רקע
ישראל זמורה
משורר הדת (ש"י עגנון)

 

א    🔗

הדת היהודית היא עצמה שירה, ונמצא שהאומר שירה עליה אינו מתכון להוסיף לה מה שאין בה, כביכול, מלכתחלה; ואל יטעה הטועה ויאמר, כי זוהי שירה־שבכוח ואלו היוצר־האמן בא ומוציאה אל הפועל, כלומר מאציל לה בגלוי ממה שהיא האצילה עליו בנסתר, כי לא כן הדבר, — אלא היא שירה ממש ומצויה תמיד לכל בעל־לב־ודעת מתוכה־ועצמה; אפשר לומר איפוא, שמגע האמן בדת יש בו מעין שיר השירה, כלומר: — עדון מתוך עדון ומורכב מתוך מורכב; ושמא כדאי, לשם הבהרת־יתר של הענין, להגיד במפורש: — ספורי החסידים, של י. ל. פרץ, דרך משל, או של מ. י. ברדיצ’בסקי אין בהם משום שירת־הדת אלא בחינת שיר על פרטים פיוטיים אחדים, או רבים, מחיי הדת בישראל, וההבדל גדול עד מאד, ממש כהבדל שבין ענף שכרתוהו מן האילן על מנת להקריבו אל עינינו ולהמחיש לנו את נויו לבין הענף על אילנו בקרקעו, גם אם נויו אינו מוחש לנו כל־כך מחמת תלותו בענפים אחרים המטילים צללים עליו והמונעים שהתבוננותנו תהיה נתונה כולה לו עצמו; והלא גם במשל זה יש כבר משום צמצום הרעיון, כי הדת, אצל משוררים ממהותו של ש. י. עגנון ומשיעור־קומתו, אינה בחינת אילן אחד בלבד, אל בפירוש יער עבות, שמרחבו כמרחב חיינו כולם, עמקו כעמקם וגבהו כגבהם; ובקצור, שהוא נמרץ, אבל כולל בתוכו אפשרות למחשבה ארוכה, אפשר לומר: אנו רואים את ש. י. עגנון משורר הדת לפי הדרך שהננו רואים כך את הקדמונים, את רב יהודה הלוי או את רבי משה אבן עזרא, אף־על־פי שכתבו, כידוע לא רק שירי־קודש, אלא גם שירי חול, חידות משעשעות, ואפילו שירי חשק.


 

ב    🔗

וכשם שסגנון־חייו של היחיד, כסגנון־חייהם של רבים, אינו דבר שבמקרה או בבחירה־חופשית, אלא נובע מתוך השקפת־העולם והרגשת־העולם, כן גם סגנונו הספרותי של היוצר והאמן — נובע גם הוא ממהותו העמוקה של רוחו ותלוי בה; וסגנונו של ש. י. עגנון — יש ברקמתו בפירוש מן הדתיות; אולם, כל המסיק מזה שיש כאן איזו אסכולתיות, אינו אלא טועה ואף מגלה לעין־כל את חוסר־ההבנה שאצלו, כי על כן כל משפט ומשפט בספוריו כולם של ש. י. עגנון — ממקורו שלו חצוב ועל פי טעמו וכונתו חטוב; השפעתם של ספרי הדת, ספרי יראים וחכמים ישראליים על סגנון יצירתו של ש. י. עגנון אינה גדולה יותר מהשפעתו של האויר על האילן הצומח באקלימו הטבעי לו, כלומר — מסיע לו לפתח את אשר טבוע ועומד בסוגו ובמינו; והלא השפעתו של אותו אויר אינה גורמת לעולם שכל האילנות יהיו אילן יחידי, אלא כל אחד מהם שונה, והחכם לדבר זה ידוע כמובן, להבחין בהבדלים ומסוגל לקבוע על פיהם אם אילנות אלה ואלה הם בני אקלים זה או בני אקלים אחר; כך אפשר להבחין ולקבוע למשל, אף על פי שיש הבדל לאין שעור בין סגנונו של ג. שופמן לבין זה של א. נ. גנסין, כי הם בלי ספק, בני אקלים רוחני אחד של בודדים וגלמודים בתוך המון עם רב סביבם; ובני אקלים אחד, של יהודים היושבים בתוך־עמם להנאתם, הנם כודאי לנו, גם מנדלי מו"ס וש. י. עגנון; אבל בחנו ותמצאו מה רבים הם ההבדלים שבין סגנונו של זה לבין סגנונו של זה, כי על כן שניהם מקורם ביחוד האישיות, אף על פי ששניהם חתומים בחותם העממיות של למדנים עבריים ובני־תורה ישראליים.


