סגולותיו האמנותיות של א. נ. גנסין, כלי הרגשתו ודרך ראיתו בארבעת ספוריו הגדולים (“הצדה”, “בינתים”, “בטרם” ו“אצל”) הפלו את אפיו הפליה בולטת לטובה מבין הסופרים העברים בימיו ועד ימינו; ואין ספק, כי מי שספג את ריחם המיוחד של הספורים הנ“ל יכיר מיד, מי הוא מחברו של הספור “קטטה”, גם אלו הביאוהו לפניו בלי לפרש את שמו של א. נ. גנסין. ואף־על־פי־כן, מה שונה ספור זה משאר ספוריו, אפילו מן הספור השני, הבלתי ידוע (כי גם הוא, כמו “קטטה”, לא נתפרסם בקבצי ספוריו) — “בגנים”, הקרוב אליו מאד בזמן כתיבתו ובתכונות כלליות של אתמוספירה ו”גבורים“. שנוי זה, שיש ב”קטטה", עושה את הספור לפרק חשוב מאד במסכת יצירתו של א. נ. גנסין, המלמד זכות נוספת על אפשרויותיו האמנותיות.

אם כי רוב ספוריו, וביחוד ארבעת הספורים הגדולים, מדברים בגוף שלישי, ואם כי חלקם הגדול ביותר של הספורים כתובים בצורה של תאור והרצאה, — הרי מרגיש אתה כי בכל אחד מהם, וגם בכולם יחד, יש אחד, והוא העיקרי, אחד, שהנהו בחינת גוף ראשון, מדבר בעדו, אם כי מסתתר ונסתר. ואלו בספור זה אין לגמרי גוף ראשון אקטיבי; כאן, באמת, העיקר הוא גוף שלישי. זהו ספור גנסיני “אוביקטיבי” כמעט יחידי, שהכל בו תאור והרצאה, אפילו המונולוגים והדיאלוגים (או ה“מולטולוגים”?) שבו. ספור צ’חובי־מופסני טוב, ספור “יוצא־דופן”; ועל סממניו האישיים והמיוחדים לא וִתּר, בכל זאת. אם כי הנוף שב“קטטה” אינו נופו המסויג, האינטימי שבשאר הספורים, אלא נוף “צבורי”־כללי, שא. נ. גנסין לא מעט את דמותו השונה, בכל זאת נסוך עליו רוח אלגי עדין, כרוח שבנופות האחרים שלו (“תכלת צחה וגדולה שבאופקה הרחוק וההוגה חלומות נשגבים” וכו', “ובקרוב לבשה הככר המיושנה צורה דומה לזו של תמונת תחית המתים שאדם רואה בחלומו כשהוא ילד” ועוד).

ואם כי ה“גבורים” בספור “קטטה” רחוקים תכלית רחוק מאותם שבשאר ספוריו, שאתם חי, שאותם חי, שהיה כמותם, שאותם חשל מספור לספור, גבשם ולטשם ושקף בהם את כל העולם, — בכל זאת לא נפגעה שלמות דמותם לרעה, לא נטל דבר מכוחם וטעמם. ולא נפגעו לרעה ולא נגרעו כל־עיקר סגולותיו ותכונותיו של א. נ. גנסין ביצירותיו. עצבו הענוג, קצב הרגשתו הספקנית, וממילא — אטית, משתהה ועומדת, — הורכבו על ידו הרכב טבעי־מצומד על ההמולה, הצעקה, המרץ והגסות. צבעוניות זו שב“קטטה”, צבעוניות שבמראות ובקולות (“שאגה צהבהבה”, “רשרוש קודר”) יש בה, בכל זאת, מן המונוטוניות המוסיקלית המיוחדת של א. נ. גנסין; צבעוניות זאת לא נפגמה, חלילה, מכך, אדרבא: נוספה לה תכונה, שהיתה מסותרה ובלתי־נודעה עד כה.

אם נביא בחשבון הערכתנו את העובדה, שספור זה נתפרסם לפני כך־וכך שנים, — לא נצא ידי חובתנו בהבלטת גודל יכלתו של א. נ. גנסין בלשון העברית גם אם נרבה להתפלא. חיות רבה כזאת במלים ומשפטים מיוצרים בכונה תחלה גופניות, דשנה כזאת, בשריות בריאה בתאור ובדבור, האפשרויות בלשון מדוברת בלבד — רק כשרון יוצר ומאיר את עצמו ואת יצירתו עלול לברוא ולפחת בהן רוח חיים.

ספור “ראליסטי”, ספור שטפוסיו הם מן ההמון, המון עובד, עם־הארץ (בשני משמעיו), ספור שכולו רעש וצעקה, מכות וקללות — והוא כל־כך לירי, אלגי, ענוג וכל־כך בריא וטבעי. ספור שצמח בשדה ספרות נחשלת — ואעפי"כ יפה לכל סופר בעל שעור קומה בכל ספרות של לשון החיה בארצה ובפי עמה.