חוקרי מורשת־התרבות הספרותית של יהדות ספרד הקדישו בעבר שימת־לב מיוחדת לחקר השיר העממי, בעיקר לחקר הרומאנסה. ואכן, בתחום זה הגיעו החוקרים, לא יהודים ויהודים כאחד, להשגים ניכרים ואף לנסיונות סיכום ולסינתיזה¹.

מה שאין כן הז’אנרים האחרים של הספרות העממית² ובכללם הסיפור העממי. לעומת כ־40 ספרים שהם בגדר אסופות מיוחדות של שירי־עם יהודיים־ספרדיים, עם או בלי תווים³, יש בידינו בסך הכל שש אסופות של סיפורי־עם המשקפים מרחב יהודי אתני זה. בשלוש מהן שפת הסיפורים היא שפתם המקורית של המספרים, ספאניולית, בשלוש האחרות תורגמו הטקסטים (לספרדית או לעברית). אנו רואים חשיבות רבה גם בטקסטים מתורגמים; אם כי אין ספק שאלמנטים לשוניים, משחקי מלים וביטויים של אמנות ההיגוד הולכים בהם לאיבוד, הרי עובד־שדה נאמן יודע לשמור על תוכנם של הסיפורים, על המוטיביקה והמסר שלהם, גם כשאין הם נמסרים ע"י האינפורמנט בשפת המקור.

נסקור את שש האסופות שבדפוס, לפי הסדר הכרונולוגי של הופעתן; הקיצור העברי בסוגריים רומז לסימול העברי של האסופה בקובץ זה בעיקר בהערות לסיפורים. שלוש האסופות הראשונות כוללות 69 סיפורי־עם, רובם מעשיות, בשפתם המקורית:

1. Max Leopold Wagner, Beiträge zur Kenntnis des Judenspanischen von Konstantinopel, Vienna 1914. – האסופה (**ואגנר – קושטא)** כוללת 14 סיפורי־עם שנרשמו ע"י העורך־המהדיר (1880–1962) מפי יהודי איסטאמבול, טורקיה, כאשר שימש שם לפני מלחמת־העולם הראשונה מורה בבית־הספר הריאלי הגרמני.⁴

2. Max A. Luria, A Study of the Monastir Dialect of Judeo־Spanish, New York 1930. – האסופה־הדיסרטאציה (לוריא – מונאסטיר) כוללת 23 סיפורים, רובם ככולם מעשיות־עם (“קונסז’אס”) שסופרו למהדיר בעיירה היוגוסלאבית מונאסטיר (ביטולה).

3. Cynthia Mary Crews, Recherches sur le judéo־espagnol dans les pays balkaniques, Paris

1. – 32 סיפורי האסופה־הדיסרטאציה (קרוס – בלקאנים) נרשמו ע"י החוקרת הדיאלקטולוגית החרוצה (1906–1967) בסקופליה ובמונאסטיר־ביטולה (16), בסקופליה (10), בשאלוניקי (4) ובבוקארסט (2)⁵.

המשותף לשלוש האסופות דלעיל הוא מלבד הטקסטים המקוריים של הסיפורים, גם בעניינם המיוחד של רושמי הסיפורים, שהם גם עורכי האסופות, באספקטים הלשוניים של החומר ובכך ששלושתם מצטמצמים למרחב־התרבות הטורקו־בלקאני. בשלוש האסופות יש הערות לשוניות חשובות התורמות תרומה נכבדה לדיאלקטולוגיה היהודית־הספרדית.

4. Arcadio de Larrea Palacín, Cuentos populares de los judíos del Norte de Marruecos, 2 vols., Tetuán 1952–1953 שני כרכי האסופה (פאלאסין – טטואן) כוללים 153 סיפורים שנרשמו ע"י הרושם־העורך, פולקלוריסט ספרדי, בטטואן שבמארוקו הצפונית.

222 הסיפורים של ארבע האסופות דלעיל מויינו ומופתחו בדיסרטציה של ג’ינט חבושה (חבושה – סיווג), הסוקרת את הטיפוסים הסיפוריים הכלולים בהם. עבודת הדוקטור הזאת עומדת להתפרסם בדפוס (חבושה – טיפוסים) והפרסום יאפשר את השימוש בחומר העשיר והמעניין לקהילייה הפולקלוריסטית הבינלאומית בכלל ולחוקרי הסיפורת העממית היהודית והספרדית בפרט.

שתי האסופות הבאות יצאו לאור בסידרת הפרסומים מגנזי אסע"י (ארכיון הסיפור העממי בישראל)⁶, וכל אחת מהן כוללת, כנהוג בסידרה זו, נוסף על הסיפורים הערות השוואתיות מקיפות, תמציות אנגליות ומפתחות טיפוסים ומוטיבים סיפוריים:

5. יפרח חביב, אל תאמר נואש: שבעה סיפורי־עם מפי עליזה אנידז’ר מטאנג’יר, בעריכת עדנה צ’יצ’יל (היכל), חיפה 1966. – סיפורי האסופה (חביב – טאנג’יר) נרשמו בקיבוץ בית־קשת שבו חברים הרושם והמסַפרת⁷.

6. משה אטיאש, נוצת הזהב של ציפור הפלא: עשרים סיפורי־עם מפי יהודי יוון, בעריכת דב נוי, חיפה 1976. – סיפורי האסופה (אטיאש – יוון) ראו אור שלוש שנים אחרי מות הרושם (1898–1973), חוקר חשוב של הספרות העממית של יהודי ספרד, במיוחד של יהודי שאלוניקי⁸.

על 250 הסיפורים בשש האסופות דלעיל, סיפורים שנרשמו ע"י רושמים מהימנים מפי מסַפרים שיש לנו עליהם דוקומנטאציה מבחינת הזמן, המקום ומסורת ההיגוד, יש להוסיף מספר דומה של סיפורי־עם מודפסים שנכללו במאמרים שבכתבי־עת, בדיסרטציות או בספרים שאינם בגדר אסופות מיוחדות ובלעדיות של סיפורים יהודיים־ספרדיים⁹.

הריכוז הגדול של סיפורי־עם מן המסורת היהודית־הספרדית, למעלה מ־1200 סיפורים, נמצא ב"ארכיון הסיפור העממי בישראל" ומהווה בו 9.7% מכלל האוסף. הסיפורים מתחלקים לפי מוצאם האתני כדלקמן (לפי הסדר הגיאוגראפי, מן המערב למזרח, כנהוג באסע"י)¹⁰:

מארוקו הספרדית: 60

יוגוסלביה (ספרדים): 20

יוון: 50

בולגריה: 20

טורקיה: 160

ארץ־ישראל (ספרדים)¹¹: 880

מבחר מייצג (של מאה סיפורים וסיפור מן הסיפורים דלעיל) עומד לראות את אור הדפוס¹². סיפורי אסע"י סופרו, רובם ככולם, בעברית והם חשובים בעיקר בגלל תכניהם הסיפוריים והדוקומנטאציה העשירה המלווה אותם והמעידה על נסיבות ההיגוד ועל ה"אני" של המסרנים. בהיותם שמורים במוסדות־ציבור הפתוחים לקהל החוקרים והקוראים¹³ הם מהווים נכס לאומי־מדעי והם עדיפים משום כך מן האוספים (המהימנים לא פחות) הנמצאים בידיים פרטיות¹⁴.

האוסף של 150 הסיפורים שנרשמו ע"י ד"ר גרונוואלד לפני כששים שנה, רובם בווינה, בירת אוסטריה, נמסר ע"י משפחתו, לרשות ה"מרכז לחקר הפולקלור" של האוניברסיטה העברית. שבעים הסיפורים הרואים אור בקובץ זה, נבחרו מאוסף זה שלא הגיע אלינו בצורתו המקורית: הסיפורים רשומים בתרגומו הגרמני של ד"ר גרונוואלד ולא במקורם הספאניולי.

מה מוסיפים או גורעים 70 הסיפורים האלה למידע הרלוואנטי שבידינו המתבסס על הסיפורים שבדפוס ושבאסע"י? תשובה על כך ניתנת במבואות ובהערות לסיפורים אלה.

א. האלמן ושני ילדיו

לאלמן אחד היו שני ילדים, ילד וילדה. הואיל והילדים היו עדיין קטנים, החליט אביהם לשאת אשה כי לא היה בכוחו לטפל בהם והם היו זקוקים לאם. אמר ועשה.

האשה השניה, היא האם החורגת, שנאה את הילדים של בעלה, והפצירה בו להעבירם ליער ולהפקירם שם לגורלם.

האב לא יכול היה לעמוד מול הפצרות אשתו ויום אחד רתם סוסים לעגלה והוביל בה את הילד והילדה ליער. הוא הסביר להם, כי עליו לחטוב עצים ואחרי שיגמור את עבודתו, ישוב ויחזיר אותם הביתה. כן השאיר להם מעט אוכל.

כאשר ירד הערב ואביהם לא חזר, התחילה הילדה לבכות. אך הילד אמר לה: – אל תראי! כאשר שמעתי את האם החורגת מסיתה את אבא נגדנו, מילאתי את כיסי באפר, ואותו זריתי לאורך כל הדרך שבה עברנו. על כן לא יקשה עלינו לשוב הביתה.

לפני שהלילה ירד הגיעו הילדים לביתם, ובו שמעו את אביהם בוכה ומקונן: – הו, מה עשיתי לילדי! חיות פרא יבואו ויטרפו אותם.

אז פרצו הילדים בקריאות שמחה: – אנחנו כאן!

האב קיבל אותם, חיבק אותם ונישק אותם, כשפניו קורנות מאושר.

לא עבר זמן רב והאם החורגת הוסיפה להפציר בבעלה שיפקיר את הילדים ביער, כי רצתה שיהיו בו טרף לדובים או לזאבים. שוב שמע האב בקולה והוביל את הילדים בעגלה ליער, כפי שעשה בפעם הקודמת.

הפעם הכין הילד לעצמו פיסות נייר, אך הרוח פיזרה אותן, וכאשר רצו הילדים לשוב לביתם, לא מצאו את הדרך. הם טעו ביער עד שהגיעו לבית גדול מאוד, והוא ארמונו של הקיסר. הצועניה, שניהלה את הבית, לא רצתה לקבל אותם, אך הקיסר, שטייל אותה שעה בגינה, ניגש אליהם וקיבלם בעין יפה. הילדים היפים נשאו חן בעיניו, וכאשר הילדה התבגרה, נשא אותה לאשה.

הצועניה היתה אכולת קנאה. יום אחד אמרה לה הקיסרית: – מתחשק לי להתרחץ בנהר, העובר ליד הגינה.

הצועניה הסכימה אך בחרה במקום, שבו היו המים עמוקים ביותר. היא דחפה את הקיסרית אל תוך המים האלה ודג גדול בלע אותה.

כן כישפה הצועניה את אחיה של הקיסרית שהיה חי כל הזמן בארמון עם אחותו, והפכה אותו לאייל בעל פרוות זהב. מכיון שהאייל הזה היה נוגח את הצועניה כל עת שפגש אותה, היא הפצירה בקיסר שימסרו אותו לשחיטה. היה הקיסר מרחם על היצור היפה ולא הסכים להצעת הצועניה.

פעם, כאשר הנער המכושף עבר ליד שפת הנהר, שמע קול עולה מתוך המים: – אחי, אחי, הצילני! כי דג גדול בלעני.

הנער השיב: – הצועניה המרשעת אותי כישפה, לאייל אותי הפכה. אינני יכול לעזור לך.

הקיסר שעבר במקרה במקום שמע את השיחה של השניים והוא פקד מייד לייבש את הנהר וללכוד על ידי כך הדג. שעה שפתחו אותו, קפצה מבטנו הקיסרית, בריאה ושלמה. היא היתה שמחה מאוד, ומה עוד שגם מאחיה הוסר הכישוף.

כך חיו כולם ביחד, בששון, שימחה ונחת. ואת הצועניה המרשעת קשרו לסוסי פרא שקרעוה לגזרים.

הערת העורך: נוסח מדורדר של “האנזל וגרטל”, העושה לעתים קרובות, בעיקר לקראת סופו, רושם של סיכום ותקציר. מה גרם להסרת הכישוף? איך הוסר הכישוף? מה גורלה של האם החורגת? ועוד שאלות שאין עליהן תשובה. הכותרת המקורית של ד"ר מ' גרונוואלד: האנזל וגרטל בספאניולית.

ב. האם החורגת המרשעת

נערה אחת ביקשה מאמה, שתתיר לה לעבוד כמשרתת, כי רצתה להרוויח את לחמה בכוחות עצמה, אף על פי שהיתה בת להורים עשירים. כך נתקבלה לעבודה אצל אלמנה, שחיתה עם בתה. היא סיפרה למעבידה שלה על גודל הרכוש של הוריה, ובלב האלמנה נתגבשה המזימה לסלק את אמה של המשרתת ולהינשא אחר כך לאביה האלמן. מפי הנערה נודע לה, כי אמה נוהגת לשמור מקפא בקערה גדולה, ויום אחד אמרה לנערה: – לכי הביתה ותבקשי מאמך מנת מקפא, כאשר היא תתכופף מעל לקערה, הלמי בראשה בקערה הכבדה. אחר כך תלכי אל אביך ותפצירי בו, שיקח אותי לאשה, כי טוב יהיה לך אצלי ותהיי לבתי האהובה.

הנערה הכסילה שמעה בקולה של האלמנה הערמומית. היא הרגה את אמה בקערה והעמידה אחר־כך פני בת בלתי מנוחמת על מות אמה. אביה של הנערה לא רצה לשמוע, לפי שעה, על נישואין עם האלמנה: – לא לפני שהכומתה שלי תיקרע, אשא אותה לאשה. – הודיע לבתו.

על פי עצת האלמנה לקחה הבת מספריים וחתכה את הכומתה לחתיכות. הפעם אמר אביה: — לא לפני שהחולצה שעל גופי תיקרע, אשא אותה לאשה.

בלילה, כשאביה ישן, חתכה הבת את החולצה לחתיכות; אך גם הפעם סירב האב והודיע: – לא לפני שנעלי יקרעו אשא אותה לאשה.

הבת השחיתה את נעלי אביה, ובסוף לא נשארה לאלמן ברירה אלא לשאת את האלמנה לאשה.

מייד לאחר שהאלמנה השיגה את מבוקשה, התחילה להציק לבתה החורגת, עינתה אותה בעינויים קשים ודרשה ממנה לבצע כל מיני דברים בלתי ניתנים לביצוע.

פרה אחת בבית אביה באה לעזרת הנערה וסייעה לה, בדרך מופלאה, לבצע את כל המשימות שהוטלו עליה.

כאשר האם החורגת שמה לב לדבר, מסרה את הפרה לשחיטה, אך קודם לכן הספיקה הפרה לומר לנערה: – במקרה שישחטו אותי, קחי את מעי והשליכי אותם אל תוך הנהר. אחר כך לכי בעקבותיהם, למקום שאליו יסחבו אותם הגלים.

הנערה נהגה כמצוות הפרה, הלכה בעקבות המעיים ואלה הובילו אותה לארמון גדול, בו דאגה הבת לסידור החדרים: טיאטאה את הרצפות, סידרה את המיטות, ערכה את השולחן.

הארמון הזה היה מקום משכנן של פיות. כאשר הן חזרו הביתה ומצאו את הבית מסודר להפליא, רצו לגמול לנערה על מעשיה הטובים ובירכוה: – לאן שתפני ואת פיך תפתחי, יפלו פנינים מפיך, ולאן שתלכי ולאן שתפני, ישאירו רגליך עקבות זהב.

כאשר חזרה הנערה הביתה וסיפרה לאם החורגת את מה שקרה לה, שלחה זאת מייד את בתה אל הפיות. אך הללו קיללוה: – לאן שלא תפני יזוב ריר מפיך, ולאן שלא תלכי, ישאירו רגליך עקבות רפש.

ערב אחד החליט המלך לרדת אל רחובות בירתו, מחופש כאיש מן העם, כדי שלא יכירו אותו, ויוכל להתחקות על מעשי נתיניו. הוא נתן הוראה, שאין להדליק אור בבתים, אך בביתה של האם החורגת המרשעת היה חדר אחד מואר וזוהר בזוהר מלא.

פקד המלך לפתוח את הבית כדי להעניש את בעל הבית שהתעלם מפקודתו, אך הוא נוכח לדעת כי הזוהר שבא מן הבית מקורו בפנינים ובזהב של הנערה.

מייד ביקש המלך להשיא את הנערה לבנו. מה עשתה האם? שלחה למחרת היום את בתה אל ארמון המלך.

מובן, שהמלך הבחין מייד במעשה התרמית, כי ראה בעקבותיה של הנערה כתמי רפש בכל מקום.

כך נחשפה כל הפרשה. המלך ציוה להרוג את האם החורגת, ואחר כך חגג את חתונת בנו בפאר רב. גם אבי הכלה זכה לקבל דירת־פאר בתוך הארמון.

ג. האנפילה והמזל

אשה עשירה נהגה להשאיר את בתה בבית, שעה שהיא עצמה היתה הולכת לבלות את זמנה במשחק קלפים.

פעם אחת, שעה שבה היתה הנערה עסוקה בביתה, בתפירה, באה יונה אל חלונה והמתה: – צר לי שאין לך מזל, להשיאך לאיש לא אוכל.

האם, שדאגה לאושרה של בתה, ראתה כי מחזרים רבים מגיעים אומנם אל ביתם ומבקשים את יד הבת, אך הדברים אינם מגיעים לידי ברית נישואין. החליטה האם להישאר מכאן ואילך עם בתה בבית.

פעם, כאשר הרימה הבת את מבטה מעבודת התפירה שבידיה, הבחינה בארמון גדול המתנשא מולה. לפני דלת פתוחה למחצה היתה מוטלת אנפילה רקומה בזהב. היא ואמה נגשו לשם. רצתה האם להרים את האנפילה, אך זו נהפכה בן רגע לדמות אחרת. הבת נכנסה אל תוך הארמון וידים בלתי נראות אירחוה וכיבדוה. שוב באה יונה לחלונה והמתה: – אם תשבי כאן ארבעים לילות ולילה, ללא שינה, תזכי בסוף לנישואין מאושרים.

הבת נשארה ערה לילות רבים. ביום הארבעים ואחד הבחינה בנערה הבוכה ברחוב. מתוך רחמים העלתה אותה בחבל אל חדרה.

ודוקא בלילה אחרון זה עצמה הבת את עיניה ונרדמה. אז תפסה הנערה את מקומה, ואת הבת השליכו למחסן הפחמים של הבית, שבו הטילו עליה לעבוד כמשרתת. יום אחד הגיע לבית הצעיר המיועד לשאת את הבת לאשה. הוא סבר כי הנערה שתפסה את מקום הבת היא כלתו המיועדת, וקבע את יום חתונתו אתה למחרת היום. לפני כן אסף הצעיר את כל המשרתות שבבית, כדי לכבד אותן במתנות. ביניהן היתה גם הבת שלא עצמה עין ארבעים לילות. היא ביקשה מן החתן שיתן לה מתנה: סכין וחבל. בלילה שמע הצעיר קול עולה מתוך חדר המשרתות – אוי לי ואבוי לי! אוי לי ואבוי לי! באשמתי איבדתי את אושרי. אילו נשארתי עוד לילה ערה, היה אושרי מלא ושמחתי גמורה. עכשיו יש סכין וחבל בידי, כדי שאוכל לשים קץ לחיי.

ירד הצעיר אל החדר והנערה סיפרה לו על גורלה המר. הוא ניחם את לבה, קרא לרבנים והם החליטו כי עליו לשאת את הבת הזאת ולגרש מביתו את הנערה שתפסה את מקומה.

באו בני הזוג בברית הנישואין, וחייהם היו מאושרים מאוד כי חיו בשמחה שנים רבות.

ד. בזיריאן מתקן התנורים

היה היה פעם בנאי יהודי מתקן־תנורים, בשם בזיריאן. קרה שהאיש לא מצא במשך תקופה מסויימת עבודה ברובע היהודי, והיה משום כך עצוב מאוד. הפצירה בו אשתו לנסות את מזלו ברובע הטורקי. ואכן, טורקי אחד, בעל נכסים, ביקש לתקן את קירות ביתו שניזוקו, והיהודי ביצע את העבודה לשביעות־רצונו המלאה של הטורקי וקיבל, נוסף לשכרו המוסכם, מנת שעועית ולחם.

עטף היהודי את המצרכים בממחטה שלו והביאם הביתה.

למחרת היום ביקש בעל־הנכסים הטורקי, שהיהודי יתקן לו גם את הקירות של הקומה השניה בביתו. אחרי שסיים את מלאכתו עבר בזיריאן בכל החדרים, כדי לבדוק אם אמנם ביצע את העבודה כהלכה. פתאום, בהלכו כך, נתקל לפתע באריה. האיש לא נבהל, אלא זינק כנגד האריה באומץ־לב רב. והנה נשרו לפתע מלועו של האריה מטבעות, כולם מטבעות זהב. האיש אסף את הזהובים והטורקי הזמינו גם למחרת היום.

כאשר הקיש בזיריאן בבוקר על דלתו של בית הטורקי, לא ניגש איש לפותחה. הוא המתין לשווא כשעתיים. בסוף עברו במקום שני טורקים מבני האצולה. הם פרצו את הדלת בכוח ומצאו בפנים הבית את בעל־הבית ללא רוח חיים. אמרו שני האדונים: – יהודי, מכאן ואילך אתה בעל־הבית. אך תחילה רוץ מהר ותודיע בחצר המלך על המקרה הזה.

בזיריאן עשה כפי שנצטווה ומכאן ואילך היה לבעל הארמון. זהובים רבים היו בידו, והוא החליף את מקצועו ונהיה לצורף זהב. קנה בגדים יפים בשביל אשתו ושלוש בנותיו, וגם הוא עצמו לבש בגדים לפי האופנה החדשה, ענד טבעת ושעון בשרשרת זהב, לקח לו טבחית ושתי משרתות. ואולם אשתו היתה, אם אפשר לומר זאת, מטורפת קצת. יום אחד היא קראה לצועני שעבר ברחוב: – אם תרקוד ותנגן לפני, כל הפאר של הארמון הוא שלך, וכל מה שלבך חפץ אתן לך.

מיד לקחה גדי והובילה אותו אל הגינה. שאל הצועני: – האם לא תתני לי את הגדי?

ענתה העזה, אמו של הגדי: – אתן לך אותו אם תשק לי באחוריים.

הצועני נשק לעזה ושפתיו נדבקו לאחוריה. האשה קראה אל העזה: – שחררי את הצועני! – אך זו ענתה: – ברצון, אם גם את תנשקי לי באותו מקום עצמו.

האשה נישקה את העזה, כפי שנדרש ממנה, וגם פיה נשאר דבוק לאחורי העזה.

כאשר חזר בעל־הבית ומצא את אשתו ואת הצועני, כפי שמצא אותם, צמודים ודבוקים לאחורי העזה, אמרה לו העזה: – אשתך מאוהבת בצועני.

בעל־הבית יצא כמעט מדעתו מרוב זעם וקרא: – דווקא עכשיו, כאשר טוב לנו כל־כך, התאהבת בצועני?!

הוא ירק בפני האשה והשליך אותה מן הבית. אחר־כך נשא אשה אחרת, וחי עמה בעושר ובנעימים, חיים ארוכים ומאושרים.

ה. בן־המלך ובת־הסוחר

סוחר־ירקות אחד נהג להשקות מדי יום ביומו את ערוגות הירקות שלו. כשהזדקן ונחלש, דאגה בתו למלא את מקומו במלאכה זו. בית־הסוחר עמד בסביבת ארמון המלך, ופעם ראה בן־המלך את הנערה היפה משקה את הירקות וקרא קריאה לעומתה. היא השיבה לו: — הסתלק מכאן!

מלים אלו העלו את חמתו של בן־המלך והוא קרא לעומתה בכעס: – רק מעט אני מחזיק טובה לעצמי, אך עוד אראה לך!

שלושה ימים לאחר מכן, כאשר נסע בן־המלך במרכבתו, נעצר לפני חנות הירקות של הסוחר. בת הסוחר שהיתה בחנות לא הכירה אותו. הוא ביקש לקנות את הפירות הכבושים, וכאשר היא הגישה לו אותם, חיבק אותה ונישק לה. היא דחתה אותו בתוקף, אולם הוא קרא בקול רם: – רק מעט אני מחזיק טובה לעצמי, אך עוד אראה לך!

בערב ביקשה הנערה מאת אביה מאה זהובים לקניית צמידים. אביה נתן לה את הכסף, אולם היא הלכה לחייט והזמינה תחפושת של שטן. היא לבשה את התחפושת, לקחה מגהץ לוהט ביד והתגנבה לארמונו של המלך. כל האנשים שראו אותה נבהלו מפניה וכך הגיעה אל החדר שבו ישב אותה שעה בן־המלך. הוא נבהל מאוד למראה השטן שהופיע לפתע בחדר וקרא: – מה אתה רוצה ממני?

– אני רוצה את נשמתך שלך.

– מה עשיתי לך? במה פגעתי בך?

– כדי שלא אקח את נפשך, שכב במהירות על הרצפה ופניך למטה!

ציית בן־המלך לדרישתו של ה"שטן" וזה צרב במגהץ הלוהט כווייה באחוריים של הנסיך. לאחר המעשה הזה נמלטה הנערה מן המקום בחיפזון, כפי שבאה.

למחרת היום קרא בן המלך מחלונו אל הנערה: – אני הוא שנישקתי לך בחנות.

על כך השיבה לו הנערה: – ואני השטן שצרב לך את האחוריים.

אחרי הדברים האלה הלך בן־המלך אל אביו וביקש לשאת את הנערה לאשה. המלך הסכים ושלח את נושא כליו אל סוחר הירקות, כדי לבקש את יד בתו. ביקשה הנערה שהות של שמונה ימים. היא שוב ביקשה מאביה מאה זהובים, והפעם, בכסף זה, הזמינה במגדניה מאפה בדמות אשה, אך בגודל טבעי. המאפה דמה בכל אליה. את בטן הבובה הזאת ביקשה בת־הסוחר למלא במיץ פטל.

בתום טקס החתונה הביאו, על פי הוראת הכלה, את בובת־הסוכר אל מיטת הכלולות וכיסו אותה בשמיכה כך, שרק הפנים נשארו גלויים. הכלה עצמה הסתתרה מתחת למיטה. ברגע שבן־המלך נכנס לחדר, הוא שלף את חרבו ונעץ אותה בבטנה של הכלה. כאשר הבחין בדם האדום, שלאמיתו של דבר לא היה אלא מיץ פטל, נתקף ביאוש גדול. מרוב יאוש כיוון את החרב לעצמו. ברגע זה קפצה הכלה ממחבואה ועיכבה בעד בעלה.

חיו בני הזוג באושר ובתענוגות, במשך שנים רבות וטובות.

ו. בן המלך בקן של תוכים

מלך אחד היה עשיר מופלג, אך כדי שאושרו יהיה מלא, חסר היה לו דבר אחד: ילד.

יום אחד בא מכשף אל המלכה ואמר לה: – אביא לך שלושה תפוחי־עץ. כאשר תאכלי את קליפות התפוח, תהרי ותלדי בן זכר.

המלכה עשתה כמצוות המכשף ודבריו נתאמתו: למלך ולמלכה נולד בן.

כאשר גדל הילד, ליוותה אותו האם הדואגת לכל מקום לכתו. כך היה גם כאשר הלך לבית־הספר. הילד התבייש בכך לפני עמיתיו התלמידים שהיו מגיעים לבית־הספר בלי לווי של אמם. על פי בקשתו של הילד התירו לו ההורים ללכת לבית־הספר יחידי.

יום אחד פגש הילד בדרכו לבית־הספר באותו המכשף עצמו והוא אמר לו: – לך ואמור לאמך את הדברים שאותם אומר לך כעת. אם תשכח, אחתוך ציפורן מאצבעך.

שכח הילד למסור לאמו את דברי המכשף ולמחרת היום קיים המכשף את איומו וחתך ציפורן מאצבע הילד. כן הטיל עליו את המשימה הזאת שנית.

שוב שכח הנסיך למסור לאמו את דבר המכשף וזה חתך לו למחרת היום חלק מאצבעו.

מכאן ואילך סירב הנער ללכת לבית־הספר, כי פחד מן המכשף. הוריו הזמינו מורה בשבילו, והוא היה מלמד את הנער בביתו.

יום אחד, כאשר הנער ישב עם ספר בידו, על הגזוזטרה, הופיע המכשף בדמות תוכי, חטף את הנער והביא אותו לקנו.

ההורים היו כמאובנים מרוב צער וכאב, אך מכשפה זקנה אמרה למלכה: – אל תדאגי! אני מוכנה לעזור לך ולהחזיר את בנך. אך תני לי שק קמח, שוקת ומסננת. במסננת התכוונה המכשפה להרים ולהוריד את עצמה, בשוקת רצתה להטעות את המכשף־התוכי, ובתוך השק חשבה להחביא את בן המלך, כאשר תמצא אותו.

מצאה המכשפה את בן המלך ישן בתוך הקן של התוכים, כשהוא חצי ערום. היא העירה אותו, עודדה אותו לקפוץ אליה מן הקן, וכאשר פתחה את השק, הוא קפץ לתוכו.

מה רב היה עכשיו האושר בבית ההורים, כאשר בנם יחידם הוחזר להם! גם הזקנה באה על שכרה.

כעבור זמן מה, אחרי חיפושים רבים, מצא שוב המכשף־התוכי את בן המלך יושב על הגזוזטרה ושוב חטף אותו והחביאו בקנו. גם הפעם הצליחה הזקנה להציל את בן המלך ולהחזירו אל בית הוריו. הפעם השתמשה בשק סוכר כדי שהתוכי יסתער קודם על הסוכר והיא תוכל באותו רגע עצמו לתפוס את בן המלך ולהביאו אל חוף מבטחים.

ואכן, כך היה.

ז. בן־המלך המכושף לכלב

למלך אחד היה בן אשר מכשף רע כישפו והפכו לכלב. האב האומלל נתן לבנו זה ארמון משלו והוא חי שם יחד עם יהודיה אחת, מנהלת משק הבית, ועם שתי משרתות. המלך הכריז: – האיש שיצליח להושיע את בני מן הכישוף הרע ולהחזיר לו את דמותו הקודמת, יזכה בכל העושר הרב הנמצא בארמון.

בעיר הבירה של המלך ושל בנו המכושף חיתה אשה ולה שלוש בנות. פעם שלחה האם את הבת הבכורה לקנות בשר, אך בדרכה הביתה בא הכלב המכושף וחטף ממנה את הבשר. היא רצה אחריו, עד שהגיעה לארמון. שם קיבלו אותה בסבר פנים יפות ואמרו לה: – היאזרי בסבלנות. התבונה מביאה לסבלנות. הכלב המכושף עשוי לחזור פעם לצורת האדם שלו ואת תהיי אז אשתו, כלתו של המלך.

הגישו לנערה בארמון סעודת מלכים, אך כאשר שכבה לישון במיטתה לא הצליחה לעצום עין. אז הבחינה בחרב שהכלב הניח בינה לבינו. הנערה נבהלה מאוד וחששה לחייה, פן יהרוג אותה, אך דבר לא קרה בלילה. היא קמה בריאה ושלימה.

למחרת היום שאלו בני הבית את הנערה, כיצד עבר עליה הלילה עם הכלב האומלל, אך היא ביקשה רק את הבשר שלה בחזרה ומיהרה לשוב הביתה, אל אמה.

בפעם הבאה שלחה האם את הבת השניה לקנות בשר וגם זו התנסתה באותן החוויות עצמן שבהן התנסתה אחותה הבכירה. היא התנהגה בדיוק כאחותה.

גורלה של הבת הצעירה היה שונה. בלילה שאותו עשתה עם הכלב המכושף, כאשר חרב מונחת ביניהם, היא חשבה בלבה: “אם בא המזל, אחזיק בו”, והיא החליטה להישאר במקום. למחרת היום התנהגו בני הבית אליה כאל כלתו של המלך.

כאשר האחיות נוכחו לדעת, שאחותן לא תשוב עוד אליהן, אמרו: – מה שאנחנו הפסדנו, היא נוטלת לעצמה.

למחרת היום אמרה להן האם: – הביאו לה, לאחותכן, את הטבעת היפה הזאת. שמא היא תקנה אותה.

שמחה הצעירה מאוד, כאשר אחת האחיות שלה הביאה לה את הטבעת, שאמה הציעה אותה למכירה, ואמרה: – לאמיתו של דבר אין לי צורך בשום טבעת, כי יש לי בארמון טבעות למכביר. אולם אקח אותה, גם אם היא מיותרת לי. הלילה, כאשר ישוב בעלי, אבקש את הסכמתו.

בלילה העמידה הנערה על השולחן שני פמוטים. כאשר חזר הכלב המכושף, היא פנתה אל אחד הפמוטים ושאלה: – פמוט, פמוטי, האם עלי לקנות את הטבעת?

הכלב פנה אז אל הפמוט השני ואמר: – פמוט, פמוטי, אליך אני מדבר ולא אל הגברת, היא בעלת הבית כאן והיא יכולה כמובן, אם רצונה בכך, לקנות את הטבעת.

למחרת היום, בבוקר, שילמה הנערה תמורת הטבעת עשרים זהובים, כדי שאמה תוכל לקנות בכסף זה את כל הדרוש לה. היא עצמה נשארה עם הכלב.

יום אחד הגיעו האחיות לביקור בארמון. הן מתו כמעט מקינאה כאשר ראו איזה מזל גדול החמיצו בארמון העשיר והמבורך בכל. אך כאשר האחות, שזכתה במזל זה, עזבה את החדר שלה ונכנסה לחדר אחר, כדי לקבל בו את פני אחיותיה, נפתח לפתע חור באדמה והיא ירדה בו בסולם בעל ארבעים ואחד שלבים. היא המשיכה ללכת בשביל, עד שנתקלה בכלב, שעמד בשדה ולידו אשה כושית, מכשפה. השליכה הצעירה על שניהם, הכלב והמכשפה, את הממחטה שלה ועלתה שוב בסולם, לחדר שבו המתינו לה אחיותיה. היא התנצלה על האיחור ואמרה: — מה יכולתי לעשות? אדוני לא נתן לי ללכת.

בשעה שאמרה זאת התעוררו הכלב והאשה הכושית. הוא שם לב שפניו מכוסים, אך הכושית פנתה אליו ואמרה: – עד עתה היית ברשותי. מכאן ואילך עליך להיות ברשות אשתך ועם אשתך. עד עתה היית כלב, מכאן ואילך תשוב ותהיה אדם.

עלה הנער בסולם, חיבק את אשתו ונישק לה, ושניהם הושיטו את ידיהם לשתי האחיות ועמדו שלובי ידיים. אחר כך הזמינו למקום גם את המלך כדי שיוכל לחבק את בנו, אשר הכישוף הוסר ממנו.

מכאן ואילך חיו כולם ביחד, חיי אושר, סיפוק ונחת. בני־הבית הנאמנים קיבלו מתנות ורוב טובה, והכל בשפע וביד רחבה.

ח. בעלי חיים אסירי תודה

היה היה מלך סומא והיו לו שלושה בנים.

יום אחד שלח את בנו הבכור אל רחבי העולם לחפש סם מרפא, תרופה למחלת העיוורון שלו. הבן הבכור שב הביתה, מבלי שהצליח במשימתו, והמלך שלח את בנו השני. גם הוא שב הביתה מבלי שהצליח. בסוף קרא לבנו הצעיר ואמר לו: – אם לא תצליח, יותז ראשך!

לבן הצעיר הזה היה סוס, שהחליט לסייע לאדונו. הביא הסוס את הצעיר אל שפת הים והצביע על אדמה המרפאה את העיוורון. על האדמה היתה מונחת גם צמת־זהב, והסוס הזהיר את הנער: – אל תקח את הצמה!

הנסיך לא שמע לעצת הסוס והרים את הצמה. כך הביא עמו לארמון את האדמה המרפאה ואת צמת הזהב גם יחד.

המלך זכה שוב באור עיניו, והכל היו שמחים.

האח הבכור, עינו היתה צרה באחיו הצעיר, בגלל הצלחתו. יום אחד אמר אל אביו: – אחי אמנם הביא את צמת הזהב, אך את הנערה בעלת הצמה לא הביא עמו.

ציווה המלך על בנו הצעיר: – הבא לי את הנערה בעלת שער הזהב. אם לא תצליח, יותז ראשך! רוצה אני לשאת את הנערה בעלת שער הזהב לאשה.

שוב הביא הסוס הנאמן את אדונו אל שפת הים. בגדה שממול התגוררה הנערה בעלת שער הזהב, והסוס תבע מן הנער שיעצום את עיניו. כהרף עין עברו הסוס והצעיר את הים וראו את הנערה מתהלכת עם אחיה. הסוס הנהדר נשא עד מאוד חן בעיני הנערה והיא ביקשה, שבן־המלך ירשה לה לרכוב עליו.

בו ברגע שעלתה על הסוס, קפץ בן המלך והצטרף אליה, ובן רגע עברו הסוס ורוכביו את הים. אך בדרך נפל צמיד של הנערה לים.

בדרכם ראה הנסיך דג תלוי על עץ שעל שפת המים, והסוס אמר לו: – השלך את הדג למים!

עשה הצעיר כך והדג נתן לו במתנה שלושה מקשקשיו ואמר לו: – כאשר תזרוק את הקשקשים לים אבוא מייד לעזרתך, אם תזדקק לה.

אחר כך עברו הסוס ורוכביו ליד קן צפורים שעל עץ. על העץ הזה טיפס נחש שעמד לטרוף את הגוזלים. ציוה הסוס על הנסיך להרוג את הנחש והנסיך עשה כן.

רק הספיק להרוג את הנחש ועוף־פרא, הוא אבי הגוזלים, הסתער על הנסיך ורצה לטרוף אותו, אך הגוזלים פתחו בצעקה: – אבא! לא! הוא הציל אותנו מן הנחש הרע.

קיבל הנסיך מעוף־הפרא כמתנת פרידה, שלוש שערות, והעוף אמר לו: – כאשר תזדקק לעזרתי, תשרוף את השערות האלו ומייד אבוא לעזרתך. כמו בשלושת הקשקשים.

אחר כך ראה הנסיך שלוש יונים רבות, מתקוטטות ונלחמות זו בזו. הוא הפריד ביניהן, וכך מנע שפיכות דמים. הן העניקו לו שלוש נוצות כאות תודה ואמרו לו: – כאשר תזדקק לעזרתנו, השתמש בנוצות אלו ומייד נבוא ונסייע לך.

כך חזר הבן הצעיר אל ארמון אביו בריא ושלם. המלך ביקש את ידה של הנערה והיא הסכימה, בתנאי שיוחזר לה הצמיד שאבד כאשר נפל לים.

רכב הנסיך על סוסו אל שפת הים וזרק את שלושת הקשקשים אל תוך המים. מיד הגיע לחוף הדג, אשר הנסיך הציל את חייו. שטח הנסיך את בקשתו בפני הדג וזה הביא את הענין לפני מלך הדגים. עד מהרה גילו את הדג, שמצא את הצמיד. לא עבר זמן רב ובן המלך קיבל אותו.

דבר זה לא סיפק את הנערה והיא הציגה דרישה נוספת: – אני מבקשת להביא מביתי ארגז מלא תבואה.

שרף הנסיך את שלוש הנוצות וכאשר הופיעו לפניו היונים אסירות התודה, שטח בפניהן את בקשתו. חיש מהר גוייס צבא גדול של ציפורים והן אספו את התבואה המבוקשת על ידי הנערה והביאו את הארגז לארמון.

עתה הציגה הנערה דרישה שלישית: – המלך חייב להתרחץ לפני החתונה במקווה, שאותה היא עצמה תסיק.

נכנס המלך למקווה ומיד נשרף. ביקש הבן הבכור לשאת את היפהפיה לאשה. גם הוא נדרש להיכנס למקווה וגם הוא נשרף, כמו אביו. גורלו של האח השני לא היה שונה מגורל אביו ואחיו הבכור.

לאח הצעיר יעץ סוסו הנבון עצה טובה: – רוץ מהר עד שיתמלא גופך זיעה. את הזיעה אסוף בבקבוק, וכאשר תיכנס למקווה שפוך את הזיעה על האש.

עשה הנסיך כפי שיעץ לו הסוס. האש כבתה והיפהפיה היתה לאשתו.

ט. הברווזה שהטילה ביצי־זהב

לאלמנה ענייה היו שלושה בנים. יום אחד אמרה אל אחד מבניה: – בני, סע לקושטא, שבה היו לאביך ידידים טובים, והם יעזרו לך.

הגיע הבן לקושטא, אל אחד הידידים של אביו, וזה נתן לו עצה: – לך אל הר פלוני, ושם תגיע לארמון. ירשו לך להיכנס פנימה, לחצר הארמון, ובה תמצא ברווזים. קח ברווזה אחת אתך. מנהלת המשק תזמין אותך להישאר, אך אל תשיב לה, אלא תמשיך בדרכך עם הברווזה. הברווזה תטיל ביצת זהב, ואותה תמכור לקונסול פלוני, שלפני ביתו עליך לעבור. הוא יבקש ממך כי תמכור לו גם למחרת היום ביצה כזאת.

ואמנם, כך היה הדבר.

הקונסול גילה את סוד ביצי הזהב ורצה להבטיח לעצמו את ברווזת־הפלא. מה עשה? ניגש אל האלמנה, אמם של שלושת הבנים, וביקש את ידה, אך בתנאי שהיא תחסל תחילה את כל שלושת בניה. הקונסול ידע, כמובן, שהבן חזר אל אמו יחד עם הברווזה, אך לא ידע, כי בינתיים שחטו הבנים את הברווזה ואכלו אותה: הבן הבכור אכל את הקיבה וזכה בסגולה מיוחדת: כל פעם שהניח את ידו על אוזניו, נשרו מהן זהובים. הבן האמצעי אכל את המוח של הברווזה, ועל ידי כך נודעו לו כל מזימותיו של הקונסול נגד האחים וכל מה שדיבר עם אמו. הבן הצעיר אכל את לב הברווזה ונעשה משום כך חזק כל כך שהיה בכוחו לנפץ את הכל במכת־ידו.

הקונסול מסר רעל לאם ודרש ממנה להכניס אותו לתוך האוכל שאותו תגיש לבניה.

לשלושת האחים נודעה המזימה ע"י האח האמצעי שאכל את המוח של הברווזה, והם החליטו לא לנגוע בשום מאכל בארוחת הערב. בפני אמם טענו: – עלינו לגמור את שיעורי הבית לבית־הספר ואין אנו יכולים לבוא לארוחה.

למחרת היום הביא הקונסול סכין ודרש מן האם לחתוך את גרונות הילדים, בלילה, בשנתם. גם הפעם נודע הדבר לילדים והם אמרו לאמם: – הלילה לא נבוא לישון בבית, כי בכוונתנו לאכול בפונדק ולהכין את השיעורים במשך הלילה.

כאשר התברר לקונסול כי מן הברווזה לא נשאר ולא כלום, הפסיק את חיזוריו אחרי האשה, אף שלושת הילדים לא חשו בטוב בביתם שלהם, עזבו אותו ויצאו לדרך. בדרכם הגיעו לשער של עיר, שבה החליט המלך להשיא את בתו לאיש שייכנס למחרת היום, בבוקר, לתוך העיר.

שלושת האחים החליטו כי על החזק שביניהם, הוא האח שאכל את לב הברווזה, להיכנס ראשון. כך היה הדבר, והאח הזה היה לחתנו של המלך.

גורל משונה עלה בחלקו של האח שאכל את קיבת הברווזה. הוא הגיע לעיר, שבה הכריזו בקול רם: – מי שרוצה לראות את פני בת־המלך חייב לשלם מאה זהובים.

האח שילם את הסכום, ומכיוון שבת־המלך נשאה חן בעיניו, שילם פעם נוספת, ופעם שלישית. והרי לא היה בכך כל קושי לצעיר. הוא חייב היה להניח את ידו על האוזן ולא יותר.

בת־המלך הפיקחית הרגישה כיצד מנער הצעיר את הכסף מן האוזן, והיא הזמינה אותו לסעודת ערב. בסעודה זו הגישו לו משקאות רבים והוא השתכר. בשכרותו גילה לה את הסוד בדבר קיבת הברווזה, ואז מזגה לו בת המלך אל תוך היין תרופה להקאה, והוא הקיא את קיבת הברווזה.

בלעה בת־המלך מייד את הקיבה, ואחר כך ציוותה על משרתיה להשליך את הצעיר לרחוב.

בהיותו שיכור לא הרגיש האח בשום דבר. רק למחרת היום, כאשר התעורר משכרותו ומצא את עצמו ברחוב, הבחין במה שעוללו לו.

עני ומרוד המשיך בדרכו, עד שהגיע אל עץ תאנה. כיוון שהיה רעב ביותר, אכל תאנה מן העץ, ומייד צמחה לו לתדהמתו הגדולה, קרן ענק במצחו. אז אמר לעצמו: אם כן הדבר, מוטב שתהיינה לי שתי קרניים. מה עשה? אכל פרי נוסף והמשיך בדרכו, כאשר שתי קרניים בראשו.

ושוב הגיע בדרכו אל עץ תאנה. גם הפעם תקף אותו הרעב והוא אכל תאנה מן העץ. אך מה גדולה היתה הפתעתו כאשר נוכח לדעת כי אחרי אכילת הפרי הראשון נעלמה אחת הקרניים. הוא אכל עוד תאנה ואז נעלמה גם הקרן השניה. ארה הצעיר סל מלא תאנים מן העץ, וגם חזר אל עץ־התאנה הקודם וארה סל מלא תאנים גם ממנו. ומכיון שממילא היה בדרך בחזרה, נכנס שוב לעיר שבה התעללה בו בת המלך בצורה נבזית כל כך. בעיר נודע לו שזה מכבר מורגש בה מחסור חמור בתאנים. הוא ניגש לאחד הרחובות בסביבת ארמון המלך והתחיל להכריז בקול רם: – תאנים למכירה! תאנים למכירה! מי קונה?

שמעה בת־המלך את ההכרזה וביקשה את המשרתת שלה לקנות לה שני סלים. המוכר נתן לה רק סל אחד שבו היו התאנים הרעות. – השני, כך טען, – מיועד לאמו החולה.

בת המלך אכלה מן התאנים ונתנה גם להוריה. ואולם איזה אסון! לכולם צמחו פתאום קרניים בראש.

מייד התחילו לחפש רופא שירפא את המשפחה המלכותית ממחלתה. חיפשו בעיר, חיפשו במדינה, חיפשו בארץ כולה, אך לשווא.

והנה הופיע יום אחד בעיר סוחר־התאנים הערמומי כשהוא מחופש לרופא. האיש ריפא את כולם באמצעות התאנים הטובות, אך לא גילה זאת, אלא טיפל בהם זמן ממושך. במיוחד טיפל בבת המלך ונתן לה תרופה להקאה. בת המלך הקיאה את קיבת הברווזה, אך הצעיר, הוא סוחר התאנים, הוא הרופא, לא הצליח לבלוע אותה במהירות הדרושה. אף על פי כן לא הפסידה בת המלך דבר וגם הוא עצמו לא. כי שניהם היו לזוג נשוי וחיו יחדיו באהבה ובשמחות, במשך שנים רבות וטובות.

י. בת־הדרקון והנער

נער אחד עזב את בית הוריו אחרי ריב עם אביו. בדרך נתקל בשנים עשר שודדים, אך לא נבהל מהם, אלא פנה אליהם באומרו: – אני אחד ואתם שנים עשר. מוכן אני לדוקרב עם האמיץ ביניכם!

איש גבה־קומה יצא להיאבק עם הנער והנער הרג אותו. זה היה גם גורלו של השודד השני והשודד השלישי. כך הרג הנער ארבעה מן השודדים ואלה שנשארו בחיים ביקשו רחמים. הם היו מוכנים לשרת את הנער כעבדים, אך הנער ביקש מהם דבר אחד בלבד: – תגלו לי את מקום הימצאותה של נערה יפה להפליא, החיה, לפי השמועה, בהרים שמסביב.

אמרו לו השודדים: – אנו מוכנים להראות לך את המקום, אך יראים אנו מלגשת לשם, כי היא בת־דרקון מכושפת.

ניגש הנער אל הבית שעליו הצביעו השודדים מן המרחק. ולבית חלון אחד בלבד, והוא למעלה, מתחת לגג.

הנער התחבא בקרבת המקום. בערב בא אביה של הנערה, ניצב למטה וקרא: – בתי היפה, כנייר לבנה, התירי את שערך הארוך, כי חפצי הוא אליך לעלות.

ניגשה הנערה אל החלון, התירה את שערה הארוך ומשכה בו את אביה למעלה. כעבור שעה הופיעה במקום אמה של הנערה וגם אותה משכה הנערה למעלה, באמצעות שערה הארוך.

למחרת היום, בבוקר, הורידה הנערה את אביה ואת אמה באותה צורה עצמה, ושניהם התרחקו ונעלמו בתוך ההרים.

כאשר נוכח הנער לדעת, כי הנערה נשארה לבדה בבית, קרא בקול שחיקה את אביה: – בתי היפה, כנייר לבנה, התירי את שערך הארוך, כי חפצי הוא אליך לעלות.

העלתה הנערה את הצעיר אל חדרה, אך כאשר ראתה אותו, התפלאה ושאלה: – מה אתה מחפש כאן?

– באתי לקחת אותך.

הם נשאו חן זה בעיני זה והתחילו לשוחח. מרוב דברים ירד הערב, מבלי שירגישו בכך. אז שמעו לפתע את קול אבי הנערה שרצה לעלות. הנערה אמרה אל הנער: – בוא! אמצא לך מקום מחבוא! – היא טפחה בו בידה והוא נהפך לכלוב אשר כנרית בו. לאחר מכן העלתה את אביה ואחר כך את אמה והם סעדו יחד את לבם. אחרי הארוחה התבונן האב סביבו בחדר וקרא: – ריח של בני אדם אני מריח כאן!

אמרה הבת: – רק נדמה לך הדבר. זהו ריחו של בשר, שטיגנתי בשבילך ובשביל אשתך.

אחרי הדברים האלה שכבו לישון.

למחרת היום, בבוקר, נפרדו ההורים מבתם וחזרו אל ההרים. הנערה טפחה בכלוב והנה עמד לפניה שוב הנער, בדמותו שלו, כתמול שלשום. הם שקעו שוב בשיחה ארוכה והכל התרחש כמו יום לפני כן.

ביום השלישי אמרה הנערה לנער: – כדי שנוכל להיות יחד, עלינו לברוח מכאן.

כאשר חזרו ההורים ולא מצאו את בתם, התחילו לחפשה. ברגע שבו שמה הנערה לב שאביה מתקרב, כישפה את הנער לכבש ואת עצמה לרועה צאן. האב לא הבחין בבתו וחזר בעקבותיו. כאשר האם התקרבה למקום, כישפה הנערה את הנער לכנסיה ואת עצמה לכומר המתפלל בה. כך לא מצאה גם האם את בתה.

אז אמרה הנערה לנער: – בביתנו תלויים בארון הקיר שני בגדים. אם יעלה בידך להוציאם, ולשרוף אותם, נצליח להשתחרר מן התלות באבי ובאמי.

הצליח הנער להוציא את הבגדים מן הבית ולהביאם לנערה. הם שרפו אותם וזכו מכאן ואילך לחיות כבני חורין. הם נישאו וחיו בטוב, ונתברכו בילדים לרוב.

יא. בת הווזיר הנבונה

לווזיר אחד היו שלוש בנות. יום אחד ביקשה בת־המלך לשחק אתן, תחילה עם הבת הבכורה. בת המלך נהגה לא לאכול במשך כל היום, אלא שלוש תאנים בלבד, בכל אחת משלוש הארוחות שלה, ולשתות ספל קפה בכל אחת מהן. גם בת הווזיר לא קיבלה כל היום יותר מזה. על כן, כאשר חזרה רעבה בערב הביתה, לא רצתה בשום פנים ואופן לחזור ולבקר אצל בת־המלך.

גם הבת השנייה של הווזיר, שהלכה למחרת היום אל הארמון כדי לשחק עם בת־המלך, נתנסתה באותו ניסיון עצמו.

בצורה שונה התנהגה הבת השלישית, הצעירה ביותר. שעה שבת המלך שכבה לנוח, אחרי ארוחת הבוקר, ונרדמה, טיילה בת הווזיר בגינה וכך הגיעה אל אחד השערים. היא נכנסה דרכו פנימה ונוכחה לדעת, שהיא נמצאת במטבח. ביקשה מן הטבח: – תן לי לאכול.

שאל אותה האיש: – כיצד הגעת לכאן?

סיפרה לו הצעירה הכל והוא נתן לה לאכול מכל מה שלבה חפץ. בסוף ביקשה עוד משהו לקינוח הסעודה.

