רקע
ישראל זמורה
זלמן שניאור הפרוזאיקן

 

א    🔗

עובדה ראויה לעיון היא: — אין אנו יודעים מקרה, שפרוזאיקן בעל שעור־קומה שיצר ובנה את עולמותיו בספור או ברומן, — יהיה חומד ופונה פתאום ליצור בשירה; האם יכולים אנו להעלות על הדעת, כי לב טולסטוי, נגיד, או גוסטב פלובר או תומס מן, או מנדלי־מוכר־ספרים יהיו עומדים יום אחד וכותבים שירים ליריים או פואימות, באותה מדת כוח וכשרון כמו שכתבו ספורים ורומנים? ואלו הפכו של דבר זה עצמו — חזר והיה לעינינו בכל הספרויות פעמים לא מועטות: — הפרוזאיקנים ו. גתה, ו. הוגו, א. פושקין, אדגר פו, צ'. דיקנס — אינם מבישים במאום את המשוררים שבהם; האם יתכן להסיק מזה, כי הפרוזה כוללת יותר, וכי יש בידה לספק גם את היצר לשירה, שהלא אפילו מספרים כולטר סקוט, נגיד, או א. דיומה, — אפשר לראותם פעמים כמשוררים, לא כל־שכן מספרים כנ. גוגול, א. ת. הופמן; אבל את ז’ון קיטס, למשל, את אלכסנדר בלוק, את פ. הלדרלין — אין לראות כמספרים אפילו בשירים שיש בהם פבולה והרצאה פרוזאית בכונה תחלה; ונראה לנו, שאין זו יכולה להיות מסקנה נכונה בשום אופן — אם היא מיוסדת על הרהור שיש צמצום כל שהוא לאפשרויות השירה; האם יתכן לדמין אפילו, כי הטוב בפרוזאיקנים אשר בעולם יכול היה להוסיף כל שהוא הקף, או עומק, או גבהות, ל“אודיסאה”, ל“התופת” או ל“גן העדן האבוד”? ושמא אין זה אלא משום שהמשורר במהותו היסודית — כמוהו כבעל הכנף, ואפילו אם נשר הוא, — לא די לו בשלטון בתכלת רקיעים, כי גם עלי אדמות רודה הוא; ואלו הפרוזאיקן — אפילו, או דוקא, כשלביא הוא, — אינו מבקש כנפים לעצמו?


 

ב    🔗

עיקר כוחו היוצר של ז. שניאור בשירתו — כוח פלסטי הוא; כל מה שיש מן הדמיון, כל מה שמרחף וכאלו מתחמק מתפישה, כל שנראה יפה ונראה כך רק משום שהוא “רחוק”, כל מה שנראה עדין, הוא כזה רק משום שזה “דק” ו“רך” — בא ז. שניאור בשיריו וקובע להם דמות של גוף, מכַיר ועושה אותו ממשות, מגלף את אבריו אחד אחד, מקרבו אל מול פנינו, יוצקו מקשה אחד, ואף על פי כן אינו מוציא את הדברים מכלל דמיון, יופי ועדינות; חכם הוא לקרוא בשם “פרוזאי” לכל הרגשה אצילה, לכל מחשבה גבוהה, לכל חויה פיוטית — ולא לגרוע בכל זאת מאצילותן, מגבהותן ומפיוטיותן; כאלו מגמה היא אצלו להוכיח כי לא רק ה“כלי” מכשיר את ה“תוך”, אלא גם להפך; הנה הוא נותן כלי־“ברזל” ו“נחושת”, וראו נא הם משמשים אותו לא פחות מכלי־ה“חרסינה”; — חריפות מתוקה של יין, קטיפה נוזלת של שמנים, חן של אבנים טובות, — את הכל הוא נותן בדודים אדירים, בחביות רחבות, — מעלה לעינינו אורות ומחשכים כאורות, בתרודים גדולים (אכן, הפליא ח. נ. ביאליק להגדירו בתואר של “שמשון הגבור”) — והוא משורר־אמן בעל מדות בישראל; והפרוזה של ז. שניאור — המשך היא, בלי כל ספק, לשירתו, ובכל זאת — פרוזה היא בשרשה ובצמרתה; הוא רואה בחיים נפשות כמו במחזה, מבחין בגורלות של טפוסים אנושיים, תופס לא מאורעות ומעשים בודדים לעצמם, כמקרים וכפרגמנטים, אלא כקשורים בקרקע שמצמיחה, מגדלת ומבשילה אותם כמו פירות; הוא מרחיב את בית הפרוזה של מנדלי מוכר־ספרים ומרבה את אגפיו, כי כשאתה בודק — הנך מוצא שיסודותיו של בית זה הם לא רק לעצמו ומתחתיו, או לקומותיו עליו, אלא מתמשכים הם והולכים, מוצקים ויפים גם לבתים אחרים, הנבנים על ידו, במרחק זה או אחר; כי “פרוזה של מנדלי” אין כונתה לספריו של האיש שלום יעקב אברמוביץ, אלא לפרוזה שהיא מפנה; זהו ציון לתקופה בספרות העברית והוראת הדברים כהוראת מושג, כמו, למשל, “רומנטיזם”, “סימבוליזם” וכו'; החותם האישי המובהק הזה, החד־וחריף, נעשה גושפנקא קבוצית; כאן לא רק גדלות אינדיבידואלית, אלא משהו נוסף לזה — גניוס גזעי; אם יש מושג של “טולסטויות” הרי הכונה היא לרעיונותיו ולא לדרך יצירתו, ואלו באמרנו “דוסטויבשצ’נה” — הכונה היא דוקא לגלוי האישי שביצירתו, שהפך גלוי גזעי רוסי; מנדלי מו“ס ראה את חייו הצבוריים של ישראל כטרגדיה, אבל הוא כתב עליהם ככתוב קומדיה; כל ספוריו של מנדלי מו”ס ממררים ב…צחוק! ז. שניאור אינו מתאר את החיים הצבוריים היהודיים, כמו מנדלי מו"ס (גם בשעה שתאר חייו של יחיד), אלא מספר על פלוני או אלמוני, היחיד בפרוש מפורש (אם כי הוא נותנו על רקע של צבור וכלל), וכונתו, בלי כל ספק, להראותנו חיים שהם בלתי נורמליים וּטעוּנים תקון, להוכיח כי יש כאן מקוריות יוצאת דופן ומצערת; אבל הוא משוה לכל זה טעם של אכסוטיקה; ודאי ראיתם פעם, שיש אדם נופל, ואפילו נפילה מסוכנת, אבל בצורה כזאת, — שהעד לכך, אפילו הוא מרחם וכואב לחברו, אי־אפשר לו שלא לצחוק; פרוזה זאת, — של ז. שניאור כשל מנדלי — עד שלא נוצרה אחרת, חדשה וגדולה לכל הפחות כמוה — היא הפרוזה הגזעית העברית.


