רקע
אורי ניסן גנסין
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

 

I

בפעם הראשונה בא נחום חגזר לאותו הבית היפה, אשר בקצה הרחוב השוקטה, לרגלי סיבה אחת טפילה, שלפרקים היא עולה על לבו והוא חוזר ושוכחה מיד. לתמהונו, פגש אז שם את שכנתו השמנה, העלמה חנה הֵילֵיר, המשחקת תמיד בקול רם ולמקוטעים, שלא כדרך הטבע, ושם בא עמה גם בדברים בפעם הראשונה. אז דווקא לא שהה שם הרבה, כי היה לבו הפעם אל חלומותיו, והוא מיהר הביתה וכנפי אדרתו פזורות ולבו קודח והוא מחכה ליום מחר ואל העבודה הקבועה ואל החיים המלאים עניין, המתחילים לו בעיר הקטנה החדשה, אשר בחר לו לשבתו אחרי צאתו את וילנה. אולם למחרת דווקא היה יום עופרת עגום קצת ושמשות החלונות היו מזיעות והכתלים היו קודרים והתקרה נמוכה, והוא ישב עת רבה אל השולחן ולֶחיוֹ על כפוֹ ושפתיו בין שיניו, ופתאום ניעור וימצא לו תואנה, ויקח לו את שכנתו, ויחדיו הלכו לאותו הבית היפה אשר בקצה הרחוב השוקטה. בפעם הזאת מצא שם פנים חדשות לו לגמרי. בריחוק מקום קצת מהשולחן העגול ישב לו צעיר אחד עלֵז ישיבה שחֶציה תוּרכִּית ושתי ידיו היו מחליקות את ברכו הפשוטה באוויר והוא בעצמו מתנדנד פנים ואחור ומתלוצץ בהנאה והכול מצחקים לעומתו. אמנם שהה שם חגזר הפעם יותר; אבל מדי צאתו אל האולם היתה צהלת הצחוק שבחדר השני מפליאה אותו קצת, והיה מביט אל החלונות האפורים ונכנס ויושב שנית עם המסובים. לימים סר שמה שלישית בעטיוֹ של אותו צעיר גופא. הלה בא אליו בבוקר אחד ושהה אצלו קצת ופיטפט והתרועע לו והזמינוֹ ללכת אתו אל רוֹזה. באותה שעה היה חגזר יודע כבר, כי שׂיח לו ושׂיג עם בנו היחיד של אחד מגבירי העיר הקטנה. והוא לבש את אדרתו, וזכר את פני רוֹזה היפים ואת גיחוכם החיוור והזך לנוֹגה הערפל של המנורה הפורשת צל, וחשב עוד הפעם בלבו, כי יודע הוא כבר ברור למדי, שכל האנשים הללו גם יחד זרים לו לגמרי. אחר הדברים האלה סר שמה עוד פעמים אחדות וראה את אִידָה, הגימנאזיסטה החיוורה, המכינה תמיד את שיעוּריה בהתמדה, ואת מאניה, אחותה הבכירה ממנה, האֶקסטֶרנה המלאה אשר היתה באה ויוצאה לרגעים ומחפשת דבר-מה אגב איזוֹ נהיּמת-זימרה מקוטעה, ואת רוֹזה לא מצא שם, או שהיה מוצא אותה יפה ומשׂחקת בחדווה מלבּבת להלצותיו של אותו הצעיר העלֵז.

זה היה בתחילת האביב של אותה שנה, אשר אֵם האחיות הללו נפטרה ואביהן רבי שמחה-בֶּר הלך לו ה“נֶגבּה” לערוֹב את מערבו. בימים ההם ותיבת הנצרים הגדולה של חגזר, המלאה לה ספרים ו“כתבים” שונים, עומדת עדיין חבושה ליד פתח החדר, כמו שהביאהּ אתו מווילנה לפני שני שבועות, והוא בעצמוֹ היה עוד עסוק לפרקים בקביעת דירתו. כי אמֹר אמַר לכונן את מצבו בעיר הקטנה הזאת, בשביל שתהא לו הרווחה להגשים את מחשבותיו הרבות, אשר חשב על העבודות הספרותיות אשר לפניו, ואולי גם ללכת אחרי כן למדינת הים, כאשר חשב מאז. בקרוב נפתחה אותה תיבה והתחילו לו ימי העבודה. ארבעה תלמידים היו לו, והוא היה חוזר על בתיהם כל השעות שלפני הצהריים; ואחר חצוֹת היום היתה לו עבודה מרובה בבית. באותו קיץ היה הולך ונדפס באחד-העיתונים העבריים מאמרוֹ הגדול על הספרות היפה העברית עם שפעת ציטטים ממחברים שונים. מלבד זאת היה טרוד כל ימות הקיץ בייסוד אגודה ספרותית בעיר, אשר היתה משאת נפשו מאז, והיה ממהר גם בהכנת מאמרו השני, בשביל שיקבל אחרי כן את משכּורתו בעד שניהם יחד. וכבר החל לחשוב מחשבות גם על דבר לכתוֹ למועד תקופת הלימודים הבאה למדינת הים; אולם אחרי שקלא וטריא קטנה עם אותה מערכת בנוגע לעסקי ממונות, נתבּררה לו טעות אחת קטנה, שהכבידה קצת את לבו, והוא ניגש לבחר ראשי פרקים של שורת המאמרים הגדולה, אשר היתה את נפשו לכתוב על קורות הספרות במאה האחרונה, וידיו היו מלאות עבודה. בבוא אחרי כן הסתיו, והוא, כשהוא מרוכס באדרתו המסורבלה ונעוּל בערדליו הגבוהים, היה לש פעמים אחדות ביום את חרוֹסת הרפש של כיכר השוק, אז אמנם פגש את רוֹזה פעמים מספר בּרחוב, אלא שבכל פעם היה עובר על פניה ויוצא לה ידי חובתו בהרכנת ראש גרידא. רק פעם אחת אירע לו לעבור אתה יחד מרחוב אל רחוב ונודע לו באותה שעה מפיה, כי היא… אמנם לא שהיא יודעת היטב, אבל היא מכירה “כך” את כַּרְמֶל חברו, מי שהיה בכאן מורה לפני שנים אחדות. היא היתה בימים ההם שוהה אצל דודה אשר בכפר והיתה באה הביתה רק לעתים רחוקות, וכך עלתה לה שפגשה באותו כרמל פעמים אחדות. חגזר סיפּר לה, כי זה לו לכרמל שנתיים ימים ויותר לשבתוֹ בכרכי הים והוא אינו יודע מה אתו, וכי בפעם האחרונה ראהו בווילנה, בטרם צאתו את הארץ. באותו מעמד נודע לו עוד, כי אידה זוֹ הקטנה היתה תלמידתו של חברוֹ זה. ובערב היום ההוא היה חגזר יושב אל השולחן העגול, אשר באותו החדר היפה, שלא היה בו זה ימים רבים, ורוֹזה היתה עומדת אצלו, כשידה האחת נתונה על משענת כיסאו והשנית מוטלת על מפת-השולחן האדומה, ולנוגה ערפל של מנורה פוֹרשׂת צל היו מסתכלים שניהם אל פני עלם אמיצים וטהורים, אשר נשקפו אליהם מתוך אלבּום אחד יפה. פני חגזר, אשר בטרם שפתחה רוזה לפניהם את האלבום השתטחה עליהם בת-שחוק קלה, היו עכשיו מרוכזים-נלהבים, ועיניו לא זזו משתי העיניים הגדולות והבטוחות-תמימות, אשר נשקפו אליו מתוך התמונה שלפניו. הפנים הללו היו זרים לו כך ומוצצים כך את לבו, וצל צחוק הלעג, המזכיר דבר-מה וגוזר את הלב, זה הצל הדק, המרפרף ואובד מדי רגע בסתרי השפתיים הרעננות הללו, מרפרף באיזו ביטחת ניצחון חצופה ואובד מיד בעורמת חתוּל, באיזו כוונה ללגלג, צחוק זה הציק לנפשו, כקצֵה חלום שנשכח. אחרי כן חשב ומצא, כי התמונה הזאת נעשתה לפני שמונה שנים ועוד, ושמע את פטפוטיה של רוזה, אשר פיטפטה על כרמל זה, שהיה אוהב מאוד את אידה תלמידתו, הילדה הקטנה, שהיה מתקינהּ אז להכניסהּ אל הגימנאזיוּם, ועל התמונה הזאת, שלא אפשר כלל להכירנו על פיה, ועל מאניה אחותה, הבכירה מאידה לשתי שנים, אשר היתה תמיד, תמיד היתה מסתתרת מפניו, הה-חה. לסוף היתה דממה עצֵבה ובערה המנורה ורתח הסאמוֹבאר על כנוֹ הצהוב וקלחו הרותחים לתוך כוסות, וחגזר ישב דומם והסתכל אל מראה המנורה האחרת, זו שהצטַירה לו בשמשות השחורות והמגוהצות מחמת הלילה שברחוב. ובשעה העשירית בלילה היו ערדליו שוקעות בזו אחר זו בבצת הרחוב האפֵלה והזרה וגבו היה נטוי קצת קדימה, והוא חשב חליפות על החדר היפה ונוגהו המצל, ועל כרמל חברו ופניו הזָרים, ועל רוזה הפיקחית ועיניה הטובות, ועל החיים היפים ומגילתם הנָגוֹלה. זכר רגע גם את לחישת הסתרים הגרויה, אשר קלטה אוזנו בפרוזדור האפל, בהיכּנסו לשם עם דמדומי ערביים, לחישת הסתרים הזו, אשר היתה פותרת, כמדומה לו, שאלה בחשבון, ואת גניחת הייסורים החלשה, אשר רחשה אחריה, וחשב על מאניה המלאה ועיניה השחורות ועל אידה החלשה ופניה החיוורים. ובבואו הביתה, ניגש אל עבודתו בנהימת איזה זמר שובב.

