פְּלוּטַרְךְ וְסֵפֶר הַבִּיאוֹגְרַפְיוֹת שֶׁלּוֹ¹    🔗

הסופר היוני פלוטרך נולד בערך בשנת החמשים לספה“נ בעיר חֵרוֹנֵיָה אשר בְּבֵאוֹטיה (ביון התיכונה) למשפחה כבודה. את המדעים למד באתונה מפי גדולי החכמים שבאותו הדור. בימי נעוריו ערך מסעות ארוכים ושהה זמן הרבה באיטליה וברומא. באלכסנדריה של מצרים שקד על עקד הספרים המפורסם אשר במקדש סֵרַפֵּיוֹן, שנוסד על ידי המלכים לבית תלמי ושהכיל מארבעים עד שבעים אלף מגלות־ספר, והתרעה עם המלומדים שהסתופפו בבית האוצר הזה. לאחר זמן, בימי שלטונו של הקיסר דוֹמִיצְיָנוּס, היה מרצה ברומא הרצאות בפילוסופיה ופעולתו במקצוע זה היתה מוצלחת ביותר. הוא נתקרב אל חצר המלכות ונעשה ידידו של ק. סוסיוס סֵנֵצְיוֹ, שהיה משמש פעמים הרבה במשרת קונסול בימי טְרָיָנוּס. יש אומרים, שאותו קיסר מנה את פלוטרך קונסול ונציב באיליריה, שפלוטרך היה מורהו של אדריָנוס הצעיר ושבזמן שהלז נעשה קיסר מנה אותו פרוֹקוּרָטוֹר על ארץ יון. ואולם ידיעה זו לא נתחורה כל צרכה ויש חולקים עליה. לעומת זה יודעים אנו נאמנה, שרוב ימיו בלה פלוטרך בעיר מולדתו חֵרוֹנֵיָה ושנים מרובות היה משמש כהן לְאַפּוֹלוֹ בדֶלְפִי. הוא שקד לטובת עיר מולדתו והיה חביב על הבריות בנדיבות רוחו ובאהבתו את האמת ואת המישרים, ומצא את אשרו בחוג בני משפחתו. הוא מת בשנת 120 לספה”נ. לדעת אחרים נולד בשנת ארבעים למנין המקובל ומת בן שמונים.

פלוטרך כתב חמשים ביאוגרפיות של גדולי יון ורומא ומהן נשתמרו בידינו ארבעים ושש. הביאוגרפיות הללו נתחברו בימי מלכותו של טרינוס ונאספו והוצאו לאור לאחר מיתתו של פלוטרך בחֵרוֹנֵיָה. הן סודרו על ידי המחבר בדרך של הקבלה והשואה: ביאוגרפיה של יוני לעומת ביאוגרפיה של רומאי. בדרך זו משתדל פלוטרך לברר את הצדדים השוים ואת ההפכים שבאפים ומעבדיהם של שני האישים שהוא מתאר, ומתוך כך הוא מעלה בידו את הלקח הנאות היוצא מתוך העיון והחקירה בדברי הימים בכלל ובתולדות אנשי השם בפרט.

חוץ מן הביאוגרפיות כתב פלוטרך שמונים ושלשה מחקרים פילוסופיים, שנתכנסו לקובץ אחד ונקראו בשם ‚Moralia‛ (כתבי מוסר). במחקרים הללו הריהו דן על ענינים שונים, כגון על אורח־הצדקה והפשע, על שויון־הרוח, על אהבת־הורים, על הפטפטנות, על אהבת־ממון, על הקנאה והשנאה, על חנוך הילדים, על הגורל, וכיוצא בזה. כתבי המוסר של פלוטרך יש להם ערך תרבותי חשוב והם מיחדים למחברם מקום בתולדות הפילוסופיה היונית. אבל שמו של פלוטרך נתפרסם בעולם ביחוד על ידי קובץ הביאוגרפיות שלו. ספר זה הוא מן הספרים המועטים המבלים את הזמן ואין הזמן מבלה אותם.

פלוטרך לא כתב חבור היסטורי מקיף ולא נתכון כלל להתחרות בגדולי סופרי ההיסטוריה של יון ורומא. מתוך סבך המאורעות של האומות, מתוך מסבות גורלן רבות־החליפות ומתוך ההמונים הקשורים יחד קשר מוצא ומולדת ושאיפה למטרה אחת בחר לו מקצוע מיוחד, שעדין לא התגדר בו אדם – את היחיד האדיר, השופך את מרותו על ההמונים, את האיש רב־הכח ורב־הפעלים, אשר נוצר מטבע בריתו להיות מנהיג לעדרי אדם. הוא היה הראשון, אשר גלה את ערכם והשפעתם של יחידי־הסגולה בתולדות העמים, את זרם האונים השופע מהם וגורר אחריו מאות אלפים בני־אדם לפעול גדולות ולשנות את גורלם של עצמם ואת גורלם של המונים אחרים, שהם באים עמם בהתנגשות. הוא הכיר שאך הללו, אשר אש אלהים או מוקדי הגיהנום בלבם, אשר יצר היצירה או תאות הכבוד והממשל „אינו מניחם לישון“, הם הם היוצרים לאמתם של עמים ולאומים. הם מיסדים ממלכות, מרחיבים את גבולות הארץ, מאחדים שבטים נפרדים לגוף לאומי אחד, בונים ערים ומתקינים את המוסדות המכשירים את גִדולה ופריחתה של התרבות. ומתוך רגש הערצה לגבורי־כח הללו, ל„גדולי עולם“ הללו, אשר יצרו לשעבר את כחה ותקפה של יון ואת עצמה וגבורתה של מדינת רומא, עמד פלוטרך וכתב את תולדותיהם וצר את צורתם לדורות עולם. הוא צר אותם מאהבה ומתוך געגועים וכליון נפש לאותו העולם שהקים את הגבורים הללו ושהיה בו מרחב לגלוי כחם ויצר הפעולה שלהם שלא ידע מעצור. בתקופה שהוא היה שרוי בה לא היה מקום ליחיד רב־הפעלים. הקיסרות הרומאית המושלת בכפה הכריעה את הכל ולא הניחה ליחיד גדול־הכח ורב המרץ לפתח את כשרונותיו בהנהגת המדינה ובעסקי פוליטיקה. ביון היה העם נטול חרות, הרוח הפוליטית הכבירה שסערה ותססה בקרבו לשעבר, מתה, ובתי־המדרש של הפילוסופים נדלדלו והלכו וכלו. ומעוצר יגון על דלדול־הכח הזה ועל ההתנונות הזאת של בני עמו וארצו התמכר פלוטרך בחבה יתרה לגבורי ימי קדם ועמד והעלה אותם מגלי אבק־הדורות ומתוך כתבי דברי הימים והאגדות והמסורות, שהיו נמקים שם, והציג אותם לעיני באי עולם לכל שפעת החיים ורגשת היצרים וסערת הכחות שמלאו את כל הויתם בשעתם. בעל־אוב זה היה מחונן כשרון שאין דוגמתו לציר דמויות בני־אדם לכל גלויי אפים וישותם הפנימית. במקצוע זה לא קם כמוהו עד היום הזה. הוא ידע לצרף קו לקו ותג לתג ופרט לפרט וליצור מהם נפש חיה לאמתה. הוא לא בז לקטנות. כל פרט של מה־בכך, כל מקרה עראי, כל הלצה שלא היתה בשעתה אלא פליטת־פה – הכל מצטרף אצלו צרוף מלא להבהיר ולהבליט את התמונה שהוא מציר בעצם חיותה. והוא אינו נושא פנים לגבורים שהוא מעלה לפנינו. עם כל החבה היתרה שהוא הוגה לאביר־הכח ורב־התעצומות שפעל גדולות, הריהו דן אותו דין צדק ומדקדק עמו כחוט השערה, וכשם שהוא מונה את שבחיו כך הוא מונה את מגרעותיו ואת חולשותיו. הוא מחלק את האורות והצללים חלוקה שוה ואינו מעלים שום דבר שיש בו כדי למעט במקצת את דמות הגבור הנערץ עליו.

אבל פלוטרך אמן גדול הוא לא רק בציור אפים ועולמם הפנימי של גבוריו, אלא גם בדרך ההרצאה שלו. הרצאתו מלאה חיים וחן ונועם מיוחד וממשיכה את לבו של הקורא ומצמדת את כווּן דעתו. הוא יודע לתבל את ספורו בשיחות, בפתגמים ומשלים, בדברי חדודים ובהגיונות נאים. על ידי התבלין הללו נעשה ספורו רב צדדין ומגוון ביותר והאינטרס של הקורא אל הנפש המרכזית של ההרצאה אינו מתרפה, אלא הולך ומתגבר.

ולא זו בלבד, אלא שפלוטרך יש לו השקפה משלו על ההיסטוריה האנושית, השקפה מוסרית טהורה, הזורעת אור מיוחד על המאורעות ועל האישים הפועלים את פעולתם בתולדות העמים. הוא רואה בהיסטוריה את שלטונה של רוח מוסרית אדירה, המכונת את מצעדי האדם ועלילותיו אל הטוב והנשגב. ההיסטוריה משמשת לאדם מורה נאמנה לצדקה ולמעשים טובים, היא מגלה לעיניו את הרע ואת הכעור באנושות ויחד עם זה היא מזרזת ומעודדת אותו לשאיפות נעלות ולמטרות רוממות. מתוך השקפתו זו משתדל פלוטרך להטעים את הלקח המובהק היוצא מתוך ההיסטוריה האנושית, ועל ידי שורת האישים המופלאים שהוא מעלה לפנינו מן העולם הקדמון הריהו מתכון לעורר בקרב הבריות התלהבות אל כל רם ונשגב, לתקן את הלבבות ולעשות את האדם טוב ונדיב ורב־חסד.

ספרי פלוטרך משמשים גם אוצר בלום של ידיעות על דבר העולם העתיק. הם פותחים לפנינו את העולם ההוא לכל שפעת חייו הסוערים ומכניסים אותנו אל בתי מקדשיו בשעת העבודה, אל ככר החגיגות ששם נערכו המשחקים הלאומיים, אל התיאטראות ובתי־המלאכה של האמנים והאומנים; אנו מכירים על פיהם את חיי היחיד בבית, את מדותיו ומנהגיו, את מוסדות המדינה, את סדרי הצבא וטכסיסי המלחמה. כללו של דבר: מתוך ספרי פלוטרך מתגלה לפנינו העולם העתיק מצדי צדדיו.

יותר מאלף ושמונה מאות שנה היה פלוטרך משמש מורה ומחנך לאומות העולם והשפעתו עדין לא פסקה וספק הוא אם תפסק בזמן מן הזמנים. המשכילים ובני הנעורים שבכל דור ודור היו מצויים אצל הביאוגרפיות שלו וזנו את נפשם מן ההוד והרוממות השרויים על גבורי ימי קדם, שהוא תאר אותם תאור אמת לאמתו ובאמנות מופלאה שאינה מתישנת לעולם והקימת לעד. גדולי עולם שבכל דור היו מעריצים את הסופר הזה הערצה יתרה, ומלומד יוני אחד, תאודורוס איש עזה, הגיע בהערצתו זו לידי כך שהעיד על עצמו אשר אילו היה אנוס להטיל הימה את כל אוצר ספריו, היה מטיל את כתבי פלוטרך לאחרונה!

התרגום העברי כולל את תמצית ספוריו של פלוטרך ועקרם בהשמטת הדברים שיש בהם טעם לפגם מבחינת המוסר שלנו או שאינם מן הענין.

י. ל. ברוך

תל־אביב, תמוז תרצ"ב

 

אַרִיסְטִידֵס    🔗

אריסטידס היה אחד מידידיו הנאמנים של קְלִיסְתֵּנֵס, אשר לאחר גירוש הפיזיסטרַטים² עמד וקבע באתונה חוקת־מדינה טובה. מכל העסקנים המדיניים לקח לו אריסטידס למופת את הלַקֵדֵמוני ליקורגוס והיה נוטה לצד המשטר האריסטוקרטי, אלא שנמצא לו מתנגד קשה והוא תֵּמִיסְטוֹקלֵס בן נֵיאוֹקלֵס, שהיה מן המחזיקים בשלטון הדמוקרטי.

תמיסטוקלס קנה לו עד מהרה בני־סיעה מרובים, שהיו לו למגן אדיר וסיעו בידו לעלות לגדולה ולהגיע לידי תקיפות יתרה. ומשום כך היה נושא פנים לבני סיעתו, וכשאמר לו פעם אחת אדם אחד, שעליו להתנהג עם כל בני אתונה במדה אחת ובלי משוא פנים, כדי שמרותו תהיה מקובלת על הבריות, החזיר לו תשובה: „אם לא אוכל לבכר את ידידי על פני מי שאינם ידידי, אין את נפשי לשבת על כסא השלטון.“ ואולם אריסטידס הלך בדרכו המיוחדה בעניני שלטון המדינה. הוא לא רצה לעקש את הישרה למען ידידיו ורעיו, וכלל היה בידו, שאזרח הגון חיב להשען בין בדבריו ובין במעשיו רק על הצדק והיושר בלבד. אבל כיון שהרגיש שתמיסטוקלס הולך ומחציף ומתנגד לכל מעשיו ומשתדל לסכל את כל מחשבותיו ועצותיו, ראה את עצמו אנוס לצרור גם הוא את מתקוממו זה ולהיות לשטן לו בכל מפעליו אשר יזם לפעול בארץ, כדי לצמצם על ידי כך את השפעתו על העם, שהלכה ורבה; שכן סבור היה, כי מוטב שהעם יאבד כמה טובות, מִתת לאדם זה להתחזק ולהעשות תקיף יותר מדי. הדבר הגיע לידי כך, שפעם אחת יגע ובטל הצעה מועילה שהציע תמיסטוקלס לפני אספת העם, אלא שביציאתו מן האספה לא יכול להתאפק ואמר, שאין הצלה למדינה האתונאית אלא אם ישליכו את שניהם, אותו ואת תמיסטוקלס, אל הבַּרַטְרום, היא הפחת העמוקה, שהיו מטילים לשם את חיבי מיתה. פעם אחרת עלה בידו להשפיע על העם לקבל אחת ההצעות שלו, אף על פי שרבים חלקו עליה והתקוממו לה בכל תוקף. נשיא האספה כבר רצה להעמידה למנין, אלא שמתוך הוכוחים והנאומים שנשמעו בענין זה נוכח אריסטידס שההצעה שלו עלולה להביא נזק, ולפיכך עמד ובטל אותה בעצמו. פעמים שהיה מציע לעם את עצותיו על ידי אחרים, כדי שתמיסטוקלס לא יסכל אותן מפני הטינה והקנאה שהגה לו ולא יקפח בכך את התועלת שבהן.

מכל המדות הטובות שנתיחדו לו הפליאה ביותר את הבריות מנוחת נפשו, שבאה לידי גלוי בכל החליפות והתמורות המתרגשות תמיד על העסקנים בצרכי המדינה. הקִלוס והכבוד לא הביאוהו לידי גאוה, כשם שתקלות ופגעים לא העבירוהו על דעתו ולא קפחו את מתינותו. הוא ראה חובה לעצמו לשמש תמיד את ארץ מולדתו במדה אחת שוה, ובכל מה שהיה עושה לטובתה לא נתן את דעתו לא לממון ולא לכבוד ולא לשום תגמול אחר. מספרים, שפעם אחת העלו על בימת התיאטרון אחד המחזות של הפיטן אֶסְכִילֵס, וכשהגיע השחקן לדברי הקלוס, שנאמרו בשבחו של אחד הגבורים, וקרא את החרוז: „הוּא לֹא יִשְׁאַף הֵרָאוֹת כְּיָשָׁר, כִּי אִם הֱיוֹת יָשָׁר בֶּאֱמֶת“, נתנו כל הרואים במחזה את עיניהם באריסטידס, כאילו רק הוא בלבד ראוי היה לשבח הנאה הזה.

וגדולה מזו, למען היושר עלול היה לכבוש בקרבו לא רק את רגש החביבות והרצון לבריות, אלא גם את יצר הטינה והאיבה. והרי דוגמאות אחדות למדתו זו. פעם אחת תבע לדין את אחד ממשנאיו. הדיָנים שמעו את הקובלנה ורצו מיד לעמוד למנין ולחיב את הנתבע בלי לשמוע תחלה את טענותיו. באותה שעה קפץ אריסטידס ממקומו ויחד עם בעל הדברים שלו התחנן לפני הדיָנים להתנהג עם אותו האיש לפי החוק ולתת לו להשמיע את טענותיו. פעם אחרת היה מוטל עליו לפשר ריב בין שני אזרחים פשוטים. אחד מהם אמר, שזה שכנגדו עשה הרבה רעות גם לו, לאריסטידס עצמו. „אל נא, ידידי,“ ענה ואמר אריסטידס, „מוטב שתאמר לי מה הרעה שעשה לך; הריני עכשו הדיָן שלך ולא שלי.“

כשנתמנה אריסטידס שר־האוצר של אתונה, הוכיח שלא רק הממונים שבזמנו, אלא גם אותם שקדמוהו, וביחוד תמיסטוקלס, מעלו מעילות גדולות בכספי המדינה. ולפיכך הסית בו תמיסטוקלס המון אנשים, וכשהגיע זמנו לתת דין וחשבון, הרשיע אותו תמיסטוקלס בפומבי ששלח ידו בגנבה, ולא עוד אלא שהשפיע על השופטים שיוציאו דינו לחובה. ואולם המעולים והנכבדים שבאנשי העיר התרגזו והתמרמרו על המעשה הזה עד מאד וגרמו לכך שלא די שזכוהו מן האשמה שנטפלה עליו, אלא שחזרו ומנוהו שוב פעם גזבר המדינה. אז עשה אריסטידס עצמו כאילו הוא מתחרט על מנהגו הקודם והתחיל מראה פנים מסבירות לאותם הבריות, ששלחו ידם בכספי הצבור, ונתחבב עליהם חבה יתרה משום שלא דרש מהם דין וחשבון ולא בדק את מעשיהם בדיקה מעולה. החמסנים הללו, שנתעשרו מקופת המדינה, התחילו מפליגים בשבחו של אריסטידס ודברו עליו טובות באזני העם והשתדלו בכל מאמצי כחם שיתמנה פעם שלישית גזבר המדינה. ואולם בשעת הבחירות עמד אריסטידס ודבר אל העם דברי כבושין ותוכחה קשה. „כשנהגתי את משרתי ביושר ובאמונה,“ פתח ואמר, „נִבְּלו את שמי והשליכו עלי שקוצים; עכשו, כשהפקרתי לגנבים חלק מסוים של הכנסות המדינה, הריני חשוב בעיניכם אזרח מעולה שאין כמותו. ומשום כך הריני בוש על הכבוד שאתם חולקים לי עכשו יותר משבושתי על ההרשעה שהרשעתם אותי קודם לכן בדין; והנני נד לכם מאד, לפי שרואה אני, שאדם המעלים עיניו ממעשי החמסנות של נבלים הריהו מכובד עליכם יותר ממי ששומר את כספי המדינה.“ על ידי הדברים האלה ועל ידי הגלוי שגלה את מעשי המעילה אמנם גרם לכך שהמקלסים אותו והממליצים עליו שמו יד לפה ונשתתקו, אבל כנגד זה זכה לתהלה נאמנה מאת כל האנשים הישרים בלבותם.

באותו הזמן עלה דַטִיס שר צבא דריוש מלך פרס למלחמה על ארץ יון, בתואנה שהוא בא ליסר את האתונאים בשביל ששרפו את סַרְדֵס בירת לוד, אבל באמת היתה כונתו לשעבד את עם היונים. הוא הקריב את כל הצי שלו סמוך למָרַתּוֹן והוריד שם את צבאותיו והֵשַם את כל הארץ. אז מנו האתונאים עשרה מפקדי מלחמה. החשוב שביניהם היה מִילְטִיאַדֵס ושני לו לתוקף ולתהלה היה אריסטידס. הלז הסכים לדעתו של מילטיאדס בכל דבר הנוגע לעריכת המלחמה וטכסיסיה ועל ידי כך הכריע את הכף לטובתו. בנוהג, שכל מפקד מלחמה היה מצביא את המחנה ביום המיועד לו. אבל כשהגיע תורו של אריסטידס, מסר לרצונו את תפקידו למילטיאדס, ומתוך כך הוכיח לחבריו שלא גנאי הוא הדבר להשמע לפקודותיו ולסור למשמעתו של אדם נבון וחרוץ, אלא אדרבה, מדה זו נותנת כבוד לאדם ויש בה תועלת רבה. בדרך זו הכריע את רגשות הקנאה של חבריו ועורר אותם להיות נשמעים תמיד למי שחונן בינה יתרה, והגדיל בכך את תקפו וחשיבותו של מילטיאדס. כל אחד ואחד מן המצביאים ותר על זכותו להיות מפקד יום אחד ונאות בנפש חפצה לקבל את מרותו של מילטיאדס.

בשעת הקרב היה המרכז של הצבא האתונאי נתון במצוקה גדולה ביותר. אריסטידס ותמיסטוקלס נלחמו זה על יד זה ושניהם הצטינו בגבורתם ועוז רוחם. לסוף הפנו הברברים עורף ונמלטו אל אניותיהם. אבל הנה ראו האתונאים, שהאניות אינן שטות אל האיים, אלא נדחפות בכח הרוח והגלים אל פנים אַטִּיקָה, ופחד תקף אותם שמא יתנפלו האויבים על אתונה, שנתרוקנה מאנשי צבא ואין מי שיגן עליה. ומיד מהרו לעזרת העיר תשעה שבטים משבטי האתונאים ועוד באותו היום הגיעו לאתונה.

אריסטידס נשאר עם שבטו על יד מרתון כדי לשמור על השבויים ועל השלל, וגם הפעם לא הכזיב את האמון שנתן בו העם. שדה המלחמה היה זרוע המון כסף וזהב, וגם האהלים והאניות שנלכדו היו מלאים בגדים ואוצרות מרובים לאין ערוך, ואף על פי כן לא השיאו יצרו לקחת מאומה מכל שפעת העושר הזה וגם לא התיר לאחרים לגעת בו, חוץ ממה שאחדים נטלו בסתר שלא בידיעתו. בשביל כך נתמנה מיד לאחר המלחמה אַרְכּוֹן עליון.

מכל המדות הטובות שהיו מצויות באדם זה נתחבבה ונתיקרה ביותר על העם מדת הצדק שלו, משום שמדה זו גורמת לבריות תועלת מרובה ומתמידה ביותר. בשביל כך זכה אדם עני ונחות-דרגה זה ונקרא בשם-התפארה „צדיק“, שם שיש בו משל הוד מלכות. שום מלך או טירָן לא שקד מימיו לזכות בכנוי זה. הללו היו מחַמדים ביותר את הכנוי „לוכד-ערים“, „ברק“, „מנצח“ ואפילו „נשר“ ו„אַיָּה“, משום שתהלת התוקף וכח-הזרוע היתה חביבה עליהם מתהלת המדות הטובות.

ואולם מזלו של אריסטידס גרם לו שדוקא הכנוי הזה, שמתחלה חִבֵּב אותו על הבריות חבה יתרה, סופו שעורר בלבם קנאה וטינה אליו, וביחוד לאחר שתמיסטוקלס העביר את השמועה בקרב העם, שעל ידי שאריסטידס היה מפשר את כל המריבות והסכסוכים בין בני-אדם, בטל את בתי-הדינים ויסד לעצמו שלטון-יחיד, אף כי בלי גדוד שומרי ראש. ולא עוד אלא שהעם, שדעתו זחה עליו בשל גבורתו ונצחונו וסבור היה שהוא עצמו ראוי לכבוד גדול מאין כמוהו, התחיל עוין את כל אדם שתהלתו ושם תפארתו הרימוהו למעלה מן ההמון. ולפיכך נתקבצו האתונאים מכל פנות העיר וקצותיה ודנו את אריסטידס לגרוש מן העיר על ידי אוסטרקימוס. הם עשו זאת מתוך תואנה, שהם מפחדים שמה יֵעָשֶׂה שליט יחיד, אבל באמת אך רגש הקנאה הביאם לידי כך. כי גזרת הגרוש על ידי אוסטרקיזמוס לא היתה עונש בעד מעשי-פשע שנעשו, אלא הכנעת הגאוה והתוקף המופלג של המגורש, ככל אשר אמרו בלשון נאה כדי לחפות על מעשה העול. אבל לאמתו של דבר לא היתה משמשת אלא ספוק נוח של רגש הקנאה; המקנאים לא רצו להתנהג עם האיש, שעורר את קנאתם, במדת-דין קשה ובאכזריות, ולפיכך עמדו והגלוהו מן העיר ודעתם נתקררה. ואולם לאחר זמן, כשהתחילו להשתמש באוסטרקיזמוס גם כנגד בני בליעל, עמדו ובטלו אותו סוף סוף.

והריני לתאר כאן בקצרה את המנהג שנהגו בגרוש שממין זה:

כל אחד ואחד מאזרחי העיר היה נוטל חרס וכותב עליו את שם האיש, שהוא רצה שיגלוהו מן העיר, ומביא את החרס אל מקום מוקף סורג של עץ, שהיה קבוע בשוק. הארכונים מנו תחילה את מספר החרסים שהובאו לשם, לפי שאם מספר הנמנים היה פחות מששת אלפים לא היה כחו של האוסטרקיזמוס יפה. אחר כך היו סודרים כל שם בפני עצמו ועל ידי הכרזה בקהל היו מפרסמים את האיש, ששמו היה רשום על רוב החרסים; האיש הזה נדון לגרוש לעשר שנים, אלא שזכותו להנות מקנינו נשתירה בידו כל אותו הזמן.

מספרים, שבשעה שנמנו על גרושו של אריסטידס נטפל אכר עם-הארץ אחד, שלא ידע צורת אות, אל אריסטידס, שנראה לו כאדם פשוט, והושיט לו את החרס שלו ובקש ממנו לרשום עליו את שמו של אריסטידס. הלז השתומם ושאלוהו מה רעה עשה לו אריסטידס זה. „הוא לא עשה לי כל רעה,“ החזיר הנשאל, „ולא עוד אלא שאיני מכירו אפילו, אבל היטב חרה לי כשאני שומע שמכנים אותו בכל מקום ‚אדם צדיק‛.“ אריסטידס לא ענהו דבר, אלא רשם את שמו על גבי החרס והחזירו לידו. כשעזב את העיר, נשא את כפיו לשמים והתפלל שהאתונאים לא יבואו לעולם לידי מצב אשר יכריח אותם להזכר באריסטידס.

מקץ שש שנים, בזמן שקְסֶרְקְסֵש מלך פרס עבר דרך תֵּסַלְיָה ובֵאוֹטְיָה על מנת לעלות על אַטִּיקָה, בטלו האתונאים את החוק והתירו לגולה לחזור לעירו, ביחוד מפני החששה שמה ישית אריסטידס את ידו עם האויב וידיח אזרחים רבים לנפול אל הפרסים. אבל הם טעו טעות גדולה לגבי אדם זה, אשר לא פסק מלעורר את היונים להלחם את מלחמת החרות עוד קודם שנתבטלה גזרת הגרוש שלו; ולא עוד, אלא שגם אחר כך, כשתמיסטוקלס נתמנה מצביא ראשי, היה אריסטידס שוקד לעזור על ידו בעצה ובמעשה, ולשם טובת הכלל עשה את אויבו בנפשו זה למפורסם מאין כמוהו!

בשעה שהספרטני אֵרִבְּיַדֵס, המפקד העליון של הצי היוני המאוחד, חשב מחשבות לעזוב את סָלָמיס, והצי הפרסי תפס את מצר-הים ואת האיים אשר מסביב ואיש לא הרגיש בהֶסגר הזה, נטש אריסטידס את אֱגִינָה ועבר מתוך סכנה גדולה בין אניות האויבים ובא בלילה לפני אהלו של תמיסטוקלס וקרא לו לצאת אליו יחידי. „תמיסטוקלס,“ פתח ואמר אליו, „הבה נתנהג כאנשים בעלי בינה ונסלק עכשו הצדה את המחלוקת הריקנית שלנו, שאינה אלא מעשה נערות, ונתחיל להתחרות זה בזה התחרות הגונה ורבת-ברכה להצלתה וישועתה של ארץ יון, אתה כמצביא ראשי ואני כעוזר ויועץ שלך. זה עתה שמעתי, כי רק אתה לבדך יודע ומכיר יפה מה שראוי לעשות ברגע זה והנך עומד על דעתך לערוך מלחמה בתוך מצר-הים. בעלי הברית מתנגדים לעצתך זו, אבל האויבים מסיעים בידך: כל הים כלו מכוסה מפנים ומאחור באניות שלהם. ובכן מוכרחים כל היונים להלחם כגבורים, לרצונם או שלא לרצונם, משום שנגדרה לפניהם הדרך להמלט.“ תמיסטוקלס החזיר לו תשובה זו: „אריסטידס יקירי, אין את נפשי שיהיה לך יתרון ממני בנדון זה. ההתחלה הנאה שלך תמריצני אפוא להתחרות בך ולהשתדל בכל יכלתי להיות יָתֵר ממך בפעולות אשר אפעל.“ ובדברים האלה גלה לאריסטידס את ההערמה שהערים על מלך הפרסים ועורר אותו להשתמש בהשפעתו הרבה על ארִבידס ולהוכיח לו שבלי מלחמת-ים אין תקוה להצלה. – במועצת המפקדים, שנתקימה אחר כך, טען קְלֵיאוֹקְרִיט הקוֹרִנְתּי כנגד תמיסטוקלס ואמר שהצעתו אינה טובה גם בעיני אריסטידס, שהרי הוא יושב כאן ושותק. על זה החזיר לו אריסטידס, שלולא היתה הצעתו של תמיסטוקלס ההצעה המעולה ביותר, ודאי לא היה שותק; ואם הוא שתק ולא דבר דבר באותה שעה, הרי זה לא משום ידידות ומשוא פנים לתמיסטוקלס, אלא משום שהוא מסכים הסכמה גמורה לדעתו.

