א

בְּלֵיל חֲנֻכָּה הָרִאשׁוֹן נָפַל שֶׁלֶג בְּחוּצוֹת הָעִיר. עַל הַגַּגּוֹת וְעַל פְּנֵי הַגְּדֵרוֹת נָפַל, וְאוּלָם בַּשָּׂדֶה נָפַל הַשֶׁלֶג כֵּפֶל-כִּפְלָיִם, תּוֹעֲפוֹת-תּוֹעֲפוֹת שֶׁלֶג נֶעֱרַם שָׁם. שֶׁלֶג לָבָן, צַח וְרָךְ.

בֶּן-צִיוֹן, זֶה הַנַּעַר שְׁחוֹר הָעֵינָיִם, הָיָה בְּאוֹתוֹ עֶרֶב בַּשָּׂדֶה לֹא רָחוֹק מִבֵּיתוֹ, הוּא וְעוֹד אֲחָדִים מֵחֲבֵרָיו, וְאַחֲרֵי הִתְגַּלְגְּלָם שָׁעָה קַלָּה עַל פְּנֵי מַרְבַדֵּי הַשֶּׁלֶג הָרַכִּים וְהַזַּכִּים, קָם הָרֹאשׁ שָׁבַּחֲבוּרָה, הֲלא הוּא בֶּן-צִיּוֹן, הַמְכֻנֵּה “בֶּנִי” וְאָמַר:

– נַעֲשֶׂה אָדָם!

וּבֶנִי זֶה – טִבְעוֹ לוֹמַר לְרַבִּים “נַעֲשֶׂה!” וְהוּא עַצְמוֹ הָיָה הָעוֹשֶׂה, וְגַם אֶת “הָאָדָם” עָשָׂה לְבַדּוֹ, הוּא בְרָאוֹ, יְצָרוֹ, הוּא הוּא שֶׁלָּשׁ אוֹתוֹ וְהֱקִימוֹ. חֲבֵרָיו – הֵם רַק עָזְרוּ עַל יָדוֹ, גִּלְגְּלוּ אֵלָיו אֶת כַּדּוּרֵי הַשֶׁלֶג בִּמְלא חָפְנֵיהֶם, נְשָׂאוּהוּ אֵלָיו בְּיָדַיִם אֲדַמְדַּמּוֹת וְצָבוֹת מִקֹּר, צָבְרוּ לְרַגְלָיו אֶת הַשֶּׁלֶג עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת, אַחַר-כָּךְ נִצְּבוּ עַל יָדוֹ, שָׂמוּ אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם בֵּין שִׂפְתוֹתָם, נָפְחוּ עֲלֵיהֶם בְּהֶבֶל פִּיהֶם הַחַם, וְכָךְ הָיוּ עוֹמְדִים וּמַבִּיטִים כֵּיצַד נַעֲשֶׂה “הָאָדָם”.

לְאַחַר שֶׁהֱקִימוֹ בֶּנִי, נָשָׂא אֵלָיו יוֹסִי חֲבֵרוֹ אֶת עֵינָיו וְאָמַר לוֹ לְבֶנִי:

– לוּ הָיָה אִתְּךָ פֹּה “שֵׁם הַמְפֹרָשׁ”, וְלוּ הָיִיתָ נוֹעֵץ אוֹתוֹ בְגוּפוֹ שֶׁל זֶה – וְהָיָה נִשְׁמָע לְךָ וְעוֹשָׂה אֶת כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁאַל, בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם הָיָה בָא לְמַעֲנֶךְ.

– מָה אָמַרְתָּ, יוֹסִי? אֵיזֶה שֵׁם? – שְׁאָלוֹ בֶּנִי, מִשְׁתּוֹמֵם וְעֵינָיו הִבְרִיקוּ, הִבְרִיקוּ.

– שֵׁם הַמְפֹרָשׁ! לוּ הָיָה לְךָ שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, אוֹי… – גָּמַר יוֹסִי הַקָּטֹן מִתּוֹךְ אֲנָחָה, כְּמוֹ שֶׁמִּתְאַנֵּחַ אָבִיו בְּסוֹף שִׂיחָתוֹ, בְּבֵיתוֹ.

הָעֶרֶב הָלַךְ הָלוֹךְ וְכָהֹה, וְכָל הַנְּעָרִים מִהֲרוּ, רָצוּ לְבֵיתָם. וְעַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה נִשְׁאַר זֶה הָאִישׁ הַלָּבָן לְבַדּוֹ.

