א    🔗

עיקרה של כל שירה, לפי המוסכמה הנבונה, הוא הלך־נפש; גם אם תרבינה בה כל שאר המעלות הטובות — לא תכסינה במאום על העדר יסוד־מוסד זה שלה; ואם בשיר לירי, מראשיתו ועד סופו, כך — לא כל־שכן בשיר־הגיון, בפואימה דרמתית, באידיליה, באלגיה וכו' וכו': אהה, לפרט מאורעות שארעו — בחרוזים, לספר רעיונות או אפילו מחשבות, או להרצות אגדות מקובלות, או דמויות נכסי־הכלל, בדפוסי בתים שקולים — מה פשוט מזה ומה “פואֶסיה” עוברת למושך־בעט־חורז מזה? כמה אנשים תמימים הטעה גאון־המשוררים ו. גתה, שקבלו והאמינו, כי עיקר של “פאוסט” — הרעיונות הפילוסופיים שלו, וכי הרצאת־המעשה ההגיונית היא נס היצירה הזאת; אמת מטעה היא, שו. גתה פילוסוף היה; כי הוא משורר־פילוסוף, והדגש על “המשורר” דוקא! כן מטעות אצלנו, למשל, האידיליות של ש. טשרניחובסקי, משום שהן נוטעות סברה בלבבות של תמימים ואנשים טובי־כונה, כי הספור על הפרטים האידיליים הוא עקר; והוא לא כן! הלך־הנפש המיוחד, האידילי־לירי, הוא העושה אידיליות אלו יצירות פיוטיות חשובות; ובעקבותיו קמו הקמים ושחתו ספורי־מעשה נפלאים ממש, רק על־ידי זה שהלבישו אותם בלבושם החיצוני של אידיליות ש. טשרניחובסקי, בלי הלך־הנפש הגבוה, שהן רוויות ומבושמות ממנו.

ב    🔗

נתן אלתרמן משורר־הוגה הוא; גם בשיר שכל עצמו לירי, אפילו בשעה שהוא שר מראה־טבע בלבד — הוא שוזר בתוך דבריו קו־חן של מחשבה; אבל המשכיל יבין, כי תמיד הוא נוהה אחרי שיריו של נ. אלתרמן קודם־כל מפני הלך־הנפש הקושר אותם ועושה את כולם חטיבה אחת, שצביונה מפורש ומיוחד; הנה דרך דוגמא, השירים בספרו “שמחת עניים”, המהוים דבר שלם, גם מחמת רעיון כללי אחד שהעלה אותם מנבכי הויתו של המשורר, והוא גם הפרידם לפרקים שונים, כמין חוליות בשרשרת אחת, ויותר מזה: את הרעיון המרכזי מגדלות ומטפחות מחשבות חדשות כל פעם, המושרות בהמשך הדברים, וכל אחת מהן כמו חי־הנושא־את־עצמו בשיר; אבל כל השירים הללו מתחברים לשלמות אחת מודרגת — דוקא בזכותה של הרוח המרחפת על כולם ומהדקת אותם בחינת חשוק וחשוקים; איני רוצה, כמובן, לומר בזה, כי הלך־נפשו של משורר — אחד הוא, והוא כמין נעימה מונוטונית נצחית בכל דבריו שהוא יוצר; אלו אפשר היה לא להעלות חשד ברצון למשחק־במלים — הייתי אומר: אם הלך־נפש, אם טפיפת־נפש ואם דהירת־נפש — העיקר אינו משתנה, אם הנפש היא תמיד האחת; ואמנם — מה רב ההבדל שבין הקצב ב“שמחת עניים” לזה אשר ב“שירי מכות מצרים”; ואעפ“י ששירתו של נתן אלתרמן, מאז ראשיתה ועד היום, יוצאת במרכבת־אש מהירה, הרי ב”שמחת עניים" — שולי בגדה גולשים ועוברים את המרכבת וכמו מכים בה, ואלו ב“שירי מכות מצרים” — נאספו שולים אלה לתוך המרכבת, ומהירותה לא נתמעטה על־ידי כך, אלא נעשתה מהירות נקיה יותר וחלקה יותר, הייתי אומר; ואולם ראוי לציון הוא, שהמשורר עצמו כאלו נלחם בקצבו המהיר של שירתו והנו מבקש לא להאיט אותו, אלא לחזקו ולאמצו; כי אין דעתו לטיסה קלת־כנף, שהיא מיכלתו, אלא לדהירה דוקא, המגמאה גם היא מרחקים, אבל גם שוהה בהם וקונה אותם; ועל־כן אנו בוחנים ומוצאים, כי אם עוד קודם־לכן — שם המשורר “מכשולים” בדרך שירו, הרי לא עשה אותם מגמה נוספת ומקבילה למגמה הראשונית שבשירו כל פעם; ב“שירי מכות מצרים” — אנו שמחים על “מכשולים” מכוונים, שהמגמה היא להתגבר עליהם, ולכבשם בחינת השגים; כי חריזתו של נתן אלתרמן הדאיגה משהו בעשרה המופלג, ברבגונניותה דוקא; עכשיו עשה אותה “דלה” יותר, משהו מונוטונית, הייתי אומר; והננו ששים עכשיו לעושר שונה, לגמישות חדשה שאצלו, הטובה גם בזה שמזכירה לנו גמישות ישנה של משוררי ישראל בספרד, שהרנינו את החד־גוניות, שעשו חרוז אחד בחינת תזמורת ומקהלה; אין נתן אלתרמן עוזב, כמובן, את נחלתו מכשרונו ואופיו, אין הוא חוזר להאחז רק בנחלת אבות, אבל הוא מקרב נחלה אל נחלה, טורף אותן ויוצר אפשרות של מנוחת־שמיטה לכל אחת מן הנחלאות, למען תרבה דשנה ותגדל פריה לאחר־כך; הקורא ימצא, אם יבקש, את הדברים מעצמו, וע"כ לא נעמוד למנות כאן מעשה ומעשה על דגלו; והמבין יבין.