מאז והלאה התחיל בא לשם תדיר. על פי רוב, בערב. רוזה היתה כפעם בפעם בוֹדדת באותה שעה בחדרה הכּהה והיתה מגיחה לקראתו מפינתה האפלה ומושיטה לו חרש את כפּה הקטנה והטובה ומעלה את הנוגה המצל במנורה היפה. אחרי כן היו הפּינות קודרות והפרחים הגבוהים מטושטשים, והשמשות שבינות לווילונות משחירות והשׂיחה שוֹקֵטה, תמימה וקולחת. שעה קלה לפני יציאתו משם היה קול צחוקו מצלצל אפילו ברמה מפרק לפרק. אותו הצעיר העלֵז לא היה נראה שם כמעט כל העת. אמנם סר לשם פעמים אחדות בחברת אחותו הבכירה והיו יושבים ומתלוצצים והולכים להם, וחגור נוכח אז לדעת, כי לשווא היו נראות לו הלצותיו בשכּבר הימים לשוֹרטות: אדרבה, הרי זה זהיר במאוד ואינו גרוע מכל הצעירים המצויים. על רוזה, שהיתה משתתפת אז בחידודים בתאווה קודחת מיוחדת, היה חושבה בהנאה, כי יש לה די רעל והלצותיה יוצאות חיות כל כך ומפרכּסות וקולעות. אלא שכל הדבר בכללו לא היה ניחא לו קצת והוא היה מלַווה את האורחים כפעם בפעם בהנאה יתירה ושוכחם מיד. אחרי כן היתה רוזה מרבה לדבר תמיד על כל אשר עלה על לבה: על עצמה, על מאניה, על אידה, על אביה, והיתה מדברת בחשק קודח ומתבלת את דבריה בצחוק שקט, עָרוי קצת במסתורים, ומבטת אל איש-שיחה בחיבה בטוחה. חגזר היה קם באותה שעה ומפשיל את ידיו לאחוריו אל תחת חוצני הפידזַ’ק שלו, ומציע צעד אחר צעד על פני מִדְרְכֵי המרבדים הרכים, ונהנה מכל חריקת נעל, שהיתה נספגת בתוך האטון, ומסיח את דעתו מזה. כשהיתה רוזה פוסקת, היה מתחיל חגזר מספר מילקוטו הוא, וכה היו משיחים וצוחקים ומזמרים חרש ולפעמים גם יוצאים לטייל קצת. לפרקים היתה באה החדרה גם מאניה, עלמה מלֵאה קצת, אשר פניה טהורים ועיניים לה קטנות ושחורות וחושדות-מלגלגות. היא היתה מניחה את ספרה הפתוח על השולחן לפניה ושמה את שתי ידיה מתחת סינורה השחור ויושבת על קצה הסוֹפה ושותקת בציפייה של גאווה. השיחה היתה נמשכת הלאה, אלא שחגזר היה ממשמש באותה שעה את קצה שׂפמו העפרורי ומקמט לפרקים את מצחו הגבוה. בימים הראשונים היתה מאניה יושבת לה ככה עת לא רבה ופורשת אל חדרה במרירוּת של גאווה נפגעה וחגזר היה מטייל אחרי כן בחדר ומזמזם קטעי נגינות שונות ונושך בלי-משׂים את שפתוֹ התחתונה; אולם קימעא קימעא התחילה הלה שוֹהה שם יותר ויותר ונשארת יושבת למולו ומעמידה פנים זֵדונים, ופניו הוא היו נעשים דומים באותה שעה לפנים של איש המתאמץ להשקיט את כאֵב שיניו הרוצע. בימים ההם וחגזר כבר יודע, כי גם אידה וגם מאניה שתיהן תקפה אותן מין חולשת העצבים למיום שמתה עליהן האם; אלא שאידה הדלה בשֶל זה מבוא אל הגימאזיום לזמן מה, כמצוות הרופא, ומאניה לא הסכימה בשום אופן להפסיק גם הפעם את הכנותיה להיכּנס אל מחלקת הגימנאזיום החמישית, אשר לא פעם ולא שתיים ניגשה אליהן עוד בילדותה והיתה נאלצת לחדול מהן כפעם בפעם משום איזה דבר. ולפיכך יש שהיה חגזר מַתחיל מדבר בחברתה על הלימודים הצנומים, האוכלים את בשר הילדים עם הגדולים ומוצצים ליחָם ולשדם בעודם ב“אביב ימי שחרותם”; אפס מאניה היתה בכל פעם מביטה עליו בתחילה בעיניים מורמות למחצה ומעט מעט היתה מכוֹננת לעומתו עוד יותר את פניה הזֵדונים, אשר גזרוּ את לבו ויעליבוהו, והיתה מנדנדת בשלווה, כביכול, את רגלה האחת על קצות אצבעותיה ומשתעלת לפרקים שיעול של כוונה, כאומרת: לא לי הדבר נוגע. ועם ההפסקה הראשונה היתה קמה ופורשת אל חדרה והשיחה היתה שבה לקדמותה.

אמנם התנהלה בימות החורף הזה עבודתו הספרותית של חגזר בכבדות רבה; אבל היו סיבות שונות לזה. את ראשי הפרקים של שורת המאמרים הגדולה, אשר התחיל לכתוב בראשית ימי הסתיו, הוכרח להפסיק באמצע מפני מאמר הביקורת הגדול, אשר אמר לכתוב על אחד הסיפורים החדשים, שנתפרסם בראשית החורף ההוא. במאמרו זה אמר להראות באצבע, סוף סוף, על כל אותם הדברים, המעסיקים עתה את מיטב צעירי העם, והספרות עוברת עליהם בשתיקה; אולם האגודה הספרותית החביבה עליו, אשר מצבה היה רופף מאוד בימים ההם, והתלמיד החמישי, אשר הוכרח לקחת לו בחורף הזה נוסף על קיצבת שיעוריו משכּבר, שללו ממנו כמעט את כל עיתותיו הפנויות, והוא הספיק רק לרשוֹם רשימות שונות, פחות או יותר מפורטות, בנוגע לתוכנו של המאמר ולא יותר. מלבד זאת נוספו במחברותיו קטעים שונים מהרהורי לבו בימים האחרונים, אשר אמר לסדרם, בבוא מועד, לשורה שלימה של מסות ספרותיות, והללו היו מעסיקים אותו לפעמים תכופות מאוד.

ולמועד האביב בא הביתה אחי מַכּרוֹתיו, מנהל ספרים בבית מסחר אחד שבאחת מערי הנגב, לבלות אתן שבועות אחדים, וחגזר היה נמצא יותר תדיר בבית ההוא, אשר נחה עליו עתה רוח אחרת קצת. התחילה מאניה עם פניה הזדוֹנים-חוֹגגים להתראות בחדרים לעיתים יותר תכופות ולקחה חלק גם בשיחות, בפנוֹתה בתחלת דיבּורה רק אל אחיה, ואחרי כן, מעט מעט, היתה מעיזה להביט גם בפני יתר המסובים. ואידה היתה באה גם היא והכר הצחור שלה בידה האחת וספרה הפתוח בידה השנית ושוכבת לה למחצה על הסוֹפה. היו באים מכרים ומכרות לפרקים תכופים והיו יושבים ושותים תה ומספרים וצוחקים ומשליכים קליפות אגוזים איש אל פני רעהו והולכים להם. רוזה היתה תמיד מתאוננת אחרי לכתם, באותות של ליאוּת נחמדה על פניה הענוגים ובתנועותיה הנאצלות, כי היתה עליה בימים האחרונים חברתם של אלו למשא כבד ואין היא מוצאה לה דברים עמהם כפעם בפעם. באושרה, כי שמואל אחיה לץ הוא לכשירצה – וישועתה באה, לכל הפחות, ממקום זה.

ושמואל, בחור מקושט כבן עשרים וחמש, הדומה בגודלו ובפניו הדלים והסחוטים לנער בן שש עשרה, היה מסתכל באותה שעה במשקפיו, וידיו הקטנות והרזות היו משפשפות אותם במטפחתו הצחורה, והיה עונה אחריה בביטול ערוּי קצת:

– משכילי העיר הנידחת!

ומאניה היתה מביטה עליו ומעקמת את שפתיה בביטחה יתירה וממַלטה:

– משכילים!

אחרי כן היה שמואל מרכיב את משקפיו על חוטמו ומרכין קצת את ראשו למעלה ומזכיר בהנאה צוהלת את ההלצה החריפה, אשר “תקע” לה ל“אותה הצהובה” או ל“זו הגדולה”, ושואל אם הרגישו בעקימת “שופרה”, רוזה היתה מעירה את הערתה, ומאניה היתה נעשית יותר חופשית בדבריה, ושמואל היה נזכר בינתיים בהלצה אחרת ומפסיק אותה, והכול היו משׂחקים ומדבּרים ומתלוצצים ומשוררים מעט ומבלים את העת.

ולאחר השבועות התחילו הטיולים העליזים בחורשה הנהדרה עם הסירות הצוהלות על פני הנהר היפה והמדורות הפּוֹאֶטיוֹת תחת כּיפּת שמי האַטלס

הקודרת והפרעת הדומייה הרוָיה ברחובות הנמות בחצות הלילה ולפני עלוֹת השחר. נספח אליהם עוד צעיר אחד אורח, מי שהיה חברוֹ של חגזר בשכבר הימים, ועתה בא לכאן למצוא לו הוראות רק למחיית ירחים אחדים. זה היה בחור עליז ובעל עיניים קטנות ושחורות ומערכת שיער שחורה אַ לַה גוֹגוֹל בראשוֹ. הבחור הזה היה משורר להם שירי עם שונים, שהיו מביאים אותם לידי גיחוך, וקורא להם מוֹנוֹלוֹגים טיפּוסיים של איכּרים, כשהם באים להעיד אצל בית דין, ושל מגידים, כשהם מטיפים מעל הבימה בבתי כנסיות, ושל שיכורים, כשהם באים לקחת מאת “חיְקה” יין בהקפה. אותה תקופת תמוז נחרתה עמוק עמוק בלבם של כל בני החבורה ותהי להם די למלאות בה גם ימים רבים וארוכים אחרי כן. ומשהתחילו, לאחרונה, קוּרים ארוכים ודקים זוחלים באוויר ועלים צהובים נושרים ומתפזרים בשדרות שבגנים, היה חגזר רומס על העלים הנושרים בפראוּת של חדווה ובקדחת של אנרגיה פורצת, וקומתו היתה מזדקפת, וחזהו מתרחב ונבלט ופניו ניעורים. עוד שבוע, עוד שני שבועות, והשמַים יתכסוּ קדרות, והרוחות תהיינה מייללות, והימים יהיו עגומים, והשמשות תהיינה מזדעזעות, ופחי הגגות יהיו מקשקשים – הידד! ומצב הרוח יהיה איתן, והמחשבה תהיה חופשית, והלב יהיה מֵקיר ומפכה, והעבודה תהיה חביבה וממלאה את הנפש ומרחיבה את הדעת… עוד שבוע, עוד שני שבועות, והלילות יהיו אפֵלים, ואוּרֵי הפנסים הבודדים רועדים, והגשמים מטפחים, והבּצה עמוקה – ובחדר היפה והחביב יהיה חם, ויהיה אור, ויהיה נעים, והיציע העטופה קטיפה אדומה תהיה רכה ומרוּוחה, ופני העלמות הענוגים יהיו יפים, ועיניהן הרוחשות תהיינה מלֵאות זוֹהר ועדנה, ופטפוטה הטוב של רוזה יהיה קולח בפינוק הלבב, וטענותיה הזדונות וזהירות של מאניה תהיינה משסעות אותו, ונפסקות באמצע, וחוזרות שוב ומתפרצות, ואידה הקטנה והחיוורה, אידה המביטה פלאים כל כך, אשר צמתה רכה ויפה כל כך, אידה זו לא תתרצה בשום אופן לשבת על ברכיו ולהניח את ראשה החביב על חזהו, עד אשר יתפשנה בקיבּורוֹתיה הרכּות והחמימות, וידוֹע יֵדע, כי לא ילדה הוא תופש בקיבּורותיה, והושיב יושיבנה בחוזקה. אז תיכּנע ותירגע על כזהו כרחל נאלמה, ושערותיה החביבות תהיינה חלקות כל כך ועשירות כל כך ומסורות לו ונשמעות לו לכל אשר יַטן.

