רקע
ישראל זמורה
שירה חכמה

 

א    🔗

השירה החכמה, במשמעות “של איש חכם” (כלומר: שירה שיש בה מחשבה והיא גם פקחית וגם תמימה) יקרת מציאות היא בספרות. השירה החכמה, במשמעות של “תלמיד חכם” (כלומר: שירה שיש עמה בקיאות מקצועית וכח־שפוט עצמי) — גילה בספרויות הגויים אינו עולה על יובל שנים, ובישראל — חדוש הוא, המונה את שנותיו מקרוב מאד. כי השירה בכל העולם היתה לה ילדות ארכה, ילדות שהיא מעלה יפה וחסד אלוהים כשל עצמה ואין תובעים ממנה תוספת תכונות. התמימות, שהיא אחות לחוסר־נסיון (שהרי “אין חכם כבעל הנסיון”) ולחוסר כונת מכוֵן, וההתעלמות מן ההכרח של ידיעת־המלאכה — מלאכת מחשבת — במתן תוכן ולבוש לשירה — אלה היו “תנאי” עקרי למשורר, לקורא ולמבקר. “מצב רוח”, השראה ערטילאית, רחוק מן המעשה — היו (כעוני וכיסורים) לא רק סמני חיוב לפיטן, אלא גם בחינות עקריות ל“השירה בת־השמים”. מאליו מובן, כי כל משורר־יוצר ידע בנפשו מאז ומעולם את סוד־קיומה של העבודה ביצירה, עבודה, שיש לה כללים משלה; ודאי, שכל גדול בפיוט, גם בדורות הקודמים, הכיר את הכרח ההתנגדות ל“שכינה” בגלוייה הראשונים, את צורך הלטוש בבחירה חפשית ובכונת מכון, אבל לבא לפומיה לא גליא, והמשורר לפנים לא גלה לעצמו, — ולא כל־שכן לזולתו, בפרהסיה, — את הדברים החילוניים הללו, שהתנגדו לסיגים ולהשגות של הימים ההם. הסימבוליסטים הצרפתיים היו הראשונים, שהרימו את המסך מעל ה“מעבדה” של המשורר ועשוה נושא, שעליו מתדינים ומתנגחים בפומבי המומחים להלכה זו. והמסקנה המסותרת של וכוחיהם היתה: — משורר, שאין כשרונו בידו (“כחומר ביד היוצר”), אינו בחזקת יוצר. ולא ארכו הימים, ותורת ה“מעבדה” והמקצועיות הפיוטית נתקבלה על דעתם של כל המשוררים החשובים — בגרמניה וברוסיה (אנגליה, הנאמנה לאפיה, הודתה בכך רק לאחר זמן). את הנוסחה הסופית והברורה להשקפת־עולם פיוטית זאת נסח פול ולרי: השירה ומלאכת־השירה תורה הן וצריכות למוד בבית אולפנא לשירה. כדרך שהמוסיקה וידיעת השמוש בכליה צריכות למוד בקונסרבטוריון, הציור ומלאכתו — בבית ספר לציור. דעתו היא, כי כל האלמנטים והסממנים ה“חיצוניים” של השירה צריכים להיות מן התורות שכל אדם מסוגל ללמדן בבית ספר מקצועי, כדרך שהוא לומד תוי־נגינה וזמרה ושאר למודים ואמניות שונות, ורק היודע יותר מזה, יותר מן האלמנטרי, הוא אמן־יוצר. אמן בפועל. ותחלתו החשובה של משורר היא מן הידיעה והלאה, בשעה שיש חדוש בשירתו, כשהוא מוסיף איזה קו־יצירה מיוחד, שאינו דומה לאחר ולא יוחלף באחר, לא על ידי בקי ולא על־ידי אחד הקוראים המשכילים.