– יש לי דבש טוב, – אמר הטבח, – אבל הוא שמור במרתף.

ירדו השניים אל המרתף, ושעה שהטבח התכופף מעל לחבית הדבש, דחפה אותו הנערה פנימה. אחר כך חזרה בריצה אל בת המלך. זו טרם התעוררה משנתה, על כן לא הבחינה בהיעדרה של בת הווזיר. בערב ביקשה בת המלך את בת הווזיר: – התוכלי להישאר גם הלילה?

בת הווזיר נעתרה לבקשת בת המלך ונשארה אצלה.

כאשר עזבה הנערה את המטבח, הגיעו אליו ארבעים גנבים שקראו לטבח: – ממט, ממט, איפה אתה?

הטבח ענה מתוך החבית: – כאן, למטה.

עזרו הגנבים לטבח לצאת מתוך חבית הדבש.

למחרת היום חזרה בת הווזיר למטבח. הפעם נזקק הטבח לחמאה, ומכיון שרק מעט מאוד חמאה נשארה לו, ירד למרתף, התכופף גם הפעם מעל לחבית שבתחתיתה היתה החמאה, ושוב דחפה אותו בת הווזיר פנימה.

גם הפעם הגיעו ארבעים הגנבים למטבח ועזרו לטבח לצאת מחבית החמאה.

ביום השלישי הופיעה שוב הנערה במטבח והבחינה בו בשוקת אפייה התלויה מן התקרה. היא ביקשה את הטבח שיסביר לה, כיצד אופים לחם. אך הפעם צריך היה הטבח לעלות אל השוקת. לכן אמר לנערה: – אני מתיישב על הקרש הזה ואת תמשכי את החבל. אחר כך עליך להוריד אותי, כפי שהעלית אותי.

העלתה בת הווזיר את הטבח, אך לא הורידה אותו.

כאשר הגיעו למקום ארבעים הגנבים וקראו שוב: ממט, ממט, איפה אתה? – ענה הטבח בקול בכייני: – כאן, למעלה. – והוא הסביר לגנבים את השתלשלות הדברים.

התחילו הגנבים לחשוד בו: פעם הוא למטה ופעם למעלה? על כן החליטו להשאיר שומר במקום, והגורל נפל על ראש השודדים. הוא נשאר, וכאשר למחרת היום הופיעה במקום הנערה, הרגיש בה ורצה להורגה. ואולם היא נתנה לו את הטבעת יקרת־הערך שלה כהוכחה שאיננה מתכוונת להלשין עליו ולמסור אותו לשלטונות.

כך עברו חמישה ימים ובת־הווזיר חזרה לביתה. האם שיבחה אותה על שהצליחה להחזיק מעמד זמן רב כל כך אצל בת המלך, אך הבת התאהבה בשודד, חשבה עליו כל הזמן והשתדלה לפגוש אותו.

יום אחד נודע לבת הווזיר, כי השודד חלה ונפל למשכב. היא ביקשה את אביה הווזיר שיזמין בשבילה חליפת רופא, מסוג החליפות שהרופאים נוהגים ללבוש אותן.

מחופשת כרופא ביקרה בת־הווזיר אצל החולה, ומבלי שירגיש בדבר, הורידה מאצבעו את טבעת המלך.

רק הסתלק הרופא, הבחין ראש השודדים בדבר. כאשר חזר הרופא לביקור נוסף, שאל ראש השודדים: – האם אין את הנערה מארמון המלך?

הרופא לא הכחיש זאת ושניהם התארסו.

כעבור זמן מה נענה הווזיר להפצרות בתו, ונקבע מועד החתונה שלה. לפני החתונה הלכה הנערה אל מגדניה והזמינה בה בובה הדומה לה, העשויה כולה מסוכר ומלאה מיץ אדום מתוק. בתוך הבובה ציוותה להרכיב מכשיר המאפשר להניע אותה על ידי משיכה בחוט.

לאחר טקס הכלולות השכיבה בת הווזיר את הבובה במיטה, והיא עצמה הסתתרה מתחתיה.

ראש השודדים שנתמנה בינתיים על ידי הווזיר לקצין גבוה, נכנס לחדר הכלה וקרא מתוך זעם, בקול רם: – האם את היא שדחפת את הטבח לתוך חבית הדבש?

הבובה הניעה בראשה לסימן שאמנם כן הדבר.

– האם את היא שדחפת אותו לתוך חבית החמאה?

ושוב משכה הכלה מתחת למיטה בחוט, והבובה הנהנה בראשה.

– האם את היא שהשארת את הטבח תלוי למעלה?

שוב הנהנה הכלה המדומה בראשה.

– האם את היא שלקחת ממני את הטבעת?

שוב הנהנה הכלה המדומה בראשה, לאות הסכמה.

– על כן עלייך למות! – קרא השודד־הקצין ונעץ את חרבו בביטנה של הבובה.

מי הסוכר הצבועים נשפכו והחתן ניגב את הנוזל. במקרה הגיעה טיפה אחת של ה"דם" לשפתיו, ומה גדולה היתה השתוממותו, כאשר הבחין מה מתוק הוא. מיד נתמלא חרטה על המעשה שעשה, וקרא: – מה עשיתי! מה אגיד לחותני? אשלח יד בנפשי ואמות, כי אין לי ברירה!

– לא! – קראה הכלה מתחת למיטה. עליך לחיות, לחיות אתי!

ואכן, בני הזוג חיו מאז ביחד, באושר, בעושר ובנחת.

יב. בת המלך שהסתפקה בעדשה אחת בלבד

אשה חשוכת ילדים קנתה שלושה דגים. אותו יום באו אליה פיות ואמרו לה: – נעשה לך כישוף. שלושת הדגים שלך יהיו לשלוש כלות של המלך.

האשה קיבלה את הדברים בבת־צחוק של חוסר אימון, אך באותו רגע עצמו שמעה את הדגים מבקשים: – תני לנו עבודה! אנו רוצים לתפור!

ראתה האשה לפניה שלוש נערות יפות תואר, והאשה היתה מאושרת מאוד. ומה עוד ששלוש בנותיה לא אכלו אלא מעט שבמעט. אחת מהן אכלה במשך יום שלם עדשה אחת בלבד, ושתי האחרות אפילו זאת לא אכלו. רק חצי עדשה.

יום אחד פתחו השלוש בזימרה והשמיעו זמר יפה להפליא. בן המלך, שעבר אז במקרה במקום, שמע את הקולות המתוקים הללו, נכנס לתוך הבית והתאהב, בו במקום, באחת הנערות, שאותה נשא אחר־כך לאשה.

יום אחד נכנס בן המלך לבית קפה. שם שאל אותו איש אביון אחד: – האם אתה שבע רצון מן הבחירה שלך?

– מאוד! – ענה בן המלך. – ומה עוד שבמשך יום שלם היא אוכלת עדשה אחת בלבד.

העני חזר לביתו ואשתו ביקשה ממנו כסף לאפיית לחם. השיב לה בעלה בתרעומת: – הנה, כלתו של המלך מסתפקת בעדשה אחת בלבד, ואשה כמוך מבקשת לחם שלם!

האשה רצה, כשדמעות זולגות מעיניה, אל ידידתה והתלוננה לפניה. הידידה הזאת היתה מכשפה. מה עשתה? לקחה מכתש ביד והלכה לארמון המלך. היא נראתה מחזרת על הפתחים וביקשה פרוסת לחם: – האם אוכל להניח כאן, מאחורי הדלת, את המכתש שלי?

הרשות ניתנה לה ובלילה חזרה האשה, עמדה לפני שער הארמון וקראה: – מכתש שלי, מכתש שלי, מכתש רב כוח! בשם ידידותך וידידותי, הואל נא לי את השער לפתוח! – שאלה. – בערב אחזור ואקח אותו.

המכתש פתח לאשה את השער, וזו הוציאה את בת המלך ממיטתה, סחבה אותה אל המרתף וניסתה להכריחה לאכול איטריות שאותן הביאה עמה. אך בת המלך סירבה, כי לא היתה מסוגלת לכך. הרי היתה רגילה לאכול עדשה אחת בלבד.

לקחה המכשפה מערוך, הרגה בו את בת המלך והחזירה את הגוויה לתוך המיטה.

כאשר מצא בן המלך את אשתו מתה במיטה, פרץ בזעקת שבר ודמעות פרצו מעיניו. איש מבני הבית לא ידע כיצד אירע הדבר.

כעבור זמן מה חזר אל הבית של שלוש הנערות ונשא לאשה את הבת השנייה. גורלה לא היה שונה מגורל אחותה.

בסוף הצליח בן המלך לגלות, אחרי חקירות ושאלות רבות, כי זקנה אחת היתה ניגשת אל השער, משאירה שם מכתש וחוזרת לקחת אותו בערב. אז נתן בן המלך פקודה לאנשיו: – כאשר תשוב הזקנה למקום ותשאיר את המכתש, הודיעו לי מייד על כך.

נשא בן המלך את הנערה השלישית לאשה.

אחרי שהזקנה באה לשער והשאירה בו את המכתש, הלך ונטל אותו לעצמו והכניס אותו לכיסו.

בלילה חזרה המכשפה לשער וקראה: – מכתש שלי, מכתש שלי, מכתש רב כוח! בשם ידידותך וידידותי, הואל נא לי את השער לפתוח.

המכתש שבתוך הכיס התחיל לנוע ורצה לצאת. בן המלך התיר לו לצאת ולפתוח את השער לזקנה, אך הוא התגנב בעקבותיה אל תוך המרתף. שם ראה כיצד היא מבשלת חתיכת בשר ועומדת להגיש אותו לאשתו.

ברגע זה יצא בן המלך ממחבואו וקרא: – הנה תפשתי אותך, אשה מפלצת! את רצחת את שתי נשותי!

ובאותו מערוך עצמו, שבו הרגה המכשפה את שתי נשותיו, הרג בן המלך אותה.

מכאן ואילך חיו בני הזוג ביחד, בלי הפרעות ובלי דאגות, חיים של אושר ונחת.

יג. הבת הנבונה

שני אנשים הלכו יחדיו בדרך עפר, כאשר הבחינו לפתע, באמצע הדרך, בשלושה ארנקים מלאי מטבעות זהב. על כך פרץ ריב ביניהם, כי אחד טען: – אני הראשון שראיתי את הארנקים ומשום כך זכאי אני לקבל שניים מהם.

גם הגבר השני טען אותה טענה עצמה!

הריב הובא לפני המלך והוא החליט: – אציג לפניכם שלוש שאלות. מי שישיב עליהן לשביעות רצוני, יזכה בשניים משלושת הארנקים.

שאלות המלך היו: – מהו הדבר המהיר ביותר בעולם? מהו הדבר השמן ביותר? מהו הדבר המתוק ביותר?

הראשון השיב על השאלות בו במקום: – אין דבר מהיר מן הציפור, מלכי. אין דבר שמן מחזיר מפוטם. אין דבר מתוק מסוכר.

השני שתק נכלם, כי לא מצא תשובה בפיו. הוא ביקש מן המלך שהות של יומיים, והמלך נעתר לבקשתו.

כשחזר הביתה התהלך האיש הנה והנה, והבעת פניו היתה עצובה. שאלה אותו בתו: – מה קרה לך, אבי היקר? מעולם לא ראיתיך מודאג כל כך ועצוב כל כך. – היא הפצירה בו, עד אשר סיפר לה את פשר דאגותיו. אז אמרה: – התשובה אינה קשה כלל וכלל. אין דבר מהיר מן העיניים, אין דבר שמן מן האדמה ואין דבר מתוק מנפש אדם. – אחר־כך הוסיפה ואמרה: – אם המלך ישאל אותך מפי מי שמעת את התשובות, אנא, אל תספר לו דבר וחצי דבר על אודותי!

הבטיח האב לבתו למלא את בקשתה.

למחרת היום הופיע האיש לפני המלך והשיב על השאלות שלו. המלך שמח עליהן וחרץ את פסק הדין לטובתו. – אולם, – המשיך, – הגד לי עכשיו בכנות את האמת: מי השיב את התשובות? אתה בעצמך או מישהו אחר?

נבהל מאוד האיש והתחיל לגמגם. הפציר בו המלך עוד ועוד וביקש שיגלה לו את האמת כולה. בסופו של דבר לא נשאר לאיש אלא לגלות את שם בתו. אז ציווה עליו המלך: – הבא לפני את בתך! אך דע לך, עליך להביאה רעבה ולא רעבה, לבושה ולא לבושה, רכובה ולא רכובה!

כאשר נודעו לבת דרישות המלך, קדרו פניה. אך בסוף הבטיחה לבוא אתו ולהופיע לפני המלך.

למחרת היום צמה הנערה עד הערב ורק עם רדת הלילה אכלה כמה גרעיני דלעת ותורמוס. כך היתה רעבה ולא רעבה. אחר כך לבשה שמלה שקופה והיתה לבושה ולא לבושה. בסוף התישבה על כבש באופן כזה שרגל אחת היתה מונחת על גבו של הכבש והשנייה פנויה להליכה. וכך, רכובה ולא רכובה, הופיעה לפני המלך.

כאשר ראה המלך את הנערה ושמע כיצד הצליחה למלא את משימותיו, קרא בקול רם: – אכן, זו האשה שאלוהים שלח לי אותה! – והוא פנה אל הנערה ואמר: – תהיי לי את לאשה, ועל ראשך אשים את כתר המלכות. ואולם דבר אחד ויחיד עלי לדרוש ממך: לעולם אל תתערבי בניהול הממלכה או בענייני הפרטיים.

הנערה הנבונה הסכימה וכך היתה למלכה. המלך אהב אותה מאוד.

והנה קרה באחד הימים ששני איכרים באו העירה אל היריד. אחד משך אחריו עגלה קשורה בחבל, והשני – אתון מעוברת שהלכה לפניו. אמר בעל העגלה אל בעל האתון: – הרשה לי לקשור את העגלה שלי אל האתון שלך. הלא לשנינו דרך אחת. למה אטרח כל כך עם העגלה? ועל האתון שלך לא יכביד הדבר במיוחד.

בעל האתון הסכים לסידור זה, ואולם אחרי שעה קלה, לאחר שקשרו את העגלה אל האתון, נפלה זאת ארצה והמליטה עייר מת. שני האיכרים התחילו לריב זה עם זה. בעל האתון תבע מבעל העגלה פיצויים עבור העייר המת. הוא טען: – המאמץ הוא שגרם לאסון.

בעל העגלה הכחיש זאת ושניהם הביאו את המחלוקת לפני המלך. זה החליט, כי אכן, על בעל העגלה לשלם פיצויים. ואולם הוא היה עני מרוד כל כך, שלא היה בכוחו לשלם את המוטל עליו.

ביום ששי, בשעת הצהריים, כאשר המלך, לפי מנהג המוסלמים, הלך ברוב פאר אל המסגד, ניגש האיכר העני אל ארמון המלכות. שם התחנן לפני המלכה שתתערב אצל בעלה, לטובתו. המלכה אמרה לו: – לך אל הנהר העובר ליד המסגד, והטל את חכתך במקום שבו רדודים המים. כאשר המלך יעבור במקום וישאל אותך, כיצד אפשר לדוג דגים במקום שאין בו מים עמוקים, תשיב לו: “וכיצד אפשר להרשיע עגלה שתשלם את מחירו של עייר”?

ואכן, הכל קרה כפי שהמלכה חזתה זאת מראש.

המלך ניחש מיד כי זהו מענה של המלכה ובשובו הביתה אמר לה: – את הפרת את ההסכם שבינינו, ועל כן עלי להתגרש ממך. ואולם, כפי שחגגנו את התקשרותנו בסעודת־כלולות כך נחוג את פרידתנו בסעודה חגיגית. אחרי הסעודה עליך לעזוב את הארמון, אך את יכולה לקחת מכאן דבר אחד ויחיד, שהוא האהוב ביותר על לבך.

במסיבת הפרידה הצליחה המלכה לשכר את המלך, עד ששקע בתרדמה כבדה מאוד. לאחר מכן ציוותה לרתום סוסים למרכבה והעבירה בה את המלך הישן אל בית אביה.

כאשר התעורר המלך מתרדמתו למחרת היום, בבוקר, הופתע לא מעט למצוא את עצמו בבית חותנו. הסבירה לו המלכה: – הרי אמרת שאקח עמי מן הארמון את הדבר האהוב ביותר על לבי. ומה אהוב יותר על לבי ממך?

שמח המלך מאוד על הדברים האלה, השיב את המלכה למקומה הרם ואמר לה: – מכאן ואילך לא אעשה דבר בלי להתייעץ בך, כי אשה נבונה את, וחכמינו אמרו¹: “איזהו חכם? השומע בבעל־עצה”.

יד. דוניה יזולי

למלך אחד בקושטא היו שלושה בנים. יום אחד ביקשו את אביהם שיבנה להם באר שכולה מלאת חלב ודבש, וכל העם יורשה לשאוב ממנה חינם, אין כסף.

האב הסכים ויום אחד באה לבאר אשה זקנה עם שלושה כדים, שניים מהם בידיה ואחד על ראשה. אחד הנסיכים, האמצעי שביניהם, השליך אחריה אבנים והזקנה אמרה – מי שהשליך את האבן לא יימלט מסכינה של דוניה יזולי.

מן הרגע הזה לא נטשה את הנסיך המחשבה על דוניה המסתורית, והוא יצא לחפש אותה.

כאשר עבר ליד חנות של צורף־זהב ושאל אותו על דוניה, השיב לו הצורף: – אתה עלול לשלם על כך בחייך. תן לי את כספך לשמירה. כאשר תשוב בריא ושלם, תקבל אותו בחזרה. ולא, יישאר הכסף שלי.

בן המלך קיבל הצעה זו. הוא הגיע לארמונה של דוניה יזולי אך לפני שהספיק להתיישב כהלכה ולהציג את עצמו, נתנה דוניה יזולי סימן למשרתת שלה וזו ניפצה את ראשו של בן המלך בגרזן.

לפני צאתו לדרך נתן הנסיך לאחיו הבכור טבעת ואמר לו: – אם תסתובב הטבעת הזאת מעצמה על האצבע שלך, דע שאני מת.

יום אחד הסתובבה הטבעת מעצמה על האצבע של הנסיך הבכור והוא ידע, כי אמנם, מת אחיו. מה עשה האח הבכור? החליט לצאת לדרך כדי לנקום את נקמת אחיו.

גם הוא עבר ליד חנותו של צורף־הזהב וגם אותו הזהיר האיש, אך לשווא. גם הוא נהרג באותה צורה עצמה, שבה נהרג אחיו.

בסוף יצא לדרך הצעיר באחים, כדי לחפש את אחיו. הוא הגיע לצורף־הזהב ולא דחה את הצעתו, אלא הודה לו באדיבות עליה. על כך אמר לו הצורף: – הנה אתה תזכה בדוניה יזולי. עליך ללבוש בגדי נערה, וכך תהיה לבתי, ואני לאביך. מדי חודש בחודשו עורכת אחת מבנות המלך סעודה לכבוד אביהן. לסעודה הזאת מזמינים את הבנות של כל בעלי־המשרה הגבוהים, וכל נערה ונערה מציגה לפני המלך, כאשר הוא מבקש זאת, איזו יצירת־אמנות, מעשה מלאכת מחשבת. אני, צורף־הזהב, המייצר את מעשי האמנות שבהן מתחרות הנערות. בפעם הבאה, כשתבואנה הנערות אלי, אבקש שיזמינו גם אותך לסעודה.

כך קרה שהנסיך זכה לסעוד על שולחנו של המלך.

יום אחד ביקש שיזמינו גם את דוניה יזולי. כאשר הכיר אותה הנער, והוא לבוש בגדי נערה, הציג לפניה שאלה: – כיצד היית מגיבה אילו היה בן־המלך מבקש את ידך?

– הייתי מנפצת את ראשו.

– ואילו היה האיש בנו של צורף־הזהב?

– הייתי מסכימה תיכף ומייד.

אז גילתה הנערה לדוניה יזולי, שהיא אמנם גבר, בנו של צורף הזהב. נערכה חתונה והשניים היו לזוג.

בשנתיים הראשונות של נישואיהם נולדו שני בנים, ואז תקפו את בן־המלך געגועים עזים לבית הוריו.

יחד עם משפחתו יצא לדרך כדי לבקר את הוריו, ובדרך התאכסנו בפונדק אחד. דוניה יזולי נשאה חן בעיניו של בעל הפונדק והוא חטף אותה.

בן המלך המשיך את דרכו עם שני ילדיו. כאשר הגיע לנהר גדול, השאיר בן אחד על החוף כדי להעביר את הבן השני על כתיפיו במים. אך הבן הזה נפל למים ונסחף בגלים, ואת הבן השני חטף זאב.

האב המסכן לא הצליח לוודא מה עלה בגורלם של בניו, וכך המשיך לבדו בדרכו עד שהגיע לקושטא.

הוריו קיבלו אותו בזרועות פתוחות והיו מאושרים.

ואולם שני הילדים לא ניספו, אלא נשארו בחיים. הם אפילו מצאו זה את זה, וגם הם הגיעו לקושטא, כאשר הם מבקשים בדרך נדבות. מכיוון שהיו יפים במיוחד, עוררו את תשומת לבו של הציבוקשי (שומר המקטרת של השולטן), כאשר ראה אותם מטאטאים את חצר המספרה של ספר אחד. הוא קנה אותם ומסרם מתנה לשולטן.

האחים נשאו חן בעיני השליט והוא חיבב אותם מאוד.

גם בעל הפונדק שחטף את דוניה יזולי, עקר לקושטא ובדרך מופלאה מצאו שני הילדים את אמם, וכולם יחדיו הגיעו אל השולטן, שלא היה אלא בעל האשה ואבי הילדים.

בעל הפונדק נענש לפי כל חומרת הדין, ובני המשפחה זכו שוב לחיות ביחד, בשעה טובה ומוצלחת.

טו. דעה קנית מה חסרת?

פעם חי איש, ששלח את בנו להתמחות בכל המדעים שבעולם. כאשר הגיע הבן לגיל שמונה עשרה, אמר לו אביו: – נראה, בני, מה הצלחת ללמוד במשך השנים. הרי לך מאה זהובים. לך לשוק וקנה משהו שיש בו ערך!

הבן יצא אל הרחוב כדי למלא את בקשת אביו וכדי לשמח את לבו בקנייה של טעם. בלכתו בשוק שמע פתאום איש מכריז: – סחורה יקרת־ערך! סחורה יקרת־ערך! מי מוכן לקנות אותה?

פנה הנער אל האיש ושאל: – מה הסחורה שאתה מציע אותה למכירה?

ניגש האיש אל הנער ואמר לו: – סחורתי עולה מאה זהובים.

– טוב – הסכים הנער. – אני מוכן לקנות אותה, אם היא באמת בעלת ערך, כפי שאתה טוען. הראה לי אותה!

– לא, ידידי, אינני יכול להראות אותה, כי הסחורה שלי היא עצה טובה.

שילם הנער תמורת העצה מאה זהובים וקיבל אותה: – “שמור תמיד על אורך רוח”. כך חזר הביתה בידיים ריקות.

אביו של הנער לא אמר ולא שאל דבר, אך למחרת היום פנה שוב אל בנו: – הנה לך שוב מאה זהובים. סקרן אני לראות מה תעשה אתם היום.

לא הספיק הנער לצאת מפתח ביתו ושמע שוב את אותו איש עצמו קורא בקול רם, כמו אתמול: – סחורה יקרת־ערך! סחורה יקרת־ערך!

ושוב שאל אותו הנער: – מה אתה מוכר היום?

– הסחורה שלי היא גם היום עצה, העולה גם הפעם מאה זהובים.

שילם הנער שוב מאה זהובים, ותמורת מה? גם הפעם תמורת עצה אשר המוכר המשונה מכר לו אותה. הפעם היתה העצה: “אל תצא לבדך לדרך ארוכה!”

גם הפעם חזר הבן הביתה בידיים ריקות וגם הפעם לא שאל האב דבר ולא הוכיח את בנו.

למחרת היום נתן האב לבנו בפעם השלישית מאה זהובים לעריכת קניות.

הנער עמד עדיין בפתח ביתו כאשר שמע מכיוון הבית השכן קולות יללה ובכי מר. הוא נכנס לתוך הבית והנה לפניו מראה קורע לב: על הריצפה מוטל מת ולפניו עומד אדם הבועט סביבו בזעם וצועק: – אם לא תתנו לי מייד את כספי, אקרע את המת לגזרים לנגד עיניכם!

האנשים בחדר וקרובי המת התחננו לפני הצועק וביקשו רחמים ממנו. אך הוא לא רצה לשמוע דבר ועמד על שלו. כאשר ביקש הנער לדעת את פשר ההתנהגות המוזרה והזעם האכזרי של האיש, סיפרו לו: – המנוח היה חייב לאיש הזועם מאה זהובים והנה הוא זומם עכשיו להתנקם במת, באכזריות ובחוסר רחמים, אם ילדיו של המת לא יפרעו את החוב. אך אביהם מת כאיש עני ומרוד, ולא השאיר אחריו לא פרוטה ולא חצי פרוטה.

מה עשה הנער? הוציא מכיסו את מאה הזהובים ונתנם לבעל־החוב האכזרי. הילדים של המת שראו זאת, כרעו לפני הנער מרוב רגשי תודה.

כאשר שב הנער, בפעם השלישית, בלי סחורה, וסיפר לאביו על המקרה, קפץ האב ממקומו ברוב כעס וצעק: – עכשיו קח את החפצים שלך ולך לך! כיצד תצליח להתקיים, זה עניינך שלך. ממני לא תקבל עוד פרוטה וחצי פרוטה! הנני רואה עכשיו, לדאבוני, שכל הכסף שהוצאתי להשכלתך, היה לשווא דבר לא יצא ממך ותישאר נער לא־יוצלח לעולמים.

בשברון לב על הצער שגרם לאביו, ארז הנער את חפציו כדי לעזוב את בית אביו. אך קודם לכן נזכר בעצה הטובה השנייה שעלתה לו ביוקר רב כל כך, והיא העצה שלא לצאת לדרך ארוכה לבד. על כן לקח עמו את החתולה, ושניהם יצאו לדרך יחדיו.

ירד הלילה והנער החליט לחנות מתחת לעץ, בשולי הכביש. הוא פרש את חפציו ונרדם עליהם.

בבוקר, כאשר פקח את עיניו, נבהל מאוד. לידו היה מוטל נחש ענקי, ללא רוח חיים. הבין הצעיר כי החתולה התגברה בציפורניה החדות על הנחש, והיא ניצבה עכשיו לידו בגאוות מנצח שהרג מפלצת, כדי להגן על היקר לו ביותר.

עד מהרה אזלה לגיבורנו צידת הדרך שאותה הביא עמו. תשוש מרעב צנח ארצה והשתטח בשולי הדרך. פתאום הבחין מתחת לעץ בקרבת המקום באיש זקן. הזקן ניגש אליו, כיבד אותו ואת החתולה הנאמנה באוכל ובשתייה והציע בחביבות: – אנו הולכים באותה דרך עצמה. הבה נצא יחדיו.

הצעיר קיבל את הצעת הזקן וכך הגיעו שניהם יחדיו אל עיר גדולה, ובה מבוכה גדולה: בתו היחידה של המלך כרעה ללדת והנה הצהירו הרופאים שהיא עלולה לשבוק חיים במיטת לידתה.

הזקן פנה אז אל מלווהו הצעיר: – גש מיד אל ארמון המלך ותאמר לו, כי מומחה אתה ובידך אמצעים להציל את חיי בתו. אני נותן לך כאן סם־מרפא, כי רופא אני במקצועי.

המלך קיבל את הצעיר, והוא הצליח, בעזרת סם־המרפא, להציל את בת־המלך. בעד המעשה הזה זכה בשכר כיד המלך, ואותו חילק, כמובן, עם חברו לדרך.

אחרי הדברים האלה הגיעו השניים יחדיו אל עיר אחרת, ובה בן־מלך חולה במחלה אנושה. כל הרופאים כבר התייאשו מחייו. גם הפעם הצליח הנער לרפא את הנסיך החולה, בעזרת סם־המרפא של מלווהו הזקן. התחלקו השניים בכסף הרב, שאותו קיבל הצעיר מידי המלך, שכר הצלת בנו יחידו.

פנו השניים עתה אל העיר הסמוכה השוכנת על שפת הים, כדי לנוח מעט מתלאות הדרך. בעיר זאת סיפרו להם הבריות כי בת המלך היתה כבר מאורסת שלוש פעמים, אך בכל פעם, כאשר עמדו לערוך את החתונה, מת החתן. על כך שרויים בת המלך ואביה בדיכאון כבד.

שוב פנה הזקן אל ידידו הצעיר: – גש אל המלך ותציע לו את שרותך הרפואי. הבא את החולה אלי ואני ארפא אותה.

וכך היה. כאשר בת המלך הובאה למקום, תפס אותה הזקן ותלה אותה ברגליה, כאשר ראשה למטה, על עץ, ערומה כביום היוולדה. אחר כך נטל סכין בידו וניגש אליה כאילו מתכוון לרוצחה. כאשר ראתה זאת בת־המלך, נבהלה והתחילה להקיא. מייד חתך הזקן את החבל, שבו היתה קשורה, והיא קמה על רגליה וחשה עצמה כאילו נולדה מחדש. אמר לה הזקן: – עתה יצא כל הרעל שהיה טמון בקרבך. הוא היה חזק כל כך, שהמית את כל הארוסים שלך ברגע שנישקו אותך.

המלך היה מאושר כל כך על הצלת בתו, שנתן אותה לצעיר, לאשה.

כאשר רצה הצעיר להתחלק בעושרו עם ידידו הזקן והנאמן, אמר לו האיש: – בני, שמור כספך לעצמך וקח גם בחזרה את הכסף שנתת לי בפעמים הקודמות. האם ידוע לך מי אני? אני המת, שאותו הצלת מחרפה איומה כאשר שילמת בשבילו את החוב. כך זכית במצווה גדולה ביותר, מצוות חסד של אמת. מצווה זו חלה רק על מתים והיא הגדולה במצוות, כי המתים הזוכים בה אינם מסוגלים להשיב לגומל החסד כגמולו. אכן, ראוי אתה לאושר זה.

סיים הזקן את דבריו ונעלם לפתע מעיניו של הצעיר, שעמד נדהם, בלי להוציא הגה מפיו.

הביא הנער את אשתו הצעירה ואת כספו הרב אל בית אביו, וזה ביקש סליחה על נוקשותו.

במצב־רוח מרומם הודו שלושתם לאבינו שבשמיים, שהעניק להם חסד גדול זה.

טז. הווזיר הפיקח אקילי וראש האשה

יום אחד נסע אקילי לטייל בכרכרה שלו, ובדרכו הבחין בשני שודדים. אחד מהם ניגש אליו עם חפץ בידו, השליך אותו אל תוך הכרכרה וקרא: – אם תמצא את הפתרון, הרי אתה ווזיר נבון. אך אם לא תמצא את פתרונה, הרי אינך אלא בן זונה.

הוריד הווזיר את כיסוי הבד מן החפץ והנה אין החפץ אלא ראש אשה, בעל שלוש מאות צמות.

חזר הווזיר אל מטה המשטרה וציווה להביא לפניו את כל הבלניות שבעיר. אחת מהן פרצה, למראה הראש, בקריאה נרגשת ונדהמת: – הרי זו בתו של החוג’ה, הוא המורה וכהן הדת שלנו!

ציווה הווזיר על משרתו: – לך אל בעלה של הבלנית ואמור לו, שעליו לערוך מסיבת־חלווה (מאכל מתוק עשוי מסוכר, דבש, חמאה וקמח) בשביל הווזיר אקילי.

ואכן, המסיבה נערכה, והווזיר אקילי נתקבל בסבר פנים יפות. בבית המואר להפליא נתקהלו אורחים מכובדים רבים. בשעת המסיבה אמר הווזיר אל בעל הבית: – ידוע לי, שאשתך נוהגת להתלבש בהידור. השאל לי אחת השמלות שלה בשביל בתי.

– ברצון, גם אם תרצה את ביתי כולו, הרי הוא לרשותך.

לקח הווזיר את השמלה והלך לו.

למחרת היום חיפש וגילה את החייט שתפר את השמלה. זה סיפר: – האיש שהזמין ממני את השמלה הזאת לא שילם עדיין את שכר העבודה. הוא משתייך לקבוצת אנשים רעים, שודדים, ואני מפחד לגשת לשם.

– אז בוא אתי!

ציוה הווזיר להקיף את הבית בחיילים. החייט הקיש על הדלת, השודד הוציא את הראש מבעד לחלון ושאל: – איזה מין חזיר אתה?

ענה לו הווזיר: – אם לא תמצא את פתרונה, הרי אתה בן זונה, אך אם תמצא את הפיתרון, הרי אתה איש־משטרה נבון. לא כך דיברת אלי?

פקד הווזיר לשים את אנשי הכנופיה באזיקים ומצא בביתם רכוש רב שנשדד ונגנב.

אחר כך שאל את ראש־השודדים: – היכן הסתרת את גווית הנרצחת?

גילה השודד: – היא והעגלון שלה קבורים בגינה. שלוש שנים ניסינו לשווא להתנכל לצניעותה. אף את השמלה הזאת לא רצתה לקבל במתנה. פעם פגשנו אותה מטיילת בכרכרה, והרגנו אותה ואת עגלונה.

מסרו הודעה זו לאביה של הנרצחת ולבעלה. האלמן נשא את בתו של הווזיר לאשה ואת החתונה חגגו ברוב פאר, בתאורה חגיגית ובצלילי מוסיקה.

יז. הווזיר הפיקח והקצב הצעיר

היה היה פעם קצב צעיר ויפה מראה. יום אחד התעכבה לפני חנותו אשה יפה, לבושה בהידור ועדויה עדיים רבים. שאל אותה הקצב: – מה חפצך?

– אני רוצה אותך. – ענתה האשה.

הצעיר דחה אותה, אך היא התגנבה, מבלי שישימו לב לכך, אל ביתו ועלתה אל חדרו. כאשר חזר הקצב הצעיר בערב, בגמר עבודתו, לביתו ונכנס לחדרו, מה ראו עיניו? את האשה כמובן. הוא רצה לגרש אותה ותבע ממנה שתלך, אך היא השיבה: – הכן לי משקה פירות ואז אלך לי.

הקצב יצא, קנה אצל החנווני דבש, הכין את המשקה והגיש לה. רק טעמה האשה מן המשקה, ומיד נפלה ארצה והשחירה כפחם.

כאשר הקצב ראה זאת, נבהל מאוד, ירד אל החנווני ואמר לו: – תן לי סל מלא בצלים, כי יש לי אורח בבית, שבא מן הכפר.

בשובו לחדרו הכניס הקצב את הגוויה לתוך הסל וכיסה אותה בבצלים. לאחר מכן הלך אל המעגן ואמר אל בעל הסירה: – השט אותי אל הגדה שממול!

באמצע הנהר התחיל הקצב לריב עם בעל הסירה והפיל את הסל עם הבצלים אל מימי הנהר, כאילו בהסח הדעת. אחר כך ביקש לשוב. הוא חזר הביתה, שתה ספל קפה ושכב לנוח.

לא עבר זמן רב ובמקום שבו הופל הסל לתוך הים, עברה סירת משטרה. השוטרים הבחינו בסל, משו אותו מן הים, מצאו את הגויה והביאו אותה למשטרה. שם מסרו את חקירת המקרה לווזיר אקילי.

הווזיר אקילי ציוה מיד לאסוף בשוק את כל הסלים מן הסוג הזה ולהביאם אליו. בדיוק אז עברה במקום עגלה עמוסת סלים כאלה. הווזיר שאל את בעל המלאכה: – למי מכרת סלים כאלה?

– לחנווני המוכר בצלים.

הביאו את החנווני לפני הווזיר.

– למי מכרת את הסל הזה?

– לקצב פלוני.

הביאו את הקצב לפני הווזיר והוא סיפר את כל סיפורו, מראשיתו ועד סופו.

הביאו את הדבש ונתנו אותו לכלבים. רק טעמו ממנו הכלבים, ומייד נפלו ארצה, בלי רוח חיים. החנווני, שמכר את הדבש, נקנס בקנס כספי גדול, ואת האשה המתה הביאו לקבורה.

יח. הזמר הנבון

פעם חי בשאלוניקי זמר אחד, בעל קול יפה ביותר. שמו הלך לפניו והגיע עד לעיר הבירה קושטא.

יום אחד ביקש המלך מאנשי פמליתו לאתר את האיש: – מיהו הזמר הזה שאני שומע עליו ועל שירתו שבחים רבים כל כך?

אנשי הפמליה נבהלו מאוד, כי לא ידעו דבר על האיש שהמלך ביקש לראותו. הם התפזרו ברחבי הארץ כדי לחפשו.

כאשר נודע לו לזמר כי אנשי החצר מחפשים אחריו, התייצב לפניהם ושאלם: – מדוע אתם מחפשים אותי?

– המלך מבקש לראותך.

– המלך רוצה אותי? מה לי ולמלך?

בסוף הגיעה למקום אוניית הקיטור של המלך והזמר הובא בה משאלוניקי לקושטא.

– מה רצונך ממני, אדוני המלך? – שאל האיש.

– אל תפחד! ידוע לי שאתה זמר בעל קול ערב מאוד.

– נכון הדבר. יש לי קול יפה.

– אם כן, תשיר עכשיו לפני שיר לניסיון!

שאל האיש: – איזה שיר תעדיף לשמוע, אדוני המלך?

– חיידושאס! – ענה המלך.

הזמר שר את השיר ושאל: – האם שמעת עוד קול ערב כזה, אדוני המלך?

– טוב מאוד, טוב מאוד. בשם אלוהים, הגעת לקושטא כדי לגור אצלי בארמון.

– אכן, אדוני המלך, אבל יש לי משפחה בשאלוניקי.

– אין בזה שום קושי – אמר המלך. הוא שלח אוניית קיטור לשאלוניקי ואתה מכתב מן הזמר לאשתו. באיגרת זו כתב הזמר כי נשא חן בעיני המלך וכל בני משפחתו מוזמנים לקושטא. ואכן, כאשר חזרה האונייה היו בה בני משפחתו של הזמר. בהגיעם לקושטא, שיכנו אותם באחד הארמונות של המלך.

המלך אסר על הזמר להופיע בחתונות או בקונצרטים, לא ביום ולא בלילה, ואף אסר עליו לצאת מקושטא למקום אחר.

הזמר הסכים לכך. – לחיי הוד מעלתו המלך, טוב לי כפי שהוא!

בלילה היה המלך מצווה על הזמר לשיר לפניו. הזמר היה שר ואחר כך הולך לו. כך היה מדי לילה בלילה חוזר המחזה הזה.

הזמר לא קיבל שום כסף מן המלך. מעט הכסף שהיה בידו אזל עד מהרה והוא נשאר בלי פרוטה. הוא ובני ביתו ישבו אמנם בארמון, אך בני משפחתו סבלו חרפת רעב.

יום אחד התלוננה אשת הזמר לפניו: – אתה אוכל בארמון המלך, אך בני משפחתך רעבים. הילדים בוכים והם רוצים לאכול.

– זהו עניין שלא אני בחרתי בו לעצמי. המלך שמע עלי וקרא לי. הוא ציוה עלינו לעבור לקושטא. מה לעשות?

הלך הזמר לבית הקפה, ובשבתו שם הרהר על גורלו. אז עלה רעיון בלבו. הוא חזר הביתה ואמר לאשתו: – יש לי רעיון, שאין שום קושי לבצעו. אשיג לך חול ואת תכיני ממנו אוכל. תני אוכל זה לילדים כאשר יבכו.

ניגש הזמר אל בור החול, והשומר אמר לו: – קח את שק המספוא הריק!

נטל הזמר את השק והזמין סבל: – קח את שק החול והבא אותו לארמון פלוני שליד ארמון המלך!

סוחר החול תבע תשלום תמורתו והזמר השיב על כך: – בשם אלוהים, בשם אלוהים! אחר כך.

הסבל מבקש את שכרו והזמר משיב: – בשם אלוהים, בשם אלוהים! אחר כך.

הביא הזמר את השק הביתה והאשה אופה לחם ומזמינה את כולם לשולחן. בסוף התלוננו הקצבים, הדייגים והחנוונים בפני המלך: – מה קרה לו לזמר? הוא יצא מדעתו.

ביקש המלך להביאו לפניו: – זמר!

– אדוני!

– מה אתך? אתה לוקח חול ואומר: “בשם אלוהים! אחר כך”. מדוע אינך משלם לאנשים?

– אדוני המלך! כל זמן שהותי בקושטא ובארמון, לא קיבלתי פרוטת שכר. כאשר שרתי לפניך אמרת “בשם אלוהים! בשם אלוהים”! וגם אני אומר כך. תן לי את שכרי ואשלם לכל בעלי החוב את המגיע להם.

על כך השיב המלך: – אכן, הצדק אתך. לך אל הממונה על האוצר, קבל את המגיע לך ושלם לכל מי שאתה חייב לו.

מכאן ואילך קבע לו המלך לזמר משכורת חודשית הגונה שאפשרה לו לפרנס את עצמו ואת בני משפחתו בכבוד.

יט. זקנו של המלך ומטאטא הזהב

בלנית אחת נהגה להביא לנכדתה חלק מן העוגיות, שאותן קיבלה במתנה מן הנשים שבאו להתרחץ בבית המרחץ ונזקקו לשרותיה.

יום אחד האכילה הנכדה מן העוגיות את החתולה, שעה שסבתה התכוננה לאפות בשבילה עוגיות אחרות.

אותה שעה ירה בן־המלך חצים מקשתו, וידוע היה, שהנערה שמעל ראשה יקלע החץ, היא המיועדת להיות בת זוגו. החץ נחת על ראשה של הנכדה והיא נישאה לבן־המלך. כאשר עזבה את ביתה ועברה לארמון, לקחה את סבתה עמה וביקשה שתאפה בארמון את העוגיות. עד מהרה למדה הנכדה לאפות את העוגיות בעצמה.

פעם קרה שבן־המלך נאלץ היה לצאת למלחמה, והיא הפסיקה את אפיית העוגיות, כדי להיפרד ממנו. כאשר חזרה אל המאפה, מצאה שם מראה מפוארת, שלא היתה כדוגמתה בכל הממלכה. היא נתנה את המראה מתנה למלך, אבי בעלה.

פעם אחרת, כאשר בן־המלך שוב יצא למלחמה, שוב הניחה אשתו את אפיית העוגיות כדי להיפרד ממנו. הפעם מצאה, בשובה, קערת פחמים. היה זה חפץ חסר ערך והיא נתנה אותו במתנה לאביה.

כאשר בן־המלך חזר מן המלחמה, אמרה לו יום אחד: – הזקן של אביך דומה למטאטא שבביתנו.

בגלל הדברים האלה עלתה חמתו של בן המלך והוא גירש את אשתו מן הארמון. מה עשתה האשה? לקחה פקעת של חוטי זהב, את הקצה האחד של החוטים קשרה בגדר הגינה ואת הקצה השני החזיקה בידה. כך משכה אחריה את החוטים לכל מקום שאליו נועדו צעדיה.

כך הגיעה האשה אל ארמון אחר, שעלה בהרבה בהודו ובהדרו, על ארמון המלך, אבי בעלה. בארמון זה קיבלו ואירחו אותה ידיים בלתי־נראות.

בינתיים הוכיח המלך את בנו על שהתנהג כלפי אשתו בחוסר התחשבות בה: – אשה הנוהגת לתת מתנות כמו המראה המפוארת, אשה כזאת יש לכבד, להעריך ולשבח!

בעקבות הדברים האלה התחרט בן המלך על מעשהו ויצא לחפש את אשתו. חוט הזהב, שבעקבותיו הלך, הביא אותו אליה. במקום הימצאה ראה מגבת רקומה בזהב, באר זהב ומטאטא זהב מקושט באבנים טובות. היה זה בעצם המטאטא שאליו התכוונה האשה כשאמרה מה שאמרה. אכן, היא לא הגזימה. יקר מאוד היה זקנו של המלך בעיניה, כאשר השוותה אותו למטאטא זה.

ציווה המלך להחזיר את האשה לארמונו. הם חילקו ביניהם את הנכסים והוא שם את כתר המלכות על ראשה.

כך נשארו בני הזוג בברית הנישואין, וחיו חיי אושר ותענוגות במשך שנים טובות ורבות.

כ. חולירע בהאסקוי

לפי בקשתו של הנציב הטורקי אסר החכם באשי, במחצית המאה שעברה, על הנשים ללבוש את החלבי, הלא הן התלבושות הישנות והמכוערות בעיני השלטונות. הנשים התנגדו לתקנה הזאת, אך חזרו בהן כאשר איימו עליהן בחרם.

לילה אחד הופיעה על שפת הבוספורוס אשה אחת, לבושה בצעיפים אפורים, וביקשה מבעל הסירה להעבירה להאסקוי. כאשר נפרדה ממנו אמרה: – אני החולירע, ואני באה להעניש את היהודים מפני שנשותיהם אינן לובשות עוד את החלבי.

הכל יודעים כי אותה שנה השתוללה מחלת החולירע בצורה איומה בהאסקוי והפילה חללים יהודים רבים.

כא. חוסני עלי (עלי היפהפה)

היה היתה פעם בת מלך שסלדה מגבינה. פעם, כאשר הטבחית הגישה לה, מתוך הסח הדעת, חתיכה קטנה של גבינה, ניפצה בת המלך בזעמה שמשה של חלון. הדבר קרה בעונת החורף ובחוץ היה הכל מכוסה בשכבה עבה של שלג. פתחה בת המלך את החלון, והנה בחוץ עומדים שני איכרים ומסתכלים בכתם דם על השלג. אחד מהם אמר: – מה יפה המראה של אדום ולבן! כמוהו יפה היא גם דוניה יזולי.

אך האיכר השני טען לעומתו: – עלה על יופיה יופיו של חוסני עלי.

כאשר שמעה המלכה את הדברים האלה התעוררה בה תשוקה עזה לראות את חוסני ולהינשא לו. על כן ביקשה מייד מאביה רשות לנסוע אל חוסני עלי.

המלך נעתר לבקשתה והזמין מורה דרך שיביא אותה אל עירו של חוסני עלי.

הגיעה בת המלך בשלום לעירו של חוסני עלי, ובערב התגנבה, מבלי שיבחינו בה, לתוך ביתו. שעה שחוסני ישן את שנתו, לקחה את ממחטתו והסתלקה מן המקום.

בלילה הבא לקחה באותה צורה עצמה את טבעתו של חוסני עלי הישן, ובלילה השלישי את שעונו.

חוסני עלי יצא, כמובן, מגדרו, כאשר הבחין בחפצים שנגנבו ממנו. הוא פיטר את משרתיו על שלא שמרו כהלכה על רכושו ולא מנעו את חדירת הגנב לחדרו.

למחרת היום מת פתאום מורה הדרך שהביא את בת המלך לעירו של חוסני עלי. ניתנה הוראה לקבור אותו, ובשובה מן הלוויה, פגשה בת המלך, בשדה הפתוח, רועה צאן. היא קנתה ממנו את בגדיו והתחפשה לרועה צאן. מכיוון שבינתיים ירד הלילה, התאכסנה אצל אשה זקנה. זאת הבחינה בבוקר, בשעה שבת המלך סרקה את שערה, כי לפניה לא נער אלא נערה, ובת המלך סיפרה לזקנה כי מדובר כאן בתחבולה. היא ביקשה את הזקנה לקנות ארון יפה וגדול שבו תוכל להיכנס, והזקנה מילאה את בקשתה.

כאשר הגיע הארון, נכנסה בת המלך לתוכו וביקשה את הזקנה שתביא את הארון אל כרוז המכירות הפומביות בעיר, וזה יכריז בכל הרחובות על מכירת ארון־פאר. התנאי הוא שלא ימכור אותו בפחות ממאה זהובים.

סוחר אחד רכש את הארון והורה להביאו לביתו. אשתו לא היתה שותפה לשמחת בעלה על המציאה שקנה, כי הבן היחיד של בני הזוג נעלם באופן מסתורי לפני זמן מה ולא היה קץ לעצבותם. מה גדולה היתה הפתעתם של בני הזוג, כאשר פתחו את הארון וממנו יצאה בת המלך היפה.

כאשר סיפרה האשה לבת המלך על היעלמו המיסתורי של בנה, גמרה הנערה אומר לגלות את פשר התעלומה. היא לנה בלילה בחדר המשרתות, והנה בחצות הלילה היא שמה לב לכך, שמשרתת אחת קמה ממיטתה ועוזבת את החדר. בת המלך עקבה אחריה וראתה כיצד נעצרת המשרתת בשדה פתוח, ובו היא מתחילה להרביץ לאיש צעיר.

התערבה בת המלך ושחררה את הנער, שלא היה אלא בנם הנעדר של הסוחר ואשתו.

כתגמול על מעשה טוב זה ביקשה בת המלך את הסוחר למכור את הארון, כשהיא בתוכו, למישהו אחר. אותה שעה הלכה אחותו של חוסני עלי לשוק וכאשר ראתה את הארון היפה, קנתה אותו והורתה להביאו אל ביתה. כאשר פתחה את הארון ומצאה בו את הנערה היפה, הסכימה לקבלה כמשרתת. גם חוסני עלי הסכים לסידור זה.

יום אחד העמידה הנסיכה פנים, כאילו חלתה ונפלה למשכב. חוסני שאל את אחותו היכן הנערה וכאשר שמע שנפלה למשכב, הלך אל חדר־השינה שלה לשאול אם אינה זקוקה לרופא.

הנערה הניחה במקום בולט את הממחטה ואת השעון שאותם גנבה מחוסני עלי בשנתו, ואת טבעתו ענדה על אחת מאצבעותיה.

חוסני עלי לא ידע כיצד להגיב מרוב הפתעה, כאשר הבחין בשלושת החפצים שלו.

גילתה בת המלך לחוסני עלי כיצד הצליחה לגנוב אותם, והודתה כי מאהבה רבה אליו באה לעירו ממרחקים.

הודה חוסני עלי כי גם הוא נמשך אליה מן הרגע הראשון שבו ראה אותה בבית אחותו.

כך היו השניים לזוג מאושר, אך לנו לא נתנו לטעום דבר. להם זהובים ולנו סובין.

כב. חמור הזהובים, מגש הפלא והמקל מן השק

למלך אחד היתה בת יחידה. כאשר התבגרה והיתה לעלמה, רצה אביה להשיא אותה, אך היא סירבה להינשא ודחתה את כל המחזרים שבאו לבקש את ידה.

יום אחד יצאה אל הגזוזטרה ואמרה: – אנשא לגבר הראשון שיעבור כאן.

היצור היחיד שעבר במקום היה חתול ולא היתה לבת המלך ברירה אלא להינשא לחתול.

לאחר זמן מה ביקר המלך את בתו ושאל אותה: – איזו מתנה אקבל מבעלך על שנתתיך לו לאשה?

נכנסה בת המלך אל חדרו של החתול, שאליו נסוג בשעה שנכנס חותנו, והציגה לפניו את משאלתו של המלך. נתן החתול למלך כמתנה חמור מיוחד. ברגע שקראו לו “טשונקס”, התחיל החמור לפלוט זהובים. כאשר המבקש בא על סיפוקו, היה צריך לומר “די” ושיטפון הזהובים נפסק.

המלך הביא את חמור הפלא לאשתו והיא שמחה מאוד.

סברו המלך ואשתו כי מן הראוי הוא שלחמור־פלא כזה תהיינה פרסות זהב. הביא איפוא המלך את החמור לצורף ואמר לו: – אלך מכאן לכמה דקות ואתה תרכיב בינתיים לחמור זה פרסות זהב. אך היזהר, ואל תקרא לו “טשונקס”.

צורף הזהב חשב בלבו: הלא כל חמור קוראים “טשונקס” כדי להריץ אותו, ולמה דווקא חמור זה אסור לקרוא לו כך? יש כאן סוד בוודאי. על כן קרא: – טשונקס!

מיד התחיל החמור לפלוט זהובים. החליף הצורף את חמור הפלא בחמור אחר, חמור רגיל, ואותו מסר למלך במקום החמור האמיתי. מובן שבהגיע החמור לארמון נפסק מטר הזהובים, כאילו לא היה.

יום אחד ביקר שוב המלך אצל בתו, והפעם נתן החתול למלך במתנה מגש. כאשר הניחו את המגש באמצע השולחן, הופיעו עליו כל מיני מאכלים, מן הטובים והמשובחים ביותר.

המלכה הזמינה את הנשים מחוג ידידותיה לסעודה, וכולן אכלו ונהנו מן המאכלים המצויינים. לסעודה באה גם אחת השכנות עם בתה הערמומית. הבת הזאת התגנבה בלילה אל תוך ארמון המלך והחליפה את מגש־הפלא במגש אחר, מגש רגיל. את מגש־הפלא לקחה לעצמה.