אחרי כן בא הסתיו, וחגזר סר פעם אחת אל הבּיבּליותיקה, ואירע לידו סיפור אחד יפה מאוד, ולקח אותו בערב ובא אתו לשם ויקראהו באוזני העלמות עד תומו בלילה אחד. ולמוחרת בבוקר כבר הלכה אתו יחד רוזה אל הביבליותיקה לבחור ב“עוד איזה דבר יפה”, שיהיה להם למקרא בלילה הבא. והשמַים היו כבר קודרים, והרוחות היו מיַללות, והבּצה עמוקה, וטיפות הגשמים דוקרות ומטפחות ומרטיבות. בימים הראשונים היו קוראים רק שלושתם; אולם מעט מעט היתה גם אידה לאחת השומעות התדירות. היא היתה באה חיוורת, והכּר הצחור בידה, והיתה יושבת חרש באחת הפּינות ומשלבת את ידיה על חזה ומקשיבה דומם. מאניה היתה יושבת על קצה הסוֹפה ונשענת בזרועה על אדן החלון, ורוזה היתה סרוחה על משענת הנדנדה ומַפנה אותה בעצלתיים לעברים, ומעומק היציע האדומה היה קוֹלח קולו הצלוּל של חגזר וקורא להם בהטעמה ובמתינות רוגשת מתוך הספר אשר בידו. יש שהיתה מאניה שואלת דבר בזהירות ובמאמרים מרוסקים, והוא היה מבאר לה ברכרוכית-לב כבושה ובהשתדלות יתירה, או שהיתה רוזה מַשׂגת דבר מה, והוא היה משיב בתחילה בותרנוּת קלילה וחיישנית קצת ואחרי כן בכובד-ראש ההולך הלוֹך וגָבוֹר. וכשהיתה רוֹזה עומדת עת רבה על שלה, בלי דברים ברורים, רק בהחלטה בטוחה, הוא היה מתחיל חושב בפני עצמו, כי רוזה קוראה מדברי הספר את שֶׁלָּהּ, והיה בא לידי החלטה, כי היא הוגה מחשבות ולה יש רכוש נפש טמיר, המדבר מתוך גרונה, אותו רכוש הנפש, שישנו לכל האנשים אשר עברו גלים על ראשם. והיה זוכר פתאום את הצעיר העלֵז ואת הלצותיה הארסיות של רוֹזה, והיה דבר-מה מתחיל קוסס את לבו, והוא היה חושב במרירות, כי בכלל הלא נשמת האשה מגילה סתומה לו לגמרי – ולא עוד, אלא שככה יהיה הדבר לעולמים ואין לזה תקנה; משום שיִחוּסיו אל הנשים הרי הם במהותם שגיאה אחת גדולה, שאין לה כל תקנה. והיה זוכר רגע את שכנתו השמנה, אשר קיבּוֹרוֹתיה השמֵנות נתקלות תמיד בשלו, מדי לכתה אתו שכם אל שכם, והיו מתחילים מרפרפים בלבבו ונגוזים, כצללי הינשופים בלילות ירח קפואים, צללי מחשבות ארעיות וניצני הרגשות שנעלבו מימי היות לו שיח ושיג עם רוזה ואפילו עם מאניה זו. והיה מסתכל בפני רוזה הטהורים והנאצלים ולא היה מוצא בהם לכאורה כלום, אלא שהיה בטוח משום מה, כי יש שעיניה מזכירות לו רגע אחד את החתול האפור אשר לו, הרובץ תמיד על הקוֹמוֹדה האדומה אשר בחדרו. והיה נדמה לו אפילו, כי דווקא דבר זה מהנה אותו מאוד. ורוֹזה היתה בינתיים פוסקת מהניד את הנדנדה, ועיניה היו מזהירות, ולחייה היו מוורידות משהו, וקולה היה נפעם ונרעד מהתרגשות של הנאת הרוח, והוא היה ניעור פתאום ומתחיל סותר, גם כן בלי דברים ברורים, את טענותיה של זו, המטושטשות, והיה מתרגש ושואל מרגע לרגע:

– התָביני? התְביניני?

וכשהיתה רוזה מתעקשה גם לאחר זה, היה מתחיל פונה בדיבורו אל מאניה, ומאניה היתה מתאמצת בתחילה להביט ישר אל פניו ולשמוע פ ש ו ט, כמו שהיתה שומעה עד עתה, ולא היתה יכולה, והיתה מורידה עיניה והיתה לה תיכף חרטה על זה, והיתה מעמידה פנים זֵדונים ומתחילה מבּיטה ישר כלפי פניו, ואז היה לבו שלו מתחיל מהסס בו, והיה מרגיש את עצמו פתאום נואל במאוד ונלעג במאוד, והיה מתחיל נתקל בדבריו ופונה אל רוזה שוב, וזו מפסיקתהו, וחוזר חלילה.

וכשהיה שב הביתה בשעה מאוחרת בלילה, היה עולה על מיטתו ושב אל מחשבותיו ואל הרגשותיו של היום שעבר ואל חלומותיו ותקווֹתיו לימים הבאים לקראתו, והיה מייחל לתקופת החורף הבאה, מוכן ומזומן לגשת אל העבודה הרבה, אשר אמנם מזלזל הוא בה מעט בימים האחרונים, ואולם שלא באשמתו, כי אם באשמת מאורעות אותם הימים. הנה יִתּם לו היֶרח הזה, הוא ישׂכּוֹר לו דירה יותר הגונה, ויהיו לו תנאים יותר נוחים לעבודה, והכול יבוא על מקומו.

ככה עברה עליו תקופת הסתיו ההוא. וכשפוֹרשה שכבת השלג הצחורה הראשונה על פני הרחוב הרחבה והחופשית, ושריקת עורבים עליזה נשמעה מעל לגגות הנמוכים שהלבינו, יצאה רוזה בבוקר אחד יחד עם חגזר, כשהיא עטופה בטלית גדולה של צמר, ועברה אתו את הרחוב לרוחבה, ובאה אתו אל החצר אשר מנגד. שם נבח לקראתם כלב גדול אסור בשלשלת, וחרקה חזירה שמנה מאצל עגלת-קיץ אחת צולעה, אשר היתה מוטלת בטבּוּרה של החצר הלבנה, ויצאה לקראתם איכּרה אחת גבוהה ושזופה, אשר שרווּליה היו משולשלים וקצה סינורה, המבהיק מחמת זוהמה, תקוע באזורה ולשונה תועה ומפשפשת ומלקקת בין חניכי שיניה וגיהוקי חָזֶהָ הקשים מצלצלים ונודפים במליח ובבצלים שנתעכלו. רוזה קראה לה בשם אביה ודיברה אתה, והיא הביאה אותם אל “סְוֵיטְלִיצָה” אחת מרוּוחה ונמוכה קצת, אשר רהיטים בה הרבה ופשוטים, ורצפה לה לבנה ונקייה, ופרחים בה הרבה, ומיטה גבוהה עומדת בפינתה ומגדל גדול של כרים וכסתות על אותה מיטה, וגנראלים הרבה על סוסים דוהרים מכסים את כתליה, ודיוקנות קודרים משחירים את זוויוֹתיה, ועוד ביום ההוא קבע שם חגזר את דירתו. באותו ערב באה לשם רוזה עם ה“ילָדות” וישבו מעט, ושיבחוּ את הדירה, והתלוצצו עם האיכרה הגברת, אשר סרה לשם גם היא, וצחקו הרבה להערתה, אשר העירה בהיותה כבר אצל הפתח ושבה והראתה באצבע על המגדל הגדול של הכרים והכסתות אשר על המיטה, לאמור:

– וכאן אפשר יהיה לישון…

אחרי כן לקחו את חגזר והלכו עמו הביתה וישבו שם עד חצות וקראו ודיבּרו ושרו וטיילו ובילו את הלילה.

למחרת היום ההוא עגמו פני השמַים, והשלגים של אתמול נעשו דַיְסה אפורה, והרוחות התהוללו בתריסים, ונפשו של חגזר היתה, כאילו נכנפה אל תוכה, והוא ישב בבוקר עת רבה על המיטה שלו ורגליו משולבות תחתיו ושמאלו תומכת את ראשו. אחרי כן קם והעמיד את צווארונו של הפּידז’אק שלו המרוכס וטייל לאט לאט בחדרו, כששׂמאלו אוחזת בכנפי צווארונו שלא תיזחנה וימינו תומכת את שמאלו על חזהו. אחרי כן ישב על השולחן ולקח את העט וכיוון אותו כלפי הנייר וישב ככה עת רבה. אחרי כן התחיל מסלסל על פני הנייר החלק בזהירות אותיות יפות ועגולות, ופניו המרוכזים הלכו הלוך והתלהב, ונשימתו הסולדת הכלה הלוֹך ורעוֹד, ותנועותיו נעשו קודחות ונחפזות וקצת גרויות. במהירות של קדחת נמלאה שורה אחרי שורה ועמוד אחרי עמוד, וכל אותו יום לא מש כמעט ממקומו, עד אשר גמר פרק אחד גדול וחשוב במאמרו החדש. ואחרי אשר הציג כתם שחור במקום הנקודה והעביר תחת השורה האחרונה קו שחור, השליך את העט על השולחן באנחת רווחה, והרכין את ראשו לאחוריו, וּתְמכוֹ בשתי כפיו, ששילב על פדחתוֹ, ועצם את עיניו ויהי קופא ככה.

ובערב, בהיותו ממהר מבית אחד ממכיריו הביתה, לשוב אל עבודתו, כבר היה האוויר מזוקק וקצף חריף ושיירי שלג האפירו בפינות הגגות, ופאתי שמַים האדימו במרחק באודם קפוא וחוורוור, והוא הלך וצעד בצעדים איתנים על רגבי הרפש החדים שקפאו וזכר את מאניה הזדונה, שהיתה אתמול נוחה והתלוצצה בתוך כולם, וחשב על הדברים אשר כתב היום, ועל אותם אשר יכתוב בלילה, וליבּב אותו החורף, הבא עם שלגיו הרחוקים ומרכבותיו המחליקות וגגותיו הנוצצים וערביו הצורחים, ונכנס אל רוזה ומצא אותה כשהיא מטפלת בהכנת הכוסוֹת לתּה והיה מחכּך את כפיו בהנאה ובעט ברגלו בחוזקה וקרא בקול מצהלות רם:

– והנה גם חורף, רוֹזה!


