רקע
ישראל זמורה
ס יזהר

… ואשרי אדם מזמר אל נפשו, נושא קולו ומזמר לאטו, לרוח היום.

ס. יזהר

“מסע אל גדות הערב”


 

א    🔗

מספר עברי מקורי מכל הבחינות הוא ס. יזהר; בחירת הנושא, בנין הספּוּר — על פתיחתו, המשכו וסיומו, — הרצאת העובדות, המחשבות והרגשות, — בדרך שרובה תאור, מעוטה חדשיח ומעוּט שבמעוטה דוּשיח — הלשון בכללה והמלים לפרטיהן, — מגופו הוא, מחתוך אפיו שלו; כל ספור מוצק ועומד איתן כאלו הוא נתון בשלד־ברזל, — אף על פי שברור, כי השלד לא קדם בשום פנים ואופן לאשר הוא מכיל בתוכו, אלא שניהם יחד נוצרו וגם התפתחו, שלב אחרי שלב; כן, לכאורה הרי מלאכת הספוּר של ס. יזהר מצטרפת מחוליות רבות, אלא שאתה תוהה ואינך מוצא היכן מקום השלוב של חוליה בחוליה, ועל כן נכון יותר לומר שזהו פסול באבן, אשר אין השלוב, של פרט בפרט, של אבר לאבר, בא לאחר כך, אלא הוא קים ועומד מראש, ודוקא יצירת החלקים והפרדתם זה מזה מגלה את הקשר האורגני, שהיה ואף נשאר, ביניהם; אכן, גם הכובד, שהקורא מתנסה בו, מצדיק לראות בספוּרים אלה משהו מיסוד האבן והשיש, ובכל זאת, אף אם מוזר הדבר, לא יתכן, שקורא זה לא ירגיש, כי יש בספוּרי ס. יזהר גם מיסודו של מבוע, הבא והולך מבטנו של הר נשא, בקצב קבוע של שלוה, שהיא דוקא תוצאתו של כוח־דוחף ומתמיד; אמנם, — הטבעיות היא תכונתו האמנותית הראשונה במעלה של המספר ס. יזהר; ואם כי ידוע ומפורסם הדבר, שהאומר על משורר, או על מספר, כי כתיבתו כמוה כ“צלום”, קושר לו בזה תואר של גנאי, — אין לנו להרתע מזה אלא לשוב ולקבוע עובדה חשובה, המפליאה בתכלית ההפלאה, כי ספוריו של ס. יזהר כל כך מפורטים, כל כך נאמנים ומדויקים, עד שהם מעלים על דעתך את הצלום המשוכלל ביותר, ואעפי“כ לא תעלה על לבך המחשבה הזרה כאן לגמרי, — של מוכניות, כי על כן אין אף משפט קצר שבקצר בספוריו של ס. יזהר, שלא תחוש את הנפשיות המפעמת את המתואר בגוף שלישי ממש כמו הנאמר בגוף ראשון; כן, זוהי אמנות מצלמת, ובתמונה לא רק נופים נאמנים, לא רק דיוקנאות מדויקים, לא רק גופי חיות וצמחים, לא רק סוף־פסוקם של דבורים, — אלא גם משבה של הרוח, תוך כדי פעולתה, גם קול האדם בשעת מעשהו, גם הירקות הנוזלת של הפרח, גם חמוּקי החשיבה ברגעי הויה, — הכל הכל “מצולם”־כמו על ידי ס. יזהר בספוריו; ואשר על כן, — אל תתמה לחלוטין אם הספור “בחורשה אשר בגבעה”, המשתרע על ק”ע עמודים, מקיף בסך־הכל לילה אחד, כי אדם מחונן להבחין הבחנה מדהימה כזאת בין פרטים ובין פרטי־הפרטים בין אצל החי ובין אצל הדומם, בין בדבור ובין במחשבה, בין אצל יחיד ובין אצל צבור, וכל פרט משקלו המוחלט עמו והוא נראה לרואה הזה מכל צד וצד, — הרי שלילה אחד, המחולק לפרקיו אלה ואלה, אינו נופל במאום משנה תמימה, נגיד, או אפילו מתקופה שלמה, כשאמן בוחר לו הימנה רק מאורע כללי אחד בלבד בחינת “צמוק”, שרק בו הוא מתרכז ואותו הוא מבליט.


