחד־מן ההמון, בלי דיפלומטיה, ובזה דוקא הבליט את אצילותו ושמר עליה תמיד; בואו נא וראו איזו פשטות עליונה מתגלה לנו בפרק כ', שבו הוא מרצה את תמצית הקורות את ישראל מימי יציאת מצרים ועד ימיו; המטרה היא להבליט את יחוסו של העם הזה, ולהבהיר כל סטיה ממנו לא תתכן:

– – וְהָעֹלָה עַל־רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה – אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם, כְּמִשׁפּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאֶבֶן –

בקצור נמרץ, בשרטוט־אגב הוא מזכיר גם את מצוות התרומות (והקרבנות) ומפרש בצורה לקונית מאוד, בפיוטיות עצורה כל־כך, את הטעם לדבר זה:

– – בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרצֶה אֶתְעֶם –

ושוב אנו תוהים ומשתוממים על כוחו של יחזקאל, שידע לצרף בו תקיפות של טעם אחד בדבריו, שהיא סגולת האדם הצעיר, עם שקיפות דעת וישובה, שהיא סגולת הזקן ומנוסה בחכמה.

ז

וְהִנְךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים, יְֵֹה קוֹל וּמֵטִב נַגֵן וְשָמעו אֶת־דְבָרֶיךָ וְעֹשִׁים אֵינָם אוֹתָם (יחזקאל ל“ג, ל”ב)

בּסוֹד עַמִי לֹא־יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּיִת־יִשׂרָאֵל לֹא יִכָתֵבוּ (יחזקאל י"ג, ט')

לכל אדם עברי, שלם במחשבתו ובריא ברגשו, ברור הדבר, שאין לראות את הנבואה כראות ספרות, וגם לא כראות שירה, אפילו במובן הנעלה ביותר; כי אל מה יהיה דבר זה דומה? למי שיעמוד בפני תופעת־טבע, יתפעל ממנה ויאמר: “שירה” היא! לעולם לא יכיל מושג השירה מה שכלול במושג הנבואה בישראל; ועל־כן: – גם בשעה שאנו מבקשים להצביע על השירה שבנבואה, כעל גלוי אחד מגלוייה הרבים, – יש לעשות זאת מתוך יראת־כבוד מפורשת, בדחילו ורחימו ממש; הכונה לכך צריכה להיות – שהשירה תבנה מן הנבואה ולא להפך, חס ושלום; אכן מענין הוא הדבר, כי מנבואת יחזקאל הננו ושמעים הד, האומר כי גם בימיו היתה כונה חילונית לפרש את הנבואה כשיר־עגבים ואמרו לקנות את לבו של הנביא בחלוקת תהלה על שהוא:

– – יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן –

ומובן מאליו הוא, שלא יחזקאל הוא הנביא אשר ישא לחטא כזה, לסלוף מהותה של הנבואה, שהיתה לפיו – רק שליחות; ואעפי“כ הננו שומעים מכלל ה”לאו" שבפסוקו, בפרק י"ג, המודיע לנביא־השקר כי:

– – בְּסוֹד עַמִּי לֹא־יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּיתֹ־יִשְׂרָאֵל

לֹא יִכָּתֵבוּ –

את ה“הן” הצפוי ומזומן לנביאי־האמת; הרי שיש בזה משהו אחיזה להתר זהיר, ומותנה כהנ"ל, להנות גם מן השירה שבנבואה, ללמוד אותה לא כעיקר ממנה, אלא כפרט מלוה, שהוא חגור עוז וידוע משקל, ככל הפרטים האחרים שממנה ובתוכה; כוחו השירי של יחזקאל גדול קודם־כל במראותיו, אבל בהם הלא קוסם לנו בעיקר הדמיון, כלומר: – האופי הפיוטי, העין הרואה הוד והדר:

– – וגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם – – וְהַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְדוֹל הַכְּנָפַיִם, אֶרֶךְ הָאֵבָר, מָלֵא הַנוֹצָה, אֲשֶׁר־לוֹ

הָרִקְמָה –

אולם כונתנו בזה ללשון־המשורר של יחזקאל היא, זו המדהימה אותנו בצביונה המקורי דוקא שעה שהוא מתאר את הפשע והרשע:

– – צּץ הַמַּטֶה, פָּרַח הַזָּדוֹן – הַחֹזִים שָוְא וְהַקֹּסְמים כּזָב –

ועוד יותר – בעת שהוא מבשר את העונש על חטא, ברצותו לא רק להטיל אימה גסה, אלא להדביקה בשומעיו, לתקעה בלבם; כל מלה ממליו עשויה בחינת חץ מרוט ורעל מפעפע בחודו; הוא מתנבא צער ואבל, שסימנם השגור – “וחגרו שקים”, אבל על זה הוא מוסיף משהו מעצמו –

– – וכִסְּתָה אוֹתָם פַּלָּצוּת –

אלא שלא די לו בתאור הכללי, והוא חוזר ומפרט אותו, מוסיף עליו כל פעם פרט חדש, מזעזע ומבעית; כל אבר לעצמו יטעם את טעם הזועה:

– – וִידֵי עַם־הָאָרֶץ תֵּבָּהַלְנָה – – וְכִהֲתָה כָל־

רוּחַ, וְכָל־בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם – – וְהֵסִירוּ אֶת־

מְעילֵיהֶם, וְאֶת בִּגְדֵי רִקְמָתָם יִפְשֹׁטוּ, חֲרָדוֹת יִלְבָּשׂוּ עַל־הָאָרֶץ יַשַׂבוּ, וְחָרְדוּ לִרְגָעִים –

וכד' וכד'! המניע הוא, כמובן, הלהט הנבואי, המטרה הנבואית, אבל ברור הוא, כי טעם המשורר ואמן הדבור שבו – חורץ את הקצור הזה למופת, נותן למלה אחת את כוחם של משפטים ארוכים; את תכנה של המארה:

– – לַחְמְךָ בְּרַעַשׁ תֹּאכַל וּמֵימֶיךָ בְּרָגְזָה וּבִדְאָגָה תִּשְׁתֶּה –

המציא רצונו הנבואי, כמובן, אבל את מעוט המלים, את דיוקם הנמרץ, את דקותם האיומה והנוראה לטשה הגאונות השירית של יחזקאל; אין הוא מסתפק בקביעת האמת, שנענש אשם בענשו, אלא נותן לזה בטוי שיש בו בעצמו גם האשם וגם העונש:

– – דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי –

האם אין נראה לנו מתוך שלש מלים ציוריות אלו כמו סלע־אדירים חובט על ראשו של חוטא ומועכו תחתיו? והאם יש משהו מבהיל יותר ושומר מחטא מאשר האיום הקצר הזה של יחזקאל המגובש בשלש המלים:

– – וְְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּשִׂנְאָה –

והאם יתכן שאדם ישתחרר מן האסון המוחשי הצפון במשפט של:

– – וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל־ אָחִיו –

והאם תתכן מכה מרוכזת־מחושלת יותר על פניו של יהיר וגס, מזו שיחזקאל מנחית במשפט:

– – הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי לִפְנֵי הֹרְגֶךָ –

והיכן נמצא שירה צרופה יותר, עשירת עדון־הדבור יותר, מאשר במשפט זה של יחזקאל, שבו כבש ספור גדול ורב הרפתקאות כמו בפסוק:

– – יִתְקַלְּסוּ־בָךְ, טְמֵאַת־הַשֵּם, רַבַּת הַמְּהוּמָה –

והנה הם כל פרכוסי האשה, כל דרכי הזונה, כל מקסם כזבה המתנקם בה בעצמה, ומובעים במשפט אחד:

– – וְהִנֵּה־בָאוּ לַאֲשֵׁר רַחַצְתְּ כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ, וְעָדִית עֶדִי –

האין נראים כאן לעינינו נרתיקי התמרוקים, האין אנו צופים בשפע התכשיטים, העשויים לגרות יצרים? מראה עינים ומשמע אוזן, והכל מלווה צחוק לאידה של החוטאת! וכן הוא גם אחיו של משפט זה:

– – הִנְנִי מֵעִיר אֶת־מְאַהֲבַיִךְ עָלַיִךְ, אֵת אֲשֶׁר־

נָקְעָה נַפְשֵׁךְ מֵהֶם –

ולא נשים עצמנו מטרה ללעג על תמימות מופרזת, ולא נמשיך עוד בפרוט שבחי המשורר יחזקאל, כי הן לא רצינו, אלא להתפעל מעט, בפומבי, מקסמי שירתו המיוחדת של נביא זה, למשוך רגע אחד את אשר לא זכה להמשך עוד אחריה, אבל לא שכחנו כל הזמן, כי נביא – משורר הוא משום שנביא הוא, אבל משורר, גם הגדול ביותר, – אינו נביא רק משום שהוא משורר.

– – הִנְנִי מֵעִיר אֶת־מאַהֲבַיִךְ עָךַיִךְ, אֵת אֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשֵׁךְ מֵהֶם –

ולא נשים עצמנו מטרה ללעג על תמימות מופרזת, ולא נמשיך עוד בפרוט שבחי המשורר יחזקאל, כי הן לא רצינו, אלא להתפעל מעט, בפומבי, מקסמי שירתו המיוחדת של נביא זה, למשוך רגע אחד את אשר לא זכה להמשך עוד אחריה, אבל לא שכחנו כל הזמן, כי נביא – משורר הוא משום שנביא הוא, אבל משורר, גם הגדול ביותר, – אינו נביא רק משום שהוא משורר.

א

אלו המשלנו את משאות הנביאים ישראל למשואות, אם מבחינת הסמלי שבהופעתם, – שהיא כעין אש הנדלקת בתוך המחשכים שאפפו את העם, אש הבאה להבליט יותר את האפלה ולהמחישה וגם כדי לציֵן את מקומו של המזעיק אליו, – ואם מבחינת דבורם, שהוא להבות להבות, הרי את נבואתו של הושע בן בארי היינו נאלצים אז להוציא מכללו של משל זה ולדמות אותו לתל־רמץ דוקא; כי האש, שבלעדה לא תתכן כל נבואה, – אינה לוהבת בדברי נביא זה, אלא לוחשת ורוחשת מתחת לשכבה של אפר; אם תרצו, – הרי שאש זו גדולה יותר ושלימה יותר מן האחרת, מזו הלוהבת, כי על־כן אש צרופה היא, שאין לה כבר כל אחיזה באיזה חומר העשוי לדלוק אבל לא נדלק עוד; כן, זוהי האש האכזריה, ביותר, ונראה כי רק לה התכונו המליצים הגדולים, מעמיקי־הראות, בצרופם המופרך, כביכול: – אש קרה; ומחינה זו נִתן להגדיר נאמנה, שספר הושע הוא ה“קר” ביותר בין ספרי הנבואה.

ב

עיקרם של שלשת הפרקים הראשונים הוא בזה, שהושע טובע את חייו האישיים המרים והמאררים בחותם של גורל הנועד לנביא; כי הנביא אינו רק מי שחוזה לזולתו, אלא הוא עצמו וכל פרשת חייו מלמפרע הם חלק בלתי־נפרד מן הנבואה, כלומר: לא רק נפעל הוא, ולא רק מפעיל, אלא הוא גם הפֹעַל עצמו; כן, כאכזריות משאו לעם, כן אכזריות ושחורות עובדות חייו, שאינם בשום אופן פרטיים, אלא כמין אספקלריה של הכלל; הה, האבטוביוגרפיה הזאת של אדם היושב־בתוך־זנונים בביתו – חזקה מכל לשון תאוּרית שהיא, שהיה נוקט הנביא כדי להעמידנו על מדת השחיתות באומתו; והיכן תמצא כאב גדול, יסורים שאינם מרפים־ממך, הדומים לכאבו ויסוריו של אדם, ששמה האינטימי של בתו – לא־רוחמה ושם בנו – לא־עמי? והאם יש ספק בדבר, כי גם שם אשת־זנוניו (גֹמר בת־דבלים) עשוי לנקר אוזן ולב ומיועד מראש לשמש זכרון־תמיד לחיים שיש בהם כליון וגמר?

