בעיר מולדתי נבנו כמעט כל הבתים בצלם אחד. סגנון אחד לבית הגביר ולבית העני, כאילו יד אחת הקימה אותם על תלם על-פי תכנית אחת. וכמו הבתים, כן גם פרצופי האנשים היו שוים ודומים כמעט בכל, כאילו אם אחת ילדתם. כמעט כל בני עירי היו כפופי קומה, דלי בשר ורעי מראה. בין העשירים והקבצנים לא היה כל תהום מפריד. העני לא היה רעב ללחם והגביר לא אכל “מעדני מלכים”. בגדיהם וכלי ביתם יצאו מידי חייט אחד ומידי נגר אחד, וההבדל ביניהם לא רב היה. כולם, העשירים והעניים, היו באים לשני מקומות התענוג היחידים בעיר: בית המרחץ ולהבדיל בית המדרש, ולא ניכר “שוע” לפני דל. בני העניים שמעו לקח יחד עם בני העשירים מפי מלמד אחד, בחדר אחד על ספסל אחד. אם היה להסנדלר בעירנו בחור מופלג בתורה התחתן בו הגביר של עירנו אם היתה לו בת, כלה נאה וחסודה, ויחדיו, הרצען ותקיף העיר, יצאו ברקודים על חתונת בניהם. בעלי התורה והמיוחסים לא היו ככתה מובדלת ומופרשת מעמי הארצות וההדיוטות, כי אם התערבו זה בזה וכלם, בלי יוצא מהכלל, היו יהודים תמימים וכשרים, בני מלכים ובעלי “אתה בחרתנו”. וכולם היו נותנים מדי בוקר בבוקר הודיה ושבח לאל עליון על שלא עשם נכרים. סוף דבר: כל בני עירי, העניים והעשירים, הלומדים והמון העם, היו עדר אחד, צאן קדשים, בני מין אחד, בעלי גוף אחד ונשמה אחת. וכל הבריות האלה היו לפעמים מתקוטטות זו בזו ועושות שלום ביניהן, עוד הפעם מריבים ונצים איש ברעהו ועוד הפעם מתפשרים, וכן הדבר חוזר חלילה. לכל בני עירי היתה אמונה אחת ופילוסופיה אחת. אותן החכמות, כביכול, שהיו קנין “בני העליה”, היו גם נחלת האספסוף, ועלם אותם ההבלים וההזיות שהתענגו הבורים והחשוכים, התענגו גם החקרנים והידענים. טעם אחד, שפה אחת, מנהג אחד ונמוס אחד היה לקטן ולגדול, תולדותיו של בעריל האז לא נבדלו במאומה מתולדותיו של שמעריל נאז, ומה שאירע ליעקב צאפ אירע ליוסף חאפ. היא היא המילדת המגואלה והמטונפה, אשר קבלה פניהם בצאתם לאויר העולם, והם הם שמשי החברה קדישא השכורים אשר הובילום לבית מועד לכל חי, אשר היה כל ימיו בלי גדר ומשוכה והחזירים היו מחטטים באפם בקרבו של הרב כמו בקברו של הבלן.

רק אחד היה בעירנו, אשר לא היה דומה אף במקצת, אף בדבר אחד ליתר התושבים, ושמו היה “מיכל מטורף”.

מיכל היה מין בריה בפני עצמה. והבריה הזאת נברה בצלם מיוחד, ובשבתה בתוכנו לא חדלה להיות שייכת לעולם אחר לגמרי. כל בני עירנו האמינו, כי מיכל זה דבקה בו איזו “קליפה”, והיא המדברת מגרונו ומניעה אותו לכל מעשיו הזרים והמשונים.

אנכי התודעתי בפעם הראשונה ל“מיכל מטורף” זה בהיותי עוד ילד, ומני אז דבקה בו נפשי לאהבה אותו. מטבעי הייתי ילד עליז, שמח בחלקי ומלא תנועה. שטוף הייתי ברקודים, דלוגים וכרכורים. “טפסתי, פשוט, על הקירות”, ומזגי החם הזה גרם לי בילדותי צרות ויסורים רבים. אשה זקנה אחת אשר גרה בביתנו לא חדלה ליסרני באמרי פיה חסר השנים. בכל פעם אשר הרימותי קולי, בכל פעם אשר צחקתי ברמה או דלגתי וקפצתי ממקום למקום, שמעתי קול תלונה מכל זויות ביתנו; “הקונדס הזה הוא שד, משחית, רחמנא לצלן, ולא אדם; מזיק, מחבל הוא ולא ילד, העור מתבקע עליו, מבלבל הוא את המחות ואיננו נותן לחיות”. ועוד דברים חביבים כאלה. גם בחדר מלמדי עוניתי והוכיתי ונצרפתי בכור פגעים קשים. מלמדי היה מורט ושורט בבשרי לחוד, ובעלתי “חדרי” – לחוד, וכל פשעי ועוני היו, כי חי חי אני וכל עצמותי דורשות תנועה. הכאת לחי, צרימת אזן, תלישת שער, קללות וגערות, – זאת היתה מנת חלקי בכל שעה, והאמת נתנה להאמר כי לא קבלתי את יסורי אלה באהבה רבה; ולהכעיס את הגדולים, אשר חלקו לי חבלים באפם ובשבט מוסרם, הרביתי להרגיז מנוחתם ולמרר את חייהם.

