א    🔗

שפה, עלילה ומחשבה בגוף היצירה הספרותית הן היסודות — כנגד בשר, עצמות ודם בגוף היצור החי. האומר: הלשון — מטרה, עיקר היצירה הספרותית — שוגה ומשגה. הלשון — כמוה כבשר הגוף — לא־עיקר עיקרי, בלעדיה — גם העלילה וגם המחשבה שפירים הם. השפה לא מטרה ולא אמצעי; היא — ככל ההויה הקוסמית — דבר ונגודו בו. בזה — הדוי והשגיב שבמהותה; לכאורה אמצעי — ובעצם מטרה, ולהפך.

א. שטיינמן, בספרו “דודאים” מצא את חידת השפה ופתר אותה: תשאר בחידתה. הוא השתמש בפיפיותיה: מטרה־אמצעי, אמצעי־מטרה. משום כך אין לשער את “דודאים” בלבוש בשר־שפה אחר. העלילה והמחשבה הללו — בשפה זאת. ושפה זאת לא תתכן לספור ולסופר אחרים. כ“קולה ברניון” של רומן רולן. לא הרי כל לשונו וסגנונו של ר. רולן ביתר יצירותיו כלשונו ב“קולה ברניון”. חדוה סוערת זאת, החדוה עד שיא העצב הגדול, העצב המדהים, המתקלף בבכוריו לחדוה, כל עתרת הכחות הפרימיטיביים־סלעיים שבענק־אדם נכנע לרזי־טבע וכובשם בהכנעתו, העינים הגדולות האלה והפקוחות בפקחות־תמימות של ילד־אדם־אל — נולדו בשפתם המיוחדת, שפה אבסולוטית, שפת עליצות ושיר, המדמיעים את הנשמה בחשאי חשאיה.

בשפה מיוחדת נוצר גם הספור “דודאים” לא. שטיינמן. כובשך הרושם, ששטיינמן חבק בזרועותיו את אותו צור־חלמיש ענקי ועתיק — השפה העברית — ופורר אותו לעינינו בצהלה: הביטו וראו את רסיסי הענבר, את צרורות החול, את גרגרי החצץ, את אבני החן — מהם התלכדה והתגבשה השפה הפלאית הזאת. והיו פרורי השפה ב“דודאים” ככוכבים מתנפצים ונופלים.

פרור שפה, נפוץ כוכבים ופזורם שבשפת “דודאים”, הוא הבשר לעצמות העלילה שבספור. עלילת חיים שחוקים ומכותשים במכתש הנגודים. אין מתוה חיים אחד שלם, רקום ומלולא בלולאות־הדר. כעולם הגיאוגרפי גם חיי אדם — כדור נקלע בין כחות אדירים מתנגדים: הקשה וזריקה והכאה — בכי להן והבכי נוגן ושר. קפיצה, מעוף, התעלות — מזמור מדרדר, מזמור מתיפח, קובל בברכה ומארה.

כדור חיים מתפורר, מתרסס מתאַין וחוזר ומדבק, מתלכד מתחשל ומתייש שוב.

ואנו קוראים, — הלשון הזאת, החשולה והמרוססת חליפות, המתפוררת ושבה ומתגבשת — הלשון היא או העלילה כשלעצמה? אמצעי או מטרה? לא הא ולא דא, ומתוך כך: גם זה וגם זה.

ומה שונה ומשונה העלילה ב“דודאים”: הכל עלמוני. אין מקום קבוע, אין שום גבור ואין זמן מסוים. והעלילה לא נפגמה לגמרי. עלילה בלתי פוסקת, עלילת מחשבה ומעשה, קלוח דם אדם מכה על סף אזנינו. עינינו כמו רואות צבא גבורים והתלבטויותיהם בתוך פה של הוי תהומי, מתרוצצים ונאבקים עם עצמם, עם אחרים עם חידת קיומם, מברכים את כעורו ומקללים את פארו, והכעור כעור וגם פאר.

ואין ספק אצלי שכותבי קורות הספרות העברית יתלבטו בשאלה החמורה: מה שם יקראו לגבורי “דודאים”, האיך יסמנו לפנינו ויקבעו את פרצופם מחוסר השם? לגבי ההיסטוריה הספרותית הרי זה הפסד. ואולם האמנות הספורית נתעלתה בעלמוניות הנועזה הזאת, נטולי־שם אנו, "גבורי החיים ואין סמון ואין אפשרות של קביעות צורה וגבול להויתנו.