ג

ודאי, גם לשונו של הושע, כלשונה של כל נבואה, מתכָּונת לשבר את האזנים בכוחה של מליצה גבוהה, בתוקף דברים המכים כברקים וגוררים אחריהם את פחדו של הרעם, אולם זוהי מליצה שונה בהחלט, כי על כן כל מלה ממלותיה – חד־משמעית היא, נושאת בתוכה אם לא שויון־נפש אשר לא יתכן, הרי בכל־אופן – כונה של צמצום; לא לבזבז אף הגה אחד לשם רמז בלבד, אלא לכנות הכל בשמו הנכון הנוקשה ביותר:

– – כִּי אֵין־אֲמֶת וְאֵין־חֶסֶד וְאֵין־דּעַת אֱלֹהִים בָּּאָרֶץ; אָלֹה וְכַחֵש וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ! –

רק בנין המשפטים והקצב שבהם, – משוכללים ומעוררים, בהגיון ההדרגה העולה, את תשומת־הדעת, אבל אין כאן מאום מן הציוריות לשמה, לא כל שכן מצבעוניות העשויה לקרוע עינים על מנת לפקוח את הלב שיקשיב לאחר־כך גם למוסר המוטף; אפשר לומר על הושע, מה שאין לומר על כל נביא אחר, – כי הוא בעל מליצה (נבואה) מעשית, בעל דבור מנוי וספור, לא חדגוני, במובן של שעמום, אלא בכל־זאת בעל גון אחד, שהוא ברור ומפורש:

– – זְנוּת ןְיַיִּן וְתִרוֹשׁ יְקַּח־לֵב; עַמִּי בְּעַצוֹ יִשְׁאָל, וּמַקְלוֹ יַגִיד לוֹ; כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלהֵיהֶם! –

ולא רק שאין כאן הטפת־מוסר נלהבת, אלא שגם כעס סער אין בזה, אלא פשוט קביעת־עובדה המדברת בעדה; ואפילו הוא נזקק לאמצעי הלעג ומתכון להיות סרקסטי, אין אלה בידו בחינת שוט מצליף בתנופה, אף לא כחרב חדה העוברת את הנפגע כהרף־עין, אלא שוב – כמין מקל־חובלים כבד:

– – בְּצֹאנָם ובִבְקָרָם יֵלכוּ לְבַקשׁ אֶת־יְיָ – וְלֹא יִמְצָאוּ, חָלַץ מֵהֶם –

ויחוד לשון זה של הושע בולט במיוחד בראשי הפרק הששי, שעה שהוא מדבר סוף־סוף על רגשי החרטה שיבואו, על הרהורי התשובה שיתעוררו בעם והם יבקשו על נפשם, כי גם כאן לא תמצא כל סממני דרמתיות בדבריו, – ואף החרטה – כמו מעשית היא, מוגדרת ומסוייגת:

– – לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל־ייָ, כִּי הוּא טֶרָף וְיִרְפָּאֵנוּ,

יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ;
יְחַיֵּינוּ מִיֹּמָיִם, בַּיוֹם הַשְׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו –

כי על כן הושע היה בחינת איוב המתנבא, כלומר כמי ש“שבתו־בתוך־מרמה”, כאדם שצער ויסורים, עלבון וביצרו הטוב לא פגעו, – הרי את להט הדבור כלאו, את כנף האמרה הממריאה השחו; הכוח המניע את נבואתו, אמנם חזק מחזק הוא, אבל הקול הדובר ומביע אומר שונה; כי לא גבוה, כרגיל, אלא עמוק הוא הקול; האם לא כמו אָבֵל העושה שליחותו של נביא – נראה בעיניו הושע בן בארי?

ד

משלי נביאים, אם כי שרם נעוץ בחכמת־חיים, אינם דומים לאלה המוגדרים כ“משלי חכמים”; יען כי משלי־החכם סוף־פסוק הנו תמיד, ואִלו משלי־הנביא – כונתו להמשך, קולע לדברים שיאמרו בעקבותיו; החכם ממשל בלשון נסתר, ורק משנסיונות חייו הגיעו לדרגה העליונה של מופשט־שבמופשט, אלו הנביא: – בלשון נוכח ימשל, ורק משנסיונות חייו הגיעו לדרגה העליונה של מוחש־שבמוחש דוקא; משל החכם – כוחו בסטטיקה, ועל־כן תמיד הוא נראה כעץ החטוב וכאבן החצובה, ואלו זה של הנביא – אונו בדינמיקה, ועל־כן הוא נראה לנו תמיד כעץ שתול על מים, או כסלע הנשא מעל פני מרחב; אולם רובי משליו של הושע בן בארי אם כי רחוקים הם ממשלי־החכמים, הנה גם לא קרובים הם למשליהם של שאר הנביאים, – מפני ה“חילוניות” הדבוקה בהם ומשום שאינם גוררים אחריהם כל רגש של השתוממות; כי לא משלים מפתיעים הם אלה אלא בפירוש – מדהימים, שמא יותר נכון: – מהממים:

– – כֻּלָם מְנַאֲפִים כְּמוֹ… תַנוּר בֹּעֵרָה – אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל, אֶפְרַיִם הָיָה… עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה – –

ואפילו הוא חורג כבר מעגול ה“פרוזה” כהנ"ל, וגם כשהוא מדמה, את מי שהוא מדמה, – ליונה, הרי זו דוקא… “יונה פותה אין־לב”; ואל נא נטעה ונראה בזה כמין העדר־פיוטיות אצל הנביא, כי לא כן הדבר, אלא שזהו פיוטו של מי אשר מר־הנפש אינו נפרד ממנו לעולם. ואפילו הדמיון שאצלו אסור אל מכאוב אל עלבון, אל חיים שבשחיתות ושבחרפה; כי היכן תמצא שירה צרופה יותר מאשר זו שאנו מוקסמים הימנה במשפט “פשוט” כמו:

– – אַלֹ תִּשׂמַח יִשְָׁאֵל אֶל־גִִּיל כָּעַמִִּים, כִּי זָנִיתָ מֵעַל אֱלהֶיךָ, אָהֵבְתָ אֶתְנָן עַל כָּל־גַּרְנוֹת דָּגָן –

הן בחוסר כל סממנים חיצוניים, בלי כל ברק מלבר, אלא במלים שטעם אחד בהם, בנוי כל המשפט מקשה־שיר; כי הושע בן בארי לא התנבא בלשון ממריאה, כי אם בלשון נוקבת דוקא; אכן, נביאים אחרים מבשרים כליון חרוץ, מבטיחים שבעים ושבע מדות של פורענויות, – ודבריהם על כך – מלבבים ממש, פורחים ואף מלהיבים, ואלו הושע – אינו זז מכונתו הראשה; – להוכיח, להטיל פחד, לסר קשות; הוא לא נלהב מדבורי עצמו ואינו ממשל משל לשמו, אלא בפרוש לשם הנמשל:

– – כִּי־הִנֵה הָלְְכוּ מִשֹׁד, מִצְרַיִם תְּקַבְצֵם, מֹף תְּקַבְּרֵם; מַחְמַד לְכַסְפָּם, קִמּוֹשׁ יִירָשֵׁם, חוֹח בְּאַהֳלֵיהֶם –

זהו באמת “חד וקצר”, בוטה־לב־וקרב, אינו נוטה לא ימינה ולא שמאלה, אלא פוגע בטבור עצמו וכאלו מרטשו: –

– – תֵּן לָהֶם יְיָ מַה־תִּתֵּן, תֵּן לָהֶם רָחָם מַשְׂכִּיל

וְשָדַיִם צֹמְקִים – – גַם כִּי יֵלֵדוּן וְהֵמַתִּי מַחְמַדֵּי בִטְנָם –

ואיזה כוח בלתי־מצוי במשפט הלָוני:

– – יִמְאָסַם אֱלֹהַי, כִּי לֹא שָמְוּ לוֹ, וְיִהְיוּ נֹדְדִים בַּגּוֹיִם! –

לא, לא נוכל לתאר לעצמנו את הושע בן בארי נצב על דוכן ומתנבא מתוך תנועות ידים, או בהרמת־הקול, אלא דוקא יושב־לארץ, לא בראש־מורם ולא בראש־מושפל, – מביט אל השומעים נכחו, לא נושא, כי אם מדבר־נבואה, שוקל אמרי־מוסר כמונה מטבעות מלאות וכבדות, אחת לאחת; ומי לא ינחש ולא יראה במו עיני רוחו את הסערה אשר התחוללה בלבם של אלה שאליהם דבר בקול־שלֵו כזה, בלשון־נחת אשר כזאת?

ה

והאין רגשותיו האמתיים של הושע בן בארי מתגלים לפנינו ומתפרשׂים כשמלה, שעה שהוא מבשר נחמות לעמו? כמה רטוב דברו, ומה נפלאה ברכוּתה שלנו האבהית שהוא נוקטה בשם אלהיו –

– – כּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ, וּמִמְִּצְרַיִם קָרָאתִי

לִבְנִי – נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי, יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי –

– – אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, אֹהֲבֵם נְדָבָה, כִּי שָׁב אַפִּי

מִמֶּנוּ – אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשׁרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה,

וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן; יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִּת

הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְבָנוֹן –

ועכשיו – בואו ונחזור אל דברי־המוסר הקשים כגידים, הבו ונטה לבנו אל ההומה מתחת לשריון העבה של המלים־כדרבנות שהטיח הנביא כנגד שחיתות־המדות – הן הבחן נבחין עכשיו על נקלה, כי דוקא האהבה לאין־מצרים והעדנה הנפשית למופת הן הן שנתנו בפיו של הושע בן בארי לשון של צמצום ללא דוגמה כמעט פיוטיו שכוחה בפרוזה, מליצה שהודה והדרה ב“מעשיות”, משל שבקדושה בלבוש של חילוניות, ובכולם יחד מתגלמים פרקי נבואה, שאם כי היא חלק בלתי־נפרד מן הנבואה הישראלית בשלמותה, הרי היא כאן משהו אחרת ושונה.

א

בלי ציון של תאריך, ללא מסגרת של תקופה מדינית בישראל, כלומר: בהעדר כל משען ומסעד של מציאות היסטורית מפורשת – העמידה ההשגחה את ארבעת פרקי נבואתו של יואל בן־פתואל בתוך ספר התנ"ך; אם לא בכונה תחלה הרי בדיעבד יש בזה סמל, האומר לנו: דברי־נביאה אלה, השלמים והמהוקצעים, במזגם הפנימי כבצרופם החיצוני, – אינם מוגבלים בזמן; משום כן אין הקצור הזה קצור, אלא לָקוניות מזהירה, כי הנביא לא שכֵּל על־ידי צמצומו – כל פרט, לא חִסֵר מאום מן הדיוק הנחוץ, ולא דִלג על שום כונה חשובה; איך ומתי קרה הענין למעשה לא ידוע, כאמור, אבל אם נבוא לדון עליו לפי הפאר המוֹנוּמנטלי כל־כך (ושאעפי"כ לא נטל כלום מהיוליות כוחו של המוסר, שהנהו, כמו אצל כל נביאי־אלהים, בחינת פטיש־יפוצץ־סלע), אפשר לומר, כי משפטים אלה בספר יואל לבשו את צורתם המוגמרת – אחד לשנה ושנים לשמיטה; יחס השעבוד של מלה לחברתה, בתוך הפסוקים, – כמוהו כיחס הבחירה החפשית של זו בזו; נראה הדבר, שהנביא בחן וידע, כי מדת ההשפעה שהוא מבקש להשפיע על שומעיו בעמו, – מותנה ממדת ההרמוניה הרצופה בדבורו; ישעיהו נהג בנבואתו פעם כאלו במקל־חובלים, ושניה – כאלו במקל־נועם; יחזקאל, – אפילו במקל־החובלים לא הסתפק, כי חשש שגם בו יש משהו מן הנועם; ואלו יואל מלא את צווי החבוט במקל־נועם דוקא; הוא בקש לזעזע בהדרת־עונש, הוא רצה להחזיר למוטב על־ידי איום באסון משוכלל עד תכלית; האם לא משום כן הקצור הנמלץ הזה של דבריו? האם לא מפני זה – החשול והגבוש הללו, שאינם גורמים, כרגיל לאטימות של המגובש והמחושל, אלא להפך – לבהירות, לשקיפות ולזוהר? ונדמה כי לא נחטא במאום, אם נאמר ונקבע: כי יואל בן־ פתואל ירד לסוף חובתו של הנביא וגם הפליא למלאות אחריה: – הוא כפה גיגית כהר.

ב

את נבואתו על הארבה, – אשר “כשוד משדי יבוא” – התנבא יואל בחינת מאורע של עבר, כי על־ידי כן הוסיף תוקף של ממשות לדבריו, והרי זה כאלו לא חזון רחוק הוא חוזה, אלא עובדה הוא מספר, מעשה מפורש ומסוים הוא מתאר, מראה־עינים הוא מרצה:

– – שָׂם גַּפְנִי לְשַׁמָה, וְתְאֵנָתִי לִקְצָפָה, חָשׂף חֲשָׂפָה וְהִשְׁלִיךְ, הִלְבִּינוּ שָׂרִיגֶיהָ –

הלא פרטי־נגע קטנים כאלה, גלויי־אסון מיוחדים – סם־רקבון תוסס, שנוי חולני של צבע – אין אדם יודע אותם אלא לאחר שננעצו באישוניו, ומהם ירדו ללב ובו הם חיים ומתפתחים; כל הפרק הזה – פאטתי הוא, כמובן, ואף־על־פי־כן הריהו ספור, המונה אחד לאחד את מעשיו של הארבה, את תוצאות המכה, את ההשפעה שהשפיע הדבר, את הרוח שהשליט המאורע; רק כ' פסוקים קצרים הם, והכל נכלל בהם; פתיחה והודעה על השליחות האלוהית, הקדמה־פניָה (הבאה לכרות אזנים לדברים שיאמרו), ולאחר אלה – ספור־המעשה ופרוט הלוקים ונזוקים מן העונש – דבר לא נגרע; כל מיני תבואה נזכרים, פירות לא נשכחו, עצים ואילנות נקראים בשם:

– – שֻׁדַּד דָּגָן, הוֹבִישׁ תִּרוֹשׁ, אֻמלַל יִצְהָר, הֹבִישׁוּ אִכָּרִים, הֵלִילוּ כֹּרְמִים – עַל־חִטָּה וְעַל־

שְׂעוֹרָה – – רִמּוֹן גַּם־תּמָר וְתַפּוּחַ – כָּל־עֲצֵי הַשָּׂדֶה יָבַשׁוּ –

ואפילו הנכאים, שירדו על הארץ, אינם נכללים בכלל אחד אלא מתחלקים בין הסובלים:

– – וְהֵילִילוּ כָּל שּוֹתֵי־יָיִן – – חִגְרוּ וְסִפְדוּ,

הַכֹּהֲנִים – – קַדְשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה, אִסְפוּ זְקֵנִים –

ולא האדם בלבד נפגע, אלא כל החי:

– – מַה־נֶאֶנְחָה בְהֵמָה, נָבֹכוּ עֶדְרֵי־בָקָר, כִּי אֵין מִרְעֶה לָהֶם, גַּם־עֶדְרֵי הַצֹאן נֶאְשָׁמוּ –

אכן, רבים הם הצבעים המכונסים ביריעה הקצרה הזאת, הרגשות שונים ושופעים, ומה נבדלים בטויי הכאב – במשפטים המעטים והלקוניים; ובאיזו רחבות מטַיל לו האסון בפרק הקטן הזה, והרי זה ממש: עומדים צפופים, מפרים דמיון ומרוממים נפש – ברוָחה.