 

ב    🔗

ס. יזהר אינו מטיל בכלי רכב מהיר, אלא הוא מהלך ברגל, עקב־בצד־אגודל, וכל אשר ימצא לפניו ולצדיו, מימין ומשמאל, — כובש את עיניו, קונה את נפשו בקנין־עד; הוא מבחין ברחשי עשבים ופרחים, הוא גוחן אל נמלה ואורח עמה כברת־ארץ, הוא מאזין לקרקע התוחחת מתחת צעדיו, הוא עוצם עינים ופוקח לבו — ורואה צבעי צבעים; ס. יזהר אינו מעביר מקרים ועצמים תחת עטו, כדי “להשלים” תמונה בשבילי ובשבילך, אלא הוא מנגן לעצמו את הנושא שהוא מספר עליו; תאור קולו של מי שהוא אי־אפשר לו שיהיה בלי תאור גם של הד־הקול, כי זה אינו נפרד אצלו, ואף לא “מובן־מאליו”, כי על כן לא כל ההדים שוים, אלא כל אחד שונה וחשוב מבחינה שלו; ודאי, ככל פרוזאיקן טוב אחר מתכון גם ס. יזהר לספר ולרקום עלילה מסוימת, אולם הוא אינו מצרף את ה“נוף” בחינת “רקע”, כי אצלו הנוף הנו מגופה של העלילה: הצרצרים שעליהם הוא כותב, הפרחים או העצים, או הכוכבים, שאותם הוא מתאר — אינם בשום אופן בחינת “תפאורה”, כי אם בפרוש מפורש משלמותה הראשונה של העלילה; המאורע ה“עיקרי” אינו לעולם בחינת “סולו”, וכל השאר לווי לשם נוי, אלא זה בזה ממוזג, צמוד ובלתי־נפרד, כללים ופרטים דבוקים ללא כל אפשרות של עצמאות ובדילות; אלולא היו צרצרים אלה וקאוזרינות אלו, כי עתה ודאי שהיה זה ספור אחר לגבי ס. יזהר; הלא באותה מדת החשבה הוא מספר על אשר דברו הנפשות, כמו גם על אשר חשבו, לפי תפיסתו, כמובן, על אשר הביעו העינים, ועל מה רחשו הידים וכו'; אם תרצו, הרי שאפשר לומר, כי כשרונו האמנותי של ס. יזהר מושתת על זה, כנראה, שהנו בעל־זכרון בלתי־שכיח, מעין בור־סוּד שאינו מאבד אף צל של רושם שנתרשם פעם, אשר כל החויות שלו לעולם אינן מתחלקות לקטנות ולגדולות, אלא כולן טבועות וקימות בו והן כעין בית־נכאות עצום; ולא רק מחשבה מקיפה, כי אם גם הרהור קטן וחולף נשחל בשרשרת ונשמר באוצרו עד בוא עת ורצון מלפניו לקבעו כמו במסכת של ספור מספוריו; אולם, גם בשעה שנסכים לכך הן אי־אפשר שנתעלם מן ההגיון היפה שבדבר, כי האיש מחונן במדת אהבה בלתי־מצויה לעולם הזה — אם הוא יודע לשהות על פרט זה וזה, להנות מתפקידו של בורג קטן במכונה כמו, נגיד, מניחוחו של פרח, להיות נרגש מנגינה סתומה של איזה רמש מן הרמשים כמו מציוצה המקובל וה“מובן” של צפור “מפורסמת” בתוכנו; ועכשיו, צא ולמד כמה משקל משוה מספר כס. יזהר לכתיבת ספור, כמה הנאה הוא גורם לעצמו קודם־כל — אם רוחו מאריכה כל־כך עד שהוא חורז תג בתג, משבץ בשבוץ נפלא כזה קו בקו ועושה את ספורו כמין תחריט נחושת; ודאי שיש כאן יצר גדול ואף תאוה אנושית חזקה, אלא שכל זה עולה גם על זאת — אפשר לומר שזוהי כבר מדרגה שבעבודת־קודש, שאלה הם רחשי־לב המזכירים לך את דיוקנם של אנשי הדת על דבקותם הפנימית, החרישית, זו שעד הנשימה האחרונה; כן, דוקא פרוזה מדוקדקת זו, כבדת תנועה, בלי קריאות התפעלות, זו המבליעה אף את הדיאלוגים ברציפותה של שורה רחבה, דוקא הספור הזה שהוא עניני וכמוהו כדין־וחשבון מלא, נוסח של פרוטוקול, כביכול — דוקא פרוזה זו אי־אפשרית אלא אצל מי שנולד להיות יוצר ומי שהנו אמן בכל נקיפת אצבע שלו. —