גם בבית הכנסת חרקו עלי הגדולים שניהם וילטשו לי עיניהם; גם במקום תפלה הכוני, פצעוני על התהוללי והשתובבי.

בכלל, אף לא אחד מהגדולים שבעירנו לא ידעו ולא הבינו איך להתנהג, איך להכנס בשיחה את הילדים, איך להעסיק את דמיונם ואיך לשעשע את רוחם. זקני בעלי הבתים שבעירנו אשר אם חפצו להראות להורי כי יקרבוני, היו נכנסים אתי בשיחה כזאת ובסגנון כזה: “הגד נא, שקץ, אביו של מי אתה?” או: “מנוול, התחפוץ בכלה?”, או היו מספרים לי בתמימות עשויה כי תלו את אבי זקני על קנה תבן שרוף, או היו שואלים אותי במה אני בוחר אם במחלתו או במיתתו של מלמדי וכדומה. הפקחים שבבעלי הבתים היו מראים לי אותות חבה על-ידי זה שהיו מפזרים אבק טבק שחוק בנחירי ועומדים מרחוק ושוחקים ונהנים מעטישותי התכופות. מובן מאליו כי אף זכר וסימן לא היו בעירנו לצעצועי ילדים לגני-פריביל, לשעשועים וחזיונות הערוכים לרוח הקטנים.

לאשרי התודעתי בעת ההיא ל“מיכל מטורף”, כי שערי גן-עדן הילדות נפתחו לי על ידו; אני שמחתי בו והוא שמח בי.

מיכל המטורף היה היחיד והמיוחד בעירנו אשר אהב את הילדים, ילדי כל בני העיר, וגם הילדים אהבוהו מאד וידבקו בו. מיכל מטורף היה שוחק אתנו כילד גמור. גם הוא היה מתגולל בחברתנו באשפה, מדלג ורץ במעגלה, מזמר שירי ילדים ומתהולל ומשתגע כאחד מאתנו, עוד ביתר התפעלות ויתר השתובבות. כל ערמומיותינו ועקיפינו הקונדסיים במשחק היו מביאים לו הנאה משונה. מחלק היה לנו הילדים, תשורות שונות מדי פעם בפעם. עושה היה בעדנו צעצועים-שעשועים מעשה ידי אמן מענפים רכים ורעננים, או מנסרים דקים ויבשים, מפסי נייר או מעצמות אווז; לפעמים היה נותן לנו גם ממתקים ומעדנים. יותר מכל היה אהוב וחביב עלינו בגלל ספור מעשיותיו הנפלאים, אגדותיו, שהיו עשירות בדמיונות וחזיונות, וחידותיו מני קדם ובגלל משליו שהיו מלאים שיחות חיות ועופות. מעולם לא קראתי ולא שמעתי ספורי בדים יפים ונעימים, רכים וענוגים המושכים בחבלי קסם את הלב והנפש כאלה אשר שמעתי בילדותי מפי מיכל מטורף. אגדותיו וספוריו היו מיוחדים במינם, מלאים זרות, תהפוכות ופלאי פלאים.

בשעה שהיה מיכל-מטורף מספר לנו את מעשיותיו היינו שוכחים תבל ומלואה ומסיחים דעתנו הרופפה מכל חובותינו הקטנות והגדולות להורינו ולמלמדינו; גם את האכילה והשתיה היינו שוכחים. בפה פעור ובעינים פתוחות היינו מקשיבים ומאזינים לכל הגה היוצא מפיו.