ג

החלק הראשון בפרק־נבואה שני ליואל, הוא המשך לקודם לו; אלא שבפרק א' הנושא הוא – מעשה הכליון, ובפרק ב' – העושה אותו; פרט אחרי פרט על חוט שני עדין, נחרזים הפרטים, המבליטים במוחש את פשיטתו של הארבה על הארץ; כאלו אויב אנושי אדיר־מראה מתגלה לעינינו; כבוד מתעורר בלבנו אליו, והוא הגורם לפחד, שאנו רוחשים לו:

– – כְמַרְאֵה סוּסִים מַרְאֵהוּ, וּכְפָרָשִים כֵּן יְרוּצוּן, כְּקוֹל מַרְכָּבוֹת עַל־רָאשֵׁי הֶהִָרִים יְרַקֵּדוּן, כְּקוֹל לַהַב, אֵשׁ אֹכְלָה קָשׁ, כְּעַם עָצוּם עֳרוּךְ מִלְחמה –

הנהו התאור המיוחד להורות, כי ההתגוננות לא תועיל כאן, כי כל כוח של התנגדות צפוי לשבר ולתבוסה; והסבורים, כי המוצא הוא – לבוא במסתרים ולהחבא עד יעבור זעם, או המניחים, כי ימלטו נפשם אם יתחמקו ויסָגרו על מנעול בחדריהם – טועים מרה; כי:

– – בָּעִיר יָשְֹׁקּוּ, בַּחוֹמָה יְרֻצוּן, בַּבָּתִּים יַעֲלוּ, בְּעַד הַחַלּוֹנִים יָבֹאוּ כַּגַּנָּב –

אין עצה ואין תחבולה כנגד צרה זו; כי הנה, – מה גדול וחזק מן הטבע? ואף הוא לא יהיה חף מפגעו של האויב:

– – לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶֶץ, רָעַשׁוּ שָׁמָיִם,

שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ

קָדְרוּ, וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם –

כך, משפט עקוד אחרי משפט קשור, פסוק מגובש אחרי פסוק מחושל – מצטירת לעינינו תמונת־שונא מלכותית, מרהיבה ומדהימה בגלוי שבה, אבל מכריעה ומדכאה עד עפר במוסתר שבה; כאלו תרועות של לגיונים רבים אנו שומעים; מדי־צבאות מבהיקים ומעַורים את עיניו; דכאון הוא עד עצירת־נשימה, עד אפיסת־כוח, עד כריתת־כל תקוה; היכן עוד מקום אחד, אפילו בספר־הספרים שלנו, שבו יובא מצב־הדברים, בעטיו של החטא, – עד לפתחו של מצא אחד, של תושיה יחידה, שאותה מיעץ יואל:

– – קִרְעוּ לְבַבְכֶם, וְאַל־בִּגְדֵיכֶם, וְשׂוּבוּ אֶל־ייָ אֱלֹהֵיכֶם, כִּיֹ־חַנוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ־אַפַּיִם וְרַב־

חֶסֶד, וְנִחָם עַל הָרָעָה;

כגאולה ממש, – ברגע האחרון לאבדן וליאוש, – באה העצה היעוצה על־ידי הנביא; ומכאן והלאה שוב שבוץ אבן־חן באבן־חן; מי שהרהיב לעינינו והלהיב בתוכנו את הפחד, הוא היודע לשוות גם לחרטה – דמות רבת־הוד, לעטרה בעטרת־פאר:

– – תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְצִיּוֹן, קַדְשׁוּ־צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה; אִסְפוּ־עַם, קַדְּשׁוּ קָהָל, קִבְצוּ זְקֵנִים, אִסְפוּ

עוֹלָלִים וְיוֹנְקֵי שָׁדִּים, יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ, וְכַלָּה מֵחֻפָּתָה; בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ – יִבְכּוּ הֲכֹּהֲנִים, מְשָׁרְתֵי יְיָ, וְיֹאמְרוּ: חוּסָה יְיָ עַל־עַמֶךָ, ואַל־

תִּתֵּן נַחֲלָתֶךָ לְחֶרְפָּה –

איש לא נעזב, כל שכבה בעם נקראה בשם, כל גיל וכל מעמד נזכר והוזעק; גם מקום הכנוס־לחרטה נקבע, גם דברי־התשובה – הושמו בפה להאמר; אין חסר כשם שאין יתר בנבואה הזאת; – הכל מדויק, כל דבר מפורש; בנין מוצק ועומד־איתן הקים יואל בן־פתואל – קומה על קומה, אגף מזה ואגף מזה, וכולם ששים אלי אחדות, נשאבים בכוח פנימי לשלימות מזהירה; ולאחר זה – לא “מסקנה” ולא מצוה מלומדת, אלא בחינת גולת־הכותרת של נבואת יואל כמו אמירת־שירה, הוא סיומו של הפרק השני:

– – וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי, וַאֲנִי יְיָ אֲלֹהֶיכֶם, וְאֵין עוֹד; וְלֹא־יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם –

ד

מתוך שזמן נבואתו של יואל לא פורש והיה כאלו דבר הנתן לנחוש בלבד – העלה גם השם עצמו הִסוסים: – מי הוא זה האיש? כמה מפרשים יחסוהו לבית שמואל הנביא, אולם ר' אברהם אבן עזרא נכון מאד בהערתו כי אלו כך היה ודי שהיו ממשיכים ואומרים: בן־פתואל, בן־שמואל, לשם ציון היחוס הגבוה והדגשתו, – כדרך שמצוי במקרים אחרים ודומים; מכאן, בדרך השכל הישר, הגיע רש“י לידי הרהור שמא נעוץ סמל בשם? והוא מפַיט: – “פתואל”, משום שפתה את האלהים בתפילתו; ואם מותר הדבר, – כי עתה היינו חולקים על ביאור רש”י ז"ל ואומרים: – לא שפתה, אלא דוקא פתוי־אל היה! כי הרי סמליות זו מתקבלת על הדעת; מדברי־נבואתו עצמם אנו למדים שנפתה עד בלי גבול, עד לנקודה אחרונה; נבואתו הקצרה בפרק ג' – פסוקים בלבד! – אינה הבטחה, לחוזרים בתשובה ולירא ה', אלא פשוט יותר, ונכון ללא ספק; הוא עצמו פתוי היה; משעלתה משאלה בנפשו, משחזה חזון – כבר ראה אותו מוגשם ומבוצע, חי וקים לעיניו ממש; האם לא על־כן לא הרבה דברים? כי מה יש להכביר מלים, כשהדבר אינו זקוק לכך: עובדה היא, מחוש וממש בהחלט:

– – וְהָיָה אַחֲרֵי־כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת־רוּחִי עַל־כָּל־

בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזיוֹנוֹת יִרְאוּ!

גדל־החולמים בהקיץ היה הנביא יואל, כי כל חזון ראה בעליל, הראה כגוף, כיש מפורש וגלוי; ושמא תעלו על לבכם שתמים היה האיש וחזונו “קל” עליו, – אין הדבר כן; התבוננו נא ותראו כי יואל בן־פתואל ידע שיש תמורת־יסודות בזה, שנוי סדרי־בראשית; לא פשוט ולא כלאחר־יד יבוא המעשה הגדול:

– – וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת־עַשַׁן; הַשֶׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ, וְהַיָּרֵחַ לְדָם –

לִפְנֵי בֹּוֹא יוֹם יְיָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא! –

שני שרטוטים ושלשה קוים – בה' פסוקים קצרים, וכמה תמונות נפלאות, אילו עולמות הדורים, בנויים ועומדים לפנינו – בחזון זה של יואל בן־פתואל על מלכות שמים וארץ!

ה

הפרק האחרון מפרקי נבואתו של יואל – עומד נבדל ובודד מקודמיו; נראה הוא כמו קטע מנבואה אחרת, שלא כונסה כולה; יש בו משהו מן המענה הפתאומי על שאלות שנסרו, כנראה, בחברה הישראלית בימיו: – מי שם את הגויים השכנים לגמול עונש ליהודה על חטא שחטאו לאלהיהם? יואל מתנבא על יום דין כללי לעמים שהתעללו בעם ה'; ושוב נאמן יואל לאָפיו, – אין דמיונו פרוע וחזונו לא על גלי ההפתעה ינשא; לכל חלום ולכל מחשבה מסגרת קבועה, סיָג מפורש, ותחום מדויק:

– – וְקִבַּצְתִּי אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם, וְהוֹרַדְתִּים אֶל־ עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט, וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם, – עַל־עַמִי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר פִּזְרוּ בַגּוֹיִם, וְאֶת־אַרְצִִי חִלֵּקוּ –

אבל גם בזה לא די, כי הנביא מוסיף ומפרט מי ומי הם העמים הנשפטים, ובדקדוק מלא מה חטאם ומה פשעם; והפרוט הזה – מה הדור ומה מפואר! כל חטא על דגלו, כל עוון על מחנהו:

– – אֲשֶׁר־כַּסְפִּי וּזְהָבִי לְקַחְתֶּם, וּמַחֲמַדַּי הַטֹּבִים הֲבֵאתֶם לְהֵיכְלֵיכֶם; וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם מְכְַרתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים, לְמַעַן הַרְחִיקָם מֵעַל גְּבוּלָם –

וגם כאן, – בפעם האחרונה הזאת – רואה הנביא את החדוה האופפת אפילו את הטבע; והכל חוגג את שברו של הרשע ומריע לקראת עלית קרנו של הצדיק; הדברים נאמרים, כמובן, מתוך התרוממות־רוח, בפאתוס מופלא, אבל כתמיד אין הם עוברים את גבולם, אין הם שוצפים ואין הם קוצפים; שקולים ומדודים הם, מצומצמים וחזקים:

– – וְהָיָה בַיוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְהַגְבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב, וְכּל־אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם, וּמַעְיָן מִבֵּית יְיָ יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת־נַחַל הַשִּׁטִּים –

דמיון עז מעז, הפלגה מופלגת, ובכל זאת – הכל במשורה נאמנה ובקול שוה ומלא, הנוטע בטחון במקום אמונה; לא נטעה אם נאמר ונקבע: יחודו של הנביא יואל הוא, שכל הרהורי־לבו על העתיד, כל הלכי־נפשו עלה הבאות – היו אצלו מראה־עינים, מעשה־שהיה, מציאות של ממש, ועל־כן היה מאמרו הנבואי – ספור ותאור, שרטוט קו מסביב לקצותיו של חומר מוצק, קביעת מסגרת מדויקת בשוליו של מעשה; ושמא באמת צדק רש"י בדרשו את השם יואל בן־פתואל – שפתה (אפילו) את האל בתפלתו!

א

נביא מפתיע היה עמוס, בלתי־צפוי לעצמו כלזולתו; הוא לא הביא עמו כל כבוד של יחוּס־המוצא ולא משקל־תרבות של מטרופולין; נביא מעיר־השדה! – תמהו תמוה השומעים ובחנו את הדברים דוקא, כדי לדעת מה ערכו של הדובר; האין רושם כי בריצה בא האיש לאשר בא, נלהב מן הקול הרודפו ומצוה עליו לנבא? כרוח מן הים כן נסער ובא אל הדוכן החפשי, ומיד ללא כל הקדמה שהיא, ללא כל משל פתח והרעיש:

– – יְיָ מִצּיוֹן יְשְׁאָג וּמִירוּשָׁלַיִם יִתֵּן קוֹלוֹ!

כן, זה הקול שאזניו היו מלאות ממנו, שלבו רחב מעצמתו, ואשר כאִלו רכב על גבי כתפיו – אותו גלה בפאתוס ופרש אותו קבל־עם; אדיר ונורא היה קול אלהים זה, כי על כן כה יתאר עמוס את השפעתו בהנתנו:

– – וְְאָבְלוּ נְאוֹת־הָרֹעִים, וְיָבַשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל! –

ב

עיקרי נבואתו באו אצלו בחינת השראה, וכמין התעוררות פתאומית מסלוד עז שסלד למראה השחיתות, ואף־על־פי־כן משנתו־נבואתו סדורה, – דבר דבור על אופניו; כנגד הקצב שאנו מוצאים אצל כל נביא, יש בדברי עמוס אפילו – סימטריה, אולם גם היא מקורה יותר בהרגשה מאשר במחשבה שקולה; ועד כמה רבה היתה התלהבותו אפשר להוָכח מזה שאפילו ההקפדה על מעלות ועל מורדות בנין אמריו – לא נטלה מהם את השטף הגועש, את ריצת־הלשון; כמו שוט שבעליו ממהר להורידו ולהצליף בו ברציפות כזו, שאין אתה מרגיש כמעט בהעלאה לצורך ההורדה, כן הרציפות שבמשפטי נבואתו; והלא אין ספק כמעט, כי רבוי הנבואה שלו על העמים האחרים, – על דמשק, עזה, צור, אדום ומואב – כונתו גם למרבה התנופה ולתוכחתו על יהודה וישראל; בכל התאור של פשעים הרודפים פשעים, בפרוט של ענשים מענשים שונים – העלה אוירה שכמוה כחשרת־עננים כבדה, ודבריו רעמו, ברקו והטילו, בודאי, חלחלה בלב שומעיו; גם בציון החטאים, כמו בקביעת הגמול עליהם, – הננו שומעים קולות; שרי דמשק שפעו:

– – עַל דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת הַגֳלְעָד

ועל־כן –

וְשָׁבַרְתִּי בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק –

בני עמון חטאו

– – עַל־בִּקעָם הָרוֹת הַגִלעָד –

– – בִּתרוּעָה בְּיוֹם מִלְחָמָה –

ועל כולם הגדיל עמוס במיתה משונה על מואב:

– – וּמֵת בְּשָׁאוֹן מוֹאָב, בִּתְרוּעָה בְּקוֹל שׁוֹפָר!

