א    🔗

ההסתכלות, שמבקרים חכמים, בימים לא־רחוקים, מנוה על המעלות הטובות של הפרוזאיקן, — ירדה־פלאים מגדולתה; בימינו אלה, — לא יסכן עצמו מבקר המוקיר את שמו ולא ינמיך, חלילה, את יכולת־הערכתו על ידי זה שיצין ויאמר, כי המספר החשוב בעיניו מחונן בכשרון של הסתכלות; ולא די שהמחליטים החליטו שהסתכלות אצל מספר — דבר המובן־מאליו הוא, בחינת אלף־בית, ואין משבחין אלא על יתרון, על תכונה שאינה מצויה, — כי הנה הגיעו עד כדי כך, שיש כבר משהו מן הגנאי שעה שאומרים שמספר פלוני או אלמוני בעל ראיה הוא; משום שסמוך לזה — ממשיכים וגומרים באירוניה: כמוהו כפוטוגרף רחמנא לצלן; אהה, כמה צעירים, שהם מספרים־בכוח, השחיתו כבר במו־ידם את פרי־רוחם מחמת ההשתדלות והמאמץ לטשטש את גלוי התבוננותם הטובה! כמה רבים עכשיו הפרוזאיקנים היוצאים מכליהם כדי לזכות בתהלה הפוכה דוקא, “איזו ראיה מוזרה לאיש!” ולא פלא עוד שהולכים ומשתכחים מספרים משעורם של ג. דה־מופסן, א. צ’כוב — בגויים, י. ד. ברקוביץ ודבורה בארון — בישראל; הכל מבכרים להיות קופים לאדגר פּו או לא. ט. א. הופמן ולא, חלילה, נאמנים לעצמותם, לכתוב בדרך הקרובה פחות או יותר לכתיבתם של איבן בונין, אנטול פרנס ודומיהם; את התאור הישר והבלתי־מסוכסך, את הפבולה הטובה של חיי־אדם יום־יום, — הפקירו על־כן ומפקירים עוד בידי מחוסרי־הכשרון, שאינם יודעים טעמה של לשון אמנותית מהו, ואין להם כל שיכות לחכמת הארדיכלות הספורית; הללו מנערים תמיד בלי דעת, כמובן, את הפרי על גרעינו, ואוספים לטנאם הקלפות בלבד, וספוריהם הנם באמת, ולא בדרך השאלה, “נאטור־מורט”; וכדי בזיון ואכזבה.

