רקע
ישראל זמורה
זוגות מאת א. שטיינמן

 

א    🔗

צבא סופרים, מזוין הסתכלות, חדירה והבנה, משקף ומתנה לנו את החיים. סופר־סופר מדד ותכן וכאב והוקיע לפנינו את קלון גבורו, או הציב ורומם את תכונתו, את דרכו הישרה, הנטויה. ספור־ספור מלוטש כראי, הבבואה מגוונת, מרהיבה ואין המושקף מכיר עצמו, זה ולא זה, הא ולא הא…

כי קובעים הם המספרים, מציבים את החיים, מסיגים אותם, כובלים את הבלתי נכבל. צל החיים — כחיים בעיניהם. ואם גם הצל הוא ממהות היקום, הרי לואי הוא ולא מהות.

ברי־לא־ברי זה הוא הנוקם בספרים, הוא המטפח ומחנך את תלינם…


 

ב    🔗

לא כמתכונת הספרים הנ“ל “זוגות”. א. שטיינמן ספר הפעם אחרת. את הרטט הוא מוסר לנו, את ה”איני יודע". פלוני הוא אופי חזק, דרכו מסוימה, קוו ישר — בדיה היא. תכונת המות היא. והחיים — קו שבור, רבואות קוים, שברי־שברים; עליה וירידה בסרוגין, כרוכות ומשתלבות זו בזו. הכל — ספק ופקפוק. אמת — בדבר והפוכו.

“רק היצרים העורים ולא השרעפים יכונו את צעדיו ומעלליו. נכון המחבר לקבל פקפוק זה כהוראה ולא כפסק־הלכה גמור, הואיל ויש אומרים”… “אמנם על יסוד מה שידוע לנו עכשיו מתורת הנפש היה… אבל אין דבר זה מוציא את האפשרות”… וכו'.

ועד כדי אבסורד (וגם הוא הנכון, מדם החיים ומגופם): “נהדר! והרי הכל הוא תמוה, גברתי. אף כתלים אלו. ותקרה זו. והנה שעון. וזה פעמון. ושם הגברת הוא… רחל? מדוע דוקא רחל? הרי זה תמוה. והנה את והנה אני. ואת אינך אני ואף אני איני אני”.

כמה כאן ממצולות מחשבותינו המפחדות, הבודדות. כמה מן החיים הטמירים, הבלתי מובעים, המפללים ביחידות.

כן: “זוגות” הוא ספר היחידות. ספר הפרט.


 

ג    🔗

רחל — האשה, בהא הידיעה. אשה יפה. היא סחה על זה. האספקלריה עדות לכך. הגברים המתאהבים מאשרים. ודעת המחבר? — אין לדעתה. יפה ולא יפה. רגע ויופיו, רגע וכעורו לאדם. והעיקר: היופי כשלעצמו כח עצום הוא, כובש. אבל כבוש אחד, חד־פעמי. ולא כובש וחוזר וכובש. ןמתוך כך, מתוך כוחו העומד, האחיד, — הוא חלש, נחלש, מחליש, נכנע… כבר פעם את ברגר, דלק כניצוץ וכבה; כבש את כהנא — ולא כבש. כבש את סשה ונכבש.


 

ד    🔗

ורחל האם. ומי זה העיז לפקפק באמהות? כמתוך תוים מפורסמים וקבועים שרו עליה כל המשוררים, המספרים, הרומניסטים. זיגמונד פרויד האחד במדע החי — תקע את מלחצי בינתו בגוף השאלה המדממת. וגם א. שטיינמן מקיז דם פצע קים. ומי יעיז להכחיש בפה מלא?

…“ככה תטוה רחל את טוית דמיונה כרקמת־תכריכים לשים בה את החיים, ובראש וראשונה את ילדה, שהיא מפללת במפורש למותו”… ואין זה יוצא מן הכלל, מתוך רשעות מיוחדת של רחל, כי גם רחל עצמה נבעתת ממחשבותיה ו“אין היא עצמה יכולה להשיג, כיצד אינה תולשת את שערותיה”…

ואותה מחשבת רשע, תפלה למות הזולת, הקרוב לה — חוזרת גם כלפי ברגר, בעלה, כחזור המחשבה גם על אבוד־לדעת אצל האדם. זוהי הארת המאפליה שבתוך האדם. ואל הארה זו שב א. שטיינמן כמה פעמים על רקע הספור. ופרק אמנותי מזהיר הוא בפסיכואנליזה: “לאהוב אל נכון וללא השתנות אפשר רק מתים. והואיל ואנו צמאים לאהבה, הרי שאנו שולחים את המות באהובינו”…

כאן דלוי פנינים — מחשבות ורגשים — מקרקע נשמה מסותרת, מכורבלת, מצטעפת.


 

ה    🔗

מסגרות הזהב הגדולות, ההכללות הנשגבות — הן בעוכרי הספרות. מרסל פרוסט הוא שפרץ את הגדר לדרך־המלך של היופי והשגב שבפרט, ב־ imponderable א. שטיינמן לא הזניח את המונולוג המכוון, את הלשון הגבוהה של הגבור הפרט, הפרטים המרובים, פליטת מחשבה, ספיח רגש, דבור־אגב — אלה הם סממני החיים, הם גם סממני האמנות הטבעית, הגדולה, הקרקעית־שמימית.