 

II

בתחילת החורף שבה מאניה אל עבודתה ביתר עוז. מכיוון שלא הספיקה להיכּנס באביב שעבר אל המחלקה החמישית וגם אחרי כן, בכל ימות הקיץ, היתה “יוצאת מדעתה לגמרי”, אמרה מעתה להכשיר את עצמה למועד האביב הבא אל השביעית; כי סוף סוף הרי אין זה דבר שבחוכמה כלל וכלל. ואותו הצעיר, מי שהיה חברוֹ של חגזר בשכבר הימים, היה לה למורה. אמנם, הוא עומד כבר לעזוב את העיר; אבל עדיין אין הוא יודע בבירור למתי. בנוגע לו כבר היו יודעים במקצת בבית היפה, כי בחלומות הימים הבאים לקראתו יש שלשלת ארוכּה ונהדרה של חירות ואורות וחיים ומרחב ובמה ותהילה; והימים אשר עברו עליו עד עתה מלאים תעניתים וסיגופים ו“שְׁתִיּוֹת” וג’אנדארמים ואַרטיסטים שגורשו מגֵו ו“היסטוריה לוטה בערפל”. מלבד זאת ידעה רק מאניה לבדה על דבר איזו ירייה בפרדס אפל ועל שרווּל נקוב על ידי אותה ירייה, השמור אתו עוד גם עתה. ויפה היה לראותו, בשעה שתלתליו היו נופלים לו על מצחו והוא היה יושב ישיבת שיכּורים בטבּוּר החדר על קצה אחד הכיסאות וידו האחת נתונה לו על ברכו ואת השנייה היה מרים ומניח אותה לנפול מאליה על ברכו השנית, עד שהוא בעצמו מתחיל את עבודת הקודש שלו באנחת נהימה, השוברת את הלב:

Эх, приятель! И ты, видно, горе видал…

[אֶח, ידידי! הלא גם אתה יָדַעתָ רָעָה…]

– “בּורלאק” כמו שהוא…

בימים הללו, כשהיה חגזר יושב מדי ערב באולם, לבדו או בחברתה של רוזה, היה רוצע את אוזניו זימזום עקשני וגרוי קצת, אשר היה “כוסס” בחדר השני אלף פעמים ואחת איזו מלים, כמדומה, טפֵלות למדי ולא מחוכמות כלל ושמות בלתי חשובים ומסובכים כל כך והיה מערבב אותם תכופות ב“יקח אופל” גרוי. אידה, אשר היתה נאלצה גם ב“זמן” זה להפסיק את ביקוריה בגימנאזיום, היתה עוברת, על פי רוב, על פניו, כשהיא יוצאת מאותו החדר ושערותיה פרועות קצת ופניה חיוורים-נרגזים והכּר הנאמן לה בידה האחת ובשנית יורד פתוח ספרה העב, והיא מצחקת לעומתו דומם ונוגה, – הנח לה! והיתה באה אל חדר המיטות, הפתוח למחצה אל האולם, ושוכבת שם באלכסון על שתי המיטות גם יחד, אלו העומדות סמוכות זו לזו, וקוראה. אחרי כן היתה רוזה יושבת אל הכּירה החלקלקה וספרה או רקמתהּ על ברכיה, והוא היה שוקע לעומתה בפינת הסוֹפה, או שהיה מטייל בחדר אנה ואנה, והיו משוחחים ומצחקים לפרקים ושותקים והומים-מנגנים בחשאי. לפרקים היתה מאניה נכנסת אל האולם ו“יקח אופל” על שפתוֹתיה. היא היתה שואלת לַשָּׁעה והיתה תמיהה ודואגת למורה, אשר לא בא עוד. חגזר היה מביט אל פּניה, שהיו באותה שעה כאילו חוצצים הם את רשותה שלה היחידה, ואל כתפוֹתיה המלאות והיפות עם הבְּלוּסה, של בּאטיסט הרכּה, הלוטפת את גבּה הקורא, והיה מבקש לו תואנה לבוא עמה בדברים; אבל היא היתה תמיד מביטה אליו בחדש ותמיד היתה משום מה מוכנה להגנה והיתה עונה לו ולא עונה קצרות. פעם אחת שאל אותה פתאום – האלוהים יודע למה – לחלומותיה, ומי הוא אותו המאושר, החי בהם. היא הפנתה את עצמה לצאת בחוצפה שפגעו בכבודה, ומעבר לפתח החזירה לו בקול קשה, שפּיכּה ממסתרי החזה:

– בכל אופן, לא אתה והדומים לך…

והוא התחיל מצחק בקול רם שלא כדרכו.

לפני החגאות של הרוּסים הבליגה גם אידה על חולשתה והתחילה באה אל הגימנאזיום, בשביל “לסַכֵּם את הרבע” יחד עם כל בנות גילה. אמנם הצליח חפצה בידה ואפילו מתנה לאות הצטיינות קיבלה; ואולם לאחר זה התחילה חשה בראשה ובחזה לעיתים תכופות יותר מדי, והיה בא לו לידי חגזר לפרקים תדירים מאוד, שיהא עומד אצל מיטתה וכוס מים בידו, עד שרוזה משפשפת דומם בשׂרף נודף את חזה ואת זרועותיה החשופוֹת, ומאניה מחפשת דבר מה בגניחה עצורה על אדני החלונות ותחת הסוֹפה, ובקול עצור ניתזים ונפסקים פטפוטי יִסוריה של אידה, שהיתה בוכה על האם המתה ועל השמים, שהם אינם שמַים, ועל סערה בים הגדול, ועל איזה דבר חשוב, שהם לוקחים תמיד לעצמם ולה לא יתנו אפילו כל-שהוא. היא היתה מפטפטת באין אונים והיתה בוכייה ושוחקת כאחד, ורוזה היתה מפצרת בה בלחישה רועדת ואובדת עצות שתירגע, ומאניה היתה באה סוף-סוף לכלל כעס בתנועותיה, וחגזר היה גונח ורוחש בגירוי קצת וממלא את פיו לגימות-לגימות של מים קרים וּמַזֶּה מפרק לפרק אל הפנים החיוורים, שהיו קופאים פתאום במצוקותיהם. טירדה זו היתה נמשכת לא הרבה. אחרי כן היתה החולה נרדמת והם היו יוצאים אל האולם, והכוֹל היה שב להיות כמו שהיה. בתחילה היו יושבים דומם ונרגעים מעט. אחרי כן היתה מאניה פורשת אל חדרה, ורוזה היתה יושבת אל הכירה וחגזר לעומתה על גבי הסופה, וחדר המיטות היה פתוח למחצה, והמנורה, הפורשׂת צל, היתה משרה אור כהה על ירכתי אחת המיטות, שהיתה נוצצת מהאפֵלה, ואידה היתה גונחת מתוך חדרה, והם היו יושבים ומשוחחים ומצחקים, לפרקים, בצניעות נוּגה ושותקים והומים-מנגנים בחשאי.

בשעה התשיעית, לערך, היה בא המורה אל מאניה, ובשעות השתיקה, שהיו באולם, היתה הדממה הצנועה פוסקת מפרק לפרק על ידי מלים בודדות, הנאמרות בקול מעושה גס, שהיו מרחפות ובאות מחדרה של מאניה ואובדות באולם הצנוע. לאחר ההוראה היה הלז סר, לפרקים, אל האולם והיה יושב ומסיח ומספר ומצחק ומזמין את חגזר להתגושש אתוֹ ושוֹאלוֹ, אם עודו זוכר את זה ואם לא שכח את זה, ופונה אל יתר המסובים ומספר להם בהנאה נראית איזה מאורע, המביא לידי גיחוך, מימי שִבתוֹ יחד את חגזר ימים מועטים בעיר ה.

– לערב – היה מספר בהתלהבות ומשתדל לעשות את דיבּורו עם סגנונו גסים והיה מתענג על זה – לערב פגשתי שם בבחור אחד משלי, בחור כהלכה. אָח, אני אומר לו: כך וכך – יש לך “מצלצלים” בכיס? מצלצלים לא היו; אבל – בוא, הוא אומר. היו לוֹ שם נקניקים וחלת לחם אחת קטנה. “שלי” חוטף מסתמא את כל זה יחד ונושא את רגליו. באתי – “תנא ברא” זה שלי שוכב, חה-חה. מלקק את השפתיים. קומה, אני אומר. נשחיז את הטוחנות. “שלי” רואה – קופץ מסתמא מעל המיטה: אַה? יש? טוב. הבה. אבל… נק-ני-קי-ם…

– חה-חה-חה! – היתה כל החבורה פורצת בצחוק רועש.

והוא מרים את קולו ומוסיף בינתיים בהתלהבות:

– ומה אתם סבורים? לעס לו תרנגול זה לחם בלחם והלך לישון, חה-חה-חה. הוי, וֶגֶטֶריאני שלי! – היה פונה לבסוף בקריאה צוהלת אל גיבור סיפורו – עכשיו כבר באת לידי שכל, אה? הבה נא ונתגושש.

והיה חובק את חגזר מתחת לזרועותיו ומתחיל רועץ את קומתו, והלז היה מתפתל בכל כוחותיו על חזהו ומשתדל להתחמק ממנו ופוצר בו, כי יחדל. והכול היו מצחקים ונהנים ושמחים ומדברים עד שעה מאוחרת בלילה, ומאניה היתה צוהלת ופניה היו לוהטים ועיניה יורות זיקים.

וכשהיה, לאחרונה, המורה נפרד ללכת ומאניה הולכת אתו ללווֹתו, היתה חוזרת שנית השתיקה אל האולם, אותה השתיקה הנוגה, הלוחצת את הלב ומלטפתוּ בנעימוּת חמימה ומוצצת מוצצת, מוצצת אותו בכאב נעים, צנוע ומשכּר. והיו יושבים ככה ושותקים עת רבה, עד אשר היתה הדלת חורקת בפרוזדור ברעש, והיתה שם משקשקת חליצת ערדלים נחפזת, ויש שתיכף היה מגיע לאוזנם מחדרה של מאניה קול חזה נמוך ובוטח:

Эх, ло-опнул обруч

Около мазницы:

Трай-трррай-ти ра-рай…

[אֶח, פָּ-פָקַע החישוּק / סביב חבִית הזפת…]

