השגות על דעתו של י. פיכמן

א    🔗

אין חלקי עם הסימפליציסטים, המחלקים את עולם הספרות למחנה של “צעירים” מול מחנה של “זקנים”; כי הדור, או הזמן, אינו אלא הצבע (וגם המסגרת), ובשום אופן — לא הכשרון, הוא הוא הרוח, המצַיר את התמונה; ואעפי“כ — יש תופעות, שטעמן היחידי הוא דוקא זה, שאינו מקובל עליך; הנה כי כן תאלץ לפעמים להודות, ש”מלחמת האבות והבנים" שהיא, כידוע, נחלת המשפחה, ומצליחה מזמן לזמן לטבוע את אותותיה גם בגזרה המדינית, — אינה מנקה, כנראה, גם את עולמה של הספרות ומתגלית בה בדרך של תאונה, הייתי אומר; ודאי, יסודה של “מלחמה” זו מובן לכולנו, אבל אין בינתנו פוטרת מלראות גם את ההעויה המבדחת שבדבר, הלא היא המוכניות אשר ב“הגלגל החוזר”, שעל פיו מי שהיה אתמול הבן ה“מתקדם” והנלחם באב ה“מפגר”, — נהפך לפתע לאב הגא על ימים־מקדם, יוצרי־הנכסים, ומתגונן בחרוף־נפש בפני הבן “פורץ־הגדר”, הריק מכל כוח בונה ויוצר, רחמנא יצילנו; אכן, מעטים ויקרים הזמנים הנבונים והמאושרים, שבהם יהיו רואים הזקנים ששמשם מתגלגלת בזריחה חדשה (אצל צאצאיהם), והצעירים יהיו תופסים, שאין הם מתחילים משלב “ראשון”, אלא מן השלבים שנכבשו עוד לפני היותם (על ידי קודמיהם); ובדיעבד הרי יש להודות ולומר, כי אין דומה מרד של צעירים בזקנים ל“מרד” זקנים בצעירים; כי הצעיר המורד סובר לתומו, כמובן, שהוא זקוק למקום “פנוי” גם מאחוריו — לשם הנסיגה העורת, נסיגה שהיא לו צורך לדחיפת ריצתו ועליתו בהר (כי על כן לא השכיל לדעת עוד, כי יער נסתר של כתפים רחבות נושאות אותו אל הפסגה הנכספת, שהוא ראוי לעמוד בה ועליה); ואלו הזקן, המבצר את מקומו בהוה על־ידי הסגת גבולם של המתהוים, — מפנה לעצמו תהום. וכאלו פוער אותה בידיו לרגליו; ואפילו אם אין כאן כונה מראש, אלא גלוי אינסטינקטיבי בלבד — הרי עדותו למצב נפשו של העושה קשה שבעתים.

ב    🔗

אולם כאן נראה לי, כי לשם מניעת גלוי פנים שלא כאמת בהשגותי הבאות להלן על דעתו של י. פיכמן בדבר מעמדה של שירתנו הלירית בשעה זו, שהביע אותה במאמרו “לספרות השנה”, שנתפרסם בשנתון “תו־שין־גימל” (הוצאת “דבר”), — עלי להקדים מעין התנצלות בשערי זה, ולהודיע למי שאינו בקי בדבר, כי אני רואה עצמי, מתוך רגש גאוה, תלמיד מתלמידיו של המבקר י. פיכמן ומוקיר מתמיד של שירתו, שאני חי עליה, כחיותי על כל שירה חשובה בעיני; אלא שבהכרה מלאה הנני מאמץ את עצמי במקרה זה, שדרך־הארץ מפני גדול לא יביאני, חלילה, לידי משוא־פנים ולטשטוש התנגדותי לראית־דברים כראיתו של י. פיכמן הפעם, אף לא בחינת סטיה זמנית; ודוקא משום שאני מיחס ליעקב פיכמן מדות אמנותיות הראויות לשמש מופת, ומפני הודאות שכוחו רב להשפעה — הריני ממהר לדחות ולהזים את הדיאגנוזה שלו, יען כי היא קובעת נפשות של יוצרים יקירי שיר, החיים ועושים בימינו אלה.

