רקע
ישראל זמורה
דבורה בארון

 

א    🔗

אחד מסימני־ההכר המובהקים של הספור העברי הוא קולו של המספר, המלוה, כמעט תמיד, את הספור; נדמה לי כי יש איזו כונת־לואי, אולי כונה גזעית עתיקה, היפה גם לדורנו זה, כנראה, והיא שכל מספר עברי כאלו אומר לקוראיו: שמעו ודעו (לפעמים אפילו: שמעו ולמדו); ואם כי מבחינת ההלכה האמנותית של הספור הרי זו סגולה שלילית, — כי את קולו של המספר בספור הצרוף אין אתה שומע אלא כהד (בסופו של הספור) ובשום אופן לא בשעת הספור וכלואי־תמיד, — הרי יתכן הדבר (כיון שזהו קו־אופי כללי לאומי), שמספרינו יהפכוהו לחיובי־אמנותי על־ידי הכרה במהותו (שמא ירושה היא וגלגול מטעמה של הנבואה בישראל?), על־ידי טפוחו ושכלולו. אולי נהיה למדים וקובעים, כי הספור העברי (פרט ליוצאים מן־הכלל) הוא הספור שמזגו חם דוקא; כי מדת־חום בלתי שכיחה וחמימות־קול אתה שומע בלחשו העיף של א. נ. גנסין כבזעקתו של י. ח. ברנר, בבוזו המחושל של ג. שופמן כמו בלעגו — “מלמעלה למטה” של ח. הזז, בשנאתו־קנאתו של א. שטינמן כבהעויתו דו־משמעות של יעקב הורוביץ; אפילו בישוב־דעתו של ש. י. עגנון אתה מבחין קול (בכל אופן: רצון להיות נשמע).

לאחר ספורי אשר ברש, שקולו כמעט אינו נשמע בהם, הרי דבורה בארון היא הכותבת ספורים עברים טובים, שהספור בהם אינו מתחלף בדבור; הן הדין נותן, שהקול בשעת ספור לא יהיה קשור במספר, שאין אתה רואהו, שאינך צריך לראותו, כי חבוי הוא בצללי הדמדומים, היפים לספורים; המקשיב עוצם את עיניו והספור קולח באזניו; נשמע לו כבת־קול; והמספר אינו מתלהב (וההתלהבות הכרחית למספר בשעת ספורו) מקולו אלא ממראהו; מראה אחד גורר אחריו מראה שני, — גם המראות קולחים בין המספר והמקשיב. האם לא משום־כן נעימים לנו גם העצב והטרגיות שבספורי דבורה בארון? אלה הם ספורי־התבוננות, לא התבוננות שהיא תנאי־קודם לעצם פעולת הספור, ההתבוננות, הנגזרת ממושג של בינה, זו הבינה הבאה לאחר־כאב (תאום למושג “לאחר־יאוש”). זו שהיא הצטללות גדולה ומטילה אור על העצב והיא משולהבת בתוך הספור בעולה; לפרוזה זאת יש נגון מיוחד נגון מעינות צוננים ונובעים שאננות עמוקה; פרוזה זאת מספרת על מוראות־החיים, על פגעים ועל מות, כספר על חיי־אידיליה: — בעינים מחיכות; חיוך שיש בו לעג טוב־לב לשורש הרע שבקיומנו, חיוך האומר: לא תוכל לנו, המשחית, לנו, לחיים, כי הנה חיים אנו ונהנים גם… ממך, המשחית.

מספר־למופת מסוג זה הוא הרמן הסה, הממצה בספוריו את כל תהומות הטרגיות שבחיי האדם, הפורש את העצבות הדגולה במעשה מקיף את כל מעשינו, את כל הויתנו — ואף־עלפי־כן הרי הם נקראים כאגדות; ואל נטעה ונסבור, כי יש בזה משום איזה סלוף, משהו מהרדמת המציאות, מקשוט הרע, — חס וחלילה! אדרבה, — חכמת־חיים גדולה כאן, בינה למעמקים, פכוח דעתנו, הרואה את הרע כמקרה חולף, כחד־פעמי ועומד־להענש; והיא לא כן, — כי הרע, שורש (הה, איזה שורש עמוק!) הרע — תמיד הוא, תמיד, קים; על הצער הנגרם לך על־ידי נבלים, רשעים ורוצחים אל תוסיף לך צער על עצם היותם בחיים, כי צער שאין תרופה לו הוא; אדרבה, — עמידתך בפניהם היא רק בהכרה הטובה, שאין הם פועלים מרצון, אלא נפעלים; פקח עיניך וראה אותם ביסוריהם, על שאין הם יכולים להיות כרצונם; ראה אותם כשהם נלעגים, מגוחכים; כמה צחוק תוסס בלבך בראותך את הרמן הסה מלביש את הנבלים, הרשעים והרוצחים בלבוש צדיקים או מלאכי־שמים, כביכול.