למחרת היום פרצה המלכה בבכי, כאשר נוכחה לדעת שסגולת המגש אבדה לו. ואולם המלך ניחם אותה: – חתני יתן לי מתנה אחרת כתחליף.

הפעם נתן החתול למלך מקל. כאשר קראו למקל: “צא מקל מן השק!”, התחיל להכות מיליון מכות בבת אחת, והיה מרביץ מימין ומרביץ משמאל, עד שלא אמרו לו: – “הפסק! הפסק!”.

עם המקל הזה הלך המלך אל צורף הזהב ותבע את חמור־הזהובים שלו בחזרה. כאשר צורף הזהב הכחיש את החלפת החמורים, קרא המלך: – צא מקל מן השק!

הוא לא נתן את הפקודה “הפסק!” עד שלא קיבל את חמורו.

אחר־כך הלכה המלכה אל שכנתה ועד מהרה קיבלה בחזרה את המגש שלה.

כך נשארו המלך והמלכה עשירים, וכל ימי חייהם היו מאושרים.

כג. “חצי שלי וחצי שלך”

מורה אחד, בדרכו למקום עבודתו החדש, לקה בשבץ לב ומת. איכר שעבר במקום, ראה את תרמיל הספרים של המורה וגנב אותו. בלבו חשב: אציג את עצמי כמורה ואזכה במקום עבודתו.

ברפרוף קרא האיכר משהו מתוך הספרים, ומאחר שאיכרי המקום רובם ככולם היו בני אדם חסרי השכלה, לא היה איש מסוגל להתריע על בורותו של המורה החדש.

יום אחד הגיעו לכפר בני־זוג ממקום הולדתו של המורה החדש. אלה כמובן ידעו, שהמורה החדש הוא רמאי, וכדי לתפוס אותו בקלקלתו הציע האיש לאשתו: – אעמיד פני מת. את תלכי ותבקשי מן הרמאי, שיקרא את התפילות למת, ואז אקפוץ אני ואוכיח לעיני הכל שאינו יודע אפילו לקרוא בספר.

העמיד האיש פני מת והאשה רצה להביא את המורה המדומה. כאשר זה הוציא מפיו כל מיני דברי הבל, והמת המדומה עמד כבר לקפוץ ממשכבו, נבהל הרמאי, בחושבו כי לפניו שד, והלם בראשו של המת. האיש צנח ארצה ושבק חיים באמת.

האשה, אלמנה מסכנה, רצה אל המפקח בעיר הקרובה ומסרה לו על המקרה.

המפקח הודיע למורה שהוא עומד לבוא לביקור בכפר, למחרת היום.

המורה לא התרגש ומצב רוחו היה שפיר בהחלט. כאשר המפקח הופיע, פנה אליו המורה ביוונית, כי מוצאם היה ממקום שבו דיברו יוונית. בשעת ביקור המפקח בבית הספר נכחו בו גם אנשי מועצת הכפר, אך רק המפקח הבין את היוונית של המורה: – יש לי עשרה חזירים, חצי שלי וחצי שלך. יש לי כרם, חצי שלי וחצי שלך.

אל הבטחה מפתה כזאת לא התייחס המפקח באדישות, וכאשר האיכרים שאלוהו אם הוא אמנם שבע רצון מן המורה, ענה: – הוא עושה את מלאכתו באמונה, על הצד הטוב ביותר.

כאשר עבר זמן רב והמורה לא נתן סימן חיים, שאל אותו המפקח: – מה בקשר להבטחות שהבטחת לי?

על כך השיב המורה בקור רוח: – האם לא די לך שנפלת פעם אחת בפח, כשבאת לבחון אותי? האם אתה מנסה לעשות שטות נוספת?

אחרי הדברים האלה לא היתה למפקח ברירה, אלא להניח למורה לנפשו. הוא הבין שנלכד במלכודת, אשר טמן לו רמאי מנוסה.

כד. החתולים והעכברים

חתול אחד, בא בימים, התכוון לעלות לרגל למכה, אך קודם לכן רצה לבקש מחילה מן העכברים, על שהציק להם כל כך ושפך את דמם. לשם כך הזמין קודם כל אליו הביתה את נציג העכברים. הוא אמר שבכוונתו להזמין את העכברים, רובם ככולם, לחורבה של בית־המרחץ הישן, כי בו הוא רוצה להודיע להם רשמית על רצונו לעלות לרגל למכה, כשהוא מטוהר מכל חטאיו. כן רצה להציג שתי שאלות בפני העכברים. הוא היה מוכן להתחייב, כי בפגישה זאת לא יתנכל לעכברים וכי יתבע זאת גם משאר החתולים.

העכברים התאספו, והחתול הזקן הודיע לכל החתולים: – היום תזכו בסעודה דשנה. התחבאו תחילה ליד בית־המרחץ הישן ושם אציג לפני העכברים שתי שאלות. אם יצליחו להשיב, מה טוב. אם לאו, אקרא “מיאו” בקול רם ואז תתנפלו עליהם ותאכלו מהם עד שובע.

אחד העכברים הסתתר מיד, כאשר הבחין כי מבטיו של החתול אינם מכוונים דווקא אל מכה, עיר הקודש.

שאל החתול את העכברים שנתאספו: – מי מכם המנהיג הגדול?

יצא העכבר הגדול משורות העכברים והחתול שאל אותו: – כשאנחנו חפצים לאכול משהו, אנו אוכלים אותו בשלמות. ואולם אתם, כשאתם מתכוונים לאכול משהו, כגון אורז משק פתוח, אינכם ניגשים למקום הפתוח למעלה, אלא מכרסמים בשק מלמטה. האם לא חבל לכם על הנזק? זוהי שאלתי הראשונה. השאלה השניה היא: מדוע, כאשר על גוש של גבינה מונחת פרוסת גבינה, אין אתם אוכלים את הפרוסה, אלא מכרסמים את הגבינה כולה?

על כך השיב מנהיג העכברים: – זהו מנהגם של אבות אבותינו.

אז אמר החתול: – גם לי מנהג מאבות אבותינו, שלא לחוס עליכם עד לעכבר האחרון.

הוא קרא בקול רם: – מיאו! – ובו ברגע קפצו החתולים ממחבואם והתנפלו בשצף־קצף על העכברים.

כה. חתונת השדים

בשעה שהשדים מתכוננים לערוך מסיבת ריקודים, הם בוחרים לעצמם בית ותובעים מן הדיירים לפנותו ללילה אחד. הם מודיעים על כך לדיירים בהשליכם אבנים אל תוך הבית או בהרטיבם את קירותיו. כן הם הופכים את הצלחות בשעת הארוחה ומתסיסים את היין בכוסות, עד שהוא נשפך מעל לגדותיהן. בשבתות הם מפילים אבנים קטנות אל תוך המנורות והן אינן מסוגלות עוד להאיר כהלכה. את הביצים המטוגנות לארוחת הבוקר מוצאים הדיירים מושלכות מתחת לחתולה או מתחת לכלבה.

לאדם המסרב לפנות את הבית מציקים השדים, עד שהוא חוזר בו מסירובו. יש הכרח להעמיד את הבית לרשות השדים, כשהוא בסדר מופתי; ולא, עלולים הם לשבור את הכל בבית שאינו מסודר כהלכה.

פעם עבר אדם אחד בלילה ליד בית כזה ושמע צלילי־מוסיקה משונים בוקעים מתוכו. הוא הבחין בזוגות המסתובבים בריקוד, ושמע זימרה הדומה ליללת חתולים.

הבין האדם כי בבית זה נערכת חתונת שדים.

כו. היפהפיה הנרדמת

כאשר נולדה בת המלך בארמון, ניבאו לה הפיות הטובות גורל טוב. אך המכשפות של הגורלות השחורים התנבאו לה כי היא תשלם על עוונות הוריה: כשתימלאנה לה שבע עשרה שנה, היא תדקור את עצמה במחט ותשקע בתרדמה ממושכת.

נבואת המכשפות נתגשמה, וכאשר מלאו לבת־המלך שבע עשרה שנה, היא נרדמה.

הזמין המלך אליו את המכשפה הרעה וזאת הודיעה לו: – תוכל להחזיר את ילדתך לחיים, אם תוותר על מלכותך ועל עושרך ותבלה שנה תמימה עם בתך הנרדמת בחדר אחד.

המלך הסכים לתנאים אלה, אך כאשר חלפה השנה והבת לא הראתה סימנים של התעוררות, היה קרוב לייאוש. לפתע נשמעו הקשות בדלת. נער יפה תואר הגיע למקום וביקש מקלט בארמון לכמה ימים, מפני השודדים הרודפים אחריו.

באותו רגע עצמו שבו פצה הנער את פיו, פקחה גם בת המלך את עיניה. מה גדול היה אושרו של האב! הנער התאהב בן רגע בנערה היפהפיה, בעלת השערות הבלונדיניות הארוכות, שעיניה כחולות ושיניה לבנות כפנינים. נתברר כי הנער היה בנו של המלך במדינה שכנה.

אותה שעה נפגשו הפיות הטובות עם המכשפות של הגורלות השחורים, והפיות הטובות ביקשו לבטל את הגזירה שהוטלה על בת־המלך.

המכשפות נעתרו לבקשה זו, המלך חזר לכס המלכות ובתו נישאה לבן המלך מן המדינה השכנה.

כז. הכבשה המכושפת

זקנה אחת, שהיתה חשוכת ילדים, קנתה פעם כבשה, כדי שיהיה לה עם מי לשחק. יום אחד, בעומדה לכבס את בגדיה, הפכה הכבשה לנערה יפהפיה. דאגה הנערה למשק הבית, והיתה בין השאר הולכת לכבס את הלבנים על שפת הנהר.

יום אחד, כאשר כיבסה את הלבנים, עבר במקום בן המלך ברכיבה, והתאהב בנערה ממבט ראשון. הוא עקב אחריה וראה אותה חוזרת אל הביקתה של האשה הזקנה. הוא סימן את הבית וכאשר שב לארמון אביו ביקש ממנו רשות לשאת את הנערה הענייה לאשה.

המלך חלם על שידוך מפואר לבנו האהוב, אך מכיוון שבנו עמד על משאלתו בתוקף רב, שלח את אנשי החצר שיביאו לארמון את בתה של הזקנה הענייה. בהגיעם לביקתה שמעו שליחי המלך מפי הזקנה: – אין לי בת. יש לי רק כבשה שאתה אני משחקת ומבלה את זמני.

שלח המלך שנית את שליחיו וביקש שהיא תשלח אליו את הכבשה. ואכן, בן־המלך לקח אותה אליו. אמו המלכה היתלה בו ושאלה: – הרוצה אתה לשאת כבשה לאשה?

– כן, – ענה בן־המלך. – זהו כנראה מזלי.

יום אחד, שעה שהמלכה עסקה בבישול, הזמינו אותה לחתונה אחת. הכבשה ניגשה אז למטבח ופעתה בקול רם. המלכה התרעמה על כך, היכתה אותה במטלית ואחר כך הלכה לחתונה.

הכבשה הפכה שוב לנערה, גזרה שער משערה, ובעזרתו כישפה לעצמה שמלה, סוס וממחטה יקרה. כך היא באה, לבושה בהידור, לחתונה והתיישבה ליד המלכה. המלכה היתה מוקסמת מיופייה של הנערה וכאשר שאלה אותה מאין היא באה, השיבה הנערה: – אני ממשפחת “מוכי המטליות”.

בתום החתונה מיהרה הכבשה הביתה.

כאשר המלכה חזרה, היא סיפרה לבנה בהתפעלות רבה על יופיה של הנערה שאותה היא פגשה בחתונה.

פעמיים ושלוש חזר הדבר, ומדי פעם נפגשה המלכה במקרה עם הנערה היפהפיה. בפעם הרביעית, כאשר הנערה רצתה לחזור לפרוות הכבשה שלה, היא לא מצאה אותה. היא התחילה לחפשה, אך בו ברגע נכנס בן־המלך מבלי שתבחין בו ואמר: – שרפתי אותה.

באותו רגע עצמו חזרה הביתה גם המלכה, ובן־המלך הסתיר את אשתו בתוך הארון. כאשר המלכה לא מצאה את הכבשה, שאלה עליה, ובנה ענה לאמו בשאלה: – ההיית מכירה את הנערה שאותה פגשת בחתונה, אילו היית רואה אותה?

– מובן. כיצד לא אכיר אותה?

הוציא בן־המלך את אשתו מתוך הארון.

מאז חיו הכל שמחים ומאושרים יחדיו, וזכו לחיים ארוכים ולעושר רב.

כח. כיצד נמלט ר' שמעון בן דוראן מכלאו

רב אחד בשם ר' שמעון בן דוראן התייסר, יחד עם חבריו לגורל, באחד מבתי הכלא של האינקוויזיציה בספרד, על האי מאיורקה.

יום אחד צייר על חומת הכלא אונייה ואמר אל האסירים האחרים: – מי מכם רוצה להפליג אתי באונייה זאת?

כולם כאחד הודיעו על נכונותם, כי האמינו שהרב נהנה מחסדו של הקדוש־ברוך־הוא והוא מלומד בנסים.

אמר להם הרב לעלות על הספינה וכהרף עין חשו, כי הם נמצאים בלב ים, על סיפונה של אונייה גדולה, המפליגה בכוחות עצמה אל חופי אפריקה הצפונית.

כט. הכל תלוי בכוכבים

מלך אחד יצא פעם, לעת ערב, לטייל עם החוזה בכוכבים שלו. לפתע הבחין בכוכב זוהר שאורו חזק במיוחד.

– של מי כוכב זה? – שאל את מלווהו.

– זהו כוכבו של מוכר־ירקות פלוני.

למחרת היום ביקש המלך להביא אליו את מוכר הירקות וציוה עליו לעזוב את מקצועו ולעבוד כרופא.

נבהל המסכן מאוד, כי הרי לא ידע דבר וחצי דבר בתורת הרפואה. אך כיצד יעז להתנגד לפקודות המלך? על כן שכר דירה ברובע מיוחס, לבש בגדים ההולמים את מעמדו של רופא, והכריז על עצמו באוזני הבריות, כעל רופא מפורסם שבא למקום כדי לעסוק בחכמת הרפואה.

אנשים רבים היו באים אל הרופא החדש כי בכל מה שעשה היה, למרבית הפלא, מצליח ביותר, ורבים נתרפאו על־ידיו. אמנם כל הרפואות שנתן לא היו אלא מי סוכר או דברים בלתי מזיקים אחרים; אך מכיוון שהמזל הסביר לו פנים, הצליח בכל מה שנגעה בו ידו.

יום אחד הצליח לרפא נפיחות־שומן בחזהו של דייג אחד, שאיש מבין הרופאים לא הצליח לרפאו. החנווני שלנו רשם לו מריחות חמות רבות, אשר המיסו את השומן והדייג הבריא לגמרי, עד כי חזר למלאכתו ועבד כמו לפני המחלה. את הדג הראשון הגדול, שנלכד במכמורתו, שלח הדייג אסיר התודה לרופא, לאות תודה. הרופא מצדו החליט להביא את הדג למלך, כי הודות להוראתו זכה בעושר ובפרסום רב.

אך כאשר נכנס הרופא לארמון כדי למסור את המתנה, נודע לו כי המלך חולה ומרחף בין חיים למוות. עצם של דג נתקעה בגרונו והרופאים לא הצליחו להזיזה משם.

– הלוא אני רופא! – טען החנווני, ומייד נתנו לו לגשת למשכבו של המלך. כאשר נכנס לחדרו של המלך עם הדג בידו, הכיר המלך מייד את החנווני שלו, הלבוש בגדי רופא. פרץ המלך, על אף כאביו הגדולים, בצחוק אדיר, שבעקבותיו לקה בהתקף שיעול עז. השיעול הזה הזיז את העצם התקועה, וכך ניצל המלך ממוות.

מרוב אושר פנה לאיש בר־המזל: – הודות לך ניצלתי ממוות, וזאת הוכחה נוספת כי הכל תלוי במזל. מי שנולד במזל טוב, יצליח בכל מה שיפנה. מי שלא נולד במזל טוב, לשווא כל טירחתו וכל מאמציו.

החנווני לשעבר זכה בחצרו של המלך לתוארי כבוד רבים ולכיבודים אחרים.

ל. “הכסף שם קץ לעבודה”

היה היה פעם מלך, שהוריש לבנו את כל רכושו הרב שיכול היה להבטיח את קיומם של שבעה דורות רצופים, זה אחר זה. ואולם הבן לא מצא עניין בממון וסבל משעמום. על כן יצא לקושטא ופתח בה חנות גדולה לבגדים, משי ותכשיטים. מעל לכניסה תלה שלט, שבו היו חרותות המלים: “הכסף שם קץ לעבודה”.

קונים רבים באו לחנות החדשה ובכללם גם הווזיר, שסיפר אחרי כן למלך על הכתובת המוזרה.

קרא המלך לסוחר ושאל אותו: – מה פשר המלים האלו?

– בכסף משיג אדם את כל מה שלבו חפץ.

אמר המלך: – יש לי בת יפהפיה. אם לא יעלה בידך להשיג אותה במשך שבועיים ימים, אצווה לערוף את ראשך.

בשובו הביתה פרץ הנער בבכי, כי פחד שעליו למות עתה. דמעה אחת נשרה על פני אשה זקנה, שעברה במקום. היא שאלה אותו לפשר יגונו, ולאחר שסיפר לה את הכל, אמרה לו: – אביא לך צורף זהב, ואתה הזמן אצלו אווז גדול מזהב, מקושט באבנים טובות רבות.

תמורת מאתיים אלף זהובים התקין הצורף את אווז הזהב הזה, והרכיב בגופו דלת חשאית. מבעד לדלת זו יכול היה הנער להיכנס אל גוף האווז, כי היה בו די מקום לישיבה נוחה. אחר כך הזמינה האשה אצל נגר תיבה גדולה, ולתוכה הכניסה את אווז הזהב, שבגופו הסתתר הנער. אחר כך הזמינה האשה סבל, שיביא את התיבה אל ארמון המלך.

כאשר שאל אותה המלך מה היא מביאה לו בתיבה, השיבה האשה: – מתנה לך, אדוני המלך.

כאשר פתחו את התיבה והמלך ראה את אווז הזהב היפה, המקושט באבנים טובות, היה מלא התפעלות, וציוה להעביר מייד את המתנה אל חדר בתו.

הנערה שמחה מאוד במתנה היפה, עד שלא רצתה להיפרד ממנה אף לרגע אחד. בערב הזמינה בת המלך ארוחה בת שלוש מנות. שתי מנות אכלה בערב, ואת השלישית הכניסה למזנון לשמירה. והנער רואה את הכל מבעד לעיניו של האווז. בלילה יצא ממחבואו, לקח את המנה השלישית ואכל אותה. למחרת היום התפלאה מאוד בת המלך כאשר הבחינה שהמנה השלישית נעלמה באמצע הלילה. כאשר בלילה השני נשנה הדבר, הסתתרה בת המלך מתחת למיטתה. בחצות הלילה יצא הנער ממחבואו ואז הפתיעה אותו בת המלך. מפי הנער נודעה לה האמת על כל הפרשה והיא התאהבה בו, כאשר נוכחה לדעת שרק מתוך אהבה טהורה אליה עשה את מעשה־התרמית הנועז.

התארסו בני הזוג במקום והחליפו טבעות ביניהם.

הזקנה השאירה את האווז אצל המלך לתקופה של שלושה ימים בלבד, באומרה כי רק אחרי מותה היא תוריש לו את האווז. והנה כעבור שלושה ימים בא המלך וביקש את האווז מבתו, כדי להחזירו לאשה. הבת סירבה לציית לדרישתו, אך כל הפצרותיה לא הועילו, כי המלך התחייב במלת הכבוד שלו להחזיר את האווז בתום שלושת הימים.

לאחר שהתיבה עם האווז הוחזרה לביתו של הנער, הודה הצעיר לזקנה על עזרתה ועל שהצילה את חייו.

לאחר שחלפו ארבעה עשר ימים, בא הנער אל המלך, הציג לפניו את טבעת בתו ותיאר אותה על כל פרטיה.

המלך היה מלא התפעלות על תבונתו של האיש הצעיר, והנער אמר לו: – אני כמוך, בן־מלך מאיטליה.

המלך ציוה להביא מייד את בתו, ובני הזוג נישאו וחיו חיי אושר ותענוגות במשך שנים רבות מאוד.

לא. הלהטוט של המלך

שני אנשים מצרפת הצליחו לשדוד, במשך שלושה לילות רצופים, את בית האוצר של המלך. הואיל ולא עלה בידי אנשי המלך לתפוס את הגנבים, החליט המלך לגלות את הגנבים בעצמו. מה עשה? התחפש ויצא בלילה לשוט בעירו. בבית מרזח קטן ומלוכלך, בפרברי העיר, ראה שני גברים. הוא התיישב לידם, נכנס אתם בדברים והצליח לרכוש את אמונם, השניים סיפרו לו, שהם שודדים ערב ערב את בית האוצר של המלך.

המלך הציג את עצמו כלהטוטן ואמר: – כאשר אני מרים את אצבעי, מועלה אחד לתליה בגרדום, וכאשר אני מוריד את ידי, מורד אחד מן הגרדום.

החליטו שלושתם יחדיו לחדור אל בית האוצר של המלך. ואחד הגנבים היה בעל סגולה מסויימת: בשעה שכלבו היה נובח, היתה מתגלה זהותו של האיש ההולך לצדו. והנה נבח הכלב שעה ששלושתם הלכו אל בית האוצר. אמר הגנב אל חברו: – האיש ההולך לידנו הוא המלך.

שאלו השניים את חברם החדש: – מדוע לא גילית לנו כי מלך אתה?

השיב האיש: – הרי אתם רואים שאני גנב ורוצה לגנוב.

ברגע שחדרו אל תוך הארמון יצא המלך במהירות מבעד לדלת האחורית וקרא לחייליו. הגנבים נאסרו, ולמחרת היום עמדו להוציאם להורג בתלייה. ואולם המלך ציוָה לעכב את הוצאתם להורג עד לבואו. כאשר, למחרת היום, עמדו כבר הגנבים מתחת לגרדום, הגיע המלך במרכבתו. הגנבים זיהו אותו מייד וקראו: – האם מלך אתה או בוגד אתה?

הרים המלך את אצבעו והחיילים משכו את הגנבים למעלה. הוריד המלך את ידו ומייד הורידו החיילים את הנדונים למוות, והם זכו לחנינה. אמר המלך: – הנה הלהטוט שאותו אני יודע.

רמזו הגנבים זה לזה: – הפעם הוא מצא חן בעינינו.

התנשקו והתחבקו השלושה והיו מאושרים.

לב. מזלו של אדם

עשיר אחד, תושב ארץ־ישראל, יצא למסע, אך בדרכו נפל לתוך נהר. במקרה עבר שם איש אחד ומשה אותו מן המים. הגביר נתן לאיש עשר לירות על שהציל את חייו.

בדרכו פגש האיש אדם שהוביל פר, וקנה את הפר תמורת עשר הלירות. אחר כך פגש איש שהוביל פרה, וקיבל את הצעתו להחליף את הפר בפרתו. את הפרה החליף האיש אחר־כך בכבש, הכבש בעזה והעזה בתרנגולת. בסוף נשאר עם שתי ביצים, וגם אלה נפלו ונשברו לו.

כך הגיע האיש הביתה בידיים ריקות.

סיפר האיש את סיפורו לאשתו והיא צחקה לו ונהנתה ממנו, כי חשבה שהמציא את הכל.

כך חיו בני הזוג עליזים ושמחים, מאושרים וברוכים.

לג. מלך עבדקן

היה היה פעם מלך עבדקן. יום אחד יצא, מחופש כאיש מן העם, עם הווזיר שלו, לערוך קניות בשוק. הווזיר רצה לקנות בדי משי, אך סוחר־הבדים, שהיה עבדקן, סירב למכור לו בטענה שהוא קמצן גדול. על כך עורר את חמתו של הווזיר שהתפרץ כנגדו בקריאה: – האינך עבדקן? אם כן, הרי אתה כסיל שבכסילים!

בערב שאל המלך את הווזיר: – מדוע אמרת לסוחר שהוא כסיל? מפני שהוא עבדקן?

השיב הווזיר: – כל העבדקנים כסילים הם!

על כך אמר המלך: – אם לא תוכל להוכיח, שאמנם כן הדבר, אצווה לערוף את ראשך.

ביקש הווזיר ארבעה־עשר ימי ארכה והמלך נעתר לבקשתו.

מה עשה הווזיר? נטל סל ובו מאה ביצים והתחפש לסוחר ביצים. הוא עבר ליד חנותו של הסוחר העבדקן, עבר פעם, עבר פעמיים, אך העבדקן כלל לא שם לב אליו. רק בפעם השלישית הזמין אותו להיכנס, ושאל: – כמה עולה ביצה?

– עשר פרוטות. – ומחיר הביצה בשוק היה אז עשרים פרוטות.

קנה העבדקן את הביצים ואמר: – אם אתה מוכן למכור ביצה בחמש פרוטות, אקנה מאתיים ביצים.

למחרת היום הביא הווזיר לסוחר מאתיים ביצים, וביקש חמש פרוטות תמורת כל ביצה. סוחר הבדים קנה אותן ושילם תמורתן ברצון. הרי זו מציאה ממש. בשעת הפרידה אמר הסוחר: – תוריד את המחיר לשתי ביצים בחמש פרוטות, ואקנה אצלך אלף ביצים.

למחרת היום הביא הווזיר לסוחר אלף ביצים.

– כיצד אתה יכול למכור את הביצים במחיר זול כל כך? – שאל העבדקן בתמיהה.

– זה פשוט מאוד, – ענה סוחר הביצים, הוא הווזיר. – אני דוגר עליהן בעצמי. אני שם מתחתי ביצה ומטיל עשר ביצים בבת אחת וכן הלאה.

– האם תוכל ללמדני לעשות כן?

– ברצון!

הביא הווזיר את סוחר הבדים לביתו וציווה עליו לבנות תיבה גדולה. הוא הניח בתוכה מאה וחמישים ביצים, ועל הביצים הללו השכיב את העבדקן, ערום כביום היוולדו, ואמר לו לקרוא בלי הרף: – קלו, קלו.

מובן שכל הביצים נשברו.

בינתיים הביא הווזיר את התיבה עם האיש לפני המלך.

המלך ציווה על העבדקן לקום ממקום משכבו, אך זה כל הזמן צעק: – הפסדתי עשרה זהובים, הפסדתי עשרה זהובים!

המלך נתן לסוחר עשרה זהובים ושלח אותו אל ביתו. אחר כך פנה אל הווזיר: – הלא גם אני עבדקן?! האם תחשבני כסיל?

על כך השיב הווזיר: – עבדקן הוא רק מי שאורך זקנו עולה על שלוש וחצי אצבעות.

בחצות הלילה קם המלך ממשכבו כדי למדוד את זקנו ונוכח לדעת כי זקנו גדול לאין ערוך משלוש וחצי אצבעות. מה עשה? לקח נר דולק כדי לקצר את זקנו. אך זה נשרף כולו וכן שער ראשו. גם פניו וידיו של המלך נכוו.

למחרת היום אמר לווזיר: – הנה תוצאות מעשיך. אתה אשם בכל!

השיב הווזיר: – אלמלא עשיתי זאת, היית מוציא אותי להורג. על כן תסלח ותמחל לי!

הווזיר גורש מן הארץ והמלך נשאר בלי שערות, מפני שהיה עבדקן.

לד. המלכה והנולד הרך

היה היה פעם מלך שנהג לאכול כל שבוע דג. פעם קרה ושום דייג בארצו לא הצליח לדוג אפילו דג אחד. רק איש אחד, יהודי זקן, דג שלושה דגים יפים באותו שבוע והוא הביאם למלך. המלך קנה אותם והתפעל כל כך מיופיים, עד שנתן אותם למלכה כמתנה. המלכה טיפלה בדגים ודאגה להם. היא ישבה בארמונה ונהגה לבקר אצל המלך רק פעם בחודש. והנה, כאשר התכוונה שוב, לבושת פאר והדר, לבקר את המלך, באו שלושת הדגים אל המדרגה וירקו בפניה שלוש פעמים. דבר זה היה חוזר מדי חודש בחודשו, שעה שהמלכה היתה עוזבת את ארמונה, כדי לבקר אצל המלך.

בסוף נמאס עליה הדבר והיא סיפרה את הכל למלך.

המלך הזמין אליו את היהודי שמכר לו את הדגים, והמלכה פנתה אליו באומרה: – אם תוך חודש ימים לא תגלה את פשר היריקה של הדגים, אצווה לערוף את ראשך…

עצוב ומודאג מאוד חזר היהודי לביתו ובדרך הבחין בחפץ המוטל על האדמה, שצורתו דומה לכדור. הוא התכופף והרימו. היה זה ראש ולצדו פתק שעליו כתוב: “מי שישרוף את הראש יצליח לפתור את שאלת המלכה”.

לקח היהודי את הראש אל ביתו.

למחרת היום, שהיה יום הכביסה של אשתו, נוכחה האשה לדעת כי אזלו לה העצים להסקת התנור. נזכרה האשה בראש זה, האמור להציל את חיי בעלה, שרפה אותו, אספה את האפר, הכניסה אותו אל תוך סיר והעמידה אותו בתוך הארון.

ולאשה זו היתה בת יפת תואר, שנהגה מדי בוקר לשתות כוס מים ולהמתיק אותם בכפית של סוכר. אותו בוקר חשבה הבת כי הסיר מכיל סוכר, ושמה למים כפית של אפר.

כתוצאה משתיית המים ה"ממותקים" באפר היא ילדה בן, אשר מייד בהיוולדו פתח את פיו ואמר: – רוצה אני להשיב על שאלת המלכה.

הלך היהודי עם בתו ועם התינוק אל המלך, וזה ציווה לקרוא למלכה.

פתח התינוק את פיו ואמר: – רוצה אני לספר לך סיפור. היה היה פעם איש שהיה לו תוכי. והיה קושר אותו אל זרועו, כדי שיהיה תמיד סמוך אליו. פעם, כאשר רצה האיש לשתות כוס מים שאותם דלה מן הבאר, משך התוכי בחבל והמים נשפכו. בחמתו הרג האיש את התוכי. אז נזדחל נחש מן המים והרג את העשיר. בעל התוכי לא הבין כי התוכי הזהירו ומנע ממנו שתיית מי ארס.

המלכה הגיבה בקוצר רוח על הסיפור: – אינני רוצה לשמוע כאן סיפורים. רוצה אני את התשובה לשאלתי!

אך התינוק בשלו: – אנא, מלכתי המכובדת, הקשיבי לעוד סיפור אחד בלבד.

– מהר, מהר, – קראה המלכה בחוסר סבלנות, והתינוק פתח ואמר: – פעם קרה, ואם אחת נאלצה להשאיר את תינוקה הישן בעריסה, כאשר כלב, שאותו אהבה ביותר, שומר עליו. היא הצטרכה לסדר כמה דברים מחוץ לבית ומכיון שלא יכלה לשמור בעצמה על התינוק, סמכה על הכלב. בהיעדר האם מן הבית נזדחל לתוכו נחש שרצה להכיש את התינוק. הכלב זינק על הנחש והרגו אחרי קרב קשה ואכזרי. אך כל העריסה הוכתמה בדם הנחש.

כאשר חזרה האם והבחינה בדם הרב, הרגה ברוב זעמה את הכלב, שחשדה בו כי טרף את התינוק. עד מהרה שמה לב לכך שהתינוק שלה בריא ושלם ולרגלי העריסה מוטל נחש מת. רק אז הבינה שהכלב, שאותו הרגה, הציל את חיי התינוק.

לא רצתה המלכה לשמוע שום דבר נוסף, כי היתה מעוניינת בתשובה לשאלתה ולא בדבר אחר.

– ובכן, מלכתי. צווי שכל הצבא יעבור לפנינו.

נערך מצעד ובסופו צעד חייל מצורע ועיוור בעין אחת. ברגע זה זעק התינוק בקול רם: – המצורע הזה הוא אהובה של המלכה! יום יום הוא בא לביתה דרך הגינה, ולכן ירקו הדגים בפניה.

כל הנוכחים ירקו בפני המלכה והתינוק נהפך לפתע למלאך שעלה השמימה. בדרכו, כאשר היה עולה ומתרחק, הצביע על הנערה ואמר: – נערה זאת היא אמי, והיא סובלת על לא עוול בכפה.

בעקבות הדברים האלה נשא המלך את הנערה לאשה, ואת המלכה ציוָה להעלות באש. עם המלכה החדשה שלו חי המלך חיים ארוכים ומאושרים.

לה. נגן הטמבורין והנחש

היה היה פעם נגן טמבורין, שעבר ביום־קיץ לוהט ליד מעיין שמתחת לאילן. האיש הרווה את צמאונו במי המעיין שבצלו של אילן, והתחיל לנגן בטמבורין שלו. פתאום נפתח חור באדמה ומתוכו נזדחל נחש שהתחיל לרקוד לצלילי הטמבורין. כך רקד במשך כמחצית השעה. אחר כך ירק שני זהובים מפיו ונעלם לתוך החור כלעומת שבא.

הנגן הלך הביתה, כשלבו טוב עליו וקנה בכסף שזכה בו כל מיני דברים.

למחרת היום חזר הנגן אל המעיין והאילן ושוב ניגן בטמבורין שלו.

הנחש הופיע גם הפעם, רקד לצלילי המוסיקה וירק שני זהובים.

כך נמשך הדבר מדי יום ביומו, במשך עשר שנים. האיש נהיה עשיר מאוד והצליח בכל דרכיו.

יום אחד נפל העשיר למשכב. בחושו כי קצו קרב, קרא לבנו ואמר לו: – כעת עליך לדעת כיצד נהייתי לאיש עשיר. אך חלילה לך מלגלות את הסוד לאיש. – והוא סיפר לבנו את כל פרשת הנחש הרוקד והיורק זהובים מפיו.

אחרי מות האב לקח בנו את הטמבורין, התיישב מתחת לאילן והתחיל לנגן. גם הפעם הופיע הנחש, רקד לצלילי המוסיקה וירק שני זהובים. למחרת היום לקח אתו הבן סכין כי אמר בלבו: הנחש הזה מלא זהב. אם אהרוג אותו, אזכה בכל הזהב בבת אחת, ולא אצטרך לנגן מדי יום ביומו תמורת שני זהובים.

כאשר הופיע הנחש ורקד, חתך הבן את זנבו בסכין. הנחש כעס מאוד, פתח את פיו ואמר: – כעת עלי להרוג אותך, ורק בזכות אביך המנוח לא אעשה זאת. מכאן ואילך אל תעז לבוא הנה. – ירק הנחש על הבן, ופני הבן נתעקמו. כך הוא נשאר, הבן, עם ראש מעוקם, כל ימי חייו, עד ליום מותו.

מי יתן וכמוהו לא נהיה, ובחיים טובים כולנו נזכה.

לו. הנחש המכושף ושלושת מעשי־הפלא

למלך אחד היו שלושה בנים. יום אחד אמרו: – הבה ונקלע ברומח, איש איש ברומחו. המקום שבו יפול הוא מקום האשה המיועדת לו.

הרומח של הבן הבכור נפל ליד נערה אצילה והוא נשא אותה לאשה. השני זכה בדרך זאת בצועניה וזו היתה לאשתו. הרומח של הצעיר נחת על אבנים, במקום שבו שהה נחש. הנחש הזה היה, איפוא, מזלו של הבן השלישי. הוא בנה בקתה במקום וחי בה עם הנחש.

פעם שמע הנחש כי הבן מתלונן: אין מי שידאג לביתו כמו שדואגים לביתם של שני אחיו. אחרי שיצא הבן את הבית, הפך הנחש את עצמו לנערה יפת תואר, דוניה יזולי, והיא הכינה לו את המיטה, ערכה את השולחן ובישלה את הבשר שהביאה מן החנות. כאשר גמרה את מילוי תפקידיה, חזרה לצורת הנחש.

כאשר חזר בן־המלך לביתו התפלא מאוד על הסדר המופתי ששרר בו. הוא היה משוכנע, שאחת הגיסות שלו באה וסידרה לו את הבית. למחרת היום הלך אל אשת אחיו הבכור, כדי להודות לה. אך שם התפלא לשמוע כי היא כלל לא היתה בביתו. כאשר נשנה הדבר למחרת היום, הלך הצעיר אל גיסתו השניה, אך התברר לו שגם היא לא היתה בביתו ולא ידעה דבר על הסדר בו.

בשובו לביתו התישב הצעיר ליד השולחן ופרץ בבכי. – מדוע, – חשב בלבו, – לא זכה גם הוא, כשני אחיו, לאשה ככל הנשים?

בעוד הוא מתאונן כך, התרומם לפתע הנחש, כפי שמעולם לא עשה זאת.

רצה בן־המלך לגלות את פשר הדבר. מה עשה? ליד ביקתתו התנשא עץ גבוה. עליו טיפס הנסיך ובענפיו התחבא. משם הבחין, בהסתכלו דרך החלון, כיצד פושט הנחש את עורו ונהפך לנערה המסדרת את הבית. והוא התגנב בסתר, תפס את עור הנחש ושרף אותו בו במקום. באותו רגע ממש הסתובבה אליו הנערה והם נפלו, מרוב אושר, זה בזרועותיו של זה.

יום אחד החליט המלך שעליו לוודא מה שלומם של בניו ושל נשותיהם. הוא יצא למסע ביקורים אצלם ומכל כלותיו נשאה חן בעיניו הצעירה ביותר. ולא זו בלבד, אלא שהיא מצאה חן בעיניו עד כדי כך, שהחליט לקחתה מבנו הצעיר ולמנותה למלכה, במקום אשתו המנוחה. הוא פנה אל יועציו והם יעצו לו עצה מרושעת: – עליך לסלק את בנך הצעיר.

אך כיצד לעשות זאת? הזמין אליו המלך האכזרי את בנו ואמר לו: — אני חולה והרופאים יודעים רק תרופה אחת למחלתי. אני זקוק לענב, שיהיה גדול כל כך, עד שעיר שלמה תוכל להתקיים ממנו. אם לא תצליח להביא לי אותו, הרי אתה בן־מוות.

מודאג, מוטרד ועצוב שב בן־המלך אל ביתו. אשתו ניחמה אותו לאחר שנודע לה פשר יגונו: – לך למקום שבו מצאת אותי. שם חיות שתי אחיותי. קרא רק: “אנום־שא־אנום”, ויפתח לך שער. תיכנס דרך השער הזה ותגיע אל אחיותי. הן יתנו לך את הענב שאותו דורש אביך.

עשה בן־המלך כעצת אשתו, ועד מהרה היה ברשותו הענב הענק. הוא הביא אותו לאביו ואושרו היה גדול על שאשתו הצילה את חייו.

אך דעתו של המלך הרשע לא נחה. הוא חזר ופנה אל יועציו והם הציעו לו מלכודת חדשה בשביל בנו הצעיר. שוב הזמין המלך את בנו אליו ואמר לו: – עליך להביא לי תינוק שנולד זה עתה, אך ידבר כמו איש מבוגר ויהיה בעל זקן לבן וארוך.

מיואש לגמרי דיווח בן המלך לאשתו על המזימה השטנית החדשה של אביו המלך. שוב חיזקה האשה את רוחו ושלחה אותו אל אחיותיה. כאשר ביקר אצלן, כרעה הצעירה ביניהן ללדת וילדה בן. התינוק שנולד בירך מיד עם לידתו את בן־המלך וקרא לו “דוד”. כן שאל מיד לשלומן של דודותיו.

לתינוק זה היה זקן ארוך ולבן ובן־המלך הביאו לפני אביו. התינוק הזהיר את המלך, שלא להעמיד עוד את בנו בניסיון ושלא להטיל עליו משימות בלתי אפשריות.

אך הרוח הרעה לא נתנה למלך מנוח. לפי עצת יועציו הזמין את בנו בפעם השלישית ואמר לו: – ביום מותה של אמך, ענדתי טבעת על אחת מאצבעותיה. לטבעת הזאת אני זקוק כעת. הואיל וקברו אותה יחד עם הטבעת, עליך למצוא אותה בגן־עדן ולהביא לי את הטבעת משם.

גם הדרישה הזאת לא הבהילה ולא ייאשה את אשת בן־המלך. על פי עצתה הוא הלך שוב לבקר אצל שתי אחיותיה. המבוגרת יותר מחאה כף ומייד הופיע במקום איש סומא, שהסכים לעטוף את בן־המלך במעיל ולהביאו כהרף עין לגן־עדן.

כך הגיע האיש לגן־עדן וקיבל שם מאמו את הטבעת. היא עטפה אותה בשלושה ניירות ואמרה לבנה: – תזהיר את אביך, שלא יוריד את הנייר השלישי. ולא, מות ימות במקום.

בן־המלך הגיש את הטבעת לאביו והזהיר אותו. אך ברעבתנותו ובחמדנותו זלזל המלך באזהרת בנו וברגע שעמד להוריד את הנייר האחרון צנח ארצה והוציא את נשמתו כאילו פגע בו ברק.

תפס בן־המלך את מקומו של אביו והיה למלך. הוא ואשתו זכו סוף סוף לאושר לרוב, לשמחה ולכל טוב. יהי רצון וגם אנו נזכה בכל אלה.

לז. הנער ואשת הים

נער אחד לא הסתדר עם אביו ואמו והחליט לברוח מן הבית אל העולם הגדול. אמר ועשה. בנדודיו הגיע יום אחד אל עיר על שפת הים, שהיתה ריקה מבני אדם. הוא החליט ללון בעיר המוזרה הזאת, כי בתוך החנויות הריקות מבני אדם מצא מצרכים רבים לארוחת הערב. אחר־כך ניגש אל אחד הבתים הריקים, כדי ללון בו.

אחרי שירד החושך שמע לפתע מלמול קולות של אנשים רבים. הוא ניגש אל החלון, ומה הוא רואה? אנשים רבים יוצאים מתוך הים ועושים את דרכם אל בתיהם. כדי שלא יגלו אותו מצא לעצמו הנער מחבוא בעליית הגג של אחד הבתים. כעבור ארבע שעות עזבו האנשים את המקום וירדו שוב אל הים.

הבין הנער כי זהו ישוב של יצורי־ים, וכדי לראותם מקרוב, חפר לעצמו מחבוא בקרבת החוף, וסגר את הפתח בשמשת זכוכית, כדי שיוכל לראות את האנשים העוברים ושבים.

נערה אחת, נערת־ים, דרכה על השמשה, הזכוכית נשברה והיא נפלה לתוך הבור. מייד סתם הנער את פיה בידו, כדי שלא תזעיק את האחרים. אחר כך שאל אותה: – התרצי להינשא לי?

הניעה נערת־הים בראשה לאות הסכמה, כי היתה אילמת.

עברו בני הזוג לגור בעיר אחרת. לא עבר זמן רב ואשת־הים מתה. כאשר סיפר זאת האיש לידידו מבני המקום, שאתו הספיק להתיידד, פרץ האיש בבכי מר.

התפלא האלמן מאוד על שמות אשתו נגע כל כך ללב ידידו, וזה גילה לו: – על גורלך המר אני בוכה. כי הרי מנהג הוא בעיר הזאת לקבור את בן הזוג החי יחד עם בת־זוגו המתה!

האלמן רצה להימלט מן המקום אך ראה שכבר הקיפו את ביתו. את גווית אשתו השכיבו בארון אחד ואותו עצמו בארון אחר. בליווי מוסיקה הובילו אחר כך את שני הארונות אל מחוץ לעיר, וכל בני העיר באו ללוות את בני הזוג בדרכם האחרונה. הכל חגגו את האירוע בעליזות, וזאת כדי שבני הזוג יזכו בחיי־גן־עדן.

בשדה, ליד באר המכוסה באבן גדולה, נעצרה התהלוכה. אחרי שנגולה האבן מן הפתח, הטילו את הארון עם הגוויה אל תוך הבור. אחר כך קשרו את האיש ושאלו אותו: – האם אתה רוצה לאכול משהו?

ענה להם האלמן: – תנו לי מאה כיכרות לחם ומאה כדי מים, תנו לי גם נרות וגפרורים כדי שאוכל להאיר בהם את המקום.

אחרי הדברים האלה הורידו את האיש בחבלים אל תוך הבאר, יחד עם כיכרות הלחם, כדי המים, הנרות והגפרורים. עשו את הכל כפי שביקש, וסתמו את פתח הבור באבן גדולה.

האיש הדליק מייד נר ובדק את שטח הבאר. הוא ראה שם ארונות מתים רבים, אך בפינה אחת ישבה אשה חיה ובכתה: – זה שלושה ימים שהלחם שלי אזל ואני עומדת למות מרעב.

התיישבו השניים יחדיו, אכלו ושתו. בתוך הקיר מצאו חור, שבו הכניסו את הלחם כדי שישתמר.

למחרת היום, כאשר הוציא האיש מתוך הקיר כיכר לחם, הבחין כי כיכרות־לחם רבים נעלמו בלילה. חשב בלבו: מי הצליח להגיע אל החור? זהו וודאי נחש. אחרי שיחסל את הלחם כולו יבוא לבלוע גם אותנו. מה עשה? קשר את רגליה של האשה אל רגליו ואת ידיה אל שני כיכרות לחם. בלילה בא הנחש, וסחב אחריו את אחת הכיכרות שאליהן נקשרו ידי האשה, וכך סחב את בני הזוג הקשורים. סחב וסחב הנחש את משאו, עד שהגיע לשדה פתוח. הרים האיש את עיניו והנה לפניו לא סתם נחש אלא מפלצת בעלת שבעה ראשים. נבהל האיש ופרץ בצעקות יאוש, אך גם המפלצת נבהלה וברחה.

התיר האיש את קשרי החבלים, שבהם היו קשורים בני הזוג. שניהם התחילו לצעוד קדימה, עד שהגיעו למעיין ובו הרוו את צמאונם. כאשר המשיכו ללכת נוכחו לדעת שהם נמצאים על אי. אמר האיש: – לא נוכל להימלט מכאן. אני מוכן לקפוץ אל תוך הים. האם גם את מוכנה לבוא אתי?

האשה הסכימה וכך קפצו שניהם אל הים.

על קרקעית הים מצאו בני הזוג שלושה נערים שהובילו אותם אל היבשת. הם אמרו לאיש: – אנחנו בניך מנישואיך הראשונים עם אשת הים.

הם הושיטו את ידם לאביהם ובירכוהו. אחר כך קפצו ושבו אל הים.

בני הזוג שניצלו מן הבור חיו חיי אושר וסיפוק.

מי יתן ותזכו בחיים כאלה גם אתם, ונזכה בהם גם אנחנו.

לח. הסדר של אליהו מאלג’יריה

היה באלג’יריה יהודי עני בשם אליהו, שמצא חן וחסד בעיני השולטן. השולטן רצה להוכיח את יחסו ליהודי באמצעות מתנות, אך אליהו הצטיין בענוותו הרבה וסירב לקבלן כי “שונא מתנות יחיה”.

והנה קרב חג הפסח ולאליהו המסכן אין פרוטה בבית, וכיצד יקנה את המצרכים לעריכת הסדר?

הזמין השולטן את אליהו לארמונו והציע לו מתנת כסף, כדי שהאיש יוכל לקנות את הדברים הנחוצים לו ביותר.

כאשר היהודי סירב לקבל מתנת בשר ודם מן השולטן, עלתה חמתו והוא סטר ליהודי על לחיו. בו ברגע נפלה, מבלי שהיהודי יבחין בכך, טבעתו היקרה של השולטן אל תוך נעלו.

מה גדולה היתה הפתעתו של היהודי כאשר בערב, בהתפשטו מבגדיו, מצא בנעלו טבעת יקרה. ליהודי ברור היה כי זוהי מתנת אלוהים. הוא מכר את הטבעת ובכסף שקיבל תמורתה קנה את כל הדברים הנחוצים לו לפסח. הוא אף הלביש את אנשי ביתו ברוב פאר והדר.

כאשר גילה השולטן כי הטבעת האהובה עליו נעלמה, נבהל ביותר. איש שונא יהודים מאנשי החצר חשד מיד ביהודי העני שלנו. אז הזמין אליו השולטן את הרב הראשי, החכם באשי, והורה לו לבקר אצל אליהו היהודי ולוודא אם אמנם גנב את הטבעת כאשר שהה בארמון, דבר שהמלך לא האמין בו כלל וכלל.

הספיקה לו לרב שיחה קצרה עם אליהו, כדי לגלות את האמת לאמיתה. ואכן, הרב הודיע על כך לשולטן.

ראה השולטן במקרה זה את יד ההשגחה ושמח על כך שאיש ישר כאליהו זכה להשתחרר ממצב המצוקה שבו היה שרוי.

היהודי פדה את הטבעת בחזרה והביא אותה לשולטן ששילם לו מחיר מלא תמורתה.

מי יתן על כל בני ישראל חסדים כגון אלה, ונזכה כולנו, עוד בימינו, לביאת המשיח.

לט. עוגת הפלא

בן מלך אחד ירה חץ מקשתו על חבורת נערות מתוך כוונה, כי מי שעליה ינחת החץ תהיה אשתו.

נחת החץ על ראש נערה אחת וזאת היתה לאשתו. היא היתה נכדתה של אשה ענייה העוסקת באפיית עוגות, ולכן אפתה בשביל בעלה, בן המלך, עוגה. יום אחד מצאה על העוגה מראה מפוארת ויקרה, שכמותה לא היתה אפילו בארמונו של המלך. נתנה האשה את המראה יקרת־הערך למלך, אבי בעלה במתנה.

פעם אחרת מצאה על העוגה קערה לפחמים, ומאחר שזאת היתה חסרת ערך בשבילה נתנה גם אותה מתנה, אך הפעם לאביה העני.

רק הגיעה הקערה אל הביקתה הענייה של אביה, וזו נהפכה לארמון העולה ביופיו אפילו על ארמון המלך.

יום אחד פרץ ריב בין האשה לבין בעלה ובכעסה הגדול היא קראה לעומתו: – כל עושרכם אין בו שום ערך. זקנו של אביך שווה למטאטא שבבית הורי. בן המלך התרעם על הדברים האלה והשליך את אשתו מן הבית.

כאשר נודע הדבר למלך, הוכיח את בנו: – עשית עוול לאשתך. אשה המסוגלת לתת מתנות כגון המראה המפוארת והיקרה שבה זכיתי מידיה, היא בוודאי אשה יקרה ומיוחדת במינה.

האשה שגורשה מן הבית קשרה, בדרכה לבית הוריה, חוט זהב אל דלת ביתה, והחזיקה בפקעת החוטים כל הדרך. בעקבות החוט הזה הלך בן המלך עד שמצא את אשתו אצל הוריה. הראתה לו האשה את המטאטא שבביתה והוא עשוי כולו זהב ואבנים טובות.

אז אמר בן המלך לעצמו: מה רב בעיניה ערכו של זקן אבי, אם היא משווה אותו למטאטא זה. התפייסו בני הזוג ונשארו יחדיו, והיו בטוב ובאושר רב.

מ. עונש על הפקעת מחיר הדגים

חוכר אחד, הממונה על הדייג במדינה, הפקיע פעם את מחירי הדגים בשביל היהודים, עד שלא היה בהישג ידם לשלם את מחירם. באין דגים, ירד פלאים מספר הלידות אצל היהודים.

הרב, שדאג להכניס את התינוקות לבריתו של אברהם אבינו, היה מודאג מאוד ממיעוט הלידות וניסה לברר את פשר הדבר. כך נתברר לו, כי הירידה בלידות נגרמה ע״י מחסור בדגים.

מה עשה הרב? רשם את השם המפורש על שבר כלי, וציווה על אחד מתלמידיו להשליכו לים. מכאן ואילך לא הצליחו הדייגים לדוג אפילו דג אחד ברחבי המדינה כולה.

ציווה המלך לבדוק את העניין ואז נודע לו כי הדייג הופרע והופסק ביום שבו השליך הרב היהודי משהו אל תוך הים. ראש הקהילה היהודית הובא לפני המלך וזה איים עליו בעונש כבד אם לא יעלה בידו, תוך שלושה ימים, להסדיר את העניין ולהחזיר את הדגים.

חרדה גדולה ירדה על יהודי המקום, אד הרב הרגיע אותם. ביום השלישי התייצב הרב לפני המלך וסיפר לו את כל מה שקרה. המלך העריך את תבונתו של היהודי, ואת הממונה על הדייג פיטר מתפקידו.

מא. עונש על הפקעת המחירים בטוניסיה

יהודי טוניסיה היו בונים את גגות סוכותיהם מענפי הדסים, שסופקו להם ע״י האיכרים מסביבת העיר.

