רעי היה בעל כשרונות נעלים ומצוינים מאד, ולבו – הלב היותר טוב בתבל. אבל הוא היה ככנור של דוד, אשר כל רוח שנשבה בו, הוציאה ממנו זמרה אחרת. גלגלתו כאילו היתה עשויה נקבים נקבים וכל רעיון המרחף באויר חדר אל תוכה. הוא היה כספוג הסופג ובולע את הכל, ועל ידי לחיצה קלה אחת מן החוץ פלט הכל. מחו היה כמכונה הגוזרת וחותכת הדק היטב כל הנופל אל תוכה, אךּ אומץ-לב ומגמה קבועה חסרו לו, וזה היה בעוכרו לבל יציב לו יד בתבל. רעי זה היה בריה חסרת עצם המפרקת וחוט השדרה ולא יכול לעמוד בפני גלי הים החיים הזועף. הוא לא שם לבו אל המציאות, לכן פּנתה גם היא אליו עורף ואל סלעה המצוק נפץ ראשו.
רעי זה היה בן גילי ויאהבני כאָח. שנים רבות שמענו יחד לקח מפי מלמדים שונים, יחד טיילנו בקיץ מחוץ לעיר, יחד הכינונו את שעורי למודינו, יחד לעגנו למורינו, להעויותיהם ותנועתיהם.
בעודנו ילד היה אפרים, זה רעי, בעל חלומות. הורה ראָה את הדברים הסובבים אותו מתוךּ ערפּלי המליצה והשיר ויכרע תחת סבל שפעת דמיונו ועתרת רגשותיו. העץ לא היה בעניו עץ פּשוט, כאשר יראהו כל אדם, כי אם איזה עצם אשר זרעותיו פּרושות השמימה. בשעה אשר מלמדנו באר לפנינו איזו סוגיא חמורה בתלמוד השתעשע רעי בחלומותיו הוא, ואם הדפתיו בזרועי להעירו מהזיתו הביט אלי כמשתומם, ויצחק מעט ויצלול עוד הפּעם בנבכי דמיונותיו. רעי ראה בדמיונו את כל העולם שונה ומשונה ממה שהוא במציאות. כח תפיסתו וחריפות שכלו הדק היו נפלאים מאד, ובכל זאת האמינו מלמדינו כי בעל הוא. רק אנחנו נוכחנו לראות, כי בעת אשר שכלו היה חפשי מאסורי ההזיה, אָז היתה דעתו רחבה ושכלו היה מספיק להרבה מבני גילו.
בהיותי בן אחת עשרה שנה נפרדתי מרעי זה, כי הורי הלכו לגור לעיר אחרת ואני עמהם. לאחר עשר שנים נפגשתי עם רעי בבית מדרש המדעים הגבוה באחת מערי אירופּה. אנכי כמעט לא הכרתיו. הוא היה לגבה-קומה, רגליו הגבוהות והדקות לא עצרו כח לשאת גויתו. תנועותיו הפיקו שממון, רגז ותמהון-לב, וכולו, מכף רגל ועד קדקדו היה כעין מחאה לגבורת האיש ואילותו. אם התבוננו אליו מרחוק יכלו לחשוב כי שכור מתנודד הוא.
על גויתו הארוכה ישב ראש שבנינו היה זר ומשונה. חלק העליון של גלגלתו היה של ענק וחלקו התחתון של ננס. מצחו הגבוה והיפה שנה תארו ובטויו על-פּי קריצת עיניו היפות ורמיזתן. מתכלת עיניו הכהה נשקפו מחשבות ורגשות, אךּ לא שמץ אמץ לב ועז הנפש. הטבע לקח ליצירת רעי חמר דק וקל מאד והיחס בין כשרונותיו, סגולותיו ומזגו לא עלה יפה.
בשבתנו על ספסל אחד בבית מדרש המדעים היה אפרים מרצה לפני פעם בפעם מחשבותיו ומערכי לבו. פעם ספר לי, כי החליט להיות רב וחכים בישראל, ופעם – כי גזר אומר להיות רופא חולים; פעם לחש באָזני כי גמר בדעתו לעזוב את למודיו ולנסוע לארץ-ישראל לעבוד שם את האדמה, ולמחרת בשרני בשמחה רבה, כי בקרב הימים יסע לארץ החדשה ליהנות מאור החופש. היום גלה לי סודו, כי החליט ללמוד איזו מלאכה נקיה, כאשר היו עושים חכמי דורות קדם, ולמחרת הוכיח לי, כי טוב לו להקדיש את כחותיו וכשרונותיו לספרות העברית. בבוקר אמר לי, כי כל השרוי בלא אשה, שרוי בצער וכשרונותיו ויתרונותיו הולכים לאבוד. היום קרא בקול, כי עם סגולה אנחנו ולמחרת הוכיח כי אין לעמנו כל כשרון ויתרון. רעי היה מדבר בהתפעלות ובהתלהבות, בתנועות יד ורגל וכל עצמותיו לקחו חלק בשיחתו. ואם התנגדו לו בדבר מה, היה מלא אף וחימה. דבריו בבית או בחוץ היו תמיד בקול רם וחזק, כאילו ידבר לפני אספה רבה, והעוברים ברחוב או המסובים אתו במסבה אחת הביטו אליו ויתמהו.
אם חפץ אפרים לפרש או לבאר דבר מה היו דבריו מסובכים ומסוכסכים, אין ראשית וסוף, אין מאוחר ומוקדם, אין הגיון וסדר, אךּ גם בערבוביה זו היו תמיד מעט בקרת עמוקה ומעט חקירה דקה, מעט פּלפּול ומעט מליצה, תהו מוזהב ובהו נוצץ. סגנון שיחה כזאת שומעים אנחנו, על-פּי הרוב, רק מפי האנשים אשר ידיעותיהם רבות והקשר בינהן חלש, אשר קראו הרבה ועכלו מעט. אפרים למד וקרא הרבה ורוחו היה כמעין המתגבר, אךּ קשה היה לו להשתמש בידיעותיו הרבות לברר איזה ענין מוקשה, כי בידיעותיו אלה סבךּ ועקש את הענין יותר ויותר, כי יש גם עושר רוחני שמור לבעליו ולרעתו.
רעי היה מתאונן ומתלונן עלי, על כי לא אשים לבי כראוי לרעיונותיו ושטותיו החדשים שהוא מגלה לבקרים במדע וספרות. דבריו ורעיונותיו לא היו עושים עלי כל רושם, כי על פּי רוב, היו ידועים לי מפּי ספרים שונים. אינני יודע עד היום, אם רעיונותיו שחשבם למקוריים וחדשים היו רעיונות אשק קרא בספרים וישכחם ואחר כך הועלו בזכרונו, או עלה בגורלו לגלות חדשות אשר כבר נגלו.
אפרים לא היה מעולם אוהב בצע, לא רודף תענוגות ולא בקש טובות לעצמו.
והנה פעם אחת התפרץ רעי זה לחדרי ויסגור בקול רעם ורעש את הדלת אחריו ויתנפל על הכסא, ואנכי ישבתי למולו במנוחה ואחכה בארךּ אפים לקראת העכבר הקטן אשר יוליד ההר המתחולל הזה. רגעים אחדים ישב אפרים במנוחה נכונה כמתעמק ומתעתד לפתור חידות עולמים, לסוף פנה אלי בעינים מאירות ויאמר: ראה זה, הנני נכון להראות ולהוכיח לךּ במופתים והיקשים חזקים, כי אהבת-עצמו היא אהבת הבריות היותר טהורה וחזקה.
אחרי הפתגם הקצר והחדש הזה נסה רעי לבאר את משפטו החרוץ, ויפתח במעשי בראשית וסים במעשי ביסמרק וגלדסטון.
חידושו של רעי אשר גלה לי כי אהבת-עצמו היא ראשית חכמה ואהבת הבריות היותר מצורפה, – חידושו זה כבר קראתי בספר אשר כתב אחד הפילוסופים בזמננו.
את אשר היה בלבבי אותה הגדתי לרעי. לראשונה העמיד אפרים פניו כאילו לא שמע דברי, אחרי כן שאלני בתלונה: איך, איפה ומה קראת כדבר הזה? ויצלול במחשבותיו, ופתאם קם ממקומו ויעזוב את חדרי, מבלי קחת ממני ברכת הפּרידה.
אפרים האמין בנפשו כי יהיה מושע לעמו, אַךּ יותר קרוב ביב להאמין, כי יהיה חכם כבן-מנחם או חוקר ופילוסוף כשלמה מיימון בשעתם מאשר יהיה לאיש מדיני יפרנס בישראל. מבחר שנותיו אשר בהן היה עליו להכיר ולדעת את כשרונותיו, למען יטפחם ויאמצם – בלה בנסיונות שוא.
בבוא רעי לעיר הבירה נכנס למחלקת הבלשנים אשר בבית-מדרש המדעים הגבוה וישמע לקח בשפות עתיקות, עד כי בזמן קצר היו לו לזרא ומוריו – כחנוטי מצרים, אָז השליך אחרי גוו את הנטיות והפּעלים ויכנס למחלקת חכמת הטבע. עוד לא הספיק לו הזמן לאסוף ידיעות הגונות במקצוע זה, ויפנה עורף גם לחכמה זאת, באמרו, כי זעירה היא ואיננה מקפת וכוללת בקרבה את העולם שהאדם בן זמננו נתון בו, ויכנס למחלקת הפילוסופיה, ומשם למחלקת המשפטים ולא מצא נחת ומרגעה לרוחו. אָז החל לבוא לשעורי המורים רק לעתים רחוקות. שעות אחדות ביום בלה בבית עקד הספרים, ויקח שלשים ספרים בבת אחת ויחפּש ויעלעל בכל אחד מהם ויכתוב הערות בשולי הספרים ויעש ציונים בקונטרסיו, ולמחרת לקח גל ספרים אחרים ויהפךּ בהם ויעבור בסקירה אחת על דפים מספר בזה ושורות אחדות בזה ויטם לכל צד ויפתח בהם כל פרק, כאיש אשר יבקש דבר ולא ימצא. יתר השעות ביום התוכח עם תלמידי בתי מדרשי המדעים ויקרא בעתונים השונים.
באחד הימים הביא אפרים לביתי שק מלא ספרים ומלתחה קטנה, אשר בה היו צרורים וגנוזים כל חפציו.
– בחפצי, – אמר לי – לכתוב ספר גדול. בו אבאר את הדעות בחקרי אלוה וחכמת-החברה הגנוזות בכתבי-הקודש, בספרי שפּינוזה וקרל מרקס. ברצוני להוכיח כי בדעותיהם, אף אם רחוקות הן זו מזו, יעבור חוט אחד המבריח אותן מן הקצה אל הקצה. אךָ לעבודתי דרושה לי מנוחה ואותה לא אמצא בדירתי, לכן אבקשךָ לתת לי מקום לעבור תחת צל קורתךָ, כי פה אויתי לשבת ולעבוד עבודתי המדעית. בסבר פּנים יפות קימתי מצות הכנסת אורחים זו. לא נסיתי להראות לרעי משוגתו על פּניו ולהוכיח לו, כי תחסרנה לו הידיעות הנחוצות לחבור ספר כזה. ידעתי כי לשוא יהיה עמלי, נתתי למחלת-נפשו להתפּתח ולהתבשל כל צרכה, ואָז תסור מאליה.
מיום שנתישב אפרים בחדרי לא הכרתי עוד פּני דירתי, כי פנה זיוה והדרה. חדרי, אשר נקיון וסדר שררו בכל פּנותיו, היה למזוה מלא אשפּה. צרכי לסדר, שלא היה מעין קפּדנות ודקדוקי-הבל, כי אם רגש מחונךָ ומפונק, – צרכי זה היה עתה מיותר לגמרי.
לפעמים הייתי כנואש, מדי ראותי בבוקר את הערבוביה והמהפּכה בחדרי. אני עומד ומבשל את הקהוה בפךָ נחושת ואפרים עודנו שוכב במטתו ומשמיע קול נחרה, ומסביב למטתו היה תהו ובהו כבחנות של סוחרי בלויי סחבות. כאשר עלה בידי להעירו משנתו היתה עוברת שעה שלמה עד שקם על רגליו וילבש בגדיו. עונג גדול היה לרעי לשכוב סרוח על מצעו ולקרוא בעתונים ומעניני דיומא ולהתפּלפּל על אדותם. ספרו הגדול עוד היה מקופּל בדמיונו, ולא התחיל לכתוב אף את האות הראשונה.
עברו שבועות אחדים, ואפרים היה נוהג כמנהגו זה יום יום. אָז שאלתי את פּיו: מתי תתחיל לכתוב ספרךָ, או, לכל הפּחות, לקבץ חומר לכתיבתו. הישפּיקו לךָ הספרים אשר אתנו בחדרנו או עליך לעבוד עבודתך זו בבית-עקד הספרים?
– אין לךָ כמעט – ענה רעי – כל מושג נאמן משטת עבודתי המדעית. אין לי כמעט כל צורך בספרים. בי בעזרתי. התחשוב כי מלומד אשכנזי אנכי, אשר חכמתו מלוקטה ומטולאה מספרים וכתבים? לא מהם ולא מהמונם אנכי. פּה – ובדברו הראה באצבעו על מצחו – פה המצרף לכל דעותי, פה – מעין נובע, ופה המפתח לחידות חכמה ודעת. פּה יולדו שרעפים ושעיפים ופה יתפּתחו ויתבשלו. בעוד שנים שלשה ימים אחל במלאכת הכתיבה ובמשך ימים אחדים אגמור את מלאכת ספרי, כי הכל מוכן ומזומן פּה במחי.
התבוננתי אל “שטתו” המיוחדה. ביום סגריר ישב אל התנור וישתה טבק רע, אשר עשנו הסב לי שעול, וביום צח ובהיר נשקף בעד החלון ופיו פעור.
התנהגותו זאת העלתה עשן באפּי וכח סבלנותי כשל.
– מתי תחל לכתוב את ספרך? – שאלתיו.
אפרים היה בפעם הזה נוח למוסר, ויפנה אל שלחן הכתיבה, ויעש הכנות להתחלת עבודּתו.
אנכי שמחתי מאד על התחלה זו.
ככל הסופרים הטירונים העביר ימים אחדים עד אשר עשה את כל ההכנות החיצוניות הנחוצות לעבודתו זו. שלשה ימים עברו עד אשר סדר וערךָ ספריו. ביום הרביעי קפל גליונות הניר, החליקם ויאגדם למחברות. ביום החמישי בקש לו עט נאה ומוכשר למלאכתו, ביום הששי הלךָ בחדרו הנה והנה ויחשוב מחשבות וביום השביעי שבת וינפש.
– התחרטתי – אמר אפרים ביום השמיני – נחמתי על מלאכתיזו. לא אכתוב ספרי – לא פילוסופיה, לא חקירה דרושות לעמנו כיום.
– ומה זה תכתוב, ומה זה נחוץ לעמנו? – שאלתיו.
– עוד לא איכשר דרא לספרי שעלה בדעתי לכתוב. אחי בני עמי לא יכירו ולא יוקירו מפעל גדול וכביר כזה…
– ומה זה פתרון חלומךָ החדש?
– במוחי נולד רעיון נפלא: להוציא לאור חוברות קטנות בשפה המדוברת בעד ההמון.
– ומה תכתוב בעד ההמון?
– אכתוב לאחי הפּשוטים והישרים על חכמת הטבע, המחיה והכלכלה, למען יפקחו את עיניהם וידעו בין ימין לשמאל.
– רעיונךָ זה – אמרתי לו – טוב הוא מאד בעיקרו, אךָ מכשולים ומעצורים רבים תפגש על דרכךָ זה
זה, ואמנה אותם אחד וכל עכוב “זו היא החלטתי וחובתי לעמי ואותה אעשנה. איך ובאיזה אופן ודרךָ אפיק זממי זה – זו היא דאגתי”.
עברו ימים אחדים וגם בולמוס זה עזבהו, ויהי עוד הפּעם כנדהם, וכאיש אשר אין ברוחו נכונה.
באתי לבית עקד הספרים ואראה את רעי יושב מוקף ספרים ופניו מפיקים שמחה.
– באיזו הלכה ומקצוע בחכמה או בספרות אתה עומד כעת? – שאלתיו.
מחשבה נפלאה נולדה במחי…
– איזו מחשבה?
– גמרתי בדעתי לחבר מלון עברי אשר יכיל כל המלים, הניבים והבטוים של השפות החיות מבלי יוצא מן הכלל.
בקרת רוח בארתי לו כמה ידיעות בשפות עתיקות וחדשות נחוצות לעבודה כזו.
אפרים התאמץ להוכיח לי בדברים נמרצים כי העבודה הזאת היא לפי כשרונותיו וידיעותיו, וכי חסרון מלון כזה מורגש לכל העוסקים בספרות העברית.
– אין כל ספק כי מלון עברי מלא וגדוש, אשר לא יחסר בו כל שם ופעל, כל מבטא ונאום שישנם בשפות אחרות, דרוש לנו מאד. אךּ, כמדומה לי, חסר אונים הנך למלא חסרון ספרותנו זה. ומעשיךּ עתה – שעשועי ילד הם.
רעי התקצף, התרגז ויתמרמר אלי ויאמר, כי רק הקנאה מדברת מתוךּ גרוני, כי רק מרפה אנכי את ידיו מעבודתו.
בערב שב לחדרי סר וזעף ולא דבר אתי דבר, ולמחרת לקח את ספריו וחפציו ויעקור את דירתו לרחוב אחר. ימים אחדים לא ידעתי מה היה לרעי, והוא לא ידע את הנעשה אתי. אנכי האמנתי כי יש לי המשפט לכעוס על רעי, על שהתנהג אתי שלא כשורה, ובכל זאת היו לי געגועים עליו. ארחות רעי ומעלליו, חשבתי בלבבי, יעידו על מחלות נפשו, והבריאים צריכים לחוס על אומללים כאלה, לכן הצטערתי ונחמתי על הקשות אשר דיברתי אתו.
בערב אחד הלכתי לשוח בחוצות העיר ואפגש את רעי ואקרא בשמו והוא קרא בשמי. דבריו היו הפעם רכים ונוחים ומלאים ידידות ורעות. כונתי את השעה הרצויה הזאת לדבר את רעי בהתגלות לב. הראיתי לו לדעת כי חייו ריקים ואין להם כל מטרה ותכלית, וכי על כל אדם לבור לו דרךּ בחיים ולכבוש אותה. הוכחתי לו כי לקיקת הנפת מעל הפרחים לאו שמה עבודה, ויעצתי להחל באיזו עבודה מדעית או ספרותית בסבלנות, בהתמדה ובחריצות גבר. עברו שבועות אחדים אחרי שיחתנו זאת, ואפרים החל לעבוד בהתמדה, בדיוק ובשלות נפש. רעיונותיו היו צלולים, דעתו מיושבת ורוחו נכון בקרבו. במעמד כזה לא ראיתיו לא לפני זה ולא לאחר זה. בשקידה עצומה אסף חומר רב לעבודה ספרותית גדולה וכבדה. בחפצו היה למצות את עמק שיטתם של דרוין, ספּנסר וכל המחזיקים בתורת ההשתלמות ולחקור לתכלית מעלותיה וחסרונותיה וליחוס אל היהודים ועתידותיהם ואל היהדות ומוסדותיה. בקראי את ראשית מלאכתו זאת האמנתי בנפשי כי החומר הרב והכביר אשר אסף רעי מספרי חכמה ופילוסופיה שונים, כי כח בקרתו השנונה, חריפותו העזה וסגנונו הנאה, פּניני המליצה המפזרים בחקירותיו ועמק דעתו הבולט בפיוטו – כי כל אלה יעשו ספרו לכלי חמדה בספרותנו. ומדי יום ביומו התוכחנו על נושא ספרו זה וכל אחד מאתנו הזדין בכלי נשקו הרוחני. קויתי כי מעתה יבואו לרעי זה ימים שיש בהם חפץ, ובעזרת כשרונותיו הנעלים יקנה לו מקום הגון בעולם המדעים ויהיה לברכה ולתפארת עמנו.
אנכי הייתי מוכרח לעזוב את עיר הבירה למשךּ זמן ידוע. טרם הפרדי מרעי בקשתיו, כי יודיעני כפעם בפעם על דבר עבודתו המדעית והתפּתחותה. הוא הבטיח לי למלאות בקשתי זו ככל האפשר.
בחדשים הראשונים לבואי למקומי החדש, קבלתי מרעי מכתבים ארוכים ותכופים זה אחר זה. השקפותיו, כפי הנראה ממכתביו, הלכו הלוךּ והתרחב וידיעותיו הלכו הלוךּ והתעמק, אנכי האמנתי כי עוד חדשים אחדים ורעי יגמור את החלק הראשון של ספרו. ומה רבה היתה שמחתי בחשבי, כי הפילוסוף החדש הזה אשר יולד לישראל, לנו הוא ברוחו ונפשו, בהגיונותיו ודעותיו, וכל מחשבותיו מסתר עמקי אוצרנו הלאומי תצאנה. עד עתה שאלה ספרותנו מאחיותיה הצעירות וּתקח דעותיהן ורעיונותיהן בהקפה, בהעתקה, בשנוי פנים ומצוי תוכנן, ועתה יהיה לנו פילוסוף עברי הוגה דעות מקוריות והוא יהיה למחיה רוחנית להתקופה החדשה העתידה לבוא לישראל. כה הפרזתי על הערךּ האמתי אשר לרעי ואחסרהו מעט מפילוסוף בורא חדשות, כי אהבתי אליו כסתה על כל מגרעותיו ותקלקל את השורה.
והנה מכתביו הלכו הלוךּ וחסור, הלוךּ וקצור עד אשר חדלו לבוא לגמרי. אנכי חשבתי כי רעי עסוק בעבודתו המדעית ולא ימצא לו עתות פּנויות לכתיבת מכתבים.
אחרי חצי שנה שבתי לעיר הבירה. ביום הראשון לבואי מהרתי לרוץ אל מעון אפרים. והנה חדרו ריק, כי עקר את דירתו מהבית הזה. בעלת מעונו לא ידעה אנה הלךּ, אנה פנה רעי. מתלונותיה הבינותי כי לא שלם לה דמי דירתו בעד החודש האחרון.
עצוב רוח יצאתי החוצה ודאגתי מאד לרעי זה. כבוא הערב סרתי אל אחד מבתי המשתה הקהוה, ואשב בפנה אל אחד השלחנות הקטנים. לא שמתי לבי אל המעשנים, המשחקים בקוביא, אל השותים ומשוחחים חד את אחד; הייתי כל כךּ צלול בדאגתי לרעי. עד כי לא נשאתי את עיני לראות מי הם המסובים אתי. בקומי לצאת החוצה ראיתי את רפאים יושב אל אחד השלחנות. התבוננתי אליו ואראה כי פניו מפיקים פּזור-הנפש, בגדיו קרועים וכלו אומר התרשלות ועצלות. ידע ידעתי כי הוריו שולחים לו כסף די מחסורו, ואם אמנם ביום בוא אליו הכסף היה מפזרו לכל רוח, נותנו לכל מבקש וקונה כל מה שיראה בעיניו, אךּ בגדיו היו תמיד שלמים ונקיים, כי אם לא הספּיק לו הכסף ששלחו ה וריו לכל צרכיו, פנה אל אחיו הבכור והאחרון לא השיב מעולם פני שאלתו ריקם. לכן הבינותי כי אסון קרה לרעי. נגשתי אליו ואושיט לו ידי, ויהיה כמתעורר משנתו ויקרא בעצלתים: “האתה פה ומה שלומךּ?” כאילו רק היום בבוקר נפרדנו איש מעל אחיו.
שאלתי הראשונה היתה בדבר עבודתו המדעית.
– שלדו של ספרי זה כבר הכינותי ועתה צריךּ אני לקרום עליו עור לכסותו בשר.
הבינותי כי תשובתו כוזבה. חפצתי ללכת אל מעון רעי, ועיקר כונתי היתה לראות היאמנו דבריו על ספרו. אבל הוא התאמץ להסיח דעתי מחפצי זה ולהשתמט משאלתי, וכאשר הפצרתי בו להובילני אל דירתו, נאות על כרחו. כשעה שלמה עברנו רחובות ומבואות עקלקלים עד אשר באנו לאחד הבתים במגרש העיר. נכנסנו אל חדרו הצר והקטן ולא מצאתי שם כל זכר לכתביו וספריו. את אשר יגורתי בא לי. לבי נשבר בקרבי לראות עת העניות השוררת בחדרו, ורעיון אחד חדר פּתאום לתוךּ מחי: “מבקש את האשה”. הסיבותי עיני ואראה על השלחן תמונת עלמה ופניה כפני משחקת על הבמה. לקחתי את התמונה והסתכלתי בה. אפרים עמד אצל החלון ויתופף באצבעותיו על הזכוכית. ראיתי כי נפשו תכאב עליו, אךּ אין מלים בפיו לסערת רוחו, ותתעטף גם רוחי. האשה בכלל היתה נחשבת תמיד בעיני רעי כיצור נעלה וכנזר הבריאה. ויתיחס אליה ברגש, בהתפעלות, בתם נפש וטהר לב. אנשים כאלה, חשבתי בלבבי, נופלים על נקלה אל הפח.
נגשתי אל רעי, הנחתי ידי על שכמו ואשאלהו, מתי ואיךּ התודע אל העלמה אשר תמונתה נצבת בזה.
– לא חפצתי לספר לךָ מאומה – ענה רעי – כי מה תדע בדברים המסורים אל הלב ובענינים דקים ורכים כאלה, אבל אחרי אשר הקפתני בשאולתיך – אגיד לךָ, כי העלמה הזאת – ארוסתי היא.
– ארוסתךָ? – שאלתי כמשתומם.
– כן, ארוסתי היא. אנשים כמוךָ אשר דם דגים נוזל בעורקיהם לא יחושו אהבה ולא ידעו מה כחה. לא כן אנכי, מיום שהחילותי לאהוב ולהיות אהוב הנני שמח ומאושר. דע לךָ, רעי, כי מצאתי רעיה כלבבי וכרוחי, ורק ביד אשה כזאת להנעים ולהמתיק לי חיי, רק בחברת אשה נעלה כזאת אוכל לגמור את עבודתי המדעית הדורשת מנוחה, הרחבת הלב והדעת.
דבריו העציבוני, גם פּניו הביעו עצב ויגון קודר כסה את מצחו. אהבה, שמחה ואושר בפיו ועל עיניו היפות תשכן עננה. והנה פתאם נפל רעי על צוארי וישקני וילחץ את ידי בידיו בחבה יתירה, ויאמר בקול רועד:
– שאני! לו ראית אותה! עליךּ לראות אותה תיכף. מלאךּ בדמות אדם, יונה הומיה, נפש טהורה וזכה, חותם תכנית היופי והחן, הענוה והצדק תראה בהקיץ, ולא בחלום. בוא ואובילך, רעי, אל כלתי, יפתי.
– אבל, לא ברגע הזה, כי עוד עיף אנכי מעמל הדרךּ.
– לא, תיכף ומיד תלךּ אתי.
– הלא כבר השעה העשתי עשרה, ומתי נבוא אליה?
– אם כן, נלך אליה מחר בבוקר.
– טוב הדבר.
אחרי חצות הליל יצאתי מאת פני רעי למעוני. גוי היה עלי כמשא כבד, וגם בבואי אל חדרי לא מצאתי את המנוחה הדרושה לי. האם כל ימי חייו, שאלתי את נפשי, יתע רעי וינוע על פני ים דמיונותיו בלי מטרה ותכלית? הקרעים והשברים ברוח, התפּוצצות כחות הנפש והתפּזרות הכשרונות, זו היא הקללה הרובצת על חיי הצעירים בדורנו בכלל, ואפרים נטל חלקו במחלת הרוח של תקופתנו וסמניה המובהקים בראש.
מה התועלת, אם נראה בכנפי רוחנו במרומי אין קץ, אם נקפול בדמיוננו מרחבי המקום והזמן, אם הקרוב לעינינו ישאר טמון ומכוסה בחושךּ? למה לנו לבנות מגדלים ברוח, אם אין לאל ידנו לבנות לנו אוהל עלי אדמה? רעיונות נוגים כאלה לא הניחו לי לישון. לשוא בקשתי את השנה והיא נדדה ממני. דמי הסוער פעם ברקותי, לאור הבוקר ישנתי מעט, אךּ השנה לא השיבה את נפשי ואקום כאיש נדהם.
אחרי חצות היום הלכתי אל רעי. בקצר רוח חכה לבואי. ונלךּ אל מעון כלתו ובדרךּ שפךּ לפני את נפשן, שהיתה מלאה תקוה ואמון.
– מה נעים ומה טוב לי – אמר אפרים – מרוב אָשרי ושמחתי הייתי חפץ לחבק בזרועותי את כל היקום. מיום אשר החילותי לאהוב ולהיות אהוב ימצאו כל הדברים המקיפים אותי חן מיוחד בעיני.
כמה מליצה, הפרזה ודמיון! מספר מליו היו כזביו אשר כזב לנפשו. ומה היה לי לענות על עטרת הזיות ודמיונות כאלה? החרשתי וחכיתי לסוף הדבר.
– אל תדמה בנפשךּ, כי שושנה כלתי היא אחת העלמות מבנות דורנו. חלילה, שושנה היא בת הטבע, עוד לא ראיתי עלמה תמה
צנועה וחסודה כמוה. שושנה היתה למשוררת בבתי תיאטראות ומשתאות מרוב אהבתה לשירה וזמרה. לאביה יש הון רב. אךּ מה לי ולכספו? גם שושנה בעצמה איננה חפצה להתרפּס לפני אביה, כי יפתח לה צרור כספּו. כי בשירה וזמרה חשקה נפשה ונפש אביה תבחל בכל מלאכת מחשבת וחכמת חרשים.
– ואיךּ התודעת אל שושנה?
– בפעם הראשונה ראיתיה בבית אחד ממכירי ותמצא חן בעיני בטוב טעמה ויקר ערכה, כי כל סגולות הרוח נקבצו באו בה. ואדבר אתה רק דברים אחדים. כעבור ימים אחדים נפגשנו עוד הפּעם בבית מכירנו אשר נקהלו ובאו שמה בחורים ובתולות במספר רב לברךּ את בת אדוני הבית ליום הלדתה, ואשא שם מדברותי על רעיון תחית ישראל על אדמתו. אחרי דברי חצי שעה נוכחתי כי הנני “מפזר פנינים לפני חזירים”, כי אין איש אשר ישים לבו כראוי לדברי, כי רק לצאת במחולות באו ולא לשמוע דרשות. העיפותי עיני אל המסובים והמסובות ואראה כי שושנה נטתה אזן קשבת לדברי ותשם לבה לכל אמרותי, עד כי אורו עיניה מרוב שמחה. ואשמור את הדבר בלבי כי יש נפש חיה אחת בין הבנות אשר לבה לעמנו. ובשובה לביתה הלכתי ללוותה ותשפוךּ שיחה לפני. מה נעימים ומה נמרצים דבריה המחוכמים. שושנה הבינה לרעי, לרגשותי ומגמתי. היא אמרה, כי אותי מצאה היחיד ומיוחד בין בני דורנו הריקים והפּוחזים שיש לו מטרה ידועה ומאד נעלה בחיים…
מני אָז נפגשנו כמעט בכל יום. גם נתנה לי רשיונה לשחר את פּניה בביתה, כי נפשותינו התלכדו ולא תפרדנה לעולם.
באנו אל מעון שושנה. היא קבלה אותנו בסבר פּנים יפות. היא לא היתה יפה וכפי הנראה גם לא צעירה. גם הכחל והפוךּ אשר לא באיפה זעומה השתמשה בהם לא עשוה ליעלת חן. כל תנועותיה היו מלומדות ותתיפּה לפנינו ותתהדר כמבקשת עגבים. מדוע חשבה אפרים ליפה-פיה? זאת לא הבנתי. שושנה מהרה לדבר בשפות חיות רבות, אם גם לא כדקדוקן והלכתן, כרוב המשחקות והמשוררות העוברות ונודדות ממקום למקום. ראשית פּטפּוטיה אלינו היתה התנצלות והצטדקות, מחילה וסליחה על כי איננה לבושה כראוי לקבלת אורחים. אחרי כן פּזרה לי מלוא חפנים תהלה ושבח, אַף כי ראתני בפעם הראשונה. ראה ראיתי כי היא קלת-דעת וגסת-טעם, ואין בה אף אחת מהמעלות שמנה בה רעי.
רעי התרפּק על כלתו באהבים ויתמוגג בחבה אליה.
– הצדקו דברי – שאלני רעי כאשר יצאנו מאת פּני כלּתו – ותהלותי שפּזרתי לשושנה? כעת ראה ראית כי לא הפרזתי על המדה. להפך, מחקתי את סאת שבחיה ומעלותיה. רק אם אראה חיים את מלאכי זה, אוכל להפיק מחשבתי הגדולה – לכתוב את ספרי כהעולה על רוחי. הן חומר רב אספתי לספרי זה וגם השקפותי ומשפּטי החרוצים יהיו חדשים…
– ובמה תפרנס את ביתךּ?
– במה? עליך לדעת כי שושנה לא בת דורנו היא. תביעותיה וצרכיה מועטים – רק באור פּני תראה חיים ותמצא משוש לנפשה.
– ובכל זאת, בפניךּ לא תשבע, ומה יענו המלאכים הקטנים, האם גם הם יהנו מזיוךּ ויסתפּקו בזה? האם שמת לבךּ לעתידותיךּ?
– אל תּדאג לנו, כי לא נגוע ברעב ולא נקפר בקור. אנכי וכלתי החלטנו ללכת לארץ ישראל ולהשתקע שם אחרי חתונתנו ושם נעבוד את האדמה. הן כחי במתני ושריר זרועותי. ומה נעימה תהיה לנו העבודה באדמת אבותינו, בשירה וזמרה נלך השדה וברנה נשא אלומותינו הגרנה. מה נחוצה לאכרנו על אדמתנו זמרה עברית ומה רב כחה להחיות רוחנו ולהקיץ רגשותינו הנרדמים, ואת החסרון המורגש הזה תמלא שושנה בבואנו לגור שם, כי היא תלמד את בנות ישראל שירה ושמרה עברית לכל דקדוקיה ופרטיה. ואם גם נותר על מקומנו באירופּה, אביא את לחמי לביתי בעטי. הנני בטוח כי רבים יקפּצו על ילדי רוחי, וכאשר אכתוב את ספרי הגדול לא אמכרנו בעד נזיד עדשים, כי יודע אנכי את ערךּ עבודתי, והשכר שאקבל בעדו יספּיק לי לשנים אחדות לכל צרכי, למען אוכל עבור עבודה חדשה במנוחה.
אנחה חרישית התפּרצה מלבי.
עברו ימים אחדים. אנכי שבתי לעבודתי וכמעט הסחתי דעתי מרעי ומחלומותיו. והנה בערב אחד התפּרץ אפרים לחדרי ויתנפּל כעיף אין אונים על הכסא. פּניו היו חורים כשיד ומכוסים בנטפי זעה כבדים.
– הושיעה נא, אָחי, בידךֹּ להצילני – קרא אפרים בקול רועד.
– מה לךּ, אפרים?
במקום תשובה הוציא מצלחתו מכתב כתוב באותיות דקות על ניר עב בעל גונים שונים וריח בשמים נודף ממנו, ויתן לי לקרוא בו כדברים האלה:
"אפרים יקירי ואהובי!
"הבושת תכסה פני לפנות אליךּ בבקשתי גם היום. יודעת אנכי כי כספךּ שהיה בידךּ ושלוית מאחרים, נתת לי לצרכי ההכרחיים. אךּ לא לנפשי, כי אם לנפש רעותי היקרה הנני מתפּללת לךּ היום. הן יודע אתה כי אנכי מסתפּקת בקב הרובים, אךּ רעותי הטובה בצרה גדולה ונחוץ לי כסף להצלתה, למען לא אראה ברעתה. אם נפשי יקרה בעיניךּ, מחמד לבבי, אָז תפנה אל רעךּ הישר באדם… הן הוא בא מדרכו ובלי ספק הביא אתו כסף ולא ישיב את פניךּ ריקם אם תשאל ממנו ללוות מאה שקלים, כי אתה בעצמך ספּרת לי פּעמים רבות, כי איש טוב הוא. בתקותי כי תמלא בקשתי הנני מקצרת ואומרת שלום ואהבה לך…
"אני שלך,
“שושנה”.
אחרי כלותי לקרוא מכתבה, פנה אלי רעי בשאלתו:
– ומה אשיב לכלתי?
ממכתבה של שושנה הבינותי, כי בשבילה מכר רעי את כל חפציו, ספריו ומטלטליו והשקיע את עצמו בחובות גדולים וקטנים וגם כעת אךּ רמיה בפיה, לכן רמזתי לו בדברים מקוטעים, כי בקשת שושנה וכל הליכותיה חשודות בעיני.
– גם במלאכים תשים תהלה… הן לו ידעת את לב שושנה ומעשיה הטובים… אז אחרת דברת ולא חללת את הקדוש ויקר בעיני.
– אבל… אבל… גמגתי בלשוני
– חוס נא עלי, רעי! – שסע אותי בגמגומי – ואל תתנני לראות בצרת נפשה של שושנה המתפּללת בעד רעותה האומללה.
הפעם ראיתי חובה מוטלת על לפקוח עיני רעי לבל יפּול ברשת טמנה לו נפש שפלה.
– פּקח נא עיניךּ – אמרתי לו – וראה במי אתה בוחר, הן משחק אתה בידי אשה סרת טעם…
– דום… במלכתי ואלהי אל תתן דופי… אין לי צורךּ בכספךּ, כי רוח והצלה יעמוד לי ממקום אחר… הנךּ מקנא באשרי, כי מעולם לא היית לי רע נאמן.
אפרים גדפני, חרפני ויכבר מלים כדרכו ויצא מחדרי בחרי אף וישבע כי לא יוסיף עוד לראוּת פּני. אנכי נסיתי להרגיע את רוח רעי ולהוכיח לו, כי רק את טובתו אני דורש, וכי נכון אני לפרוע את כל חובותי ולהקל עול חייו, אךּ אם ישוב לעבודתו ולא ירעה רוח, אבל כל דברי ומוסרי היו לשוא. רעי פנה אלי עורף ויעזבני.
למחרת נחמתי על דברי הקשים שדברתי לרעי בדבר כלתו, ואלך למעונו לפיסו בדברים. אך לא מצאתיו בביתו.
במשךּ שמונה ימים בקשתי את רעי ולא מצאתיו וגם מכיריו בני לויתו וחבורתו לא ראוהו ולא פגשוהו בכל העת הזאת. מחשבות פּחד עלו בלבבי, דאגתי לרעי אולי קרהו אסון, והנה ביום השמיני קבלתי ממנו מכתב קצר, ובו יודיעני כי חייו עליו למשא ויבחר מחנק לנפשו. מכתבו זה היה כחץ שנון בכליותי. עודני יושב משומם ונבהל מדברי רעי המקוטעים והנה הוא בעצמו בא אלי ויפול על צוארי וישקני. “הנני הולךּ למות” – אמר אפרים בקול בכי – “אָשים מחנק לצוארי… אורה כדור לרקתי… אטבע בתהומות… הנני אומלל בין אומללים… עתה באתי לקחת ממךּ ברכת הפרידה… כי רק בךּ מצאתי רע ואוהב נאמן. אָמנם צדקת, ואני שגיתי, נפלתי בפח, חפצת לפקוח עיני, ואנכי נתתי לךּ כתף סוררת”.
– מה זאת? מה קרה? – שאלתי בבהלה.
– באתי היום אל שושנה להתנצל לפניה על שלא המצאתי לה סךּ הדרוש להצלת רעותה. לא חסתי על עמלי ועל עתי וגם על כבודי לבקש מוצא לכסף מבוקר ועד ערב במשךּ שמונה ימים, אךּ כל המעינות נסתתמו וידי ריקות כשהיו, אמרתי לה. עוד המלה על לשוני ושושנה רקע ברגליה ותגרשני מפּניה בחרפּה ותצו על משרדת בית-מלונה לבל יתנני ראות פּניה.
– אךּ, רעי! האם הכית בשגעון, כי תשים קץ לחייךּ בשביל אשה סרת טעם כזאת, אשר לא אתה הראשון וגם לא האחרון שנפל ברשתה הדקה?
– למה לי חיים? למה לי אור? כל הנפשות כוזבות – צעק רעי כנואָש.
רעי, כמובן, לא אבד עצמו לדעת, אךּ התנודד שבועות אחדים כצל בחוצות ויהי כאיש נדחם וכגבר עברו יין.
בבוקר אחד בא אלי. פּניו הפיקו מנוחה נכונה. תנועותיו ודבריו היו בנחת שלא כדרכו.
– החלטתי לכתוב – אמר לי רעי – ספר גדול מדעי על דבר האשה העבריה בכתבי הקודש. הנני חפץ להוכיח, עד כמה השחיתה ההתבוללות בגוים את דמות היהודיה – סמל התום והענוה, ואת כל אלה אוכיח בהוכחות תולדיות ובראיות אשר יסודתן בחכמת הנפש.
בשמעי את חפצו של רעי הוספתי בדברי אומץ בלבו ועוררתיו לעבודתו זו, אך בלבי לא האמנתי כי יוציא לפועל רעיונו הספרותי הזה וחשבתי כי גם גורלו יהיה כגורל ההולכים לפניו. והנה יותר מאשר קויתי ראיתי. רעי החל לעבוד עבודתו בחריצותה של דבורה.
כחודש ימים ישב בכל יום מבוקר ועד ערב בבית עקד הספרים ויאסוף בשקידה רבה חומר לספרו הגדול וירשום גם רעיונותיו והשערותיו בקונטרסים שונים, ויש אשר מצאתי בדבריו הרשומים בעט-עפרת שרעפים נוצצים ומבריקים.
– בספרי זה – היה אומר רעי – אכריע את ההתבוללות, אגלה ערוּתה ונבלותה ואבטלנה בטול גמור, ובעיני אין כל ספק, כי ספרי על דבר העבריה יביא תקופה חדשה לעמנו.
רעי לא הסתפק לכתוב ספר מועיל וטוב לבד, כי אם חפץ להביא דוקא תקופה חדשה, ודבר כזה היה מילתא זוטרא בעיניו, אשר ראו בגבור עליו יד דמיונו זרות ותהפּוכות.
– אל יהי גודל ספרךּ זה – הייתי משיב – כגורל ספריךּ הקודמים אשר נגזרו טרם ראו אור.
– היה בטוח, כי את ספרי זה אכתוב עד גמירה ובו אנקום את נקמתי מבנות עמי בדור הזה, אשר ראו בבנות עם הארץ ותלמודנה דרכיהן.
והנה פּתאום חדל רעי לבוא לבית עקד הספרים. עבר שבוע ימים ואני לא ראיתי את פּניו בבית הזה. וביום אחד עברתי בגן-העם וראיתי כי אפרים מטייל בלוית חבורה קטנה של אנשים זרים לי. אפרים הולך ומניע ידיו ורגליו בהתפּעלות עצומה ומדבר בקול רם ויעבור על פֹני ולא ברכני לשלום. איננו יודע אם באמת לא ראני, או עשה את עצמו כאילו לא יראני. אנכי מחלתי על כבודי ואגש אליו והחילותי לדבר אתו בענינים שכיחים, ותוךּ כדי דבורי שאלתיו: מתי הוא חושב לגמור את ספרו על העבריה בכתבי הקודש?
– כבר יצאתי מעולמךּ הצר. העברים, העבריות וכל היהדות – כטפּה קטנה אחת מים האנושות היא בעיני, ולקטנות לא אשים לבי. כל האנושות טובעת ושוקעת בים של צרה, ואנכי אומר שירה ושבחה להעבריה בת הקדם? שנוים גדולים ועזים יבורו בכל סדרי החברה האנושית, ואנכי אחבק ידים או אחטט בספרים עתיקים ואתנמנם וארדם בשעת הרת עולמות חדשים, מבלי לנקוף אפילו באצמע קטנה לעזור לפטירת רחם תקופתנו, למען תחיש ללדת את התקופה החדשה? האם יצאתי מדעתי? אנכי עזבתי את ארחותי עד הנה והייתי לאיש חדש מכף רגל ועד קּדקדי.
– ומה אתה עושה עתה? – שאלתיו.
– הרבה, הרבה יש לי לעשות, כי המלאכה מרובה.
– ואת הספרות העברית עזבת לחלוטין?
– אנכי רואה בכל התבל רק עושקים ועשוקים, מדכאים ומדוכאים, לכן מיותרת היא ספרות מיוחדה בעד העברים, כי גם הם מורכבים מעושקים ועשוקים ואין בפרט אלא מה שבכלל, וצר לי על צעירינו בעלי הכשרונות המנקרים בגל האשפּה – מה שאתם קוראים ספרות עברית.
– ואתה מה עושה?
אנכי עוסק, נושא ונותן, שוקל וטורה עם חברי אלה – וכדברו הראה לי בידו על חבורתו – בשאלות העומדות ברומו של עולם. כלכלת המדינה וחכמת החברה. עתה נפקחו עיני לראות, כי כבהמה בבקעה נמשכתי אחר הלאומים שבנו, המבלים ימיהם בהבל. רק חברי אלה החדשים אשר אתה רואה פה עמדי, רק המה עוסקים בישובו של עולם, רק הם קרואים אדם, רק הם ישברו מטות עולם, והיתה גם לנו הרוחה.
אנכי נסיתי להוכיח לאפרים, כי אין לו כל מושג נאמן ודעה ברורה בכל הנוגע להשאלות הגדולות אשר הוא מדבר עליהן, כי לא ידע מאי דקאמרי לאסאל ומארקס, כי רק הבל יפצה פיהו. כי לא לא ידע גם אל מה ישאפו הרוצים בתחית ישראל וספרותו, כי מליצותיו ופתגמיו שאולים מקוטעים ואין כל יחד וקשר ביניהם וכי לא ידע ולא יבין חובתו לנפשו, לעמו ולכל האנושות.
רעי פנה אלי עורף וישב לחבריו באמרו, כי אחד מחנוטי מצרים אנכי ואין לו, החי, דבר עם שריד ימי קדם כמוני.
אנכי נואשתי לגמרי מדרעי והסחתי דעתי ממנו, והנה כחודש ימים אחרי פגישתנו בגן-העם בא אלי אפרים ופיהו מלא אלה ותוכחות: סרי סוררים הם – קרא בקצף וחימה נוראה – חברי גנבים, בוערים בעם, נוכלים ואנשי תכככים.
