רקע
ישראל זמורה
ספורים על השכל הרגיש (נ. שחם)

 

א    🔗

לא רק הרומנים, אלא גם הספורים הקצרים במאה הי“ט — לא נכתבו אלא אם היתה למחבריהם קודם־כל פבולה עשירה, כלומר: ארועים ה”לקוחים" מן המציאות או מצורפים לפי כוח־המדמה, אבל הכרח הוא שהם־כשלעצמם יהיו מושכים־את־הלב, אוסרים־באזיקי־ענין, ואין הדעת מתקררת אלא שעה שמותר היה לשער ולהניח כי הקורא עצמו שוכח שהוא קורא והנו, כביכול, נפש מן הנפשות־הפועלות; ורומניסטן ומספר יכלו להיות רק אלה אשר נחנו בכשרון ארדיכלות, אלה שהשכילו להעמיד בנין, מצומצם או נרחב, שבו מצאת כך־וכך אנשים, שעושים ופועלים, נושאים ונותנים, ואתה רואה אותם על מקום־מגוריהם, נופם, יחסיהם החברתיים והאינטימיים, קשריהם וסכסוכיהם, שמחותיהם ויסוריהם; ובמרכז — “גבורים”, שאותם מבליט הפרוזאיקן לא על כללותם בלבד, אלא גם על הפכים־קטנים שאצלם, על צבע עיניהם ועל גון קולם, “אור” ו“צל” כאחד; ובאמת, — כל המרבה הרי זה משובח, וכל מי ש“יריעתו” רחבה יותר — פרסומו גדול יותר וקוראיו נמנים ברבבות (וזאת לדעת: הקוראים של פרוזה כזאת אי־אפשר היה שיהיו רק קוראים־להלכה כמו של הפרוזה היום, — כי על כן מן הנמנע היה לפטור את השואל ולענות: “קשה” לי למסור לך את תוכן הדברים, כי הכל כאן צריך עיון וציון ודיון דקים, אלא צריך היה לכנות בשם את המאורעות, את הקונפליקטים שהיו ממשיים ולהכיר כמו את סולם העליות והירידות שבספר); והעלו נא רגע אחד על זכרונכם את שמות אותם הרומניסטנים והמספרים: — ולטר סקוט, בלזק, הוגו, זולא, טולסטוי, מופסאן, טורגניב, דוסטויבסקי, א. ת. הופמן, — הלא תיכף ומיד נוהרת לקראתנו אוכלוסיה גדולה ומנומרת, ממש מדינות שלמות, תאי חברה מסוימת, משפחות משפחות, ואישים “דגולים”, כל אחד מהם לעצמו “שם דבר”, אם שראוי להיות מופת־ודוגמא או נדון לגנאי ולדראון־עולם; האם לא אופינית היא העובדה, שספרים רבים מאד באותו זמן היו מופיעים בלוית אילוסטרציות וידי העושים זאת היו מלאות עבודה, משום שהיו שם אוביקטים מוחשים לציור, כי היו אלה ספורים כמו מחזות ממש.


 