איש לא ידע מי היו יולדיו של מיכל-מטורף ומאיזו עיר התגלגל ובא לעירנו בעודנו ילד. אלה היו אומרים: ממזר הוא, אסופי, שתוקי והשדים יודעים מי ומה הוא; ויש שהיו מחליטים כי יחסן גדול הוא ואבותיו עד עשרה דורות היו רבנים וגאונים. הוא בעצמו לא היה מספר מעולם על אדות מולדתו ובית אביו, יחוסו ומשפחתו. בקרת-רוח ובנפש שוקטה היה שומע את כל אשר יספרו על אדותיו. לא הודה בדברי האחרונים ולא הכחיש את דברי הראשונים, רק לפעמים היתה עוברת בת-צחוק מרה על שפתותיו הדקות למשמע האגדות שנתחברו על מוצאו. כן לא ידע איש בעירנו מה הוא מיכל מטורף, רווק או בעל אשה, גרוש או אלמן. אלה היו אומרים, כי עשר נשים היו לו זו אחרי זו ונתגרשו אחת אחת, ואלה היו מעידים, כי עד היום לא נתגרשו ואשה לא תדע מרעותה, יען כי נשא כל אשה ואשה בעיר אחרת. עוד מפלגה שלמה היתה בעירנו, אשר החליטה, כי מיכל-מטורף עדיין רווק הוא, יען כי מי היא השדה אשר תחפוץ להנשא למשוגע כזה. איש לא ידע את האמת, וגם מפי מיכל מטורף בעצמו לא יכלו להציל דבר. נקל היה להוציא שמן מחלמיש צור מאשר להוציא מלה או חצי מלה מפי מיכל-מטורף על אדות חייו הפרטיים. בעירנו לא חסרו, אמנם, מרגלי חרש ומגלי תעלומות זרים, ומהם אשר היו גם מומחים גדולים לחטט ולנקר בסתרי נפש שכניהם וחבריהם ולהוציא בחריצות רבה מכל הסדקים והחורים הנסתרים שבלב ושבכליות את כל הסודות והרזים הצפונים שם. אבל גם המומחים האלה היו קצרי ידים לדלות דברים גנוזים מלב מיכל-מטורף. נפשו היתה סגורה בשבעה מנעולים, ואף מפתח אחד המכוון להם לא נמצא בידי איש. והסקרנים שבעירנו, כמה שלא עמלו ושלא הפכו את המנעולים הסגורים האלה על כל צד, לא עלתה בידם מאומה.

אם היו שואלים את מיכל-מטורף, היש לו אשה ובנים? היה משיב: למאי נפקא מינה? ולא יותר. הפקחים היו מקיפים אותו בשאלות לאין קץ ממין זה, – והוא שותק, או מנענע בראשו ושוחק בשחוק זר ומשונה, שקשה היה לפרשו ולבארו.

אולם לפעמים, כשנחה רוח טובה על מיכל-מטורף, היה מספר בעצמו, מבלי אשר שאלו איש, על-אדות “בת-מלכה” אחת אשר אהבה אותו אהבה עזה כמות, והוא אהבה עוד יותר. חבילות, חבילות של מעשיות זרות ונפלאות בסגנון “אלף לילות ואחד” היה מספר על אדות יפתו ויונתו מבלי אשר ייעף וייגע. בצבעים בהירים היה מתאר את כל יצורי גוה. שתי עיניה התנוצצו כשתי אבני ברקת ובערו באש שחורה בלבנת הספיר של פניה הענוגות; שפתיה הקטנות, היפות והמלאות עסיס עדנים היו כשני גרגרי-דבדבניות אדומים, שערותיה היו שחורות כזפת וככנפי עורב, אצבעותיה היו כמו משוקדות משן וכולה כהדס יפה, כצפור גן-עדן. היא חמדה את צלו ונפשה כלתה אליו. אך אסון גדול כים הפריד ביניהם לנצח. אולם גם את הדברים האלה היה מספר בסגנון שחציו לעג מר וחציו התפעלות הנפש, ומדי דבריו הפיקו פניו יגון וגם נחת, שחוק מהול בהתעוררות הרוח. אנשי עירנו כשהיו שומעים מפי מיכל-מטורף את ספור המעשה על דבר הבת-מלכה ואהבתה אליו היו מעקמים את שפתותיהם וקוראים: “כל חלומותינו הרעים יחולו על ראש המטורף. השדים יודעים את להגו ואת פטפוטיו המעוררים גועל נפש. טפו…חלשות…”