ג    🔗

לאחר מבוא קצר — מתחיל י. פיכמן את סקירתו השנתית הנ"ל מפירוט אישי־מוסמך של הנחות־קודמות וקביעת כללים אמנותיים מובהקים, היפים ליצירה שתכנה אקטואלי (בשעה זו — תוכן שיש בו משום “מאמץ מלחמתי”); הנסוחים מצוינים בטעם דק, מאירים בהברקותיהם ומפליאים בנתוחיהם המעמיקים; העיקר בדבריו הוא, כי שי אקטואלי שהוא גם שיר לעצמו — כמוהו כמעט כמעשה נס; לנו אין כל ספק בדבר, שי. פיכמן הסיק מה שהסיק גם מתוך בקורת עצמו; כי ודאי ידוע גם לו, ששיריו האקטואליים שנתפרסמו השנה — רחוקים מאד מהשגי השלימות שהשיג בסוניטות אשר פרסם באותו זמן, — וקרובים יותר לכשלונות, שהוא מצביע עליהם בדרך המופשט, בלי קריאת שמות הנכשלים (ואל נא יחשב לי הדבר כחוסר־צניעות אם אצין בזה למעונין בדבר, לשם קמוץ בחזרות, שדעתי בכללו של הנושא הנדון כבפרטיו — כדעותיו של י. פיכמן, — כמוכח במאמרי “מלחמה וספרות” שפרסמתי באותו השנתון).