ב

בֶּנִי נִכְנַס בִּמְרוּצָה הַבָּיְתָה: הַסָּבָא פֹּה?

הַסָּבָא עוֹד לֹא הָיָה בַּבַּיִת, עוֹד לֹא שָׁב הַסָּבָא מִבֵּית-הַכְּנֶסֶת מִתְפִלּוֹת מִנְחָה וּמַעֲרִיב. וְאוּלָם אָבִיו, הוּא הָיָה עוֹמֵד עַל-יַד הַחַלּוֹן וְעוֹסֵק בְּהַדְלָקַת הַנֵּר הָרִאשׁוֹן שֶׁל חֲנֻכָּה.

בֶּנִי שָׁכַח בְּאוֹתוֹ רֶגַע לְגַמְרֵי, שֶׁחַנֻכָּה הַיּוֹם, וְתָלָה שְׁתֵּי עֵינָיו הַשְׁחוֹרוֹת בְּאָבִיו: מְנוֹרוֹת חַשְׁמַל מְאִירוֹת בַּבַּיִת, וְנֵר קָלוּשׁ זֶה שֶׁבַּחַלּוֹן לָמָּה הוא?

וְאַבָּא, הוּא אַךְ רָאָה אָת בֶּנִי וַיִּשְׂמַח לקְרָאתוֹ מְאֹד וַיִּקְרָא:

– קְרַב הֵנָּה, בֶּנִי, וְתִשְׁמַע כֵּיצַד מְבָרְכִים עַל נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה.

– הִנֵּה כִּי כֵן! – קָרָא בֶּנִי בְּצָהֳלָה, – חֲנֻכָּה הַיּוֹם! וַאֲנִי כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי… הוֹי, כַּמָּה אֲנִי אוֹהֵב אֶת חַג הַחֲנֻכָּה הַזֶּה. אֵין לְךָ יָמִים טוֹבִים יוֹתֵר מֵאֵלֶּה שֶׁל יְמֵי הַחֲנֻכָּה!

– מִשּׁוּם מָה? הַאִם מִשּׁוּם זֶה, שֶׁמַּדְלִיקִים נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה?

עָנָה בֶּנִי וְאָמַר: לֹא מִשּׁוּם נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה דַוְקָא, אָמְנָם יָפִים הֵם הַלְּהָבִים הַקְּטַנִּים הַמְהַבְהֲבִים בְּחַלּוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל הָעִבְרִים, וְאוּלָם לֹא לְזֶה נִתְכַּוַּנְתִּי.

הוֹסִיף אָבִיו וּשְׁאֵלוֹ: וְכִי אֵיזֶה טַעַם יֵשׁ בַּדָּבָר? אוּלַי מִשּׁוּם דְּמֵי הַחֲנֻכָּה שֶׁאַתָּה מְקַבֵּל מִיָּדִי? אוּלַי מִפְּנֵי הַלְּבִיבוֹת שֶׁל חֲנֻכָּה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, וְאוּלַי זֶה הַסְּבִיבוֹן אֲשֶׁר תְּשַׁחֵק בַּיָּמִים הַלָּלוּ.

– אִי, – קָרָא בֶּנִי, – כְּבוֹדָם שֶׁל שְׁלָשְׁתָּם אֵלֶּה בִּמְקוֹמָם מוּנָח, וְאוּלָם אָנֹכִי אַחֶרֶת הָיִיתִי סָבוּר.

– וְכִי מֶה הָיִיתָ סָבוּר? אַדְרַבָּא, הַגֶּד-לי. – שְׁאֵלוֹ אָבִיו בְּסַקְרָנוּת וּבִצְחוֹק גַּם יָחַד.

הִתְיַצֵּב בֶּנִי בְּכָל קוֹמָתוֹ לִפְנֵי אָבִיו וְעָנָהוּ בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים:

– הִנֵּה כִּי קַר כֹּה בַּחֲנֻכָּהּ, בַּחֲנֻכָּה נוֹפֵל הַשֶּׁלֶג, בַּחֲנֻכָּה יֵשׁ חֲלַקְלָקָּה!

שְׂחוֹק קַל עָבַר עַל שִׂפְתֵי אָבִיו וְקָרָא: הִנֵּה כִּי לָזֶה נִתְכַּוַּנְתָּ.

