רקע
ישראל זמורה
י. ד. ברקוביץ

 

א    🔗

לכל היודע פרק בתולדות ישראל, לכל המבין דבר ביסודות ראשונים של אמנות — מוסברת מאד העובדה, שבעלי כשרונות בעמנו, במשך דורות רצופים וארוכים של גלותנו, הרבו דוקא לומר־שירה בעברית, ואף אחד מהם לא חרף את יכלתו ולא נתן דעתו אפילו לכתוב פרוזה בלשוננו, לתאר חיי משפחה יהודית, למסור שיחם־ושיגם של צעירים באהבתם, להעלות לפני מוקירי שפתנו וההוגים בה — תמונה מחיי המסחר, או ההוי בכללו, של ישראלים במדינה זו או אחרת, בקצור לספר ספור־המעשה, פשוטו כמשמעו; כמו־כן לא מופרכת גם התמורה שנתהותה בתחום זה, ש“פתע־פתאום” קמו והיו מספרים עברים, אחד מחבר ספור ושני מצרף כבר אפילו רומן; הזמן אשר בו חלה התמורה, הוא המפרש ונותן בה טעם; והאם נעמוד ונתפלא, לאחר כל אלה, על זה שהפרוזה העברית הבלתי־צפויה, הפתאומית כל־כך, היתה גם היא, במדה שנכתבה על־ידי בעלי־כשרון — שירה? ולא גנאי הוא זה, אלא שבח־שבחים והוכחה מובהקת, שהפרוזה העברית לא היתה סתם אסופי, ילד קלוט מן הרחוב הזר, כי על־כן התחילה דרכה בתוכנו כשידה אחוזה בבגד אמה־הורתה, השירה העברית (והנה כבר מגיעים שוב הדברים להיות כמו שצריכים להיות — שהפרוזה היא אם השירה); לאט־לאט, באופן מדורג וטבעי התיצבה הפרוזה על רגליה והתפתחה לחיים עצמאיים; הה, איזה ספור־מעשה נפלא, שמא גם רומן בעל הקף, עוד יכתב על לידתו של הספור העברי, על גדולו במשך הזמן, על מעלליו והרפקאותיו עד הגיעו לגיל־העמידה! וכשיסופר המעשה הזה, ודאי לנו, שאחד הפרקים המענינים יהיה הפרק שיקרא בשם “י. ד. ברקוביץ” ; כי דרכו הפרוזאית של המספר הזה, אם כי היתה המשך למה שקדם לה, והיא בחינת חוליה מתקשרת בשאר החוליות בשרשרת המספרים האמנים הראשונים — הרי היא גם חדשה, מקורית ואישית כל־כך.


 

ב    🔗

יותר מכל שאר המספרים בני גילו, בעלי שעור־קומה, חכמי־המציאות ויודעי־ח"ן של לשון, נזהר י. ד. ברקוביץ מלכת־שבי אחרי ברק שאינו צריך לגופו של ספור; הוא באמת מן המעטים בין המעטים, שנתברכו בגבורה רוחנית אצילה — לותר על יכולת לתת “יותר”, מתוך שהשיגו לדעת, כי למעלה־מן־המדה דרגה נמוכה היא ממש כמו למטה־מן־המדה; מי שכשרונו נועד לספור־הוי, לתאור תמונת־חיים ריאליסטית, את יצירת עצמו הנו מחבל שעה שהוא סוטה ועושה את לשונו מטרה, גם אם מטרה שניה־במעלה; ולא רק לגבי הלשון בלבד, אפילו בתאורי־טבע אסורה ההפרזה; אכן, י. ד. ברקוביץ נכנס לספרותנו בעודו רך־בשנים, אבל עם צעדו הראשון נראה לעין שהוא מופלג בחושים אמנותיים בריאים וכי בא בסוד החוק של “מועט מחזיק מרובה”; כל משפט ממשפטיו בספור שלו — אינו מתוח, אבל מלא, כל מלה חופפת על הכונה; כאן הלשון־הנקיה אינה רק פועל־יוצא של משטר הגיוני אצל המספר, אלא היא לשון־האמנות; לא תמצא ביצירתו של י. ד. ברקוביץ סימנים של פזיזות או של קוצר־רוח; שום דבר, ואפילו פרט־קטן, בצורה כבתוכן, אינו בן הסח־הדעת; אדרבא, הכל מטופח ומותאים לפי טעם עקבי ואיתן ביסודותיו; הטבע מתואר בכל ספור, כמו גם הלבוש, קוי הפנים וכדו', אינם יוצאים מגדר הנחיצות האורגנית — לתת את הרקע לפבולה; ודאי, יש בספוריו של י. ד. ברקוביץ גם מאמר־המוסגר, אבל לעולם לא נגלה בו כונה זרה, להפתיע, לעורר תמהון בתוקף של “קשוט” או “כחל־ושרק”, שבלעדיו “משעמם”, רחמנא לצלן, העיקר, אלא הוא שיך בפרוש לענין, כי הוא חלק מגופו, אבר טבעי בין שאר אבריו. כמו כן אין י. ד. ברקוביץ עושה לכתחלה את ספוריו כמין אמצעי למטרה אחרת מחוץ למטרת הנאה שבמעשה הספור (פרט ל“ימות המשיח”); ובזכות זו אפשר לומר, שיצירתו הפרוזאית של י. ד. ברקוביץ מבורכת גם בתוכן־נקי, ומשמעות הגדרתנו כמוה כהגדרתנו דלעיל של המושג לשון־נקיה, כלומר: — תוכן צרוף ואמנותי.


