רקע
עמוס קינן
בלוק 23; מכתבים מנס ציונה

 

18.12.94    🔗

יהודית שלום,

אני כותב לך מהבור.

נגמר לי האוויר. אני מבקש שבביקור הבא תביאי לי אוויר.

תביאי לי גם קצת מהקציצות שאני אוהב.

אתמול הסתכלתי בראי ואני מאבד נוצות.

ביום שאחליט שהגיע הזמן לעוף, כל כך יחסר לי כל מה שאיבדתי.

חדלתי להסתכל בראי: מול הרשע, לא עם רשע ביד ובלב, אני מוכן להתייצב. אני רוצה להביט בעיניים טהורות אל החושך, לזחול ללא מצפן, ובצאתי הייתי רוצה להתעוור מהאור.

לא אמרתי שזה קל, לא אמרתי.

ניסיתי, אבל לא יצא לי.

פעם חשבתי שכן, אבל היום אני יודע שלא.

דרך אגב: לא סתם ביקשתי שתביאי לי קציצות, יש כאן כוונה עמוקה.

אתמול, נהג המונית הוריד אותי בכניסה לפרדס.

לא הצלחתי למצוא את הבור. הסתובבתי בין עצי הלימון, שרקתי את השריקה ואף אחד לא בא. היה לי נורא קר ובסוף הצלחתי להירדם והתעוררתי בבור.

זה היה פשוט נס ואני לא יודע בזכות מה הוא קרה לי. אני משתדל להיות ראוי, בלי קשר למצב.

מה שלום הילדים.

אני במיוחד זוכר אחד קטן שתמיד…


 

19.12.94    🔗

אין משהו חדש מיוחד.

לא מבין ולא זוכר מדוע יצאתי מהבור ולאן לקחתי מונית.

לפעמים בלילה אני יוצא מהבור לשאוף אוויר, להסתכל בכוכבים. אולי לוודא שאיש מלבדי לא חפר לו בור בפרדס שלי.

אני חושב הרבה על הכרם של ישעיהו. כרם היה לידידי בקרן בן שמן, ויעזקהו ויסקלהו וייטעהו שורק, וייבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו, ויקו לעשות ענבים ויעש באושים.

וכך אני אומר לעצמי שהבור שלי הוא היקב שחצבתי לי. אבל אז אני נזכר בפסוק אחר של ישעיהו, שנאמר אל שבנא הסופר: מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר.

אבל אין לי מקום אחר, רק פה. ואם כך, לאן חשבתי שאני לוקח מונית.

אולי זה היה חלום ואולי, במכתבים שאני כותב אליך, אני מערבב הזייה עם מציאות. ודרך אגב: האם המכתבים שלי באמת מגיעים אליך? האם את עדיין זוכרת שביקשתי קציצות?

בינתיים אני ניזון בעיקר מפירות.

רק בלילה אני יוצא לאכול, כמו עטלפי הפרי. גם עגבניה ופלפל ירוק שמישהו כנראה מגדל כאן בתוך הפרדס, ואולי איש לא מגדל כאן כלום והכל לקט ושיכחה.

הבעייה העיקרית שלי היא לא להותיר עקבות. מישהו עלול להבחין בפרי החסר על העצים, אפילו בעגבניה שנקטפה.

קראתי פעם באיזשהו מקום שבנאירובי, בקניה, הסתגלו אריות ונמרים לחיות בחצרות הבתים מבלי שבעלי הבתים יחושו בכך.

אני מניח שחיות אומללות אלה, כמו אנוסי ספרד, מקיימות במסתרים את כל חוקי הגזע שלהן, אבל בזהירות. למשל, אסור להשמיע קול שאגה כאשר אתה מסתער על תרנגולת תועה, כלב או חתול בית ולפעמים אולי איש חסר בית המנסה ללון בחצר אחורית סבוכה.

אבל איך מוחה נמר בלתי קיים את עקבותיו?

איך הוא מסתיר את ריחו מכלבי הבית?

לפעמים נדמה לי שכאן בפרדס מתחבאים עוד אנשים כמוני, אבל זו סתם השערה ולא מצאתי לה חיזוק.

עד כאן להיום, יקירתי.


 

20.12.94    🔗

את בוודאי מתפלאת מדוע יום אחד נעלמתי. אני גם יכול לתאר לעצמי את תדהמתך כאשר קיבלת ממני מכתב שנכתב מתוך בור.

לא ביום אחד נעלמתי. האמת, במשך חודשים ארוכים סיירתי וחיפשתי את המקום האידיאלי להיעלם אל תוכו.

אפילו אודות אי בודד הרהרתי, איזה כף סלע משונן, פרוץ לרוחות, ורק מי גשמים שניקוו בגבים ודג שניצוד בצלצל יהיו מזוני.

את הפרדס גיליתי במיקרה ומיד קנה את לבי. מיד הרגשתי הרגשת התרוממות של עכבר, המתגורר בבית לא־לו ורק פירור לחם או גבינה שנעלמו מעלים בבעל הבית את החשד שאורח לא קרוא מצוי בביתו.

אם תמצאי סתירות בדברי, אל תניחי להן שלא לעקוב אחרי בדאגה: הידיעה שאת עוקבת אחרי בדאגה מביאה אותי, בחשכת הבור, לידי התעלות והתפעמות: כך אני יכול למשש אותך כצלקת נושנה, לנגוס ממך כמו מפרי אסור, ועם זאת להיות כל כך לבדי.

בעצם ולמען האמת, לא לבדי. אני בתוך עולם אוורירי שכולו רוחות. רוחי כילד ורוחי כנער, רוחי כגבר במלוא אונו ורוחי כגבר מזדקן. רוחם של אבא ואמא ורוחות ידידי שאינם עוד וגם של אלה שאולי כמוני, מתוך חשכת הבור, זוכרים את טעם הקציצות.


 

21.12.94    🔗

הבור שלי אינו רואה שמש וכבר מבחינה זו הוא חידוש. הבור הזה הוא גן העדן שממנו גורשתי וחזרתי אליו שנית.

אני נזכר בבעתה כמה היתה חברת אנשים דחוסה מפחידה אותי, כמה פחדתי לפחד מהם, כמה שנאתי לשנוא אותם, וכך בארץ נוד ואות על מצחי, ערגתי אל הבור.

בור בורי, אני שר לעצמי באפלה, כמו שהייתי שר גן גני בהיותי בגן הילדים. את בוודאי תמהה מדוע אני כותב אליך. כשם שאינך תמהה על שנעלמתי כך ללא עילה וללא הסבר. אבל אני בטוח יותר ויותר שנעלמתי אך ורק כדי להבין מדוע נעלמתי, והרי איש לא ביקש ממני להיוולד. הפעם הזאת, אני אחליט אם איוולד, מתי איוולד, וגם למי ולמה איוולד. שוב לא יסובבו אותי בכחש, ולא יפצו אותי באהבה ובחום על הכחש הקדמון.

אנשים נבערים ממציאים לעצמם אל קדמון שהמציא עבורם את חטאם הקדמון, שבגללו הם חייבים יום אחד להיפטר מן העולם, שכלל לא ביקשו לבוא אליו.

עשב ירוק הוא מה שאני מבקש להיות.


 

22.12.94    🔗

יקירתי,

את מבינה, שכאשר אני כותב על משהו מסויים אני כותב על משהו אחר, שאינו מסויים ולכן דרך המשהו המסויים, אני מבקש להביאך אל סוף דעתי.

אבל מבחינה מסויימת, וזה עניין שמתברר לי לאשורו מתוך הבור, לעולם לא נצליח לומר אלא השלכה של מה שחשבנו לומר.

זו הסיבה שלעולם לא נבין זה את זה, וגם על כן הלכתי אל הבור.

אני נפרד ממך: לא אכתוב יותר.