בְּרֶגַע זֶה נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת, וְסָבָא נִכְנַס הַבַּיְתָה, מִתּוֹךְ נְאָקוֹת וּגְנִיחוֹת גַּם יָחַד: הוֹי! אוֹי! אֲבוֹי!

– מַה זֶּה הָיָה לְךָ, אָבִי? לָמָּה זֶה אַתָּה נֶאֱנָח? – שָׁאַל אָבִיו שָׁל בֶּנִי אֶת אָבִיו.

– אוֹי, אוֹי, חֲנֻכָּה! – פּוֹלֵט סָבָא מִפִּיו וּמַשְׁלִיךְ מֵעָלָיו אֶת הָאַדֶּרֶת. – חֲנֻכָּה הֲרֵי זוֹ חֲנֻכָּה, אֵין מַה להִתְאוֹנֵן, וְאוּלָם הַקֹּר וְזֶה הַשֶּׁלֶג וְזוֹ הַחֲלַקְלַקָּה.

בֶּנִי נָתַן שְׁתֵּי עֵינַיִם שְׁחוֹרוֹת גְּדוֹלוֹת וּתְמֵהוֹת בַּסָּבָא: הוֹי סָבִי, כְּלוּם יֵשׁ לְךָ בָּעוֹלָם דָּבָר יוֹתֵר טוֹב מִשְּׁלשֶׁת אֵלֶּה?

ג

בֶּנִי אָכַל מַהֵר אֶת אָכְלוֹ אֲשֶׁר שָׂמוּ לְפָנָיו, קָם מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן כְּדֵי לְהִתְחַמֵּק שׁוּב הַחוּצָה. אַךְ אִמּוֹ הִרְגִּישָׁה בָּזֶה בְּעוֹד זְמַן וְעָצְרָה בַּעֲדוֹ: לְאָן, בֶּנִי? הַלַּיְלָה הִנֵּה הוּא בָא, חשֶׁךְ כִּסָּה אָרֶץ. עוֹד מְעַט וְתֵלֵךְ לִישֹׁן.

הִתְחִיל בֶּנִי לְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי אִמּוֹ: אָנָּא הַנִּיחִי לִי, אִמִּי, וְאֵלֵךְ, מְחַכִּים לִי שָׁמָּה.

– אֵיפֹה מְחַכִּים לְךָ?

– שָׁם, לא הַרְחֵק, עַל פְּנֵי הַשָׂדֶה.

– וְכִי מִי זֶה מְחַכֶּה לְךָ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה?

– אָדָם מְחַכֶּה לִי.

– אֵיזֶה אָדָם?

– הָאָדָם שֶׁלִּי.

– הָאָדָם שֶׁלְּךָ? לֹא אוּכַל הָבֵן.

– הָאָדָם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי. זֶה אִישׁ-הַשֶּׁלֶג. לֹא אֶתְמַהְמַהּ שָׁם, רַק אֵצֵא וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם הֵנָּה.

רָאֲתָה אִמּוֹ לִלְבַב בֶּנִי, יָדְעָה עַד כַּמָּה יִנָּהֶה הַחוּצָה אֶל הַשָּׂדֶה, וְלֹא הֱנִיאַתְהוּ יוֹתֵר. וְעוֹד פָּרְפָה עָלָיו אֶת מְעִילוֹ, עֲטָפָתְהוּ הֵיטֵב-הֵיטֵב בְּצַוְּארוֹנוֹ וְקָרְאָה: לֵךְ וְשׁוּב מְהֵרָה!

וְאוּלָם בֶּנִי לֹא הָלַךְ תֵּכֶף. הוּא נִשְׁאַר רֶגַע עַל עָמְדוֹ, קָרַב לְאַט לְאַט אֶל זְקֵנוֹ, עָמַד לְיָדוֹ וְחֶרֶשׁ, חֶרֶשׁ קָרָא: סָבִי…

– הִנֵּה כִּי כֵן! – קָרָא הַסָּבָא, הִפְנָה אֶת רֹאשׁוֹ לְעֵבֶר בֶּנִי, צָבַט לוֹ בְּלֶחְיוֹ וְהוֹסִיף: דְּמֵי חֲנֻכָּה חָפָצְתָּ?

• לֹא זֶה, זְקֵנִי.

– סְבִיבוֹן אַתָּה רוֹצֶה.

– גַּם לֹא זֶה.