ג

תוכחותיו של עמוס לעמים הזרים היתה בדבר מדיניותם החיצונית, ואלו ליהודה ולישראל – בדבר מדיניותם הפנימית; מה פשעיהם של הגוים? – דמשק: – דשה בחרוצות ברזל את הגלעד; עזה: – הגלתה גלות שלימה להסגיר לאדום; צור: – לא זכרה ברית־אחים; עמון: – בקעה הרות הגלעד למען הרחיב את הגבול; מואב: – שרף עצמות מלך אדום לשיד; ומה פשעי עמו? – ביהודה: – מאסו את תורת ה' וחוקיו לא שמרו; ובישראל: – מה רבו הפשעים! ואותם הדגיש הנביא בהדגשה מיוחדת, ופרט אותם אחד לאחד, והוא הקובע את דיוקנו המיוחד; מן העוֶל הסוציאלי נכוה עמוס; מן ההתחסדות הצבועה של מתעשר על חשבונו של העני והאביון, – סלדה נפשו; עד מה רגזה רוחו מנצולו של הדל ותמים! והוא מגדיר את החטאים בהגדרה המגלה כי החוטא עושה בגניבת־הדעת, כי אלמלא כן לא היה זה מתחסד, לא היה מעמיד פנים של יראת־שמים:

– – וְעל־בְֹֹגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל־מֳזְבֵּחַ,

ויֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם –

וכשהוא מנבא גמול ושִׁלֵם ל“אוצרים חמס ושוד בארמנותיהם” אינו מהסס מלנבא ולומר בשם ה':

– – וּפָקַדְתִּי עַל־מִזְבְּחוֹת בֵּית־אֵל, וְנִגְדְּעוּ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ –

על השק הם עושים בנפש העם – הוא מתקומם; האפשרות למצוא מפלט דוקא אצל קרנות המזבח, היא מזעזעת את עמוס; לא רק בכעס, ולא רק בכאב־לב בלבד, ולא רק מחמת הרגשת חובה נעלה, אלא גם בשאט־נפש הוא מוכיח את הרשעים:

– – שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת־הַבָּשָן, אֲשֶׁר בְּהַר שֹֹׁמרוֹןְ הָעשְׁקוֹת דַּלִים, הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים, הָאֹמְרוֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשׁתֶּה –

והאם לא משום כך אנו מוצאים בנבואתו על הענש (כגון במשפט הסרקסטי "וגם אני נתתי לכם נקיון־שנים בכל עריכם) משהו שמחה־לאיד? האם אין בכל אלה ישרות־קו של נביא מעיר־השדה שראיתו עמדה בבריאותה אף־על־פי שקנה לעצמו השכלה וחכמת מטרופולין? אין בו אף שמץ משמץ של “הבנה” ל“נסבות” ו“גורמים” לעושקי־דלים, למוכרי בכסף־צדיק ואביון־בעבור־נעלים; וכיון שאין הוא “מבין” בשום פנים, אין הוא גם “סולח” בשום אופן; הרי שלא רק הדיאגנוזה שלו – מהפכנית היא, אלא גם תקיפותו שאינה־מרפה, זה הקו של “יקוב הדין את ההר” אצלו:

– – הְנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר!

ד

עמוס שונא עשירים היה, כי החרדה לעשרם שלא יאבד, – מונעת מהם כל דרך של תשובה מעון וחרטה על חטא; כוח בוזו להם היה למעלה מכל שעור, כי שורש כל אוֶן ראה בהם, וכל פעם שהוא חושף ומגלה רשעותם – גלה את כעורם ללא־תקנה:

– – צֹרְרֵי צַדִּיק, לקְחֵי כֹפֶר, וְאֶביוֹנִים בַּשַׁעַר הִטוּ –

והאם אין במיטב דברי נבואתו של עמוס, גם משהו התנגדות אורגנית לתרבות כרכים, שלא תתכן שתהיה נקיה מפשע של התעשרות האחד על־ידי התרוששות השני? וזו גערתו התקיפה, המצוה ואומרת:

– – הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ, וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לא אֶשְׁמָע –

האין בה מן החשד שאף האמנות הגוברת כאן, יש והיא מחלישה את הצדק והיושר? האם לא משום זה הסמיך לגערה זאת את הנחתו:

– – וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וְצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן –

כן, עמוס ראה ברור כי השאננות־בציון, אין כל תרופה כנגדה אצל:

– – הַשֹׁכְבִים עַל־מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל־עַרְשׂתָם

וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק –

הוא הבחין והכיר, כי העשירות עצמה הפכה פולחן, היא בולעת את כל האיש, והוא משקיע בה את “עדינות” רוחו, – כי הנה הם מאמצים את דעתם ו“מעמיקים” את טעמם:

– – הַשֹּׁתִּים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שׁמָנִים יִמְשָׁחוּ –

והוא כורך בתמונה הזאת כל זוללים־וסובאים לשמה, – גם את ה“זיקה” שלהם לתענוגי־האמנות ומכה בשוט של אירוניה והתקלסות דקה־מן־הדק:

– – הַפֹּרְטִים עַל־פִּי הַנָּבָל, כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי־שִׁיר!

אכן, כולם יחד:

– – לֹא נֶחְלוּ עַל־שֶׁבֶר יוֹסֵףְ –

מובן מאליו, כי אין הנביא מהדר, חלילה, פני דל חוטא, ואין הוא סולח לו את פשעו לאלהיו ולעמו, ואף־על־פי־כן יש הבדל לדידו בין זה לזה, כי הדל יתכן וייטיב עוד דרכו, ואִלו העשיר נראה בעיניו כמי שאפסה כל תקוה הימנו, ומשום זה נבא אמר:

– – כִּי הִנֵּה יְיָ מְצַוֶּה: – וְהִכָּה הַבַּיִת הַגָדוֹל רְסִיסִים, וְהַבַּיִת הַקָּטֹן בְּקִעִים.

ה

דבריו של עמוס נאמרו גלויים, ואפילו מליצתו הנאה ביותר, וגם המוסיקליוּת שבלשונו, לא הטעו לחשוב שיש כאן אפילו כקוצר־של־יוד מהתפעלות־הדבור; וצדקה מאד תפיסתו של אמציה כהן בית־אל באמרו לירבעם מלך ישראל: – " קשר עליך עמוס"! אכן, נביא זה כמוהו כקושר, – בחתוך־אמריו, בציון מדויק ונמרץ של האשמים, בקליעה ישרה אל מטרה מסוימת; נבואתו זו של עמוס, שהיתה, ככל שאר הנבואות הגדולות בישראל, אמירת־שירה, ואשר כבשה כמותן לבבות בחבלי ההוד שבאמנות מדעת ושלא מדעת, לפיד מצית היה תקוע בחוּבה, והיתה כמין אש המתפשטת והולכת; כי על כן הוסיף אמציה בשליחותו אל המלך וקבע בבהלה:

– – לֹא־תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת כָּל דּבָרָיו!

ו

אמציה כרן בית־אל, – החטיא את כונתו, כי במקום מעוט הדמות של עמוס עוד הגדיל אותה, כי הנביא אחז בחץ־הלעג שקלעו אליו, מִהר, ומשחו ברעל הבוז העמוק, והחזירו אל הקולע בכוח־אדירים:

– – לֹא־נָבִיא אַנֹכִי, וְלֹא בֶןֹ נָביא אָנֹכִי, כִּי־

בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים;
וַיִּקָּחֵנִי יְיָ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן, וַיֹּאמֶר אֵלַי יְיָ –

לֵךְ הִנָֹבָאֵ אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל –

וכי יש ספק בדבר, כי סכסוך זה דוקא היה בו משום מתן תוקף נוסף לדברי עמוס? תוכחתו מכאן ולהבא – מפורשת יותר, קצרה וחריפה פי כמה; אמציה עצמו “שקל למטרפסיה” ואפשר לשער כי נלקח הימנו כל חשק לעמוד עוד בדרכו של הנביא; ושוב הוא גוזר דין קשה על העושקים, המשתדלים:

– – לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה –

אחד לאחד הוא מונה את היסורים שנועדו לעם החוטא, אלא שהנביא חשש, כנראה, שהחוטאים עלולים להתנחם ב“צרת רבים”, ועל כן הפליא להגדיל את איומיו, להדגיש את עצמת הצרה, שתפגע בכל פרט ופרט: –

– – וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד

ז

אכן, גם בשעה שגמר את תוכחתו וסיֵם את כל אזהרותיו וגערותיו, וכשעמד ובשֵר כבר את קצו של הליל ונחם את עמו, כי בסופה של פורענות יעלה ויבוא יום גדול וטוב, אפילו אז לא שכח מלחזור, ולוּ בקצור נמרץ, על הדין שלא יומתק במאום לגבי החטאים, וביחוד מיוחד על המתנגדים למוכיחים ובמקשים להשיבם מדרך העָוֹן:

– – בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי, הָאֹמְרִים לֹא־ תַגִישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵנוּ הָרָָעָה –

אמנם, נבואתו המנחמת בצמצום מצומצמת, אולם היא שופעת אושר, והאושר הזה מלא וגדוש, בעל יסודות ושרשים, כולו ממשי ומוחשי מאד: אין כל ספק בדבר, כי עמוס התכַּון להעניק בברכתו הרבה טובה לעמו, טובה שאין בה מאום מן המותרות השנואים על נפשו, ואף־על־פי־כן תגדל השמחה ותרבה הנאת־החיים; הלא היא ברכתו של נביא נלקח “מאחרי הצאן”: –

– – הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יְיָ, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקּוֹצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע,

וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִּיס וְכָל־הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה; – – ןּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם!

א

האם לא כיחס אל בן־יחיד, היוצא מכלל היחסים אפילו כלפי בנים אהובים בתכלית, – הוא יחסנו לפרק־יחיד זה של הנביא עובדיה? זוהי אהבה מזוגה עם משהו הודיה־על־נס; זוהי התפעלות מהולה עם תמיהה אלמת על יחידות קיומו, בלי משען מלפניו ובלי מסעד מאחריו; ולא חשוב הוא אם פרק זה נולד בודד או שהוא שריד, מכוּון, או בלתי מכוון, של פרקי־נבואה רבים מאת עובדיה, – הן על שתי ההנחות גם יחד נגזר להיות בחינת חידות שפתרונן גנוז לנצח; אולם בדיעבד – מה יפה הסמל הנובע מכאן והבא ללמדנו תורה נעלה:

– לעולם אין הנבואה כמות אלא איכות בלבד!

ב

כל פרק של עובדיה הוא בטוי מוֹנוֹליטי של שנאה עזה לאדום, הוא עשָו, על איבתו ליעקב, הוא ישראל, והוא חוזה את נקמתה מאת אלהים; וכיון שאדום ארץ קטנה היתה – לא יתכן שנביא ימוד לה אחרת מאשר במדת הלעג, והוא הוא טעמו של המשפט המתחיל בצרוף התמוה של “שמועה שמענו” ואף את הפסוק השני אין לראות כהגיוני באופן ישר, כלומר: – ה“בזוי אתה מאד” אינו בשום פנים יען־כי “קטון נתתיך בגויים”, אלא בפרוש באופן הנלעג ביותר: – אף־על־פי ש“קטון נתתיך בגויים” בגויים הנה הצלחת ו“בזוי אתה מאד” (כאלו אמר: מדת בִּזוּי ראויה רק לעם גדול)! ואיזו מנה גדושה של לעג לקטנוּת־המוחין, פרובינציאליות, אפשר לומר, נתן עובדיה בפיה של אדום עצמה באמרה:

– – שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי־סֶלעַ מְרוֹם שִׁבְתּוֹ – – מִי יוֹרִידֵנִי אָרֶץ?

וכמה מיטיב הוא לקלוע אל כבדו של יהיר ומתרברב בהמשילו לו את המשל המשפיל על גנבים שודדי־לילה, על המסקנה הנהדרה הזאת של הצגת־עֵירוּמוֹ של גאה־הלבב:

– – אֵיךְ נֶחְפְשׁוּ עֵשָׂו, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו!

ורק במחציתו של פרקו היחיד מגלה הנביא עובדיה את נפשו ומפרש את כעסו ומדבר ישרים וללא לעג:

– – מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתתָּ לְעוֹלָם!

הה, ב“אחיך” הזה נעוץ כל עוקץ כעסו, ותקוע כל עוצם זעמו, זעם שבעלבון אצל עובדיה; לא כרוגז הטבעי על זרים, – שאיבתם “מובנת”, – אלא כעל בן־משפחה שפשע, ואשר איבתו היא לא איבה, אלא שחיתות־המוסר: הלא כה יבאר ויצליף בפשטות בוטה־קרב־ולב:

– – בְיוּם עֲמְדְךָ מִנֶגֶד, בּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ, וְנָכְרִים בָֹאוּ שְׁעַרַו וְעַל יְרוּשָלַיִם יַדּוּ גוֹרָל, – גַּם־אֲתָּה כְּאֶחַד מֵהֶם!

ועל אלה בעיקר כמו שר שיר־נקמה נשגב, ששיאו הוא הפסוק הפתטי כל־כך ועל־כן פשוט כל־כך, ממש עממי:

– – וְהָיָה בֵית־יַעֲקֹב – אֵשׁ, וּבֵית־יוֹסֵף – לֶהָבָה,

וּבֵית עֵשָׂו – לְקַשׁ, וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם, וְלֹא־

יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו, כִּי יְיָ דִבֵּר!