 

ג    🔗

האם נכון יהיה לצין ולקבוע כי עיקר ספורו של ס. יזהר היא פסיכולוגיה? לא! כי הנה עלילת “אפרים חוזר לאספסת”, שכל־כך הרבה בינה בה לנפש ולנפשות — לעולם לא תצדק לגבי הספור אם תאמר שהוא עשוי “נתוחים” פסיכולוגיים. כי ס. יזהר אינו מנתח את גבוריו ואת מאורעותיו, אלא בונה אותם דוקא, לא לפי מה שהוא “מבין” לרוחם, או “משער” מה שמתחולל בקרבם, אלא הוא מחזיר להם את הפוזיטיב של דיוקנם הרוחני והנפשי, כמו דיוקנם הגופני, לאחר שאלה הטביעו עצמם בו קודם־לכן, בצורת נגטיב, כמובן; כי כל אשר יספר ס. יזהר — אינו אוביקט אף לרגע אחד אצלו, אלא תמיד ובכל צורה — סוביקט; ודאי, — ה“גבור” הוא אפרים, ומובן שאפרים איש אופי הוא בזה שהנו חושב על עצמו ודואג לאני הפנימי שלו, וחזק הוא דוקא על־ידי כך שאינו שובר את זולתו ואת סביבתו למען שמירת אפיו; ומובן מאליו, כי לגבור צריכה גם גבורה, היא נחמה; ואף נכון הוא, שכל הספור סובב הולך על הציר הזה — אפרים ונחמה; ואף על פי כן — אם נרצה למצות בדיוק נמרץ את טעמו של הספור הזה, כי עתה ניטיב לעשות זאת אם נקרא אותו בשם “ערב אחד בקבוץ אחד”; כן. העיקר הוא לא אפרים ולא נחמה, אלא זו המצבה החיה מחיי הקבוץ שהקים ס. יזהר לנגד עינינו; כי כל הקונסטרוקציה של הקבוץ מתגלמת ב“אפרים חוזר לאספסת”; ומשום כן זה ספור חשוב, זוהי יצירת פרוזה מפליאה; או הנה הספור “בפאתי נגב” — מי הנפש־הראשה כאן אם לא הוי העבודה העברית בארץ־ישראל? כאן משקל־חשיבות שוה — למקום, לזמן, לפעולה ממש, כמו לאיש הפועל, במקום זה, בזמן זה, ובפעולה זאת; לא, כאן לא תאורים פסיכולוגיים, לא חטוטי השערות, אלא פרֶסקה המרהיבה את הדעת, תעודה אמנותית לדורות; כאן קפאו חיים — הפועל בחינת בשר־ודם, כמו גם איש־הנפש, החלוציות שבו, מחשבתו הנאבקת בתוכו, וגם — מחלותיו, ספקותיו, מאכליו ומשקאותיו, חמקמקי הרהוריו, פרפורי לבו ועוד ועוד. כאן הנוף הארצישראלי בהודו והדרו כבאכזריותו ומלחמתנו בו ועליו; והאם אפשר הוא שס. יזהר לא ישלב גם את השאלה של מעבידים ועובדים, שאלת שכר וקבלנות? לא בכונה עשה זאת, אלא משום שהללו לבנים הן בין שאר הלבנים שמהן בנוי היה ספורו, זה שראהו והרגישו המספר לפני שהוא נגש לספרו, כלומר — להחזירו אל מה שהיה בטבעו, במציאותו המקיפה והגדולה; וזה הספור הוא גם פואימה, שמא סדרה של פואימות: — על המכונה שנפגמה ופועלים עמלים לתקון נפשה, ופרק שירה זה אינו נופל במאום מפרק שירה אחר — הלא הוא פגישתם של שאול וצלה בחדר־האוכל ובמרחבי השדה; כן, שיר יגונות חרישים ואהבים חרישים עוד יותר היא זו יצירתו של ס. יזהר — “בפאתי נגב”; ואחרון־אחרון, לפי זמן הכתיבה, — “החורשה בגבעה”, ספור על ליל־התגוננות אחד בקבוץ מרוחק מישובים עבריים, שכמוהו כמו אפופיה רצופת גדלות, שרגש החובה שבו נשא ורם, ואשר הטרגיות הנאצלת — נוקבת תהומות; זהו ספור דרמטי מן המעולים ביותר, שהאנשים הקרואים בשם — כוחם ופלאם בהם הוא שהם אלמונים, אַנונימים היסטוריים; לילה ארוך בצלו של מות, — ואיזה חיים רחבים שופעים כאן! השנאה אינה מאפילה על האהבה, וגם לא להפך. וחושך משולב באורה, הדומם זועק, והחי אלם, ועל־כן — דומם; כן, ספור על לילה אחד, ומקופלים תחתיו — שס"ה הימים והלילות של חיינו במולדתנו־של־היום. —