– וְכִי מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ, בֶּנִי?

– הָבָה לִי, זְקֵנִי, אֶת… שֵׁם הַמְפֹרָשׁ הָבָה לִי.

גַּם זְקֵנוֹ וְגַם אָבִיו, שְׁנֵיהֶם פָּרְצוּ בִצְחוֹק.

גַּם אִמּוֹ וַדַּאי שֶׁהָיְתָה צוֹחֶקֶת עָלָיו, אֶלָּא שֶׁלֹּא יָדְעָה אִמּוֹ מַה פֵּרוּשׁו שֶׁל זֶה. הִיא קָרְבָה אֲלֵיהֶם וְשָׁאֲלָה: מַה מְבַקֵּשׁ בֶּנִי?

– אַדְרַבָּא, – קָרָא הַזָּקֵן, – יַגִּיד לָךְ הוּא אֶת אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ.

– אֶת שֵׁם הַמְפֹרָשׁ אֲנִי מְבַקֵּשׁ! – חָזַר בֶּנִי עַל דְּבָרָיו, – אֶת שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, אֶת שֵׁם ה' הַנָּכוֹן, שֵׁם הַקֹּדֶשׁ. נָחוּץ הוּא לִי עַד מְאֹד.

– הוּא נָחוּץ לְךְ? שֵׁם הַמְפֹרָשׁ? – שָׁאַל אוֹתוֹ הַזָּקֵן בְּתִמָּהוֹן.

• לֹא לִי, אָמְנָם, – עָנָה בֶּנִי וְאֶת קוֹלוֹ הִשְׁפִּיל קְצָת, – לֹא לִי, כְּלוֹמַר, לֹא בִּשְׁבִילִי, רַק בִּשְׁבִיל אָדָם אַחֵר… הֲרֵי הוּא עוֹמֵד שָׁם, לא רָחוֹק מִזֶּה, עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה הוּא עוֹמֵד וּמְחַכֶּה.

– וְכִי בִּשְׁבִיל מִי? מִי הוּא זֶה? מִי זֶה מְחַכֶּה? – הִקִּיפוּהוּ כֻּלָם בִּשְׁאֵלוֹת וְהִתְבּוֹנְנוּ מִתּוֹךְ חֲשָׁד וּבְקְצָת פַּחַד בְּבֶנִי זֶה וּבְעֵינָיו הַשְּׁחוֹרוֹת וּבֶנֵי – הוּא עוֹנֶה עַל רִאשׁוֹן – רִאשׁוֹן, וְעַל אַחֲרוֹן – אַחֲרוֹן

– הָאָדָם, הוּא מְחַכֶּה.

– אֵיזֶה אָדָם?

– הָאָדָם שֶׁלִּי.

– מַאי מַשְׁמָע הָאָדָם שֶׁלְּךָ?

– הָאָדָם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אָנֹכִי. אִישׁ גָּדוֹל עַד מְאֹד, וַהֲרֵי הוּא עוֹמֵד וּמַמְתִּין לי, הוֹי, זְקֵנִי…

שׁוּב פָּרַץ הַזָּקֵן בִּצְחוֹק וּשְׁאָלוֹ: וּבְכֵן, מַה תְּבַקֵּשׁ?

אֶת שֵׁם הַמְפֹרָשׁ הָבָה לִי!

הַזָּקֵן הֶחֱרִישׁ-הֶחֱרִישׁ, וְאַחֲרֵי-רֶגַע פָּתַח אֶת פִּיו וְאָמַר: בְּתִיק הַתְּפִלִּין שֶׁלִּי הַיָּשָׁן מוּנָח זֶה סִדּוּרִי הַקָּטָן וְהָעָב. סִדּוּרִי זֶה מָלֵא וְגָדוּשׁ הוּא בְּרִבּוֹא רִבְבוֹת אוֹתִיּוֹת. בֵּין רִבּוֹא רִבְבוֹת הָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ נִמְצָא גַם שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, וְאוּלָם מִי נָבִיא וְיֵדַע מְקוֹמוֹ אַיּוֹ?

