שירו של אהרן אמיר מצוחצח, מגוהץ, ואף מטורזן; כלומר: זהו שיר סגור ומסוגר לעצמו, אינו מסביר־פנים ואינו מחיך, ובכל אופן לא אינטימי; אולם מכאן אין לפסוק כי אהרן אמיר שכלתני הוא ואת הנפש, או את הרגש, לא תמצא בשירו.
אכן, אין השתפכות־הנפש מטבעו, והרגש שאצלו אינו מובע בקול ובמפורש, אלא בהתאפקות ובסמל; רק ב“מסוה” באה אצלו הנפש ורגשותיה על בטוי, ומסוה זה הלא הוא בצורת החלטה, הצהרה, וכאלו פסק־דין הוא פוסק או גזרה הנו גוזר:
מֹצָּה, מֹצָּה, כִּי שְׂאֵת לֹא אוּכָלָה,
רְדֵה אֶת הַדְּבָשׁ, כִּי נִלְאֵיתִי כַלְכֵּל.
אֱרֵה אֶת הַנֵּרְדְּ, כִּי צְמָתַנִי הַבֶּשֶׂם.
מָסְקָה הַבְּחוּלִים. כִּי כָבְדוּ עַד מְאֹד.
ואין כל ספק בדבר, — טבעו של זה האיש הוא, שאי־אפשר לו להופיע בפומבי אלא “מכופתר” עד תכלית, ובכך נעוץ גם ההסבר, שהוא שר את האהבה העתיקה דוקא, זו שהעירוֹם שלה הפך והיה לאבן ולפסל ולא גוף חי מעורטל; והאם יתכן שלא נבין ונדע כי דוקא הנפש חזקה היא מצור, כי אינה נעצרת בפני מכשולים, כי כל המקומות מקומה וכל הדורות זמנה? והן השכל הטוב מחיבנו להשיג, כי אהבה להגר ה“רחוקה” אינה מועטה, ושמא אפילו מרובה יותר מן האהבה ל“הגר” קרובה; השיר על הגר אינו בשום אופן שיר שבארכיאולוגיה, והכונה, מדעת ושלא־מדעת, אינה “להחיות” את הגר ולהביאה אל ביתנו, אלא להפך, — כשאהבה גדולה שלו בין שִׁנָּיו “בורח” המשורר ומבקש לו מפלט אצל… הגר! כי על כן השר להגר בהתמוגגות אינו חושש שיראוהו סנטימנטלי, כי הן זוהי השתפכות־נפש היסטורית, כביכול, ודומה הוא הדבר למי שמרצה מן הקתדרה, אשר איש לא יחשדו כי המרחק שהוא נוקט בדוי הנו, שהשם רק מושאל, וכי לאמתו של דבר הכונה לאחת קרובה, אם כי בלתי־נראית, ולה יגלה המשורר:
דּוֹדַיִךְ אֵרְוְ. סוֹדֵךְ אֶשְׁכָּר. כֹּרְתָה הַבְּרִית. יִיקַד בָּשָׂר.
וממילא מובן כי בריחה זו אל העבר, או יותר נכון, זה ההכרח, מכוחו של טבע אישי, להבריח את העבר לגבולות ההוה, מחיבת את המשורר הנאמן לעצמו, להבריח עבר שהוא שלם, כלומר: — לא רק את דמויותיו, על שמן בלבד, אלא על צביונן־כמו, ומכאן גם הקצב וגם טעם־הלשון המיוחדים; נמצא, איפוא, שאֶכסוטיזם זה דוקא הוא ההפך מאכסוטיזם, כי על כן מקורו אינה כונת השתעשעות ולא רצון ליטררי, אלא אכסוטיזם בתוקף של אופי ובכוח של בישנות, נגיד, שהיא טבעית כל־כך, שהיא אורגנית ואין תרופה כנגדה אלא להיות טבעי ב“אי־הטבעיות”, לחיות חיים של הוה בזמן שעבר; וההוכחה לכך הלא היא מדת השלמות של ההברחה הזאת, וההתמדה בה, ומדת ההשתרשות בזמן ובמקום המושאלים; ואהרן אמיר בכשרונו הטוב ובסממנים אמנותיים מובהקים מוכיח זאת ואינו משַׁיֵּר בנו כל ספק, כי —
זֶה עַצְמוֹ שֶׁשּׂרַף, זֶה שִׁירוֹ בַּכִּבְשָׁן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.