עד שמפקדי הצי היוני מדַינים ונמלכים בענין זה הבחין אריסטידס שהאי הקטן פְּזִיטַלֵיָה, הקבוע בתוך מצר-הים ממול סלמיס כלו תפוס ביד האויבים, מיד הוריד את העַזִּים ואמיצי-הלב שבין האזרחים אל צנות קטנות ועלה עמם על האי פזיטליה והתקיף את הברברים והמית את כלם, חוץ מנכבדים אחדים שבהם שלקח בשבי. ביניהם נמצאו גם שלשת בניה של סַנְדָאוּקֶה אחות מלך הפרסים. אותם שלח אריסטידס מיד אל תמיסטוקלס. אחר הדברים האלה העמיד על חופי הים מסביב לאי אנשי צבא חמושים יפה וארב לאויבים שנתגלגלו לשם במקרה. מאנשיו לא נפל איש, ואולם מן האויבים לא נמלט אף אחד. בכלל היה דֹחק האניות במקום זה גדול ביותר וכאן התחולל הקרב בעצם תקפו. ומשום כך זכה האי הקטן פזיטליה שהציבו בו מצבת נצחון.

אחר המלחמה רצה תמיסטוקלס לנסות את אריסטידס ולפיכך אמר לו, שהמעשה אשר עשו אמנם גדול ומפואר הוא, אלא שעליהם לעשות מעשה גדול מזה: עליהם להפליג במהירות יתרה אל ההֶלֶּסְפּוֹנְט ולהרוס שם את הגשר וללכוד בכך את אסיה בתוך אירופה. ואולם אריסטידס חלק עליו בכל תוקף ודרש ממנו לנטוש את המזמה הזאת: מוטב שיחבל תחבולה איך לסלק את הפרסי מארץ יון במהירות גדולה עד כמה שאפשר, לפי שאם יגדרו לפניו את הדרך למנוסה, יש לחשוש שהמצוקה תָכֹף אותו לאסוף את מחנהו האדיר ולהלחם מלחמת-מגן בחרף נפש. אז שלח תמיסטוקלס אל המלך את אחד השבויים, את הסריס אַרְנָקֵס, וצוהו להגיד לו בסתר שהיונים זממו להפליג באניותיהם אל הגשר כדי להרוס אותו, אלא הוא עכב בידם בעוד מועד כדי להצילו. השמועה הזאת הפילה על קסרקסש פחד גדול כל כך, שהוא נחפז מיד לחזור אל ההלספונט. ואולם שר צבאו מַרְדוֹנְיוּס נשאר בארץ יון עם מבחר הצבא הפרסי, אשר מספרו עלה בערך לשש מאות אלף איש, ועדין היה כחו אדיר ואיום למדי. ומתוך בטחון על חיל היבשה הזה עמד וכתב אל היונים את דברי האיום הללו: „אמנם נצחתם בכלי-השיט שלכם צבא רגלי, שאינו יודע לתפוש משוט. עכשו בואו אל תסליה ואל באוטיה, שם יש עמקים רחבי-ידים, אשר פרשים ורגלים אמיצי-לב יוכלו להלחם בהם!“ ואל האתונאים שלח אגרת מיוחדה והבטיח להם בשם המלך לשוב ולבנות את עירם על מכונה, ישפיע עליהם רוב עושר ויתן להם את השלטון על כל ארץ יון, אם יסתלקו מן המלחמה. לשמע הדבר הזה חרדו הלַקֵדֵמוֹנִים חרדה גדולה, ומיד שלחו מלאכים אל האתונאים בבקשה לשלוח את נשיהם וילדיהם אל שפרטה ולקבל מידם את ספוק צרכיהם של הזקנים. ואמנם קשה היה מצב האתונאים באותה שעה ומצוקתם גדלה ביותר, לפי שנִטלו מהם עירם וקרקעותיהם גם יחד. ואף על פי כן, לאחר ששמעו את דברי המלאכים, החזירו להם בעצת אריסטידס תשובה מופלאה. הם אמרו להם, שאין להם טינה על האויב, אשר סבור היה שאפשר לקנות את הכל בכסף ובזהב, החשובים בעיניו כקנין יקר שאין למעלה ממנו; אבל הם כועסים כעס גדול על הלקדמונים, שאינם נותנים עכשו את דעתם אלא לעניותם ומחסורם של האתונאים ושוכחים את גבורתם ואת אהבת-הכבוד שלהם במדה כזו, שהם מציעים להם להלחם בעד ארץ יון רק למען הלחם שיאכילו אותם. לאחר עריכת ההחלטה העממית הזאת הביא אריסטידס את הצירים לפני אספת העם וצוה אותם להגיד לבני לקדמוניה שאין די זהב לא על פני הארץ ולא מתחת לארץ, אשר כח בו לגרות את יצר האתונאים לותר במחירו על חרותה של ארץ יון. אחר הדברים האלה פנה אריסטידס אל ציריו של מַרדוֹניוּס, וכשהוא מַחוֶה בידו כלפי השמש ענה ואמר אליהם: „כל זמן שמאור זה מהלך במסלתו, לא יחדלו האתונאים לערוך מלחמה עם הפרסים בגלל ארצם שנשמה ובגלל מקדשיהם שנתחללו ונשרפו באש.“ חוץ מזה נחרץ בעצתו מטעם אספת העם, שהכהנים יאררו את כל מי שיציע לפני הפרסים הצעות של שלום או יפר את ברית אגודת היונים.

אחר הדברים האלה התנפל מרדוניוס שנית על אטיקה, והאתונאים עברו שוב פעם אל האי סלמיס. אריסטידס נשלח אל לקדמוניה והוכיח את השפרטנים קשה על אשר הפקירו שוב את האתונאים בידי הברברים ומתרשלים ואינם נוקפים אצבע לטובתם, ודרש מהם במפגיע למהר ולצאת לעזרת השארית שנשארה מארץ היונים. האֱפוֹרִים שמעו את תלונתו ודומה כאילו לא שעו אליו, אלא התעסקו כל היום במשחקים ובשעשועים שנערכו לרגל החג היַקִינְתָּה³ שחגגו באותו הזמן. ואולם לעתותי ערב בררו חמשת אלפים שפרטנים, אשר לכל אחד מהם היתה לויה של שבעה הֵלוֹטים, ושלחו אותם בחשאי אל מערכות המלחמה. אריסטידס לא ידע זאת ופנה אליהם שוב פעם בתלונות על התמהמהותם, אבל הם ענוהו שדעתו ודאי נטרפה או שהוא מדבר מתוך חלום, לפי שמחנה השפרטנים כבר הולך לקראת הפרסים.

אחר הדברים האלה נבחר אריסטידס למצביא ראשי בקרב העתיד להתרגש, ובראש שמונת אלפים אתונאים מזוינים בנשק כבד יצא אל פלַטֵיָה. שם התחבר אליו פוֹזַניוּס, המנהיג של כל צבאות היונים, בלוית השפרטנים; וגם שאר היונים נהרו לשם המונים המונים. המחנה הראשי של הפרסים התפשט לאורך הנהר אָזוֹפּוּס ומרוב גדלו נדמה כאילו אין לו סוף וגבול. את יְהָבָם ואת החפצים היקרים שלהם הניחו במקום מרובע מוקף חומה, אשר כל אחד מצדדיה היה ארוך עשרה ריס.

המנחש של מחנה היונים הבטיח ליונים, שידם תהיה על העליונה על אויביהם, אם יסתפקו רק בהגנה על עצמם בלבד ולא יתגרו מלחמה ראשונה. והאורקיל אשר בדלפי הבטיח לאתונאים, שיכריעו את הפרסים אם יערכו מלחמה על אדמתם של עצמם. כדי לקים את ההבטחה הזאת של האורקיל עמדו אנשי פלטיה והחליטו לסלק את אבני הגבול, המבדיל בין ארצם ובין ארץ אטיקה, ולמסור את החבל הזה לאתונאים למען יוכלו להלחם על אדמתם של עצמם. נדיבות-לב זו של אנשי פלטיה הנחילה להם כבוד ותהלה לאורך ימים.

עד כה ועד כה ובני טֵגֵאָה⁴ באו בריב עם האתונאים על דבר מקומם במערכות המלחמה. הם דרשו לעצמם את המקום באגף השמאלי, כשם שהשפרטנים תפסו תמיד את האגף הימני, ועם זה השתבחו באבותיהם הגבורים והסתיעו בזכותם. האתונאים התרעמו עליהם הרבה, והנה קם אריסטידס ואמר: „אין השעה כשרה לכך להתוכח עכשו עם הטֵגֵאים על תהלת אבותיהם ועל גבורתם של עצמם, אבל בפניכם, השפרטנים, ובפני שאר היונים הננו מכריזים ומודיעים המקום אינו מוסיף גבורה לאדם ואינו גורע מגבורתו. יחדו לנו במלחמה כל מקום שתרצו, אנו נאמץ את כחנו להגן עליו ולהנחיל לו כבוד בלי לעמם אף במשהו את תפארת נצחונותינו לשעבר. לא באנו לכאן להתקוטט עם בעלי בריתנו, אלא להלחם עם האויב; אין את נפשנו לפאר ולרומם כאן את אבותינו, אלא להלחם בגבורה להצלתה של ארץ יון. המלחמה העתידה לבוא תראה מה יהא ערכה וזכותה של כל עיר, ערכו וזכותו של כל מנהיג ושל כל איש צבא יחיד בעיני היונים.“ הדברים האלה השפיעו על המפקדים ועל כל המשתתפים באספה לחרוץ את דבר הריב לזכות האתונאים וליחד להם מקום באגף השמאלי.

בה בשעה שכל ארץ יון היתה שרויה בחרדה ודאגה לגורלה, והאתונאים היו נתונים במצב קשה ומסוכן ביותר, התכנסו בחשאי באחד הבתים אשר בפלַטֵיָה אנשים מספר מבני מרום עם הארץ ומן העשירים, שנדלדלו על ידי המלחמה ויחד עם עשירותם קפחו את כל ערכם והשפעתם בעיר, ואשר היטב חרה להם למראה ההדיוטות שעלו לגדולה וזכו לכבוד. האנשים הללו התקשרו בסתר להפיל את השלטון הדמוקרטי, ואם הדבר לא יעלה בידם זממו לבלע ולהשחית את הכל ולהסגיר את ארץ יון בידי הפרסים. דבר הקשר הזה, שהלך והתפשט במחנה ואנשים רבים כבר נפתו לתת לו יד, נודע לאריסטידס בעוד מועד. השעה היתה שעת חרום ואריסטידס הכיר שאסור לו להעלים עין ממזמת־הסתרים הזאת, אבל מצד אחר לא רצה לתת פרסום גדול לדבר, משום שאי אפשר היה לדעת מראש כמה יהיה מנינם של הקושרים שיגלה עוונם על ידי חקירה ודרישה חמורה, ולפיכך גמר לכון את מדת הדין לפי טובתה של המדינה באותה שעה, ומכל המון הקושרים צוה לתפוש רק שמונה. שנים מהם, שהיו מראשי האשמים בקשר, צריכים היו להיות נדונים תחלה, אלא שעלה בידם לברוח מן המחנה. את יתר חבריהם הוציא לחפשי בעצמו, כדי לעודד את רוחם של מרעיהם, אשר סבורים היו שדבר הבגידה שלהם עדין לא נגלה, ולתת להם יכולת לחזור בתשובה. ולאותם ששחרר אמר, שהמלחמה תהיה להם בית־דין גדול, אשר בו יוכלו לצַדק את נפשם ולהוכיח את יושר הנהגתם ותום לבם לגבי ארץ המולדת.

אחר הדברים האלה הסיע מַרְדוֹנְיוּס את גדוד הפרשים שלו, אשר על ידו חשב עצמו תקיף ואדיר ביותר מאויביו, כנגד היונים, שתפסו עמדה בטוחה ומוצקה לרגלי ההר ציטֵרוֹן במקום זרוע סלעים. רק המֵגָרים בלבד, שמספרם עלה לשלשת אלפים איש, חנו בעמק ברחוּק מקום מהם, ולפיכך נפגעו ביותר על ידי התקפת הפרשים, שהשתערו עליהם בכל עוז מכל עבר. אז מהרו ושלחו רץ אל פוֹזניוס ודרשו ממנו במפגיע לשלוח להם מיד עזרה, משום שהם לבדם לא יוכלו בשום פנים להחזיק מעמד בפני המון הברברים. אף על פי שפוזניוס קבל את הידיעה הזאת וגם ראה בעיניו ממרום עמדתו את מחנה המגרים כשהוא כלו מכוסה כמעט בכידונים וחצים והם עצמם דחוקים וצפופים במקום צר – אי אפשר היה לו לבוא לעזרתם בחיל־הרגלים הכבד של השפרטנים כנגד רוכבים קלים. ולפיכך בקש לעורר בין המנהיגים ושרי הצבא, שהקיפוהו באותה שעה, התחרות של גבורה ותאות־התהלה ושאל אותם, אם יש בהם איש החפץ להושיע את המגרים בקרב זה לרצונו. הכל היו מהססים, חוץ מאריסטידס; הלז הודיע בשם האתונאים שהוא נכון לעשות זאת, ומיד נתן צו לאוֹלימפּיוֹדוֹרוֹס, האמיץ שבין מפקדי צבאותיו, ללכת לעזרת המגרים עם שלש מאות החילים המובחרים המסורים למשמעתו ולהוסיף עליהם רובי־קשת אחדים. הגדוד נערך לקרב ואץ בצעדי און לקראת הברברים. והנה הרגיש בו מַסִיסְטִיוּס, שר הפרשים של האויב, שהיה בעל כח שאינו מצוי ואיש־מדות ויפה־תואר ביותר, ומיד הפנה אליו את סוסו והשתער עליו. האתונאים החזיקו מעמד, ובין שני הצדדים התחולל קרב קשה כל כך כאילו גורלה של כל המלחמה כלה היה תלוי בו. לסוף נפגע סוסו של מסיסטיוּס בחץ והפיל את רוכבו מעליו. מסיסטיוס לא יכול לקום מעל הארץ מפני כובד נשקו, אבל האתונאים לא יכלו לפגוע בו פגיעה כל־שהיא, עד כמה שלא הכוהו בכלי נשקם, לפי שלא רק ראשו וחזהו, אלא גם זרועותיו ורגליו היו כרוכים יפה בטבלאות של זהב, של נחושת וברזל. לסוף נעץ אחד מאנשי הצבא את חוד חניתו לתוך עינו דרך מפתח הקובע והמיתו. שאר הפרסים עזבו את גופת המת והפכו עורף ונמלטו. היונים הכירו את גודל ערכה של ההצלחה הזאת לא על פי מספר ההרוגים, שכן רק חללים מועטים נפלו בקרב זה, אלא על פי האבל שהתאבלו אויביהם. ביגון אבלם על מותו של מסיסטיוס גזזו הפרסים לא רק את שערות ראשם של עצמם, אלא גם את רעמות סוסיהם ופרדיהם ומלאו את המישור יללות וקינות, לפי שאבד להם איש שלא היה כמותו לגבורה ואומץ לב, ואשר רק מרדוניוס לבד היה גדול ממנו בכח השלטון והשררה.

לאחר הקרב הזה שבתו שני המחנות זמן־מה ומנעו עצמם ממלחמה. כי על פי האותות הידועים להם, שהבחינו בקִרְבי הקרבנות, נבאו החוזים גם לפרסים וגם ליונים את הנצחון אם רק יגנו על עצמם, ואת המפלה – אם יתגרו באויביהם. אבל כשראה מרדוניוס שצרכי האוכל של מחנהו הולך ומתמעט ולא יספיקו אלא לימים מועטים, ושהיונים הולכים ומתחזקים על ידי גדודים חדשים המתוספים עליהם, קצה נפשו להיות שרוי בצפיה לבטלה והחליט לעבור עם עלות השחר את הנהר אזוֹפּוּס ולהתנפל על היונים בהסח הדעת; לשם כך נתן לשרי הגדודים את הפקודות הדרושות לדבר עוד מבערב.

סמוך לחצות הלילה קרב בחשאי אל מחנה היונים אדם רוכב על סוס ובקש מאת אנשי המשמר שיקראו את האתונאי אריסטידס. הקרוא בא מיד והנכרי פתח ואמר אליו: „הריני אלכסנדר, מלך המקדונים, והנני בא הנה, שלא להשגיח בסכנה הגדולה שאני צפוי לה, בשביל שאהבתי אתכם ואיני רוצה שהַתְּקפה שאתם עתידים להתָּקֵף לא תתרגש עליכם לפתע פתאום ותרפה את ידיכם ותמעיט את גבורתכם במלחמה. מחר יערוך אתכם מרדוניוס מלחמה, לא משום שלבו סמוך ובטוח שינחל נצחון, אלא מפני מצבו הדחוק. על פי סמנים רעים שנתגלו בקרבנות ועל סמך פתגמי האורקילים הזהירו אותו המנחשים לבל יתגרה מלחמה, ולא עוד אלא שרוח אנשי צבאו רפתה ודוכאה ביותר. אבל ההכרח כופה אותו לעוז ולנסות את מזלו שמא יצליח, ואם אין כן, אם יוסיף להמתין ולפגר, סופו לבוא לידי מחסור קשה מאין כמוהו.“

אחר הדברים האלה בקש אלכסנדר מאת אריסטידס לשמור את כל מה שהגיד לו בלבו ושלא לגלותו לאיש. אריסטידס החזיר לו, שאי אפשר לו להעלים את הדבר מפוֹזַנְיוּס, שהרי הוא המצביא העליון; לשאר שרי הצבא לא יגיד מאומה לפני הקרב, אבל אם היונים ינצחו, לא יכוסה מאיש המעשה שעשה אלכסנדר בנדיבות רוחו וקנאתו לטובת ארץ יון. אז רכב המלך המקדוני ושב לדרכו, ואריסטידס נכנס אל אהלו של פוֹזניוּס והודיעו כל מה שהוגד לו. שניהם קראו מיד לשאר שרי הצבא וצוום להכין את הצבא למלחמה העתידה להתרגש בקרוב.

באותה שעה הציע פוזניוס לאריסטידס להעביר את האתונאים אל האגף הימני ולהעמידם כנגד הפרסים, לפי שהם מכירים את דרך המלחמה של הפרסים, ומתוך בטחון על נצחונותיהם הקודמים יאזרו כח וילחמו עמם בגבורה יתרה. לעצמו יעד פוזניוס את האגף השמאלי, כדי לאסור שם מלחמה עם היונים בעלי בריתם של הפרסים. כל שרי הצבא של האתונאים חשבו שדרישתו זו של פוזניוס יש בה מן העָוֶל והחוצפה: את כל מערכת המלחמה הריהו מניח כמו שהיא ואינו משנה בה כלום, רק את האתונאים בלבד הוא שולח פעם הנה ופעם שמה, כאילו היו הלוטים משועבדים, ולא עוד אלא שהוא מעמיד אותם כנגד מבחר הצבא הפרסי. אבל אריסטידס הסביר להם שאינם אלא טועים. „קודם לכן,“ פתח ואמר אליהם, „רבתם עם הטֵגֵאים על דבר המקום באגף השמאלי והתגאיתם בכך שהכירו בזכותכם והעדיפו אתכם על בעלי ריבכם. עכשו שהלקֵדֵמוֹנים מוַתרים לכם לרצונם על האגף הימני ומוסרים לידכם בבחינה ידועה את המפקד העליון על כל המחנה, אתם מסרבים לקבל את הכבוד הזה ואינכם מכירים את המעלה הטובה שבדבר, שאין אתם צריכים להלחם עם בני ארצכם וקרוביכם אלא עם ברברים ואויביכם בנפש.“

דברי הכבושים הללו השפיעו על האתונאים ומיד החליפו בנפש חפצה את מקומם עם השפרטנים, ובשורותיהם נשמעו דברים מעודדים להיות תקיפים ואמיצי לב. וכך היו מזרזים זה את זה: „האויבים העולים עלינו אינם מביאים עמם לא נשק מעולה ולא גבורה יתרה מאשר על שדה מָרַתּוֹן. עדין מזוינים הם באותן הקשתות, לבושים אותם בגדי הצבעונים ועדויים אותם עדיי הזהב על גופם המפונק, אשר נפש פחדנית שרויה בו. גם אנו מזוינים עדין באותם כלי־הנשק וגם גופנו לא נשתנה מכפי שהיה, אבל הנצחונות שנחלנו אמץ את רוח הגבורה שלנו במדה יתרה. עכשו אין אנו נלחמים רק על עירנו ועל ארץ מולדתנו בלבד, כמו שנלחמנו שם, אלא גם על אותות־הנצחון שנחלנו על יד מרתון ובסָלָמִיס, שלא יהא נראה שהנצחונות הללו הם פרי עמלו של מילטיאדס או מַתַּת ההצלחה ולא תולדת גבורתם של האתונאים.“

וכך נזדרזו האתונאים והחליפו במהירות את עמדתם במערכות המלחמה. הדבר נודע לתִּבְּנִים מפי הבוגדים, הנופלים אל האויב, והללו הודיעו זאת למַרְדוֹניוס. הלז העביר מיד את צבאות הפרסים אל האגף הימני שלו, אם משום פחד מפני האתונאים או משום שראה כבוד לעצמו להלחם עם השפרטנים, ואת היונים בעלי בריתו צוה לעבור שמאלה ולהתיצב כנגד האתונאים. פוֹזַנְיוס הבחין בחלוף מקום זה וחזר ועמד שנית באגף הימני, אלא שגם מרדוניוס תפס שנית את עמדתו באגף השמאלי כבתחלה והתיצב ממול הלַקֵדמוֹנים. כך עבר אותו היום ללא קרבות. אז קראו היונים למועצת מלחמה ונמנו וגמרו להרחיק את המחנה שלהם מהלאה למקום עמדתם ולחנות במקום המושפע במים, לפי שכל הפלגים שבקרבתם נזדהמו ונשחתו על ידי שפעת הסוסים של חיל הפרשים.

המעבר ממקום למקום נעשה בלילה, מרדוניוס ידע שהיונים עזבו את תחנותם, וכשהאיר הבוקר ערך את צבאותיו למלחמה והללו התנפלו בקול צוחה ושאון על הלקדמונים, אשר פגרו מלכת אחורי יתר היונים. הברברים היו סבורים, שלא יהא להם אפילו צורך להלחם, אלא יכחידו את היונים תוך כדי מנוסתם. ואמנם כדבר הזה יכול היה לקרות על נקלה, לפי שפוזניוס שכח מתוך מבוכה לתת לשאר היונים את האות המותנה ביניהם, ולפיכך לא מהרו לעזרתו אלא לאחר שהקרב כבר התחולל בעצם תקפו, ולא כלם כאחד אלא מחלקות בודדות ופזורות. כשראה פוזניוס שהקרבן שהביא כמנהגו לפני המלחמה לא עלה יפה, צוה את אנשי צבאו להעמיד את מגניהם לרגליהם, לעמוד במנוחה ולהתבונן רק אליו בלבד, בלי להגן על עצמם מפני אויביהם. אחר הדברים האלה צוה להקריב קרבן חדש. בינתים התקרבו הפרשים של האויב הלוך והתקרב וחציהם כבר פגעו ביונים ופצעו כמה מהם. בין הנפגעים היה גם קַליקרַטֵס, שלא היה גבר יפה כמותו בין היונים ובשעור קומתו עלה על כל אנשי הצבא שבמחנה. הוא נפצע בחץ פצע מות ועם יציאת נשמתו אמר את הדברים האלה: „איני מצר על מותי, שהרי באתי לכאן לתת נפשי בעד ארץ יון, אבל מצטער אני שהנני מת בלי אשר הניעותי את זרועי להכות מכה באויב.“

אף על פי שהלקדמונים היו נתונים במצוקה גדולה ובסכנה, שלטו בכל זאת ברוחם שליטה מופלאה. הם לא הגנו על עצמם מפני האויב שהשתער עליהם, אלא היו מצפים שהאלהות ושרי הצבא שלהם יודיעום שהגיעה שעת הכושר, ובין כה וכה עמדו על משמרתם במנוחה ונתנו להמית עצמם ביריה. בינתים שחט הכהן קרבן אחר קרבן ופוזניוס היה מדוכא ביגון ועיניו זלגו דמעות והוא נשא את כפיו למרום והתפלל לאלה הֵרָה ולשאר אלי המגן של ארץ פְּלַטֵיָה, אשר אם נגזרה גזרה על היונים שלא לנצח, יזכו לכל הפחות להפיח את נפשם לאחר מלחמה עזה ורבת־תהלה ולהוכיח לאויביהם במעשה שיצאו למלחמה על עם גבור ומלומד־קרב. אחר התפלה הזאת, שיצאה מעומק לבו, נתגלו סוף סוף בתוך הקרבנות אותות מבשרי־ישועה והחוזים נִבאו נצחון. ומיד נתן פוזניוס צו לאנשי צבאו להתיצב יחד במערכה כנגד אויביהם, והפַלַנְגָה⁵ לבשה בן רגע צורה של חיה זועמת המתעתדת לקרב ושערותיה סמורות. עכשו ראו הברברים, שיש להם עסק עם אנשים המוכנים ומזומנים להלחם מלחמה לחיים ולמות. הם צרפו את מגניהם הקלועים יחד ועשו מהם מעין מחיצת־מחסה והתחילו ממטירים מאחוריה מטר חצים על הלקדמונים. הללו עלו עליהם בשורות צפופות, פרצו את מחיצת־המחסה ותקעו את חניתותיהם בפני הפרסים ובחזיהם. אבל הפרסים הגנו על עצמם באומץ לב ובכל עוז; הם תפשו את החניתות בידים מגולות ושברו את מרביתן; הם שלפו את חרבותיהם הקצרות והישרות, הוציאו מידי הלקדמונים את מגניהם והתכתשו עמם. בדרך זו עמדו בפני מתקוממיהם שעה ארוכה בגבורה רבה.

בינתים עמדו האתונאים במנוחה גמורה והמתינו ללקדמונים. אבל הנה הגיע לאזניהם רעש המלחמה הגדול וגם בא אליהם רץ שלוח מאת פוזניוס והודיעם את הנעשה, ומיד קמו ואצו בחפזון להיות להם לעזר. הם עברו במישור ושמו את פניהם אל עבר המקום שמשם בקע ועלה קול הצוחה, והנה פגעו ביונים בעלי בריתם של הפרסים. אך ראה אותם אריסטידס ומיד יצא לקראתם והשביעם בקול רם בשם אלהי היונים להסתלק מן הקרב ושלא למנוע את האתונאים ללכת לעזרת אחיהם הנלחמים בעד ארץ יון. אבל היונים־הצרים לא השגיחו בו והתכוננו להתנפל על גדודו. אז ראה עצמו אריסטידס אנוס לחזור בו מדעתו להביא עזרה ללקדמונים ואסר מלחמה עם היונים אשר מספרם עלה לחמשים אלף איש. ואולם רובם של אלה נסוג עד מהרה אחור, משום שגם הברברים הפנו באותה שעה עורף, רק עם התִּבנים נלחם אריסטידס מלחמה עזה ביותר, לפי שהחשובים והנכבדים שבהם נטו אחרי הפרסים והתמכרו להם בכל לבם, ולא עוד אלא שנטלו שררה לעצמם וכפו את המון העם על כרחו לעשות כמעשיהם.

כך רגשה המלחמה בשני מקומות שונים. לסוף הדפו הלקדמונים את הפרסים אחור, ובשעת מעשה המית שפרטני אחד את מרדוניוס עצמו באבן שזרק בו והיא פגעה בראשו. הלקדמונים רדפו את הפרסים הבורחים עד לסיג־העץ של המחנה ושם כלאו אותם וצרו עליהם. זמן מוועט לאחר כך הניסו האתונאים גם את התבנים, לאחר שהפילו מהם במלחמה שלש מאות איש מן החשובים ונשואי־הפנים שבהם. והנה אך פנו התבנים עורף, ושליח בא והביא לאתונאים את הבשורה, כי הברברים סגורים ומסוגרים בתוך חומת המחנה, ומיד חדלו מרדוף אחרי היונים וחשו לעזרת הלקדמונים הצרים על החומה, שלא היו בקיאים בתכסיסי המצור. לסוף לכדו האתונאים את מחנה הפרסים וערכו באויביהם מטבח נורא. אומרים שמשלש מאות אלף הפרסים לא נמלטו אלא ארבעים אלף עם מנהיגם אַרְטַבָּזוּס בראשם. מן היונים לא נפלו במלחמה זו אלא אלף ושלש מאות וששים איש.