מיכל מטורף לא היה שוכן בעיר אחת ימים רבים. מקום קבוע, קן-תמיד, פנה חמה לא היו לו מעולם. נודד היה מעיר לעיר ומכפר לכפר, עד אשר היה שב עוד הפעם אל עירנו ויושב בה עד שיתעב את הישיבה, שהיתה קשה עליו מהגלות. בבואו לאיזו עיר, לא היה לן בבית אחד שתי לינות; הוא לא ידע מנוחה בנפשו. תמיד היה כרודף אחר דבר מה, כמחפש, כמבקש, או יותר נכון, כבורח ונס מנוסת בהלה מדבר-מה. איזה יתוש היה מנקר במחו, איזה עוקץ חד היה עוקצו, דוקרו וקורע את נפשו ודוחפו הלאה. כפי הנראה בקש להבריח את היתוש האכזר אשר יכרסם את מחו ולהקהות את העוקץ הפוצע את רוחו ויתהלך ממקום למקום; היום היה כאן ומחר שם, אולם את המנוחה אשר בקש לא מצא, גם צלה סר מעליו. בכל מקום בואו היה מתאונן, מתלונן, כמי שאומר: לא זאת אני מבקש,לא פה מקומי ולא זה יסודי. רק בשובו מנדודיו אל עירנו ובשחקו וצחקו עם הילדים, היה מוצא תנחומים לנפשו ומרפא לרוחו. בתוך ילדי עירנו היה ילד תמים, עליז ושמח. אבל שם, בחברת הגדולים, היה סר וזעף, מסתכל באדם וחודר לכליותיו ולמצפוני רוחו, כאילו אין נסתר מנגד עיניו. בחברת הקטנים היה סמל התמימות בעצמה, ושם, בין הגדולים, היה פקח שבפקחים, רואה כל דבר ומנתחו לחלקיו ומפרידו ליסודותיו, ואת כל חלק וחלק הוא שוקל במאזני שכלו ומסתכל אליו בעינים בוחנות מכל צד. אם הבריות אמרו על איש אחד שהוא חכם, היה מיכל מטורף משתדל להראות ולהוכיח באותות ומופתים, בראיות וסברות כי שוטה הוא, והעולם טועה בו. אם היה אחד מפורסם ומקובל בקהל כצדיק וקדוש, היה מיכל מטורף חותר חתירה עמוקה תחת קדושתו וצדקתו להראות לעיני האנשים את רשעתו וטומאתו. אם היה אחד מיושבי עירנו מוחזק ל“בטוח”, והאלמנות והיתומים היו מביאים לו צרור כספם לפקדון, היה מיכל מטורף צועק בקולי קולות, כי ה“נאמן” הזה יבלע חיל זרים, כי עושק דלים הוא ולב אבן בקרבו, ודברים כאלה היה אומר בפני ה“בטוח” עצמו. מיכל-מטורף לא היה חת מפני כל איש ולא נכנע מפני בן אדם יהיה מי שיהיה. מעולם לא היה תלוי בדעת אחרים, כי חפשי היה לנפשו כצפור דרור שאינה מקבלת מרות. הוא היה עושה, מדבר ומתנהג כחפצו וכרוחו, ולא כמו שנוהג העולם, או כאשר ידרשו הנמוסים המקובלים במקום שבתו.

בכלל לא היו בעיני מיכל-מטורף בני-סמכא. המפורסמות והמקובלות היו כאין בעיניו. אם נמנה איזה רב חדש בעירנו או בהערים האחרות שהיה מיכל-מטורף חוזר עליהן, היה זה האחרון מבטלו כעפרא דארעא. ולא לבד הרבנים החדשים, כי אם גם הישנים כאפס ותהו נחשב בעיני הקפדן הזר הזה. הוא היה מבקר עז ומגלה מומים שכליים ומוסריים בכל רב, בכל גאון וגדול.

הוא שנא את הרבנות והשררה הרוחנית בכל מראותיהן וגלוייהן תכלית שנאה. בשוט לשונו היה מיסר ומוכיח בלי חמלה את כל המתברכים והמתנשאים על ההמון, גם השדוכים שהשתדכו בני-עירנו זה בזה לא היו מוצאים חן בעיניו. "הזווג הזה – היה גוזר מיכל-מטורף – לא יעלה יפה, כי מה לחומץ וליין, מה לתבן את הבר?

הוא ידע את שלשלת היוחסין ותולדותיו של כל בעל בית בסביבתנו עד אברהם אבינו. הוא ידע את כל הפסולים, המומים והכתמים הנסתרים שבכל בית-אב ובכל משפחה. הכל היה גלוי וידוע לפניו. לכן לא חלק כבוד גם ליקירי העדה; בעונג מיוחד היה מהפך על פניהם את קופת השרצים והרמשים התלויה להם מלפניהם ומאחריהם.

