א    🔗

מדעת ושלא־מדעת הרינו סבורים כולנו כמעט, כי אין האיכות שווה הרבה אם נושאה מצומצם, בעל כמות קטנה; אפשר לומר כי יצר האימפריאליזם חרג מן המסגרת המדינית והריהו רודה בנו כבר בכל תחומי החיים, — גם הרוחניים, ואפילו האמנותיים; כל התאוות הפכו אצלנו לאריות, כביכול, שאין הקומץ משביעם עוד; ועד כדי אבסורדום כזה מגיעים הדברים שאפילו אמן, אם משורר ואם מספר, לא די ליצירתו באסון “קטן”, בצרה “לשעה”, “בטרגדיה” זעירה, כי בפחות מ“שואה” — “לא כדאי לטפל”, ומוטב, כמובן, להזקק לקטקליזמוס; איזה משורר צער “מסתפק” עכשיו בפרסום ממושך של שירים בודדים בבמות שונות ואינו אץ וממהר להכין קובץ של שירים? או היכן ראיתם בזמן הזה מספר צעיר, שאם רק נתנה לו דריסת־רגל והדפיסו לו ספור אחד או שני ספורים, — שלא יודיע תיכף־ומיד על רומן גדול שהוא “מכין לדפוס”? הכל־הכל נולדים עם עינים גדולות וזוללניות וכל שהן רואות הן בולעות ותובעות בחוצפה: עוד ועוד! ושמא זה להפך, — קצרי־רואי הם האנשים ואינם מבחינים פשוט באבן־החן הקטנה והיקרה והם באים על ספוקם במראה אבנים גדולות, ואפילו אין בהן חן ואף אם אין הם צריכים להנאתם?

ב    🔗

והאם אין מפני זה בלבד משום גבורה שבתרבות ואומץ־רוח לאמנות, — שעה שאנו רואים מספר או מספרת הממשיכים לכתוב ספורים קצרים, ועוד הם עושים את מלאכתם מלאכת־מחשבת, מתוך שהות ארוכה, בלטוש מפנים ללטוש? הנה כי כן אתה קורא מתוך התפעלות מרובה את ספוריה הקצרים של דבורה בארון, שנאספו לאחרונה בספרה “שברירים”, והמעמידים אותך שוב על אמת נושנה, שהיא שרירה וקימת אעפ"י שהוזנחה, והיא: — לעולם אין האיכות מותנית בכמות, אם יש, כמובן, גם יחס ישר ביניהן; ועוד, ודבר זה אינו מפחית בחשיבותו: — גם הטרגדיה, או האסון, אינם כמות אלא איכות, ומי שחושיו קהו ואינם מזדעזעים עוד מאסון “קטן” כזה שדבורה בארון מספרת עליו בספורה הקצר, — בן ה' עמודים! — בשם “תרמית” או הספור כגון “יום אחד של רמי”; ומה גם שההרצאה של המספרת אינה בשום פנים פתטית, אלא יותר “אידילית”־שקולה, כי הן בספורים חסר כמעט תמיד לא רק יסוד הדיאלוג, אלא אף המונולוג נדיר מאד; האמצעי של דבורה בארון הוא בפרוש תאורי או ציורי, אלא שמופלא הוא הדבר, — עם כל קו נוסף שבציורה מתקשרת והולכת הדמעה בלבנו ועד שהיא מתגלגלת ויורדת בחשאי על פנינו; אנו מזדעזעים מן הרשעות ומן העול, אם במזיד ואם בשגגה, אלא שגם הזעזוע הזה איכותו עיקר ולא כמותו; הה, אלו רחמים גדולים למספרת הזאת, אם היא רואה כמות שהיא רואה את הצער של הילד — צער טבעי ובלתי נמנע! — המתואר בקו עדין, אבל ברור כל־כך, בספור “בעול”.

ג    🔗

וכשם שהעין חדה והרגש דק ואציל כן מעודן המכחול של דבורה בארון, וכדי למסור מראה־עינים או מצב רוח אין היא מכבירה מלים ולא מבזבזת דברים, אלא כאלו מאירה בבת־אחת ומבפנים את הכל; והאם לא חשובה החרדה כשלעצמה? וכי מה הבדל אם זו פעם חרדה לילד שנתעה ואם פעם שניה זוהי חרדתה של עקרת־בית בטרם כביסתה — שמא ירד הגשם פתאום וימנע אותה מלבצע את חובתה המשקית?

"בלילה ראה אותה פעם ליד הדלת המזוגגת בתוך שלולית של אור ירח, שנשפך מעליה כמי מקלחת מכל צד.

שערה הסתור נטף טיפות זוהרות, כחלחלות, וחלוקה התנצנץ אף הוא בנוגה לח, והיא, יבשה בכל אלה, עמדה והביטה בחרדה לאיזו רצועת־ענן, שהתקשרה אי־שם, מאחורי גגות הבתים שמנגד".

האם אין זה קטע, שממנו אפשר ללמוד על הספור כולו, וגם על ספורים אחרים — ואשר רבים מהם ראויים להכלל באנתולוגיה מובחרת של ספור עברי קצר ואמנותי?