ב    🔗

אכן יש משהו מן הפרדוכס ואעפי“כ — נכון הוא לקבוע ולומר: יש מצבים שגלוי של שלוה, של מזג נוח־לבריות, של מעשה או פועַל המשפיע מתינות, כמוהו כמהפכה; להרגשה כזאת ולדעה ממין זה יתפס, בלי ספק, הקורא ב”ימים ידברו" מאת יצחק שנברג: — בנעימה האפית הזאת, בסגנון אידילי זה, בשלות־נפש זו, בזה התאור של מתון־מתון — צפונה איזו גבורה, גלום משהו מהפכנות; באקלים שהשרב בו שכיח, האם אין משום הפתעה כובשת ברדת עלינו יום־אביב, או יום־סתיו, שאוירו ממוזג, שאין אתה חש במיוחד את חומו ואין אתה בטוח בקרירותו? כמישור הגלוי, או כזה העמק המיטיב־ללב ששמשו של יהושע בן־נון עמד בו דום, כן תשתרע לפנינו יריעת ספוריו של זה המספר, שנכנס עכשיו לתחומה של בגרות ראשונה ורעננה; עיקר כוחו הוא ההסתכלות, ולא זו אשר על־רגל־אחת, לא זו החוטפת ורואה, הפוקחת עין גסה כלוע חיה טורפת מראות, לא זו העושה כאלו “חובה” היא לבעליה, אלא ההסתכלות האחרת, זו שיש עמה שהות, שהיא זכות לבעליה, זכית־אושר מכוחו של האופי, זו שאינה מסתלקה גם לאחר שהסתכלה; ודאי, בכל התבוננות יש משהו עמידה “מן הצד”, כי אם לא כן נטלת הפרספקטיבה; ואף־על־פי־כן טעות פטלית היא זו הסברה, שהראיה־לנפש כמוה כיכולת פיסית, כי לעולם אין אדם מבין את העיקר שבדומם וצומח, כל־שכן בבשר־ודם, אינו תופס את החיוּת שבהם, אלא אם הוא שם עצמו במקומם ממש; אין מבחין בין צבעים אלא אם כל אחד מהם, בזמנו ובמקומו, נמזג לתוך כוח ראיתו והוא חוזר ונבט משם אל עצמו; אמן הרואה לצבעים הוא, בלי ספק, מי שתכונתו רגישה כשל מחליף־הצבעים, כנוי שיש בו משום גנאי בודאי מחמת זה שהגורם הראשון הוא פחד ולא הנאה; ועל־כן צריך להבין ולדעת, כי כל האומר על חברו שהוא מיטיב־לראות, הריהו כאומר שראיתו של זה אינה “מן הצד”, במובן של אדישות וחוסר־שתוף עם הנראה, כי אלו כן היה הדבר, כי עתה היתה ראיתו רמיה ועשויה טעויות וסלופים; וספוּריו של יצחק שנברג ב“ימים ידברו” — תמונות הן מן החיים אשר “בנאות־כפר ובירכתי־עיר”, והצבעים לקוחים מן העצמים המתוארים ומקולו של השיח־והשיג, כדי לחזור אליהם גון אחרי גון עד שמתגבש צבעם הכללי הראשון; בבטחה רבה אפשר לומר, כי אלולא היה יצחק שנברג מספר ודאי שהיה מציר את ספוריו ומכחולו היה מביא לנגד עינינו ומגלם בצבעים נאמנים, בהירים ומפורשים, דקים ולא גדושים, את הטפוסים השונים, איש איש ודיוקנו שלו; קו לקו, תו אחרי תו, בלי קפיצות וללא דלוגים לוליניים, מצרף י. שנברג את תמונותיו; בספרו הקצר והמלוטש “זקנים” מתוארת בין השאר שיחה־עברית של כמה עולים־מאשכנז, והדברים נוגעים אל הלב, אעפ“י שהם מלווים משהו לגלוג, והתאור מסתיים ככה: “לאחר השיחה קמים כל בני החבורה ועומדים על רגליהם ושרים שירים עבריים במקהלה. הם שרים בכובד ראש ובמשך קול ומסימים ב”התקוה” כמין כוראל, ואירמה וייל מנצחת עליהם בידה האחת", האין זו תמונה שציר קלסי טוב היה יכול להעלותה על בד, ממש כפי שהיא כתובה בספור? או זו דמות הנוף: “ההרים התנשאו לעינינו בתלוי ראש והיו כמצפים לטללי־שמים. דומה היה כי הלילה התנגש בהם במסעו וחוליותיו נתפקקו עליהם, צללים נשרו למשקעים שבקצבי המדרונות, וקרעי חשכה נחו בין סעיפי הסלעים. כוכב קטן חנה על אחת הפסגות והיה מעפעף משם בחפזה מרוב בהלה על בדידותו”, — מה יש כאן שאינו נתן לציורו של מכחול בידי ציר פייזג’יסטן? הרי כל הנוף הזה נראה לעין תוך כדי קריאה; ואפילו הדיאלוגים נתנים ברובם להעלאה על הבד, אם הציר הוא מן הבקיאים בסוד בטויה של המימיקה; כי יצחק שנברג אינו שם דברים רבים ועודפים בפי גבוריו, אלא בדיוק כמה שצריך על מנת שנראה אותו חי ונשמע מה שמשלים את פרצופו, ולא מה שמכפיל או משלש אותו; אם הטפוס חיובי ואם שלילי הוא, בשום פנים אין י. שנברג להוט אחרי ההפרזה ואין השרז’ה מדרך הספור שלו, — אין הוא שופך קתונות של אור על החביב עליו, ואת שאינו מקובל עליו אינו מכפיש בשלולית של גחוך או כעור, — מדת המציאות היא מדתו; אספקלריה טובה ונכונה הוא לוטש ומעמיד בפניו של גבורו והוא משתקף בה כמוֹת שהנו.

ג    🔗

אודה ולא אבוש — הערכתי זו של ספורי יצחק שנברג שונה בהרבה מקטעי־הערכה קודמים שלי על דברים בודדים שלו, כי על־כן סבור הייתי, שכוחו של מספר זה הוא בעיקר בלשונו הנקיה ואלו בצרוף הפבולה וחבורה מצאתי משהו מלאכותיות; הספר “ימים ידברו” הוכיחני שטעות היתה בידי, כי האורגניות בולטת הפעם ואינה מפוקפקת במאום, — וחוסר רגשנות או דיסטנץ קבוע ועומד בין המספר לבין המסופר על ידו, לא יתכן לראותם כשויון־נפש או כחטא לבלתי־אמצעיות; אדרבא, — לא רק אופי הוא באדם ויחוד חשוב שאין לזלזל בו, אלא שזהו גם מין ממיני הכשרון השונים, שמסבות רבות ומסובכות עזבוהו טובים ואמנים לזמן, והוא עזבם כבר לזמנים, והלואי ולא יאחרו עוד לחזור ולהדבק בו לטובתה של הספרות והתפתחותה הטבעית; וסמן טוב אני רואה בעובדה, שכמה מספרים מתחילים, מן האחרונים, השפעתו של יצחק שנברג נכרת עליהם, והטוב שבסמן זה הוא, לדעתי, לא למושפעים בלבד, אלא גם למשפיע, וגם עובדה זאת הכריחתני לשוב ולבחון את דבריו של יצחק שנברג, לעמוד על כשרונו הספורי ועל יכלתו האמנותית הראויה לענין מתמיד.