 

ג    🔗

רוב ספוריו של י. ד. ברקוביץ הם על אנשים הלקויים באיזה חסרון קשה, בעלי תכונה פגומה, האוכלת אותם, מקלקלת את שורת חייהם; אלא שלעולם אין המספר מגנה אותם על כך ואף אינו מבקש לעורר בנו רוגז עליהם, לדונם לכף־חובה; כמעט תמיד אתה מוצא בספור גם את הסבה לרע, את הגורם ללקוי ולפגם, והפעם שוב אין המספר מתכון ללמד־זכות על הכעור והמגונה, לא של הסבה ולא של המסובב; דבר הזקיפה לזכות או לחובה — נתון על־ידי י. ד. ברקוביץ לרשותו של הקורא בלבד; וגם בזה אתה למד לדעת ולהעריך את כשרונו הגדול של הפרוזאיקן י. ד. ברקוביץ, כי אף על פי שכמעט כל ספור שלו דרמתי הוא, והרבה פעמים הוא מגיע אפילו לכלל של טרגיקה — בכל־זאת קים ועומד גם היסוד האנקדוטלי, שבלעדיו לא יתכן ספור־קצר (לא כן הרומן) משובח; את המעלה המובהקת הזאת, שרק אמנים מלידה וברוכי גורל מחוננים בה, אתה מוצא בי. ד. ברקוביץ (החל מספורו “תלוש” וגמור בספורו “האחרון”); כובד־ראש עם פיקנטיות, אחריות במלאכת־הבנין, רצינות וקפדנות בקביעת צורת־הדברים ממוזגת עם חדוה שבשעשוע; בזכות תכונות מופלאות אלה העלה י. ד. ברקוביץ, ביחד עם ג. שופמן, את הפרוזה העברית לדרגת חשיבות ומשקל, שכל אומה יודעת תרבות ועשירת נכסים רוחניים לא תהסס להתפאר בה; ובשום אופן אין לשכוח, שסוג ספרותי זה צעיר־לימים הוא, ומה גם שהסבות אשר מנעו את לידת הספור העברי בתקפן עמדו שעה שי. ד. ברקוביץ התחיל (ולא כ“מתחיל”, אלא כמבוגר ומנוסה) ביצירתו; הרי שהוא אחד מן המעטים והחשובים שהקדימו ספרות בריאה למציאות בריאה, שהעמידו את התוצאה לפני הגורם, שהשביעו בקסם יצירתם את הסבה, שתקום ותהיה בעולמנו — הלא היא מציאות־חיים נורמלית, קרקעית ושרשית, בת־מולדת מא' ועד ת', על גשמיותה כעל רוחניותה, על לשונה שלה כעל עובדותיה שלה.


 

ד    🔗

מלבד שני הכרכים של הספורים הקצרים (“ספורים” ו“אחרונים”) — פרסם י. ד. ברקוביץ ספור ארוך מחיי ארץ־ישראל, בצורת מחזור אגרות מבעל לאשתו, בנוסח השאול משלום־עליכם, בשם “מנחם מנדל בארץ־ישראל”; בראש הספר נתנה הקדמה “התנצלות המחבר”, וגם ממנה אנו למדים לדעת, שהיתה בזה לי. ד. ברקוביץ טנדנציה גלויה — בקורת כמה תופעות מחיינו המתחדשים בארץ; כוחו היוצר של המספר מתגלה גם כאן בבהירות מלאה, התאורים מצומצמים וקולעים, הסיטואציות מענינות, הלשון לשון אמן ואף על פי כן אין לערבב חבור זה עם שאר כתביו של י. ד. ברקוביץ, כי אין זה אלא כמין פובליציסטיקה ספורית, בעלת רמה הראויה להתכבד.

ומענין מאד הוא, שספר בקרתי־סטירי זה מחיינו בארץ, לא היה כולו אלא כמין הקדמה לרומן “ימות המשיח”, שגם הוא כונתו־תחלה ברורה: להעלות שחור־על־גבי־לבן את התפעלותו של איש־הרוח, של הסופר העברי, מן הנוצר והנעשה יום־יום בארץ־ישראל; גם ספר זה אינו מעורם של ספוריו הקצרים של י. ד. ברקוביץ — הבנין שונה, הסיטואציות אחרות, היחס אינו דומה, ורק שהכלים הפרוזאיים משוכללים תכלית שכלול; זהו רומן של מספר מובהק, אלא שהמניע גלוי מאד: ים של אהבה גועש ברומן הזה, אהבת־עם נאצלת, ודבקות עצומה, ילדותית־נפלאה, בכל גלוייה של המולדת; ורחמים, רחמים עד אין־סוף על בנים טועים בגולה, על אלה שעינים־להם ולא יראו, על אומללים שלא־מדעת; וכמה מיטיב הוא להוכיח, שאפילו מקרה־טוב אחד, מעשה טיול בלתי־צפוי — עלול “להפוך” את הקערה על פיה, להחזיר בנים־לגבולם, להשיב לב ילדים אל אבותיהם; ראוי רומן זה שיהא מתורגם לשבעים לשונות גלויותינו ומוגש לקריאת המוני עמנו הנפוצים בגויים — הוא עשוי לחולל שנוי־ערכין, מן הבחינה הסנטימנטלית בכל אופן.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47933 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!