הטבע, בדידות האדם, האשה, העשב, האהבה, המות — הנה הם הנושאים שהיו מקודשים לשירה במשך דורות רבים. למעלה זו הגיעו משום היותם התמצית העליונה של החיים. אך קטני השירה ראו את התמצית הזאת כראות עצמים עומדים ברשות עצמם, נאצלים ושונים מן החיים גופם; הם ראו את התמצית הזאת כנבדלת ממקורה (בסיגים שלה); והיא לא כן! הרי תמצית זו היא יפוי־כחם של החיים, ובאין הכח עצמו לא יתכן גם יופיו. יפוי — תרתי משמע.

האסכולה האימפרסיוניסטית מלאה את חוק הטבע — חוק המרידות במעמדים והפיכת עובדות (לשם מניעת קפאון ומות) — והתקוממה על זכותם המקודשת של הנושאים הפיוטיים. התמצית חדלה להיות נושא השירה, ובמקומה באו החיים עצמם על פרטי־פרטיהם. כמה משוררים גדולים הפליאו ליצור בדרך זו, פתחו שערים גבוהים לאור בראשית, שהאיר דברים נסתרים וקימים בבלתי־קים, כביכול. קמה והיתה שירה כללית חדשה. התחלתה של שירה חדשה זאת, שמרדה בתמצית והשליטה את הפרטים (ואת ערב־רב הפרטים), — חלה עוד בתקופה שלפני המלחמה, אבל המלחמה (שבאה כאלו בעקבותיה) הוסיפה לה תנופה ופתוס. מכאן מעוט השירים על אהבה, על טבע, על בדידות וכיו"ב במשך דור ובין־הדורות. זוהי תמורה כבירה, המעידה על גלויי פנים נפלאים ברוח האדם ודרכי יצירתו. אבל בשום פנים אינה עדות לשנוי מהות. לא הנושאים נשתנו, אלא שמותיהם וכנוייהם.

והיו סכנות מרובות בפתח שנפתח בפני השירה על ידי חדוש כללי ובלתי מוגבל זה. התמצית הקודמת היתה פרי גבוש וסגנון של דורות חיים ויצירה, וממילא היה בה סיג לשירה, היא היתה כמין “קופא דמחטא”, שרק “פילי” אמנות ידעו לעבור בה שלמים ונשגבים. השירה החדשה פתחה שערים רחבים מאד, מעוט ימיה מִעֵט את סיגיה. ולפתע תקף את היוצרים פחד גדול מפני פריצת סיגים ומרחבי חופש לאין שעור. וכך באה תקופה של בין־אסכולות בשירה. משורר זמננו אינו יכול להדיר עצמו בהנאה מברכת־היצירה שבשירת הפרטים הנפלאה והוא מעלה למדרגת תמצית כל פרט לעצמו; וכנגד זה אינו יכול להנזר גם מן הגרוי אשר בתשובה לשירה העתיקה, שירת הנושאים שבתמצית. ומצב זה של בין־הזמנים ובין־האסכולות, שהשירה בו היא כמין שירת פרצים, מבחן חשוב וקשה הוא למשוררים. זוהי הפלגה בים המשובש בשרטונות רבים, ויש צורך בחסד אלהים, בבקיאות ובחכמה כדי שלא להנגף.


 

ב    🔗

בספר השירים “כוכבים בחוץ” הלך נ. אלתרמן בדרך המובילה אל ההרמוניה שבין השירה התמידית ובין ערכי השיר שבמודרניות; מוצק ויפה־מראה הוא הגשר, הנמתח בספרו בין ה“כפה האדומה” לבין “כנור הברזל”. מזה — האב הגא, הלבוש הדר, העוטר בעטורים את דעתו ואת נסיונו, ופניו האצילים נראים לפעמים כתשושים ומבשרים סוף; ומזה — הבן דרוך־השרירים השוקק למכשולים כדי להוכיח לעצמו את צעירותו, את מהפכנותו. זה מול זה — ואין ריב־בית ביניהם. את שני הפנים האלה של המטבע האחת — ימצא הקורא בשירי “כוכבים בחוץ”.