וכשהיתה אחרי כן רוזה יוצאת עם חגזר לשַלחוֹ, והיתה מתעטפת בטלית הצמר שלה הגדולה ורועדת קצת, היו מטיילים שעה קלה על פני כברת הרחוב הריקה אשר על יד הבית. בשׂמיכת השלגים הצחורה, המלבינה את הכול מסביב, נוצצים ורועדים ספירי בדולח; זר אדמדם-כהה עוטר את הירח ממעלה; השלג הכבוש נהרס ונהרס בחריקה עליזה; אד קל ומשעשע מלווה את כל נשימה ונשימה, וחגזר מדבר אליה חרש, והיא שומעת את אמריו המקוּטעים ומרגישה את לבבו החם, הרותח בכל מלה לא ברורה, והולכת על ידו ויודעת, כי לאיש הזה יש עולם יפה ומחשבותיו מחשבות יפות ועבודה יש לו והיא יפה. ובתוֹם-לבב היא מתחילה מספרת לו גם היא על כתבי הקודש, אשר למדה בילדותה שכם אחד עם אחיה אצל רבי אחד, ועל מיכאילוב-שֵיליר, אשר ירש את מקומם כשגדלה קצת והיא היתה שוגה בו עת מרוּבּה, ועל הקריאה בספרים בכלל, אשר היתה שטופה בה עד למאוד, ועל ריעותיה, אשר היו מלגלגות בה תמיד על זה, ועל הזרוּת וחוסר ההשתתפות הגמורה, המכבידים עתה על לבה, מדֵי פוֹגשה את אחת מהֵנָה. ומדי דבּרה, היה לבה הולך יותר ויותר אחרי סיפוריה היפים, וכל פרט ופרט שבהם היה נראה לה יפה כל כך ומלא חיים כל כך ומעשיר כל כך את העבר שלה, והיא היתה מאמינה בלב תמים, כי יש לה עבר והיא לא ידעה. וכשהיו מלותיה מתחילות פוסקות באמצע בהברות של צחוק נלאות ומרוּסקות, היתה מתחילה להרגיש בגניחותיו התכופות של חגזר, אשר היו מתלבּטות באין אונים בין שפתיו ובאו להסכים לה, וקלילוּת דיבּורה היתה נעשית פחות ופחות שוטפת ומתמלאה הפסקות של בַּישנוּת, עד שחדלה לגמרי. ולאחר שהיתה קולטת את הסכמתו האחרונה, העדינה והעלובה, היתה גומרת ב“הֶ-הֶ” מסיים ומלבב קצת:

היה מעשה!…

ובשלהי שבט כבר התחילו השלגים פושרים באותה שנה. לפני הצהריים היתה חמה מציצה לשעה קלה, והיו מתחילים הגגות מטפטפים, והשלגים מתרכּכים, והאגמים מתרחשים בביהוק; ואחר הצהריים היו שנית האצבעות קופאות, והלסתות מסמרות, וציציות הקרח נתלות ויורדות גלוּדוֹת מעל הגגות. באותה שעה היה חגזר בוחר לבוא אל הפרדס החשוף אשר בטבּוּר העיר, שם היה עוד כל השלג מרופד וצח כחלב, והעצים עמדו חשופים, והענפים מסוּמרים ונִקשים, והעורבים צורחים על פני כל השטח השומם והבהיר, והוא היה תועה בשדרות העקומות, ולבו נפתח לרווחה, ומקלו עושה חריצים מתפתלים בשלג החלק, או שהיה חוקק עליו כתָבות שונות והיה נהנה.

ומעשה שהיה מטייל בכאן עם רוֹזה, ופניה היו לוהטים ויפים, וקול הצחוק שלה צילצל במשובה על פני כל הפרדס, ורצועות הבּאשליק שלה הלבנות היו משולבות לה אל מעֵבר לכתפותיה וציצת הזהב שלו התחבטה על גב הז’אקט במתוח; והוא, חגזר גופו, היה מהיר ועלֵז ומתלוצץ, והם שחקו הרבה לכל דבר קטן ולא חשוב, אשר ראו ואשר זכרו. בייחוד לא יכלו לעצור בעד שׂחוקם הפרוע והמצלצל כאשר סיפרה רוזה את פטפוט חלומה של מאניה, אשר החריד אותה בלילה הזה משנתה. המבין הוא? אין איש, חושך גמור, דְמי הלילה – ופתאום:

– בּוּרלַק שיכּור רו-דף אחרי “חמישה עם פְּלוּס” ויוֹרה, ויוֹרה, חה-חה-חה…

זה היה מעורר לגיחוך… ופתאום נטה חגזר הצדה ויפורש את כפיו ויתנפל בתרועת משובה על גבו וישקע בשלג הטהור, אשר נהרס מכובד המשא. ורוזה, שנבהלה בראשונה לקול קריאתו, פרצה פתאום בצחוק רווה ועלז, אשר החריד את העורבים, ונמלא הפרדס צריחתם, והתחילו נושרות ברעש פתותי שלג לבנות מעל פני העפאים. הוא הביט אליה אז לתוך עיניה הלוהטות וקרא באפס תנועה ובקול צוהל ומשתפך:

– הרימיני איפוא, רוזה; וָלֹא – וה“אדם” אבד, חה-חה-חה!

ורוזה צחקה עוד יותר, ותשתחווה אליו ופניהם קרובים כל כך, ופניה להטו ועיניה הבהיקו, ותקחהו בכפיו, אשר הושיט אליה. מעט מעט התחיל מתרומם, בהיותו נשען על תפוחי עקביו במשקע השלג אשר עשו ובאמצוֹ את כפותיה הקטנות בכל שרירי זרועותיו; אולם עוד לא היה סיפק בידו לעמוד הכן על רגליו, ורגלי רוזה המצחקת מעדוּ כמעט ותכרע לנפול, אלמלא שמיהרה לחבק את מותניו בשתי זרועותיה, וראשה נפל בצחוק אדיר ומצלצל על אדרתו למטה מחזהו. הוא תפש אותה בקיבּורותיה ויחזק בה ויקימה ולא הרפה ממנה רגע – ופתאום התחלחל לקול המשוּנה של צחוקה, שנתעַוות קצת ואבד את אחיזתו. אחרי כן הלכו שניהם בדממה, ואל ה“אדם”, אשר נשקע בשלג בנופלו, גם הבֵּט לא הִבִּיטו.

כל אותו דרך ליגלגה עליו רוזה באיזה ארס משוּנה, והזכירה לו ברמיזות מרפרפות דברים שונים שבסתר, אשר נקוט מהם בפניו, ואת דבר מטפחת ראשה, אשר הפשיל פעם אחת את קִצה אל כתפה בזהירות יתירה, בשעה שהיו יושבים אל החלון והיו מסתכלים מתוך האולם האפל אל ליל הסערה אשר בחוץ, ותחקה בלגלוגה את קריאתו הנבהלה והאובדת תחבולות, בשעה שאמרה לנפול, כשהיו בפרדס, ואת גניחותיו הריקות תמיד. וכשנפרד אחרי כן מעמה, ללכת אל בית תלמידיו, נשאוהו רגליו בחזרה אל הפרדס. שם עלה על המעקה העגול, אשר בקצה השדרה התיכונה והישרה, זו המובילה ישר מה“ארמונות” אל מראה הנחל, אשר לרגלי הפרדס במורדו, ואל הערבה רחבת-הידיים, אשר לאחריו, ויעמוד נשען אל השבכה הרעועה, ויבט אל הבּאר העגולה, הבולטת מִתוך טבורו של הנחל, ואל קוּפת הדשן, המקוּפאה לא הרחק משם, זכר לצליית חזירים בימי החגאות, ואל הערבה הלבנה, המטושטשה בערפל עב, וצריחת עורבים טורדת היתה מהממת אותו ומספרת לו כל אותה שעה בנקמה של מרירוּת, כי לא אנשים שכמותו מסוגלים לקחת מאת החיים, הפילו מה שהם בעצמם מוֹשיטים להם, ולא אנשים שכמותו מסוּגלים שתהיה להם בכלל איזו אחיזה כל שהיא בחיים. קְחְ-הַ, קח-ה – ילדוּת, ילדוּת, או גם טיפּשות המוֹנית וקהוּת פשוטה של יושב-אוהל היתה בו כל הימים, ולפיכך היה עושה פּדות בין החיים שב“רחוב” ובין אלה שיש לו לאדם “פנימה”. קח-אה, קח-אה, קח-אה – שקר, שקר, שקר. האדם הוא אחד, אחד לעולם ולעולמי עולמים, ואותו, שהוא בבית, הוא גם ברחוב, וכל אלה הפיזמונים אינם אלא ערמומית, ערמומית קטנה, דלה, ערמומית חולנית של תולעת מעוכה ומתבוססת ברִפשה, הרואה באפסוּתה ורוצה בכל זאת לחיות, פשוט, לחיות. קח-אה, קח-אה קח-אה – הבל החלומות ושווא הפיזמונות. רק שִׂמלה אחרת יש לך בשביל הרחוב, וגם זו, על פי רוֹב, יפה יותר מזו שאתה לובש בבית, אבל לא נשמה אחרת ואפילו לא עוֹר אחר. כל מי שאין לו הכִּשרון לתקן את חייו הוא, אין לו גם שום כשרון, והוא לא יצלח לשום דבר, לשום דבר. קְחְ-אה, קח-אה, קח-אה…

ולאחר שעה קלה, כשיצא את הפרדס ועבר את כיכר השוק ופגש על דרכו באנשים רצים ונחפזים ומנשמים ובנשים גבוהות ורחבות, הגורפות את החוטם ומקנחות אותו בגבות כּפוֹתיהן, בא הביתה, והוציא את מחברותיו, וחש ולא חש איזו מועקה רועדת עד כדי דמעות תחת כף חזהו, וישב אל השולחן, ויהי כוסס עת רבה את ראש עטוֹ ומביט אל המחברות ומוציא מפּרק לפרק גניחות של יאוש מסורסות מנחיריו, ולאחרונה, התחיל עטו פולט אותיות עקומות ורועדות ומזוּנבות – “חוֹלניות עד כדי הקאה” – והפסיק באמצע, והתנפל בגניחת יִסורים על מיטתו, ושכב עת רבה, כשהוא גונח ורוחש מפרק לפרק.

ובקרוב באו ימי הפּוּרים והתחילו ימי האורה. התחילו מציצים טלאי שמַים כחולים ורכים, שמים כחולים ורכים, וחמה חדשה מחממת, וצלצלי כסף נשפכים ממעלה, ושלוליות זהב מבהיקות ממטה, ולפגי זוהר משקשקים ברננה, ופרות מתחככות בכתלים ומתחממות בחמתם, וחגזר התחיל מקמץ בהוראותיו, ותועה ברחובות ובפרדסים, ומשקיע את רגליו בהנאה באגמים השמֵנים, המפליטים לֵיח מזהיר, ובולע את רכרוכית האדמה, המתחממת וכמֵהה, ומתמזג בהבלם של הזבלים הדשֵנים, המתרכּכים ונודפים. התחילה אידה הקטנה סרה אליו תדיר אגב אורחא. היא עדיין היתה חיוורה וחולנית קצת, אבל עיניה היו מלאות זוֹהר ופניה יפו, וחזה היה כמו גָמֵל, וקומתה כאילו באה לידי גמר. היא היתה נכנסת עטוּפת טלית ואומרת בחיוך נאה, שאין היא יכולה עכשיו לשבת בית – והכול כאן. כמה טוב, כמה טוב עתה בחוץ. דוֹמה… אַה! והוא היה מושיבהּ על ידו, ומחליק את שערותיה, ושואלהּ, אם פנויה עתה רוזה מעבודתה, ואם כבר אכלו אצלם את ארוחת הצהריים, ומה עושה עתה מאניה, ואם כבר היה אצלה המורה, ומוסר בפיה לרוזה, שעוד מעט ויבוא. עם רוזה היה מטייל תדיר ויוצא עִמה אל מחוץ לעיר, ושם היו קופצים יחד במשובה אל השלג ההרוס, שעודו קיים בתעלות, וטובעים באדמה השמֵנה של השדות הקודרים, אשר אֵדם מיתמר ועולה, ומדברים, ומצחקים, ושבים הביתה בראשי אצבעות קרושות קצת ובפנים קופאים בנעימוּת ובגופות רועדים בשעת חימוּם ומבטיחים זה לזה, כי טוב מאוד. ומאניה באה ויוצאת לרגעים, כשהז’אקט השחור שלה רובץ על כתפוֹתיה וכפיה אוחזות את כנפיו על יד הצוואר, ושפתיה עסוקות בשריקה-נהימה של איזו מילודיה רוסית המונית, וחגזר שוֹאלהּ כפעם בפעם בלגלוג מתחבא:

– אתּ שורקת?

