¹

בהאמבורג מצאתי לא רק חומר רב בספריות ובארכיונים, אלא גם – ודבר זה היה חידוש לגבי – שלל טיפוסים יהודיים, כל אחד ואחד מהם בעל אופי עממי, להג־דיבור מיוחד, מסורות מיוחדות, פתגמים ושירים. הייתי תמיד נושא אתי פנקס־רשימות קטן ובו הייתי רושם בקפדנות כל מה שהיה אופייני בשפתם של בני אדם אלה. האם היה זה מדע? “מדע, – אמר פעם ליגר² – הוא מה שיהודי אחד מעתיק מיהודי אחר”. או כפי שניסחו זאת אחרים: מדע הוא שימוש בשבעה ספרים כדי לחבר מהם ספר שמיני. או: שאיבת מלוא חופניים מתעודות, שאגב, אין הן תמיד מהימנות, ועמידה על העיקרון כי מה שאינו בתעודות אינו מצוי בעולם. או: כדרכם של חוקרי הטבע להתרוצץ עם מכשירים וברגים, כדי להגיע אל סודות הטבע וכדומה.

בחוג המוגבל של הפרופיסורים הקפדנים והחמורים שלנו לא עמדו על הפרק משימות כגון: הסתכלות בחיים עצמם, ידיעת העם כפי שהוא חי ויוצר, חדירה והתייחסות למה שבדרך כלל אין שמים לב אליו והוא הולך לאיבוד, אם כי הוא תוצאת־לוואי של מאות שנות תרבות. ואכן, בגלל אי־התחשבות בנכסי־מורשת אלה, ירדו אוצרות רבים לטמיון, ושום זכר לא נשאר להם.

כן היו חכמי ישראל מרימים את אפם בכל הנוגע ל“שפת־האם”, הלא היא יידיש, ולסיפורי־ סבתא (“באבע מעשיות”).

כשאני לעצמי, מצאתי ב“אשפה” זו סגולות רבות שעשויות היו לפתוח אופקי־מדע חדשים. בעיקר השפיעו עלי היופי, הפנימיות, הלבביות התמימה ומצבי־הרוח האינטימיים שמצאתים כאן, בהאמבורג, על כל צעד ושעל. האהבה לעם, ההנאה מן הייחוד היהודי, הנאמנות למסורת היהודית שנתגלו שם– כל אלה מילאו את לבי אומץ לכונן את המדע של חיי־העם היהודיים.

לא ידעתי אז על עבודות קודמות בתחום זה. בגרמניה טרם ייחסו אז חשיבות פוליטית לחקר הפולקלור. רק כעבור שנים תקומנה שם, באוניברסיטה אחרי אוניברסיטה, קתידרות מיוחדות לפולקלור ולהוראתו, ובדומה לכך – חברות ומוסדות שמטרתם לעודד פאטריוטיזם מקומי ולהוציא לשם כך כתבי־עת רלוואנטיים.

גם בעניין זה היה לי ניסיון בלתי נעים. בשנת 1934 שלחתי תזכיר לאוניברסיטה העברית בירושלים, ובו הצעתי לתת סידרת הרצאות על פולקלור יהודי, שלא על מנת לקבל פרס. הציעו לי לכתוב בעניין זה אל חבר הקורטוריון שהיה מתגורר אז באנגליה. עשיתי כן וקיבלתי תשובה, שהאוניברסיטה מתרכזת עתה בחוגים של מדעי־הטבע ובולמת לזמן מה את פיתוחם של מדעי־התרבות. אין איפוא פלא שאני שבע־נחת עכשיו, בראותי את העניין הרב בפולקלור היהודי שהתעורר בירושלים והוא בא לביטוי בארגון מוסדות העוסקים בכך ובפרסום כתבי־עת (ידע־עם, עדות).

בשנת 1895 תכננתי את הוצאת כתב־העתMitteilungen fur judische Volkskundc (ידיעות הפולקלור היהודי). הלכתי אל גוסטאוו טוך, שהיה אז נשיא לשכת “בני־ברית” על־שם הנרי ג׳ונס בהאמבורג, והצעתי לו את תוכניתי. הוא התלהב מן התוכנית ובעזרת הלשכה ייסדתי את “חברת הפולקלור היהודי” ולידה את המוסיאון היהודי.