שאין זו הרמוניה מלאכותית, הבאה מתוך “פסיחה על שתי סעיפים”, — יראו הרואים בזה, ששני העולמות הנ“ל אינם סִכּוּם של עולם ועולם לחוד, המחוברים רק על־ידי סימן החבור והמחבר, אלא שני עולמות הממוזגים מלכתחלה; ב”כוכבים בחוץ" אין שירים ממין אחד לחוד וממין שני לחוד; כל שיר הוא זווג של שני היסודות, הבית הראשון שב“כפה אדומה”, — מיושב, מתאפק. חלוש־מעודן:

עֵת יוֹמֵנוּ הַפֶּרֶא נִמְחָה כְּדִמְעָה

מֵעָרִים וִיעָרוֹת, מִשָּׁנָה וָחֹדֶשׁ,

הוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ כִּפָּה אֲדֻמָּה,

לִלְקוֹט פֶּרַח־בָּר בַּחֹרֶשׁ.

והבית השלישי שבאותו שיר — בעל מזג צעיר יותר ראיה מחודשת, משהו זדונית, עם קונדסיות בבטוי:

וְעוֹמדוֹת מֵרָחוֹק הַשָּׁנִים הַבָּאוֹת

וְלַשָּׁוְא תְּמִיהוֹתֵינוּ כֹּה רַבּוּ

וּמוֹצֵץ לוֹ יָרֵחַ עֵרוֹם אֶצְבָּעוֹ

כְּבִימֵי בְּרֵאשִׁית, בְּחֵיק אַבָּא.

הרמוניה זו שבין שני העולמות אינה רק בזווג הסגנונות. כאן גם מזיגת המנטליות של הישן והחדש. הנה השיר “הסער עבר פה לפני בוקר”, — זהו שיר על טבע, הידוע מאבות הפיוט, הוד הסערה וכוחה, אבל לא ביער ולא בלב־ים, כי אם… בשוק. ומדת החכמה, שבעצוב השיר נתבטאה בזה, שאף על פי שנושאו הוא סערה, הרי כתיבתו בנחת דוקא, במלים רוגעות ואמהיות. ועם גמר קריאת השיר יש מהרגשת הנועם והחדוה של לאחר סערה: “ועץ נושם, נושם, ביקוד־פריחה פרוע, את שם הרעם והרוח”.

כל משורר דבק באחד האיתנים — בעולם או בחיים — ושר לו באהבה ובהתמדה. אלכסנדר בלוק — וה“אלמונית” שלו, ר. מ. רילקה — האלהים והמות שלו, ח. נ. ביאליק — תחית אומה, שהיא איתן־האיתנים לשירתו, ז. שניאור — איתני הטבע והיצרים, א. צ. גרינברג — קוצר־רוח לאומי וכסופי־גאולה נואשים, א. שלונסקי — האדם בדו־קרב נצחי (עם אלהים, עם מות ועם מעשה־ידיו — הכרך, ועוד). איתני נ. אלתרמן — הוד הכרך, הוד שבגדולה, הוד הטבע; מכאן שירי השוק הנפלאים, שירת־האזינו לאבן ולמתכת, מאה פעם ופעם הוא מצמיד את אוזן לבו למתכת ולאבן ורודה מהן יופי וכח מדהימים בחדושם (“עוד מעט ואבכה כמו אבן”, “אחותינו האבן, הזו שאיננה בוכה לעולם”, “אלי, אתה הבן ללב האבן”). מכאן גם “חגי הקיטור”, “פעמון שרפותינו — אשכול הגפן”, “אבנים כדמעות בריסי העולם” “וגם רכבת רצה כשפן, כסחרחרה מרוח ומיער אורן”. השירים “כנור הברזל”, “יום השוק”, “תיבת הזמרה נפרדת”, “השוק בשמש” הם שירים על איתנים חדשים בעברית.

אחד מחוטי השני והחן בשירי נ. אלתרמן הם הרחמים שלו, הרחמים אל הנחבאים בכלים. המראות הנחבאים והקולות הנחבאים. הלא מהם, מן הרחמים הנפלאים האלה, צמח גם הבית המלא הוד שבשיר “פגישה לאין קץ”, שממנו השם לספר — “כוכבים בחוץ”;

טוֹב שֶׁאֶת לִבֵּנוּ עוֹד יָדֵךְ לוֹכֶדֶת,

אַל תְּרַחְמִיהוּ בְּעָיְפוֹ לָרוּץ,

אַל תַּנִּיחִי לוֹ שֶׁיַּאֲפִיל כְּחֶדֶר,

בְּלִי הַכּוֹכָבִים שֶׁנִשְׁאֲרוּ בַּחוּץ.