פעם החליטו האיכרים האלה להפקיע את המחירים של ענפי ההדסים עד כדי כך, שלא היה עוד בהישג ידם של היהודים לקנותם. היהודים רצו אל הרב ישועה בסיס להתלונן על המעשה הזה, והרב הלך בכבודו ובעצמו אל השוק. הוא שילם לאיכר אחד את המחיר שדרש, אך כאשר האיכר הביא את ענפי ההדסים אל ביתו של הרב, כדי להניחם שם על גג הסוכה, כבקשת הרב, קרא הרב ב״שם המפורש" והאיכר התחיל להתעופף מעלה מעלה, כמו ציפור, יחד עם צרור הענפים שבידו.

כאשר ראו בני העם את האיכר מרחף באויר, רצו להודיע על כך למלך, וזה ביקש שיביאו לפניו את הרב. בינתיים הוריד הרב את האיכר, ושניהם, הרב והאיכר, הובאו לפני כס המלך.

המלך ואנשי חצרו היו מלאי הערצה לרב על מעשהו והאיכר נשלח הביתה בחרפה.

מב. עונשו של קצב

יום אחד עבר הרב ישועה בסיס, בדרכו אל בית הכנסת, ליד חנותו של קצב. קצב זה התלוצץ על חשבון הרב. מה עשה הרב? הציץ לתוך החנות ומייד נהפך השור השחוט, שהיה מונח על השולחן והקצב עבד עליו, לאישה שחוטה. מייד אסרו את הקצב באשמת רצח.

בבית־הסוהר סיפר הקצב את המעשה עם הרב ישועה בסיס, לישיש אחד, וזה אמר לו: – עליך לבקש סליחה ומחילה מן הרב.

קיבל רב ישועה בסיס את התנצלותו של הקצב, בתנאי שיציע את ביתו לקהילה וזו תהפוך אותו לבית כנסת. כן דרש הרב מן הקצב כי לעולם לא יתלוצץ על חשבון חכמים.

הקצב קיבל על עצמו את שני התנאים האלה, ומייד נהפכה האשה הנרצחת בחנותו של הקצב לשור שחוט, והקצב שוחרר מבית־הסוהר.

מג. העיטוש

חם (חכם) אברהם היה עני ומרוד כל־כך, שמעולם לא בא על שולחנו מאכל הבולמה, העשוי מעלי בצק דקים מאוד.

פעם אחת, בשעת ריב עם אשתו, היא הוכיחה אותו בכעס, על שהוא מרוויח מעט כל כך, עד שלא זכתה מעולם לאפיית בולמה.

יום אחד הרוויח חם אברהם פרוטות אחדות. מייד הלך וקנה בו קמח והביאו לאשתו לאפיית בולמה.

דווקא באותו יום, בשעת לישת הבצק לבולמה, התחילה אשת חם אברהם להתעטש,
ועיטושה קלקל את הבצק עד שלא היה טוב לשום דבר. האשה האשימה את עצמה, כי הרי ידוע לכל, שחלילה לה לאשה להתעטש על מאפה.

לפתע חשה האשה כיצד מתחיל הבית להתנועע ולתוכו נכנס כושי ששפתו האחת מגיעה עד לשמים ושפתו האחרת עד לאדמה. נכנס הכושי לתוך הבית, לקח את האשה בידו, והובילה לפני השופט. זה שאל אותה: – בתי, האם את גרמת לעיטוש, או שמא הוא בא מעצמו ובעל כורחך?

– הוא בא מעצמו. – ענתה האשה. אז הזמינו את העיטוש, וזה בא, לבוש פרוות קטיפה, מעיל משי, נעליים חדשות ותרבוש חדש. היו לו לחיים אדומות כמו לילד. הוא הודה לפני השופט: – הגיעה שעתי. לכן באתי אל האשה בעצמי, לשם מילוי תפקידי.

האשה נשלחה לביתה ועל פי הוראות השופט העניקו לה מתנות רבות מאוצר המלך. הכושי ביקש אותה לעצום את עיניה ובן רגע הביאה אל ביתה. עתה היתה לאשה עשירה ורכשה לעצמה בתים רבים.

שכנתה העשירה ביקשה לדעת כיצד הצליחה האשה להתעשר בן יום, וכאשר נודע לה הדבר הלכה והכינה לעצמה בולמה. כן התאמצה ועשתה הכל כדי להתעטש. אחרי שהתעטשה הגיע הכושי למקום והביא אותה אל בית המשפט. שם היא שיקרה באומרה שהעיטוש בא מעצמו. אך העיטוש הכריז: – האינכם רואים שאני צולע, עיוור וחולה? בעל כורחי הוציאו אותי מביתי.

השופט שלח את האשה הביתה עמוסת שק־מתנות, אך כאשר פתחה את השק, יצאו ממנו נחשים ותולעים, אשר השחיתו את פניה ואת גופה. נאלצו להעביר את העשירה לבית אחר, ובו היא נשארה כל ימי חייה, כשהיא מכוסה צעיף המסתיר את הפצעים והחורים בפניה.

מד. העצות של האם המתה

היה היו פעם מלך ומלכה שהיו חשוכי ילדים. פעם אחת, בשעת טיול, עברו ליד מאורת נחשים והמלכה קראה: – הנה נחש! גם לו ניתן האושר של ילדים. רק מאתנו הוא נמנע.

אז קראה לעומתה הנחשה־האם: – מפני שעיניך צרה בנו, תלדי נחש.

עברו תשעה חודשים והקללה נתקיימה: המלכה ילדה נחש.

לא ידעו המלך והמלכה כיצד להאכיל את הנחש הצעיר, וכאשר הביאו לו מינקת, הוא הכיש אותה והיא מתה. כך הכיש הנחש גם את שאר המיניקות שבאו אחריה, עד שלא היתה עוד מינקת במלכות כולה המוכנה לבוא לארמון.

אז הופיעה אם חורגת אחת לפני המלך והציעה את בתה החורגת כמשרתת. היא הבטיחה למלך:– בתי החורגת תדאג גם להאכיל את ילדך.

הלכה הנערה המסכנה אל קבר אמה האמיתית וזו לימדה אותה כיצד להאכיל את הנחש.

לפי עצתה של אמה, לבשה הנערה בגד עור והאכילה את הנחש מתוך שני בקבוקי דלעת. אחד מהם היה מלא דבש ואחד מלא חלב. כך גדל הנחש.

יום אחד פנה הנחש אל אביו:– תן לי אשה!

אך איזו נערה תהיה מוכנה להינשא לנחש? גם הפעם באה האם החורגת המרשעת אל המלך ואמרה לו:– בתי החורגת תהיה מוכנה להינשא לבנך!

רצה הבת אל קבר אמה וזכתה גם הפעם לעצה טובה: – קחי שלוש צבתות ונעצי אותן זו אחר זו בלוע הנחש!

הבת שמעה בעצת אמה, ולאחר שנעצה את הצבת השלישית בנחש, הוא נהפך לנער יפה תואר.

עבר, חלף הזמן ולבני הזוג נולד בן. כאשר האם־היולדת שכבה עדיין במיטתה, אחרי הלידה, באה אמה החורגת לבקר אצלה. היא השליכה את היולדת מתוך המיטה ותפסה את מקומה. מה היה גורלה של האשה המסכנה? היא תעתה ותעתה, עד שהגיעה לשדה רחב. שם מצאה איש צעיר שוכב על האדמה ללא רוח חיים. היא נשארה לידו, כדי שלא יטרפו חיות־פרא את גופתו. כאשר ירד הלילה קם המת לתחייה ואמר: – רק ביום אני מת, בלילה אני חי!

הם נישאו וכאשר כרעה האשה הצעירה ללדת, אמר לה בעלה: – לכי למקום פלוני, שם גרה אמי. הקישי בדלת, ואם יסכימו לקבל אותך בביתם, בקשי ללדת ברפת.

ואכן, ההורים אכסנו אותה והיא ילדה בן.

עם רדת הלילה בא אביו של התינוק ושר לו שיר ערש: – נומה, נום, ילדי שלי! אילו ידעה סבתא שלך כי נולד לה נכד, כיצד היתה מפנקת אותו! אלמלא כבו כוכבי השמים, ואלמלא קרא התרנגול בבוקר, מה שמח הייתי להישאר אתך.

גם בלילה הבא הופיע האב וחזר על אותו שיר עצמו. משרתת אחת שמעה את השיר והסבה עליו את שימת לבה של בעלת הבית. זאת הכירה, לפי הקול, כי הזמר אינו אלא בנה, שנעלם בצורה מסתורית.

היא ובעלה החליטו להביא את העניין לפני המלך, וזה מצא דרך להטעות את הזמר הלילי: – הוא ציווה להרכיב כוכבים מלאכותיים ולהשתיק את קריאת התרנגול.

כך זכו ההורים לשובו של בנם שנעלם.

המלך בכבודו ובעצמו, בליווי המלכה, בא לביקור, והנה להפתעתם הגדולה מצאו את בנם ואת כלתם. הם החזירו את בני הזוג אל ביתם. האם החורגת המרשעת הוצאה להורג ואת גופתה תלו בשער העיר.

מה. “פרח של שלושת התפוזים”

למלך אחד היה בן יפה תואר. יום אחד ביקש הבן מאביו: – אבי! אנא, צווה לבנות בשבילי באר, שבצינורה האחד יזרום דבש, ובצינור השני – חלב!

המלך נעתר לבקשת בנו והודיע לעם כולו: – לכל אדם מותר לשאוב חלב ודבש מן הבאר, חינם אין כסף, כאוות נפשו.

יום אחד באה למקום אשה זקנה עם שלושה כדים. היא החזיקה כד אחד ביד ימין, כד אחד ביד שמאל, וכד שלישי היה קשור במטפחת על זרועה. הרים בן המלך אבן ורצה לפגוע בכדים, והזקנה אמרה: – האיש שהרים את האבן לא יוכל להימלט מידי הפרח של שלושת התפוזים.

המלים הללו נחרתו במוחו של בן המלך ועוררו בקרבו תשוקה עזה למצוא את הפרח הזה של שלושת התפוזים ולזכות בו. הוא ביקש מהוריו רשות לצאת לדרך, כדי לחפש את הפרח, ואחרי התלבטויות רבות נתנו ההורים את הסכמתם.

מצוייד כהלכה יצא בן המלך לדרך. כאשר עבר ליד דרקון, ששהה בתוך קליפת אגוז, רחץ אותו וסירק את שערותיו. כן האכיל אותו מצידת הדרך שלו. רוחו של הדרקון היתר טובה עליו, ובן המלך שאל אותו: – היכן אוכל למצוא את הפרח של שלושת התפוזים?

לדרקון לא היתה תשובה על כך, אך הוא הפנה את השואל אל אחותו שהתגוררה כברת דרך ממנו.

מצא בן המלך את הדרקונית בתוך קליפת אגוז, וגם אליה התייחס בסבר פנים יפות. אך גם היא לא ידעה דבר והפנתה את בן המלך אל אחיה השני.

האח קיבל את בן המלך ברצון, אך עם זאת הזהיר אותו מפני בניו: בני עלולים לטרוף אותך בשובם הביתה.

ואכן, בשובם הביתה, הריחו בני הדרקון ריח של בן אדם.

כאשר חלפה הסכנה, נתן הדרקון לבן המלך פקעת של חוטים ואמר לו: – לך בעקבות החוטים האלה, ואל תחשוש. הם יובילו אותך אל גן, שעציו יברכו אותך בשלום, יקבלו אותך בסבר פנים יפות ויבקשו שתיקח אותם איתך. ואולם חלילה לך להשיב להם אפילו מלה אחת. עליך לקטוף שם שלושה תפוזים בלבד.

בן המלך נהג כפי שנצטווה.

בדרכה בחזרה פתח תפוז אחד. מייד זינקה ממנו נערה יפת תואר והיא ליוותה אותו בדרכו. כאשר אזלו המים, מתה הנערה מצמא.

כאשר הגיע בן המלך למעיין, קילף את התפוז השני, והנה עלתה ממנו נערה, שהיתה אף יפה יותר מקודמתה. אך גם היא מתה בדרך מצמא.

הגיע בן המלך לאיזור עשיר במעיינות. הוא קילף את התפוז השלישי ולפניו עמד ה״פרח של שלושת התפוזים״ – נערה שהיתה יפה משתי הנערות הקודמות. היא ליוותה את בן המלך עד בית־הוריו. לפני הכניסה לעיר אמר בן המלך לפרח: – לא אוכל להכניס אותך לעירנו. קודם כל אודיע על בואך לאבי ולאמי, כדי שיקבלו את פניך ברוב כבוד!

הנערה אמרה: – אתה תשכח אותי. – אך הוא נשבע לה והבטיח לה, שלעולם לא ישכח אותה. כן נתן לה טבעת לאות נאמנותו הגדולה.

כאשר נכנס בן המלך הביתה, קיבלוהו הוריו בשמחה גדולה. עייף מן הדרך שכב לישון, וכאשר התעורר בבוקר, שכח את ארוסתו, כאילו לא היתה קיימת כלל.

ההורים קבעו שעל בנם לשאת את בתו של הווזיר לאשה, וכבר קבעו את יום החתונה.

כאשר אחת מנערות הארמון ביקשה לדלות מים מן הבאר של העיר, לשם נטילת ידיים לאחר הסעודה החגיגית, היא פגשה שם את הארוסה הנשכחת של בן המלך. כאשר שמעה הארוסה על החתונה הקרובה של בן המלך, מסרה לנערה את הטבעת שקיבלה אותה ממנו, וביקשה את הנערה להפיל טבעת זו לתוך הספל של בן המלך, כאשר היא תגיש לו מי שתיה. הנערה עשתה זאת. בן רגע, כשרק ראה את הטבעת, נזכר בן המלך בפרח של שלושת התפוזים. הוא הפסיק את סעודתו וסיפר לחותנתו את כל המקרה. היא לקחה את בתה בחזרה לביתה ואת הארוסה הנשכחת הביאו במרכבה לארמון.

את החתונה חגגו ברוב פאר והדר ובני הזוג חיו באושר וביקר.

מו. הקבר הקדוש של ר׳ משה דנון

מדי שנה בשנה היו יהודי בוסניה עולים לרגל לקברו של הרב משה דנון בסטולאץ׳. הרב החכם הזה יצא בשנת 1830 מסאראייבו, שבה היה חכם באשי, לארץ ישראל. אך יד המוות השיגה אותו בדרך, בסטולאץ׳, הרחוקה כמאה ק״מ מסאראייבו וכשישים ק״מ מעיר הנמל ראגוזה (דוברובניק).

הרב דנון מילא פעם תפקיד חשוב בהצלה מופלאה של קהילתו, שעליה רבצה סכנה גדולה: בשנת 1791 רצה ואלי אחד, רודף בצע, לסחוט מיהודי סאראייבו סכום־כסף גדול, וציווה לכלוא שנים־עשר יהודים מבני העיר, את פרנסי הקהילה המכובדים ביותר, ובכללם – הרב משה דנון, רבה של הקהילה, בבית־הכלא. הואלי איים עליהם שיוציא אותם להורג, אם במשך שלושה ימים לא יימסר לו הכסף. הרב היה מחזק את לב הכלואים.

אז עלה בדעתו של אחד מיהודי סאראייבו, והוא מכובד מאוד בעיני המוסלמים, לעבור מבית־קפה לבית־קפה ולעורר את רחמיהם של האנשים. הוא הצליח בכך, ושלושת אלפי מוסלמים מזויינים צרו על ארמונו של הואלי, שרק בקושי רב הצליח להימלט מתוכו. התוקפים שחררו את היהודים הכלואים.

על המנהג של העלייה לרגל לסטולאץ׳ נשמרה אצל משפחת שלום מבאניא־לוקה המסורת הבאה: היהודים היו נוהגים מדי שנה בשנה, ביום פטירתו של הרב משה דנון, לעלות לרגל על קברו. רבים סבורים שהמסורת הזאת קיימת מאז פטירתו של הרב, אך אין דבר זה נכון. הבה ונספר את הסיפור האמיתי על התהוותו של מנהג זה:

בין טורקיה למונטנגרו היו קיימים תמיד מעשי איבה ומשום כך חנו יחידות־צבא טורקיות רבות בהרצוגובינה. בשנת 1862 הכריזה טורקיה מלחמה על מונטנגרו, ועומר פאשה נתמנה למפקד העליון של הצבא. יוסף חיים שלום, בנו של הרופא הצבאי היהודי הראשון בבוסניה (רופא זה, ד״ר יצחק שלום, שסיים את לימודיו באיטליה, היה סביה של גב׳ סראפינה בארקיץ' תושבת באדן שליד וינה) היה אז המפקח על המסים באיזור מוסטאר ועומר פאשה מינה אותו כאחראי להספקת הצבא, ובתוקף תפקידו השתתף גם הוא במלחמה. לוחמי מונטנגרו לא נלחמו בטורקים בקרבות פנים אל פנים, אלא ניהלו נגדם מלחמת גרילה, בקבוצות קטנות של 40 – 50 איש. הם היו אורבים בהרים לטורקים, יורים עליהם ומסתלקים. באחד המארבים האלה נפצע שלום בירייה, בידו השמאלית. נשארה ידו השמאלית רועדת, והוא עצמו היה עצבני מחמת איבוד דם רב. בלאו הכי הכבידה על מצפונו העובדה, שבתנאי המלחמה נמנע ממנו לקיים את מצוות התורה, כיאה לו לכל יהודי טוב.

יום אחד הגיע שלום עם היחידה שלו לסטולאץ׳. בכניסתו לעיר, כאשר עבר מתחת לאילן, צנח עליו נחש גדול. שלום שלף מיד את חרבו. לא בנקל עלה בידו להתגבר על הנחש ולהרוג אותו.

בספרו על כך לבעל הפונדק, שבו התאכסן, אמר לו הפונדקאי: – יש למקרה זה משמעות מיוחדת. בהיותי ילד קטן, הגיע לכאן אחד מן ה״הוג׳אס״ (כלומר: הרבנים) שלכם מסאראייבו. האיש המכובד הזה מת באותו חדר עצמו שאתה מתאכסן בו עכשיו, והנער שליווה אותו, קבר אותו במקום שבו התנפל עליך הנחש. כי ההוג׳ה אמר לו לנער הזה, מייד עם כניסתו לעיר: – כאן תקבור אותי.

בעל המגרש נתן את הסכמתו לקבורה זו, ואנחנו (הטורקים) עולים לעתים לקברו ומתפללים עליו.

התפלא שלום לשמוע דברים אלה יוצאים מפי טורקי, וכאשר הפציע השחר, הלך לראות את הקבר. על המצבה היתה חרותה כתובת עברית, אך היא היתה מטושטשת ובלתי קריאה, כי הצבע דהה במרוצת הזמן. האיש כתב על כך איגרת לאביו, ד״ר יצחק שלום, והוא שלח לו צבע כדי שיחזק את הכתובת. והנה נתברר, כי אכן, המצבה היתה של הרב משה דנון, אשר, שעה שישב בבית־הכלא, עם שנים־עשר פרנסי קהילת סאראייבו, התנבא על שיחרורם וחיזק את רוחם.

שעה שטיפל שלום בכתובת החרותה על המצבה, הוא נתקף ברגשי־אשמה מרים על שהזניח, מכוח התנאים, את מצוותיו של יהודי טוב. הוא הרהר בדבר שני המקרים שקרו לו – הפגיעה ביד והתקפת הנחש, וראה בהם איום ואזהרה מן השמים. אחר כך התפלל לפני המצבה וביקש את הקב״ה שירחם עליו ויחזירו בריא ושלם הביתה. כן נדר נדר לשלוח מדי שנה בשנה מניין יהודים לקברו של הרב, לשם תפילה ואמירת קדיש.

כאשר נדר שלום את הנדר הזה, לא היה בידיו לקיימו. משכורתו החודשית היתה 800 – 700 גרוש, ונסיעה מסאראייבו לסטולאץ׳ בעגלה ארכה כשלושה ימים; פירוש הדבר כי לשם עלייה לרגל הוא היה זקוק לסכום של 3000 – 2000 גרוש.

אף על פי כן התרחש נס. יומיים אחרי שנדר שלום את נדרו, יצאה פקודה מטעם עומר פאשה, ולפיה על שלום לנסוע עם הקופה למוסטאר ולהישאר שם. כך חזר לביתו בריא ושלם.

מיד לאחר מכן התרחש נס נוסף: אחרי שחזר למוסטאר חלה תמורה במצבו הכלכלי, תמורה שעליה מעולם לא פילל. תוך כדי חמש – שש שנים הפך שלום לאיש העשיר ביותר בסאראייבו. ולא זו בלבד, אלא שהממשלה העניקה לו אותות הצטיינות, כפי שטרם זכה להם יהודי בטורקיה. מובן מאליו שהוא קיים את נדרו והיה שולח מדי שנה בשנה מניין יהודים לתפילה על קברו של הרב. את המניין היה מרכיב רבי (מלמד תינוקות) אברהם פאפו, ואנשי המניין היו שוהים כשבוע ימים בדרך.

בשנת 1875 עבר שלום עם בני משפחתו לטריאסט. בנו הבכור נשאר בסאראייבו, כדי לפקח על הבתים והנכסים שהיו ברכושו. אנשי המניין המשיכו לנסוע מדי שנה בשנה לסטולאץ׳.

בשנת 1878, עם הכיבוש האוסטרי של בוסניה והרצוגובינה, חדרה רוח חדשה לארץ זו. החלה סלילת מסילות ברזל, ואלה הגיעו, בין השאר, גם לצ׳אפלינה שליד סטולאץ׳. אז עלה רעיון בראשו של רבי אברהם פאפו שהיה מורה־בית אצל הנדיב הנודע דניאל שלום (לא קרוב של שלום שלנו). הוא הציע למעסיקו לרכוש את המגרש שעליו נמצא קברו של הרב דנון. וכך היה. הנדיב ייפה את כוחו של אחד הסוכנים שלו (משה גאון), וזה בא לסטולאץ׳, קנה בשם שולחו את המגרש והעבירו לבעלותה של משפחת שלום.

בצוואתו ביקש דניאל שלום לייסד קהילה קטנה וקבועה בסטולאץ׳, שתתייחד ביום השנה לפטירת הרב דנון, עם זכרו. הוא קבע לשם כך גם קרן מיוחדת ופירותיה – קודש לעלייה לרגל.

כך נתאפשרה מדי שנה בשנה עלייה לרגל שבה השתתפו מאה אנשים ויותר, נוסף על המניין הקבוע.

מז. קבר הקמצן בירושלים

קמצן אחד, תושב ירושלים, שחש בקצו הקרב, בלע לפני מותו את כל הפנינים והאבנים הטובות שלו, כי לא רצה להוריש אותן לצאצאיו.

משרתו של הקמצן, שהבחין בכך, הוציא כמה ימים אחרי ההלוויה את הגופה הקבורה מן הקבר שבהר הזיתים, כדי לשדדה. אך המת פתח את פיו ואמר למשרת: – טועה אתה טעות מרה. הקמצן, שאתה מחפש אותו, נלקח מכאן ע״י שדים. אני הייתי רב במרחקים והביאו אותי לכאן במקומו, כדי שאזכה למקום קבורה בארץ אבותינו. כי כל ימי חיי עשיתי את הישר בעיני הקדוש־ברוך־הוא והלכתי בדרכיו. זהו שכרי.

בוש ונכלם ירד המשרת מהר הזיתים.

מח. קברו של הרב אפרים אלנקוא בטלמסן

הרב אפרים אלנקוא או מסעוד אל־פאסי נמלט מבית־הכלא של האינקביזיציה בספרד ע״י ציור אונייה על הקיר, שבה הפליג ונמלט, יחד עם שאר האסירים, לאפריקה.

כאשר עלו הרב ומלוויו על היבשה, המתינו להם אריה ונחש. הרב עלה על האריה והשתמש בנחש כשוט מצליף.

המלווים הלכו ברגל בעקבות האריה, שהרב היה רכוב עליו, וכך הגיעו אל העיר אגדיר. אליה נמלטו גם יהודי העיר טלמסן, מחמת הרדיפות של המושלים.

במשך הזמן עלה בידי הרב אפרים אלנקוא לרפא את בת השולטן ממחלה אנושה. כשכר ביקש מן המלך להרשות את שובם של היהודים לטלמסן. בקשתו נתקבלה ועד היום הזה מתייחסים יהודי טלמסן אל הרב כאל קדוש ועולים על קברו, העשוי אבן ועליו חרותים אריה, נחש ותאריך פטירתו: א׳ בכסלו שנת ר״ב (1442). בל״ג בעומר עולים לרגל ומשתטחים על קברו של הרב יהודים רבים, מכל קצות אפריקה הצפונית. ביום זה מאירים את הקבר ויוצאים במחולות סביבו, כמו במירון שליד צפת.

במקום מבעבע מעיין שהרב אפרים אלנקוא הוציאו, בדומה למשה רבנו, מן הסלע, בהכותו עליו. למעיין זה יש כוח ריפוי נהדר, והוא ריפא בעבר כל מיני מחלות.

מט. הרמאי הזקן והאשה הפיקחית

בן להורים עשירים בעלי נכסים בעיירה קטנה, נסע לקושטא, כדי להכיר את העולם הגדול. שם נשא לאשה את בתו של הווזיר. עבר זמן מה ואת הצעיר תקפו געגועים להוריו הזקנים. מה עשה? יום אחד קם ויצא אל מקום הולדתו.

בפונדק שבו התאכסן בדרכו, התיישב לידו איש זקן. שאל הזקן את הצעיר על מוצאו, על הוריו ואם הוא נשוי ולאיזו אשה. כאשר שמע הזקן את שם אשתו של הצעיר, אמר לו: – איש צעיר, נפלת יפה בפח. האשה הזאת אינה ראויה לך.

– מנין לך ? – תמה והתרעם הצעיר.

– אוכל להוכיח לך זאת. הבה נתערב. אם הצדק אתך, יהיה כל רכושי שלך. ולא, הרי אתה שלי בגופך וברכושך.

הסכים הצעיר לתנאים אלה.

נסע הזקן לקושטא ושם מצא זקנה, שהסכימה לסייע לו להשגת מטרתו. שניהם קנו ארון ובתוכו התחבא הזקן. האשה שכרה סבל, אשר סחב את הארון והעמידו לפני ביתה של אשת הצעיר. הזקנה סיפרה לה, שהיא עומדת לעלות לרגל לירושלים, אך את כספה היא שומרת בתוך הארון הזה והיתה רוצה להפקידו בבית מיוחס כזה שלה. האשה הצעירה הסכימה להעמיד את הארון בחדר השינה שלה.

בערב השקיף הזקן מתוך הארון באשה הצעירה, כאשר זאת התפשטה לפני ששכבה לישון במיטתה. הוא הבחין בנקודת חן קטנה על זרועה הימנית וברגע שהיא נרדמה, התגנב מתוך הארון ולקח אחת משמלותיה. אחר כך התחבא שוב בארון. בחצות הלילה הופיעה האשה הזקנה וביקשה את הארון בחזרה. היא טענה, שאיחרה את מועד היציאה וכל הנוסעים היו כבר בדרך, כאשר היא הופיעה במקום המפגש. היא התנצלה על ההפרעה באמצע הלילה. היא הביאה עמה כמה סבלים, וכדי להיפטר ממנה הסכימה האשה להחזיר לה בחצות הלילה את הארון.

שמח על מה שעלה בידו נסע הזקן בחזרה ובידיו שתי הוכחות משכנעות. שמע וראה אותן הצעיר והיה קרוב להתמוטטות בשל שפלותה של אשתו.

הפך הצעיר לעבדו של הזקן, על פי ההסכם שנכרת ביניהם.

כאשר עברה תקופה ממושכת ובעלה לא חזר, יצאה אשתו לדרך כדי לחפשו, כי היתה משוכנעת שאומנם, קרה לו משהו רע. מחופשת כגבר הצליחה, הודות לתבונתה, לאתר את מקום הימצאו, ואף לגלות את מעשה התרמית של הזקן. היא הביאה את כל הענין לפני השופט והוכיחה לבעלה כי חפה מפשע היא.

כך שבו בני הזוג להיות זוג מאושר, ומאז לא חסר להם שום דבר.

נ. השד כחתן

היה הייתה נערה ענייה, שהיתה טווה וצובעת מטפחות־ראש. היא היתה מאורסת וחסכה כסף לנדוניה שלה בעבודת כפיים ובעמל רב.

לילה אחד האיר הירח באור בהיר כזה, שהכל מסביב היה דומה לאור יום. בלילה ההוא נחפזה הנערה אל חוף הבוספורוס כדי לכבס את מטפחות הראש שלה ולפתע ניצב לפניה נער יפה־תואר ששאל אותה בחביבות:– מה מעשייך כאן, הלילה?

כאשר הצביעה הנערה על המטפחות שהיא עומדת לכבסן, נתן לה שני זהובים ונעלם כאילו לא היה.

בלילה הבא שוב הופיע הנער, והפעם ענד לה צמיד זהב על היד באומרו: – את שלי ואני שלך.

אחרי שנעלם הנער בפעם השנייה, הוא לא נראה חודשים אחדים. ואולם בכל יום, בשעה שהנערה היתה שבה אל חדרה, היתה מוצאת זהוב אחד הדומה לזהוב שאותו נתן לה האיש במתנה.

כאשר הצליחה הנערה לאסוף, במידה רבה הודות לכסף זה של הנער יפה־התואר, כמעט את כל הנדוניה שלה, הופיע לפתע הנער ונעמד לפניה. הוא הביא לה קערת כסף מלאת קמח וביקש שתאפה לו עוגה. הנערה ניגשה מיד למלאכה, הוסיפה ביצים וסוכר לקמח ועד מהרה היתה העוגה מוכנה.

לפני החתונה הביאו, לפי מנהג המקום, את הארגז עם הנדוניה של הנערה, אל ביתו של החתן, שאתו היתה מאורסת מזה כמה שנים. אך כאשר פתחו את הארגז נתברר, כי הוא ריק לגמרי. אז סיפרה הנערה לארוסה ולנוכחים את כל מה שקרה לה עם הנער המסתורי.

הביאו את העניין לפני בית־דין של רבנים, ואלה קבעו, כי שד נשא את הנערה לאשה וביטלו את ברית הנישואין.

נא. שכרה של רחל

חם אברהם, כלומר אברהם החכם (הרב), חי באושר עם אשתו אסתר ועם בתו רחל. בבית הסמוך לביתם גרה אלמנה צעירה בשם שרה, עם בתה. היתה שרה אכולת קנאה באסתר וחיפשה דרכים כדי לסלקה ולתפוס את מקומה בבית חם אברהם. כאשר היתה רחל הקטנה נכנסת אליה, היתה נותנת לה מתנות ומביעה לפניה רגשי השתתפות בצערה, על שאמה נוהגת בה ביד קשה. היתה חוזרת ואומרת לה: – אצלי יהיה לך טוב יותר.

יום אחד אמרה שרה לרחל: – אמך מכריחה אותך לעבוד כמו משרתת, בעוד שהיא עצמה אינה עושה דבר, רק מתלבשת בבגדים יפים ומתגנדרת, כדי להתגאות לפני הבריות. תוכלי להשתחרר מן האם המרשעת הזאת, בנקל. שימי לב לשעה שאמך מוציאה את בגדיה היפים מארגז הברזל. כאשר המכסה הגדול והכבד של הארגז יהיה מורם והיא תתכופף מעל לבגדים בו, התקרבי אז חרש והפילי את המכסה. אחר כך תברחי מהר, ואיש לא יראה אותך יוצאת משם.

הדיבורים המתוקים הללו בלבלו את רחל ועל כן שמעה בעצת האשה. פעם, כאשר אמה גערה בה שוב בשל עצלנותה, חיכתה עד שזאת נכנסה לחדר השינה, כדי להוציא בגד מן הארגז. כאשר התכופפה האם מתחת למכסה הכבד, התגנבה רחל בשקט לתוך החדר והפילה עליה את המכסה. בזעקה נפלה האם, מתבוססת בדמה.

כל הבית התאסף כדי לקונן על המתה. כולם סברו, שהמכסה נפל מעצמו וניפץ את ראשה של אסתר המסכנה.

כעבור זמן מה אמרה שרה לרחל, שפונקה כעת ע״י האשה כפל־כפליים: – איך יוכל אביך להישאר בלי אשה? הפצירי בו, שישא אותי לאשה. הרי את יודעת כבר עד כמה את אהובה על לבי. אהיה לך אם טובה מאוד.

רחל סיפרה מצדה לאביה על יחסה הטוב של שרה אליה וגילתה לו, שגם היא אוהבת את שרה, אהבת בת לאמה. האב שדאג לילדתו המיותמת, שמע בקולה של רחל ונשא את שרה לאשה.

רק נעשתה שרה האדונית בבית, ומייד גילתה לרחל את פרצופה האמיתי. היא עשתה את הכל למען בתה שלה, בעוד שאל רחל התייחסה כאל לכלוכית. יום יום היתה מתלוננת לפני בעלה על התנהגותה של רחל, ומפצירה בו שיגרש אותה מן הבית. עד שהסכים האב להעביר את הילדה מן הדירה אל מרתף חשוך.

כאשר גדלה הילדה והיתה לעלמה של ממש, קרה פעם שיורש העצר ביקש לבקר ברובע היהודי שבו גר חם אברהם. האנשים נדרשו לקשט את הבתים ולנקותם, בעיקר את הבתים ברחובות שבהם עמד יורש־העצר לעבור ברכיבה.

מייד ציוותה שרה על רחל לנקות את ביתם ולקשטו. אך כאשר רחל יצאה מביתה להביא מים, שמעה מאחד הבתים הסמוכים קול אשה הקוראת לעזרה. מיהרה רחל לשם ומצאה אשה זקנה וחולה צועקת במיטתה: – מים ! מים! אני גוועת מצמא!

רחל הביאה לאשה כד מלא מים. אחרי ששתתה וחיזקה את לבה, אמרה הזקנה: – הצלת את חיי. תהיה ברכתי שכרך, והיא: היי עשירה ומאושרת.

כאשר יצאה רחל מן הרחוב, היו כל העוברים ושבים נעצרים ומסתכלים בה. כי כל פעם שהיתה פותחת את פיה היו נושרות ממנו פנינים ואבנים טובות, והעקבות שאותן היו משאירות רגליה, היו נהפכות לזהב ולכסף. כל האנשים התכופפו, הצטופפו ונאבקו ביניהם כדי לאסוף, עד כמה שאפשר יותר, מן הפנינים, הזהב והכסף.

בינתיים הגיע למקום הנסיך עם פמלייתו, כולם רכובים על סוסיהם. כאשר הבחין הנסיך בהתקהלות העם, עצר את סוסו ושמע מפיה של רחל את סיפור המעשה שקרה זה עתה. מיד, בראותו את הנערה היפה, התאהב בה אהבה עזה ובוערת, ובו במקום החליט לשאתה לאשה. אך הוא לא אמר דבר, רק שאל לשם אביה ולמקום מגוריו.

בשובה הביתה עוררה רחל את קנאת אמה החורגת בשל התכונה המופלאה שבה זכתה, ואחרי שסיפרה על השתלשלות העניינים שגרמה לכך, שלחה שרה מייד את בתה אל האשה הזקנה והחולה. גם בתי, כך חשבה האם, תזכה בוודאי בחסדיה של האשה.

כאשר ביקשה הזקנה מים מבתה של שרה, הביאה אמנם הנערה הבלתי זריזה כד מלא מים, אך הכד נפל מידיה ונשבר, והמים נשפכו על הזקנה. זאת קפצה ממקומה בזעם וצעקה: – ריר יזל מפיך, כל פעם שתפתחי אותו. המקום שרגלייך תהיינה דורכות בו, ייהפך ללכלוך ולטינופת.

ואמנם, כך אמנם קרה. כאשר יצאה הנערה את הבית, התחילו אנשים ללגלג עליה ולקלל אותה. רצו אפילו להרביץ לה, כך שנאלצה, כדי להתחמק מן האנשים, לברוח במהירות לביתה, אל אמה.

למחרת היום הופיע בביתו של חם אברהם איש־חצר של המלך, ואברהם ובתו רחל נתבקשו לבוא לארמון המלכות. הסיבה: בן־המלך ביקש את רחל לאשה, ואביו, המלך עצמו, רוצה להכירה ולבקש מאת אביה את ידה בשביל בנו הצעיר.

חם אברהם, מרוב אושר על הכבוד שנפל בחלקו, הלביש בבגדי פאר את בתו, היא הבת, שהתנהג כלפיה באכזריות והתנכר לה זמן רב כל כך. כאשר הופיעה עם אביה לפני המלך, היו כל אנשי החצר מוקסמים מיופיה ומחנה הרב. מייד נקבע יום החתונה.

ביום זה עלו שרה, רחל ובתה על כרכרות פאר. ואולם עגלון הכרכרה היה אילם ואיש אמוניה של שרה. באמצע הדרך אל הארמון ציוותה שרה לסטות מן הדרך אל מחוץ לעיר. כשנעצרו, הורידו שרה ובתה את רחל מן הכרכרה, הרביצו לה, הפשיטו מעליה את שמלת הכלה, ובתה של שרה לבשה אותה. בסוף ניקרה שרה את שתי עיניה היפות של רחל וכך היא השאירה אותה שם, חסרת ישע. שרה ובתה נסעו אל הארמון שבו ציפו הכל לבואה של הכלה.

הנסיך מיהר לקראת כלתו בזרועות פתוחות, אך כבר במבט ראשון, כשהתקרב אליה, הרגיש במעשה התרמית. כאשר לבו מלא זעם, הסתובב וברח אל מחוץ לעיר, כדי להירגע וכדי להגיע לכלל החלטה מה לעשות.

אותה עת תעתה רחל העיוורת בדרכים, כשהיא בוכה על גורלה המר. כך הגיעה לבית שבו התגורר גננו של המלך. האיש ריחם על הנערה וקיבלה בסבר פנים יפות. כאשר נרדם בשעת מנוחת הצהריים, הופיע לו בחלום מלאך אלוהים ואמר לו: – במקום פלוני עומד עץ. אם תקח אחד העלים ותשים אותו על עיני הנערה העיוורת, יחזור אליה אור עיניה.

מייד מיהר הגנן אל העץ, הוריד ממנו עלה, שם אותו על עיני הנערה, ומייד הן זכו שוב לראות את אור היום.

הדבר קרה שעה שהנסיך טייל בגן המלך. מה גדלה שמחתו, כאשר נתקל שם בכלתו האמיתית.

כך היו הנסיך ורחל שוב לזוג מאושר, אך שרה המרשעת ובתה נענשו ונגזר עליהן עונש הראוי להן.

נב. שלוש בנות המלך

למלך אחד היו שלוש בנות. פעם אחת, כאשר יצא למסע, ביקש לדעת איזו מתנה עליו להביא לכל אחת מהן. הבת הבכורה ביקשה שמלה יפה, הבת האמצעית – את הדבר הפשוט ביותר שאביה ימצא לנכון להביא לה, והבת הקטנה – פרי ענב מזהב. אלא שלא עמדה על כך, אם הדרך להשגת הענב קשורה בהליכה בחושך.

האב סיים את עסקיו והכין את המתנות לשתי הבנות הגדולות, אך את פרי הענב לבתו הקטנה לא הצליח להשיג. שקוע במחשבה על המשאלה המשונה הזאת של בתו הצעירה, פנה לשוב הביתה. בדרך ירדה כבר החשיכה, והיתה עמוקה מאוד. הסוס נעצר והמלך ירד כדי לוודא את הדרך. וכך, בלכתו, הגיע למקום הררי. לפתע ראה לפניו כושי, וכאשר התחילו לשוחח ביניהם, והמלך סיפר לו על משאלתה של בתו הקטנה, אמר לו הכושי: – עליה לקבל את ענב הזהב שביקשה. אני בעצמי מוכן להשיג אותו בשבילה. אך כגמול אני מבקש את בתך לאשה לי. וכעת עצום נא את עיניך ואביא אותך אל ביתך.

לא הספיק המלך לעצום את עיניו כהלכה, וכבר הוא עומד לפני ארמונו, ובתו הקטנה פותחת לו את הדלת. ברגע זה תפס אותה הכושי והביאה למקום שומם, שבו עמד ארמון. היא היתה לבעלת הארמון והכושי היה מביא לה כל מה שלבה חפץ. רק תנאי אחד העמיד הכושי: על בת המלך לישון בחשיכה, ואסור לה להעלות אור בלילה.

בלילה חשה פתאום הבת, כי משהו נמצא לידה במיטה, אך החשיכה מנעה ממנה לראות מהו הדבר שהטריד אותה. היא אמרה בלבה: הייתי רוצה שוב לראות את אמי, כי אני מתגעגעת אליה. רק המראה שלה עשוי לרפא את געגועי.

הביא הכושי את הבת אל אמה.

כאשר שמעה האם את סיפור בתה, נתנה לה חפיסת גפרורים, כדי שתוכל לברר בלילה מה נמצא לידה במיטה.

כאשר החזיר הכושי את הבת לארמונו וירד הלילה, הדליקה הנערה גפרור וראתה לידה עלם יפה תואר ובגופו – מנעול ומפתח. היא פתחה חרש את המנעול והנה לפניה ארגז יפה להפליא, שבו ישבו נערות ומשרתים, כולם עסוקים בעבודת התפירה. כאשר שאלה אותם מה הם תופרים, השיבו לה: – אנו תופרים בגדים בשבילך ובשביל התינוק שאת עומדת ללדת אותו בקרוב.

חיש מהר סגרה הנערה את המנעול במפתח.

למחרת היום, בבוקר, כאשר התעורר הנער, הבחין מיד כי מישהו ראה אותו. לאחר שנוכח לדעת, שאיש מלבד הנסיכה לא היה בחדר, אמר לכושי: – קח אותה אל השדה והרוג אותה! כהוכחה שאמנם ביצעת את פקודתי, עליך להביא את כותנתה המוכתמת בדמה.

לקח הכושי את בת המלך, כפי שציווה עליו הנער, אל שדה שומם ומרוחק. אך כאשר עמד להוציאה להורג, התחננה לפניו שלא יעשה לה כדבר הזה, וירחם עליה. על כן שחט הכושי כבשה שנזדמנה לו בקרבת מקום, והכתים בדמה את כותנתה של הנסיכה. לפני שעזב אותה לנפשה הראה לה דרך, שעליה ללכת בה.

בדרך זאת הגיעה הנערה לבית אחד, ובו קיבלו אותה בסבר פנים יפות. שם היא ילדה בן ובגופו מנעול ומפתח. על פי סימן זה הבחין בעל הבית מיד, שהתינוק הוא בן אחיו. הוא שלח איגרת לאחיו וכאשר זה בא ומצא את אשתו ואת בנו הקטן, היתה שמחתו בלי גבול. לא רק שסלח לכושי שלא מילא את פקודתו, אלא שגמל לו ברוחב לב ונתן לו מתנות רבות.

כך הם חיו ובילו את ימיהם באושר ובשמחות, אך לנו לא נתנו אף כפית של אורז. להם הזהובים, לנו הסובין.

נג. שלושת הסוחרים ובעל־ הפונדק

שלושה סוחרים מירושלים התחברו לחברה מסחרית ויצאו יחדיו למסע עסקים. בדרכם הגיעו לעיר אחת שבה התכוונו לקנות סחורות. ואולם, כדי לא להכביד יותר מדי על עצמם, השאירו אצל בעל הפונדק שבו התאכסנו את כל כספם באומרם: – רק אם נבוא שלושתנו ביחד לבקש את הכסף, אתה רשאי למסרו.

אחרי שערכו את הקניות, חזרו הסוחרים אל הפונדק כדי לבקש, אחרי הסעודה, את כספם, שהיו זקוקים לו כדי לשלם תמורת הסחורות. כאשר ישבו וסעדו את לבם, אמרו שני המבוגרים אל השלישי, שהיה הצעיר ביניהם: – קשה לנו לעלות את כל המדרגות אל משרדו של בעל־הפונדק. לך אתה לבדך, ואם יסרב למסור לך את הכסף, קרא לנו מן המרפסת ונבוא.

הפונדקאי שמר בקפדנות על ההוראות שקיבל וסירב למסור את הכסף לצעיר. על כן נאלץ הצעיר לקרוא לשותפיו, שישבו בחדר האוכל, והם נתנו את הסכמתם מלמטה, כאשר הפונדקאי רואה אותם ושומע את דבריהם.

בפונדק זה היו שני שערים, אחד בחזית הבניין ואחד בצדו. הסוחר הצעיר קיבל את הכסף ונעלם דרך השער הצדדי. שני שותפיו המתינו לו זמן רב בחדר האוכל. לבסוף עלו חשדות בלבם והם קראו לבעל־הפונדק. האיש טען שפעל בדיוק לפי ההוראות שקיבל, ואולם הם הגישו תביעה נגדו בבית המשפט, והשופט דן אותו לחובה, בטענה שהיה חייב לנהוג, בכל מצב, מלה במלה לפי ההוראות שקיבל.

– אם תוך שלושה ימים לא תחזיר לסוחרים את כל כספם, יוצא למכירה כל רכושך! – גזר השופט.

יגון כבד ירד על ביתו של הפונדקאי. ואולם אותה שעה היה בין אורחי הפונדק עורך־דין צעיר אחד. בת הפונדקאי נשאה חן בעיניו והוא החליט לבקש את ידה. אך היא לא רצתה לשמוע על כך. ולא זו בלבד, אלא שלא הקשיבה כלל לדברי הצעיר.

כאשר הבחין הצעיר שבת הפונדקאי שרויה בסבל כבד עד כדי כך, שאפילו לא שמעה את דבריו, ביקש לדעת את פשר יגונה. אחרי הפצרות רבות היא סיפרה לו הכל, והוא אמר לה: – אל תדאגי! אעזור לכם.

מיד ניגש הצעיר אל בית המשפט והוכיח לשופט, כי פסק־דינו אינו נכון: בעל הפונדק התחייב, לפי לשון ההוראה, למסור את הכסף לשלושת הסוחרים, כאשר יופיעו לפניו יחדיו. וכיצד ימסור להם את כספם עתה, כאשר אחד מהם, הצעיר, חסר?

השופט הודה בטעותו והיגון חלף מביתו של הפונדקאי.

מובן, כי עורך־הדין נשא את בתו של בעל־הפונדק לאשה והשמחה היתה גדולה.

נד. שלושת התפוחים

פעם חיו במדינה אחת מלך ומלכה. המלך היה צעיר, כבן שמונה עשרה, ולזוג לא היו עדיין ילדים. דבר זה גרם למלכה עוגמת נפש רבה, והיא בכתה לעתים קרובות בלילות. פעם, בעומדה ליד החלון, הבחינה לפתע בחאג׳ (עולה־רגל למכה) העובר ברחוב. לאחר ששפכה את לבה לפניו, אמר האיש:– אל תבכי, בתי, אני יכול לעזור לך.

הביא החאג׳ לאשה שלושה תפוחים ואמר לה: – עליך לאכול אותם, אם ברצונך ללדת, אך אני מזהיר אותך, שאת עלולה לשלם תמורת הלידה ביוקר. אם תלדי בן, ימות בעלך, ואם תלדי בת, תמותי את בעצמך. מחר אבוא, כדי לקבל תשובה וכדי לשמוע במה בחרת. התייעצה המלכה עם בעלה וזה אמר: – עלינו לאכול ששה תפוחים ואז תלדי תאומים, בן ובת ושנינו נמות. כי זהו, כנראה, גורלנו.

למחרת היום השאיר החאג׳ את ששת התפוחים, והמלך והמלכה אכלו אותם, הוא שלושה והיא שלושה.

יום אחד אמר המלך למלכה: – מי יודע מה יעלה בגורלם של הילדים שלנו. כאשר לא נהיה עוד בחיים. שמא ישארו מחוסרי כל ורעבים ללחם? הבה נבנה מרתף סודי ונאחסן בו מצרכי מזון לרוב. מעל למרתף נרכיב דלת סודית. ייתכן שהילדים יגלו אותה בשעת הצורך.

המלכה ילדה באמת תאומים, בן ובת, ושני ההורים, המלך והמלכה, מתו מיד לאחר הלידה. הילדים גדלו כיתומים ונתחנכו בחסדם של אנשים זרים, כי מלך אחר שלט בארץ. הבן למד בבית־־הספר ואחותו דאגה למשק הבית.

יום אחד קיבל הבן מעט כסף מבני־אדם טובים וקנה בכסף זה תרנגולת. הוא אמר לאחותו: – התרנגולת תטיל מדי יום ביצה. את הביצה הזאת תבשלי, וכשאחזור מבית־הספר הביתה, יהיה לי מה לאכול.

פעם, כאשר חזר הנער מבית־הספר, מצא את אחותו התאומה כשהיא עצובה מאוד. התרנגולת נעלמה ועל כן לא הגישה לאחיה אלא פת לחם וכמה זיתים בלבד. לאחר מכן התחילו לחפש את התרנגולת. הם חיפשו ברוב המקומות, הפכו את הכל בבית, עד שנתקלו לפתע בדלת הסודית שהובילה אל המרתף. שמחתם היתה, כמובן, גדולה מאוד, כי גילוי זה הציל אותם מחרפת רעב. ומה עוד שהוא עשוי היה להפכם במשך זמן קצר לאנשים אמידים.

האח החליט לעסוק במסחר במקום להמשיך ללמוד בבית־הספר. וכך היה. הוא עסק בניהול העסק ואחותו בניהול משק הבית. הואיל ועסקו גם בגמילות חסדים, באו ונכנסו לביתם אנשים רבים, וביניהם היתה גם זקנה אחת.

יום אחד אמרה הזקנה אל האחות: – יש לי בת יחידה והייתי רוצה שתהיה לגיסתך, ואחיך יישא אותה לאשה.

האחות סיפרה את הדבר לאחיה והוא נשא את בת הזקנה לאשה.

לאחר זמן מה באה הזקנה לבתה ואמרה לה: – אין זה מתקבל על הדעת שגיסתך תעסוק בבית בבישול. מכאן ואילך עליך לעשות זאת. תמליחי מאוד את הסלט שאותו תכיני לבעלך, כדי שדבר זה ירגיז אותו.

ואכן, כאשר טעם הבעל מן הסלט המלוח, בשעת ארוחת הערב, דחף אותו הצידה באי־רצון. אחותו הרגיעה אותו ואמרה: – אין דבר, אצלה לך חתיכת בשר במקומו.

כך יושב הענין במהרה לשביעות רצונו של האיש.

למחרת היום השפיעה הזקנה על בתה שתמליח עוד יותר את האוכל, אך גם הפעם התערבה האחות והביאה דברים מתוקים לשולחן.

למחרת היום אמרה הזקנה לבתה: – שימי ליד מיטתה של גיסתך כד מים והכניסי בו ראשני צפרדעים.

בלילה פקד את האחות צימאון רב, והיא שתתה את המים יחד עם ראשני הצפרדעים, בלגימה אחת. בטנה התנפחה והיא נראתה כאשה בהריון. על כך עלתה חמתו של אחיה שהוסת גם על ידי אשתו, והוא העביר את אחותו לאיזור שומם ופראי וציווה לכרות את ידיה ורגליה ולנקר את עיניה.

שעה שהנערה המסכנה היתה מוטלת על האדמה, חסרת אונים, הגיע למקום אליהו הנביא, והגיש לה שלושה צמחים. אחרי אכילת צמח אחד חזרו לה בחזרה הידיים, מאכילת הצמח השני גדלו לה הרגליים, והצמח השלישי החזיר לה את אור עיניה.

אותה שעה עבר במקום בן המלך, הוא התפעל עד כדי כך מיופיה של הנערה, שהביא אותה לביתו ונשא אותה לאשה. היא ילדה לו ילדים והם חיו יחדיו חיי אושר.

יום אחד נאלץ בן המלך, לרגל עסקיו, לבקר את בן אחיה של אשתו. הוא נפרד מאשתו ומילדיו באהבה ונסע אל עיר המולדת של אשתו.

לזקנה המרשעת נודע הכל. כאשר שלח בן המלך להוריו איגרת ובה הודיע שהגיע בשלום ודרש גם בשלומם של אשתו וילדיו, הלכה הזקנה אל בית הדואר, הצליחה לאתר בו את המכתב, ולהחליפו במכתב אחר, שבו כתבה בכתב ידו של בן המלך: “אין לי עוד עניין באשתי ובילדי, גרשו אותם מן הבית!”.

בפעם השנייה קיבלו ההורים איגרת בלשון חריפה עוד יותר: “לא אשוב הביתה כל עוד האשה הזאת והילדים הללו יימצאו שם!”.

ההורים לא השכילו להבין זאת והיו אומללים מאוד. אך מה עליהם לעשות? הרי לא יכלו להפסיד את בנם היחיד! על כן נאלצו לגרש את כלתם עם הילדים מן הבית.

האשה המסכנה חזרה עם ילדיה אל עיר מולדתה, וכך הגיעה ערב אחד לפני הבית שבו, באותה שעה עצמה, ישבו מסביב לשולחן וסעדו את לבם, בעלה עם אחיה ואשתו עם החותנת. היא ביקשה רשות להיכנס, אך הזקנה המרשעת הכירה אותה מייד ומנעה זאת. אז אמרה האשה המסכנה אל בניה: – ילדי היקרים, שירו נא עכשיו את הזמר האהוב של אבא שלנו.