– על מי תשפּךּ עברתךּ? – שאלתיו.
– על חבורתי ובני לויתי החדשים, ועל כל מתקני העולם במלכות השתוף.
*
רעי מתפּאר עתה, כי אָסף חומר רב לספר מדעי גדול, אשר בו יוכיח, כי כל מנהגי ישראל הטפלים, הבערות, ההבלים וכל החלאה והזוהמה אשר דבקו בבשרנו ורוחנו בגלותנו המר – כי כל אלה נותנים תקומה לישראל.
בעיר מולדתי נבנו כמעט כל הבתים בצלם אחד. סגנון אחד לבית הגביר ולבית העני, כאילו יד אחת הקימה אותם על תלם על-פי תכנית אחת. וכמו הבתים, כן גם פרצופי האנשים היו שוים ודומים כמעט בכל, כאילו אם אחת ילדתם. כמעט כל בני עירי היו כפופי קומה, דלי בשר ורעי מראה. בין העשירים והקבצנים לא היה כל תהום מפריד. העני לא היה רעב ללחם והגביר לא אכל “מעדני מלכים”. בגדיהם וכלי ביתם יצאו מידי חייט אחד ומידי נגר אחד, וההבדל ביניהם לא רב היה. כולם, העשירים והעניים, היו באים לשני מקומות התענוג היחידים בעיר: בית המרחץ ולהבדיל בית המדרש, ולא ניכר “שוע” לפני דל. בני העניים שמעו לקח יחד עם בני העשירים מפי מלמד אחד, בחדר אחד על ספסל אחד. אם היה להסנדלר בעירנו בחור מופלג בתורה התחתן בו הגביר של עירנו אם היתה לו בת, כלה נאה וחסודה, ויחדיו, הרצען ותקיף העיר, יצאו ברקודים על חתונת בניהם. בעלי התורה והמיוחסים לא היו ככתה מובדלת ומופרשת מעמי הארצות וההדיוטות, כי אם התערבו זה בזה וכלם, בלי יוצא מהכלל, היו יהודים תמימים וכשרים, בני מלכים ובעלי “אתה בחרתנו”. וכולם היו נותנים מדי בוקר בבוקר הודיה ושבח לאל עליון על שלא עשם נכרים. סוף דבר: כל בני עירי, העניים והעשירים, הלומדים והמון העם, היו עדר אחד, צאן קדשים, בני מין אחד, בעלי גוף אחד ונשמה אחת. וכל הבריות האלה היו לפעמים מתקוטטות זו בזו ועושות שלום ביניהן, עוד הפעם מריבים ונצים איש ברעהו ועוד הפעם מתפשרים, וכן הדבר חוזר חלילה. לכל בני עירי היתה אמונה אחת ופילוסופיה אחת. אותן החכמות, כביכול, שהיו קנין “בני העליה”, היו גם נחלת האספסוף, ועלם אותם ההבלים וההזיות שהתענגו הבורים והחשוכים, התענגו גם החקרנים והידענים. טעם אחד, שפה אחת, מנהג אחד ונמוס אחד היה לקטן ולגדול, תולדותיו של בעריל האז לא נבדלו במאומה מתולדותיו של שמעריל נאז, ומה שאירע ליעקב צאפ אירע ליוסף חאפ. היא היא המילדת המגואלה והמטונפה, אשר קבלה פניהם בצאתם לאויר העולם, והם הם שמשי החברה קדישא השכורים אשר הובילום לבית מועד לכל חי, אשר היה כל ימיו בלי גדר ומשוכה והחזירים היו מחטטים באפם בקרבו של הרב כמו בקברו של הבלן.
רק אחד היה בעירנו, אשר לא היה דומה אף במקצת, אף בדבר אחד ליתר התושבים, ושמו היה “מיכל מטורף”.
מיכל היה מין בריה בפני עצמה. והבריה הזאת נברה בצלם מיוחד, ובשבתה בתוכנו לא חדלה להיות שייכת לעולם אחר לגמרי. כל בני עירנו האמינו, כי מיכל זה דבקה בו איזו “קליפה”, והיא המדברת מגרונו ומניעה אותו לכל מעשיו הזרים והמשונים.
אנכי התודעתי בפעם הראשונה ל“מיכל מטורף” זה בהיותי עוד ילד, ומני אז דבקה בו נפשי לאהבה אותו. מטבעי הייתי ילד עליז, שמח בחלקי ומלא תנועה. שטוף הייתי ברקודים, דלוגים וכרכורים. “טפסתי, פשוט, על הקירות”, ומזגי החם הזה גרם לי בילדותי צרות ויסורים רבים. אשה זקנה אחת אשר גרה בביתנו לא חדלה ליסרני באמרי פיה חסר השנים. בכל פעם אשר הרימותי קולי, בכל פעם אשר צחקתי ברמה או דלגתי וקפצתי ממקום למקום, שמעתי קול תלונה מכל זויות ביתנו; “הקונדס הזה הוא שד, משחית, רחמנא לצלן, ולא אדם; מזיק, מחבל הוא ולא ילד, העור מתבקע עליו, מבלבל הוא את המחות ואיננו נותן לחיות”. ועוד דברים חביבים כאלה. גם בחדר מלמדי עוניתי והוכיתי ונצרפתי בכור פגעים קשים. מלמדי היה מורט ושורט בבשרי לחוד, ובעלתי “חדרי” – לחוד, וכל פשעי ועוני היו, כי חי חי אני וכל עצמותי דורשות תנועה. הכאת לחי, צרימת אזן, תלישת שער, קללות וגערות, – זאת היתה מנת חלקי בכל שעה, והאמת נתנה להאמר כי לא קבלתי את יסורי אלה באהבה רבה; ולהכעיס את הגדולים, אשר חלקו לי חבלים באפם ובשבט מוסרם, הרביתי להרגיז מנוחתם ולמרר את חייהם.
גם בבית הכנסת חרקו עלי הגדולים שניהם וילטשו לי עיניהם; גם במקום תפלה הכוני, פצעוני על התהוללי והשתובבי.
בכלל, אף לא אחד מהגדולים שבעירנו לא ידעו ולא הבינו איך להתנהג, איך להכנס בשיחה את הילדים, איך להעסיק את דמיונם ואיך לשעשע את רוחם. זקני בעלי הבתים שבעירנו אשר אם חפצו להראות להורי כי יקרבוני, היו נכנסים אתי בשיחה כזאת ובסגנון כזה: “הגד נא, שקץ, אביו של מי אתה?” או: “מנוול, התחפוץ בכלה?”, או היו מספרים לי בתמימות עשויה כי תלו את אבי זקני על קנה תבן שרוף, או היו שואלים אותי במה אני בוחר אם במחלתו או במיתתו של מלמדי וכדומה. הפקחים שבבעלי הבתים היו מראים לי אותות חבה על-ידי זה שהיו מפזרים אבק טבק שחוק בנחירי ועומדים מרחוק ושוחקים ונהנים מעטישותי התכופות. מובן מאליו כי אף זכר וסימן לא היו בעירנו לצעצועי ילדים לגני-פריביל, לשעשועים וחזיונות הערוכים לרוח הקטנים.
לאשרי התודעתי בעת ההיא ל“מיכל מטורף”, כי שערי גן-עדן הילדות נפתחו לי על ידו; אני שמחתי בו והוא שמח בי.
מיכל המטורף היה היחיד והמיוחד בעירנו אשר אהב את הילדים, ילדי כל בני העיר, וגם הילדים אהבוהו מאד וידבקו בו. מיכל מטורף היה שוחק אתנו כילד גמור. גם הוא היה מתגולל בחברתנו באשפה, מדלג ורץ במעגלה, מזמר שירי ילדים ומתהולל ומשתגע כאחד מאתנו, עוד ביתר התפעלות ויתר השתובבות. כל ערמומיותינו ועקיפינו הקונדסיים במשחק היו מביאים לו הנאה משונה. מחלק היה לנו הילדים, תשורות שונות מדי פעם בפעם. עושה היה בעדנו צעצועים-שעשועים מעשה ידי אמן מענפים רכים ורעננים, או מנסרים דקים ויבשים, מפסי נייר או מעצמות אווז; לפעמים היה נותן לנו גם ממתקים ומעדנים. יותר מכל היה אהוב וחביב עלינו בגלל ספור מעשיותיו הנפלאים, אגדותיו, שהיו עשירות בדמיונות וחזיונות, וחידותיו מני קדם ובגלל משליו שהיו מלאים שיחות חיות ועופות. מעולם לא קראתי ולא שמעתי ספורי בדים יפים ונעימים, רכים וענוגים המושכים בחבלי קסם את הלב והנפש כאלה אשר שמעתי בילדותי מפי מיכל מטורף. אגדותיו וספוריו היו מיוחדים במינם, מלאים זרות, תהפוכות ופלאי פלאים.
בשעה שהיה מיכל-מטורף מספר לנו את מעשיותיו היינו שוכחים תבל ומלואה ומסיחים דעתנו הרופפה מכל חובותינו הקטנות והגדולות להורינו ולמלמדינו; גם את האכילה והשתיה היינו שוכחים. בפה פעור ובעינים פתוחות היינו מקשיבים ומאזינים לכל הגה היוצא מפיו.
איש לא ידע מי היו יולדיו של מיכל-מטורף ומאיזו עיר התגלגל ובא לעירנו בעודנו ילד. אלה היו אומרים: ממזר הוא, אסופי, שתוקי והשדים יודעים מי ומה הוא; ויש שהיו מחליטים כי יחסן גדול הוא ואבותיו עד עשרה דורות היו רבנים וגאונים. הוא בעצמו לא היה מספר מעולם על אדות מולדתו ובית אביו, יחוסו ומשפחתו. בקרת-רוח ובנפש שוקטה היה שומע את כל אשר יספרו על אדותיו. לא הודה בדברי האחרונים ולא הכחיש את דברי הראשונים, רק לפעמים היתה עוברת בת-צחוק מרה על שפתותיו הדקות למשמע האגדות שנתחברו על מוצאו. כן לא ידע איש בעירנו מה הוא מיכל מטורף, רווק או בעל אשה, גרוש או אלמן. אלה היו אומרים, כי עשר נשים היו לו זו אחרי זו ונתגרשו אחת אחת, ואלה היו מעידים, כי עד היום לא נתגרשו ואשה לא תדע מרעותה, יען כי נשא כל אשה ואשה בעיר אחרת. עוד מפלגה שלמה היתה בעירנו, אשר החליטה, כי מיכל-מטורף עדיין רווק הוא, יען כי מי היא השדה אשר תחפוץ להנשא למשוגע כזה. איש לא ידע את האמת, וגם מפי מיכל מטורף בעצמו לא יכלו להציל דבר. נקל היה להוציא שמן מחלמיש צור מאשר להוציא מלה או חצי מלה מפי מיכל-מטורף על אדות חייו הפרטיים. בעירנו לא חסרו, אמנם, מרגלי חרש ומגלי תעלומות זרים, ומהם אשר היו גם מומחים גדולים לחטט ולנקר בסתרי נפש שכניהם וחבריהם ולהוציא בחריצות רבה מכל הסדקים והחורים הנסתרים שבלב ושבכליות את כל הסודות והרזים הצפונים שם. אבל גם המומחים האלה היו קצרי ידים לדלות דברים גנוזים מלב מיכל-מטורף. נפשו היתה סגורה בשבעה מנעולים, ואף מפתח אחד המכוון להם לא נמצא בידי איש. והסקרנים שבעירנו, כמה שלא עמלו ושלא הפכו את המנעולים הסגורים האלה על כל צד, לא עלתה בידם מאומה.
אם היו שואלים את מיכל-מטורף, היש לו אשה ובנים? היה משיב: למאי נפקא מינה? ולא יותר. הפקחים היו מקיפים אותו בשאלות לאין קץ ממין זה, – והוא שותק, או מנענע בראשו ושוחק בשחוק זר ומשונה, שקשה היה לפרשו ולבארו.
אולם לפעמים, כשנחה רוח טובה על מיכל-מטורף, היה מספר בעצמו, מבלי אשר שאלו איש, על-אדות “בת-מלכה” אחת אשר אהבה אותו אהבה עזה כמות, והוא אהבה עוד יותר. חבילות, חבילות של מעשיות זרות ונפלאות בסגנון “אלף לילות ואחד” היה מספר על אדות יפתו ויונתו מבלי אשר ייעף וייגע. בצבעים בהירים היה מתאר את כל יצורי גוה. שתי עיניה התנוצצו כשתי אבני ברקת ובערו באש שחורה בלבנת הספיר של פניה הענוגות; שפתיה הקטנות, היפות והמלאות עסיס עדנים היו כשני גרגרי-דבדבניות אדומים, שערותיה היו שחורות כזפת וככנפי עורב, אצבעותיה היו כמו משוקדות משן וכולה כהדס יפה, כצפור גן-עדן. היא חמדה את צלו ונפשה כלתה אליו. אך אסון גדול כים הפריד ביניהם לנצח. אולם גם את הדברים האלה היה מספר בסגנון שחציו לעג מר וחציו התפעלות הנפש, ומדי דבריו הפיקו פניו יגון וגם נחת, שחוק מהול בהתעוררות הרוח. אנשי עירנו כשהיו שומעים מפי מיכל-מטורף את ספור המעשה על דבר הבת-מלכה ואהבתה אליו היו מעקמים את שפתותיהם וקוראים: “כל חלומותינו הרעים יחולו על ראש המטורף. השדים יודעים את להגו ואת פטפוטיו המעוררים גועל נפש. טפו…חלשות…”
מיכל מטורף לא היה שוכן בעיר אחת ימים רבים. מקום קבוע, קן-תמיד, פנה חמה לא היו לו מעולם. נודד היה מעיר לעיר ומכפר לכפר, עד אשר היה שב עוד הפעם אל עירנו ויושב בה עד שיתעב את הישיבה, שהיתה קשה עליו מהגלות. בבואו לאיזו עיר, לא היה לן בבית אחד שתי לינות; הוא לא ידע מנוחה בנפשו. תמיד היה כרודף אחר דבר מה, כמחפש, כמבקש, או יותר נכון, כבורח ונס מנוסת בהלה מדבר-מה. איזה יתוש היה מנקר במחו, איזה עוקץ חד היה עוקצו, דוקרו וקורע את נפשו ודוחפו הלאה. כפי הנראה בקש להבריח את היתוש האכזר אשר יכרסם את מחו ולהקהות את העוקץ הפוצע את רוחו ויתהלך ממקום למקום; היום היה כאן ומחר שם, אולם את המנוחה אשר בקש לא מצא, גם צלה סר מעליו. בכל מקום בואו היה מתאונן, מתלונן, כמי שאומר: לא זאת אני מבקש,לא פה מקומי ולא זה יסודי. רק בשובו מנדודיו אל עירנו ובשחקו וצחקו עם הילדים, היה מוצא תנחומים לנפשו ומרפא לרוחו. בתוך ילדי עירנו היה ילד תמים, עליז ושמח. אבל שם, בחברת הגדולים, היה סר וזעף, מסתכל באדם וחודר לכליותיו ולמצפוני רוחו, כאילו אין נסתר מנגד עיניו. בחברת הקטנים היה סמל התמימות בעצמה, ושם, בין הגדולים, היה פקח שבפקחים, רואה כל דבר ומנתחו לחלקיו ומפרידו ליסודותיו, ואת כל חלק וחלק הוא שוקל במאזני שכלו ומסתכל אליו בעינים בוחנות מכל צד. אם הבריות אמרו על איש אחד שהוא חכם, היה מיכל מטורף משתדל להראות ולהוכיח באותות ומופתים, בראיות וסברות כי שוטה הוא, והעולם טועה בו. אם היה אחד מפורסם ומקובל בקהל כצדיק וקדוש, היה מיכל מטורף חותר חתירה עמוקה תחת קדושתו וצדקתו להראות לעיני האנשים את רשעתו וטומאתו. אם היה אחד מיושבי עירנו מוחזק ל“בטוח”, והאלמנות והיתומים היו מביאים לו צרור כספם לפקדון, היה מיכל מטורף צועק בקולי קולות, כי ה“נאמן” הזה יבלע חיל זרים, כי עושק דלים הוא ולב אבן בקרבו, ודברים כאלה היה אומר בפני ה“בטוח” עצמו. מיכל-מטורף לא היה חת מפני כל איש ולא נכנע מפני בן אדם יהיה מי שיהיה. מעולם לא היה תלוי בדעת אחרים, כי חפשי היה לנפשו כצפור דרור שאינה מקבלת מרות. הוא היה עושה, מדבר ומתנהג כחפצו וכרוחו, ולא כמו שנוהג העולם, או כאשר ידרשו הנמוסים המקובלים במקום שבתו.
בכלל לא היו בעיני מיכל-מטורף בני-סמכא. המפורסמות והמקובלות היו כאין בעיניו. אם נמנה איזה רב חדש בעירנו או בהערים האחרות שהיה מיכל-מטורף חוזר עליהן, היה זה האחרון מבטלו כעפרא דארעא. ולא לבד הרבנים החדשים, כי אם גם הישנים כאפס ותהו נחשב בעיני הקפדן הזר הזה. הוא היה מבקר עז ומגלה מומים שכליים ומוסריים בכל רב, בכל גאון וגדול.
הוא שנא את הרבנות והשררה הרוחנית בכל מראותיהן וגלוייהן תכלית שנאה. בשוט לשונו היה מיסר ומוכיח בלי חמלה את כל המתברכים והמתנשאים על ההמון, גם השדוכים שהשתדכו בני-עירנו זה בזה לא היו מוצאים חן בעיניו. "הזווג הזה – היה גוזר מיכל-מטורף – לא יעלה יפה, כי מה לחומץ וליין, מה לתבן את הבר?
הוא ידע את שלשלת היוחסין ותולדותיו של כל בעל בית בסביבתנו עד אברהם אבינו. הוא ידע את כל הפסולים, המומים והכתמים הנסתרים שבכל בית-אב ובכל משפחה. הכל היה גלוי וידוע לפניו. לכן לא חלק כבוד גם ליקירי העדה; בעונג מיוחד היה מהפך על פניהם את קופת השרצים והרמשים התלויה להם מלפניהם ומאחריהם.
אך בא-מיכל מטורף בתוך קהל עשירים וגבירים היה שופך את קיתונו הרותח על פניהם, ואם לא שמו לב לדבריו, היה קורא להם ברבים בשם: הדיוטים, גסים, חזירים, קמצנים, גרגרנים, זוללים וסובאים, עלוקות ואוכלי חיל זרים. שמות כאלה היו בילקוטו לאין מספר, ואם נתכו על ראש איש הלמוהו ומחצוהו כזרם אבני ברד כבד. אך אל תחשבו, חלילה, כי התערב שונא-עשירים זה בקרב המון-העם, בקרב בעלי-המלאכות, הפועלים והעניים, כי גם בהם לא מצא את מינו, גם להם לא דבר חלקות, גם מהם לא מנע את שבט מוסרו. הוא הצטיין בתוך האספסוף על-ידי נקיות גופו ובגדיו ועל-ידי חוט של אצילות רוחנית שהיה מתוח על כל הליכותיו. את בעלי המלאכות ואת הקבצנים היה קורא בשם: עצלים, שלומיאלים, אנשי-תנומות, מרושלים ומנוולים. בתוך העשירים המפונקים היה המוני, ובתוך ההמון היה איסטניס ונקי-טעם. בהקנאים והאדוקים היה שולח את חצי לשונו ויקראם בשם: צבועים, פרושים, גנבי-שמיא וכדומה. אבל גם את המכונים בשם “משכילים”, “בני הדור החדש”, “הולכי קדימה” לא היה יכול לדור בכפיפה אחת, כי גם עליהם שפך זעמו ולעגו. הוא היה מבטל את ה“משכילים” המחקים כקוף נמוסים זרים ומגדף את השכלתם השוה פרוטה, את אצילותם המזויפה, את כפירתם השטחית ואת אפיקורסותם הנבערה. אולם את כל חמתו היה שופך על ראש מלחכי-פנכא, על החונפים, על המשימים את עצמם כאסקופה הנדרסת לפני “פני-העיר” ועל כל המוחקים ומטשטשים צורתם, צורת אדם. “טוב לגוע ברעב – היה מיכל מטורף אומר – טוב לקפוא בקרה, מאשר ללקט עצמות תחת שלחנות העשירים, מאשר לחטוף שירים ופרורים הנופלים משלחנות השבעים”. אל מול פני אנשים כאלה היה כונן חצי חדודיו השנונים ומהתלותיו המפולפלות ומשפילם עד עפר.
מיכל-מטורף היה נהנה כל ימיו מיגיע כפיו, ומעולם לא היה צריך לעזרת הבריות ולמתנת בשר ודם. מלאכה מיוחדה ופרנסה קבועה לא היתה לו, אמנם, אבל הוא היה “הכל-יכל” וידע כל מלאכה ועבודה, ויחלף את פרנסותיו ועבודותיו לפי רוח המקום שהתגורר בו ולפי מועדי השנה. פעם היה מתקן שעונים ויעש נפלאות במקצוע זה, ופעם היה עוסק בבנין בתי-רחים; בעיר זו היה חרש מסגר, ובעיר אחרת היה מתקן ערדלים קרועים. היום היה משקד ידות לספרי תורה ומיפה אותן בכל מיני צעצועים ומקלעות, ומחר היה מפתח פתוחים וחותמות. פעם היה עושה מקלות תפארה לטיול, ופעם היה עושה קני-מקטרת וצר עליהם צורות שונות. מיכל לא היה מעולם הולך בטל, אבל גם לא עבד מעולם מבוקר עד ערב. הוא היה עובד רק לפי צרכיו, וצרכיו היו מועטים ומצומצמים מאד. בגדיו היו תמיד נקיים ותפורים על פי נוסחא מיוחדה שהיה בוחר לעצמו. בכלל היה לו טעם מיוחד וסגנון מיוחד בכל מה שהוא עושה.
בשעותיו הפנויות מעבודת היום, ושעות כאלה לא מעטות היו למיכל-מטורף, היה אוהב לשוטט בשדות, באחו וביער, לטפס על ההרים ולשוח בעמקים. בקיץ היה משכים לקום, למען יראה מראש ההר הגבוה, אשר בקרבת עירנו, את עלות השמש, ויתפעל בכל פעם, כאילו הוא רואה את השמש בפעם הראשונה. לפעמים היה יושב שקוע ברעיונותיו ורגשותיו על חוף הנהר ושומע דומם את המית המים ושירתם הנעימה. בלילות האביב היה אוהב להתבודד בחרש מצל, אשר מסביב לעירנו ולהשקיף על פני הלבנה במלואה. הוא ידע את טבע החיות, העופות, היתושים והזבובים אשר ביער, ארחם ורבעם, תכונתם ומנהגם. ידיד-הטבע הזה ידע והכיר כל זאת לא מתוך ספרים, כי אם מתוך הסתכלותו והתבוננותו אל חיי הבריאה.
בעלי-הבתים שבעירנו לא השיגו בשכלם איך יכול איש יהודי שלא יצא מדעתו לשוח בימי חול, בלי סבה מספקת, בשדה או לתעות ביער, איך יכול איש אשר דעתו צלולה עליו להסתכל שעות שלמות בנהר או בפני הלבנה, או להטות אוזן ולשמוע זמן רב אל צפצופי הצפרים ביער, אל שירתם וזמרתם. אין זאת, כי אם משוגע או גולם עלול לדבר כזה. ואחרי שהכל ידעו, כי מיכל איננו גולם, על כן לא נשאר, איפוא, כי אם להחליט, על פי דרכי ההגיון שהיה מקובל אצלנו, שמטורף הוא. ומהחלטתם זו לא זזו בני עירי כל ימיהם. וגם מיכל בעצמו קבל את כנויו זה כגזירה שאין להרהר אחריה, ואם קראו אותו בפניו בשם מטורף לא היה מתמרמר ומערער על זה, כאילו חשב ומצא, ששם לוי זה נאה ויאה לו.
ובני עירנו לא ידעו, בכלל, מה הוא פירושו של טיול. גם הקטן, בר בי רב דחד יומא, הלא ידע לתרגם את הכתוב: ויצא יצחק לשוח בשדה, כלומר: להתפלל. ואחרי כי בעירנו היו, ברוך השם, בתי כנסיות לרוב, לכן לא היה כל צורך לבעלי-הבתים לשוח בשדה. כל בני עירנו נולדו, גדלו וחנכו בהרחובות הצרים והמעלים צחנה, ולא היה להם מעולם כל צורך או חשק לשאוף רוח צח, ללון בכפרים ולגור בקיץ בנאות דשא; מעולם לא עלה על דעתם לצאת, סתם יציאה, מקירות העיר וחוצה ולהתענג על הדר הטבע ולשאת מרום עיניהם ולהסתכל בפני מלכת הלילה וצבא הכוכבים הנוצצים בשמי תכלת. אם היה אחד מילידי עירנו יושב בכפר לרגלי פרנסתו שם, היה מקנא ביושבי העיר, על כי סמוכים הם לבית-המדרש, להמקוה, להשוק, לדבר תורה ומצוה ולכל תשמישי הקדושה. ומה הם חיי היהודי בכפר? אין אומר “ברכו” ואין משמיע “קדושה”, אין תוקע בשופר ואין עולה לתורה.
בכלל לא הבינו בני עירי איך אוהבים את הטבע? איך אוהבים את האילנות? איך מסתכלים סתם בפני הלבנה, אשר כל עיקרה לא נבראה אלא כדי שירקדו לנגדה ויקראו איש לרעהו: “שלום עליכם!” בני עירי לא הבינו איך זה אוהבים סתם עלמה, איך זה אוהבים את הכלה טרם תכנס לחופה, ואיך זה יכלו להבין לעריגת נפשו של אדם אל הטבע, שהיתה בעיניהם כפגר מת. ואחרי שמיכל-מטורף לא הלך היערה לחטוב שם עצים או ללקוט פטריות, לכן החליטו בני עירנו כי יספר שם עם הרוחות, כי יתרועע עם הקליפות, כי עמית ורע הוא להשדים ולכת-הלצנים. "קשה לו להתחבר – היו אומרים זקני עירנו – אל בני אדם, על כן אח הוא למחבלים. יש שהיו פונים אליו בשעת מחלתם, או מחלת ילדיהם, כי ירפאם על-ידי לחשים ומעשה כשפים, אבל הוא היה גוער על השוטים האלה בנזיפה ומתרחק מעליהם. סוס או פרה כי נחלו בעיר, קראו למיכל-מטורף, והוא היה נותן לבהמות חולות מיני עשבים ושקוים וילמד את בעליהן איך להאכילן ולהשקותן כמומחה לאותו דבר. ברחמים גדולים התהלך את הבהמה החולה וישתתף בצערו של בעל חיים, והיה מתמלא חימה אם רצו לשלם לו בעד עמלו זה. הוא היה היחידי בעירנו אשר היה גוער בקצפו על מסממי הכלבים ויניח מכשולים על דרכם. הוא היה מתמרמר גם על העגלונים, אם ראה כי יעמיסו משא על סוסיהם יתר מכפי כחם, או יכו את בהמתם בשוט מכאיב. “אכזרים, – היה צועק מיכל מטורף – עד מתי לא תדעו רחם, צער בלי חיים!”
ולא לבד השתתף בצערם של בעלי חיים, כי אם גם מצא עונג מיוחד להשתעשע עם אחדים מהם. הוא אהב את החתולים ויחזיקם על ברכיו ויחלק את שערותיהם ויאכילם מקערתו וישקם מצלחתו.
והקרבה היתירה שהראה מיכל לבעלי חיים הרחיקתו מחברת בני אדם שלא ידעו נפש הבהמה.
מיכל-מטורף היה אוהב לשמוע קול חזן בעל קול נעים וקול כנור בידי מטיב נגן. בשעה שחיים המנגן העור היה שופך רגשותיו בהגיון כנורו, היה מיכל “נמס ממתיקות”. חיים היה מנגן בכנורו המביע את געגועיו הכמוסים ומיכל-מטורף יושב לפניו כמו נטוע במסמרות ומרחף על-פני ים דמיונות. רוחו ינשא לעולמות עליונים ולא ישמע ולא יראה את הנעשה מסביב לו, גם אם תרעד הארץ תחתיו לא ירגיש. אם היה רואה כי לא יאזינו היטב לקול כנורו של חיים, היה צועק: “חרשים, אטמו אזניכם משמוע זמרות אלהים! מי ידמה ומי ישוה לחיים הזקן, בשעה שהוא מנגן על כנורו הישן והסדוק. כנורו מדבר, מספר, בוכה ומיליל, כנורו מזעזע את כל הנימים הדקים שבלב, מורט וצובט את הנפש. כמה כח, כמה קסם וכשוף בכנורו זה, ואתם, הוי, חרשים!…” המנגן העור היה היחידי בעירנו אשר מיכל-מטורף חלק לו כבוד רב ויקראהו בשם: רבי חיים. לכבוד כזה לא זכה גם הרב בעירנו, כי גם אותו קרא מיכל בשמו הפשוט, בלי הוספת “רבי”.
בכלל היו שוים בעיני המטורף זרח הגביר וברוך הקבצן, הראש דוכנא והרב; כדברו את זה, כן דבר את השני בלי כל הבדל בקול, בתנועה ובבטוי.
אבל לא לבד כי לא נשא פנים לחי מדבר אתו, כי גם לא הדר פני המתים. בשעה שהיה עובר בבית-העלמין וקורא את השבחים הארוכים על המצבות היה מתקצף ומתרעם על שלשלת השקרים החרותים על האבנים הדוממים. “ימחול נא לי – היה מיכל-מטורף מנענע בראשו ואומר – “השוכן עפר” המהולל בתשבחות הזה, ואם לא ימחול לי, גם אז לא אפחד ממנו, – ימחל נא לי המת, אם אני אספר שבחיו בפניו…” ופה היה מונה את כל חטאי המת ופשעיו אחת לאחת עד גמירא. “שקר, שקר, – היה צועק מיכל בקול איום, – אנה מפניך אברח? אם אציע שאול שם אתה, ואם אסק שמים האם גם שם אמצאך, האם גם בין כוכבי שמים שמת קנך?” – בדברים כאלה היה מסים את רשימת-העונות הארוכה, שהיה קוראה בחפזון, בנשימה אחת.
אם החליט מיכל-מטורף בלבבו לקרוע את המסכה מעל פני איש מרמה, לא ידע כל גבול ומדה וכל מעצור לרוחו הסוער; בלי חמלה היה קורע את המסכה יחד עם העור אשר על הפנים, וימצא בזה עונג מיוחד. והבריות היו כל כך רגילים לתוכחות המטורף, עד כי לא שמו לב. “מי ישמע לדברי משוגע?” היה משיב כל אחד, על הדברים הקשים היוצאים מפי מיכל, בראותו עול ושקר. אולם הוא לא שם לבו מעולם אל הרושם אשר יעשו דבריו בלב השומע ולמה שיאמרו הבריות. הוא היה אומר את שלו, ועושה ומדבר מה שלבו חפץ.
ואף כי איש לא היה שם לבו לדברי מיכל מטורף, איש לא היה כותבם על הגליון ורושמם לזכרון בספר, בכל זאת יחיו מעשיותיו, אגדותיו, חדודיו, משליו, שיריו, פזמוניו וקינותיו בפי עשרות אלפי אנשים בני סביבותינו וגלילותינו.
ומה רב היה כשרונו לספר! הוא ידע לקרוא את כל דבר בשמו האמתי והראוי לו. במלה מוצלחת אחת היה מתאר כמו שהוא את האיש אשר ידבר בו, ובמבטא חד אחד היה מצייר מאורע שלם. כל מה שהיה מסופר בפי המטורף היה חי ונושם וציורי דבוריו היו תמיד בהירים ודקים. תמיד היה כמעין הנובע ומתגבר ומלא על גדותיו שירה חיה וגם חריפות שנונה. אוצרו הרוחני היה תמיד מלא, עשיר ופורה. דבריו היו קולעים תמיד אל השערה, ולא החטיאו את המטרה. הוא ידע היטב את רפיונותיו של כל אחד ואחד, את מומיו הרוחניים וחטאותיו הנסתרות, לכן בדבור אחד וברמיזה אחת היה נותן תשובה שלמה על הרבה דברים.
אך כמעט איש לא ירד לעולם לעומקה של תשובתו, כי כבר היה ערוך משפט קדם בפי הבריות: “היש טעם וריח לדברי מטורף?”
מיכל-מטורף היה מדבר בלשון אמו, לשון יהודית פשוטה. שפות אחרות לא ידע. אבל לשון-אמו היתה כל כך עשירה, כל כך ציורית, כל כך ספוגית ורכה, עד שלא חסרו בה מלים לכל רגש ורגש ולכל הגונים של הרעיון. השפה היהודית, ההמונית, השוקית של מטורף זה, היתה אוצר שלם, הרבה יתר ממלון אקדמי. שפתו היתה יהודית ממש, לקוחה ושאובה מעמקי חיי העם ולא היתה יכולה להתרגם כל צרכה לאיזו שפה שתהיה. לכל מלה היוצאת מפיו היה טעם מיוחד וריח מיוחד, כל דבור ודבור היה חץ שנון וחד. לפעמים אחת דבר ושתים השמיע, כי שני פרושים, שני צדדים, שתי כונות היו להמלים היוצאות מפיו – קבלן כמו שאתה רוצה וכמו שאתה יכול. כשהייתי שומע שפתו של מיכל הייתי אומר בלבבי: תהא הצרפתית כפרתה ואת האשכנזית יקח אופל. בעת רצון היה פיו מפיק מרגליות יקרות מחורזות זו בזו בחוט הגיון פנימי ומקורי. אך כמו שלא היתה בעירנו אוזן שומעת ולב מרגיש את כל המתיקות והקסם שבכנורו של חיים העור, כן לא היה חיך טועם את הנעימות, את הצרי והשמן שבשפת מיכל מטורף, בשעה שהיה מטיף תנחומים לנפש אומללה באמת.
מיכל-מטורף היה מחבר שירים מיוחדים על כל מקרה מצוין ומאורע נכבד. וכעבור ימים מועטים הושרו שיריו בפי קטן וגדול, בפי בחור ובתולה, כל אחד על פי נוסחה מיוחדת ובשנויים קטנים. מיכל לא היה מחבר את שיריו כמשורר ספרותי, הוא לא ידע חוקי המשקל והלכות החרוזים, כל מופת ודוגמא לא היו לנגד עיניו ולא כתב את שיריו על הגליון. את הבתים והדלתות לא היה כותב ולא היה מוחק, לא ידע מעולם חבלי לידה פיוטית, לא חלה – וילד. את מצחו לא קמט ואת מחו לא הוגיע בבקשת חרוזים, כי הם באו בפיו מאליהם. שיריו צמחו בקרבו, גדלו והשתגשגו כעשב השדה אחרי גשם חם. שיריו היו מתפשטים מאליהם בקרב ההמון ויהיו לשירי-עם, ואיש לא ידע אחרי כן מי הולידם וחוללם. ומשורר זה בעצמו חשב את שיריו לדבר של מה בכך, שאין לו כל ערך ומחיר. הוא גם לא ידע כי משורר הוא, ואין כל ספק שהיה שוחק, אם היו אומרים לו, כי יש איזה ערך לשיריו, חדודיו, משליו ואגדותיו, כי שוים הם כסף בשוק הספרות. האם דברים כאלה שוים כסף? הן לא במתכון עשה את כל אלה, הם נבראו בקרבו מעצמם. הן שיריו נוצרו בו, בשעה שלבו היה מלא רגשות ובהם השתפכה נפשו, התגלם רוחו. האם למען אחרים שר את שיריו? הלא רק להקל את משא נפשו ולהביע את יגונו וצערו היה עושה זאת! ואחרי אשר היה שר את שיריו ילדי רוחו, ויצאו מפיו היו לקנין הרבים, לסגולת ההמון, ומיכל-מטורף לא חשבם עוד לשלו.
מיכל-מטורף לא למד מעולם את חכמת הנפש, ומה ידע את נפש עמו, את נפש אחיו מדוכאי-הרוח. וגם אחיו סלחו ומחלו לו את דבריו הקשים, את תוכחות פיו ושוט לשונו, ואיש לא שמר לו עברה. הכל היה מחול לו, כי הכל ידעו שמיכל-מטורף הוא איש טוב לבב, איש ישר ורחמן, ורק הקליפה דוברת מתוך גרונו קשות, רק הטרוף יסכסכהו בבני אדם, רק השגעון ישים, לפעמים, בפיו זפת בוערה, והוא בעצמו איש מנוחות שאין כמוהו.
מיכל מטורף לא מת ככל האדם, כי אם אבד ואיננו עד היום הזה. איש לא ידע יום מותו ומקום קבורתו. השערות שונות נולדו על אדות העלמו פתאום, אך איזו מהן אמת, – זאת לא אדע. אחת אני יודע, כי מיכל-מטורף איננו עוד; אמנם יש בעיר מולדתי מטורפים אחרים, אך ממין אחר לגמרי.
בבית-מלון הנודדים שבקופנהגן הסבה עליה את עיני אשה עבריה צעירה לימים, ששערותיה היו לבנות ככסף. בחיקה התנמנם ילד קטן, שלא הסירה את עיניה מעליו, ולא שמה לב לכל הנעשה והנדבר סביבה. מסקירתי הראשונה הרגשתי והכרתי, כי איזו טרגדיה נוראה ואיזה רעיון-קבוע צפונים בלב אשה זו, ואכנס אתה בדברים.
––––
– אתה שואל אותי, אדוני, מדוע הלבינו שערותי בשנות אביבי ומדוע פני ילדי קמוטים, כמושים וירוקים כשעוה? – הוי, אדוני, על שנינו, עלי ועל משיחי הקטן, קפצה זקנה במשך של חמשים שעות, שנדמו לי כנצח נצחים…
האשה הצעירה-הזקנה הפסיקה את דבריה ותסלסל בחבה את שערות ראש יונקה, שהיה צמוד אל זרועותיה ויתרפק עליה בכל כחו הדל, כאילו היה ירא פן יגזלוהו מידי אמו.
חנקתי בקרבי את השאלות השונות, שהיו נכונות להתפרץ מפי למשמע דבריה, ולא ערבתי את לבי לעורר את זכרונותיה העצובים. עברו רגעים אחדים, והאם הנודדת הבליגה על יגונה, שגזל מפיה את חשק-הדבור, ותחל לספר:
– – – בעלי נהרג בימי הטבח בעיר א. הוא היה אחד המגינים. ובשעה שהגין על חיי אחינו רצחו את נפשו הוא. והאסון שקרה כך קרה: ביום הפורענויות נפל לידו אחד ההוליגנים. בעלי היה נכון להמיתו באקדחו, אולם הרוצח כרע לפניו על ברכיו ויתחנן על נפשו; אז רעדה ידו הנטויה של המנוח. נעלה היה מכחו להרוג אדם. ובהשבע הנבל שבועי שבועות בשם אלהיו ואמו שלא יגע ביהודים לרעה, אם אך ימלט על נפשו, הוריד בעלי את כלי-זיינו. אז קם הרוצח ויך במטיל ברזל על קדקדו אחת ושתים. וכעבור יום אחד מת בעלי בבית-החולים העברי, באמצו את ילדנו, שהיה אז בן שלשה חדשים, אל לבו… ועד רגע יציאת נשמתו הצטער רק על גורלי אני ועל גורל ילדנו. ובצערו זה מת באביב ימיו בהיותו עוד מלא תקות לימי חופש לכל בני האדם. אולי ידעת, אדוני, את בעלי! מזג טוב כזה ונפש טהורה כזו לא תמצא בכל העולם…
דמעות האם, ששמו מחנק לגרונה, נפלו על לחיי הילד, שגופו הדל והרזה נראה כשלד של עוף…
– – – כן, אדוני, הרבה הייתי יכולה לספר, ויש שהייתי רוצה לספר ימים ולילות מכל אשר עבר על ילדי, אך למי אספר אם אין האנשים פה מרגישים בצערי… לכל אחד ואחד מהם יש חבילות חבילות של צרות ופגעים משלו.
– למי אין צרות? – השמיעו רבים מן הנודדים את קולם בבת אחת, – לכולנו, ברוך השם, ישנם יסורים די והותר…
– אולם כל אחד מרגיש את שלו יותר עמוק, – קראה זקנה שהחזיקה ספר תהלים בידיה הצנומות.
ובראותי כי הנודדים מפסיקים בשיחתם את חוט הספור של האשה האומללה, שאלתיה במה התפרנסה אחרי מות בעלה.
– קשה היה עלי להשאר בא. אחרי מות בעלי. על כל פסיעה ופסיעה נזכרתי בחיינו המאושרים. אמנם גם בחייו לא היה המחסור אורח זר בביתנו, אך באהבתנו זו לזה היינו מאושרים גם בימי ענינו. וכשנולד לנו משיחנו זה נמלאה סאת אשרנו. אך גם אז לא שכחנו את צרותיהם של אחינו. יחד עבדנו לתועלת הכלל לפי כחותינו המעטים, ומה נעימה היתה עבודה זו בחברתו של בעלי המנוח, שאהב את כל הבריות, רק לא, חלילה, את העשירים, השבעים, המוצצים את דמי העניים…
– את כולנו הם מוצצים! – נהם אחד הבחורים שישב כפוף באחת פנות החדר וקרא בעתון יהודי, – ועתה הננו יבשים כחרשי אדמה ומושלכים בידי בעלי צדקות על פני שבעה ימים.
– ואין קרוב ואין גואל! – השמיע אחד הנודדים את קולו העצוב.
ואם הילד שבה לספורה:
אחרי מות בעלי עקרתי את דירתי לעיר ב. ואתפרנס שם ממלאכת התפירה. תפרתי לבנים ושרתי לילדי שירים שחורים. משכורתי היתה אמנם מועטה והספיקה רק ללחם צר ולמטה בדירת דלים, אך יונקי היה נחמתי ועליו השלכתי תקותי, כי יגדל ויהיה ללוחם בעד חופש עמו, בעד חופש כל בני האדם…
– חופש, חופש! – זוהי מילה ריקה, הבלים! אני אומר לכם: יהודים הננו, נודדים ואומללים נהיה כל ימינו, – אין קרוב ואין גואל! – חזר הנודד על פזמונו בקול צרוד וישתעל.
– הוי, נואשים! – קראה האשה בקול תנחומים, – יש ויש גואל, הנה הוא לפניכם! אני אטפחו, אגדלו…
האם הרימה על זרועותיה את ילדה המתנמנם, להראות את גואלם.
– מזל טוב לנו ולכל ישראל, – קרא הזקן שבחבורת הנודדים, יהודי בעל מצח גבוה, – הנה גואל חדש קם לנו, בעוד שאנו מצטערים על הראשונים… ובאמת, למה לנו לדאוג? הלא ילד נתן לנו, והוא הלא יפדה אותנו מכל צרותינו… חא-חא-חא!
– אל תלעגו, – קרא בחור כמוש ובעל עינים מבריקות, – כי אמנם כל הילדים העברים, שנולדו בימי המרד, כל אלה מהם אשר ראו בעיניהם הקטנות את ימי הטבח וההרג ושנצלו בנס בתוך המהפכה מידי רוצחים, – כל הילדים האלה כשיגדלו, יהיו ללוחמים וחולמים… חי נפשי כי יהיו!
– הנה הוא בא בהפילוסופיה שלו, – התלונן נודד בעל עינים טרוטות, שהחזירוהו בגללן מאמריקה, – אבל טוב כי תחרישו כולכם ותתנו לאם המשיח שלנו לגמור ספור מעשיותיה…
והמספרת לא שמה לב לעקיצותיהם של הנודדים, ובקול רועד שבה לספר:
…והנה בא יום הטבח גם בעיר ב., ובשעת הבהלה נחבאתי עם ילדי בעלית-הגג של בית-משכני, ושם התחבאו אתנו עוד יהודים אחדים: זקן וזקנה וגם צעירים אחדים. ובשכבנו מסותרים ועטופים בין ערמות בלויי סחבות ובין שברי כלים, פחדנו ורעדנו מקול עלה נדף. המות היה קרוב. מבעד סדקי הגג ראינו את הנעשה בחוץ: שוד ובזה, הרג וטבח. ובלבי אמרתי כבר בא קצם של כל היהודים, ובעוד רגע יגלו הרוצחים גם את מסתרינו אנו. אולם לא הסכנה שהיתה נשקפה לחיי אני החרידתני, – כי הטובה אני מכל אחיותי שנהרגו, – כי אם הסכנה שרחפה על ראש יתומי הקטן, אשר נוצר להיות גואל ומושיע לכל הנרדפים על צוארם…
וילדי זה, כאילו לא קרה דבר, ינק במנוחה נכונה את לשד עצמי. מסביב לי נשמעו אנחות ואנקות חרישות ואיומות, ועוללי השתעשע בחיקי, כאילו היה מוטל כבן-מלך בעריסתו באחד ההיכלים ומלאכי שלום מרחפים על ראשו. אולם כל רעש קל, כל המולה דקה בקרבת בית מחבואנו הפילו עלי אימה. פחד פחדתי כי עוד מעט ויתפרצו הרוצחים אלינו ויקטפו את פרחי הרך, כאשר שמו קץ גם לחיי אביו, שהיה חסון כאלון…
– הלואי היו ממיתים אותי בילדותי! – התאנח אחד הנודדים, שישב כל העת דומם, והייתי נפדה מכל צורתי ונדודי…
והמספרת, כאילו לא הקשיבה להערתו של הנודד, קראה אלי:
– שוה נא בנפשך רגע זה ותמונה זו: צהרים. כל בני החבורה המסתתרים בעלית-הגג עיפים למות. הלילה עבר עלינו בבהלות, במורא ופחד, באמירת ודוי, בתפלות ובבכיות. בחוץ שררה דומית-מות. אף צל יהודי לא נראה ברחוב. האמנו כי כל אחינו ואחיותינו בעיר כבר נהרגו, לא נשאר אף אחד מהם. והנה פתאום נשמע קול צוחה בחוץ. עצרנו נשימתנו וחרש נשקפנו מבעד סדקי-הגג: הרוצחים הרגו את אחד מבחורי ישראל, שיצא להגן על אחיו. המראה היה נורא: גלגלתו של ההרוג היתה רצוצה, מחו שפוך, פניו מעותים וידו האוחזת באקדח היתה נטויה. ההוליגנים מתעוללים בגוית ההרוג, צוהלים משמחה וצמאים לדם, משברים את חלונות בתי היהודים ובוזזים את חנויותיהם. ופתאום הכיר הזקן אשר אתנו בעלית הגג, את פני ההרוג: הוא היה בנו יחידו. איום היה המחזה: הזקן מרט שער ראשו, נאנק, התפלץ וקלל את אלהים ומלך, בכה כילד, השתגע, התעלף ויפול כבול עץ. וכל בני החבורה הצעירים דאגו רק אחת, שלא ישמע בחוץ קול הזקן, ובכל פעם האנקו שמו מחסום לפיו.