לאחר הנצחון הזה לא אבו האתונאים להודות בזכות הלקדמונים לקבל את פרס הגבורה וגם סרבו להרשות להם להקים ציון־נצחון. בגלל הדבר הזה כמעט שפרצה מיד מלחמה בין היונים עצמם, ומלחמה זו היתה מביאה כליון על העם היוני. ואולם אריסטידס שדל את חבריו שרי הצבא בדברים והטה את לבם למסור את המחלוקת למשפטה של אספת היונים. באספה זו, שנתקימה לאחר זמן, הציע אחד היונים לתת את פרס הנצחון לעיר אחרת, כדי למנוע בכך מלחמת אחים. יוני אחר מעיר קורינת המליץ על אנשי פלטיה שהם ראויים לפרס זה בשביל הנהגתם הנאה, ולא עוד אלא שאיש לא יקנא בהם, והמחלוקת תשבות. להצעה זו הסכים פוזניוס מצד הלקדמונים ואריסטידס מצד האתונאים. לאחר שהוקם השלום נמנו וגמרו לתת לבני פלטיה שמונים ככר זהב משלל המלחמה, והללו עמדו ובנו בסכום זה מקדש לאלילה מִינֶרְוָה והעמידו בו את פסלה וקשטו את כתליו בתמונות וציורים. אחר הדברים האלה הקימו הלקדמונים והאתונאים ציוני־נצחון, עם עם בפני עצמו. באספה הכללית של היונים, שנתכנסה אחר כך, הציע אריסטידס שבכל שנה יועדו בפלטיה צירים מכל ארץ יון לשם חגיגות, שאחת לחמש שנה יחוגו חג הקרוי „אֱלֵתֵּרִיָּה“ (חג החרות) ובו יערכו משחקי־התחרות, שכל מדינות יון תגיסנה עשרת אלפים איש רגלי, אלף פרשים ומאה אניות לצרכי המלחמה עם הפרסים ושיושבי ארץ פלטיה יֵחָשבו למקודשים, שאסור לנגוע בהם, ויהיו מקריבים קרבנות לצֵאוּס בשם כל ארץ יון. לאחר שהצעה זו נתקבלה ונקבעה לחוק, הודיעו בני פלטיה שהם מקבלים על עצמם להקריב שנה שנה קרבן מתים לשם היונים שנפלו בקרבת עירם ונקברו שם.

כשחזרו האתונאים לעירם, הרגיש אריסטידס שהם מבקשים להחזיר ליָשנה את חוקת השלטון הדמוקרטי שלהם. הוא נתן אל לבו שהעם אמנם ראוי לכבוד עקב רוח הגבורה שהערה במלחמה, ולא עוד אלא שקשה יהיה לצמצמו ולהציב לו גבולות באונס, לפי שנעשה תקיף על ידי מעשי גבורתו במלחמה והריהו מתגאה בנצחונותיו. ולפיכך עמד והתקין שכל האזרחים בלי הבדל בין איש לאיש יהיו נוטלים מכאן ואילך חלק בהנהגת המדינה, ומאיש מהם לא יִמָנַע הכבוד להיות משמש במשרת אַרְכּוֹן.

זמן מועט לאחר כך נתמנה אריסטידס למצביא יחד עם קימון ונשלח אל המערכה, כדי להמשיך את המלחמה עם הפרסים. כשבא לשם, ראה שפוֹזַניוס ושאר המנהיגים של השפרטנים מתהלכים עם בעלי הברית קשה ובאכזריות. ולפיכך הסביר להם פנים ונהג עמם בידידות וגם הטה את לב קימון להתהלך עמם בחביבות. בדרך זו עלה בידו להוציא באין רואה מידי הלקדמונים את המרות העליונה בלי להסתיע לשם כך בנשק, באניות־מלחמה ובפרשים, אלא בנדיבות ובהתנהגות מחוכמה בלבד. בכלל היו האתונאים חביבים על שאר היונים בשל צדקתו של אריסטידס ונדיבות רוחו וחסדו של קימון. ואולם אהבת הבצע וקשי לבו של פוזניוס גרמה לכך שחבה זו נתרבתה עכשו במדה יתרה. פוזניוס רגיל היה לדבר עם המנהיגים של בעל הברית קשה וביהירות ואת החילים הפשוטים היה מיסר במהלומות וכפה אותם לעמוד יום תמים על רגליהם ועֹגן על כתפיהם. איש לא היה רשאי להקדים את השפרטנים בכל דבר, לקושש לפניהם קש למשכב או ללכת אל הבאר לשאוב מים, – מי שהתקרב אל הבאר, היו העבדים מבריחים אותם בשוטים. פעם אחת רצה אריסטידס להוכיח את פוזניוס על הדבר הזה, אלא שהלז רעם פנים ואמר שאין לו עכשו פנאי, ולא הטה אוזן לדבריו. מטעם זה עמדו מפקדי האניות ומצביאי המחנות של היונים, ביחוד אנשי חִיוֹס, סַמוֹס ולֶסבּוֹס, ופנו אל אריסטידס ובקשו ממנו לטול בידו את השררה העליונה על בעלי הברית, שהיו שואפים זה כמה להפרד מן הלקדמונים ולעבור לצד האתונאים. אריסטידס החזיר להם שדבריהם אמנם נכוחים ויש בהם מצורך השעה, אבל כדי לבטוח בהם בטחון גמור עליהם לעשות מעשה, אשר ימנע מאנשי הצבא שלהם להפוך את לבם ולשנות את דעתם. אז התקשרו יחד אוּלְיַדֵס איש סַמוֹס ואַנְטָגָרוֹס איש חִיוֹס ובקרבת בִּיצַנטיוּם הריצו משני עברים את אניותיהם כנגד אניתו של פוֹזַניוס, אשר שט לפניהם. פוֹזניוס קפץ בחמת קצף ממקומו ואים על האנשים האלה שעוד מעט ויַראם שלא כנגד אניתו שלו הריצו את אניותיהם לנגחה ולהזיקה, אלא כנגד ארץ מולדתם של עצמם. אבל המתקשרים קראו ואמרו לו שילך לדרכו ויודה למזל הטוב ששחק לו על יד פְּלַטֵיָה; לפי שרק מתוך משוא פנים להצלחתו זו עדין מונעים עצמם היונים מלענוש אותו כראוי לו. סופו של דבר היה שבעלי הברית פשעו באמת בלקדמונים ונלוו אל האתונאים. באותה שעה נתגלתה רוח הנדיבות של השפרטנים בעצם יפיה. כשנוכחו לדעת שהשלטון המופרז קלקל את מדותיהם של מנהיגיהם, עמדו והסתלקו לרצונם מן המרות העליונה על בעלי הברית, ומכאן ואילך לא יספו לשלוח מצביאים למלחמה, לפי שנבחר להם שבני ארצם יהיו אזרחים פשוטים המחזיקים באמונה במנהגי עמם מלהיות שליטים על כל ארץ יון.

עוד בזמן המרות העליונה של הלקדמונים היה מוטל על המדינות היוניות לתת סכום קצוב לצרכי המלחמה. עכשו רצו שהמס הזה יִקָבַע לפי מדת יכלתה של כל עיר ועיר, ולפיכך בקשו מאת האתונאים להעמיד לרשותן את אריסטידס והטילו עליו את התפקיד לבדוק את ההכנסות ושעורי הגודל של כל מדינה ולקבוע את הסכום שיש ביכלתה לתרום לפי כחה והשג ידה. אריסטידס הגיע על ידי כך לידי תוקף שאינו מצוי ונעשה מעין שליט עליון על כל ארץ יון. ואף על פי כן עני היה כשיצא מביתו ועני גדול מזה היה כשחזר לביתו, לפי שלא דיו שסדר את התרומות בלי טובת הנאה לעצמו ובצדק גמור, אלא גם בחסד ונדיבות, ורוח הכל היתה נוחה ממנו. ולפיכך קראו בעלי הברית של האתונאים את זמנו של אריסטידס „תקופת האושר“ של ארץ יון, כדרך שקראו הקדמונים לזמן שלטונו של קרוֹנוֹס אבי צאוס. תהלתו של אריסטידס גדלה ביותר לאחר זמן כשמדת המסים נתכפלה ונשתלשה. התרומות שקבע אריסטידס נצטרפו לסכום של ארבע מאות וששים ככר כסף (שויה של הככר היה בערך 236 לירות). פֵּרִיקְלֵס העלה את המכסה כמעט עד כדי שליש, והדמגוגים שמשלו לאחר מיתתו היו הולכים ומעלים את המס, וסופו שעלה לסכום של אלף ושלש מאות ככר כסף. העלאה זו באה לא בעטיה של המלחמה הפֵלוֹפוֹנֵסִית הממושכה ורבת התמורות, אלא משום שהשליטים הללו השיאו את העם לחלק את הכספים ביניהם לבין עצמם או לבזבז אותם על תיאטראות, מצבות־פסילים ומקדשים.

דעתו של תמיסטוקלס לא היתה נוחה מן השבח הגדול שהכל היו משבחים את אריסטידס בשביל הסדור המעולה שסדר את מס המלחמה. הוא התלוצץ באריסטידס ואמר לו שאותו השבח אינו הגון לאדם, אלא לכיס שהכסף אצור וצרור בו יפה. מתוך הלצה זו התנקם באריסטידס בשביל הערה עוקצת, שהיה בה מן האמת. וכך היה המעשה: פעם אחת אמר לו תמיסטוקלס שלדעתו צריך המצביא להיות מחונן את הכשרון המעולה להיות צופה ורואה מראש את מזמותיו של האויב. „אמנם צדקת,“ החזיר לו אריסטידס. „כשרון זה ודאי יש בו צורך, אבל יש מדה נאה אחרת לאמתה שצריכה להיות מצויה במצביא צבא, הלא היא – בֹּר־כפים!“

לאחר שיגע אריסטידס וטרח להשליט את ארץ מולדתו שליטה גדולה ורחבה על מדינות יון, לא פסק כל ימיו מלהיות שרוי בעניות, ופרסום זה שהקנתה לו העניות היה חשוב בעיניו במדה לא פחותה מן הפרסום והתהלה שהקנו לו עלילות הנצחון שלו. והמאורע המסופר להלן ראיה לדבר. פעם אחת נתבע אחד מקרוביו, נושא־הלפידים קַלְיַס, לדין על עברה שחיבים עליה מיתה. לאחר שהתובעים הרצו את הקובלנה לכל פרטיה, עמדו והוסיפו דברים שלא היו מן הענין. „הרי אתם כלכם,“ ענו ואמרו לדינים, „מכירים את אריסטידס בן לִיזִימָכוּס, אשר כל היונים מעריצים את שמו. ובכן אפוא, כשאתם רואים אדם זה מהלך במקומות של רבים כשהוא לבוש מעיל בלה ומשוחק, מה דעתכם על מצב ביתו ופרנסתו? וכי לא מן הסברה היא, שאדם הסובל יסורי קור בחוץ, מתענה ברעב בבית ואין לו במה לספק את מחסוריו? ואף על פי כן נותן קליס, גדול־העשירים שבאתונה, לשאר־בשרו זה לשאת עוני ומחסור, הוא ואשתו וילדיו, אם כי נעזר על ידו פעמים הרבה והסתיע לעתים קרובות בהשפעתו עליכם.“ כשראה קליס, שתוכחה זו הרגיזה ביותר את הדיָנים והעלתה עליו את חמתם, שלח לקרוא לאריסטידס ובקש ממנו להעיד עליו בפני הדינים, שהוא דחה כל הצעה של תמיכה וכל בקשה שבקש ממנו לקבל מידו מאומה ושהיה מחזיר לו תמיד תשובה, שהוא, אריסטידס, זכאי להתגאות בעניותו יותר משזכאי קליס להתגאות בעשירותו; לפי שבני־אדם המשתמשים בעשרם לטובה או לרעה רבים הם בעולם, אבל אדם הנושא את עניותו בחשיבות הריהו חזיון שאינו מצוי; רק מי שעניים הם על כרחם ולמורת רוחם – מתבישים בעניותם. לאחר שאריסטידס העיד על קליס שכל דבריו נכונים, לא נמצא בין השומעים אף אדם אחד שלא היה מתאוה ביציאתו מבית המשפט שיהא חלקו עם אריסטידס העני ואל יהא חלקו עם קליס העשיר.

גם הפילוסוף פלטון אמר על אריסטידס, שהוא היחידי בין כל הגדולים והמפורסמים שבאתונה הראוי לכבוד; שכן תמיסטוקלס, קימון ופֵריקלֵס מלאו את העיר שדרות־עמודים, אוצרות עושר וכל מיני מכלולי־שוא, תחת אשר אריסטידס לא עסק בעסקי צבור אלא לשם הצדקה והמישרים בלבד. גם היחס שלו לגבי תמיסטוקלס מעיד עדות נאמנה על טוב לבו ונדיבות רוחו. כל הימים שהיה עוסק בעסקי מדינה היה אדם זה צר ואויב לו, ולא עוד אלא שבעטיו של זה גרשוהו מן העיר; ואף על פי כן לא התנקם בו ולא עשה לו כגמולו בשעה שהלה נתבע לדין על בגידה בארץ מולדתו. בזמן שקימון והרבה אחרים שכמותו שקדו בכל כחם להאבידו מן העולם, היה אריסטידס האיש היחידי שלא עשה דבר ולא דִבר דבר לרעתו ולא השתמש לתועלתו באסונו של אויבו, כשם שלא היה מתקנא בו בימי אשרו והצלחתו.

אריסטידס מת באתונה לאחר שהגיע לידי זקנה מופלגה וכשהוא מכובד ונערץ על ידי בני עירו. מצבתו שהוקמה בנמל פַלֵרוּם מקופת העיר, לפי שלא הניח אחריו כלום אפילו כדי דמי הקבורה, היתה קימת מאות בשנים. לכל אחת משתי בנותיו נִתן מקופת המדינה סכום של שלשת אלפים דרכמונים. ולבנו ליזימָכוּס נתן העם במתנה מאה מָנֶה, חלקת אדמה נטועה וארבעה דרכמונים ליום לצרכי פרנסתו. לבתו של ליזימכוס, פוֹלִיקרִיטֶה, פסק העם מזונות, כאשר למנצחים במשחקים האולימפיים. מעשים כאלה, המעידים על אהבת הבריות ועל נדיבות רוחו של העם, נעשו באתונה בכל העתים והתקופות והם מצויים גם בימינו, ובצדק נשתבח ונתפרסם העם האתונאי בעולם בגלל מדת החסד הזאת.

 

קִימוֹן    🔗

קימון היה בן מִילְטִיאַדֵס, הגבור המנצח על יד מָרַתּוֹן; אמו, הֵגֵזִיפִּילֶה, היתה בת המלך התרַקי אוֹלוֹרוּס. על אביו הוטל בשעתו קנס בשביל כשלונו במלחמתו כנגד האי פַרוֹס, ולפי שלא יכול לפרוע את הקנס נחבש בבית-האסורים ושם מת. לאחר זמן שלם העשיר קַלְיַס את הקנס ובשכר זה נִתנה לו אֶלְפִּינִיקֶה, אחותו של קימון, לאשה.

כשהיה קימון עול ימים יצא לו שם רע באתונה; הוא השחית את דרכו והתמכר לשכרות והיה דומה בכל לאביו-זקנו, אשר בשביל מעשי השטות שלו היה מכונה בשם-הלואי „קוֹאָלֵמוּס“ (טפשן).

סופר דברי הימים סְטֵזִימְבְּרוֹטוּס איש תָּסוּס, בן-דורו של קימון, מספר עליו שלא היתה לו ידיעה כל-שהיא לא בנגגינה ולא באחת האמנויות הנאות, שהיונים התעסקו בהן, וכמו כן היה חסר את החריצות וכשרון הדברנות של היונים; וכנגד זה נתיחדה לו מדה של נדיבות וגלוי-לב, ולפי מהותו הפנימית היה בכלל דומה ביותר לאיש פלופונסי, „פשוט וצנוע, אבל חרוץ ומוכשר לגדולות.“ מראהו היה נאה; הוא היה בעל קומה וראשו היה מכוסה שפעת שערות מסולסלות.

עוד בנערותו, כשהיה עדין חסר נסיון בעסקי המלחמה, כבר עשה מעשה שהוכיח על בינתו היתרה. וזה הדבר: בשעה שהפרסים התקרבו אל אתונה, יעץ, כידוע, תמיסטוקלס לבני העיר לעלות על אניות-המלחמה ולערוך קרב עם האויב בים על יד סלמיס. הכל נדהמו לשמע ההצעה הנועזה הזאת, ורק קימון לבדו עלה בפנים שמחים בלוית ידידיו על האקרופוליס כדי לתלות במקדשה של אתונה רסן-סוס שהחזיק בידו. על ידי מעשהו זה גלה ברבים, שבשעה זו אין העיר צריכה עוד לסוס החזק, אלא למלח הזריז ועז-הנפש. ולאחר שהקדיש את הרסן לכבוד האלה, נטל אחד המגנים התלויים על קירות המקדש, התפלל לאֵלה וירד הימה. במנהגו זה עודד את רוחם של הרבה אזרחים. בקרב שעל יד סלמיס נלחם בגבורה שאינה מצויה ועד מהרה נתכבד ונתחבב מאד על אנשי העיר. רבים נלוו אליו וזרזו אותו להתנהג בכל דבר במחשבה ובמעשה כמו שנאה ויאה לגבור המנצח על יד מרתון. אך התחיל מתעסק בעניני הצבור, נשא חן וחסד מלפני העם. וכשפנה העם עורף לתמיסטוקלס, גדל ונשא את קימון והעלהו למשרות גבוהות והשפיע עליו כבוד מרובה, לפי שהיה מסביר פנים לכל אדם והתנהג בפשטות ובענוה ועל ידי כך היה איש כלבבו של המון העם. ביחוד השתדל לטובתו אריסטידס. הלז שקד עליו להעלותו לגדולה, משום שהכיר במדותיו הנדיבות ורצה שיהא משמש כעין משקל-שכנגד לעומת תמיסטוקלס התקיף ועז-הרוח.

לאחר שיצאו הפרסים מארץ יון יציאה גמורה – אחר מפלתם על יד פלַטֵיָה – נתמנה קימון למפקד הצבא. בימים ההם לא היתה עדין יד האתונאים תקיפה בים; הם היו משועבדים עדין לפוזניוס וללקדמונים. כשהתחיל קימון משמש מפקד הצבא, השתדל אפוא קודם כל להדריך את בני עירו להיות מצוינים במשמעת, כשם שהצטינו משאר היונים באומץ רוחם בקרב. ובשעה שפוזניוס נכנס עם הפרסים במשא ומתן של בגידה ושלח אגרות אל מלכם, וגם זרק מרה בבעלי הברית, רדה בהם ביד קשה והשתמש לרעה בשלטונו עד כדי שגעון, הסביר קימון פנים לנעלבים, כדומה לאריסטידס, דבר עמם רכות והתהלך עמם בידידות; בדרך זו הוציא מידי הלקדמונים את השלטון העליון בארץ יון, לא בכלי נשק, אלא בדבריו הרכים והנעימים ובהנהגתו הנוחה. רוב בעלי הברית, אשר שוב לא יכלו נשוא את ידו הקשה ואת שרירות לבו וזדונו של פוזניוס, נתחברו אל קימון ואל אריסטידס.

לאחר שעמד בראש בעלי הברית, הפליג קימון בלוית צי המלחמה אל תרקיה, לפי שהגיעה לאזניו השמועה שאחדים מפרתמי הפרסים ומקרובי המלך כבשו את העיר אֵיוֹן שעל נהר סְטרִימוֹן ומשם הם רוצצים את היונים היושבים בסביבות המקום. הוא נצח את הפרסים בקרב וסגר אותם בעיר. אחר גרש ממקומות מושבותיהם את התרקים שמעבר לנהר סטרימון, שהיו מספקים מזון לפרסים, ולכד את כל חבל הארץ אשר מסביב והביא על ידי כך את הנצורים לידי מחסור ומצוק גדול כל כך, שמצביא הצבא של מלך הפרסים, בוּטֵס, עמד והצית מרוב יאוש את העיר באש וגם שרף את עצמו ואת ידידיו ואת אוצרותיו. קימון כבש את העיר, אבל לא מצא בה שלל רב, משום שכמעט כל קנינה ורכושה היה למאכולת אש יחד עם הברברים; אבל לעומת זה נאה ופורה היה חבל הארץ אשר מסביב, שהנחיל אותו לאתונאים על מנת להאחז שם. לשם תודה הרשהו העם להקים שלשה עמודי־הֶרְמֵס⁶ עשויים שיש וכתבות על גביהם. והנה פרשת הכתובת האחת מהן: „אכן גבורים היו היונים, אשר הסבו מצוקות רעב קודחות לפרסים הסגורים בעיר אֵיוֹן על גדות נהר סטרימון ועוללו בעפר את כתר המלך המנוצח“. אף על פי שעל גבי העמודים הללו לא נזכר שמו של קימון, עם כל זה נחשבו בעיני בני הדור לכבוד גדול מאין כמוהו. ליקר כזה לא זכה לא תמיסטוקלס ולא מילטיאדס. ולא עוד אלא בשעה שמילטיאדס בקש לאחר נצחונו שיזכו אותו בענף-זית, קם אחד מן הקהל והחזיר לו תשובה קשה, אלא שדעת העם היתה נוחה ממנה. וזו התשובה: „מילטיאדס, אם יבוא יום ואתה תנצח את האויבים לבדך, באין איש עמך, נחול תנחל גם את הכבוד לבדך!“ אבל מפני מה זכה דוקא מעשהו זה של קימון להיות מרומם ומפואר כל כך בעיני הבריות? מפני ששרי הצבא הקודמים לא נלחמו אלא מלחמת מגן, תחת אשר קימון הכה את האויבים בארצם הם, כבש את אדמתם ובנה עליה ערים. הוא לכד את האי סְקִירוּס והאתונאים שלחו לשם אנשים להתישב. באי זה ישבו לפעמים הדֹּלוֹפּים, שזלזלו בעבודת האדמה ועסקו מאז ומעולם במעשי חמסנות בים. לסוף שלחו ידם גם בסוחרים נכרים שנזדמנו בארצם. פעם אחת שדדו סוחרים אחדים מתסליה, שעגנו ליד עירם קְטֵזְיוּם, וחבשו אותם בבית-האסורים, אבל האסירים נמלטו מבית-כלאם, ובהשתדלותם נדונה העיר לשלם להם נזק. אזרחי העיר סרבו לקבל עליהם את האחריות לסכום הפצויים ודרשו שרק החמסנים שעשו את מעשה השוד ישלמו את הנזק. הללו נבהלו ושלחו מכתב לקימון לבוא עם צי המלחמה לכבוש את העיר, אשר הם יסגירו לידו. קימון בא ולכד את כל האי, גרש משם את הדלופים וגם בער אותם מעל פני הים. בתולדותיו של תזאוס כבר ספרתי, כיצד גלה קימון באי סקירוס את קברו של תזאוס והעלה בתהלוכה חגיגית את עצמותיו לאתונה. על ידי המעשה הזה זכה לתודה מיוחדת מאת העם. באותו הזמן העלה סוֹפוֹקלס הצעיר את המחזה הראשון שלו על הבימה. הרואים נחלקו בדעותיהם בדבר ערכו של המחזה, זה בכה וזה בכה, והנה בא אל התיאטרון קימון בלוית חבריו מפקדי הצבא והעם בחר בו לשופט. הוא חלק את הפרס לסופוקלס. הפיטן אֶסְכִילס ראה בהכרעה זו פגיעה קשה ועלבון גדול לעצמו, ושוב לא שהה באתונה אלא זמן מועט. בלב מלא טינה ותרעומת הלך לסיציליה ושם מת ונקבר סמוך לעיר גֵּלָה.

הפיטן יוֹן מספר כדברים האלה: כשבא בנערותו מחִיוֹס לאתונה סעד פעם אחת עם קימון על שלחנו של אדם אחד, לָאוֹמֵדוֹן שמו. בשעת הסעודה בקשו המסובים מאת קימון שיזמר לפניהם. קימון נענה לבקשתם והנעים לזמר ביותר. המסובים שבחוהו שבח גדול ואמרו עליו, שאדם משכיל הוא יותר מתמיסטוקלס, אשר אמר על עצמו שאינו יודע לזמר ולנגן בקיתרוס, אבל כנגד זה הריהו יודע כיצד לרומם עיר ולעשותה אדירה ועצומה. לסוף נתגלגלה השיחה על עלילותיו של קימון, וכשהזכירו המסובים את הגדולות שבהן, פתח בעצמו וסח את המעשה המחוכם ביותר שעשה בימי חייו. וכך היה המעשה:

בעלי הברית אשר בביזנטיה ובבֶסְטוּס לקחו המון פרסים בשבי והטילו על קימון לחלק אותם ביניהם. קימון העמיד את השבויים במקום מיוחד, וכמו כן הניח את התכשיטים והאוצרות שלהם במקום מיוחד. כיון שבעלי הברית התרעמו ביותר על החלוקה הזאת שלא היתה שוה, צוה אותם קימון לבחור במה שיבחרו כאות נפשם והאתונאים יסתפקו בשארית הנשארה. בעצתו של אחד מבני סמוס עמדו ובחרו ביקרותיהם ובתכשיטיהם של הפרסים ולא בפרסים גופם, ולאתונאים לא הניחו אלא את השבויים עצמם. מתחלה חשבו את מעשה החלוקה של קימון למעשה שטות: בעלי הברית לקחו להם את אצעדות הזהב, את הטבעות ואת השרשרות, את בגדי הארגמן ואת יתר מלבושי המכלול, והאתונאים לא קבלו אלא עבדים ערומים, אשר לא צלחו למלאכה. אבל לא היו ימים מועטים והנה באו ידידיהם וקרוביהם של השבויים מפריגיה ומלוד ופדו את כל אחד ואחד מהם במיטב כספם. הכסף הזה הספיק לקימון לכלכל בו את צי המלחמה במשך ארבעה חדשים, ולא עוד אלא שגם האתונאים קבלו סכום הגון מדמי פדיון השבויים.

במרוצת הימים הגיע קימון לידי עשירות. אבל הנכסים שרכש לו במלחמה בדרך כבודה מידי האויב, הוציא בדרך כבודה מזו על בני עירו. באחוזותיו שבכפרים סלק את הגדרות, כדי שהנכרים והאזרחים הזקוקים לכך יוכלו לטול להם פֵרות כאות נפשם. בביתו היה עורך יום יום סעודה פשוטה אבל מספיקה לרבים, וכל עני היה רשאי לבוא ולקבל את ספוקו חנם; וכשהיה מהלך בדרך, היו מלוים אותו תמיד שנים־שלשה בחורים לבושים נאה, וכשהיה פוגע בזקנים לבושי קרעים, היה מצוה את הבחורים לתת להם את מעיליהם. אותם הבחורים נשאו אתם צרורות כסף, וכשהיו רואים בשוק עניים בני טובים, הכניסו בסתר מטבעות לתוך כפם.

לא היה מי שהשפיל את גאותו של מלך הפרסים יותר מקימון, הרי הוא לא נתן מנוחה לברברים אפילו לאחר שגורשו מארץ יון; הוא רדף אותם עד בלתי תת להם להשיב רוח, והחריב או כבש את עריהם או הטה את לבם לעבור לצד היונים. לא היו ימים מועטים והוא בער את הנשק הפרסי מאדמת אסיה הקטנה עד לְפַמְפִילְיָה.

כשנודע לו שמפקדי הצבא של המלך הגיעו סמוך לפמפיליה ועמם מחנה גדול ואניות מרובות, יצא מיד לקראתם כדי לעקור מלבם פעם אחת את החשק לחדור אל ארץ המערב. הוא הפליג בלוית צי של מאתים אניות מקְנִידוּס ושם תחלה את פניו אל פַזֵלִיס אשר בלִיקְיָה. כיון שיושבי העיר הזאת עכבו את כניסת הצי ולא רצו לפרוש ממרותו של המלך הפרסי, אף על פי שהיו יונים, הֵשַם את ארצם והשתער על עירם. אבל בני חיוֹס, שהיו בין צבאות הצי שלו ושברית ידידות היתה כרותה מאז בינם ובין יושבי פזליס, השתדלו להטות את לב קימון להתנהג עמם במדת החסד. הם ירו העיר מעל לחומה חצים, שפתקאות היו כרוכות בהם, והודיעו לפזלים את כל פרשת הענין. לסוף עלה בידם לעשות פשרה, שעל פיה התחיבו יושבי העיר לשלם קנס עשר ככרים ולהלוות אל מחנה קימון במלחמתו עם הפרסים.

באותה העת עמדו הפרסים עם הצי שלהם ועם מחנה חיל היבשה על יד שפך הנהר אֵרִימֵדוֹן. כיון שהמצביאים שלהם לא רצו לערוך קרב עם היונים עד שתבואנה שמונים האניות הצוריות, ששטו ובאו אליהם מקפריסין, גמר קימון להקדימן ולכוף את האויב על כרחו להלחם עמו מלחמת־ים. לשם כך מהר והשיט מיד את אניותיו אל מעמד הפרסים. הללו בקשו מתחלה להשתמט מן הקרב הזה ונסוגו אחור אל הנהר; אבל כשראו שאניות האתונאים נוסעות אחריהם, החליטו סוף סוף להזקק לקרב. לדברי אחד הסופרים הקדמונים היה מספר אניותיהם שש מאות, סופר אחר אומר שלא היו אלא שלש מאות וחמשים. בין כך ובין כך לא הועילו כלום ולא עלה בידם לעשות מעשה נצחון שיהא הגון לכח האדיר הזה ששלטו בו. הפוכו של דבר: עד מהרה ראו עצמם אנוסים להפנות את אניותיהם אל החוף. ואמנם ההולכים בראש הגיעו אל החוף וחיל היבשה שעמד בקרבת מקום היה להם למחסה. אבל שאר הפרסים הושגו בידי היונים וירדו תהומות יחד עם אניותיהם או נלקחו בשבי.