התחילו הילדים לשיר את השיר האהוב ביותר על אביהם, בשארית כוחם, כי זה שלושה ימים לא בא אוכל אל פיהם. מובן שהשיר עורר מייד את תשומת לבו של בן־המלך והוא ניגש במהירות אל החלון. מה גדולה היתה הפתעתו כאשר ראה את אשתו הנאמנה ואת ילדיו האהובים. הוא ירד מהר, חיבק את כולם, ואשתו המסכנה סיפרה לו על השתלשלות הדברים.

הזקנה ניסתה להימלט, אך לשווא, כי דאגו לנעול בעוד מועד את השער.

הזקנה ובתה שגרמו לעגמת נפש רבה כל כך נענשו לפי חומרת הדין בעונש שהיו ראויות לו. ואולם כל השאר היו מאז בשלום ובנחת, כולם ביחד.

נה. השליח

קהילה שנקלעה למצוקה, בעקבות שריפה גדולה, שלחה שליח מיוחד אל הקהילות הסמוכות, כדי לאסוף כסף לשיקום הנשרפים.

באחת הקהילות הזמינו את השליח להשמיע את בקשתו מעל בימת בית־הכנסת, בשבת, ולספר בדבריו על השריפה ועל האנשים שנשארו בלי קורת גג.

אחרי שסיים השליח את דבריו לפני הקהל, והרחיב את הדיבור על מצוקת בני עיירתו, הציג לפני מאזיניו שלוש חידות:

– מה ידוע לי ולא לכם?

– מה ידוע לכם ולא לי?

– מה לא ידוע לא לי ולא לכם?

לא היתה תשובה בפי המאזינים והשליח השיב בעצמו על חידותיו:

– אני חי עם אשתי ושלוש בנותי במצוקה גדולה.

– הסכום שאתם רוצים לתרום לנדוניה של בנותי ידוע כבר לכם, אבל טרם נודע לי.

– אין איש יודע את המועד של ביאת המשיח.

קהל המאזינים פרץ בצחוק ותרם בעין יפה, הן בשביל השליח והן בשביל הקהילה כולה.

נו. שלמה המלך ונוצות הציפורים

נערה אחת נשאה חן בעיני שלמה המלך והוא החליט לשאתה לאשה. ואולם היא התנתה תנאי: – על המלך לספק לי נוצה אחת מכל ציפור וציפור.

קרא המלך שלמה לתרנגול הבר והודיע באמצעותו לכל בעלי־הכנף: – כל הציפורים שבעולם חייבות למסור לשלמה המלך נוצה אחת מנוצותיהן.

כאשר המלך היה משוכנע כי בידיו נמצאות כבר כל הנוצות, הגיש אותן לנערה. אך היא טענה: – שתי נוצות חסרות עדיין, אחת של הזמיר ואחת של הינשוף.

קרא תרנגול הבר לשתי הציפורים האלו והוכיח אותן: – מדוע לא מילאתן את פקודת המלך?

ענה תחילה הינשוף: – לא התכוונתי להמרות את פי המלך ולסרב לו, אך התעצבתי אותה שעה בגלל מקרה מדאיג אחד ולא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר, רק על הנבזות הזאת.

– אם כן, מה היה הדבר שהרגיז אותך כל כך? – שאל תרנגול הבר.

סיפר הינשוף: – בני־זוג צעירים היו קשורים זה לזה בקשרי־אהבה אמיתיים. והנה, כעבור שנתיים של חיי אושר נפטר הבעל, והאלמנה התאבלה אחריו עד כדי כך, שלא רצתה למסור את גוויתו לקבורה, וסירבה לענות לאנשים שבאו לנחם אותה. רק למחרת היום הסכימה סוף סוף, שיקברו את בעלה האהוב בגינתה, כדי שתוכל להציץ תמיד על קברו מבעד לחלונה. עדיין עמדה האלמנה הצעירה ליד החלון, מבכה את בעלה, והנה היא רואה כיצד תליין מוביל עבריין נודע לגרדום. התליין שאל את האשה לפשר דמעותיה ויגונה, והיא סיפרה לו על אבלה הכבד. לפתע הבחינה בעבריין הצעיר ומייד ביקשה מן התליין: – אנא, תסכים להשאיר את העבריין, עד מחר בבוקר, אצלי בבית. – התליין סירב, כי חשש שמא יימלט העבריין בלילה והוא יצטרך לתת על כך את הדין. אך האלמנה המתאבלת הרגיעה אותו: – אל תירא. אוציא מקברו את בעלי שנקבר כאן אתמול ואתלה אותו על הגרדום במקום העבריין. – ואכן, היא עשתה זאת תיכף ומייד, ואחר־כך ליטפה את העבריין ונישקה לו. לא עבר זמן רב והאלמנה נישאה לו. האנשים שבאו למחרת היום אל הגרדום כדי לקבור את גופת העבריין, הורידו, כמובן, מן התלייה את גופת בעלה המנוח של האלמנה הבוגדנית ולא את העבריין, מבלי שידעו על כך. כך נקבר הבעל האהוב קבורת חמור. זהו הדבר שהרגיז אותי כל־כך – סיים הינשוף את סיפורו. – נבזות זו עוררה את חמתי עד כדי כך, ששכחתי למסור את הנוצה. הנה היא כאן, לרשותך.

בניגוד לינשוף, ששכח להביא את נוצתו בגלל מעשה שגרם לו עצבות ויגון, שכח הזמיר להביא את נוצתו בגלל מקרה שמילא את לבו שמחה רבה. וזהו הסיפור שסיפר הזמיר לתרנגול הבר: – היה היו בעיר בני־זוג עשירים, ולהם בן לא־יוצלח, שלא נמצאה לו אשה בשום בית מכובד. בסוף פנה האב האומלל אל סבל עני ומרוד, שהיתה לו בת, וזה נענה להצעת הגביר וגם בתו הסכימה לשידוך. חגגו את החתונה ברוב פאר והדר, והחותנת הבטיחה לכלתה: – אתן לך את כל תכשיטי, אם תצליחי להחזיר את בני למוטב. אני בטוחה שתצליחי בכך, אם תנהגי בו באהבה. – האשה הצעירה פעלה במרץ רב. קודם כל דאגה להרחיק את בעלה מחבורת אורחי־פורחי שעמם נהג להתרועע. אחר־כך עמדה על כך, שילך יום יום למשרד אביו ויפרנס את עצמו ואת משפחתו בכבוד. כך עברו שלוש שנים, ולבני הזוג נולדו שלושה ילדים. יום אחד, כאשר אברהם (זה היה שמו של הבעל הצעיר) היה לבדו במשרד והתבונן סביבו, הבחין בארון שאביו לא נתן לו מעולם את המפתח אליו. הרגיש אברהם את עצמו נעלב, כי ראה בכך יחס של חוסר אמון כלפיו והדבר חרה לו מאוד. הוא אמר זאת לאביו בהזדמנות הראשונה. האב נתן לו מייד את המפתח ואברהם מצא בארון ספר חשבונות, וממנו נודע לו כי לאביו יש עסקים גדולים בארץ הודו. לא הספיק הנער לעיין כהלכה בספר וכבר נתעוררה בו תשוקה עזה לנסוע להודו ולעבוד שם לשם הרחבת העסק שמעבר לים. האב התנגד לכך: – הלא יש לי שותף נאמן, שהוא ידידי ואוכל לסמוך עליו. – אך אברהם לא הרפה וביקש כל הזמן את הסכמת אביו למסע. – בסוף הצליח הצעיר ונסע להודו. בבירת הודו, שהיתה תחנתו הראשונה, הונהג אז מנהג, שלפיו אין לבן המלך זכות לרשת את כיסא המלוכה אחרי מות אביו. יתר על כן! כל מי שבא לעיר הוזמן למשחק עם המלך. בשעת המשחק היו מכניסים לחדר חתול מאולף שהחזיק שוק של ציפור בציפורניו. אם היה החתול מוריד את השוק, היה זה סימן כי המלך הפסיד במשחק ועליו לפנות את מקומו הרם ליריבו. אך אם הרים החתול את השוק, היו משליכים את האיש לבית־הכלא, והמלך נתחייב לשחק מחדש עם נוסע אחר וחדש בהגיעו להודו. בשעת משחקו של אברהם נגד המלך, הרים החתול את השוק, ואברהם הושלך לבית־הכלא. כאשר נודע למנהל הכלא כי אברהם הוא בן להורים עשירים, אמר לאסיר: – שלח שליח עם איגרת להוריך ותודיע להם שעלית כאן לגדולה, הרווחת ממון רב ואתה רוצה שמשפחתך תבוא גם היא הנה, ליהנות מאושרך הגדול. אם לא תעשה כן, אתה בן־מוות. השליח הגיע למקום ההורים והמכתב בידו. אביו של אברהם חשד מייד כי טמון כאן דבר שאינו כשורה, אך הוא נזהר מלעורר חשדות בלבו של השליח והבטיח לנסוע עמו. בשעת השיחה הושיבו את השליח על גדות הבאר שבחצר, ובזמן החלפת הרשמים דאגה אשת אברהם, שיסירו את מכסה הבאר. מובן כי השליח נפל לתוכה. לאחר מכן היא שפכה טיפת מים רותחים על ראש האיש, ואבי אברהם קרא אל תוך הבאר: – אם לא תגלה את האמת כולה, נשפוך עליך כד מלא מים רותחים. – סיפר השליח את כל האמת. האשה הציעה את התחבולה הבאה: היא תכניס אל תוך המזוודה שלה מספר עכברים ותסע אל מקום בעלה, מחופשת כגבר. כאשר שיחקה האשה (כולם חשבוה לגבר) נגד מלך הודו, נכנס החתול המחזיק את השוק בציפרניו. אותה שעה שחררה האשה המחופשת, בלי שיבחינו בכך, את העכברים שהיו במזוודתה. מייד השליך החתול את השוק והתנפל על העכברים. מייד הכתירו את הבחורה למלך. דבר ראשון שעשתה האשה היה: שחררה את בעלה מבית־הכלא. ושוב חיו בני הזוג חיי אושר כמקודם. זהו! – סיים הזמיר את סיפורו. – דבר זה השכיח מלבי, מרוב שמחה, כל דבר אחר. הנה כאן נוצתי לרשותך.

כך נאספו נוצותיהן של כל הציפורים, והיפהפיה נישאה למלך שלמה והיתה לאשתו.

נז. השמות של ארבעת שערי פאס

פעם החליטו ערביי פאס במארוקו להעלות באש רב קדוש.

עמד הרב על המוקד והלהבות החלו לעלות סביבו. אז הבחין פתאום העם כיצד הרב נישא אל על ונעלם. תושבי פאס נבהלו מאוד עד כי החליטו לברוח מן העיר. הם פנו לשערי־היציאה השונים.

הראשונים, שרצו לצאת דרך השער, סומרו אל החומה. על כן נקרא השער עד היום הזה “באב אל מסאמר” (שער המסומרים).

אלה שרצו לברוח דרך השער השני נהפכו לעמודי ברזל. לכן נקרא השער “באב אל חדד” (שער המבורזלים).

אלה שרצו לצאת בשער השלישי, נחנקו. על כן שמו הוא “באב אל ג׳יאף” (שער הנחנקים).

אלה שפנו אל השער הרביעי נשרפו. לפיכך שמו הוא “באב אל מחרוק” (שער הנשרפים).

נח. שני ילדי הזהב

שתי נערות יפות־תואר שוחחו ביניהן, מה היו עושות אילו היה המלך נושא אותן לאשה. אחת אמרה: – הייתי טווה לו שני כדורים מחוטי זהב.

אמרה השנייה:– הייתי יולדת לו שני ילדי זהב.

הסיפור על נערה המוכנה להביא לעולם שני ילדי זהב, אילו היה המלך נושא אותה לאשה, הגיע לאוזניו של המלך והוא נשא אותה לאשה. כאשר קרב מועד הלידה של המלכה, אמרה לה הצועניה של הבית: – מנהג החצר הוא, שהאשה אינה יולדת במיטה, אלא על האדמה.

ואכן, המלכה ילדה. אך בו ברגע שבו נולדו שני ילדי־הזהב, החליפה אותם הצועניה בשני גורי כלבים, ואת התינוקות קברה בבור שאותו חפרה ליד מלונת הכלבים. לפני המלך שבא לראות את התינוקות שנולדו זה עתה, הציגה הצועניה שני גורי כלבים ואמרה: – הנה הם ילדיך.

נתמלא המלך חימה, גירש את אשתו וציוה לבנות מלונה בשביל שני הכלבלבים, בקצה המרוחק ביותר של החצר.

מקברם של הילדים צמחו בינתיים שני עצים גדולים שהצמיחו עלי זהב. כל פעם שהמלך עבר במקום, השתחוו העצים לפניו, כל פעם שהצועניה עברה במקום הצליפו בה בענפיהם. המליצה הצועניה לפני המלך לכרות את שני העצים ולעשות מהם שתי מיטות, אחת בשביל המלך ואחת בשבילה עצמה, והמלך שמע בקולה ועשה את רצונה.

בלילה התחילו שתי המיטות לשוחח ביניהן. מיטת המלך שמחה על שבה לן אביה, אך זאת של הצועניה קבלה על שבה לנה אשה מרשעת ורצחנית.

כדי שהמלך לא ישמע את הדו־שיח, הפצירה בו האשה לשרוף את שתי המיטות.

כאשר העלו את המיטות באש, קפצו שני ניצוצות מתוך הלהבה והפכו לכבשים בעלי פרוות־זהב. אלה נגחו בקרניהם את הצועניה ועל כך ציוותה לשחוט אותם. בזמן שטיפת הכבשים השחוטים על שפת הנהר ע״י המשרתות, ניצלו המעיים של הכבשים את שיחת החולין שלהן ונמלטו מן המקום. הם נהפכו שוב לילדי זהב, ערומים, כפי שהיו ביום היולדם. ריחמה עליהם השמש, ולפני ששקעה פנתה אל הירח בבקשה להשיג בשביל הילדים חולצות חמות.

כך עברו שני הילדים מעיר לעיר, מבקשים נדבות, עד שהגיעו לארמון המלך. הצועניה רצתה לגרשם, אך המלך ריחם עליהם ואיכסן אותם.

בשעת חגיגה גדולה בחצר, כאשר במקום היו מוזמנים רבים, נתבקש כל אחד מן הנוכחים להשמיע סיפור.

שני הילדים סיפרו את סיפורם העצוב וכתוצאה מכך החזיר המלך את המלכה לארמון המלכות ברוב פאר וכבוד, והילדים היו לנסיכים. את הצועניה קשרו לסוסי פרא ואלה קרעוה לגזרים.

נט. תעלולי המכשפה “ברושה”

כידוע מופיעה בדרך כלל המכשפה (“ברושה”) בדמות אשה זקנה. היא מפזרת אל תוך אוזניהן של היולדות אדמה של קברים, והן נעשות קשות־שמיעה. כן היא חונקת את הנולד הרך, או מכשפת אותו לכלבלב, ואחר כך, בשעת סופת־רעמים וסערה, היא ממיתה אותו.

פעם תפס בעל של אשה אחת “ברושה” (מכשפה) ורצה להשליכה אל תוך אש. מתחת לידי הבעל נהפכה המכשפה למטאטא, אחר כך לכד ובסוף לחתולה. ואולם, כאשר כל התחבולות הללו היו ללא הועיל, נשבעה “ברושה” ב״שם קדוש" כי לא תציק עוד לאיש ולא תחבל עוד תחבולות נגד בני־אדם. שחרר האיש את “ברושה” והיא קיימה את הבטחתה.

“ברושה” עשויה להיגמל מתאוותה, כאשר משחיזים את שיניה באבן של באר, עד שהן נעשות קהות לגמרי וחניכיה מחווירות כגוויה, מרוב איבוד דם.

פעם פגשה “ברושה” בחתולה מעוברת והציעה לה את שירותיה כמיילדת. כעבור זמן מה בא אליה בלילה גבר נאה, וביקשה שתבוא אל אשתו הכורעת ללדת.

הלכה “ברושה” בעקבות הגבר אל ביתו, ומצאה שם יולדת יפהפיה. מייד ניגשה למלאכתה. ופתאום היא רואה כיצד צל שחור זונח את האשה ומטפס על הקירות, כחתולה. היא נזכרה בהבטחתה לחתולה, שניתנה אז בבדיחות־הדעת, וביקשה והתחננה שהיולדת תחוס ותרחם עליה.

הזהירה החתולה־היולדת את “ברושה”, שלא תטעם דבר מן הדברים שיגישו לה עתה.

ואכן, לחדר היולדת נכנסה חבורה גדולה. בני החבורה התיישבו ליד השולחן, והכל סועדים את לבם בשפע של מעדנים. רק “ברושה” אינה נוגעת בשום דבר. בסוף נתנו לה פרס: זהובים כמלוא החופן. למחרת היום, בבוקר, הפכו כל הזהובים לקליפות שום.

כאשר גורמת “ברושה” לאשה שלא תוכל ללדת, מעבירים את האשה שלוש פעמים מתחת לסוסה מעוברת, ואז עשוייה הגזירה להיבטל.

ס. התפוחים והכופתאות

אדון אחד ביקש מאיכרי המקום תרומות למטרה מסויימת והבטיח לתורמים: – אלוהים יגמול לכם כפל כיפליים על תרומתכם.

לאיכרית אחת היתה פרה אחת בלבד. היא היתה כל רכושה, כי שום דבר אחר לא היה לה. לקח האדון מן האיכרית את פרתה והסתמך על ההבטחה של גמול אלוהים. את הפרה העמיד האדון ברפתו, יחד עם שאר בני הבקר.

למחרת היום, כאשר חזר הבקר מן המרעה, הלכו אחרי הפרה עשרה פרים וכולם באו אל בית האיכרית, במקום ללכת אל רפת האדון.

כאשר ביקש האדון בחזרה את אחד־עשר ראשי הבקר, אמרה לו האיכרית: – הרי זוהי הבטחת אלוהים, שעליה בישרת לי. היא נתקיימה עכשיו.

– לא! אלה הם פרים ממקום אחר. אותך יברך אלוהים בפרים מקומיים.

בסוף הסכימו האדון והאיכרית להביא את העניין לפני השופט.

השופט עמד לצידו של האדון, אך האשה הכריזה: – אם כן הדבר, מוכנה אני לוותר לטובת האדון על הבקר המקומי שבו עתיד האל לברכני, ואני שומרת לעצמי את הזכות על הבקר מן המקום האחר.

הזמין השופט את הצדדים למחרת היום. האיכרית הבחינה, כי בביתו של השופט עומד ארון פתוח. הסתתרה בתוכו והמתינה למה שיתרחש בביתו. בלילה ראתה, כי אשה אחת באה אל השופט והביאה לו מתנות. חבויה בארון שמעה האיכרית את השיחה בין השופט והאשה. השופט שאל:– מנין התפוחים הללו?

– מטיטובה – ענתה האשה.

– ומנין הכופתאות ?

– מווידין.

למחרת היום, בבוקר, הופיעה האיכרית אצל השופט בשעה מוקדמת, אך השופט טען, שעליה להמתין, כי בא מישהו לפניה. דרך החלון הוא הכניס את האדון שבא, לאמיתו של דבר, אחרי האיכרית.

בסוף, כאשר הרשו לה להיכנס, צעק עליה השופט:– מדוע איחרת לבוא?

– איחרתי? הרי הייתי כבר כאן, כאשר אתה, אדוני השופט, אכלת את התפוחים מטיטובה ואת הכופתאות מווידין!

הבין השופט כי האשה שמעה את שיחת הלילה ויודעת על מעשיו. הוא הוציא פסק דין לטובתה, כשהוא מוסיף בלחש: – רק אל תפטפטי יותר מדי!

סא. ג’וחא והגנב. גנב הוציא כמעט את כל הריהוט מביתו של ג’וחא. ג’וחא נוטל את רהיטיו הנשארים, ניגש אל ביתו של הגנב ומתיישב בו ישיבת קבע. לגנב הוא מסביר: — שכרתי את הדירה הזאת ואני מודה לך על העזרה בהעברת הרהיטים שלי.

סב. האורח מן העולם הבא. ג’וחא יורד לקבר פתוח ולן בו. כאשר השוער מוצא אותו וגוער בו, אומר ג’וחא: “אני אורח מן העולם הבא. רק טיילתי פה מעט…”.

סג. מכנסיו של ג’וחא. אשתו של ג’וחא כיבסה את מכנסיו ותלתה אותם לייבוש. הרוח הפילה אותם לארץ וג’וחא קורא: “ברוך ה' שלא הייתי בהם!”. הוא הולך לבית הכנסת לברך את ברכת-הגומל.

סד. “המשיח הוא בדרכו לכאן”. בני אדם חצופים לוקחים בכוח גדי של ג’וחא ואוכלים אותו. הם לועגים לו: “מה בכך? הלא המשיח הוא בדרכו לכאן!” הם מתיישבים לשחק קלפים, פושטים מעילים ומפקידים אותם בידי ג’וחא. ג’וחא משליך אותם לתוך האש באומרו: “מה בכך? הלא המשיח הוא בדרכו לכאן!”.

סה. מרק האווזים. איכר נותן לג’וחא אווז במתנה וג’וחא מכבד אותו במרק אווזים. אחר-כך מבקר אצלו איש אחר, המציג את עצמו כקרובו של הקודם. גם אותו מכבד ג’וחא במרק. אך כאשר מופיע איכר שלישי, המציג את עצמו כשכנו של האיכר הראשון, ומבקש לעצמו את זכות האורחים, מגיש לו ג’וחא צלחת המלאה מים: “הרי גם המים הם שכניו של המרק”.

סו. מתנת התאנים. ג’וחא מביא לאדוניו תאנים במתנה. האדון זורק אותן בפרצופו. ג’וחא מודה לקדוש-ברוך-הוא שלא הביא סלקים לאדונו, כי אז היה בוודאי מתנפץ ראשו.

סז. הקבר הישן. ג’וחא חלה וציווה לקבור אותו בקבר ישן ולא לכרות לו קבר חדש. למה? כדי שבישיבה של מעלה יהיו העליונים סבורים שהוא מת מזמן, וכך יהיה בין הראשונים לקום עם תחיית המתים.

סח. הקומקום שילד. ג’וחא מחזיר לשכנו קומקום גדול שאותו שאל ממנו, אך הוא מוסיף על הקומקום הגדול קומקום קטן. הוא מסביר למשאיל המתפלא על כך: “הקומקום שלך ילד”. בפעם הבאה הוא לא החזיר את הקומקום השאול, בטענה שהקומקום מת. “אם היה מסוגל ללדת, הרי הוא יכול גם למות”.

סט. שבעה או ששה גמלים. ג’וחא נוהג שבעה גמלים אל העיר. הוא יושב על אחד מהם וסופר אותם, והנה הם רק ששה. מבוהל הוא יורד וסופר אותם שוב, והנה הם עכשיו שוב שבעה. שמח הוא עולה על גמלו ומונה אתם, והנה הם שוב ששה. ג’וחא בא לעיר ומבקש את החכם לפתור לו את החידה. החכם מסביר לו: “שכחת לספור את עצמך”. — מלים אלו נהפכו לפתגם ומשתמשים בו לציון קוצר-הראייה של אדם (כסיל) שאינו רואה את הפתרון המובן מאליו של עניין פשוט והוא הופך עניין זה לבעיה מסובכת.

ע. תפילתו של ג’וחא. ג’וחא מבקש מאלוהים שישלח לו אלף דוקאטים, מבלי שיחסר מהם אחד. יהודי שומע זאת ומשליך לביתו דרך הארובה, 999 דוקאטים, כדי לראות מה יעשה ג’וחא בסכום שאינו מלא. ג’וחא מונה את הדוקאטים וסוגרם בארגז. היהודי תובע את כספו בטענו, כי מצדו לא היה בדבר אלא משחק. ג’וחא עונה כנגדו שאלוהים שלח לו את הדוקאטים. היהודי תובע אותו למשפט ושניהם הולכים לבית הדין. בדרך מבקש ג’וחא: “ארוכה הדרך וקר לי. השאל נא לי את החמור ואת הפרווה שלך!” היהודי ממלא את בקשתו. בבואם לפני השופט קורא ג’וחא: “איש בליעל זה יתבע אפילו את החמור ואת הפרווה שלי ויטען כי שלו הם!” כך באמת קורה והמשפט מזכה את ג’וחא.

ההערות לשבעים הסיפורים של אסופת גרונוואלד, בכללם ששים סיפורי “קונסז’ה” (סי' א'-ס') ועשרה “סיפורי ג’וחא” (סי' ס"א-ע') נועדו בעיקר לשימוש החוקר המעוניין להמשיך ולהעמיק בחקר המורשת ההיגודת העממית של היהודים הספרדים בכלל ושל יהודי הבלקאנים בפרט. מכאן ריבוי יחסי של הרמזים הביבליוגראפיים המקלים על החוקר את השגת המקבילות היהודיות והלא-יהודית, כדי להשוותן וכדי להסיק מסקנות על-פי ההשוואה הזאת.

עם זאת אין ההערות נושאות אופי ביבליוגראפי גרידא ולעתים קרובות נרמזים בהן נתונים על מקור הסיפור, ייחודו, יסודותיו האסתיטיים, תפקידיו ומסרו. לדאבוננו, לקויה הדוקומנטאציה המלווה את סיפורי האסופה המקורית, והיינו נאלצים לוותר על בדיקת ההקשר התרבותי שלהם. וזאת על אף התחושה הברורה כי רבים מן הסיפורים מילאו תפקיד חברתי, מוסרי ודתי.

הרבינו לרמוז לסיפורי “ארכיון הסיפור העממי בישראל” (אסע"י)¹, מפני שרק חלק קטן מן הסיפורים האצורים בו (13,300 בסוף 1980) ראה את אור הדפוס ורוב הטקסטים אינם ידועים לציבור הרחב.

כן העדפנו לרמוז בהערותינו אל מקבילות בלקאניות, יהודיות ולא-יהודיות כאחת, מתוך ההנחה, כי סיפורי האסופה רווחו בבלקאנים, ובתקופת חיותם, כלומר בסוף המאה הי"ט ובראשית המאה הזאת, היווה האזור יחידה אתנו-תרבותית אחת; הסיפורים סופרו, רובם ככולם, בספאניולית ומבחינה זו לא נשתנה דבר גם בשנות העשרים של המאה הכ', כאשר גבולות פוליטיים הבדילו בין יהודי טורקיה, יוגוסלביה, יוון ובולגריה.

בסעיפה הראשון של כל הערה ניתן מיספרו הסידורי (אות) של הסיפור באסופה שלפנינו ושמו. כאשר היו בידינו נתונים על המסַפר או על נסיבות ההיגוד והרישום של הסיפור, הוספנו אותם בסעיף זה. כן הוספנו בו רמזים למקורות שבהם השתמש, כנראה, ד"ר מאקס גרונוואלד, כאשר ניסח באופן סופי, בגרמנית, את סיפורי האסופה; יש ומקורות אלה באו לביטוי גם במאמרו העברי גרונוואלד-מוטיבים שנכתב, כאשר תוכנית הקובץ העסיקה אותו. הם כוללים את האסופות המובהקות של הסיפור הספאניולי שהיו לעיני גרונוואלד (ואגנר-קושטא, מיוחס-מעשיות — 15 מבין 23 המעשיות הן “מעשיות ספרדיות”², לוריא-מונאסטיר, קרוס-בלקאנים) ואנו הוספנו עליהם את אסופת הסיפורים הספאניוליים שלא היו לנגד ד"ר גרונוואלד: אטיאש-יוון, פאלאסין-טטואן³. סיפורי כל הקבצים האלה (להוציא את הקובץ אטיאש-יוון) סווגו ע"י ד"ר ג’ינט חבושה בעבודת הדוקטור שלה (חבושה-סיווג) ואנו מקווים כי עם פרסומה כספר ייכללו בה גם הסיפורים ממורשת הספאניולית בקובץ זה ובאסע"י. 101 סיפורים חדשים ממורשת זו, השמורים כולם באסע"י, כלולים באסופת-המידגם נוי-אלכסנדר. רמזנו בהערותינו לאסופה זו, אם כי היתה נגד עינינו בכתב-יד בלבד, והיא תראה אור רק אחרי פרסום הקובץ שלפנינו.

הסעיפים הבאים של ההערה כוללים לרוב את סימונו של הסיפור לפי שיטת-המיון הבינלאומית הנהוגה בסיווג הסיפורת העממית, והיא שיטת ארנה-תומפסון (א"ת). המעיין במפתח זה של הטיפוסים הסיפוריים ימצא בו גם ביבליוגראפיה עשירה המלווה כל טיפוס סיפורי. בביבליוגראפיה זו צויינו כיחידות עצמאיות הנוסחים הבלקאניים ע"י רימוז לאוצר הסיפור הטורקי (אברהארד-בוראטאוו) ולארכיונים ביוון וביוגוסלאביה (אגב הבדלה בין סרביה, קרואטיה, סלובניה וכו'). התוספות (הטיפוסים, התת-טיפוסים, האויקוטיפים) שנוספו למפתח הסטנדרטי של א"ת הוקדמו ע"י כוכב אחד אם התוספת היא זו שהונהגה באסע"י ובסידרת הפרסומים (ספאסע"י) מגנזיו (נוי-טיפוסים) וע"י שני כוכבים, אם הסיווג הוצע אצל חבושה-סיווג. אחרי סימון הטיפוס הסיפורי מובא שמו בניסוחו העברי.

בסיפורים שהם בגדר אגדה מקומית ואין הם מסווגים כמעשייה בינלאומית, ציינו את המוטיבים התוכניים, אך לא רמזנו למפתח המוטיבים המשמש, בדומה למפתח א"ת, את האסכולה הגיאוגראפית-היסטורית, לשם יצירת תשתית ביבליוגראפית למחקר, כי השימוש במערכת האותיות והמיספרים האופיינית למנגנון המיון של מפתח המוטיבים, היה מסרבל את האפרט המדעי. המתעניין במוטיבים סיפוריים יגיע אליהם הן ע"י האסופות המוערות המוזכרות בהערותינו והן ע"י תרגום ההגדרות המוטיביות שבהן מעברית לאנגלית ואיתור המוטיב בכרך האלפביתי (הששי) של המפתח האנגלי.

ברשימת המקבילות הבלטנו את ארץ (עדת) המוצא של הנוסחים המקבילים ואם היא לא נרמזה בסימול הדו-תיבתי (בתיבה השנייה) של הקיצור הביבליוגראפי, הוספנו אותה בסוגריים, אחרי הקיצור הזה. ארצות המוצא ערוכות לפי קריטריון גיאוגראפי, מן המערב (מארוקו), דרך אגן הים התיכון, למזרח (הודו). מקבילות ממזרח אירופה מובאות בסוף.

אנו מקווים כי האופי השונה של ההערות מדגים את הגישות השונות לחקר הסיפור העממי בעדות ישראל, בהתאם לאופיו של כל סיפור וסיפור. בעיקר הודגמו השיטות המקובלות על האסכולה ההשוואתית (הגיאוגרפית-היסטורית), התפקידית, ה"ז’אנרית" והסטרוקטוראלית, מבלי שניסינו למצות את ניתוחו של סיפור וסיפור. ניתוח רב-מישורי מצריך מונוגרפיות המוקדשות למרבית הסיפורים באסופתנו, ואלו לא תהיינה שלמות בלי שחזורו של ההקשר התרבותי; שחזור זה קשה במיוחד באסופתנו, בשל הדוקומנטציה החסרה בעזבונו של ד"ר גרונוואלד ובגלל העדר המקורות הספאניוליים שעליהם התבסס כתב-ידו הגרמני.

עם זאת ברור לנו כי מבחינת המוטיביקה חשוב החומר וכל נוסח נוסף הוא נדבך מועיל מבחינת המחקר הטיפולוגי והתוכני של הסיפורים היהודיים-הספרדיים.

1. האלמן ושני ילדיו. — השווה קרוס-בלקאנים ו' (בוקארשט).

הכותרת של ד"ר גרונוואלד (האנזל וגרטל בספאניולית"; השווה לעיל, עמ' 21, הערה) משייכת את סיפורנו לא"ת 327 א', אך נוסחנו קרוב יותר לא"ת 450 (אח ואחות שגורשו ע"י האם החורגת). באסע"י שמורים 12 נוסחים של א"ת 450 ושלושה מהם ראו אור: נוי-לוב ס"ז (משולב עם א"ת 403; השווה בהערה הבאה), שבילי-תימן כ', מרכוס-מבוע י"א (קורד' העיראקית).

1. האם החורגת המרשעת. — השווה גרונוואלד- מוטיבים ב' קרוס-בלקאנים ט"ז (שאלוניקי).

שילוב של א"ת 403 (הכלה השחורה והכלה הלבנה) וא"ת 480 (הנערה האדיבה והנערה החוצפנית); שילוב זה מצוי מאוד בסיפורי-עם (השווה רוברטס-נערות וכן להלן, הערה נ"א).

מרבית המוטיבים והתבנית העיקרית של הסיפור משייכות לאותו לא"ת 403⁴, אך המוטיבים של הפרה העוזרת⁵ והנערה ההולכת בעקבות הקרביים שעל-פני הנהר⁶, אופיינים לא"ת 480. נוסחנו לוקה בחסר, כאשר המעשה הנשכר של הבת (החורגת) האדיבה והמעשה הנענש של הבת החוצפנית לא פורטו. באסע"י שמורים כעשרים נוסחים של א"ת 403 ועשרה של א"ת 480; מהם נדפסו שני נוסחים של א"ת (נוי-מארוקו א', נוי- מצרים י"ב) ושלושה נוסחים של א"ת 403 (נוי-לוב ב' ס"ז, שבילי-תימן כ"ד). ברבים מן הנוסחים, ובכללם הנוסח התימני שנדפס והנוסח מטורקיה, ניכרת, כמו בנוסחנו, השפעת א"ת 510 (“לכלוכית”).

1. האנפילה והמזל. — השווה ואגנר-קושטא י"ד.

שילוב של א"ת 437 (הכלה המוחלפת) וא"ת 894 (השד ואבן הסבלנות)⁷, כלומר של ז’אנר המעשיה המאגית (בעיקר בפתיחת נוסחנו) והנובלה. באסע"י שמורים 4 נוסחים המשותפים לא"ת 437 ולא"ת 894: ממצאים (אביצוק-אילן ל"ד), תימן (נוי-פולקטיילס מ"ח), קורד' האיראנית, פרס. על אלף יש להוסיף נוסח קורדי-עיראקי של א"ת 437 וששה נוסחים של א"ת 894: ממארוקו (אחד משני הנוסחים: חביב-טאנג’יר ז'), ישראל (2 נוסחים ספרדיים), תימן⁸ , פולין (נוי-עבודת אדמה עמ' 107). השווה גם הערה אל יהושע-אפגאניסטן י"ב.

הסכין והחבל המבוקשים ע"י גיבורת נוסחנו (במקום “אבן הסבלנות”) רומזים לכוונת הנערה לאבד את עצמה לדעת ע"י חיתוך החבל שאותו תכרוך מסביב לצווארה.

1. באזיריאן מתקן התנורים. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ל,אגנר-קושטא ח, לוריא-מונאסטיר ט"ו.

קונגלומארט של שני טיפוסים סיפוריים: סיפור-גורל על התעשרותו של עני וא"ת 571 ב' (“הימפ-המפ”: צימוד מאגי של פי האשה הבוגדת). הנוסח היחיד באסע"י של א"ת 571 ב', שבו שלובים יסודות המעשיה המאגית והנובלה, ראה אור אצל בהרב-אשקלון ל"ב; בו נצמדת האשה הנואפת אל נאד היין של שלמה המלך. גם באחד הנוסחים התימניים של הסיפור על שלמה המלך והאשמדאי (א"ת 757) מוכיח שלמה המלך בדרך דומה (ע"י כוס מאגית) את בגידת האשה. השווה גם שובן-ערב כרך ז', עמ' 167.

אצל חבושה-סיווג ממויין סיפורינו כא"ת 571: הוקעת האשה הבוגדת.

1. בן המלך ובת הסוחר. — השווה ואגנר-קושטא ז', פאלאסין-טטואן ע"ו.

א"ת 879: נערת המנטה⁹, חלקים ג' (תחבולות ותחבולות נגד) וד' (בובת הסוכר). בסיפורים נובליסטיים מסוג זה יד הנערה על העליונה, והיא לרוב, כמו בנוסחנו, בת מעמד נמוך, המנצחת ומשפילה את בן המעמד העליון (בנוסחנו: בן המלך). אתת מקום המוות המאונש בטיפוס הבינלאומי תופס בנוסחנו השטן וחילופין אלה רגילים בסיפורים העממיים.

מרבית הנוסחים של א"ת 879 מסתיימים ב"בובת הסוכר" והיא תחבולת הכלה החשה כי בעלה עומד בליל הנישואין לנקום את נקמתו, כלומר את השפלתו שקדמה לנישואין ואף גרמה להם. תחבולת-התחליף מצליחה והסיפור מסתיים בכי טוב, כלומר בפיוס בין בני הזוג. שניים מ-10 הנוסחים של הטיפוס השלם באסע"י ראו אור: נוי-טוניסיה ח' , שבילי-תימן ע"ט. השווה גם לאוסט-ברברים צ"ט, אברהארד-בוראטאוו קצ"ב (ניתוח 25 נוסחים מטורקיה, אשר 6 מהם שייכים, לפי סיווגם הטיפולוגי, לקבוצה ב', שנוסחיה מסתיימים כנוסחנו, ב"בובת הסוכר"), קונוש-סטאמבול עמ' 161–159, שמידט-קאהלה כ"ב (נוסח ארצישראלי מביר-זית). השווה גם את התרת העימות בסי' י"א באסופה זו.

הטיפוס הסיפורי זכה למחקר השוואתי מקיף (בטורקית ובאנגלית)¹⁰, ובו נדונו בהרחבה מקבילותיו ההודיות והטורקיות.

1. בן המלך בקן של תוכים. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ה'.

מוטיב שלושת התפוחים (התפוזים) תופס מקום מרכזי בא"ת 408, אשר אחד מארבעת נוסחי אסע"י שלו ראה אור: שבילי תימן מ"א. השווה גם להלן, הערות מ"ה, נ"ח. נוסחנו מדורדר לעומת המקבילות באסע"י והנוסחים הבינלאומיים העשירים.

1. בן המלך המכושף לכלב. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ט' קרוס-בלקאנים ח' (סקופליה).

א"ת 425: המסע לגילוי הבעל האבוד. 5 מבין 24 נוסחי אסע"י של טיפוס סיפורי זה והתת-טיפוסים שלו (א'-כ') ראו אור: חחו"ס 1963 י' (מארוקו), נוי-טוניסיה ע"א, נוי-לוב ס"ד, חחו"ס 1962 ז' וכן חחו"ס 1969–1968 י' (מצרים). 12 נוסחים נוספים שייכים לאויקוטיפ היהודי א"ת 425^* ק' (האשה מוצאת את בעלה הקסום בעזרת ילד או זקנה, שעה שהוא מתאבל על אשתו האהובה), ומהם ראו אור: נוי-טוניסיה י"ג, ע"א, אביצוק-אילן כ"ח (קורד' העיראקית), אגסי-בגדאד י', נוי-פולקטיילס נ"ח (בוכארה).

1. בעלי-חיים אסירי-תודה. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ד' (סקופליה).

שילוב של א"ת 531 (בעלי-חיים אסירי תודה) וא"ת 551 (הבנים במע לגילוי תרופת-פלא בשביל אביהם). באסע"י שמורים 11 נוסחים של א"ת 531 ו-3 מהם ראו אור: חחו"ס 1965 ז' (מארוקו), חחו"ס 1964 א' (תימן), חחו"ס 1978 ג' (פרס). מבין 14 נוסחי אסע"י של א"ת 551 ראו אור שניים:שבילי-תימן כ"ח, כט.

1. הברווזה שהטילה ביצי-זהב. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ח'.

שילוב של א"ת 566 (שלושת המיקסמים ופירות הפלא) וא"ת 567 א' (לב-הקסם של הציפור והאחים שנפרדו זה מזה). מ-6 נוסחי א"ת 566 באסע"י ראו אור שניים: שבילי-תימן ל"ב, מרכוס-מבוע ז' (קורד' האיראנית). מ-11 נוסחי א"ת 567 א' ראו אור 5: אביצוק-אילן י' (מארוקו), שבילי-תימן י"ב, כ', חחו"ס 1966 ב' (קורד האיראנית), נוי-עיראק פ'.

1. בת-הדרקון והנער. — השווה גרונוואלד-מוטיבים > ל"ב, ואגנר-קושטא ד'.

קונגלומרט של שלושה טיפוסי-מעשיה (א"ת 310, א"ת 313, א"ת 314), בתוספת יסודות נובליסטיים הלקוחים מא"ת 870 א'^* (הנערה הכלואה ע"י הוריה נמלטת עם בחור שחדר לכלאה).

באסע"י שמורים 16 נוסחים של א"ת 313 (הנערה, בת המפלצת מסייעת למילוט הגיבור; חלק ג': המנוסה המגית), ומהם ראו אור: נוי-טוניסיה ס"ה, בהרב-אשקלון כ"ד (לוב), שבילי-תימן י"ז, אביצוק-אילן י"ח (קורד העיראקית), חחו"ס 1967 א' (כנ"ל), מרכוס-מבוע ל"ח (קורד' האיראנית). הטיפוס הסיפורי הזה הוא הדומיננטי בסיפורנו והיסודות המצויים בשלושה הטיפוסים הנוספים, הנזכרים בפתיחת הערתנו הם משניים. אין באסע"י נוסחים של א"ת 310 (הנערה במגדל; המוטיב האופייני: סולם השערות של הנערה הכלואה, שבו רגילה המכשפה לעלות ואשר בו משתמש גם הנסיך המשוחרר; בנוסחנו הוחלפה המכשפה בהורים) ומא"ת 870 א'^* יש רק נוסח יחיד (מטוניסיה). מבין 18 נוסחי א"ת 314 (הצעיר המהופך לסוס; המוטיב הדומיננטי: סוס-הקסם מסייע לצעיר) ראו אור: נוי-לוב ב', בהרב-אשקלון כ"א (בבל).

1. בת-הווזיר הנבונה.

הסיום שייך לא"ת 879, חלק ד' (“בובת הסוכר”; השווה לעיל, הערה ה'), אך העלילה גופא יונקת מן הסיפורים על הנערה הנבונה שהצליחה להתגבר על השודדים (א"ת 956 ותת-טיפוסים). אחד הטיפוסים הסיפוריים מסוג זה (א"ת 956 ג': הנערה הנבונה, יחידה בבית, הורגת את השודדים) כולל את מוטיב הנקמה, הדומה למוטיב בנוסחנו: אחד השודדים מתחזה כמחזר ומתכנן נקמה בליל הנישואין עם הנערה שהרגה או השפילה את חבריו.

מבין 22 הנוסחים של א"ת 956 (והתת-טיפוסים) ראו אור: נוי-טוניסיה י"ב, חחו\7 "ס 1975–1974 י"ט (ישראל-ספרדי), שבילי-תימן ק"ז, ק"ח, אגסי-בגדאד י"ט, כ', נוי-עיראק ל"ט, מזרחי-פרס 1959 עמ' 173.

1. בת-המלך שהסתפקה בעדשה אחת בלבד. — השווה גרונוואלד-מוטיבים י"ח.

קונגלומרט שביסודו עימות בין מכשפה לנשות המלך. התרת העימות היא “גברית”: המלך (הבעל) מנצח את המכשפה וגורם למותה.

1. הבת הנבונה. — השווה גרונוואלד-מוטיבים י"ח.

א"ת 875 (בת-האיכרים הפיקחית) על כל מרכיביו. אחד הטיפוסים הנפוצים ביותר בעדות ישראל, אשר סיומו (חלק ד: החפץ היקר ביותר) נמצא כבר, כסיפור בפני עצמו, בספרות המדרשית¹¹. מבין כשלושים הנוסחים השמורים באסע"י ראו אור: בהרב-אשקלון א' (לוב), חחו"ס 1962 ז' (מצרים),,, נוי-אלכסנדר צ"ח (ישראל-ספרדי), נענה-אוצר עמ' 409–408 (סוריה), שבילי-תימן ע"ז, חחו"ס 1971 י"א (תימן), חחו"ס 1969–1968 ג' (בוכארה).

השווה המאמר של ע. מאיר הבודקת את זיקת הגומלין בין הסיפור המדרשי ובין אסע"י¹². הנוסח הישראלי-ספרדי באסופת נוי-אלכסנדר (ראה לעיל) כולל רק את חלק ד' של הטיפוס הסיפורי.

1. דוניה יזולי

השם (“היפיפיה שבעולם”) מוכיח את הקשר עם הסיפורים אשר גיבורתם היא היפיפיה שבעולם, המתנכלת תחילה למחזריה אך בסוף היא נכנעת לאחד מהם. השווה הרימוז אל לסקיין-בלקאנים נ"ב, נ"ג, אצל גרונוואלד-מוטיבים עמ' 240 (ערך: “יפה”), מאיר-ספרד י"ב קארלינגר-מאיורקה ח', דוקינס-יוון ו' (בהערה נרמזים נוסחים טורקיים על “דוניה גיזלי”), קרצ’מר-יוון נ"ז.

בדרך כלל משתלב הסיפור בא"ת 516: הידיד הנאמן. השווה בהערה אל נוי- מצרים ל'.

1. “דעה קנית, מה חסרת?” — הכותרת (ובכללה המלה הראשונה “דעה”) היא על-פי הפתגם (מתלא) המובא בויקרא רבה ו' א' ובמקבילות רבות (צויינו במהדורות מ. מרגליות, עמ' 19–18), אם כי הדרשה מסתמכת על הפסוק (משלי כ' 15): וכלי יקר שפתי דעת. ואכן, כותרת המעשיה הפרסית אצל מיוחס-מעשיות י"ח (עמ' 129–124; הנוסח היה, כנראה, לעיני ד"ר גרונוואלד) היא: דעת קנית, מה חסרת? הסיפור אצל גרונוואלד-מוטיבים י"ז מסתמך על הפסוק במשלי ד' 7: ראשית חכמה קנה חכמה.

שילוב של א"ת 507 ג' (כלת הנחשים) וא"ת 910 (עצות קנויות מוכיחות את עצמן כנכונות). מבין 10 נוסחי אסע"י של א"ת 507 ג' ראו אור 4: נוי- מצרים י"ז, מ"א, בהרב-אשקלון מ"ד (תימן), נוי-פולקטיילס נ' (פולין).

מבין 30 נוסחי אסע"י של א"ת 910 ראו אור 6: חחו"ס 1969–1968 ט' (טוניסיה), נוי-לוב ל"ג, נוי- מצרים ו', שבילי-תימן פ"ה, בהרב-דור ל"ד (פרס), מזרחי-פרס 1959 עמ' 181. השווה גם לוריא-מונאסטיר י"ב, פאלאסין-טטואן קכ"א.

שילוב של שני הטיפוסים הסיפוריים נמצא בנוסח יחיד באסע"י (מהודו), שטרם ראה אור.

1. הווזיר הפיקח אקילי וראש האשה. — השווה ואגנר קושטא א'.

הסיפור מסווג ע"י חבושה-סיווג כא"ת 972 ב' (“הבלש הפיקח”), כלומר כנובלה, וזאת בגלל הרמז לשמירת הצניעות שבסוף הסיפור. ייתכן כי יש גם מקום לסיווג כסיפור דתי על שכר ועונש ועל האמת היוצאת לאור העולם (א"ת 789–780). המוטיבים העל-טבעיים הוחלפו בנוסחנו במוטיבים ריאליסטיים ובעלילה חלה דה-פולקלוריזציה.

1. הווזיר הפיקח והקצב הצעיר. — השווה ואגנר-קושטא א' וסוף ההערה לסיפור הקודם.

1. הזמר הנכון. השווה גרונוואלד-מוטיבים כ"ה, ואגנר-קושטא (נספחים) עמ' 69–66.

א"ת 921^* ח': כספו של המלך; פיקח מלמד את המלך לקח. באסע"י שמורים נוסחים ממארוקו ומטורקיה. השווה גם הנוסח העיראקי אצל קמפבל-שוק, עמ' 47–44.

1. זקנו של המלך ומטאטא הזהב. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ל"ה, ואגנר-קושטא י"ג, וכן להלן, סי' ל"ט (נוסח מקביל).

מוטיב העלבון (“זקנך כמטאטא”) מצוי גם בשני נוסחים טורקיים המובאים אצל אברהארד-בוראטאוו ל"ד חלד ד', ובהם המטאטא הוא של בית-השימוש. המוטיב הוא לרוב חלק של מעשייה מאגית (א"ת 545 ב': חתול במגפיים) שבה מספק חתול-הקסם את חפץ הפלא, אשר לו זקוקה הגיבורה (בנוסחנו: מטאטא זהב המקושט אבנים טובות). אלא שבנוסחנו חל תהליך של דה-פולקלוריזציה ורק בפתיחותו (“האכילה הנכדה מן העוגיות את החתולה”) נרמז המוטיב המקורי שהיה כרוך בוודאי, כמו בטיפוס הסיפורי, במוטיב הכרת התודה של בעל-החיים — החתול(ה).

אצל חבושה-סיווג עמ' 425, מוצע סיווג חדש לסיפורנו: א"ת 584: עדיפים הדברים שבבית.

1. חולירע בהאסקוי.

סיפור אטיולוגי המסביר את סיבת החולירע בהאסקוי והרואה במחלה עונש על שינוי הלבוש המסורתי ע"י הנשים היהודיות במקום. בחברה שבה מקודש הלבוש המסורתי שייכים סיפורים מסוג זה (מגיפה כעונש קיבוצי) לאויקוטיפ הסיפורי הנפוץ (למעלה מ-200 נוסחים באסע"י) א"ת ^*771: חילול (ביזוי) הקודש נענש. אלא שנוסחנו מדורדר וחסר בו הסיום הרגיל (החלק השלישי במבנה העלילתי): החזרה בתשובה, המחילה והסרת המגיפה. השווה לניתוח המבנה את מרכוס-עימות עמ' 487–347.

אילו היתה לפנינו עלילה עצמאית, אפשר היה לסווג את הסיפור כא"ת 779 (עונש מן השמיים), אך מכיוון שהמדובר הוא בעונש המגיפה שמטבע הדברים אינה נמשכת לנצח, סביר להניח כי הסיפור המקורי נסתיים בביטול העונש ובהסרת המגיפה בעקבות החזרה בתשובה והמחילה. באסע"י יש למעלה מ-50 נוסחים של א"ת 779.

1. חוסני עלי (עלי היפהפה). — השווה גרונוואלד-מוטיבים י"ג.

רבות הנובלות העממיות שבהן משתמשת הנערה בתחבולת ההתחפשות כדי להגיע אל אהוב לבה וכדי להשיגו; השווה א"ת 881 א' (האשה הנטושה מתחפשת כגבר), א"ת 882 (התערבות על נאמנות האשה), א"ת 891 (בעל זונח את אשתו, אך מטיל עליה משימה ללדת לו ילד), א"ת 884 (הארוסה הנטושה) והתת-טיפוסים שלו. ראה גם ההערות לנוסחי אסע"י שראו אור: חחו"ס 1962 ז' (מצרים), חחו"ס 1977–1976 כ"ב (טוניסיה), פלאח-שנהר י"ח (ישראל, דרוזי). בהערה לסיפור הדרוזי, שם עמ' 101–100, מנותח בהרחבה מוטיב-תרמית זה המשמש כאמצעי-מגן בידי האשה החלשה אשר קהל המאזינים מזדהה אתה.

1. חמור הזהובים, מגש הפלא והמקל מן השק. — השווה פאלאסין-טטואן ס"ז, קרוס-בלקאנים י"א (ביטולה).

א"ת 563: מתנות הקסם: השולחן המתכסה, החמור פולט הזהב והמקל החובט. השווה ההערות אל שני נוסחי אסע"י שראו אור: נוי-מארוקו ג', נוי-פולקטיילס כ"א (טוניסיה). באסע"י שמורים נוסחים נוספים: מטורקיה, תימן, קורדיסטן האיראנית, בבל (2) ובוכארה. הנוסח הבוכארי תומצת בילקוט חחו"ס 1971 עמ' 119.

1. “חצי שלי וחצי שלך”. — השווה גרונוואלד-מוטיבים מ"ב.

