תכונה מיוחדת לו לספר־שירים זה של לאה גולדברג, — אתה עומד עליה עם קריאת השיר הראשון שבו ומרגיש אותה עד שירו האחרון, — הלא היא מציאותו של מזג כללי אחד, מזג שחיוניותו בו, שכן הוא מגופם של חיינו, אבל מזג של אי בלב ים: אי של עצב רך, עצב פיוטי־חגיגי, הייתי אומר; עצב של משוררים מדור־דור, פיוטי־מסורתי, שרבים ממשוררי דור אחרון עזבוהו מחשש “שיגרה” או חששות אחרים, — אם כי אורו־מהותו לא פסק ולא יפסק לעולם, אם נזקקים לו בני כשרון ובני אמת. זוהי שירת ה“שטימונג”, — הגדרה שמלוא־טעמה הוא בעיקר בגרמנית, (שמא משום שראשית כוחה באה משירתה של לשון זו), — והיא שירת עצב, שאף־על־פי שהוא תמיד אישי־נפשי, הרי הוא גם כללי־אלמוני: לכל אדם — בשעה של השראה, ולמשורר — כמזג טבעי העומד לתמיד. והאלמוניות של העצב הזה אינה לגבי האדם בלבד, אלא גם לגבי המקום והזמן; ה“היא” של היינה כלום אין זו ה“היא” של כולנו, כשם ש“הגברת הנאוה” של אלכסנדר בלוק, או ה“הוא” של אנה אחמטובה הם של כולנו? ואף על פי שהזמן יסוד מרכזי הוא בשירתה של לאה גולדברג — הרי אין זה זמן מקוטע ומסוים; ואף על פי שזמן רומנטי הוא — בכל זאת איננו “עבר”; ואף על פי שזמן עצוב הוא — הרי אינו “הוה” (עתיד ודאי שאיננו), — זמנה של שירה זו הוא אל־זמן: “ערב… כמאות ערבים”. וכן ה“אני” שלה: אף על פי שהוא מורגש ומודגש מאוד, אף על פי שהוא ציר שלה — בכל זאת הוא “אני” כללי, אלמוני: “יש רבות כמוני”, “כולנו פוגשות בפתחי חדרים עזובים שממון אפל וקר”.

ומשום שנתעלה עצב זה מן האישי, — לפיכך אינו כבד ואינו מכביד (גם אם כואב הוא ומכאיב); אין זה העצב העוצם עינים, חותר ומתכנס פנימה, אלא דוקא פוקח עינים ומחדדן לראות את הרחוק, ואת המתרחק; ולא כעס ואיבה מוליד הוא, אלא איזו גאוה והנאה שביסורים; בעל־היסורים רואה את עצמו גבור, כי זהו עצב המחיב מעשה יפה:

עַכְשָׁיו אוּלַי אֶפְשָׁר לִכְתּוֹב שִׁירִים —

עֶגְלוֹת־הַחֹרֶף מְזַמְרוֹת בָּרְחוֹב,

סִפְרִי צָנַח, חַלּוֹנוֹתַי קָרִים

וְלִי לֹא טוֹב — —

כמה בדידות ועצבון — ואף־על־פי־כן: “אפשר לכתוב שירים”; כי עצב אישי זה עיקר כוחו הוא בכלליותו, באלמוניותו, — כוחו בגובה והמראה ולא בהפנמה; אכן, זהו עצב יפה, עצב… מנחם; בלעדיו, כאלו, יהיו החיים כהים, נטולי טעם; הוא גורם לשירה, והוא עצמו שירה (“את ידי תנשק ותלך” , ואף על פי כן “הכל יגמר כמו שירה”). מובן מאליו, שיש ברצינות זו גם סרקזם, כי על־כן יודעת המשוררת ל. גולדברג, שהאמנות יש בה ממדת האסתניסות והיא חוששת מפני “רצינות רצינית”, — הסרקזם הוא המסוה המאשר את הרצינות שבדברים.

עצב זה אינו דרמתי כעצב האחר — האישי־תמיד, הכבד, עצב ההפנמה, — אבל אינו פחות טרגי ממנו, אם כי טרגיותו אחרת; עצב הרואה את עצמו כשירה — יש בו מן התמימות הנעלה, אבל כמדת התמדתו כן מדת אכזבתו, לעצמו, לבעליו: כי, סוף־סוף, כל עצב כואב ומכאיב הוא, אלא שכאן הוא כאב בלתי־צפוי וממילא יש בו לא בלבד מן המכאובות אלא גם מן העלבונות. וכאן עוקצו.

על מדת רגישותו ומסוכנתו יעיד פסוק אחד נפלא בשיר “העורב” שבספר זה:

שְׁעַת יוֹם נִזְדַקְנָה לְאַט וְאִגֶּרֶת אֵינֶנָּה.

כמה תהומות אכזבה בבת־אחת בתואר המזעזע הזה של שעת־יום אחד שנזדקנה. כמו שתהומות של כליון אורבות לעצב־מרצון זה בשיר “האחרת”; מרצון, — שכן משתעשעת היא בעצבה: “ראיתיה מרחפת במחול; צעירה, גמישה ומנצחת”, — אבל ההמשך הוא:

בַּמַּרְאָה מוּלִי — פֶּה רָחָב וָמַר.

עַל הַמֵּצַח קֶמֶט דַּק נִמְתָּח.

רַק עַתָּה אָבִין, מַדּוּעַ הוּא אָמַר:

“לִי לֹא טוֹב אִתָּךְ”.

הצדקת־הזולת שכזאת, צדוק־הדין שכזה — ב“שעשועיות” שבו מחלחלת הטרגיות, בעיקר — על־ידי זה שאין בעל הצער הזה מחוסן מפני הכאב על־ידי התאמנות בהתנגדות לו.

משוררים רבים התחילו אצלנו בשירת־“שטימונג”, ולא עמדו בה, שכן חסרים היו את הרוך המיוחד לשירה הזאת — את הרוך האמתי, הטבעי, השרשי; לאה גולדברג, בשורש מהותה השירית, היא בת האקלים של שירה מעודנת זאת, שירת הלך־הנפש, שירת־ה“שטימונג” במובן הפנימי, העמוק של מהות פיוטית זאת.