אבל הנה ירד חיל היבשה אל החוף למלחמה. קימון ראה מראש כמה קשה יהיה הקרב שעליו לעמוד בו, אם יבקש להוריד את אנשי צבאו אל היבשה ואם יוליך את היונים היגעים לקראת האויב הגדול מהם במנין וכחו עדין חדש עמו. אבל כשראה כמה גדולה עליצות רוחם בשל הנצחון שנחלו זה עתה וכמה עז חשקם להשתער על הברברים, הוריד אל היבשה את כבדי־הזיון, שעדין היו מורתחים ממלחמת־הים. הם הלכו לקראת האויב במרוצה ובקול צוחה. אבל הפרסים עמדו בפניהם בגבורה, ומתוך כך התלקח קרב קשה, אשר אתונאים רבים, אמיצי־לב ונשואי־פנים, נפלו בו חללים. רק לאחר התנגחות נמרצה וקשה נהדפו הברברים סוף סוף אחור ורבים מהם נפלו חללים ומקצתם נשבו. גם אהליהם, שהיו מלאים אוצרות־יקר מכל מין, היו לשלל ליונים.

הנה כי כן נחל קימון שני נצחונות ביום אחד, נצחון בים ונצחון ביבשה. אבל עדין לא נתקררה דעתו. כי הנה שמע שאותן שמונים האניות הצוריות, שלא הספיקו לבוא אל מלחמת־הים, עוגנות בקרבת מקום, ומיד קם והפליג בים. הוא התנפל עליהן לפתע פתאם, משום שהמפקדים שלהן עדין לא קבלו ידיעות נאמנות על הנעשה בצי הפרסי הראשי ולא רצו בשום אופן להאמין שהצי נחל מפלה. ובכן נכחדו כל אניותיהם ורוב הצבא שלהם ירד תהומות.

הנצחונות הללו הרפו את רוחו של מלך הפרסים והוא ראה עצמו אנוס לכרות ברית שלום והבטיח להתרחק תמיד בים מחופי היונים כשעור של מרוצת סוס ביום אחד, וכמו כן הבטיח שלא לבוא באניות־מלחמה לא בחוף המערבי ולא בחוף הדרומי של אסיה הקטנה.

מכירת שלל המלחמה הכניסה לעם האתונאי די ממון לבצע מפעלים שונים. קודם כל התחילו אז בבנין אותן החומות שחברו את אתונה עם הנמל פיראוּס ונקראו בשם „שוֹק“. חוץ מזה יצר קימון אותם המגרשים הנאים ורבי־החמדה, שהיו עד מהרה לעונג ולשעשועים לכל העם. הוא היה הראשון שכלל את יפה של העיר. הוא נטע על ככר השוק דוֹלבים והפך את האקדמיה, שהיתה מקום שמם וצחיח, לחורשה רווית־מים, שנתקשטה בשבילים רחבים ובשדרות רבות־צללים לצרכי טיול.

ואף על פי כן, עם כל התגמולים שלו על עיר מולדתו, לא נפטר גם קימון משנאת הבריות. כשיצא למלחמה על התַּסים, שמרדו באתונה, וכבש את חבל־הים התרקי, העלילו עליו שהוא מנע עצמו מלחדור משם אל מקדוניה ולכבוש חלק ממנה, – מה שיכול היה לעשות על נקלה, – משום שקבל שוחד מאת המלך המקדוני אלכסנדר. ועל זה תבעו אותו אויביו לדין. בנאום הסנגוריה שלו, שהשמיע אז לפני הדינים, אמר את הדברים האלה: „איני עומד בקשרי ידידות עם אנשים עשירים באסיה הקטנה ובתסוס לתועלתי ולבצעי, כדרך שנוהגים אחרים, אבל אני מוקיר ומכבד את הלקדמונים בגלל סדרי המדינה והמוסדות שלהם ובשביל שהם מסתפקים במועט. אני עצמי איני שואף לעשירות, אלא כל גאותי היא להעשיר את ארץ מולדתי.“ הפעם יצא קימון זכאי בדין, אבל עד מהרה טָפלו עליו אשמות אחרות. הוא היה כל ימיו ידיד נאמן ללקדמונים, ככל אשר הודה בעצמו בדברים האמורים למעלה. ולפיכך קרא לאחד משני בניו־התאומים בשם „לקדמוֹניוּס“. מתחלה היתה דעת האתונאים נוחה מן החבה היתרה, שהיתה נודעת ממנו ללקדמונים, משום שאהבת הלקדמונים אליו הביאה להם תועלת גדולה ביותר. אבל לאחר זמן, כשתקפם הלך וגדול, ראו את עצמם נעלבים שהוא להוט אחרי הלקדמונים ומעריץ אותם. ואמנם בכל הזדמנות שבאה לידו היה מרומם את הלקדמונים על האתונאים, וכשרצה להוכיח או לזרז את בני עירו רגיל היה לאמר תמיד: „במקרה זה היו הלקדמונים נוהגים אחרת.“ דבר זה בלבד היה מספיק שיעלה עליו את שנאתם וחמתם של בני עירו. אבל הנה התרחשו מאורעות שגרמו לאשמה הכבדה מכל האשמות שהשיאו עליו. וזה הדבר:

בשנה הרביעית למלכות המלך השפרטני ארכידַמוּס (בשנת 464 לפסה"נ) התרגש על ארץ הלקדמונים רעש־אדמה נורא, שכמוהו לא זכרו מימות עולם. תהומות נבקעו בכל מקום, הר הטַיְגֵטוֹס הזדעזע, שיאי הרים נפלו מטה וכל שפרטה כלה היתה לגלי חרבות. בכל העיר לא נשארו על תלם אלא חמשה בתים. מספרים שבאותה שעה היו נערים ובחורים מתעסקים בהתעמלות באחד האולמים, והנה סמוך לרעש נראתה לעיניהם ארנבת אחת. הבחורים רדפו אחריה, לשם צחוק, ערומים כמו שהיו ויצאו אל השדה, ובינתים מצאו הנערים את מותם תחת החרבות של אולם־העמודים. ארכידמוס הכיר מיד מה גדולה הסכנה שאסון זה עתיד להביא על העם, וכשראה שהאזרחים אינם שוקדים אלא להציל את רכושם מתוך הבתים, צוה למחצצר לתקוע תקיעה לאות שהאויב ממשמש ובא ושהכל יתלקטו מיד מסביבו כשהם מזוינים. רק זהירות זו בלבד עמדה לה לשפרטה באותה שעה שנצלה מן הכליון. כי גדודים גדודים של הֵלוֹטִים כבר רצו ובאו מן הכפרים, כדי להשמיד ולאבד את השפרטנים שנשארו בחיים. אבל הם מצאו אותם מזוינים וערוכים לקרב. אז התחילו במלחמה בגלוי וגם הטו את לב חלק גדול של הפֶּרְיֵקים להספח אליהם. גם המֵסֵנים נטפלו אליהם והתנפלו עמם יחד על השפרטנים.

במצוקתם זו עמדו הלקדמונים ושלחו את פֵרִיקְלִידֵס לאתונה לבקש ממנה עזרה. אֱפִיאַלְטֵס התנגד בכל תוקף שישלחו להם עזרה והשביע את האתונאים להמנע מזה ושלא להקים את צרתה של אתונה משפלותה: הבה תמק שפרטה הגאיונה בעפר חורבנה! אבל קימון העדיף את הצלת הלקדמונים על גדולתה של עיר מולדתו והטה את לב העם לשלוח אותו אליהם עם מחנה גדול של כבדי־זיון להיות להם לעזר. עדין שגורים בפי העם הדברים שהשמיע אז ושהועילו להכריע את ההתנגדות האחרונה של האתונאים בענין זה. הוא דבר על לבם שלא יניחו שארץ יון תֵּעָשֶה קִטַּעַת ותהא מהלכת על רגל אחת ואתונה תאבד את בת־זוגה המושכת עמה בעגלה.

כשחזר קימון ממסע העזרה שלו, פנה והלך דרך קוֹרינתּ. יושבי המקום התרעמו עליו הרבה, שנכנס לעיר בלוית מחנה צבא בלי לטול רשות מן האזרחים. אמרו לו: „מי שבא אצל דלת ביתו של אדם, הריהו דופק ואינו נכנס אלא אם בעל־הבית מתיר לו להכנס.“ קימון החזיר להם תשובה זו: „אתם הקורינתאים נוהגים שלא לדפוק כלל, אלא פורצים את כל הדלתות, כדרך שעשיתם בקלֵאוֹנֶה ומֵגָרָה, שהתפרצתם לשם בחוזק יד בכלי־זין; כסבורים אתם שבפני התקיף פתוחים כל השערים.“ כך נזף קימון בקורינתאים כראוי להם והלך לדרכו.

זמן מועט אחר כך בקשו הלקדמונים שנית עזרה כנגד המסנים וההלוֹטים, שהתבצרו באִתּוֹמֶה. אבל כשבאו האתונאים, חרדו השפרטנים למראה מנהגם היהיר והמלא הכרת ערכם והתחילו מתיחסים אליהם בחשד, ולסוף עמדו ושלחו אותם לבדם מכל בעלי הברית בחזרה הבית, מתוך תואנה שהם שואפי קרבות ביותר. האתונאים חזרו הביתה מבוישים ונעלבים עד מאד והניחו את חמתם בידידיה של שפרטה. סבה קלה שבקלות הספיקה להם לחיב אדם כקימון חובת גלות לעשר שנים על ידי האוסטרקיזמוס! ולא עוד אלא שעמדו וקראו מלחמה על הלקדמונים. פעם אחת שבו הללו מדלפי, שהוציאו מידי הפוקיים, וחנו בטַנַגרה אשר בבאוטיה; האתונאים יצאו לקראתם לקרב, והנה נטפל אליהם גם קימון הגולה והוא כלו מזוין ומוכן לעמוד לימין בני עירו ולהלחם כנגד הלקדמונים. באותה שעה הרימו משנאיו קול צוחה ואמרו שאין כונתו אלא לעורר מבוכה בקרב המחנה ולהעלות את הלקדמונים על אתונה. הדברים הללו הקהילו את חמש מאות חברי המועצה והם צוו למפקדי הצבא לגרש את הגבור אמיץ־הרוח. הוא הלך לו, אלא שבקש מאת כל ידידיו שהיו חשודים ביותר על נטיה יתרה לשפרטה, להלחם עם האויב בחרף נפש ולנקות עצמם בעיני בני עמם מכל חשד על ידי עלילות גבורה. ידידיו נטלו את כלי נשקו, העמידום באמצע החבורה שלהם ולאחר מלחמה רבת־גבורה נפלו כלם חללים, והם מאה איש. האתונאים התאבלו על מותם מעומק לבם והתחרטו על שחשדו בהם חשד של חנם. ומשום כך עקרו מקץ זמן מועט מלבם את רגשות הכעס שהגו לקימון. דבר המובן מאליו הוא שגם זֵכר הטובה הרבה שעשה עמם קימון בשעתו וגם המצב שהיו נתונים בו באותה שעה גרמו לכך. כי הנה נחלו מפלה גדולה על יד טנגרה וצפו מראש שבקיץ הבא יתנפלו הפלופונסים על ארצם. ובכן עמדו והשיבו את קימון ממקום גלותו על סמך החלטת־העם, שהציע יריבו פריקלס. כך נהג עדין בימים ההם מתנגד מדיני! אדם כבש את יצרו לטובת המדינה והכריע את תאות הכבוד לתועלתה של ארץ המולדת.

זמן מועט לאחר חזירתו עשה קימון קץ למלחמה שבין אתונה ושפרטה והשלים שוב בין שתי המדינות הללו. אבל לאחר שנכרתה ברית השלום, נגזרה עליו לראות, שאין האתונאים יכולים לשבת במנוחה, אלא משתוקקים תמיד לעולל עלילות ושואפים להרבות את תקפם על ידי מלחמות. ובכן אפוא, כדי שלא ישביתו את שלום שאר היונים ולא ישוטטו באניותיהם המרובות אל האיים ואל פלופונס, שעל ידי כך היו גורמים מלחמות־אזרחים חדשות ונותנים עִלה לבעלי הבירת להתאונן על אתונה, עמד וזין מאתים אניות לשם מסע־מלחמה אל מצרים ואל קפריסין. במסעו זה היתה לו עוד מגמה אחרת: לְאַמֵן בלי חשך את האתונאים להיות בקיאים ומנוסים בקרבות עם הברברים ולהעשיר אותם על ידי שלל אויביהם בנפש.

הכל כבר היה מוכן ליציאה לדרך ואנשי הצבא כבר התעתדו לעלות על האניות, והנה חלם קימון חלום משונה. בחלומו והנה כלב נובח כנגדו בזעם, ומתוך הנביחה בוקע ועולה קול אדם הקורא:

„סע לדרכך! עוד מעט ונאהבת עלי ועל בני!“

חלום זה קשה היה לפתרו, אבל החוזה המנוסה אסטיפילוּס, שהיה ידידו של קימון, אמר לו שפתרונו הוא שעוד מעט וימות. „כלב הנובח באדם,“ הסביר לו אותו החוזה, „משמעו שונא; אבל אין אדם נעשה אהוב על ידי אויבו אלא לאחר מיתה. הערבוביה של שני הקולות פרושה שאותו האויב הוא העם הפרסי, לפי שהצבא הפרסי משמש תערובת של יונים וברברים.“

קימון הפליג עם הצי בים. ששים אניות שלח מצרימה והוא עצמו הנהיג את שאר האניות לקפריסין וכבש את רוב ערי האי הזה ולסוף צר על העיר כִּתִּים (צִיטִיוּם). מכאן שלח צירים אל האוֹרָקיל של האל צֵאוּס־אָמוֹן אשר במדבר לוב לשאול את פי האל דבר־סתר. פרשת המשלחת הזאת לא נודעה לעולם לאיש. ולא עוד אלא שהאל לא החזיר תשובה לצירים, אלא צוָם לשוב מיד לדרכם – משום שקימון כבר שוכן עמו במחיצתו. הצירים חזרו אל חוף הים, וכשבאו אל מחנה היונים במצרים, נודע להם שקימון מת. הם ספרו את ימי מסעם מבית האורקיל ועד הנה ונוכחו לדעת, כי דברי האל ש„קימון כבר שוכן עמו במחיצתו“, פרושם שהגבור הגדול מת.

קימון מת בשעת המצור על העיר כתים. יש אומרים שמת מן החולי; אחרים אומרים שמת מן הפצע שנפצע במלחמה עם הברברים. לפני יציאת נשמתו צוה על העומדים מסביבו להפליג מיד בים ולהעלים את מיתתו. הללו עשו כמצותו והדבר לא נודע לא לאויבים ולא לבעלי הברית. האתונאים חזרו הביתה בשלום, כשהם מונהגים, ככל אשר אמרו, בידי קימון, – אשר זה שלשים יום כבר היה במתים.

אחר מיתתו של קימון שוב לא נמצא בין מפקדי הצבא היונים אדם שעשה גדולות במלחמה עם הברברים. בקרב היונים קמו דַבָּרים וסכסכנים אשר סכסכו איש באחיו, וכיון שלא היה מי שיפשר ביניהם נסתבכו במלחמה הפלופונסית רבת־הפורענות. ומתוך כך נתנו למלך הפרסים זמן להתעודד ולהחליף כח, תחת אשר הם עצמם נדלדלו וקפחו את תקפם. אמנם לאחר זמן פרץ המלך אָגֵזִילָאוּס⁷ אל אסיה הקטנה ונלחם ימים מועטים עם שרי הצבא של המלך הפרסי. אבל הוא לא הספיק לעשות מעשה גדול ומופלא במלחמה, וכבר נקרא לשוב הביתה מפני הקרבות והמהומות החדשים שהתרגשו בקרב היונים. כשיצא מאסיה הקטנה על מנת לחזור לארצו, אנוס היה להניח שם בערי הברית ובערים הנוטות אחרי היונים את המוכסנים של השלטון הפרסי, תחת אשר בשעתו של קימון לא נראה פקיד פרסי בכל חבל הים, ולא עוד אלא שאפילו סוס פרסי לא נראה לעין במרחק של פחות מארבע מאות ריס מן הים!

 

פֵּרִיקְלֵס    🔗

פריקלס היה מצד אביו ואמו מגדולי היחש שבאתונה. אביו קְסַנְטיפּוּס נצח בזמנו על יד מִיקַלֶה את שרי הצבא של מלך הפרסים ואמו אֲגָרִיסְטֶה היתה קרובתו של אותו קְלֵסְתֵּנֵס, אשר גרש מן הארץ את בני פיזִיסְטְרַטֵס, בטל בתקיפות יתרה את שלטון העריצות, חקק חוקים טובים וקבע סדר מדינה שהיה לברכה, והשכין שלום בארץ. פעם אחת חלמה אגריסטה שילדה ארי, ולא היו ימים מועטים והיא ילדה את פריקלס בנה, אשר בכל מבנה גופו לא נמצא שום דופי, מלבד ראשו, שהיה גדול יתר מן המדה. ומשום כך אנו מוצאים שכמעט כל הפסלים שלו חבושים קובע, לפי שהאמנים רצו להעלים את מומו זה מן העין.

מורהו של פריקלס באמנות הנגינה היה דַמוֹן, אחד הסופיסטים, שהנגינה היתה משמשת לו רק כסות עינים להעלים על ידה מן העם את חריצותו היתרה בפלפולי הסופיסטיקה. הוא היה מן המקורבים של פריקלס ושמש לו בחכמת־המדינה מעין אותו התפקיד שממלא המושח בשמן או המורה לסיוף לגבי האַתְּלֵט. ואולם עד מהרה נתגלה הדבר שֶהַנֵּבֶל משמש לדמון רק מסוה בלבד, ושבאמת הריהו אדם הרוקם מזמות של מהפכה מדינית ונוטה אחר ממשלת הטירָנִיה, ולפיכך עמדו והגלוהו מן העיר לעשר שנים. פריקלס שמע לקח גם מפי הפילוסוף זֵנוֹ איש אֱלֵיָה, שהיה עוסק בשקידה בחקר הטבע ויחד עם זה נתיחדה לו חריפות יתרה לסתור את טענותיו של בר־מחלֻקתו ולקפח אותו בסברות חותכות עד שהלה נשתתק ונעתקו מלים מפיו.

ואולם האיש שהיה קרוב לפריקלס קרבה יתרה, שהקנה לו אותו הכח, אותה הרוח האמיצה והמוצקה לנהל את העם ואשר שכלל את אפיו ויִחד לו חשיבות ושלמות, היה הפילוסוף אֲנַכְּסָגוֹרַס איש קלַזוֹמֶנֶה, אשר בני דורו קראו לו „נוּס“ (רוח), אם מתוך התפלאותם על הסתכלותו העמוקה בתעלומות הטבע או משום שהיה הראשון שהעמיד את סדר העולם לא על המקרה או ההכרח העוֵר אלא על רוח טהורה וצרופה הקימת לעצמה מקדמי בראשית. פריקלס היה מוקיר את האיש הזה במדה שאין למעלה ממנה ולמד ממנו תורה בענינים שלמעלה מן הארץ ובחזיונות השמים וסגל לו על ידי כך דרך־מחשבה רוממה וסגנון מעולה, שלא היה בו אף קורטוב כל־שהוא מאותו הפטפוט המעושה המכוון להטות את לב המון העם ולגנוב את דעתו. חוץ מזה רכש לו על ידו את הארשת החמורה של הפנים, שלא היו מחיכים לעולם, את ההלוך המתון, את העטיפה הנאה שעטף את אדרתו, שלא זחה מעל שכמו אפילו בשעה שהיה מתלהב בדבורו, את הנעימה השלֵוה שבקולו ומדות אחרות, שהפליאו הפלאה גדולה את כל אדם. פעם אחת נטפל אליו ברחובה של עיר אדם חצוף ובליעל, ולא פסק לחרף ולגדף אותו כל אותו היום; הוא נשא את דברי השקוצים האלה בדומיה והתעסק בשעת מעשה בכמה ענינים שהיו צורך השעה. לעתותי ערב פנה והלך הביתה. ואותו האיש נגרר אחריו והיה מוסיף לנבלו ולהעליבו. כשהגיע אל ביתו כבר החשיך היום, ומיד צוה למשרתו לקחת אבוקה וללות את המגדף אל בית דירתו.

אבל לא תועלת זו בלבד גרמה לו התחברותו עם אֲנַכְּסָגוֹרַס; הנראה שהוא למד ממנו שלא לשעות אל אמונת־ההבל, אשר בשעה שמתגלים חזיונות באויר הריהי מטילה פחד וחרדה על הבריות, שאינם מכירים את הסבות של החזיונות הללו והם זעים וחלים מפניהם מתוך בערות. מן הפחד הזה משחררת אותנו רק ידיעת הטבע, אשר תחת אמונת־ההבל הריהי נוטעת בלבנו יראת אלהים, הנותנת לאדם תקוה טובה לעתיד.

בימי עלומיו היה פריקלס ירא וחרד מפני העם, לפי שמראהו היה דומה לזה של הטירן פיזיסטרטוּס, וזקני הדור היו אומרים עליו מתוך רגש של חרדה, שהוא שוה אליו גם בקולו הנעים ובאַשְגֶּרֶת דבורו הקל והשוטף. חוץ לזה היה עשיר גדול, בן למשפחה כבודה, וקנה לו ידידים בעלי השפעה מרובה, ולפיכך היה חושש מפני האוסטרַקיזמוס ולא התעסק כלל בעסקי מדינה. וכנגד זה הצטין במלחמה והיה איש צבא אמיץ ועז־נפש. לאחר שאריסטידס מת ותמיסטוקלס הָגְלָה מן הארץ וקימון היה טרוד כל הימים במלחמות מחוץ לגבולות ארץ יון, התחיל מתעסק סוף סוף בעניני המדינה. הוא לא נלוה על סיעת העשירים והאצילים, אלא נתן ידו למפלגת העם ולסיעת העניים, אף על פי שמטבעו ותכונת רוחו לא היה מן הנוטים אחר שלטון־העם. אבל אין ספק בדבר שהוא עשה זאת מתוך פחד שמא יחשדוהו שהוא שואף להעשות שליט יחיד במדינה. ולא עוד אלא שראה שקימון חביב ביותר על רבי העם בשביל שהוא אריסטוקרט קנאי, ולפיכך נספח על מפלגת ההמון, כדי להמציא בכך בטחון לעצמו וכדי ליצור סיעה חזקה, אשר תעמוד לשטן לקימון.

ומיד שנה את ארחות חייו ומנהגיו. שוב לא ראוהו מהלך בדרך אחרת חוץ מן הדרך המוליכה אל השוק ואל בית־המועצה. הוא לא נענה להזמנות שהיו מזמינים אותו למשתאות, והסתלק מכל מסבה של שמחה ותענוגות, וכל השנים המרובות שהיה משמש בהנהגת המדינה לא בא אפילו פעם אחת אצל ידידיו כאורח. רק אל החתונה של אחד מבני דודו הואיל לבוא, אבל לא שהה שם אלא זמן מועט. ודאי סבור היה, שמסבה של עליזים עלולה לקפח את גאותו של אדם ומי שדעתו מעורבת עם הבריות קשה לו לשַמֵּר את חשיבותו וכבוד ערכו.

פריקלס היה מונע עצמו מלבוא במגע ומשא תמידי גם עם המון העם ולא היה מתגלה לפניו אלא לפרקים, כדי שלא יזדלזל בעיניו. ומשום כך היה נואם בכל מקרה שבא לידו ולא היה מבקר את אספות העם אלא לעתים רחוקות, לפי שיִחֵד עצמו רק לענינים חשובים ביותר, ואת שאר הענינים הניח לידידיו ובני סיעתו שיהיו מטפלים בהם.

הוא היה משתדל לכון את לשונו ככלי נגון ולעשותה נאותה והגונה לאורח חייו ולדרך מחשבתו הרמה, ולפיכך השתמש בתורתו של אֲנַכְּסָגוֹרַס ויִחֵד לדבורו חוזק והטעמה מיוחדה. כשרון הדברנות שלו סופו שהקנה לו את הכנוי „אוֹלִימְפִּיוֹס“ והפיטנים אומרים עליו שבשעה שהוא עומד על הבימה ומדבר אל העם הריהו מפליט מפיו רעמים וברקים. על כח הדברנות של פריקלס מספרים מלה של בדיחה, שנאמרה על ידי תוקידידס בן מִילֵזְיַס⁸. אותו תוקידידס נמנה על סיעת האצילים ובעסקי הנהגת המדינה היה מתנגדו של פריקלס. פעם אחת שאלהו אַרְכִידָמוֹס מלך שפרטה, מי זריז ממי בהתגוששות, הוא, תוקידידס, או פריקלס. תוקידידס החזיר לו תשובה זו: „אפילו בשעה שאני מפילו לארץ, הריהו כופר בנפילתו ומשדל בדברים גם את האנשים שראו זאת בעיניהם והללו מודים שהדין עמו.“

פריקלס היה מדבר תמיד בזהירות יתרה, ומעולם לא עלה על בימת הנואמים בלי להתפלל תחלה לאלים לבל תצא מפיו שלא לדעתו אף מלה אחת שאינה מכוונה לענין העומד על הפרק באותה שעה. הוא לא הניח אחריו שום דבר שבכתב, חוץ מפקודות העם שנתחברו על ידו.

לצורך מלחמתו עם קימון, שהיה מכובד ונשוא פנים ביותר, השתדל פריקלס קודם כל להתחבב על העם ולקנות את לבו. אבל הוא לא היה מופלג בעשירות ובנכסים כקימון, שהיה ותרן בממונו ועוזר דלים ועורך יום יום שלחן לכל באי ביתו ומלביש את הזקנים, ולא עוד אלא שצוה להרוס את הגדרות שבאחוזותיו, כדי שכל אדם יוכל לבוא לשם ולטול פֵּרות כאות נפשו. וכיון שלא יכול להתחרות עם קימון במעשי צדקה כאלה, עשה כעצת אחד מידידיו ועמד וחלק לעם כספים מקופת המדינה. הוא השפיע על המון העם מתנות ונדבות במדה מרובה ועל ידי כך קנה את לבו ועשהו כלי־שרת לחפצו. לסוף הגיעו הדברים לידי כך שבהשתדלותו נגזרה גזרת גרוש על קימון מתוך תואנה שהוא נוטה אחר הלקדמונים והנהו צר ואויב לעם. והרי קימון זה היה מגדולי היחש ומן העשירים שבמדינה, ולא עוד אלא שנחל נצחונות מזהירים במלחמותיו עם הפרסים ומלא את העיר שלל ועושר מרובה, ככל המסופר בתולדות ימי חייו. הנה עד היכן הגיע כח השפעתו של פריקלס על העם! אבל לא היו ימים מועטים והאתונאים התחרטו על המעשה שעשו לקימון והתגעגעו אליו ביותר, לפי שהוכו במלחמה סמוך לגבולות אטיקה והיו מצפים לקרב קשה בקיץ הבא. פריקלס הרגיש בדבר ונזדרז למלא את רצון העם כדי להפיק רצון ממנו. הוא ערך מיד פקודה בכתב וקרא לקימון לשוב לאתונה. מיד לאחר חזירתו נתמנה קימון מפקד צי מלחמה בן מאתים אניות ונשלח להלחם עם הפרסים, אלא שלא זכה לשוב לארצו. הוא מת בשעת המצור על העיר ציטיום (כתים) אשר בקיפרוס.

לאחר מיתתו של קימוֹן הקימה מפלגת האצילים שטן לפריקלס, את תוקִידִידֵס איש אֲלֶפְּקֶה, שהיה אדם בעל בינה וקרובו של קימון. אותו תוקידידס לא היה מצביא גדול כקימון, אבל תחת זה הצטין כעסקן מדיני חרוץ וכדברן מעולה. הוא היה שוהה תמיד בעיר ונלחם עם פריקלס על בימת הדברנים ועל ידי כך הוקם עד מהרה והושב שווי־המשקל בהנהגת המדינה. הוא ראה שבני המעמד העליון מתערבים ומתפזרים בקרב העם ומאבדים על ידי כך את ערכם וחשיבותם, ולפיכך עמד והבדילם בפני עצמם ועשה אותם לאגודה אחת בעלת משקל, שהכריעה את הכף בעניני המדינה.

הדבר הזה עורר את פריקלס להתיר את הרצועה ולתת לעם זכויות מרובות ביותר. כל מה שעשה במדינה לא עשה אלא כדי למצוא חן בעיני העם: היה עורך משתאות וחגיגות ושעשועי תענוגות להנאות את האזרחים. שנה שנה היה שולח בים ששים ספינות, אשר אזרחים רבים עבדו שם בצבא שמונה חדשים על מנת להתאמן במקצוע הספנות ועניני הים, אלא שקבלו משכורת בעד עבודתם זו. חוץ מזה שלח אלף איש מתושבי העיר לחֶרסוֹנֵס⁹ לשם יסוד מושבות ולהאחז שם, חמש מאות אל נַכְּסוֹס, את החצי מזה לאַנְדרוֹס¹⁰, אלף לתְרַקְיָה ועוד אחרים לאיטליה. הוא התכון בכך לסלק מן העיר אספסוף הולך בטל, שהבטלה הביאה אותו לידי מרדנות, לחלץ את דלת העם מעוני ומחסור ויחד עם זה לכונן בקרב בעלי הברית מעין מצב של אנשי צבא, אשר יטיל עליהם פחד וימנע אותם מפשוע באתונה.