והזקנה, שפיה לא פסקה מלאמר ודוי, בראותה מבעד סדקי הגג את בנה יחידה ההרוג, נטרפה דעתה עליה ותרם קול צעקה: “רוצחים, הנני אליכם, עוד מעט וכלה אעשה בכם!” ונכונה היתה לקפוץ מעל עלית-הגג ולהתנפל על הורגי בנה. אולם הצעירים עצרו בה, וכמעט חנקוה בגרונה לבל ישמע קולה בחוץ.
ובאותו הרגע הנורא יתגנבו מבעד חרכי הגג קוי אור זהב של שמש צהרים ויפלו על פני ילדי. קרני השמש עוררו בו את שמחת-ההויה, ונדמה לי, שאני רואה אותו בפעם הראשונה בכל יפיו, חנו וקסמו. בת-צחוק נעימה ועליזה רפרפה על שפתיו. זרועותיו וארכובותיו, שהיו אז מלאות ועגולות כתפוחים, מפזזות בגיל וחדוה, וכלו מתחטא עלי. ומתוך שמחה הנה הוא פושט את ידיו הקטנות אל סנטרי ומגמגם בחבה: “אמא, אמא”. וקול צחוק ילדי, שהיה כקול פעמוני כסף, השתפך פתאום בדומית מחבואנו.
ובאותה שעה, בתוך המצוקה הנוראה, בשמעי בפעם הראשונה מעל שפתי ילדי את השם “אמא”, נמלאתי גם אני, כמו להכעיס, שמחת-החיים. עיני לא שבעו מראות את פני מלאכיי הקטן, ובקול דממה דקה החילותי לשיר לו שיר ערש. איזה רוח גיל נסתר תקפני, ואני לא ראיתי ולא הרגשתי באותו רגע את כל החרדה הסובבת אותי. בעיני אני התרכזו אז כל מנעמי החיים, חדותם ושירתם בבר-בטני וכמו זרם נסתר עבר ממנו ושטף בכל עורקי, עד כי הייתי גם אני שכורת-החיים כמוהו.
– “הס, הס, הס!” – קראו בני החבורה בחרוק שנים, וחמתם נתכה עלי ועל ילדי, כי היינו בעיניהם כלועגים לאידם ופחדם. וילדי השלו, כאילו הרגיש באותו רגע את רוח התלונה הרגזנית, שנשבה בין המתחבאים ויחל לבכות ולצעוק. אז התגברה עוד התלונה, שנשמעה כשריקת שפיפון, וקולות של לחש איום הגיעו לאזני: “בשביל צעקת הילד נהרג כלנו, נבקש עצה להפטר ממנו!” במבוכתי לא ידעתי מה לעשות: טלטלתי את יונקי על זרועותי, נדנדתיו, חלצתי לו שד, חבקתיו, נשקתיו, והוא, כמו להגדיל את הבהלה, הרים עוד את קול בכיתו וגניחותיו. הרגע היה נורא. בני החבורה המסתתרת כבר שמעו בדמיונם שעטת רגלי הרוצחים המטפסים ועולים על הסולם ומתפרצים אלינו. וילדי, מעשה שטן, אינו פוסק מלצעוק ולבכות. הנחבאים כמעט שהשתגעו מרוב פחד ומבוכה. כעכברים ששתו סם מות רצו מפנה לפנה עד כי נכשלו והסתבכו זה בזה.
ופתאום חטפו ידים אכזריות, מקרב המסתתרים, את ילדי מזרועותי אני. –“חנקו, טרפו את הממזר הקטן, – רק ישתוק, יאלם לנצח”, – נשמעו בלחש איום קולות יהודים. התשמע, אדוני, קולות יהודים! ובשמעי זאת התנפלתי כחיה טורפת על גוזל ילדי, מבלי ראות ומבלי דעת מי הוא, ואקרעהו מעל הזרועות הזרות ואצמידהו אל חזי. וילדי עוד הגביר את קול צעקותיו, כאלו התחנן בשארית כחותיו על נפשו. כל גופו היה מתפרכס, ולבו הקטן דפק, כאילו חשב להנתר ממקומו.
– המיתו תיכף את הצעקן, – נשמעו קולות במפגיע, – בשלו ימיתו אותנו כלנו. הנה הרוצחים כבר הולכים ונמשכים אחרי קולותיו, הנה הם מטפסים ומתפרצים אלינו ואין מפלט…
ויד גסה וכבדה שמה בחזקה מחסום לפי ילדי, לבל ישמע קול בכיו. כמעט נחנק משיחי הקטן… ובזה היו שמים קץ גם להגאולה. ביאושי נשכתי את היד החונקת את ילדי עד זוב דם, עד כי הוסרה מעל פיו.
ופתאום, – בהלה איומה: דלת הגג נשברה, ובפתח נראה ראש צהוב בכל שערות מסומרות ובעל עינים מזרות זיקי אש ירוקה… הרוצח עמד על המעלה העליונה של הסולם וצועק בקול נחר: הנה הם היהודים הארורים מוגי-הלב! מזיקים, מחבלים, חיש מהרה אשים קץ לחייכם… שריד ופלט לא ישאר מכם…
וכל בני חבורתנו נבהלו. הדם קפא בעורקיהם ולא זזו ממקומם אף זיז כל שהוא. ורק אני בראותי את הסכנה המרחפת על ראש ילדי נכנסה בי רוח גבורה – חידה לי כיום מהיכן באה לי גבורה זו, – ואחטוף משקל ברזל שהתגולל לרגלי ואשליכהו בכל כחותי על קדקדו של השודד. קול מפץ נשמע: הרוצח נפל ארצה… אז קם שאון בחוץ. המון רוצחים התעורר, וישמיע קול שריקות, צריחות, איומים וקללות. וכעבור רגע הוצת בית מחבואנו באש. לאור לשונות הלהבה ראיתי את פני ילדי, שהיו עוד הפעם צוחקים ומפיקים נחת רוח. המות היה קרוב והמבוכה שבעלית-הגג עברה כל גבול. מחשבותי התבלבלו, ורק אחת מהן, בהירה, נקרה במחי: איך להציל את ילדי מפני הדליקה…
ובאותו רגע חשו ובאו מגינים צעירים משלנו, וישימו נפשם בכפם להצילנו מן האש, שאחזה בארבע פנות הבית. בלאט ובמהירות, כמו במין כשוף, נשאו אותי ואת ילדי על זרועות חזקות ויביאו אותנו לאחד המרתפים. בכל הדרך שעברנו ראיתי כמו בבלהות חלום רע בצות-דם, אברי אדם מושלכים ונרמסים, שברי כלים ורהיטים, עקבות חורבן ושדה-קטל. סוף דבר: אנו כלנו נצלנו ורק הזקנה נשארה בעלית-הגג ושם נשרפה, גם לקבורה לא באה.
ובמרתף, מקום מפלטנו החדש, תקפני היאוש: שדי צמקו, אף טפת חלב לא היתה בהן, ועיני רואות את ילדי גוע על זרועותי מרעב וצמא… ולמען הצל משיחי הקטן מרעב התגנבתי מן המרתף וארוץ אתו, למרות הסכנה הגלויה, לבקש אשה מינקת… והנה צרה חדשה: אחד השוטרים, שעמד על משמרתו בחוץ, חטף את ילדי מבין זרועותי… אז כרעתי ברך לפניו על ברכי ואתחנן כי ישיב לי את פרי-בטני, ואם אין – יעשה אתי חסד וידקרני בחרבו. במקום תשובה צוני השוטר-רוצח לנשק את נעליו וללחך עפר רגליו, – ואני עשיתי כמצותו; אז פקד עלי לזחול לפניו על בטני כתולעת, ואמלא גם את פקודתו זאת. השוטר התראה כמרוצה מהכנעתי ויחזיר לי את ילדי. והנה אך נכונה הייתי להמלט על נפשנו התגרה בי הרוצח עוד הפעם: ביד אכזריה הוציא את ילדי מבין זרועותי ויגביהו למעלה, כמתעתד להשליכו ארצה ולנפץ את גלגלתו הקטנה. בחרדת מות, בתחנה ובקשה הושטתי את זרועותי מול השוטר, צעקתי ובכיתי, השתחויתי והתרפסתי לפניו, עד אשר בעט בי ברגליו, הכני בנציב חרבו ויפילני ארצה ואת ילדי זרק, כמו שזורקים כדור-המשחק, לחברו, בקראו: “השכם נא להרגו, לבל יגדל השד-הקטן הזה ויהרוג אותנו כלנו…” חי נפשי, כי כן הגיד. וצחוק-פראים החריש את קול צעקותי וצעקות ילדי…
ובראותי כי עוד רגע וימיתו את משיחי, נכנסה בי עוד הפעם רוח גבורה, ואחטוף במהירות הברק את ילדי מבין זרועות חומסיו, וכחץ מקשת ברחתי אתו, וארוץ ואדלג מעל לגדרות, דרך מבואות וחצרות, בעוד שמאחורי נשמע קול שריקות כדורי-המות, שעפו מימיני ומשמאלי… וכן רצתי ודלגתי, נפלתי וקמתי, ועוד הפעם נכשלתי אין אונים, אך ילדי לא נשמט מזרועותי ולא נגף אף פעם אחת, כאלו סככו עליו מלאכי רחמים, – עד כי אפסו כחותי ואתעלף… מה היתה אתי אחרי כן, לא אזכור כיום…
וכאשר נפקחו עיני – הייתי כמתעוררת מתרדמה עמוקה – ודעתי שבה אלי, ראיתי את עצמי שוכבת על מצע תבן באחד המרתפים, ששם היתה תחנת המגינים, ומסביב לי שכבו פצועים. פניתי כה וכה, ואהיה כמתאמצת להעלות בלבי דבר-מה שנשמט מזכרוני, אז נגלה לי פתאום כי ילדי – נשמתי אין אתי, וקול צעקה התפרץ מחזי, אך הפצועים, שהסתירו עקבותם מעין השוטרים, נחמוני, אמצוני בספרם לי, כי אחרי אשר התעלפתי באחת החצרות, הביאו את ילדי למינקת משלהם, והוא נמצא במקום בטוח…
למחרת, כעבור יום הטבח וההרג, מצאתי את ילדי בחיק מינקתו, עלמה נוצרית, שגם היא היתה אחת הלוחמות על החופש. אולם משיחי הקטן, שלא רצה לגעת בשום אופן בשדי המינקת הנכריה, הכירני תיכף ויתרפק עלי בחדוה חרישית. ברגע ההוא לא היה קץ לשמחתי ואשרי. אולם אחרי אשר עברה שמחתי הראשונה הסתכלתי בפני ילדי, ואבהל לראות כי פני זקן לו וגופו כחרס הנשבר. ומבלי משים נסתכלתי בראי, וארא כי שערותי הלבינו…
– כדאי היה הדבר, – קראו אחדים מן הנודדים, – להציל את נפש הילד, למען יסבול כל ימיו צרות ויסורים…
ואני אומרת לכם, יהודים, שלא לשוא נצל בני מידי המות ומידי כל הסכנות, אשר אפפוהו מיום הולדו עד היום. אילו ספרתי לכם, יהודים, את כל התלאות אשר עברו על ראש ילדי בדרכנו לאמריקה ומהתם להכא ואיך נמלט מכל אלה, אז הייתם רואים “בחוש” שלא לחנם נעשו לו כל הנסים והנפלאות האלה. אצבע אלהים היא. ואני אומרת לכם, יהודים, כי בני יחיה, להכעיס, וגאולה וחופש יביא לכם על כרחכם… חי נפשי כי יביא…
והאשה חדלה מספר ותשקע במצולות מחשבותיה ורגשותיה. אולם כעבור רגעים אחדים התעוררה פתאום ותקרא אל ילדה בחבה רכה: “התביא, בני, גאולה לאחיך, התפדה אותם מכל צרותיהם?”
הילד התעורר מתנומתו, נענע ראשו ויגמגם איזו הברות לא ברורות.
– התשמעו, יהודים, את תשובתו הברורה של משיחי? הוא עונה בפירוש: כן, כן!…
– ועד אשר יביא את הגאולה לכלנו, קרא אחד הנודדים בפנותי אלי – כבר הביא אסון לאמו.
– בשביל התכשיט הקטן הזה החזירוה מאמריקה. פסול מצאו האמריקנים במשיחה: עיניו טרוטות. חדוש נפלא!
– ואנה את הולכת עם ילדך? – שאלתי את האם, שלא הסירה את עינה מילדה, ששב להתנמנם על ברכיה.
כלום יודעת אנכי אנה ישלחונו, אנה יביאונו ואיפה יתנו להניח את ראשנו. אולם בעצמו של דבר, אחרי אשר הרגו את בעלי, אחת היא לי אנה יביאונו, אם רק אמצא שם לחם לפי ילדי – ושום עבודה שבעולם לא תהיה קשה עלי, – עד אשר יגדל ויקום נקמת דמי אביו ואחיו. וזאת תהיה נקמתו: את כל הכבלים ישבר ויהפך את כל בני האדם מעבדים לבני חורין… חי נפשי, כי יהפוך…
אחת הנודדות, שהיתה עסוקה בתקון בלויי סחבותיה רמזה לי, בהניחה את אצבעה על מצחה, כי אם הילד מטורפת בדעתה.
– כמובן, – קראה האם שהבינה את הרמז, – משוגעה אנכי, אולם כאשר יגדל בני יראה לכם מי היה משוגע, אני או אתם…
יום קיץ. השמש לוהטת וכל הבריאה כמו מתעלפת. אני יושב סגור בחדרי ונושם בכבדות. מחשבותי זוחלות ורוחשות לאט לאט, מבלי אשר אין בהן כח להגביה עוף. מסביב לי דומיה מוזרה, דומיה ריקה ונוסכת תרדמה. רק הזבובים מזמזמים, מזעזעים ועוקצים עקיצות קלות, אבל תכופות ובלתי נעימות.
מעט מעט הולך מחי העיף ונתרוקן ממחשבותיו המתנדפות מחום היום. רק מחשבה עצלה אחת עדיין מטרדת את כלי-הגיוני; הזבובים עזי-הפנים האלה למה הם נבראים בעולם? למה הם פרים ורבים כל כך? להם הם חוגגים ומתהוללים ולא יתנו מנוחה לחוטמי האומלל? הלא כל חייהם אינם אלא יום אחד!
הפילוסופיה-הזבובית כמעט שהגבילה את ישותי וצמצמה את הויתי הפנימית בנקודה קטנה אחת, ולא חשתי אשר מסביב לי. עיני נמשכו לתומן, מבלי אשר כוננה אותן מחשבה פועלת, אחרי עדת זבובים אשר עפו אל קופת-זכוכית מלאת דבש. והיה אם הגיע אל פיהם רסיס-מתוק אחד היה אשרם מלא, וירבו לבקש אהבה ולהתעלס בה.
ובשבתי לבדי בחדרי מוקף ספרים וגליונות ואין איש אתי, הייתי בעיני כבן-אלים בתוך עדת הזבובים. וממרום אנושיותי שחקתי, בזיתי להיצורים המעופפים הקטנים האלה, אשר אין להם בעולמם אושר יותר גדול מטפת דבש, מנשיקת זבובה ומהעקיצה שהמה עוקצים בן-אלים אחד, מבני-הענק, כמוני.
ובעוד אשר מחשבה-עקרה כזאת התרוצצה באין-אונים בחלל מחי הריק הזדווגו הזבובים החצופים על מצחי, על חטמי, על כפות ידי בלי חופה וקדושין. המה דאגו בלי חשך להאריך את קיום מין-הזבובים, לבל יתם, חלילה, מן חדרי, שהיה בעיניהם עולם ומלואו.
מתחלה עוררו הזבובים האלה בקרבי רק שחוק ולעג, ומתוך זה עלה ערכי האנושי בעיני. זמזומם של מהירי התנועה ושכורי-החיים האלה ועקיצותיהם בחוטמי לא נתנו את מחי היגע להרדם. אולם כל מה שהרביתי להתבונן על הזבובים ועלילותיהם, כן יצאתי יותר מגדרי, גדר המנוחה, שחציה שלוה שאננה וחציה בדיחות-דעת, הנוטה לשינה. ראיתי כי “זבוב עליון” אחד מתכוון לעקוץ את ראש חוטמי בלי הרף ויש לו מזה הנאה משונה. ובהיותו עליז-נצחון, בשר בכל פעם להזבובים הבינונים, לזבובי-העדר, כי עשה נקמות בחוטמו של בן-אלים, כי עוד מעט ויאבדני ויכלני ויהיה הוא המושל היחידי בכל רחבי העולם: – חדרי.
והזבובים ההוללים טנפו את התמונות היפות שבחדרי. התבוננתי ואראה כי בתשוקה יתירה המה מכסים בנקודות גלליהם השחורות והמזוהמות כל יופי וכל הוד, אשר מסביב לי, ולא נקו גם את ספרי חכמי דור ודור המונחים פתוחים על שלחני. ואקוץ בחיי מפני שרצי-העוף הקטנים האלה, אשר אם קצר כחם של כל אחד ואחד מהם כשהוא לבדו, הנה די-אונים היא עדתם הגדולה לכסות בשדרה של טנופת את התמונות והספרים, – פרי אמנותם ורוח גאוניותם של בחירי המין האנושי, – אשר בחדרי. אמנם מדת חייהם קצרה: בבוקר המה נולדים ובערב המה מתים, אבל מרגע לידתם עד רגע מיתתם הם פרים ורבים, על כן דור הולך ודור בא ודור-הזבובים לעולם עומד, לעולם מטנף ולעולם עוקץ…
אז החלטתי בלבי להשמיד ולכלות את כל הזבובים אשר בחדרי. ידעו נא כל היתושים החלשים האלה כי רק בגודל-סבלנותי ועצלותי נתתי להם להתעולל מעט, ללקוק דבש מעט ולעסוק הרבה בפריה ורביה. עוד המה חוגגים בדיצה וחדוה את חג חייהם, – מבלי אשר היתה להם שום הרגשה קודמת, כי נגזרה עליהם כליון ואבדן, – הנחתי על קערות אחדות גליונות-מדפסים טבולים בסם-מות.
לא עברו רגעים אחדים, ורבים מהזבובים נופלים פגרים מתים לא רחוק משפת הקערות. המות השיגם ברגע אהבתם, ברגע שכרון חושיהם וטיסתם ההוללה. ויש מהם ששבים מהקערות, שהאמינו למצוא בהן עסיס-מתוק, בכנפים רפות והמה מבולבלים ומטורפים, מתרוממים ונופלים, נופלים ועוד הפעם מתרוממים זרת אחת ועוד הפעם שוקעים ונופלים נפילה אחרונה, מבלי אשר יספיק להם הרגע לכלות את זמזומי אהבתם האחרונה. וחלליהם מוטלים ערמות, ערמות על המפה הלבנה כשלג. ויש מהם אשר יעופו בקושי רב עד אחד הכתלים ושם ישארו מודבקים בלי אות חיים, כאילו תקועים המה ביתד. פגריהם כאפר-מוקשה, אשר אך תגע בהם אצבע יתפורר ויתפזר. ואחרים מהם נאחזו בקורי-עכביש וישארו תלוים לעד… עד אשר יורם המטאטא של השפחה ויעשה בהם כלה, וגם שארית דלה לא תהיה להם.
וכה מתו, כה תמו בשרירות רצוני כל הזבובים אשר בחדרי, – מתו בלי צוואה, בלי אשר הספיק הרגע בידם להבטיח את עצמם בחברות-האחריות ליתושים, בלי אשר התוודו על עוונותיהם, בלי אשר קראו ב“מעבור-יבוק” ובלי אשר כלו חמת עקיצותיהם ודקירותיהם בהיד, אשר עשתה בהם שמות.
החצופים הקטנים, הפוחזים והריקים, ממשפחת היתושים, הללו נכרתו מקרב חדרי ושאריתם וזכרם המה – גלליהם שהניחו על הספרים ועל הציורים אשר בחדרי.
למה רגשו זבובים? למה נולדו ולמה כה התהוללו ויתנהנו בקלות-ראש? האם לא היתה להם תכלית אחרת בחייהם, כי אם לזהם את כל אשר פגשו על דרך מעופם או מהלכם? הידעו כי קרובה אחריתם וסופם למיתה עולמית? מה ספרו ומה הגידו לדור בזמזומם? האם אהבו, פרו ורבו וקימו דורות זבובים רק למען אשים להם קץ-עולם בטפות אחדות של אחד הנוזלים החריפים?
אין חקר לרוח הזבובים. שאלו את פילוסופיהם וחוקריהם ויגידו לכם!
––––––––
היום רד; השמש הולכת ושוקעת ואשה גועת. היבוא גם יומה?
יבוא! עוד אלפי רבו רבבות שנה, וגם להשמש, מלכת-היום, לא תהיה שארית, כאשר לא היתה שארית לכל אלה הזבובים אשר בחדרי. שמשות נולדות ושמשות מתות. והחכמים כבר חשבו ומנו את קצו של שמשנו המאיר לכל כוכביו, הסובבים בתקופתו, ולדרים עליהם: לזבובים בני יום אחד ולכל אותם היצורים המתאמרים בלבם כי בני אל-מות המה.
בני אל-מות!
חא-חא-חא!
כך וכך שנה יאיר ויחיה עוד השמש, – אומר חכם זה. עוד כך וכך שנה תעמוד הארץ, – יחליט חכם אחר. ואולי יקוץ אדון-העולם, מושל הבירה, ברקודי גרמי-השמים, במרוצתם השובבה והבלתי תכליתית ובהיצורים הרוחשים עליהם, – כאשר קצתי אני במשובתם של הזבובים החצופים, – ואז יטאטא בבוקר בהיר אחד במטאטא השמד את כל שמשות-הסחבות וכוכביהם וכל אשר עליהם, והיו כלא היו. חיי-זבוב וחיי שמש, – ההבדל לא גדול. סוף אחד להמה, אם קודם או אחר מעט.
ורעיון אחד לוחש על מכת-לבבי האנושה: החומר הוא נצחי, בן אל-מות הנהו; הוא רק פושט צורה ולובש צורה. אבל למה ולאיזו תכלית איפוא הנה כל החליפות, כל הפשיטות והלבישות האלה?… ואני הייתי חפץ כי גם הפרח היפה, גם קרן האור הנותנת לו צבע וגם רסיס הטל המשקה את כוסו יהיו בני אלמות, כי ישמרו לנצח את עצמיותם המיוחדה…
**
ויהי ערב.
ערב סגריר. יצאתי החוצה. פנסי החשמל מאירים את הרחובות, את הרפש שעל המרצפת, את פני העוברים העיפים השבים לביתם ואת פני הנשים היוצאות למכור את כבודן וגופן במחלצות-פאר ותכשיטים של אבני-חן, או גם של אבנים מזויפות. העוברים והשבים, בני-הבירה גם אורחים ופורחים, יעצרו בלכתם רגעים אחדים לפני המודעות הגדולות המודבקות על העמודים העשויים לזה. המודעות מבשרות, באותיות גדולות ושמנות, ואומרות כי פלוני מנהיג המפלגה העממית ידרוש היום על אדות “מדינת-העתיד”. ואל בית-המשתה הגדול והמרווח “הארי-האדום”, אשר בשכונת בתי-העבודה, נוהרים רבים מן הפועלים ומן המשכילים וחצאי-המשכילים לשמוע אל משאו של ה“דברן הגדול”.
האולם הגדול, יציעותיו, לשכותיו וגם מסדרונותיו מלאים אנשים ונשים, היושבים צפופים ודחוקים מסביב לשלחנות ערומים או מכוסים מפות-צבעונין. משרתים לבושי-שחורים מגישים להאורחים בזריזות וחפזון כוסות שכר ויין ומאכלים מבושלים או קרים. פועלים צעירים לימים וגם זקנים עומדים על יד כל מבואי-בית-המשתה ומחזיקים קערות בידיהם, למען ישליך אל תוכן כל עובר מטבע לצרכי המפלגה. על-יד הפתחים עומדים ומוכרים קונטרסים, מחברות ומגלות-עפות אשר על שעריהן מתנוססים שמות המטילים אימה ופחד על אנשים שאננים. על שלחנות ארוכים העומדים בבאה שטוחות אגרות מצוירות בתמונות ראשי המפלגה החיים והמתים, ובפנות הבית מתנוססים דגלים ונסים אדומים כדם.
הנואם עולה על הבמה וקולו החזק, מבטאיו הנמרצים ומחאותיו העזות לנגד סדר-העולם הקים מתפרצים בכח אדיר מחזהו הרחב ומגרונו – השופר. קהל הנאספים אוכלים ושותים לתיאבון, רק עיניהם נשואות להמנהיג המנבא להם ליום שכולו טוב, ליום אשר ישוה קטן וגדול, ליום אשר ההמון, הרוב המכריע, ישפוך את ממשלתו על פני כל המדינות והרכסים יהיו לבקעה והארז ישפל כאזוב. המזלגות, הכפות והסכינים מקשקשים, המלתעות עובדות עבודתן בחשק רב והאוזן לא תמלא משמוע את ההבטחות הנעימות.
וכאשר יגביר הנואם קולו, ימריץ לשונו ויעצים את צבעי-האור בתמונת מדינת-העתיד, אז יחרש צלצול המזלגים, ינוחו הסכינים ותוצגנה הכוסות. רק כפות הידים, – ידי העובדים וידי הבטלנים מתמידי האספות, – מוחאות בכח, בהתפעלות ובהתלהבות, וגם כלי-הדבור הנחרים ירעישו את הבית בקריאות של הסכמה ורצון… ועוד הפעם ישתו ויאכלו הנאספים, ועוד הפעם ישוב קלוח הדברים היוצאים דחופים מפי הנואם לזרמתם המצויה, וחוזר הדבר חלילה.
וככלות הכל: הדברים מפי הנואם, המאכלים מעל הקערות, השכר והיין מהכוסות והפרוטה מכיס הפועלים, נגמרה האספה והורק בית-המשתה הגדול. הנאספים מתפזרים לכל עבד וצד עיפים ויגעים: הניבים והמשקות החריפים בלבלו את המחשבות, טמטמו את צנורי ההגיון ויסכסכו את החושים.
רוב השבים אל ביתם, אל מעמדם המצוי ואל חייהם הכהים, שמחים בחלקם לעתיד.
ואני שואל את נפשי: היועילו כל הקונטרסים האדומים, כל הדרשות הלוהטות, היועילו כל מוסדות-הצבור של מדינת-העתיד לבני-אדם, שמח-זבוב להם. מי יודע אם לא ימציאו בעלי המחות-הגדולים טפות סם-מות, למען כלות ואבד את זבובי-האדם ביום אחד, אותם ואת גללי מחשבותיהם אשר זהמו בהם כל צבע, כל הוד ויופי…
כמעט חפצתי לגלות את מחשבותי אלה להיוצאים אתי מבית-המשתה שטעמו בדמיונם ששים מגן עדנה של מדינת-העתיד, אבל ירא יראתי שירגמו אותי באבנים. וחפץ-החיים קרא באזני: הנח לזבובי-אדם אלה! יחלמו להם קערות מלאות דבש, נשיקות-זבובה ועקיצות חוטמם של ענקים!
ואני חולם דור של חושבים ומשוררים, כי המחשבה והשירה לעולם קימות. ימוטו הרים וימושו שמשות, והמחשבה האנושית ושירת היופי יבלעו את המות לנצח…
היא היתה ילדה קטנה, ואני ילד קטן. שכנים היינו. יחד שלחנו אניותינו במי מדמנה, יחד קבצנו פזורי חלומותינו הבהירים ויחד ארגנו חוט-הילדות השני ביריעת חיינו הכהים.
לפעמים הייתי “חתן”, והיא – “כלה” ולפעמים הייתי מורה, מורה קפדן, והיא – תלמידה מקשיבה.
עיניה היו גדולות, פיה קטן וצר. שערותיה היו שחורות, ולחייה לבנות, חוורות, כמעט שקופות. היא היתה רצה ומדלגת הרבה, ומדברת אך מעט. בשמחת לב היתה נותנת לרעיותיה הקטנות כל אשר היה לה, אך מהן לא היתה מקבלת כלום: אף לא כפתור נוצץ, אף לא שבר זכוכית. נוחה היתה לרצות וקשה לכעוס.
פעם שחקנו.
אני מתחפש בצורת מלמד. הנני מחזיק ספר גדול ועב בידי, ואסתר יושבת לפני כתלמידה ומתנהגת בדרך-ארץ. אני קורא, כלומר, מעל הספר הפתוח לפני, דברים שאינם כתובים שם כלל, מסביר לה, כלומר, בדברים, שאין להם כל חבור, ובעזרת אגודלי הקטן.
ופתאום תלמידתי מפסיקה אותי בשאלה כזו:
– היש אלהים בשמים?
– גויה, – הנני צועק עליה בקצף עשוי – האינך יודעת כלל, כי יש אלהים בשמים ובארץ?
– ומה עושה אלהים כל הימים?
– עיניו משגיחות בכל, הוא רואה הכל, הוא יודע הכל, הוא שומע גם את שאלתך הטפשית…
– ואם הוא רואה הכל ויודע הכל, – ובבות עיניה מתרחבות, – מדוע אין הוא רואה, כי ירוחמ’קה נכה רגלים הוא, ואין ביכולתו לדלג ולכרכר כמוני, כמוך? מדוע אין הוא יודע, ששרה’קה היא עורת ואין היא רואה לא את הוריה ולא את בובותיה? אדרבה, הגד נא לי! מה כתוב שם בספרך העב?
– מח-אשה לך! – הייתי עונה לה בגאון ובכעס גם יחד, ואני מפסיק את משנתי אתה.
אני שב להוללותי, והיא, אסתר, צוללת במחשבותיה. יושבת לה בפנה עגומה ומהרהרת וחולמת בהקיץ…
***
אני נער, והיא כבר נערה. שנינו גודלנו ושנינו כבר יודעים גם עברית וגם רוסית. אין עוד אותה קרבת ילדות שהיתה בינינו לפי שנים אחדות, אף כי עוד רעים ומקורבים אנחנו זה לזו. שנינו נזהרים מעט יותר בלשוננו ובנימוסינו. בשיחתנו – יש אשר אני מתאדם לפעמים, ויש אשר היא לחייה החוורות מעלות פתאום קרום הורד.
היא מדברת הרבה על אדות תפוחי אדמה, ואני – על פרחים. היא דורשת לשכניה העניים והחולים, למען עזור להם ככל אשר תוכל; ואני מבקש ודורש אחרי ספרים חדשים או אחרי חמודות הטבע. היא אוהבת את ניקראסוב, ואני – את לירמונטוב; אני – את טורגיניוב, והיא – את טשרנישבסקי. אני את שירי האביב של מיכ“ל, והיא – את ה”קוצו של יוד" של גורדון. אני – את הנביאים, והיא – את הגבורים.
– “איך אתה מצייר בנפשך את הנביא?” – שאלתני אסתר פעם אחת.
– ישיש, זקנו הלבן יורד על פי מדותיו הארוכות, והוא הולך יחף ובוכה על שבר עמו.
– זה לא נביא! זה הוזה חסר-אונים, זה הוא רק מקונן זקן…
– ואת, איך הנך מציירת בנפשך את הנביא?
– איש-כח, מלא עלומים, בעל זקן שחור ועינים נוצצות מפיקות עוז; קולו חוצב להבות אש והוא שופך זעמו על העושק והמרוצה, מתקומם בחרון אפו לנגד תקיפי הארץ ומושליה, נוקם ונוטר, הורס ומחריב עולמות, למען בנותם עוד הפעם.
ואז נפרדנו. היא נתגלגלה לסיבירה, על חטא שחטאה למלכות, ואני – לאחת האוניברסיטאות בארץ שויציה. כעבור מספר שנים נפגשנו עוד הפעם; זו היתה פגישה במקום אך לא ברוח. אני טוען – כלל ישראל, והיא: – ההמון היהודי. אני: – עברית היא שפתי הלאומית, והיא: – יהודית, אני: – ארץ-אבות, והיא: – שחרור רוסיה משעבוד מלכות.
ובאחד הימים המעוננים נפגשנו בבירת רוסיה. שמי אפר; גשם מטפטף ופני אנשים ובתים עצובים. אך אסתר היתה בהירה, מאירה, עיניה נוצצות ושחוק נעים שפוך על פניה. עברנו על פני אשה זקנה, שהחזיקה בידיה הרועדות סל מלא פרחים למכירה. אין איש קונה דבר מידה. אז קניתי לאסתר פרח-תכלת. מתחלה סרבה, התנגדה לסימן של רוך כזה, ולבסוף נתרצתה: חסה על הזקנה העניה, וגם נפשה היתה מלאה היום פרחים חיים.
אסתר לקחה את פרח התכלת מידי ותתחוב אותו במחט על שמלתה מול חזה. דבריה זרמו הפעם כנחל. היא היתה מלאה תקוה. עוד מעט, רק מעט וגאולת רוסיה, שכה חכינו אליה, הוא תבוא. החופש, שכה התגעגענו אליו, כבר עומד מאחרי כתלנו. רק עוד מעט…
ופתאום הפסיקה את דבורה. היא מהרה לאיזה מקום.
– “להתראות!” – קראתי.
– להתראות? מי יודע אם עוד נתראה? אולי התראינו בפעם האחרונה…
– בפעם האחרונה? כיצד, מדוע?…
– הכל יוכל היות. המטרה כבר קרובה, רק עוד פסיעה אחת…
אסתר לא כלתה את דבריה האחרונים, וכבר נעלמה במבוי אפל.
כעבור שעות אחדות ראיתי עוד הפעם את אסתר באחת הרחובות. היא עמדה על חבית ומסביב לה המון גדול של פועלים. היא נאמה. קולה היה חזק ודק, כקול שריקתה של מכונת-קיטור. עיניה רבו זיקי אש…
עוד לא כלתה את דבריה ואחד כדורי-המות, שירו השוטרים, אשר צמחו פתאום כמו מתחת לארץ, פלח את חזה…
ופרח-התכלת כוסה דם אדום…
מיום אשר עלה בגורלי להיות מבקר, הנני מקנא בחלקם של חוקרי הטבע. חוקרי הטבע יש להם עסק עם דוממים, צמחים וגופים, אשר הרכבתם וסגולותיהם ניתנו להחקר בעזרתם של נסיונות ובחינות, בעזרתם של מכשירים וכלים מדויקים בתכלית הדיוק.
עוד זאת: חוקר הטבע אינו עומד בשום יחס של קרבה אל העצם שהוא מבקש לדעת את חוקיו הפּנימיים והנצחיים, את מהותו ותכונתו. על כן אין הוא מרגיש צורך כל צורך לבקש סליחה גם מאת השושנה היותר יפה והיותר עדינה בשעה שהוא מנתחה וחודר בשכינו החד אל בדי גזעה, את המקומות היותר צנועים שבה.
מעולם לא ראינו חוקר – גם אם רגיל הוא בנמוסים דקים ויפים, – שיתפלל אל החבצלת שהוא בודקה ומגלה את סוד פריחתה וריחה הנעים: יהי רצון מלפנייך, מלכת-הבשמים, שלא תבושי ולא תכלמי במשפּטי הקשה, שאני חורץ עליך. וגם החבצלת בעצמה אינה נוחה להעלב. ואם גם ישמיע לה החוקר את שלשלת יחוסה, כי על משפּחת הבצלים תחשב, לא יחורו פניה, לא תוריד ראשה הענוג ולא תרגיש את עצמה, חלילה, נזופה. ואם יאמר הרופא אל החולה, יהיה מי שיהיה, שהוא ממשמש בגופו: ריאתך מקולקלה והיא צריכה תיקון, או: תבלול בעינך ועלי להרחיקו על ידי נתוח, – לא יחשוד החולה את יועצו בקנאה, בשנאה, או בנטיה ל“בטול-היש”.
לא כן חלקו של המבקר.
כלים, מכשירים, קני-מידה ומאזני-משקל מן המוכן, כאלה של חוקרי הטבע הנעשים לאלפים בבתי-מלאכה, אין לנו המבקרים; ומי מאיתנו שיש לו כאלה באוצרו מזומנים מתמול שלשום, הרי הוא חוטא אל נפש היוצר והמשורר שהוא מבקר. טבע יצירתנו מחייב אותנו, המבקרים להשתמש במאזנים ומאזנים, במדה ומדה. עלינו להמציא בכל פעם ופעם כלים שונים וחדשים, למען נוכל לבחון על ידם כראוי את מהותו של הכשרון הספרותי, את טיבה של היצירה הפּיוטית שאָנו מטפּלים בה באותה שעה. על יצירה דורשת קנה-מידה אחר, הכל לפי טיב הכשרון והיוצר.
קרני המישוש של הבקורת – אם הורשה להשתמש בבטוי כזה – כל כמה שתהיינה דקות וחדות, גסות הן יותר מדי בבואן לחדור אל סתרי היצירה הפּיוטית ומחבואיה. הזכוכית-מגדלת של החוקר עורת היא לגבי אותה האספּקלריה הדרושה להמבקר להזדיין בה, בבואו להתבונן אל הרקמה הדקה של קורי דמיון המשורר.
חוקי הנשימה, העיכול וחילוף הסודות דומים בכל בני אדם. גופו של מלך החזיונות וגופו של אחד העבדים ממלאים את תפקידם: נושמים, מתפּתחים, חולים וגועים על-פּי אותם החוקים עצמם השוים לשניהם. אולם מקורות המחשבה ואפני ההרגשה של בני האדם אינם שוים. אולם מקורות המחשבה ואפני ההרגשה של בני אדם אינם שוים. ואם שונים ומשונים הם זה מזה בקרב בני-תמותה מצויים ושכיחים, על אחת כמה וכמה בקרב היוצרים, החושבים והמשוררים. כל אחד מעדת הנבחרים האלה הוא באמת עולם מלא בפני עצמו. ולא רק שני אמנים-יוצרים רחוקים ושונים זה מזה בכל הנוגע לאפני יצירתם הרוחנית ולהמניעים הנסתרים שבהם, כי-אם גם כל אחד ואחד מהם כשהוא לעצמו, בריאה חדשה הוא בכל יום ובכל שעה. ועל המבקר הראוי לשם זה, לעמוד על טיבם של כל השנויים הדקים האלה, ולמצוא בהם את חוט העצמיות המבריח את כולם.
במלכות היצירה הפּיוטית אין יסודות מוצקים. פּה הכל נוזל ושוטף, הכל הולך ומשתנה, הולך וגדול ומתפּתח, צומח ונובל, נובל וצומח. בממשלת האמנות היפה אין נקודה קבועה. פּה הכל מתנועע, כל רגע מלא חליפות ותמורות, עליות וירידות, זריחות ושקיעות. אותו ניוטון של תכונת שמי השירה והדמיון עוד לא נולד. על כן כל אחד מן המבקרים, הנאמן לתעודתו, מבקש לגלות בעצמו, ובדרכים המיוחדים לו לבדו, את חוקי הכובד, המשיכה והדחיפה של עולם היצירה הרוחנית.
מה היא גופרית ומה הוא מלח, מה גחלת ומה אבן-שוהם – בזה אין חילוקי דעות בין החוקרים. אבל מי מן המבקרים יש בידו להראות ולהוכיח במופתים ונסיונות מכריחים, כי ביצירה פלונית יש אמנות, או יש שירה וגם מה מדתן ומדרגתן, ובזו – אין כל אמנות, או: אין גם ריח של שירה. פה הכל תלוי בטעם, בהרגשה, בהרגל, בחינוך טעם היופי, במדרגת השלמות של המבקר, במדת ההשפּעה של הסביבה, בכל הוראותיה ומובניה של מלה זו, בתכונת נפשו ורוחו של הנהנה.
חוקר הטבע, בשעה שהוא עובד עבודתו, אינו ירא כלל שמא יקלקל את טיב החומר, שהוא מטפּל בו, על-ידי משפּטו אשר הוא מוציא עליו ל“שבט או לחסד”.
לבו לא יחרד פּן תתגאה השושנה יותר מדי אם ירבה לה תהלה, או פו יתעצב ויעלב היתוש המסכן אם יעמידו על מדרגה נמוכה בסולם ההתפּתחות.
לא כן המבקר. משפּטו יכול להכריע וגם להשפּיע על המבוקר לטוב או לרע. המבקר יש לו עסק עם נפש-יוצר חיה ומרגישה בכל עצביה הדקים, הנוחים להזדעזע עד היסוד. המבקר איננו יכול וגם איננו רשאי להתיחס אל המבוקר, יהיה מי שיהיה, באותו שויון-הנפש, באותה קרירות הרוח, שהחוקר מתיחס אל החומר המת או אל העצם החי, שהוא עושה בו את נסיוניותיו.
יש שדעותיו ורגשותיו של המבוקר אהובות או שנואות להמבקר, ואָז חושב הוא לחובה מוסרית לו ללחום נגדן או להגן עליהן בכל תוקף שכלו ונטיותיו הפּנימיות. אָז לוחם הוא נגדן, או מגין עליהן, גם שלא מדעתו ושלא במתכוין.
יחד עם זאת יודע הוא המבקר, שהמשוררים והסופרים, אשר את פרי יצירתם הוא בוחן ובודק, נוחים להעלב גם מהרמיזה היותר דקה שהמה מוצאים או מרגישים בה הטחה כלפּי כשרונם, או גאוניותם. כל יוצר ויוצר מפריז בלבו על מדת כחותיו, כשרונותיו ויתרונותיו. וכל מבקר ש“אינו בעדם הוא נגדם”, ואם הוא מראה באצבע על אחד מחסרונותיהם או פגימותיהם, הרי הוא בעיניהם כמורד במלכותם.
המבקר שואף על-פּי טבעו, ככל חוקר, אל גילוי האמת, והוא מתאמץ בכל כחות-רוחו לקרוע את הצעיף אשר יכסה את פּניה. אולם יחד עם זה יודע המבקר, החפץ בהתפּתחותו המלאה והרחבה של כל כשרון פורה, כי האמת אשר הוא שואף להביע בטהרתה, מזקת לפעמים קרובות ליצירתם של האמנים והמשוררים החיים. השאור של כל יצירה רוחנית היא אונאת-עצמם של האמן והמשורר, המפריזים בדמיונם על מדת יכולתם.
ומה כבדה היא מלאכת הבקורת האמיתית! עליה לחבר שני הפכים בנושא אחד. המבקר צריך להיות מצד אחד בעל הרגשה דקה, חוזה ומשורר בעצמו, כי לא בעזרתם של כללים הנדסיים ולא בעזרתם של חוקי ההגיון היבש והקר מנתח הוא את פרי הדמיון החי, כי אם בעזרת תכונתו השירית המכשרת אותו לספוד אל קרבו, את כל הנועם, העוז וההוד העליון השפוכים על פּני כל יצירה רוחנית ומלאכת מחשבת, וגם להתנגד אל כל כיעור, אל כל שרטוט גס, אל כל מלאכת-אליל ומקסם כזב.
אולם מצד השני: החוזה והמשורר, המספּר והיוצר, שאין להן כשרון הנתוח הדק ושחסרים הם סגולת האוביקטיביות, לו גם במדה ידועה, – אינם מוכשרים כלל וכלל להיות מבקרים. כל אמן וכל משורר חושב: אילו ניתן החומר אשר בידי חברי לידי אני, הייתי יוצרו כך וכך. ואחרי אשר חברי יצר מחומר זה יצירה אחרת לגמרה – בודאי השחיתו וקלקלו.
כל אמן, כשהוא רק אמן, מלא כל כך מרוח יצירתו הוא, עד כי לא ישאר בלבו מקום פּנוי להרגשת יצירותיהם של אחרים. אולם המבקר האמתי שופט על כל יצירה ויצירה על פּי מזגו הפּיוטי המיוחד של היוצר, על פּי תכונתו המיוחדת ומהותו פּנימית. המבקר, במובן העליון של מלה זו, צריך להיות מסוגל ליהנות מכל היצירות היפות, אם גם רחוקות הן זו מזו ונראות כאילו סותרות, מכחישות ומבטלות זו את זו. המבקר צריך להיות מוכשר לחוש ולהבין את העצמיות המיוחדה של כל אמן ומשורר, ואת המעלות וגם החסרונות הנובעים ממנה.
ואם המבקר הוא גם מספּר, או המספּר הוא גם מבקר, אז חזיון-נפשי מיוחד במינו מתגלה לעינינו. ומבשרי חזיתי זאת. המבקר שבי עבר בעין בקורת על הספּורים והציורים אשר בקובץ זה 1, ואמצא בהם חסרונות ופּגימות לאין מספּר. המבקר שבי מתח חוט של בקורת קשה על הצייר והמספּר שבי. ואם, בכל זאת, לא דנתי את ציורי ורשימותי, שנכנסו לכרך זה, בגניזה, הוא מפּני שכבר יצאו מרשותי, כשנדפּסו בפעם הראשונה בעתונים, שבועונים, ירחונים ומאספים שונים. וילדי הרוח, שכבר יצאו מרשותם של יוצרם והיו לקנין הקהל, שוב אין לעקרם ולהכחידם מן העולם, כי חיים הם חייהם המיוחדים, לו גם רק שאיזו קרן זוית, ולכל אחד מהם יש גורלו ומזלו המיוחד. ואם קבצתי חלק קטן, היותר קטן, מילדי רוחי, האובדים והנדחים האלה, בכרך זה המונח לפני הקורא, לא היתה כונתי אלא לתקנם מעט או הרבה. אָמנם לא נגעתי בנשמתם. לא שניתי תכונתם ומגמתם, אַך לטשתי את שפתם ואתקן את סגנונם. התאמצתי לעשותם יותר נוחים לבריות ויותר שוים לכל נפש. מחקתי את הביטויים הקשים, או המחודשים ביותר; החלפתי את המלים שהשתמשתי בהן שלא כהוראתן הנכונה במלים יותר מכוונות אל הענין ויותר מדויקות על פּי משמעתן האמתית.