א

בספר יונה – אין נבואה, אלא נביא בלבד; ארבעת פרקיו, כמוהם כארבע מערכות של מחזה דרמתי, והנפש־הפועלת שבו, – כמעט שאינה דוברת; כי הקול המועט, זה הנשמע רק מבין־השיטין, – חרישי הוא ולואט, ואפילו הג’סטה, שהיא יסוד־מוסד בספר הזה, אין תנופתה כלפי חוץ, אלא תמיד כלפי פנים, ועל־כן היא נראית כאלו רפויה, בחינת צל העובר בירכתי רחוב ארוך וריק; בריחתו של יונה בן אמתי אין בה אף רמז לכונה־תחלה, ולא יתכן בשום פנים ואופן לראותה, כראותנו שאר מעללים אצל נביאים אחרים, – מין משל ומופת העשויים לשבר את הדעת; ואם גם היא, כמובן חלק־מן־הנבואה, הרי זה – רק בדיעבד; בספר יונה בריחה זאת ראשית־דבר היא, ואִלו הוא, הנביא, סבור היה שהיא תהיה דוקא הסוף; שמעשה נואש זה לא שכֵּךְ בכל־זאת את רוחו של החוזה, אלא הסעירו וזעזע אותו למעלה מכל מדה של הבלגה ערה, של אפשרות פזור מחשבה טורדת זו והחלפתה באחרת, טובה אליו ממנה, – נִתן ללמד מן עובדה המסופרת בנעימה אפית חלקה כל־כך:

– – וְיוֹנָה יָרַד אֶל־יַרְכְּתַי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדֵם –

כאלומה, שהמגל החד עברה, – כרע־נפל! ושבריחה זאת לא היה בה כל טעם של ערמה והערמה, חס ושלום, אלא נאמנות מלאה לתפיסת־עצמו שאין הוא צריך לעשות זאת, – הן תעיד העובדה האחרת:

– – כִּי־יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כּי־מִלִּפְנֵי יְיָ הוּא בֹרֵחַ, כִּי הִגִיד לָהֶם –

ומה עדות נמלצת יתר, מוכיחה כמאה־עדים, מזו העצה הלקונית, הפשוטה מכל פשטות, שיעץ יונה לאנשים שיראו “יראה גדולה”:

– – שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל־הַיָם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם, כִּי יוֹדֵע אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶה עֲלֵיכֶם –

כמה כוח של אמת היה בעצה זאת, עד היכן ישרים ביושר אחרון היו הדברים, הן תאלפנו העובדה השלישית – שהאנשים הללו, היראים “ישרה גדולה”, אשר נסו את כל המוצאות (זעקו “איש אל אלהיו”, הטילו “את הכלים אשר באניה אל הים”) ולא נושעו, וכשנִתן בידם מוצא אחרון ובטוח, – לא מהרו לקבלו, אלא אדרבא, שבו לנסות דרך־הצלה אחרת:

– – וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל הַיַּבָּשָה –

ורק כאשר כלו־כל־הקצין – עמדו בתפלה, הצדיקו את הדין:

– – וַיִּשְׁאוּ אֶתֹ יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל־הַיָּם –

ומה נורא־הוד הוא סיומה של המערכה הראשונה, במחזה דרמתי זה, שלאחר הכל, – עוד הוסיפו:

– – וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת־ייָ, וַיִּזְבְּחוּ־זֶבַח חַיְיָ וַיִּדְּרוּ נְדָרִים!

ב

מערכה שניה – כולה הפתעה, בעיקר על־ידי זה שהיא מקפלת וכורכת עונש עם הצלה גם יחד, בלי הפרש ומחיצה כל־שהם ביניהם; איזה “רקע” מרהיב לתמונה זאת, מה שגיא הוא הדמיון העושה כאן: – מרחבי־ים, דג גדול שוחה שלושה ימים ושלשה לילות, בין גלים, פעם סוערים ופעם שקטים, ותפלת אנוש נצול־וכלוא עולה ממעי־הדג! רק עכשיו הוכה החוזה בחרטה, כי הצלה־ממות זאת, – שהיא גם עונש שאין אח־ומשל לה בעונשין! – הוכיחה ליונה, כי לא יתכן שלהיות חוזה בלי לשאת חזון, כי חטא הוא להיות רואה־ואינו־מראה; ומה מרעיש־לב הוא חלק זה בתפלתו, שהוא תאור־כהימנון למאורע המתארע עמו אותה שעה:

– – וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי, כָּל־מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ –

אֲפְָפוּנִי מַיִם עַד־נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי, סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי –

וכתוצאה מזה, כמסקנה המתבקשת מאליה, טבעית ופשוטה באמת:

– – בְהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי – אֶת יְיָ זָכָרְתִּי!

הנביא הבורח חוזר־בו, אפוא; הוא נוכח (כי הוכח לו): – אין מנוס לנביא מנבואה, כי אין היא לעולם זכות, אלא חובה; וכי יש יפה יותר מזה הפסוק הפרוזאי המסַים את המערכה הזאת? הלא הוא:

– – וַיֹּמֶר יְיָ לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה –

אכן, – אין זוהר והוד גדול יותר מהחזרת עטרה ליָשנה

ג

לא תהיה כל הפרזה בדבר, אם נעמוד ונראה באצבע על הניואנסה שבין הצווי־לנבואה אשר בפרק א':

– – קוּם לֵךְ אֶל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדולָה וּקְרָא עָלֶיהָ –

לבין הצווי המחודש בפרק ג:

– – קוּם לֵךְ אֶל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדולָה וּקְרָא אֵלֶיהָ –

וכי ספק הוא, שיש כאן הקלה, מעין רכוך האיום ועדוּנוֹ? והאם לא מתקבל גם על הלב, כי למלך־נינוה ועַמו נודעה ההקדמה הדרמתית לנבואתו של יונה בן אמתי? האם אין לשמע על בריחתו ותוצאותיה חלק עיקרי בזו העובדה של:

– – וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל־מֶלֶךְ נִינְוֵה –

ומאידך גיסא – הכי לא נעוץ גם בפסוק:

– –וַיִּנָחֵם הָאֲלֹהִים עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה –

משהו מרחמי אל על אָפיו הרך של זה שבחר בו לשליח מבשר רעה ועונשים? וזה ההעדר של נבואת יונה, כדברה וכלשונה, האין היא נוטעת בנו איזה חשד של “הסתרת” הנעימה שהיתה נמוכה יותר מדי, או לירית למעלה מן המדה? ואל נא נראה בהסתרה זאת מעוט דמותה, חלילה, של הנבואה, אלא אדרבא – חזוקה, כי על־כן לא וִתְרה על עיקריה, אבל מאנה גם להחסיר עצמה מחוזים עדיני־מזג; והלא על־ידי כך אנו נוכחים לדעת, שהנבואה לא היתה מעין מצות־אנשים־מלומדה, לא רגילות ושיגרה, שאין עמה התעוררות מחודשת כל פעם, ואין האבקות נפשית ורוחנית חוזרת ונשנית אצל כל מי שנועד להיות נביא; ספר יונה, שאין בו נבואה, כביכול, – דוקא הוא יש בו משום תעודה מובהקת ומזהירה למקוריותה של כל נבואה ונבואה, שאף־על־פי שמסגרתה הכללית קבועה ועומדת, אין כוחה וטעם גדולתה אלא בזה, שהיא מיועדת גם לפרצות ונשמעת לנביאים שפורצים בה.

ד

אולם כאן דוקא יצר יונה “סכסוך” חדש, כי בא לטעון שוב שלא צריך היה ללכת ולשאת נבואה, כי על־כן מראש ולמפרע ידע את תוצאתה:

– – כִּי אַתָּה אֵל־חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־

חֶסֶד וְנִיחָם עַל־הָרָעָה –

ואם כך הוא המעשה, הרי שההתנבאות אינה הכרחית, והיא כמין שעשוע של הבורא, כביכול, ויונה ראה את עצמו כבלתי־מסוגל לכך; דוקא את הנבואה־לשם־נבואה פחד חוזה זה ועל־כן, אומר הוא:

– – קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשׁישָׁה –

ואף־על־פי שהענין הזה הֵרע

– – אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ –

לא הטיח את טענותיו בדרך שאינה ממזגו, אלא דוקא לפיו:

– – וַיִּתְפַּלֵּל אֶליְיָ וַיֹּאמֶר: אָנָה יְיָּ הֲלֹא־

זֶה דְבָרִי עַד־הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי!

ושוב בורח הנביא, אבל הפעם בריחה קרובה, רק אל מחוץ לעיר, בריחה שיש בה גם משהו מעזות־דעת ומכוָנת מסה:

– – וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה, וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל,

עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה־יִהְיֶה בָּעִיר –

ואם כי אין ספק שרצונו של יונה בן אמתי בזה לא היה אלא כדי להצדיק את השתמטותו מן הנבואה, הרי יתכן ויתכן לפרש את הדבר כעין הצטערות על ששולחו אינו ממלא אחר איומו, ואינו מהפך את נינוה; ולא תימה, אפוא, ששר הנבואה הישראלית לא חס על צערו האישי של יונה בן אמתי (“ויאמר טוב מותי מחיי”), והוכיח כמו שהוכיח את רחמיו הגדולים של האלהים על האדם (“אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו”!) ועל הבהמה; עכשיו, עם צדוק־דינה של הנבואה, נסתיֵם ספר יונה, ולא בא עוד כל המשך על הנביא; כי על כן ברור הוא: – עיקרה של השליחות כפה עצמו עליו ובודאי שאמר: – רוצה אני!

א

כנואם מתוך־הלוך, בטוח וגם נרגש, – מצטיר לנו הנביא מיכה המורשתי; גם אם היה זה בצהרי־יום – הרי כאלו חשכת־לילה סביבו, ודברו – בוקע מתוכה ומבליח כלפיד־אש נסער; זהו שוב נביא מנביאי ערי־השדה, בעל יחוס־עצמו בלבד, שהפאתוס אינו אצלו אמצעי, מוצדק, כמובן, והכרחי אפילו, אלא טבע־ראשון ושהאינו־נראה – כל כך נראה בעיניו:

– – כִּי הִנֵּה יְיָ יֹצֵא מִמְקוֹמוֹ, וְיָרַד וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי־אָרֶץְ וְנָמַסוּ הֶהָרִים תַּחְתָיו, וְהָעֲמַקִים יִתְבַּקָּעוּ, כַּדּוֹנַג מִפְּנֵי הָאֵשׁ, כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד.

ואשר נבואתו רצופה, אמנם, כרגיל, מליצה, אבל לא זו ההולכת סחור־סחור, ואף לא זו הנפתחת־והולכת בחינת מניפה צבעונית גדולה, אלא זו היא מליצה הנתלית באפקך כקשת רבת־צבעים ומאַימת מאד, כי סביבה – חשרת־עננים כבדה מכל כובד; אהה, האור הגדול הזה הנזרע סביבך עם הניב המובע, אינו בשום אופן אור אבוקה, ואף לא שמש גבוהה־רחוקה אלא בפרוש מפורש – אור של דליקה גדולה, ושמא יותר – אור של לבת־געש! האזינו, האזינו היטב, אל הנגון של המלים אשר למיכה והבחנתם לדעת, כי אין זה הוד הרוך והעדנה, אלא הדר הכוח והעצמה דוקא, אשר אעפ"י שמוצאו וגם מבואו רוחניים, – הוא היולי כל־כך, ראשוני־פרימיטיבי, כביכול:

– – וְשַׂמְתִּי שֹׁמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה, לְמַטָּעֵי כָרֶם, וְהִגַּרְתִּי לַגַּי אֲבָנֶיהָ וִיסֹדֶיהָ אֲגַלֶּה!

ב

ולא תימה הוא, שמיכה ראה בעיני רוחו את ענשו של האלהים כה סוער וגועש, כה מזעזע־מוסדות־עולם, כל־כך עוקר־הרים ומֵמיס־הכל, – יען כי הוא לא ראה גם את הירידה המסורית כראות רקב והתנַונות, אלא כמו כוח מכוער עצום, כמו תקיפות גסה, אכזרית־חיתית; כי מי עוד תאר את העושק ואת הגזל, את החמסנות ואת הרשעות, בצבעים אפוקליפטיים כמו מיכה המורשתי? –

– – וַאֲשֶׁרר אָכְלוּ שְׁאַר עַמִּי, וְעווֹרָם מַעֲלֵיהֶם

הִפְשִׁיטוּ, וְאֶת־עַצְמוֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ, וֹפָרְשׁוּ כַּאֲשֶׁר

בַּסִּיר, וּכְבָשָׁר בְּתוֹךְ קַלָּחַת!

האם לא כאגרוף יתקמצו עלינו הלב והדעת – לשמע מעללים כאלה? האם לא כחרבות יהיו לנו ידינו, ולא כמשדדה תחשפנה שֵׁנֵינו אל מול בני־עַוְלה הללו? כי ראו נא וגם ראו, הנביא קובע את דמותם קודם־כל בפשטות גלויה ודיה להשחיר אותם:

– – חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפעֲלֵי רָע –

אבל לאחר־מכן הוא חש כאלו קפח את רשעותם, כי על כן יש חשש שהרע הזה יראה כשהוא במדת מה סבילי, או בחינת תכונה נפעלת בלבד, והוא ידוע ידע עד כמה הם רשעים־לתֵאבון, ועל כן הוא חוזר וקובע מחדש וביתר דיוק:

– – שֹׂנְאֵי־טוֹב וְאֹהֲבֵי־רָע!