 

31.12.94    🔗

אני כותב שוב.

הבור שלי הוא אי, ומסביבו אוקיינוס. אני באי, רובינזון. מפעם לפעם כאשר נחה עלי הרוח ואני נזכר בימים הטובים שהיו לנו, אני מטיל מכתב אל האוקיינוס.

אני זוכר כמה אהבתי לקרוא עיתונים, לאסוף בולים, לבשל גדי בחלב אמו ולקנח בגבינת צאן עם כוס יין אדום.

אתמול לא יכולתי להתאפק ובחשכת הלילה יצאתי אל הכביש.

את בגדי אני מקפיד לכבס.

לקחתי אוטובוס לתל־אביב. ככה. לא תדע מדוע.

מהתחנה המרכזית נסעתי באוטובוס עירוני לשכונת פלורנטין, נכנסתי לאחד מבתי המרזח העממיים. שתיתי כוס בירה גדולה מהחבית, אכלתי נתחי בשר על שיפודים.

הי רובינזון, אמר לי אחד האורחים, איך היה בבראזיל, מתי חזרת.

לא חזרתי, עניתי, נהרגתי.

אתה עם הבדיחות שלך, ענה לי, איך העניינים?

שילמתי ויצאתי. הלכתי אל הרחוב שלנו ועמדתי לפני הבית שלנו. בחלון היה אור וראיתי את הצללית שלך. נדמה לי שגיהצת משהו על קרש גיהוץ. אולי מתוך הרגל, גיהצת שוב את אחת החולצות שהשארתי בבית.

לרגע רציתי כל כך לעלות הביתה, ודמיינתי לעצמי אותך שואלת אותי איך היתה הטיסה, ואחר כך כל השאר.

הלכתי לתחנה המרכזית, הגעתי באוטובוס עד לצומת הפרדס וחזרתי אל הבור.

בלילה אטיל את המכתב אל האוקיינוס וברבות הימים, כך אני מאמין, יגיע אלייך ותדעי שאני עדיין עלי אדמות, אם גם במעמקים.

ולא אומר בשום פנים ואופן, “ממעמקים קראתיך יה”, גם לא “אלי אלי למה עזבתני”. לא אתה עזבת אותי, אני עזבתי אותך.


 

31.12.94    🔗

כבר שנתיים שלא הייתי בבור. חזרתי הבוקר בטיסת לילה.

חיפשתי נפט וזהב, לימדתי ספרות ועיתונאות, הייתי טבח במסעדות יוקרה, ניגנתי בגיטרה במנהרות הרכבת התחתית, ובעצם, רוב הזמן עבר עלי באותן מנהרות.

יש אנשים שמחליפים דירה קטנה בגדולה ממנה, ויש אנשים המחליפים בור במנהרה.

פרק זמן קצר הייתי רוצח בשירותו של ארגון מחתרת באחת מאותן ארצות מדוכאות.

מאז ומתמיד המה לבי לנדכאים, ובימי נעורי גם חיברתי כמה שירים לא כל כך מוצלחים נגד הדיכוי. מאחד השירים, אני עדיין זוכר את ההתחלה:

הה ידידי רעי, בבוא יומי לגווע

הדגל האדום הביאו אל קברי.

עוד שיר, לא כל כך רע, הושר באחת מאלה הארצות גם לאחר שנמלטתי ממנה:

על בריקדות קומו העפילו

קומו עלו נא, צבא עמלים!

דגל אדום נישא במרום,

כי בא היום, נתק את הכבלים!

ובקיצור, לאט לאט נהפכתי ממשורר לרוצח ואני מודה שזמן רב למדי לא חשתי בהבדל או בשינוי ממה שהייתי קודם לכן.

אני זוכר היטב את המשימה הראשונה שהוטלה עלי:

מפקד משטרת עיר הבירה.

הוא היה איש משכיל ואכזר במיוחד.

בוגר אקדמיה לאמנויות עם התמחות בנגינה על כלי מיתר. את ידיעותיו בכלי מיתר ניצל לעינוי קורבנותיו ואת מרביתם, לאחר עינויים רבים, היה תולה על מיתר של פסנתר כנף מסוג “בכשטיין”.

במשך שבועות עקבתי אחר תנועותיו.

בבוקר השכם היה מנגן בכינור או בפסנתר, כאשר תקליט המנגן את חלקה של התזמורת מלווה אותו.

ב־7.00 בבוקר היתה שריונית לוקחת אותו מביתו אל בית הכלא. בדיוק ב־8.00 היו שוטרים במדים נושאים גופה עטופה בסדין אל משאית פתוחה וכמה דקות לאחר מכן, היה האיש שלי יוצא מהשער אל מסעדה קטנה ממול, מלווה בשומרי ראש.

בחיפושי, מצאתי גג גבוה המרוחק כ־200 מטר מהמקום. ידעתי שאין לי סיכוי להישאר בחיים אם אהרוג אותו מטווח קצר.

רובה צלפים שוודי מסוג “הוסקווארנה” עם כוונת טלסקופית שימש אותי. את דרך המילוט בחרתי לעצמי דווקא במסלול המוביל אל המטרה ולא בכיוון הפוך.

שתי דקות לאחרי שיריתי בו כבר הייתי בכיוון בית הכלא.

כוחות הביטחון במהומת צופרים חיפשה אנשים שהלכו מן האיזור ואני הלכתי לקראתו בשלווה.

בערב נסעתי ברכבת אל עיר מרוחקת, שהיתי בה כמה ימים בבית מלון, ולאחר מכן שלח אותי הארגון לנוח באחד האיים.

הקורבן האחרון שלי היה מנהיג ארגון המחתרת שאליו השתייכתי באותה עת.

מחלוקת אידיאולוגית מרה פילגה את הארגון, ואחד הפלגים הטיל עלי את המשימה.

לאחר ביצוע המשימה ידעתי שחיי אינם שווים אגורה שחוקה. טסתי אל ארץ רחוקה, קרעתי את בגדי, לא לפני שקניתי גיטרה, והתחלתי לנגן במנהרות הרכבת התחתית.

בסופו של דבר, לאחר טלטולי גוף ונפש רבים, חזרתי את הבור וכאן אני.


 

1.1.95    🔗

יהודית יקרה,

זה חודשים רבים לא כתבתי אלייך.

הרבה דברים התרחשו אצלי, כלומר: בפנימיות שלי. שהרי אין לי חיים חיצוניים חוץ מאשר לרבוץ כל היום שקוע במחשבות, לנמנם, ובלילה לצאת לשחר לטרף.

כן, טורף לילי אני, למרות כמה שנות הפסקה במרחקים: חזרתי אל חיי העטלף שלי, חיי מעופף שאינו ציפור.

כמעט אמרתי ציפור שיר, כי הרי חטאתי בשירה בנעורי, שירה גואלת עולם ובה גם הנופך האישי המיוסר, הנוגה והכמה.

אני אומר כל זאת בלעג, כי היום אני יודע שהייתי משורר רע.

אני גם מודע למלים היומרניות שאני משתמש בהן: מיוסר, נוגה, כמה.

גם מה שאני כותב אלייך, אף על פי שאינו מיועד לציבור, נראה בעיני חסר ערך. מה ועל מה יכול כבר להרהר איש שחי בתוך בור. אבל אין לי נפשות אחרות מלבדי ומלבדך.

אני רוצה שתדעי שאני מקפיד על נקיון הגוף וגם על נקיון המלונה שלי. בלילה אני מתקלח תחת ברז ובלילה אני גם מכבס את בגדי, וכך אני יכול גם להראות את עצמי בחוץ.

מכיוון שאין לי אור בבור, צבעתי את קירותיו בשחור.

כן, יש לי חיים כפולים. ועל כך בפעם אחרת.