ואולם הדבר אשר שוה הוד והדר לאתונה, אשר עורר רגשי תמהון בלב עמים אחרים ועד הים הזה הריהו משמש עדות יחידה ונאמנה שתקפה ואשרה המהולל של אתונה בימי קדם לא היה משל ואגדה בדויה, – היו הבנינים כלילי היופי שהקים פריקלס. אבל דוקא הדבר הזה עורר מורת רוחם של אויביו יותר מכל העלילות המדיניות שלו ועליה היו מצַוחים וקובלים בקולי קולות בכל אספות העם. „שם העם“, קראו הצעקנים, „היה לחרפה ובוז בשביל שנטל את כספי בעלי הברית מדֵלוֹס והביאם לאתונה והוציאם לצרכי עצמו. קודם לכן עדין יכול היה העם להצטדק ולהשיב על התלונות של בעלי הברית, שמפחד הברברים הוציא את קופת הצבור ממקומה וגנזה במקום בטוח, אבל עכשו בא פריקלס ונטל ממנו את היכולת להצטדק באמשלה זו. כל ארץ יון נעלבה עלבון קשה ונעשקה בזדון ובעריצות, שכן היא רואה שלקחנו את התרומות שתרמו מתוך עוני לצרכי המלחמה ואנו מיפים ומזהיבים בהן את עירנו, המתקשטת כאשה מתיפה ומתנאה באבני חמודות, בתמונות ומקדשים העולים בכמה אלפים ככרי זהב!“

פריקלס השתדל לשים לאל את התלונות הללו והסביר לעם, שאין האתונאים חיבים לתת דין וחשבון לבעלי הברית על הכספים הללו, שהרי הם נלחמים להם ומגִנים עליהם. בעלי הברית לא נתנו לא סוסים ולא אנשי צבא ולא אניות, אלא ממון בלבד, והממון הזה שוב אינו קנינו של נותניו אלא של מקבליו, אם הללו קימו ועשו את כל מה שקבלו עליהם לעשות במחירו. והואיל ועירנו מצוידה בצרכי מלחמה במדה יתרה, עלינו לדאוג לכך להוציא את המותר על דברים שעל ידם תזכה בדורות הבאים לשם עולם ואשר ימציאו שפע פרנסה לכל תושביה בהוה. הבנינים שאנו מקימים מפתחים מקצועות שונים של מסחר ומלאכה, מרבים כל מיני אמנויות, מעסיקים את כל הידים בעבודה וממציאים שכר ורֶוח לכל יושבי אתונה. העיר מתקשטת ומשתכללת, אבל על ידי כך היא מפרנסת את עצמה.

אמנם הצעירים והחזקים עבדו בצבא והתפרנסו מקופת המדינה ברוח, ואולם פריקלס רצה שגם שאר הבריות ובעלי האומנויות, שלא היו כשרים לעבודת הצבא, יהיו נהנים מאותה הקופה, אבל לא באפס עבודה ומתוך בטלה. ומשום כך עמד והקים בנינים גדולים ורבי תפארה, שהיו נזקקים לבעלי אומנויות שונים למשך ימים רבים והעסיקו את כל הידים. נמצא שהאזרחים שנשארו בעיר הפיקו תועלת מאוצר המדינה כאותם האנשים שעבדו בצבא הים, בחיל המשמר ובשדה המלחמה. לצרכי הבניה היו דרושים החמרים הללו: אבנים, נחושת, קרני־שן, זהב, עצי הָבְנִים ועצי ברושים. כדי לעַבֵּד את החמרים הללו היה צורך בבעלי אומנויות שונים, כגון: נגרים, פַּסָּלִים, חרשי-נחושת, סַתָּתִים, צַבָּעִים, צורפי-זהב, חרשי-שן, ציָרים, רוקמים וחרטים. וכדי להביאם העירה היה צורך בסוחרים, במלחים ובתופשי-הגה, העושים את מלאכתם בים, ובחרשי-עגלות, רַתְמָנִים, עגלונים, מפשילי-חבלים, אורגי-בד, רצענים, סוללי-דרכים וחוצבים-בהרים, העושים את מלאכתם ביבשה. כל אמן היה ממונה על מחנה של פועלים פשוטים מדלת העם, שהיו משמשים סבלים ועוזרים במלאכה. בדרך זו המציאו כל מקצועות המלאכה רוח מרובה לכל אדם, אם זקן ואם נער, ולכל המעמדות.

וכך הוקמו בניני תפארה, שלא היו כמותם לגודל ולהוד והדר. הבנאים-האמנים התחרו זה בזה ושקדו לשכלל את מעשי ידיהם שכלול שאין למעלה ממנו. אבל הדבר המפליא ביותר בהקמת הבנינים הללו הוא המהירות של המלאכה. סבורים היו שכל אחד ואחד מהם לא יוקם על מכונו אלא מקץ דורות רבים ולאחר חליפות מרובות של בעלי השלטון. ואף על פי כן נשתלמו ונשתכללו כלם בימי שלטונו של אדם אחד. אמנם דעתו של הציָר המפורסם ציקסוס לא היתה נוחה מזה, כששמע שהציָּר אֲגַתַּרְכוֹס משתבח בזריזותו ומהירותו במלאכת הציור, ענה ואמר: „ואני איני כך, אני זקוק לזמן מרובה לצורך מלאכתי!“ ואמנם כל מפעל שנעשה בקלות ובמהירות אינו עלול להיות חזק ומשוכלל בהדרו כל צרכו, ואם מאריכים את זמן עשיתו, חזקה עליו שיהא מתקים לאורך ימים. ומשום כך ראויים בניניו של פריקלס שנתפלא עליהם ביותר, לפי שהוקמו בזמן קצר והתקימו לאורך ימים. כל אחד ואחד מהם עדין מתנוסס ביפיו ובשכלולו ומראהו חדש כביום עשיתו. תמיד אתה מוצא בהם מין חדוש המגֵן עליהם מפני שן הזמן המכרסמת את הכל; דומה כאילו שֻקעה בהם רוח צעירה ורעננה ונשמה שאינה מזקינה לעולם.

הממונה והמפקח על כל הבנינים היה פִידִיאַס¹¹, אף על פי שכל הבנאים והאמנים שהתעסקו במלאכה היו כלם מן הגדולים והמצוינים ביותר. קַליקְרַטֵס ואִיקְטִינוֹס בָּנו את בנין הפַּרְתֵּנוֹן¹², שתפס שטח של מאה רגלים מרובעות. את מקדש-המסתורין¹³ אשר באֱלֵזִיס התחיל קוֹרֶבּוֹס; הוא הקים את שדרת העמודים שעל גבי הרצפה וקשר אותה למעלה במחַבְּרוֹת (אַרְכיטְרָוִים). לאחר מיתתו הוסיף מֵטָגֵנֵס את הכותרת ואת העמודים העליונים, וקסֵנוֹקְלֵס עשה את הכפה עם המִפְתָּח שבתוכה. את החומה הארוכה¹⁴ בנה קַלִיקְרַטֵס. האוֹדֵאוֹן¹⁵ עם המון ספסלים ועמודים בתוכו ועם גגו העגול והמחודד בראשו היה עשוי בדיוק בתבניתו של אהל המלך קסרקסש. הוא נבנה ונערך על פי הוראתו של פריקלס עצמו. על פי הצעתו של פריקלס לפני אספת העם נקבעה בימים ההם התקנה שבחג הפַּנְאַתּוּנָאִין¹⁶ יהא נערך קרב-תחרות מוסיקלי, ומהיותו ממונה על חלוקת הפרסים קבע בעצמו כללי התחרות בזמרה ובנגינה בחליל ובקַתרוֹס. מכאן ואילך היו עורכים תמיד בבנין האוֹדאוֹן מלחמת-תחרות מוסיקלית. בנין הפרוֹפילֵאִין¹⁷ שעל גבי האקרופוליס הוקם במשך חמש שנים על ידי הבנאי מְנֵזִיקְלֵס. את פסל הזהב של האלה אתונה עשה פידיאס גופו, וכתובת חרותה על הבסיס של אותו הפסל מעידה על פידיאס שהוא יוצרו.

כיון שהדברנים מבני סיעתו של תוקידידס לא פסקו לצווח בקולי קולות שפריקלס מבזבז את הממון ומפזר את הכנסות המדינה, שאל פריקלס פעם אחת באספה את העם אם ההוצאות שהוא מוציא הנן באמת מרובות ביותר. כשהחזירו לו, שאמנם גדולות הן יותר מדאי, ענה ואמר: „אם כן, אל תקבלו את ההוצאות עליכם; אני אשלם אותן מכיסי, אלא שאצוה לחרות על כל היצירות האלה את שמי.“ אך השמיע פריקלס את הדברים האלה, ומיד הרימו הכל את קולם – אם מתוך רגשי הערצה לרוממות רוחו או משום שעינם היתה צרה בכבוד ובתהלה שינחילו לו הבנינים הללו – וקראו אליו, שיוסיף להשתמש בכספים של אוצר המדינה ושלא יקמץ בהוצאות. המחלוקת שבינו ובין תוקידידס סופה שגדלה כל כך, שלא היתה בררה אחרת אלא לגזור על אחד מהם גזרת גלות. המזל שחק לו לפריקלס שעלה בידו להכריע את אויבו ולהכניע את כל החבורה שלו.

אחר הדברים האלה שבתו המריבות ובאו שלום ושלוה במדינה. מכאן ואילך הטיל פריקלס את מרותו על אתונה ועל כל מה שהיה נתון בתחום שלטונם של האתונאים: על הכנסות המדינה, על מחנות הצבא, על אניות המלחמה, על האיים ועל הים; הוא אחז בידיו את רסן השררה שהתפשטה לא על היונים בלבד אלא גם על הברברים ושנתקימה ונתחזקה חזוק מעולה על ידי שעבוד עמים ועל ידי קשרי ברית עם מלכים ונסיכים. אבל מאז נהפך והיה לאיש אחר. שוב לא הרבה להטות רצון לעם כמו קודם לכן, שוב לא היה נוטה כקנה ברוח למלא את כל חפץ של ההמון הגדול. הפוכו של דבר: תחת הממשל הרפה והוַתרני שנהג עד עכשו ושהיה בו משל שאיפה להתחבב על העם ולהפיק רצון ממנו, התחיל נוהג פתאם שררה אריסטוקרטית ומלכותית. אבל הוא נהג את השררה בצדק ובמישרים וברוב המקרים השתדל להטות את לב העם בדברים טובים ובהסברות נאותות. אבל לפעמים נהג קשה והשתמש בתחבולות של כפיה, כדי להכריח אותו לעשות את המועיל לו. הוא היה משול בנדון זה לרופא, אשר בשעה שהוא מטפל במחלה מסובכה וממושכה הריהו נותן לחולה פעם סמי-רפואה ערבים ונוחים ופעם סמים חריפים ואי-נעימים, הכל לפי צורך הרפוי. עַם בעל שלטון רחב וגדול כל כך אי אפשר שלא תהיינה מצויות בו תאוות מרובות ושונות. רק פריקלס בלבד ידע כיצד לרפא את העם מנגעיו אלה והיה זריז לעצור בעד משובתו בעוד מועד או לעודדו ולנחמו בשעה שהיה מדוכא ורפה-ידים. אבל שליטה גדולה זו ששלט פריקלס ברוח העם, לא היתה תלויה בכח הדברנות הגדול שלו בלבד, אלא גם באורח חייו התמים והישר שלו, ובאמונה שהכל היו מאמינים בו, לפי שכל אדם ידע שהשוחד והבצע הם תועבת נפשו. שהרי אף על פי שעשה עיר גדולה ועשירה לכרך גדול ועשיר מכל כרכי העולם, ולא עוד אלא שעלה בכח שלטונו וחשיבותו אפילו על מלכים ונסיכים,לא הוסיף על הרכוש שהניח לו אביו אף אדרכמון אחד. אבל הוא שקד לשמור את הרכוש הזה, כלכל את משק ביתו בחשבון ובחסכון והקפיד שלא להוציא יציאות יתרות, ועל ידי כך היתה היכולת בידו לתת עזרה לעניים. ואולם פעם אחת שכח מרוב טרדותיו ועסקיו את רבו וידידו אנכסגורס, שהיה שרוי לעת זקנתו בעניות גדולה. אז התעטף אנכסגורס באדרתו ושכב באחת הפנות והזיר עצמו מן המזון, כדי למות מיתת רעב. הדבר נודע לפריקלס, ומיד מהר אליו בנפש נדהמה והתחנן לפניו לקים את נפשו וקונן על עצמו, שהוא עתיד לאבד יועץ שכמותו שהיה מנהל אותו בעצתו בעניני המדינה. אז הסיר אנכסגורס את העטיפה מעל ראשו וענה ואמר אליו: „פריקלס חביבי, מי שצריך למנורה, יוֹצק שמן לתוכה!“

כשראה פריקלס שהלקדמונים התחילו מתקנאים בגדולתה של אתונה, שקד להפיח בעם רוח אומץ יתרה ולעורר אותו לעשות עלילות גדולות. על פי הצעתו נתקבלה באספת העם החלטה להזמין את כל היונים היושבים באירופה ובאסיה, בין במדינות גדולות ובין במדינות קטנות, לשלוח לאתונה צירים לכנסת גדולה, אשר בה ידונו על הקמת מקדשי היונים שנשרפו בידי הפרסים, על הקרבנות לשלומה של יון שנִּדרו לאלים עוד בימי מלחמת הפרסים ועדין לא הָקרבו, וכמו כן על אמצעי הבִּטוח לאניות העוברות בים ועל כריתת ברית שלום לאורך ימים. לצורך זה נבחרו עשרים איש מבני חמשים ומעלה ונשלחו לכל עמי יון לשדלם בדברים שיבואו לאתונה על מנת להשתתף במועצות על דבר השלום ועל הענינים המשותפים של ארצות יון. אבל הדבר לא קם ולא נהיה, כי עמי יון נמנעו מלשלוח צירים לאתונה. אומרים, שהיתה יד הלקדמונים באמצע, אשר עמלו בסתר לשים לאל את יגיע האתונאים בענין זה.

פריקלס זכה לכבוד ולתהלה גם כמצביא צבא. הוא נשתבח ביחוד בגלל זהירותו היתרה. מעולם לא הכניס עצמו במלחמה שהיתה כרוכה בסכנה גדולה ושאחריתה היתה מפוקפקת, אף לא לקח לו למופת את שרי הצבא ששחקה להם השעה בקרבות מסוכנים ועל ידי כך זכו להערצה ונחשבו לגדולי עולם. פעם אחת היה מעשה בטוֹלְמִידֵס בן תלמיוס שאמר להתנפל על בֵּאוֹטְיָה בזמן שהשעה לא היתה כשרה לכך כל עקר, ולא עוד אלא שפִּתה אלף צעירים אמיצי לב ושואפי כבוד להלוות אל מחנהו לרצון עצמם, לפי שבטח על הצלחתו הקודמת ועל הפרסום הגדול שנחל עד עכשו על ידי מעשי תקפו. פריקלס השתדל באספת עם לעכב בידו ולמנוע אותו לבצע את זממו זה והזהיר בו בדברים המופלאים הללו: „אם מסרב אתה לשמוע בעצתי, המתן לכל הפחות לחכם היועצים שבעולם, הלא הוא הזמן, ולא תבוא לידי מכשול!“ באותה שעה לא מצאו דברי פריקלס אזנים קשובות, אבל לאחר ימים מועטים באה השמועה שטולמידס הוכה בקרב על יד קוֹרוֹניָה ונפל חלל וגם רבים מגבורי האזרחים נספו במלחמה. אז נזכרו בפתגמו המחוכם של פריקלס, והכל הללו את תבונתו הרבה ואת דאגתו לטובת האזרחים והוא נתחבב על העם חבה יתרה.

כבוד מרובה מכל עלילות המלחמה שלו הנחיל לו מסע-המלחמה אל חצי-האי התְּרַקִי, אשר על ידו הוטב מצב היונים הדרים שם. הוא הביא לשם אלף אתונאים והושיבם בערים, והן נתחזקו ונתבצרו על ידי כך. חוץ מזה הקיף את מצר-הים חומה ובנה שם מבצרים להגן על חצי-האי מפני התנפלות התרקים הדרים מסביב. תהלה גדולה רכש לו גם על ידי מסע-המלחמה שערך בלוית מאה אניות לאורך החופים של פלוֹפוֹנֵס על מנת לענוש שם את הערים שֶאָיְבו את מדינת אתונה. הוא הראה את זרועו הקשה לשונאי מולדתו, ובני עמו ראו בו מצביא זהיר ורב-פעלים, כי בכל הקרבות האלה לא נפגעו אנשי צבאו אף פגיעה כל-שהיא אפילו במקרה.

אחר כך הפליג בלוית צי-מלחמה אדיר ומזוין יפה אל פוֹנטוּס¹⁸ ועשה שם טובות הרבה לערי היונים, ויחד עם זה חשף שם לעיני העמים הברברים אשר מסביב, לעיני מלכיהם ושכניהם, את רוב תקפם של האתונאים, את אומץ רוחם ועזוזם, כי שוטטו באניותיהם אל כל אשר היה עם לבבם ללכת ושלטו שליטה גמורה בים.

אבל יש אשר לא נשתעבד פריקלס למאויי העם, שדעתו זחה עליו בשל רוב תקפו והצלחתו הרבה לאין שעור, והתנגד לו בשעה שעלה על דעתו לשוב ולכבוש את מצרים ולעלות למלחמה על ארצות הפרסים הסמוכות לים. ולא עוד אלא שבאותו הזמן התעוררה בלב רבים התאוה הארורה ורבת-הרעה ללכוד את סיציליה, אותה התאוה אשר הדברנים מבני סיעתו של אלקיביַדס הלהיבוה אחר כך בכל עוז. כמה בני-אדם חלמו אז גם על כבוש אֶטְרוּרְיָה וקַרְתַּגוֹ, אלא ששאיפה זו לא היתה דבר הבאי, לפי שהאתונאים היו אז מושלים בכפה ובכל אשר פנו הצליחו. ואולם פריקלס הכריע את יצר-הכבוש הזה והציב גבולות למזמות הבריות שנשאו את עיניהם למרחקים. הוא אמץ את עקר כח שלטונו לבצור הכבושים שנעשו קודם לכן וראה צורך גדול למדינה להחליש את תקפם של הלקדמונים, שהוא נצב לשטן להם בכל מקרה שבא לידו, ככל אשר נראה ביחוד במלחמה הקדושה. וזה דבר המלחמה הזאת: הלקדמונים באו במחנה צבא לדֶלְפִי והוציאו את המקדש מרשות הפוֹקִיִים, שהיו בעליו עד עכשו, ומסרו אותו לידי הדֶלְפִיִים. ואולם מיד לאחר שחזרו למקומם בא פריקלס בלוית גדוד צבא והחזיר שוב את המקדש לידי הפוקיים. וגדולה מזו: הלקדמונים קבלו מאת בני דלפי את הזכות לשאול את האורָקִיל ראשונה וחרתו את משפט-הבכורה הזה על מצחו של זאב-הנחושת, ופריקלס נטל את הזכות הזאת בשביל האתונאים וצוה לחרות אותה על צדו הימני של אותו הזאב.

המאורעות שהתרגשו אחר הדברים האלה הוכיחו בעליל, שיפה עשה פריקלס שכנס ורכז את כחם ותקפם של האתונאים בתחומה של ארץ יון.

בראשונה מרדו באתונה יושבי האי אֶוְבֵּיָה והוא עלה עליהם במחנה צבא. מיד לאחר כך באה השמועה שהמֵגָרים התפרצו מפני אתונה ושאצל גבולות אטיקה כבר עומד מחנה אויבים בני שפרטה ובראשו המלך פְּלֵסטוֹאָנַכּס. פריקלס נחפז וחזר מאֶוְביה לשם המלחמה באטיקה, אלא שלא ערב את לבו לערוך קרב עם מחנה האויב הגדול והאמיץ שהתגרה בו. הוא ראה שהמלך הצעיר נשמע על פי רוב לעצתו של קְלֵיאַנְדְרִידֵס, אשר האֱפוֹרים העמידו על גבו להיות לו למדריך וליועץ מפני מעוט שנותיו, ולפיכך השתדל לשחדו בסתר. ואמנם עלה בידו להטות את לבו בסכום כסף להוציא את הפלופונסים מאטיקה, הלקדמונים כעסו כעס גדול על סלוק הצבא ופזורו והטילו על המלך עונש ממון גדול כל כך שהוא לא יכול לפרוע אותו, ולפיכך עזב את שפרטה. את קליאנדרידס דנו למיתה, אלא שהוא ברח. קליאנדרידס זה היה אביו של אותו גִילִיפּוּס, שנצח את האתונאים בסיציליה. תאות הממון ודאי היתה נטועה באדם זה מלדה, לפי שגם הוא עשה תועבות גדולות ומעשי רמאות, וכשנגלה עוונו, נדון לגרוש משפרטה.

בחשבון ההוצאות של המלחמה הזאת הכניס פריקלס סכום של עשר ככרים ועל גבו הכתובת „הוצאות לדבר של צורך“. העם הודה בהוצאה זו ולא חקר ודרש מה טיבה וגם לא השתוקק לגלות את הסוד. כמה סופרים קדמונים, ובכלל גם הפילוסוף תֵּאוֹפְרַסְט, מספרים שבכל שנה היה פריקלס שולח לשפרטה עשר ככרים, כדי לקנות את לבם של ממוני השלטון. הוא התכון בכך לעכב את המלחמה, אבל לא לחזק את השלום. בינתים הרויח זמן ויכול היה להזדין כל צרכו למלחמה באין מפריע.

עכשו נזדזרז ושם פניו אל העמים המורדים. הוא העביר בחמשים ספינות חמשת אלפים כבדי־זיון אל האי אֶוְביה והכניע את עריו. בחַלקיס גרש מן הארץ את נשואי הפנים והעשירים הקרויים היפּוֹבַטִים. ואולם את יושבי הֶסְטִיאֵיָה הגלה כלה מן הארץ והושיב שם אנשים מבני אתונה. הוא ענש אותם עונש קשה כל כך בשביל שגזלו ספינה אַטית והרגו את אנשיה.

אחר הדברים האלה נכרתה בין האתונאים והלקדמונים ברית של שביתת־נשק לשלשים שנה, ומיד הטה פריקלס את לב העם להחליט לשלוח אניות־מלחמה כנגד האי סַמוֹס, מתוך תואנה שיושביו לא נשמעו לפקודתה של אתונה להפסיק את מלחמתם עם יושבי מִילֵט. אבל סברה היא, שהוא נכנס למלחמה זו כדי לעשות נחת־רוח לאַסְפַּזְיָה. וכאן המקום לברר כמה גדול היה כחה של אשה זו, שגדולי המדינה היו כרוכים אחריה, ואפילו הפילוסופים היו מרבים לדבר בשבחה. אספזיה זו היתה ילידת העיר מילט. יש אומרים שפריקלס היה מוקיר אותה בגלל חכמתה ופקחותה בעסקי המדינה. גם סוֹקרַטֵס היה מבקר אותה לפרקים בלוית תלמידיו וידידיו, שהיו מביאים עמם את נשיהם כדי לשמוע את שיחתה המחוכמה. ולא עוד אלא שפלטון מעיד באחד מכתביו, שהיו מספרים עליה שאתונאים רבים היו מצויים אצלה משום שהצטינה באמנות הדברנות. אבל לאמתו של דבר חשקה בה נפשו של פריקלס לאהבה ולאחר שנתגרש מאשתו, שילדה לו שני בנים ושלא יכלו לשבת יחדו בשביל שנבדלו באפים ותכונתם, עמד ונכנס עמה בברית הנשואים. פריקלס אהב את אספזיה אהבה עזה, ומשום כך מלעיזים עליו שהוא עלה למלחמה על סמוס רק משום שאספזיה הפצירה בו לבוא לעזרת עיר מולדתה מִילֵט. המלחמה שבין סמוס ומילט פרצה בגלל העיר פְרִיאֵנָה, ששניהם רבו עליה. ידם בשל אנשי סמוס היתה על העליונה והם לא השגיחו באתונאים, אשר צוו עליהם להניח את נשקם ולמסור לידם את ההכרעה בענין המחלוקת הזאת. ובכן הפליג פריקלס בצי-מלחמה אל סמוס ובטל שם את האוֹלִיגַרְכִיָה (שלטון האצילים) וגם כפה אותם לתת לו חמשים מחשובי האזרחים וחמשים ילדים בני-תערובות, ושלח אותם אל לֶמְנוֹס. אומרים, שכל אחד מבני-התערובות הציע לו ככר זהב כופר נפשו, ועוד סכומים גדולים הוצעו לו על ידי האנשים שלא אבו שינהיג בעירם שלטון דמוקרטי; ולא עוד אלא שהפרסי פִיסוּטְנֵס, שהיה מגדולי המלכות ושהטה רצון לבני סמוס, שלח לו עשרת אלפים זהובים ובקש ממנו להתנהג עם העיר במדת החסד. ואולם פריקלס משך את ידו מכל הממון הזה ועשה לאנשי סמוס ככל אשר היה עם לבבו, הנהיג בעירם את שלטון-העם ואחר חזר לאתונה. לא היו ימים מועטים והסמוסים חזרו ופשעו באתונה, לאחר שפיסוטנס הוציא בסתר את בני-התערובות שלהם ממקום גלותם והם הזדינו והכינו את הכל למלחמה. פריקלס עלה עליהם שנית, אבל הם לא חתו מפניו ולא אבו להשלים עמו. הפוכו של דבר: כלה ונחרצה היתה מאתם לעשות עצמם שליטים בים. ובכן התלקח קרב-ים אדיר, שבו נחל פריקלס נצחון מופלא, כי בארבעים וארבע אניותיו הניס שבעים אניות של האויב, אשר עשרים מהן היו טעונות צבא יבשה. עם הנצחון הזה לכד את הנמל ושם מצור על יושבי האי. אבל רוחם של אלה לא רפתה והם הגנו על עצמם באומץ לב מעל החומות וגם יצאו אל הצרים וערכו עמם קרבות, עד שבא צי אתונה שני, גדול מן הראשון, והסמוסים הוקפו מכל עבר וסוגרו בתוך החומות. אז הפליג פריקלס בלוית ששים אניות בים כדי לצאת לקראת צי הצורים, שבא לעזרת הסמוסים, ולהלחם עמו בלב הים, ברחוק מקום מסמוס. כך היא הדעה הרווחת בין הבריות. ואולם סופר ההיסטוריה סְטַזִמְבּרוֹטוּס אומר, שפריקלס הפליג בים כדי להתנפל על קיפריס. אבל סברה זו אין לה על מה לסמוך. בין כך ובין כך ופריקלס עשה משגה: אך הפליג בים, ומיד עורר המצביא של צבא הסמוסים, הפילוסוף מֵלִיסוּס, את אזרחי האי לתקוף את האתונאים, משום שבז למספר אניותיהם המצער או למפקדי הצבא שלהם, שלא היו מנוסים ובקיאים בתכסיסי המלחמה. הסמוסים הכו את אויביהם מכה רבה, לקחו רבים מהם בשבי, הרסו המון אניות ונעשו שוב בני-חורין על פני הים והצטידו בכל תשמישי המלחמה, שהיו חסרים עד עכשו. הם הִכְווּ על מצח האתונאים השבויים צורת ינשוף¹⁹ ועל ידי כך גמלו לאתונאים את החרפה שהמיטו עליהם קודם לכן כשהכוו על מצחם את צורת הסָמֵנָה, הלא היא מין אניה מיוחדה שבני סמוס היו רגילים להשתמש בה.

כשהגיעה השמועה לפריקלס על מפלתו של צבא המצור, מהר לעזרתו ונצח את מליסוּס והבריח את האויבים והקיף את העיר חומה. אומרים שבשעת המצור השתמש פריקלס גם במכונות, שהיו אז חדוש בארץ יון. מקץ תשעה חדשים נכנעו הסמוסים סוף סוף. פריקלס צוה להרוס את חומת עירם, לקח מהם את כל אניותיהם והטיל עליהם עונש־ממון גדול. חלק מן הקנס הזה שלמו מיד, ולתשלום מותר הסכום קבעו זמן ונתנו על כך בני־תערובות.

לאחר שהכניע את בני סמוס חזר פריקלס לאתונה וערך לחללי המלחמה לויה רבת־תפארת ונשא בעצמו על קברם את נאום ההספד הנהוג. הנאום הזה לקח את לבות שומעיו והיה לרצון לכל העם. כשירד מעל הבימה קדמו הנשים את פניו וקשטוהו בזרי פרחים ובקשוטים, כדרך שמקשטים את המתגושש שנצח בקרב־ההתחרות. אז נגשה אליו אֶלְפִּינִיקֶה, אחות קימון, ופתחה ואמרה אליו את הדברים האלה: „אכן, ראוי אתה, פריקלס, להערצה ולזרי פרחים בשביל מעשיך אלה, שהרי אבדת מאתנו הרבה אזרחים מעולים ואנשי חיל, ולא במלחמה עם פיניקים ועם מדים, כאָחי קימון, אלא על ידי שהכרעת עיר שהיתה בברית אתנו ויושביה קרובים לנו קרבת שבט.“ פריקלס חיך וענה ואמר לה במנוחה בדברי החרוז של הפיטן ארכילוֹכוֹס:

„הֲלֹא אִשָּׁה זְקֵנָה אַתְּ וְלָמָּה תָסוּכִי בְּשָׂרֵךְ בַּשֶׁמֶן!“

זמן מועט לאחר כך, בשעה שהמלחמה הפלוֹפוֹנֵסית כבר היתה ממשמשת ובאה, שדל פריקלס את העם לשלוח עזרה ליושבי האי קוֹרקִירָה, אשר הקוֹרינתים התגרו בם מלחמה. הוא התכון בכך לרכוש לו בעל ברית תקיף בים, שהיה צריך לו באותה שעה, לפי שהרגיש שעמי פלוֹפוֹנס עתידים בקרוב להתגרות באתונה. העם נאות להצעתו והוא עמד ושלח לקורקירה את לקדמוניוס בן קימון ועמו רק עשר אניות, כאילו לשם לגלוג. מעשהו זה של פריקלס עורר תרעומת גדולה ונתן תואנה למשנאיו להעליל עליו עלילות שונות. כשראה פריקלס שהדברים הגיעו לידי כך, נזדרז ושלח עוד אניות, אבל הללו אחרו ולא באו למקום המערכה אלא לאחר שקרב־הים כבר נסתים.