כלומר: – יש בהללו פעילות כפולה ומכופלת: לא שאינם־עושים טוב סתם, אלא הם שונאים אותו, ורעתם אינה מקרה, או מעשה־בדיעבד, חלילה, כי אדרבא, – הם אוהבים אותו! אולם, שמא תטעו ותהיו סבורים, כי הנביא מיכה הגזים, חס ושלום, שלא־מדעת ומתוך סערת־נפש וכאב־לב? הרי שהוא מכריז ומודיע לנו, כי הכרה היא עמו וכוָנת מכַוֵן, – הלא מפני כן הוא ועמד וטופח כלפי נביאי־השקר, ומפליא לשימם בעינינו כעין קריקטורה:

– – הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם, וְקָרא שָׁלוֹם!

ומובן וטבעי שגם עליהם ישפוך עם נבואתו ויכם בשבט פיו:

– – לָכֵן לָיְלָה לָכֶם מֵחָזוֹן וְחָשְׁכָה לָכֶם מִקְּסֹם;

וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ על־הנְבִיאִים וְקָדַר עֲלֵיהֶם הַיּּוֹם!

– – ואוּלָם אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶתֹ־רוּחַ

יְיָ, וּמִשְׁפָֹט וּגְבוּרה – לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ!

ג

גם את חזון הנחמה חוזה הנביא מיכה במובלט מאד, ממש באופן פלָסטי, ובדרך הנגודים יתאר את יום הישועה בפרוש באמצעים של הקונטרַסט:

– – וְשַׂמְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה – לִשְׁאֵרִית,

וְהַנַּהֲלָאָה – לְגוֹי עָצוּם –

או זו התמונה המתארת את ישראל הנסלח והנגאל, השרוי בין הגויים השכנים מבקשי רעתו – מה גדושת צבע היא, עד מה חטובה כפסל מאבן:

– – וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים – כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר, כִּכְפִיר בְּעָדְרֵי־צֹאן, אֲשֶׂר אִם־עָבַר וְרָמַס וְטָרַף,

וְאֵין מַצִּיל

וכמה טבעי הדבר, כי שעה שמיכה המורשתי התנבא על אחרית־הימים, ממש כמו ישעיהו בסערת־נפש ובסופת־דבור (“וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה”) – ידע אעפי"כ להיות כל־כך ריאלי, לא להפליג אל אין־גבול ולא לכוף על כל העמים את אלהי ישראל, אלא לראות דברים באופן “מפוכח”:

–־ – כִּי כָּלֹֹ הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֳלהָיו, וַאֲנַחְנוּ – נֵלֵךְ בְּשֵׁם־יְיָ אֱלהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד!

ד

ושוב: בחינת נביא מעיר־שדה – היטיב להשיג את פגעי הכרך, לשנוא אותו שנאה עזה על שהוא כעין מרכז לשחיתות המדות, לשכלול העָוֶל ול“עדוּנו”; כמה וכמה פעמים הוא פונה בזעמו אל מול פני העיר, ש“עשיריה מלאו חמס ויושביה דברו שקר”, וכמה וכמה פעמים הוא מבשר ואומר “כי עתה תצאי מקריה, ושכנת בשדה”; וכאן דוקא, שעה שהוא מתכַֹון להצביע על אוילות בני־הערים, להוכיח מה נואלים הם בפולחן־השקר – יודע מיכה הנביא להפליג, להביא את תאורו למדרגת הפרזה מכוּונת, למעלת הגרוטֶסקה:

– – הֲיִרְצֶה יְיָ בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְִּרְבְבוֹת נָחֲלֵי־שָׁמֶן – – אַל־תַּאֲמִינוּ בְרֵע, אַל־תִּבְטְחוּ בְּאַלוּף, מִשֹכֶבֶת־חֵיקֶיךָ– שְׁמֹר פִֹתְחֵי־פִיךָ!

ואדרבא, בשעה שהוא מנסח את עיקרי המוסר לפי טעמו, בקבעו מה חפצו מאת עמו – שוב מדבר הוא בפשטות, בלשון לָקוֹנית ביותר, והריהו ממש כיוצק מטבע וכלוטש מכתמים, שהם לעולם שלמים בתכלית:

– – וּמָה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ? – כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת־חֶסֶד, וְהַצְנַעַ־לֶכֶת עִם אֱלהֶיךָ!

ה

מעטים פרקי־נבואתו של מיכה המורשתי, מעטים אפילו מאלה של עמוס מתקוע, אבל הסערה המהלכת ביניהם גדולה לאין שעור; סופה איתנה היא המטהרת ואינה פוסקת, המבקשת לכַלות כל רשע ועוֶל ולקעקעם מן השורש; ואִלו חזון־עתידו – אציל כל־כך, אָמור בקול שהוא מותאם לכוחות נפשו הגדולה, – לא פחות ולא יותר אפילו כמדת־קוצו־של יוד, – ועל כן לא גרעו מרחקי הזמן מאום ממנו והריהו עומד בקריאתו מאז ואינו חדל:

– – יִרְאוּ גוֹיִם וְיֵבשׁוּ
מִכֹּל גְבוּרָתָם, יָשִׂימוּ יָד עַַל־פֶה, אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה – – תִּתֵּן אֲמֶת –

לְיַעֲקֹב, חֶסֶד – לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ

מִימֵי קֶדֶם!

א

לאחר קריאה ראשונה, ישרה, בפרקי נבואתו של נחום האלקושי כסדרם, – ראוי שנקרא בהם גם קריאה שניה,טרופה במקצת, לפי סדר עצמי ומכוון, כלומר: – לקרוא קודם פרק ג, בו מתוארת באזנינו נינוה זו, שעליה נשא נחום את המשא שלו וחזה חזונו; עד לתהום־תהומותים הגיעה ירידתה של נינוה לפי השגת נחום; אלולא חששנו לחִלול המושג החיובי “שלימוּת”, כי עתה אפשר היה לומר,כי נינוה השיגה את שלימות השחיתות:

– – עִיר דָּמִים, כָֻּלָּהּ – כַּחַשׁ, פֶּרֶק מְלֵאָה, לֹא יָמִישׁ טָרֶף!

ועד מה רבה השנאה למבצר זה של חטאים ופשעים. עד מה עצום שאט־הנפש מבני עַוְלה ה“משוכללים” אפשר לראות בעיקר מן התאור בפסוק השני שבפרק ג' –

– – קוֹל שׁוֹט, וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן, וְסוּס דֹּהֵר, וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵּדָה –

שאינו כולל בתוכו אלא ציון של המולה עירונית, של עושר מטרופולין בלבד, ואעפי"כ – שופעים הדברים זעם כעל כיעור וזוהמה; כן “טוֹבַת חֵן” היא נינוה, כנראה, אלא שזהו חִנה של זונה, של

– – בַּעֲלַת כְּשָׁפִים, הַמֹּכֶרֶת גּוֹיִם בִּזְנוּנֶיהָ, וּמִשְׁפָּחוֹת בִּכְשָׁפֶיהָ –

והנביא מזועזע עד היסוד בו, כולו אומר בוז ורצון ללא גבול לנקמה, נקמה גדולה ולמופת רב. –

ועכשיו, משעמדנו על סבת המשא ועל גורם ראשון לחזון, משהשגנו את מדת זעמו העשן כדליקה רבתי, משאנו מצַירים לעצמנו את תקיפות הרצון לנקמה שחלחלה בכל רהטי הדם של נחום האלקושי, – הן הבן נבין למעוף הדמיוני הזה והבלתי־שכיח בדברו על אלהיו, – “אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם”, “בַּעַל חֵמָה”, “נֹטֵר לְאוֹיְבָיו”, ש“בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ”, ש“עָנָן אֲבַק רַגְלָיו”; ולא די, בשום אופן לא די עוד גם בזה לנחום, שעה שהוא רואה לפניו את נינוה; מול עיר מרשעת, מול קן חטאים, כנגד קריה זו שהרבתה רכליה מכוכבי־שמים ואשר מנזריה – כארבה, לא יתכן אלא אלהים שאינו חס וחומך עד אם: “וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב”, “אֻמְלָל בָּשָׁן וְכַרְמֶל”, ואפילו “פֶּרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל!”

הה, הה, גם בכך לא סגי! כי לנינוה זו המתיהרת ומתרברבת, שכולה מזמות ונכלי מלחמה, שכולה “פָּרָשׁ מַעֲלֶה”, “לַהַב חֶרֶב”, “בְּרַק חֲנִית” “וְרֹב חָלָל וְכֹבֶד פָּגֶר” ואללי – “אֵין קֵצֶה לַגְּוִיָֹה” בה!

כן, לעומת נינוה הנאלחה הזאת – רואה הנביא את אלהיו הנאפד נקמה שאין משל לה

– – וְעוֹבֵר בְּשֶׁטֶף – – וְאוֹיְבָיו יְרַדֶּף־חשֶׁךְ –

והכליון שהוא יעשה – לא ישאיר כל שריד, כן, כן: –

– – כָּלָה הוּא עוֹשֶׂה, – לֹא־תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה! –

כלומר נגד חטא ופשע עד־הסוף, גם נקמה עד־אין־קץ, נקמה שלימה בתכלית, בפעם אחת־לתמיד, ולא תהיה עוד כל אפשרות לצרה שתקום שנית!

ב

פרק שני לנחום האלקושי – תכנו בשורה לעתיד־לבוא, אלא שלשונו לשון שעבר והוה משמשים בה בצותא, ואִלו זמן־העתיד, שעליו מדובר, כמעט שאינו בנמצא; על גאונה וכוחה של נינוה – יספר הנביא כספר על עבר, את גאולתה של יהודה ושחרורה מעול נינוה – רואה הנביא כראות הוה, כלומר: – כעובדה קימת ועומדת; הרי שכוחו של נחום האלקושי בדמיון תקיף היה, בראית רצוי כמצוי; ואשר על כן, אעפ“י שחותם חזונו – כובד־ראש, כמו אצל כל נביא, ומדברו חתוך כבמאכלת – יש איזה נועם מַתמיד בלשונו; משפטיו השלמים, לא כל שכן פרקיו, – עיקרם בנין, והם בחינת אריח על גבי אריח; אולם המלים, כל אחת לעצמה וגם בצירופה עם חברותיה – שופעות איזו התפעלות, וכאלו מאבירות, נשאות על כנפים קלות־מעוף; ולא רק בשעה שהוא מצַיר, דרך משל, את עוזה של נינוה וחילה המפואר, כדי להגביר, כמובן, אח”כ, את רושם מפלתה:

– – בַּחוּצוֹת יִתְהוֹלְלוּ הָרֶכֶב, יִשְׁתַּקְשְׁקוּן

בָּרְחֹבוֹת, מַרְאֵיהֶן כַּלַפִּידִים, כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ –

– – מָגֵן גִּבּוֹרֵיהוּ מְאָדָּם, אַנְשֵׁי־חַיִל מְתֻלָּעִים

בְּאֵשׁ־פְּלָדוֹת –

אלא גם בשעה שהוא מתכּון להראותנו בעליל את המפלה עצמה, הוא מתארה בסממנים עדינים כל־כך, אפשר לומר אפילו ליריים: –

– – כָּל מִבְצָרַיִךְ – תְּאֵנִים עִם־בַּכּוּרִים,

אִם יִנּוֹעוּ – וְנָפְלוּ עַל־פִּי אוֹכֵל! – – בּוּקָה

וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה, וְלֵב נָמֵס, וּפִיק בִּרְכַּיִם, וְחַלְחָלָה

בְּכָל־מָתְנַיִם, וּפְנֵי כֻלָם קִבְּצוּ פָארוּר! –

ודאי, – תוכן המלים קשה כגידים, התמונה שמאחריהן – נוראה ואיומה, עשויה לזעזע גם לב־אבן, ובכל־זאת, ־ יש איזה ניגוד במלים הללו, הייתי אומר, שאיזו אורה בהן, איזה נגון העשוי לרכך דוקא את האימה, ואולי יש כאן משהו מסודו של הנענוע, שמצד אחד הוא נעים ומאידך – מאַים, מטיל מורך גדול בלב; שמא יש בנדנוד חזק זה פחד מרסוק האברים לבין ההקשבה לנגון ערב לאזנים, – יותר נקמה משיש בהשלכה אחת חזקה אל האשפה או אל התהום? – בכל אופן יש לשים אוזן ולהטות את הלב אל ההבדל שבין תוכן חזונו של נחום האלקושי לבין לשון חזונו; הן יתכן לומר, כי תחלת דבריו של נביא זה – בחינת שרביטו של כנור המנגן על מיתריו, ואלו סוף פעולתם – כמו חרב חדה מכל חד הבאה אל הגוף ומבתרת אותו מראשו ועד רגליו.

בְּרֹגֶז רַחַם תִּזְכּוֹר (ג, ב)

א

מליץ־היושר אשר בנביא חבקוק הקדים את מטיף־המוסר שבו: לא רק עושה־שליחות הוא, אלא גם בעל דין־ודברים עם שולחו; ודאי, העוון והחטא שנואי נפשו הם כמו אצל כל הנביאים, אלא שגם נבואת העונש ישא בדרך של תפלה: הן הוא עצמו מעיד על דרכו בנבואה:

– – עַד־אָנָה יְיָ שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע, אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָם וְלֹא תוֹשִׁיעַ? –

הוא מבקש להשמיד את החוטא ולאבד את פועל־האוֶן, אלא שהרחמים הגדולים מבצבצים תמיד ועולים גם מדברי הרוגז והזעם שלו: –

– – לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים, תַּחֲרִיש בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ?

והאם אין טענתו העדינה לאלוהיו, בפנותו אליו ובהעידו בו, כי הוא גם

– – טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל, –

האם אין משהו מהגדרה נעלה זו עונה גם בו, בנביא חבקוק?