ברשימות וציורים אחדים, שנכנסו בכרך זה, עשיתי רק תקונים קלים ומעטים. השארתי את הנוסחה הראשונה כמעט כמו שהיא, למרות הרגשתי הלשונית כיום, בראותי כי אם אָבוא להרבות בתקונים ובשנויים, בנוגע לשפה ולההרצאה, אָז אהיה אָנוס גם לשנות ממטבע שטבעתי לראשונה. ובזה לא חפצתי, כי אין הדבר נקי מקצת זיוף. אם ממצרף רוחי יצאו גם סיגים, לא היה עתה ברצוני לצפּותם כסף או זהב. הצפּוי רק מעור את העינים, אבל אינו משנה את הערך האמתי.
בציורי “גסיסת הסופר”, פרי רוחי הראשון, השאַרתי את הסגנון, ההרצאה והלשון כמו שיצאו מעטי לפני שלשים שנה. אילו הייתי בא לעשות בציורי זה, בכורי עטי, מחיקות, הייתי מוחקו מראשו ועד סופו, ולא הייתי משאיר בו אַף שורה אחת. ואם לא עשיתי כזאת הוא לא רק מפּני שיש לו לכל אָב חולשה של חבה יתירה דוקא לאותם מילדיו, ילדי בשרו או רוחו, שהמה לקוים במומים, אלא גם מפּני שציורי הנזכר יהיה לי לעד ולציון נאמן עד כמה נשתנה טעמי והרגשתי הספרותית במשך של שלשים שנה.
בעלי ה“אָסף” הפצירו בי לכתוב את תולדותי בשביל הכרך הראשון של כתבי, שהם מוציאים לאור. בשביל מי או מה דרוש להם דבר זה? רק אל אלוהים יודע.
עניה היא ספרותנו בתולדותיהם של סופרים הכתובות בידי עצמם 2, ובכן חפצו בעלי “אסף” להעשירה בעוד אבטוביוגרפיה אחת. כך אני משער כונתם. ועלי נפל הגורל.
והיו לי אָמנם רגעים של רפיון רוח, שכמעט נפתיתי בהם להמולי"ם ונכון הייתי למלא חפצם זה. חושב הייתי שתולדות חיי, העשירים במאורעות חיצוניים ופנימיים, הנסיונות הרבים שנתנסיתי בהם, תולדות התפתחותי ועבודתי הספרותית והתרבותית, נדודי בארצות שונות והיחוסים, – יחוסים במדרגות ובחינות שונות, – שהיו ביני ובין רוב חכמי עמנו וסופריו בדור הזה, כי כל הדברים האלה היו יכולים לתת ציור שלם מהתקופה האחרונה בחיי האומה, מאותה התקופה העשירה ומרובת התנועות החברתיות והתסיסות הרוחניות, שנחתמה עם שחרור אחינו ברוסיה. וכך אָמנם עלתה במחשבתי תחלה.
הן לא את תולדותי הייתי מספר, כי אם את תולדות הדור.
אולם בבואי לאסוף את כל החומר הרב שנצבר באוצרי, בתבנית של רשימות וציונים בספר-זכרונותיו, כדי לעשות חטיבה אחת שלמה, אבטוביוגרפיה כהלכתה, הראויה לשם זה, נוכחתי כי קשה עלי דבר זה בשעה זו. לא עתה היא השעה, ולא פה, בשער הספּורים, המקום. לזה דרוש ספר מיוחד, שיכיל חלקים אחדים.
ולא זו בלבד אלא אַף זו: בכל אַבטוביוגרפיה יש מעין סתימת הגולל והספּד על אדם חי, ואין אדם חי מקבר ומספּיד את עצמו בלי הכרח מיוחד, חיצוני או פנימי. והכרח כזה, הודות לאל עדיין לא בא.
לעשות “סך-הכל” לעבודתי הספרותית? ואני טרוד ושקוע בעבודות ספרותיות חדשות. וכמדומה לי שכל מה שהדפסתי עד עתה אינה אלא עוד יבוא – אם לא נגזר על חוט חיתי להפסק בעוד שידי מלאות ולבי – שאיפות ליצירות חדשות.
לכתוב תולדותי? כלומר: להעלות גרה את חיי עד עתה, להזכיר נשכחות ולעורר רפאים מקברם, – ואני עיני נשואות אל ימים באים, אל חיים חדשים, שלא תהיה בהם עבדות וגלות, אל חיי בן עם יושב על אדמתו, אדמת אבותיו, וגורלו וממשלתו ותרבותו בידו.
מה שהיה כבר עבר ואין עוד לתקנו; אין עוד להגיה את השבושים והטעיות שנפלו בספר חיי עד עתה. יש רק להכירם ולא להסירם. הטעות לעולם עומדת ונשארת. וכמדומה לי, שכל מה שהיה בחיינו, בחיי הפּרט הוא האתמול לעומת ה“מחר” הגדול! הן אופקים חדשים ורחבים נפתחים עתה להמחשבה העברית ולהיצירה הלאומית…
לספּר תולדותי? טוב לי לכתוב תולדותיהם של אחרים, ותולדותי אני? אָמנם קרוב אָדם לעצמו, אבל דוקא משום שהוא קרוב, קרוב ביותר, על כן חסר לו המרחק הדרוש להסתכלות חפשית ולהערכה בלתי משוחדה באהבת-עצמו. איקלידוס המהנדס היוני, היה אומר: “תנו לי נקודת-משענה אחת מבחוץ ואעתיק את כדור-הארץ ממקומו”. נקודת-המשענה מבחוץ חסרה גם להאיש הכותב את תולדותיו הוא.
לכתוב תולדותי? – הירים האיש את עצמו עם הכסא שהוא יושב עליו? הישיג האיש את עצמו ברדפו אחרי עצמו?
אחד ממשורריהם קרא:
“לא אהפּוך את מציאותי לחלום, כי אם את חלומי למציאות”.
ורבים מחלומותיו בימי נעורי כבר היו למציאות, ומה לכם, קוראים, עוד תולדות חלומותי-הזיותי?
על אדם הוא המחבר של חייו הפּנימיים ושל מזלו הרוחני. כל המפתחות נמסרו אָמנם להסביבה, לתנאי המקום והזמן, לתנאי הכלכלה והמדינה וכדומה. אולם המפתח לנשמת נשמתנו נמסר רק לנו, לנו בעצמנו.
כשלשים שנה שאבתי ממקור רוחי, הוקעתי נפשי נגד השמש, הצגתי, ככל סופר, את נפשי עירום ועריה ב“שער בת רבים”; כשלשים שנה פצלתי את רוחי, קלפתי קרום מעל גבי קרום. הכל, הכל ניתן לכם, קוראים קרירים, קוראים מ“היכא-תיתיים”… אולם זוית אחת קטנה נשארה בנשמת נשמתי, ושם צפון סוד סודותי, ואותו לא אגלה לכם. את ה“אני” הפּנימי, היותר פּנימי, אותו לא אוציא גם הפּעם החוצה.
והנני קורא להקורא: הנשמה שלך (וכבודי פעלך), אולם נשמת נשמתי שלי היא; כל חלומותי שחלמתי עליך ספּרתי לך, אבל חלום חלומותי אתי ימות.
יש גם לסופר קודש קדשים בנפשו פנימה, וזר לא יקרב אליו.
הכותב את תולדותיו, בהטובים והמעולים שבהם הכתוב מדבר, קורע מעל פּניו מסוה אחרי מסוה, ואתם, הקוראים, חושבים או מאמינים, שכבר הנכם רואים את צורתו של הסופר כמו שהיא, שכבר חדרתם לתוך רקמת הויתו הפּנימית. חלילה! את המסוה האחרון הניח…
וסוף-סוף עיקר הדבר הוא המסוה האחרון, המחיצה הדקה, היותר דקה, אשר בנה הסופר לחיץ בינו וביניכם.
אולי עלתה לפעמים בידי לקרוע מעל פּני איש זר, שאני מספּר תולדותיו, גם את המסוה האחרון. אולם לא נעים, וגם לא נקל, לקרוע בידינו את המסוה האחרון מעל פּנינו אנו. לא משום שאָנו יראים פּן נהיה לצלם בלהות ולמפלצת בעיני הרואים את צורתנו כמו שהיא, כי אם משום שאָנו חוששים – ודוקא חשש זה הוא העכוב – שמא יסתכלו הרואים בעין חצופה בצורתנו היותר נדיבה, בפנינו היותר טהורים וזכים, אשר עשינו עליהם מסוה, לבל יפּול עליהם אבק הרחוב ומבט השוק.
אם נראה להסקרנים פּנים מגואלים – יאמינו לנו כי פנינו הם, ואולי גם ימצאו חן בעיניהם וישמחו בהם. המה יראו את צלמנו, הצלם אשר בראו להם בדמיונם הם.
אולם אם יראה אחד מאתנו את פּניו הנדיבים, אם יפתח להקהל סדק, אַף כחודו של מחט, בקודש הקדשים אשר בנפשו, אָז יהיו הסקרנים נעלבים, מבוישים וגם נואשים מתקותם הנסתרה לראות מחזה מעורר זועה או שחוק מזוהם.
אם יראה הסופר לקהל קוראיו את פּניו כמו שהם, והפּנים פּני נדיב הרוח, פּני בחיר-יה, לא יאמינו בו. יכעסו, או, יאמרו: רק מתחפּש הוא, רק מזייף הוא את קלסתר פּניו, רק מתהדר הוא לפנינו, רק מבקש הוא למצוא חן בעינינו. הסופרים והנשים מתגנדרים תמיד. וגם ודויי נפשם אינם אלא התפּארות-שוא, אינם אלא מין עגבנות-הרוח, בבחינת “מגלה טפח ומכסה טפחים”.
ותאוה נסתרת חיה בלבות רוב הקוראים: צמאים הם לשמוע מפּי הסופר הכותב את תולדותיו עונות ופשעים וודוים גלויים על חטאים נסתרים, לו גם על חטאים שלא היו ולא נבראו; שואפים הם הקוראים לראות פּנים מכוערים, פּני הסופר דוקא בשעת קלקלתו, או בשעה שהוא מתודה ומספּר דברים נוראים, או מאוסים ובזויים.
מכל הודוי הארוך, והמצוין בתכנו, של הסופר הצרפתי הגדול ז’ן ז’ק רוסא זוכר ההמון רק את הספּור על-דבר כפּות הכסף, שגנב אותו הסופר בימי נעוריו, ואולי גם ספּר זאת רק למען יהתל בקוראיו התמימים או הנכלים, המתענגים לשמוע ודויים כאלה.
האספּר לכם, קוראים, על-דבר ספרי ומאמרי, ציורי וסקירותי ותולדותיהם? אולם הסופר היותר מצוין מספרי הוא זה שלא כתבתיו עוד, ורק רוצה אני לכתוב אותו. תחת זה הרשוני נא למסור לכם את אשר כתבתי בספר-הזכרונות שלי בימי המהפּכה ברוסיה בשנת 1905. מן הדברים הבאים תלמדו לדעת, את יחוסי אל הספרות העברית החדשה ואל הקוראים, והיה לכם גם זאת לאחד מודויי הנפש של סופר עברי בימינו:
“אני וחברי לעט הננו עומדים בשנים היותר אחרונות כמו מ”חוץ למחנה". מה זאת? במי או במה האשם? האם דורנו – דור תחית הספרות העברית – כבר נסע ונגלה ממנו? האם קוראינו היו רק בני הדור העבר, זקני המשכילים העברים? האם באמת קוראינו, חובבינו, הולכים ונשמטים אחד אחד לעולם האמת? האם באמת, כי עוד מעט, ולא יהיה לנו, הסופרים העברים, קוראים כלל?
האם תחיה זו, התחדשות זו של השפה העברית ושל הספרות העברית, לא היתה אלא חלום בוקר, של משכים והולך, ענן כלה ועובר? האם בנינו את מקדש ספרותנו על אדמת חול ובאה רוח שאיננה מצויה ועקרתו והפכתו על פּניו והפּילה אותו למשאות? האם באמת בגדו כל בנינו בשפת אבותם, בירושת העם היותר קדומה והיותר יקרה, שבה צרר את נשמתו, נשמת דורות לאין מספּר?
או, אולי, דורנו עוד לא נולד וקוראינו, אשר להם נתפּלל, לא ראו עדיין את אור החיים? ומה אָנו, הסופרים העברים של היום, אלה מאתנו שלא הניחו עדיין את העט העברי מידם למרות סערות הזמן, למרות שונאינו בנפש, מנדינו ובוזינו, – מה אָנו, אחרונים או ראשונים? הננו מן הנחשלים, מן המאחרים לבוא, או, אולי, מן המקדימים לבוא? אתנו תמות תקופת התחיה העברית, או, אולי, הננו מן המבשרים תקופה חדשה, תקופה של תחיה עברית בכל הוד נצחיותה?
והסופרים והמשוררים העברים הגדולים, אם המה כבר יורדים מעל בימת החיים, מעל בימת ספרותנו, או, אולי, עוד לא עלו עליה?
“החיים המה נגדכם!”
כך קוראים לנו הבריות, ממין ידוע, אלה בשמחה, ואלה – בצער.
אבל האם טוב להיות עבדים כפותים להחיים, להחיים של היום, של השעה האחרונה? החיים המה נגדנו – ומה בכך! נהיה נא נגד החיים המנוולים וזרמתם, נהיה נא נגד המציאות השפלה ותביעותיה השפלות. בני אָדם בראו את החיים של היום, נברא נא את החיים והמציאות של מחר.
ואם אָנו, הסופרים העברים, שארית הפּליטה, לא נאמץ ולא נגביר את כל כחות רוחנו – הרוח הנובע ממקור הנביאים – לעשות זאת, יעשו זאת אחרים, מתנגדינו, אויבינו, אויבי רוח העם העברי ויוצריו.
השפה העברית היא שפה של שלשום ושל מחרתים – וזה יתרונה, על כן לא ידבק בה סחי החיים המרופשים של היום.
הז’רגון סופג אל קרבו בצמאון נורא את כל אדי השוק, את כל חלאת חיינו המכוערים והמזוהמים של שעת-ההוה.
על כן תהיה נא הספרות העברית למצודה לאצילי הרוח, להגאון הלאומי, להתחיה העברית.
בני השוק, ההמון הגדול לא יקרא את פּרי רוחנו. טוב. רעיון של עונג הוא להסופר העברי לדעת, כי אותם הקוראים הקופצים על ספּורים וציורים, המלאים נבול-פּה וזמה, או דברים של מה בכך ומעשיות של הבלים סתם, – כי אותם הקוראים לא יקחו את ספריו בידיהם ולא יגעו בהם.
יש ספרים שהמה מטמאים את הידים, ויש ידים שהנה מטמאות את הספרים 3.
לא כמותם של הקוראים כי אם איכותם הוא העיקר. ומי יודע אם לא אותה הספרות העברית המנוצחת של היום, אם לא תהיה המנצחת של מחר?
מי יודע?
אני מאמין, עוד יותר: אני יודע כי כן יהיה, יען כי כן מוכרח להיות.
בכל אופן: אחרי הקוראים לא נרדוף, בכנף בגדם לא נסחב אותם אל בית מקדשנו.
אלה הצריכים לבוא, – יבואו מעצמם.
ראובן בריינין
ניו-יורק, ר“ח סיון תרע”ז
-
הציורים והשימות בכרך זה נכתבו בזמנים שונים, ורובם לפני כעשרים שנה. ספּורי וציורי מזמן המאוחר יכנסו לכרכים אחרים. ↩
-
האבטוביוגרפיות וודויי הנפש הידועים בספרותנו הם: תולדותיו של אריה די מודינא (מת בשנת 1648) ונכדו יצחק מן הלויים (בספרו “מעשה חכמים”), של אברהם קונקי, בראשית המאה הי“ח, של הגאון יעב”ץ בספרו “מגלת ספר” (נדפּס מתוך כתב–יד בשנת תרנ“ז על ידי ”אחיאסף"), של שד“ל, בגליונות ”המגיד“ של השנים הראשונות, שיצאו בליק, של מרדכי אהרן גינזבורג, בספרו ”אביעזר“ ושל משה ליב לילענבלום, בספרו ”חטאות נעורים“, נדפּס לראשונה בשנת תרל”ו בווינא. ↩
-
הדברים האלה יצאו מפּי עטי בשעת המלחמה הנמרצה עם אויבי השפה העברית, שהשליכו עליה שקוצים בלי הרף.מני אָז נשתנו דעתי והשקפתי על הספרות בלשון העם המדוברת, על סופריה בעלי הכשרונות ועל קוראיה, אולם השארתי את ודוי נפשי בצורתו הראשונה בלי כל שינויים.ר.ב. ↩
א
אָבי היה חיט עני. הוא היה יהודי פשוט, ירא אלהים וזהיר במצותיו, גם בן-תורה במדה ידועה. זוכר אָנכי שאָבי היה אוהב לספר לילדיו, כי בקרב משפּחתו היו לפנים לא רק חיטים וסנדלרים, כי-אם גם מלמדים ומופלגים בתורה.
עוד היום זוכר אָנכי את נגוניו המלאים תוגה, שעל-ידם היה מטעים בשעות עבודתו לקוטים ידועים מפּיוט ומסדר תפלות השנה. ביחוד היה אָבי אוהב לשורר “כל נדרי”, “ובכן תן פּחדך”, “וכל מאמינים”, ומתאמץ לחקות קול חזן ידוע בשם “חיים כנור”. הד הנגינה העצובה הזאת ישמע באָזני עוד עתה, גם בשעה שהנני יושב בבית הזמרה ומאָזין לשירי עם נכר.
אָבי היה חוזר על הכפרים ועל אחוזות “הפּריצים” לבקש שם מלאכה. ואם אך מצאה, היה עובד יומם ולילה, עובד עד כלות כחו ועד כבות אור עיניו. אַף רגע אחד לא היה מסיח את דעתו מאשתו ומילדיו. הוא היה בעיניו הטפל, ובני-ביתו – העיקר. בכל אותם הימים שהיה עובד בבתי נכרים לא היה מביא אל פּיו כל אוכל מבושל, מלבד פת קיבר ומים חמים.
אולי חפצתי לצייר כיום את צורת אָבי על הבד, את חוטמו הגבנוני, את סנטרו החד, את זקנו הדל, את עיניו הטרוטות, את גופו הכחוש ואת קומתו הכפופה, אָז הייתי מוסר להרואים רק ציור של בריה מוגת-לב, ציור של צל אדם. אולם את האור המיוחד שהיה נוצץ לרגעים ידועים בעיני אָבי, את בת-השחוק הנעימה, שהיתה מרחפת לפעמים על שפתיו החורות, ואת ארשת-פּרצופו המיוחדת, – זאת לא אוכל, לא אני ולא צייר אחד, לתאר כמו. האמנות הציורית מוסרת לעין הרואה רק את צורת הדברים, אבל לא את פּנימיותם; רק את הקליפּה, לכל היותר את חזיונות הנשמה, אכל לא את נשמת הנשמה.
אמי היתה יהודית פשוטה וצנועה. גם קרוא וכתוב לא ידעה. בנעוריה היתה יפה מאד. זה היה יופי של אשה עבריה, שלא ידעה וגם לא שמעה מעולם כי יפה היא. אמי לא התבוננה מעולם אל יפיה שהיה נפלא במינו. ראי לא היה בבית הורי, ואמי גם לא הרגישה מעולם כל צורך בכל אשר כזה. שערותיה השחורות היו תמיד מסותרות תחת צעיפה הלבן, ובכל פּעם שהיתה נכונה להעביר עליהן מסרק, כסתה מתחילה את “הספרים הקדושים” (בבית אָבי, למרות שהיה עני מדוכא, נמצא ארון לא-גדול מלא ספרים, אשר הוקירם כבבת עינו), לבל יראו, חלילה, את פאר ראשה. אָזניה לא שמעו מעולם חלקות, חלקות אשר בלעדן אין “האשה של העולם” יכולה לחיות ולהתקיים אף שעה אחת.
בית הורי היה צר וקטן, בכל-זאת שררו נקיון וטוהר בכל זויותיו. הילדים, אחי ואחיותי, שהיו רבים בבית, היו תמיד מכובסים ולבושים בגדים שלמים ונקיים. ידי אמי היו תמיד מלאות עבודה ואף רגע אחד לא נחו.
לעולם לא אשכח את השחוק המאושר שהיה מרחף על שפתי אמי בשעה שהיתה משתעשעת את יונקי שדיה, את צפצופּיה ופטפּוטיה הרכים והנעימים, את חקוייה המלאים ילדות רעננה, את עיניה המאירות והמפּיקות תוגה קלה ומיוחדת במינה ואת השלוה הקדושה שהיתה שפוכה על פניה החורות מעט. בשעה שאָנכי מעלה בזכרוני את אמי ואת אחד מילדיה על ברכיה, אָז רואה אָנכי בעיני רוחי את ה“אם”, אשר לפניה ישתחוו כל האמנים הפּייטנים, אָז, רק אָז, אָבין, אשיג את כל הקסם ואת כל ההוד העליון שבציור כזה. אולם הציירים הגדולים, אשר שאפו כל ימיהם לתאר את הטפוס העליון של ה“אם”, המה לא זכו לראות יופי צנוע בכל זיוו הנשגב ובכל מנוחתו הפּנימית, כאשר ראתה עיני אני בפני אמי. עיני הציירים רואות על-פּי רוב רק יופי חצוף, או יופי מתכסה במסוה הצניעות, יופי שכבר חללוהו עין רואים, עין המתאוים. כי היופי שעינים חושקות ראוהו וחמדוהו, כבר הועם והורד מקדושתו.
יודעים אנחנו, האמנים, לתאר כמו את אברי גופה של האשה; נקל לנו לצייר גם את שמלותיה, כפליהן וקמטיהן בכל קויהן, וגם את העדיים והתכשיטים התלוים עליה; אולם קצרה ידנו לתפוס ולקבוע על הבד את טוהר נפשה, את רגשותיה, רגשות אם, את אותה הצניעות ואת אותה התמימות שיש בהן הוד עולמים, – בקצור: את נפש היופי. היופי ממין הזה איננו יכול להתרגם כל צרכו בעזרת המכחול והצבעים. האמן שהוא מנסה את כשרונו לתאר את הנפש שביופי נמצא תמיד בבחינת “צייר ושייר”.
אָבי האמין, לא אדע מדוע, כי נוצרתי לגדולות. תקותו היתה חזקה כי אהיה לרב וגדול בישראל, ואמי הגדילה עוד בתקותיה ובחלומותיה לעתיד. לכן אין כל פלא אם אָבי העני לא למדני מלאכתו הוא, למרות אהבתו אותה. עד השנה השלש-עשרה לימי חיי למדתי בחדר מלמדים, ואף כי לא הייתי מתמיד בלמודי, בכל-זאת ראיתי בהם ברכה. ובצאתי מחדר מלמדי נכנסתי לבית-המדרש ועתותי נמסרו לידי. בבית-המדרש הייתי יושב אָמנם בכל יום מן הבוקר עד שעה מאוחרת בלילה, אך לא הרביתי ללמוד ולהגות בספרים. כמעט בהבל ובבטלה הייתי מבלה שם את זמני. עצל לא הייתי מטבעי וגם נפשי לא געלה בתלמוד ופוסקים, אך איזה געגועים פּנימיים, איזו שאיפות עמומות היו מסיחים את דעתי מהגמרא, שהיתה מונחת לפני בכל מלוא ארכה. נפשי שאפה למרחביה, והאותיות המתות לא יכלו למלא את צרכיה, אשר אך זה החלו להתפּתח. ויהי בכל עת אשר התגבר עלי השעמום, הייתי מצייר בעט-עופרת צורות שונות על גליון נייר. בחשק מיוחד הייתי מצייר את צורותיהם של השמש, של הפּרוש ושל הגבאי הקנאי ועז-הפּנים, אשר בבית-מדרשנו. את הצורות האלה, אשר היו מעוררות בי מורא ופחד או בוז וגועל נפש, הייתי מצייר בכל פּעם בנוסחא אחרת; הגדלתי את כעורן והוספתי על נולותן הטבעית. מלאכתי זאת היתה בעיני עצמי כמין מעשה-נערות, כדבר שיש בו להתביש בפני זרים.
זוכר אָנכי: פּעם אחת ישבתי בבית-המדרש בליל חורף. הבחורים אשר למדו בו כבר ישנו על הספסלים, על התנור ועל השולחנות. בחוץ היתה רוח סועה, אשר קול שריקתו חדר מבעד החלונות והדלתות. את החשכה אשר בבית האירו רק נרות-חלב אחדים. הצללים טפסו, דלגו על הקירות הכהים. ארונות-הספרים והעמודים נראו לי פעם כבריות משונות, אשר הפילו עלי אימה, ופּעם כשלדים יבשים. בראשי היתה ערבוביה משונה: גזרי סוגיות של דיני נפשות, טומאה וטהרה; בתים בודדים מהשיר “הדעת והמות” של אד"ם הכהן, ועוד קרעים שונים מספרי “השכלה”, אשר קראתי “בגנבה”. אולם לבי היה מלא רגשות, ודמיוני – מחזות מחיי הכרמל והשרון. ביום ההוא קראתי את הספור “אהבת ציון”. תמונת תמר לא סרה מעל עיני. אויתי, חמדתי את יפיה. זמן רב ישבתי שקוע במחשבותי ורגשותי. הייתי חולם בהקיץ. נשאתי את עיני מעל הגמרא הפּתוחה לפני, והנה – בפנה אצל ארון-הקודש תמר נצבת כמו חיה בכל הוד קומתה: שערותיה השחורות פזורות על כתפותיה, עיניה מאירות כאבני-שהם ושחוק נעים ומלא עדנים מרחף ומשתעשע על שפתותיה – אלמוגים… היא עומדת ורומזת לי… ושמלותיה נופלות מעליה לאט לאט. גופה הערום נגלה אלי בכל הוד קסמו… רעד עובר בכל יצורי גוי וראשי סחרחר עלי. פּתאום חרג אחד השולחנות ממסגרותיו, אחד הנרות הדועכים כבה, קול הסופה בחוץ ונחרת הבחורים בבית עולה בלול באָזני – והתמונה נעלמה. ראיתי רק את הפרוכת והארי המוזר השזור עליה. עוד הפּעם דומיה. מחי ישן כנדהם, רק לבי ער ואני שומע את דפיקותיו. הוצאתי גליון נייר לבן מבין דפּי הגמרא ואתאר עליו את תמר בעינים חולמות ומלאות געגועים ותאות-נפש. לא שמעתי עוד את יללת הרוח, לא ראיתי עוד את הצללים הבולעים את הבימה, כי כל חושי היו נתונים אל התמונה, אשר ציירתי בעט-עופרת…
והנה פּתאום יד נגעה בי… התעוררתי… נבהלתי. ראיתי לפני את תנחום הפּרוש. הרגשתי את ידו הקרה והלחה. זו היתה צומת גידים מכוסים עור קמוט וצמוק כקלף ישן. עיניו היו ממולאות מין חומר עכור, בלי אישון ואור חיים; פּיו – בלי שנים, קדקדו המחודד – בלי שער, וכולו נגלה אלי כצלם-בלהות. בשרי סמר מפחד.
– מה אתה עושה? מנוול!… שקץ, מומר להכעיס… על הגמרא… ובמקום קדוש…
שמעתי רק את קולו, קול עמום ומפּיל אימה, כקול היוצא ממעמקי קבר, אולם את דבריו, מוסרו וקללותיו לא שמעתי… לא הרגשתי גם את ידו הצנומה, אשר נחתה על לחיי… רק שביבי אש מכל המראות והצבעים רקדו מול עיני… צלמו התפוגג בצללי-הבית, ובתוך העלטה פורחות ובוערות האותיות שעל לוחות ארון-הקודש, והאותיות מצטרפות למלים: “לא תעשה לך פסל”!…
אחד מהציורים אשר עשיתי בעט-עופרת נתגלגל ובא במקרה לידי בעלת-אחוזה פולאנית ושמה סלובצקיה. היא היתה בתולה זקנה ועשירה מאד, קמצנית עד לשגעון. טוב היה לה, כי ינקרו את שתי עיניה, מאשר תתן מכספה לזר אף פּרוטה אחת; אולם לפעמים בהתגבר עליה שגעונה היתה גם ותרנית ופזרנית בלי כל חשבון. את הכלבים והחתולים אהבה יותר מקרוביה וגם מנפשה היא. באחד הימים נמאסו עליה בעלי החיים האלה, אשר בחברתם בלתה את ימיה ולילותיה, – ותשליכם מעל פניה באין חמלה. ואָז החלה לתמוך בכספה ביד ציירים וציירות, אשר מצאו חן בעיניה.
אָבי היה בא מזמן לזמן אל אחוזתה, שהיתה לא רחוקה מעירנו, לתקן את בגדי עבדיה ומשרתיה. והנה קרה הדבר, שמבין אחד הספרים, שהיה אָבי נושא אתו בתיק הטלית ותפלין, נפל אחד מציורי, צורת “התקיף” של קהלתנו, ונתגלגל ובא לידי סלובצקיה. ויהי כראות הפּולנית את ציורי זה, ותצחק בקול רם ותקרא: הלא זה הוא היהודי “התקיף”! בעטי הארכתי את חוטמו הכפוף ועקמתי עוד יותר את גבו המעוקל. גוזמא ציורית זו מצאה חן בעיני הבתולה הזקנה, אשר היתה מלאת חימה על היהודי הנצחן, שפגע פעם בכבודה.
– מי הוא הצייר האמן, – שאלה סלובצקיה את אָבי – אשר ערך דמות כל-כך נכונה להכלב הזקן הזה?
– בני הבכור – ענה אָבי, ולבו מהסס בו מבלי דעת מדוע.
– הגד לבנך, כי בעל כשרון גדול הוא, וסופו להיות צייר נעלה…
– צייר? חלילה! – קרא אָבי וחיל אחזו, כאילו השמיעוהו דבר נורא – בני הוא למדן גדול והיה יהיה לרב בישראל…
סלובצקיה שחקה בקול גדול ותקרא:
– לו תשמעני, משה’קה, ותשלח אלי את בנך, והיה אם ימצא כשרונו חן בעיני ואשלחהו על חשבוני לחוץ למדינה, למען ישתלם שם בחכמת-הציור ותתימר פולין בכבודו…
– קטנתי גבירתי הבהירה, מחסדיך… אנחנו הננו יהודים פשוטים ומחזיקים בדת אבותינו…
– לא האמנתי, כי אתה, משה’קה החייט, תמאן לקחת חסדי זה. הלא כאשר יהיה בנך לאחד הציירים הגדולים ועשה עושר רב, ואת הכסף הלא יאהבו כל היהודים!
– רב תודות לך, גברתי רבת-החסד, על כל הטוב אשר את אומרת לעשות לבני, אבל אָנו אין לנו חפץ בעושר, גם במועט הננו מסתפּקים…
– כן, מבינה אָנכי מה חפצך… אתה חפץ, כי בנך יהיה לסרסור, למלוה ברבית, כי יהיה נוכל ועלוקה… עקשנים הנכם היהודים וכפויי טובה.
– חלילה, חלילה, גבירתי הרוממה, – לא זה חפצי… הן גם אני הלא אינני עלוקה…
– למה לי לגבר עם הדיוט כמוך? – קראה סלובצקיה בקצפה – אראה את בנך ואדבר אתו, והוא יבין לרעי.
הפּולאנית קיימה את דבריה. היא באה העירה ותקראני על-ידי אחד ממשרתיה לבוא אל ביתה, שעמד בגן גדול ומלא פרחים מגודלים ורבי-קומה, אשר היה נעול בפני כל היהודים של עירנו. אָנכי, אף כי לא ידעתי מה חפצה, בכל-זאת לבשתי בגדי-שבת, ואמהר לבוא אליה.
סלובצקיה קבלתני בחבה יתירה ותושיבני על כסא רך ממול פּניה. גמגמתי בלשוני ולא ידעתי לבחור מלים פּולניות, שלא רב היה מספרן באוצר זכרוני, אולם היא הוסיפה להסביר לי פניה ולשונה, ותהלל את יפיי בפני. היא העבירה את ידה הצנומה על קוצות ראשי ועל חלקת צוארי, כאשר היתה רגילה לפנים לעשות לכלביה וחתוליה אהוביה. כבן שמונה-עשר הייתי אָז, ובפעם הראשונה בחיי שמעתי, כי יפה אָנכי. נעים היה לי עד מאד לשמוע דבר זה, אם כי הדברים יצאו משפתים נובלות.
– היש אתך, בחור, מציוריך? – שאלתני סלובצקיה.
מששתי את צלחת-בגדי, ואמצא בה ציורים קמוטים אחדים. בבושת-פנים הגשתי אותם לידה.
היא הסתכלה בהם מקרוב ומרחוק, כבקיאה בדבר, ותקרא בהתפעלות רבה:
– אָכן כשרון גדול יש לך לצייר צורות, סקירתך חדה והיא תופסת את הקוים הדקים המיוחדים שבפני כל אדם.
אף כי לא הבינותי היטב את כל דבריה בכל-זאת מלמלתי בפי מלים בודדות, שהיו מכוונות להביע תודה.
– מדוע אתה מצייר רק פּני גברים? – סלובצקיה נעצה בי את מבטה החודר.
– יען, יען כי… גם אָנכי בעצמי לא אדע… בפני הנשים לא הסתכלתי מימי היטב.
תשובתי העירה צחוק מוזר על פּניה הכמושות.
כעבור רגעים אחדים של שתיקה, החלה הפּולנית לדבר בהתפּעלות מיוחדת על היופי ושלטונו בעולם, על האמנות וערכה בחיים ועל הציירים הגדולים ופרי יצירתם. אָנכי ישבתי בראש נטוי לארץ ואבלע את כל דבריה בצמאון רב. רבים מדבריה היו נשגבים מבינתי אָז, אבל הדברים אשר הבינותי נהיו חדשים ונפלאים בעיני וירימוני על. באותה שעה נדמה לי, כי הבתולה הזקנה והמכוערה הזאת היא גם יפה ונעימה, וחוט של חן מתוח עליה.
היא היתה כנראה, שבעת-רצון מהרושם, אשר עשו עלי דבריה, ותשאלני אם יש בחפצי ללכת למינכן וללמוד שם בהאקדמיה את חכמת הציור.
עיני נהרו מרוב שמחה והדבר לא היה בי.
– אם תשמע לעצתי ותלך מינכנה, אָז נכונה אני לשלוח לך כסף בכל חודש די מחיתך ברוח וגם שכר למודיך.
דבריה האחרונים העירו בי תקוה לחיים חדשים, לחיים ברשות עצמי, לחיי חופש ואושר, רחוק מבית-המדרש ומהבטלנים שבו.
– בכל חפץ לבבי הנני נכון לשמוע לעצתך, גבירתי הבהירה, אך הורי לא יתנוני לעזוב את ביתם…
– אם הוריך לא יאבו, – יעצה לי סלובצקיה – אַל תשמע להם. קללת אלהים רובצת על אחיך היהודים. בסנורים הוכו ולא יראו ולא יחושו את האויר והיופי… אולם עלם כמוך, אשר רוח אלהים בו ורגש היופי נגע בלבו, עליו להתרחק מן הכעור ומחיי-הרפש.
– טוב הדבר, גבירתי ואשת-חסדי, – עניתי אחרי דומיה ממושכה – הנני נכון ללכת מינכנה גם למרות פּי הורי…
ואולם אך התמלטו הדברים מפי – ויגפני לבי על זה. כחוטא ופושע הייתי בעיני ברגע ההוא, וסלובצקיה נראתה לי כמסיתה ומדיחה, אשר פתתני ללכת לעבוד אלהים אחרים. אבל היא מלאה פּיה שחוק של נחת, אשר האיר כמעט את חשכת מבטה, ותך בכפיה היבשות על כתפּי הבריאות ותקרא:
– הידד, יהודי שחור-השיער ושחור-העינים. עלה והצלח!
הודיתי להפּולנית בתמהון רוחי ובבלבול לשוני, ככל אשר יכולתי.
– לך בשם אלהים. בעוד ימים אחדים אָבוא במרכבתי אל בית הוריך ואקחך עמי להובילך עד חצר-מסלת-הברזל הקרובה. תעודת-מסע אָביא לך, גם כסף להוצאות הדרך ומכתבי מליצה למורי האקדמיה במינכן, למען ינהלוך בעצתם וישגיחו בעין פּקוחה על התפּתחות כשרונך.
השתחויתי. חפצתי לנשק את ידה הרזה, אך לא ערבתי את לבי. שפתי לא נשקו עוד אשה, מלבד את אמי.
– זכור ואַל תשכח כל ימיך, – קראה אלי סלובצקיה ברגש – כי נוצרית, קתולית הוציאתך מעבדות שפלה, מבית-המדרש המגואל לחיי חרות של אמן, היא הרימתך מאשפּתות לשמי השירה והדמיון. וגמולי יהיה: כאשר יפרח כשרונך ויגדל, אָז תאר תתאר את אם האלהים, את מרים הקדושה, ואת הגואל, אשר בעונותינו הערה למות נפשו, בכל יפים וקדושתם. היהודים המיתו את משיח-אלהים, ועליהם גם להחיותו באמונתם. כי רק צייר יהודי מסוגל לזה.
בצאתי מבית סלובצקיה הייתי כחולם. לא יכולתי האמין, כי כל זה שמעתי וראיתי בהקיץ. ניסיתי לצרום בצפּרני את בשרי, ורק בהרגישי כאב נוכחתי, כי ער אָנכי. המלות “יופי”, “נועם”, “חן” צללו באָזני, זמזמו במחי, כאילו שמעתי אותן בפעם הראשונה בחיי, וינסכו עלי רוח דמיון חזק. עברתי על פני בית-המדרש ויראה בעיני כחורבה ישנה, כמעי מפלה. קולות הבחורים הלומדים בו, אשר התפרצו מחלונותיו, נשמעו לאָזני כקול קינה ובכיה ממושכה, כאנקת אסירים וכיללת מעונים ומוכים.
נדתי להאומללים האלה, הקבורים בחייהם בין החומות…
שבתי לבית הורי. אָז נבהלתי לראות את הדלות הנוראה, השוררת בכל הפּנות. נדמה לי, כי בפּעם הראשונה הנני רואה את פניה הזועפים. עד העת ההיא לא הרגשתי את מרירותו של העוני. להפך: מאושר הייתי בעיני. בשכונתנו היו עניים יותר גדולים מהורי, עניים הרעבים ללחם יבש. עיני אמי היו צופּיות בכל אשר בבית; והיא ידעה למתוח חוט של פיוט מיוחד על העניות הערומה והזעומה. אולם עתה שונו בעיני פני החזיון. ריק ושומם נראה לי הכל בבית. ענן וערפל רובצים בכל הזויות והעוני נשקף משם בפניו המגואלים. הרצפּה בביתנו היתה אָמנם נקיה, אַך בלתי משוחה בששר וערומה מבלי מרבד; על החלונות לא היה גם זכר לוילונים, ונראו כעינים בלי גבות שער; הספסלים היו קשים, וכל כלי הבית – פשוטי כלי עץ. חפצתי להסתכל בראי ולהוכח אם באמת יפה אני, אם באמת שערותי שחורות ככנפּי עורב ועיני נוצצות כגחלי אש, כאשר השמיעה זאת סלובצקיה באָזני, אולם בביתנו לא היה גם סימן של כלי כזה. שחותי על כד המים ואסתכל בהם, אך פני נראו עקומות ותויהן מטושטשים. הדבר הזה הרגיז את רוחי. מנעורי הצטיינתי בזכרון מיוחד לאצור בקרבי את רשמי המראות החיצוניים. הנוי וההדר, והכלים היפים והתמונות היקרות, שראיתי בפעם הראשונה בבית סלובצקיה – רחפו מול עיני, והוספתי על תפארתם גם נופך משל דמיוני, לכן נראה לי עתה כל אשר בבית הורי כתכלית הכעור וכסמל העוני. גם הארוחה אשר הגישה לי אמי בפניה המאירות, לא נעמה בפעם הזאת לחכי. גם קולותיהם וצעקותיהם של אחיותי ואחי הקטנים רצעו הפּעם את מחי כדקירות מחט.
– מה לך, בני, – הוכיחה אותו אמי – כי כה נמאס עליך כל אשר בביתנו? לא נחטא לאלהים, בן יקר, – יש עניים יותר גדולים ממנו, יש דלות יותר נוראה. הלואי לימים הבאים לא יגרע מצבנו. מאכלי לא יערב לחכך, אבל התעלה על לבבך מה יאכל אָביך כל ימי השבוע בנדדו מאחוזה לאחוזה, מכפר לכפר? – גם כף תבשיל חם לא יביא אל פיו. ובשביל מי הוא עובד וסובל יסורים קשים, בשביל מי הוא יושב כפוף כאגמון על מחטו כל היום ומרבית הלילה? – הלא רק בשבילנו. הן למדן אתה ותדע את הכתוב בספרים הקדושים יותר ממני, הלא יודע אתה מה שכתוב בתורתנו, כי חטא ועון גדול הוא להתאונן על אלהים, – אַל יחשוב לך זאת לחטאה!
מוסר אמי הרגיז את רוחי. לא נזהרתי בלשוני, ואענה אותה מעט קשות. זו הפּעם הראשונה בחיי, אשר עברתי על מצות כבוד אם. אָז נפתח מקור הדמעות בעיניה. היא בכתה לגורל אָבי, על בריאותו כי התמוטטה ועל עיניו אשר התחילו להיות כהות, עד כי קשה לו להכניס חוט אל קוף המחט. וכל מה שבכתה אמי יותר, כן העלתה את חמתי יותר.
הריב שהתפרץ ביני ובין אמי היה בו מעין נקודת-הפּרידה, אשר תתגלע לראשונה בתא-החי, בטרם אשר יתחלק לשנים. זאת היתה הנקירה הראשונה של חרטום האפרוח המתבקע מביצתו.
בקצפּי הודעתי לאמי, בלי הכנות והקדמות, כי בעוד ימים אחדים אסע למינכן ללמוד שם את חכמת הציור, ולא אהיה עוד למשא לא עליה ולא על אָבי. אמי שמעה את דברי ולא הבינה עד מה. מעולם לא שמעה את שם העיר מינכן ולא ידעה מה היא חכמת הציור. אבל לבה נבא לה, כי נכון אני לעשות מעשה רע, כי רוח רעה עברה עלי ותוליכני שולל.
בחוש-האם הדק הרגישה מהר, כי אָמנם לא שקר דברתי לה, כי אָמנם נכון אני להרחיק נדוד מקנה, אָז החלה לבכות ולהאָנח, ותתאמץ להאיר אלי את פניה ולהרך את קולה. אולם לעולם לא אשכח את חוט-היגון, אשר נמתח פתאום על פניה, שהיו תמיד בהירות, את הצל אשר העיב את גבות עיניה, למרות התאמצותה להיות שמחה ושלוה.
היום ההוא ערב שבת היה.
לבבי נשבר בקרבי למראה התוגה, שהבאתי ללב אמי. ואף כי ידעתי מראש, שהתנגדותו של אָבי לנסיעתי העתידה תהיה עוד יתר עצומה ויתר עקשנית משל אמי, אשר רק בכה תבכה ותתמוגג בדמעותיה, בכל זאת לא יכולתי לוותר על נסיעתי, או גם לדחותה ליום או יומים. שאפתי לחופש, לעמידה ברשות עצמי, לאָפיני חיים אחרים, לסביבה חדשה, לעבודה חיה ופוריה ולעולם יותר רחב ויותר נאה. המציאות היבשה, הקרה, העצובה, שהייתי שקוע בה בעירי הקטנה, נמאסה עלי פתאום על לבלי גבול. לא יכולתי הבין, איך חייתי שמונה-עשרה שנה בתנאים קשים כאלה ולא בחרתי מחנק לנפשי. דמיוני העז צייר לי את העולם, המחכה לקראתי במינכן בצבעים בהירים ועליזים. קויתי למצוא שם שמים חדשים וארץ חדשה. רוח השירה נחה עלי ותשאני בכנפיה הרכות לעולם שכולו אגדה. אולם ברגעים אשר רפו כנפיה, נלחמו בי שתי נפשות: אחת מהן משכה אותי מטה – אל בית אָבי והשניה מעלה – למרחקים. האחת היתה רכה, והשניה קשת-עורף.
כמעט שלא בידיעתי ושלא ברצוני, כי-אם על-ידי דחיה פנימית עורת, עשיתי הכנות שונות לדרכי. אָמנם אָנכי עשיתי כל זאת בצנעא, כמעט שלא במתכוון, אבל מאמי לא נעלם דבר. היא לא ראתה זאת אָמנם, אבל הרגש הרגישה. כל רגע היה ביום ההוא בעיני כשנה שלמה. חשתי את ביאת המשבר ופרק המעבר.
אמי, אף כי התאמצה לבלתי האמין לדברי, שבעוד ימים אחדים אעזבנה, אף כי קשה היה לה גם להעלות על דעתה, כי אכעיס אותה ואת אָבי ואעשה מעשה שלא נשמע כמוהו, בכל זאת בסתר לבבה כבר חשה את צער הפּרידה, לא רק במקום, כי-אם גם ברוח, צער הפּרידה שיש בו מעין צער המיתה, – ולפעמים גם קשה מזה. אולם למרות צערה ומבוכת נפשה, היתה טרודה כל היום בהכנת התבשילים לשבת. מתכוונת היתה לעשות הכל בזריזות, בנקיון ובדיוק רב כבכל ערבי שבתות.
ויהי כהתקרב שעת הדלקת הנרות, הפסיקה לרגעים עבודתה, נשקפה בעד החלון ותשאל בכל פּעם את נפשה: מדוע יאחר לבוא? מי יודע אם לא קרה לו, חלילה, אל אפתח פה לשטן, – אָסון בדרך. הוי, אומלל, היוכל היות כי ישבות בכפר? היא שואלת והיא משיבה לנפשה: לא יוכל היות. הוא צריך לבוא, הוא הלא יודע, כמה אָנו מחכים לו. הוי, מר נפש, כמה הוא סובל בכל ימות השבוע, והכל בשבילנו. רק בשבילנו הוא חי. לו, לנפשו, לא יבקש מאומה. הכל טוב לו.
וכאשר החל השמש לשקוע בקצה האופק, מהרה אמי לגמור את מלאכתה: הטמינה את החמין ותחתום את פי התנור, כבדה את הבית, סדרה את הכלים על מקומותיהם, הסירה את האבק מעל הקירות, גם רחצה את פניה לכבוד שבת.
– הוא הולך, – קראה אמי פּתאום, בהוציאה את ראשה מבעד החלון ובראותה בקצה הרחוב את אָבי ההולך שחוח בברכים כושלות.
אחי ואחיותי רצו לקראתו ויסירו מעל שכמו את ילקוטו, וכל אחד מהם התחרה לשאת אותו לבדו.