אין רחמיו נכמרים על הלב שיעף לרוץ בידה הלוכדת, מרחם הוא על החדר המאפיל “בלי הכוכבים שנשארו בחוץ”. וגדולה אהבת־חדר זו, שאתה רוצה בו את כוכבי החוץ! אהבה זו ורחמים מעודנים אלה גם ביחס לערב, שבא “מתמוטט על אדמות” ולרחמים שב“אל תשכך, אל תשכח נא, עפר העולם, את רגלי האדם שדרכו עליך”.

הרחמים האלה לכל הנחבא, לכל העומד מן הצד, לכל הבישן (“היפה באמת — היא תמיד בישנית”) — הם גם המקור לשירים הברוכים בהומור אירוני, תמים־פקח, שהיתה סגולתו היסודית של המשורר הצרפתי מלפני ת"ק שנים — פרנסוּאַ וִיון: “ערב בפנדק השירים”, “זוית של פרבר”, “בת המוזג” ועוד. גם אם יש כאן השפעה ישרה מויון — אין כל רע בכך (היסודות משירת ויון אתה מוצא גם ב“מינען זינגער” הגרמנים, שגתה ושילר שאבו מהם הלך־רוח והגיונות. ומי יודע, כמה טוב ויופי צפונים בשירי הבדחנים היהודים, המחכים ליוצרים, היודעים להיות מושפעים מן הנשגב הזה במתחפש בנמיכות). נ. אלתרמן נתן חכמה רבה בשירים אלה, חכמה של חיוך (“מזוית לחוצה ובידות מרוחת מפגישה בסימטה, מנפנוף של מטפחת, עשויות שמחותיו של פרור העולם”. או: “פה אקציה יפה, כמשרתת חוגגת, יוצאת לראיון מבושמת כל כך…” “את מוזמנת לבוא בחלום אלי ככה, בתסרוקת הזו, בסינר הפשוט”). חיוך רחב מתפשט עלינו בקראנו את השירים האלה, חיוך מתוך עצב, הרונן בין השורות.

דובר לעיל על הסכנות הכרוכות בשירה החדשה, שירת הפרטים במקום התמצית, שירה היודעת “לפקוח לפתע עינים מאה שהיו בגופך עצומות”, כהגדרתו המצוינת של נתן אלתרמן. זוהי דרך קשה, אך גם קלה ביותר לחקויים ולשגרה. כי שירת הפרטים הטובה צריכה להפתיע בתחושה דקה מאד לגבי דברים, מראות וחויות, לא הפתעה שבאמצאה, אלא הפתעה שבתגלית. גלוי פתאומי של דברים שהיו תמיד וישנם תמיד, ואתה לא ידעת עליהם. בזה צריך להפתיע. וגלוי זה יש בשירי “כוכבים בחוץ”. האביא דוגמאות? הן רבות בספר זה, לא כדאי לתלוש את המראות הנפלאים האלה מגופם הנאה של השירים בשלמותם. יקרא הקורא ויתבסם מהם.

ומעלה גדולה אפשר לצין בשירתו של משורר צעיר, והיא מצויה גם אצל נ. אלתרמן בספרו הראשון הזה, הלא הוא ריח הבוסר הטוב המהלך גם הוא עוד בין השירים הנפלאים האלה: שירה יפה זו היא התחלה לנ. אלתרמן, היא אחד הפרקים הראשונים במסכת יצירתו ויש בו, בפרק זה, הבטחה מפורשת ונאמנה, כי הנה קם לשירה העברית משורר שלהתפתחותו ולבגרותו המלאה יחכו כל קוראיו, אשר חשיבותו נראית להם כבר היום.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47267 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!