בֶּנִי עָמַד רְגָעִים אֲחָדִים עַל מְקוֹמוֹ מַחֲרִישׁ וַעֲצוּב-רוּחַ, אוּלָם פִּתְאֹם הִבְרִיקוּ שְׁתֵּי עֵינָיו, הָלַךְ לוֹ וְהִתְחַמֵּק מִן הַבַּיִת, הִתְגַנֵּב לַעֲלִיַּת הַקִּיר שֶׁל הַזָּקֵן. יוֹדֵעַ הוּא גַם יוֹדֵעַ אֵיפֹה תִיק הַתְּפִלִּין הַזֶּה מוּנָח. הוּא לְקָחוֹ בְּיָדוֹ, פְּתָחוֹ, הוֹצִיא מִתּוֹכוֹ אֶת הַסִּדוּר הַקָּטָן וְהֶעָבֶה, הֲפָכוֹ אֶל כָּל צַד, הִתְבּוֹנֵן בּוֹ וְנֶאֱנַח: זֶה זְקֵנִי, אִם הוּא לֹא יִמְצָאֵהוּ כָּאן, אֵיךְ יִמְצָא אוֹתוֹ בֶּנִי?

ד

לֹא רָחוֹק מִבֵּיתוֹ, בַּשָּׂדֶה עוֹמֵד “הָאָדָם” וּמְחַכֶּה.

– אֲנִי נוֹשֵׂא אוֹתוֹ אִתִּי! אִתִּי הוּא! – קָרָא בֶּנִי בְּצָהֳלָה חֲרִישִׁית. – אִתִּי הוּא שֵׁם הַמְפֹרָשׁ בְּסִדּוּר קָטָן זֶה. אֶת מְקוֹמוֹ לֹא אֵדַע, אָמְנָם גַּם זְקֵנִי לֹא יֵדַע אוֹתוֹ, וְשׁוּם אִישׁ בָּעוֹלָם לֹא יִמְצָאֵהוּ בֵּין רִבּוֹא רִבְבוֹת הָאוֹתִיּוֹת. מִשּׁוּם זֶה הֵבֵאתִי לְךָ אֶת הַסִּדּוּר כֻּלוֹ. קָחֵהוּ כְּמוֹ שֶׁהוּא עַל דַּפָּיו וְלוּחוֹת הָעוֹר אֲשֶׁר עָלָיו!

בֶּנִי עָמַד לִפְנֵי הָאָדָם. הַיָּרֵחַ עָמַד. הוּא עָף בַּשָּׁמַיִם בֵּין הֲמוֹנִי הֶעָבִים הַצְּחוֹרִים וְשָׁפַךְ אֶת אוֹרוֹ, אוֹר כֶּסֶף, עַל הַשָּׂדֶה, עַל הָאָדָם וְעַל בֶּנִי.

לִפְנֵי נָתְנוֹ אֶת הַסִּדּוּר לָאָדָם, פָּתַח אוֹתוֹ, נָתַן עֵינָיו בּוֹ, וְהִתְחִיל אַט-אַט קוֹרֵא: “שְׁמַע–יִשְׂרָאֵל–” אוּלַי זֶהוּ הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ? הוּא שָׁב וְסָגַר אֶת הַסִּדּוּר, קָרַב אֶל הָאָדָם וְאָמַר:

זֶה סִדּוּרוֹ שֶׁל הַסָּב,

קָטָן הוּא מְאֹד, אַךְ עָב:

הָאוֹתִיּוֹת בּוֹ בְּלִי תֹם,

כַּכּוֹכָבִים בִּשְׁמֵי רֹם.

דַּפָּיו רְאֵה, מָה רַבִּים הֵם!

בֵּין הַדָּפִּים יֶשְׁנוֹ שֵׁם –

שֵׁם הַמְפֹרָשׁ קוֹרְאִים לו.

אַשְׁרֵי מִי שֶׁזָּכָה בּוֹ!

מִי שֶׁזָּכָה בּוֹ וּמִי

אֶל קִרְבּוֹ בְּלָעוֹ – זֶה יְחִי.

עַתָּה פְתַח, בֶּן-אָדָם, פֶּה,

אֱמֹר: אֵי אָשִׂים סִדּוּר זֶה,

סִדּוּר סָבִי זֶה הַקָּט –

אִם בָּרֶגֶל, אִם בַּיָּד?

מַה שֶׁתַּחְפֹּץ תּוּכַל דְּרשׁ –

אִם בַּצֵּלָע, אִם בָּרֹאשׁ?

וְאוּלָם הַס, בְּעַד שֵׁם אֵל

לֹא יִסְכְּנוּ מְקוֹמוֹת אֵל –

מָקוֹם אֶחָד לוֹ בַּגֵּו:

הַכְנִיסֵהוּ תוֹךְ הַלֵּב!