כאשר נכנס אָבי הביתה, עיף ויגע ומכוסה באבק-הדרך, נפלה קערה מידי אמי ותשבר. – “סימן טוב, אות ברכה!” – קרא אָבי ופּניו אורו, בראותו כי שלום לכולנו. עיניו הביטו בחבה רבה על אמי ועל ילדיו. אמי הגישה לו ספל מים חמים לרחוץ את פּניו. אחרי כן נתנה לו כוס טה ואת בגדי שבתו, אחרי נקותה אותם היטב. אמי הדליקה את הנרות בשבע מנורות נחושת, ובברכתה הטעימה בקול רועד ובכונה יתירה את המלים: “יהי רצון מלפניך, כי כאשר יאירו הנרות, כן תאורנה עיני הבנים בתורה”. ראיתי, כי מבין אצבעותיה, המכסות את עיניה, התגלגלה דמעה גדולה אחת.
אני, אָבי ואחי הצעירים הלכנו אל בית-הכנסת לקבל פני שבת מלכתא. עמדתי בין המתפללים כנדהם: ידעתי בסתר לבבי, כי זאת היא השבת האחרונה, שהנני מתפּלל ב“מקום קדוש” זה, שהנני רואה את קהל המתפּללים בו. באותה שבת היו כולם חביבים בעיני וקשה היתה לי הפּרידה מעליהם. כולם נראו לי בשעה ההיא כקרובים, כבני משפּחתי, כאוהבים ואהובים לי. נגוני החזן וסלסוליו המוזרים והנוגים ירדו אָז לתוך חדרי לבבי ויעוררו בי עצב ממאיר. הסתכלתי בפני אָבי שהתפּלל בכוונה, התבוננתי אל המנוחה השאננה השוכנת עליו, ויראה בעיני כאיש- הרוח, כבן-חורים. לא חייט היה זה, כי-אם בן מלכי-קדם לבוש בגדי עוני.
– שבתא טבא! – קראָנו פה אחד בשובנו, אחרי תפלת המערב, הביתה.
– שנה טובה! – נשמע קול אמי ואחיותי הקטנות.
– שלום עליכם, מלאכי השלום…
אך מלאכי השלום נכנסו הפּעם בפנים עצובות, ועיניהם המפיקות תוגה כוסו במסוה דמעות. נכונים היו לבכות על הפּרידה הקרובה לבוא.
אמי ישבה על יד השלחן. בכפה השמאלית תמכה את זרועה הימנית ובכפה הימנית – את סנטרה.
– בואכם לשלום, מלאכי השלום…
“מלאך השלום” הוציא אנחה דקה מאד… ברגע זה הכיר אָבי, כי איזה יגון מוצץ את דמי לב אמי.
– ברכוני לשלום…
קול אָבי רעד מאד, אך הוא הבליג על דקירת הכאב בחזהו ויוסף להתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה, וידיו כפותות על לבו. בגשתו אל אמי סטר על ראש חטמה סטירה קלה בקצה אצבעותיו. שחוק אָנוס רחף על שפתיה, אך בקצותן כמעט רעדו.
אָנכי, אשר ידעתי כי בשלי כל המבוכה החרישית הזאת, נגפני לבי. לא יכולתי לראות בצערם של הורי. סעודת הערב עברה בשיחות מצויות, שהיה בהן גם חולין גם קודש. בלילה קרא אָבי בתורה שנים מקרא ואחד תרגום, ואני עיינתי באחד הספרים. למחרת קרא אָבי כמנהגו, אחרי שנת הצהרים, בפרקי אָבות, גם הטה אוזן אל אחי הקטנים, אשר קראו לפניו את פרשת השבוע עם כל הפּרושים המחוברים לה. אמי היתה לבושה, כבכל שבת, בגדיה “החמודות”, אַך הנשמה היתירה חסרה הפּעם, נפקד מקומה.
אָבי לא שאל את אמי פשר דבר עצבה. כפּי הנראה, הבין מה צערה, אחרי אשר שמע, כי סלובצקיה קראתני אל ביתה. אמי לא ספרה לו אף ברמיזה, את הדברים הנוראים, אשר השמעתי באָזניה. לא רצתה להשבית את קדושת יום השבת ומנוחתו. אבל בתוך כל המנוחה העשויה הזאת היתה מורגשת סערת רוח ובכיה בלי דמעות, כאילו מת היה מוטל בבית.
עבר יום השבת.
– שבוע טוב!
– שנה טובה!
אָבי הבדיל על כוס איזה משקה דלוח. אמי ראתה, כי הכוס איננה מלאה ותשלך אל תוכה בצל, ו“המשקה” עבר על שפתיה, לאות ברכה.
אחרי אשר כבה אָבי את נר-ההבדלה ברסיסי הלח שעל השלחן, שר בנעימה עצובה ומלאת יאוש קר: “המבדיל בין קודש לחול, חטאתינו הוא ימחול, זרענו וכספנו ירבה כחול, וככוכבים בלילה”…
את בגדי השבת פשטו. המפה הלבנה ומנורות הנחושת הוסרו מעל השלחן. נשמת חול לבשה את בני הבית. רוח כהה שפך את ממשלתו בכל הזויות.
עתה באה שעה קשה. אמצתי את לבי, ואגד לאָבי בקול עמום:
– סלובצקיה שולחת אותי לעיר מינכן ללמוד שם את חכמת הציוד… גם כסף תתן לי להוצאות הדרך…
אָבי העיף עלי עין זועמת. אולם אָנכי כבשתי את רגש היראה, שהוליד בי מבטו זה, והוספתי לדבר:
– גם תשלח לי כסף מדי חודש בחודש למחיה ולשכר למוד…
– בא-בא-בי, בא-בא-בי… בים-בים, באם-באם… מזמזם אָבי את נגונו של “הזקן” בקול דממה דקה, כאילו לא ישמע כלל את דברי.
– היא אומרת, כי כשרון אמן לי…
אָבי שותק.
– ומה תהיה תכליתי, אם אשב בבית-המדרש ואלמוד?…
אָבי לקח את אחד הבגדים הישנים וישטחהו על השלחן לתקנו. אמי עמדה על ידו וידיה פרושות, כאילו חפצה לחסום את הדרך בעד החץ, אשר יריתי ללב אָבי.
– במינכן אשתלם במלאכת-הציור ותהיה אומנות בידי… התאמצתי להסביר את הדבר לאָבי.
אָבי לקח את המחט ויחפוץ להביא בו חוט לאור המנורה הכהה, אך ידיו רעדו ועיניו לא ראו מאומה. הוא קמט את הבגד כסמרטוט וישליכהו הצדה, ויקח ספר לעיין בו.
עמדתי על מקומי, כמו נטוע במסמר, ראשי שחוח ועיני נטויות אל אָבי. חכיתי לתשובתו.
אָבי שותק ועיניו תועות בספר.
– צריך אָנכי לנסוע, – גמגמתי בלשוני, – היא אומרת…
– היא אומרת, – קרא אָבי בחימה עצורה, בהעתיקו את הספר הלאה – היא אומרת – מי היא? אני, תהלה לאל, עודני חי, ובשום אופן לא אתן להארורה לשלוח אותך ולעשות בך כחפצה היא… שגעון, – לא אתנך להיות עושה-אלילים…
– אבל צריך אָנכי לנסוע…
– לך… נסע אל “כף הקלע”, אל כל אשר ישאך הרוח, והיה את אשר תהיה, אַך ידוע תדע, כי מן היום ההוא והלאה לא בני תהיה…
דברי אָבי האחרונים חלפו כחץ שנון בלבבי. לא יכולתי להתאפק ואקרא:
– אם כן אמצא את דרכי גם בלי עזרתך.
אָבי לא הוסיף לדבר דבר. הוא לקח עוד הפּעם את הבגד הקרוע לתפור עליו טלאים, וינגן בקול דממה אחד הפּיוטים בניגון קורע לב. כעבור שעה מועטה קרא מבלי הבט עלי:
– עשה את אשר תעשה, אבל דע לך, כי יש אל בשמים… עוד תנחם באחריתך…
– טוב… עניתי ברוגז.
– בני, מחמדי, יקירי, – קראה אמי בקול תחנה – מה תדבר?… הבט אל פני אָביך החורות, התדע כי בנפשו הוא?… חוס ורחם-נא על אמך, ואל תבגוד באלהי ישראל…
תחנוני אמי ודמעותיה המסו את לבי, אך מלה לא היתה בפי, כאילו ניטל ממני באותה שעה כח-הדבור וכשרון המחשבה.
– טפשה, – קרא אָבי בחבה אל אמי – למה זה תבכי?… ילך, יסע… על כרחו לא נעצרנו בביתנו… עוד יתחרט… סוף ההולכים בעצת רשעים תמיד מר…
אך אמי לא חדלה מלבכות ומלהתחנן אלי בדברים רכים לבל אסע… דומיתי הכאיבה את לבה עוד יותר, ותקרא:
– בני, למה תחריש?… דבר-נא דבר…
– היי בטוחה, אמי, כי לא אָמיר את דתי… רק תכלית בחיים אני מבקש…
– תכלית טובה… איך תחיה בארץ נכריה ובקרב הגוים?… מי יחמול עליך? הלא חלש הנך… בני, אל תעזבנו… אל תשמע לעצת המכשפה…
– אמי… צריך אני לנסוע… אל תבכי… צייר גדול אהיה… עוד תשבעי נחת…
– בני, מה תדבר? איך לא אבכה?… אָנכי טפחתיך, גדלתיך, השקתיך בדמי לבבי, – ועתה תרחיק נדוד, ומי יודע מה תהא אחריתך… מי יודע אם “לא תחליף את הדינר”…
– נשבעתי לך, כי יהודי אהיה על ימי חיי…
אמי הורידה ראשה; ריסי עיניה צבו מבכי; כח לא היה לה עוד לבכות. החוט אשר בידי אָבי נפסק פעמים רבות. הוא תפר רק למראית-עין, לבל יכירו מבוכתו.
למחרת בבקר עשיתי הכנות שונות לדרכי. אָבי האיר אלי את פּניו וידבר אתי רכות. אמי התהלכה אתי כעם ילד חולה.
בין כה וכה נודע דבר נסיעתי לבני עירי, ויהי להם הענין הזזה חומר לאגדות, להשערות, למעשיות וספורי-בדים. אלה מהם ספרו, כי סלובצקיה נתנה לי אלפי שקל וגם להורי נתנה כסף רב, למען אסע ללמוד את מלאכת-הציור, כדי לתאר אחרי כן את כלביה וחתוליה על הבד; ואלה מהם הודיעו מ“מקור נאמן”, כי הפּולאנית שלחה את תמונת הבתולה, אשר ציירתי בבית-המדרש, אל מלך אשכנז, והוא צוה להביאני אליו, למען יראה בעיניו את האמן-היהודי. אלה מהם נבאו, כי שם, בחוץ לארץ, אתפקר לגמרי. ואלה חשו לי עתידות, כי אהיה שם קרוב למלכות וגם לבני עמי אעשה טובות וחסדים.
ובבקר ההוא התאספו בביתנו שכנות ושכנים רבים. כל אחד מהם בא ואמתלא אחרת בפיו: זה בא להתיעץ עם אבי על-דבר תקון מכנסיו הישנים, וזו באה לשאול מאמי כף מלח. זה בא לקרוא זוגתו וימתין לה עד אשר תכלה להריק את תשעת קבי שיחתה, וזו באה לקרוא את ילדה ה“שרץ”. ויש אשר באו בלי כל “תירוץ מספּיק”, ויפערו פּיהם ויתבוננו עלי ועל הורי ועל כל תנועותינו. כולם חפצו לדעת את כל הפּרטים הנוגעים לנסיעתי. הורי הנבוכים התאמצו להסתיר את צערם מעיני השכנים, לבל ישמחו ה“שונאים”.
אני עמדתי על יד מטלטלי הדלים ואצרור אותם בחבילה אחת לדרכי, והנה פתאום ראו עיני בין השכנות הנאספות את רחל היפה. בית הוריה היה מול ביתנו, וכמעט יום יום ראיתיה, מבלי אשר ערבתי לבי לדבר אתה דבר. יפת-תואר כזו לא ראיתי בכל ימי חיי. קומתה דמתה לתמר. עיניה היו גדולות, שחורות, נוצצות כשוהם ובוערות כגחלי-אש, חיות ומדברות בשפת הפּרחים והמלאכים, מביטות אל העולם בתום, בבטחון ואמונה. קוצותיה השחורות והדקות היו יורדות תלתלים על שכמה ומתפתלות כנחשים. אודם קל וצח, המשתפך ומתנועע ככסף-חי, רחף על לחייה הלבנות כשיש, אשר גידים דקים וכחולים יעברו בו. שפתותיה הקטנות והאדומות היו כשתי דובדבניות, וצוארה הלבן מלא תנועה רכה, כצוארו של אוז-הבר.
בשעה ההיא, שעמדתי הכן לדרך, הופיע לפני יפיה של רחל בכול הוד מלכותו. בפּעם הראשונה בחיי חשתי בנפשי את כל עוצם הקסם של היופי – ואכנע מפניו. כל נימי לבבי הזדעזעו בי. ברגע ההוא הרגשתי, כי יפיה של רחל משתפך בכל אברי כיין מתוק ועז, כי אני שואפו אל קרבי כצרי אויר-האָביב והוא חודר ללבי ומחי כשירה נעימה.
רחל עמדה עצובה ובמבט עיניה התחננה אלי לבל אעזבנה. כמעט שמעתי את דפיקות לבה ואחוש את געגועיה עלי. רק ברגע ההוא נודע לי, כי היא אוהבת אותי, וגם לבי נמלא פתאום אהבה אליה. זה היה רגע גדול בחיי. נדמה לי כי כנפּים צמחו לי; ליצור אחר נהפכתי. מן הזכרונות של הרגע הגדול והקדוש הזה שאבתי ימים רבים אחרי כן את עוז יצירתי הפּיוטית. ובהיותי לאמן היה סמל היופי בעיני לא וינוס ממילו, כי-אם רחל, אשר פניה רחפו תמיד מול עיני.
ובאותה שעה, שהתגברה בלבי אהבתי לרחל, ומחשבה חלפה רגע בלבי להשאר בעיר מולדתי, למען אראה יום יום את פניה. – באותה שעה עצמה קרבה סלובצקיה במרכבתה, הרתומה לסוסים דוהרים, אל ביתנו. כשד משחת, כמלאך-המות נראתה אָז בעיני.
סלובצקיה הסבירה את פניה אל הורי, ותדבר אליהם בחבה יתירה ותנחם אותם ותאמץ לבם לבל ידאגו לי, כי אתה, במרכבתה, אסע עד התחנה הקרובה, ושם, במינכן, לא יחסר לי כל דבר והייתי לגאון ולתפארת לאַחי ולפּולין ארץ מולדתי.
ברגע ההוא קפצה זקנה איומה על פני אָבי, ואמי עמדה בלי נוע כנואשה ונדהמה. על דברי סלובצקיה אליהם לא ענו אף מלה אחת. אימה חשכה נפלה עליהם. ולבי נקרע לגזרים: קשה היתה עלי הפּרידה החרישית מעל רחל, אשר רק עיניה דברו אתי וקול דבריהן לא נשמע לכל זר, אבל גם תאות-החופש והשאיפה לחיים חדשים גברו בי, ולא יכולתי עוד להכניען בלבבי. אָז באה התקוה החנפה ותלחוש באָזני: לך מינכנה, ש תהיה לצייר גדול ותעשה לך שם, גם תבנה לך בית, אָז תשוב הנה ותקח את רחל, כשושנה מבין החוחים, ולך תהיה לרעיה ובאהבתה תהיה מאושר כל ימי חייך…
רוח לי.. לבבי רחב מעליצות מסותרה. נדמה לי, כי גם מעיני רחל נמלטה ברגע ההוא קרן-אור, שביב תקוה. היא הבינה לרחשי רוחי.
היו שלום! היו שלום! – קראתי בקול רועד ובלב נשבר.
אמי נפלה על צוארי ותבך.
– היי שלום! – קראתי לרחל בקול מלא יאוש וגם תקוה.
זמזום בקרב קבוצת השכנים והשכנות, לחישות ומבטי-חשד עלי ועל רחל. גם סלובצקיה הביטה עליה בעינים מלאות קנאה וזעם.
ורחל לא הסירה מעלי עיניה החולמות ולא ראתה את אשר סביבה. רסיסי-דמעה התנוצצו הפּעם בעפעפּיה וצל של יאוש חלף על טוהר פניה.
לקחתי את צרורי. סלובצקיה זרזה אותי לצאת מן הבית, לבל נאחר את מועד צאת המסע. אָבי משש בתרמילי, להוכח אם לא שכחתי לקחת אתי את התפלין והסדור “כתב תפלה”, אשר נתן לי לדרכי, באמרו כי בחוץ-לארץ לא אמצא סדור כזה. אמי הושיטה לי זוג גבינות קשות, אשר החזיקה אותן כשנה בעד אחיה, – שהיה מבטיח לה במכתביו לבוא אלינו מעירו, – וגם זוג אנפילאות של צמר – יותר לא היו לה – הטמינה במלתחתי.
יצאתי את סלובצקיה, ואתנו יצאו כל האנשים, אשר היו בבית, ונשב אני והיא במרכבתה, אשר סבבוה נערים וילדים כעדת דברים ויטפסו של קרנותיה וזיזיה הבולטים, וישרקו בשפתיהם להניע את הסוסים.
– שלום, שלום… – קראתי בקול, והדמעות שמו מחנק לצוארי.
אמי פרשה את זרועותיה, כאילו כוונה להצילני מידי ה“מכשפה”, אשר חטפה אותי ברשתה, ותבך בקול רם. אָבי עמד על סף הבית ועיניו נטויות אלי. אף קורט דם אחד לא היה בפניו. כמת נראה לי ברגע ההוא. יותר לא ראיתיו עוד.
רחל הלכה אל בית הוריה בברכים כושלות, ותשא אלי עיניה בפּעם האחרונה.
העגלון הניף שוטו על הסוסים, והמרכבה עברה ברעש על פני הרחובות הצרים.
עוד רגעים אחדים, והעיר וכל חוצותיה ובתיה הקטנים והדלים נעלמו מעיני.
ב.
בבואי מינכנה שכרתי לי חדר באחד הרחובות, אשר שם יגורו תלמידי האקדמיה לחכמת-חרשים. בימים הראשונים הייתי כמבולבל. הסביבה החדשה, החיים החדשים והשנוי הפּתאומי בכל תנאי-הוייתי נסכו עלי רוח שכרון והזיה. לא יכולתי תת לנפשי דין וחשבון מכל המעשים אשר אני עושה ומכל החזיונות אשר עיני רואה. כ“סהרורי” נדדתי בימים הראשונים בפרדסי העיר וחוצותיה. הבנינים היפים, ההיכלים והשערים והמצבות, בתי אוסף הציורים והפּסלים וכל שכיות חמדת הבירה העירו בקרבי רגשות בלתי-ברורים. בנפשי החל לצמוח עולם חדש, אשר גרעיניו היו מונחים בה עוד מימי ילדותי.
בימים הראשונים לא היה לי כל מכיר ורע. אחרי אשר הטיולים והנדודים ברחובות הקריה הלאוני והוגיעוני, וראשי היה עלי סחרחר משפעת הרושמים, בחרתי לשבת ימים אחדים כלוא בחדרי. בעיני רוחי ראיתי לפני רק את פּני רחל, ובעיני בשרי – רק את בעלת דירתי: אשכנזית זקנה. היא היתה מקפדת עד מאד על הנקיון ועל הסדרים בחדרי. בכל עת, אשר שמעה המולה דקה בתוך חדרי, היתה נחפּזה לבוא אלי לראות בעיניה, אם לא העתקתי איזה כלי ממקומו הקבוע, אם לא קלקלתי, חלילה, איזה חפץ ודבר. היא היתה חרדה על כל המטלטלים אשר בחדרי. כל יתד ויתד התקועה בקיר היתה חביבה עליה מגופה ונפשה. גברתי זאת היתה פטפּטנית יותר מדי. ותבקש בכל עת להריק לפני את אוצר מעשיותיה ואגדותיה אשר ירשה מאבותיה ואבות אבותיה. בעת הראשונה האָזנתי לכל ונסיתי להרבות שיחה אתה, למען ארגיל את לשוני לדבר אשכנזית. אבל רוב דבריה היו בלתי מובנים לי. את ידיעותי בשפה האשכנזית שאבתי מתוך התנ"ך עם הבאור, ובעלת דירתי לא השתמשה בסגנון הנביאים, כי-אם בסגנון השוק, אשר היה זר ומוזר לי.
כעבור ימים מועטים הריחו פרחי הציירים בחוש-טבעי דק את הפּרוטה, שהיתה מצויה עוד בכיסי, – ויתרועעו אלי. רובם היו בני ארצי, ומעוטם יהודים אשכנזים. אלה ואלה היו באים אלי לעתים קרובות ללוות מידי סכומים קטנים. שמחתי על החברה החדשה ועל שיחותיהם ווכוחיהם. ביחוד מצא חן בעיני מרגלין, אחד מבני עמי וארצי. את מדת כשרונו הציורי לא יכולתי אָז לערוך כמו, אבל התפעלותו והתלהבותו, שלא ידעו קץ וגבול, לקחו את לבי. מעודי שנאתי אנשים יבשים וקרים, בפרט אם המה “כנים וישרים” במובן ההמון.
כעבור שבועות אחדים אחרי בואי מינכנה, קראוני חברי החדשים ללכת אתם אל מרגלין. בית-מלאכתו, מין ארוה שוממה, היה מקום כניסה לכל חבריו ומכיריו. שם לא הפריעם איש מלצעוק, לריב ולהתוכח ככל אות נפשם.
בבית-המלאכה של מרגלין מצאתי חבר ציירים, מפסלים, חרטנים ורבים משאר בעלי המלאכות “היפות” ו“החפשיות”. ערבוביה נוראה שררה בכל פנות החדר הגדול, כמו אחרי מהפכה גדולה. מרגלין ישב על כן-עץ משונה, שערותיו הארוכות היו סבוכות ופרועות, זקנו בלתי עשוי ובגדיו זרים ומנומרים כבגדי אחד הלצים בקרקס, – והוא צועק בקול רם ונחר מעט:
– היופי הוא אלי, רק לו אשתחוה, רק לפניו אכנע. לאלהים אחרים חלילה לי לעבוד. כבר פרקתי את עולם מעל צוארי ובחקותיהם לא אלך. אולם רוב בני האדם מוכי סנורים המה ולא יראו את היופי השפוך על פני הטבע; ערלי לב המה וגם הרגש לא יגישהו.
– אל תפזר מליצותיך לריק, – קרא אחד מבני החבורה – דבר-נא אתנו בלשון בני אדם פשוטה, והגד-נא לנו מה חובת האמן כיום.
– חובתנו – קרא מרגלין ויקפוץ מעל הכן וילבש צורה כמתעתד להטיף מעל הבימה לפני קהל שומעים הצמאים לדבריו – חובתנו אָנו להוריד את היופי משמי שמיו, אשר שמה הושיבוהו האמנים הראשונים, אל בני האדם היושבים בשפל, בעמק ההויה. חובתנו אָנו לקרוע את צעיף הערפל מעל אלילת היופי ולהסיר את התבלול מעין הרואים…
– עוד הפּעם מליצות, עוד הפּעם פתגמים שגורים! – נשמעו קולות שונים, שהתבוללו והיו להמולת-קצף אחת.
מרגלין לא שם לבו להקריאות המפסיקות – שכפי הנראה, הורגל בהן ולא עצרו עוד כח לסכסך את חוט מחשבותיו – ויוסף לדבר בהטעמה מיוחדה:
– לא מליצות בפי. זוכר אָנכי כי בבואי בפּעם הראשונה למינכן חשתי כמבוהל אל בית-אוסף התמונות והפּסלים. אולם כעור אין עינים הייתי; לא ראיתי מאומה. ימים רבים הייתי משוטט בחדר הפינאקותיק החדש והישן ובחדרי “היכל-הזכוכית”, אַך כל התמונות והפּסלים אשר ראו עיני לא העירו בלבי כל רגש וכל מחשבה. לא ראיתי ולא הרגשתי את היופי המחיה אותם. אך באחד הימים נפקחו עיני לפתע פתאום, התבלול נפל מעליהן. אָז חשתי בלבי את שירת הצבעים, שירה רוממה ונשגבה. ויד מי עשתה זאת? אחת התמונות של רפאל חוללה בקרבי רוח חדש. אָמנם הוא היה צייר גדול!…
– גם אני מסכים, שרפאל צייר גדול היה, אבל אתה הנך עור גם כיום, – קרא אחד החברים והוא רזה ודל בשר, גבח וקולו דק כקול סריס – את הנך עור גם כיום, עיניך עוד לא נפקחו. שנים רבות תעבורנה עד אשר ילמוד האמן לראות, לראות את הצבעים וגוניהם. האמן האמתי רואה בכל דבר ודבר את הקוים המיוחדים לו, אותם הקוים המציינים את תכונתו הפּנימית ואת מהות עצמותו. האמן הגדול משיג את מעלת הראיה של גיטה, אשר היה רואה בחושך וחודר לתוך חליפות צבעי השחור באישון-ליל…
– סודות, רזים, – קרא מרגלין בכל מאמצי כחו, – הנסתרות למשוררים, ולנו הציירים – הנגלות!
– לא, אָחי, עור הנך וגם הנגלות כנסתרות לך. כל עולם הצבעים הדקים והענוגים, חליפותיהם, רקודיהם, שעשועיהם, התמזגותם והשתפכותם זה בזה נעלמו מעיניך. אתה, חברי, הנך רואה רק את הצבעים הגסים, הדוקרים את העין, הנך רואה רק את הקוים המסומנים היטב, אך אינך רואה את אותם הצבעים החורים, המתהוים, המרפרפים, הנראים ואינם נראים, הנתפסים בעין ואינם נתפסים; אתה אינך רואה אותן התמונות שהן בנות המציאות והדמיון גם יחד…
– באר-נא את דבריך האחרונים! – קראו רבים מבני החבורה.
– דברי פשוטים מאד: את התמונות האגדיות המרחפות בדמיוננו מימי ילדותנו הננו רואים ברגעים ידועים גם בקרב מראות המציאות המוחשית. בכל פעם אשר אני מסתכל, למשל, בשמיכות מצוירות ובמרבדים מרוקמים, הנני רואה בין התמונות המצוירות והמרוקמות באמת גם צללי ברואים משונים, ילדי דמיוני ורוחי. כל אחד ואחד מכם יודע דבר זה מן הנסיון. המציאות, האגדות, החזיונות והדמיונות מעורבים תמיד זה בזה. לכן הצייר הגדול יודע להעיר בדמיון הרואים על-ידי תמונות הלקוחות מעולם המציאות גם את עולם האגדה החי בסתרי נפשו של כל אחד מהם. אולם צייר כמוך, מרגלין, המוסר לנו רק את הסמנים הגסים של הדברים שהוא רואה בכל פרטיהם ודקדוקיהם, מבלי אשר יניח מקום לדמיון המסתכל, מבלי אשר יעורר בלב האדם את העולמות הנרדמים בו, – בעל מלאכה פשוט הוא ולא אמן. צייר כזה לא למד ראות ומוכה בסנורים הוא.
– כן, כן, – קרא צעיר גבה-קומה ובריא בשר אל הגבח, – הנך נאה דורש, אבל אינך נאה מצייר. אתם, היהודים, הנכם מכניסים פלפולים גם בחכמת חרשים. בכל הנכם מבקשים את הנעלם, את האין-סוף, או את הכונה והמחשבה. אני, למשל, הנני מצייר כל דבר העושה עלי רושם נעים, כל דבר המשעשע את בת עיני. כל כונה וכל תכלית אחרת אין לי בציורי, בלתי אם לתת דמות וסמל למראה עיני. אולם אתם, היהודים, הנכם מבקשים בכל מטרה ותכלית, על כן יצירותיכם וחייכם דלים וחורים מאד. יפה אָמרה לי סופרת שוידית אחת: העלמה העבריה אוהבת למען תאָרש; נארשת למען תנשא; נשאת למען תלד בנים; יולדת בנים למען תביאם למטרה ידועה. אולם די יהיו לנו הפּעם להתפּלסף. הבו אחים, נלכה-נא אל בית משתה היין.
– כפי הנראה, – נשמעו קולות שונים – קבלת היום כסף מביתך. אם אתה חפץ להדיח את גרון חבריך ביין-שמפּניה… טוב הדבר, – לא נהא סרבים…
– דא-עקא, שלא קבלתי מאומה. ה“זקן” שלי הוא צר עין. תחת לשלוח לי כסף, ילמדני במכתביו הלכות נזירות ופרישות… אבל, אדוני, אין אני מומחה למקצוע זה… בלי יין בלי נשים, בלי שירה, – מה המה החיים?…
– ירחמיאלזון, ירחמיאלזון קבל היום כסף, כסף הרבה מאד, – והוא המנוול, שותק! – קראו רבים מבני החבורה, אשר קצה נפשם בהוכוחים על-דבר האמנות.
ירחמיאלזון היה צעיר כבן עשרים וחמש או עשרים ושש שנה, בעל לחיים אדומות ושערות צהובות ומסולסלות. הוא היה יפה כפסל-שעוה שבחלון הגלבים. עיניו היו עיני עגל, אור המחשבה או הרגש לא הגיה מעולם מבטן. הוא היה מדקדק ומקפּיד מאד בנקיון בגדיו ובנוסחת תפירתם. אולם קליפתו המגוהצת היתה בלי כל גרעין. מנוחת-מות ושממון-תהו שררו בחדרי רוחו. מעולם לא רעדה בו נימה פנימית, וכפּי הנראה, גם לא היו בו נימות כאלה.
לשם מה או לשם מי נכנס הגולם הזה להאקדמיה של אמנות, – זאת לא ידע איש, וכמדומה, שגם הוא בעצמו לא ידע. מעולם לא הצילו חבריו דבר מפּיו על-אדות תולדותיו וחייו. וכפּי שיש לשער, לא היה לו גם מה לספר. גם תולדות, גם חיים לא היו לו, כי-אם גידול הגוף וצמיחת השערות, שהיה מטפּל בהן בכונה רבה ובזהירות יתירה. ביום קבוע בחודש היה מקבל כסף מאת הוריו, והיה מוציא אותו בחשבון מדויק לצרכי גופו; צרכי רוח לא ידע. חלק מהכסף השלוח לו היה מקבץ, לפי דברי יודעיו, על יד ונותנו לפקדון בקופּת-החסכון. רוב שעות היום היה עוסק בציורי אבטיחים וקשואים; בדיוק רב היה מושך קו לקו ושרטוט לשרטוט, מבלי אשר יסיח דעתו ממלאכתו אף רגע אחד. יתר שעות היום היה מבלה בשינה, בגיהוק ופהוק. חברתו היתה למעמסה על תלמידי האקדמיה. מעולם לא הלוה לאחד מהם אף פּרוטה אחת. כשנזדמן לו להתהולל בחברת התלמידים, היה עושה זאת כמו על-פּי איזו תנועה מוכנית, ובה בשעה שכלו הגלגלים את תקופתם ההכרחית היה מפסיק את ההוללות באמצע ונפרד פּתאום מעל החבורה. אחד המורים בהאקדמיה היה מציג את ירחמיאלזון למופת ליתר התלמידים בני רוסיה וירם תמיד על נס את כשרונותיו, התמדתו ודיקנותו.
– כסף, כסף, – קרא ירחמיאלזון כמקיץ משנתו – אבל מאין יהיה לי כסף?…
– מעשה אבותיו בידו, – קראו אחדים מבני החבורה – גם הוא נותן את כספו בנשך.
– מילא, יהי כן, – נמלט מפּי ירחמיאלזון פסוקו השגור.
– אבל, – קראו אחרים – הלא רוזינפייג קבל היום כסף בעד התמונה, אשר עשה להזקנה אשת רב-החובל, והוא הלא איננו נותן את כספו בנשך…
– טוב הדבר, – קרא רוזינפייג בשמחה – בחפץ לב הנני נותן את הכסף, שקבלתי היום, למשתה והוללות. ממקום שבא – שמה ילך… רבות הבלגתי על גועל נפשי, בציירי את תמונתה של זקנה זו, אשר אחרי בלותה תדרוש מאת הצייר לתת לתמונתה נוער ועדנה. יום יום, במשך שבועות אחדים, הייתי אָנוס לשמוע מפּיה נבלות ותועבות, העלאת גרה של חטאות נערים, הרהורי-עברה בקול… נלך נא, אָחים, ונבזבז “אתנן זונה” זה עד הפּרוטה האחרונה, לבל יהיה לי למזכיר עון.
כל בני החבורה עזבו את בית-מלאכתו של מרגלין בשאון-עליזים, וילכו אל בית-המשתה “הנשר”. גם אָנכי נסחפתי בזרמתם. כאיש בלי רצון הייתי בעת ההיא. מחי היה כלוח-חלק, ויד הסביבה כתבה עליו את אשר כתבה.
עד היום לא נמחה כתב זה, ורשומו יהיה ניכר עד יום מותי.
בבית-המשתה “הנשר” היו כל בני החבורה “אורחים קבועים”. הם ידעו את שמות כל המשרתים, את חדודיהם הקהים ואת אופן שרותם. גם המשרתים ידעו את שמו של כל אחד מהם, את המטעמים והמשקאות האהובים עליו ואת כתבי-העת, אשר הוא בוחר לקרוא בהם. אחרי רגעים אחדים נלוה אלינו חבר חדש, אשר כל בני הכנופּיה קראוהו בשם בארון. הוא היה גבה-קומה ורחב-כתפים, בעל שערות לבנות כפשתן ושפם מסולסל ומחודד בקצהו. פּניו היו מכוסים שרטים ככתובת-קעקע וקולו כקול איש מתרונן מיין. גס-הבשר וגס-הרגש הזה השתעשע בדמיון כוזב, כי נוצר להיות משורר-הצבעים, כי רב כחו לתאר במכחול את היופי שבטבע.
מיום בואו אל האקדמיה שבמינכן התרועע להאמנים היהודים. בחבורת הנוצרים היה מרגיש את עצמו כנעלב ונדח, יען כי היו מרמזים לו על אחדים ממעשיו הפּוגמים בכבוד האצילות ומסורת האבירים. התיחסותם של האמנים העברים אל הבארון היתה כפולה: מצד אחד לא היתה נקיה מלעג דק והתול שנון להכנוי “בארון”, אשר בלבם חשבוהו לסכל כחמור. ומצד השני היו נכנעים, כמעט שלא מרצונם ודעתם, לפני כנוי-הכבוד הזה. בחבה מיוחדת, כמעט כחנופה, נשאו את השם “בארון” על שפתם, אף כי על-פּי חנוכם ודעותיהם היו כמעט כולם דימוקרטים. את הלעג הדק של היהודים לא הרגיש הבארון; הוא ראה רק את התבטלותם החיצונית מפּניו. אולתו העירה בקרב חבריו היהודים רגשי שחוק, אך גבורת ידיו ואומץ לבו רכשו לו אהבתם. הוא היה בז לפחד המות, וישמח על כל סכנה, שהיתה צפויה לחייו, אם אך ניתנה לו יכולת להראות לכל את כח שריריו. אם הביט אליו אחד העוברים והשבים, יהיה מי שיהיה, במבט אשר לא מצא חן בעיניו, היה נכון להרגו וליהרג בעצמו. לא אכזר ואוהב דמים היה, כי-אם בן אדם של הפקר, אשר החיים כמשחק בעיניו. התלמידים היהודים היו מתפלאים על אומץ לבו והפקרות חייו של האציל הנוצרי, והוא, הבארון, היה משתומם על חריפות שכלם וכשרונם לבדות מלבם מהתלות מפולפלות. הוא ידע, כי במלחמת-הבינים, מלחמת החרב והאגרוף, ינצח הוא את כולם. אבל גם זאת ידע, כי במלחמת-שפתים הוא החלש והמה הגבורים, הוא הננס והמה הענקים. לא לכחד ממנו, כי רק לשוא יעמול להשמיע אף חדוד שנון אחד כהתלמיד העברי. ואם היה חוזר לפעמים על אחד החדודים, אשר שמע בחברת האמנים העברים, היה מסרסו, משבשו, מקהה את חודו ונוטל את עוקצו. כיסם של חבריו היהודים היה תמיד פתוח לפניו. אם היה בא אל אחד מהם ללות כסף ולא היה בידו, אָז הלך זה האחרון ולוה מאת רעהו או רע-רעהו, כדי למלא את בקשתו של הבארון.
בני החבורה החלו להתוכח בקולות בלולים על-דבר היופי, מהותו, ערכו והשפּעתו על החיים, הנימוסים והמוסר. יחד עם זה הרבו לשתות יין ושכר. גם אלה, אשר השתיה היתה קשה עליהם, בושו להיות מן הנחשלים. יותר מכל התבוששו מפּני הנוצרים, אשר היו בין המסובים אל השלחן הגדול. גם אני, אשר בעירי הקטנה לא טעמתי מעולם כל משקה חריף, בושתי להיות נזיר בין גבורי השתי האלה, לבל אהיה מטרה לחצי לעגם. אחרי לגימות אחדות סבב עלי ראשי כגלגל. בתמהון מחי שמעתי, כמו מתוך תנומה, את המשך הויכוחים על-דבר היופי המוחלט והיופי המוסכם ועל-אדות ערכה החברתי והתרבותי של האמנות. מספר המסובים היה מספר הדעות וההשקפות.
מתוך השיחות אל-אדות היופי והאמנות התפּטרו בני החבורה מבית-המשתה וילכו להתהולל בבתי-זמה… גם אני, בהיותי מבולבל משתיה השכר ומהשיחות החריפות, נמשכתי אחרי הכנופיה העליזה הזאת ואלך עמהם.
למחר הקיצותי אחר הצהרים. ראשי היה כבד עלי ועצמותי כמו שבורות. חשתי גועל בנפשי ונוחם בלבבי. כיסי נתרוקן, אבל רע יותר מזה: כל אשר היה בנפשי נתרוקן. בכל חדרי רוחי שררו תהו ושממון. עיני רחל רחפו מול עיני ואקרא בהן תוכחה ומוסר…
הרגשתי, ידעתי, כי נפלתי, כי חטאתי, – נטמאתי. נפילתי באה כמו בהיסח-הדעת, שלא ברצוני. והחרטה בלבי היתה עזה ועמוקה. מעין מחי כמו דלל: אף מחשבה אחת לא הקר.
כל היום לא יצאתי מפתח חדרי. בושתי לצאת החוצה ולשאת עיני השמימה. בושתי גם להסתכל בראי; בזיתי את צלמי. התהלכתי בחדרי אָנה ואָנה, וכל אוכל לא הבאתי אל פי. בערב החלו מחשבות נוראות לנקר במחי: מה עמוקה התהום בין הדבור ובין המעשה בקרב חבורת הציירים. המה מדברים, מתוכחים וחולמים בהקיץ על היופי, – על המרום והנשגב, – וחייהם מה מכוערים, מה מאוסים, מה מנוולים. היתכן הדבר, שאלתי את נפשי, כי מעשים מגונים כשכרון וזמה לא יהיו נשקפים כצלמי בלהות מתוך יצירותיו של האמן? האם יפרד האדם מעל האמן שבאיש אחד, מבלי אשר ישפּיע ויפעל זה על זה? האם לא תדבק הזוהמה של החוטא קל הדעת גם בכל אשר הוא עושה ויוצר?
מחשבה שחורה ואיומה מצצה את דמי לבבי: עוד לא נכנסתי אל האקדמיה, עוד לא לקחתי מכחול בידי, עוד לא התענגתי כראוי על אוצרות היופי, הצבורים בבתי-אוסף הסגולות, – והנה כבר באו חברי האמנים וישליכוני אל שחת החלאה…
האם חברי השליכוני? האם לא רצתי בעצמי לקראת החטא?
עוד אני מתהלך בחדרי שקוע ביאושי, והנה אחדים ממכירי החדשים נכנסו אלי.
– הצל-נא, אח ורע, והלוה שקלים אחדים. אמש הוצאָנו עד הפּרוטה האחרונה בשתי והוללות, ועתה רשים ודלים אנחנו כעכברי בית-התפלה…
– גם לי אין פּרוטה בכיס, אבל תחת זה יש לי יסורים בנפשי. הנני מלא כיום חרטה, בושה וכלמה, על אשר ארחתי אמש לחברתכם. לא הסכנתי לחיי הוללות כאלה… חולה הנני כיום בגופי וברוחי.
– חה-חה-חה, – צחקו חברי – אתה באת הנה ללמוד את מלאכת הציור, ודבריך מעידים עליך, כי נפש אמן אין בך. מי שיש בקרבו נפש אמן ואיננו אחד ההדיוטים, הוא לא ישים עליו כבלי המוסר הנהוג, הוא לא יתנהג באורח-חיים קבוע; האמן צריך לחיות חיי חופש בלי מצרים…
– חיים רגילים, על-פּי סדר קבוע – אָמר השני – מקטינים, מפחיתים ומחלישים את האדם, ואם גם כנפים לו, סופו לזחול על הארץ.
בני העמים הנאורים – הגיד הקטן שבחברים, אשר קולו היה כקול ילד וגם ראשו היה עליו כראש ילד – בני העמים הנאורים יודעים לאחד את חיי ההוללות, חיי בשרים עם חיי הנפש והרוח. הן המה שותים יין און שכר במדה מרובה, צוהלים, מתעלסים עם אהובותיהם ועוסקים בכל מיני התחרות הגוף, – וחיים כאלה לא לבד שאינם מחלישים את גופם ורוחם, כי-אם, להפך, מוסיפים להם כח ועצמה, התמדה ותשוקה לעבוד עבודה רוחנית.
– רק אולת היא – קרא הרביעי – אולת וחטא לחשוב את ספוק צרכי הגוף לעון. להפך: ספוק החושים מרומם את הרוח, כאשר רוממות הרוח הוא גם עונג הגוף. אמת אָמרו חכמי ישראל: כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. אנשי הרוח, בעלי המחשבה והרגש, הם גם בעלי תאוה במדה מרובה, הם שואפים גם לחיי בשרים. רק נפש עניה דלה וצנומה ממאסת בחיי בשרים…
עוד זמן רב דברו החברים כזה וכזה, ואני שמעתי בדומיה ובקרבי השתומם לבי.
ג.
כעבור חדשים אחדים אחרי בואי למינכן נתקבלתי בתור תלמיד בהאקדמיה לאמנות. אָז החילותי לצייר וללמוד בשקידה רבה. סלובצקיה שמרה את הבטחתה ותשלח לי בכל חודש כסף למחיתי ושכר למודי, והכל ביד רחבה.
מורי נתנו לי מסכות-פסילים למופת, למען אצייר את דמותם על הגליון. מורי בהאקדמיה לא למדוני להתבונן בעיני אני אל הטבע ולהרגיש את היופי וההרמוניה שבו; המה למדוני להביט אל מחזות הטבע ואל האנשים החיים בעיני אחרים, שכבר קדמוני, בעיני אחרים, שגם הם לא היטיבו ראות.
קשה היה עלי עד מאד ללמוד ראשית הכללים והחוקים של מלאכת הרשום והציור. לא הסכנתי בנעורי אל הלמוד המודרג, העולה מן הקל אל החמור, על כן הרגשתי את כל העמל, אשר בלמודים היבשים. לא כחכמה ואמנות נראתה אָז מלאכת הציור בעיני, כי-אם כמלאכה פשוטה, כחריצות יד, כעבודה שאין בה כל רוח ושירה.
בשנים הראשונות לשבתי במינכן הייתי בעיני כאבר מדולדל בחברת האדם, כנדח ונעזב, כאיש אשר קיומו המוסרי תלוי על בלימה. געגועים חזקים היו לי על הורי, ולא יכולתי לשכוח את צער פרידתי מעליהם. רחל היתה חלומי בהקיץ. עיניה רחפו תמיד מול עיני רוחי, ואקרא בהן בכל פעם או הסכמה למעשי או – מה שהיה יותר מצוי – תוכחה ומוסר…
האגדות על-דבר אלילי היונים, תולדותיהם וחייהם, אשר האמנים מפרנסים בהם את דמיונם, – כל העולם הזה היה זר לרוחי. שמעתי את האגדות האלה מפי מורי בהאקדמיה, קראתי גם בספרים את ספורי-הבדים של העמים העתיקים, אבל בשום אופן לא יכולתי לעכלם, לא יכולתי להפכם לדמי ובשרי, דבר שהיה נוח להתלמידים שאינם יהודים. ואלה מהתלמידים העברים, אשר התאמרו, כי עולם-היונים היה לשלהם – בשקר התהללו; עולם זה נשאר זר גם לרוחם הם. ואם נסו למסור אותו, בעזרת המכחול או החרט, לאחרים, – הטביעו בו חותם יהודי שלא בידיעתם ורצונם.
רוב התלמידים של האקדמיה היו פועלים ולא יוצרים, בעלי מלאכות ולא אמנים. רק מתי מספר מהם היו אמנים באמת, וחברתם היא אשר פתחה לפני שערי היצירה הפּיוטית.
אחד מהנבחרים האלה, אשר השפּיע על התפּתחות רוחי וכשרוני, היה גוטמאן, בן עמי וארצי. בעת אשר התודעתי אליו היה כבן עשרים וחמש. דירתו היתה בעליה קטנה, אשר היתה משמשת לו גם בית-מלאכה לעבודתו. רוב שעות היום היה שוכב במטתו השבורה וקורא בספרים, אשר היו צבורים לפּניו חבילות חבילות על קרקע הבית. שעות רבות היה קורא בכל ספר שבא לידו במקרה, מבלי אשר יראה וידע את הנעשה בחדרו; שקוע בקריאתו היה שוכח את כל חובותיו לנפשו. והיה כעבור עליו חדשים אחדים בבולמוס של קריאה, שהיתה לו כמין שכרון הרוח, היה בוחל אחרי כן ימים רבים בכל ספר, ואינו קורא אף שורה אחת ביום. ראשו היה מלא תמיד מחשבות, והמחשבות היו מתלבשות במחו בציורים ותמונות. כל העולם היה בעיניו כתמונה אחת גדולה רבת-הצבעים והגונים, הדורשת תקונים והגהות, השלמה ושכלול. את מלאכת ההגהה קבל על עצמו. הוא היה אומר: היצירה של ששת ימי בראשית היא רק תבנית ראשונה, מלאכה גסה מעט, ורק כחומר ביד היוצר היא לברוא ממנה תבנית יותר מהודרה ומפוארה. את מורי האקדמיה, הסינים בעלי המחלפה הארוכה במלכות האמנות, שנא תכלית שנאה. הוא היה נגש אל לוח-הצבעים רק כאשר ינוח עליו הרוח ואת הכל היה מצייר באופן ובסגנון מיוחד. לא תמונותיהם של אנשים חיים ולא העתקות מדויקות מעל מחזות הטבע או מעל ציוריהם של האמנים הראשונים היה מוסר על הבד, כי-אם את פרחי דמיונו הוא. הדוממים, הצמחים וכל בעלי החיים עד “נזר-הבריאה” בעצמו כולם היו בעיניו “חיים מדברים”, כולם – חוליות חוליות חרוזים חרוזים משירה אחת רוממה. האמנות היתה בעיניו כתכלית בפני עצמה, יצירה שהיא חפשית מכל כבלי ההרגל, המסורה והמציאות הגסה.