ב    🔗

הזוגיות — היא הבעיה הצורבת, המעסיקה את א. שטיינמן. לא האשה כשלעצמה, הנושא לרומנים, הוא המכשול מן החוץ, כביכול, לגברים, אלא הזוגיות הקבועה במהות האדם. זוגיות זו מכאיבה, מעליבה את א. שטיינמן, היוצא חוצץ על רקע כל יצירתו הספרותית כאביר הנלחם על היחידיות והאחדיות. בהתנגדות זו, התנגדות שהיתה ליסוד טבע בהשקפת עולם הסופר לעומת יסוד אחר הטבוע במהות האדם — אבן הפנה ליצירה אצל שטיינמן.

עוד ב“זוגות” — הספר הקודם ל“דודאים” — היתה הזוגיות צומת השאלות המטרידות ומזעזעות את שטיינמן. אכן, שם היו שנים, שלשה או ארבעה זוגות, ואלו ב“דודאים” — הזוגיות, בהפשטה, היתה חרב המתהפכת וחוסמת את הדרך לגן־עדן של האישיות האחת.

כל המוצא אצל שטיינמן שנאה לנשיות אינו יודע לצלול למעמקי־נפש ולדלות את פניניה. הללו חבויות מעיני המביט רק בראי המים השוקטים או הסוערים. שנאתו של שטיינמן היא לגבר התלוי באשה. מלחמת מחשבתו של הסופר היא בעד עצמיותו, יחידיותו, חרותו של הגבר מן האשה.

ב“דודאים”, כמו ב“זוגות”. נתן לנו א. שטיינמן מחרוזת נשים בעלות אופי, נשים שהן חטיבות טבע, הנאבקות מתוך יאוש על מהותן. ואין לך יתרון מנאמנותו לעצמו הגלוי והכמוס, הידוע והנסתר.

ואלו זהו כבר דם היצירה, המחשבה האמנותית שבספור. המחשבה, או החשיבה, מושג פעולה מסתורי, אחת היא באדם החושב. והאומר: מחשבה, מניח — דינמיקה, עליה וירידה בנשימה אחת. כרוכות ומשולבות יחד. מרומים ותהמות מלוכדים. התקוה הנלהבה והיאוש המשפיל. החשיבה — אחת, תמידית, בלתי נפסקה היא, כדם הרוהט בגוף האדם החי. היצירה נעדרת החשיבה המתמידה — לאו יצירה היא, נפל־יצירה או מת חנוט.

החשיבה אחת ונושאיה — לאין־ספור. ב“דודאים” — המחשבה מתרוצצת מסביב לזוגיות, הוי לא הוי, עבר־ההוא באדם, רעבון לעצמו, ברית הרעות עם עצמו, הלבוש והמערומה של רוח אנוש. הרצח, הגלוי והסודיי ועוד ועוד. “דודאים” — הלא הם יצירת האדם והוא מפורר ומכותש במכתש החידה. והחידה הזאת גדולה היא, אחת היא, ענקית. ומתוך כך גם “דודאים” — ספור החידה האנושית — אחד ומאוחד הוא. קשר מלא וחי בין הגידים — ההרהורים המובילים את דם החשיבה, המדבקים את עצמות העלילה, הלבושה בבשר שפה נאה. והכל יחד מהוה ספור מקורי וחדש, תוסס ומנבא בעצם קיומו כחות יצירה ואפשרויות גדול לספרות עברית אנושית חשובה וגאולת האדם היהודי מבדידותו ושגרות החול הנערמים עליו.

הספר “דודאים” בתכנו וצורתו נועד ליחידי סגולה (כה דברי המו"ל בסופו) ואולם: הסגולה נתונה לכל הרוצה והשואף לכך.

ג    🔗

הערה: ההשפעה היא תוצאה פטלית בין קרובי הרוח. כפית תחושה מכוונת — תמימות צחיחה ופראית היא. האמן הוא גם מחוקק נסתר לבקורת ולא להפך, משום כך הבקורת המקצועית, שמקורה באוביקטיביות, כביכול, עקרה היא. עקרה לגבי המבקר, המבוקר והקורא. כח הניטרליות וזכות קיומה — באלם, בחוסר־בטוי. הניטרליות המתבטאת, המתכתבת — שקר ואחיזת עינים בה. בקורת אוביקטיבית — אש ומים קלועים יחד, ולא יתכן, אפס אם האחד מיסודות אלה מלאכותי הוא, מת.

הבקורת היא שירת התלהבות לגלוי האמנות שביצירה או הבוז לחלולה.