 

ג    🔗

כל הספורים שז. שניאור אסף ופרסם בספרו “אנשי שקלוב” הם למעשה פרקים שונים מספור אחד על שלושה ילדים במשפחה יהודית בעירה רוסית לפני דור אחד, בערך; ילדים אלה שלשה אחים, שגיל כל אחד מהם אינו גיל בעלמא, אלא מושג שלם — בחור הגמרא (בן י"א), בחור החומש (בן ח') ובחור־“העברי” (בן ה') — הם הנפשות המרכזיות בספר, ואלו המבוגרים, כיהודים כגויים, — אינם אלא “רקע” לבמת ישחק של השלשה; אלא ששומה עלינו להתחרט בו־במקום על מונח טכני־בקרתי זה של “רקע”, שאינו הולם במאום כמעט את אופיו היוצר של ז. שניאור; כי אצלו — הכל, גם ה“סטטיסט”, אף ה“תפאורת”, ואפילו הנוף — הם תמיד בחינת נפש חיה ופועלת; קראו נא את הספור הקצר ששמו “מעשה מרקחת”, וראיתם שכל עקרו אינו אלא תאור פרוט ומפורט של החמרים הנרקחים, של הרוקח לרגעיו; הפטל, הסוכר, האש, הכלים, — אינם בשום אופן בדרגה של “תמונה”, או “ציור” אלא מחזה, ואם כי הוא אידילי בכללו, אינו חסר מדה נכרת של דרמתיות; הרי גם הצבעים המתמזגים כאלו פועלים ונלחמים ליחודם ועצמאותם; ואעפ“י שספור זה שירתו מרובה מאשר בכל הספורים האחרים — הרי הוא מלא וגדוש פבולה, שהיא כמפורסם, חוט השדרה של כל פרוזה בריאה; אנו יודעים, כי אורח־חיים זה המתואר על־ידי ז. שניאור — “הוי” הוא, רגיל ושכיח, ובכל זאת נקראים הספורים הללו כאלו היו כאן מאורעות “הרפתקניים”; ודאי, מספר זה מסתכל מובהק הוא, בעל עינים בוחנות ורואות מה שטמון בין קפולי כל דבר, מה שחבוי בחריצי קמטים, אבל ההרצאה עצמה אינה תוצאה מן ההסתכלות, ועל־כן, בדרך הטבע, שקולה כבר ומדודה, מה שקורין רפלקטיבית; הרי זה כאלו ההרצאה באה כרוכה בהסתכלות, בד־בבד אתה, ואפשר לומר שזוהי הסתכלות שמרצה את עצמה, ומשום זה היא מלאה פעילות (לאו דוקא התפעלות) בלתי פוסקת; הייתי רוצה להגדיר ולומר שהפרוזה של ז. שניאור תיאטרלית היא, אלא לשם כך יש לקבוע במפורש, שאין כאן אף שמץ של במוי, ולא כל שכן שאין אצלו “מסכות”; החיים הם תיאטרליים בעיני ז. שניאור, — בתוכם ולעצמם, בלי כל כונה להראות או לעלות על במה בפני צופים; אדם ובהמה, דומם וצומח — שופעים פתוס לעצמם, משחקים לנפשם ולגופם; כללו של דבר — שחקן וצופה בבת אחת; הנה הספור (קטע?) “ביערות פולסיה”, שהוא כאלו צלום “נאמן” מן המציאות, שאתה בטוח שאין בו הפרזה אפילו כקוצו־של־יוד, שהכל כל כך ריאליסטי מפורש, בלי קורטוב של “פואזיה” — האם אין אתם נמצאים בפני במה תיאטרלית? אלו ז’סטות אנו רואים, איזה “משחק” מוצג לפנינו! ואלה שני הספורים, שהם אחד, — “מסכת מכות” ו”חזיר ורוכבו" — האין כאן ספור שכמוהו