עוד היום אני זוכר את שיחותיו אתי.
פּעם אחת באתי אליו להראות לו את אחד מציורי, למען ישפוט עליו ויגלה לי את חסרונותיו. גוטמאן היה נודע בחברת באנשים כמבקר קשה, ודוקא משום זה פניתי אליו, אף כי אז עוד לא נמניתי בין מכיריו וחבריו הקרובים. המורים והחברים לא הגידו מעולם את האמת בפני, על כן לא ידעתי במה כחי גדול, כאשר לא ידעתי ברור גם את הלקויים והפּגימות, אשר בכשרוני הציורי.
– “צפרא טבא!” – קראתי בבואי אל גוטמאן החדרה, שהיה פתוח לפני כל איש בכל עתות היום והלילה. מעולם לא נעל את דלת עליתו.
גוטמאן שכב, כדרכו, על מטתו, שקוע בקריאתו בספר, ולא הרגיש כלל בבואי.
– “צפרא טבא!” – קראתי עוד הפּעם בקול יתר רם.
גוטמאן לא זה ממקומו ולא הניד עפעף.
רגעים אחדים ישבתי דומם על מין ספסל משונה, מבלי השביתו מקריאתו.
פּתאום הרים גוטמאן את ראשו מעל הספר, אשר קרא בו, ובת-צחוק נעימה ותמימה עברה על שפתיו: הפּעם – ראני. ומבלי שאול אותי דבר, ספר לי את ה“הבלים”, אשר אך זה קרא בספר המונח לפניו, כאילו הייתי אחד מידידיו הקרובים, אף כי רק בפעם הראשונה ראני בחדרו. הוא היה אומר: לא פה אל פה ידבר, כי-אם הנפש אל הנפש מדברת, על כן הנימוסים המקובלים בחברת-אדם והדבורים השגורים בפיהם רק עוצרים המה בעד התגלות הלב.
הראיתי לו את הציור אשר הבאתי ואשאל למשפּטו. גוטמאן התבונן אליו בעינים בוחנות מקרוב ומרחוק, ויען על שאלתי:
– אם למשפּטי אתה שואל, הנני להגידו לך: גם אתה, כרוב חבריך, תלמידי האקדמיה, הנך רק מעתיק, רק מחקה! התקרא משורר לאיש אשר לא את רגשות לבו הוא כותב, כי-אם מעתיק בכתבו שירים של אחרים מלה במלה, אות באות? גם עבודתך היא עבודת משורר כזה. עבודה כזו היא רק מלאכה ולא יצירה. ואם במלאכה אנחנו בוחרים, – אָז הלא טוב לבחור במלאכה פוריה, במלאכה שהיא מביאה תועלת גם לאחרים…
– אבל – הפסקתי את דבריו – הלא גם על מלאכה טובה יתענגו בני האדם והנה נהנים ממנה. והאם מעט היא התועלת שיש במלאכה המייפה את חיי האדם העניים ונותנת להם רגעי עונג והנאה!
– הציור, – קרא גוטמאן בהתלהבות – כשהוא רק פרי מלאכה ולא יצירה פּיוטית, נהנים ממנו רק מתי מספר, וגם זאת הנאה שטחית, שאיננה מעוררת בלב האדם רגשות נעלים, שאיננה מטהרת ומרוממה את רוחו ואיננה דוחפת אותו למעשים גדולים וכבירים.
גוטמאן הפסיק פתאום את דבריו ויתהלך בחדרו אחת הנה ואחת הנה מבלי הוציא הגה מפיו ומבלי הרים עפעף, כאילו אין איש אתו בבית. אחרי כן הסב אלי את פניו, את ידו האחת העביר בין שערותיו הסבוכות והארוכות, ואת ידו השניה שלח למולי כמזהיר ומוכיח. רגעים אחדים עמד במצב כזה דומם, ואחרי כן הוסיף לדבר:
– האמנות צריכה להיות גורם חברתי חדש, אשר הראשונים לא ידעוהו, היא צריכה להוסיף מן הקודש על חול החיים של יום יום, היא צריכה להוריד את שמי השמים לבני האדם יושבי ארץ, את הגן-עדן העליון אל עמק הבכא, עמק הזוחלים והרומשים. תעודתה של האמנות היא לא להנאות עשירים אחדים, כי-אם לזכך ולרומם את מין האדם בכלל. הציור צריך להיות כהטבע עצמו, מובן ומושג לכל בני האדם, לכל אחד ואחד מהם לפי מדת הכשרתו, אבל יחד עם זה עליו להיות גם עמוק לבלי סוף… וציורים כאלה לא יעשו בידי בעל מלאכה, כי-אם יבראו בידי יוצר.
– אבל – ניסיתי להצדיק את נפשי – אָנכי לקחתי לי, בעצת מורי, למופת את גדולי הציירים של המאה השבע עשרה, ובעקבותיהם הנני חפץ ללכת…
גוטמאן לא נתן לי לכלות את דברי, ויקרא בקול מטיף:
– אבל אָנו, האמנים היהודים, הננו חפשים מכל מסורה מעיקה, מכל הבלי הציירים של דורות עברו. אנחנו, בני העם המתנגד בכל עצם הויתו הארוכה אל רוח היונים, הננו מחויבים לנתץ את כל האלילים, אשר הקימו במקדש האמנות…
– אבל מה נתן לאותה האנושות הכורעת לפני סמל היופי, במקום אליליה ההרוסים?
– חובתם של האמנים העברים היא לזרוע זרע חדש, להצמיח גרעיני יופי חדשים, להוליד אמנות חדשה. את הרגשות החדשים של האדם החדש, המבשר בואו, נוכל להביע רק בשפת הציור הנמרץ. אנחנו היהודים הננו אוהבים בכל את הקצור והתמצית. עדה היא השפה העברית. אנחנו נהיה הבוראים את הציור החדש, שפת העולם החדש ההולך וצומח. לא על-ידי מלים רבות ולא על-ידי שפעת חרוזים נוכל להביא את האמת ללב בני האדם, כי-אם על-ידי תמונה בהירה, על –ידי דבור-ברק, המאיר בטיסה אחת מעמקי תהומות וראשי הרים. שפתו של האדם הבא תהיה מין שפה הנדסית, שפה מרוכזת ומצומצמה, אשר כל אחת ממלותיה תכיל בקרבה תמצית של שפעת רעיונות. והשפה המרוכזה והיותר נמרצה היתה ותהיה שפת האמן האמיתי. האמנות העברית הבאה תהיה מעין “כתבי קודש” חדשים לכל העמים. האמנות מדברת אל הרגש בשפת הרגש, על כן היא מדברת אל כל האדם, אל כל האומות והלשונות ואל כל הדורות.
– היש תקוה לאמנות עברית מיוחדת, אם העברים בכלל מתנגדים לכל יופי ולכל אמנות?
שאלתי זאת הרגיזה את רוחו של גוטמאן. רגעים אחדים רץ בחדרו אָנה ואָנה, בהכשלו פעמים רבות בגלי הספרים הפּזורים על הקרקע. ופתאום עמד נוכח פּני ויקרא:
– שקר בפי האומרים: העברים אינם מרגישים את היופי, כי בטבעם הם מתנגדים לאמנות, ליצירות פיוטיות. רוב היהודים אינם מרגישים צורך מיוחד ביופי ואינם מכירים את כל ערכה של האמנות, לא יען כי עברים המה, כי-אם מפּני שעניים מדוכאים המה, רחוקים מהטבע ומהשכלה אנושית. יתנו-נא להם, או ינסו בעצמם לרכוש מעט אור ואויר, מעט השכלה ותנאי חיים נאותים ונוחים, אָז יצמח בקרבם רגש היופי – אשר גרעיניו הבריאים כבר נרדמים בהם – במהירות ובכח מיוחד, אשר יפליאו כל לב ומח. הציירים העברים הבאים לא יגיעו אָמנם למדרגה ראשונה בציורי הגוף, בציורי החומר, אבל מסוגלים יהיו, דוקא בתור עברים, להרגיש ולתאר, לחוש ולהגשים מין יופי מיוחד, אשר העמים האחרים לא ידעו גם את מציאותו ולא ישערו גם את אפשריותו. העמים המערביים חושבים ומאמינים, כי אין יופי אחר זולתי זה, שהמה בעצמם מרגישים בו, זולתי זה, שהמה מוכשרים להתרשם ממנו. אבל היופי שלהם הוא מצומצם ומוגבל בחוג צר, רק בנקודות ידועות, אולם האמנים העברים יהיו התיירים הראשונים בעולם היופי, אשר יגלו ארצות חדשות ושמים חדשים, שלא נגלו עד היום.
– לפי דבריך, איפוא, מוכשרים היהודים להגשים את היופי יותר מכל העמים האחרים, – והלא אָנו רואים אחרת: רגש היופי שביהודי הוא פחות ומצער מאשר באינו-יהודי, יהיה גם עני שבעניים, הדיוט שבהדיוטים… בדמיונך הנך מפריז על המדה.
הערתי הקצרה על השקפותיו של גוטמאן, שהראו לי כהשתפּכות הנפש של משורר, אשר יתרומם מעל חוג הארץ והמעשים שבל יום, – הערתי זאת היתה בעיניו ככפירה בראשי יסודותיו, כהדיוטות גמורה בת הבינוניות הארורה, השמה כבלים על מעוף הגאוניות. פניו העידו בו, כי דברי הכאיבו את לבבו עד מאד. ולא מהר לענות אותי, עד אשר עלה בידו לכבוש את כעסו ולמשול ברוחו.
– יש יופי ויש יופי, – הוסיף לדבר בנחת – אבל האמן דורש מאת כל חומר רק את היופי המיוחד לו לעצמו, את הצורה המונחת בטבעו; האמן היוצר מחיה ומעורר בכל עצם, בכל גולם את נשמתו המקופלת ונרדמת בו. משלו יתן לו. להשיש הוא נותן את נשמת השיש, ולהעץ – נשמת העץ. האמן איננו מטיל בחומר נשמה חדשה, כי-אם מחזיר לו את נשמתו הוא. כן אין אָנו יכולים לתת לעם נשמת-יופי חדשה, כי-אם להעיר לתחיה אותה הנשמה הנרדמת בו מעת היותו לעם. רגש היופי שבקרב האומה העברית לא פחות, כי-אם שונה הוא מאשר בקרב העמים האחרים. אם נאמר, כי יש רק יופי אחד בעולם, והוא המקובל והמורגש בקרב העמים המערביים, אָז עלינו להודות, כי הטבע שלל מאתנו את הכשרון להרגישו במדה אחת עם יתר העמים התרבותיים. אבל האנושות עומדת לפני עולם-יופי חדש, אשר עוד לא נולד. והאומה העברית היא המבשרת עתה את לידתו. נשמה חדשה וזרה, הלקוחה מאוצר-נשמות העמים, אין אָנו יכולים אָמנם לתת לה – ולו גם יכולנו, לא היה שוה הדבר – אבל יכולים אָנו לאמץ את נשמתה של אומתנו, אותה נשמת היופי הנרדמת בה ושהתעוררה עתה לתחיה. אָז תולד לנו אמנות חדשה, אותה האמנות של העולם הבא, אשר תשנה את ערכי חיי האדם.
גוטמאן חבש לראשו את כובעו הקמוט וילבש את מעילו הישן ויקראני ללכת אתו לגן-העיר. את הדלת לא סגר אחריו, כדרכו. בחוץ לא שם לבו אל העוברים והשבים, אשר רבים מהם הביטו עליו כעל מטורף, כי מדי דברו אתי הניע את ידיו בתנועות נמרצות.
אחרי אשר טיילנו מעט בין שדרות האילנות ישבנו על אחד הספסלים סמוך לבית-משתה הקהוה אשר בגן. שאון העליזים, משק הכוסות והמזלגות, רסיסי שחוק וקטועי דבורים נשמעו מסביב. באם השדרה ישב על הקרקע זקן בלי רגלים ויסובב גלגל של תבת-מנגנים קטנה. לראשו היתה חבושה מצנפת אחד המלחים, אשר נקרע מעליה הזר והתו, וגופו היה עטוף בפראק קרוע, אשר מכנפיו לא נשאר גם “שריד ופליט”. התבה השמיעה בלי הפסק מנגינה אחת שבורה ועצובה. על יד התבה נחה מגבעת ישנה והפוכה למעלה, אשר בשוליתה התגוללה רק מטבעת נחושת אחת קטנה, כי אף אחד מהעוברים והשבים, אף אחד מהזוגות המאושרים והמטיילים בגן לא שם לבו אל המסכן נכה-הרגלים הזה, ולא השליך אל מגבעתו אף פרוטה אחת. וראש הזקן הזה היה יפה עד מאד, ראש הוגה דעות. זקנו הארוך והמסובך, תוי פניו הבולטים והחדים, עיניו העמוקות והעצובות והקמטים על מצחו שוו עליו הוד-יגון של אחד שליחי-האמונה מבני הדורות הראשונים. בראותו כי איש לא יחמול עליו מכל המון המטיילים המבוסמים והמגוהצים, הנושאים את ראשם בגאון, – זחל בידו על הארץ ויסחב אחריו את כלי-זמרו אל השדרה הקרובה – זבוב-רקמה אחת נלותה עליו בטיסותיה הקלות והעליזות, כאילו היתה שמחה לאידו של אדם-תולעה זה – אשר דרך שמה יעברו גם עניי העם. פה קוה ל“ציד” יותר מוצלח.
– נלך-נא אחריו, – קרא גוטמאן אלי – כי הזקן האומלל הזה לקח את לבי.
ישבנו לא הרחק מהמנגן נכה-הרגלים. גוטמאן לא הוציא אף הגה מפיו. ניכר היה כי דבר-מה מתרחש בקרבו.
עוד הפּעם נשמעה מנגינת התבה. והפּעם לא לחנם. עברה אשה מעוברת אחת, אשר כרסה היתה כמעט בין שניה, יען כי גם גבה היה כפוף מכובד סל מלא כלי תכבוסת. בשולי סנורה המלוכלך נמשך ילד כבן שלש. ויהי בראותה את קצןץ-הרגלים, הוציאה מטבע מכיס בגדה ותתן לילדה, באָמרה לו: לך ותן את האגורה לידי הדוד היושב על הארץ.
הזקן נשא את עיניו בהודיה אל הכובסת וילחש דבר-מה בשפתיו.
עוד הפּעם מלאה המנגינה את אויר-האביב.
והנה איש לבוש בגדי תפארה התיצב מול המנגן וישלך מטבע של נחושת אל מגבעתו השוכבת לרגליו הקצוצות, כאשר ישליכו עצם לכלב, ויוציא מתיק-סופרים מפת-ציירים וירשם בעט-עופרת את פני הזקן.
– ראה-נא, – פנה אלי גוטמאן – את קרירות-רוחו של צייר זה. שבר-אדם-חי רק חומר הוא לו לציור עובר לסוחר.
הצייר גמר את מלאכתו ופּניו צהלו משמחה. בטוח היה, כפּי הנראה, שהציור עלה בידו. עלז בו לבו, על שהזמין המקרה לידו “ראש” כזה.
ועוד הפּעם נשמעה המנגינה השבורה, הרצוצה, הרועדת והגועת. אולם פרוטות לא נזרקו אל המגבעת ההפוכה. אחדים מהטיילים התרעמו על הזקן, שחסם את הדרך בפני העוברים ושבים. אָז נגש השוטר אליו ויצו אליו להעתק הצדה, לבל יהיה למפגע ל“הקהל”.
הזקן זחל מעט הלאה. ניכר היה כי חשב את פקודת השוטר צודקת, ויהי בעיניו כעובר חוק וכמסיג גבול הבריות. עוד הפּעם השמיעו גלגלי-התבה קול תלונה. עלמה אחת צעירה לימים לבושה בגדי קיץ קלים עברה על-פּני נכה-הרגלים, ותשורר חרש את מנגינת-התבה בנעימה רבה ובהטעמה מיוחדה. נגינתה החמה והזכה היתה יכולה לבייש את הנגינה הקרה והנחרה של כלי-שיר-הברזל. אך זה האחרון לא ידע בושת, כאשר לא ידעוה גם העוברים והשבים, הטיילים והטיילות.
הזקן נשא עיניו אל העלמה היפה, אשר לותה בקולה את מנגינת תיבתו, ואל מגבעתו ההפוכה שהיתה עוד כמעט ריקה, ותרעד ידו הסובבת את יד האופן.
אחרי רגעים אחדים נשמע עוד הפּעם קול התבה בעוז. המנגן לא נלאה להזכיר לקהל על-ידי מנגינתו העקשנית, כי רגלים אין לו, אבל קיבה יש לו.
שתי ילדות חבוקות זרוע, כבנות שבע או שמונה, עברו לפני התבה ותרקדנה ותפזזנה על פּי טעם מנגינתה, וכאשר דרכו בנעליהן על שיורי רגליו הכרותות של הזקן, נאנח מכאב.
אָז נגש גוטמאן אל האומלל ויתן לו בחבה ובפנים מאירות שקל כסף. נכה-הרגלים נח מזעפו, ויקרא בשמחה: “אָכן זה הוא נדיב, לא כאותם הכלבים בצורת אדם המתנודדים פה”.
הזקן נתר בידיו על הארץ ויקרב אל בית-היין העומד בקצה הגן, על יד הככר ששם עומדות המרכבות.
– נלך-נא אחריו, – קרא אלי גוטמאן – הזקן הזה מושך את לבי אחריו.
נכנעתי מפּני רצונו של בן-לויתי ואלך אחריו אל כל אשר יובילני.
בית המשתה היה מלא עגלונים, סבלים, נושאי-מכתבים וגם אנשים חשודים ומסופקים. ריח המשקאות החריפים, עשן עלי-מרורים ממין הגרוע, אשר עלה ממקטרות ומסיגריות עבות וארוכות, וריח זעת האדם – מלאו את האויר צחנה נוראה, אף כי החלונות היו פתוחים. רוב הבאים ישבו אל השלחנות הארוכים והערומים וישתו שכר מגביעים רחבים וידברו, כולם בבת אחת, בקול רם וגס. אחדים מהם התוכחו בעניני-מדינה הנוגעים למסים וחיל הצבא בים וביבשה, ויש אשר ספרו זה לזה מקרי יום ומקרי לילה. ואחרים ישבו דומם מסביב לשולחנות בלתי-גדולים וישחקו בקלפים מעוכים ושמנוניים ויריקו את הכוסות ___ 1אחר זו, כאילו קדחה בקרבם אש צמאון נורא.
מסביב לאחד השלחנות על יד הדלת הפּתוחה אל הרחוב ישבו עגלונים אחדים וישמיעו קול נחרה. השנה תקפתן. ראשיהם היו מורדים על חזיהם והזבובים התהלכו על פּניהם וחוטמיהם באין מפריע. כפתורי הנחושת של בגדיהם לא היו מרוכסים ועל חזיותיהם האדומות תלויות שרשרות-מתכת כבדות. למולם ישבו תגרניות אחדות מן השוק, על ראשיהן היו מצנפות-תבן רחבות ואל סינוריהן המגואלים מקושרים כיסי-עור מלאים מטבעות נחושת. על ידן בפנה ישב נכה-הרגלים וישתה יין-דגן. פּניו נהרו הפּעם משמחה, והלצות מנוולות לא פסקו מפּיו.
– ראה תראה, גוטמאן, כי הזקן הזה לא יצא מפה עד אשר יבזבז על היין, אשר הוא שותה, את כל הכסף אשר בידו.
– ידעתי זאת מראש – ענה גוטמאן בקצור, – ולא הסיר עין מעל הזקן.
– אם ידעת זאת מראש, אָז חטאת לנפשך, בתתך להסובא הזה את שקלך האחרון. הבט-נא על בגדיך הישנים, אשר חרפה היא להראות בהם בין הבריות.
– יש חרפות יותר גדולות, אשר הבריות האלה דשות אותן בעקבן.
– אבל אתה נתת יד לשכור…
– אי אפשר לעולם זה, שאָנו חיים בו, ההולך וגוסס, בלי שכרות. חיינו דלים ורידים, מנוולים ומלאים שממון, לכן יבקש כל אחד ואחד לשכוח את ריקניותו הפּנימית ולברוח מעמק-המציאות העכור לעולם החזיונות והדמיונות. הן אתה ראית את כל אשר ישא ויסבול הזקן, האדם-התולעה הזה, בחוץ, לכן יבקש מפלט לו במדוחי-החושים. היין הוא גואלהו מחבלי ההויה השוממה. הלא גם אמנות זו שאָנו מתפּארים בה ושאָנו מקדישים לה כחותינו, כשרונותינו וחיינו – גם היא איננה אלא מין שכרות, הבאה להתעות את החושים ולהעביר את האדם מן עולם המציאות לעולם הדמיון. אלו היו חיינו טהורים, בריאים, שלמים ומלאים, אָז לא היינו מבקשים גאולה לנפשנו, לא במשרת ענבים ולא ביצירותיה של האמנות הדמיונית.
– אם כן, לפי דבריך, לא יהיה עוד כל מקום לאמנות אחרי אשר נתן לנו תוכן לחיינו, אחרי אשר נגשים את האידאלים הרמים בפועל ובמעשה.
– לאמנות כזאת, ענה גוטמאן, בודאי שלא יהיה מקום. האמנות העתיקה וגם האמנות החדשה אינן משנות את ערכי החיים הממשיים אף במעט. ראה-נא, – גוטמאן הניף את ידו ויראה לי מבעד החלון את בית-אוסף התמונות והפּסלים – ראה-נא את מקדש האמנות אשר נוכח בית-המשתה הזה! היש איזה יחס וקשר פּנימי בין אוצרות היופי אשר שם ובין הכעור הממשי אשר פה? האם השפּיע מקדש האמנות מרוחו על בית-המרזח? – אל מקדש האמנות, כמו אל מקדש האמונה, יבואו חוטאים ופושעים דלי-רוח ועניי-מעש להשתחוות ולסגוד בהכנעה רבה לפני אחד הפּסלים, ואחרי כל ההשתחויות והסגידות ישובו לחטוא ולפשוע כבראשונה, ישובו אל דלותם-הרוחנית ואל אפס-מעשיהם. קצר כחה של האמנות הנושנה וגם של החדשה לשנות את ערכי חיי האדם, על כן גם שתיהן הבל הנה…
– בוא-נא הנה, – קרא הזקן לגוטמאן בלעג – בוא-נא הנה, נסיך אין-כל, ושתה אתי כוס יין. משלך אתן לך…
השתחויתי, אין אני שותה יין…
האיש אשר לא ישתה – אלהים אין בלבו. הין ישמח לא רק לב אנשים, כי אם גם לב אלהים, – קרא נכה-הרגלים בעליצותו וירק את כוסו בלגימה אחת.
אבל… אבל… גמגם גוטמאן בלשונו.
כל “אבל” למותר, – קרא נכה-הרגלים כמנצח – אני שותה והנני עני, ואתה אינך שותה – והנך גם כן עני. בגדיך הישנים מעידים על זה…
לא על כספּי אני חס, – התנצל גוטמאן, אשר רצה להכנס בשיחה עם הזקן – לא על כספּי אני חס, אבל מחי חלש ודי לי לבלוע טפּות אחדות, כי אהיה שכור.
חא-חא-חא – שחק הזקן בקול רם – בוז לך, צעיר לימים – הבט נא אל זקני הלבן! אָנכי, עבדך, כבר עברו עלי יותר משבעים שנה, וככחי אָז, בהיותי בן-עשרים, כחי עתה לשתות תריסר צלוחיות יין חזק וצרוף. מדה זו תעורר בקרבי רק תאות הצמאון. אָמנם חסר-רגלים אָנכי, אולם בחצי גופי צפונים ושמורים עוד כחות-החיים במדה אשר תספּיק למאה מכם, חדלי-און. בוז אבוז בלבי לבני הדור החדש, לאותן הבריות היפות והמגוהצות המתנועעות כצללים שם בשדרות הגן… כח גברא אין להם, להמנוולים האלה…
הגד-נא זקן, – שסע גוטמאן את דבריו – האם זה כבר הנך חסר-רגלים, מתי ואיך קרח אסון זה?
צווה-נא לתת צלוחית יין מן המובחר, - קרא הזקן בחדוה – הן אתה אינך קמצן באותם הכלבים שם בגן.
רב לך לשתות הפּעם! – קרא גוטמאן – הלא בכסף זה תוכל לקנות לך בגד שלם…
אין פּרנסתי דורשת מותרות כאלה…
אבל אתה לא ענית לי עוד על שאלתי, – קרא גוטמאן.
זוהי מעשיה ארוכה… גרוני יחר מספּר… זה שלושים שנה הנני בלי רגלים…
– ומה היתה מלאכתך עד אָז?
– כל מלאכה לא היתה לי, עשיר הייתי. בביתי היו ערוכים בכל יום שלחנות לאצילים ורוזנים, אשר זללו וסבאו, עד אשר התגוללו כחזירים בקיאָם.
– ואיך זה אָבדו רגליך?
– רגלי? – זה הוא ספּור בהמשכים רבים, כבר נחר גרוני…
– הנח לו, – אמרתי לגוטמאן – דבר אמת לא תוציא מפּיו.
– כן, כל אָדם כוזב. כל אחד מאתנו בודה לו עבר אשר לא היה ולא נברא…
גוטמאן הובילני עוד הפּעם לגן העיר. האויר היה צח, רך ונעים. קרני השמש שהיתה קרובה לשקיעה, נשקו את הפּסלים בני הדמיון והאגדה היונית, ואת מצבות-הזכרון מעשי ידי האמנים הגדולים, אשר היו פזורים בשדרות הגן. הרגשות המעציבים אשר לחצו את לבבי בבית-המשתה כלו כענן-בוקר, ורגשות נועם, געגועים בלתי ברורים וכליון נפש מלאוני. עיני היו נטויות אל קבוצות פּסלי-שיש: רועים ורועות. דמות האנשים הבריאים, החזקים, התמימים, היפים והמלאים חן-הטבע, ילדי השדה, שוכני העמקים וההרים – מחזה מרהיב עין ומרחיב לב.
– אמנות כזאת – קראתי בהתפּעלותי – היא פרי קולטורה גבוהה. הבט-נא, כמה כח וכמה יופי עצורים בתבניות אלה!
– הקולטורה שלנו יודעת לחצוב אנשים בריאים ומלאים חן רק בשיש או בנחושת קלל, אבל הבט-נא אל האנשים החיים ותראה את פּריה הנחמד במציאות. הסב-נא את פּניך ותראה תמונה אחרת, תמונה חיה.
גוטמאן הובילני מעט הצדה, ויאמר: ראה נא את הפּועלים והפּועלות השבים עתה מבית העבודה.
לפנינו עברו המון פּועלים ופועלות, צעירים וצעירות, זקנים וזקנות, גם ילדים וילדות בני ארבע עשרה שנה וגם פּחות מזה. פּניהם היו מכוסים פיח, רובם דלי-בשר, רעי-מראה, עיפים ויגעים ומדוכאים. המחנה הכבד הזה, אשר התנועע בין שדרות האילנות בקצה הגן, לא השמיע קול שאון רב, כאלו יראו להשבית את מנוחתם של הטיילים הבטלנים, אשר בהשדרות הקרובות.
המחזה היה כהה, כמעט כל הצורות היו שוות. רק שני פועלים הסבו עליהם את עיני: צעיר לימים וזקן ההולך שחוח. פּניהם העידו כי לפנינו עוברים אב ובנו. הבן היה חסון כאלון. מבין הפיח אשר על פניו נוצצו שתי עינים לוהטות באש ירוקה ומתיזות שביבי-זעם. האב היה כחוש כשלד יבש ובמקום עינים נראו על פּניו מכות טריות זבות דם.
– המכונה הארורה מצצה את לשד עצמותיך, – קרא הבן אל האב וירם את אגרופו, כאיש המאיים – המכונה המיתה בך כל חפץ, היא שעבדה לא רק את גופך כי אם גם את רוחך, – אם אקבל את מרותה כמוך, אָז יהיה סופי כסופך, גורלי כגורלך…
– אל תתן, בני, יד לפושעים, – התחנן האב בקול רועד – כי כן רצה אלהים, שנעבוד כל ימי חיינו, כי נסבול ונשא את אשר נטל עלינו…
– לא אלהים נטל עלינו, כי אם בני-אדם כמונו, – קרא הבן בכעס – ואנחנו נשא ונסבול כל זמן שלא נבין, כי מידינו לנו זאת…
סוף דבריהם לא שמעתי. גם קולם, גם תמונתם נעלמו. מחנה הפּועלים נמשך אחריהם כלויה עצובה, ורק קול תלונה חרישית שמעתי, כקול המית גלי-ים מרחוק.
נראתה הלבנה, מגל-כסף, מבין ענפי-האילנות. הדליקו את פּנסי-החשמל. מעל בימת-המנגנים, העומדת בתוך הגן, נשמעה מנגינת-מחול עליזה של שטרויס. בין קהל המטיילים נראו פּתאם המון נשים כחולות וסרוקות, לבושות בגדים צבעוניים. “הנפשות הפּורחות” האלה קרצו בעיניהן לכל עובר וימלאו את האויר בשחוק של עזות וחוצפה מיוחדה.
– רבות מהן – אמר לי גוטמאן בקול עצוב – תשמשנה בתור “תבניות” בבתי-המלאכה של הציירים והמפסלים, ובלילה הנה מוכרות את גופן לזקנים וילדים.
אחת מהנשים האלה נגשה אלינו ותאמר בחבה עשויה:
– הזמינוני-נא, ידידים, לסעודת הערב…
עברנו על פּניה מבלי ענות דבר.
– אין אלהים בקרבכם, – קראה האשה בכעסה – ואין רחמים בלבבכם לעלמה עניה; בעלת דירתי תשליכני החוצה…
– בקשי לך עבודה – קרא אליה גוטמאן.
– מוסר שבעתי, אבל רעבה אני ללחם…
כעבור רגעים אחדים ראינו את העלמה הזאת הולכת שלובת זרוע עם איש שיבה, אשר הוליך אחריו כלב גדול.
– נלך נא מזה, – קרא אלי גוטמאן – כבר שבעה לה נפשי מחמדי הקולטורה…
על יד שער הגן נתעכבתי מעט אצל פּסל שיש של עלמה כפרית העומדת על יד הבאר, על כתפותיה ומסביב לה עמדו יונים לבנות.
– כן, אמנים המה לחצוב את סמל התום בשיש לבן, – קרא גוטמאן בתלונה.
כעבור ימים אחדים ישבתי עם גוטמאן בבית-מזון אחד בפרור העיר. הבית הקטן עמד בתוך גנה לא גדולה. פּה היה גוטמאן אוכל, תחת כפּת השמים, ארוחת-ירק, אם רק היה כסף בכיסו. גוטמאן היה אוהב לבוא בשיחה עם בעל בית-המזון, אשר עבד לפנים בצבא, וזה שנים רבות יבש חצי גופו, גם לשונו התנהלה בכבדות רבה. בשפה נלעגת היה מספּר לבן-לויתי בכל יום את גבורותיו ונפלאותיו במלחמה. הארוחה היתה תמיד דלה מאד והשתיה רק מי-“סודה”, אך האויר היה נעים ומלא ריחות בושם. השיחות הערבות היו במקום פּרפּרת, והטיסות במרחבי הדמיון – במקום יין.
לא רחוק מבית המזון עבר באותה שעה גדוד-צבא ובראשו להקת מנגנים, אשר השמיעו את ההמנון הלאומי. בעל האכסניה, אשר ישב בגנה על כסא-גלגלים, התעורר ממקומו לשמע המנגינה, אשר נפחה בו רוח-חיים, ומשפתיו התמלטו כמו מאליהן המלים: “אשכנז, אשכנז – מה רוממת ומה עצמת!”
– לחיי אשכנז האדירה! – קרא אחד הגלבים או משרתי החנויות, בנשאו את כוסו מול פּני בעל האכסניה.
– לחיי האמנות העברית! – קרא אלי גוטמאן, בנשאו כוס מים.
– לחיי האמנות העברית שעדיין לא נולדה! – קראתי לתומי. עיני חברי היו כחולמות ופּניו נהרו מחדוה. בראות המשרת את פּניו הצוהלות ידע, כי “מנה יפה” יקבל היום מידי “האדון המוזר”.
– כל העמים, – קרא גוטמאן – שואפים כיום להרחיב ולהגדיל את ארצם וממשלתם. שאיפת ההתפּשטות היא היא המציינת עתה את תכונתם של העמים הנאורים. כל אחד ואחד מהם, מלבד שהוא מתאמץ להרחיב את גבולות ארצו, משתדל להרחיב גם את גבולות תרבותו, למען תכריע ותנצח את כל העולם כלו ולמען תטביע את חותמה המיוחד בכל המעשים והמאורעות. לכן גם אנחנו היהודים, בתור עם נאור מקדם קדמתה, אם גם אין לנו כיום ארץ וממשלה, – הלא אין אנו חסרים השאיפה ל“יהדות-גדולה”, כלומר: יהדות המרחיבה את חוג השפּעתה לא רק על מקצוע האמונה ועניני הדת, כי אם גם על כל עניני החיים. היהדות חטאה להאנושות זה דורות רבים בהתרחקה מעל היופי. אבותינו אָמנם חטאו, אולם אנחנו נביא כפּרה על חטאם…
גוטמאן הפסיק את דבריו ויצלול רגעים אחדים במחשבותיו. פתאם התעורר ויקרא:
– עתה באו ימים אחרים להאנושות; עתה רגש היופי הולך וכובש את רגש האמונה בלבות בני האדם. עתה ניתן תפקיד חדש להיהדות להספּיק את צרכי היופי, למלא את תביעות דמיונו של דור המדע. לפנים התבשלו בקרב העם העברי מושגי-מוסר חדשים, עתה הולכים ומתבשלים בנו מושגי-יופי חדשים. בימי ממשלת האמונה, לחמה היהדות נגד אלילי הדמיון הנשחת, אשר בראם לו האדם לרעתו ולאסונו. עתה תבוא האמנות העברית, והיא בוא תבוא, ותנפץ את אלילי-היופי. אותה האמנות המתפרנסת באגדותיו ומושגיו של עולם היונים, עולם שהוא זר לנו לגמרי, עולם העובר וחולף לבלי שוב עוד, – אמנות זו תהיה כקליפה ריקה בעיני העולם הבא. אולם האמנות העברית, בת התחיה הלאומית, חפשית תהיה מן ההבלים הגוססים, היא תקח לה לחומר את עניני עולמנו אָנו, עניני דורנו וחיינו ההוים.
– אבל האמנות הלא חיה היא רק מפי האגדות והדמיונות, ואיפה תמצאם בימינו?
– אני מוצא, – ענה גוטמאן בהתעוררות – כי דוקא עולמנו וחיינו אָנו עשירים בחומר לאגדות, לדמיונות וחזיונות. האם התבוננת בלילה אל אחד האולמים הגדולים של מסילת-הברזל, אשר בו יעמידו את מכונות-הקיטור הנחות מעבודתן? האם התבוננת בלילה מעל אחד הגגים הגבוהים אל רשת חוטי-הברזל של הטלגרף, אל עששיות-הרחוב ואל עגלות-החשמל הרצות רצוא ושוב? האם לא תמצא בזה חומר נעלה לאגדות חדשות שתהיינה עוד יותר יפות מאגדותיהם של הקדמונים?
– אבל המדעים, הפּקחיות, הבקורת ומלאכת הנתוח הדק אשר בימינו הם שונאי פיוט ואויבי אגדות, לכן ישוב תמיד האמן, הפּיטן והחוזה לימים מקדם, לשיבת העבר, לימי ילדותה של האנושות, בטרם עוד ידע האדם לחקור ולדרוש, לבחון ולנסות.
– דוקא התפּשטותם של המדעים – השיב גוטמאן – הרחיבו את גבולות הדמיון ויתנו חומר חדש, יותר נעלה, להיצירה הפּיוטית. השמים הצרים של דור האמונה התמימה גדלו, רחבו, עמקו לבלי קץ ולבלי סוף; ושם, בהשמים שלנו כיום, נגלו רבבות חזיונות של מלחמות, מפּלות ונצחונות, פּגישות וטיסות, לידות ומיתות, ואין קץ להשערות ודמיונות חדשים. זה הוא גיא-חזיון חדש, שלא ידעוהו הראשונים. כחות חדשים, הרכבות חדשות ו“אפשרויות” חדשות נגלו בימינו על ידי המדעים. החומר החדש הזה מחכה ליוצר, לאמן, לפיטן. לבו של בן-דורנו, עולמו הפּנימי, נתרוקן ונתדלדל והוא מבקש תוכן חדש לחייו, ואת התוכן הזה תתן לו היהדות, האמנות העברית.
– אבל היהדות הלא כבר יבשו עצמותיה, והאמנות העברית הלא עדין לא נולדה?
– כח המוליד של היהדות עדין שולט בעולם, והוא מפרה ומרבה מחשבות ורגשות בקרב בני האדם, אשר גם שמה שנוא להם. היהדות של משה והנביאים היתה רק התחלה, וסופה מי יראה!
עוז אמונתו של גוטמאן בכחה של היהדות ובעתידותיה הגדולות היו לחידה בעיני. “העתיד” ו“היהדות” היו בעיניו שמות נרדפים. כל אידיאל רם ונישא קרא בשם “יהדות”.
– איך זה יולידו העברים – שאלתי את גוטמאן – אמנות חדשה, אם אין להם הכשרון לחקות את הטבע, להבליטו ולתת לו תואר ודמות?
– האמנות הבאה תהיה רוחנית, – ענה גוטמאן – כאשר גם חושי האדם יהיו יותר רוחניים. האמנות האמתית איננה העתקה מדויקה מן המציאות, כי אם הוספה חדשה עליה, המשך החיים, בריאה חדשה, יותר שלמה, יותר עשירה ויותר עמוקה. האמנות העברית תתאר לא רק את הבשר, כי אם גם, וביחוד, את הרוח המחיה של כל חומר, כי אין חומר מת, בלי כל רוח. בכל ימי שבתנו בתחומנו הצר היינו אנשים יבשים, קרים, בעלי חשבון, בלי כח הרוח המוליד. מעין החיים והיצירה כאלו נסתם בקרבנו. כצללים התהלכנו על אדמות, כרפאים שוטטנו בעולם התהו. עתה כאשר נולד בנו החפץ לפעול ולברוא ערכים חדשים בחיים, – עתה תהיה לנו האמנות כגואלת, כטל של תחיה. הרעיון משפּיע ופועל רק על המח, רק על חלק קטן מן האדם. לא כן הרגש, הוא מעורר את כל האדם, את כל עצמותו ומהותו הפּנימית. האמנות העברית הבאה תתאר לא את הבשר, החומר של האדם, כי אם תנועותיו. יש תנועות רבות ושונות בגוף האדם אשר בהן מתגלה רוחו. לכל תנועה נפשית יש תנועה גופנית, לפעמים דקה מן הדקה, המכוונה כנגדם. האמנות העברית תהיה כעין ציון וביאור להמיכניקה הנפשית, והיא תגביר בעולם את ממשלת הרוח ותפעול על החיים בעצמם לרוממם ולזככם.
כאשר נודע למורי ולחברי, כי אני מתרועע עם גוטמאן, חשבו לי זאת לחטאה. המה הביטו עליו כעל איש זר ומשונה, או כעל משוגע ומטורף. על כן חשבו את השעות שאני מבלה בחברתו לאבוד זמן, וידברו על לבי לעזוב את חברי זה, אשר החל להרוס את יסודי השקפותי על העולם והחיים, ולשוב לעבודת-הציור המקובלה והמסורה.
הציירים הביטו על גוטמאן כעל אויב נורא, כמורד בממלכת האמנות; כי יותר שהיה צייר, היה גם סופר-מבקר, ולא נשא פני כל אמן. הוא הסיר את העטרה מעל ראשם של מורי האקדמיה וישפּוך עליהם במאָמריו את לעגו המר. דבר זה לא יכלו לסלוח לו, ויבקשו לנקום ממנו את נקמתם ככל אשר מצאה ידם. ונקמתם זו היתה שפלה ומכוערה. נפלא הדבר, כי אלה האמנים הרודפים בעבודתם אחרי הגודל, התפארת וההוד, האוהבים לתאר מלכים וגבורים במעמד-הלולים ולשפּוך רוח-חג גם על עניני החול, – האמנים האלה מה קטנים ודלים, מה מכוערים ומנוולים המה באהבתם, בשנאתם, בקנאתם ובנקמתם!
עתה, אחרי אשר עברו עלי רוב שנים בחברתם של האמנים, – עתה נוכחתי אמנם כי אין אדם קטן ושפל מסוגל כלל להיות אמן גדול. אין האדם נותן לאחרים אלא מה שיש בו בעצמו. גם ה“גדלות” של האנשים הקטנים שוא היא, חיצונית היא, עשויה היא. האמנים בעלי נפש דלה מטביעים את חותם קטנותם גם על ה“גבורים” אשר המה עושים. דרושה רק עין בוחנת למען הכיר את העניות בתוך העשירות. רק כאשר תגדל נפש האדם, תגדל גם יצירתו. על כן האמנות היותר נעלה היא אמנות-החיים, זו השואפת להפוך את החיים ליצירה מלאה גודל, יופי והוד.
וסוף סוף עלה בידי המורים והחברים לשפוך אָז מרוחם עלי, ואנכי התרחקתי מעל גוטמאן ולא שמעתי עוד לעצתו. המתי בקרבי את מחשבותי ורגשותי, אשר הוליד גוטמאן בלבי, וסגלתי לי את מלאכת הציור, ככל חברי הצעירים, על פּי התכנית אשר התוו לפני מורי-האקדמיה.
כעבור עלי חמש שנים במינכן גמרתי את חק למודי בבית-מדרש האמנות. ואחרי אשר סלובצקיה חדלה לשלוח לי כסף, הייתי אנוס להביא את לחמי בידי. כל זמן שלא נצרכתי לדאוג לצרכי החמריים, אשר הספּיקה לי הפּולאנית, יכולתי עוד לחלום חלומות-אמן ולקות ליצירה חפשית, אך ביום אשר גורלי ניתן בידי וחק מלחמת-הקיום הכריחני לקבל עלי את עול מלכותו – גזו חלומותי מפּני יד המציאות הקשה. מעתה מוכרח הייתי להביט על האמנות כעל פּרנסה. מוכרח הייתי לעשות תמונות שיש להן קונים, תמונות שהן עובר לסוחר.
אז שכרתי לי בית-מלאכה ואחל לצייר נשים ערומות, אלילי-אהבה, שרי צבא, “ציורי-מין”, ציורי מעשים וחזיונות שבכל-יום, לפי טעם הקהל הגדול, שאיננו מבין ואיננו אוהב חדשות, יען כי הוא מפרנס את מחו ולבבו במחשבות ורגשות שכבר קנו להם חזקת הדורות והסכמת האבות.
הגוף הערום של נשות-התבנית, שהיו עומדות לפני בשעת עבודתי, היה עושה עלי בעת הראשונה רושם מוזר עד מאד. לא יכולתי לשרש מלבי את הצניעות העברית, את ההרגל להתבייש מפני כל עריה.
וכל מה שהתגבר בי גועל-נפשי לנשות-התבנית, שהן בשר ולא רוח, כן התעצמו געגועי על רחל, על הטהר והתם שבעיניה הגדולות והשחורות. והגעגועים האלה הולידו בי רגשות חזקים שבקשו להתלבש בצורה ודמות. אחרי שנים אחדות של עבודה בלתי פוריה, של עבודת-חקוי על פּי הדרכים הכבושים, התעורר בי האמן. הגעגועים עשוני למשורר-הצבעים.
ד.
בימי הגעגועים ההם התודעתי לעלמה אחת, מרים שמה, בת-עמי וארצי. אנכי פגשתיה בפעם הראשונה בבית אחד ממכירי. היא ישבה כחולמת על יד החלון. השמש פּזרה על ראשה את אלומות קרני-זהבה. ברגע ראותי אותה הלך רוחי שבי אחריה. מרים נראתה בעיני כתכלית היופי, כתכלית האצילות הרוחנית. עיניה הגדולות והיפות, אשר נפש עדינה ויפה נשתקפה מהן, הביטו אל העולם בהשתוממות רבה. ותהי מרים בעיני כשירה חיה, יצירה מלאת-חן אשר לא יראה האמן גם בחלומו. היא היתה מלאת רגש, התפּעלות והתלהבות; נדמתה לכנור בעל מיתרים דקים ורכים, הרועדים ומזדעזעים גם בנגוע בהם רוח קל.
כאשר הציגוני לפניה ויקראו את שמי, שאלה בתמימות של ילד:
– אולי אתה הוא אותו האיש המיוחד במינו, אשר אני מבקשת בין בני האדם זה כמה ולא מצאתיו עד היום?
– האנשים המיוחדים במינם – עניתי – ימצאו, סלחי-נא עלמה כבודה, לא באשר יבקשום, ולא בעת יבקשום…
– ואתה אדוני, מה הנך מבקש בחיים? – שאלתני מרים בקול רועד, ועיניה ירדו חדרי לבי.
– אני, עדינה, – אני אינני מבקש, לכן מצאתי הפּעם יותר אשר…
מרים לא נתנה לי לכלות את דברי, ותקום מכסאה, ותאמר כמעט ברוגז של ילד:
– חונף שנאתי. תשובתך היא רגילה יותר מדי…
– חלילה, עלמה כבודה, – בלבי היה להגיד לך, כי…
– אין אני חפצה כלל – שסעה אותי בדברי – אין אני חפצה כלל לדעת, מה היה בלבך להגיד לי…
– אבל אנכי רק זאת היתה כונתי, כי..