ד    🔗

בהמשך דבריו עובר י. פיכמן וסוקר את מעמדה של שירתנו הלירית בזמן הזה, מתוך השואה עם זו שיצר דורו; ממילא מובן, שהוא מסַיג עצמו בסיגים לא מעטים ואינו קובע, חס ושלום, שדורו כולו זכאי בשטח זה, ואעפי“כ הוא מסיק: “אבל אם נבדוק, למשל, את שירי ‘הדור’, ‘הצופה’, ‘השלוח’ (באותן השנים), נמצא תמיד אחוז מכריע של שירים שאינם מבישים את הספרות, ואינם מבישים את בעליהם”; ואלו לגבי הדור הזה, הוא מקדים ואומר: “מי שעוקב אחרי השיר הלירי בשנים האחרונות, אי־אפשר שלא יתעוררו בלבו (עם כל הגדולים החדשים שגדלה ערוגה זו) חששות קשים לסוג ספרותי זה”; ולבסוף, — אעפ”י שהוא מסתיג ואומר, “שאין זאת התיאשות משירת זמננו, שלא רק כשלונותיה, כי אם גם השגיה מרובים” — הוא מזהיר “על סכנת ההתנונות, שסימניה בולטים והולכים”; והנה: — קודם־לכל לא נהירה לנו הדרך של חלוקת דורות זו, שלא הזמן היא מידת הדור, אלא האיש; כי אם לא כן, צריך לשאול בפשטות: לאיזה משני הדורות שיכים שיריו הליריים המזהירים של י. פיכמן, שנכתבו וגם נתפרסמו השנה? — האומנם לדורו של “הצופה” ו“הדור”, ולא לדורם של “מאזנים” ו“מוסף דבר”? והשירים הליריים הגבישיים־הזכים, המוארים באור פנימי גדול, שי. קרני פרסם בשנים האחרונות, מהם גם השנה, — לאיזה משני הדורות ניחסם? שמא משום איכותם המעולה בלבד עלינו לזקפם לא לזכותו של הדור שהבשילם וקלטם ראשונה, אלא דוקא לדור שלא ראה את אורם? הלא אנו שמענו לעצתו של י. פיכמן, עמדנו ובדקנו את השירים בבמות הנ“ל לעומת השירים בבמותינו הקימות, גם הבאנו בחשבון את התנאי המוסגר של המבקר הנכבד — “לפי מצב השירה בימים ההם”, — והרינו להפתיעו ולשמחו, כי טעות היא עמו: — הדור הזה קנה על נקלה את השגיו החשובים של הדור הקודם, קלטם קליטה יפה והוסיף עליהם השגים מהשגים שונים וחדשים; הרי זה ממש כשם שר. מ. רילקה וס. גיאורגה, נגיד, קלטו את גתה והוסיפו עליו, או כמו שקיטס ובלֵק קלטו את שקספיר והוסיפו עליו; או אפילו כשם שא. בלוק ומיקובסקי קנו לעצמם את פושקין והוסיפו עליו; האמנם מסוגל מי שהוא לקבוע בדרך של השואה עם שקספיר, למשל, כי השירה הלירית האנגלית בדורו של קיטס היתה… ירודה? נודה ולא נבוש, כי כל צרכה של השואה כזאת וכל טעמה של מסקנה ממנה אינם מובנים לנו; לא כל־שכן שלא מוסבר איך אפשר לפסוק מה שפסק י. פיכמן, בשעה שזכינו לכנסת לא קטנה של משוררים ליריים בדור זה, איש איש ויחודו עמו, שיצרו ויוצרים ערכים “שאינם מבישים את הספרות, ואינם מבישים את בעליהם”! אכן, “התנונות” ראויה להתכבד בה היא זו, שעל “סימניה הבולטים” אנו מונים את הליריקה של א. שלונסקי, זו שהרעימה עלינו ברקי־אביב מאופק עד אופק; שלפתה את הדור בהתלהבות של שכל; שגלפה דמות פיוטית לתסיסה באומה הקמה לתחיה; שיצקה מטבעות קצב וסממני לשון חיה; שתלתה מפתח על האוצר הבלום של אפשרויות יצירה שירית; או הליריקה של א. צ. גרינברג, זו שלהטה את דמנו העיף; שסלסלה יאוש בסלסולי פתוס נשגב, עד שהרנינו תקוות מתוך־היאוש דוקא; שפשטה שורותיה הנוגנות כזרועות אדירות לנער אותנו וללכדנו יחדו; או הליריקה של נתן אלתרמן בעל כתונת־הפסים, זו השופעת עלומים נאורים, עלומי־אומה ועלומי יחיד באומה; המרהיבה את הדעת וקוסמת ללב; המותחת גשר־כקשת בין עבר רחוק, עבר קרוב לבין הוֵנו והתהוותנו; הבוחנת פרחים וששה על ניחוחם וצבעם, אבל שוהה ומשהה עד היותם פירות כבדים; הממזגת חדות־חיים של פרט עם כובד ראש ואחריות של כלל; השוקדת על ח”ן של צרוף עממיות עם התבודדות־במועדים; ועם שירתם של אלה וסביבם — עדה מעודדת ונוטעת גאוה של ליריקנים, שחותמם מצוין במקוריות, במדה זו או אחרת, שכוחם מובלט ומורגש, שעל ישותם אין לפסוח; — האם אפשר שסוקר בעל חך עדין כי. פיכמן לא יהיה זוכר (אם קרא וטעם) את הליריקה הרליגיוזית של “ארץ ישראל” לי. בת־מרים, שבאה בלי־דעת אולי בסודה הטמיר של “ברכי נפשי” וכדומה? או הליריקה האפלה, המאוכלסת שדים ושדות של א. רגלסון, בעל ה“קין והבל”? או הליריקה המתרפקת־המתחטאת בקול־מיתרים דק ונוקב של ל. גולדברג? או כמה שירים ליריים של ש. שלום, בשעה שאנו זוכים והוא שוכח להביט וליהנות מעצמו בראי? או לחשיו־כשפיו הנזיריים של עזרא זוסמן, שהאפלה העבה בבארו מסתירה לפעמים את עמקה ואת מימיה החיים? ואיך נבליג על יצר הבעת השמחה למראה הגן הגדול החדש והנוסף של שירתנו, ולא נזכיר עוד גם זאת, שהזרע הכנעני, נאמר, המועט והמרומז בלבד בשיריו של ש. טשרניחובסקי — מצמיח שדה נרחב, והוא כמין יין שהוא גם משומר וגם חדש: ולא אקרא בזה אלא בשמו של זה, שעל ערכו לא יוכל לפסוח הבודק בענין לא רק את ממגורות יצירתנו אלא גם את הקמה שלה, וסוקר אותה, — הלא הוא יונתן רטוש, בעל ה“חפה השחורה”, שכולה מלאכת־מחשבת כבדה, הדומה לחרוט בעץ, שכבר העמיד תלמידים, שגם להם נודע משקל, אלא כיון שהם רק מתחילים לא ניחד את שמם בצמצום הזה; והלא י. פיכמן עצמו קובע בסקירתו הנ“ל, כי מעטים הם בקהלנו הנזקקים לשירה הלירית, “ומעטים עוד יותר הם אלה שהוכשרו להעריכה”, — הרי שדוקא משום זה לא מוסברת ומאד תמוהה בעינינו העובדה, שמבקר בעל סמכות כסמכותו יהיה מכריז בפסקנות על דלות ועל סימני התנונות בשעה שהאמת היא בהפך מזה! ואין ברירה אלא לקבוע ולומר: או שי. פיכמן נתפס לשעה קלה לאותה חולשת־ההרגשה, המשמשת, כנראה, יסוד ל”מלחמת האבות והבנים" וכיון שעורך בישראל דחקו בשעה זו דוקא — קבע לה מוניטין, או שקריאתו לא חרגה מחמת טעמים סמויים מאתנו מתחומי שירי בני־דורו, ומרוב דבקות בהם, הראויה, אולי, לשבח מסוים, לא נוצרה הסקרנות לשירי הדור החדש (שאנו, אגב, מונים עליהם גם את שיריהם רבי־המשקל של ז. שניאור, י. פיכמן, י. קרני וי. שטיינברג) והוא רק מנחש נחושים ומשער השערות ולא בוחן ומעריך, לא מנתח ומפרש שמות, אלא רומז רמזים ומזהיר אזהרות.