ב    🔗

השנוי שבא לאחר־מזה — טבעי הוא, ואין צורך לראות בו כל אות לירידה ואף לא ירידה ממש, אלא פשוט חלוף כוח בכוח, מעין שנוי מזג במזג, כמו בעולם האוירים; הנה כי כן בא עלינו, עם שלהי המאה הקודמת וראשיתה של המאה הזאת, שנוי במהותה של הפרוזה בכל העולם, ואת מקום הפבולה העשירה כהנ"ל ירשה פבולה־לא־פבולה חדשה, כמעט שהייתי אומר: — פבולה מתחמקת, נחבאת־אל־הכלים; ושוב, גם הרומניסטים וגם בעלי הספור הקצר מספרים לא על ארועים, אלא על מחשבות כמוסות, על הרגשות נדחות, על הרהורים־שבלב; גם אם הספור הוא על “בין אדם לחברו” או “בינו לבינה”, תמיד תמיד, הלא כמין פרדוכס הוא, אתה מוצא בזה שמספרים על אשר “בין אדם למקום”, בין מה שחבוי בנפש פנימה, על מה שעובר על המצפון, על מה שמתרחש ברהטי־הדם; הכל הכל עוסקים בסתרים ובסתרי־סתרים, בגניזה מדעת ושלא־מדעת; וכל הפרוזה הפכה כעין ספרות על הרוח במחתרת ועל הבשר־ודם שבמחתרת, והכל עטוף ומעוטף כאלו אוירה של כת המַסונים; ואם תקרא בשמותיהם של המספרים המפורסמים כיום — מ. פרוסט, ג'. ג’ויס, וירג’יניה וולף, הוגו פון־הופמנסתל, א. רמיזוב — אינך רואה לפניך אלא כמין עולם של צללים, החומקים זה אחר זה, בהסתר ובבדידות, בסמטאות לילה, ואין אתה מבחין בין ארץ לארץ, בין לשון ללשון ובין שם לשם של נפשות־לא־פועלות, אלא נוהות ותוהות, רואות־ואינן־נראות. —


 

ג    🔗

גילו של הרומן ואף של הספור העברי, במובנו המודרני, צעיר עד מאד ואין למדוד אותם לפי קנה־מדה הכללי בעולם ולא להשוות־כמו עם קו־ההתפתחות באירופה; אף חיינו, אפילו האישיים־אנושיים, לא כל־שכן הלאומיים־כלליים, לא היו דומים לאלה של הגויים — ממילא לא היו הללו עשויים לשמש פבולה לפי אותה הדרך; והיה בזה כעין מעשה השגחה עליונה, שעיקר גדולו של הספור העברי, שלא היתה בשבילו פבולה משלו, חדשה ומותאמת לו בלבד, התחיל דוקא בשעה של שנוי המזג, בעת שההרהורים והלבטים הנפשיים היו שאור־שבעיסה בשביל הפרוזה; נמצא שאפילו מספרים אשר מטבע כשרונם ואף מנטיתם הרוחנית היו צריכים להיות בעלי פבולה עשירה, לא בדרך זו הלכו, כיון שלא היה לפניהם חומר המוכשר לכך, והפבולה היתה בהכרח המסבות דלה דוקא; הרינו זוקפים זאת על חשבונו של המהלך החדש שנקט הרומן והספור בעולם, אעפ“י שיש, כמובן, הבדל רב בין מצב של אין עוד פבולה שאצלנו לבין מצב של אין כבר פבולה שאצלם; ואמנם, הספור העברי היה בו, מלבד יוצאים מן הכלל מעטים, משהו מן התערובת של שני המהלכים גם יחד; אפילו מנדלי מו”ס אינו שיך לבעלי הפבולה העשירה, אם כי זו מהותו שבו; ואם כי שעה שכתב את יצירותיו החשובות עוד לא נראתה באופק עלית שמשו של הספור הרפלקטיבי — הוא הקדים, מתוך שהמציאות שלנו חיבה אותו, ליצור גם בדרך זאת; ולא כל שכן שא. נ. גנסין, שטבעו וכשרונו היו כאלה, הוא כמין פרוסטיאני לפני פרוסט; אכן, זה הטלטול הגורלי שבין המזגים ראוי להחקר במיוחד על פי ספוריו של א. שטיינמן, שאפשר היה לו, לפי כוחו ואפיו, לכתוב ספורים אם על טהרת הפבוּלה הקלסית, אלו מציאותנו היתה בריאה ושלמה, ואם על טהרת הרפלקסיה אלו לא באה עלינו שוב מציאות חדשה, המבקשת להבנות גם מן האמנות; כי הנה צאו וראו תופעה מענינת, — שעה שהספור והרומן בעולם ממשיכים ועוד ימשיכו זמן לא קצר בודאי במהלכם החדש ולא ישנו שוב את מזגם במהרה, הרי הספור והרומן העברית משנה והולך את מהלכו, כי על־כן מורגש, כי כבר אפשר לנו להעניק פבולה; הנה כי כן אפשר לומר, כי דרכו של ש"י עגנון בספוריו אינה כבר מן הפבולה אל הרפלקציה, אלא להפך, אם כי מדת המחשבה שבהם אינה מקרה, אלא כונה והכרה מתוך אהבה; ואלו ח. הזז נאבק מאז ראשיתו ועד היום לפבולה עשירה דוקא ומתרחק עד כמה שאפשר מן הצרוף הפספסי של הספור; ספורי יעקב הורוביץ וס. יזהר שיכים, כמובן, למהלך החדש, יען כי כל הויתם הרוחנית והאמנותית היא כזאת, והם עושים מתוך שמגמתם ברורה לפניהם, אהובה וחשובה עליהם, ולא פלא שדבריהם הם מן המלוטשים ביותר בפרוזה שלנו מסוג זה.