ורוזה משחקת, ומאניה מעמידה פנים זֵדונים ושורקת דווקא.

בימים ההם ומאניה מדברת תכופות באוזני אידה, בשעה שאיש אין אתם בחדר, על יִסוּרי נפש מתלבּטת, שאין להכילם, ועל ספיקות, האוכלים את המוח, ועל מכאובי רוח נוראים, ועל כשרונות אובדים בתוהו, ועל רפש, ועל שתיית יין לשוכרה, ועל כרכים גדולים, וחירוּת החיים, וכנפיים חזקות, ועל הצורך להימלט, להימלט בשם כל הקדוש לה; כי כבר אזל כוחה וכבר קצה בנפשה. והמורה שלה היה מתראה לעתים, כשעיניו הרצות משׂחקות, ושערותיו פרועות בחן מיוחד, ופניו סחוטים, והליכתוֹ לא-יְשרה קצת, והיה מדבר בליאוּת ודבריו רבים, והיה מכה באגרופו על לבו, והבל של יין שרוף היה נוֹדף מפיו. הוא היה מספר וחוזר ומספר להם, כי תולעים זוחלים ברפש וחיים בו; אולם כל מי שיש בו אפילו משהו של רוח חיים ושל חירות ושל גבורה, והיה לו הרפש לבצה, וצחנתוֹ תהיה לו למחנק, ונשא את רגליו והלך לו בשלווה ובגאון אל האור ואל השמש ואל האביב. וציצת תלתליו מתנדנדת ומטפחת לו רגע בהדר על מצחו. הילך? חה-חה. אל נא ינוּע לבם! מי שכוחו במותניו ועלומיו אתו לא יאבד לעולמים – ומנוּול לגמרי גם כן אינו עוד!

והוא היה שולח את ידו בהדר וקורא בהטעמת אַרטיסטים:

Мертвый в гробе мирно спи,

Жизнью пользуйся, живой!

[המת, בלי-נוֹע שכַב בבוֹר / החי – ראֵה חיים!]

כלום יודעים הם את המלים הנהדרות הללו?

וחגזר היה מביט באותה שעה אל מאניה, היושבת באפס תנועה כל שהיא ועל פניה מתלבּטת בבואת הצחוק הקל של מוֹרָהּ, והיה חושב, כי היא אינה כלל יפה כל כך, כמו שהוא אומר בלבו. אדרבה, הפנים הרי הם גסים כל כך ואִוַלתם שוֹרטת אפילו באיזו מידה. ודי היה לו, שיביט באותה שעה אל עיניה, הנתלות בפני אותו בחור בשעה שזה מכה על לבו, בשביל שיהיה לו ברור למדי, כי גם קהה היא כבוּל עץ. והכשהיה יוצא אחרי כן בערב עם רוזה, היה מדבר באוֹזניה על הנוולוּת המכוערה, הסולדת תמיד את נשמתו, והגסות השורטת, המקוממת אותו תמיד כצר נגדה, ועל העקה הכבדה, אשר הן מעיקות תמיד על לבו גם עת רבה אחרי כן. ומעט מעט היה עובר ומדבר לה על איזו גדיים, שנעשו תיישים, ועל הטבע, שאין לפניו אלא ארעיוּת, ועל האדם, שאין לו בכלל ולא כלום – ואפילו מה שאפשר היה שיהיה לו – אחרי כי כל מה שאתה רואה ושומע ויודע, כביכול, וחושב ו… וכל כיוצא בזה הרי זה כאילו נוטה הצִדה ונגוֹז לגמרי, בשעה שאתה בא לידי גופא דעובדה. ובשֶלמה? התבינהו? העיקר הוא – בשֶלמה? אבל כלום יגיד לך מי?

רוזה משתעלת בזהירות וגונחת “אומהו” שאינו ברור ובַישני קצת, והוא פניו מתכרכמים, ונשימתו נעשית קצרה, וידו מתנועעה, וקולו רוחש ביִסורים כבוּשים:

– אנוכי בימים האחרונים הללו… לא לבד לעניין הכתיבה – בכלל… לכאורה, אין אתה יודע אפילו מה היה… כמדומה, לא כלום… מה? אבל מסתכל אתה היטב, והנה – לא זה. מַשהו שַׁאֲנִי… לא זה – והכול כאן!

והיה מפסיק, על פי רוב, באמצע. ולאחר דממה קטנה היה מוסיף בלחישה מתוך יִסורים גרוּיים, עד שכתפותיו מורמות ומוּרדות ביֵאוש:

– או ש“הם” נושאים עליהם חותם כזה…

והיה יורק ברעש ורוחש בלי קול לגמרי:

– מצ… השד יודע מה!

ומשתתק. אפֵלת הערב עוטפת את מרחבי השדות השוממים, ונארדת באֵד הקריר, המיתמר ועולה מהם. פה ושם מסתמנת בטשטוש ערבה בודדה, והם הולכים יחדיו ורומסים את האדמה הרכה ושותקים עם כל אשר סביבם. יש שהוא מתחיל חוטֵם איזו מֶלוֹדיה בהנימה חרישית ומייבבת, וקולה הדק והרועד קצת נספח גם הוא אליה. פעם אחת אמרה לו רוזה בשעה כזו, כי ידיה קופאות לה, ונעלי יד לא היו אתה. אז לקח את ידה האחת ויאמר לתתהּ בצלחת הפְּאלטוֹ שלו; אלא שהיתה הצלחת צרה מהכיל גם את כּפּה וגם את כּפּו יחד והיתה זו שלו אוחזת בקְצה שרווּלה. עד מהרה הרגישו גם שניהם את חוסר הטבעיות שבדבר, כי היה עליהם לצעוד כקיטעים, והיא הוציאה דוּמם את כּפּהּ, וילכו שותקים והומים בחשאי.


 

III

לפני הפסח בא רבי שמחה בֶּר הביתה, וחגזר לא בא לשם ימים אחדים רצופים. למחרת בואו סרה אליו אידה, לשבת קצת אצלו, ופניה היו חיוורים וקצת נוגים כמאז, וישבה אצלו ישיבת ארעי, ותדבר דברים בחופזה, ותאמר, לאחרונה, בשחוק, כי אביה בוודאי חפץ כבר לראותה, ותלך. אחרי כן סרה אליו מאניה, והיתה מבטת רגע רגע דרך אגב בחלונות, ותשאל לאיזה ספר, ששכחה מיד את שמו, ותשרוק בשפתיה, ותאמר, כי עוד תסור במהרה שנית. ותלך ותָשָב הביתה, ותבוא בקרוב שנית, ותשֵב אצל החלון, ותֹאמר, כי עזבה את אביה לבדד, ותלך לה, ותסר בשלישית, ותרא בחלון את מוֹרָהּ, בלכתוֹ אל ביתם, ותצא אליו ולא שבה עוד. רוזה לא הראתה פניה בכל העת. כל היום ההוא הרגיש חגזר את עצמו, כמו שהיה מרגיש בכל פעם, בשעה שהיה יושב אצל רוזה ובינתיים היו מביאים לה מכתב מאת הפוסטה, והיא היתה מתחילה קוראה אותו בפני עצמה ונותנת אותו בצלחתה לאחר הקריאה בלי אומר. איזה “בכל-זאת” עולב היה אז מקדיר את נפשו וארס מכאיב של בדידות שאין מנוס ממנה היה מתחיל תוסס בלב. באותו לילה היה מטייל עת רבה לבדד בחדרו, ופניו היו דומים לפני איש ששיניו כואבות לו, והיה משתעל מפרק לפרק שיעול של גניחה חולנית וגרויה, וכשעלה על משכבו, התכסה היטב בשמיכה ואת מוחו טרדה וטרדה איזו מחשבה שביאוש רוחש על כוחה של השפעת הסביבה, המשאירה בכל–זאת רשמים שאינם נמחים בלבו של האדם, ואין לך דבר אשר ימרק אותם כליל.

למחרת היום ההוא השכים לקום ממיטתו, וזכר את מחברותיו, וריפרפו במוחו האותיות העקומות והמזונבות, והתחיל מהלך בחדר אנה ואנה עת רבה, והיה מבלבל לפי שעה את המחשבה, אשר ביצבצה במוחו פעמים אחדות וניסתה לטפל במדינת הים ובחלומות על דבר סיום מאמריו, והיה מנסה לנער קצת את המועקה החלודה, אשר היתה כפעם בפעם מתחילה להכביד על לבו וללחוץ אותו. אחרי כן לקח אחת ממחברותיו והתחיל מדפדף ומהפך ומחפש בה, בלא כוונה מיוחדת, קטעים מאלו, שהיו מותחים תמיד על פניו צחוק של ענווה, בשעה שהיה קוראם. רגעים אחדים טיפל במחברת, ואחרי כן השליכה מידו, וחזר ולקחה, והניחה עוד הפעם, ולבסוף לקחה שוב, ומבטו נתקל באחד הדפים ושהה עליו שעה קלה, ופניו הלכו ואורו מעט מעט, ולבסוף התחילו עיניו מפיצות זוהר, והוא התחיל מטייל בחדר בצעדים נחפזים יותר ויותר, עד שאצבעותיו התחילו ממשמשות ברעידה קודחת בקצה שפמו וחזהו ממלט מפרק לפרק נהימות של החלטות בטוחות. כשהתחילו רגליו נחלשות מרוב הליכה נרגשת, ישב אל השולחן, ומתוך חזהו התחיל משתפך זמר חרישי בלא מלים, ויאמר לגשת אל העבודה; אולם באותה שעה הביאו לו מהפוסטה מכתב גלוי קצר, והוא שמח עליו מאוד ויקראהו אחת ושתיים ושלוש. אז קם והתחיל מטייל שנית בחדר, וראשו סובב סובב עליו קצת, ואחרי כן לבש את מעילו ויצא החוצה. בדרך ראה מרחוק את רוזה, כשהיא הולכת לקראתו ונושאה צרור קטן על אצבעה ומסביר לו פנים שלא כרגיל. היא הלכה עם חַנה היליר, ובגשתוֹ אליהן, הראה לרוזה בבת-צחוק נבוכה את המכתב אשר קיבל, וכשהגיע קולה לאוזניו, נשא גם את עיניו, וישחק ויאמר לחנה, כי יכולה לקרוא את המכתב גם היא; ובסגנונו הרגיל הוסיף, כי הדבר נוגע במקצת גם אליה. העלמות שאלו ראשונה מה לקרוא, והוא הרשה להן לקרוא את כל המכתב עד תומו. רוזה קראה אותו בקול ובשחוק מוכן למפרֵע, וחנה פערה את פיה, אשר בפינותיו רחפה גם כן הכנה לשחוק, והקשיבה היטב, מדי הַבּיטה אל פני רוזה. ככלות רוזה לקרוא את שתי השורות הקצרות, שהיו באותו מכתב, פרצו העלמות בשחוק גדול, וחגזר נספח גם הוא להן בהנאה מיוחדת, ועתה ידעו כבר כולם, כי גבריאל כרמל, מי שהיה פה מורה לפני שנים אחדות, כותב לו ממדינות הים, כי יש את נפשו להביט עוד הפעם על נֵיאַפְּלֶס שלו, בטרם ימות – הרי זה לץ! – ואי לזאת יכין לו: א. דירה נאה; ב. נשים נאות; ג. אם אפשר – שניים שלושה תלמידים, חה-חה!