בֶּנִי הוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ אֶל הָאָדָם, עָצַם אֶת עֵינָיו וְתָקַע אֶת סִדּוּרוֹ שֶׁל הַסָּבָא כְּמוֹ שֶׁהוּא, עַל כָּל דַּפָּיו וְלוּחוֹתָיו, עָמֹק עָמֹק תְּקָעָהוּ בְּלִבּוֹ וְקָרָא:

“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! שְׁמַע יִשְׂרָאֵל!”

בְּכָל סִדּוּר כָּתוּב כָּכָה;

לָכֵן אֶקְרָא לְךָ “יִשְׂרָאֵל”,

לֵךְ, יִשְׂרָאֵל, לֵךְ בִּבְרָכָה.

לֵךְ עַל פְּנֵי זֹה הָאֲדָמָה,

לֵךְ עֲבֹר בְּצִיּוֹת שְׁמָמָה,

בְּמִדְבָּרִיּוֹת נְשַׁמִּים,

דֶּרֶךְ יְעָרוֹת וְעַל פְּנֵי יַמִּים,

עַל הֶהָרִים, בָּעֲמָקִים –

שְׁאַל הָעוֹבְרִים בְּכָל מָקוֹם:

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֵי, הַחֲמוּדָה?

לַמַּכַּבִּי שְׁאָל, לִיהוּדָה,

וּבְשְׁמִי נָא דְרשׁ בִּשְׁלוֹמוֹ,

אֱמֹר לוֹ: מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ

אֲנִי מַמְתִּין לוֹ. נָא יָבוֹא

עִם דִּגְלוֹ וְעִם עֹז לְבָבוֹ,

וְכָל הַנִּסִּים שׁוּב יִתְרַחֲשׁוּ.

יָחִישׁ, יָבוֹא, אַל נָא יֶחֱשֶׁה.

נָא אֱמָר-לוֹ: יַחַד עִמִּי

מַמְתִּין אָבִי לוֹ וְאִמִּי,

וְגַם הַסָּבָא. תַּם כָּל שִׂיחִי,

מַהֵר צֵא לַדֶּרֶךְ, שְׁלִיחִי,

לֵךְ!

בְּרֶגַע זֶה הוֹצִיא בֶּנִי לְאַט-לְאַט אֶת יָדוֹ מִתּוֹךְ לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם. רֶגַע נִצַּב בְּלִי נוֹעַ, פִּתְאֹם פָקַח אֶת עֵינָיו.

הָאָדָם לא הָיָה עוֹד. הוּא נֶעְלַם וְאֵינֶנּוּ.

ה

זְקֵנוֹ שֶׁל בֶּנִי קָם בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם, נָטַל אֶת יָדָיו, הִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ, הִנִּיחַ תְּפִלִּין, הִכְנִיס יָד רָזָה וּמְקֻמָּטָה לְתוֹךְ תִּיק הַתְּפִלִּין כְּדֵי לְהוֹצִיא מִשָּׁם אֶת סִדּוּרו הַקָּטָן – וְהַסִּדּוּר אֵינֶנּוּ.

וְהַזָּקֵן שָׁכַח לְגַמְרֵי אֶת אֲשֶׁר הָיָה אֶתְמֹל בָּעֶרֶב, וְלֹא זָכַר עוֹד דָּבָר. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיְבַקֵּשׁ אֶת סִדּוּרוֹ זֶה הַקָּט חִפֵּשׂ אוֹתוֹ פֹּה וְשָׁם, אַךְ לַשָּׁוְא.

וְכַאֲשֶׁר יְחַפֵּשׂ כֵּן יְדוֹבֵב: דּוֹמַנִי שֶׁהָיִיתִי מַנִּיחוֹ בְּתִיק הַתְּפִלִּין? וְאוּלַי?…

סִדּוּרוֹ שֶׁל הַזָּקֵן קָטֹן הָיָה וְיָשָׁן-נוֹשָׁן, וְכִמְעַט שֶׁלּא הִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הַזָּקֵן. יָדַע הַזָּקֵן לְהִתְפַּלֵּל בְּעַל-פֶּה, אֶלָּא שֶׁהִסְכִּין זֶה הַרְבֵּה שָׁנִים עִם סִדּוּרוֹ זֶה, וְהָיָה מוּנָח בְּיָדוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל, הָיָה פּוֹתְחוֹ וּמְעַלְעֵל בּוֹ מִבְּלִי אֲשֶׁר יְעַיֵּן בּוֹ.

