א    🔗

שירי “הטור השביעי” (בעודם צעירים לימים נקרא שמם ב“הארץ” — “רגעים”, והחותם עליהם — אגב) לנתן אלתרמן — הנם היום שם־דבר, קוראיהם נמנים לרבבות, ההתפעלות מהם כללית היא, ואפשר לומר שאף אסופם לתוך ספר לא בא אלא למלא אחרי משאלה ממושכת; נמצא, איפוא, שמצבו של המבקר משונה קצת במקרה זה, כי על־כן הקוראים הקדימוהו ביחסם ובהערכתם הטובה והנכונה, ואף על פי כן, — נראה לנו שיש פרט אחד הנותן אפשרות למבקר לדבר בשירי “הטור השביעי” של נ. אלתרמן ושלא יהיה רק בחינה משוחח־לעצמו, והפרט הזה הלא הוא: — גם אם שירי “העת והעתון” אלה חשובים חשיבות עצמאית גבוהה, הרי לגבי המבקר הם בלתי־נפרדים, בשעת הערכה, מ“כוכבים בחוץ”, מ“שמחת עניים”, מ“שירי מכות מצרים” ועוד; ואין כאן הכונה דוקא להעמיד את השירים שהמשורר בעצמו קשר להם הגבלה של “העת והעתון” מול השירים חסרי ההגבלה הזאת, כי על כן דעתנו היא, שאין כל צורך בהבדלה ובהפרדה, מאיזו בחינה שהיא, אלא בפרוש — בגלוי ההקבלה של אלה לאלה; כי על כן לעולם העיקר היא אישיות המשורר, שהנה בלי כל ספק, אחת גם פה וגם שם, ואינה חצויה במאום בין שני גלוייה הפיוטיים השונים; אותה נפש רגישה ואותה מחשבה אצילה של נתן אלתרמן הן ששרו גם את שירי “שמחת עניים” וגם את שירי “העת והעתון”; כי בואו נא וראו: — סגולת ההומור לעשרות צורותיו (אירוניה, פרסה, סטירה קומיזם ועוד), לא נחלת “הטור השביעי” בלבד היא, אלא גם ב“כוכבים בחוץ” תמצאנה; ואלו תכונת הליריזם על כל קשת צבעיו, ואף ההגות כבדת־הראש — לא רק מתוך “שירי מכות מצרים” ישפיעו עלינו, — אלא גם שירי “הטור השביעי”; אבל כיון שיש הבדלי כונה ומגמה בין סוג שירים אחד לבין סוג שני — יש הבדל, אם אפשר לומר כך, בחלוקת התכונות השונות, הטבועות בכשרונו של המשורר, והבדל של הדגשת יסוד מיסודות כוחו היוצר; אבל זאת לדעת: — רק בעל “שירי מכות מצרים” או “שירי רעות־רוח” הוא שמסוגל להיות גם בעל “הטור השביעי”, ובשום אופן לא אחר, שהוא פחות ממנו. —