חגזר שב עם הנערות על עקביו, וחנה היליר סיפרה להם, כי היא זוכרת את כרמל היטב – בְּרוּנֶט גבוה, והשמיעה את דעתה עליו, כי הוא אדם מוזר במקצת, אבל, ניכר, פיקח. אחרי כן דיבּרו כולם וצחקו והתלוצצו, עד שנפרדה רוזה מעליהם, והיליר לא סירבה הרבה להזמנתוֹ של חגזר ותסר עמו אל ביתו. היא ישבה, והיתה קמה רגע רגע ללכת הביתה, ושהתה אצלו הרבה, וצחקה הרבה, ובשעת צחוקה הרם והמרוסק היה ראשה עם מגדל שערותיה השחורות עושה טיולים טיולים של חולשה על סִרבּוֹלֶת חזה וגבה. וכשקם חגזר אחרי כן ללוות אותה אל הפתח, בטרם צאתה, התחיל לבו להגיד לוֹ, כי היא חביבה למדי, ומחשבה באה לו, כי דווקא בנערוֹת שכּמוֹתה יש עוד הרבה מן האשה, ויזכור פתאום את מאניה ואת מבטה הקהה ואת שריקותיה השׂוֹרטות ואת הז’אקט אשר על כתפותיה, ויֵצא עם חנה החוצה. שם חגגה שמש אביב את חגה, והשתקשקו פלגים במשוּבה, והזהירו שלוליות של זהב, וגירדו מעדרים של ברזל בקרח, וכירכּרו ילדים כרֵסנים בשירוֹת, וחגזר קרא במשובה עליזה:

– כמה אורה וחיים, חנה! אבל לא – אַתְּ לא תלכי עתה הביתה!

ולאחר שעה קלה כבר היו מתהלכים יחדיו בפרדס העילית, שדשאיו התחילו כבר מבצבצים פה ושם, ואילניו כאילו ניעוֹרוּ ויִּרווּ וניצבו מוכנים, ולרגליהם רבצה העיירה הקטנה עם גגות הפחים הפזורים שלה ובתי התפילה הלבנים שלה, וכל זה הצטמצם ויאבד במרחבי השדות החופשים, אשר השׂתרעו מאחריה ויֹאבדו באילנות המטוללים, אשר בקצה האופק הרחב. וריח ההרים הניעוֹרים בא אל קרבם וַיֵעוֹרוּ גם הם, ויהיו שניהם עליזים, והוא היה סוטר לה לפרקים, מתוך חיבה משונה ועליצות, בחוטמה וקורא בהֶ-הֶ רועד:

– אַי, חנה!

וחנה היתה משׂחקת בקול רם, ושואלת אותו, אם יצא מדעתו, ומבקשת אותו בכל פעם בכובד-ראש משונה “להיות אדם”, וממשיכה את שיחתה העליזה ואת צחוקה המצלצל. לבסוף סטרה לו על כפיו ויעצה לו, להיות קצת יותר מנומס, והוא נתעוותו פתאום פניו, ועיניו נעשו דשֵנות ורצות, וראשו הוטה הצִדה, ושפתיו פיטפטו:

– אבל נשיקה, חנה? נשיקה מוּתרת – הלא?

והיא צחקה בקול רם ומצלצל, ובכל פעם היתה קומתה נכפפת קצת קדימה, אוי, היא לא תעצוֹר ברוחה, היא תפרוץ בצחוק גדול, על דברתה! כמה מוזר הוא בן-אדם זה, חה-חה-חה! וחפֵצה היתה לדעת רק אחת, מי לימד אותו כדברים האלה, חה-חה-חה? האמנם רוזה וסיעתה? אה? אבל היא היתה תמיד חושבת דרך אגב, כי… נוּ!

היא ניצבה והביטה אליו רגע בתוכחה; אולם הוא כבר עמד וצחוק של אשמה התלבט על פניו הנבוכים ונלהבים, וידו רעדה ואחזה את כפה המלאה, ושפתיו גימגמו ברעדה:

– וכי מה עשיתי לך, חנה?

ובאותו רגע הוסיף בביטחה יתירה קצת:

– ומדוע לא? הֶ…

ותיכף התחיל גם מתלוצץ:

– וכי נשכתי לך? הֶ-הֶ…

אחרי כן נעשה עלֵז לגמרי, ויחדיו תעו עת רבה בשׂדרוֹת החשופות, וירמסו בהנאה את הספיח של השנה שעברה, ויהיו נתקלים זה בזה ומשחקים הרבה. את ימינה ואת שערותיה כבר כבש לו לגמרי, ויהי מהלך על ידה וחוגג את נצחונו, ובלבו הסוער היה לו ברור באותה שעה, והוא בעצמו לא ידע מדוע, כי עם רוזה לא יעשה ככה ומה גם עם מאניה. אלא שבעיקרו של דבר היה בכל זאת יודע באותה שעה, כי סדנא דארעא חד הוא, ובאמת, הנה כל עולם הנשים אינו אלא אשה אחת גדולה. לאחרונה, התחילה חנה לוחצת גם את כפּוֹ ומורה בו עיניים אורות, ובמהֵרה ישבו לנוח על אחד הגזעים הכּרותים.

באותו יום, לאחר שירד חגזר בפסיעות גסות מעל המדרגות המועטות, אשר על יד ביתה של חנה היליר, ויצא החוצה, ראה לפניו את הרחוב הרחבה והריקה משתטחת ושובתת והיא יפה כל כך, והבתים הנמוכים עומדים נאים כל כך ושתולים על תִלם, והשמַים ממעל להם שלֵווים וטהורים ובטוחים כל כך, והוא בעצמו הבליט גם כן את חזהו בהרחבה ויכונן את צעדיו לאט ובבטיחוּת, ללכת הביתה. אולם לא עברו רגעים מועטים, והלב הרגיש, כאילו התחיל מתקלף בקרבו איזה קרום דק, ואותו קרום דק היה מתקלף ומתפצל ונפרד לבוּעות, בוּעות קטנות, והללו היו מחליקות ומחליקות וצובתות את החזה ומתפרצות אל גרונו. ופתאום נתן להן להשתפך החוצה בקלות מהירה ושפתיו גימגמו באיזו בִּטחת הנאה:

– עוב-דה! כך, עו-בד-ה…

ומיד כשהבחינו אוזניו את גמגומו המוזר, נתכרכמו פניו, ורגליו התחילו נחפזות, וידו התיקה בתנועה חזקה את מגבעתו על מצחו, והוא נהם בעקשנות:

– הבלים!

אחרי כן התחילו צעדיו נעשים מהירים יותר ויותר, וכשהיה כיכר השוק מאחריו, כבר היה ערב, והאדימו פה ושם אוּרים בחנויות, ואיכרים האיצו בסוסותיהם, ותריסים הוגפו, לפרקים, בשאגת ברזל, והוא התנהל בעצלתיים, וידיו משולבות לאחוריו, ומקלו נגרר ברפש, וחזהו סוחט מפרק לפרק שיעוּל עקשני. וכשבא הביתה וסגר את הדלת מאחריו, מילטו שפתיו שנית לתוך דממת האפֵלה:

– הבלים, נוּ!

ונשא את עיניו אל הבית אשר ממולו, שווילונותיו היו באותה שעה מוארים מקצתם, והשליך את תיק עצי הגפרית על השולחן, וניגש באפֵלה אל מיטתו ונשקע במגדל הכרים אשר עליה, וחזר וירד משם והיה מתהלך בחדר, עד שנחלשו ברכיו, וכאֵב התחיל קוסס את חזהו, ורכרוכית מחלישה השתפכה אל כל אבריו ומוחו התחיל הומה ומתטמטם. אז נשקע שנית בכרים וישכב עת רבה בלי נוֹע, ובמוחו הנלאה המו קולות רופסים וחלשים של הרגשות והרהורים עוקצים על איזו חולשה, הטעונה רחמים, ועל קטנוּת, המעוררה גוֹעל, ועל אפסוּת, המלעיבה עד תהום הנפש. ולבסוף נפלה עליו שינה מתוך מחשבה רופסת על סיגופים לשווא ועל בני אדם שזה חלקם וֶהֱוֵה שאי אפשר להם בלא זה, ורווח קצת ללבו, ועלו רגע באפו בושמי הבּוֹרית העדינים, שהיו שופעים מן החזה הטהור של חנה.