קרא־נא את “קולה ברניון” לרומן רולן: — דמעותיך יהיו זולגות וצחוקך יפרוץ ממך, יגבר וילך. אתה נהנה מן השכור, מן הגבר הגס באשתו, מן האשה הסכסכנית, השואפת ריבות וקטטה, ממש כמו שאתה נהנה מן החכם, הגבור, האביר וכו'.

משהו מקו־ספורים זה יש בספוריה של דבורה בארון והוא המצין את ספרה “מה שהיה” בציון של חשיבות בשבילנו.


 

ב    🔗

המציאות העברית הגלותית שקופה בספרותנו החדשה, מלפני דור ועוד בדורנו, שקוף מכוון ובלתי מכוון: — לנטוע בנו שנאה ובוז אל המציאות הזאת; מנדלי מו"ס וכל תלמידיו הגדולים עם הקטנים ספרו ותארו כל תג גלוי ונסתר במסכת הכעור של החיים היהודיים בארצות הגולה. משום שדרך זו התאימה לדעותינו ורצונותינו וגם משום שידי סופרים־אמנים ידעו ליצור יצירה אמנותית ממסכת־כעור זאת — נשתרשה ונקבעה כמעט הלכה כמעשה־ולמעשה, שאין בנו אלא כעור בלבד. ולא משום שעמנו על חייו במשך דורות רבים נפגע מכך, אלא משום שאין אמת אֶלמנטרית במטבע בת צד אחד, צריכה היתה הספרות הפרוזאית תקון על־ידי בעלי־כשרונות שוים, לכל הפחות, לבעלי־כשרונות הקודמים להם. וגם בנקודה זאת יש למצוא חשיבות מיוחדת בספוריו של ש. י. עגנון, שפתח בראית היופי הגנוּז ועומד בחיי יהדות הגולה, בלי לפגוע בדעותינו ורצונותינו החדשים אלא אדרבא, — לחשלם ולהעלותם על־ידי כך.

לתאר את היופי הזה יכול רק מי שיופי זה דבוק בו, והוא יודע את נפשו, טפח אותו בלבו, סגל אותו לעצמו; רק מי שעינו ששה ליופי זה, מי שראיתו מושחזת לראות את דקויותיו — יכול ומוכשר לכתוב ספור כספור “גניזה”, המתאר ומבליט הבלטה עדינה את האצילות הרוחנית שבמנהג יהודי זה של גניזת קרעים מספרים, ספרי תורה וספרי אנשי־תורה. כמה ערנות רוחנית בתאור הקל אשר בשורות המעטות הבאות:

"פה, בין יריעות של קלף, נמצאה חבילה אשר הביאה אמש מבית הקהל, מתוך ארונות ספריו, ואותו בדק עתה לאור הנר שהודלק, בהניחו, מאהבתו את הסדר, את “שמות” ספרי הקבלה לחוד ואת אלה של ספרי המחקר לחוד, ובהבדילו אפילו — אם כי נראה לו לעצמוֹ מוזר הדבר — בין דפי הרמב"ם ועלי הראב"ד, הואיל והם היו בעלי־פלוגתא.

העירה הגלותית וחייה, אינה רק עירת בעלי־ה“טאקסה” ודומיהם, היא, לפי דבורה בארון, — “קבוץ בן ארבע מאות שנה עם שורה של חמשה־עשר רבנים מופלגים בראשו, עם משפחת כהנים, פרנסי־דור וגבורים־חללים, אשר מתו מות ישרים”.

דבורה בארון מספרת גם על גבירי־עיר מכוערי־נפש, על פרנסים גסי־רוח, על ראשי קהל שנפשם רק לבצעם, על אטומי־לב ומנצלים — מספרת עליהם, מתארת אותם, אבל אינה מדברת אליהם, או עליהם; היא רואה את העירה, מראה אחר מראה, מראה ליד מראה, ועל־כן נסוך על הכל חן של עצב מאיר. גם על נצני המהפכה ו“אישי”־המהפכה בעירה מספרת המספרת בנעימה של מעשיות לילדים, בכאב, בבינה לדברים בשרשיהם.

כן, את שרשי הדברים ואת יסודותיהם מכבדת ואוהבת דבורה בארון; באיזו חדוה נכתבו הספורים “משפחה” ו“נכדים” (64 נפשות!); אתה קורא את הספורים האלה ואתה נזכר ביצירות המונומנטליות על חיי משפחה מסועפים ואדירים המתוארים אצל הסופרים המצוינים לאומות העולם המבוססות במדינותיהן, כגון בית הפורסייטים לגלסווֹרתי, — ושמא עוד יותר מזה, כי המספרת נועצת את ספוריה על המשפחה העברית במרחקי “בראשית”: “על שלשלת הדורות, היאך היא הולכת ומתהוה, מספר ספר המקרא”, “חוליות חוליות בשלשלת, שאינה נפסדת, כי על־כן הולכת היא ומתחדשת תמיד”. ב“משפחה” הרי זו שלשלת בעלי־מלאכה: “אופי לחם היו האנשים מדור דור; הסדר נשתנה רק בזה, שכאשר הזקין איזה מאיר ונחלש, יצא הוא לשאוב מים, ובנו, חיים, אפה את הלחם, וכשהזקין חיים, שאב הוא את המים ובנו, ליזר, אפה את הלחם”; וב“נכדים” הרי זו שלשלת של משפחה אמידה, סוחרים ותיקים וישרים, החיים בשלום ונהנים זה מזה:

— ה? להצטלם? — מתנער הזקן — ועכשיו כבר ששים וארבע נפש, עם אלה השנים החדשים.

— לכאורה ששים וארבע — עונה הזקנה, כשהקרקע מתחתיה הוא כבר מוצק — אלא שאצל בת הזקונים שלנו תהיינה בקרוב “חדשות”.


 

ג    🔗

על כח ראיה דקה, על חוש אמנותי עדין אצל דבורה בארון יעידו התאורים של כמה פרטי “מה בכך” במסכת כל ספור כמעט; תאורי־אגב, כביכול, והוא קוסם ביופיו כאותם הצלומים האמנותיים בחיק הטבע שנעשו על־ידי הבמאי איזנשטיין בסרט מיוחד של “שטימונג”, שנחרת בזכרון כיצירה פיוטית חשובה.

הספור “היום הראשון”, המסופר בגוף ראשון בפי ילדה בת־יום, הוא כולו מלאכת־מחשבת רכה ונאה של צרוף פרטים כאלה בהארה של הומור ואירוניה; ביחוד מפליאים התאורים של הסבתא, ולא הסבתא עיקר, אלא… שביסה; לפי השביס, העטוף או לא־עטוף לראשה, — אתה נמצא למד את כל מצבי רוחה ונפשה: “במקום השביס המיוחס, זה אשר לו הציצין, היתה נתונה עכשיו על ראשה מטפחת צמר, אשר נקשרה מתחת לסנטרה בקשר תקיף, איום כמעט”; או: “למראה פניו המאירים של בנה, נתפשטו קמטי הזעף על מצחה, והקשר אשר מתחת לסנטרה זע ונתרכך במדה נכרת”; ולאחר כך, לשמע בשורה נעימה: “הותרה המטפחת על ראשה בבת אחת, ושני שוליה שוב לא נקשרו במשך כל אותו ערב”.

בספור “משפחה” אנו מוצאים תאור־אגב כזה: “ברוך ודינה ישבו בפתח הבית עד אשר נתרוקנה הסימטה. אם עלתה הלבנה, היתה היא בודדה בשמים כמוהם הם על הסף. בבתים שאין תריסים בהם צירה חלונות של אור על גבי הרצפות. בביתו של ברוך היו אלה עם מקלעות ציצים — בבואתה של עציצי פרחים”. או תאור שני: “ואחרי העבודה הביאו לו לרחצה ממי הנהר, שהיו חמים בשעת השקיעה, וריחם של אלה ריח ערבות וקני סוף, התנדף אחר כך על דפי הספר העתיק”, או: “מששה במחשבתה את האלונטית עם הפתגם הלועזי”, או: “ורק החריצים מתחת לעיניה עמקו ולהם גון משונה, מעין השחורות שבתחתיות באר, אשר נשתאבו וכלו מימיה”.

הסב בספור “נכדים” עור הוא ושואל את אשתו: “אצל מי מהם היית? — פושט הוא את צוארו ושואף להריח את הריח המיוחד, הנודף עכשיו ממנה, ריח של נכדים”; ולהלן: לפי רשרוש סרטי האטלס בשביסה, ברור לו כי היא צוחקת".

ופרטים כאלה לא מעטים בספרה של דבורה בארון והם מוסיפים תבלין הכרחי לדרך הריאליסטית של ספוריה, מאצילים מרוח השירה הטובה על התיאורים המונוטוניים, כביכול, — משמשים כמין תחנת־בינים בין מישור למישור של תאור, שהדיאלוג בהם מועט שבמועט.

תאורים אלה, שאין אתה שומע בהם את קולה של המספרת, כרגיל בספור העברי, הראיה העמוקה בכלל וראית הפרטים הקטנים והחשובים בפרט, הבינה בדברים, בת הסקפסיס האצילה, הבינה השומרת על אפשרות נחמה ועדוד לאדם בחייו, ההארה המיוחדת של חיי העירה היהודית בגולה, הכבוד והאהבה למשפחה היהודית, למגילת־היחוסין היהודית, העדינות והאצילות המובלטות בסממנים ראויים להן — כל אלה עושות את הספר “מה שהיה” מאת דבורה בארון לספר מצוין בענין וחשיבות לקורא העברי.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47411 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!