שלשה ספורים — רשע, משפחה, קטנות — חרזה הסופרת על חוט זכרונות מחיי עירתה האפורה, — כולם בני אקלים אחד. אקלים העצב העדין, הצובט בצבת סמויה מן העין את לב הקורא. ספרותנו העברית אינה עניה בספורי־תאורים וזכרונות מהוי העירה הגלותית, אלא שהספורים עצמם עניים הם. ובין הספורים המעטים, שהנחילו לנו יש יצירתי בקרקע זאת כבשה לה דבורה בארון מקום המכבד את בעליו ואת סוג הספרות שהיא משתיכת לו.

בשלשת הספורים הכלולים בכרך הקטן “קטנות” נתנה לנו דבורה בארון הוכחה מובהקה, שכל שאדם חי בו, חי ברמ“ח ושס”ה, שם טבור הארץ ומרכזה. לא פנה נדחת“, פרחי עובש “יהודי” ולא־אנושי, כנהוג, העלתה המספרת על עמודי יצירתה, אלא כלל־אומה נתון בתנאי מציאות נוקשה ואכזרית. ובכלל הזה יחידים מפרפרים ותוססים גם בשעמומם, גם באפרוריותם הנוראה. כי נצח אדם לא יאובן ולא תפסק חיוניותו ואת הפרפור הפנימי, הסמוי, — חשלה דבורה בארון בגבישי סגנונה. תוכן הספורים בשל, חומם שניםעל שנים, טופח וגודל; הלשון הושחזה, הוצקה בהבנה, בטוב־טעם, בדעת המדה הנאה של גבולות היצירה. בספור “רשע” גובשה כל הצפעוניות שבאדם שבע ורע. הארסיות שבאדם מפעפעת לעיניך ונפרשת. ובאה הרוחה. כי זה דרך כל היש בעולם, בהגיעו אל סופו, תבוא כעין נחמה אנושית, חדוה לעובדה: לא לנצח יקום גם הרע. ב”משפחה" שלבה דבורה בארון כדרך־אגב נימה תנ“כית פשטנית, העמיקה את הבעיה של המשפחתיות אצל האדם: מן העולם ועד העולם היא. הומור לוהט שופע בכל הספור. אידיליה וקרן־זוית, שהם שרשרת דרמתית ועיקר ל”גבורים", לסופרת וגם לנו, כי אנשים אנו בכל זמן ובכל מקום. גם “קטנות” לא קטנות הן, אם כי גם לא גדולות.

דם מדם ההויה היהודית־אנושית. ובכללו — הרי כרך הספורים הקטן — ספר נקי, מלוטש, מהנה ומוליד את החכיון לספורים אחרים של המספרת המחוננה בכשרון הרצאה מגובשת, בלשון עברית נאה, בהארת הענינים האפורים לכאורה, ובהעמקתם.