ב

ברור הדבר, שדרך נבואה כזו של חבקוק, הרצופה טענות ומענות לשולחו, המתנה, כביכול, תנאים וכאלו מתוכחת

– – וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם, כְּרֶמֶשׂ לֹא־מֹשֵל בּוֹ,

כמוה כחרב־מתהפכת, והיא נותנת אפשרות של חשד בבריחה כדוגמתו, נגיד, של יונה בן אמתי, ועל־כן לא תימה שחבקוק ראה צורך לעצמו למסור כעין “הצהרה”:

– – עַל־מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה עַל־מָצוֹר –

ואם כך, – הרי מי אם לא נביא כחבקוק יזכה לקבל לא הוראה קבועה מראש, אלא בפרוש תשובה על שאלתו? הנה כי כן מודיע הוא בהתרוממות־נפש:

– – וַיַּעֲנֵנִי יְיָ וַיֹּאמֶר – כְּתֹב חָזוֹן וּבָאֵר

עַל־הַלּוּחוֹת, לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ!

לא חידה ומשל; לא רמז וסמל, אלא דברים מבוארים, פשוטים וחלקים. ש“ירוץ קורא בו”:

– – עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב;

אִם־יִתְמַהְמַהּ חַכֵּה־לוֹּ, כִּי־בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר!

ועוד יותר מזה, כי גם לטענתו למען הצדיק, שלא יבולע לו בגלל הרשע, נִתנה לו תשובה. אכן מעודנת מאד, מופשטת כל־כך, אבל ברורה בכל־זאת, ואין ספק שהיא ישרה בעיניו של חבקוק: –

– – הִנֵּה עֻפְּלָה – לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ, וְצַדִּיק – בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה!

ג

פרק ג' מגדיר לבסוף את נבואתו של חבקוק בהגדרה ההולמת ביותר, – לא עוד “משא” יקרא לזו, ואף לא “חזון”, אלא בפירוש: –

– – תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא –

ואי־אפשר היה אחרת, משום שדמות האלוהים בעיניו של חבקוק הלא היא חקוקה בפסוקים מפליאים: –

– – בּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר, –

– – כִּי תִרְכַּב עַל־סּוּסֶךָ, מַרְכְּבֹתֶיךָ – יְשׁוּעָה.–

ואם כן הדבר, הן לא יפלא, שחבקוק נראה לנו כמו נביא־מתפלל; הוא מהלך בעם, עטוף ודאי טלית־שכולה־תכלת, לבו דוי עליו למראה כל עוֶל, סולד מכל רשעות ומצר בכל צער, ואעפי"כ אינו מדכא בדברי־התוכחה שלו, אלא מזעזע את המצפון, מכה את הכליות במוסר; כי גם הוא עצמו לא היה מדוכא מן הרע, אלא משתומם עליו, אינו משיג היאך אפשר לרשוע ולחטוא; כן, הנביא חבקוק היה מלא

– – אֶת כְּבוֹד יְיָ – – כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם –

וכל־כך טבעית וכל־כך פשוטה וממילא־מובנת היא עדותו על עצמו:

– – וַאֲנִי בַּייָ אֶעֱלוֹזָה, אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי –

– – אֲדֹנָי חֵילִי, וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת, וְעַל־בָּמוֹתַי יַדְרִיכֵנִי! –

א

“שפה ברורה” זו, שאותה בִּשֶּׂר צפניה “אל־עמים” בבוא העת הטובה, – היתה לו תכונה ראשונה, כנראה, כי על כן כה צלול ופשוט הכל בדבריו, אעפ"י שגם לשונו גבוהה ובנויה מדרגות מדרגות, כדרכם של כל הנביאים; ואמנם, כל תמונה שתולה צפניה בן כושי – צבעונית היא, אלא שאין דבר זה מצטַיֵּר לנו בכוח הצבעים הרבים או הגדושים, אלא בתוקף העצמים השונים שהוא מצַירם, עצם שונה מעצם, אם כי קרוב לו קרבה כללית; והנה כמה הבדלי “השקפה” על האלוהות מונה צפניה:

א) הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל־הַגַּגּוֹת לִצְבָא הַשָּׁמָיִם,

ב) הַמִּשְׁתַּחֲוִים הַנִּשְׁבָּעִים לַיְיָ,

ג) הַנִּשְׁבָּעִים בְּמַלְכָּם,

ד) הַנְּסוֹגִים מֵאַחֲרֵי יְיָ;

ה) וַאֲשֶׁר לֹא־בִקְשׁוּ אֶת־יְיָ וְלֹא דְרָשֻהוּ;

ואת הכשרון המבדיל הזה,את חכמת־הדיפרנציאציה הזאת תמצא כמה וכמה פעמים אצל צפניה במדה העולה על מדתם של שאר בעלי־הבדלה, והדבר הוא אצלו לא שטה, כמובן, אלא קו אופי עיקרי, העושה את פעולתו בלא הדגשה, ואפילו בלא כונה כמעט; הנה כי כן מצַיֵּן צפניה אלו דרגות של רע:

א) יוֹם עֶבְרָה הַיוֹם הַהוּא,

ב) יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה,

ג) יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה,

ד) יוֹם חשֶׁךְ וַאֲפֵלָה,

ה) יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל,

ו) יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת

(ובתוך כך דרגה נוספת: וְעַל הַפִּנּוֹת הַגְּבֹהוֹת).

או אלה השלבים של הבכי:

א) קוֹל צְעָקָה מִשַּׁעַר הַדָּגִים,

ב) וִילָלָה מִן־הַמִּשְׁנֶה,

ג) וְשֶׁבֶר גָּדוֹל מֵהְגְּבָעוֹת;

ולא יפלא שנביא זה גם מבחין וקובע סוג של גונבי־דעת ומכנה אותם בשם:

כָּל־הַדּוֹלֵג עַל־הַמִּפְתָן,

וסוג שני של:

הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל־שִׁמְרֵיהֶם,

ומחשש שלא תובן בחינתו זאת הוא מוסיף ומפרש:

– – הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם – לֹא יֵיטִיב יְיָ וְלֹא יָרֵעַ –

אכן – שפה ברורה היא, אלא שהמחשבה בתוכה, וגם הרגש, בכל־זאת – מעשה־מרכבה בתוך מעשה־מרכבה!

ב

לולא “חרב־היונה” שעלינו אשר לירמיהו מענתות, ונוסף לה גם “חרון־היונה” שלו, כי עתה נעים היה לקבל את פרוּשו של רש“י ז”ל לתואר שקשר הנביא לירושלים – “העיר־היונה”, כלומר: – “יונה” מלשון “יונה פותה”, תואר שיש בו מן הנזיפה ומן החִבה גם יחד, דבר ההולם את צפניה, שהוא לפי השערת כמה חוקרים ומפרשים, – נביא מבית־המלכות, והיה קשור במיוחד בקשרי נפש אל ירושלים הבירה; ומובן מאליו, כי משנה תוקף יש ליחס גם לתוכחתו, אף אם קצרה עד מאד היא, שהשמיע באזני העם כנגד הצמרת, שליטים וגם מנהיגים ברוח: שרים, שהם כמו:

אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים,

שופטים שהם כמו:

זְאֵבֵי עֶרֶב, לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר,

נביאים שהם:

פֹּחֲזִים, אַנְשֶׁי בֹּגְדוֹת,

כהנים אשר:

חִלְּלוּ־קֹדֶשׁ, חָמְסוּ תּוֹרָה

וכן, יש ליחס ערך כפול ומכופל להשקפת־העולם המוסרית שלו, הנגלית לעינינו מדברי הנחמה שלו לישראל ומנבואתו לאחרית הימים, שעה אשר:

– – לֹא־יַעֲשׂוּ עַוְלָה, וְלֹא־יְדַבְּרוּ כָזָב, וְלֹא־יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית –

בהקדימו ובקבעו שאידיאַלים אלה יתגשמו רק לאחר שאלהים יסיר “עליזי גאוה” ורק כאשר ישאיר – “עם עני ודל”! הוה אומר, כי נביא־אמת גם מבית־המלכות, או ממעמד־אצילים אחר, דעתו כדעת נביאי־אמת מערי־השדה או מדלת־העם: – העושר הגורם לחטא ולירידה מוסרית; ואף צפניה־בן־כושי־בן־גדליה־בן־אמריה־בן־חזקיה ממש כמו מיכה־המורשתי מתלהב ומבשר: –

– – והוֹשַׁעְתִּי אֶת־הַצֹּלֵעָה, וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ,

וְשַׂמְתִּים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם בְּכָל־הָאָרֶץ בָּשְׁתָּם!

כי שונה בטעמיה ונבדלת בדגשיה היא הנבואה הישראלית, אבל לעולם אחת ויחידה היא בעיקרי מוסרה וביסודות צדקה במגמתה.

א

נביא־לדבר־­אחד הוא חגי:

– – עֶת־בֵּית יְיָ לְהִבָּנוֹת! –

ואם כי שאיפתו תקיפה ודעתו עקבית מאד – הרי לשונו רכה ופשוטה גם יחד; הוא מסביר־מוסר ולא מטיפו; דבורו שלו לבבי, אלא שהוא פונה יותר אל הגיונו של השומע:

– – הָעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים, וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב? –

ואִלו הסברה שידכם קצרה וכי יכלתכם דלה ואין אמצעים להקים הבית, הרי שאין ממש בכך. כי הנה (מסביר הנביא) היה זמן גרוע מזה, ואעפי"כ לא כלו הקצין:

– – זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה – וְהָבֵא מְעָט, אָכוֹל – וְאֵין־ לְשָׂבְעָה, שָׁתוֹ – וְאֵין־לְשָׁכְרָה, לָבוֹש – וְאֵין־לְחֹם

לוֹ, וְהַמִּשְׂתַּכֵּר – מִשְׂתַּכֵּר אֶל–צְרוֹר נָקוּב –

הרי שהטענה “אין לי” לאו טענה היא: ולא די גם בזה, כי יש ונדמה לך שאתה רואה את חגי הנביא והוא אוחז בידי האנשים, כאלו טופח להם על שכמם, מעודד ומזמין במישרין למעשה:

– – עֲלוּ הָהָר, וַהֲבֵאתֶם עֵץ, וּבְנוּ הַבָּיִת, וְאֶרְצֶה־

בּוֹ וְאֶכָּבְדָה, אָמַר יְיָ –

כמה מתק־שפתים כאן, כמה נועם של שדולים: וכפשטות משאו של הנביא כן גם פשטות ההשפעה ותוצאותיה:

– – וַיִּשְׁמַע זְרֻבָּבֶל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁע בֶּן־

יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְכֹל שְׁאֵרִית הָעָם בְּקוֹל יְיָ

אֱלֹהֵיהֶם וְעַל־דִּבְרֵי חַגַּי הַנָּבִיא! –

והאם לא טבעי מטבעי הוא שנביא בעל דרך כזאת יהיה גם מודה לבסוף ומחזק את ידי השומעים בקול? ואמנם כן הוא: –

– – וַיֹּאמֶר חַגַֹי מַלְאַךְ־יְיָ בְּמַלְאֲכוּת יְיָ, לָעָם

לֵאמֹר: אֲנִי אִתְּכֶם, נְאֻם יְיָ! –

ועכשיו לא נשאר אלא לקבוע עובדה, שהיא אידילית ממש:

– – וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית־יְיָ

צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם; בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה

לַחֹדֶשׁ, בַּשִׁשִׁי, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ. –

ב

בפרק ב' נמשך רוֹך־הנפש של חגי, כי הנה רואה הוא ללב המלך והעם, המצטערים על שהבית החדש “כמוהו כאין” לעומת “כבודו הראשון”, ומובן שהוא מוסיף ומעודדם, מוסיף ומחזקם:

– – לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת; גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה, הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן! –

ואם הוא מדבר על עונש – הרי זה רק על אשר היה ואיננו עוד, אולם “מן היום הזה ומעלה” – ברך וברכם ה' צבאות; ואף בדברו על הטהרה והטומאה, ־ באינטימיות ידבר, בצורת דו־שיח ממשיל הנביא את משלו כדי להפיג את הפחד, ובשביל לקרב את הדברים אל הלב; וגם כשהוא תובע שמוע תשמע כעין בקשה בתביעתו כי הלא זו לשונו כמה וכמה פעמים:

– – שִׂימוּ־נָא לְבַבְכֶם עַל דַרְכֵיכֶם – – וְעַתָּה,

חֲזַק, זְרֻבָּבֶל – – חֲזַק, יְהוֹשֻעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק –

– – חֲזַק, כָּל־עַם הָאָרֶץ – – וּרוֹחִי עֹמֶדֶת

בְּתוֹכְכֶם, אַל־תִּירָאוּ –

ואל איזה “גמר־טוב” הביא חגי את נבואתו, כמה עדנה אבהית נסך לתוך הסיום שלו! –

– – בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם־יְיָ צְבָאוֹת, אֶקָּחֲךָ, זְרֻבָּבֶל

בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי, נְאֻם יְיָ וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם,