 

ג    🔗

בתאורי ההדגשה הדתית, מנהגי ישראל, אפני הדבור של יראי־השמים, שאנו מוצאים אצל הנפשות הפועלות בספורי ש. י. עגנון אין בהם כל כונה מיוחדת, טנדנציה בלע“ז, אלא הם מגופם של אנשים־יהודים אלה שהמספר הגדול מצא ענין לענות בו; הדת והדתיות הן תכונה מלידה, מורשת־אבות עמוקה, מדה־טובה מושתתת, אצילות־רוח; גם בשעה שאתה מוצא בזה מנה כל שהיא של מצות־יהודים־מלומדה הריהי מוכיחה בעליל גם בכך, כי אין כאן ענין של חקוי, חלילה, והוראה מן החוץ, אלא דוקא כמין מסורת מובהקת שנושאים אותה בפשטות וטבעיות ואין בודקין עוד אחריה; אף לשון משאם־ומתנם האישי והפרטי — אינה ערטילאית כמובן, ואינה חסרת־דם או נטולת־צבע, אלא טבועה בחותם של יחוס־אבות, ואפילו היא אופינית למדבר כשלעצמו; יש כאן מן הבושם של דור־אל־דור יביע אומר, יש בה משהו מאותו מחזור טבעות, טבעת לטבעת, המעמיד אותך, אם תבקש זאת, על גילו של העץ; כי כל שלשונו של יוצר מקורית יותר — מרוּבות יותר ההשפעות הנבלעות בתוכה, יותר נרמזים בה שלובי שלובים של תקופות מסוגננות ומעוגלות כבר בעם ושל צרופי־חכמה של אנשים שקדמו לו; כי המקוריות ביצירה אינה אלא זו שיש לה מקור־מחצב וממילא יש בה גם הכוח להיות מקור בין המקורות למקוריותו של אחד או רבים בעדן ועדנים; והלא כל־כך פשוט ומוסבר הוא, — אדם צריך להרבה יותר סגולות רוחניות ולכשרון בלתי־שכיח באמת כדי למזוג את תמצית הדורות של יצירות העם ביצירת־היחיד שלו ושאינה כורעת־נופלת בכל־זאת תחת משא־אדירים כזה, ואף אינה מטשטשת במאום, משצריך לאדם כדי לגלם את כוחו העצמי בלבד אם הנו בחינת מתבדל ומתנזר מעשרם, מטובם ומהודם של אבותיו; ועל־כן, כל הקובע אל נכון ועל יסוד הבחנה מדויקת, כי יוצר מן היוצרים הוא בעל סגנון “עממי” או “מסורתי”, קובע כך, כי היוצר הזה איש־המעלה הוא, בעל סגולות־נפש אצילות וכי הנו מחונן כשרון־השגה וכוח אמנותי גדולים מאד; הנה כי כן, — זה סגנונו של ש”י עגנון ולשונו המופלאה, הנותנים לנו לראות בהם בבואה גבוהה משיחם־ושיגם של חסידים, לחוּש בה את בשמה הישן־נושן של האגדה ומשהו מטעמה של ספרות רבנית — כמה גדולה יש בעצם האפשרויות של אסוציאציות הללו, כמה מקוריות מוכחת לנו בזה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47260 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!