– אחת היא מה היתה כונתך – שסעה עוד הפּעם את התנצלותי – אבל הגד-נא לי, אדוני, בחבתך, מה אתה מצייר כעת? זה כמה שנים מבקשת אני ציור מקורי, ציור אשר ימצא חן בעיני, ועוד לא מצאתי.. הציירים מעתיקים ציור מעל גבי ציור, ואין סוף לדבר…
– בכל זאת יש…
– מאומה אָין…
אחרי הפסקה של רגעים אחדים, מתחה את בקרתה על כל הזרמים החדשים במקצוע האמנות הציורית.
כל דבריה היו כחידות בעיני. לא ערבתי את לבבי להתנגד להשקפותיה והנחותיה על דבר האמנות, אשר הרצתה לפני בסגנון של ודאי שאיננו מניח מקום לשום התנגדות, ומה גם כי באמת כמעט שלא הקשבתי אל אשר היא מדברת אלי, כי אזני הלכו שבי רק אחרי קולה הנעים, ויפיה לכד את כל חושי בי. אחת היתה לי מה היא מדברת ועל מה היא מוציאה את משפּטה; אנכי חפצתי רק אחת, בי תוסיף לדבר ולא תפסיק. תנועותיה, התלהבותה, ברק עיניה וצלצול מלותיה היו יותר יפים, יותר לוקחים את הלב מתוכן דבריה, לו גם השמיעה חכמת שלמה.
– התרשה לי, אדוני, לבקר את בית-מלאכתך ולראות את יצירות רוחך? – שאלתני מרים פתאם, בהפסיקה את זרמת דבריה.
– לכבוד גדול אחשוב לי, עלמה כבודה, את חסדך זה…
– לא רק את הציורים הנכם עושים כלכם בדפוס אחד, על פּי שטה אחת ובאופן אחד, כי אם גם דבריכם, תשובותיכם כאלו מפה אחד יצאו.
מרים באה לבית מלאכתי ותתבונן לכל ציורי. ביחוד מצאה חן בעיניה אחת התמונות, אשר החילותי לצייר: ראש פילוסוף שקוע במחשבותיו ולפניו שלד-אדם, לימינו אשה יפה וצעירה לימים, התופרת בגדי-בד להאורח הקטן המקוה, ולשמאלו המון חבילות של גליונות, מגילות קלף וספרים עתיקים.
במשך חודש ימים היתה מרים באה יום-יום לבית-מלאכתי לראות את השנויים והתקונים שאני עושה בציורי זה. על פּי עצתה ורמיזותיה שיניתי בו הרבה. את כל נפשה ורוחה הכניסה ליצירתי זו. אם קרה לפעמים כי לא באה אלי, לא יכולתי לאחוז מכחול בידי. נדמה לי שהיא הנותנת כנפים למחשבתי ועוז לרגשותי. וכאשר היה ציורי קרוב לגמר, כבר הורגלתי לחשוב, וכפי הנראה גם היא חשבה כן, כי זה הוא ילד רוחנו המשותף.
אז קרה הדבר, כי ימים אחדים לא באה מרים לבית-מלאכתי. ואני עזבתי את עבודתי, כי נסתלקה מעלי רוח היצירה. כמשוגע רצתי בחוצות ושנתי נדדה מעיני. אז זכרתי את גוטמאן, בדעתי כי בו אמצא רע ויועץ ב“שעה קשה” כזו, אולם בבואי למעונו נודע לי, כי כבר עזב את מינכן.
וכבוא אלי מרים נבהלה בראותה, כי יושב אני שחוח וקודר ופני נפלו. כמעט לא הכירתני. יצורי היו כצל. כה שוניתי במשך הימים האחדים שלא ראיתי את פּניה.
– האם חולה אתה? – שאלתני מרים.
– אמנם כן… אין אני יכול לחיות בלעדיך… אהבתי אליך עזה ממות… את נתת לי את נשמתי, ועליך לשמור אותה בקרבי…
– דברים כאלה – ענתה מרים במנוחה – כבר שמעתי לא אחת. כולכם שוים…
– אבל… – גמגמתי מעוצם הכאב אשר הסבו לי דבריה, – אבל אני מדבר אמת: טוב לי המות, טוב לי אלפי מיתות עם כל יסורי השאול מלחיות יום אחד בלעדיך…
– לו יכולתי לאהוב… לו יכולתי האמין… אבל, לאסוני, נשגב ממני דבר זה. – צל יגון חלף על פניה הענוגים.
– האם לב אין לך?
– אם חפץ אתה, כי אבוא אליך יום-יום עד שתגמור את ציורך ה“פילוסוף”, אז אחת אבקשך: אל תדבר באזני הבלים כאלה, כי נפשי געלה בהם.
– אבל נפשי בשאלתי, – התחננתי.
– האמן האמיתי – קראה מרים בעוז ובהחלט – צריך לאהוב רק את אמנותו, רק את יצירת רוחו. רק אהבה כזאת שוה דבר-מה; כל אהבה אחרת – הבל ותהו…
– אבל – קראתי מנהמת לבי – האמנות אך צל היא, אך דמיון כוזב… והחיים הם הכל, הכל…
– אם כן, לא אמן, לא יוצר אתה…
– יוכל היות כי אינני אמן, כי נפש יוצר תחסר לי, אבל לב חי ומרגיש בקרבי, והלב הזה אוהב אותך לבלי-קץ…
– אם אינך אמן, אם אינך יוצר – קראה מרים – אָז כאין וכאפס הנך בעיני ולא אשים לך לב. מי שאין בו כח היצירה הרוחנית, מי שאיננו אמן היודע ליפות ולשכלל את החיים והמציאות – להבל נדמה. רבים המה ההולכים על שתים, רבים הנה הקופים בצורת אדם היודעים רק לחקות, לעשות את אשר יעשו אחרים… אבל אני מבקשת בין בני האדם אחרת: יוצרים, בני-עליון, אשר התרוממו על המציאות הגסה והמה בוראים לנו עולם חדש, יותר נאה ויותר רוחני…
אהבתי למרים גדלה מיום ליום, והיא חפצה לאהוב אותי ולא יכלה. לבה היה מלא תמיד רגשות, תשוקות, מאויים, געגועים על האהבה, אך ראשה היה ראש חוקר-מהרס. היא אהבה את האהבה, השתוקקה לאהבה, אך לאהוב את מי-שיהיה לא יכלה. דבר-מה המית בה את כשרון האהבה המצוי ברוב בנות מינה. היא בעצמה הרגישה בנפשה כי אומללה היא, יען כי אין ביכולתה לאהוב, להתענג וליהנות ממנעמי החיים בלי התחכמות ובלי התפּלספות. והרגשתה זאת הכריחה אותה עוד יותר להתפּלסף ולבקש את סבות השניות אשר בנפשה. על כן סערו ורגזו עצביה תמיד ונוחה היתה לעבור ממעמד רוחני אחד אל השני המתנגד לו. לפעמים היתה מתאמצת לשחוק, לפזז ולהתהולל כילדה, אך מעולם לא עלה דבר זה בידיה כראוי. ניכר היה תיכף, כי הוללות זו רק מלאכותית היא ולא טבעית. שפעת הרעיונות והמחשבות של אחרים, אשר בלעה בימי חייה בכמות רבה, החקירות והנקור הפּנימי המיתו בה את הטבעיות, את “התמימות האלהית”.
מרים היתה בת חסידים ויראים מאחת ערי “התחום”. אביה, אשר הלך בדרך אבותיו הרבנים, לא נתן את בניו ללמוד בבתי-הספר, אך לבתו זו הרשה ללמוד בגימנסיה, יען כי כן עשו בעירו גם חסידים אחרים. מעולם לא עלתה על דעתו, כי למודי הגימנסיה יכולים להרחיק את בתו מעליו ולמשול על רוחה. הוא חשב את כל הלמודים שנועדו בשביל נשים למין שחוק ושעשועים לילדות, שאין בהם כל סכנה מיוחדה. הוא ידע, כי רק בספרים העברים החדשים יש אפּיקורסוּת, יש כפירה ומינות, ומכיון שלא למד את בתו עברית, הרי היה בטוח, כי לא תטה, חלילה, מדרך הישר.
אמה של מרים מתה עליה בילדותה, ואם-חורגתה, אף כי היתה מראה לה לפנים אותות קרבה ואהבה, – בסתר לבבה שנאה אותה שנאת-מות, יען כי לא יכלה לסלוח לה את יפיה הנפלא, את חנה וכשרונותיה המצוינים. תפיסתה של הילדה היתה קלה מאד, שכלה חריף ומזהיר וגם כח זכרונה היה חזק מאד. “ראשה – ראש גבר”, היה אומר אביה ויאהבה אהבה עזה. ואהבתו זו היתה כאש תפתה בלב האם-החורגת. זאת האחרונה ראתה באהבת בעלה לבתו את שארית אהבתו לאשתו הראשונה המתה, אשר מרים היתה דומה לה בקלסתר פּניה. האם-החורגת היתה חציה חסידה וחציה משכילה. היא היתה מסכמת לכל דברי החסידים וגם לכל דברי המשכילים. אך באמת שנאה גם את הראשונים וגם את האחרונים. היא אהבה רק את גופה, את בשרה היא.
מרים היתה מתיחסת אל אם-חורגתה בקרירות-רוח של נמוס, למרות כל אותות החבה שהיתה זו מראה לה. לפעמים היה מתמלט, כמעט למרות רצונה, לעג קל מבין שפתותיה למראה ההתקשטות וההתיפּות של אשת-אביה, שהיתה עסוקה כל הימים בחליפות בגדיה ותכשיטיה. מרים בעצמה כמעט שלא היתה נהנית מעשרו של אביה. היא היתה לובשת בגדים פּשוטים הנמכרים בזול. האם החורגת, מיראתה פּן יחשדוה, כי היא אשמה בזה, שהבת לבושה כאחת העניות, היתה מדברת על לב מרים להחליף את בגדיה באחרים, יותר נאים ויקרים, למען לא ירננו אחריהן הבריות.
– מה לי ולהבריות? – היתה עונה מרים קצרות על כל דברי אמה-חורגתה – ירננו כנפשן!
אביה היה מתאמץ למלא את כל משאלותיה בשמחה וברצון, אך עולמה הפנימי היה זר לו לגמרי. מרים אהבתו, אך לא יכלה, למרות רצונה, לכבדהו בלבבה. היא לא דברה מעולם דבר את אביה על אדות אם-חורגתה, אַף כי ידעה את כל תעתועיה ומזמותיה.
פּעם אחת נכנס אביה אל חדרה בחשאי ויבך על צוארה. הוא ספּר לה, כי אשתו, אשר מסר לידה את כל מפתחותיו ואת כל הנהגת ביתו, ממררת את חייו. בשעה ההיא שפך לפניה את כל לבבו. באהבה רבה ובגעגועים חזקים זכר את אמה, טוב לבבה, נדיבות רוחה ואהבתה הנאמנה אליו. אחרי אשר שמעה מרים את כל דבריו והשתפּכות נפשו, ענתה אותו בסערת רוחה: לא נאוה לגבר לבכות ולהאנח; חובתך להשתחרר מעולה הכבד…
מני אָז לא הוסיפה דבר עם אביה על אדות האם-החורגת.
מצב הדברים בבית אביה לא נשתנה. הוא נשאר כמו שהיה, עבד לאשתו, וזאת האחרונה השתררה בבית ותכביד את עולה על כל. הוא נסה אמנם להראות ולהוכיח לה, כי הוא אדון הבית ואין בחפצו להיות לה לעבד. אך היא הבינה מקור “עזותו” ומי נפח בו רוח-אדנות זו, ותוסף להכניעו ולרדות בו. עד כי לבסוף לא נסה עוד “אדון-הבית” להתקומם בפניה ולהסיר מעליו את עול סבלה, תחת זה נסה להשקיע את מרירות נפשו בכוס יין. אז החל האב להשתמט מפני בתו, כי התבייש מפּניה. וגם מרים החלה להתחמק מפני אביה, כי לא יכלה לראותו בקלקלתו. והפּרץ הזה, בין האב והבת, הלך הלוך ורחב; ידי האם-החורגת הרחיבוהו.
צרים היו למרים החיים ב“כפיפה” אחת עם אם-חורגתה, וחברת החסידים היתה זרה לרוחה. על כן נסתה לבקש ידידות בקרב רעותיה הנוצריות, תלמידות הגימנסיה. אולם שיחות חברותיה אלה על דבר הגברים, המורים, האוהבים, העוגבים וכדומה – היו לה לגועל נפש. היא חפצה להתפּלסף עמהן על-דבר ענינים העומדים ב“רומו של עולם”, על-דבר תקונים בחברה, על-דבר שווי-זכיות-הנשים וע“ד המהפּכות המדיניות, ככל אשר קראה בצנעה בספרים, אך הן גם יראו לשמוע שיחות “מסוכנות” כאלה, ונעים היה להן לספּר זו לזו מעשיות על אדות חניכי-צבא, שרי-חילים וע”ד אגרות-אהבה בין פּלוני ואלמונית וכדומה.
בהיותה בהמחלקה האחרונה של הגימנסיה התודעו לה צעירים אחדים מקרב הנכרים וירבו לך חלקות, אך גם בחברתם מאסה, אחרי אשר הכירה אותם מקרוב. היא נוכחה, כי המה מביטים עליה רק כעל “יהודית יפה-פיה”. היא ראתה כי שאלותיה וספקותיה רק למשא עליהם, ולשגעון יחשבו לה את התפּלספותה. המה היו דוברים באזניה רק על חובת האדם לחיות, לשמוח ולשכוח הכל בסערת התאוה; המה היו דוברים באזניה רק על יפיה וחנה ומפזרים לה תהלות ותשבחות המוכנות בפיהם לכל “יהודית יפה”.
אחד הסטודנטים הנוצרים אמנם מצא חן בעיניה בתור איש נעלה ובעל אידיאלים רמים. אך גם הוא, אף כי היה חפשי בדעות, דרש ממנה להמיר את דתה ולעזוב את אחיה היהודים. גם הוא לא הבין לעולמה.
על כן התעמקה בספרים ותאהב רק את חברתם. היא קראה מכל הבא בידה: ספּורים וחזיונות, ספרי מדע ופילוסופיה, ספרים מותרים ואסורים. ובכל יום התרחקה יותר ויותר מעולם המציאות ונפשה מאסה בחיי בשרים ובאהבת בשרים. היא האמינה בלבבה, כי ימים יבואו והאדם יהיה כפרי השדה, אשר ישבע אויר ואור ויזריע זרע למינהו באופן יפה וצנוע. מיום ליום הסבה עיניה מן ההוה ותשא את נפשה אל החברה העתידה לבוא, אל החברה אשר בראה בדמיונה.
אחרי אשר גמרה חוק למודיה בגימנסיה נסעה לעיר הבירה, לשמוע לקח בבית מדרש גבוה. אביה אמנם התנגד בלבבו לנסיעתה זו; הוא חפץ, כי בתו תנשא לאיש, לסוחר הגון, למען תשכח את כל ה“הבלים” ותהיה לבעלת-בית הגונה, כנהוג בישראל. אך הוא לא ערב לבו להתנגד לבתו בגלוי. גם אשתו דברה על לבו, כי טוב לבתו ולהם, שתלך לעיר הבירה, כי אם יעכבוה בביתם על כרחה, מי יודע אם לא תמיר גם את דתה.
בעיר הבירה התאמצה מרים בעת הראשונה ליהנות מן החופש הניתן לה בכל מלואו. היא חדלה לאכול את ארוחתה בשעה קבועה ביום, לבל תהיה משועבדה לסדר קבוע ומנהגים מחויבים. פּעם אכלה את ארוחתה בצהרים, פּעם בערב ופעם לא אכלה כלל, אף בשעה שהיה כסף בכיסה. את שמלותיה אשר הביאה אתה לעיר הבירה נתנה לחברותיה העניות והיא לבשה בחורף מעיל-קיץ דק, וגם את נעליה הקרועות לא היתה נותנת לתקנן. את הכסף אשר היה שולח לה אביה בכל חודש, היתה מפזרת לכל מכיריה ביום הראשון לבואו. ואחרי אשר, לפי דעותיה, לא היתה לה כל צדקה לקבל כסף מאביה לצרכיה, על כן החלה לבקש עבודה להשתכר. היא קבלה עליה הוראת-שעות וגם העתקות משפה לשפה. אך כל שכר לא ראתה בעמלה, פּעם מסבה זו ופעם מסבה אחרת. פּעם היתה היא אשמה בזה, כי לא שמרה את המועד ותאחר מן השעה הקבועה להוראתה, או אחרה להביא אל הרידקציה את ההעתקה אשר קבלה עליה, כי עסוקה היתה ב“צרכי-צבור”, – ופעם היו אחרים אשמים בזה, כי עשקו את שכרה.
בתשוקה רבה היתה מקשבת לשעורי המורים ותשקוד על למודיה, אולם פּעם בפעם החליפה את מוריה ולמודיה יחד. היא שאפה לחדשות: למורים חדשים וללמודים חדשים. בעת הראשונה היתה מתפּעלת ומתלהבת מכל למוד, מכל מורה ומכל איש אשר התודע אליה. בימים הראשונים היתה חושבת, כי זה הוא הדבר או האיש אשר בקשה נפשה ימים רבים, אשר אליו התפללה ועליו התגעגעה בלא יודעים. אולם, כעבור ימים אחדים, היה רוחה הולך ומתקרר, ותבחל היום באשר חשקה נפשה אתמול. כן עברה בחפּזון מלמוד ללמוד, מענין לענין, ממורה למורה, מאיש לאיש ומעבודה לעבודה, ואת אשר בקשה, או האמינה כי היא מבקשת, לא מצאה. פּעם בפעם האמינה, כי גלתה במכיריה גאונים ואנשי עליון, ותדבק בהם בכח חום נפשה ובכל עוז דמיונה, עד אשר נוכחה מהרה, כי כל אלה המה רק מצויים ושכיחים, אם לא פחות מזה. מלה אחת יפה היתה לוקחת את נפשה שבי, ומלה אחרת, אשר לא מצאה חן בעיניה, הורידה אותה משמים ארצה. היא דרשה מן הגבר המכובד בעיניה, כי יהיה “גבור” בכל עת ושעה, גבור בלי רפיונות ובלי רגעי חולין, גבור אשר יהיה מרומם ונשא על כל בני אדם.
בשנים הראשונות ללמודיה בבית המדרש הגבוה האמינה רק בהמדעים החיוביים, רק בחכמת הטבע. היא האמינה, כי החברה הבאה תוסד רק על יסודות הנדסיים, על ערכים שעוריים. היא האמינה, כי חיי האדם, החברה וכל העולם יכולים להתבאר כל צרכם רק בעזרתם של המדעים החיוביים, אשר אין נשגב מהם. הכל הוא כל כך פּשוט: כל חי הוא מורכב ומרוקם מ“תאים”, ההולכים ומתפּתחים, חיים וגועים. תאים, אטומים, כח המשיכה והדחיפה, – זה הוא סוד מכונת העולם והחיים. יותר אין כל. בתקופת חייה זאת היתה מתנגדת לכל דבר שבדמיון, להאמנות, להפּיוט ולכל דבר שלא ראתה בו תועלת ממשית לבני האדם. היא ערכה אז את כל דבר רק על פּי התועלת המוחשית, הנכרת לעין, אשר יש בידו להביא להמין האנושי. ראש דאגותיו של הראש היפה הזה היה להרבות תפּוחי אדמה בעולם, להרבות, בכלל, את נכסי האנושות החמקיים ולבסס את חברת האדם על יסודי השותפות ובטול ההון הפּרטי. אחרי עבור איזה שנים, נואשה לפתע פּתאום מהחכמות החיוביות, נואשה גם מאנשי המדע, והאידיאל של השתוף החברתי היה עתה לתועבה בעיניה.
אחרי שמעה בלמודים חמש שנים בבירת ארצה, הלכה לבירת צרפת. שם היתה, אחרי גלגול-נפש שונים, לאחת המעריצות את תורת ה“אישיות”. גם היא בחרה בהפּתגם שהיה שגור אָז בפי רבים: “החכמה פשטה את הרגל”, וכדרכה, הוסיפה והפריזה עוד על השגור בפי הרבים. החכמה החיובית ואנשי המדע היו עתה בעיניה כאין וכאפס. עתה היתה אומרת: דוקא המגמות הכמוסות ושאיפותיו הנסתרות של האדם הן הן המכריעות בחיים. שלטון הנסתר בגורלו של האדם הוא יותר חזק מהגלוי; חלק הדברים שהאָדם עושה בבלי יודעים הוא גדול וחזק מאתנו מאותו החלק שהוא עושה ביודעים, בדעה צלולה ובכונה ברורה. עתה היו דברים אחרים בפיה: הדמיון והרגש הם הכל, והשכל השופט וההגיון הקר הם אין ואפס. החכם המלומד והבקי, היה עתה בעיניה כקליפּת השום לעומת הנביא, החוזה, האמן. עתה, כאשר התוכחה עם בעלי השתוף, היתה חוזרת על דברי שטירנר וניטשה, כי החברה מכניעה ומשעבדת את רוחו של הפּרט, את “היחיד”, ומעכבת את התפּתחותו ושוללת את חפשיותו, כי כל תכליתה של האנושות אינה אלא להוליד איש גדול אחד, וכל ההמון לא נברא אלא בשבילו.
אחרי שבתה שנה בפריז, נדדה כחצי שנה בערים הגדולות אשר באירופה ותבקש שם אנשים גדולים, “יחידים” עצומים, אמנים גאונים, פּיטנים ענקים: – היא חפצה לראות עין בעין את ה“אדם העליון”.
בבוא מרים למינכן בקשה להתודע רק אל האמנים, בתקותה למצוא ביניהם את האדם העליון, האדם החפשי, – אחרי אשר לא מצאה אותו בקרב החוקרים והמלומדים.
חדשים אחדים היתה מרים שואפת צלי. היא החלה למצוא בי גם סמני גאוניות, סימני אדם-העליון. החילותי להאמין כי סוף סוף תאהבני, ואהבתה תאשרני בארץ. את ציורי “הפלוסוף” לא גמרתי. באותם הימים אשר מרים היתה קרובה אלי וחושי ורוחי היו מלאים שכרון מיפיה וחנה של אשת ההפכים והנגודים הזאת, באותם הימים אשר התפּעלותי והתלהבותי לא ידעו קץ וגבול, – לא יכולתי לעבוד, לא יכולתי לאחוז מכחול בידי. בקרבת האשה החיה, היפה והאהובה נראתה לי האמנות כשלד-מת, כצל, כמקסם כזב.
בבקר לא עבות אחד באה אלי מרים ותודיעני, כי היא עוזבת את מינכן.
– אבל איך תעזביני, – קראתי מנהמת לבי והדמעות שמו מחנק לגרוני – ואני לא אחיה בלעדיך, כאשר חיי לא היו חיים, בטרם ידעתיך. את היית לנשמת נשמתי, ומה הוא האמן בלי נשמה?….
– אין אני יכולה לאהוב אותך, – ענתה מרים ועיניה היו כחולמות – יען כי נוכחתי, שגם אתה הנך אדם בינוני, אדם מצוי ושכיח, כרוב האנשים אשר ידעתי, ואני מבקשת אדם-עליון, איש-מקורי, שאיננו דומה לאחרים, ולא אדע מנוחה בנפשי עד אשר אמצאהו…
מרים עזבה את מינכן. כל דברי ובקשותי לא הועילו. אם מצאה את “האדם העליון” אשר בקשה, – לא אדע, כי לא ראיתיה עוד.
עוד הפעם הייתי עזוב ובודד. הרגשתי ריקנות נוראה בלבי, כאלו עולמי שב לתוהו ובוהו. השממון החריב את מעין מחשבותי, חפצי ורגשותי, והציורים שהתחלתי התגלגלו בבית מלאכתי כיתומים עזובים.
ה.
אך צרכי היום, מחסורי הגוף ומלחמת הקיום עשו את שלהם: מכאובי האהבה שקטו מעט מעט, ונפשי שבה למנוחתה. המבוכות והסערות הפּנימיות עברו, אך העולם נשקף לי עתה כמו מבין ערפל-כהה זרוע אור-שושן. יסורי-אהבתי השאירו בקרב נפשי עונג שיש בו צער, וצער מהול בעונג.
שבתי לעבודתי. ציורי מן העת ההיא, שבה קרמו פצעי אהבתי, עשו רושם חזק על רוב רואיהם, ועל ידם קניתי לי שם בעולם האמנות. מבקרים ידועים כתבו על אדותי ועל אדות ציורי מאמרים בעתונים שונים, ודעת הקהל החלה לטפּל בי. כל אחד מהמבקרים ה“גדולים” התאמר, כי הוא היה הראשון אשר גלה את כשרוני, או גם “גאוניותי”. אחד המבקרים לוטשי-הניבים עטרני בשם “שופּנהויר של הצבעים”. והשם הזה הגדיל את פּרסומי. בימים ההם – והימים ההם לא רחוקים – כל אמן, כל חושב, כל משורר אשר היה מבטל את הישות וההויה, כל אשר היה מטיל ארס במעינה של שמחת-החיים וכל אשר היה מצייר את אפיסת כחותיהם של בני האדם, – נחשב לנביא הדור. במשך של שנים אחדות הייתי על כן גם אני ל“אליל-היום”. ידידי-האמנות וחובבי-הציור הקיפוני כעדת זבובים, רדפוני בעצותיהם וירגיזוני בתהילותיהם ותשבחותיהם, והמבקרים מכל המינים דפקו יום יום על דלתותי לדעת מה אני מצייר, מה אני חושב לצייר ואיך אני מצייר. פּגע רע היא האומה הזאת, אומת-המבקרים הנזונים ומתפּרנסים מיצירותיהם של אחרים. רק סריסים המה בהרמונם של בנות-השירה. אותו מין המבקרים שהמה בעצמם יוצרים ומפרים את החיים, אותם המבקרים שהמה באים כמורי-דרך להאמנים והמה נגלים כחוזים בהיכל האמנויות, המין הזה הולך ופוחת בימינו. רוב המבקרים אשר “הדריכוני מנוחה” היו לפנים בעצמם ציירים בלתי מוצלחים, אשר האמינו כי בעטם יצליחו יותר. ויהי בבואם לשפּוט על ציורי, פּרי רוחי, השתמשו בניבים רצוצים וגם משונים אשר לקחו מן המוכן בילקוטם, ניבים שלא היתה להם כל שייכות ישרה לעצם יצירתי ולסגנונה המיוחד.
מוקירי ציורי, ידידי וידידי-האמנות, היו רואים, או חפצו לראות, מצאו, או חפצו למצוא בהם דברים אשר מעולם לא עלו על לבי. כל אחד מהם ראה בציורי רק את הרהורי לבו הוא, רק את חלומותיו ודמיונותיו הוא.
הדברים אשר לקחו אָז את לבי היו ענינים מחיי בני עמי. בימי צערי ויאושי נשאני דמיוני אל עיר-מולדתי הקטנה, אל בית הורי ואל זכרונות ימי נעורי. ובהיותי נמצא תמיד בסביבה הרחוקה מן היהודים והיהדות ובהעמיקי לחשוב בגורלם, התעצמו געגועי עליהם. ואָז התעורר בי הרגש הלאומי.
בהיותי כלוא בין כתלי בית-המדרש בעיר מולדתי לא היה מפותח בי הרגש הלאומי וכמעט זר היה לי. אחרי אשר טעמתי מספרות ההשכלה, נמאסה עלי היהדות. דמיתי, קויתי, חלמתי, כי שם במרחקים, העולם הגדול והנאור – שם הכל מרווח, הכל טוב, הכל יפה ואין קץ לחופש. אולם חיי במינכן בקרה האמנים, הסופרים, החולמים ובעלי החזיונות, חיי בקרב הסביבה הנכרית – הוכיחוני אחרת. בימים ההם הרגשתי את מעמד נפשו של ה“בן שגלה מעל שלחן אביו”. אָז החילותי לחלום חלומותיו של עמי לעתיד, ואז נולדה בקרב לבי התשוקה לתאר את גבורי ישראל ותקותיו, תקות התחיה.
לבי נבא לי, הרגש הרגשתי, כי תקופה חדשה הולכת ובאה להאנושות, אשר בה יהיה האדם יותר אמן, יותר פּיטן, יותר קרוב אל הטבע ויותר חי חיי הרגש. והעם אשר בניו יהיו מן הנחשלים, לא יוכל להתקיים. על כן נולד בי הרעיון להגשים את האידיאלים של העם העברי ולתת להם תואר ודמות, צבע וחיים.
כשנה שלמה הייתי עסוק ביצירת ציורים אשר תכנם לקוח מחיי בני עמי בימי התחיה, בתקופת המכבים; אולם אנוס הייתי להפסיק עבודתי זו בטרם עשיתי בה חיל. כי אנוס הייתי להביא את לחמי ולצייר על כן את אותן התמונות שהן עוברות תיכף לסוחר, את אותן התמונות התפלות שרבים דורשים אחריהן.
בני אמנותי הגידו לי מראש, כי הציורים העברים מתקופת התחיה שלנו ובכלל – ציורים ברוח האומה העברית, ימיטו על ראשי רק אסון וכאבן-נגף יהיו על דרכי בחיים.
לריק יגעתי להגשים בציורי את מחשבותי על דבר גבורי האומה העברית, את מעלות רוחה ותקותיה בתקופות שונות, כדי לשנות על ידי צורתם הפּיוטית את רגשותיו של ההמון העברי. יותר משנה הייתי כאובד-דרך: בקשתי, שאפתי לברוא יצירה לאומית – ומאומה לא עלתה בידי. נתון הייתי בתנאים רעים ומיוחדים. אמן – יהודי – זר: זהו אָסון כפול שלושה, אָסון בתוך אָסון.
בין כה וכה מצבי החמרי הורע מיום ליום. דירה קבועה לא היתה לי. מבית-מלאכתי השליכוני, כי לא היה לי במה לשלם; הציורים העברים, אשר עבדתי עליהם יותר משנה, התגוללו בלתי נגמרים בבתי-המלאכה של מכירי. רעי, אשר היו חולקים אתי את כספּי בימי טובה חלק כחלק, רחקו עתה ממני, הכל כנהוג. עני שבעניים הייתי בימים ההם, רק מחי היה עשי במחשבות ולבי ברגשות.
ויהי בהודע רוע מצבי החמרי לאחד המורים של האקדמיה, אשר האמין בכשרוני, נתן על-ידי מכתבי-מליצה לנדיבי בני-עמי, אשר היו ידועים בעיר ובמדינה ל“חובבי אמנות”. בשעה שהנני מעלה על לבבי זכרונות הימים ההם, הנני כמשתולל. בושת תכסה עתה את פּני, בזכרי, כי פשטתי יד לנדיבי עמי ולא ירקתי בפניהם.
יודע אנכי, כי סופר תולדותי אשר יבוא אחרי יספּר לקוראיו רק את “נצחונותי”, רק את תולדות אמנותי והתפּתחותה. לכן אחפּוץ לספר בעצמי דוקא אותם הדברים, אשר אחרים יעברו עליהם בשתיקה, אם שיחשיבום לפוגעים בכבודי או לקטנים ובלתי חשובים. אין אני מכסה דבר.
לקחתי את מכתב-המליצה בידי ואלך בראשונה אל יועץ-הממשלה בן-שמואל. בקושי-רב נתרצה השוער, שהיה גבוה כענק ובריא-בשר כשור-פּר, לתת לי לבוא אל הארמון. בהביטו עלי, הפיקו עיניו בוז ומשטמה. ככלב רעב הייתי בעיניו – זאת ראיתי. רק בתתי לו את המכתב אל אדונו, פתח לפני את השער הכבד. אחד המשרתים צוה עלי, צוה ולא בקש, להמתין במסדרון עד אשר יקראני האדון אליו. יותר משעה חכיתי לקריאה זו, והשעה הזאת נמשכה בעיני כנצח נצחים. עיני ראו, כי צעירים שונים, מהם עברים ומהם נוצרים, באים אל הבית לקבל את כסף-תמיכתם החדשי. בסקירה הראשונה הכרתי, מי מהם רגיל ב“נהמא דכסופא” זו, ומי מהם רק מתחיל בדבר. הראשונים – פּניהם צוהלות, בגדיהם נקיים וטובים, והמה נכנסים החדרה בקומה זקופה, כאילו יבואו לתת צו ופקודה, אך בגשתם אל הגזבר, הממונה על קופּת-התמיכה, לקבל את כסף-הקצבה, הם מרכינים את ראשם ומתכוצים כאמללים הראויים לחמלה. על משרתי “יועץ-הממשלה” יביטו בבוז מעורב בחנופה, במבט של כלב מלקק המצפּה לפרורי שירים; – ואולם האחרונים נגשים אל תריסו של הגזבר בברכים כושלות. עיניהם נטויות ארצה, פניהם חורות ומבטם תועה. והגזבר משליך להם את קצבתם בתנועה של שאט-נפש.
סוף-סוף קראוני אל האדון “יועץ-הממשלה”. מבויש ובפיק ברכים נכנסתי אל חדרו. ברגע הראשון לא ראיתי כמעט מאומה. מעטה-ערפל היה פרוש על עיני ובאזני נשמע קול שריקה ממושכה, כשריקת מכונת-הקיטור המבשרת בואה. נדמה לי כאילו דחפוני מעל ראש הר, ואני יורד ומתגלגל אל עמקי תהום נורא. הדחיפה הראשונה סכסכה ובלבלה את חושי. ומתוך המבוכה הפּנימית שמעתי את קול “האדון יועץ-הממשלה” מדבר אלי בחמה עצורה ובחבה אנוסה:
– מה אתה מצייר?
– אנכי, אנכי, גמגמתי בלשוני, – אנכי הנני מצייר, הנני מצייר…
– זאת יודע אנכי, כי אתה צייר ולא תופר נעלים, זה כותב לי ידידי הפרופיסור.
לא מצאתי מלים לענות.
– אנכי שואל אותך: מה אתה מצייר, למשל, איזה… איזה… כלומר, - ובכן, איזה מין ציורים הנך עושה?…
האדון יועץ הממשלה התאמץ להסביר לי את פּניו. הוא האמין, כי הוד אצילותו הטיל עלי אימה יתירה, לכן הראה לי אותות חמלה בנסותו לאמץ את לבי בבת-שחוק שהעביר על שפתיו, אשר האמין, כי נעימה היא.
– אנכי מצייר עתה את יהודה המכבי בשעה שקרא את אחיו לגאולה, לחופש, להתקומם נגד…
– יהודה… יהודה… להתקומם – שסע האדון את דברי – כיצד להתקומם?…
ראיתי כי יועץ הממשלה בן-שמואל לא ידע, מי הוא יהודה המכבי. המלה “להתקומם” החרידה אותו כל כך, עד כי נשתנו פניו וחלחלה אחזתהו.
– אני מצייר את יהודה המכבי, את גבור האומה העברית, בשעה שהוא מתקומם…
– וידידי הפרופיסור יודע זאת? היתכן? הנך יהודי רוסי?
– את ציורי זה עוד לא ראה עוד מורי…
– טוב, טוב… אתראה פנים עם ידידי הפרופיסור… אָז אודיעך על ידו, מה אני חושב לעשות למענך… הנך יהודי-רוסי?… טוב… שלום…
האדון פנה אלי ערפו ויצא מחדרו. גם אנכי יצאתי.
כל החזיון נראה לי כאלו עבר בשנה.
אולם המציאות העירתני משנתי. מחסורי האיץ בי ללכת גם אל יתר “חובבי-האמנות” ולמסור להם מכתבי-מליצה. הדחיפה הראשונה מעל ראש ההר נעשתה, ואני התגלגלתי מטה מטה…
כעבור ימים אחדים באתי אל יועץ-הממשלה בן-יצחק. זה היה אדם כרסני, עגול כחבית של שכר, בעל שתי עינים קטנות וידים כבדות. נכר היה כי אבותיו ואבות אבותיו אנשים גסים היו. נשמתו היתה כבדה מרוב משמן בשרו וסבל שריריו.
בסבר פנים יפות הושיבני על כסא רך וכבד. השעה היתה אחרי ארוחת הצהרים. בן-יצחק נלחם עם השינה שתקפתו… שמורות עיניו הקטנות והמכוסות חלב כמעט דבקו.
רגעים אחדים ישבתי דומם ואחכה. פּתאום התעורר “התומך” מתנומתו ויתבונן בי כמשתומם, וישאלני:
– מה רצונך פה?
הוא שפשף את עיניו וינעץ בי מבט מוזר.
– הלא מכתב מליצה הבאתי לאדוני מהפרופיסור זוננברג…
– כן, כן, מכתב… מחילה… הנני זה עתה אחרי הארוחה.. השינה תתקפני… בוא נא שנית בעת אחרת.
באתי אל השולחני בן-אהרן ומכתב המליצה בידי. כמעט שגועו בי בימי עניי רגשי הכבוד וההכרה העצמית, וגם פני כמו שונו עד שלא הכירוני רעי לפנים. השולחני בן-אהרן היה נודע בעיר, וגם בערים אחרות במדינה ומחוץ למדינה, כנדבן, כפזרן וכמלומד גדול. בן-אהרן היה לשולחני למרות רצונו. בהיותו בן כ“ב שנה גמר את חוק למודיו בתורת המשפּטים, ורבות עמל להשיג את המנוי למורה באותו בית המדרש אשר שמע בו לקח. כשש שנים הוסיף להשתלם בתורת המשפּטים, ויעש בה חיל רב. ספריו במקצוע זה עשו לו שם גדול. אך תקותו להיות מורה לרבים ולנטוע בלב הדור הצעיר, המתעתד לכהן בבתי הדינים, את רגש היושר והצדק, – תקותו זאת היתה לאַל. לפני חבריו האשכנזים הגמורים, אף אם לא הגיעו לקרסוליו בחכמה ודעת, נפתחו שערי האוניברסיטה והקתדראות, אשר אליהן שאפו, נתנו להם בכבוד. אולם על דרכו הוא להיכל החכמה מצא מכשולים ומעצורים לאין מספּר. סוף סוף נודע לו, כי רק יהדותו מעכבת. מ”גבוה" רמזו לו, כי הטבילה תכפּר עון מולדתו. אך בן-אהרן, אף כי היה בנעוריו רחוק מבני עמו, לא נאות לתת את היהדות מחיר הקתדרא. אָז החליט להיות שולחני כאביו. מעת לעת היה בא אָמנם אל בתי-הדינים, אך לא בעד בצע כסף, כי אם לדרוש משפּט עניי אחיו, אשר לא השיגה ידם לקנות להם אחד הטוענים המצוינים. הוא יסד בתי אוצר וחלפנות ברוב ערי הבירה של אירופּה. מלבד הכסף הרב אשר ירש מאבותיו, הגדיל את הונו על ידי שקידתו, חריצותו הרבה וידיעותיו המיוחדות בעסקי ממונות. הוא בעצמו הסתפּק במועט; חיי מותרות תעב בלבו. בעין יפה היה נותן מכספּו לכל חברות הצדקה, לכל מפלגה מדינית השואפת קדימה, לכל מוסד צבורי, לכל מפעל ספרותי, לסופרים ולאמנים עניים.
בן-אהרן קבלני בסבר פּנים יפות, כאלו הייתי אחד מחבריו המקורבים, בלשכת עבודתו בבית-אוצרו. אחרי אשר קרא את מכתב המליצה של הפּרופסור זוננברג, נכנס אתי בשיחה ארוכה על אדות האמנות בכלל והציור בפרט. שיחתו נפסקה לרגעים על-ידי אחד המשרתים, אשר הביא לו חבילות, חבילות של שטרות לחתום עליהם את שמו. בן-אהרן לא שאל את פּי דבר, רק התאמץ להראות לי בקיאותו במקצוע האמנות.
אחרי אשר הריק לפני את כל הבטויים השגורים בפיו ואת כל פּסקי ההלכות של תורת הצבעים, שאלני, באיזה מקצוע של ציור בחרתי ואת מי מהציירים לקחתי לי למופת, אם את הדיקטנטים, הסימבוליסטים או האימפּרסיוניסטים, הישנים או החדשים?
על השאלה האחרונה השיבותי, כי לע"ע עוד לא בחרתי לי מקצוע מיוחד בציור ואת דרכי עוד לא מצאתי, כי כל מה שציירתי עד עתה היו רק נסיונות.
אָז המטיר על בן-אהרן עצות והצעות, באיזה מקצוע לבחור, איך לצייר, מה לצייר ואיך להשיג מדרגה גבוהה באמנות. כל העצות האלה היו לו מוכנות מכבר, וערכן היה גדול בעיניו מערך כספּו שהוא נותן לאמנים. הכסף לא נחשב בעיניו למאומה, ועונג מיוחד היה לו לפזרו, כאשר התענג גם לקבצו באוצרותיו. ברצונו היה להרבות אמנים בישראל, לא מפּני שאהב בעצמו את האמנות ולא מפּני שהבין באמת את ערכה בחיים, כי אם משום “לעשות נקמה בגוים”, לבל יאמרו, כי אין היהודים מסוגלים לאמנות.
בהרכנת-ראש שמעתי לכל עצותיו, שלא היו שוות בעיני אף כקליפּת השום. אנכי ידעתי מה חסר לי: כסף חסר לי, ולזה היו עיני נשואות ברגע ההוא; עצות ודעות שבעתי.
– ואה אנכי – הגיד לי בן-אהרן ופניו מאירות – רואה אנכי, כי עתיד אתה להיות צייר גדול בישראל, למרות שונאינו אשר יכחשו בכשרונותינו, – לכן אלי תפנה בכל עת אשר כסף יהיה דרוש לך. מאד ישמח לבי, אם אוכל להיות בעזרתך להרימך מעלה מעלה.
הודיתי לו על חסדו, אך זרם דבריו הלאני עד מאד.
– ומה עשו למענך, – שאלני בן-אהרן פּתאום – יועצי-הממשלה בן-יצחק ובן-שמואל?
– הם… הם… לעת-עתה מאומה לא עשו.
– זאת ידעתי. חמורים ובורים גמורים הם, ומה הם יודעים, מה הם מבינים באמנות!
בדבר בן-אהרן את דבריו האחרונים הושיט לי סך הגון של שטרות-מדינה ויבקשני לפנות אליו בכל עת אשר כסף יהיה דרוש לי.
בן-אהרן היה נוח להתלהב, להתפּעל ולהתרגש. בשעה הראשונה היה מבטיח הכל להפּונים לעזרתו, אך מהרה היה מצטנן ושוכח היום את אשר הבטיח אתמול. בכל יום ויום היו באים אליו העסקנים והשתדלנים העברים בהצעות חדשות להציל את כבוד ישראל ולהסיר מעליו דבת שונאיו, לכל אחד ואחד מהם היה נותן מכספּו ביד רחבה; אך בראותו כי כבוד היהודים עודנו הולך ונרמס ברגלים, כי הצוררים עוד לא שמו יד לפה, בראותו כי כל אלה הסופרים והאמנים המקבלים תמיכתו עוד לא הרימו קרן ישראל, – בראותו כל אלה היה מתיאש וגומר בלבבו לבל-יוסיף תת עוד לא לדברים שבצדקה ולא לצרכי מלחמת ההגנה נגד בני בלי שם. שנים אחדות האמין בן-אהרן, כי מפלגת הסוציאל-דימוקרטים תלחם לישראל ותגן על זכויותיו, ויענק לה מכספּו סכומים גדולים, עד אשר נוכח, כי גם זאת תקוה הבל. – עתה פתוח אוצרו של בן-אהרן רק להדופקים על דלתותיו, רק לפני אלה שהמה מומחים לפשיטת-יד ולא ירפּו ממנו, עד אשר יתן להם ויחזור ויתן.
את הכסף שקבלתי מיד בן-אהרן בתור “תמיכה” הוצאתי לצרכי גופי השונים ולא הספיק לי לשכור בית מלאכה ולקנות את הרהיטים הדרושים, למען אוכל להחל עבודה חדשה, או לגמור את הציורים שכבר התחלתי. כל-זמן שהיתה הפּרוטה מצויה בכיסי, לא עלה על לבי לפנות אל יתר “התומכים”, אשר מורי המליצו עלי לפניהם. אולם הרעים והחברים, אשר עזבוני בימי עניי, סבוני עוד הפּעם כילק, אחרי אשר נודע להם כי בן-אהרן בתומכי. בין החברים האלה היה משורר אחד, אשר איש לא חפץ להדפיס את שיריו, ואם הדפיסום לא בא על שכרו, וגם עלמה אחת מבנות עמי וארצי, אשר באה למינכן ללמוד את חכמת הזמרה. בזמרה אָמנם לא עשתה חיל, אַך במשך עת קצרה הצליחה באופן נעלה ללמוד את חכמת הקבצנות. הפּיטן והמשוררת, אשר קוו להעשיר את העולם בדמיונות וחזיונות, בשירים וזמרות, אשר לא נשמע כמותם מיום ברוא אלהים פּיטנים ומשוררות, - נצלו את כיסי בזמן קצר מאד. ולא קשה היה להם דבר זה, אחרי אשר בשמחה נתתי את כסף-הבושת לאחרים.
אולם ככלות הפּרוטה האחרונה מכיסי, החילותי לדאוג עוד הפּעם לקיומי. דאגתי לא רק לצרכי החמריים, כי אם הרבה יותר לצרכי הרוחניים. התשוקה לצייר התעוררה בי בכל עוז. עולמי הפּנימי נתמלא בימי התרוקנות הכיס.
ליסינג אמר: “אלו נולד רפאל בלי ידים, היה מצייר ברגליו”. לא נכון הדבר: רפאל בלי ידים – זה הוא דבר שבדמיון. ואני, אמנם ידים היו לי, – אך כל המכשירים האחרים הדרושים לעבודת הציור חסרו לי הפּעם. הציורים אשר נולדו במחי, פּרי הסתכלותי בחיים, נתבקשו להתלבש בצבעים, אך לך וצייר אם דירה קבועה ומכשירי הציור אין לך. אז החילותי להטיל ספק בעצם ערכה של אותה האמנות, התלויה בדברים חצוניים ומקריים כאלה.