הַפַּעַם לא נֶהֱנָה הַזָּקֵן מִתְּפִלָּתוֹ, שְׂפָתָיו הָיוּ נָעוֹת נָעוֹת, אֶלָּא שֶׁלֹּא יָדַע שָׁלֵו בְּנַפְשׁוֹ, וּבְעוֹד הוּא פּוֹלֵט מִפִּיו אֶת הַתְּפִלָּה, עֵינָיו תּוֹעוֹת, תָּרוֹת בְּכָל פִּנּוֹת הַחֶדֶר לְסִדּוּרוֹ אֲשֶׁר נֶעְלַם וְאֵינֶנוּ.

בֵּין כֹּה וָכֹה הֵקִיץ בֶּנִי, פָּקַח אֶת עֵינָיו הַגְּדוֹלוֹת וְהַשְּׁחוֹרוֹת, הִתְרוֹמֵם וְקָם מִתּוֹךְ קְפִיצָה בַּמִּטָּה.

רָאָה הַזָּקֵן אֶת נֶכְדּוֹ שֶׁהֵקִיץ כְּבָר וּשְׁאֵלוֹ אֲגַב-אוֹרְחָא:

– אֱמָר-נָא לִי, אַתָּה, הַפִּרְחָח, אוּלַי רָאִיתָ אַתָּה אֶת סִדּוּרִי?

צְחוֹק קַל נִרְאָה עַל פְּנֵי בֶּנִי, וְיַעַן אֲשֶׁר יָדַע שֶׁלֹּא יָרַע לוֹ הַזָּקֵן קָרָא בְּלִי שׁוּם מוֹרָא:

– הוֹ, סִדּוּרְךָ זֶה הַקָּטָן בְּיַחַד עִם שֵׁם הַמְפֹרָשׁ אֲשֶׁר בּוֹ הֲרֵי הֵם תְּקוּעִים זֶה כְבָר בְּלֵב הָאָדָם שֶׁלִּי!

– מָה! מָה אַתָּה סָח? – קָרָא הַזָּקֵן בְּתִמָּהוֹן, וְנָתַן בּוֹ שְׁתֵּי עֵינָיו אֲשֶׁר כֹּה רָחֲבוּ רָחָבוּ. – בְּלֵב הָאָדָם? אֵיזֶה אָדָם? אַיֵּהוּ?

הוֹ! הוֹ! – קָרָא בֶּנִי בְּצָהֳלָה, – זֶה הָאָדָם וַדַּאי שֶׁהִרְחִיק-הִרְחִיק כְּבָר, וַדַּאי הִגִּיעַ כְּבָר לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל!

הַזָּקֵן לא הֵבִין עוֹד אֶת הַכֹּל, רַק אַחַת הֵבִין: שֶׁבֶּנִי זֶה יָדוֹ הָיְתָה בְּסִדּוּרוֹ הַקָּטֹן, וְלָכֵן הִתְמַרְמֵר עָלָיו לְכַתְּחִלָּה וְגָעַר בּוֹ, וְתָבַע מִמֶּנּוּ אֶת הַסִּדּוּר. וְאוּלָם לְאַחַר שֶׁסִּפֵּר לוֹ בֶּנִי אֶת הַכֹּל, נִשְׁתַּתֵּק הַזָּקֵן פִּתְאֹם וְנֶאֱלַם דֹּם.

לְאַחַר רְגָעִים אֲחָדִים שֶׁל שְׁתִיקָה שָׁאַל הַזָּקֵן אֶת בֶּנִי:

– זֶה הָאָדָם שֶׁלְּךָ, מָתַי הוּא שָׁב?

– לֹא לוֹ אֲנִי מְחַכֶּה. לִיהוּדָה הַמַּכַּבִּי, לְבוֹאוֹ שֶׁל זֶה אֲנִי מְחַכֶּה.

– וְהַמַּכַּבִּי – מָתַי הוּא בָּא, בֶּנִי?

– עוֹד הַיּוֹם!

– וְשֶׁמָּא לֹא יָבוֹא הַיּוֹם?