אך בא-מיכל מטורף בתוך קהל עשירים וגבירים היה שופך את קיתונו הרותח על פניהם, ואם לא שמו לב לדבריו, היה קורא להם ברבים בשם: הדיוטים, גסים, חזירים, קמצנים, גרגרנים, זוללים וסובאים, עלוקות ואוכלי חיל זרים. שמות כאלה היו בילקוטו לאין מספר, ואם נתכו על ראש איש הלמוהו ומחצוהו כזרם אבני ברד כבד. אך אל תחשבו, חלילה, כי התערב שונא-עשירים זה בקרב המון-העם, בקרב בעלי-המלאכות, הפועלים והעניים, כי גם בהם לא מצא את מינו, גם להם לא דבר חלקות, גם מהם לא מנע את שבט מוסרו. הוא הצטיין בתוך האספסוף על-ידי נקיות גופו ובגדיו ועל-ידי חוט של אצילות רוחנית שהיה מתוח על כל הליכותיו. את בעלי המלאכות ואת הקבצנים היה קורא בשם: עצלים, שלומיאלים, אנשי-תנומות, מרושלים ומנוולים. בתוך העשירים המפונקים היה המוני, ובתוך ההמון היה איסטניס ונקי-טעם. בהקנאים והאדוקים היה שולח את חצי לשונו ויקראם בשם: צבועים, פרושים, גנבי-שמיא וכדומה. אבל גם את המכונים בשם “משכילים”, “בני הדור החדש”, “הולכי קדימה” לא היה יכול לדור בכפיפה אחת, כי גם עליהם שפך זעמו ולעגו. הוא היה מבטל את ה“משכילים” המחקים כקוף נמוסים זרים ומגדף את השכלתם השוה פרוטה, את אצילותם המזויפה, את כפירתם השטחית ואת אפיקורסותם הנבערה. אולם את כל חמתו היה שופך על ראש מלחכי-פנכא, על החונפים, על המשימים את עצמם כאסקופה הנדרסת לפני “פני-העיר” ועל כל המוחקים ומטשטשים צורתם, צורת אדם. “טוב לגוע ברעב – היה מיכל מטורף אומר – טוב לקפוא בקרה, מאשר ללקט עצמות תחת שלחנות העשירים, מאשר לחטוף שירים ופרורים הנופלים משלחנות השבעים”. אל מול פני אנשים כאלה היה כונן חצי חדודיו השנונים ומהתלותיו המפולפלות ומשפילם עד עפר.

מיכל-מטורף היה נהנה כל ימיו מיגיע כפיו, ומעולם לא היה צריך לעזרת הבריות ולמתנת בשר ודם. מלאכה מיוחדה ופרנסה קבועה לא היתה לו, אמנם, אבל הוא היה “הכל-יכל” וידע כל מלאכה ועבודה, ויחלף את פרנסותיו ועבודותיו לפי רוח המקום שהתגורר בו ולפי מועדי השנה. פעם היה מתקן שעונים ויעש נפלאות במקצוע זה, ופעם היה עוסק בבנין בתי-רחים; בעיר זו היה חרש מסגר, ובעיר אחרת היה מתקן ערדלים קרועים. היום היה משקד ידות לספרי תורה ומיפה אותן בכל מיני צעצועים ומקלעות, ומחר היה מפתח פתוחים וחותמות. פעם היה עושה מקלות תפארה לטיול, ופעם היה עושה קני-מקטרת וצר עליהם צורות שונות. מיכל לא היה מעולם הולך בטל, אבל גם לא עבד מעולם מבוקר עד ערב. הוא היה עובד רק לפי צרכיו, וצרכיו היו מועטים ומצומצמים מאד. בגדיו היו תמיד נקיים ותפורים על פי נוסחא מיוחדה שהיה בוחר לעצמו. בכלל היה לו טעם מיוחד וסגנון מיוחד בכל מה שהוא עושה.

בשעותיו הפנויות מעבודת היום, ושעות כאלה לא מעטות היו למיכל-מטורף, היה אוהב לשוטט בשדות, באחו וביער, לטפס על ההרים ולשוח בעמקים. בקיץ היה משכים לקום, למען יראה מראש ההר הגבוה, אשר בקרבת עירנו, את עלות השמש, ויתפעל בכל פעם, כאילו הוא רואה את השמש בפעם הראשונה. לפעמים היה יושב שקוע ברעיונותיו ורגשותיו על חוף הנהר ושומע דומם את המית המים ושירתם הנעימה. בלילות האביב היה אוהב להתבודד בחרש מצל, אשר מסביב לעירנו ולהשקיף על פני הלבנה במלואה. הוא ידע את טבע החיות, העופות, היתושים והזבובים אשר ביער, ארחם ורבעם, תכונתם ומנהגם. ידיד-הטבע הזה ידע והכיר כל זאת לא מתוך ספרים, כי אם מתוך הסתכלותו והתבוננותו אל חיי הבריאה.