 

ד    🔗

לשונו של ס. יזהר עשירה מאד, אבל לא מדברת “גבוהה־גבוהה”, כי על כן היא מדויקת עד תכלית ומצוה לקצץ בכל הדומה להתפרצות שאין בקורת עליה; תנופתה של לשון זו אין להמשילה אף פעם לתנופתו של שוט שאם הוא מכה, אם בעצם הנועד לכך, ואם בחלל האויר, אתה שומע את שריקת צליפתו, אלא משולה היא יותר לפטיש זה היורד על הסדן, בקצב ובכוח, על מנת לתת צורה לעצם הנועד לכך; רבים מאד הם התאורים הפיוטיים בספורי ס. יזהר, אלא שהסגנון הוא תמיד סגנון של פרוזה בריאה, שאינה שואפת להיות פואסיה ורק בדיעבד היא עלולה להיות כזאת (“ובחוץ היו כמה צרצרים עוסקים בקידוח דממת הלילה, במצהלות חדות וקולניות מאד, הללו מכאן והללו מכאן, חליפות, בכל כוח, בהתלהבות ובקצב נשימות סוער”); ודאי, — לשון “כבדה” לס. יזהר, ואין קורא יכול “לרוץ בה”, אבל בשום אופן אין כובד זה מחמת המלים עצמן, שכונתן “נוי” מופשט, מלים־לשמן, נגיד, אלא דוקא משום שהן דבוקות ב“חומר” שהן מספרות אותו — עליך להתנהל לאטך באמצעותן; הנה רוצה ס. יזהר לספר על זמר אחד, שכבש את כל הלבבות, שהשתלט על בני המקום, וכיון שאי־אפשר לו למסור רק “רושם”, אלא כונתו להמחיש לך את כוחו של הזמר, הריהו מתאר את הדבר הזה על ידי צרוף קו לקו עד שאתה מצוי כל־כולך בתוך הפרט הזה שהיה לכלל, ובאופן טבעי ביותר נתקבל משפט ארוך, בנוי מעשה־פספס:… “זמר זה שלא פסק פה ושם כל היום, והיה נשמע ברננה, בשריקה, ברטון ובהמיה דקה, נצמד לכל מלאכה, פושט צוהל מגן־הירק, מתנגן חולם במתפרה, נגרס בפי התינוקות. נישא בין טרטור לטרטור בטרקטור המתלבט כנמלה בשפולי השדות מפולשי האופק, ועולה בגעיה של כלות־הנפש במקלחת בין סבון לזלוף — עד שאין פינה שלא תכיל הדו, ואין אדם שלא נוגע בו ולא פצה פה במתכון או שלא מדעת לזמרו כפי כוחו. וכבר היו אלף הרהורים בני יומם נשמעים בזמר האחד שפשט ולבש כמה וכמה פנים ונוסחאות”; לא, כאן הלשון הפיוטית אינה פיוט־לשמו, אלא בפרוש “אמצעי” למטרה — לספר־כמו מעשה־שהיה, הכל הכל לצורך ממשי, כדי שהנפשות תהיינה לפניך על מקומם, על אוירתם, על פעולתם ועל הרהורי־לבם; התבוננו נא יפה־יפה ותוכחו כי ס. יזהר אינו מצטעצע בתאורים, ואדרבא, — הוא עמל ושוקד מתוך חדוה כדי לא להיות כמתעתע ולהשמיט, חלילה, איזה פרט “קטן”, העלול למשוך איזו אי־טבעיות ואי־מציאותיות על הענין שעליו הוא מספר; האם אין אתם יודעים שיש עיפות ויש עיפות? ואם כן, היאך ידבר המספר על עיפות “סתם” ולא יפרט בדיוק איזוהי אשר היתה אותו רגע (“העיפות שהיתה עד כה שקופה וערטילאית החלה מעיקה בשריריו ונוסכת כבדות”)? הנה כי כן לשונו של ס. יזהר מותנית באופי כשרונו, בצורך הטבעי של המסופר, הולמת את הטמפו הפנימי של הענין, כבדה אבל כולה קצב, עשירה משום שהיא מדיקת, ואין בה פזרנות כשם שאין בה גם קמצנות.