– יָבוֹא בְּיוֹם הַמָּחֳרָת לְנֵר חֲנֻכָּה שְׁלִישִׁי, מָחָר אוֹ אַחֲרֵי מָחָר, אוֹ בָּאַחֲרוֹן שֶׁל חֲנֻכָּה. וְאוּלָם בּוֹא יָבוֹא.

– וְשֶׁמָּא לֹא יָבוֹא, בֶּנִי, גַּם בָּאַחֲרוֹן שֶׁל חַנֻכָּה?

– שׁוּב אֲחַכֶּה לוֹ! – קָרָא בֶּנִי בְּעֹז רוּחוֹ.

– עַד מָתַי תְּהֵא מְחַכֶּה לוֹ, בֶּנִי?

– עַד יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ!

הַזָּקֵן גָּחַן, נָשַׁק לוֹ לְבֶנִי בְּרֹאשׁוֹ וְאָמַר: יָפֶה דָרַשְׁתָּ, בֶּנִי. חַכֵּה חַכֵּה לוֹ, חַכֵּה! גַּם אָנֹכִי מְחַכֶּה לוֹ, נְחַכֶּה לוֹ שְׁנֵינוּ.

וְהָס וָדֹם – אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מִזֶּה בַּבַּיִת, רַק בֶּנִי וּזְקֵנוֹ.

וּמִדֵּי לַיְלָה בְּלַיְלָה, בִּשְׁעַת הַדְלָקַת נֵרוֹת שֶׁל חֲנֻכָּה, בֶּנִי מִתְחַמֵּק לְרֶגַע הַשָּׂדֶה וְשָׁב, יוֹצֵא וְנִכְנָס, וְעוֹמֵד סוֹף-סוֹף לַחַלּוֹן וְנִשְׁקָף בַּעֲדוֹ לְתוֹךְ חֶשְׁכַת הַלַּיְלָה, מַטֶּה אָזְנוֹ וּמַקְשִׁיב, מַקְשִׁיב.

בְּנֵי הַבַּיִת – הֲרֵי הֵם יוֹשְׁבִים לַשֻּׁלְחָן, אוֹכְלִים לְבִיבוֹת וְעוֹסְקִים בְּשִׂיחָה. רַק הַזָּקֵן, רַק הוּא יוֹשֵׁב דּוֹמֵם. לִרְגָעִים הוא מַפְנֶה רֹאשׁוֹ לְעֵבֶר הַחַלּוֹן וְשׁוֹאֵל לְפֶתַע אֶת נֶכְדּוֹ: מַה נִּשְׁמַע, בֶּנִי? הַא?

וְאוּלָם אַף אֶחָד מֵהַמְּסֻבִּים לַשֻּׁלְחָן לֹא יֵדַע לְמַה נִּתְכַּוֵּן הַזָּקֵן. בֶּנִי – רַק הוּא יוֹדֵעַ.

וְאַתֶּם, קְטַנַּי, וַדַּאי שֶׁחֲפֵצִים אַתֶּם לָדַעַת מֶה הָיָה בְּסוֹפוֹ שֶׁל “הָאָדָם”? הָבָה אַגִּיד לָכֶם, וְאוּלָם תְּנַאי זֶה אֲנִי מַתְנֶה עִמָּכֶם: אַל נָא תְגַלּוּ זֹאת בְּאֹזֶן בֶּנִי, וְלא תִגְרְמוּ לוֹ צָעַר.

זֶה “הָאָדָם” – הוּא הָלַךְ אָמְנָם דֶּרֶךְ בּוֹרוֹת וַאֲגַמִּים, דֶּרֶךְ מִדְבָּרִיּוֹת וְיַמִּים, דֶרֶךְ עָרִים וּכְפָרִים הוּא הָלַךְ, הָלַךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ אַרְצָה יִשְׂרָאֵל וְהָלַךְ וְנָמָס.

שִׁמְשָׁהּ שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל חַמָּה בְּיוֹתֵר, וְזֶה הָאָדָם, הֶעָשׂוּי שֶׁלֶג, לֹא עָמַד בְּפָנֶיהָ וְנָמָס.

וְאוּלָם אֶת שְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל בֶּנִי עָשָׂה.

יְהוּדִי אֶחָד, מְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, עָבַר פַּעַם אַחַת בַּבֹּקֶר עַל פְּנֵי קִבְרוֹ שֶׁל יְהוּדָה הַמַּכַּבִּי וּמָצָא סִדּוּר קָטָן וְעָבֶה עַל גַּל עֲפָרוֹ.