באוצר הבדיחה העממית בעמים ובישראל רווח ה"קאנט-פאבל" (סיפור וזמר בו) על שני “כלי קודש” (אחד מהם נוכל המתחזה לבעל תפקיד דתי) המסיימים ביניהם עיסקה במסגרת הטקס שאותו הם מבצעים בשפת הקודש (עברית, לאטינית) המובנת רק להם אך לא לקהל הנוכחים שהם בורים ועמי-ארצות. השווה א"ת:1831 “הכומר והשמש בשעת המיסה” והתת-טיפוס א"ת 1831 ב' (השמש ומנת הכומר). האויקוטיפ היהודי של בדיחה זו (א"ת 1831^* ג': נוכל ושותפו מנצלים את עם-ארצותם של יהודים שאינם יודעים מנהגי ישראל — מועד החגים או כיו"ב) נפוץ במזרח ובמערב. השווה בהערות אל שלושת נוסחי אסע"י שראו אור: נוי-בבל פ"ח, נוי-קאנטפאבל (רומניה), פיפעסאנוק כ'. באסע"י רשומים שבעה נוסחים נוספים ובהערה המקיפה (נוי-קאנטפאבל עמ' 42–39) מוסיף עליהן מאיר נוי מקבילות לא רק ממרחב-התרבות היהודי-האשכנזי במזרח אירופה (אולסבנגר-צימוקים שמ"ז, אולסבנגר-לחיים עמ' 159), אלא גם מעדות ישראל בארצות האיסלאם, ובכללן נוסחים אחדים מתימן ומהודו.

בנוסחים היהודיים מתחזה הנוכל בדרך כלל כחזן; הוא מנצל את העובדה שאנשי המקום אינם יודעים מתי חל יום-הכיפורים ועורך להם תפילה ביום של חול. אך נוסחנו מדורדר וניכר כי אין מקורות יניקתו יהודיים: שפת הסתר היא יוונית (יש לשער כי שפת הדיבור היומיומי היא טורקית, והיוונית ממלאת את תפקידה של שפת-הקודש), והשותפים אינם מתחלקים בכסף (כך בכל הנוסחים היהודיים), אלא ב…חזירים.

בנוסחנו נשאר מעשה הנוכל-המורה בגדר מעשה קבע, מה שאין כן באויקוטיפ היהודי שבו נוטש הנוכל את מקום העלילה וחוזר עם שכרו לביתו אחרי שביצע את זממו והפעיל את תחבולתו. כי תרמית “הלוח המוזז” בנוסחים היהודיים אינה יכולה להימשך זמן ארוך, מה שאין כן משרת המורה בנוסחנו.

השווה גם גרונוואלד-מוטיבים עמ' 240, הרומז למקבילות ביידיש (כהן-1938 עמ' 321) ובגרמנית.

1. החתולים והעכברים. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ל"ד, ואגנר-קושטא י"ב.

א"ת 113 ב': חתול המתחזה כעולה-רגל קדוש. הנוסח של ואגנר קרוב יותר לא"ת 62 (שלום בין בעלי-החיים). אצל חבושה-סיווג עמ' 424 מסווג סיפור זה גם כא"ת 332 ח'^* (החתול הבוגדני), אך עלילתנו מתרחשת בעולמם של בעלי-חיים, בין הדמויות הפועלות בו אין בני-אדם, והנוסח הוא, משום כך, בגדר סיפור-בעלי-חיים מובהק, הרחוק ממישור המעשיה.

לא"ת 62 השווה את ארבעת הנוסחים אצל נוי-סבע"ח עמ' 240.

1. חתונת השדים.

עיקר הטקסט הוא בגדר מסורת-אמונה עממית על שדים הנוהגים כבני-אדם ועל אדם החייב לוותר להם ולעשות את רצונם. כל הפרת החיוב הזה נענשת ע"י השדים, ודינה כהפרת טאבו. העלילה הסיפורית מוגבלת לשלושת המשפטים האחרונים המשמשים כעלילה המאמתת את המסורת. הקשר בין שדים וחתולים וכן היללה המשותפת להם מצויים בסיפורי-עם; השווה באסופתנו, הערות נ' נ"ט.

1. היפיפיה הנרדמת.

נוסח מקוצר ומדורדר של א"ת 410: היפיפיה הנרדמת. השווה הנוסח המלא (משאלוניקי) אצל קרוס-בלקאנים ז'.

על הנוסחים הבלאקאניים שהובאו ברשימת בולטה-פוליבקה כרך א', עמ' 434–442 (אל מעשייה נ' באסופת האחים גרים), במפתח הטיפוסים ובמאמר המונוגרפי המקיף של דה-פריס¹³, נוסף עתה הנוסח המוער אצל מגאס-יוון מ"ו.

הטיפוס הסיפורי עצמו אינו רווח במסורת שבעל-פה, כי הוא סיפורו של פרו ( Perrault ) וראשיתו במסורת שבכתב (צרפת, מאה י"ח); השווה תומפסון-מעשיה עמ' 96 ("המעשיה הנפוצה ביותר בפי מספרים הלומדים את מעשיותיהם מספרי-ילדים), תומפסון-מאה כ"ה (נוסח משוודיה) וההערה הממצה של קאסקודו¹⁴ אל נוסח בראזילאי מעניין, עמ' 52–51, ובה דיון על זיקת הנוסחים שבעל-פה אל המקור הצרפתי של פרו¹⁵.

1. הכבשה המכושפת. — השווה גרונוואלד-מוטיבים י"ד.

נוסחנו שייך לא"ת 409 א' (הנערה — העז), אך ניכרים בו סימני דה-פולקלוריזציה. בדרך כלל מתחיל הסיפור במשאלתה של אשה עקרה לבת, ולו לבעל-חיים (ציפור, עז וכיו"ב). אך נוסחנו פותח בזקנה חשוכת ילדים הקונה כבשה…

שניים מ-5 נוסחי א"ת 409 א' באסע"י, שניהם מבבל, ראו אור: אגסי-בגדאד ח'. אביצוק-אילן ל"ג. באסע"י שמורים שני נוסחים נוספים מבבל ואחד ממארוקו.

1. כיצד נמלט ר' שמעון דוראן מכלאו. — השווה גם להלן, פתיחת סי' מ"ח.

אגדות אחרות על מילוטו של שמעון (בן צמח) דוראן (בשנת הגזירות 1391, ממאיורקה לאלג’יריה)¹⁶ הובאו בהערה אל בהרב-אשקלון נ"ד (נוסח ממארוקו). ואכן, הרחי"ד אזולאי בספרו שם הגדולים, עמ' 266, מכנה את ר' שמעון בן-צמח “מלומד בנסים”. לעצם הדרך המאגית של ציור אניה על קיר בית-הכלא, השווה מאמרו של ד"ר גרונוואלד, בקובץ זה, עמ' 220.

מבחינה טיפולוגית שייך סיפורנו למכלול הסיפורים על הצלת פלא של יחיד(ה) הנמצא(ת) בסכנה — אויקוטיפ 839^* ג', אשר באסע"י רשומים למעלה מ-110 נוסחים ממנו. השווה בפתיחת ההערה אל חחו"ס 1978 ד', וכן נוי-אלכסנדר צ"ז. ארבעה נוסחים של אויקוטיפ סיפורי זה (מפי יהודים-ספרדים בישראל) ראו אור אצל נענה-מעשיות עמ' 81–75, 96–88, 187–182, 326–324. השווה גם להלן, הערות מ"ח, נ"ז.

1. הכל תלוי במזל. — השווה גרונוואלד-מוטיבים י"ט, מיוחס-מעשיות עמ' 15–12 (מפי ספרדייה מירושלים).

א"ת 1641 ב': הרופא בעל-כורחו. מבין כשלושים הנוסחים של טיפוס סיפורי באסע"י (בכללם נוסח מבולגריה ונוסח ספרדי מישראל) ראו אור שלושה: חחו"ס 1970 ג' (תימן), נוי-עיראק צ"ה, ק"ד. בכל המקבילות (וכך גם בתמצית שבמפתח הטיפוסים) גורמת אשת הגיבור (בדרך כלל — התרברבותה) לכך, שבעלה ההדיוט חייב לשמש כרופא; המוטיב בנוסחנו, כי ה"הסבה" מרוכל (מוכר ירקות) לרופא נגרמה בפקודת המלך, הוא, כנראה, “חידושו” של מסַפר אחרון.

השווה גם פאלאסין-טטואן קמ"ד (נוסח של א"ת 1641 א': רופא מדומה; שני נוסחים רשומים באסע"י, מלוב ומפולין), והערת ח. שווארצבום אל כהן-מפי ר"ל (נוסח מבולגריה; המלך פורץ בצחוק בראותו מיהו הרופא שבא לרפאו). ביבליוגראפיה עשירה למכלול הסיפורים על “הרופא הכל-יודע” (א"ת 1641) נמצאת אצל שווארצבום -מחקרים עמ' 297–296, 478 (אל גראס שכ"ב).

1. “הכסף שם קץ לעבודה”. — השווה גרונוואלד-מוטיבים כ"ח, ואגנר-קושטא ה'.

א"ת 854: אייל הזהב. באסע"י שמורים 6 נוסחים שטרם ראו אור. מוצאם: מארוקו (2), טוניסיה, תימן, בבל והודו.

השווה גם גונזנבך-סיקיליה כ"ח (=קארלינגר-ימתיכון מ"ד), האהן-יוון י"ג (כבשת זהב) ורשימת הנוסחים אצל בולטה-פוליבקה כרך א', עמ' 446, הערה 2. אצל אברהארד-בוראטאוו ר"א ("עז הזהב) רשומים 3 נוסחים מטורקיה, וגם אצל שפיס-טורקיה י"ז משמשת עז-הזהב כמקום מחבוא. בהערת שפיס מובלטת תפוצת טיפוסנו הסיפורי בארצות רומאניות, ואצל תומפסון-מעשייה עמ' 156 — זיקתו אל סימבלינה לשקספיר (ולא אל הסוס הטרויאני של הומרוס).

1. הלהטוט של המלך. — השווה גרונוואלד-מוטיבים כ"ט, ואגנר-קושטא ח'.

א"ת 951¹⁷: המלך המחופש מצטרף לגנבים ומקיים את הבטחתו להצילם, ע"י נגיעה בשפם, הרמת אצבע או כיו"ב. שניים מבין 4 נוסחי סיפורנו באסע"י ראו אור: מזרחי-פרס 1967 ב', נוי-פולקטיילס ל"ב (אפגניסטן).

1. מזלו של אדם. — השווה פאלאסין-טטואן ל"ב, קרוס-בלקאנים ד' (ביטולה).

נוסח הסיפור הנפוץ על הבישגדא שעל אף עיסקותיו הכסיליות אין אשתו כועסת עליו, והנודע (על-פי שם הסיפור באסופת אגדות האחים גרים סי' פ"ג) “האנס ברמזל” (לשון “נקיה”, כמובן); זהו גם שם הטיפוס הבינלאומי: א"ת 1415 (שני נוסחים באסע"י: ממארוקו ומבבל). השווה גם וסלסקי-חוג’א כרך ב', עמ' 186, סי' תק"א, ורשימת המקבילות הבלקאניות אצל בולטה-פוליבקה כרך ב', עמ' 202, אל סיפור האחים גרים הנ"ל.

הנוסחים היהודיים ממזרח אירופה מסתיימים (כמו בטיפוס הסיפורי הבינלאומי) בהתערבות בין עובר אורח לבין הבעל שהפסיד את כספו, על תגובת אשתו של המסכן-המפסיד. הגיבור משתמש לרוב בתחבולת האף הכרות והאשה מרוצה על שבעלה הקריב את הכסף כדי לא להפסיג את אפו. השווה דרויאנוב-אוצר מס' 1651 והרשימה הביבליוגראפית אצל שווארצבום-מחקרים עמ' 177 אל גראס-מעשהליך רי"ב (הבישגדא המפסיד את שכר-המלמד הוא הלץ הנודע אפרים גריידי (נ)גר). על המקבילות המובאות ע"י שווארצבום יש להוסיף עתה את האראלאמפייף-בולגריה מ"א.

1. מלך עבדקן. בהשווה גרונוואלד-מוטיבים ל"א, ואגנר-קושטא ט'.

שילוב מצוי בסיפורי-עם של א"ת 1218 (כסיל דוגר על ביצים) וא"ת 1677 (הגנרל משתכנע לדגור על ביצה), כאשר הטיפוס הסיפורי האחרון הוא הדומיננטי. באסע"י רשומים 5 נוסחים של א"ת 1677 ושנים מהם ראו אור: חחו"ס 1969–1968 י"ג (מארוקו) שבילי-תימן ק"מ.

לרוב כלול מוטיב הדגירה על הביצים בא"ת 922 (רועה בבגדי כומר משיב לשאלות המלך) ובתת-הטיפוסים שלו, בכללם סיפור “אחיקר” (א"ת 922 א') והאויקוטיפ א"ת 922 ^* ג': היהודים נאלצים לענות על שאלות או לבצע משימות, לפי הסתת צר צורר. באסע"י רשומים כשמונים נוסחים של אויקוטיפ סיפורי זה; השווה נוי-אלכסנדר נ"ט.

1. המלכה והרך הנולד. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ל"ג, ואגנר-קושטא י'.

א"ת ^*895: תינוק הפלא (השווה אברהארד-בוראטאוו ק'). מוטיב הדג הצוחק מהותי לאויקוטיפ סיפורי זה¹⁸, אשר באסע"י רשומים 13 נוסחים שלו; מהם ראו אור 3: נוי-מארוקו מ"ב, מ"ח, נוי-עיראק י"א. מקבילה ספרדית מישראל תומצתה בילקוט חחו"ס 1978 עמ' XXXVII.

1. נגן הטמבורין והנחש. — השווה גרונוואלד-מוטיבים כ"ז, ואגנר-קושטא ג'.

א"ת 285 ד': בעל-חיים (נחש, גמל עוף) מסרב להתפייס. בסיום נוסחנו חסר סירובו של הנחש, וייתכן כי הנוסח מדורדר; כי עצם העובדה שהבן מפר את הטאבו אינו נענש במוות מצביעה על כך. הטיפוס הסיפורי עצמו הוא אחד מסיפורי-בעלי-החיים הנפוצים ביותר בעדות ישראל ובמפתח הטיפוסים (באנגלית) של סיפורי-בעלי-חיים (א"ת 299–1) במסורת היהודית שבעל-פה, שראה אור בילקוט נוי-סבע"ח עמ' 200–197, פורטו 16 נוסחים. עליהם נוספו עתה שני נוסחים מקורדיסטן האיראנית (אחד מהם ראה אור: חחו"ס 1975–1974 י"ז) ואחד מפרס. כן יש להוסיף עתה בביבליוגראפיה של המפתח האנגלי הנ"ל, עמ' 199, את שווארצבום-ברכיה עמ' 137–123 (אל משל כ"ב ב"משלי השועלים" לר' ברכיה הנקדן).

השווה גם אברהארד-בוראטאוו מ"ט (שני נוסחים מטורקיה) וכן מגאס-יוון ז'. הפולקלוריסט היווני, פרופ' ג' מגאס, הקדיש מאמר מקיף לטיפוס סיפורי זה ובו הביא מקבילות יווניות רבות, אגב ניסיון לקבוע את מוצאו של הטיפוס הסיפורי: הודו (הספור נכלל כבר בפאנצ’אטאנטרה; השווה בולטה-פוליבקה כרך ב', עמ' 462) או יוון (המסורת האייסופית).

לו הנחש המכושף ושלושת מעשי הפלא. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ט"ו, קרוס-בלקאנים ט' (סקופליה), פאלאסין-טטואן ל"א, ע"ב.

א"ת 465: משימות מוטלות על הבעל בשל אשתו היפהפיה.

באסע"י שמורים 9 נוסחים, מהם ראו אור שניים: נוי-מארוקו א', חחו"ס 1969 ז' (מצרים).

השווה קאראדז’יץ'-סרביה י"ב, נ"ג. קארלינגר-רומניה כ', אברהארד-בוראטאוו פ"ח (חלק ג'), פ"ז, רמ"ח, האראלאמפייף-בולגריה כ"ט. לפי תומפסון-מעשיה עמ' 93, יונק טיפוסנו מן הסיפור על דויד המלך, בת-שבע ואוריה החיתי, אך בנוסחנו אין רמז להשפעה ישירה של הסיפור המקראי.

לז. הנער ואשת הים. — השווה גרונוואלד-מוטיבים כ"ו, ואגנר-קושטא ב'.

קונגלומרט מעניין שיש לו שתי מקבילות באסע"י (מטוניסיה ומטורקיה), והוא סווג כאויקוטיפ א"ת 996: הבעל שעמד להיקבר עם אשתו המתה; השווה אברהארד-בוראטאוו סעיפים 12–5. לעומת זאת מסווג הנוסח של ואגנר אצל חבושה-סיווג, עמ' 421 כא"ת ^**414: הרפתקאות של אדם שנשא לאשה את בת-הים.

לח. הסדר של אליהו מאלג’יריה. השווה גרונוואלד-מוטיבים כ"ד, וכן המעשייה שאותה פרסם מאיר בניהו ברבעון עדות א' (1946) עמ' 110.

א"ת 841^*: מכתב לאלוהים (סיוע פלאי מגיע ברגע האחרון). האויקוטיפ נפוץ ביותר בעדות ישראל, ובאסע"י רשומים למעלה מ-40 נוסחים ממנו. השווה בהערות לנוסחים שראו אור: נוי-טוניסיה נ"ט (= נוי-פולקטיילס לה), ע', נוי-עיראק מ"א. בין הנוסחים שטרם ראו אור יש נוסח מטורקיה ושני נוסחים ספרדיים מישראל.

לט. עוגת הפלא. — נוסחנו קצר לעומת הנוסח המקביל הרואה אור בילקוטנו, סי' י"ט, אך דווקא בנוסח הקצר התופס כמחציתו של הנוסח הארוך, נשתיירו מוטיבים מאגיים. הכוונה, בעיקר, לקערה חסרת הערך — מיקסם המהפך את הביקתה הענייה לארמון מפואר.

מ. עונש על הפקעת מחיר דגים.

הפקעת מחיר של צרכי שבת או מועד (דגים, הדסים, סכך לסוכה), בעיקר כשהיא נעשית במאורגן ע"י כלל הרוכלים הלא-יהודיים, היא בגדר חילול (ביזוי) הקודש (א"ת ^*771; השווה לעיל, הערה כ') והיא נענשת ע"י נציג (“סוכן”) הקדושה היהודי בכל חמרת הדין. השווה הסיפור הנודע על מוכרי-ההדסים שייקרו את מחיר ההדסים בעיר טוניס ונענשו ע"י הרב ישועה בסיס; הסיפור נדפס בס' שבחי צדיקים לר' דויד עידאן, ג’רבא תרע"ט, וחזר ונדפס אצל אפרים חדד, למען תספר, ירושלים תשל"ג, סי' ח'. הסיפור הבא (מ"א) בילקוטנו הוא נוסח מקוצר של אגדה טוניסאית זו.

מא. עונש על הפקעת המחירים בטוניסיה — השווה גרונוואלד-מוטיבים כ"ב.

השווה המקורות בסוף ההערה הקודמת. על האויקוטיפ א"ת ^*730 ג' (המתנכלים ליהודים נענשים; למעלה מ-20 נוסחים באסע"י), הדומיננטי בסיפורנו, השווה הסיכום והניתוח אצל מרכוס-עימות עמ' 168–143.

מב. עונשו של קצב. השווה גרונוואלד-מוטיבים כ"א.

א"ת 771: חילול הקודש נענש. השווה לעיל, הערה כ'.

לעלילת הסיפור השווה שבחי צדיקים (לעיל, הערה מ') וכן למען תספר (שם) סי' ה'. השווה גם קטעי הספרים ערך השלחן, משמרות כהונה לר' ישועה בסיס, המובאים ע"י אפרים חדד (שם).

מג. העיטוש — השווה גרונוואלד-מוטיבים מ"ח (איל סארנודו), ואגנר-קושטא י"א.

א"ת 751 ג' (חבושה-סיווג): האשה המתעטשת.

החיקוי הכסילי בסוף הסיפור יונק ממקורות תלמודיים-מדרשיים (הנוטע עץ תאנים ואדריינוס קיסר במדרש ויקרא רבה ובמקבילות; עפר הקסם של ר' נחום איש גמזו ועוד), אך אינושו של העיטוש ומפלצת-הסיוט (כושי) מיוחדים לנוסחנו.

מד. העצות של האם המתה. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ו'.

א"ת ^*425: המסע לגילוי הבעל האבוד (אמור ופסיכה). 17 נוסחים באסע"י, מהם ראו אור: חחו"ס 1963 י' (מארוקו), נוי-טוניסיה ע"ה, נוי-לוב ס"ד, חחו"ס 1969–1968 י' (מצרים).

מה. “פרח של שלושת התפוזים”. השווה גרונוואלד-מוטיבים י"א.

שילוב של א"ת 313 (הנערה, בת המפלצת, מסייעת למילוט הגיבור), חלקים ד' (הארוסה הנשכחת), ה' (יקיצה משינה משכחת הקסם) וא"ת 408 (שלושת התפוזים), חלקים א' (קללת הזקנה) וב' (הזכיה בנסיכת התפוז).

באסע"י שמורים 16 נוסחים של א"ת 313, מהם ראו אור: נוי-טוניסיה ס"ה, בהרב-אשקלון כ"ד (לוב) שבילי-תימן י"ז, מרכוס-מבוע ל"ח (קורד' האיראנית), אביצוק-אילן י"ח (קורד' העיראקית), חחו"ס 1967 א' (כנ"ל).

לא"ת 408, השווה לעיל, הערה ו', ולהלן, הערה נ"ח.

מו. הקבר הקדוש של ר' משה דנון.

סיפור אטיולוגי המסביר את התהוות קבר מקודש ועלייה לרגל אליו. מישורו של הסיפור הוא היסטורי, אך ספק אם בנוסחים שרווחו בעם היו מצויים התאריכים שבנוסחנו.

מז. קבר הקמצן בירושלים. — השווה גרונוואלד-מוטיבים כ"ג.

א"ת 760 א'^*: מות הקמצן שבלע את כספו. שני נוסחים רשומים באסע"י; השווה הערות חיים שווארצבום לסיפורי הקמצנים אצל כהן-מפי ה'-ז', ט', מ"ב, ע'. המוטיב העלטבעי של הגופות המוחלפות וכן מוטיב הקבורה באדמת הקודש (ועל הר הזיתים) כשכרו של רב בגולה, אינם מצויים במקבילות הכלליות והיהודיות.

מח. קברו של הרב אפרים אלנקוא בטלמסן.

למוטיב המילוט ע"י ציור אונייה על קיר בית-הסוהר השווה לעיל, הערה כ"ח. שם גם על האויקוטיפ של התחלת סיפורנו (א"ת 839^*ג')

לתולדות ר' אפרים (בן ישראל) אלנקוא (אל נקאווא), מחבר שער כבוד ה', תוניס תרס"ב, ופירוש מקיף לתורה¹⁹, השווה: אברהם אלמאליח, “הקדושים אשר באלג’יריה: הקדוש של תלמסאן”, עדות ב' (תש"ז), עמ' 202–201 ²⁰; י. אשל, “מעיינות הפלא של הרב ר' אפרים אלנקאווה מטלמסאן” קורות ג' (תשכ"ג), עמ' 88–86; ז’ן שוקרון, “פעולות הרב אפרים אלנקאווה בשדה הרפואה (1442–1359)”, קורות ג' (תשכ"ג), עמ' 85–84²¹. מאמרים אלה מתייחסים גם לנושא הנזכר בסוף הסיפור על מעיינות הריפוי במקום קבורתו.

למוטיב הרכיבה על אריה השווה הסיפור האטיולוגי על מוצא המשפחה אריאל (בחברון), שנדפס כמה פעמים בילקוטים עממיים כגון מעשיות נוראים ונפלאים, קראקא תרנ"ו, עמ' 15–14; מעשה נסים לשלמה בכור חוצין, בגדאד…, סי' י"א; בן גריון-ממ"י ר"ל. נוסחנו מיוחד בכך שאין הרכיבה על האריה כרוכה בו בשכר שמירת השבת ויש בו מוטיב השימוש בנחש כשוט. השילוב של רכיבה על אריה ושימוש בנחש (כשוט או כחבל) נמצא גם במעשיות, אך הדבר נעשה אחרי שהגיבור הפלאי מכניע את האריה והורג את הנחש ולא בהסכמתם. השווה הקטע המעניין בסיפור כ"א (“הרפתקותיו של בן-דובה”), מקורדיסטאן העיראקית, כפי שנרשם אצל אביצוק-אילן עמ' 84: “מה עשה בן-הדובה? רדף אחרי הנחש, הרגו והשתמש בו כפי שמשתמשים בחבל. אח”כ נלחם באריה ורתם אותו ברתמות הסוס המת".

מט. הרמאי הזקן והאשה הפקחית. — השווה קרוס-בלקאנים י' (סקופליה).

א"ת 882: התערבות על נאמנות האשה. רק שניים משבעת הנוסחים הרשומים באסע"י ראו אור: נוי-מארוקו כ"ד (=מרכוס-מבוע א'), חחו"ס 1972 ג' (אלג’יריה).

נ. השד כחתן. — השווה גרונוואלד-מוטיבים נ', וכן לעיל, הערה כ"ה, ולהלן, הערה נ"ט.

דברי הסיכום של יששכר בן עמי על זיקת יהודי מארוקו לשדים²² הם בוודאי נכונים לא רק לגבי מארוקו. ראה גם צפורה כגן, “נישואי בני-אדם ושדות באגדה ובסיפור עממי (נוסחאות שבעל-פה של מעשה ירושלמי)”, דברי הקונגרס למדעי היהדות כרך ב', ירושלים תשכ"ט, עמ' 351–349.

נא. שכרה של רחל. — השווה מיוחס-מעשיות ב' (עמ' 12–6, מפי ספרדיה מירושלים), קרוס-בלקאנים ח' (שאלוניקי), ט"ז (ביטולה), פאלאסין-טטואן י"ג, מ"ז, פ"ט, צ"א.

שילוב, המצוי במעשיות העמים, של שני הטיפוסים הסיפוריים: א"ת 403 (הכלה השחורה והכלה הלבנה; השווה לעיל, הערות א', ב') וא"ת 480 (הנערה האדיבה והנערה החוצפנית). השווה המונוגרפיה של רוברטס-נערות, המיוחדת לטיפוסים סיפוריים אלה. הפתיחה שבה נרצחת האם ע"י מכסה הארגז ובתה מפתה את אביה האלמן לשאת אשה (אלמנה, שכנה) שהיתה חביבה אליה, פתיחה זו מיוחדת לנוסחי המזרח התיכון; השווה שם. פתיחה זו מורחבת על חשבון שאר חלקי הטיפוס הבינלאומי שנדרדרו בנוסחנו וקלטו יסודות של מעשיית “סינדרלה” (א"ת 510; השווה לעיל, הערה ב').

נבדוק את נוסחנו לפי שמונת חלקי הטיפוס הסיפורי אצל ארנה-תומפסון: 1א'. אחות חורגת כגיבורה ואם חורגת אכזרית.

2ו'. המשימה המוטלת על הבת החורגת — ניקוי הבית וקישוטו — אינה על טבעית כמו בטיפוס הסיפורי. ואכן, בנוסחנו ניכרת מגמת הדה-פולקלוריזציה וחסרים בו מוטיבים עלטבעיים רבים האופייניים לטיפוס הסיפורי. במקום הגירוש מן הבית או נטישתו יש רק העברה ל"מרתף חשוך" (אם כי האם החורגת דורשת גירוש).

החלקים 3 (ההליכה בעקבות חפץ מסוים) ו-4 (הפגישות בדרך) חסרים בנוסחנו ובמקום סיום המסע הארוך בבית ה"דונור" (חלק 5) נמצא “דונור” זה בדמות זקנה חולה וצמאה, בבית סמוך. המשימות המוטלות על הנערה ע"י הזקנה (חלק 6) מצטמצמות לחיזוק לבה של החולה הצמאה ע"י הבאת כד מים, והשכר (חלק 7) הוא ברכה (“עושר ואושר”) הבאה לביטוי באוצר הנושר מן הפה.

את מקומו של חלק 8 (אדיבות וחוצפה) תופס מוטיב הכלה המוחלפת (א"ת 403, חלק IV).

נבדוק את נוסחנו לפי “יסודות” א"ת 480, כפי שפורטו אצל רוברטס-נערות עמ' 102–71:

1. הדמויות הפועלות

א1. הגיבורים הראשיים: בת חורגת ובת אמת, אם-חורגת אכזרית.

ב1. היצור המעניק את הגמול (ה"דונור"): אשה זקנה.

1. הפתיחה

א2. המוטיבציה של המסע: הדמויות הפועלות נשלחות להביא מים. — יסוד זה מטושטש בנוסחנו, אך יש לשער כי במים שנועדו לרחיצת הבית ולניקויו השקתה הגיבוה את הזקנה החולה. מעשה-אדיבות זה יצריך הבאת-מים חוזרת.

ב2. יסודות-פתיחה אחרים: נערה משכנעת את אביה לשאת אשה לאמנה (שכנה) שהיתה אדיבה כלפיה.

ב3. (כנ"ל): נערה רוצחת את אמה לפי הצעת אלמנה שכנה.

1. מקום הפגישה ואופיו

ב1. מבנה: בית (סמוך).

1. פגישות או משימות בדרך — חסר.

1. אופי המשימות או הדרכים לזכייה בשכר

ג1. ניקוי הזולת, טיפול בו או כלכלתו: נתינת מי שתיה.

1. סיוע מן החוץ במילוי המשימות המוטלות — חסר

1. שכר

א3. שכר גופני: פנינים, זהב וכיו"ב נושרים מן הפה.

ח1. שונות: פרחים צומחים בעקבות רגלי הגיבורה (בנוסחנו — זהב וכסף במקום פרחים).

1. עונש

א2ד. עונש גופני: חפצים (בנוסחנו: ריר) נושרים (נוזל) מן הפה.

א15. (כנ"ל): לכלוך וטינופת בעקבות הרגליים.

1. יסודות אחרים

י2. השילוב עם טיפוסים סיפוריים אחרים: א"ת 403 (הכלה השחורה והכלה הלבנה).

כל הפירוט דלעיל של א"ת 480 (נתקבל בשינויים קלים במפתח הטיפוסים) זהה לחלקים 1 (אם חורגת אכזרית) 2 (אדיבות וחוסר אדיבות) של א"ת 403. נוסחנו נמשך לפי מתכונתו של טיפוס סיפורי זה.

3א. אהבת הנסיך: נסיך רואה (במקרה) את הגיבורה ונושא אותה לאשה.

א4ב. הכלה המוחלפת: בדרכה למלך מושלכת הגיבורה החוצה ומוחלפת ע"י הבת החורגת.

1. הסרת הקסם. המוטיב חסר בנוסחנו, שבו אין היפוך הכלה המודחת, והנסיך מודע מייד לעובדת התרמית, ובמקרה הוא פוגש את כלתו האמיתית.

2. סיום. אופי העונש, שהוא אכזרי ביותר בטיפוס הסיפורי לא פורט בנוסחנו.

לפני החלק האחרון (8) של הסיפור (אדיבות וחוסר אדיבות) משתלבים בסיפורנו, כאמור לעיל, מוטיבים מא"ת 510 (סינדרלה) חלקים 3, 5, והבת המצליחה ובילת סגולת-הקסם המביאה לעושר פוגשת בנסיך הנושא אותה אח"כ לאשה.

החלק האחרון של א"ת 480 נשאר בנוסחנו על כנו, אך במקום חוסר האדיבות של הנערה “המתחרה” והממלאת עם אמה את תפקיד הגיבורה “השלילית”, קיים העדר זריזות, והוא הוא הגורם לזעם הזקנה. קללתה גורמת לכיעור הנערה.

נב. שלוש בנות המלך. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ג', קרוס-בלקאנים ג' (סקופליה).

א"ת 425 ל': המנעול בגופו של הבעל הקסום. אם כי רבים הנוסחים היהודיים (באסע"י ומחוצה לו) של א"ת 425 (המסע לגילוי הבעל האבוד) והתת-טיפוסים שלו (ראה לעיל, הערות ז, מ"ד), והטיפוס הסיפורי א"ת 425 ל' רווח בארצות הבלקאן²³, לא מצאנו מקבילות יהודיות נוספות למוטיב המנעול בגוף.

נג, שלושת הסוחרים ובעל-הפונדק. — השווה גרונוואלד-מוטיבים מ"ד, מיוחס-מעשיות ד' (עמ' 18–15; מפי ספרדייה ירושלמית).

א"ת 1591: שלושת המפקידים. באסע"י רשומים 3 נוסחים: ממארוקו, טורקיה ופולין. בנוסח הפולני מתקן שלמה הילד את פסק דינו המעוות של אביו, דויד המלך.

הסיפור נודע גם אצל יהודי מזרח אירופה. השווה אולסבנגר-צימוקים שנ"ה (=אולסבנגר-לחיים קס"ח), פרייגר-שמיץ רל"ו, פרידמן-פנקס עמ' 30–29; ריצ’מן-צחוק עמ' 13–11, גראס-מעשהלעך קס"ה. בהערה לנוסח גראס אצל שווארצבום-מחקרים עמ' 162–161, 470, מובאת ביבליוגראפיה עשירה הרומזת למקבילות יהודיות וכלליות של סיפור הומריסטי זה.

אצל קלוסטון-סיפורים כרך ב', עמ' 12–1, מובאות מקבילות אירופיות, פרסיות והודיות, ומסקנתו היא (עמ' 9) כי הסיפור הוא “ממוצא מזרחי, והיה, כנראה, אחד הסיפורים הראשונים שנדדו מערבה, יחד עם סיפורים הודיים אחרים”.

נד. שלושת התפוחים. — השווה גרונוואלד-מוטיבים י"ב, קרוס-בלקאנים י"ד (ביטולה), פאלאסין-טטואן ט"ז, ע"ה, צ"ד.

א"ת 706: הנערה כרותת הידים. למעלה מארבעים נוסחים של טיפוס סיפורי זה והתת-טיפוסים שלו רשומים באסע"י, בכללם האויקוטיפ א"ת 706^*ד' (הנערה המושמצת), שבו מובלטים המוטיבים של עזרת אליהו הנביא והענשת המשמיצים-המתנכלים. השווה בהערות לנוסחי אסע"י שראו אור: נוי-טוניסיה נ"ב, סרי-תימן ט', שבילי-תימן ל"ח, ל"ט, אביצוק-אילן ל"ב (בבל).

נה. השליח — השווה גרונוואלד-מוטיבים מ"ג (עם ציון המוצא: סאראייבו).

בסיפור נשתמר המוטיב של תחרות חידות, אך מישור העלילה אינו נובליסטי, כרגיל בסיפורי חידות, אלא חברתי, וה"קנס" של בני הקהילה שאינה מצליחה לפתור את שלושת חידותיו של השליח (כל עניין התחרות מובלע בנוסחנו המדורדר) הוא לטובתה של קהילת הנשרפים ולמען שיקומה.

מכיוון שהחידות מבוסות על נסיונו האישי של החד אותן, מן הראוי לסווג את נוסחנו בין התת- טיפוסים של א"ת 851 (הנסיכה שאינה מצליחה לפתור את החידות), בדומה לחידת שמשון שגם היא יונקת מאירוע אשר החד את החידה היה עד לו, ופתרונה ידוע משום כך רק לו.

נו. שלמה המלך ונוצות הציפורים. — השווה גרונוואלד-מוטיבים מ"ו.

במסגרת הנובליסטית של בצוע המשימה המוטלת על שלמה המלך נכללים שני סיפורים, אחד מהם בפי הינשוף ואחד — בפי הזמיר, שניהם — טיפוסים סיפוריים נפוצים.

סיפור הינשוף שייך לא"ת 1510 הנודע בשם “המטרונה מאפסוס” (האלמנה הבוגדת); השווה גאסטר-מעשיות תמ"ב. באסע"י רשומים 8 נוסחים ו-4 מהם ראו אור: נוי-מארוקו מ"ד, נוי-אלכסנדר ו' (מארוקו), נוי-לוב נ"ד, קורט-אפגאניסטן עמ' 125–124, מ"ב.

סיפור הזמיר שייך לא"ת 888: האשה הנאמנה משחררת את בעלה משביו. 4 מ-8 הנוסחים באסע"י ראו אור: נוי-מארוקו מ"ד, נוי-טוניסיה ס"ח, נוי-לוב ח', נוי-אלכסנדר נ"ד (טורקיה).

נז. השמות של ארבעת שערי פאס. השווה גרונוואלד-מוטיבים נ"א.

א"ת 839^* ג': הצלת פלא של יחיד נרדף. השווה לעיל, הערה כ"ח. מוטיב העונש שבו נענשן ערביי-פאס על רצונם לפגוע ברמב"ם, משייך את הסיפור גם לאויקוטיפ נוסף: ביזוי הקודש נענש (א"ת ^*771); השווה לעיל, הערה כ'.

גיבור נוסחנו הוא אלמוני, אך הנס מיוחס בדרך כלל לרמב"ם, ורבים הנוסחים המתארים את מילוטו הפלאי (בשנת 1165), את עלייתו לארץ-ישראל (עכו) ואת מסעו משם למצרים. האופי האטיולוגי (המוצא של שמות השערים) מיוחד לנוסחנו.

באסע"י שמורים למעלה מ-110 סיפורים שבהם ממלא הרמב"ם את תפקיד “הדמות הפועלת” ובשבעה מהם ממלא המילוט מפאס את המוקד העלילתי. והרי רשימת המקבילות באסע"י

מס' אסע"י שם הסיפור מוצאו בערות (נדפס)

742 שלושת השערים שבעיר פאס מארוקו שטאל-עדות פ"ז

1275 הרמב"ם בורח ממארוקו טוניסיה מרכוס-עימות עמ' 356

5463 הרמב"ם נמלט באונייה מצרים

5720 בריחתו של הרמב"ם מן העיר

פאס מארוקו בהר"ב-דור ל"א

5990 בריחת הרמב"ם מפאס

וצלצול פעמונים כנ"ל

9198 מפאס לירושלים כנ"ל

11,266 הרמב"ם בפאס. כנ"ל

השווה גם את הסיפור “הרמב”ם בורח מקנאי האיסלם" שנרשם ע"י יעקב איתיאל (כפי ששמע במארוקו) ונדפס בחוב' י"ד-ט"ו (תשט"ו) של ידע-עם, עמ' 199–198. בהערת ד"ר יום-טוב לוינסקי מובאת ביבליוגראפיה עשירה.

בנוסח של מאורעות צבי, וארשה תקצ"ח, עמ' 33 (מובא ע"י בן גריון-ממ"י קצ"א, אופן א': “קפיצת הדרך בים”), המילוט הוא באונייה מאלג’יר אל “שפת הים של ארץ מצרים”, בלי כל התייחסות אל הרודפים או אל שערי עירם.

נח. שני ילדי הזהב. — השווה גרונוואלד-מוטיבים א', קרוס-בלקאנים ז' (בוקרשט), פאלאסין-טטואן ל"ד, פ"ה, צ"ג.

שילוב של א"ת 707 (שלושת ילדי הזהב, בעיקר חלק ב': האשה המושמצת) בפתיחת הסיפור, וא"ת 408 (שלושת התפוחים, בעיקר חלקים ה'-ז') בסופו. אצל חבושה-סיווג עמ' 427 מוצא אויקוטיפ חדש לשילוב הנ"ל: א"ת 780 ד': האמת יוצאת לאור העולם; אלא ששם זה מיוחד למכלול הטיפוסים א"ת 789–780.

באסע"י שמורים 25 נוסחים של א"ת 707 ועשרה מהם ראו אור: נוי-טוניסיה מ"ה, נוי-לוב ב', נוי-פולונסקי עמ' 12–11 (טורקיה), נוי-אלכסנדר ע"ו (ישראל, ספרדי), נוי-פולונסקי עמ' 13–12 (תימן), חחו"ס 1979 ג' (תימן), חחו"ס 1970 ז' (קורד' העיראקית), נוי-עיראק י"ב, אביצוק-אילן ל"א (בבל), קורט-אפגאניסטן ז', עמ' 41–35.

לא"ת 408 השווה לעיל, הערות ו', מ"ה.

נט. תעלולי המכשפה “ברושה”. — השווה גרונוואלד-מוטיבים כ'. על הקשר בין מכשפה (שדים) לחתולים ראה לעיל, הערה כ"ה.

הסיפור סווג באסע"י כאויקוטיפ א"ת 476^* א' (מיילדת השדים), בשל קרבתו אל א"ת 476^* (בבית הצפרדע); באסע"י שמורים 9 נוסחים של האויקוטיפ הזה ו-3 מהם ראו אור: שבילי-תימן כ"ג, בהרב-אשקלון מ"ח (קורד' הטורקית), נוי-פולקטיילס י"ב (קורד העיראקית). הנוסחים שלא ראו אור מוצאם ממארוקו, ישראל (3 נוסחים ספרדיים), אפגאניסטן ובוכארה.

ס. התפוחים והכופתאות. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ז' (“השופט במבוכה”)

א"ת 1735: “הנותן מרכושו יקבלנו בחזרה פי עשרה”. באסע"י שמור נוסח יחיד (מבבל).

נוסחנו זהה זהות גמורה עם הטיפוס הבינלאומי. השווה בולטה-פולביקה כרך א', עמ' 292, הערה 2, וכן פאולי-בולטה שכ"ד. במפתח הטיפוסים (א"ת) נמנו 5 נוסחים מיוגוסלביה. השווה גם בושקוביץ'-קרואטיה צ"ו, ווסידלו-נוימן רל"א.

בסיפורי־העם הספאניוליים שבאסופתנו אנו יכולים לפגוש מכרים ותיקים ורבים מימי הילדות, מאגדות האחים גרים, מסיפורי שלמה המלך, מן המיתולוגיה היוונית ועוד. ואכן, אפשר לדבר על מוטיבים אגדיים כעל שפת־אספרנטו בינלאומית. יש מעשיות הזהות לחלוטין, או בפרטים מסויימים, עם סיפורי־עם טורקיים ובעיקר עם אלה, שמוצאם מן האי אדאקאלה שעל נהר הדאנובה. חוזרים ונשנים בהם מוטיבים, הידועים היטב מן הפולקלור העולמי, בכללם: המכשפה מופיעה בדמות אשה זקנה; בן־המלך המחופש לרופא מכריח את בת־המלך למסור לידיו את סם־המרפא, שאותו הוציאה ממנו במרמה; המלכה המתרחצת מושלכת, ע''י המכשפה, לתוך מימי הנהר; הדב בא לקבל את הכלה שהובטחה לו; אשה מרשעת אינה מצליחה לכרות את העץ הצומח מתוך קברו של האיש שנרצח על ידיה; היתומה זוכה לעצה טובה על קברה של אמה; האיגרת ובה פסק דין מוות על נושאה (מעין “איגרת אוריה החיתי” במקרא), מוחלפת, והמזימה הקשורה בה מתבטלת; האהוב מטפס אל חדרה של אהובתו על סולם עשוי משערותיה; תאנים גורמות לסרוסם או להשחתת פניהם של האוכלים אותן, אך תאנים אחרות מתקנות את הנזק ומחזירות את המצב לקדמותו; שד דורש חפץ מן הבית, כתגמול לעזרה שאותה הושיט; כדי למצוא את הדרך בחזרה מפזרים הנמלטים או הנחטפים, בשעת מסעם או מנוסתם, אפונים ושעורים; מחפשים אשה מסויימת ומוצאים אותה על־פי שערת ראשה; התינוק בהיוולדו טורף את המיילדת; הילד הוא הפיקח ביותר; איש חכם מחוכם מועך בידו גבינה הדומה לאבן; פקעת מתגלגלת וחוטיה מוליכים את הגיבור בדרך הנכונה; פרה באה לעזרת הגיבורה; טבעת או “סימן חיים” אחר מודיעים על גורלו של קרוב משפחה הנמצא במרחקים; מתוך פרי חתוך זונקת נערה; פחמים נהפכים לנחשים הטורפים את האשה המרשעת; שולחן מתכסה מאליו; יפהפיה נרדמת; בעלי־חיים אסירי־תודה; רב־הגנבים; אלמנה בוגדנית; לכלוכית (“סינדרלה”); האנס בר־המזל; מת אסיר־תודה; מלכת היופי של העולם; אם חורגת מרשעת; שוליית הקוסם; שלמה המלך והציפורים הסרות למשמעתו; השד בתוך קליפת האגוז; ועוד ועוד, – המוטיבים הסיפוריים האלה, רובם ככולם הם מכרים ותיקים שלנו, הקרובים ללבנו.

גם לנוסחות הפתיחה והסיום של מעשיות רבות באסופתנו נמצא מקבילות במקומות אחרים. בנוסחת הסיום eyos dukados, mosotro salvados (להם זהובים, לנו סובין!) מתקבל הרושם כי המלה salvados נבחרה רק בשל החרוז. את המלה הזאת אפשר לפרש גם כ"נגאלים", “נושעים”, ואלה שקיבלו אותה לא היו מודעים למובנה המיוחד. אנו מוצאים “סובין” גם בסיומן של מעשיות אחרות, ובעיקר בסיומן של מעשיות יווניות. ואולם יש שינוי מה: במעשיות היווניות מאחל המספר לעצמו חיטין, לגיבורי המעשייה סובין¹. בסיפור מן האי מאיורקה מבקש הגיבור מידה גדושה של טוב לעצמו. הספרדי מבקש לעצמו טובות, לאחרים – רעות.

נוסחת־הסיום הספאניולית eyos tengan muncho bien y mosotros tambien (שתהיה להם רוב טובה ולנו גם כן), מזכירה לנו את סיומן של מעשיות ערביות ואלבניות: “הם חיו באושר רב, מי יתן ונזכה באושר רב יותר!” וכיו''ב. דומה לכך נוסחת הסיום ביידיש² : “זיי איז גוט און אונדז איז נאַך בעסער; זיי עסן קוגל און אונדז לעקן מיר ס’מעסער”. (להם טוב ולנו טוב יותר; הם אוכלים פשטידה ואנו מלקקים את הסכין)³.

מעשיות רבות מתחילות ב־era un buen rey (היה מלך טוב) ומסתיימות בכך שהסיפור נגמר בכי טוב.

לביטוי הספרדי aqui־allá מקביל בטקסטים העבריים ה"שם־כאן".

כנהוג בסיפורי־עם כגון אלה, משתמשים גם כאן בסיפורינו במלות חיבה, ליבוב והקטנה⁴, ובביטויים המקובלים בספרדית, כגון mi alma (נשמתי).

הביטוי kaminando, kaminando לציון ההליכה הנמשכת, חוזר בסיפורים, בדומה למימרה הספרדית: kaminando y ablando.

שפת הסיפורים שלנו מושפעת מעברית, פורטוגיזית, צרפתית, איטלקית, יוונית, סלאבית, טורקית וערבית⁵. המוטיבים שלהם יונקים ממקורות שונים, ובכללם, כמובן, גם מקורות יהודיים⁶.

מן הראוי לציין גם את תרומתם הגדולה במיוחד של היהודים כאספנים וכמתרגמים של סיפורי־עם מזרחיים, ובעיקר של סיפורי־עם ערביים, הנפוצים בעולם כולו; חלק מהם הגיעו, באמצעות יהודים, לידיעת הספרדים; היו אלה סיפורים שהיו ידועים לכתחילה בעברית בלבד, ומשום כך מותר לנו להתייחס אל רבות מן הדוגמאות שלפנינו כאל טקסטים יהודיים. אגב, אין זה חשוב כל כך לגבי הסיפורים, מי היה מחברם. חשוב יותר הוא לקבוע מי קיבל אותם ומי מסר אותם הלאה. כך הטביע בהם המסרן את חותמו והודיע לנו את צביונם הרוחני.

בסיפורים אלה, ובעיקר בסיפורים שנאספו ע''י סינתיה קרוס, מצויים, מלבד הביטויים הדתיים, גם המלים העבריות הבאות (לפי סדר הא''ב העברי): בית־החיים, בן־אדם, ברכה, גביר (עשיר), גלח (כהן־דת), הגדה (של פסח), זוכה (מרוויח)⁷, חבר, חודש, חזירים, חמור, חשבון, חוץ, טובה, ירושלים (בלי ההברה ההתחלתית: (כמו Rushelayim, כמו Anuel במקום Manuel, אטיאש במקום Matthias), כבוד, לאדרונים (במקום ladrones, בספרדית – גנבים), בר־מזל (מכאן אצל סרוואנטס: mazalado), בישמזל (dezmazalado; גם ביידיש, גרמנית ואנגלית כך: שלימזל, שלומיאל, shemozzle), מלשין (חדר לספרדית, וכן: ממזר), מעלה־מטה, מרה שחורה, נביא, פחם, צבא, צדקה, צער, ריח, שלום, תורה (פירושה בספרדית, מלבד המובן הרגיל, גם משפחה יהודית ומס היהודים).

חלק מן הרומאנסות הספאניוליות הרווחות אצל יהודי ספרד מושר עדיין בספרד, כחלק אינטגראלי של הפולקלור הספרדי. בפי יוצאי ספרד הן מפגינות בעיקר, כדברים אחרים רבים השייכים לתחום הפולקלור היהודי־הספרדי, את אהבתם, התמדתם ודביקותם של היהודים הספרדים במורשת־תרבותם הספרדית.

להוציא מלים עבריות אחדות המפוזרות פה ושם, מהווים השירים האלה נכס ספרדי מובהק, שבמרכזו סיפורי גבורה על מלחמות הספרדים ב"מאורים" הרבים ובמיוחד – עלילותיו של אל־סיד. אך יש ביניהם גם עלילות אהבה ועלילות אחרות, שהודפסו החל מן המאה ה־16 ואילך במהדורות רבות. דווקא היהודים, הם הם ששמרו על יצירות שירדו לטמיון אצל הספרדים עצמם. דבר זה מוכיח, בין השאר, שקווי־אופי מסויימים של היהודים מצויים גם אצל הספרדים. כן מוכיח הדבר את שאיפת היהודים הספרדים לשמור על תחושת העליונות, בעזרת טיפוחן של מסורות עתיקות, מכובדות ומיוחסות, גם כשהם לעצמם, נושאי המסורות האלו – מבודדים ומושפלים.

הרומאנסות נאספו בארצות הבלקאן ובמזרח התיכון מאז סוף המאה הי''ט, וחלק גדול מהן ראה את אור הדפוס. מספרן רב, ואנחנו מביאים להלן רק מבחר קטן ביותר, כפי שרשמנו אותן מפי העם.

מקור עשיר ביותר של רומאנסות נתגלה אצל יהודי מארוקו “הספרדית”, ששמרו על זיקה הדוקה אל יוצאי ספרד. עם גילוי הדוגמאות הראשונות, בסוף המאה הקודמת, כתב ראמון מננדז פידאל, החוקר הספרדי המובהק של תחום זה: “כאשר אנו שומעים את הנוסחים השונים של הרומאנסות, שזכינו לקבלן מפי יהודים תושבי מארוקו, רומאנסות הדומות כל כך לאלו שברישומים ובאוספים ספרדיים עתיקים, נדמה לנו שאנו שומעים כיצד עולים קולות מתקופת המלכים הקאטוליים, כאילו טאנג’יר, טטואן, לאראש, אלכזר ועוד היו ערים קאסטיליאניות עתיקות, שירדו ונעלמו במצולות הים בעקבות מעשה כישוף. אנו שומעים עדיין את שירתם של התושבים העתיקים מלפני ארבע מאות שנה, כאילו פיות המסורת כישפו אותם במקום זה” (פידאל – קטלוג).

זה לא מכבר רשם פול בנישו מפיהם של בני שתי משפחות ממארוקו, שהיגרו לבואנוס־איירס, שישים רומאנסות מן הסוג הזה¹. בחומר זה נתקלים אנו בחימנה הנועזת המבקשת את המלך להעניש את רוצח אביה, ואם לא יעשה כן, אינו זכאי עוד למלוך או להיות אדון בביתו. אנו שומעים ברומאנסות אלו את קללותיו של מלך המאורים, שהונס מוואלנסיה ע''י אל־סיד, לעינינו עולות “החגיגות הגדולות שהמאורים היו נוהגים לחוג אותן במישור גרנאדה”, דון בואזו יוצא לקרב עם הוארסו (אורקוס, מוות) ועוד.

מועטים האלמנטים היהודיים: אליהם שייכת הערתו־תשובתו של האב הקשיש (שאינו אלא אל־סיד) שנשאל ע''י בתו לפשר יגונו, והוא עונה לה: “עוד לא פגעו בי היהודים לרעה; הרי הם בני אדם שלא עושים את הרע”. ברומאנסה “דויד וגלית” משליך דויד שלוש אבנים ורק השלישית פוגעת בענק; כאשר הוא משליך את האבן הראשונה הוא קורא בשם “אברהם”, השנייה – בשם “יצחק”, השלישית – בשם “אלוהי השמיים”; באבן שלישית זו הוא הורג את גלית.

על הדוגמאות האלו אפשר להוסיף עוד, אך אין בהן הוכחות לייהוד הרומאנסות. מה שברור הוא כי קיימת בהן נטייה להימנע מכל דבר נוצרי מובהק ולהשמיט מן העלילה יסודות אשר ריח הנצרות נודף ממנה.