 

2.1.95    🔗

שאהבה נפשי,

מה זאת אשה, מה זה גבר.

שני חצאים של מהות אחת, שלרגע אחד של חסד נהפכים לשלם?

מתחילות לצמוח לי כנפיים, כפי הנראה אני עובר מוטאציה. לפני כמה לילות, התעופפתי אל גג בית האריזה הנטוש שבפרדס. נחתי קצת, עפתי למטה ונחתתי על הקרקע. גם בלילות הבאים המשכתי להתאמן בתעופה, ואני מפתח כושר בלתי מבוטל. אני מתכוון בשבועות הקרובים לנסות להגיע עד קפריסין.

ביני לבין עצמי שיניתי את שמי – לפי שעה לניסיון בלבד – לאיקרוס.

מה דעתך על השם החדש?

את שמי הקודם שכחתי, אבל אני לא מודאג. אני בטוח שזו שיכחה זמנית והזיכרון יחזור אלי.

הייתי רוצה לנסות לחיות גם במים, להיות לוויתן.

אני חושב שבעממי הייתי חיימקה.

כן, חיימקה. אני כמעט בטוח.

אם אהיה לוויתן, שמי האמיתי יהיה רהב והפסבדונים מובי דיק. את מובי דיק קראתי בתיכון ואז נדמה לי שקראו לי מיקו ואולי זה בא מחיימיקו.

לעת עתה אני עף אבל אני יותר ויותר חושב על צלילה למעמקים, שם יותר בטוח. אין קושי גדול, לדעתי, להפוך את הכנפיים לסנפירים – כבר היו דברים מעולם – אבל אני לא בטוח שאני רוצה לאבד את כושר התעופה.

אני כבר לא בטוח שמיקו בא מחיימיקו, אני חושב שזה בא ממיקולינסקי. את היית עדיין קטנה ואינך זוכרת שהיתה פעם חנות נעלים של מיקולינסקי ופעם קניתי שם נעליים ומאז קראו לי מיקו.

היה אצלנו אחד שאמר שהוא כבר זיין. הוא סיפר לנו כמה זה טוב.

תמהני אם סיפרתי לך פעם על הזיון הראשון שלי.

התעייפתי קצת, אני יושב לי על ענף לנוח.

נחתי, קמתי וזחלתי אל הבור.

ליל מנוחה, אהובתי.


 

7.1.95    🔗

מבחן השאגה בהרים.

בהתחלה לא היו לאף אחד מאיתנו בעיות.

מצוק אל צוק גבוה ממנו היינו מעפילים, מגיעים אל אחת הפסגות ושואגים. רק נחצ’ה הקטן היה מתחיל קצת לפגר.

הבעיות היו מתחילות בהמשך המבחן. נחצ’ה הקטן היה מגדיל את המרחק בינינו ובינו, וגם יהושע היה מתחיל להראות סימני חולשה. עדיין קיווינו שלא נצטרך לירות בהם.

הקטע הקשה ביותר היה לפני הפיסגה האחרונה. בדרך כלל, בקטע הזה היינו חייבים לירות בנחצ’ה שעדיין לא הגיע.

אני זוכר עד היום את אהר’לה, שתמיד היה הראשון לשאוג את שאגת הניצחון.

היתה איזו רוממות, ממש התעלות, כאשר היתה שאגתנו מהדהדת בכל העמקים שלרגלינו, מתערבבת בקולות הירי המתרחקים וגוועת.

שקט אלוהי היה משתרר. השלג שירד ללא הרף כיסה את הגופות כמימים ימימה, סוסי אש ירדו מהרקיע האפור ואהר’לה עלה בסערה השמיימה.

ניסינו לירות בסוסי השמים כדי להחזיר את אהר’לה אלינו, אבל רק סוס אחד או שניים צנחו והשאר נעלמו ונבלעו בעננים.

רק פעם אחת, בהיותי בדטרויט לרגל עניין כלשהו, נדמה היה לי שהבחנתי באהר’לה, במשקפיים שחורות וזקן שיבה, אבל אני לא בטוח.

כפי הנראה לעולם לא אדע.


 

10.1.95    🔗

קמתי, צחצחתי את השיניים, הנפתי את דגל הבור על התורן ושרתי את ההמנון.

את יודעת כמובן שאני קם בלילה. ביום אני ישן.

כשהייתי צעיר ועוד התגוררנו ביחד, הייתי מתעורר עם הציפורים. היום אני ציפור שאף אחד לא מתעורר איתה, כי אני ציפור לילה.

רק הזומבים מתעוררים איתי. בהתחלה חשבתי שאולי גם אני זומבי עד שראיתי שאני יכול לעוף, ואז ידעתי שהמקרה שלי שונה.

המנון

עת תבוא שעתי, עת יספידו אותי,

קברי בפינה לא נודעת.

אל תרבו במלים, לא גיבור בנופלים,

רק אזרח התקופה הגוועת.

זה איש לא תאב דם עמים ותיגרות,

ועינו לבאות משוועת.

עת תבוא שעתי, עת יספידו אותי,

קברי בפינה לא נודעת.

עכשיו עלי לצאת לשחר לטרף.

תמיד תמהתי מדוע דווקא הטורפים מוצאים להם מחסה בבור, במאורה או בסבך צפוף, ומדוע הנטרפים אינם דואגים להתחבא ורק אחד מהם שנבחר על ידי הטורף נס על נפשו וכל השאר ממשיכים ללעוס עד בוא יומם.

זה מול זה הם ניצבים, עורמת הטורף וחוכמת הנטרף. זקיפותו הגאה של העץ שהוכרע בסופה, ועליבותו של העשב הנמוך שראה סופות והתכופף ורווה דמם של טורפים ונטרפים.

את ההמנון בחרתי לי בקפידה, מתוך רשימה ארוכה.

“אזרח התקופה הגוועת” דיבר אל לבי יען כי קיבל את הדין שלא הוא חרץ וכך היה לנביא.

נביא ומשורר, שכתב מזמור אחד והוא המנונן של כל התקופות שגוועו ותגווענה.

quinta essentia היא צמד מלים מסתורי, ובו כל ההפכים הופכים למהות אחת. וכך גם הקדמונים ידעו שתהילה ותהלה שורש אחד להם והוא שורש כל רע.

אני מנסה בסך הכל, כך נדמה לי, לעשות את הדרך ההפוכה מזו שנועדה לי: להיות לצמח ולשאוף להיות דומם.

הרבה המנונים היו לי לפני שהגעתי אל המנון התקופה הגוועת שלעולם לא תמות ורק לעולם תיגווע.

בדבקות ובחסידות אני מפזם לי אותו. מזוג תחתונים ישנים עשיתי להמנון דגל ומדחליל חלוד שמצאתי בערוגה, שפעם כפי הנראה גדלו בה מלפפונים ועכשיו רק סירפד וחלמית, עשיתי את התורן. זוהי החלמית שעליה שאל איוב, הייאכל תפל מבלי מלח, ואם יש טעם בריר חלמות. ואני חושב בלעג לא מסותר על התרנים הגאים והדגלים משונצי הגדילים ועטורי הסמלים שהתנופפו מעליהם כאשר עמדתי דום.

זוהי, כפי הנראה, ה־quinta essentia שעליה ערגתי תמיד והיא תמציתו של דם שנקרש לעד.

כאן בבור, איש לא יעצור בעדי מלטעום מפרי עץ החיים.


 

11.1.95    🔗

יהודית יקרה כה,

שמת לב שאינני מזכיר את חיינו המשותפים: מה הטעם להזכיר עולם שפרשת ממנו.

אבל את טעם הקציצות אינני יכול לשכוח, וכך אני דבק בחיים ולא נפרד מהם.