בעלי-הבתים שבעירנו לא השיגו בשכלם איך יכול איש יהודי שלא יצא מדעתו לשוח בימי חול, בלי סבה מספקת, בשדה או לתעות ביער, איך יכול איש אשר דעתו צלולה עליו להסתכל שעות שלמות בנהר או בפני הלבנה, או להטות אוזן ולשמוע זמן רב אל צפצופי הצפרים ביער, אל שירתם וזמרתם. אין זאת, כי אם משוגע או גולם עלול לדבר כזה. ואחרי שהכל ידעו, כי מיכל איננו גולם, על כן לא נשאר, איפוא, כי אם להחליט, על פי דרכי ההגיון שהיה מקובל אצלנו, שמטורף הוא. ומהחלטתם זו לא זזו בני עירי כל ימיהם. וגם מיכל בעצמו קבל את כנויו זה כגזירה שאין להרהר אחריה, ואם קראו אותו בפניו בשם מטורף לא היה מתמרמר ומערער על זה, כאילו חשב ומצא, ששם לוי זה נאה ויאה לו.

ובני עירנו לא ידעו, בכלל, מה הוא פירושו של טיול. גם הקטן, בר בי רב דחד יומא, הלא ידע לתרגם את הכתוב: ויצא יצחק לשוח בשדה, כלומר: להתפלל. ואחרי כי בעירנו היו, ברוך השם, בתי כנסיות לרוב, לכן לא היה כל צורך לבעלי-הבתים לשוח בשדה. כל בני עירנו נולדו, גדלו וחנכו בהרחובות הצרים והמעלים צחנה, ולא היה להם מעולם כל צורך או חשק לשאוף רוח צח, ללון בכפרים ולגור בקיץ בנאות דשא; מעולם לא עלה על דעתם לצאת, סתם יציאה, מקירות העיר וחוצה ולהתענג על הדר הטבע ולשאת מרום עיניהם ולהסתכל בפני מלכת הלילה וצבא הכוכבים הנוצצים בשמי תכלת. אם היה אחד מילידי עירנו יושב בכפר לרגלי פרנסתו שם, היה מקנא ביושבי העיר, על כי סמוכים הם לבית-המדרש, להמקוה, להשוק, לדבר תורה ומצוה ולכל תשמישי הקדושה. ומה הם חיי היהודי בכפר? אין אומר “ברכו” ואין משמיע “קדושה”, אין תוקע בשופר ואין עולה לתורה.

בכלל לא הבינו בני עירי איך אוהבים את הטבע? איך אוהבים את האילנות? איך מסתכלים סתם בפני הלבנה, אשר כל עיקרה לא נבראה אלא כדי שירקדו לנגדה ויקראו איש לרעהו: “שלום עליכם!” בני עירי לא הבינו איך זה אוהבים סתם עלמה, איך זה אוהבים את הכלה טרם תכנס לחופה, ואיך זה יכלו להבין לעריגת נפשו של אדם אל הטבע, שהיתה בעיניהם כפגר מת. ואחרי שמיכל-מטורף לא הלך היערה לחטוב שם עצים או ללקוט פטריות, לכן החליטו בני עירנו כי יספר שם עם הרוחות, כי יתרועע עם הקליפות, כי עמית ורע הוא להשדים ולכת-הלצנים. "קשה לו להתחבר – היו אומרים זקני עירנו – אל בני אדם, על כן אח הוא למחבלים. יש שהיו פונים אליו בשעת מחלתם, או מחלת ילדיהם, כי ירפאם על-ידי לחשים ומעשה כשפים, אבל הוא היה גוער על השוטים האלה בנזיפה ומתרחק מעליהם. סוס או פרה כי נחלו בעיר, קראו למיכל-מטורף, והוא היה נותן לבהמות חולות מיני עשבים ושקוים וילמד את בעליהן איך להאכילן ולהשקותן כמומחה לאותו דבר. ברחמים גדולים התהלך את הבהמה החולה וישתתף בצערו של בעל חיים, והיה מתמלא חימה אם רצו לשלם לו בעד עמלו זה. הוא היה היחידי בעירנו אשר היה גוער בקצפו על מסממי הכלבים ויניח מכשולים על דרכם. הוא היה מתמרמר גם על העגלונים, אם ראה כי יעמיסו משא על סוסיהם יתר מכפי כחם, או יכו את בהמתם בשוט מכאיב. “אכזרים, – היה צועק מיכל מטורף – עד מתי לא תדעו רחם, צער בלי חיים!”

ולא לבד השתתף בצערם של בעלי חיים, כי אם גם מצא עונג מיוחד להשתעשע עם אחדים מהם. הוא אהב את החתולים ויחזיקם על ברכיו ויחלק את שערותיהם ויאכילם מקערתו וישקם מצלחתו.

והקרבה היתירה שהראה מיכל לבעלי חיים הרחיקתו מחברת בני אדם שלא ידעו נפש הבהמה.