בשנת תרצ''ב נתפרסמו בסאראייבו “קומפלאס די פורים”, שהיו ידועות עוד בתקופה שקדמה לגירוש ספרד ונדפסו הרבה פעמים. הקומפלאס מכילות ראשית חמשה חרוזים של הפזמון “אזכיר חסדי־אל” עם תרגום ספאניולי. ממקום אחר נודע שהמחבר הוא אברהם חיון בר שלמה. כן נדפסו שם:

א) קומפלה המתחילה במלים אלו: “אימפאסארי אה קונטאר”, וזהו תוכנה בערך: המחבר מזמין להודות לאל בשמים שגזר על המן מות “בלי מחילה” (סין דולינסיה). הוא הסכיל לקבוע את המועד להריגת היהודים ביום שנולד בו משה רבנו. כאשר שאל המן מתינוקות של בית רבן על פרשת השבוע, הם ענו: “וארא”, פרשה שבה הגדיל האל את אברהם; וגם זה היה סימן רע לו. הדברים האחרים בשיר מתאימים לסיפור המגילה, אך מרדכי נקרא בשם “סינסן”, כשם שהוא ידוע בספרותנו בכינוייו: “פתחיה”, “בלשן”, “מלאכי” (מכאן כינויו של מרדכי באיטלקית “אנג’ילו” – מלאך, ובגרמנית – “גומפל” בדומה לשם עוף “גימפל” שמלמדים אותו לדבר). השם “סנסן” (שיר השירים ז', ט) נודע בתקופת התלמוד כשם פרטי.

ב) “לה כתובה די המן”. בין הסבלונות של זרש היו: כתונת מדור המבול, כולה מלאה חורים; בגד מקורי עכביש; שמיכה מעור ינשוף; סדין טלוא בקליפות תפוחים; שתי אנפילאות, אחת קרועה ואחת טלואה; ארבעה תחתונים מעור של ברווזות; שרוכים מעור של חתולות; כובע של קליפות אבטיח, ירושת המן מאבי אביו; כ''ד מגבות, אשר הגדולה שבהן נועדה לכסות את זפק הכלה; ענק של צימוקים שחורים; גרבים שכל אחד מהם מכיל מאה כוש (טורים) קטנים כזבובים; מחט כדי לחצוץ בה את השיניים; מעטה עשוי סמרטוטים של ארג, וטלוא בפסולות עור וכפתורי (גלולות) עזים וכו'.

ג) ב"כתובה של המן", אף על פי שהיא נועדת להציג תלבושות אספאניוליות, ואנו למדים ממנה את שמותיהן, יש גם שמות של מלאכים, כך בשיר־היין האתחלתה שלו היא: “אי קון די אל דייו”. במיוחד נזכרו משקאות ואמצעים גורמי צמא, למשל: סרדיניות, דגים ממולחים, צנוניות, דולסי (ריבות), קונפיטיס (סוכריות), שאמפאניה, “אגואה די קאנילה” (מי קינמון), וכן טשיבוקיס (מקטרות) רחבות ומלאות. אגב יש להוסיף למאכלי־פורים: פ’ולאריס, שקוראים עליהם את השבת לפני פורים, היינו מאכל של בצק עם ביצים; רוסקאס (צנימים) או פינדולאס די סימולה, ז.א. חרט של סולת, ביצה, דבש ושמן הממולאים במעשי־חלב (גומו), אגוזים וסוכר או דבש; באקלאב’ה, עוגה ממולאה באגוזים (בז’רגון אשכנזי שטרודל); ביסקוטס (כעכים). הפורטוגיזים בהאמבורג אכלו בפורים עוגות בחמאה.

רשימת מאכלים כאלו נמצאות גם במסכת פורים לר' קלונימוס בן קלונימוס ועוד.

ד) קינה של התפנוק המודרני, אשר האתחלתה שלו היא: “אורדינאר קירו און קאנטאר דיל פ’יליק קי פאסה”, בתרגום עברי: אודך האל על הנס שעל ידו אבד הוא שהיתה לו רשות לאבד אותנו. ועתה הננו כורעים תחת גזרה חדשה, היינו הנשים מתלבשות לפי האופנה האחרונה וכדי לאסוף את נדונית הבנות, יש לחפש אחר דרכים עקלקלות. מצד אחר המלמדים רעבים וחוזרים על הפתחים. אבל בצוק עתים כזה, מצווה היא לעזור איש לאחיו. ביחוד בפורים זה, על העשירים לפתוח את ידיהם למען הדלים הרבים בעיר הזאת (קושטא).

אגב: היו מזמרים עוד קינה על החידושים וירידת הדת (אואיד איסטאס קופלאס): עת לעשות לד'. לא למזל היו לנו “שווי הזכויות” (“טאנסימאט”): עתה אוכלים חמץ, בפסח, שותים יין נסך, אין מכבדים את התורה ואין שומעים בקול המורה. כסף, כסף והאופנה הצרפתית, יענו את הכל. פסקה ברית מילה, אין נוטלים ידיים או נוטלים אותן בלי ברכה, מגלחים את הזקנים, מחללים את השבת ומתנהגים כצדוק ובייתוס…

דומה לכך ה"ליד פון די קוגל" (שיר על הפשטידה, מאכל שבת ידוע) של יוסף אהרנס והוא פרודיה על “די גלוקה” (הפעמון) של פרידריך שילר וחודה מופנה נגד החידושים הדתיים שב"טמפל" (בית הכנסת הריפורמי) בהאמבורג. מן הראוי להשוות קינות פארודיסטיות אלו אל קינת הבדחן חיים הרש ברגר מהוליץ, שנכתבה באונגריש־אוסטרה והאתחלתה שלה היא (ביידיש): הירט מיר צו, מייני ליבן הירין. “שמעו אלי רבותי. בכל העולם אין שליט אלא אהבת ממון, והכל הולך אחרי אפנת פראג. כל השבוע מתעסקים בהבל הבלים כדי לעשן בשבת סיגרה טובה. בליל פסח אין קוראים את ההגדה ונהנים רק מן הכופתאות שבמרק. חג השבועות אינו חג מתן תורה, כי בו מוכרים בפרהסיה סחורה. בט' באב יושבים בבית הקפה, משחקים בקלפים ואומרים: למה להתענות בעד אחרים” וכו'.

מלבד ארבעת העניינים המפורטים לעיל, יש ב"קומפלאס די פורים" גם:

ה) פתגמים וניבים, כגון “קין מאנדה פלאטיקוס, ריסיב’י פלאטיקוס” (מי ששולח מנות בפורים מקבל מנות); “לה סעודה די פורים” (על סעודה שנמשכה זמן רב, כמו “לאנגע מגילה” אצל האשכנזים), “דיספואיס די פורים פלאטיקוס” (משלוח מנות אחרי פורים, כמו “אתרוגים אחר סוכות”); “אזירסי דיל מרדכי” (הוא עושה עצמו חרש וטיפש); “ויזתה” (ארוך ודק); בהתאם לכתיבת המגילה, באסתר ט', ט, צריך למתוח את ויזתה על עמוד תליה שעושים אותו מעץ פשוט וארוך. ויזתה הוא שנתלה מעל לבני המן על העץ ההוא ומטעם זה המן בצוואתו לבניו – הנמצאת גם היא בספר הנ''ל – נד לויזתה יותר מלכולם), “ממוכן” (שם־גנאי הוא, וביחוד בצרפת הדרומית מפני שלפי דברי חז''ל המן היה מוכן לפורענות לתליה, וממוכן אינו אלא המן).

ו) שירי ילדים: השיר הידוע “פורים לנו וכו” ניתן עם תרגום ספאניולי וזה תוכנו: למזמרים את שירי־פורים תתנו מתנות ותמלאו את כיסיהם, כי זוהי מצווה. אחד השירים כולל דברי לעג לקמצניות: “קאיה טו פיריש וכו'” ותרגומו: מה את עושה, טיפשה? לא יאה לך לדבר. עבורך מוכן עץ התליה שישמש אותך בפורים. תני למלמד התינוקות, למען הקטנים, כמה אדומים".

במאנטובה מזמרים הילדים באיטלקית: “פורים בין וויניטו, פורים בין טורנאטו; דיל בואון מארדוקיאו”, בעברית: ברוך בואך, פורים, וברוך אתה בשובך! כן שותים לכבוד מרדכי הטוב, לועסים המן (ז.א. “אורילי די המן” היינו “אוזני המן” או שאר מאפי־פורים הנקראים בשם “המן” לפי טעמו של כל אדם), אוכלים, רוקדים, מתענגים. ואני, בת טובה, בחופש בית־הספר אתחבר בחגיגה עם קרובי. בסוכריות מתוקות אני אשנן את שיני ואומר: תחי אמא! יחי אבא! יחי מכיר התודה! קולי ירים מזמור לד'".

מזמור דומה הוא השיר של “ליאוני רבינו אוסימו”: “בינקי פיצ’נו איו סיאה, קון פוקו סאלי אין טיסטאה” בעברית: “אף כי עודני קטן ומעט מלח (שכל) בראשי, לא אוכל לשתוק בחג העליז הזה. אציע בקשה, אציע בקשה לפני ד' אלקינו ששמר מרע את עמי החרד. אמרו לי כי תפילת ילד רצוי לו. אמרו לי כי טובתו בעדנו היא אינסופית. לכן הנני נודר נדר בקול שפל ובלב מלא חרדה. מבקש אני ממנו את טובתו, ברצונכם, שישמור על חייכם. שתחיו מסובים תמיד בשמחה ובשלום”!

גם אצל האשכנזים נוהגים הילדים לבקש מתנות ומזמרים את החרוזים הנ''ל בשינויים רבים: “גוט פורים, גוט פורים, ליבי לייט” וכו' בעברית: פורים טוב, פורים טוב, ידידינו, יודעים אתם מה ענין הפורים? פורים הוא חג להתענג ולתת מתנות".

בעדות המזרח נהגו בעיקר הילדים לתלות טבעת ובה בובה ולהצית תחתיה אש. דומה לכך המאכל הנ''ל רוסקאס אי פינדולאס (רמז להמן התלוי), הדומה למאכלי האשכנזים בפורים – כופתאות בצק ממולאות בשר שנתלו מקודם כדי ליבשן ובשר מעושן שקוראים לו “המן”.

כל המנהגים האלה, ובכללם גם ההכאה בפטישים בשעת קריאת המגילה, באים להביע את משאלת הלב, שכן ייעשה לבני־המן גם בימים ההם ובזמן הזה.

ותחזינה עיננו בזאת, במהרה בימינו.

הברית בין הקב''ה ובין כנסת ישראל, כפי שהיא באה לביטוי במקרא (הושע ב' י''ט, ירמיהו ב' ב') ובמדרשים (ביחוד במדרשי שיר־השירים) דומה לקשר בין איש לאשתו. פירוש הדבר, כי ע''י מתן תורה קידש לו הקב''ה את עם ישראל על הר־סיני. בהתאם לכך נתחברו ע''י פייטנים נוסחי כתובה שבה קידש הקב''ה את ישראל – כלתו המקושטת, בעשרת הדברות.

לפי הכתובה, שהספרדים נוהגים לקרוא אותה בחג השבועות, לפני קריאת התורה, בליווי תרגום ספאניולי (ראיתיה לראשונה בבית־הכנסת של הפורטוגזים בליסבון), יוצא שישראל הוא החתן והתורה – הכלה. העובדה, שמשווים את הקשר הקדוש ביותר, את הברית שבין עם ישראל ובין אלוקיו, לנישואין, רומזת לטהרת הקשר שבין בן־ישראל ובין זוגתו.

ענין מיוחד יש בשירים עממיים שנוהגים יהודי ספרד לזמרם בחתונה ובברית מילה. שירים אלה עוברים מדור לדור בספאניולית. והרי קטעים מן השירים האלה, כפי שהם רווחים בפי העם¹.

שיר אם־הכלה אל בתה

א. (איז’ה מיאה, מירה ביין) בתי, שמרי וזכרי ושימי על לבך, פן תעוררי קנאה בלב זרים וקרובים. זכרי כי בת טובים את! רכשי לך את חמותך וגיסתך לאהבה אותך, והיו לך לאוהבות ולאחיות! אל תהיי עצלה, היי מתמידה וזריזה. היזהרי בהלכות ביתך ושמרי היטב על בעלך כי בן נכר הוא. עשיהו לך לאח ולאוהב!

ב. (אוליי אנטיס קי טו טי ב’אס) בתי, בלכתך – הביטי נכוחה. בדרכך אין אחים או הורים. לפני זרים הופיעי בכבוד. אל תגלי חרפתך, בתי טובת המראה, מלכה מצד האב וגם מצד האם. בעיני אביה – זהב קלל וישפה היא. ובעיני אמה – מרגלית יקרה ואבן פטדה.

מזמינים את אם החתן לראות את כלת בנה, בחרוזים: “צאי אל החצר לראות את כלת בנך”. והאם עונה: “ראיתי אותה הולכת אל הים. מאירה באור של זהב”.

החתן יוצא עם אמו. הכל רואים את הכלה כשהיא צועדת לאטה, ומכאן הניב: “פאסוס די נוב’יה” (צעדי כלה) לציון הליכה איטית.

שיר החתן לכלה

(ב’וש קונוסי, מי נוב’יה) הכרתיך, כלתי. מעריסתך ומילדותך נועדת למזלי. נשא את מזלנו יחדיו, באהבה זכה ותמה, כלתי רבת החכמה. גדולה אהבתך אלי מאהבתך הראשונה.

בואי באהבה רבה, כדי ששנינו נשמח. אם לבנה את ואם שחרחורת, צבעך כמרגלית יקרה, שכלך חריף כפלפל שחור. בואי עם אהבתך הראשונה באהבה גדולה.

שירי הכלה בצעדה אל בית החתן

א. (איסקאליריקה די אורו) בניתי מדרגות של זהב ושן, יתהלך עליהן החתן לסדר וקידושין. אני רואה יונים לבנות פורחות כדי שהכלה תבוא לברכה (לחופה).

ב. (איסטאב’אן לוס סייטי אירמאנוס) שבעה אחים הסבו לשולחן אחד. שתו ואכלו צלי ומטעמים. עברה גברת במבצר, והשבעה הגרילו ביניהם מי ישא אותה. הסכימו לכך כל השבעה. הצעיר בקצה השולחן תפס ידה והביאה אל הארמון, אסף מינן אחד ונתן לה קידושין. היא גילתה ידיה הלבנות, והוא שם טבעת על ידה. החמות אמרה: “בעוד מאה שנים אני רואה זאת: השולחן הגדול ערוך, עליו הזרה אוכלת. המיטות הגבוהות מוצעות ובהן הזרה ישנה”. – השווה גרונוואלד מס' 28.

שירי־חתן

א. (האי קי רילומבאר) האח! מה מאירה הכלה היפה. מאה שנים תהיה מבורכת! בואי כלתי, נלבב וננשק זה את זה. האח! מה מאירות עיניה ומצחה כתחרה מתנוצצת! בואי כלתי, נלבב וננשק זה את זה. מבעיך כה ורדיים! מה שינה אותם כל כך? בחור אחד שינה אותם.

ב. (אקלייה מוג’אג’יקה) היכן הנערה שעברה? מתה לה אמה, אני מצאתיה. מתה לה אמה לעת מנחה, אני מצאתיה לעת ברכה (חופה). איפה מצאתם אותה להיות לי לשמחה? מתה לה אמה בשעת ערבית, מצאתיה שעה שמסדרים קידושין, לעת שינה בשעת ערבית. – השווה גרונוואלד מס' 25.

שירי־נדוניה

א. (סי לאס דימאנדאס) מה דורשת הכלה? שואל אתה מה אני דורשת? בניה ובית, החלון יוצא לשדה, הצינורות של כסף, האמבטיה של שן ובעלי יהיה הלבן.

ב. (קאלים די קאלמי). קאלים, השיאני למושון בן קאלמי! חפצה אני לעשות את עצמי ליונה כדי לעוף לתוך חנותו ולהתישב בחיקו. – השווה גרונוואלד מס' 26.

ג. מה את חפצה, פלוריטה, מה את דורשת ממני? הדורשת את כותונת או אנטירי (בגד חגיגי המגיע על לקרסוליים) של משי, או של חוטים (בגד טורקי של ארג)? אינני נכספת להם, לא למשי ולא לחוטים. אינני מבקשת אלא בריאות שלמה למושון החייט.

ד. (איל קונדי קון לה קונדיסה) הגראף והגראפית נסעו כאצילים, העגלה היתה מקושטת להפליא. בה ישבו הגראפית ובתה החביבה. התיעצו מה תתן (הגראפית) לבתה כנדוניה. מה תתני לבתך? אני אתן לה מטבעות לבנות למנות אותן נצרכים ל''א יום. תני קמיע, גברתי, קמיע לבתך. אתן לה שלשלת של זהב כדי שתהנה ממנה יחד עם חתנה. – תני קמיע גברתי, קמיע לבתך. – אתן לה קמיע לבתי. אתן לה שלשלת זהב כדי שתוכל להחליף בכל יום… שבעת פארי־ראש (טוקאדוס), כדי שתוכל לשים (ללבוש) אחד (מהם) בכל יום. אתן לה משרת קטן שיטייל בכל יום עם הבכור שלה. – הרבה את נתת לבתך. – השווה גרונוואלד מס' 23.

ה. (פיליאי קון מי סואיגרה). רבתי עם חמותי בעריכת הנדוניה (אגב: הריב נערך למראית עין, כמנהג אצל הספרדים; השווה שבת קל''א: “ליכא כתובה דלא רמי בה תיגרא”, והפתגם: “ני נוב’יאס סין סיז’אס, ני ב’ידה סין קישס”, בעברית: אין כלה בלי גבות [צבועות] ואין חתונה בלי תוכחות; כלומר: האבות רבים ביניהם). שמתי את מגבעתי על כתפי ונסעתי לים. בנסיעה ובהפלגה עסקתי שבע שנים על הים, אח''כ הגיעה אונייתי לנמל.

נשאתי עיני למרחק, והנה אוניה מתקרבת. חיכיתי לה בנמל. ישבה בה דודתי קארוניל.

– תחיי, דודתי, מה שלומו של אבי?

– אביך, בן אחי, כפוף, מחפש אחריך.

– ומה שלומה של אמי?

– אמך בכתה בגללך עד לעיוורון.

– ומה שלומה של כלתי?

– כלתך מחר תינשא!

כאשר שמע זאת האומלל, רצה לזנק לים.

– אך תקפוץ, אין לך סיבה לכך. כי אני כלתך, כלתך קארוניל.

– השווה גרונוואלד מס' 7. השיר שייך לסוג הרומאנסות על הספן החוזר הביתה.

פתגמי חתונה

נושא החתונה תופס גם מקום נכבד בפתגמים ספאניוליים. והרי 12 מהם:

1. קין נו קירי אפארינט’אר, דימאנדה מונג’ה דוטה אי מונג’ו אשוגאר (מי שאינו רוצה להתחתן דורש הרבה נדוניה וסבלונות, כלומר מחפש אמתלה ותירוץ לעצמו).

2. לה איז’ה אין לא פ’אשה, איל אשוגאר אין לה קאשה (הבת עודנה בחיתוליה, והסבלונות בארגז).

3. איספאנטאדה לה איספוזה די ב’יר טאנטה קוזה (הכלה נבהלת לראות דברים רבים כל כך).

4. לו קי נו סי אזי אה לה בודה, נו סי אזי אין לה ב’ידה טודה (מה שלא נעשה בחתונה, לא נעשה יותר בכל החיים. הכוונה לבגדים היפים).

5. אשוגאר אי קונטאדו סי פואידי דאר, לה ב’ינטורה ב’אטילה בושקאר (נדוניה וסבלונות אפשר לתתם, אך את מזלך עליך לדרוש בעצמך).

6. קין איז’וס אי איז’אס טייני, קון גאטוס אי פירוס אפאריאנטי (מי שלו בנים ובנות יתחתן עם חתולים ועם כלבים).

7. איל חמין אי איל יירנו קומו טי סאלי (חמין, כלומר מאכל השבת הנודע, וחתן הם לפי ההצלחה).

8. אל אמור דיל יירנו, קומו איל סול דיל אינב’יירנו (אהבת חתן כשמש בחורף).

9. קואנדו סי קירין נואירה קון סואיגרה? קורנדו אסוב’י איל אזנו פור לה איסקאלירה (כלה וחותנת מתי יאהבו זו את זו? עד שיעלה החמור בסולם).

10. קין נו מיטי קארה, נו קאזה (מי שאין לו אומץ לב אל יקח אשה).

11. קיו קירי סיר קאזאמינטירו, דיב’י טיניר קארה די פירו אי סאפאטוס די פ’יירו (השדכן זקוק לפנים של כלב ולנעליים של ברזל).

12. אבאשה איסקאלון אי טומה מוז’יר – סוב’י איסקאלון אי טומה חבר (רד מדרגה וקח אשה, עלה מדרגה וקח חבר. השווה: נחית דרגא ונסיב איתתא, יבמות ס''ג ע''א).

שירי הנשים בחדר הלידה

א. (פארידה, איל דייו וכו') יולדת, האל ינצרך מכל רע, לפי משאלת לבב אמך! היולדת ילדה בן זכר, מלאכים, שמרו נא את התינוק מכל רע! לא לשוא היו צירייך, ילדת בן יפה תואר, אנחנו מודים לו שהוא זיכה אותה בשמחה הזאת. הנולד הזה יהיה לנו לסימן טוב! השקיפי אל הדלת, יולדת, וראי. נערות יפות נכנסות, וזו אל זו אומרת: מי יתן כזאת לראשנו! נודה לאל שזיכה אותך בחגיגה זו.

תשובת היולדת היא:

ב. (יאמאמי אל בעל הבית וכו') קראו אלי את בעלי ואקבול לפניו על שגרם לי צרות רבות. קראו אלי את המיילדת, שלא תבהיל את אמי. קראו אלי את אחי, שיתן לי שי – תרנגול, לעשות ממנו מרק.

שיר לברית מילה

(יא ב’ייני איל פאדרינו וכו') הנה בא הסנדק עם האורחים. בידו האחת נושא הוא בשר שמן ודג טוב, ובידו השניה – שלל אדומים. בסימן טוב תהיה חגיגה זו. אני מברך אותו שחנני לראות את היום הזה.

האב ניגש אל המיטה והיולדת אומרת: – טרם אכלתי דבר.

– יביאו לך תרנגולות שמנות.

יש לציין, כי גם בשירי חתונה קיימים נוסחים כאלה. ברשותי שמור כתב־יד של שירי חתונה (“דידיקאדה אה לה סיניורה אניקה די פוליוקאן אין באניאלוקה איל 17 אוגוסטו 1903 דיל אמיגן ז’ק איפ’ינדי”) ובו, בין שירי החתונה, גם נוסח כזה שלנו. כן קיים גם חומר נדפס (“רומאנסה דידיקאדה אה לוס קירידוס, איזפוזוס ז’אק אי מאטילדה אל דיאה די סוס קאזאמינטו (10.11.1907) פור סוס הירמאנו: ד''ר י' שלום”).

שירים אלה מעניינים גם בגלל מאורע נורא שאירע אצל המשפחה הזאת. הכלה, שהיתה נשואה באקריף, היתה מתגוררת אצל אחותה בבאניאלוקה. יום אחד חדרו נאצים יוגוסלאביים לביתן ושחטו את אחותה עם בעלה מ' פוליוקאן. כאשר ראתה זאת הכלה, נטרפה עליה דעתה.

יזכור האל את שלושתם, בין שאר קרבנות הטירוף הנאצי.

לפני כחמישים שנה בערך רשמה שרה שלום¹, אשה רבת פעלים בסאראייבו, פתגמי־עם בספאניולית מפי היהודים תושבי המקום, ככתבם וכלשונם. מתוך פנקסה, קציר של עשרות שנים, הריני מעתיק בזה עשרים וארבעה פתגמים בתוספת באורים, מראי מקומות והשוואות מתוך האוסף שלי. המכנה המשותף של הפתגמים הוא נושאם: אחוה ואחדות.

א. אונדי איראס אמיגוס טופאראס

באשר תלך, ידידים תמצא.

השווה משלי י''ז 17 (בכל עת אוהב הרע ואח לצרה יולד), י''ח 24 (איש רעים להתרועע); כ''ז 10 (רע ורע אביך אל תעזוב… טוב שכן קרוב מאח רחוק); בבלי, תענית כ''ג ע''א (או חברותא או מיתותא), גויטיין־תימנים מס' תט''ו.

ב. לה אמברי אי איל פ’ריאו טראאן אלה פוארטה דיל אינימיגו

הרעב והקור מוליכים לפתחו של השונא.

ענינו: אדם בצר לו ישלים גם עם אויבו. ברוח זו אתה מוצא בתלמוד, מגילה ט''ז, ע''ב: תעלא בעידניה סגיד ליה (שועל בזמנו השתחוה לפניו), וכן ביידיש: “אז מ’דארף דעם גנב שניידט מען אים אראפ פון דער תליה” (כשזקוקים לגנב, חותכים ומורידים אותו מן התליה). השווה: אורקוועל כרך ד' עמ' 61, תרגום מבאסקית: אין ההר זקוק להר, אבל אדם זקוק לאדם. ובספר הקנה מובא תרגום מערבית, בלשון הגמרא: טורא בטורא לא פגע, אינש באינש פגע, וכלשון זו ממש באוקראינית.

ג. און אומברי סין אמיגו, איס לה מאנו סיידרה סין לה דיריג’ה

אדם בלא חבר כיד שמאל בלא ימין.

השווה ירושלמי הוריות, רפ''ג ה''ב: “טפח בחדא ידיה” וכו'; מבחר הפנינים כ' י''א: אדם בלא חברים כשמאל בלא ימין. וכן הוא ב"נחלת אבות" לדון יצחק אברבנאל. השווה המקבילות אצל דוידזון־משלים מס' 142. והשווה גם הפתגם השגור בין יהודי שאלוניקי: “קין נון טייני אירמאנוס, נון טייני פייזיס אי מאנוס” – מי שאין לו אחים, אין לו ידים ורגלים (עוזיאל־פולקלור עמ' 327, סי' ל''ג).

ד. אונה מאנו סולה – ני קאנטה ני ייורה

יד אחת לבדה – אינה שרה ואינה בוכה.

שעורו: טובים השנים מן האחד. השווה: תנחומא, נצבים א': אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת?

ה. אונה מאנו לאב’ה לה אוטרה, אי טודאסדוס לאב’אן לה קארה

יד אחת תרחץ את האחרת, ושתיהם רוחצות את הפנים.

השווה בבא קמא צ''ב ע''ב (אמרי אינשי): אי דלית דורא דלינא, ואי לא דלית לא דלינא (אם תסייע להגביה המשא עמי, אסייע לך, וכו'). וכיו''ב ברומית: Manus manum lavat – יד תרחץ יד (ומכאן בלשונות אירופה האחרות), השווה אלקושי־אוצר מס' 977. ודרך שחוק ניתן להתפרש כניגודו “יד ליד לא ינקה” (משלי ט''ז 5). השווה גם “ברזל בברזל יחד” (שם כ''ז 17), “אני לדודי ודודי לי” (שיר השירים ו' 3), “אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה” (בראשית רבה מ''ט א').

ו. קוארב’וס נון סי קיטאן לוס אוז’וס

עורב לעורב לא ינקר את עיניו.

כפתגם השגור ברומית: Cornix cornice (Corvus corvi) nunquam oclulus effodit

השווה: בראשית רבה כ''ז א'; בבא־קמא צ''ב ע''ב: כל עוף למינהו ישכון (והיא מבן־סירא); עירובין ל''ו ע''ב: “ניחא ליה בחבריה טפי מרביה”.

ז. איל בואיי אי לה אוב’יג’ה סיימפרי אין אונה קונסיג’ה

שור ושה הם תמיד בעצה אחת.

הכוונה כעין “שמעון ולוי אחים”, כלומר שניהם מזדמנים למקום אחד להזיק ולהרע. כנראה נקטו שור ושה בהשפעת הכתובים: “אם שור אם שה לד' הוא” או “שור ושה אשר יהיה בו מום” וכיוצא באלה. והשווה סנהדרין ק''ה ע''א: מדין ומואב לא היה להם שלום מעולם, משל לשני כלבים וכו'. וכן יאמר הספרדי: הורדוס אי פילאטוס סון אינימיגוס, פארא פרדר אל ג’וסטו סי אזין אמיגוס (הורדוס ופילאטוס הם שונאים, כדי לאבד את הצדיק הם אוהבים). השווה גם עוזיאל־פולקלור עמ' 330, סי' פ''א.

ח. מי קונסואלו קי נו סו סולו

נחמתי היא שאינני לבדי.

ט. מאל די טורוס – קונסואלה די לוקוס

צרת רבים – נחמת שוטים.

השווה: צרת רבים חצי נחמה – פתגם נפוץ בינינו והוא מובא בפירושו של אבן כספי לאיכה (פ' אעידך), ב"לחם שלמה", קע''א, וב"מלאכת מחשבת", ל''ה. והשווה: “כל צרה שהיא של יחיד – צרה ושאינה של יחיד אינה צרה” (דברים רבה ב' כ''ב); "וואס סט’זיין מיט כל ישראל – ט’זיין מיט רבי ישראל – מה שיהיה על כל ישראל – יהיה על רבי ישראל. וכיוצא באלה בספרדית, איטלקית ובכמה שפות אחרות. בספר חינוך מצוה סי' של''א, מובא נוסח אחר: צרת רבים – נחמה. ויש גם: צרה נחמת שוטים. והשווה המקורות אצל דוידזון־משלים מס' 2713 ואצל סבר־מכלול עמ' 1631.

י. קוראסון איספיז’ו דיל אוטרו

לב (האחד הוא) – מראה של האחר.

שעורו: אין אדם רואה אלא מהרהורי לבו.

יא. איל דייו איס אונו אי ישראל איס אונו

האלוהים הוא אחד וישראל אחד.

השווה: קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד (זוהר, פרשת אחרי־מות ע''ג), קודשא בריך הוא וכנסת ישראל אקרי אחד (שם, פרשת אמור, צ''ג).

יב. קומו איל אחדות די לוס ג’ידייוס נו פואידי אב’יר

כמו אחדות היהודים לא תמצא כלל.

יג. ג’ידייו קון ג’ידייו נו צ’ורושייה

יהודי עם יהודי לא ישתוו ביניהם.

וניגודו בפתגם ביידיש: “צווישן יידן קומט מען אויס”, ומשמעו של “אויסקומען” כפול. האחד: משתווים, האחר: חוזרים למוטב, כגון מומר החוזר ליהדות.

יד. דוס (או: דיאס) ג’ידייוס אי קוואטרו סינאגוגאס (או: אין טריס קהילות)

– שני יהודים וארבעה בתי־כנסיות (או: שלוש קהילות).

השווה (ביידיש): צוויי יידן און דריי פארטייען (שני יהודים ושלוש מפלגות) – משל שגור ביידיש ושלום־עליכם אמרו.

ארבעת המשלים המובאים לעיל (י''א־י''ד) סותרים זה את זה ועניינם: כלפי חוץ מעלים על נס את אחדות היהודים והיותם ערבים זה לזה, ואילו בינם לבין עצמם, בחיי הקהילה ובבתי־הכנסיות, הם מפורדים ונחלקים בדעותיהם ובאגודותיהם.

טו. קאדה אונו פור סי – איל דייו פור טודוס

כל אחד בשביל עצמו, והאלוהים בשביל הכל.

השווה: כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם (סנהדרין ל''ז ע''א, במשנה).

טז. קין מירה אלה ג’ינטי – נון ביב’י קונטינטי

השם לב לבריות לא יחיה בקורת־רוח.

שיעורו: הקנאה מוציאה את האדם מן העולם; מובא גם ע''י עוזיאל־פולקלור עמ' 330 סי' ע''ה. והשווה פסחים פ''ו ע''ב: זכה ירבעם להימנות עם מלכי יהודה, מפני שלא קיבל לשון הרע…

יז. ייו הארטו, מיס איז’וס הארטוס, ליב’אנטאד לוס פלאטוס

אני שבע, בני שבעים, הסירו את הצלחות.

עניינו: אין השבע מאמין לרעב. והוא שגור ביידיש: “דער זאטער גלויבט נישט דעם הונגעריקן”. משל זה יסודו במעשה שהיה: אורח רעב נזדמן לביתו של כילי בשעת סעודה. אכלו בני הבית ושבעו, ואילו האורח ישב וסיפר חדשות מן העולם הגדול. כשגמרו לאכול, אמר בעל הבית את המשפט דלעיל. הורידו את הכלים מן השולחן ולא נתנו כלום לאורח.

יח. אין פאסוס די אוטרוס סיין פאלוס

על כף רגלם של אחרים – מאה מלקות.

שיעורו: כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו (משנה נגעים ב' ה'). והשווה ביידיש: “א געשוויר איז גוט ביי יענעם אונטערן ארעם” (טובה מורסה בבית שחיו של אחר). נוסח אחר: “ס’גוט צו האבען א מכה ביי יענעם אונטער דעם ארעם” (טובה מכה בבית שחיו של אחר).

יט. איג’ה טו פאן אלה אגואה, אל קאב’ו לו טופאראס

תרגום הפסוק (קוהלת י''א 1): “שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו”. השווה: ויקרא רבה ל''ד ח': יותר ממה שבעל הבית עושה עם עני, העני עושה עם בעל הבית וכו'. אבות דרבי נתן פ''ג, ט': מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל בצדקה… בפולין ובארצות אחרות נוהגים לחפש גופת טבוע במים רבים בדרך זו: שולחים כיכרות לחם על פני המים ובמקום שהכיכר נעצרת או מסתובבת מחפשים את המת, והיא על דרך הפסוק: שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו (את הטבוע).

כ. קין אלמה טיאני, אלמה קריאי

כל בעל נפש יאמין לנפשו של האחר.

השווה: כל נפש משיב את הנפש (בן סירא י''ב 6, ברכות מ''ד ע''ב), אפילו עופות מכירין בצרי עין (סוטה ל''ח ע''ב), אפילו עופות ודגים אין נכנסין למצודתם של צרי עין (מדרש משלי פ''א), אפילו האבן שנכשלין בה עתידה ליתן את הדין (תנא דבי אליהו רבה פרק כ''ד), הוי אוהב את העניים כדי שלא יבואו בניך לידי אותה מידה (דרך־ארץ זוטא פ''ט). ביידיש: “ווער ס’האט נישט קיין רחמנות אין הארצן, דער קומט נישט ארויס פון יידן” (עיין ביצה ב' ע''ב); “אז גאט האט פרנסה געגעבן, זאל מען אנדערע אויך לאזן לעבן” (אם ה' נתן פרנסה, יותן גם לאחרים לחיות).

כא. פ’ריאטי אין לה אזייטי אי נו דימאנדיס די לה ג’ינטי

בשל את עצמך בשמן ואל תשאל את הבריות.

שעורו הוא: עשה מה שתמצא ידך ואל תישען אל בינת אחרים. והשווה: "אדם קרוב אצל עצמו (יבמות כ''ה ע''ב, סנהדרין ט' ע''ב ועוד), מה שנשתבש בפי העם: אדם קרוב לאפ־צאפ (או: האפ־לאפ). וכדוגמתו בשפות רבות: רומית (Tunica propior palliost – הכותונת קרובה מן המעיל, אצל פלאוטוס, או: Proximus sum egomet mihi – אני הוא הקרוב ב יותר אצל עצמי, אצל טרנטיוס), גרמנית (Jeder ist sich selbst der Nächste – כל אחד קרוב אצל עצמו) וכן ברוסית: כותונת עצמו קרובה יותר לגוף. ובדומה ליידיש: “דאס העמד איז נענטער צום לייב”. השווה עוזיאל־פולקלור עמ' 328, מס' 50, אלקושי־אוצר מס' 1340, 1564.

ולפי גירסת ר' יוסף עוזיאל משאלוניקי, בעל המגדל הלבן: פ’ריאטי אין טו אזייטי אי נו דימנדיס די לה ג’ינטי – תבשל את עצמך בשמן שלך ואל תבקש מן הבריות. ושעורו הוא כעין: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות (שבת קי''ח ע''א), או: פשוט נבילתא בשוקא ושקיל אגרא ולא תימא: כהנא אנא וגברא רבא אנא… (פסחים קי''ג ע''א), ור' אשר ברוידס הפך את הסדר: פשוט הבריות בשוק ואל תצטרך לנבלות.

כב. אזה ביין אי נון מיריס אה קין

עשה טובה (צדקה) ואל תראה למי.

כלומר: אין בודקין למזונות. השווה: "אפילו בשעה שעושין צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליהם שכר (בבא קמא ט''ז ע''ב), "צריכים אנו להחזיק טובה וכו' (בראשית רבה ב' א'), גויטיין־ימניקה סי' 1420.

כג. אזיר אי נון אגראדיסייר סייגר אי נון ב’יר

לעשות (טובה) ולא לקבל תודה, (כאילו) להתעוור ולא לראות.

הכוונה לכפוי תודה ולמתכחש לטובה שעשו עמו. השווה: עבודה־זרה כ''ב ע''א: האי דמסרך וכו'; בן־סירא ד' 26, י''ב 3.

כד. אזיר ביין קון פירוס

היטיב עם כלבים.

שעורו: אין להיטיב לרשע, כי יתכחש לך וישלם לך רעה תחת טובה. השווה: בן־סירא ד' 26: טב לביש לא תעביד (טובה לרע לא תעשה), בראשית־רבה כ''ב; גויטיין־ימניקה סי' תר''ע. וכן ביידיש: "אז מען טוט א הונט גיטס (קרי: גיס) גיט ער נאכהער א ביס (כשעושים לכלב טובה, אחר כך עודו נושך). ונוסח אחר: טו א הונט גיטס, בילט ער (עשה לכלב טובה, הוא נובח).

למלה “גזע” יש כיום טעם תפל. הנאצים, בגאוותם, כ"גזע של שרים", עשו את אירופה ל"בית קברות" ואישרו בזה את האימרה, ש"אין בעולם דבר נקלה ואכזרי כגאוות גזע". אבל בימים קשים אלה, כשהנאצים, בשנאתם לערכי התרבות, משמידים מיליונים מאחינו, על שארית הפלטה של ישראל להתעודד, למען יוכל עמנו להמשיך את קיומו כגזע מיוחד.

כנושא התעודה הזאת, קבע אברהם אבינו את נישואי הקרובים כיסוד משפחתו, ובעוד שעשו נשא נשים מגזע זר, עבד יעקב אבינו ברחל 14 שנים. במורשה זו בדמם, עמדו אבותינו בגלות מצרים, ואח"כ בהיותם בני חורין, התפתחו לאומה שאפילו שונא ישראל כטאציטוס אמר עליה: גופי אנשים בריאים וסובלים כל עבודה.

חורבן הבית, הראשון והשני, קרע את עמנו לשני ענפים, הרחוקים זה מזה כצפון מדרום. הצפוני חי בין גזעים זרים ממנו לחלוטין, באקלים זר, תחת רדיפות של רומי העתיקה והחדשה ובלחץ הגיטו נזקק לפתח את חייו הפנימיים. הוא הצטיין בספרות העברית, אבל משנפלו חומות הגיטו, התבוללו רבים מאחינו וגאונים שיצאו מתוכו, כהיינה ובירנה, ברגסון ומאהלר, מארכס ולאסאל, טרוצקי וראטנאו ועוד, התערבו ברובם בזרם הרוחני של ארצם ואינם נמנים על עושי ההיסטוריה של עמנו.

שונה מזה הוא מצבו של הענף הדרומי שאפשר לכלול אותו בשם: ספרדים. כל מה שגדוליו פעלו במקצועות שונים, מסמן את תקופת הפריחה המזהירה ביותר של היהדות. בין הגדולים האלה נמנים: חסדאי אבן שפרוט, שמואל הנגיד ויצחק אברבנאל, ובתקופה יותר מאוחרת: ר' יוסף קארו, יהודה אבן חביב, דון יוסף הנשיא ור' מנשה בן ישראל. אפילו אישים כשפינוזה ושבתי צבי נמצאו בקשר רוחני עם היהדות. ובעוד שבענף הצפוני נתפרדה החבילה, ורבים ממנו נטשו את ציון, לא הסיח מלבו היהודי הספרדי גם בשעת הצלחה והדר על אדמת נכר (אפילו איש כד’ישראלי) את זכר ארץ־ישראל.

וכל זאת מטעם טבעי: משום שענף זה, תנאי חייו התאימו לתנאים שבהם התפתח הגזע הים־תיכוני, תחת אותם שמים, בין אומות קרובות לו בדם או בתרבות. התפתחות עמנו בארץ אבותיו משכירה לנו את קורות היוונים בתחילת עלייתם. לשניהם היתה הרגשה של עם סגולה ולשניהם היו חוש וכישרון מיוחד להעריך את יופיו של המראה החיצוני. ובעוד שאצל היוונים התפתח רגש זה בשדה האמנות, הוא הביא אצל היהודים להתפתחות של יופי פנימי ואצילות מעשית.

בארץ החמדה שבה התנחלו אבותינו, היו שכניהם מצד אחד הכנעני, שלו ולהם היתה שפה כמעט אחת, ומצד אחד הערבי, גם הוא מגזע אברהם. בספרד נפגש הענף הזה שוב באומות אלו, ושם חי בחופש והתפתח, במשך מאות שנים, לגזע ספרדי שנודע באצילותו.

ארבע מאות שנים אחרי גירוש ספרד, כתב אלכסנדר קיאלאנד על ביקורו בשאלוניקי, שהיתה אז עיר ואם בישראל: “עכשיו מבין אני את הדברים שכותבם יוסיפוס על היהודים העתיקים ועל גבורתם. אילו הייתי יהודי וגר בצפון אירופה הייתי נוסע לשאלוניקי בכל שנה ושנה, כאילו למרחץ. השמחה על יופיו של עם סגולה בכל מקום שאפשר לו לשמור על יופי זה ולפתחו, שמחה זו היה מותחת את רגלי וזוקפת את גבי”. סוג זה של בני־אדם מצא חן גם בעיני ממשלות שונאות ישראל, למשל, בעיני הקיסרית האוסטריה מאריה תיריזה. אצילותם הפנימית והדרם החיצוני של יהודי ספרד הכריחו את הזולת לנהוג בהם כבוד.

בין אחינו האשכנזים היו שהעריצו את מנהגי הספרדים ומידותיהם, כגון יהושע ילין בזכרונותיו (איש ירושלים). אבל היו גם שזלזלו בהם, כגון י"מ פינס (בנין הארץ) שכתב על הזמרה הספרדית שהיא מונוטונית ויוצאת מן הנחיריים, בלי שום טעם וריח. חתניו של י"מ פינס, דויד ילין ויוסף מיוחס, התנגדו לו מיד והעירו לאמור: “הרגיל בזמרה זו ימצאנה מוכשרת לעורר את הלב יותר מזמרת בני פולין אשר תערב לאוזנו של האיש המזרחי, כשומים ובצלים לחיך האשכנזים והצרפתים”.

עתה, כאשר ענפים אלה, גם הצפוני וגם הדרומי, נעקרו ממרכזיהם באירופה, אין כדאי להתווכח על יתרון אלה על אלה, אלא עלינו להציל את אשר ניתן להציל ולציין, בין השאר, מה התועלת שהביא הענף הספרדי בעבר לבנין הארץ, ואיזו תועלת יש בכוחו להביא בעתיד.

הספרדים היו יסוד חשוב של הישוב הישן, “ראשון לציון”. הם דיברו עברית וכבר לפני שלוש מאות שנים ויותר כתבו לקהילות באירופה (השווה י' ילין, כתבים נבחרים) “שיחזיקו בשבט סופר ויכתבו בלשון הקודש, כי בזה יש לנו פאר, שהוא אחד מד' דברים שנגאלו ישראל בשבילם: שלא שינו את לשונם”. מהם יצאו חכמים וסופרים מצויינים ומאז היה להם תלמוד תורה לבני העניים. הצטיינו בצחצוח בגדיהם ודירותיהם. מבקרי ארצנו משבחים אותם בשל יפי המראה שלהם ובשל מידותיהם הטובות.

בין הספרדים היו מאז סוחרים גדולים שלקחו חלק גדול במסחר העולמי, ביחוד בסוכר, טבק ואבנים טובות, שהביאו מאמריקה הדרומית. שמם כסוחרים נאמנים יצא למרחקים. עוד בימינו העתיקו הספרדים שבצפון אפריקה את מושבם לאמריקה ולאחר זמן מה שבו לארץ מולדתם בעושר. ידיעת הלשון הספרדית לא היתה להם רק לשון של מסחר. כשם ש"לשון הקודש" היתה להם ללשון־אם, כך היתה להם גם הספאניולית ללשון האם: אתם נדדה מחצי האי האיברי אל האמסטל והוורדאר, כמין גן עדן רוחני שאי אפשר היה לגרשם ממנו. וכשם שבליל הסדר אכלו את המצה, זכר ליציאת מצרים, כן אכלו ביום השבת “פאן־ד’איספאניה” (לחם ספרדי) כמין “זכר לחורבן”.

על כוחה של הלשון לקיים את הגזע הספרדי, נוכחתי ביחוד שעה שנפגשתי עם האנוסים בפורטוגאל. במשך ארבע מאות שנים ויותר אסור היה לאנוסים להודות בדת ישראל, וכשם שיהודי רומא נהגו לומר על עצמם “אנחנו מן העם”, כך נהגו האנוסים בפורטוגל לומר “אנחנו שייכים לאות י' (ישראל)”. הם דיברו בשפת אבותיהם ושמרו בסתר על כמה ממצוות דתם וע"י חיתון בין בני גזעם שמרו במראיהם גם על הטיפוס הספרדי. כשהייתי שם, לפני ט"ז שנה, היה שלטון הארץ ליבראלי, והאנוסים הללו התחילו בימים ההם לשוב לדת ישראל בגלוי. אספתי בשביל הישיבה שלהם ספרים וכסף ובמשך שנים אחדות נמצאתי בקשר אתם. בהיותי בווינה, הרציתי עליהם ושני סטודנטים נוצרים, ממוצא יהודי, שבו גם הם לחיק דת אבותיהם לאחר ששמעו את דברי. חילופי המכתבים ביני ובין האנוסים נפסקו לפתע. ידידים כתבו לי משם כי משטר הריאקציה, שקם שם בינתיים, מונע את התנועה הזאת אבל יש תקווה להחיותה. על כל פנים הכרתי שם את בני הגזע הספרדי הבולט באופיו ובדמותו. יתכן, משום שרובם יושבים בעיירות ובכפרים, וחיים מעבודת אדמה.

עיקרון יחסני זה, נצר של הגאון הלאומי הספרדי, החזיקו בו גם הספרדים מחוץ לספרד. בינם לבין עצמם חיו כל ימיהם כאחים. מן הערש עד הקבר עברו בשיתוף חברתי, כמו החסידים במזרח אירופה, אבל מחוץ, לענייני צדקה וכלל ישראל, התרחקו מן האשכנזים. בהאמבורג, למשל, קראו עוד לפני מאה שנה את האשכנזים בשם גנאי “עכברוש” (מן “עכבריא רשעיא”, ירושלמי, בבא מציעא פ"ג, ט' ע"ב), ואם אחד מהם נשא אשה אשכנזית, נהגו עמו כאילו עודנו רווק, וקראוהו לתורה בכינוי “איסטי בחור” (הבחור ההוא). ואכן, עיקר זה שלא להתחתן עם “שאינו מינו” טעם ותכלית לו. היו בין הספרדים, וביחוד בין הסוחרים הגדולים שבהם, שעוד הפליגו בענין זה אפילו בתוך גזעם, ומקבלים, כמו בחוגים אחרים, מאומות העולם את העיקר שלא להתחתן אלא מבחינת יחס־העושר. בניגוד לכך, רדפו העשירים שבין האשכנזים וביחוד בין יהודי פולין, אחרי הכבוד ושאפו לבוא בקשרי נישואין עם אצילי רוח. הם בחרו לעצמם כחתנים קודם כל תלמידי חכמים. תולדות עמנו מצדיקים עיקרון זה.

אך לא כל הספרדים נהגו כך. ביניהם היו לא רק סוחרים עשירים ועתירי נכסים, אלא גם חיילים (כמו, למשל, שמואל הנגיד), פקידי־צבא עליונים ופקידי ממשלה, אומנים ואמנים, גם חקלאים. חקלאות זו אבדה בשעת הגירוש, והמגורשים התיישבו ברובים בערי־נמל. אבל דווקא שם מצא הגזע הספרדי נקודת משען חדשה להתפתחותו. הקשר עם הים, החיים כספנים, כעובדי נמל וכסבלים, תפשו בחייהם את מקום החקלאות והביאו לפריחת הגזע הנפלא, כמו בשאלוניקי.

בני השבט הזה שעלו ועוד יעלו לארץ, עתידים למלא תפקיד חשוב בחיי הישוב. אין להפחית בערכו ואין לזלזל בו.

א. סגולה לאסירים להימלט מבית הסוהר

בחוגו של הרדב"ז¹ היו מספרים מעשי־פלא שקרו לכמה מן האסירים שהיו כלואים בבתי־הכלא של האינקוויזיציה. הם היו מציירים על קיר בית־הכלא ספינה ובה צורת עצמם. לאחר אמירת הלחש הפך הציור בדרך נס לספינה ממש, החומה נבקעה והאסירים נמלטו כהרף־עין לעבר הים.

ציור של ספינה כזאת, לקפיצת הדרך על הים, מצוייר בכתב־יד ישן השמור בבית הנכות של “בצלאל” בירושלים.

בצד ימין של הציור נראה עמוד שאליו עוגנת הספינה. בראשו מתנוסס דגל אדום ועליו מגן־דוד. בתוך הספינה יושבים בני המשפחה הצריכים, כנראה, להימלט מתוך השבי: איש (עומד), אשה וילד, שלושתם בתלבושת מזרחית. ארבעה שדים משועבדים לספינה, והם קברניטה ומלחיה. אחד מהם יושב בתוכה וחותר במשוט, אחד יושב על קצה החרטום, משמאל, ושנים עושים מלאכתם במים ודוחפים את הספינה.

ב. כיס של קמח לסתום פרצות בספינה

בכתב־יד שהזכרנוהו מצוייר גם כיס התלוי על מוט, לרוחבו, וכך מתקבלת צורת שתי וערב, או בבואת ישו הצלוב. על הכיס כתוב: צדה הנה והנה מהכה יותר כל הכוכבים. פירוש המלים אינו ברור. מעל לציור רשום: “זהו הכיס אשר בו צריך שיהי' הרינ”א להפשיט ולגין בו כל חלון ומסגרות". כלומר: זהו הכיס אשר בו צריך להיות הקמח (הרינ"א – קמח בספאניולית)², לשפוך ולהגן בו כל חלון ומסגרות.

לפי המסופר בכמה אגדות, סתמו כיסי־קמח כאלה, על פי נס, סדקי אוניה שנבעו בלב ים³.

ג. עיגול לאהבה

עשה עיגול בכפיך על יד שמאלך ועשה עמוד בתוך העיגול. בצדו מלמעלה תכתוב שמך ושם אמך, ובצדו מלמטה – שמה (של האהובה) ושם אמה. ועל האצבעות (במקור: אי אין לוס דידוס) כתוב אלו השמות: על האצבע הראשונה (הבוהן) תכתוב ריאקש, על השניה פ’ליקש, על השלישית בלזבוק, על הרביעית גקטן ועל החמישית (הזרת) בילאר.

ריאקש הוא Rex (מלך ברומית, או שמא ריקאש – תהיה עשיר), פליקש – Felix (מאושר ברומית); בלזבוק – סירוס של בעל זבוב (כך נהוג לכתוב בכמה ספרים); גקטן הוא השטן⁴; בילאר הוא בליעל.

בכתב־יד זה אנו מוצאים גם סגולה לפתוח עיגול (של כשפים), בשפת המקור: “פארה אב’ריר סירקו” (כדי לפתוח מעגל), וזו לשונה: משביעים המלכים בילאר (בליעל, איבליס, בילוס ביוונית, שם תואר בילטיס) מאימון⁵; שמון (שמדון, אשמדאי), באחאריש (אחרימון), אנאשקילאס (צלוב ביוונית, הכוונה לישו), ורימאמולור (אורמוזד)⁶.

ד. לעשות עופות שייראו כמתים

קח זרניק וגפרית וכ[ת]שם עם הזרעונים ותן לפניהם ויאכלו וימותו. ואחר־כך יתן בפיהם שמן ויחיו.