כהצגה של וולט דיסני בצבעים מדהימים, בתנועות בזוקות, בלווי קולות של קומדיה? וזה הספור המכונה “מוסר של שבת”, וכי אין הוא בחינת מערכון בשביל אופרטה עברית נאה? הה, אלו היה בתוכנו במאי מקורי — כמה שמחה יכול היה להשפיע עלינו בהעלותו על הבמה את ספורי “אנשי שקלוב” לז. שניאור, ואיזה “חומר” מבורך יש כאן לקרינים־שחקנים בעלי שכל וכשרון! כל הספורים האלה יחד כמוהם כתולדות מלחמה אחת בין שני איתנים: — בין חכמה מסורתית אצל מבוגרים, המבקשת לשמור את הצביון הלאומי של האדם הישראלי במסבות חורגות ומטשטשות, ובין טבע ילדים, הנאבקים לשחרות חייהם, לחרות תמימותם, להכרחם להיות אנשים, לא רק אנוסים, בעולם הזה; וכשאתה קורא בספורים אלה אתה עומד על בינתו הגדולה של ז. שניאור, היודע לזכות את שני ה“יריבים”, וכיון שהם טרגיים במדה שוה — הם גם קומיים במדה שוה; אכן, גם “בית הגבן”, זה ה“רומן בי”א פרקים" — עיקרו חייהם של ילדים, אעפ“י שהמבוגרים כאן עומדים כאלו ב”חזית" של המסופר; כי חוט־השני שעליו חרוזה השתלשלות הדברים — הוא בכל זאת פייבקה, “בחור החומש”; הוא אוהב את האם ואת בתה ואהוב על שתיהן בשני מיני “אהבות”; ויש לצין במיוחד, כי ז. שניאור הצליח למנוע את הדבר, שאהבתו הגברית של פייבקה אל האשה המבוגרת וכן אהבתה הנשיית של זו לפייבקה — לא תהיינה אהבות תמוהות ומופרכות; ואם כי לא השפיע עלינו בזה סממנים של “פסיכולוגיה”, הרי המקרים מוסברים ונכונים, ואעפ“י שהם משהו אכסוטיים — הם גם פשוטים וטבעיים, למרות זה שגלוים אינו שכיח וכסוים כאלו מצות נמוס וטעם טוב הוא; כל נפשות הרומן חטובות בבהירות, גופה של כל אחת מהן עומד לנגדנו בכל קומתו, הרוח והאופי מובלטים ומפורשים, והקשרים ביניהם כקשר שבין חלקים נכונים העושים שלמות אחת; ושוב ציורי טבע מופלאים, תאורי פירות, יריד בעירה, פרוט כלים על הויותיהם, קביעת גזרתם של בגדים וצבעיהם וכו' וכו' — כולם חיים ופועלים ממש, אחוזים וצמודים בנפשות של הרומן ולא לואי ספרותי מורגל, שאתה יכול לדלג עליו, כי הוא כאלו מפריע לך לעקוב אחרי ה”מעשה", או הפבולה; הרי שאפשר לסים ולומר בפה מלא: — “אנשי שקלוב” ספר מעולה הוא, מבחינת תוכן הדברים כמו לפי מדת הכוח האמנותי המושקע בו, וטובה לנו ההכרה, שז. שניאור הפרוזאיקן משקלו וחשיבותו שוים למשקלו וחשיבותו הידועים של ז. שניאור המשורר.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 40922 יצירות מאת 2213 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־29 שפות. העלינו גם 16109 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!