 

ד    🔗

קובץ הספורים “דגן ועופרת” מאת נתן שחם יש בו שוב משום אמות הנתוח דלעיל, כי על כן אנו מוצאים כאן יסודות של פבולה ממש אעפ“י ולמרות זה שנתן שחם הוא בעיקרו מספר של השכל, ולו נגיד — של השכל הרגשי; כל ששונו הרוחני הוא, בלי ספק, בגלוי מחשבותיהן של הנפשות הפועלות, ועד למדרגה כזו מגיעים הדברים שיש והוא שם בפיהם את מחשבותיו שלו, ונמצא פעמים כי במקום לספר את השכל ועל השכל של ה”גבור" — הנו מספר בדרך השכל ובודאי שזה חסרון בולט, כי דומה הדבר למי שקופץ אל מעבר השני של המטרה ואל המטרה לא הגיע, ממש כמי שקפץ ונעצר לפני המטרה; ודאי, חן של חכמה יש בספורים אלה, אלא שההשתעשעות בחכמה — פוגמת; והלא דוקא החכמה, אפילו היא משעשעת בגלוייה, זרה ומתנכרת למי שרוצה לעשותה שעשוע מלכתחלה; כן אינה הולמת אותה ההברקה, אם כי עצמה אחוזת ברק; ואלו נתן שחם, ששכלו חריף וראיתו חכמה, יש והוא מבקש את ההברקה ואינו מסתפק בחכמה שקטה; ונראה לי שמכאן נובעת גם העובדה המוזרה, שבספורים אלה כל החכמים בחינת “מנצחים” הם ואין אף אחד “מנוצח” והוא דוקא חכם; אכן, כאן באים הארועים ממש, שנתן שחם משכיל והולך בבנינם הטבעי והנאה, והם מתקנים מה שההברקות המיותרות פוגמות; ומלבד אלה — הרי סגנונו ולשונו של נתן שחם שהם עצמאיים מאד ונעימים לאוזן המבחינה; יש כאן צבע מלא ובהיר, בלי צבעוניות זו שאינה אלא טשטוש צבעים ואשר דבקה בכמה וכמה מספרים צעירים שלנו; ומובן, שמפני סגולותיו הטובות הללו של נתן שחם — יש להקפיד עמו ולהתריס בגלוי כנגד חוסר דיוק ואף רשול, אפילו במקומות מעטים; כי אי־אפשר לומר בשום פנים “מגדל ספיח זקן מלבין” או “מבצעים בגופם את דברי הימים” או “לשלוח את האקספורט החנוכי”, או “כל הרמ”ח והשס“ה לא היו טרודים אלא לנחם את עצמוֹת הכתף” (ועצמות הכתף אינן בכלל רמ“ח ושס”ה?) או “נשימתו עמדה להסגיר” וכדו'; והלא ברור שמן המספר בכוח השכל האמון יש לתבוע במיוחד ובתוקף דין של דיוק והקפדה פי כמה וכמה מאשר מן המספר בכוחו של האינסטינקט בלבד.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!