העצב החריף של שירי “שבולת ירוקת העין” ללאה גולדברג מעלה לנו גם הד מעצבם של “טבעות עשן”, בתוספת כוח ובגרות; זהו עצב פתוח ומובן ואף־על־פי־כן אוירתו מיוחדת, אישית — ומשום־כן טבועים כל השירים האלה בחותם של יחוד; ואלו החזרה על נעימה אחת, שכל פעם נוסף לה איזה פרט חדש — מוכיחה, שעצב זה אמתי־עמוק הוא ומתמיד; ב“טבעת עשן” היה בעיקר דרמתי, בספר החדש — טרגי.

אם נביא זה מול זה בית מ“טבעות עשן” ובית, קרוב לו בתוכן, מ“שבולת ירוקת העין” — נבדיל ונראה את תוספת הכוח והעומק; ב“טבעות עשן” שרה לאה גולדברג:

הִיא אֵינָהּ טוֹבָה מִמֶּנִּי וְאֵינָהּ

יוֹתֵר מִמֶּנִּי מְפַיֶּסֶת וְסוֹלַחַת.

הִיא רַק שְׁקֵטָה מְאֹד וּבִטְחוֹנָהּ

גִּלָּה לִי בְּלִגְלוּג שֶׁהִיא הַמְנַצַּחַת.

ואלו ב“שבולת ירוקת העין” אותם הדברים כמעט — בהירים־שקופים, רוננים־מעצמם ומזעזעים בעצבם הטוב:

אָז גָּחַנְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נְעָלֶיךָ,

לִוִּיתִי אוֹתְךָ עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ,

וּבַדֶּרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ

לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּךְ.

שם נראה היה לעין ממש הרגש החשוף, כאן הבינה הצלולה ב“אני” השירי; צלילות זאת היא שהשפיעה גם על צלילו של השיר, שהוא נבון, מוצק, אף־על־פי שהוא קל. כל מה שזר לקצב השיר, כל העלול לכופף את זקיפותו הנגונית — הורחק ללא חרטה; קלות הצעד שהיא אחת מסגולות שיריה של לאה גולדברג הפכה ב“שבולת ירוקת העין” לגרציה, — זו שאינה שכיחה כלל בשירתנו, אבל כל־כך נחוצה, כל־כך הכרחית לה; ואם סגולה זאת מצויה כמעט בכל שיריה בספר זה — הרי שבארבעת השירים “הרוח הקטנה שלנו” הועלתה למדרגת־שכלול יפה מאוד; עצוב תכנם וצורתם של שירים אלה משוה להם עדינות של חרסינה נאה; הרבה אור והרבה מוסיקה שפונים בחומר פריך זה, שרק דקי־טעם יודעים להעריכו ולהחשיבו.

שירי “שבולת ירוקת העין” מלאים עצב, שופעים חן, עדינים בצלילם — מורים לנו, שהמשוררת לאה גולדברג מיטיבה לגלות את אפיה, לשמור על צביון ה“אני” שלה, להבין יותר ויותר את יסודות יעודה, לעצב כל אלה בדרך אמנותית משלה.