הקורינתים כעסו על העזרה הזאת כעס גדול וקָבלו על האתונאים לפני השליטים שבשפרטה. יחד עמם התלוננו עליהם גם בני מֵגָרָה. הללו טענו שהאתונאים סגרו בפניהם את כל השוקים והנמלים המסורים לשלטונם, בנגוד לזכויות המשותפות לכל היונים וְלָאֲמָנוֹת שהיונים נשבעו לקימן. גם יושבי אגינה התאוננו לפני השפרטנים שהאתונאים עשו להם מעשי חמס ועול, אלא שהרצו את תלונותיהם בחשאי, לפי שלא העזו לקבול על האתונאים בגלוי. באותו הזמן פשעה באתונה העיר פּוֹטִידֵיָה, שהיתה מושבה קורינתית המשועבדה לשלטונה של אתונה. האתונאים שמו עליה מצור והמעשה הזה החיש את התפרצות המלחמה. ואף על פי כן עדין הוסיפו בעלי הריב לשלוח צירים לאתונה לשם משא ומתן, ולא עוד אלא שארכידמוס מלך שפרטה נכנס בעצמו בעבי הקורה והשתדל לפשר את דברי הריבות ולשכך את חמת בעלי הברית, ומתוך כך נראה היה הדבר שהאתונאים לא יבואו לידי מלחמה אם אך יאותו לבטל את החלטת העם בנוגע לבני מגרה וישלימו עמם, אבל פריקלס התנגד לכך בכל תוקף והשפיע על העם שלא לזוז מן האיבה שלו כלפי בני מֵגרָה, ולפיכך הריהו נחשב לגורם היחידי שחולל את המלחמה. אומרים שבענין מגרה באה לאתונה מלאכות מיוחדת משפרטה. פריקלס טען שאין לבטל את הגזרה, לפי שהחוק אוסר לסלק את הלוח שעליו כתובה החלטת העם. אז קם אחד הצירים והחזיר לו בלשון זו: „אין לך צורך לסלק את הלוח; הפוך אותו על פניו, הרי אין חוק האוסר את זאת!“ הדברים האלה נאמרו מחכמה, ואף על פי כן לא זז פריקלס מדעתו. ודאי הגה בלבו שנאה כבושה, אישית, לבני מֵגרה; אבל כדי לעשות אותה לשנאה צבורית המשותפת לכל, הטיל עליהם אשמה שמעלו בהקדש ונטלו לעצמם חלק משדמת־הקודש. לשם כך עורר את העם להחליט החלטה לשלוח אליהם ואל הלקדמוֹנים כָרוז אחד לקבול על חלול הקודש הזה. אבל כרוז זה, שיצא למקום שליחותו, נהרג, והקול יצא שיד המגרים ברצח זה. אז קם אדם אחד באתונה ושמו תרינוס ועורר את העם לגזור גזרה, שמכאן ולהבא תשלוט בין אתונה ובין מגרה שנאת מות שלא תשבות לעולם, שכל בן מגרה שרגלו תדרוך על אדמת אטיקה מות יומת ושבשעה שמפקדי הצבא יבואו באָלָה הנהוגה המוטלת עליהם, ישבעו שהם מתחיבים לפשוט פעמים בשנה על אדמת מֵגָרָה.

אמנם קשה לעמוד על הסבה האמתית של המלחמה, אבל הכל מודים שרק פריקלס אשם בדבר שלא נתבטלה גזרת העם כלפי המגרים. יש אומרים שהוא עשה זאת משום כבודה של אתונה, שהרי אילו ותר, היה נחשב הדבר לסמן של חולשה למדינת אתונה. אחרים אומרים, שהוא דחה את כל ההצעות של השפרטנים מתוך עקשנות בלבד ומתוך אהבת הכבוד והשאיפה להראות לכל באי עולם את כחה של אתונה. אבל יש עוד סברה אחת, מפני מה עמד פריקלס על דעתו בכל תוקף והיה הגורם למלחמה. בסברה זו מחזיקים אנשים רבים ונאמנים, וזה ענינה: כמסופר למעלה קבל עליו הפסל פידיאס לעשות את פסלה של אַתֵּנֶה. כיון שהיה ידידו של פריקלס וערכו היה חשוב בעיניו, קנה לו על ידי כך בלבד הרבה שונאים ומקנאים; חוץ מזה רצו אנשים אחדים לנסות על ידו איך יתיחס עכשו העם אל פריקלס אם יהא נתבע לדין. ולפיכך הטו את לב אחד מעוזריו של פידיאס ושמו מֵנוֹן לשבת בשוק וענף זית בידו ולהודיע שהוא מבקש מגן ומחסה, לפי שיש את נפשו למסור מודעה על פידיאס ולקבול עליו. העם נתן לו את המחסה המבוקש והענין נחקר כמשפט באספת עם. ואולם החקירה הוכיחה את ישרו ותומתו של פידיאס – בכפו לא דבק מאומה מן הזהב שהשתמש בו למלאכתו. כי בעצתו של פריקלס צפה עוד מבתחילה את הפסל בזהב בחריצות גדולה כל כך שאפשר היה להסירו על נקלה ולשקלו. ואת הדבר הזה צוה עכשו פריקלס את המלשינים לעשות. מעשי ידיו המופלאים של פידיאס עוררו בכלל קנאה מרובה בלב הבריות, וביחוד התרעמו עליו בשביל שקבע בתוך המחזה של מלחמת האֲמָזוֹנוֹת שעל גבי מגנה של אַתֵּנֶה את צורתו של עצמו בדמות זקן קרח המרים בשתי ידיו אבן למעלה, וכמו כן תמונה יפה של פריקלס כשהוא עומד ונלחם עם האמזונות. את היד המחזיקה אל מול פני פריקלס את הכידון עשה באמנות גדולה כל כך, שהיה דומה כאילו רצה להעלים קצת על ידה את הדמיון הגדול שבינו ובין תמונתו, שהיה בולט לעין משני צדדים. על העוון הזה נחבש פידיאס בבית־האסורים ומת שם מאחת המחלות; אחרים אומרים שאויביו השקוהו רעל, כדי להטיל עליו חשד. את המלשין מֵנוֹן פטר העם מתשלום מסים וצוה על מפקדי הצבא לשמור עליו לבל תאונה לו רעה.

באותו הזמן נתבעה לדין גם אַסְפַּזְיָה על כפירה בדת ועל הנהגה רעה. המשטין עליה והקטיגור בענין זה היה מחבר הקומדיות הֶרְמִפּוֹס. עם זה נקבע בהצעתו של קנאי אחר, דִיוֹפֵּתֵּס שמו, חוק המצוה על כל אדם למסור את כל המבזה את הדת והשונה פרק בענינים המופלאים מבינת אדם, כגון התהוות העולם וכדומה. חוק זה היה ערוך כנגד אֲנַכְּסָגוֹרַס, אלא שעם זה היה המכוון בו להטיל חשד על פריקלס תלמידו. את אספזיה הציל פריקלס על ידי שהתחנן לפני השופטים והרך את לבם בדמעות. ואולם לחיי אנכסגורס היה חרד מאד, ולפיכך שלח אותו מאתונה. ומאחר שראה והכיר שהעם מתרעם עליו בגלל פידיאס, התחיל מתירא בעצמו מפני המשפט, ומשום כך התאמץ ללַבּוֹת את ניצוצות המלחמה, שהיו מהבהבים בתוך האפר, מתוך תקוה שעל ידי כך יסלק את כל העלילות שטופלים עליו וידכא את רגשות הקנאה והטינה שבלב משנאיו עליו, שהרי בשעה שיתרגשו על העם מאורעות חמורים ויהא נתון בסכנה, ישתעבד בנפש חפצה רק לו בלבד מפני כחו וחשיבותו היתרה. זהו אפוא הנמוק השלישי מפני מה עכב פריקלס ביד האתונאים למלא את חפצם של הלקדמונים. אבל האמת שבדבר נעלמה מאתנו ואין לעמוד עליה.

כשנוכחו הלקדמונים לדעת, שהאתונאים עתידים לותר, אם אך יודח פריקלס ממעמדו, דרשו מהם, לדברי תוקידידס, לגרש את פריקלס מן העיר מפני המארה הרובצת על משפחתו מצד אמו²⁰. אבל השתדלותם זו הביאה לידי תוצאות הפוכות; כי תחת להמיט קלון על פריקלס ולהשיא עליו חשד, גרמו הלקדמונים לכך שכבודו עלה בעיני בני עירו והם הגו לו רגשי אמונה יתרה, לפי שראו שאויביהם שונאים אותו ומפחדים מפניו יותר משאר הבריות. ולפיכך עוד קודם שפרץ המלך ארכידמוס והפלופונסים באדמת אטיקה, עמד פריקלס והודיע לאתונאים אשר אם ארכידמוס יַשֵם את הארץ וִירַתֶּה רק על הנכסים שלו בלבד, אם משום מדת הכנסת אורחים המצויה ביניהם או כדי לתת תואנה לאויביו להוציא את דבתו רעה, – יתן את כל נכסיו במתנה למדינה.

זמן מועט אחר כך עלו הלקדמונים ובעלי בריתם על אטיקה ועמם מחנה כבד, אשר המלך ארכידמוס היה מפקדו ומנהיגו. הם הֵשַמו את הארץ והגיעו עד אֲחַרְנֵיָה²¹. שם תקעו את אהליהם והיו סבורים, שהאתונאים לא ימשלו ברוחם, אלא יתגרו בם מלחמה בחמת קצף ומתוך אהבת הכבוד המיוחדה להם. אבל פריקלס ראה סכנה גדולה בדבר לצאת למלחמה כנגד ששים אלף פלופונסים ובאוטיים – כי זה היה מנין האויבים – מזוינים יפה ולהפקיר בכך את גורלה של העיר. את רוח האנשים, שדרשו ממנו לערוך קרב ושלא יכלו לשקוט למראה כל הנעשה לעיניהם, השתדל להרגיע, באמרו שאילנות קצוצים עתידים לשוב ולצמוח, אבל בני־אדם שנספו שוב אין להם תמורה. הוא לא כנס אפילו את העם לאספה, משום שהיה חושש שמא יאלצוהו לאסור מלחמה על כרחו ושלא לפי הבנתו. הוא היה נוהג באותה שעה כקברניט של אניה, אשר בזמן שסערה מתחוללת בים הריהו עורך ומתקין את הכל כראוי, כונס את המפרשים והחבלים, מכין את כל המכשירים הדרושים ועושה את כל המוטל עליו ואינו משגיח בתחנוניהם ודמעותיהם של הנוסעים החולים את מחלת הים. כך נהג גם פריקלס: הוא סגר את שערי העיר, העמיד בכל מקום משמרות לשם בטחון ועשה את הכל לפי דעתו ותבונתו ולא שעה לתלונותיהם וצוחותיהם של האזרחים. הוא לא נתן את דעתו לבקשות ידידיו, לאיומי משנאיו ולשטנותיהם ולשירי הקלסה שהיו מרבים לזמר עליו באותו הזמן ושבהם נאמר עליו שהוא מנהיג פחדן, המפקיר את הכל בידי האויב. וגם קְלֵאוֹן, מנהיג המון העם, היה מרבה לקנתר אותו ולהטיל בו דופי באותה שעה, כדי למצוא על ידי כך חן וחשיבות בעיני העם.

אבל כל זה לא עשה על פריקלס רושם כל־שהוא. הוא נשא וסבל במנוחה את כל הגדופים והתוכחות המרות, ובינתים שלח לפלופונס צי־מלחמה בן מאה אניות. אבל הוא לא לוה את הצי, אלא נשאר בעיר ושעבד אותה לשלטונו ובלם אותה ברסן עד שהפלופונסים חזרו ונסתלקו מן הארץ. כדי להשקיט את האספסוף, שדעתו לא היתה נוחה מן המלחמה, חלק לו מתנות כסף וגם החליט ליסד מושבות חדשות. הוא גרש את כל יושבי האי אֶגִינָה מעל האי שלהם וחלק את אדמתם לאתונאים בגורל. ולא עוד אלא שהנזקים שנגרמו באותו הזמן לאויבים שמשו לאתונאים מעין תנחומים. כי הצי שנשלח אל הפלופונס הֵשם הרבה ערים וכפרים עד למרחקים, ופריקלס עצמו פרץ מצד היבשה אל ארץ מגרה ועשה בה שמות.

מכאן מוכח שהלקדמונים סבלו מצד הים נזק לא פחות מזה שהם גרמו להם מצד היבשה, ואין ספק בדבר שלא היו עומדים במלחמה ימים רבים, אלא מתיגעים ממנה עד מהרה ומפסיקים, ככל אשר אמר פריקלס מראש, לולא בא שוד משדי וסכל את מחשבות בני־אדם.

קודם כל פרץ באתונה דֶבֶר וְאִבֵּד את מבחר הבחורים, את כחה ואונה של המדינה. האזרחים לקו לא רק בגופם אלא גם ברוחם והתמרמרו אל פריקלס בחמת קצף ובקשו לאבדו – כחולי קדחת השולחים יד ברופא שלהם ואפילו באביהם. הם נפתו להאמין בדברי משנאיו, שמגפה זו לא באה אלא מחמת הצטפפות יושבי הכפרים בעיר; משום שהמוני בני־אדם, שהיו רגילים לאויר זך וחפשי, נאלצו לשבת בדוחק בחום הקיץ בבתים קטנים או באהלים חמים עד למחנק ולחיות חיי בטלה. אבל בזה אשם רק אותו האיש, אשר הקהיל בגלל המלחמה את כל אנשי השדה העירה ולא השתמש בהם לשום דבר, אלא השהה אותם צפופים כבהמות והניחם להיות מנגעים זה את זה בלי להמציא להם שנוי ורוחה כל־שהיא בחייהם.

כדי לתקן את התקלה הזאת וכדי להסב לאויב נזק גדול ביותר, עמד וזין מאה וחמשים אניות והעלה עליהן המון אנשי צבא מן המובחרים, רגלים ופרשים. על ידי כך הפיח שוב תקוה רבה בלב האזרחים והפיל פחד גדול על האויב, שנבהל מפני המחנה העצום הזה. הצי כבר היה מוכן להפליג בים ופריקלס כבר עלה על האניה שלו, והנה התרגש לקוי־חמה ועל הארץ ירדה עלטה גדולה כל כך, שהכל נדהמו וראו בזה סמן רע. כשראה פריקלס שהספן שלו חרד ומבוהל ביותר בשל המאורע הזה, עמד והחזיק את מעילו לנגד עיניו ושאלהו אם הוא חושב את המעשה הזה לפורענות או לסמן שפורענות ממשמשת ובאה. הספן החזיר „לאו“. „אם כן,“ ענה ואמר פריקלס, „מה נשתנה המקרה ההוא מן המקרה הזה? אין בין שני המקרים הללו אלא זה, שהגוף שגרם את החשכה הריהו גדול מן המעיל שלי.“ את המעשה הזה היו רגילים לספר בבתי־המדרשות של הפילוסופים.

פריקלס הפליג בים, אבל המסע הזה לא הצליח ולא קים את התקוות שתלה בו. הוא צר על העיר אֶפִּידוֹרוּס וכבר קוה שעוד מעט וילכדנה, אלא שהדֶבֶר סכל את תקותו זו. כי המגפה פרצה בצבאות האתונאים ולא דיה שכלתה אותם עצמם, אלא את כל מי שבא במגע כל־שהוא עם המחנה. ושוב קפץ עליו רגזם של האתונאים והוא השתדל לנחמם ולעודד את רוחם, אבל לא עלה בידו לשכך את כעסם ולקרר את דעתם עד שעמדו למנין ונמנו וגמרו לסלק אותו מהנהגת הצבא ולהטיל עליו קנס, אשר הללו ממעיטים אותו עד כדי חמש־עשרה ככרים והללו מעלים אותו עד כדי חמשים ככרים.

העלבון הצבורי הזה לא האריך ימים. העם הניח בו את חמתו בפגיעה אחת, ומיד נח מזעפו, כשם שהדבורה מקפחת את עקצה מתוך עקיצה. אבל לעומת זה רב היגון שעלה בגורלו בביתו פנימה כי רבים מידידיו הנאמנים נספו במגפה ועסקי משפחתו נתערערו זה כמה על ידי מריבות ומחלוקת. בנו הבכור קסַנטיפוּס היה בזבזן וגם אשתו הצעירה והלהוטה אחר ההתהדרות היתה בזבזנית גדולה. קסנטיפוס לא היתה דעתו נוחה מאביו, שהיה נוהג קמצנות ולא היה מספק אותו בממון אלא בשעורים מועטים, ומשום כך הלך אצל אחד מידידיו ולוה ממנו ממון על שם אביו. כשהגיע זמן הפרעון, תבע הלווה את חובו, אלא שפריקלס עמד ותבעו לדין שסיע ביד בנו לחיות חיים של בזבוז. הדבר הזה הכעיס את קסנטיפוס כעס גדול כל כך, שהלך והטיל דופי באביו בכל מקום ונתן ללעג את שיחותיו עם הסופיסטים והגה שנאה לאביו עד יום מותו. בן סורר זה סופו שמת במגפה. באותו הזמן מתה על פריקלס גם אחותו ונספו מרבית קרוביו ואוהביו, שהיו לו לעזר גדול בהנהגת המדינה.

ובכל זאת לא אבד לבו; פגעי הגורל לא דכאו את רוחו ואת רוממות נפשו. מעולם לא ראוהו בוכה; מעולם לא השתתף בלויה ולא התאבל על קברו של אחד מבני ביתו, עד שמת בנו האחרון פַרַלוֹס. אבדה זו הכריעה אותו הכרעה גמורה. כמה התאמץ שלא לשנות ממדתו ולשמור על קוממיות רוחו ולא עלתה בידו, ובשעה שהניח על ראש המת את זר הפרחים, תקף אותו היגון והוא געה בבכיה ועיניו זלגו דמעות, מה שלא עשה אף פעם אחת בימי חייו.

כיון שנוכחו האתונאים מתוך הנסיון במלחמה שמכל שאר הדברנים ומפקדי הצבא לא היה אף אחד שנתיחד לו אותו הערך ואותה החשיבות היתרה, ששלטון המדינה בשעה קשה כזו היה צריך לה כל כך, הרגישו בחסרונו של פריקלס וחזרו וקראו לו אל בימת הדברנים ואל אוהל מפקדי הצבא. אבל רוחו היתה מדוכאה בקרבו והוא היה שרוי בביתו כלו כפוף תחת משא יגונו, עד שבא אַלְקִיבְיַדֵס וידידים אחרים ושדלו אותו בדברים לצאת שוב אל הקהל. העם בקש ממנו מחילה על מעשה העָוֶל שעשה לו, ופריקלס התמכר שוב לעסקי המדינה. אבל לא היו ימים מעטים וגם הוא נפגע בדֶבר, אלא שמחלתו לא היתה קשה ומהירה כמחלת שאר הנגועים. זו היתה מחלה ממושכה, מתגנבת ומתחלפת, שאכלה אותו לאט לאט וכלתה את כח רוחו. הפילוסוף תֵּאוֹפְרַסט מספר, כי פריקלס הראה פעם אחת לאחד מידידיו, שבא לבקרו בשעת מחלתו, קמיע, שהנשים תלו לו על צוארו, כדי לרמוז לו מה רע ומר מצבו שהניח שיעשו לו מעשה שטות כזה. כשהגיעה שעתו למות, ישבו ליד מטתו חשובי האזרחים ושרידי ידידיו וספרו בשבח צדקותיו וברוב תקפו ומנו אחד אחד את כל מעשיו הגדולים ואת ציוני הנצחון, שהקים לכבוד המדינה בתורת מצביא ומנצח ושמספרם עלה לתשעה. הם סבורים היו, שאין הוא שומע דבר מכל השיחה ושכבר נִטלה הכרתו. אבל באמת האזין כל מלה שיצאה מפיהם, ופתאם נכנס לתוך דבריהם ואמר שהוא תמה עליהם שהם מספרים ומונים מעשי תהלה, שהיו פרי ההצלחה ושגם מפקדי צבא אחרים יכלו להשתבח בהם, ולעומת זה הם עוברים בשתיקה על השבח הגדול והמפואר מכל שבחיו. „כונתי לאמור,“ הוסיף ואמר, „שבגללי לא לבש אזרח אתונאי בגד אֵבֶל מעולם.“

המאורעות שהתרגשו לאחר מיתתו של פריקלס גרמו לכך שהאתונאים הכירו מיד מה היה להם האיש הזה ומה גדולה האבדה שאבדה להם בהלקחו מאתם. בני־אדם, אשר בעודנו בחיים לא יכלו שאת את מרותו הגדולה, שהאפילה עליהם ולא נתנה להם לעלות לגדולה, עכשו כשנסתלק מן העולם והם הכירו לדעת את טיבם של שאר הדברנים ומנהיגי העם, הודו בפה מלא שלא היה מעולם אדם כמותו אשר גודל רוח וענוה, רוממות ונדיבות התלכדו בו כאחד. אותה המרות, אשר בשעתה היתה שנואה כל כך על הבריות ושכנוה „ממשלת מלך“, „ממשלת עריץ“, נראתה עכשו כמעוז ומחסה לסדר המדינה. כי אותה הקלקלה הגדולה והשחיתות המרובה, שהתרגשה עכשו במדינה, דוכאה על ידו בזמנו. הוא עמד בפרץ ולא הניח לשחיתות זו שתתפשט לבלי מצרים ותֵעָשֶה למחלה ממארת שאין לה תרופה עולמית.

 

נִיקִיאַס    🔗

נִיקִיאַס בן נִיקֵרַטוּס היה מכובד על הבריות עוד בזמנו של פריקלס, שהיה גדול ממנו שנים אחדות, והיה משמש במשרת מפקד צבא יחד עם פריקלס וגם בפני עצמו. לאחר מיתתו של פריקלס נעשה מיד לראש וראשון במדינה, ביחוד בסיועם של העשירים ומרומי עם הארץ, שהשתמשו בו לשם הכרעה כנגד קְלֵאוֹן עז-הפנים והחצוף. אבל גם העם הטה לו רצון והיה מסיע בידו. אמנם קלאון היה תקיף ביותר, משום ש„הֶחֱנִיף לָעָם וְנָתַן עַל כַּפּוֹ מְאוּם“; אבל היו אנשים רבים, שהוא היה מחזר אחריהם ומשתדל לקנות את לבם, שעמדו על טיבו והכירו את אהבת־הבצע, את השחצנות והחוצפה שלו ונתנו ידם לניקיאס. כי במדותיו של ניקיאס, בכובד הראש והחשיבות שלו לא היה שום דבר אי־נעים אשר תקוץ בו נפש הבריות; הפוכו של דבר: היה בו מין חרדה מפני ההמון, ומתוך כך עצמו, מתוך שדומה היה כאילו הוא מתירא מפני ההמון, הגה לו ההמון רגשות רצון וחבה. כך טיבו של המון העם, שאינו מחבב את המזלזלים בו ומגדל ומנשא את הירא וחרד מפניו; הוא רואה כבוד גדול לעצמו אם האנשים רמי־המעלה אינם בזים לו.

אכן אמת הדבר: מדה ידועה של פחדנות היתה מצויה בתכונתו של ניקיאס. מפחד המוסרות והמלשינים (סיקופנטים) לא היה מבקר מעולם את ביתו של אחד האזרחים בקור של אורח ולא היה נוטל חלק בשעשועים ומסבות. לאמתו של דבר לא היה לו פנאי למיני דברים שכאלה. שהרי בזמן שהיה עוסק בעסקי משרתו, היה שוהה בחדר־המשרה שלו עד הלילה, ובמועצה היה בא ראשון ויוצא אחרון. ובזמן שהיה פנוי מעסקי המדינה, היה קשה להמצא לדורשיו משום שישב כלוא בדירתו. כשנקש אדם על דלתו, יצאו ידידיו ובקשו מחילה בשמו שאינו יכול לקבלו, משום שהוא טרוד בעניני הצבור.

פריקלס היה מנהיג את המדינה ברוחו הרוממה לאמתה ובכח לשונו הנמלצה ולא היה זקוק לשום תחבולות אחרות כדי להטות את לב העם לתת אמון בו; מה שאין כן ניקיאס. הוא היה נופל ממנו בנדון זה, אבל עלה עליו בעשירותו, ולפיכך השתדל לקנות את לב העם על ידי עשירות זו. הוא לא יכול להתחרות בקלאון במדת החנפנות ומעשי הליצנות, שעל ידם היה הלה מטה את רוח העם, ומשום כך שקד למשוך את לב העם על ידי סדור מקהלות מזמרים ועל ידי עריכת מחזות של התגוששות ומשחקי־קרבות ודברים אחרים ממין זה, שיש בהם כדי למצוא חן וחסד בעיני ההמון. במקצוע זה עלה בהוד והדר על כל אשר היו לפניו ועל בני דורו. לעתים קרובות היה מקבל את הפרס הראשון בעד הסדור והכִּלוּל של מקהלת מזמרים; לידי כשלון לא בא לעולם. פעם אחת השתתף במקהלה אחד מעבדיו, צעיר יפה־מראה ויפה־קומה, שהיה משמש בתפקיד של בַּכְּחוּס והיה לבוש כמותו. המַרְאָה הזאת הביאה את האתונאים לידי עליצות רבה והם הרבו למחוא כף לאותו הצעיר. אז קם ניקיאס וקרא, שחלול הקודש בעיניו להעביד עבודת עבד את מי שדמותו דומה לדמות אחד האלים. ובדברים האלה שחרר את העלם מעבדותו.

אין ספק בדבר ששפעת ההוד והתפארת, שבה כלל ניקיאס את המקהלות בימות החגיגות, הוכיחה בברור על שאיפתו לתהלה ועל תאותו לעורר בלב הצבור רגשי הערצה אליו; אפס מתוך יתר מדותיו ומנהגו רשאים אנו להסיק מסקנה שדרכו זו להתחבב על העם ולהפיק רצון ממנו היתה נובעת גם מתוך רגש החסידות שלו ויראתו את האלים. כי הוא נמנה על אותם בני־אדם, ההוגים אימה וחרדה מפני האלים, ולדברי סופר ההיסטוריה תוקידידֵס לא היה חפשי מאמונה בהבלים. מספרים עליו, שהיה מקריב יום יום קרבנות לאלים ושהיה לו בביתו מנחש, אשר, לפי דבריו, היה דורש אותו רק בעניני המדינה, אבל באמת היה שואל תמיד בעצתו בעסקי מכרות־הכסף שלו. המכרות הללו נמצאו בקרבת ההר לָאוּריוּם אשר באטיקה הדרומית; הם תפסו שטח גדול ותבואתם היתה מרובה, אלא שעִבּוּדם היה כרוך בסכנה. הוא היה מעביד שם המון עבדים ומרבית עשרו היתה אצורה בכסף. ומשום כך רבים היו האנשים אשר צבאו תמיד על ביתו לבקש ממנו מתת. והוא היה נותן לכל ולא היה מבחין בין מי שהיתה היכולת בידם להרע לו ובין מי שהיו ראויים באמת לטובה ולחסד. בכלל היו הנבלים מרבים להשתמש בפחדנות שלו להנאתם ולבצעם, כשם שהישרים בלבותם היו נהנים מאהבת הבריות שלו.

בתורת מפקד צבא היה ניקיאס עושה תמיד את מעשיו בזהירות יתרה. ומשום כך לא היה חלקו עם הנוחלים את המפלות הגדולות והמרובות, שהתרגשו על האתונאים בעשר השנים הראשונות של המלחמה הפלופונסית – לא בזמן שהֻכּוּ ביד הכַלקידים בתרקיה ולא במגפות שנגפו באֵטוֹלְיָה, כשֶדֵמוֹסְתֵּנֵס היה מצביאם, ובדֵליוּם, כשהמנהיג שלהם היה הִפּוֹקְרַטֵס. הפוכו של דבר: הוא נחל כמה נצחונות לטובתה של אתונה. הוא לכד את האי קִתֵּרָה, אשר ממנו אפשר היה על נקלה לפרוץ אל פלופונס, חזר וכבש בתרקיה כמה מקומות שפשעו באתונה, סגר את המגרים בעירם ולקח מהם את הנמל נִיזֵיָה.