בשנת 1896 יצאה לאור החוברת הראשונה של כתב־העת. החוברות הבאות אחריה יצאו תחילה מדי חצי שנה. היו לא פעם ימים קשים לכתב־העת, כפי שהיו ימים קשים לכולנו, אך עד לעוברי מווינה לבאדן הצלחתי להוציא אותו בלי הפסקות (בסוף נאלצתי להוציאו כשנתון). וזאת על אף העובדה כי כל הזמן חייב הייתי לסמוך על עצמי בלבד, ורוב העבודות שראו בו אור, היו משלי. אחר־כך פרסמתי מן השפע של החומר שנאסף, כמה עבודות בכתבי־עת שונים ובאנציקלופדיות, כגון העבודה “מחקרים חדשים על שדים וכישוף”, שבה אני מראה את זיקת הגומלין בין האמונה היהודית העממית והספרות היוונית. בדומה לכך פרסמתי מחקרים על מעשיות־עם, פתגמים ספאניוליים, ועוד.

ה“מיטטיילונגען” הצליחו ביותר, בחוגים יהודיים ולא־יהודיים כאחד. אחת התגובות מברלין, יצאה נגד “הלאומיות היהודית” שבאה לביטוי בכתב־העת. למגיב אחר היו טענות נגד ה“מאושלן”, כלומר נגד היידיש. העובדה כי הודות ליהדות מזרח אירופה נעשה ה“מאושלן” הזה לשפת־עולם… עודדה אותי להתייחס ברצינות לז׳ארגון זה.

לשביעות רצוני הרבה הצלחתי למשוך לחוג־־הפולקלור הזה גם את הספרדים. אחרי האנגלית, הספרדית היא לשון־התרבות הנפוצה ביותר בעולם. הספרדית נשמרה בעקשנות ע"י היהודים – בגלל טעמים מעשיים – נשמרה עוד יותר מן היידיש. וכידוע תלוי חלק גדול ממהות העם, בשפתו.

אם כי הספרדית שבפי היהודים־הספרדים צבועה הרבה בצבעים מיסטיים, והיא שונה מן היידיש של יהודי־אשכנז, הכל בהתאם לשוני המוצא, הרי יש בכל זאת לשתי הלשונות נקודות מגע וקווים משותפים. אלה הם דווקא האלמנטים הקדומים, המושרשים עמוק, העממיים. עם זאת יש לציין, כי בספאניולית תופס האלמנט הספרדי מקום חשוב יותר מן המקום שאותו תופסים האלמנט הגרמני או הסלאבי ביידיש.

לאמיתו של דבר עומד ה“ידע־עם” היהודי, כמו העולם כולו, בפני משבר קשה. שוב ושוב מנסים לקבוע את “מהות היהדות”. כתוצאה מן הנסיונות האלה זכינו להשג ספרותי פחות או יותר מוצלח ולחומר־קריאה מעניין ביותר. ב“מכשירים וברגים” הסתערו על תמצית הטבע היהודי, אגב שימוש בסטאטיסטיקה, כדרך מכוני גאלופ; יש וניסו באופן אינטואיטיבי ורגשי לתפוס את הייחוד היהודי. האנטישמים עשו לעצמם עבודה קלה. בהשתמשם בציטטות אמיתיות או בדויות מספרות העולם, יצרו תמונת־סיוט דוחה ששמה: “יהודי”. אחרים הסיקו מסקנות על כלל היהודים על סמך נסיונם האישי עם יהודי אחד, כמעשה במי ששרתו מלצר צרפתי בעל שיער אדום, והוא הסיק מכאן מסקנה שכל מלצרי צרפת הם אדומי שער. מומחים ופסיכולוגים חברתיים ניתחו את ה“מכובדים” היהודים בהיסטוריה ובספרות ולא התחשבו בעובדה, שהעילית האינטלקטואלית, בדומה לאריסטוקרטיה, היא בינלאומית. רדפו אחרי הפאנטום “יהודי” בצורה שבה לא נתגלה ה“אדם” מעולם. אלא שלא ניתן היה לכלוא את היהודי בתהום מוגבל של מושגים מסוימים; הוא התחמק מכל ההגדרות.

הרוצה להבין את היהודי חייב לחדור לעמקי נשמתו, לחקור את ה“עם” כפי שהוא חי את אורחות חייו המקוריים, האויטארכיים, בפשטות ובתבונה. הוא חייב להעמיק ביצירת העם, במנהגיו ובאורחות חייו, בשמחתו ובעצבו באהבתו ובשנאתו, באמירתו ובעשייתו.