לפעמים בשעות היום, כאשר אל הבור המוסווה היטב חודרות בכל זאת קרני הזריחה, אני עולה על יצועי וכמו המשורר, “בספרי חכמה נשכחת מתבונן נים וער”.

הבוקר עליתי על יצועי לאחר שני לילות בכלא. קצת כעס בלבי על בזבוז הזמן ועל האשמה המגוחכת ועל להגם של האסירים. אלמלא הוכחתי בעזרת דרכון מזוייף שאני נתין זר ואלמלא נמצאה בכיסי קבלה עבור שהות של כמה ימים ב’הילטון' ספק אם השופט היה משחרר אותי.

את הדרכון שבו אני מרבה להשתמש רכשתי בשעתו בפרו, כאשר חשבתי להשתקע באותה ארץ ולהשקיע עצמי במחקר מעמיק ב’צ’לאם באלאם' של צ’ומאייל, ספר הקודש והרזים של אנשי פרו הקדמונים, שתורגם כמדומני בידי נזיר דומיניקני.

את המשיכה שלי לעמים עתיקים שעברו מן העולם אין לי אפשרות להסביר לא לאחרים ולא לי עצמי. אני מאמין באמונה שלמה שיש בתוכי איש קדמון מאד, שחי באוסטרליה עוד בזמן שהיבשת היתה מחוברת לאסיה, וממנה נדד לארם נהריים והשתקע בה בכפר קטן לחוף הים זמן מה לפני המבול.

אני זוכר במעומעם את המבול, לא זה שכולנו מכירים אלא זה שקדם לו. כאשר עלו פני המים ברחנו אל ראשי ההרים, אבל כאשר כיסו המים הזועפים גם את פיסגות אררט, נמלטתי על גבי גזע ענק של עץ ארז והגעתי אל חוף מבטחים, ושם מתי בשיבה טובה בטעם הימים ההם – בן 39 הייתי במותי.

פעמים רבות נרצחתי וכמה פעמים רצחתי.

פעם הייתי מלך, למרבה הצער המלך האחרון של אותה ארץ, שאת שמה שכחתי.

מעליב לחשוב שהניידת שהביאה אותי אל בית הכלא חשדה בי בשוטטות. כל ימי הנצחיים אני משוטט בין הזמנים והמקומות, בין הדברים שלעולם אינם מתרחשים ואלה החוזרים על עצמם ללא הרף, והדבר היחיד בתוכי העוסק בשוטטות הוא נפשי הנסערת.

סיפרתי לך את קיצור תולדותי בעת האחרונה, בתקווה שתביני ותסלחי.

אני מקווה שאת שומרת את מכתביי.

ליל מנוחה, יקירתי.


 

13.1.95    🔗

לא מן הבור:

אני כותב מגלות קשה.

לא רוצה להרחיב את הדיבור. הכול קרה בנסיבות לא מובנות.

קודם הובאתי לחקירה.

לא עינו אותי. רק רצו לדעת מה שמי.

לא הסכמתי לומר להם. אני יודע עד כמה השם טעון. והם אינם הראשונים שרצו לדעת.

וכך הגעתי אל אותו מקום שאינו רע כשלעצמו אבל הוא גלות.

בעצם, בית מלון מבודד על ראש הר שדרך פתלתלה מובילה אליו ולפי הסימנים, לא מעט שליטים לשעבר סיימו בו את חייהם.

על קולב המגבות בחדר הרחצה תליתי את הכינור הבלתי נראה שבו אני מלווה את עצמי על נהרות בבל.

יום שישי השחור היום. רפאים יבואו לבקר אותי הערב.

תהיה מסיבת רפאים. אני מצפה במיוחד לשנים־שלושה שאהבתי במיוחד וכבר הכנתי כמה בדיחות ישנות לספר להם.

אני זוכר עד היום את הכלב הגדול היפה של פרנץ, שגם לכלבו קרא פרנץ, והיה אומר לו פרנץ, בוא אל פרנץ.

אין לי מושג מתי אצא מכאן ואיך המכתב יגיע אלייך.

אולי במים, אולי ברוח, אולי באתר.

חץ הזמן שלי מראה דרומה, וזה אומר לי שזמני כמעט תם ובקרוב אוכל לצאת שוב אל הצפון המתרחק.

אתמול מצאתי בחדר הרחצה, בתוך סדק בקיר, פתק ועליו כתוב delenda ואני תמה מי היה כאן לפני ומתי.

עוד אשוב אליך, בור ישן בפרדס נטוש בנס ציונה.


 

14.1.95    🔗

אני כמעט בטוח שהים שאני רואה מהחלון הוא הים התיכון. וזאת, אף על פי שאני מכיר חופים אטלנטיים שהם בעצם המשך של הים התיכון, כגון חוף מרוקו האטלנטי וחוף פורטוגל.

אולי זה ריח הקורנית, אולי הגובה המסויים של עצי הזית, אולי בעיקר המפרצים המיוחדים לחופו הצפוני של הים התיכון, עם ההרים היורדים בזווית תלולה ומותירים פלאז’ות קטנות חבויות, עם חול זהוב או חלוקי חצץ עגולים.

על פי חשבוני עברו שבועיים מיום שהתעוררתי כאן. אין לי מושג מתי ומהיכן ואיך נחטפתי. אני מתקשה להאמין שנלקחתי מתוך הבור שמישהו גילה, כי למדתי לא להשאיר עקבות, ורק כלב גישוש יכול היה למצוא את פתח הבור. יותר קרוב לוודאי שבאחד מביקוריי הליליים בתל־אביב, סוממתי באיזה באר ומשם נלקחתי.

איש לא בא לחקור אותי.

אני פשוט כאן ומישהו מחזיק בי ואין לי מושג לאיזה צורך. אם איזשהו פלג רחוק של מתנגדי משטר רחוק הגיעו אלי, הרי זה משונה. אותם פלגים ואותם משטרים לא היו כלל באיזור הים התיכון אלא בארצות אטלנטיות, או לחופי אוקיינוסים אחרים, רחוקים.

אלא אם כן יש איזהשהו קשר בינלאומי, ועל קבוצה ים־תיכונית הוטל להביא אותי לחקירה. אבל איש לא חקר אותי ואינו חוקר אותי, מאז נשאלתי ביום הראשון, מה שמי.

בין הדלת והרצפה מרובע קטן מחוזק בקפיץ ומבעדו מוכנס אלי האוכל. יש בחדר שירותים ויש סבון ונייר טואלט ל־100 שנות בדידות ולי מצפות לכל היותר עוד 30־40 שנות חיים.

אני בטוח שיש רמקולים בתקרה או בתוך הקירות אבל אינני מדבר אל עצמי. את המכתבים שאני כותב אלייך אני מחזיק אצלי ורק ביום שבו אצליח להימלט מכאן, אוכל לשלוח אותם בדואר. אני משתמש בנייר הטואלט לכתיבה, ואת העט לא לקחו ממני משום מה. אולי הם מעוניינים שיהיה לי עט.

החלונות הם זכוכית עבה משוריינת ואינם נפתחים. האוויר מתחלף, אם כך הוא עושה, רק כאשר מכניסים אלי את האוכל.

לא פתרתי את החידה, איך מגיע אלי ריח הקורנית.

אני מאמין שבגלל הדרך המוזרה שדרכה מגיעים אלי ריחות מהחוץ, אמצא את הדרך להימלט מכאן.

אני יודע כמובן מי אמר delanda ובאיזה הקשר, אבל זה עניין כה רחוק בזמן. אולי נשתל הפתק בכוונה להטעות אותי. אבל הוא אינו כתוב על פפירוס אלא על גבי נייר כך שגילו אינו יכול לעלות על גילו של גוטנברג.

אני מאמין שהפתק אמיתי ולא שתול, ואולי הוא מכיל סיסמה שאם אצליח לפענח אותה אוכל לצאת מכאן.