ובאחד מימי חולו של מועד פסח עבר חגזר על פני הבית היפה, בשובו הביתה, וראה את רבי שמחה-בֶּר ואת רוזה, כשהם יושבים על הספסל, אשר ליד הבית אצל השער. הוא אמר שלום לרוזה ויאמר ללכת לדרכו; אולם היא קידמתהו בחיפזון קל וקראה לו לגשת, ושאלה אותו, מדוע לא ייראוּ פניו בימים האחרונים, והציגה אותו לפני אביה, ונתנה לו מקום על ידה, והשתעלה קצת – הכול בבת אחת. הוא גימגם במבוכה של ביישנות איזו דברים של הצטדקות וישב על ידה, ורבי שמחה-בּר קיבּל שלום, והרכין משהו את ראשו, והסביר, כנראה, לעצמו:

– אַה… הרי זה, משמע, חגזר שלכם…

ורוזה צחקה במבוכה קלה וקראה:

– כך, כך, אבי, הרי זה חגזר שלנו. חה…

אחרי כן נהם רבי שמחה-בר קצת בהרחבת הדעת והתחיל שואלו קימעא קימעא למעשהו ולמולדתו, ופילה בשעת מעשה את סנטרו מתחת לזקנו במתינוּת, והיה מקשיב לתשובותיו ומרכין לו בראשו, ופתאום התחיל נהנה במאוד והפסיקהו:

– אַ-נְ… חכה נא, חכה… הרי אתה איפוא, משמע, בנו ש-ל זה-ה… של לֵוִיק חגזר, משמע? – פטור! הלא עם אביך היינו משחקים יחד “קָמֵינְדְרָה” בילדותנו. ברחוב העזים ישבו אז אבותינו במוֹהילוֹב. כלום יודע הוא את לויק! אלא… חכה נא… אמוֹר נא ל-י… היה לך איפוא רבי שמואל’קה הרב, נשמתו עדן – אַה? כיצד? דוֹד! כך, כך, דוֹד! מה? אם הוא זוכר אותו? פְּסְסְ… זה היה יהודי לשבח! עדיין הוא זוכר אפילו את הלוויה שעשו לו במותו. פּוף-ף. ממש תינוק לא נשאר בעריסה…

וחגזר ישב שם שעה ארוכּה ושמע את סיפוריו וענה לו על שאלותיו, ובמידה שהלכה דעתו של רבי שמחה-בּר ונעשית זחה עליו ורצונו נעשה נוֹח עליו, הלך גם צחוקה של רוזה הלוֹך ונפרץ ועיניה מלאו זוֹהר עדנים רוחש. לבסוף שאל רבי שמחה-בּר את חגזר בהנאת הלצה, אם כבר ספר את העוֹמר, ואיזהו הקלוֹיז, אשר קבע לו לתפילתו, ואם הוא בא בשבתות אל הרב, לשמוע פרק בחסידות, והוסיף בהרכנת ראש מסבּירה, כי, כנראה, לא היה רבי שמואל’קה המוהילובי רווה נחת מבן אחיו זה, אילמלי היה עתה בחיים. זה היה יהודי – זה היה יהודי! ונפטר ממנו בבקשה להיכנס לעתים. לאחר זה היה חגזר מטַייל עת רבה עם רוזה על פני כיכר הרחוב, אשר יבשה כבר מרִפשה, ורוזה היתה עליזה, והוא סיפר לה בצחוק של קלות דעת, כי האלוהים אינו רע שכמותה. הי-הי. בימים האחרונים שלח לו את חנה היליר למשיבת נפש בבדידותו, וזו היתה מבקרת אותו יום יום, והיו מבלים את העת בנעימות ויגון לא ידעו. רוזה צחקה גם היא, וחגזר רצה לסַפר אתה שוב על חנה וסיפר לה עוד, כי כבר יש לו תקווה, למלא את משאלות כרמל חברו, ויספר לה הרבה על כרמל, ויספר לה על המוצאות אותו ועל יִחוּסוֹ אליו, והיא הקשיבה לדבריו בתשומת-לב גלויה, והוא גילה לה, כי שמֵח הוא מאוד לבואו ומצפה לאותו יום: חברוֹ בחדר – ואחר כך בווילנה…

– נוּ, ומלבד זאת…

ולאחר זה התחיל בא שמה יום יום, כבראשונה; אלא שהיה מקדים ונכנס תחילה לקבל שלום מאת רבי שמחה-בֶּר, אם היה הלז בבית. את רבי שמחה-בּר היה מוצא כפעם בפעם כשהוא יושב בין החלון ולשולחן והוא חבוש בירמולקה של משי בעלת קצווֹת ומשקפיו על חוטמו ועיניו מעיינות מעל למשקפיים באחד הספרים, אשר היה אוחזו באוויר בריחוק מקום מעט מפניו. כשהיה חגזר נכנס, היה הלז פוגשו ב“ברוך הבא” מתוך חיבה, והיה מניח את הספר על השולחן ואת המשקפיים היה מקפל בזהירות ומניחם עליו, ומוציא את מטפחתו הגדולה וגורף את חוטמו בתרועה, ומתחיל מדבּר ב“נוּ-ם” של בעל בית פיקח, היודע להתהלך גם עם “אלה של האידנא”, והיה מסיח באוזניו על זה ועל זה, ומלגלג בחשיבוּת, ומתלוצץ בפסוקים, ודורש מדרשים ומקבל הנאה. לבסוף היתה ידו מתחילה מתקרבת במתינות אל משקפיו, והיה קורא בקירבה וַתְּרנית, עד שהוא מרכּיב אותם על חוטמו:

– נוּ-ם… אתה, מסתמא, לא לשם האגדה כיוונת, אלא לשם הלביבות, טְסְ-הֶ. מילא. לֵך-לךָ אפוא אל ה-מוֹנאסטיר". מסתמא, הרי אלו “מְצַיּלוֹת” שם…

והיה חוזר אל ספרו בהרגשת הנאה משונה.

וחגזר היה בא אל ה“מוֹנאסטיר”, זה החדר המרוּוח, אשר היה בשכבר הימים חדר מיטתו של רבי שמחה-בּר בעצמו ועכשיו הקצהו לבנותיו, “בכדי שלא תהיינה מטילות אימה יתירה על הבריות, טְסֶ-הֶ, טְסֶ-הֶ”. שם היה מוצא את כל האחיות יחד, ובימים האחרונים יש שהיתה שם רועשת גם חנה היליר, והיתה סוטרת לו בשעת צחוקה המצלצל על כתפו, ואז היה יושב ומדבר וצוחק במבוכה קלילה אל רוזה, וזו היתה שותקת ופניה זעים-נוגים, והוא היה משורר, וחורק ברעש, ומתגולל על המיטות, וחוזר הביתה בשעה מאוחרה, ומטייל עת רבה בחדרו, וגונח, ויורק, ומעביר את כפו על מצחו וגונח שוב. וכשהיו מחשבותיו נוגעות אל האביב הבא ואל בוא חברו, ההולך כבר וקרב, היה לבו נפתח בו לרווחה והיה עולה על מיטתו.

לבסוף בא כרמל. בימים הראשונים לבואו היה חגזר שוהה אצלו כל היום ועד חצות הלילה. הלז היה שוכב על יצועו מעוטר בעתר העשן הכחול, שהיה עולה ומתפתל ומתפשט סביבו מהפּאפּירוֹסה העבה, שהיתה לוחשת ודועכת תמיד בין שפתיו, וחגזר היה יושב אצלו, או שהיה מתהלך בחדר הנה והנה ומספר בגמגוּם הבא מתוך התלהבות, ומשׂחק ברמה, ונהנה מאוד ומתחרט תיכף בצער, וימי שבתוֹ בעיירה הזאת קיבלו אצלו בשעות הללו איזו צורה חדשה ומלבבת, והיתה לו הרחבת דעת גדולה מזה, והיה מתחיל חוקר ודורש את חברו על דבר החיים שבמדינת הים, והיתה מתחילה מנצנצת בלבו איזו חופזה רועדת ומאיצה, לגמור את כל המוטל עליו וללכת סוף סוף למדינת הים. והיה מזכיר בשיחתו אגב-אורחא את המעצורים הקטנים, אשר עצרוּהוּ פה כל העת, והיה בא לידי גירוי, כשלא היה יכול לפרטם ברור, בשעה שהוא גופו מרגיש אותם, כמדומה, ברור כל כך – פשוט, מרגיש…

ואולם כשהיה אחרי כן כרמל לאורח תדיר בביתו של רבי שמחה-בּר, והיה יושב לו תמיד בהסיבה על הסוֹפה ומוצץ בעצלתיים את הפאפירוֹסה שלו, ורוזה יושבת על ידו וזרועותיה על חזה ופניה נוגים-חביבים ופינות שפתותיה קרות, ומאניה יושבת נכחם, כשהיא מקמצת בדברים ומרבה בשריקות שפתיים פתאומיות, ואידה שוכבת למחצה על קצה המיטה ועיניה נוגות ועורגות – אז נעשו פני חגזר ממוּזמזים וזעים, והתחיל חש תדיר בראשו ובלבו ומדבּר תכופות על איזו זוהמא מרקיבה ומחלת ספחת ובחילת נפש, והתחיל מבקר תדיר את חנה היליר ויושב אצלה וסוטר לה על חוטמה, והיא משׂחקת, והוא משתקע בהרהורים, ויוצא, וחוזר הביתה וגונח. פעם אחת בא אל ביתהּּ ומצא שם את מוֹרָה של מאניה, אשר ישב ודִיבּר בקול רם והתהולל עת רבה,ונעץ לה לחנה את זרועותיה זו בזו, וליגלג אגב אורחא בחגזר. והוא היה יושב כל העת ואוחז בידו עיתון אחד גדול ומסתכל במודעה רבה של איזה דוקטור מווילנה. באותו יום אירע לו, שהיה עומד על מיטתה של אידה וכוס מים בידו. הוא בא וּמְצאהּ, כשהיא שוכבת במיטה, ומאניה משפשפת לה את חזה, ובחדר נודף ריח ואלריאנה, ורוזה לא היתה בבית. אידה שחקה ובכתה ושאפה רוח כחיה ופיטפטה בעיניים עצומות מחמת חולשה הברות לא-ברורות, ופתאום קראה מתוך חלחלה נוקבת:

– שדים! הלא האניה טובעת – גם אני חפֵצה…

מאניה היתה מרוגזת באותה שעה ועצביה היו גרוּיים, ותפרוץ בחימה כבושה ורוחשת:

– הלכה לה פתאום… את כרמל ראתה!

וחגזר הרגיש פתאום לחיצת-לב איוּמה וזרם דם רותח שטף אל פניו וסלד את עיניו. מה הוא עושה פה? רגע חלף וגזר את לבו השׂחוֹק הבטוח של כרמל, ועיניו ראו את זרועותיה הנעוצות של חנה, ואוזניו שמעו את הצחוק החזק של הנוֹעץ. אחרי כן ניצנצה במוחו ונעלמה שוב המודעה של הדוקטור שמווילנה. ופתאום ניצבה לפניו כמו חיה וילנה המעטירה, ויזכור את ישיבותיה הרבות, ואת הַבּיבּליוֹתֶקה של שטראשון, ואת עבודתו בבית-המקרא, ואת הספר “כנסת ישראל” עם תמונתו היפה של פרץ סמוֹלנסקין, ואת לילות העבודה הכבירה בחדרו השוקט שם, ואת חבריו החולמים גם הם חלומות שכּמותו, ולחיצת לבו גברה עד למחנק, ועיניו קמו רגע, ואוזניו התחילו הומות. ואז העמיד בהכּרה שנתבלבלה את כוס המים על הכּיסא ורגליו תעו אל הפתח. וכשיצא החוּצה ורוח צח בא אל קרבּוֹ, אוֹרוּ עיניו מעט, ורקותיו היו דופקות, ולבו הולם, והוא עבר את קצה הרחוב, ויצא אל מחוץ לעיר, והלך בעצלתיים, ועיניו מביטות בשוויוֹן רוח נוּגה אל המסילה הארוכה-ארוכה, אשר היתה שטוחה לפניו ומתעלפת מחוֹם היוֹם.

המלצות קוראים
תגיות