ג    🔗

ומהו רעיונם של “שירי מכות מצרים” ותכנם? — המשורר עצמו עושה את מבוקשנו במבוא אל השירים, הנקרא בשם “נא אמון”; מבוא זה בן ארבעה פרקים הוא, כי הנם מפענחים ארבעה רעיונות (הם גם רגשות) הטבועים בעשרת השירים עצמם (שיר למכה, שיר למכה); א' — אתם רואים עוונות שהם גדולים מאפשרות של כפרה. ולאחריהם — ענשים הגדולים מנשוא? לא הוא חדש דבר זה תחת השמש, מקורו עוד ב“ראשית נתיבות עמים”; ב' — המכות הן הפוקחות עינים לתבל שתראה את “בגידת שריה” בד־בבד עם “בגידת המון”; ג' — שתי אמתות הן; ולמשורר אומץ־הרוח, וגם טקט נפלא, לאמרם בלי לגרוע מאום אף מאחת מהן:

כִּי צַדִּיק בְּדִינוֹ הַשֶּׁלַח,

אַךְ תָּמִיד בְּעָבְרוֹ שׁוֹתֵת,

הוּא מַשְׁאִיר, טַעַם מֶלַח,

אֶת דִּמְעַת הַחַפִּים מֵחֵטְא.

ד' — שני יצרים צוו את השירים על המשורר: הראשון — “תסופרנה מכות מצרים” פשוטו כמשמעו, והשני — “עוד עומדים מתיך אל קירות בתיהם מאז, וקופאים עליהם עיטיך כחלום שאיננו גז” וזאת לדעת — עשרת השירים שלאחר־כך אינם משמשים את המבוא הזה, אלא להפך — הוא משמש אותם; כל מכה היא גם בודדת לעצמה, מוגמרת ואינה גוררת מאום מלפניה כלאחריה; ורק פרט אחד, לקח המשורר (מן המכה העשירית — מכת־בכורות) — ועשהו כלל לעשרת השירים, שהפכו באורח מופלא לעשר מערכות של דרמה בת שתי נפשות: האב והבן; כל שיר ושיר הוא כמו תמונה נתונה במסגרת שלה, שכונתה התיחדות דוקא והתבדלות; ובכ"ז — בוקע מכל תמונה כמין דיאלוג דרמתי בין אב לבנו; ואין לעמוד על עיקרי הדברים, בלי ליטול מטעמם, אלא אם מיחדים להם נתוח וענין.

ד    🔗

הפרק המסים נקרא בשם “אילת”; על שמיה של מצרים המוכה עלתה אילת־השחר! משי רך כאן התאורים, קטיפה ולטיפה: “כגוזל הנה”, “חוצפת ומבהלת”, “בת רחופת־ריסים” וכו'; אכן משורר יודע, כי “אין דור ששעריו שלמים עלי צירים”; ואעפי“כ תקיף בטחונו: — “כי לא ימלוך כנם ולא ימלוך צפרדע, ולא יפלו עמים נַשֵׁק את שרביטם”; הוא יודע, “כי בעולם נוצץ של חרב ושל כסף, תנשוב תקות־דורות כרוח בעלים”; ואעפ”י שרק תקוה היא — גדולה וחזקה היא מכל מציאות המתכחשת לה; הנה־הנה כוחו ויחודו של נ. אלתרמן: — מודד הוא במדה שוה לטוב כמו לרע; אומץ רוח הוא לאמת כפולה: לראות כמו עובדה לא רק את המצוי (“וקופאים עליהם עיטיך כחלום שאיננו גז”) אלא גם את הרצוי (“אויביה עוד ישבו כמו על גחלים”) האמת־שבעין בלבד — אינה אמת, אלא ביחד עם האמת־שבלב; אמת אחת היא זאת, — לא רק נעלה מכל, אלא גם חזקה מכל!