אם להפוך את האותיות הלטיניות למספרים על פי סדר הופעתן, הצופן יהיה 4 5 12 5 13 4 1.

בגימטריה 44. ואם בעברית, 93 שהם צ“ג. ו־44 הם מ”ד.

ספר תהלים פרק צ"ג מתחיל בפסוק “יהוה מלך גאות לבש לבש יהוה עז התאזר אף תכון תבל בל תמוט”.

פרק מ"ד מתחיל במלים “למנצח לבני קרח משכיל”.

אולי הפסוקים האחרונים יתנו רמז.

הפסוק האחרון של מ"ד הוא “קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך”.

הפסוק האחרון של צ"ג הוא “עדתיך נאמנו מאד לביתך נאוה־קדש יהוה לארך ימים”.

בפסוק האחרון של מ"ד יש רמז לפדות. אולי כאן יש לחפש את צופן הפדות.

ראי נא עד כמה ירחיק לכת האיש בצר לו. מי היה מאמין.

עד כאן, יקירתי, להיום. אני נרעש מכדי להמשיך.


 

14.1.95    🔗

אהובתי,

delenda אינה מרפה ממני.

אינני יודע לטינית, אני יודע וזוכר רק שקאטו הזקן, הסנטור הרומאי, היה גומר כל נאום שלו במלים cartago delanda ועוד מלה שלישית אותה שכחתי, ו־delanda אם לשפוט על פי ההקשר, פירושו “להשמיד” או “להחריב”.

ואם כך, אולי מזהיר אותי הפתק הנושן שמצאתי בסדק בקיר, שאני נמצא במחנה השמדה כלשהו.

מי רוצה להשמיד אותי או את שכמותי? האם זה על רקע לאומי, או על השקפת עולם הכופרת במשהו הקדוש למישהו?

חוץ מהפעם האחת בה שאלו אותי מה שמי, לא נחקרתי יותר. מה יש בשמי שאינו ידוע לי, מה חשוב בו ומדוע מי שזה שמו, צפוי לכאורה להשמדה (אם פירשתי נכון את הפתק בסדק).

ואם הפתק הוא לפחות בן כמה מאות שנים, על פי השערתי, מי היו אלה שכאן נמקו בטרם הושמדו, ועל מה ובידי מי הושמדו.

את חוקרי לא ראיתי פנים אל פנים, אינני זוכר אם כתבתי לך. הם דיברו אלי ביושבי בחדר אטום, מתוך מיקרופונים שהיו בתקרה.

השפה שבה נחקרתי היתה אנגלית, במבטא זר.

מאז הפעם היחידה שבה נחקרתי, עברו חודשים לא מעטים על פי חשבוני. אוכל אני מקבל. העינוי הגדול ביותר במקרה שלי הוא הבדידות והסגירות המוחלטת. בהיותי בבור, אלה הימים הטובים, לא הייתי בודד.

אילו היה כאן חלון פתוח, ללא ספק הייתי מתעופף מכאן. אני משתדל לעופף בתוך החדר, כדי שלא לשכוח את תורת התעופה.

מוזר, שעל הים ממול לחלון מעולם לא ראיתי סירת דוגה, או אונייה. ואולי אין זה הים התיכון. אולי זה ים או אגם גדול בארץ רחוקה לא מיושבת. אולי אני בכלל על פלנטה אחרת שאליה נחטפתי בחללית. אבלdelenda שייך להיסטוריה האנושית של הפלנטה שלנו.

אם מתנהלת כאן השמדה בנוסח המוכר מימי מלחמת העולם, מניין ריח הקורנית.

לא פעם אחת ניסיתי לנפץ את הזגוגיות. אין שום אפשרות. אולי בחומר נפץ, אבל אין לי ואז גם אני הייתי מתפוצץ איתו בחלל החדר.

אני מחפש רמז בפסוק מתהילים מ"ד.

יכול להיות שלחש מסוים שאינני יודע מהו עשוי להפעיל חיישן אקוסטי שיפתח לי חלון אל החופש.

אולי עלי ללחוש את שמך.

אולי אני חולה רוח במוסד סגור. או מרגל בבידוד.

אולי אני בתוך חלום ובו אני חולם שאני כותב אלייך את הדברים האלה.

אם זה הדבר, בוודאי ירווח לי כאשר אתעורר, אולי אצחק.


 

15.1.95    🔗

אני כעת בתוך להקת דולפינים.

הדרך שבה נחלצתי מן השבי מוזרה מאד, בלשון המעטה.

כך יצאתי:

ניסיתי ללחוש לחשים מספר הרזים, אך לא זכרתי וכפי הנראה גם אין באותו ספר שום לחש שנועד להתיר אסורים ושבויים.

כל הלחשים נועדו להיטיב את מצבו של הלוחש בענייני אהבת נשים (או גברים), ממון, כבוד, כסף, תהילה, בריאות, החזרת עבדים בורחים, ניצחון במלחמה ומה לא: חוץ ממזור למצבי האומלל, הכל יש, כזכור לי, באותו ספר.

גם הגות בספר הגלגולים לא עזרה לי.

יום אחד ואינני יודע איך, צירפתי את שתי הגימטריות – מ“ד וצ”ג וקיבלתי קל"ז.

והוא הפרק בתהילים, זה המפורסם מכל, “על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון.”

וכך ישבתי גם בכיתי.

הרבה בכיתי. אני הגולה שגלה מבור מכורתו. ואז לאט לאט בחריקה צורמת, נפתח החלון, וכאשר נפתח לרווחה ופרץ רוח עז חדר אל התא, קפצתי מן החלון החוצה.

וכך מצאתי עצמי מרחף מן הכלא, דואה מעל חורש אלונים וחורש אורני סלע וריאותי מתמלאות בריח הקורנית העז והמשכר.

והנה אני מעל למים והנה אני צולל וכבר אני מוקף דולפינים ושוחה אתם.

כפי הנראה כעת אני דולפין. אני בולע דגים וסרטנים, דיונונים ותמנונים ושומע את שירת הים.

טוב לי במים. אנחנו שוחים דרומה, אל החוף האפריקאי של הים התיכון.

כן, זה הים התיכון כפי ששיערתי: מן האוויר יכולתי לראות את מיתארו ועכשיו אני יודע שהמקום שבו הייתי כלוא היה סיציליה.

כאדם, יש לי זיכרונות מסיציליה, אך לא כאן המקום לספרם, ואומר רק שפעם בעיר טאורמינה קניתי עיתון וכך נודע לי שמלחמה פרצה בלבנון ושצבאות ארצי מתקדמים לעבר ביירות.

איננו מתקרבים ממש אל החוף האפריקאי. שהוא כידוע חולי ושטוח לעומת החוף הסלעי והתלול של הצפון.

אבל כאן אנו מוגנים יחסית מהתקפות הכרישים, ומה רע במזון שהוא דגי מים עליונים.

את המכתבים שכתבתי אלייך על נייר טואלט למדתי בעל פה והשמדתי. בבוא היום, כאשר אוכל לשבת מול שולחן כתיבה, אשלוף אותם מזיכרוני על פי נוסחה שיצרתי לצורך זה ואני מאמין שהפחת אינו גדול ועיקרי הדברים יישארו מוצקים.

כאשר אני חותר מזרחה, אני חש את ריח המולדת המתקרב.

טעם המים שונה, ולפעמים כאשר אני מזנק באוויר כמו כל דולפין שובב, גם בריח האוויר אני חש את השינוי.

האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, אמר המשורר. ואני אומר לא רק האדם, כל תא חי הוא תבנית נוף מולדתו ובאשר יילך או ידאה או יצלול, מולדתו בתוכו.

עברי אנוכי וכזה כנראה אשאר בכל גלגוליי.