רק פעם אחת גרם נזק גדול לעיר מולדתו על ידי שנתן הזדמנות לקלֵאון להגדיל את חשיבותו ואת תקפו. ומעשה שהיה כך היה: המצביא דמוסתּנס בצר את העיר פילוס העתיקה אשר על חוף הים המֵסֵני. מיד באו הפלופונסים עם מחנה רגלים ואניות. פרץ קרב בין שני הצדדים, וכארבע מאות איש שפרטנים נסגרו לאין מוצא על האי הסמוך סְפַקְטֶרְיָה. האתונאים ראו חשיבות גדולה לעצמם ללכוד אותם בידם, אבל מצור העיר היה קשה ורב־תלאות, לפי שהמקומות הללו היו חסרים מים והספקת מזונות לשם היתה כרוכה בטרדות ובהוצאות מרובות אפילו בקיץ, כל שכן בחורף. ומשום כך באה דאגה בלב האתונאים וכבר התחרטו שדחו את צירי הלקדמונים, אשר באו אליהם לשם משא ומתן בדבר שביתת־הנשק והשלום. הם עשו זאת ביחוד בהשפעתו של קלאון, שהתנגד לשלום משנאתו לניקיאס. כשראה, שהלה מסיֵּע בנפש חפצה בידי הלקדמונים, שדל את העם לדחות את הצעות השלום. אבל כיון שהמצור הלך ונמשך ימים רבים והשמועה באה לאתונה שמחנה הצבא שרוי במצוקה איומה, שפך העם את כל חמתו על קלאון. הלז גולל את כל האשמה על ראשו של ניקיאס וקבל עליו, שממורך ומחולשה הריהו מוציא את השפרטנים מידו. „לו הייתי אני המנהיג,“ קרא לעם, „לא עצרו הללו כח לעמוד על עצמם ימים רבים כל כך!“ באותה שעה הפסיקוהו האתונאים וקראו: „ומשום מה אינך יוצא מיד להלחם עם השפרטנים?“ וגם ניקיאס קם ומסר לידו את הנהגת המלחמה שעל יד פילוס ודרש ממנו לקחת עמו צבא כמה שלבו רוצה, ולא להרחיב תמיד פה ולדבר גדולות, כי דבור פה הריהו דבר שאין בו סכנה, אלא לעמוד ולעשות מעשה, ובזה יהיה תגמולו גדול על המדינה. גלגול־דברים זה, שבא בהסח־הדעת, הביא את קלאון במבוכה, והוא רצה תחלה להשתמט. אבל האתונאים הלהיבו את רוחו וניקיאס גער בו בנזיפה, ומיד התלהבה תאות הכבוד שלו והוא קבל עליו את הנהגת המלחמה. ובאותה שעה הודיע בדברים ברורים ומפורשים, שעשרים ימים לאחר הפלגתו בים יביא כליון על השפרטנים היושבים באי, או יביאם שבויים לאתונה. האתונאים צחקו לדבריו אלה ולא האמינו בהם. בכלל היתה דעתם נוחה מקלות דעתו וממעשי התעלולים שלו, שהיו מבדחים את רוחם. מספרים עליו שפעם אחת היה העם יושב באספה וממתין לו שעה ארוכה. לסוף בא וזר פרחים על ראשו ובקש להעביר את האספה ליום מחר. „היום אין לי פנאי,“ אמר אל הקהל, „משום שעלי לקבל אורחים בביתי.“ האתונאים קמו בצחוק והאספה נתפזרה.

אבל הפעם האירה ההצלחה פנים לקלאון. הוא קים יחד עם דֵמוֹסתֵּנֵס את פקודת המלחמה בדרך מעולה, הכריח את השפרטנים להתנצל את נשקם והביא בזמן המיועד את כל מי שלא נפל בקרב לאתונה כשבויי מלחמה. הדבר הזה העטה על ניקיאס חרפה גדולה. הוא לא השליך את מגנו וברח משדה המערכה, אלא עשה מעשה מגונה ובזוי מזה: הוא מסר לרצונו את הנהגת המלחמה לאחר מתוך פחדנות, הוא הסתלק בעצמו ממשרתו ונתן לאויבו הזדמנות להצליח הצלחה גדולה. גם מחברי הקומדיות, כגון אריסטוֹפַנֵס, היו מרבים ללגלג עליו בימים ההם במחזות-ההתולים שלהם. ולאמתו של דבר גרם, כאמור למעלה, נזק גדול למדינה על ידי שהניח לקלאון להגדיל את חשיבותו ותקפו. דעתו של אדם זה זחה עליו עכשו לאין הכיל וחוצפתו עברה כל גבול והוא הביא על העיר פורענויות גדולות, אשר פגעו פגיעה קשה גם בו בעצמו. ולא עוד אלא שעל ידו גלה מבימת הדברנים כל כבוד וכל נמוס. הוא היה הראשון, אשר בשעה שהיה נושא משא אל העם היה מצַוֵּחַ ממלוא גרונו, מושך וממרט את טליתו, מטפח בידיו על ירכיו ומתרוצץ תוך כדי דבור הנה והנה.

בימים ההם קם לאתונאים דַבָּר עממי אחר, הלא הוא אַלקיבְיַדס. אדם זה לא היה מנוול מטבע בריתו כדומה לקלאון, אלא היה דומה לפי טיבו לארץ מצרים, אשר הוֹמֵרוֹס אומר עליה שמתוך שפעת פִּרְיונה הריהי

„מְגַדֶּלֶת הֲמוֹן צְמָחִים טוֹבִים, אֲבָל גַּם הֲמוֹן צְמָחִים רָעִים.“

בטיבו של אלקיבידס היתה מצויה נטיה חזקה ומפורשה למעשים טובים ולמעשים רעים כאחד, ועד מהרה גרם לזעזועים גדולים במדינה. וכך עלתה לו לניקיאס, שאפילו לאחר מיתתו של קלאון לא היתה היכולת בידו להמציא לאתונה מנוחה ורוחה. עוד לא הספיק להנהיג את המדינה בדרך שיש בה משום הצלה וישועה, והנה תקפה עליו תאות הכבוד הנמרצה של אלקיבידס, שלא ידעה מצרים, והכריחה אותו להסתבך שוב במלחמה. ומעשה שהיה כך היה:

לא היו בארץ יון מתנגדים גדולים לשלום כקלֵאוֹן ובְרַזִידֵס. האחד היה משתמש במלחמה כדי לחפות על ידה על נַוְלוּתו, וביד השני היתה משמשת תחבולה לפרסם על ידה את אומץ רוחו; הראשון היה מסתיע בה לעשות מעשי חמס ועָוֶל, והשני – להגיע על ידה לידי נצחונות וכבוד. אבל שניהם יחד נפלו בקרב שעל יד אַמְפִיפּוֹליס, ומאותה שעה ואילך קבע ניקיאס מטרה לעצמו להשלים בין היונים. הדבר היה ברי בידו, שהשפרטנים משתוקקים לשלום זה כמה ושהאתונאים פסקו להאמין זה כמה בהצלחתם במלחמה, ושני הצדדים הרפו ידיהם מאליהם מאפס כח. ובכן השתדל להשלים בין שתי המדינות, להביא לשאר היונים גאולה מן הפורענות של המלחמה ולכונן בכך אושר מתמיד ואמתי לימים הבאים. העשירים והאזרחים הבאים בימים וכמו כן כל אנשי הכפרים נתנו לו מיד את ידם להביא שלום בארץ. את ההמון הלהוט אחר המלחמה שדל בדברים וסופו שהצליח לצנן את תאות הקרב שלו. אחר פנה אל השפרטנים ודחק בהם ודרש מהם להשתדל לעשות שלום. הללו נתנו בו אמון גמור, מקצת משום שהיה גלוי וידוע לפניהם שהוא נוהג כל ימיו ביושר וצדק, ומקצת משום שהיה נוהג במדת החסד ואהבת הבריות עם השבויים שלהם אשר בפילוֹס, שהיו חבושים בבית-האסורים ושהוא שקד להקל את גורלם המר. כיון שכבר היתה כרותה ביניהם אמנה של שביתת-נשק לשנה אחת ובמשך אותו הזמן היו שוב מתועדים יחד ומתענגים על המנוחה ועל הבטחון ובאים במשא ומגע עם ידידים ועם קרובים, לפיכך נתעוררו בלב כלם געגועים לחיים בלי שפיכות דמים ובלי מלחמה. בהנאה יתרה היו בני-אדם מקשיבים את שירי המקהלות, מעין השיר:

„הָבָה תִּשְׁבֹּת חֲנִיתִי, אֲרוּגָה קוּרֵי עַכָּבִישׁ.“

אף היו מזכירים בתענוג את הדברים שאמר אדם אחד, „כי בימי השלום אין הישן מתעורר משנתו לקול החצוצרה, אלא לקול קריאת הגבר.“ ולעומת זה היו נוזפים באותן הבריות שאמרו, כי גזרת הגורל היא שהמלחמה לא תסתים אלא מקץ שלש פעמים תשע שנים.

ובכן נכנסו במשא ומתן וברית השלום נכרתה סוף סוף. כמעט הכל האמינו שבאה הגאולה מן המצוקה והפורענות. שמו של ניקיאס היה מרומם ונשא על כל לשון. הוא נחשב לאהוב האלים, אשר על רוב חסידותו זכּוּהוּ להיות קרוא בכנוי-הלואי „עושה שלום“, על שם הקנין הגדול והיקר מכל קניני בני-אדם, הלא הוא השלום. כי אותו השלום שקם ונהיה נחשב בעצם למעשה ידיו שלו, ועד היום הזה הריהו קרוא „השלום של ניקיאס“.

ואולם שלום זה לא האריך ימים. אלקיבידס, שלא נוצר להיות שרוי במנוחה ושכעס על הלקדמונים, בשביל שהיו כרוכים אחרי ניקיאס, תחת אשר אותו דחו מלפניהם בבוז, התנגד בכל מאמצי כחו לברית השלום עוד מבתחלה, אך לא יכול להועיל כלום. אבל כשראה ששוב אין דעת השפרטנים כל כך נוחה מן השלום כדעת האתונאים, אלא עושים מעשים שיש בהם משום הפרת החוזה, כורתים ברית עם אנשי בֵּאוֹטְיָה ואינם מחזירים לאתונה את מצודות-הסְפָר פַנַקטוּם ואַמְפִיפּוֹלִיס, השתמש בסכסוכים האלה לתועלתו והתחיל להסית את העם בכל מקרה שבא לידו. לסוף הזמין צירים מאַרְגוֹס, כדי לכרות ברית בין ארגוס ואתונה. באותו הזמן באו צירים גם משפרטה ובידם יפוי-כח בלתי מוגבל ופנו אל המועצה של ארבע מאות הזקנים. לאנשי המועצה נראה, שהללו הביאו עמם תנאי פשרה הראויים להתקבל. אלקיבידס היה חושש שמא יעלה ביד הצירים להטות על ידי הברורים שלהם גם את לב העם. ולפיכך גנב את דעתם במרמה ובשבועת שקר. הוא הבטיח להם לסיע בכל מה שיכול, ובלבד שיכחשו בפני העם שיש בידם יפוי-כח בלתי מוגבל, כי רק בדרך זו ישיגו, לדבריו, את מבוקשם. הצירים נפתו לדבריו והוא הוליך אותם לאספת העם. כשבאו לאספה, פתח ושאל אותם תחלה, אם יש בידם יפוי-כח בלתי מוגבל לכל דבר. כשהחזירו תשובה של לאו, שנה מיד את טעמו וקרא למועצה להעיד, שהם אמרו בפניה אחרת, ועורר את העם שלא לתת אמון באנשים הללו, שנמצאו שקרנים ופעם אמרו כך ופעם כך. מסתבר מאליו שהצירים נדהמו לשמע הדברים האלה, וגם ניקיאס לא יכול להוציא מלה מפיו, כי היה כלו הלום ומדוכא מתמהון ופחד. העם רצה לקרוא מיד לשליחי ארגוס ולכרות עמם את אמנת-הברית, אלא שבינתים התרגש רעש-אדמה והיה לעזר לניקיאס באותה שעה, לפי שגרם שהאספה נתפזרה. כשנתכנס העם לאספה למחר, עלה הדבר בידו לשדל את הנאספים בדברים ולהטות את לבם לדחות לפי שעה את ההחלטה בדבר הברית עם בני-ארגוס ולשלחו בינתים לשפרטה בתורת ציר, כדי לישב את כל הסכסוכים. כשבא ניקיאס לשפרטה, נתקבל שם בכבוד גדול כאדם ישר, הדורש טוב לשפרטנים, אבל לא יכול להועיל שם כלום, כי יד מצדדי הבאוטים היתה על העליונה. כשחזר אפוא הביתה בלא-כלום, הרבו לזלזל בכבודו ולחרף ולגדף אותו. ולא עוד אלא שהיה לו לחשוש שמא יפגעו בו האתונאים הנעלבים והמתקצפים שהטה את לבם לשחרר את השבויים הרבים שהיו אסורים בפילוס. כי השבויים הללו היו מבני מרום עם הארץ אשר בשפרטה וידידיהם וקרוביהם היו מגדולי בעלי ההשפעה שבמדינה. אבל האתונאים המתמרמרים נהגו עמו בכל זאת במדת החסד. הם בחרו למצביא רק את אלקיבידס לבדו וכרתו ברית לא רק עם בני ארגוס, אלא גם עם יושבי מַנְטִינֵיָה וֶאֱלַיָה, שפשעו בלקדמונים, ושלחו גדודי שוסים לפילוס לְהָשֵם את לקוניה. כך נסתבכו שוב במלחמה. אמנם אין להצדיק את מעשי אלקיבידס ותחבולותיו לעורר איבה כנגד שפרטה ולהביא שנית מלחמה בארץ. ואף על פי כן צריך להודות שהגדיל לעשות על ידי שפורר את האחדות שבין עמי פלופונס ועל ידי שהעמיד ביום אחד – בקרב שעל יד מנטיניה – כנגד הלקדמונים מחנה גדול כל כך, שהנצחון שנצחו לא הביא להם שום תועלת, ואשר אילו היתה ידם על התחתונה ספק הוא אם עלה בידם להציל את שפרטה.

השנאה שבין אלקיבידס וניקיאס הגיעה לסוף למרום קצה. הדברים הגיעו לידי כך שהוחלט לדון את שניהם באוסטרקיזמוס, כלומר במשפט החרסים, שעל ידו היה מגרש לעתים לעשר שנים מן העיר אדם שהיה חשוד על המדינה, אם מחמת תהלתו הרבה ואם מחמת עשרו. שניהם היו שרויים בפחד גדול ובסכנה, לפי שאחד מהם היה ודאי מתחיב חובת גלות. בעצם התרגשה בנדון זה מלחמה בין הדור הצעיר והשואף קרבות ובין זקני האזרחים הנוטים לשלום. הללו אימו בחרס שבידם על ניקיאס והללו – על אלקיבידס. ואולם המחלוקת שפלגה את העם לשני מחנות צוררים זה את זה נתנה יכולת לבני בליעל לעשות את מעשי התעתועים שלהם. אחד מהם ושמו הִפֶּרְבּוֹלוּס היה עז־פנים עד שלא הגיע לגדולה, אלא שחוצפתו היתרה סיעה בידו לעלות לגדולה; הוא היה אדם, שהכבוד שחלקו לו בעיר, היה חרפתה וקלונה של העיר. לפי מצב הדברים ראה אדם זה עצמו בטוח מפחד האוסטרקיזמוס והיה מקוה, אשר אם האחד יתחיב גרוש, יעלה בידו על נקלה לעמוד נגד השני שיותר בעיר. ומשום כך לא העלים את שמחתו על המחלוקת שבין שני היריבים והסית בהם את העם ביתר שאת. אבל ניקיאס ואלקיבידס הכירו את נכלי מזמתו. ולפיכך באו בדברים בסתר ואִחו את הסיעות שלהם והביאו את הדבר לידי כך, שאיש מהם לא גורש מן העיר, אבל תחת זה נדון לגרוש אותו הפרבולוס! גלגול דברים זה בדח תחלה את דעתו של העם והוא צחק עליו; אבל אחר כך התרעם על המעשה וסבור היה שכבוד האוסטרקיזמוס נתחלל על ידי השמוש שהשתמשו בו לגבי אדם נבזה כזה. שהרי העונש על ידי האוסטרקיזמוס הגון הוא לגבי אדם כאריסטידס ותוקידידס ובני־אדם אחרים כמותם, אבל לאדם כהפרבולוס אין עונש זה אלא כבוד ועִלה להשתבח שעל ידי מעשי הנבלה שלו זכה לאותו הגורל שנפל בחלקם של האנשים המצוינים הללו. תולדתו של דבר היתה, שלאחר הפרבולוס שוב לא גורש אדם מן העיר על ידי האוסטרקיזמוס.

זמן מועט לאחר התחדשות המלחמה באו לאתונה צירים מערי סיציליה אֶגֶסְטֶה ולֵאוֹנְטִיני והשתדלו להטות את לב האתונאי לעלות למלחמה על סִירָקוּז. ניקיאס התנגד לכך בכל תוקף, אבל עצותיו ותאות הכבוד של אלקיבידס הכריעוהו וידו היתה על התחתונה. העם החליט לצאת למלחמה זו, וניקיאס נתמנה על כרחו למפקד הצבא יחד עם אלקיבידס ולָמָכוּס. העם סבור היה שמכיון שהוא בעל נסיון מרובה הריהו הגון ביותר למשרה זו, ושהזהירות היתרה שלו בצרוף עם אומץ לבו של אלקיבידס ורוחו העזה של למכוס הנם ערובה בטוחה להצלחה.

בענין תכנית המלחמה קם חלוק דעות בין שלשת המצביאים. למכוס דרש ללכת לסירקוז בדרך ישרה ולערוך את המלחמה בקרבת העיר. וכנגד זה רצה אלקיבידס להביא תחלה את הערים המשועבדות לסירקוז לידי מרידה בעיר הבירה ורק אחר כך לעלות על סירקוז עצמה. ואולם ניקיאס היתה לו דעה אחרת בזה: הוא הציע לשוט לאט לאט מסביב לחופי סיציליה ולהראות ליושביהם את מחנה הצבא ואת הצי ולשוב לאתונה, לאחר שישאירו חלק קטן של הצבא לעזרתם של יושבי אגסטה. עצותיהם של ניקיאס ולמכוס נדחו ונתקבלה עצתו של אלקיבידס.

זמן מועט לאחר כניסתו של הצי האתונאי האדיר למימי הים הסיצילי, הסיעו המצביאים ששים אניות כנגד סירקוז גופה. כל האניות, חוץ מעשר, התיצבו במערכת מלחמה מחוץ לנמל. רק אותן העשר נכנסו לתוך הנמל לשם רגול. בהזדמנות זו לכדו אניה אחת, שנמצאו בה לוחות ועליהם רשימה של שמות הסירקוזים לשבטיהם. כשהובאו הלוחות לפני המצביאים והללו ראו את המון השמות, חששו המנחשים שעל ידי כך נתקים פתגמו של האורקיל, שהאתונאים עתידים לקחת בשבי את כל הסירקוזים.

זמן מועט אחר כך נקרא אלקיבידס לאתונה, כדי להצטדק בבית־דין על אשמות חמורות שהשיאו עליו. עכשו היה כל השלטון בידו של ניקיאס. כי למכוס היה אמנם איש גבור חיל וישר לב ובקרבות לא היה מפחד מכל סכנה; אבל הוא היה אדם עני וקמצן גדול, וכשהיה מגיש לאתונאים חשבון ההוצאות שהוציא בתורת מצביא, היה מכניס תמיד סכום קטן לבגדים ולנעלים לעצמו. וכנגד זה היה ניקיאס נשוא פנים ומכובד ביותר גם מחמת עשרו וגם מחמת פרסומו הגדול. מספרים עליו, שפעם אחת כשהיה מסב במועצת המלחמה, בקש מאת הפיטן סוֹפוֹקְלֵס לחוות את דעתו תחלה, משום שהוא הזקן שבחבורה, והלז החזיר לו: „אמת הדבר שאני הזקן שבחבורה, אבל אתה הנך החשוב שבכלנו!“

ניקיאס חזר אפוא אל תכנית המלחמה הקודמת שלו ושט לאט לאט מסביב לחופי סיציליה, ברחוק מקום מן האויב. אבל על ידי כך לא הפחיד את האויב, אלא עודד את רוחו, וכשנסה ללכוד עיר קטנה והדבר לא עלה בידו, היה לחרפה ולגדופים. לסוף חנה לפני העיר קָטָנָה²², אלא שגם כאן לא הצליח כלום.

הקיץ כבר עבר, והנה באתהו השמועה כי הסירקוזים עולים למלחמה בעצמם והם מלאים רוח גבורה. מקץ זמן מועט קפצו ובאו הפרשים שלהם בחוצפה עד למקום תחנותם של היונים ושאלו אותם, אם באו לכאן כדי להשתקע בקָטנה. רק אז נתעורר ניקיאס והחליט סוף סוף להשיט את אניותיו כנגד סירקוז. אבל כדי להעלות את צבאותיו על היבשה בשלום ובמנוחה, שלח בסתר אל הסירקוזים את אחד מאנשי קטנה להגיד להם, אשר אם הם רוצים ללכוד את מחנה האתונאים, שאין בו אנשי צבא, ואת מועצת המלחמה שלהם, עליהם לבוא ביום פלוני עם כל חיל הצבא שלהם לפני שערי קטנה; כי האתונאים מבלים את רוב עתותם בעיר, ולפיכך החליטו ידידי הסירקוזים, אשר בשעה שיראו את הסירקוזים מתקרבים ובאים, יתפשו את שערי העיר ויציתו באש את הצי של האתונאים; אנשים רבים נתנו ידם לקשר זה ומצפים לביאתם של הסירקוזים.

ערמתו זו עמדה לו לניקיאס לפתות את האויב לצאת עם כל חילו מן העיר ולהניח אותה כלה ריקה מצבא. בינתים הפליג הוא עצמו מקטנה, לכד את הנמל של סירקוז ובחר לו מקום למצב המחנה, וכששבו הסירקוזים מקטנה ועמדו במערכת מלחמה ממול עירם, הוליך ניקיאס כנגדם את האתונאים ונצח אותם. אבדת הסירקוזים היתה מועטה, לפי שהפרשים עכבו את האתונאים לרדוף אחריהם. אחר הדברים האלה צוה ניקיאס להרוס את הגשרים שעל נהר אֲנַפּוּס. מנהיג הסירקוזים הֶרְמוֹקְרַטֵס, שרצה לעודד את רוח בני עמו, לגלג לרגל המאורע הזה על ניקיאס ואמר עליו, שהוא עושה עצמו לצחוק, לפי שהוא מחבל כל מיני תחבולות להשתמט מן הקרב כאילו לא תאות המלחמה הביאה אותו מעבר לים לכאן. ואף על פי כן הטיל ניקיאס על הסירקוזים פחד גדול וחרדה מרובה כל כך שבמקום חמשה־עשר מפקדי הצבא הקודמים בחרו להם שלשה אחרים, אשר העם נתן בידם שלטון בלתי מוגבל. האתונאים השתוקקו מאד לחמוס את האוֹלִימְפֵּאוּם, הלא הוא מקדש צאוּס, שעמד בקרבת מקום ושהיה אצור בו המון כלי זהב וכסף, מתנות קדש לאל. ניקיאס החמיץ בכונה את ההזדמנות לשלוח יד במקדש והניח לסירקוזים להביא לשם משמר של אנשי צבא. הוא אמר לנפשו, שאילו שדדו אנשי הצבא שלו את האוצרות הללו, לא היתה קופת המלחמה מרויחה בכך כלום, אבל הוא היה אחראי על חלול הקודש הזה וכל האשמה היתה חלה על ראשו בלבד.

לאחר ימים מועטים חזר ניקיאס אל נַקְסוֹס, בלי להפיק תועלת כל-שהיא מן הנצחון שנחל. שם חָרַף ובלה את הזמן כמעט באפס מעשה. בינתים התעודדה שוב רוח הסירקוזים; הם הסיעו גדודים לקטנה, הֵשמו את הארץ ושרפו באש את המחנה של האתונאים. על כל הכשלונות הללו דנו לחובה את ניקיאס, שעל ידי הפקפוק, ההסוס והזהירות המופרזה שלו אבד את ההזדמנות המעולה שהיתה בידו לפעול ולעשות בעוד מועד.

בימי האביב הסיע ניקיאס שנית את מחנהו כנגד סירקוז. הוא עשה את מעשהו בחריצות יתרה ובמהירות ובטחה גדולה כל כך, שהוריד באין רואים את צבאותיו על חצי-האי תַּספּוּס וגם הקדים וכבש לפני הסירקוזים את רמת הסלעים אֶפִּיפּוֹלֶה. את פלוגות הצבא של הסירקוזים, שבאו לעזרת אפיפולה, הכה מכה רבה ולקח שלש מאות איש בשבי, וכמו כן הבריח את פרשי האויב, שהיו חשובים בלתי-מנוצחים. אבל הוא עשה מעשה מופלא גדול מזה, שהתמיה את סיציליה כלה ושנחשב בעיני היונים כמעט לדבר אשר לא יֵאָמן: הוא הקיף במהירות גדולה את סירקוז חומה מכל עברים! והרי הֶקפה של עיר זו לא היה פחות משל אתונה, ולא עוד אלא שמעקשי הקרקע, קרבת הים והבצות הסמוכות הקשו ביותר את המלאכה להקיפה מסביב חומה גדולה כזו. ואת המפעל הזה, חוץ מחלק קטן, בצע אדם, אשר כדי להתעסק בעסקי משרתו, המצריכה זהירות מרובה כל כך, לא היה אפילו בריא כל צרכו. הוא היה חולה מחלת הכליות, וזוהי הסבה מפני מה לא נשלמה מלאכת החומה עד תומה. ועל כל אלה עלינו להשתאות לשקדנותו של אדם זה כמנהיג ואת התנהגותם המצוינה של גדודי הצבא. ניקיאס היה מצוי בכל מקום והיה מפקח על כל המפעלים שנעשו, אף על פי שהדבר גרם לו יסורי הגוף. רק פעם אחת תקפו עליו מכאוביו ביותר והוא אנוס היה להוָתר עם משרתים מועטים באפיפולה המבוצרה. בינתים תקף לָמָכוּס עם מחנה הצבא את הסירקוזים, אשר הקימו בעירם חומה לרוחב החומה של האתונאים, כדי למנוע בכך את ההסגר הגמור. האתונאים נצחו את אויביהם ורדפו אחריהם בלי סדר. באותה שעה נִתק למכוס מן המחנה ואנוס היה לעמוד לבדו בקשרי מלחמה עם פרשי הסירקוזים שהשתערו עליו. המנהיג שלהם קַליקְרַטֵס, איש גבור חיל ואמיץ לב, תבע את למכוס למלחמת בינים. למכוס נאות ונפצע תחלה בקרב זה, אלא שהכה מכה גם את יריבו ונפל לארץ ונפח את נפשו יחד עם קליקרטס. הסירקוזים לקחו את גופו והניחוהו הצדה יחד עם כלי זינו. אחר כך השתערו על אפיפולה המוקפה חפירות, ששם שהה באותה עת ניקיאס באין עוזר לו. כשראה עצמו נתון בסכנה גדולה, קם מעל משכבו וצוה למשרתים הסובבים אותו לאסוף את כל קורות העצים, שנערמו שם לצורך הכנת מכונות מצור ולהבעיר אותן באש יחד עם המכונות עצמן. דלקה זו הצילה את ניקיאס עצמו ואת חפירות ההגנה ואת אוצר המלחמה של האתונאים, כי למראה הלהבות הגדולות שהתנשאו לעיניהם נסוגו הסירקוזים אחור.

אחר המאורע הזה לא נשאר משלשת מפקדי הצבא אלא ניקיאס בלבד. תקוות גדולות שעשעו את נפשו. כמה וכמה ערים פשעו באויב ונספחו אל האתונאים, ואניות רבות עמוסות צרכי אוכל באו אל מחנהו מכל עבר. גם הסירקוזים התחילו להטיל ספק שיעלה בידם להציל את העיר ובאו עמו במשא ומתן בדבר פשרה. אפילו המצביא השפרטני גִילִיפּוּס, שנשלח לעזרת הסירקוזים משפרטה וששמע בדרך שהעיר מוקפה ומסוגרה ונתונה במצוקה גדולה, היה מובטח שסיציליה תפוסה בידי האתונאים והוא הוסיף לשוט לדרכו רק כדי להגן על ערי איטליה, אם עדין אפשר היה הדבר. כי השמועה התפשטה בכל מקום, שהאתונאים כבשו את הכל ושיש להם מנהיג, אשר הצלחתו ותבונתו עושות אותו אדם שאין לנצחו.

והנה בשעה שהסירקוזים היו נתונים במצוקה גדולה מאין כמוה באה להם פתאם עזרה בהסח הדעת: איש קורינתי, גוֹנְגִילוּס שמו, בא באניה ובשר לסירקוזים, שבעוד זמן מועט יגיע אליהם גיליפוס וגם אניות אחרות ממהרות ובאות אליהם לעזרה. אבל הסירקוזים עדין לא האמינו לדבריו של אותו גונגילוס, והנה בא שליח מאת גיליפוס עצמו ודרש מהם לצאת לקראתו. הבשורה הזאת עודדה את רוחם והם הזדינו, ועד מהרה בא גיליפוס ועמו מחנה גדול, שחדר העירה דרך הפרץ שבחומת ההסגר. מיד לאחר ביאתו הסיע גיליפוס את צבאו לקראת האתונאים למלחמה. כשראה שגם ניקיאס ערך את גדודיו לקרב, עצר גיליפוס את צבאותיו ושלח אל ניקיאס כרוז להודיעו שהוא נותן לו רשות יציאה מסיציליה באין מעצור. ניקיאס חשב פחיתות הכבוד לעצמו להחזיר תשובה לכרוז. אבל אחדים מאנשי צבאו לגלגו על הכרוז ושאלוהו אם על ידי שנטפל לסירקוזים המעיל והמטה השפרטני חזקו הללו כל כך, שהתחילו פתאם מזלזלים באתונאים? והרי האתונאים אסרו ימים רבים בכבלים שלש מאות שפרטנים, שכחם היה גדול מכחו של גיליפוס ושערותיהם ארוכות משלו ולא החזירו אותם לארצם אלא לרצונם!