 

ה    🔗

כן, אי אפשר לקרוא את ספורי ס. יזהר מבלי שיעלו על הדעת ספוריו של א. נ. גנסין; האם יש כאן השפעה ישירה ומלכתחלה, או רק בדיעבד הם הקרבה והדמיון? וכי מה נפקא־מינא? רק מי שנתפס לבעיה זאת מתוך איזה סקרנות רוחנית ומבקש ללמוד ואף ללמד דבר מתוך דבר — רשאי לחקור ולבחון, להשוות ולהקיש וגם להסיק מה שיסיק; ואולם, כשאנו חושבים מחשבה כללית על הנושא הזה, ובשעה שכונתנו להערכה בקוים גדולים, — צריך שיהיה ברור, שיש קרבת אופי וסוג יצירה בין השנים, ממש כשם שזו מצויה במדה מסוימת בין דרך יצירתו של א. נ. גנסין, נגיד, לבין זו של מרסל פרוסט, שלא קרא בודאי את ספורי הבחור מפוצ’פ ואף לא שמע את שמעו; לא בהשפעה, במובן של חיקוי, כמובן, עיקרו של אופי וכשרון כאלה אשר לס. יזהר המספר; אכן, אם בציונים שבדרך־אגב נעסוק, כי עתה אפשר לצין בקלות רבה כמה הבדלים שבין זה לזה: — א. נ. גנסין פתח בנקודה אחת, שבחר לעצמו, וסביבה — רקם מה שרקם, כלומר: — ספר וספר כאלו הוא מקפל את המגילה, ואלו ס. יזהר — פותח בנקודה, והולך ממנה והלאה־הלאה, כלומר: — פורש את המגילה; ועוד: — א. נ. גנסין ספר “לבטים” של יחיד, תאר קרעי־נפש ואף פזור־נפש, ועל־כן — בנוי ספורו קטעים־קטעים, אם כי בסופו יש בו שלמות; ואלו ס. יזהר אינו מספר על לבטי־יחיד, אלא דוקא על חברה ועל צבור, מתאר מסגרת של חברה ואף חשוקי־ברזל של חברה, ועל־כן — בנוי גם ספורו תאים־תאים, אלא שכאן — בתחלתו יש בו שלמות; ועוד הבדל עיקרי בין השנים, — אף על פי שכזה כן זה כוחם הגדול ביסוד הרפלכסיה, היה א. נ. גנסין שוקל וחוכך ואינו מגיע לכדי אתנחתא, והוא משאיר את הרהוריו ואת הרגשותיו “תלויים באויר”, כשהכל אפוף מלנכוליה, ואלו ס. יזהר — שוקל מה ששוקל, וחוכך מה שחוכך, ומעמיד את הדברים על־תלם של שקולים, ואפילו של ספקות, ואינו מפקירם לעורבא־פרח; ושמא לשנוי־המקום יש לו יד בשנוי־מזלות זה? בכל אופן, — מרובים ההבדלים והשנויים בין שני המספרים החשובים הללו לאין ערוך מן הדומה והשוה שאצלם, וזה העיקר וזוהי החשיבות שבענין.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47253 יצירות מאת 2632 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!