ה    🔗

והן לא יחשדו, כי לא ברור לנו, שאין חשיבות למבקר, אלא אם הוא בוחן את המצוי, כל מצוי, גם במדת־הרצוי, שהיא גדולה תמיד, אצל בעלי שעור קומה, במשהו מן העצם המדוד; אולם סברתנו היא, כי אם מדה זו היא היחידה בידיו של הבוחן ובלי קשר הדוק עם הנבחן, הרי שהיא מזיקה במקום להועיל; ואם אמנם לא ההזק או התועלת הם העיקר, בבקורת אמנותית, הנני לומר בכל־זאת, כי על ידי בחינה זאת בלבד הופכת הבקורת למעין יריה בתרמילים ריקים מחציהם. ואין הדבר משנה גם אם תרמילים אלה עשויים, נגיד, זהב טהור; ובצדקת כלל זה אפשר להוכח גם אם נשוה את החלק הנ“ל במאמרו של י. פיכמן, הדן בשירה הלירית, לחלק הבא אחריו והדן בפרוזה העברית של ימינו; וכאן מתגלה לנו מה שהוא מוזר ומדהים: — המשורר י. פיכמן — בקי יותר בפרוזה העברית של זמננו מאשר בשירתנו ועל־כן הוא אוביקטיבי־צודק יותר בסקרו אותה ובהעריכו את מעמדה הכללי; גם לגבה הדיאגנוזה חריפה, נוקבת ותבענית, אלא שההתכונות שונה תכלית שנוי, כי היא רחוקה מבטול ומרמזים סתומים ונשמעים לכמה פנים, שנתלוו לדבריו על השירה הלירית כהנ”ל; ולמה לא נפרש ונגיד, כי תמיד תמוהה העובדה, שלא קם רצון מלפני המבקר י. פיכמן דוקא להקדיש פעם, ולו בחינת יוצא־מן־הכלל, מאמר־הערכה מיוחד על השירה העברית של הדור החדש, כמו שעשה זאת ח. נ. ביאליק בשעה אשר נשארה חרותה לטובה בתוכנו; וכי אפשר, שאין אפילו אחד, שיגרה וימשוך את איזמל דעתו לנתוח שירה רעננה ביתרונותיה כבמגרעותיה? אמרתי, שהעובדה הזאת “תמוהה”, אבל ארחיק מזה ואגלה יותר: — היא גורמת מצד אחד להסוסים, מאידך היא מעודדת איזו בדידות והתבדלות, עוזרת לנתוק חוליות של שרשרת אחת; ויותר גם מזה: — היא העלתה, בדרך השכל והיושר, את החשד, שהמאמר הנידון מאשרו, כמבואר לעיל; ויש להודות ולפרש: גלוי מוזר־תמוה זה — גלוי עברי־“מקורי” הוא, — בספרות אחרת אין לו דוגמה ואח; ולא למותר הוא, נראה לי, אם אומר שהנני “שמח” הפעם, שאיני משורר, ויכולני להעלות על הכתוב את דעתי בענין זה בלי מוראו של ה“חטא־לא־יכופר”: — לביתי אני עושה!