כִּי־בְךָ בָחַרְתִּי, נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת! –

א

שספר זכריה חורג מכמה וכמה בחינות ממסגרתה הכללית של הנבואה תעיד נא גם העובדה, שרבי אברהם אבן עזרא פותח את פירושו לנביא זה בזו הלשון: “מעלות הנבואה רבים ואין דרך לספרם, כי כח הנשמות ההגונות המקבלות כח רוח הקדש להנבא איננו על דרך אחד” וכו; ואלו רש“י קובע מיד בבהירות מלאה יותר את דעתו: “נבואת זכריה סתומה היא מאד, כי יש בה מראות דומות לחלום הנתן לפתרון ואין אנו יכולים לעמוד על אמתת פתרונו עד יבא מורה צדק”; וצריך לשים יפה את דעתנו ולהבין־כמו לנפשם של שני המפרשים הגדולים גם יחד, שאינם רוצים בשום אופן לומר כי נבואתו של זכריה סתומה, חס ושלום, מלכתחלה ומעצם מהותו של הנביא, ועל־כן מסביר ר' אברהם אבן עזרא, כי “בהיות הכבוד עם ישראל, בטרם שגלו, אין צורך לפרש הנבואה” ואִלו לאח”כ הכרח הוא הדבר, משום שעובדות שונות של הזמן הנדון נעלמו מידיעתנו ואי־ידיעה זו היא העושה את הנבואה לסתומה, אם כי בשעתה היתה ברורה, ואותו דבר עצמו אומר רש“י ביתר קצור בפסוקו הנ”ל על “החלום הנתן לפתרון ואין אנו יכולים” וכו' כלומר: – החסרון בנו הוא, ולא בנבואה או בנביא; ואין כל ספק שדעה זו נכונה היא, כי על כן יש ויש בין דברי הנביא זכריה, אפילו במסכת מראותיו, – דברים שקופים בתכלית, אמרי תוכחה ונבואות על העתיד לבוא, המנוסחים בדרך של הגיון פשוט ושקול, ומלבד מה שהם פונים אל הלב ואל הנפש הנם פונים בפרוש אל השכל־הישר: כי ראו נא – מה בהירים ובעלי משמעות אחת הם צוויי המוסר של זכריה; או הקשיבו נא היאך הוא מתאר בלשון ציורית ובסמלים שאינם חוזרים אצל זולתו את קשיחות־הלב אצל ישראל, והכל שוב צלול מאד:

– – וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב, וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרֶרֶת,

וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשּׁמוֹעַ – – וְלִבָּם שָׂמוּ

שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת־הַתּוֹרָה וְאֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר

שָׁלַח יְיָ צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים

וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת יְיָ צְבָאוֹת. –

ב

אכן המראות, או החלומות, כהגדרתו של רש"י, – שני סממנים מובהקים מאוצרה של הדרמה אתה מוצא בהם: – משחק מרהיב־עין של צבעים חריפים:

– – רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה־אִישׁ רֹכֵב עַל־סוּס

אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה,

וְאַחֲרָיו – סוּסִים אֲדֻמִּים,שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים –

ומשחק של דבור, שהוא כמין דיאלוג, בין אחד שואל לבין שני – העונה על השאלה:

– – וָאֹמַר: – מָה־אֵלֶּה אֲדֹנִי? וַיֹאמֶר אֵלַי

הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי: – אֲנִי אַרְאֶךָּ מָה־הֵמָה אֵלֶּה –

ואם המראה השני (הקרנות) לָקוֹני (אם כי הוא, כמובן, גם מקוטע) השלישי (החרשים) והרביעי (המודד), – פשטניים, הרי המראה החמישי, שבו הועמד יהושע הכהן הגדול לפני מלאך־ה' ו“השטן עֹמד על ימינו לשטנו”, – כמוהו כמחזה שמתיחותו מרֻבה, והוא בנוי לתלפיות – עם פרולוג בתחלתו, פעולה קדחתנית באמצעיתו, ואפילו נמלץ בסיומו: אחריו – המראה הששי, זה של מנורת־הזהב על הגֻלה שלה, שבעת נרותיה, ושני זיתיה, – האם אין הדבר דומה כאן כאלו הובאנו לחדר אפל, שבו מופיעה פתאום לעינינו התמוהות תמונה־אלמת, וכמו מזוית סמויה נשמעים קולות, המשוחחים ביניהם על התמונה, אבל את המשוחחים עצמם איננו רואים; אכן, המראות הבאים, – השביעי (המגלה העפה), השמיני (האיפה) והתשיעי (שתי נשים) – שום לא שלמים הם ואף לא ברורים כל צרכם; והנה המראה העשירי, האחרון, – מרהיב כל־כך בססגוניותו, רצוף פנטסיה ומעוף, כובש את העין ואיננו פוסק, וממילא הוא גם כורה אוזן קשבת לדברים המלוים את ההוד הזה ואת הכוח הסוער הכרוך בכל מרכבה ומרכבה, שכל אחת מהן – צבע סוסיה אחר ושונה; וכל המראות הללו יחד, – ממלאים את ששת הפרקים הראשונים של זכריה אוירה מיוחדת במינה, בדומה לפרקי תנומה מסוכסכים אחרונים, שעה שאדם נפעל ונסער עד תהומות נפשו, והוא כאלו נחפז לחלום את מחשבותיו ותכניותיו, המתרוצצות קרבו בבלי־דעת והנה חלום רודף חלום, זה מכשיל את זה, גורע מעצמו ומוסיף לחברו, זה מקוטע יותר וזה מקוטע פחות, האחד כולו רמז וחידה ובשני אתה מוצא בכל־זאת איזה בדל של מציאות, ורק בדרך הנס נִתן לחלום מן החלומות לבוא על שלמותו הארדיכלית.

ג

צביון דבריו של זכריה הנביא וקצבם אינם מליציים מלכתחלה, – אולם ראיתו כשלעצמה – פיוט היא כי על כן כל מחשבה קמה לפניו במראה, ודברו, גם ה“פרוזאי” ביותר, כמעט תמיד נאמר בדרך הסמל והתמונה: –

– – וְאֵסָעֲרַם עַל כָּל הַגּוֹיִם – – עֹד יֵשְׁבוּ

זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָיִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ

בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים – – וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי

לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַענוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם –

וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו –

וכדו' וכדו' מצוּירים מצבים, מצוּיים כרצוּיים, אצל זכריה הנביא, גם בשעה שאין כונתו לספר משל דוקא ולתאר חזיון, אלא פשוט – לתת לקח לבני עמו, לכרות אוזן לצו מוסרי או להטיף נחומים בעתיד לבוא, כי על כן בעל חלומות מופלג היה הנביא הזה ודברים שבלב, כמו גם ענינים שבמחשבה, נראו לעיניו בחינת מחזה או כדרך המראה באספקלריה גבוהה.

ד

משפט משפט, ולא פרק פרק, יש לקרוא את הפרקים האחרונים של זכריה הנביא, ולא רק מחמת הסברה ששִׁנֵי הזמן ויד הזולת עשו מה שעשו, אלא גם משום שהמראות אָפפו את הנביא בחינת סיעות סיעות של צפרים, ולא הספיקו דבריו לתאר כל אחד מהם בתחומו ובסיָגו, ומראה אחד נוגע לא רק בחברו הקרוב, כי אם מדלג ונוגע לפעמים בשלישי ואף נגיד, בעשירי; הנה הוא רואה בעֵרה וקורא:

– – פְּתַח, לְבָנוֹן, דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ –

וסמוך לכך הוא שומע:

– – קוֹל יִלְלַת הָרֹעִים, כִּי שֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּם –

וגם:

– – קוֹל שַׁאֲגַת כְּפִירִים כִּי שֻׁדַּד גְּאוֹן הַיַּרְדֵּן –

הנה תמונת זועה לנגד עיניו:

– – רְעֵה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה –

ולא רחוק מזה כמעט מראה־שעשועים:

– – וָאֶקַּח־לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם,

וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים, וָאֶרְעֶה אֶת־הַצֹּאן –

והנה שוב מחזה רוגז ואימים:

– – וָאֹמַר: לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם, הַמֵּתָה – תָמוּת,

א

בדבור צלול וחותך התנבא מלאכי; גלויים היו לפניו הגיונות בני עמו, וידועים לו היטב טענותיהם ומענותיהם, כי על כן קבע את מוסרו ואת תורתו ומיד העמיד כנגדם את טענת הסוררים ולאחריה שוב את תשובתו עליה:

– – אָהַבְתִּי אֶתְכֶם – אָמַר יְיָ; וַאֲמַרְתֶּם: –

בַּמֶּה אֲהַבְתָּנוּ? – הֲלֹא־אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְיָ

וָאֹהָב אֶת יַעֲקֹב, וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי, וָאָשִׂים אֶת־

הָרָיו שְׁמָמָה, וְאֶת נַחֲלָתוֹ – לְתַנּוֹת מִדְבָּר –

ומיד לזה שוב דו־שיח כזה מפיו של הנביא עצמו, מין הקדמת תרופה למכה:

– – כִּי־תֹאמַר אֱדוֹם: רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה

חֳרָבוֹת, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת – הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי

אֶהֱרוֹס –

וכדו' וכדו' הרבה פעמים בשלשת פרקי נבואתו של מלאכי; ומכאן אנו למדים ללא ספק, כי היה הנביא בעל בינה נוקבת, שתהה והכיר־כמו את המזמות הקטנות של החוטאים, וגם השכיל לכוֵן את לשונו לפיהם, להגיש להם דברים בצורה חותכת, לעמוד בפני הגיונם וצדקם המפורש:

– – וְכִי־תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ – אֵין רָע. וְכִי

תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה – אֵין רָע. הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ

הֲיִרְצָךָ, אוֹ הֲיִשָׂא פָנֶיךָ? אָמַר יְיָ צְבָאוֹת –

ואפילו את הטענה שהנביאים עצמם טִפחו אותה בישראל, כי עם־סגולה הנהו, אף אותה נטל מהם הנביא מלאכי ובענותו להם על כך מענה שהוא חדש ומקורי בפירוש:

– – כִּי מִמִּזְרַח־שֶׁמֶש וְעַד־מְבוֹאוֹ – גָדוֹל שְׁמִי

בַּגּוֹיִם. וּבְכָל־מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי –

ועל ידי כך הציגם ריקים מכל יחוס קבוע מראש, מכל זכות אבות שלמפרע, ויכול היה לתבוע מהם יחוס־עצמם וזכות אישית בלבד, וגם את אלה בפשטות מוחלטת הגיש ובדרך הגיון אשר להם עצמם:

– – בֵּן יְכַבֵּד אָב, וְעֶבֶד – אֲדֹנָיו; וְאִם אָב אָנִי –

אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם־אֲדוֹנִים אָנִי – אַיֵּה מוֹרָאִי? אָמַר

יְיָ צְבָאוֹת.

ב

מוסריו של הנביא מלאכי מצומצמים בשני ראשי־פרקים בלבד, ואידך – זיל גמור, כנראה המוסר האחד מופנה אל הכהנים, כמורי העם ומאשריו, ונקודת־הכובד היא בזה, שהם שליחי־אלהים, וחובה פשוטה מאד היא – להיות ראויים לשליחותם וכי עוון סטיתם מן הדרך הישר כפול ומכופל, בחינת חוטא ומחטיא בשם ה', כביכול; והנסוח כל כך צלול והגיוני:

– – כֵּי־שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ־דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ

מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ יְיָ־צְבָאוֹת הוּא!

והמוסר השני – טהרת המשפחה הישראלית ככלל וכפרט; בעוז לשון, אבל בלי כל פרוט רב, כי על כן נראה הדבר כמובן־מאליו בעיניו, הוא זועם על הבגידה באשת־הנעורים וגירושיה:

– – וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם, – וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ

אַל־יִבְגֹּד! כִּי־שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר יְיָ!

אכן, בדרך־אגב הוא מונה בפרק ג' גם כמה מעושי הרעות המצויים בעם והוא מצַוה על ביעורן לקראת היום שבו “יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים”; ומעוולים אלה הלא הם: מכשפים, מנאפים, נשבעים־לשקר, עושקי שכר־שכיר אלמנה ויתום, ומטי־גר ואינם יראים את ה'; ועל כולם נשגב האידיאל אשר בסיום פרקו האחרון:

– – וְהֵשִׁיב לֵב־אָבוֹת עַל־בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל־ אֲבוֹתָם!

אכן משאלה גדולה היא, מלאת חכמה ובינה ביסודות שהם עיקר ראשון, ואף בבנין חיים תקינים, בריאים ונאים כאחד. –

ג

ואם כי בדרך־כלל אפשר לומר, כי הנביא מלאכי דִבֵּר אל עמו בלשון העם עצמו, משלב את שאלותיו ממש בתוך דבריו ועונה בהגיון המותאם לו וכאלו נמנע ממליצה מחשש הרחקת העדות, הרי יש בפרקי נבואתו כמה וכמה תארים, מושגים, קללות וברכות, הגדרת מצבים וכדו' המגלים את שבקֵש הוא עצמו לכסות ולהסוות; תפיסה אישית חריפה, לשון מלוטשת ותקיפה; כי מה חזק ובוטה אפילו יותר ממדקרות חרב מאשר לומר לכהנים:

– – וְאָרוֹתִי אֶת־בִּרְכוֹתֵיכֶם!

ומה לגלוג נוקב עד היסוד, קשה מכל התעללות שהיא, שנתן הנביא, בפסוקו הבא:

– – וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ: – כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת־

מִזְבַּח יְיָ, בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת

אֶל־הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם!

ושימו נא דעתכם אל צרופים מזהירים של הנביא שבכונה תחלה הקיף אותם לשון שכיחה ודברים פשוטים בתכלית: “לקחת רצון מידכם”, “מטי־גר”, “ארץ חפץ”, ליום אשר אני עושה סגולה", “גבול רשעה”, “וגערתי לכם באוכל” ועוד; הכל מורכב ממורכב ואותה שעה גם צלול מצלול, כי הנביא הזה היה, כנראה, עממי מטבעו וגם מכונתו, אבל גם מעמיק הָבין ואציל בבטויו, מטבעו דוקא, ואף שלא בכונה.