טומה חשחש (חשיש) אי דאלי אה קומיר אלה גאליינה, קי קומה האשטה, קי דואירמה אי לייב’אלי טודה לה פלומה מוי ביין. אי דישפואיש טומה אזייטי אי זאפ’ראן אי מדימינטינו אי פ’אזלי און אינגואינטי אונטו לה גאַליינה ביין טודה, אי דיפשואיש, קואַנדו לה קיראש מיטיר אין לה מיזה, טומה ב’ינגרי מויי פ’ואירטי אי פונלי אינלה בוקה דילה גאליינה, פ’אשטה קי ב’אייה אבאשוֹ אי דישאַלה און פוקו, פ’אשטה קי מורדי אה ביב’יר אי פונלה אין לה מיזה אין און פלאטוֹ קוֹב’יירטו.

התרגום: קח קנבוס והאכילנו לתרנגולת שתאכלנו עד שתרדם ומרוט היטב את כל נוצותיה. אחר־כך קח שמן וכרכום ושרף ועשה מהם משחה ומשח בה את התרנגולת כולה. ואחר כך כשתרצה לשימה על השולחן, קח חומץ חזק מאוד ושים אותו בפי התרנגולת. משהלך לבטנה והיא תעכלנו מועט ותחזור לחיים, שימנה על השולחן, על קערה מכוסה.

ה. להתיר איש מאשתו

יקח ט' מחטים דמישקיש אי טורשלאש קי האגה אונה קאדינה דילייאש (אי פוננאלה אין אונה אולייקה פקוינייה נואיב’ה אי אורג’אַלה די אַגואַה) אי פוננלה אַי שימה דיל טיג’אדו אונה נוג’י אי אלה מאטייאנה בייב’ה לה דיג’ה אַגואַה אַין טריש ב’יזיש אי שידה זאַטאַרה לו איג’ו.

התרוגם: יקח ט' מחטים דמשקיים ופתילים ויעשה מהם שלשלת אחת (ושים אותם בסיר קטן חדש וכד מים) ושימם על ראש הגג ללילה אחד ובבוקר ישתה את המים הללו בשלוש פעמים ויתפרדו [האיש מאשתו] מיד.

ו. שיתראו אלף אנשים עמך

קח לך מטה או שבט אשר אין לו מאקולין (חסרון) משליצי (ערבי נחל), חתוכו (חתוך אותו) בחתוך אחד עם החרב (סכין) ותרחץ ז' פעמים [את השבט או המקל] במים המתחלפים (שבעה מיני מים), ותאמר: דיריב’יה, דיריב’יה, דיריב’יה, בא, בא, בא, עם מחתתיך במהירות לעזרני. זה תאמר עשר פעמים ותשליך המטה או השבט באמרך: אופּה, אופּה, אופּה! ומיד הגבה השבט מעל הארץ והכה סוס בשבט, באמרך: בישועה (רצה לומר: סאלב’ו), בישועה, בישועה. תלך מיד ויהיו נראים אלך אלף רוכבים. והיזהר מאוד שלא תפיל השבט או המטה מידך, וכאשר תחפוץ להסירם מעליך, השלך השבט הנ"ל ומיד יסורו⁷.

נוסח אחר: קח שבט או מקל (כנ"ל), תרחוץ בב' נהרות. וכשתרצה לעשות, קח המקל ותאמר: קי ריב’ראי אוֹריב’ה איריב’ה, ג' פעמים אשטרוט בשם, שתעשה שיבוא אחרי חיל גדול לערזני⁸. ואחר־כך תאמר פקיש (י' פעמים), אופה, פישה (ג' פעמים). ואחר־כך שים המקל למעלה על סוסך, אם יש לך. ואם [לא], תלך רגלי⁹.

עוד אחד: תחתוך שבט אחד או ב' מן עץ ערבה שגדלה באותה שנה, ויהיו לכל אחד שני ענפים הנקראים צאק"ן. כל אחד בגודל אחד, בהכ[י]ה אחת ורחוץ אותו על הנהר ז' פעמים בכל יום, קודם זריחת השמש ואמור: גריבילה, ב’יניטי, ב’יניי אונה, אל תן קוני ריבש (אלו כאשר אלו הם כמו אייוטי קוניוריבוש, ר"ל אני משביע עליך) פייר אשטרוט קמי… פינייטוש מלי… פ’זאטי רובי לייה. וכשאמרת ז' פעמים, אז רד על הארץ ותאמר: גלגולות ודין האטה ומיד הגביה השבט. ושילכו, השלך השבט על הארץ ותאמר: פאלו סיגאש, פאלו סיגאש, ואותו שבט אינו טוב יותר וצריך להניח העלים על השבט.

עוד אחד: תחתוך שבט ערבה בחתיכה אחת ורחוץ אותו במי נהר ותאמר: גריבילה ב’ניטי אונה ליגיוני יקוניורבוש אשטרוט אוני קב’אנטיש פנייטוס אטה אוקשיאוס פור אטוש. וכאשר אמרת ז' פעמים אז תכה השבט על הארץ ג' פעמים ותאמר: שלב’י אנדינה דנטה, ומיד תראה הפרשים. וכאשר תרצה ליתן להם רשות, השלך השבט על הארץ.

השבעה זו מזכירה את המסופר על אלישע בס' מל"ב ו' י"ז: ויפקח ד' את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע וכו'. מוצא ההשבעה הוא, כנראה, ממקור אשכנזי (צאקן – עוקצים בגרמנית), ויש לה דמיון לסגולות הנמצאות בכתב־יד מינכן ¹⁰235, שם משביעים את טריביה או היקאטי, היא האלילה אשר חיל של רוחות מלווה אותה. בהשבעה יש כמה ביטויים רומיים משובשים, והרי תרגומה, עפ"י הטקסט הרומי המשוחזר:

הריני עושה מלחמות, בואו יחד! משביע אני עליכם, מלווים ענקיים לאין מספר, מזויינים ביותר. ברוכים אתם, בואו יחד, נעלים! הושיעו־נא, מלווים מזוינים, פרשים לאין מספר! חיילים, עמדו נגד אויבים! בואי, טריביה, אספי את כוחך הנסתר, הגני על אוהבי השלום ואת הרשעים דחי! לכי לשלום, דבר זה השגיחי עליו!

ז. על הפרעוש

בבית־נכות שבעיר בוצנאך (גרמניה) ראיתי קופסה קטנה, כעין משכית, המיועדת לנשיאה על הצואר, ושמה: “פלוֹ־פאללי” (פח לפרעושים). בה היו שמים סמים המושכים פרעושים וממיתים אותם¹¹. לכתובות שעל קופסות כאלה מתאימים חרוזים אשר מצאתים בכתב־היד הנ"ל. ואלה הם:

הנמצא עוד פרעוש דק, / אשר ישוך לכבירים,

וירים יד עלי מלך / ולא ישא פני שרים?

על פרעוש השופך דמי / לילה ויום הוא מכחישי,

כי ציוויתי יום השבת / אם בא אל ידי יצא חפשי.

נמתי למה יחיה, / ובגוי כזה לא תתנקם נפשי?

אחר פרעוש אחד ארדוף, / יום ולילה עלי לטורח.

בעת אשיג אותו דולג, / בידי ברוח יברח.

תפילת “כל־נדרי” חוברה, כפי שמקובל, בעתות השמד בישראל, כשמציקים היו אונסים קהילות שלמות מבית־יעקב להמיר את הדת ולהישבע כי ישמרו אמונים לדת החדשה שקיבלוה מתוך אונס.

הרא"ש כתב:… נראה כמנהג הקדמונים, דלשון כל נדרי מוכיח שנתקן על הנדרים שעברו עליהם בשנה שעברה ומתירין אותו כדי להינצל מן העונש. והפסוק “ונסלח” וכו' מראה ביחוד על עוון עבודה זרה שמתפללים עברו אותה בשוגג, כלומר באונס.

יש לשאול: מדוע אומרים את תפילת “כל נדרי” בטון של בכי המעיק על הלב.

לאמיתו של דבר אין הניגון ניגון של בכי, אך האנוסים של ספרד היו באים בסתר למערות ביום הכיפורים להתפלל שם, ובשעת אמירת “כל נדרי” היו נזכרים בשבועות ובנדרים שנשבעו ונדרו לצוררים והיו מתכוונים לבטלם. הניגון של “כל נדרי” הולם את תכונת נפשם של פייטני הספרדים שעליהם כתב שי"ר כי הם מליצים בין נפש האדם ליוצרו, בעוד פיוטי האשכנזים מקשרים את עם ישראל עם אלוהי אבותיהם.

והנה עובדה אופיינית: האנוסים בפורטוגל רגילים מימים קדמונים ועד היום, שעה שהם נכנסים להתפלל מתוך אונס עם הנוצרים, לבקש סליחה מאלוהי ישראל בדברים הדומים לתפילת “כל נדרי”. תפילה זו נמצאת במחזור לפי מנהג ספרד בכל מהדורותיו. גם במנגינה של “כל נדרי” שהאשכנזים משוררים אותה, ניכרת הרבה השפעת הניגון הספרדי.

אמנם בקאסטיליה ובקאטאלוניה לא היו אומרים את תפילת “כל נדרי”, וזאת בהשפעתם של גאוני בבל שפסקו כי יש לבטל את המנהג הזה. אולם אין להסיק מכך שלפני כן לא היו אומרים אותה. דעה זו מוחזקת גם ע"י הרא"ש שחי בקאסטיליה.

צדק איפוא ד"ר י"ש בלוך שהניח בחוברת שפרסם על “כל נדרי”, שתפילה זו מקורה בספרד וחוברה בימי שלטונם של הגוטים המערביים. מספרד התפשטה התפילה לכל תפוצות ישראל, כי עברה ע"י פליטים יהודים מספרד, זמן רב לפני הגירוש.

משה רבנו ע"ה אמר לפני פרעה במצרים (שמות י' ט'): “בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו”, וכך הקדים נערים לזקנים. במקום אחד נזכר שבני גד ובני ראובן אמרו אל משה (במדבר ל"ב ט"ז): “גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו”, וכך הקדימו מקניהם לטפם. על כך העיר להם משה (השווה רש"י לכתוב הנ"ל): “לא כך עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחילה ערכים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם”. ולכן הם אמרו אח"כ (שם כ"ו): “טפנו, נשינו, מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד” – הטף קודם לכל.

“קודם כל יש לדאוג לשלום הילד ולבריאותו” – פוסק הפתגם היהודי מאז ועד עתה. לכן אין פלא כי צער גידול בנים נזכר בתפילותינו שאנו נוהגים לאומרן בתענית ציבור, בעשרת ימי תשובה ובימים הנוראים, כגון: בתחינת “אביו מלכנו”, שבה אנו מבקשים את הקב"ה שיחמול עלינו ועל עוללינו וטפנו. הספרדים (והתימנים) מוסיפים על כך: “תן לחם לפי הטף”.

הילד תופס מקום מיוחד בפולקלור הספרדי, ובדומה לכך בפולקלור של עדות המזרח בכלל.

נביא תחילה כמה מנהגי־לידה קדומים, כפי שהם רווחים במסורת העממית שבעל־פה.

מנהגי לידה

על־פי מנהגים, שאת רובם קיבלו אבותינו מאומות העולם, צריך החדר שבו נמצאת היולדת, לשמירה מיוחדת נגד רוחות רעות ונגד השדה לילית (האשה הראשונה של אדם הראשון, המבקשת להמית כל ילוד אשה). אם בן זכר הוא, נמשכת השמירה במשך שמונה ימים (מן הלידה ועד הברית מילה), ואם נקבה היא – במשך עשרים יום.

כדי להרחיק את לילית, תולים על הקיר בחדר היולדת ועל דלתו פתקים של קמיעות שעליהן רשום, לפי מנהג הידוע מימים קדומים: “אדם וחוה חוץ מלילית”. פירוש הדבר: אדם וחוה יהיו המגינים נגד לילית והכת שלה. טומנים סייף (חרב או סכין) ישן המזכיר את חרבו של דאמוקלס, תחת הכר של היולדת, ועגים עיגול מסביב למיטה, ובתוכו כותבים על גבי קרטון: “סנוי סנסנוי סמנגלוף”. נוסחה זו נלקחה מביצאנץ, והוראתה ביונית היא: סנהדרי (יושב על כיסא הכבוד), סיסניוס (קדוש של הכנסיה היונית), אכסאמיני (הרחק!) גלוף (שד יוני). דברים אלה כותבים גם על פתקי־גוויל ותולים אותם על צוואר התינוק.

היהודים בהודו נוהגים לקשט את היולדת בבגדים נאים ובפרחים. בגרוזיה ובטורקסטן עוטפים את ראש היולדת בפרוכת מבית־הכנסת, כדי להקל עליה את הלידה. כן תוקעים בשופר וקושרים אל מיטת היולדת ספר־תורה.

בארץ ישראל קיים מנהג דומה לזה: מודדים בחוט את קבר רחל אמנו וקושרים אח"כ חוט זה בחלון של חדר היולדת. היהודים הספרדים נוהגים להקיף בחוט שבע פעמים קברו של רב מפורסם. חוט זה המכונה “דיטינידור” (דהיינו: “אוחז” או “עוצר”) נכרך מסביב לבטנה של אשה הרה כסגולה נגד הפלה. החוט מוסר כאשר האשה כורעת ללדת.

בכורדיסטן מקטרים בבית־הכנסת עשבים, שריחם נודף למרחוק ומעבירים אח"כ את הקטורת לחדר היולדת.

אצל היהודים ההרריים בקווקאז נוהגת היולדת לעמוד או לכרוע על ברכיה בשעת הלידה ולהחזיק בחבל הקשור לתקרה. כדי לעזור לה משקים אותה כוס מים עם עפר שאותו נטלו מבית הקברות.

במארוקו, כאשר נולד בן זכר, מכריזה על כך המיילדת וקוראת: ברוך הבא! – אם נולדה נקבה, מברכת המיילדת: מברוכה מסעודה! (מבורכת ומאושרת) – והנשים הנמצאות אותה שעה במקום קוראות “אבורוגואליס”. כפי הנראה זהו “אברקולוס” הנזכר בס' רזיאל המלאך, אולם יש מפרשים מלה זו כ"אבריגר" שמשמעותה בספרדית: להגן, לתת מחסה, לעטוף.

ברחצה הראשונה של התינוק משליכים הנוכחים מטבעות לתוך האמבטיה, בשביל המיילדת. על צווארו של התינוק תולה המיילדת יד קטנה (פ’אטאט) או ריקוע קטן שחקוקה עליו האות ה'. אם להורי התינוק מתו קודם לכן בנים, המנהג הוא למכור את היד הקטנה או הריקוע לאיש שכל בניו חיים עדיין. בין היהודים הספרדים יש הנוהגים למכור את התינוק עצמו (ולא את הקמיע), ולהוסיף לשם התינוק את “מרקאדו” או “קומפראדו”, לשם התינוקת – “מירקאדה” או “קומפראדה”. ה"קונה" לוקח את התינוק לביתו ודואג לו במשך שלושה ימים ואחר־כך הוא משיב לביתו (כך נהוג בשאלוניקי). כן נוהג ה"קונה" לקנות לילד נעליים ובגדים חדשים מדי פורים במשך שלוש שנים (כך אצל יהודי בולגריה).

לשבוע הראשון שלאחר הלידה קוראים, אם נולד בן, “שבוע הבן” (המונח נזכר בתלמוד – סנהדרין ל"ב ע"ב), ואם נולדה בת – “שבוע הבת”. בשבוע זה מכינים יום יום מאכלים מיוחדים ועורכים חגיגות ומשתאות. ללילה הראשון קוראים במארוקו הספרדית “שבע שמחות” או “ליל אליהו”, וללילה שלפני ברית־המילה – “סעודת אליהו” או “ב’ילאדה” – ליל שימורים.

בכל ימי השבוע מכבדים את אבי הבן בבית־הכנסת: מושיבים אותו במקום מיוחד בין נכבדי הקהל, וכל ציבור המתפללים מלווים אותו לביתו. בני־הבית מכבדים את הקהל בביצים, בעוגות ובאגוזים. בחדר היולדת ישנות אחת או שתי נשים במשך כל השבוע הזה. ביום השביעי מסתפרים אבי הבן וסבו וקוראים ליום זה “טלמו” (בספרדית: “אפריון חתונות”).

את שם הבת קובעים ביום השבת, שעה שאביה עולה לתורה, או במלאת לתינוקת שלושים. ביום זה מזמינים הוריה ובני משפחתה של התינוקת את החכמים, הקרובים והידידים לחגיגה. בטקס מיוחד מוסרים לידי החכם את הילדה המוטלת בערישה קטנה והוא מוסר אותה אח"כ לידי מישהו אחר. כך עוברת הערישה עם התינוקת מיד ליד וכל המעביר אותה מטיל לתוך הערישה מטבע בשביל המיילדת. החזן קורא מן התורה את ברכת רבקה (בראשית כ"ד ס') וכמה פסוקים משיר השירים. הוא קובע את שם הילדה ומסיים ב"מי שברך".

חגיגה זו נקראת בפי היהודים הספרדים בשם “פ’אדוס” (בספאניולית גם “האטאס”), שפירושו מתנות, או “פ’אדאמיינטו” (יום המתנות).

מנהגי “ברית־המילה”

את ה"ברית" עורכים בדרך כלל היהודים הספרדים בבית¹, ואז מעבירים את “כיסא הברכה” הוא “כיסא אליהו”, מבית־הכנסת לבית התינוק. המנהג הירושלמי הוא להביא בלילה השמיני לאבי־הבן צלחת מעדנים ויין, הנקראת בספרדית “בוכיה” (Bugia) ובספאניולית “קאראיה”, כלומר: נר תמיד. מנהג ישן הוא בארץ־ישראל להביא בלילה ההוא לבית אבי־הבן טס של כסף ולהדליק סביבו נרות.

בסוריה מכריזה השמש וקורא: “מי יקנה זכות להדליק”, וכל מי שמדליק נר, שם לתוך הטס מספר פרוטות, הנשלחות אח"כ למוסדות חסד וצדקה. במצרים מדליקים פנסים ברחוב שבו מתגורר אבי־הבן, כפי שנהגו פעם בימי השמד (השווה סנהדרין ל"ב ע"ב).

השן הראשונה

כשצצה השן הראשונה, חוגגים במארוקו הספרדית חגיגה “סיריו לנטינה”. המלה “סיריו” פירושה בספאניולית: נר המזבח. נראה לי כי המלה “לנטינה” מסורסת מן המלה “דנטיסיון” (הוצאת שיניים).

חגיגה זו נלקחה מן הספרדים. את הקרובים ואת הידידים מכבדים בקלי, אפונים וכיו"ב. אצל היהודים הספרדים מטטואן מקובל להניח באמצע החצר מגש גדול ועליו חיטה מבושלת, פול יבש, צימוקים וסוכריות קטנות. ליד המגש מניחים את התינוק. ילדי השכונה יושבים מסביב, שרים וטועמים מן הדברים שעל המגש.

דיבורים ראשונים

המלים הראשונות הנלמדות לתינוק בטוניסיה הן: יהודי אחד מג’רבה השתתף בחתונת אמך. כידוע, קיימת מסורת עממית בפי יהודי ג’רבה שבדרום טוניסיה, כי אבות אבותיהם הגיעו למקום והתיישבו בו בתקופת בית ראשון.

במדבר סהרה חוגגים, במלאת שלוש שנים לילד, את היגמל התינוק, ומיום זה והלאה קוראים לו “וזיר”; בן ארבע נקרא “שולטן”, ובהיותו בן חמש הוא יכול כבר להיות בר־מצוה. יש ומארסים את הנער בגיל 13, ומאז הוא נקרא “מלך”.

חאלאקה

בארץ ישראל נוהגים עד היום לגלח את שער הנער במלאת לו שלוש או ארבע שנים ולערוך משתה ביום זה.

כמנהגם הקודם של הערבים, נוהגים גם יהודי הודו לנדב כסף וזהב לעניים, או לבית־הכנסת, כמשקל בניהם ביום שבו מגלחים אותם.

חגיגה זו נקראת בשמותיה הערביים: “חאלאקה” או “טפ’יפ’ה”. יהודי טטואן נוהגים לספר את הילד בהיותו בן שנה; כן מסתפר עמו גם אביו. החגיגה המכונה “ת’חפי” נערכת בבית ומלווה סעודת־מצוה חגיגית.

בר־מצוה

הביטוי “בר־מצוה” נמצא בפעם הראשונה אצל האשכנזים ולא לפני המאה ה־13. בארץ ישראל נוהגים הספרדים לחנוך את הנער בהנחת תפילין שנה או חצי שנה לפני מלאת לו 13 שנה. במצרים מלווים את הנער שמלאו לו 13 שנה לבית־הכנסת בשמחה, בזמרה ובנרות דולקים, ביום ב' או ה', כדי שיעלה ביום זה לתורה. באלג’יר הולך הבר־מצוה הביתה עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, בליווית ראשי הקהילה, השמש והפייטן. בהיכנסו הביתה, מנשק הנער את ידי אביו, אמו, קרוביו ומיודעיו, כדי לקבל את ברכתם. בצהרים נערכת סעודה גדולה ולמחרת היום באים חברי הנער, ה"שושבינין", ונוסעים אתו יחד בעגלה רתומה לסוסים, לטיול קצר. כך הם מסיימם את שמחתם עד הערב.

יום לפני הבר־מצוה מגלח הנער את שערותיו, וגם חבריו עושים כן.

באמשטרדם קוראים ל"לימוד" שאבי הנער עורכו בערב חגיגת הבר־מצוה בשם “בכנופיה” (באסיפה), ובטריפולי שבלוב נקראת השבת שלפני הבר־מצוה “שבת תפילין”. את המאורע חוגגים במשך כל הלילה, ולמחרת היום ממשיכים במשתה ובשמחה. הנער סר אל בתי קרוביו והנשים נותנות לו כסף, שבו הוא משתמש לערוך משתה לחבריו.

במארוקו הספרדית מגלחים הנערים את שער ראשם בשלוש צורות שונות: משאירים שערות באמצע הראש (“קטיטיה” – פלג), או בגובה המצח (“חוטה” – דג) או מסביב לראש (“פ’ליס” – סלע).

אפשר לדמות את חיי העם של יהודי ספרד ופורטוגל לזוהרה של שמש שוקעת. שקיעתה של יהדות זו היוותה את אחד האסונות הגדולים ביותר של ההיסטוריה היהודית. להבין ולחוש את האסון הזה בכל חומרתו ובכל אכזריותו, הצלחנו רק לאחר ניסיון הזוועות של המגיפה הנאצית. אך בעוד ששרידי השואה והפליטה מן הגיהינום הנאצי משתדלים למחוק מזכרונם כל פרט הקשור למולדתם הקודמת, שמרו ושומרים הספרדים, מבחינה רוחנית ונפשית, על שורשיהם ועל דפוסי החיים של הארץ, שממנה נעקרו לפני מאות בשנים ע"י קנאות חסרת־רחמים.

מאדמת־מולדתם הישנה של גולי חצי־האי האיברי שרדו בנפשם של הגולים זכרונות רבים כל כך, עד שגם בארצות נכר נתאפשר המשכם של אורחות־החיים, כפי שהיו מעורים ורגילים בהם בעבר. כאילו היווה הגירוש מביתם, ממולדתם וממנהגיהם הקבועים, רק אפיזודה בלתי נעימה בחיי הנצח שלהם…

הבנים החורגים הללו של חצי־האי האיברי נטלו עמם את זכרונות ספרד ופורטוגל והעבירום למזרח ולמערב, לצפון ולדרום, ומשום כך נשארו בנים נאמנים לאומה הספרדית. בכל מקום שבו היה הדבר אפשרי, התאחדו הגולים בארצות נכר לקהילות מיוחדות וייסדו בתי־כנסת משלהם. הם ראו את עצמם לא רק יוצאי אזור מסויים – קאסטיליאנים, אראגונים, אנדאלוזים, קאטאלונים, פורטוגיזים וכיו"ב, אלא זכרו יפה את מקומות־מוצאם העירוניים בקהילות ובבתי־הכנסת של טולידו, סביליה, ליסאבון ועוד, והוסיפו להתפלל ביישוביהם החדשים כטולידאנים, סביליאנים, ליסאבונים וכיו"ב. גם שמות־המשפחה הגיאוגראפיים הרבים של יהודי ספר מעידים על כך. הגולים וצאצאיהם הסתגרו במסגרות גיאוגרפיות־היסטוריות ממוּסדות, ולעתים ניכרת אפילו תחרות בין יוצאי עיר אחת בספרד לבין יוצאי עיר אחרת בה. והדברים אמורים גם לגבי דורות רבים אחרי הגירוש.

שני גורמים הניעו את גולי ספרד לדביקות רוחנית זו במולדתם הישנה, דבקות שהופגנה כלפי חוץ וכלפי פנים בהסתגרותם המוחלטת כלפי יהודים אחרים ואפילו כלפי עמיתיהם לגורל מערים אחרות וממחוזות אחרים של ספרד:

א. דביקות במסורת ישראל

המעמד ההיסטורי של יהודי ספרד בא לביטוי בכך, שהצליחו למזג בתקופת שהותם והשתרשותם בספרד, הלכה למעשה (אולי בפעם הראשונה בתולדות ישראל), את המסורת היהודית עם התרבות הכללית. בדומה לטובע בים הנאחז בכל כוחו בקרש הצף על־פני המים, נאחזו גם קרבנות הגירוש במסורת־אבותיהם היא מסורת ישראל סבא, שהתבססה על מיזוג זה של האוניברסאלי והיהודי. בזכות המסורת הזאת, על פרטיה ודקדוקיה, התגברו המגורשים על גורלם המר: שפת הקודש וספרי הקודש טופחו במערכת־חינוך למופת, ע"י מוסדות־השכלה שהותאמו לצרכי הזמן וע"י מבצע רחב מימדים להדפסת ספרים יקרי־המציאות המשקפים את מורשת הספרות. וכל זאת אגב ביטוי גאוותם על מורשתם היהודית־הספרדית המיוחדת, שהיא לא רק שונה מן המורשת של עדות וקהילות אחרות, אלא שהיא מיוחדת לכל מקום ומקום ולכל אזור ואזור בספרד עצמה.

ב. השפה היהודית

שפתם של טוקוומאדה ושל האינקביזיציה, היא שפת האם של המגורשים, נהפכה ע"י נושאיה מוכי הגורל, בנכר הלא־ספרדי, לשפה יהודית.

מכס נורדאו שמע פעם, בחנות קטנה, נערה מדברת ספאניולית. הוא שאל אותה: – האם את מדברת ספרדית?

– לא השיבה הנערה. – אני מדברת יהודית (בשפת היהודים).

נסיך ספרדי שביקר בבוסניה, שוחח שם עם אנשי פמליתו. תלמידים יהודים שעברו במקום קלטו את צלילי השיחה. הם מיהרו הביתה וסיפרו להוריהם ברוב שמחה: – האורחים מדברים בשפתנו, יהודית!

כאשר שאלו ילד כזה: – Que sos tu? (מי אתה?), היתה תשובתו:Yo so espagnole (אני ספרדי). בדומה לכך, באה על השאלה: – Que lingua hablas? (באיזו שפה אתה מדבר?), התשובה: En judio (ביהודית, בשפת היהודים)

רב צבאי יהודי־גרמני הזדמן בימי מלחמת העולם הראשונה, לביקור אצל מכרו באוסקופ ושוחח עמו צרפתית. בנו הקטן של המארח, בראותו כי אין הרב מדבר עם אביו ספאניולית, הפסיק את דבריו של הרב־האורח בשאלה: – הרי אתה רב יהודי וכיצד אינך יודע יהודית?

בבוקארסט היו ילדי ישראל ממוצא ספרדי שרים שיר אשר האתחלתה שלו היא: A tu lingua sancta ­ – הו, שפת הקודש, – והכוונה היתה, כמובן, לספאניולית. המשכו של השיר (בתרגום לעברית) הוא: מה אהובה את עלינו, מכל הכסף והזהב בעולם!

כך קרה שהספרדית, היא “שפת המלכים” כדברי קארל ה־V מלך ספרד, היתה לשפת־האם של היהודים, שנרדפו עד חרמה ע"י קודמיו של המלך הזה, הלא הם “המלכים הקאטוליים” וע"י המלכים שבאו אחריהם.

כינוי הספאניולית, שהיתה גם שפה רבת תועלת מבחינה כלכלית בשביל יהודי ספרד, היה: “לאדינו”. יש הרואים במלה זו קשר לתרגום העתיק של התנ"ך לרומית, תרגום שהיה מקובל אצל יהודי ספרד. כן היה הביטוי ladinar מקובל אצלם לציון פעולת התרגום (השווה “טייטש” ו"טייטשן" אצל יהודי אשכנז). הספרדית, שצמחה מתוך “השפה העממית הרומית” lingua ladina vulgaris)), ובעיקר הקאסטיליאנית, התמזגה, במרוצת הזמן, עם יסודות לשוניים זרים, והפכה, גם בהשפעת העברית, לדיאלקט עממי יהודי מיוחד במינו.

השפה הספאניולית ייחדה את יהודי ספרד ושמרה על הקשר ביניהם, קשר שהוא לרוב קשר תת־הכרתי, ועל מורשת העבר הספרדית שלהם. נבדוק כמה מיסודותיה הייחודיים של השפה הזאת:

בתחום הדת נשתמרו בספאניולית מלים עבריות לציון פעולות ומושגים הקשורים בעבודת הקודש, כגון darsar (לדרוש), kal (מלשון קהל, קהילה; מובנו – בית־כנסת), meldar (מלשון למד, מלמד; אך יש רואים את מוצא המלה ביונית ובדרום־איטלקית: meletan)), trefa (בשר פסול טריפה; גם: זעם), zehutiero (בעל זכויות), rahamim (הכינוי של חודש אלול, הוא חודש התשובה והרחמים), jomnora (יום־הכיפורים, הנורא) ועוד. המלה “תורה” מציינת לא רק את חמשת חומשי התורה, אלא גם את המשפחה היהודית ואת מס היהודים. ויש עוד הרבה הרחבות מסוג זה.

רבות המלים העבריות שחדרו לספאניולית מתחומי המוסר והרוח: hanefero hanefo, )חנופה, חנפן), gaviento (גאוותן), someh(סומך על אחרים ותולה תקוות בזולת), havtaha או dibbur (תקוה, הבטחה), benadam (אדם), dankave (נודניק, אדם כבד־תנועה), sachal (כסיל, סכל), dezmazalado (פחדן, ביש מזל; כבר סרוואנטס משתמש במלה הזאת), acharpaladrio(מנוול), hekdes (הקדש, בית־חולים), mehapper (סחטן, החושב רק על עצמו; השימוש נובע, כנראה, מדרשה אטימולוגית עממית של “וכפר־בעדו” בויקרא ט"ז, י"ז), malsin (מלשין; המלה חדרה גם לספרדית), mamzer (ממזר), ramai (נוכל, רמאי), seheludo (פיקח, בעל שכל), hamor (חמור), rasa (רשע), setanado (שטני, בא מן השטן), ועוד.

רבות המלים בספאניולית הכרוכות בחיי־היום־יום: frio kasut (קור גדול), makma או mahmat (בגלל, מחמת), hatihot (מטבעות, חתיכות כסף), garsim (מעות כבדות; הכוונה כנראה לשטרות כסף), mammes (מוחשי, ממשי), havtona (חבטה), gudia (משרתת, טבחית), gudiane baño (בלנית).

בדומה לעברית מוצאת גם הספאניולית דרכים לעקוף את הוצאתם של דברים מגונים מן הפה, ומכאן השימוש בשפת־עקיפין, בלשון נקיה ומעודנת: במקום lonso (דב) אומרים ellamad, לשדים קוראים los mezores de mozotros (הטובים מאיתנו), מחשש עין־הרע מאחלים בני־אדם זה לזה ke mal mostengo (שיבוא עלינו אסון), וזאת כאשר רוצים לאחל הצלחה. במקום peham (פחם) אומרים (veras) blankas, במקום negro (שחור) – preto (יפה), במקום “למות” – avolar (להתעופף מכאן). בגלל המונותיאיזם המחמיר הוחלפה המלה הספרדית המציינת "אל (Dios) ב־Dio (לשון יחיד) והושמטה סיומת הרבים (S).

במלה העברית “מסירה” רואים חוקרי הספרדית את המקור לביטוי הספרדי Mišelikar (להלשין על תלמיד, חבר).

מכיוון שחצי־האי האיברי שוכן בין שני ימים גדולים, הוא פתוח להשפעות רבות, אך בו בזמן הוא גם סגור ע"י שרשרת הרי הפיריניאים, דבר שאיפשר את התפתחותה של תרבות מיוחדת במינה ויצירת פולקלור עשיר ומגוון ביותר. שלוש יבשות וגזעים שונים תרמו את תרומתם לכך.

אין עוד עם היכול להתפאר בשפע כזה של פתגמים כמו העם הספרדי, וקורפוס הפתגמים שלו מהווה מעין ספר־תנ"ך שני בשבילו. כך גם האגדות שלו, שמקורן מקדמת דנא. הרומנסות וסיפורי־העם שלו, בעלי דמיון פורה, יכולים להתחרות בהצלחה עם “סיפורי אלף לילה ולילה” ועם מיטב השירה העממית הבינלאומית. בספרדית נוצרה ספרות, שמקורה במעשי־גבורה החדורים רומנטיקה טבעית, ושורשיה נעוצים בחיי־עם בריאים הקשורים לאדמה, חיים שבהם נתמזגו רגש הכבוד האבירי עם הגאווה הלאומית, השתפכות נפש של טרובדורים עם דבקות קנאית בדת. ואולם ביצירות אלו מצויים גם יסודות סאטיריים מובהקים. ביצירה הקלאסית דון קיחוטה מרטטת כמיהה רומנטית־נוגה אל דולצ’יניאה, המסמלת את האידיאל של ספרד העתיקה, וגם כיום נתקלים בכמיהה זו, בארץ ההידאלגים, על כל צעד ושעל. כאילו הזמן נעצר מלכת, כאילו נשארה ספרד מעין מוסיאון של תקופת ימי־הביניים. וזאת לא רק בגלל הטירות והקטדראלות שלה, המסקיטה והאלאמברה שלה, אלא גם בגלל אורחות החיים של תושביה, שחייהם עדיין מתנהלים בחלקם הגדול בעולם בלתי מפותח לגמרי, בעולם שנעצר מלכת. מצד אחד זהו עם היודע רחמים ויחס אנושי אמיתי, אך מצד אחר זהו עם הנוטה לאכזריות, שמצאה את ביטוייה גם בפרעות ובמוקדים, במלחמות אזרחים רבות ללא ספור וב"קורידוס" (מלחמות השוורים). זהו עם המסוגל לחיי שקט ושלווה, אך הוא מסוגל גם לעורר שוב ושוב את רוח הפורענות

יהודי ספרד היו מודעים לסגולות אלו. הם ידעו היטב מה צפוי להם מעמיתיהם בעבר שעל שפות האברו והטאיו. הם ברחו, במאה ה־17, מברזיל, כאשר הפורטוגזים כבשו אותה מידי ההולנדים. הם התכוננו לברוח מגיברלטר, כאשר הספרדים והצרפתים איימו לכבוש את המקום. ואפילו בשנת 1859, כאשר הספרדים חדרו למארוקו, חיפשו ומצאו אלפי יהודים מקלט בגיברלטר, מלבד אלה שברחו כבר בעבר, כדי להציל את אמונתם, אל מחוץ לגבולות הארץ, מחמת הרדיפות ואי־הסובלנות של הנוצרים והמוסלמים גם יחד.

אף על פי כן לקחו עמהם, המגורשים והנרדפים הללו מחצי־האי האיברי, כנכס תרבותי יקר, את הפולקלור הספרדי, בדיבור, במנהגים ובשירה, אל רחבי העולם.

היהודים הצילו חלק מן הפולקלור הזה, שירד לטמיון במולדתו הישנה. את הרומנסות שעברו מדור לדור, מתקופת הגירוש, שרות, עד היום הזה, סבתות במארוקו, לנכדיהן. וכך ממשיכים להתקיים ולהתרקם בנפשו של היהודי הספרדי, כמעין צליל־חרש, הגעגועים למולדת הישנה. כגעגועים לגן־עדן אבוד, כך הגעגועים לספרד היפה, “הרחק בדרום”. במקביל היו יהודי ספרד במשך כל הדורות שרים בבתי הכנסת בשפת אבותיהם, שירים חדורי געגועים למולדת־האבות העתידה, השוכנת הרחק במזרח, געגועים שניתנו להם קול ותנופה חדשה, ע"י יהודה הלוי, הטרובדור הגדול של ציון על אדמת־הנכר הספרדית.

הקו הלאומי בנפשו של היהודי־הספרדי קיבל כבר במולדתו האיברית, אופי בדלני מובהק. כבר אז הוסיף היהודי לשמו ולחתימתו, בגאווה של איש ספרד, את הכינוי “ספרדי”, כאילו היה תואר אצולה של ממש. עד היום הזה נוהגים, בארץ ישראל, רבים מבני משפחות יוצאי ספרד להוסיף לשמם את ראשי התיבות ס"ט ולהסביר את פתרונן: ספרדי טהור. יש בכך משום הפגנה מובהקת של תודעה מעמדית ושבטית כאחד של בני אדם החשים, בדומה לאצילים, עליונות לגבי הענפים האחרים של העם היהודי.

אפילו במאה ה־15, תקופת שקיעתה של יהדות ספרד, כותב עוד משה אברגל אל ראש מסדר האבירים מקלטרבה: “יהודי קאסטיליה היוו לפנים את תפארתה של היהדות כולה. הם עלו בהרבה על כל שאר היהודים בנוגע למוצאם, רכושם והשכלתם. מקרבם צמחו היצירות הדתיות־ההלכתיות, המהוות מקור לימוד והדרכה לכל שאר היהודים”. גאווה זו של הקאסטיליאני, המביט “מלמעלה”, ברגש של עליונות אפילו על יהודים ספרדיים אחרים, כגון יהודי ארגוניה וגליסיה, היתה אופיינית גם ל"אדונים הפורטוגזיים", כפי שהיו מכנים אותם, מתוך יחס של כבוד, בארצות־חוץ. אלה היו, על פי רוב, יהודים שברחו בשנת 1492, מקאסטיליה לפורטוגל, ורבים מהם זכו בתארי אצולה מטעם השליטים הנוצריים. מוצאם של אחדים מהם בא מן האצולה הבכירה, או שהיו קשורים אליה בקשרי קירבה משפחתית, וביניהם היו כאלה מבית האצולה ברגנצה ואפילו מבית האבסבורג עצמו. כבר במאה הראשונה לעלייתם ושיגשוגם, אחרי הגירוש, היה יוסף הנשיא – הדוכס מנאקסוס, שעמד אף לזכות בכתר של קפריסין, אילמלא יריבו, הווזיר הנוצרי הגדול סוקולי, שיחד עם הסוכן הווניציאני משה אשכנזי, הכשילו את התוכנית הזאת. וגם אלווארו מנדס, שהוענק לו על־ידי פורטוגל תואר האצולה של המדינה, הצליח, בשליחותו של יוסף הנשיא, להביא לידי כריתת ברית בין אנגליה וטורקיה, כנגד ספרד. מעידה על כך תוכניתו של יוסף הנשיא להקים מלכות קטנה בטבריה, וכן התוכנית להקים מלכות יהודית בקפריסין, בתקופה שציפו לבואו של משיח (לפי הגימטריא של “שלה” – 1575 בבראשית מ"ט י': עד כי יבוא שלה), המקובלים בצפת האמינו בכוחם להקדים את הגאולה על ידי שקידת־יתר בתפילה, כל הפעולות הללו היו מכוונות, כפי הנראה, נגד הכנסיה והשליטים החילוניים, שהיו כפופים לה. כבר הרעיון להקמת מדינה יהודית, היה בוודאי מעורר את התנגדותם של הדוג’ים הנוצרים. עם זאת, כמו מאה שנה לאחר מכן, בתקופה העגומה של שבתי צבי ובתקופת המשא ומתן של מנשה בן ישראל עם קרומבל, היתה בוודאי מעורבת כאן הגאווה הספרדית, שלא יכלה להשלים עם הרעיון של עם בלי הילת שלטון מלכותי ושל דת בלי תפארת מדינית.

גם בבתי־העלמין של הספרדים, אשר בחייהם, ואפילו במותם, שאפו להיות נבדלים משאר היהודים, מתבטאת הגאווה הזאת, בכל מיני סמלי משפחה, החרותים על המצבות.. היהודי הספרדי שמר אמונים גם לסגנון הספרדי מבחינה אסתטית הוא שמר על ה־grandeza וה־ limpieza, שנתקלים בה היום, אפילו בשכבות־העם העניות של ספרד וגם אצל היהודי הספרדי הממוצע. דבר זה בולט בעיקר בהופעתו החיצונית המכובדת, בתלבושתו המסודרת והנקייה, בתנועותיו המדודות, בנקיון ביתו, וכן בעבודת הקודש ובספרות. על זאת האחרונה כותב גרינבוים בכרסטומטיה שלו, עמ' 4: “ההבדל שבין הספרות היהודית־הספרדית (בספאניולית) ובין הספרות היהודית־הגרמנית (ביידיש), דומה להבדל שבין הפיוטים הדתיים הספרדיים לבין הפיוטים הדתיים האשכנזיים. הראשונים יפים יותר, בצורתם ובתוכנם, מן האחרונים: מי שנזדמן לו פעם להשתתף בתפילה בבית־הכנסת הפורטוגזי המפואר באמשטרדם, ניתן לו בוודאי להבחין גם בהבדל, מבחינה אחרת. הגישה המכובדת החגיגית והשקטה, שבה נערכת התפילה הזאת, השונה מאוד מדרך התפילה הנהוגה בבית הכנסת הגרמני־ההולנדי. את ה־grandeza הספרדית הזאת אפשר למצוא גם בספרים היהודים בשעריהם, שנדפסו באמשטרדם”. את הקו האסתטי של האצילות הזאת הנציח רמברנדט, בדיוקני היהודים שלו, ובעיקר בדיוקנו של הרופא אפרים בונוס.

ההבדל בין יהודי ספרד ליהודי אשכנז בולט במיוחד ברוח הבדיחות ובהומור לעומת אלה של היהודי האשכנזי־הפולני, בעיקר כאשר נוגע הדבר בטעמו המוסיקלי המעודן. י"מ פינס טוען באוטוביוגראפיה¹ שלו שהניגונים הספרדיים, המושרים בקול “אפי”, שהוא נתקל בהם בארץ ישראל, הם חדגוניים וחסרי טעם אסתיטי. אך חתנו דויד ילין שהוא עצמו בן של יהודי מזרח אירופה, מגן בזכרונותיו² על הניגונים האלה. הוא מציין בהערכה שהניגון הספרדי הולם יותר את התרוממות הנפש, מאשר זה של היהודים הפולנים.

מכל מקום מזכירים לי הניגונים הדתיים של יהודי ספרד או שיריהם, כגון אלה של ר' ישראל נג’רה ואחרים, את השירים ששמעתים מושרים ע"י איכרים באנדלוזיה; ואין פלא כי הרי גם החזנות הגרמנית־הפולנית, מקורה, כידוע, בניגונים כנסייתיים ובשירי־עם גרמניים וסלאביים. בלחנים האשכנזיים בולט גורל הגולה ואין להתעלם ממנו, אך מאידך אי־אפשר לטעון, שהם לחנים “יהודיים” מובהקים; בעוד שבלחנים הספרדיים, פרט למוטיבים של אהבה שברומנסות וכיוצא באלה, בולטות שמחת החיים ואהבת הטבע. אפילו בקינות של יהודי ספרד יש יותר מן ההודיה לאל מאשר מן האבל המאופק. ואין פלא; היצירות התהוו וצמחו בגולה אחרת ושונה.

גם מבחינה פוליטית היוו היהודים הספרדים שכבה נפרדת מזו של היהודים האשכנזים. היהודי הגרמני, ובדומה לו היהודי המזרח־אירופי בכלל, היה נתון להטרדות של חוקה עוינת ליהודים, ופרנסתו היתה מוגבלת, במקרים רבים, למשלוחי־יד בלתי הוגנים. מלבד זאת היה בלי הרף תלוי מעל לראשו, האיום הטראגי של גירוש מן המדינה. לעומתם היה יהודי ספרד סוחרים גדולים ובעלי מלאכה חרוצים: הם התארגנו בספרד במסגרת של קהילות שלמות, היו מבוקשים ומוזמנים להתיישב ולהישאר. כבר במולדתם האיברית היו יהודי ספרד רגילים ליטול חלק מכובד בחיי התרבות של מקום מושבם, ואף להשתתף בחיי התרבות של הארץ. לעומת זאת השתדלו יהודי הגיטו המזרח־אירופי להסתגר מול הסביבה הלא־יהודית, שעמה קיימו רק יחסי מסחר, ואשר גם את שפתה לרוב לא הבינו.

הודות לרוח היוזמה וליחסים הטובים ששלטו בינם לבין עצמם, פיתחו יהודי ספרד דרכים חדשות במסחר העולמי, שלטו בענפים החשובים של יבוא סחורות, כגון סוכר, טבק,אלמוגים, יהלומים וכיו"ב. היה להם גם חלק לא מבוטל בייסוד חברות־מסחר מעבר לים, בעידוד בורסות וכיו"ב. הם גרמו, בין השאר, לפריחתן של אמסטרדם, האמבורג ובראזיל. “פינטו מאמסטרדם”, היהודי העשיר מהאמבורגTaixera ועוד, היו הרוטשילדים של התקופה. כמתחרה לוונציה ייסד הדוכס מפרארה, בעזרת יהודי ספרד, את הנמל החופשי המשגשג של ליבורנו. לדוכס מפרארה יצא גם שם בזכות תרגום התנ"ך לספרדית (1555), שלסינג כתב עליו, כי כדאי להשקיע את המאמץ וללמוד ספרדית, כדי לקרוא ולהבין תרגום זה.

על סף המאה שלנו גילה סנטור ספרדי, ד"ר פרנאנדז אנג’ל פולידו, לרגל נסיעתו לאורך הדאנובה, יהודים דוברי ספאניולית שמעולם לא שמע על קיומם. בעקבות המסע הזה חיבר ספר שקרא לו: ספרדים בלי מולדת והגזע הספרדי³. כוונת המלה “גזע” בכותרת אינה במובן המקובל בימינו, אלא לפי הגדרתה בשפה הספרדית: זהות אתנית נפרדת. ואכן, הייחוד האיכותי של יהודי ספרד מבוסס גם מבחינה אתנוגראפית.

בשנת 1878 שאל יהודי אשכנזי בעתון Jewish Chronicle, אם היהודים־הפורטוגזים הם יהודים של ממש או שמא הם רק יהודים למחצה, קרובים רחוקים של גזענו הנעלה. יהודי פורטוגיזי אחד השיב ל על כך, כי “אנו – יהודי המעמד העליון, כפי שמוכח מן העובדה, כי מאז ומתמיד סירבנו להתבולל בין בני המעמד הנמוך, בין יהודי אשכנז”.

בינתיים הפסיקו היהודים לדבר במונחים של “יהודי טהור”, “יהודי למחצה” או על “הטיפוס היהודי” ועל ה"אני" האופייני לכל היהודים באשר הם שם. כיום מבדילים בין הענף הצפוני של העם היהודי, שהתמזג עם השבטים הצפוניים והמזרחיים ושאותו המגדיר לושאן⁴ בגלל דמיונו עם הארמנים, כ"ארמנואידי", ובין ענף אחר, ספרדי־דרומי, אשר הודות להתמזגותו עם עמי מערב ודרום, קיבל על־פי רוב אופי מזרחי־שמי, בעוד שבאיזור הגרמני־המזרחי־האירופי (האשכנזי) בולט האופי של אסיה והים התיכון.

רבים הספרדים, שאפשר להכירם במבט ראשון, על־פי גזרתם התמירה, צורת פניהם המוארכת, אפם הדק ועיניהם הלוהטות, שבהן, כמו אצל האשכנזים הממוצעים, משתקפים חיים פנימיים ערים ותבונה. בשנת 1891 כתב אלכסנדר וילאנד על בני הגזע הזה בעיר, שהיתה לפנים העיר היהודית ביותר בעולם, היא שאלוניקי: “המראה של צאצאי היהודים העתיקים הוכיח לי את אמינותם של סיפורי יוסיפוס פלאביוס, אשר קראתים החורף והם עוררו בלבי ספק מה. אצל יהודי שאלוניקי אפשר למצוא שוב את הכוח הבלתי מרוסן, שעליו מספר יוספוס, את עם־הגיבורים הנוקשה ביותר שעמד כנגד הרומאים. מעולם לא ראיתי גברים נאים יותר מאשר יהודי שאלוניקי, שטיילו אותה שבת ברחובות העיר או מחוץ לחומותיה, ומעולם לא זכיתי לראות הבעה מעודנת יותר על פניהם של בני אדם. היה בהם מעין גישה של רצון טוב, נטול כל פחד, להופיע ברבים, רצון המלווה תחושה של גאוה טבעית. אילו הייתי יהודי, תושב צפון אירופה, הייתי נוסע כל שנה לשאלוניקי כדי לטהר שם את עצמי כמו בכור היתוך. והשמחה על היופי הזה, עד כמה שאשר לשמוח בו ולפתחו, שמחה זו היתה, אילו הייתי יהודי, מותחת את רגלי וזוקפת את גבי”.

גם יופיה וחנה של האשה הספרדיה הובלטו בסיפורי־מסע רבים.

בשאלוניקי וברודוס היתה לעובדי הנמל ולסבלים היהודים, הזכות הבלעדית לעסוק במקצועות הסבלות והנמל. לושאן מצא בין הסבלים האלה את האנשים הגבוהים בעולם, ואחד מהם הגיע לגובה של שני מטר. היקף הקודקוד שונה מאיש לאיש אצל הספרדים, כמו אצל היהודים האחרים, אך הם נבדלים בהשתייכותם לקבוצות־דם שונות. את העובדה הזאת אפשר להסביר בכך, שבעורקיהם של היהודים הספרדים זורם, עוד מתקופת שהותם בספרד, דם מגוון ומורכב ביותר.

זה מכבר שמו לב לכך שהמתיישבים הראשונים של ספרד, הפיניקים, נעלמו שם כמעט לחלוטין, ואולם יהודי המקום התרבו בצורה מהירה כל־כך, שאי־אפשר להסביר זאת על־פי ריבויים הטבעי בלבד. יש להניח, כמעט בוודאות, שכאן מדובר בהצלחה של פעולה מיסיונרית יהודית, שמקורה באמונה בבואו של משיח. כבר לפני מנשה בן ישראל, שניסה למצוא בתורה (דברים כ"ט ח') רמזים המחייבים פעולה מיסיונרית יהודית, מצאו בוודאי יהודים אסמכתאות להפצת תורת משה ברחבי התבל כולה, וזאת ע"י גיורם של עובדי האלילים. ואם, לפי צפניה ג' ט' ייהפכו כל עמי התבל “לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד”, הרי זאת בשל “שפה ברורה” (שם, ברישא של הפסוק).

סביר להניח שהפיניקים שדיברו בדומה לישראל, בשפה שמית־מערבית (כנענית), היא “השפה הברורה”, נטו לקבל על עצמם את דת ישראל. האמונה היהודית באל אחד והמוסר שלה, תורת הכפרה ומחילת החטאים, גאוותו של העם היהודי היודע כי הוא הוא העם הנבחר, החייב לשמש מופת של “כבוד מחייב” ו"בחירה מחייבת" (מעין noblesse oblige), כל אלה היו בוודאי נקודות־משיכה מפתות. אך גם הגורל הקשה במיוחד של העם הזה, גורל שהעם נשאו על שכמו באורך רוח וראה בכך רק תחנה בדרך אל עידן הגאולה, וגם האחווה ששררה בתך הקהילות היהודיות – כל אלה שימשו בוודאי הוכחה משכנעת ביותר, לאמיתות הנבואות שבספר הספרים. מה עוד שתחת שלטון הרומאים היו זמנים, שהם הצטרפות אל הדת היהודית העניקה למצטרפים יתרונות ניכרים. תחת שלטונם של המלכים הנוצריים היו, עד למאה ה־17, אלפי יהודים, שעברו למראית עין לנצרות, התקשרו עם נוצרים בקשרי משפחה, אך חזרו, בהזדמנות ראשונה שאפשרה להם זאת, אל היהדות. כן התעוררה בין האצולה הבכירה ביותר של חצי־האי האיברי, תנועה, לפי רוח הרפורמציה הגרמנית, שהניעה גברים כמו דיאגו טייכירה (Diego Teixera), לעקור אל מחוץ לארץ, ולעבור שם בגלוי, אל היהדות.

עם כל הנטייה להסתגרות בתוך עמם הם, נטייה הקיימת מאז תקופת עזרא ונחמיה בעם ישראל, היתה קיימת, הן ב"חוטר הספרדי" (והוא כולל את עדות־ישראל מספרד ומפורטוגל כאחד) והן בין ה"נוצרים החדשים" כפי שכינו אותם בספרד, נטיית לוואי להיבדל, מבחינה חיצונית, גם משאר היהודים.