ב    🔗

מוזר הדבר, שלמרות העובדות הרבות המלמדות אותנו, כי בכל דור ותקופה כמעט הזקיקו משוררים בעלי שעור קומה את שירתם לשאלות חברתיות ומדיניות של זמנם ואף השפיעו השפעות, כל אחד לפי כוחו ולפי נסבותיו, — עדין אנו מבקשים כעין “התר” או “הסבר” לדבר זה; ולא פחות משונה גם זה, שלא די לנו שראובן או שמעון, בארצנו ובלשוננו, כותב שירים רבי־ענין, וידועי־משקל ונפלאים כל־כך, בשאלות לאומיות ובינלאומיות של זמננו, אלא שאנו תרים ומחפשים דוגמא קודמת לו, כדי לקשור לו תואר סתמי ובנלי, כגון — “מיקובסקי העברי”, או “ברנז’ה שלנו”; והלא כל זה בלתי־חשוב, כי אם גם אינו מוריד אבל אינו מעלה במאום, — הרי הוא מיותר לחלוטין; ואנחנו בדקנו ונסינו, ואף מצאנו — “הטור השביעי” לנ. אלתרמן אינו דומה בעיקריו, בטעמיו, בהקפו ובמגמותיו, לכל “שירי עת ועתון” בלשון אחרת, ואצל אומה אחרת, כי על כן הוא צמח על קרקע חיינו העבריים החדשים והנו בפרוש גלוי אישי־טבעי של נתן אלתרמן; ואם בא מישהו לומר, כי המשורר התכון להיות “סטיריקן”, כדרך שהיה פלוני או אלמוני אצל אומה מן האומות, ומישהו זה ממשיך, לפי ה“רצפט” הנ“ל של עצמו, לבקש רק את הסטירה בשירי “הטור השביעי” — כי עתה אין דבר טבעי מזה שיתאכזב מהר, יתעה ולא ימצא מוצא אלא להסיק, כי בעל “הטור השביעי”, חוטא, רחמנא ליצלן, לחוקי הסטירה; ולאמתו של הענין הלא מוכיחים שירים אלה (אם נבחנם בלי תואר מראש, שכמוהו כדעה־קדומה) שנ. אלתרמן כולל במסגרת הזאת של “הטור השביעי” פעם — שיר סטירי, בשניה — שיר אלגורי, — בשלישית אודה, ברביעית — מעין פַרס וכדו', ועד לשיר־תוכחה ואפילו שיר בדיחה; והן מתקבל על הדעת, כי דוקא ברב־הגוניות הזאת של יחס ותגובה כוחם המיוחד של השירים האלה לגבינו, אלה פני־השיר, שהיום הם — כאותה אדוה דקה כשרוח רצופה אבל קלה נושבת בהם, ומחר הם — כאותה התגעשות והתנחשלות מחמת רוח קשה ובלתי מצויה; והלא דבר זה הולם כל־כך את יכלתו האמנותית של נתן אלתרמן ואת סגולותיו המזהירות בלשון, שהוא יודע ומשכיל לעשותה — חדה ונוקבת כמו חץ, פוגעת ואוכלת כמו ארס, אבל שש ועלז להגישה לנו בטעם של דבש כבד ונהיר, או כמו יין חריף ושופע ברק שאינו פוסק; ואגב, האם לא עובדה פיקנטית היא” — המלה הרומית “סטירה” משמעותה הראשונה היתה — תערובת.

ג    🔗

ומשהו על התכנים של שירי “הטור השביעי”, או אם תרצו — לומר — על הגישה של נ. אלתרמן לשאלות זמננו: — הפרט השבועי, שהוא שר עליו, מתגלה על־ידי כך בלבד שהוא מרכז השאלות באותו השבוע, ואלו לפני־כן הריהו תמיד כאלו דבר “צדדי”, משהו בשולי־המאורעות; אכן, זה אחד מיתרונותיו המופלאים והמפליאים של המשורר — הוא קפדן לגבי “קטנות”, ומזהיר מפני זלזול בהן בכל דרכי האזהרה; הוא השיג בחכמתו כי רבה: כל הונאה וכל רמאות, כל סכלות וכל גסות, — נחבאים בתוך ה“פכים־קטנים” דוקא. ואלו בענינים ה“גדולים” ב“פוליטיקה גבוהה” הנם מופיעים “נקיים” ומזהירים; כדי להוכח בכך, ראוי לו למתענין לדפדף תמיד ב־7 גליונות של עתון יומי, הקודמים לטור השביעי, כי מצוא ימצא שרק לעתים רחוקות יהיה יודע מראש — על איזה פרט ישיר הטור של נתן א. ביום ו'; נמצא איפוא, כי הבחירה הזאת עצמה יש בה כבר מיחוד הגישה, מלבד הגישה הבאה על בטויה בכוחו הפיוטי המיוחד של המשורר.

ד    🔗

ואגב, — בתוקף הכשרון האמנותי והחכמה הטובה והמקורית שלו בספר זה הוכיח נ. אלתרמן עוד דבר אחד בעל ערך רב, והוא: — את “מגדל השן” אפשר לו למשורר לבנות לא רק בהתבדלות, על אי בודד ומרחוק, אלא אפילו — בתוככי־העם! כי שימו־נא לב — האיש מוכיח, מתוכח, גוער, נוזף, תובע, מנחם מקרוב־קרוב, מעודד, מלהיב, ומעל דפי עתון יומי, כלומר הוא עושה מעשה עתונאי ופובליציסט, — אבל איזה מרוָח שמור לו למשורר, איזו אהבה־בכבוד נודעת לבעל “הטור השביעי” העתונאות — שמחה להוכיח, כי יש וגם היא שירה, אבל ממש כך רשאית לשמוח גם השירה, כי על כן היא מוכיחה, שאין כל אתר פנוי ממנה, כי על כן יש משורר אשר בידיו היא חג־תמיד ואף יום־יום בקנה אחד ממש. —