ואת לבוש האצילות, כמרסל פרוסט, העטה גם א. שטיינמן על החולין שב“זוגות”. כמה מן המשמעת החגיגית בנפטאי, החלבאי, הכובסת, החנוני ברקמת חייה של רחל ובתהלוכת מותה.


 

ו    🔗

והמיניות — ציר קיומו של האדם, חוט שדרתו, בלבוש ובערטילאות. “זוגות” — רחל וברגר, מיצי וכהנא, גברת רייז ושפרה, המסתודדים על מעשה האונס — תורת פרויד מעמיקה בכבשן האמנות הספורית. המיניות לא כסלף־חנוך, אלא כתכונת אדם טבועה, כסגולה שאין להחלץ הימנה.

ומאלפת גם דמות הסוס החוזר ושב בדמיון רחל, כשסשה וכהנא כרוכים בו. ואם קלפת המנהג והמסורת מסרסת ומעלימה את האמת של התוך המסולף — בא החלום (שוב אלמנט פרוידיסטי חשוב) ומפענח נסתרות. וכמה עשיר, בחינת קרקע בתולה, הוא שדה חלומות. א. שטיינמן ידע לחרוש את שדה הפחדים הזה ולהצמיח בו פרי ופרחים.


 

ז    🔗

והנה פנת זועה בחיי המין המסולפים בזמננו: אותו קלוב הנשים, נשים־“גברים” ונשים־“נשים”, ששטיינמן הצעיד אליו את מיצי ואת רחל — פנה הטומנת פחי סכנות לרגלי הסופר וסכנת־שבעתים לסופר העברי, בעקב מסורת דורות והחדוש שבחומר. שטיינמן יצא בשלום ממנו. הנה הוא רמז העתיד המאים ועט אלינו מתוך חיי מין כזבניים, סגורים ועלובים. שטיינמן הצליח לעצב בנין אמנותי כביר, לתכן תסיסת מחאה מעלה קיטור. לנגד עינינו קם גוש עול מגובש ומצומצם השואג שאגה אדירה, ותצבורת אבק־שריפה־וזעם מתמר ומכלה. אימת אזהרה מחלחלת ועולה מתוך כל שורה בפרק ספור זה, פלצות חיה, הכופה למחשבה.


 

ח    🔗

וטשטוש הגבולים יש לא רק בין אדם לחברו. כל אדם אינו בחינת אחד, יחידה. רחל אינה “אלא שורה של רחלות, הגוועות בכל הרף־עין”. ו“האדם הוא בית־עלמין של אישיותיו הרבות והשונות”. וכי אין מיצי־רחל, ורחל־מיצי ברגעים ידועים? הנה בבואת החיים כהויתם. רבבות אנפין לאנוש, כמספר רגעי קיומו.

קללה ונאצה בפי רחל ורצון מות כלפי בעלה, תינוקה, אביה, אמה. וטבעיים הם בה ואורגניים, גדולי נפשה היא. וגעגועים עדינים, עדינים מעדן יוקדים בלבה. געגועים לגבר, לתינוק. לאבא המת־החי, לאלהים המומש והמתחמק…


 

ט    🔗

וכווני חן וחן לא. שטיינמן בהרצאת הספור. כווני חן חדישים, שטיינמניים־עבריים. קולח־קולח זרם הספור, מחשבה והנחה וחזות רודפות זו את זו. ופתאום רואה המספר את שד השעמום המשרבב לשון — והוא מגרשו בהשבעה ספרותית: “אין זו מן המדה למחבר להתחקות אחרי נפשותיו הפועלות עקב בצד אגודל, מה גם לצודן בנפשו. לא כנכרי משטין או כבלש כל־רואה יתנהג חוקר הנפש עם יצורי דמיונו”. “יש אשר לא הליכות האנוש, אלא קפיצותיו ודלוגיו ייקרו לחוזה”… או שהוא מפסיק ב“אפשר להמשיך עוד, עוד ואולם צריך להפסיק, אם כי ההרהור אינו פוסק”…

אכן, גם בהפסיק המחבר את דבריו והרהוריו — אין הרהוריך פוסקים. הם מוסיפים ושוקדים על מטוה מסכת פנימה.


 

י    🔗

והאינטריגה שבספור מתפצלת, נושרת כפרי בגמלו. אכן, אין מרגיש ברשת שפורש המספר באין־רואים. מלאכת־מחשבת היא אינטריגה־לא־אינטריגה־זאת שב“זוגות”. אין כאן אותו “סוף” של גבור, פתרון חייו, הנשקף עוד מראשית הספור. ואין זה מענין הקורא ומדאגתו. יום־יום יקר כאן, כל פגישה — אינטריגה. כל שיחת גבר או אשה — עלילה לעצמה. והם משעבדים אותך, מפעילים, מעוררים, מעלים.


 

יא    🔗

ואותן תמונות־ברקים מלאכת אשף שבדפים 125, 143, בחלק ב' ודפים 190, 200 בחלק א'. ומשחק אותיות, צרופי ח"ן, חומר לחוקרי נפש ושפה, וצירופים והמצאות לשוניות רועמים ומלטפים.

אמצעי הבעה מצטרפים לאריג העלילה והמחשבה והיה כעדי מהנה ויקר.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47328 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!