יהדות כזאת, מקורית ובעלת שורשים עמוקים, עוצבה במשך מאות שנים, כאילו צמחה על קרקעיתה שלה, בעיירות ובישובים של מזרח אירופה ושל מרכזה. שאריות של טיפוס יהודי זה הגיעו ממערב גרמניה ומדרומה לחוף־ההצלה בארץ־ישראל. רק הקשישים בין הפליטים האלה זוכרים עדיין משהו מאורחות החיים של העבר, שעליהם שמעו מפי אבותיהם וסבותיהם. ומה הפלא בשכחה הזאת? במדינות אירופיות רבות השתלטה הלאומיות השובי­ניסטית והבלעדית של העם השולט על בית־הספר ועל הרחוב, ודחתה יותר ויותר את האלמנט היהודי. עול הברזל של טרדות היום־יום, מיכון החיים כולם גרמו לסילוקה של ההתייחסות הרגשית אל מורשת העבר. אוצרות שנאספו ע“י אבותינו וע”י אבות אבותינו נזרקו לעליות־גג של “שמות” או נדחסו לתוך מוסיאונים…. ונגד זרם הזמן אי אפשר לשחות…

לפני שנים שוחחתי עם ח“נ ביאליק על עתידה של “ידיעת עמנו” בארץ־ישראל. הוא רצה להוציא, יחד אתי, את “לקסיקון הפולקלור היהודי”. כעבור זמן מה שאף לכך גם ברנרד (דב) הלר³. לדעתו של ביאליק, צומחים בארץ־ישראל חיי־עם חדשים, והם יגבשו תרבות יהודית הדשה. הזכרתי לו את ההנחה הדארווינית, כי הדגים איבדו, בתהליך איטי וממושך, את זימיהם ואת סנפיריהם, ופיתחו במקומם ריאות ורגליים, כדי שיוכלו לחיות כיצורי־יבשה. אך מי סייע להם לוותר על יסודם הרגיל ולהשתלב ביסודם החדש? במה נתמלאה תקופת הביניים, “ההפסקה היצירתית”? כיצד יסיר עם מעליו את מסורת הדורות? היתחיל לחיות לפי תיאוריות חדשות בלבד? כיצד יוכל למצוא מעגן מוסרי בתקופת המעבר, שבה מחליפות התמורות החדשות את ייחודו המסורתי ב”סדר" ראציונאליסטי קבוע, וחילופין אלה ניכרים בכל תחומי חייו?

ביאליק היה בעל ניצוץ של נביא. ייתכן כי חזה בעיני רוחו את תקומתו של עם יהודי חדש, שבו ימצא ה“עמך” מזון חדש, חיוני ומתאים למצב החדש, הלא הוא המזון אשר הפולקלור היהודי מנסה להצילו מנבכי העבר.

כבר עכשיו אנו עדים לכך, שהספרות העברית החדשה מטפחת את ז׳אנר המעשיות, וזהו גם תפקידה של הפולקלוריסטיקה היהודית: להגיש לקורא היהודי בתרגום עברי ספרי מחקר, כגון פירושם של י' בולטה וג' פוליבקה לאגדות האחים גרים⁴, ספרו של זארטורי על נימוס ומנהג⁵ ואחרים.

תקופתנו מטילה על הפולקלוריסטיקה היהודית תפקיד, שהוא אקטואלי אף יותר מתרגום מחקרים פולקלוריסטיים. תפקיד זה העסיקני הרבה בעבר ואני ממשיך לעסוק בו בהווה, כשאני מודע ביותר לחשיבותו. אני רואה במנהג היהודי את חוט השדרה של היהדות. במקום שהוא עדיין פועל, בו קיימת יהדות. ואכן, בשמחה עלי לקבוע כי זהו למעשה, המצב בחוגים רחבים בארץ־ישראל. הפולקלוריסטיקה היהודית ההשוואתית חייבת לבנות תשתית מדעית לחקר המנהגים היהודיים, כפי שניסיתי אני לעשות זאת בספרי על ההיגיינה של היהודים⁶.

שדה העבודה והמחקר של הפולקלוריסטיקה אינו מצטמצם לעבר ולתקופת־המעבר. היא חייבת ליטול על עצמה את משימת הסיוע להנחת יסודות מוצקים לעתידו של עמנו. נאמנות למסורות העם אינה שימור של מומיות הנוטות, אלא שמירה על המשך החיים.

רואה אני סיכויים טובים להצלחת המשימה הזאת.

מ׳ גרונוואלד