הייתי אסיר עברי, הייתי ציפור שמים עברייה ועתה אני דולפין עברי.

שוב קפצתי אל האוויר ומרחוק ראיתי את חולות הזהב שלי.

שם, בחולות הזהב, שם הפרדס הישן ושם הבור.

אני בדרך.


 

16.1.95    🔗

יהודית יקרה,

החוף כל כך קרוב.

מתוך המים אני רואה אנשים שאני מכיר, שאיתם הייתי יוצא לשחות בים הפתוח בימים רחוקים.

אני מבחין בשליימלה, בגברת עם כובע הגומי הלבן ומשקפי השמש, בבעל חנות השווארמה בגבעתיים שבא כל יום ואולי, בסוכת המציל, עדיין תלויים בגד הים והמגבת שלי, אותם השארתי מאחורי כאשר הלכתי אל הבור.

המציל אינו אותו מציל שהכרתי, כפי הנראה יצא לפנסיה ואולי מת.

לא אצא מהמים לאור היום כי אין עלי בגדים: עדיין אני דולפין.

אמנם אני יכול לעוף מתוך המים כציפור, אבל עוד לא הגיעה השעה לחזור אל הבור.

חשבתי הרבה ונדמה לי שאני יודע מי לקח אותי בשבי ומי כלא אותי בסיציליה, אם אמנם שם הייתי.

במכתב הראשון מהכלא, סיפרתי לך על הכינור הבלתי נראה שלי.

מימי לא היה לי כינור ומימי לא ניגנתי בכינור. אבל מאז נערותי, אני זוכר חלומות שבהם אני מפליא לנגן בכינור. וזה, כנראה הכינור הבלתי נראה שלי.

השמש שוקעת.

כאשר תשקע, אמתין עד לחושך ואז אזנק מהמים, דולפין בפעם האחרונה, אפרוש כנפיים ושוב אהיה ציפור, ואדאה היישר אל הבור ואליו אצנח ושוב אהיה אדם, אדם הקדמון שוכן המערה, אשר בלילות מנגן בכינור שעדיין איננו.


 

19.1.95    🔗

שיחה מוזרה שקלטתי על החוף מעלה בי פחדים.

חיכיתי במים עד לאחר השקיעה וכמה שעות לאחר השקיעה.

היה לילה בלי ירח.

הרבה חשבתי על איזה חוף לעלות.

בגדי אדם אין לי כמובן. עלי למצוא לי בגדי אדם.

על חוף תל־אביב בלילה, תמיד אפשר למצוא תיק או תרמיל נטוש, שגנבים שלפו ממנו ארנק, מעות, כרטיסי אשראי ותעודת זהות או דרכון, ואת הבגדים השאירו.

אבל להסתובב עירום בחוף תל־אביב, פטרול של משמר הגבול ישיג אותך, חי או פצוע.

וכך עליתי בתל ברוך, חוף הזונות.

שם, בין תלוליות החול, גבר במצוקה מינית אולי השליך זוג מכנסיים וחולצה או מעיל ואז הבעייה שלי תהפוך להיות שלו.

כסף למונית לנס ציונה אין לי. גם אינני יודע לאיזו ארץ אני בא.

האם עדיין אנחנו כאן?

האם הארץ נכבשה, או נחרבה, או שהיתה בה מהפכה, מלחמת אזרחים, או כל אחת מהמגיפות האנושיות שבכל רגע מופיע בהן נגיף חדש ומכריז: עכשיו גם אני כאן.

המתנתי, עירום ורועד, מאחורי תלולית חול.

הזונה דיברה עברית.

את שפתו של הלקוח לא הצלחתי להבין. אבל הוא השליך חלק מבגדיו.

הוא היה קטן ממני, את המכנסיים לא הצלחתי לרכוס אבל בתוך אחד הכיסים היו כמה שטרות ללא ארנק.

זחלתי אל תלולית אחרת לחפש חולצה או מעיל.

זרקור חזק לכד אותי. כמה שוטרים זינקו עלי והנה אני בניידת.

מכשירי הקשר דיברו עברית. עוד כמה נשים וגברים הושלכו לעברי ובתוך כמה שעות כבר הייתי בכלא.

במצבי, הכלא היה גאולה: כניסה אל האנושות.

הלבישו אותי בגדים מרופשים, נעליים ללא שרוכים וללא גרביים, אפילו לא שאלו מה שמי. כעבור 48 שעות הייתי בחוץ, והתחלתי לצעוד על הכביש אל הבור.

תמהתי מה קרה ללקוח שנתפס ללא מכנסיים, והאם הספיק לבוא במגע מיני או שגם זה לא ניתן לו.

קצת אחרי חצות הגעתי אל הפרדס.

נכנסתי אל הבור, נישקתי את אדמתו ובתוך אחת מההזיות הטרופות שלי, כפי הנראה נרדמתי.


 

20.1.95    🔗

בבוקר מצאתי את בגדי האזרחיים תלויים כסדרם, וגם את בגדי הנווד שלי.

אין גם עקבות מסביב לבור, ומכאן שלא מהבור נחטפתי והשערתי שסוממתי באחד הבארים, תקפה בעיני.

הזיכרון האחרון שלי מעיסוקי האחרון בטרם נחטפתי הוא שעסקתי במוחי בשני נושאים: האחד – מה היה קורה אילו בשעתו היה טרוצקי גובר על סטאלין ומדיח אותו.

הנושא השני – קרוב לכאורה לראשון אך שונה במהות – מה היו פני ההיסטוריה אילו סטאלינגראד היתה נופלת בידי הגרמנים.

עכשיו נראים לי שני הנושאים שהעסיקו את שעות הפנאי העתיקות שלי כאילו העלו חלודה והם מוטלים כערימת גרוטאות בחצר עזובה.


 

20.1.95    🔗

בשעתו, כאשר נכנסתי אל הבור לחיות בו את חיי האחרים, קבעתי בקיר שבר של ראי גדול שמולו הייתי מתגלח, מסתרק, מתקן את העניבה לפני יציאותי אל העולם החיצון.

הבוקר, כאשר קמתי משנתי, הלכתי אל מול הראי ולא ראיתי בו מאומה.

קרני האור הראשונות שחדרו אל הבור הראו לי בראי את החפצים המפוזרים בחדר: זוג נעליים, מעיל תלוי על קולב, כמה ספלים, המצע שעליו אני ישן, ורק אני לא הייתי בו.

לא הייתי מתפלא אילו מהראי היה נשקף אלי אדם אחר שאיננו אני: זו חווייה אפשרית ואין בה כל אלמנט מיסטי או חוץ־אנושי.

אבל לא להיות בכלל – זה חידוש שאינו מוכר לי.

ניסיתי להתגלח על פי הזיכרון, והתחלחלתי כאשר ידי שאינה נראית החזיקה את תער הגילוח הנראה מול ראי נראה שבו אני איני נראה.

אילו הייתי מת, לחשתי לעצמי ללא קול, לא הייתי יכול להתגלח.

אני מתגלח, אמרתי לעצמי, משמע אני קיים.

ואחר כך אמרתי לעצמי עוד משהו: אני חושב שאני מתגלח, משמע אני קיים. ועוד אמרתי לעצמי: אני חושב שאני חושב – משמע אני חושב שאני קיים – משמע אני קיים.

לבשתי את בגדי על פי הזיכרון – אותם ראיתי, כמובן, כשם שראיתי את תער הגילוח שהחזקתי מול הראי – וחשבתי מה לעשות.

חשבתי לצאת העירה ואולי להגיע בשעת לילה מאוחרת אל מול ביתי, לראות מבעד לחלון את הסילואטה של אשתי ואז לחשוב על משהו שמן הראוי שאכתוב לה לאחר שובי – כאשר אסיים את הרישום מן הזיכרון של כל מה שכתבתי על נייר טואלט במשך השנים, אולי שנות דור, שבהן הייתי כלוא.