בקרב שהתחולל בין שני המחנות נצחו האתונאים. ואולם למחר הוכיח גיליפוס, שהוא למד מפני הנסיון. הוא הוציא לקרב אותם הרגלים ואותם הפרשים שהצביא אתמול וגם נלחם באותו המקום עצמו, ואף על פי כן נצח את האתונאים על ידי שנוי סדרי המערכה. האתונאים ברחו אל המחנה שלהם, וגיליפוס צוה מיד לסירקוזים לקחת את האבנים ואת העצים, שכנסו האתונאים, ולבנות חומה לרוחב הפרצה הפתוחה, כדי לעכב ביד האתונאים להסגירם הסגר גמור. הסירקוזים התעודדו ועמדו וזינו שוב את אניותיהם, וגדודי הפרשים שלהם ושל בעלי בריתם התחילו משוטטים בסביבה ולקחו בשבי הרבה אתונאים. גיליפוס עצמו נסע מעיר לעיר והטה את לב תושביהן להספח אליו ולהמציא לו עזרה בפועל. סופו של דבר היה שניקיאס חזר להשקפותיו הקודמות והרעיון על תמורת ההצלחה הרפה את רוחו והביא אותו לידי יאוש. הוא הריץ מכתב לאתונאים ובקש מהם לשלוח לסיציליה מחנה אחר, ואם לאו – ישיבו בחזרה את המחנה שלו; ובנוגע לעצמו בקש מהם לפטור אותו מפני מחלתו ממשרת מפקד הצבא. האתונאים רצו לשלוח מחנה שני לסיציליה עוד קודם לכן, אלא שאנשים בעלי השפעה עכבו בדבר מקנאתם בהצלחתו המזהירה של ניקיאס; עכשו נזדרזו להמציא את העזרה בלי אחור. הם הטילו על דֵמוֹסְתֵּנֵס להפליג בסוף החורף לסיציליה בלוית צי אדיר, ובינתים שלחו את אֵרִימֵדוֹן להביא לניקיאס כסף ואת שני המפקדים שמנו להיות לעזר על ידו, את אֵתִּידֵמוּס ואת מֵנַנְדֶר.

בינתים נתקף ניקיאס גם בים וגם ביבשה. בקרב-הים היתה תחלה ידו על התחתונה, ואולם אחר כך הדף את האויב אחור והוריד אניות רבות שלו תהומות. אבל לעזרת צבא היבשה לא יכול לבוא בעוד מועד. גיליפוס התנפל פתאום על שן-היבשה פְּלֵמִירְיוּם שבדרומה של סירקוז ותפס שם תשמישי אניות, אוצר כספים שהיה מונח שם והרג אף לקח בשבי הרבה אנשי צבא. וגדולה מזו: הוא הכביד על ניקיאס את הבאת צרכי אוכל. כל זמן שפלמיריום נמצאה בידי האתונאים היתה הבאת צרכי אוכל נעשית בדרך בטוחה ונוחה; עכשו שפלמיריום נלקחה מידם היתה הספקת המזונות קשה ביותר ולא יכלה להתקים אלא מתוך קרבות עם האויב האורב להם.

הסירקוזים היו מובטחים שהצי שלהם לא נוצח בכח, אלא מפני אי-הסדר שקם בשעת הרדיפה אחרי האויב. ולפיכך שבו והזדינו יפה והתנפלו שנית על אניות האתונאים. אבל ניקיאס לא רצה במלחמת-ים. הוא הודיע, אשר אם יעז עכשו להלחם מלחמת-הכרעה, בה בשעה שדמוסתנס אץ לעזרתו ועמו צי אדיר ומחנה של אנשי צבא רענני-כח, בה בשעה שאין בידו אלא אניות מועטות ומזוינות זיון גרוע, לא יהא זה אלא שטות גדולה מלפניו. אבל שני המצביאים החדשים, מננדר ואתידמוס, שנתמנו זה לא כבר, היו מלאים תאות הכבוד וקנאה לגבי ניקיאס ודמוסתנס והשתוקקו לעשות מעשה תפארה, אשר יקדים את עלילותיו של דמוסתנס ויגדל מכל עלילותיו של ניקיאס. הם העלימו את כונתם בתואנה, אשר אם יפחדו מפני הסירקוזים השטים ובאים לקראתם, יתנו על ידי כך לשמצה את כבודה של ארץ המולדת. בדרך זו עלה בידם להכריח את ניקיאס להלחם מלחמת-ים. אבל הם נחלו מפלה גמורה מצד האגף השמאלי ואבדו אבדות קשות. עכשו הגיע ניקיאס לידי רפיון-רוח גמור: הוא היה שרוי במצוקה קשה כשהיה עדין מצביא יחידי, עכשו בא לידי כשלונות גם בעֶטְיָם של חבריו להצבאה.

עד כה ועד כה ובמרומי הים ממול הנמל הופיע הצי המונהג ביד דמוסתנס, צי נהדר ומטיל אימה על האויב. דמוסתנס הביא בשבעים ושלש אניות חמשת אלפים כבדי-זיון וכשלשת אלפים מטילי-כידונים, רובי-קשת וקַלעים. ברק הנשק, קשוט האניות, המון המחללים בחלילים, אשר כִּונו בנגינתם את קצב התנועה של השיָטים החותרים במשוטים, כל זה נצטרף למחזה נהדר, שהבהיל את האויב. דבר המובן מאליו הוא שכל תושבי סירקוז היו שרויים שוב בפחד גדול, לפי שראו שתקותם להגאל ממצוקתם נכזבה וכל היסורים שהתרגשו עליהם עד עכשו היו לשוא.

אפס השמחה ששמח ניקיאס לביאתו של המחנה האדיר לא ארכה אלא זמן מועט. וכבר במועצה הראשונה דרש דמוסתנס לערוך מיד מלחמה עם האויב,להתחיל מיד בכבוש סירקוז, ללכוד את העיר ולשוב הביתה. הבהילות והעזות הזאת הבהילו והתמיהו את ניקיאס והוא השביע את דמוסתנס שלא לעשות מעשה מבוהל ומחוסר ישוב הדעת. הוא הסביר לו שהאחור גורם נזק לאויבים, שכבר אזל הכסף מידם ושגם בעלי בריתם לא יהיהו כרוכים אחריהם לאורך ימים; אם יבואו לידי מצוקת רעב ומחסור, יתחילו שוב במשא ומתן עמו על דבר פשרה, כמו שעשו קודם לכן.

ולאמתו של דבר נמצאו בין הסירקוזים אנשים לא מועטים שבאו בסתר בדברים עם ניקיאס ודרשו ממנו לחכות ולעשות את מעשיו במתינות, לפי שנפשם כבר קצה במלחמה לבלי הכיל ושוב אין רצונם לשאת ולסבול את גיליפוס, ואם המחסור יגדל מעט, סופם לותר על הכל. ניקיאס הודיע את כל זאת לחבריו ברמיזות סתומות, אבל לא רצה לדבר בענין זה דברים מפורשים, ומשום כך עורר בלב יתר מפקדי הצבא את החשד, שאך הפחדנות מדברת מתוך גרונו. הם הוכיחו אותו שחזר למדותיו הישנות, אל ההסוס, אל הפקפוק ואל שקול הדעת הפחדני, שעל ידם אבד את ההזדמנות המעולה שהיתה בידו להתנפל על האויב מיד, וסופו שהתגרה בו רק לאחר שנזדלזל בעיניו ועשה עצמו חולין. מפקדי הצבא הסכימו אפוא לדעתו של דמוסתנס, ולסוף ראה ניקיאס עצמו אנוס להסכים גם הוא לדעה זו.

אחר הדברים האלה יצא דמוסתנס בלילה עם צבא היבשה והתנפל על אֶפִּיפּוֹלֶה. הוא בא לשם קודם שהאויבים הרגישו בו. חלק מהם הכריע בו במקום ואת האחרים שנסו לעמוד על נפשם הבריח מיד. לאחר הנצחון הזה שוב לא היה מעצור לרוחו; הוא היה פורץ והולך קדימה עד שפגע בצבאות הבֵאוֹטים, שבאו לעזרת הסירקוזים. הללו השתערו לקראת האתונאים שורות שורות בקול שאגה ובכידונים נטויים והדפו אותם אחור והשחיתו רבים מהם ארצה. מיד תקף את כל המחנה האתונאי פחד וחרדה. הנסים פרצו לבין אלה שעדין נלחמו בגבורה, והמונים המונים אחוזי אימה חסמו את הדרך בפני פלוגות חדשות שבאו למקום המערכה. הכל התערבו יחד; הבורחים נחשבו לרודפים, וידידים לאויבים. הערבוביה הגדולה לאין שעור, הפחד והמבוכה, האפלולית ששלטה באותה שעה כשהלבנה הלכה ושקעה והדמויות המתרוצצות לא נראו כמעט לברק אורה הקלוש, האימה מפני האויב שגדלה ועצמה מתוך כך – כל זה הביא את האתונאים לידי צרה ומצוקה מאין כמוה. כיון שבמקרה זרחה הלבנה מאחורי גבם וכל אחד ואחד הטיל משום כך את צלו על חברו, לפיכך היה מנינם סמוי מן העין וגם ברק נשקם לא נראה. וכנגד זה התנוצץ זיו הלבנה במגני האויבים והכפיל למראית עין את מנינם והבהיק ביותר את ברק הנשק שלהם. לסוף הפכו האתונאים עורף והאויבים התנפלו עליהם מכל עברים; מהם נהרגו בידי צריהם, מהם בידי אנשים משלהם ומהם התגוללו מעל המורדות הזקופים ומתו. מספר המתים עלה לאלפַּים. רק מעטים מן הנשארים בחיים הצילו גם את נשקם.

ניקיאס, אשר מכה זו לא היתה בשבילו דבר הבא בהסח־הדעת, הוכיח את דמוסתנס בדברים קשים על פזיזותו. הלז השתדל להצטדק עד כמה שיכול ודרש שימהרו וישובו אל ארצם, משום שאין לצפות לביאתו של צבא־עזר חדש, ובכחו של שריד הצבא אשר אתם אי אפשר להכריע את האויב. ואפילו אם האתונאים היו מרובים מאויביהם, עליהם להחליף את המקום ולברוח מן הארץ הזאת, אשר האקלים שלה, כידוע, הריהו תמיד מזיק וגורם מחלות למחנה צבא, ולא כל שכן עכשו בעונה זו, עם התחלת החרף – עכשו הריהו קטלני ממש.

הרגשה מרה תקפה את ניקיאס כששמע אותו מדבר על מנוסה ועל הפלגה בים. ולא משום שלא היה חושש מפני הסירקוזים, אלא משום שיותר מכן היה מפחד מפני האתונאים, מפני בתי־הדינים שלהם והדבות הנמבזות שהם עלולים לטפול עליו. ולפיכך ענה ואמר שלדעתו אין שום סכנה צפויה להם במקום זה; ואם נגזרה גזרה שתבוא עליהם פורענות, טוב לו למות בידי האויב מלמות בידי בני עירו. דעתו בענין זה היתה שונה אפוא מדעת תלמידו של אריסטוטלס לֵאוֹן איש ביצנץ, אשר מסר מודעה לבני עירו לאמר: „מוטב שאמות בידכם ולא עמכם יחד.“ בענין השאלה להיכן להעביר את המחנה אמר ניקיאס שהוא יעין בה וידון עליה במנוחה. לאחר הדברים האלה שהשמיע ניקיאס שוב לא עמד דמוסתנס על דעתו, וביחוד לאחר שהצעה הקודמת שלו לא הצליחה וגרמה פורענות גדולה. הוא רמז ליתר מפקדי הצבא, שניקיאס ודאי סומך על בעלי בריתו הנסתרים אשר בעיר ותולה בהם תקוות גדולות, וזוהי הסבה שבשבילה הוא מתנגד בכל תוקף ליציאה מן הארץ. כששמעו המפקדים הללו כך, הסכימו אף הם לדעתו של ניקיאס. אבל הנה בא מחנה צבא חדש לעזרת הסירקוזים, ולא עוד אלא שהמחלות שפשטו בקרב האתונאים הלכו וגברו; כשראה ניקיאס כך, נוכח אף הוא סוף סוף שאין מוצא מן המצר אלא יציאה מן הארץ, ונתן פקודה לאנשי הצבא להיות מוכנים ליציאה.

הכל כבר היה מוכן, והאויב, אשר לא העלה על דעתו, שהאתונאים אומרים להסתלק, לא עשה דבר לעכב בידם. והנה התרחש פתאום לקוי־לבנה – לחרדתו של ניקיאס ושל כל אלה שכמותו, אשר מתוך בערות ואמונת־הבל עמדו נבהלים למראה חזיונות הטבע שכיוצא בזה. ניקיאס לא נתן את דעתו לדבר שלקוי זה סמן טוב לו, משום שהחושך נוח לבריחה, ודרש לדחות את היציאה למשך חודש ימים. בינתים לא נתן את דעתו לשום דבר. אלא היה מקריב קרבנות ושואל במנחשים, עד שעלה עליו האויב והקיף את המחנה שלו וסגר באניותיו את כל מוצאי הנמל. הדבר הגיע לידי כך שאפילו נערים היו משוטטים בסירות דוגה ובכלי־שיט קטנים ובאים בקרבת האתונאים ומחרפים ומגדפים אותם ותובעים אותם לקרב. אחד הנערים האלה, הֶרַקְלִידֵס שמו, בן למשפחה כבודה, ערב את לבו להתקרב ביותר אל מעמד האתונאים. אניה אתונאית רדפה אחריו ועוד מעט ותפסה אותו. אבל דודו של אותו נער, פוֹליכוּס, שדאג לו, יצא לקראת האניה האתונאית בלוית עשר אניות, שהוא היה המפקד עליהן. מדאגה פן יבולע לפוליכוס זה יצאו בעקבותיו אניות אחרות, ומיד התלקחה מלחמת־ים אדירה, אשר הסירקוזים נצחו בה. מצד האתונאים נפלו חללים רבים ובתוכם גם מפקד הצבא אֵרִימֵדוֹן.

אחר הדברים האלה לא רצו האתונאים להשאר עוד בארץ זו בשום פנים; הם הרימו צוחה גדולה כלפי המנהיגים שלהם ודרשו מהם להסוג אחור דרך היבשה, לפי שהסירקוזים חסמו לאחר נצחונם את כל מוצאי הנמל. אבל ניקיאס לא אבה לשמוע; הוא לא יכול להסכים לעשות את המעשה הנורא ולהפקיר את המון ספינות־המשא וכמעט מאתים אניות־מלחמה. ובכן העלה את מבחר צבא הרגלים ואת מיטב תופשי־הכידונים על מאה ועשר אניות. ביתר האניות אי אפשר היה להשתמש משום שחסרו משוטים. את שאר המחנה העמיד לאורך חוף הים. מלחמת־הים, שהתחוללה באותה שעה, היתה גדולה ואדירה מאין כמוה. המסתכלים בה באו לידי התרגשות וחרדה במדה לא פחותה מן הנלחמים עצמם, משום שיכלו להעיף את עיניהם על כל ההתגוששות הנמרצה לכל גלגוליה המרובים והמפתיעים, שהתרגשה בתחום המקום הצר. האתונאים נזוקו על ידי סדרי הקרב שלהם כשם שנזוקו על ידי אויביהם. את אניותיהם, שקשה להטותן, העמידו סמוכות זו אצל זו ונלחמו כנגד אניות קלות, שהשתערו עליהם פעם במקום זה ופעם במקום אחר. חוץ מזה קלעו אליהם אויביהם אבנים, שהיו פוגעות תמיד פגיעה נכונה, תחת אשר הכידונים והחצים שירו האתונאים נטו מחמת טלטולי האניות מן הכוון והמהלך הישר, ולפיכך לא פגעו על פי רוב בחודיהם.

לאחר המכה הגדולה ורבת־הדמים, שהוכו האתונאים, נחסם בפניהם המנוס דרך הים חסימה גמורה. אבל גם ההצלה ביבשה היתה קשה, ככל אשר נוכחו לדעת. עכשו לא עכבו בידי האויבים כשהללו גזלו ומשכו את אניותיהם בקרבתם; גם לא בקשו מהם להסגיר בידם את מתיהם, לפי שעיניהם ראו שהחולים והפצועים, שהיו אנוסים לעזבם לנפשם, אמללים היו מן המתים שלא היתה להם קבורה; ולא עוד אלא שחשבו את עצמם עלובים מן המתים, לפי שנגזר עליהם למות רק לאחר יסורים קשים ביותר.

האתונאים הכינו עצמם לצאת עוד באותו לילה. כשראה גיליפוס שהסירקוזים חוגגים את חג הנצחון וטרודים בהבאת קרבנות ובמשתאות, ידע בברור שלא יעלה בידו לעורר אותם לקום ולרדוף אחר האויב המסתלק. אבל הֶרמוֹקרַטֵס עשה בערמה ושלח אל ניקיאס אחדים מידידיו הנאמנים להטעותו. הללו אמרו לניקיאס שהם שלוחים אליו מאת האנשים שעמדו עמו במשא ומתן חשאי קודם לכן: אותם האנשים יועצים לו במפגיע שלא יצא בלילה, לפי שהסירקוזים יושבים במארב וכבר תפשו את כל הדרכים. ניקיאס נלכד בערמה זו ולא יצא באותו הלילה. ולמחר עם עלות השחר יצא האויב מן העיר ותפש את כל הדרכים הקשות למעבר, סתם את מעברות הנהרות בסכרים, הרס את הגשרים והעמיד במקומות המישור גדודי פרשים, ומתוך כך לא נשאר מקום שהאתונאים יכלו לעבור שם בלי מלחמה. הם המתינו יום ולילה ואחר יצאו לדרך בבכיות ויללות, כאילו נטשו את ארץ מולדתם ולא את ארץ האויב; הם בכו ויללו משום שסבלו מחסור בכל ואנוסים היו להפקיר את ידידיהם וקרוביהם ולעזבם ללא עזר. ואף על פי כן נראו להם הענויים של עכשו קלים לעומת אותם הענויים שהיו מצפים להם.

ביחוד עלוב היה באותה שעה מראהו של ניקיאס והוא ראוי היה לחמלה יותר מכל אנשי המחנה. מחלתו השחיתה את תארו והוא ניזון בצמצום בלחם צר והיה חסר את הסַעַד, שהיה צריך לו כדי להקל על מכאוביו. אבל עם כל חולשתו התחזק וסבל באורך רוח מה שאנשים בריאים וחזקים לא היו יכולים לסבול, והכל ראו שהוא מאמץ את כחו לשאת את כל הטורח הזה לא מתוך אהבתו את החיים, אלא משום שהיה מקוה עדין להציל את שארית צבאו. ובשעה שאחרים געו בבכיה וביללה מפחד ומרוב יגון, יש אשר לא יכול להתאפק ובכה אף הוא, אבל ברור היה שהוא בוכה על הקלון והחרפה שבאו על מחנהו, תחת הכבוד והתהלה שהוא קוה להנחילו על ידי עלילות גבורה ונצחון. אבל לא רק מראהו, אלא גם זכר דבריו ואזהרותיו, שעל ידם השתדל בשעתו לעכב את משלוח הצי, הביא את האתונאים לידי ההכרה שלא באשמתו הריהו סובל את היסורים המרים האלה. ולא עוד אלא שנואשו מעזרת האלים מאחר שראו שאיש כמוהו, שהעריץ וכבד אותם כל ימיו בחסידות יתרה, אין גורלו טוב מגורל הנקלים והשפלים שבמחנה הצבא. אבל ניקיאס השתדל בנעימות קולו, בחזות פניו ובחביבותו כלפי כל אדם להראות עצמו לעיני הבריות כאילו כל הצרה הזאת לא נגעה עד נפשו.

שמונה ימים שמר על פלוגת הצבא שהנהיג מפני הכליון, וכל ההתקפות והאבדות, שגרם לו האויב, לא הכשילוהו. והנה התנפל האויב אצל החוה פּוֹלֵיזֵלֵאוּם על צבאות דמוסתנס. הללו הגנו על עצמם בגבורה, אבל סופם שנתקו מיתר המחנה והוקפו ביד האויב ודמוסתנס עצמו נפל בשבי. דמוסתנס שלף מיד את חרבו ודקר את עצמו. אבל פצעו לא היה פצע מות, וכרגע סבוהו האויבים ותפשוהו. הסירקוזים, שרצו אחרי ניקיאס, מהרו להודיעו את המאורע. ניקיאס שלח פרשים לברר אם אמת הדבר, והללו חזרו וקימו את הידיעה שהמחנה נשבה. אז פנה ניקיאס אל גיליפוס והציע לו להתפשר עמו על פי התנאים האלה: האתונאים מתחיבים לפרוע את הוצאות המלחמה, ולבטחון הם משאירים בידי הסירקוזים בני־תערובות, ובעד זה נתנת להם הרשות לצאת באין מעצור מסיציליה. אבל הסירקוזים לא אבו אפילו לשמוע, אלא התחילו מיד להמטיר עליו יריות בחמת זדון ובחרפות ודברי איום. אף על פי שניקיאס היה מחוסר כל ולא היה לו במה למלא את מחסוריו, החזיק כל אותו הלילה מעמד בגבורה ולמחר נסע הלאה, מתוך קרבות שאינם פוסקים, עד שהגיע לנהר אֲזִינַרוּס. כאן דחף האויב חלק מן האתונאים המימה; אחרים התנפלו לשם בעצמם, כדי לשבר את צמאם. באותה שעה נערך בתוך גלי הנהר מטבח איום ונורא שלא היה כמותו. הסירקוזים הרגו את הכל, אפילו את השוחים אל המים לשתות. אז התנפל ניקיאס לרגלי גיליפוס וקרא: „חוס ורחם, גיליפוס המנצח! רחם נא לא עלי, אשר שמי יתפרסם בעולם על ידי הצרה הגדולה הזאת שבאתני, כי אם על האתונאים! זכר נא כי חליפות ותמורות למקרי המלחמה וכי בשעה שההצלחה האירה את פניה לאתונאים נהגו עמכם תמיד בחסד וברחמים!“ מראהו ודבריו של ניקיאס עשו רושם על גיליפוס; ולא עוד אלא שגלוי וידוע היה לפניו כמה טובות עשה עם הלקדמונים בשעת כריתת ברית השלום. חוץ מזה תאר לעצמו באותה שעה כמה גדול יהיה פרסומו אם יביא עמו לארצו את מפקדי הצבא של האויב כשהם חיים. ולפיכך הרים את ניקיאס מעל הארץ, עודד את רוחו וצוה לקחת בשבי את כל שאר האתונאים שנשארו בחיים. כיון שפקודה זו נתפרסמה לאט לאט, היה מספר המוצלים פחות ממספר המתים. רבים מהם החבאו בחשאי על ידי אנשי הצבא כדי למכרם לעבדים.

אחר הדברים האלה אספו הסירקוזים את כל השבויים למקום אחד ותלו על האילנות הגדולים והנאים ביותר שעל שפת הנהר את החליצות ששללו. אחר עטרו את ראשיהם בזרי פרחים, קשטו יפה את סוסיהם, גזזו את רעמות סוסי האויב ונכנסו העירה בתהלוכה רבת־תפארה. באמוץ־כח כביר, בגבורה אדירה, במסירות נפש ובעוז רוח סימו בהצלחה את הקרב הנערץ מכל הקרבות, שערכו מעולם יונים ביונים, ונחלו נצחון גמור מאין כמוהו.

באספה הכללית של הסירקוזים ושל בעלי בריתם, שנערכה אחר כך, הציע מנהיג העם אֵרִיקְלֵס את ההצעות האלה: ראשית, לעשות את היום, אשר בו נלקח ניקיאס בשבי, ליום קדוש, שמקריבים בו קרבנות ושובתים מכל מלאכה, ולקרוא לחג הזה „אֲזִינַרְיָה“ על שם הנהר; ושנית, למכור את נושאי הכלים של האתונאים ואת בעלי בריתם לעבדים, להשליך את האתונאים עצמם יחד עם עוזריהם מבני סיציליה אל תוך מחצבי האבנים ולהשהותם שבויים שם, ואת מפקדי הצבא שלהם להוציא להרג. הסירקוזים החליטו מיד לקבל את ההחלטות האלה והנה קם הֶרְמוֹקְרַטֵס וקרא, שיש דבר גדול מן הנצחון, והוא – להשתמש בו יפה. אבל ההמון הקים רעש גדול ושִתֵּק אותו. אז עמד גיליפוס ובקש שיסגירו לידו את מפקדי הצבא האתונאים על מנת שיוליך אותם שבויים לשפרטה, אבל הסירקוזים שהנצחונות המוצלחים נסכו עליהם רוח זדון וחוצפה, שפכו עליו חרפות וגדופים. מן הראוי לצין דרך אגב, שעוד בימי המלחמה קצה נפשם במנהגו הקשה ובדרך הפִּקוד השפרטנית שלו ודנו אותו לחובה על קמצנותו ואהבתו את הבצע. את המדות האלה קבל גיליפוס בירושה מאביו קַנְדִידֵס. הלז נתבע לדין על מקח שוחד וכשהוכחה אשמתו נדון לגרוש מן הארץ. גיליפוס גופו נתפס לאחר זמן בעברה ממין זה: מאלף הככרים ששלח לִיזַנְדֶר לשפרטה, לקח שלשים ככרים והחביאם תחת גג ביתו, אבל הדבר נודע בין הבריות והוא אנוס היה לעזוב את הארץ בחרפה.

סופר ההיסטוריה טִימֵאוּס אינו מאשר את ספורו של תּוּקִידִידֵס, שהסירקוזים דנו את דמוסתנס ואת ניקיאס להריגה. לדבריו אבדו הללו את עצמם לדעת לאחר שהרמוקרטס הודיעם ביד שליח עוד בשעת האספה את דבר הגזרה שנגזרה עליהם. גופותיהם השלכו לפני השער וימים רבים היו מוטלות שם לראוה לעיני אותם הבריות הלהוטים אחרי מחזות כאלה. מאות בשנים לאחר המאורע הזה עדין הראו באחד המקדשים שבסירקוז מגן אחד, שלפי המסורת היה מגנו של ניקיאס ושהיה עשוי רקמת זהב וארגמן מעשה ידי אמן.

כמעט כל האתונאים השבויים ספו תמו במחצבי האבן מחמת מחלות ומסבת מזונם הקלוקל. כל אחד מהם היה מקבל ליום שתי קוטילות (הקוטילה היתה בערך 0,27 של ליטר) שעורים וקוטילה אחת מים. אתונאים רבים, שאנשי הצבא החביאום בחשאי, או שהסתתרו בין המשרתים נושאי הכלים, נמכרו לעבדים. ובשעת מעשה טבעו על מצחם חותם שעליו היה מצויר סוס. העבדים הללו קנו את לב הבריות במנהגם הצנוע ובנמוסיהם הנאים. הם נשתחררו עד מהרה מעבודתם; ואם נשארו בבית אדוניהם, היו הללו נוהגים בהם כבוד. אחדים מהם נצלו בזכותו של הפיטן אֵרִיפִּידֵס, אשר חרוזי שיריו היו אהובים ביותר על היונים יושבי סיציליה. מספרים, שרבים מן האתונאים שזכו לשוב לארץ מולדתם קדמו את אריפידס בברכה מעומק לב וסחו לו איך נגאלו מעבדותם בשביל שקראו לפני אדוניהם כמה מקראות מיצירותיו; אחרים ספרו לו, שלאחר המלחמה היו נעים ונדים בארץ וכדי להתפרנס היו מזמרים את שיריו, ובשכר זה נִתַּן להם אוכל ומשקה.

מספרים שבשעה שבאה השמועה הראשונה לאתונה על האסון שהתרגש על צבאותיהם בסיציליה, מאנו האתונאים להאמין בה, ביחוד משום שמגיד השמועה הזאת לא היה נאמן עליהם. אותו האיש היה נכרי, שירד זה עתה מעל האניה ונכנס אצל סַפָּר אחד והתחיל מסיח שם במאורע זה, כאילו היה דבר שהאתונאים כבר ידעו אותו. הספר רץ מיד העירה אל הארכּוֹנים וגם הודיע את השמועה הזאת לכל הבריות שבשוק. מיד קמה מהומה ומבוכה בעיר והארכונים מהרו וקראו את העם לאספה וצוו להביא לפניהם את הנכרי. התחילו חוקרים ודורשים את הנכרי מנין לו ידיעה זו, וכיון שלא ידע להשיב תשובה ברורה, חשבו אותו לשקרן,שהפיץ בכונה שמועות כוזבות כדי לעורר מבוכה בעירם, ומשום כך קשרו אותו אל אופן וענוהו זמן הרבה. לסוף באו צירים, שהודיעו את כל פרשת האסון לכל פרטיו. כל כך קשה היה לאתונאים להאמין, שאמנם התרגשה על ניקיאס אותה הפורענות, שהוא הגיד אותה פעמים הרבה מראש!