מיכל-מטורף היה אוהב לשמוע קול חזן בעל קול נעים וקול כנור בידי מטיב נגן. בשעה שחיים המנגן העור היה שופך רגשותיו בהגיון כנורו, היה מיכל “נמס ממתיקות”. חיים היה מנגן בכנורו המביע את געגועיו הכמוסים ומיכל-מטורף יושב לפניו כמו נטוע במסמרות ומרחף על-פני ים דמיונות. רוחו ינשא לעולמות עליונים ולא ישמע ולא יראה את הנעשה מסביב לו, גם אם תרעד הארץ תחתיו לא ירגיש. אם היה רואה כי לא יאזינו היטב לקול כנורו של חיים, היה צועק: “חרשים, אטמו אזניכם משמוע זמרות אלהים! מי ידמה ומי ישוה לחיים הזקן, בשעה שהוא מנגן על כנורו הישן והסדוק. כנורו מדבר, מספר, בוכה ומיליל, כנורו מזעזע את כל הנימים הדקים שבלב, מורט וצובט את הנפש. כמה כח, כמה קסם וכשוף בכנורו זה, ואתם, הוי, חרשים!…” המנגן העור היה היחידי בעירנו אשר מיכל-מטורף חלק לו כבוד רב ויקראהו בשם: רבי חיים. לכבוד כזה לא זכה גם הרב בעירנו, כי גם אותו קרא מיכל בשמו הפשוט, בלי הוספת “רבי”.

בכלל היו שוים בעיני המטורף זרח הגביר וברוך הקבצן, הראש דוכנא והרב; כדברו את זה, כן דבר את השני בלי כל הבדל בקול, בתנועה ובבטוי.

אבל לא לבד כי לא נשא פנים לחי מדבר אתו, כי גם לא הדר פני המתים. בשעה שהיה עובר בבית-העלמין וקורא את השבחים הארוכים על המצבות היה מתקצף ומתרעם על שלשלת השקרים החרותים על האבנים הדוממים. “ימחול נא לי – היה מיכל-מטורף מנענע בראשו ואומר – “השוכן עפר” המהולל בתשבחות הזה, ואם לא ימחול לי, גם אז לא אפחד ממנו, – ימחל נא לי המת, אם אני אספר שבחיו בפניו…” ופה היה מונה את כל חטאי המת ופשעיו אחת לאחת עד גמירא. “שקר, שקר, – היה צועק מיכל בקול איום, – אנה מפניך אברח? אם אציע שאול שם אתה, ואם אסק שמים האם גם שם אמצאך, האם גם בין כוכבי שמים שמת קנך?” – בדברים כאלה היה מסים את רשימת-העונות הארוכה, שהיה קוראה בחפזון, בנשימה אחת.

אם החליט מיכל-מטורף בלבבו לקרוע את המסכה מעל פני איש מרמה, לא ידע כל גבול ומדה וכל מעצור לרוחו הסוער; בלי חמלה היה קורע את המסכה יחד עם העור אשר על הפנים, וימצא בזה עונג מיוחד. והבריות היו כל כך רגילים לתוכחות המטורף, עד כי לא שמו לב. “מי ישמע לדברי משוגע?” היה משיב כל אחד, על הדברים הקשים היוצאים מפי מיכל, בראותו עול ושקר. אולם הוא לא שם לבו מעולם אל הרושם אשר יעשו דבריו בלב השומע ולמה שיאמרו הבריות. הוא היה אומר את שלו, ועושה ומדבר מה שלבו חפץ.

ואף כי איש לא היה שם לבו לדברי מיכל מטורף, איש לא היה כותבם על הגליון ורושמם לזכרון בספר, בכל זאת יחיו מעשיותיו, אגדותיו, חדודיו, משליו, שיריו, פזמוניו וקינותיו בפי עשרות אלפי אנשים בני סביבותינו וגלילותינו.

ומה רב היה כשרונו לספר! הוא ידע לקרוא את כל דבר בשמו האמתי והראוי לו. במלה מוצלחת אחת היה מתאר כמו שהוא את האיש אשר ידבר בו, ובמבטא חד אחד היה מצייר מאורע שלם. כל מה שהיה מסופר בפי המטורף היה חי ונושם וציורי דבוריו היו תמיד בהירים ודקים. תמיד היה כמעין הנובע ומתגבר ומלא על גדותיו שירה חיה וגם חריפות שנונה. אוצרו הרוחני היה תמיד מלא, עשיר ופורה. דבריו היו קולעים תמיד אל השערה, ולא החטיאו את המטרה. הוא ידע היטב את רפיונותיו של כל אחד ואחד, את מומיו הרוחניים וחטאותיו הנסתרות, לכן בדבור אחד וברמיזה אחת היה נותן תשובה שלמה על הרבה דברים.

אך כמעט איש לא ירד לעולם לעומקה של תשובתו, כי כבר היה ערוך משפט קדם בפי הבריות: “היש טעם וריח לדברי מטורף?”