אבל נבהלתי.

ומה יהיה אם גם נהג האוטובוס לא יראה אותי. ומה יהיה אם הנהג המבוהל ייטוש את ההגה ואת האוטובוס וינוס מנוסת בהלה בראותו אוויר שקוף שמתוכו מוגש לו מטבע של 5 שקלים, מחיר הנסיעה לתל־אביב.

חשבתי שאולי זו מין תופעה הקשורה במזג האוויר – מין סוג של אובך המטשטש ומעלים עצמים כמו בדוק של ערפל.

אבל מדוע אני רואה את הנעליים, את העניבה, את התער – ורק אותי – את עצמי – איני רואה כלל?

והרי לא ייתכן מעין אובך סלקטיבי – אובך המחליט בעצמו מה ייראה לך ומה לא.

החלטתי, לפיכך, ללכת ברגל. אולי בדרך יתבהר האובך ועל פי תגובת האנשים – שיזוזו ימינה או שמאלה כאשר אני עובר ביניהם – אדע אם רק אני איני רואה את עצמי או שאיש אינו רואה אותי.

יצאתי אל הכביש.

כלב ניגש אלי, ריחרח אותי, נצמד לרגע אל קצה נעלי ופנה לדרכו.

האם ראה אותי או הריח אותי? – צריך לברר.

הגעתי אל הרחוב הראשי של המושבה.

תן לי ‘ידיעות־אחרונות’, אמרתי לבעל קיוסק העיתונים והושטתי לו כסף.

האיש לקח את הכסף, הושיט לי את העיתון בידו האחת ואת העודף ביד שנייה.

האיש ראה אותי. האיש אינו כלב מרחרח, האיש רואה.

ואם כך, אינני מה שפחדתי שאני: רואה ואינו נראה.

אבל משהו קרה לי.

אולי זו מין מחלת עיניים מוזרה ולא מוכרת – עיוורון רק כלפי עצמך – אולי זו מחלת רוח שתקפה אותי אף על פי שאני חש את עצמי כה שפוי

* * *

ואולי נשאר בתוכי משהו מהציפור שהייתי ומן הדולפין שהייתי – שכבר אינו יכול לזהות אותי כציפור או כדולפין – אך עדיין לא השלים את המעבר לזהות את עצמו – את עצמי! – כאדם.

אני יודע שאני אדם.

בעל הקיוסק לא היה מושיט לציפור או לדולפין את ‘ידיעות־אחרונות’ ובוודאי שלא היה מגיש עודף.

וכך, רגוע, נראה וגם רואה הכל חוץ מאשר את עצמו – עליתי לאוטובוס ונסעתי לתל־אביב.

בביתי, החלון מואר. אשתי, בסילואטה, כפי הנראה מגהצת.

והנה גמרה לגהץ. ועכשיו היא מסתכלת בטלוויזיה.

על המסך מופיעה דמותי, כפי שהיתה לפני שנים.

אני נראה כעוס: אי אפשר לשמוע מהרחוב מה אני מדבר, אבל פני כעוסים ונזעמים.

אולי אני כועס על עוד מלחמה שנגמרה בניצחון, על עוד ניצחון שנגמר במלחמה, כועס על מה שלא היה, על מה שלא יהיה, ואולי לא סולח על שנולדתי.

מדוע אינני עולה למעלה, דופק בדלת ואומר: באתי.

היו לנו ילדים. אני זוכר במיוחד אחד קטן שהיה…

אני מנופף אגרוף באוויר ורואה אותו.

חזרתי לראות את עצמי.

הלכתי משם אל אחד הבארים הישנים. מישהו שבוודאי הכרתי פעם שאל אותי אם חזרתי, אמרתי לו שכן ושאלתי אותו מה אצלך, דיברנו על שחקן כדורגל שפתח פיצריה בארץ רחוקה, ועל האמפרי בוגארט, איזה שחקן נהדר היה

יצאתי מהבאר, הלכתי אל שפת הים, ושעות ארוכות נשענתי על מעקה הטיילת והתבוננתי בים השחור.

קצת זיכרונות מתוך הים צפו ונפלטו מאיזו תהום אל סף ההכרה שלי.

עם שחר, באוטובוס הראשון, חזרתי לנס ציונה.

הלכתי מהמושבה ברגל אל הפרדס, נכנסתי אל הבור ונרדמתי.


 

23.1.95    🔗

יהודית,

כיס מוגלה גדול החל להתפתח בצוואר שלי.

בהתחלה לא שמתי לב, רק מין גירוי קל שאילץ אותי להתגרד.

עם החודשים שחלפו החל הכיס להתנפח והכאב חלף ואיתו הצורך להתגרד.

הכיס הולך ותופח, כך אני רואה בכל יום בשבר הראי שמולו אני מתגלח לפני שאני משתרע על יצועי ללינת היום שלי.

דפנות הכיס שטוחות ודקות וצבע המוגלה הצהבהב־ירקרק מאד לא נעים לעין.

אני אדם בריא וחסון ומחוסן מפני רבות מתלאות החיים.

אינני זוכר כל פציעה בצוואר או עקיצה או פגיעה כלשהי.

מה שאני רואה בא כפי הנראה מבפנים.

עד שבא החלום ופתר לי את כל הספקות והפחדים: זה כיס החטאים ובו את כל החטאים אני צובר.

לא את חטאי שלי בלבד: את חטאי היקום אני צובר.

אין חיידק שלא חטא, אין כינה שלא חטאה, אין נמלה ותנין וצפרדע ותולעת ונחש ונמר ולוויתן ואדם וכל ומלאך ושרף ועץ ועשב ועשן והר ועמק ונחל ומעיין וביצה וחורש ויער ובית וגדר וגשר ומגדל ועיר וכפר – שלא חטאו.

כל חטא מכל חטאי הבריאה נהפך למולקולה אחת ירקרקה של מוגלה מסריחה ואני בתוך הבור הולך ומייצר בתוך גופי את הר הגעש של מוגלת החטא שיום אחד יתפרץ כמבול של מוגלה.


 

19.1.95    🔗

ככל שאני מעיין יותר במהלך חיי, כך אני מבחין בפרדוקס המכתיב אותם: יצר ההרס העצמי, חזק ומפחיד כה, הוא המונע אותי מלהתאבד.

התאבדות, כידוע, היא דרך המילוט המועדפת – בהיותה מוחלטת – מהמשך היסורים הקשים שהם מהות החיים.

וכך, איש שכמותי, הורס־עצמו עד לקיבעון, יעדיף לראות חומה פנימית ועוד חומה פנימית קורסות, מאשר לגמור אחת ולתמיד עם כל סיפור הזוועה הזה.

אנשים רומנטיים הם, המתאבדים, אנשים חלשים שציפו מהחיים שיעניקו להם בתולים חדשים לאחר כל אונס שנאנסו, וכאשר חדלו לצפות יצאו מן המעגל המרושע, לנצח.

ואיש שכמותי, לעולם לא יאמין ששתה את קובעת כוס התרעלה האחרונה, ותמיד עינו צופיה לגרוע מהגרוע, ולגרוע מכל הגרועים גם יחד – ועדיין לא יידע שובעה, והוא חותר אל מעמקי המצולה הארורה הזאת שבה מלכתחילה נידון לטבוע.

איש נאמן וצייתן, זה ההורס את עצמו מדעת, איש שלמענו ולמען שכמותו נוצרו החיים בגירסה שאותה אנו מכירים.


 

28.1.95    🔗

יהודית,

אני משתדל למצוא טעם לחיי.

אני יודע שאת הטעם לא ניתן להביא מן החוץ, אבל אינך יכול ללא הרף להיות ניזון מפנימיותך וגם למצוא בה טעם.

אינני זוכר בדיוק מתי זה היה, אבל היה רגע שבו שאפתי להיות חלק ממהפכת האיכרים והפועלים. והיו רגעי הקרב וההסתערות עם נשק ביד, וכה מהירה ההסתערות עד שנפשך נותרה מאחור, מפגרת וקצרת נשימה.

ואז לפעמים, נפשך שפיגרה אחריך שוב אינה מוצאת אותך.

אולי לכן קיימות אצל המסתער שתי נפשות: זו שרצה לפניו וזו שמפגרת מאחוריו.

עדיין לא גיליתי את הנפש הערטילאית, שאינה מהשתיים הקודמות שהזכרתי, והיא כפי הנראה אותה נפש המחוברת אל העין השלישית.

כפי הנראה, זו הנפש שאינה ידועה לי ובה אני מנסה למצוא את הטעם לחיי.

הייתי בין אחרוני המתאבדים באחת מאותן מלחמות חירות אבודות, וכמה פעמים אף עליתי על המוקד.

אבל מעולם לא חשתי עצמי בוגד וגם נבגד בעת ובעונה אחת, כמו בפעם ההיא כאשר נצלבתי.

אני זוכר רק שכאב הבגידה היה צורב יותר מיסורי הצליבה עצמה.

הצלב הועמד על גבעה גבוהה וכדי להסיח את דעתי מן הכאב, התבוננתי באחד מן ההרים הרחוקים, עטור כרמי זיתים וגפנים בין גדרות אבן, ולחשתי לעצמי כי מר האור, ורע לעינים לראות את השמש.

עלי למצוא לעצמי שליחות כבירה, אבל אין מי שישלח אותי, ומי שירצה לשלוח אותי, אבעט בו בחמת רצח.

אולי כדאי לי סוף סוף למות, אבל המוות אינו שליחות, הוא רק שליח.


 

4.2.95    🔗

את רעיון המוות דחיתי משתי סיבות:

האחת – אין בזה חידוש, שהרי כבר מתי מי יודע כמה מאות פעמים, בכל המיתות המשונות.

השנייה חשובה יותר ואני מתחבט בה לא מעט: עניין השליחות הכבירה.

נכון, אמנם, שכל המיתות המשונות שכבר מתי בהן, כולן נעשו בשליחות, אבל כפי הנראה לא השליחות הנכונה, האמיתית.

בכל מיתותיי הקודמות, לפחות בחלק מהן, קיבלתי לכאורה חיי נצח.

אבל היו אלה חיי נצח של מין כוכב שבת, שאין בהם התחדשות ואין בהם מעשה היצירה.

עלי לברוא יקום.

לא יקום נוסף: יקום חלופי.

אני מודה שהיו לי גם מחשבות על רפורמה: לתקן את היקום הקיים מתוך עצמו ובחומריו.

חשבתי לרגע אולי להשאיר את המוסיקה ואולי גם את המתמטיקה שהיא חלק ממנה, אבל את זה כבר ניסו לעשות באך ומוצארט ואולי גם הרקליטוס, שפינוזה ואחרים.

נראה לי שברפורמה לא די.

בכל זאת, קצת חבל לי על באך ועל מוצארט, אולי אפשר למצוא להם מינוי חדש, של חיות הקודש אולי, או מלאכים ושרפים משמיעי מנגינת השמיים.

התעוררתי במאפליית הבור.

חלצי כואבים, כפי הנראה חלמתי חלום מיני כלשהו.


 

4.2.95    🔗

שלום יהודית,

אתמול ראיתי אותך מרחוק בבית קפה בגבעתיים.

שש־עשרה שנים לא ראיתי אותך ממש. רק את הצללית שלך מבעד וילון ביתנו הישן ראיתי מפעם לפעם.

ההליכה אל הבור באה לי מתשוקתי העזה אל האדמה. רק בתוך מעבה האדמה, כך אמרתי לעצמי בשעתו, קרוב לשורשים ולסוד הצמיחה, רק שם אמצא את פשר החיים האמיתיים שאינם חיי הפרטיים אלא חיי העצמאיים כחלקיק צנוע בתוך מהות נשגבת.

הוויית הבור העזוב היתה לי כמעין רחם פתוח שממנו אני חופשי להיוולד בכל עת שארצה, לערוך מסעות בעבר, בהווה ובעתיד ולחזור אל חיקו בכל עת שאחפוץ, על מנת להיוולד מחדש.

על פי חשבוני, מאז נולדתי לפחות שש־שבע פעמים ואולי יותר. פעם או כמה פעמים, אם אינני טועה, אפילו נולדתי מתוך ביצה.

מניסיוני, הבקיעה מתוך ביצה אל היותך יחיד שאינו יונק את חלב אמו, מעניקה לך מעין פרספקטיבה אל גלגוליך האחרים, וזיקתך אל הבריאה מעמיקה.

אני יכול לומר בביטחה, ומאד הייתי רוצה שתבחיני בשינויים שחלו בי מאז פרידתנו העצובה.

תמהני אם הבחנת בי, מתבונן בך מרחוק.

האם אמרת לעצמך, זה האיש שאהבתי פעם, מי היה מאמין.

או האם אמרת לעצמך, זה האיש שפעם עזב אותי, כמה חבל.

כך או כך, אני רואה בפגישתנו המקרית בגבעתיים תמרור בחיי.

לאחר הפגישה, ערכתי סיור בפאתי העיר, לראות אם עדיין נותרו בה פרדסים ישנים ועזובים, אולי הגיע הזמן להחליף בור.

אם אצליח למצוא בור בגבעתיים, אולי אעבור לגור בו ואתחיל בחיים חדשים.


 

6.2.95    🔗

יהודית,

זה המכתב האחרון מהבור בנס ציונה.

החלטתי לעבור לבור חדש, בגבעתיים.

גבעתיים נהנית מתנופת פיתוח, בסביבה פזורים חומרי בניין בשפע וכך אוכל, אני מקווה, סוף סוף לגור בבור מודרני עם כל הנוחיות.

כמעט אמרתי עם ארבעה כיווני אוויר אבל עצרתי מחמת הגיחוך שבדבר.

האמת היא, שבבור החדש אוכל להתחבר אל מאגרי נתונים קוסמיים וכך להתחיל לברוא את היקום החדש.

נדמה לי שהחשוב מכל, בכל יקום מוצלח מזה הקיים, הוא שפע של ממדים, בעצם אין סוף ממדים.

אינני בטוח, שבאחת הפלנטות של יקום חדש, מן הראוי לחזור על בריאת האדם. נראה לי יותר שאותם יונקים שלמדו לעוף או לצלול, מתאימים יותר לפיתוח תרבות אמיתית, והשפות האולטרה־קוליות של אותם יצורים מתאימות מאין כמותן לחשיבה מטפיסית.

לא נטשתי לחלוטין את הבור הישן, ומפעם לפעם אני חוזר אליו כמו שחוזרים למולדת, ומבצע תרגילי תעופה, כי בגבעתיים קשה לעוף.

בבור בגבעתיים, התחלתי סוף סוף להגות את עקרונות היקום החדש.


 

הערת המהדיר    🔗

צרור מכתבים זה נמצא בתוך קופסת קרטון מרופטת.

שם הכותב אינו מופיע בשום מקום, גם תאריכים אין.

כפי הנראה, לא נשלחו מכתבים אלה לאיש, כולם היו בתוך מעטפה גדולה וכמה מהם נכתבו על נייר טואלט שכתמי דם ישנים נספגו בו.

מותר לשער שהאיש היה מעורער בנפשו או לפחות תמהוני.

היום לא ניתן אפילו לשער היכן היה הפרדס והיכן היתה נס ציונה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 41047 יצירות מאת 2217 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־29 שפות. העלינו גם 16243 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!