מיכל-מטורף היה מדבר בלשון אמו, לשון יהודית פשוטה. שפות אחרות לא ידע. אבל לשון-אמו היתה כל כך עשירה, כל כך ציורית, כל כך ספוגית ורכה, עד שלא חסרו בה מלים לכל רגש ורגש ולכל הגונים של הרעיון. השפה היהודית, ההמונית, השוקית של מטורף זה, היתה אוצר שלם, הרבה יתר ממלון אקדמי. שפתו היתה יהודית ממש, לקוחה ושאובה מעמקי חיי העם ולא היתה יכולה להתרגם כל צרכה לאיזו שפה שתהיה. לכל מלה היוצאת מפיו היה טעם מיוחד וריח מיוחד, כל דבור ודבור היה חץ שנון וחד. לפעמים אחת דבר ושתים השמיע, כי שני פרושים, שני צדדים, שתי כונות היו להמלים היוצאות מפיו – קבלן כמו שאתה רוצה וכמו שאתה יכול. כשהייתי שומע שפתו של מיכל הייתי אומר בלבבי: תהא הצרפתית כפרתה ואת האשכנזית יקח אופל. בעת רצון היה פיו מפיק מרגליות יקרות מחורזות זו בזו בחוט הגיון פנימי ומקורי. אך כמו שלא היתה בעירנו אוזן שומעת ולב מרגיש את כל המתיקות והקסם שבכנורו של חיים העור, כן לא היה חיך טועם את הנעימות, את הצרי והשמן שבשפת מיכל מטורף, בשעה שהיה מטיף תנחומים לנפש אומללה באמת.

מיכל-מטורף היה מחבר שירים מיוחדים על כל מקרה מצוין ומאורע נכבד. וכעבור ימים מועטים הושרו שיריו בפי קטן וגדול, בפי בחור ובתולה, כל אחד על פי נוסחה מיוחדת ובשנויים קטנים. מיכל לא היה מחבר את שיריו כמשורר ספרותי, הוא לא ידע חוקי המשקל והלכות החרוזים, כל מופת ודוגמא לא היו לנגד עיניו ולא כתב את שיריו על הגליון. את הבתים והדלתות לא היה כותב ולא היה מוחק, לא ידע מעולם חבלי לידה פיוטית, לא חלה – וילד. את מצחו לא קמט ואת מחו לא הוגיע בבקשת חרוזים, כי הם באו בפיו מאליהם. שיריו צמחו בקרבו, גדלו והשתגשגו כעשב השדה אחרי גשם חם. שיריו היו מתפשטים מאליהם בקרב ההמון ויהיו לשירי-עם, ואיש לא ידע אחרי כן מי הולידם וחוללם. ומשורר זה בעצמו חשב את שיריו לדבר של מה בכך, שאין לו כל ערך ומחיר. הוא גם לא ידע כי משורר הוא, ואין כל ספק שהיה שוחק, אם היו אומרים לו, כי יש איזה ערך לשיריו, חדודיו, משליו ואגדותיו, כי שוים הם כסף בשוק הספרות. האם דברים כאלה שוים כסף? הן לא במתכון עשה את כל אלה, הם נבראו בקרבו מעצמם. הן שיריו נוצרו בו, בשעה שלבו היה מלא רגשות ובהם השתפכה נפשו, התגלם רוחו. האם למען אחרים שר את שיריו? הלא רק להקל את משא נפשו ולהביע את יגונו וצערו היה עושה זאת! ואחרי אשר היה שר את שיריו ילדי רוחו, ויצאו מפיו היו לקנין הרבים, לסגולת ההמון, ומיכל-מטורף לא חשבם עוד לשלו.

מיכל-מטורף לא למד מעולם את חכמת הנפש, ומה ידע את נפש עמו, את נפש אחיו מדוכאי-הרוח. וגם אחיו סלחו ומחלו לו את דבריו הקשים, את תוכחות פיו ושוט לשונו, ואיש לא שמר לו עברה. הכל היה מחול לו, כי הכל ידעו שמיכל-מטורף הוא איש טוב לבב, איש ישר ורחמן, ורק הקליפה דוברת מתוך גרונו קשות, רק הטרוף יסכסכהו בבני אדם, רק השגעון ישים, לפעמים, בפיו זפת בוערה, והוא בעצמו איש מנוחות שאין כמוהו.

מיכל מטורף לא מת ככל האדם, כי אם אבד ואיננו עד היום הזה. איש לא ידע יום מותו ומקום קבורתו. השערות שונות נולדו על אדות העלמו פתאום, אך איזו מהן אמת, – זאת לא אדע. אחת אני יודע, כי מיכל-מטורף איננו עוד; אמנם יש בעיר מולדתי מטורפים אחרים, אך ממין אחר לגמרי.