האמנות האמתית – נולד בי אָז לראשונה הרעיון – איננה קשורה בתנאים מקריים ובמכשירים חיצוניים. האמנות האמיתית חפשית ואפשרית היא בכל עת, בכל מצב ובכל מקום. רק זה הוא אמן, מי שמגשים את אידיאל היופי בכל מקום שהוא נמצא ובכל אשר יעשה. היופי שלו איננו פרי רגעים ידועים מרגעי חייו, כי אם חייו בעצמם. הנביא הוא סמל החי של האמת; ישותו בעצמו מזכרת לבני האדם, כי יש אמת בעולם, אמת עזה מכל יד חזקה. רק זה הוא אמן אמיתי, מי שהוא נביא היופי וסמל החי. ומה הוא היופי? – האמת בטהרתה ובמעלתה היותר עליונה. במקום שאין אמת שם אין גם יופי.
המחשבות האלה העירו בי גועל נפש אל התומכים והנדיבים. הנביא, – אמרתי בלבבי, – האמן, המשורר צריך להיות חפשי ובלתי תלוי בדעת אחרים. קרעתי את מכתבי המליצה אשר היו בידי ואחל לבקש לי עבודה, איזו עבודה שתהיה. אם אביא את לחמי, אמרתי בלבבי, על ידי עבודה פשוטה, אָז אוכל להקדיש את השעות הפּנויות לאמנות נקיה, ליצירה אמיתית.
נפלא הדבר: בכל עת היותי רעב ללחם, היה לבי פתוח יותר אל דעות גבוהות. ובימי געגועי ההם על היצירה החפשית, התגעגעתי לא רק על מנעמיה, על האושר הצפון בה, כי אם, ואולי הרבה יותר, גם על היסורים הרוחניים הקשורים בה. חביבים עלי אותם היסורים העמוקים עד היום הזה. נחוצים המה סגופי הרוח וענויי הנפש להאמן, כי על ידם יתרומם, ויתעשר אושר פּנימי. על ידי המעצורים והמכשולים אשר הוא פוגש על דרכו ועל ידי הפּגעים הפּנימיים המונחים בעצם היצירה – הולך ומתרקם ונברא אופיו המיוחד של האמן. מלחמותיו ונצחונותיו הפּנימיים ממלאים את כל חלל עולמו הרוחני ונותנים תוכן לחייו.
על הכל יוכל האמן לוותר בחייו, אך לא על יסוריו הרוחניים. על ברכם נולדו היצירות היותר אנושיות והיותר נשגבות. יש לי עתה הכל מה שה“עולם” חושב לתנאי ה“אושר” המקובל, אשר רבים רודפים אחריו, אך עני אני כיום הרבה יותר משהייתי אָז. היום חסרים לי אותם יסורי הרוח וגעגועי הנפש. אָז, בימי עניי, היתה נפשי מלאה, אמיצה, שואפת, מתרוממת, חולמת, נואשת. אָז היה לבי מלא רגשות ודמיוני – חזיונות, אָז מסוגל הייתי ללחום ולהתנגד לכל המעצורים הפּזורים על דרך היוצר, אָז מסוגל הייתי להנזר מכל מחמדי התבל ולצמצם חיי בפנימיות נפשי. ועתה, בהיות ביתי מלא כל טוב, – נפשי ריקה ואין בה כל שאיפה רמה. היוצר שבי מת, האמן שבי כבר גוע. עתה אין אני מסוגל עוד ללחום עם תנאי החיים, עם תנאי הסביבה הנשחתה ולנחול נצחון, עתה יש לי אמנם הרבה, – אך מה שיש לי לא קניני הפּנימי הוא. החפצים והמטלטלים שיש לי, לא המה ברשותי, כי אם אני ברשותם. עבד נרצע אני להם. עתה, כאשר מת בי היוצר, יחיה בי רק בעל-המלאכה. עתה אין עוד בכחי לשמח בציורי את עין אלהים, עין המשוררים והאמנים האמתים, את העין הבלתי משוחדה, כי אם את עינו של איזה זקן טפּש, או – איזו זקנה בלה. עתה יבואו יום יום אל בית מלאכתי רק פּגרי-אדם, בחפצם להשאיר את צורת נבלתם לדורות. והמנוולים האלה משלמים לי מחיר עבודתי במיטב כספּם. אולם על מה אני מוציא את כספּי? – הנני מחקה את מנהגיהם וארחות חייהם של אלה, הנני מבזבז את כספּי על דברים המכלים את גופי, רוחי ונפשי.
מספּרים, כי באותן השנים אשר הצייר היהודי מונקטשי היה עסוק בציורו “התלוי”, היה תולה את עצמו בכל יום על עץ עשוי כצלב ושוהה במצב זה שעות אחדות. בשעת צליבתו היו מעתיקים את צורת גופו על ידי כתב-אור. דבר זה היה דרוש להאמן, לא רק להשגת אמתות הציור של הגוף התלוי, כי אם עוד הרבה יתר להעתקת נשמת המעונה. בכלל, יש צורך פּנימי לכל אמן אמיתי, לכל נביא וגואל, בסגופים ובענויים. אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה, גם האמנות אינה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה. משה רבנו לא אכל ולא שתה ארבעים יום קודם קבלת התורה. גם בזמננו אי אפשר להוריד איזה רעיון חדש מן השמים אל בני האדם ארצה, אי אפשר להורות להם תורה חדשה ודעה חדשה מתוך אכילה ושתיה, מתוך דשנים ופנוק הגוף.
ו.
במינכן לא מצאתי כל עבודה להחיות את נפשי, לכן הלכתי לעיר הבירה המערבית נ., בתקותי למצוא שם עבודה לגוף ולנפש. בבואי לבית הנתיבות הצפוני של עיר נ. פּגשתי את הצייר פּערל. הוא למד שנים רבות באקדמיה למלאכת חרשים אשר בפטרבורג, אחרי כן “התחכך” כשנים אחדות בבתי המלאכה של הציירים במינכן. במינכן לא דברתי אתו מעולם דבר. הוא היה שם מטרה לחצי לעגם של חבריו. כלם חשבוהו למין מפלצת של אמן.
בהזדמני עם פּערל בבית-הנתיבות, לא הכרתיו כמעט. במינכן היה הולך לבוש בגדים קרועים, ומראהו היה כתרנגול שעלה מן הרחצה: מקומט, מכווץ, מעוך, כאלו היה זה עתה משוי מן המים. אם היו לועגים לו בפניו, היה גם הוא שוחק שחוק של הכנעה והודיה, באלו היה גם הוא בעצמו מצדיק עליו את הלעג ומוצא נחת רוח בזה שהוא מהנה את הבריות בכעור פּניו ומעורר אותם בתנועותיו המשונות לבדיחות הדעת. דומה היה, כאלו על פּניו כתובות המלים: “במחילה מכם רבותי! אע”פּ שאני בכאן, הרי אני כאלו אינני ומציאותי בטלה ומבוטלה לפניכם; בכל אופן הריני לפניכם ככלי שנוצר למלאותו בוז, ואתם מלאוהו כאות נפשכם!" – עתה היה פערל בעיני כבריה חדשה: כאחד “המשרתים הנוסעים”, או כאחד עוזרי-הגלבים: מבוסם, מכוחל ומפורכס. שפמו הצהוב היה מסולסל ומחודד בקצותיו, כזנב עכבר. השערות הקשות האחדות אשר על גבחתו היו עשויות למשעי. בגדיו היו חדשים ונקיים וכולו מגוהץ ו“חלק”. על פי צורתו ומראהו לא הייתי מכירו כלל – כה שונה תארו החיצוני – אבל דבר אחד נשאר בו, אשר הטביע עליו את החותם הישן: איזו סמנים של אדם-ארנבת.
פּערל נפל על צוארי וידרוש לשלומי בחבה יתרה. וכעבור רגע עזבני, וירץ הנה והנה ויחפּש את מי. ועוד הפּעם שם אלי וישאלני:
– הראית את דודתי, אולי נסעת יחד את דודתי? הנני מחפּש פּה את דודתי. דודתי היתה צריכה לבוא במסע זה…
– איזו דודה?
– דודתי, – ענה פערל בקוצר רוח – האם לא תדע את דודתי יחנה הגבירה?
פּערל עזבני עוד פּעם ויסובב כמשוגע לבקש את דודתו יחנה הגבירה. שמחתי על שהתפּטרתי מפּניו וברצוני היה לצאת מבית הנתיבות, אַף כי לא ידעתי אָנה אפנה ואנה אלך: בכיסי היו רק מטבעות אחדים של נחושת.
– דודתי איננה, כפי הנראה עוד לא באה, קרא אלי פערל מרחוק, ברוצו לקראתי – זה שלשה ימים הנני משכים ומעריב לבית הנתיבות לקבל את פּני דודתי יחנה הגבירה, – והיא, כמו להכעיס, איננה. לא למותר יהיה לי לקבל עתה את פּניה, בהיותה נוסעת עם צרור מלא כסף…
הפניתי שכמי ללכת, אך פּערל לא הרפּה ממני, וידבק בי כ“פגע רע” ויקיפני בשאלותיו:
– מה אתה עושה פה? אנה אתה נוסע? מה שלום הצייר חייקין ומה שלום טרייטיל ופייטיל במינכן? היש לך פה מכיר ומודע? איפה עתה מרים? ומרגלין עודו רוק? וגוטמאן משוגע כשהיה?
על כל שאלותיו עניתי אותה תשובה קצרה אחת:
– באתי הנה לבקש עבודה, איזו עבודה שתהיה…
פּערל חשב מעט עד כי התעורר פּתאום כמו מתרדמה, ויקרא אלי בקול מלא חמלה ותחנונים:
– בא נא אתי, חבר, בדירתי תגור וגם עבודה אמציא לך. אל תדאג, חבר, דע לך, כי פּערל הוא עתה אחד האנשים החשובים בעיר נ. ומהלכים לו בבתי-הגדולים.
דרך אחרת לא היתה לי, ואלך אחריו.
פּערל הביאני אל דירתו. הוא גר בעליה קטנה בקומה החמישית. “חברי” פנה אל בעלת-דירתו בדבריו הממושכים, שנשמע בהם כעין זמר משונה, ויאמר:
– שרתי, יקירתי, נדיבתי, – האיש הזה – הוא הורה באצבעו עלי – האיש הזה חפץ לגור אתי בחדרי. הוא לא יתפוס פה מקום כלל וגם שאון לא ירבה. איש טוב הוא, וגם מנחה יקרה יביא לך. הגידי נא, שרתי, מה את אוהבת, יין פּורטה או יין קפּריסין?…
בעלת הדירה עותה את פּניה. כנראה, הבטיח לה שכנה לא אחת להביא מנחות ומתנות, ואף פּעם לא קיים. אחרי אשר חשבה מעט אמרה:
– אבל בכל זאת, הלא שני אנשים יגורו עתה בחדרי… הכלים, השמיכות, הכל הולך ומתמעך. הלא עוד מטה אחת דרישה בחדר… ואנכי הנני רק אלמנה עניה, זקנה, ושכר הדירה עולה, אדוני, משנה לשנה…
– מה בכך… הבלים… חברי יישן – הרגיע פּערל את רוח האלמנה – על הספה, מטה לא ידרוש כלל… בכליך לא יגע, לא יחסיר מהם חלילה מאומה… חברי הוא איש זהיר, ישר, שקט, שלו… ובחג-הלידה יביא לך תשורה יקרה… חנם לא יחפּוץ…
האלמנה הניעה ראשה, כחושבת מחשבות, ותצא.
שני החלונות של החדר נשקפו החצרה, על פּני הגגות. האור, אשר חדר מבעדם במדה מצומצמה, היה כהה. על השלחן אשר לפני המטה ראיתי תנ“ך ישן בכריכה מעוכה ועל ידו אחד הספורים הרוסים משנות החמישים. התנ”ך, כפי הנראה, היה לפערל זכרון יהדותו, והספּור היה שריד השכלתו הרוסית, זכר לשאיפתו קדימה. פּערל לא אהב את הספרים, לא אהב גם את האמנות. הוא אהב רק כסף וגם את בגדיו, אשר שמרם יותר מבבת עינו. פעמים אין מספּר היה מנקה אותם ומחליקם בידיו בכל יום. ב“חוש” מיוחד היה מגלה את אותן החנויות, שבהן יש הזדמנות לקנות בגדים בזול.
עבודתו אשר התפּרנס ממנה בעיר נ. היתה: העתקה מתמונות פוטוגראפיות בנתר, ומלבד זאת היה מקבל “תמיכות” מקופּות של צדקה. תעודות רבות היו באוצרו מידי גדולי הציירים והסופרים, כי אמן נעלה הוא הראוי לתמיכה.
פּערל ידע להטות לחפצו כתבנים ידועים, אשר חמלו עליו ויכתבו אודותיו מאמרי-בקורת ויהללו וירוממו את ציוריו, אשר ברצונו לצייר ועדיין לא התחיל בהם. ותיק מיוחד היה לו שבו נאצרו כל גזרי העתונים אשר בהם נזכר שמו לשבח, ואת התיק הזה היה פותח לפני כל איש אשר ראהו בפעם הראשונה בבקשה לקרוא את אשר כתבו עליו המבקרים ולא הרפּה עד אשר מלאו את משאלתו זו.
עוד לא נחתי שעה קלה מעמל הדרך ופערל כבר נתן לי עבודה: לגמור את העתקתה של אחת הפוטוגרפיות. חדשים אחדים עברו עלי בעבודה לא-נעימה ממין זה, וחלף עבודתי זו היה פערל מספיק את צרכי בדוחק רב.
ומעט מעט שעבדני פערל וישתרר עלי עד כי לא יכולתי עוד לשבת אתו בכפיפה אחת, כי לא רק את שכרי עשק, כי אם גם את רוחי. עבודה קשה עבדתי כל היום בחורו הצר; משולל הייתי כל הימים האלה אור ואויר, שיחות רעים ותנועה חפשית. נדמה לי, שבקרבתו של פּערל נחנקו בי כל רגשותי ומחשבותי. בכל כחותי התאמצתי להגאל מידיו ולמצוא לי עבודה במקום אחר, למען אוכל עמוד ברשות עצמי. אך לא נקל היה הדבר. מספּר הציירים בעיר נ. היה גדול ורובם בקשו עבודה ולא מצאוה.
יום סגריר היה. כלוא ישבתי בחדרי ואעבוד עבודתי המיכנית כמעט. טפות הגשם הכו על זכוכיות החלון מאז הבוקר במדה קצובה, כאלו ספרו את רגעי החיים הריקים והעצובים. שממון רוחי הלך הלוך וגדול. וכבוא הלילה הפסקתי את עבודתי, ואתהלך בעליה הקטנה אָנה ואנה. כל קול, מלבד קול טפּות הגשמים, הנופלות בעצלתים על זכוכיות החלון, לא נשמע בקרבתי. רק מעת לעת נשמע קול אנחת האלמנה הזקנה אשר ישבה כפופה מאחורי המחיצה. בקשתי ספר לקרוא בו, למען גרש את העצבת מלבבי, ולא מצאתי. ברגעים האלה הרגשתי את כל כובד ההויה ואת מרירותה. השאלה: “מאין ולאן” נקרה במחי בלי הרף. ידעתי, כי תשובה אין. נדמה לי, כי רוב בני האדם אחים ברוח המה לפערל, אשר יתנועע כצל על פּני הארץ מבלי בקש פּתרונים לחידת החיים. וגם לא כחידה המה החיים בעיניו, כי אם מין “יריד”, שוק של סוחרים בבלויי-סחבות, וכל המרבה שאון, כל המרבה לסחור, להונות ולקנות “מציאות”, – הרי זה מאושר. הבטתי על הפוטוגרפיות ועל העתקותיהן הנעשות בידי, וישתומם בי רוחי על הבלי בני-אדם-נמלים, אשר יבקשו להשאיר לבניהם אחריהם את צל צלם. אמנותם של הציירים נראתה בעיני בשעה ההיא כמשנה הבלי החיים, כהעלאת גרה של סכלותם, דמיונותיהם, הזיותיהם וחזיונותיהם של בני אדם קטנים וריקים.
עודני עומד תפוש במחשבותי והנה יד נגעה בשכמי: נשאתי את עיני כמתעורר מתרדמה ואראה לפני את פּערל. פּניו היו צוהלות, ועל שפתיו הכמושות תעה שחוק מעורר גועל נפש.
– ראה נא חברי, – קרא פערל בשמחה – את אשר הבאתי. ההצלחה האירה לי היום את פניה.
“חברי” הניח על השלחן צרור גדול ויוציא ממנו חבילות של מכנסים ישנים וחדשים.
– מה אתה אומר, חברי, לסחורתי זו? ראה נא, חביבי את המכנסים החדשים האלה קניתי ב“רחוב היהודים” בזול גדול, כמעט בחצי חנם… שער נא כמה שלמתי בעדם?
– יקח האופל אותך ואת מכנסיך! – נהמתי בכעסי.
– אל תכעוס כה ידידי, – נחם אותי פערל – גם לך, אהובי, אתן במתנה מכנסים מן המובחר…
ישבתי משמים בפנה ויגוני שב אלי. פּערל בשכרון הצלחתו לא שם את לבו אלי ויוסף לטפּל בחבילת מכנסיו, בודק אותם לאור המנורה, ממשש אותם בידיו הצנומות, מהפּכם לכל עבר, מקפּלם ומחליקם ומוציא משפּטו על טיבם וערכם:
– המכנסים האלה – “מציאה של גנב” הם… פּערל לא יקנה סחורה שאיננה מציאה… וגם אלה לא רעים הם כל כך, דרוש רק לתפור עליהם טלאים אחדים. בכל אופן שוים הם את הכסף אשר שלמתי בעדם. טוב ללבוש אותם בימות הגשמים… ואלה הלא בודאי מציאה הם! עשוים מאטון אנגלי ממש… ועוד חדשים הם, כאלו זה עתה יצאו מתחת המחט…
– חדל לך, פּערל! – קראתי ברוגז ואסב את פּני אל החלון.
– מדוע הנך סר וזועף היום – שמעתי מאחורי את קול פּערל – ותפנה אלי עורף? כמדומה לי, שרעה לא עשיתי לך… הן בבואך הנה בחוסר כל הביאותיך אל תחת צל קורתי וכל מחסורך עלי…
לשמע דבריו האחרונים רתחו דמי בקרבי. חפצתי להרים עליו את קולי, אך מלים נעתקו מפּי.
– ראה נא – קרא פערל בקול של פּיוס – ראה נא את המכנסים אשר הבאתי לך. נסיך הנסיכים לא יבוש בהם…
– דום מנוול! – קראתי בקצפי – ואם לא, אשים מחנק לצוארך…
אימתי נפלה על פּערל. מוג לב היה, וכל גערה הפּילה עליו פּחד.
– מה אתה כועס חברי? – התחנן פּערל בקול רועד – הן אני רק טובתך אני דורש, גם מכנסים הבאתי לך…
– אם לא תחדל מדבר, אשליך אותך ואת מכנסיך החוצה…
– טוב, טוב, לא אדבר דבר, אשים מחסום לפי… אך על תכעוס…
בדבר פּערל את דבריו האחרונים השתטח על צרור המכנסים, כאלו ירא פּן אשליכם החוצה.
למראה הזה לא יכולתי התאפּק משחוק.
– אין כל שחוק בזה, – חנן פּערל את קולו, שהיה כקול סריס – לכל אחד ואחד יש תאוה ותשוקה מיוחדה. אתה, למשל, הנך מתאוה לקבץ העתקות-חרט מציורי האמנים הגדולים, ואני אוהב להרבות את מספּר המכנסים אשר במלתחתי… אך היום יש לי גם סבה מיוחדה לדבר…
פּערל הפסיק לרגעים אחדים את השתפּכות נפשו. אחרי כן שב לדבר בקול איש המגלה סוד:
– המכסה אני מאוהב נאמן כמוך דבר?… חלילה! לא אכחד ממך, כי נמאסו עלי חיי רווק זקן… עתה, אחרי אשר השאתי את כל אחיותי, בא מועד לבנות גם לי בית… וההצלחה האירה אלי פניה… מצאתי חן בעיני אלמנה, והיא גם ממשפּחה מיוחסת בישראל. אמנם זקנה היא ממני, אך מי ישים לב בימינו לקטנות כמו אלה… העיקר הוא שיש לה כסף, וכמדומה לי – לא מעט, וגם אנכי קבצתי על יד סכום לא גדול, ואם אשא אותה לאשה – והנני מגלה לך סודי: דבר זה קרוב לגמר – איסד מכתב-עת מצויר בעד תופרי בגדי נשים, – דבר זה יכול היות לעסק טוב עד מאד, וגם לך, חברי, תהיה עבודה רבה, ואת שכרך לא אקפּח, חלילה, הן יודע אנכי את נפש העני. עוד לא שכחתי את ימי עניי ואת תעניותי התכופות בפטרסבורג ובמינכן. ומעתה תבין, כי כעת יש לי צורך בסחורה זו שהבאתי… הן האלמנה, אשר שמה עיניה בי, עשירה היא מנעוריה והורגלה לערוך את האדם רק על פּי בגדיו… ובכן, מה אתה כועס?
חמלתי באותה שעה על הבריה האמללה אשר לפני…
למחרת בבקר עזבתי את חברי, על מנת שלא לשוב אליו עוד. כשני חודשים הייתי נודד בעיר הבירה. בקשתי פרנסות ועבודות שונות, אך התחרות היתה גדולה, ההצעה מרובה והדרישה מועטה. בבואי לבקש עבודת סבל או מרצף חוצות העיר, הביטו עלי כעל “יד-נקיה”, כעל “אינטליגנט”, שלא הורגל בעבודת הגוף, ובבואי לבקש עבודה בבתי המלאכה של הציירים, חשדוני בקבצנות ובחטאים שלא חטאתי מעולם. חטאי היותר גדול היה – עניי הנורא.
בימי נדודי אלה הייתי מבקר כמעט יום יום את בתי אוצר-התמונות ואת תערוכות האמנים. כשכור הייתי מהמון הרגשות, מתענוגי העין ומשפעת החיים. עולמות חדשים נגלו אז לפני: העולמות אשר ברא דמיון האדם בתקופות שונות ובארצות שונות. אך, כפי הנראה, נהניתי מהעולמות האלה יותר מדאי. הנאת היופי טובה היא לאמן רק בשעה שהיא מעוררת ומחדדת את חושיו, רק בשעה שהיא מוציאה לאור החיים את העולמות הנרדמים בו, את כל החבוש במעמקי נפשו. טובה הנאת היופי בשעה שהיא קשורה ביצירתו של הנהנה עצמו. אולם רחוק הייתי אָז מכל יצירה פנימית, על כן ההנאה המרובה אשר נהניתי מיצירותיהם של אחרים הכבידה סוף סוף על כנפי רוחי ואקוץ בכל תמונה וציור.
אחרי אשר לא מצאתי עבודה בבית-מלאכה של צייר, אחרי אשר התיאשתי בכלל מהאמנות ומהעוסקים בה, קבלתי עלי עבודת רושם-תבניות לבנינים במשרדו של הבנאי העברי גרוסמן, שהיה מפורסם כבונה בתי תפלה לעברים וגם לנוצרים. הוא היה אחד מיועצי-העיר ואחד מראשי הקהלה העברית. גם ראש לחברות של צדקה, של ספרות ושל מדע.
בבואי בפעם הראשונה אל הבנאי גרוסמן לבקש עבודה, היה מסדרון ביתו מלא אנשים ונשים. רובם באו לבקש משרה או עבודה, תמיכה או מכתבי מליצה. גרוסמן היה מרגיש עונג מיוחד לראות ולדעת כי אנשים רבים ושונים דורשים לעזרתו, לעצתו ומליצתו. ימים אחדים דחה אותי הבנאי ב“לך ושוב”, עד אשר המציא לי עבודת רושם-תבניות בלשכת עבודתו בשכר לא רב.
יותר משנה עבדתי בלשכת הרושמים של גרוסמן. במשך הזמן הזה לא התעוררה בי אף פּעם אחת התשוקה להביע בצבעים איזה רעיון על ידי דמות וצורה. עיף הייתי מיסורי היצירה הפּנימית, מנדודי הגוף והנפש. על כן כמעט שמח הייתי בעבודתי החדשה; וכל אשר הוספתי למשוך קוים ולשרטט שרטוטים מדודים וקצובים בלי רוח ונפש, כן הוספתי להתענג על העבודה המכנית הזאת, שלא דרשה ממני יגיעת הרוח. במשך הימים האלה שונו גם ארחות חיי. הורגלתי מעט מעט לחיים אזרחים בנוסח אשכנז. עבודתי המכונית החדשה והסביבה החדשה – סביבת שכירי חודש, פּקידים ומשרתים המתנהגים בחיים על-פּי תכנית קבועה – הטביעו את חותמן המיוחד על כל דרכי ונמוסי בעת ההיא. בכל עת אשר יצירתי הפּנימית נחלשה ונתמעטה ועצמיותי נתבטלה ונתכוצה, אָז גברה עלי יד הסביבה, אז נכנע הייתי לכל התנאים החיצוניים. אולם באותם הימים אשר עצמיותי היתה מתעוררת בי בחזקה ודורשת תפקידה, באותם הימים אשר כח יצירתי הפּנימית היה מתעורר בי לתחיה, אָז כצפּור דרור הייתי, שאיננה מקבלת מרות, אָז הייתי מתאמץ לנצח את התנאים החיצוניים, המעצורים והמכשולים אשר על דרכי, אז השפּעתי אני על הסביבה.
במשך הימים ההם שהייתי בא על שכרי מדי חודש בחדשו ביום קבוע, לא היו הוצאותי מרובות מהכנסתי. אכילתי, שתייתי, מלבושי ודירתי היו לפי ערך שכרי. בימים ההם הורגלתי, נגד טבעי, לדקדק דקדוקי עניות בחשבון הפּרוטות. לא עבר עלי אף יום אחד בלי ארוחה, ולילה אחד בלי לינה במטה מוצעת. לא פזרתי כספּי לאחרים, כאשר גם לא נהניתי משל אחרים. לא עבר עלי אף יום אחד, מלבד ימי חגיהם ושבתותיהם, בלי עבודה, אך העבודה הזאת היתה במדה וקצב, בשעות קבועות ביום. בימים ההם חדלתי להבין את ארחות החיים המוזרים של האמנים היוצרים, אשר לפני זמן-מה הייתי וחייתי גם אני כאחד מהם. בלתי מובנות היו לי עתה אותן הזריחות והשקיעות של הנפש, אותן העליות והירידות של ההויה הפּנימית ואותם המעברים הפּתאומיים במעמדות-הרוח. עתה שבע הייתי. אולם זאת היתה רק שביעות הגוף, זאת היתה שלוה חיצונית. ברגעים ידועים הייתי מרגיש בי כעין תביעה פנימית, הנוקבת ויורדת עד תהום הנפש. אך הרגעים האלה היו עוברים וחולפים חיש מהר אחרי שתותי כוס שכר בחברת רעי החדשים. סביבתי החדשה היתה של אנשים בינונים, שאין להם בעולמם אלא פרנסתם ועניניה הקטנים וצרכי הגוף של יום יום. שאיפותיהם ואידיאליהם הם: משרה יותר גבוהה, שעבודתה מועטת ושכרה מרובה, פּלגש יפה, סוסים ומרכבה, משרתים לבושים בגדי שרד, בית חמדה במגרש העיר; – כל הדברים האלה היו כמרום האושר בעיניהם. את צרכי הרוח ויסוריו לא ידעו, גם לא חפצו לדעת.
בימי שבתי במינכן ראיתי סביבי רק אמנים, ציירים ומפסלים, תלמידים ומורים, ציורים ופסלים. השאלות הנוגעות לחליפות האור והצללים ולפעולות הצבעים על עין האדם – עמדו ברום עולמי. שאלות אחרות וענינים אחרים, מלבד אלה הנוגעים ישר אל האמנות – לא ידעתי. העולם הגדול, עניניו הרבים והסבוכים, החיים ושלל גוניהם, וים המציאות ונבכי התהומות – היו זרים לי, וגם בשנה הראשונה לעבודתי בלשכת הרושמים של הבנאי הייתי שקוע רק בעולם אשר מסביב לי: בכל אותן הקטנות, הסכסוכים הזעירים והענינים הפּעוטים של החוג הקטן אשר בו חייתי.
הבנאי לוי, עוזו הראשון של גרוסמן, התאמר תמיד בהשכלתו ובידיעותיו. חברי הביטו אליו בעיני קנאה. הוא היה בעיניהם מוצלח והצלחתו גזלה שנתם בלילות ומנוחתם ביום. הוא עלה במשרתו מעלה מעלה בפסיעות גסות. את שכרו הגדילו משנה לשנה, וגם אלמנה עשירה לקח לו לאשה. בשחוק הקלפים וגם בחברת הנשים קלות-הדעת היה הוא תמיד המצליח. לולא שם משפחתו העברי, היה כבר – לפי השערת חבריו – ל“יועץ-הבנין” מטעם הממשלה. נבאו לו, כי בעוד שנים אחדות יעלה לגדולה ויהיה אחד הנבחרים לבית-המחוקקים. ההצלחה, אשר האירה לו תמיד פּניה, חשכה את נפשו גם מצער גדול בנים ומההוצאות הרבות הדרושות לחנוכם, כי עקר היה. כלב קטן, בעל שער מסולסל היה לאשתו במקום בנים, ובכבוד כלב-שעשועים זה היו חייבים כל חברי, שהיו חונפים ללוי בפניו, למען ימצאו חן בניניו ועל ידי זה גם בעיני גרוסמן. זה האחרון היה מביט על כלנו ועל ערך עבודתנו וכשרונותינו לא בעיניו הוא, כי אם בעיני לוי, אשר גם הוא היה רואה את האנשים והדברים בעיני המטרונה לוי, שהיא בכספּה הרימתהו על. וכל הפּוגע בכבוד כלבה היה מתחייב בנפשו.
פּעם אחת בקשתני אשת לוי לצייר את פּני כלבה. היא שמעה מפי בעלה כי צייר הנני, ורק בבקשי לי מטרה יתר גבוהה בחיים, בחרתי בעבודת רושם תבניות לבנינים. כבואי אל בית לוי, קבלתני אשתו בסבר פּנים יפות. היא התאמצה להראות לי חבה יתרה וגם ענוה יתרה, בחשבה, כי אני, שהנני רק אחד השכירים הקטנים בלשכת-הסופרים של גרוסמן הגדול, לא ארהיב עז בנפשי להיות בביתה חפשי בתנועותי ובנמוסי. אולם מתוך כל החבה שהיתה שפוכה על פּניה העגולות והרחבות היה נכר רוחה הסר והזועף.
– חלום רע חלמתי, – החלה מרת לוי ואנחה ממושכה התפּרצה מקרבה – חלמתי, כי קרבו ימי קיסר, זה כלבי הנעים, למות.
בדברה את דבריה אלה העבירה את ידה המסורבלה בשר על גב החיה, אשר רבצה לרגלה. ויהי בראותה, כי אנכי עומד מחריש ומשתומם, הוסיפה לדבר:
– אמנם יודעת אני, כי החלומות שוא ידברו, הן רואָה אנכי, כי שלום לכלבי הנחמד… הוא אכל היום נתח בשר, אשר יספּיק לחמשה… זולל וסובא הוא קיסר שלי, שבע לא ידע. אבל מי יודע, אמרתי בלבבי, הן גם סוף הכלב למות, ויש אשר החלום בא כמבשר רע, חלילה… זוכרת אנכי, כי שבוע אחד לפני מות אמי ראיתיה בחלומי מוטלת בארון… על כן אמרתי לצייר את פּני כלבי, והיה בבא עתו תהיה לי תמונתו לזכרון עולם…
קשה היה עליה לגמור את דבריה. רסיסי דמעות הראו בין ריסי עיניה. אך בראותה כי דבריה לא נגעו עד לבי ואין אנכי משתתף בצערה, הביטה אלי בעיני חמלה, ותקרא בקול יגון:
– רואה אנכי, אדוני, כי תתפּלא ליגוני ולא תבין לפחדי, אבל אלו ידעת עד כמה קשורה נפשי בכלבי זה, כי אָז אחרת חשבת…
בקשתי מלים להצדיק את שתיקתי וקור רוחי למשמע דבריה ואנחותיה, אבל אשת לוי לא נתנה לי לכלות את התנצלותי. כפי הנראה מצאה נחת-רוח מיוחדה בשפך-שיח ע"ד גודל אהבתה לכלבה, אשר נרדם בעינים סגורות לחצאין. היא כרעה להיטיב את המצע הרך, אשר הקיסר שכב סרוח עליו ויחלום חלומותיו הוא, חלומות שלא היו כל כך נוראים כחלומות של גברתו. ובקומה מעל המרבד, הניעה ראשה ותאמר:
– אכן היהודים, – סלח לי אדוני, – לא אליך אני מכוונת בדברי – היהודים לא ידעו את נפש החיה, נשגב מהם לאהוב את הכלב הנאמן לאדוניו… דוד יש לי, יהודי בן הדור הישן, בן בלי תרבות, והוא שוחק תמיד לאהבתי לקיסר כלבי… רעיה יש לי בפריז, אלמנת הגרף אורביל, אשר במות עליה כלבה אהובה הקימה לו מצבת-שיש יקרה בשדה הקברות לכלבים, ועל המצבה חרות, באותיות מוזהבות, שיר יקר אשר חבר אחד המשוררים ממכיריה. ויהי בספרי דבר זה לדודי בהתפּעלות רבה, – היינו אני ורעותי ממש כמשוגעות בעיניו.
השקפתי על דבר הכלבים וספקותי על דבר “השארת נפשם” לא מצאו אמנם חן בעיני אשת לוי, אך ציור פּני כלבה, אשר עבדתי בו שבועות אחדים, הפיק ממנה רצון, ותהי מאושרה לאין קץ. ביום שנגמר הציור עשתה משתה-תה לרעיותיה, וכל אחת מהן הרבתה לפזר תהלותיה להציור ולהצייר.
בחסד אשת לוי עליתי במשרתי בלשכת הרושמים, גם את משכורתי לחודש הגדילו. גרוסמן הפקיד אותי למשגיח על הפּועלים ועל כל העושים במלאכת הבנינים. מידי קבלו את שכרם ואנכי דרשתי מהם חשבון. אָז באתי במשא ומתן עם אנשים חיים, עם צרכים ממשיים ועם תביעות ממשיות. נקל לי לרדות בצבעים; לא כבד היה עלי לפנים גם להספיק את התביעות הפּיוטיות של האמן, אך מה קשה היה לי לרדות באנשים חיים, לשאת את טרחם, ריבם, משאם ומתנם. קשה היה לי גם לראות, מה כבדה עבודתם ומה דל שכרם. יום יום שמעתי את תלונותיהם של הפּועלים על הבנאי גרוסמן ופקידיו. ובאמת נוכחתי, כי אלה האחרונים מביטים עליהם, על הפּועלים, כעל “חומר אנשים”, כעל מכונות בלי רוח חיים. גרוסמן היה רואה את עצמו כבחיר המין האנושי, אשר כל אלה הפּועלים לא נבראו אלא לשמש לו, להעשירו ולהאדירו.
בכל יום ויום היו מתקבצים במסדרון ביתו של גרוסמן נודדים עברים אמללים, הנעים על פּני הארצות ומבקשים בהן איזו נקודת-אחיזה ועבודה כל שהיא, והמה קוראים לעזרה באזני אחיהם אשר לא הגיעה הרעה לנפשם. האמללים האלה היו מאמינים, כי הבנאי גרוסמן הוא בבחינת “הכל יכול”. רואים היו את הדר תפארת היכלו ומעמד משרתיו, ושומעים היו את כל כבוד כנויו ותאריו, – ויחשבו, כי דבר לא יבצר ממנו, כי ידו לא תקצר להושיע לכלם, אם רק יחפּוץ, אם רק יתעורר.
באמת לא היה כחו אלא בפה להבטיח הרבה. ובבוא אליו אחיו בני עמו להתחנן לפניו, כי יתן להם עבודה, עבודה בחמר ובלבנים, במקומות הבנין, – היה נותן להם מכתבי-מליצה לחברות של צדקה.
– אבל לא חסד ולא צדקה הננו מבקשים, כי אם עבודה, לו גם עבודת פרך, – קוראים אליו אחיו העניים.
– העבודה בחמר ובלבנים היא לא לפי כחכם, – ענה אותם הבנאי רכות – לא תוכלו שאתה… לכו איפוא והתפרנסו זה מזה בערי השדה, בעירות הקטנות.
אימת היהודים הנודדים, הנרדפים והמגורשים נפלה עליו מיום הכירו אותם. הוא ירא פן ישא את חרפּתם, פּן יסכסכו את הפּועלים הנכרים ויסיתום לדרוש תוספת שכר עבודתם. היהודי הוא יותר פּקח; היהודי הוא אח, וגם צרכיו יתר מרובים, על כן גם תביעותיו יתר מרובות. “ומי כהפּועל העברי – היה אומר לי גרוסמן בלחישה – מסוגל להביא תסיסה, מהומה ומבוכה בחברת הפּועלים שאינם יהודים”.
והפּועלים הנכרים היו שונאים שנאת מות את הבנאי היהודי. בפניו היו מרכינים את ראשם ומקבלים למראית עין את מרותו, אך כמעט הלך מהם – היו שולחים לו לשון, לועגים לו, מנאצים ומקללים את מקורו וגזעו ועושים מעשים נוראים להרעימו ולקלקל את תכניתו, למען יוציא מתחת ידו בנין שאינו מתוקן.
בהשתדלותי נתקבל יהודי פולני אחד בין הפּועלים העובדים בחמר ובלבנים. בקנאה יתירה היה עובד עבודת פּרך. הוא היה סבלן, חרוץ ואיש שמח בחלקו הדל, בחפץ לבב היה משרת לכל אחד הפועלים הנכרים. לפעמים היה מתאמץ לבדח את דעתם על-ידי מהתלותיו וחדודיו השנונים. הפּועלים הנכרים היו שוחקים וצוהלים לשמע החדודים החריפים של היהודי ועם זה היו לועגים לו, לבעל החדודים האלה. הפּועל היהודי היה שומע חרפּתו מפיהם ואינו משיב דבר, היה נעלב ואינו עולב, כי גם בישרו, גם בצניעותו בעניני אישיות וגם בנזירתו משכר היה לשחוק להם. הפועלים הנכרים לא ידעו, בעצמו של דבר, מדוע הם שוחקים ליהודי טוב הלבב, מדוע יכעיסוהו וירגיזוהו, והוא, לא לבד שלא עשה להם רעה מעולם, כי אם גם את פּרוטותיו האחרונות היה נותן או מלוה להם. המה היו מכעיסים את הפּועל היהודי מבלי דעת מדוע, אבל ע"פּ ההרגל היו עושים כן. נראה להם, כי כן צריך להיות ואי אפשר כלל באופן אחר, כי חוק עולם הוא. הם שחקו להיהודי וירגיזוהו, יען כי הוא היה החלש שביניהם, היחיד השונה מכולם, יען כי אגדות רבות מלאות שנאה להיהודים היו שגורות בפיהם מילדותם. הפֹועלים הנכרים, אשר רובם היו סוציאל-דימוקרטים, היו אמנם מודים בפיהם בתורת מנהיגיהם, כי אין הבדל בין דת לדת ובין עם לעם, כי כל האנשים שוים המה במשפּטיהם וזכיותיהם. אבל כל זה היה רק להלכה, ואולם במעשה, כשראו לפניהם יהודי ממש, לא היו יכולים להבליג ברוחם, לבלי שפוך לעגם עליו ולבלתי הרגיזו. הדרשות ששמעו מפי מנהיגיהם והמאמרים אשר קראו בעתוני מפלגתם לא נקלטו ולא נתפּסו היטב במחם, לא נהפכו לבשרם ודמם. השנאה והלעג ליהודים – זה היה טבעם, זה בא להם בירושה, זה היה הרגלם, שאחזו בו בלי על כונה ורצון מיוחד. מהדרשות אשר שמעו והמאמרים אשר קראו נתקבל בלבבם ונתפס במחם רק אותו החלק האומר, כי להם בעצמם ישנן כל זכויות האדם, כי להם בעצמם המשפּט והכח. המה הבינו, או יותר נכון, הרגישו, בתורת השתפנות רק אותן האמתיות היכולות להביא להם בעצמם הנאה ממשית, אבל אותו החלק שבתורה זו, האומר, כי גם ליתר החלשים, המשועבדים, יש משפּט האדם וכל זכיותיו, חלק זה היה להם כאותיות מטושטשות ופורחות באויר. עוד זאת: המה חשו, כי גם המנהיגים בעצמם, גם העברים שביניהם, גם כותבי המאמרים הראשיים שבעתוניהם, יש להם טינא בלבם על היהודים, אם גם יתאמצו להסתירה.
משה, הפּועל היהודי, היה אמיץ-לב. במקום סכנה היה הוא הראשון. ובכל זאת היו חבריו הנכרים קוראים לו “מוג-לב”, “ארנבת”. כל ימיו הנה נהנה מיגיע כפּו ויהי אוהב עבודה ומבקש עבודה. ובכל זאת היו חבריו הנוצרים קוראים עליו תגר, באמרם, כי להוט הוא אחרי “סחר-מכר” וכי שואף הוא לחיות על חשבון אחרים. המה לא ראו את היהודי אשר לפניהם. המה לא באו בחשבון עם המעשים הקיימים לנגד עיניהם: – אָזניהם שמעו ועיניהם ראו רק את היהודי של האגדה, רק את היהודי, אשר יצר דמיון ההמון הגס. המה ראו את אשר חפצו לראות, שמעו את אשר חפצו לשמוע.
משה היה קורא, בשובו מעבודתו, עד שעה מאוחרת בלילה בספרי חכמה. הוא היה מיגע את מחו להבין את הכתוב בספר ה“קאַפּיטאַל” של מרקס. זה הספר היה קדוש לו, כהתנ“ך לאבותיו. השיטה הסוציאלית היתה כעין אמונה חדשה בעיניו; בה בקש למצוא תשובה על כל שאלותיו. הוא האמין, כי שטה זו תפתור את כל השאלות הסבוכות שבחברה האנושית ותשרש את כל הדעות הקדומות וההבלים מקרב לבות בני האדם. דברי מרקס ותלמידיו, אשר הבינם הבנה שטחית, היו כמשפּט האורים בעיניו, שכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. כל איש שהיה מטיל ספק בדברי מרקס, היה בעיניו כמטיל ספק בישותו הוא, וכל איש, יהיה מי שיהיה, שהיה כופר בתורת בעלי השתוף, היה בעיניו כהדיוט וכרשע גמור. כל מי שלא נמנה על מפלגת הסוציאל-דימוקרטים היה בעיניו כאיש היודע את האמת ומכון למרוד בה, או כאיש אשר לא זכה עוד ליהנות מאור האמת ומצוה היא לפקוח את עיניו. בימים אשר לא מצא לו משה כל עבודה, או בימי חגיהם ואידיהם, היה מתוכח עם כל איש המתנגד לתורת בעלי השתוף או מטיל ספק בה. הוא היה משתדל להראות ולהוכיח, כי הצלה וגאולה אחרת לבני האדם אין. סוציאלי וקנאי אדוק היה, והמתנגדים לאמונתו היו ראוים בעיניו לכל ארבע מיתות בית-דין. אַך בפועל לא נגע מעולם גם בזבוב שעל הקיר. בעד שארית פּרוטותיו היה קונה את המגילות והקונטרסים החדשים של ה”מפלגה" וקורא בהם בעיון רב ובחשק גדול. הוא היה מקמץ בכל צרכי גופו ונותן כל מה שיש לו לקופּת ה“חברים” בשמחה ובחדוה.
משה היה מתאמץ להשכיל את “חבריו” ולפקוח את עיניהם, ביחוד לשרש מלבם את שנאת הגזע. אבל חבריו הנכרים לא חדלו מהתל ב“היהודי המלומד” הזה, על אשר לא ישתה שכר ועל אשר ירתע לאחוריו בשעה שמשרתת בית המזון נוגעת בו באצבע קטנה.
עקיצותיהם של חבריו לא היו מכאיבות את לבבו. הוא היה סולח להם את דבריהם הקשים. חושב היה בתומתו, כי רק את עון אחיו בעלי ההון, אשר לא ילכו אחרי תורת השתוף, הוא נושא, והוא הוא השעיר לעזאזל בעד חטאם.
בכל עוז היה מתנגד אל הלאומיות העברית. כל יהודי, שהיה מדבר בשם הרגש הלאומי היה בעיניו כהולך חשכים וכמעכב את הגאולה. בסתר לבבו היה אָמנם כרוך ודבוק במנהגי אבותיו ולבו נוהה אחרי חיי אחיו היראים. אולם הוא חשב את רגשותיו העברים לשרידי קדומים, שחובה היא לבער אחריהם ולשרשם. וכחוטא היה בעיניו, על כי בסתר לבבו פּועמת עוד רוח אמונת אבותיו. על-כן היה מתאמץ להכחיד את רגשות היהדות אשר בנפשו, ואת כל האוחזים במנהגי הדת העברית היה מחרף בשם נוכלים וצבועים. אך ככל אשר התעורר נגד היהדות בגלוי, כן הרחיבה והעמיקה זאת האחרונה את שלטונה יותר ויותר בבתי נפשו. הוא היה מחלל את השבת ככל חבריו הנכרים, וגם בפיו היה לועג לקדושת היום הזה ולכל השומרים אותו. אַך לבו היה נוקפו על עון זה. בעבדו את עבודתו ביום השבת היו מצלצלות באזניו הזמירות של “יום זה מכובד”, אַף כי בפיו היה מזמר את השיר “די אַרבייט האָך”…
ז.
על ידי הפּועל היהודי הזה התקרבתי אל המפלגה הסוציאלית. פּעם בפעם הלכתי לשמוע את דרשותיהם ונאומיהם של מנהיגיה. משה היה ממהר לתת על ידי את כל החוברות והספרים החדשים של מוריה ומאוריה. וכל אשר התקרבתי יותר ויותר אל מפלגה הסוציאלית, כן בלעה בקרבי שאלת העבודה והרכוש את כל יתר השאלות. אָז האמנתי, ככל בני המפלגה, כי הטבת מצבם החמרי של בני האדם הוא התנאי הראשון והיחידי להתפּתחותם הרוחנית והמוסרית. אָז ראיתי את כח ההשפעה של הסביבה על נפשי. גם אני החילותי להאמין בדברי מנהיגי המפלגה, אשר הבטיחו להפּועלים, כי עוד מעט ויגיעו אל המטרה המקוה…
אנכי, אשר כל ימי נעורי עברו עלי ללא סדרים וללא משמעת, הבטתי ביראת הכבוד אל הסדרים הקבועים ואל המשמעת החזקה אשר בקרב מפלגת הפּועלים. המכונות בבתי העבודה, הקצב והחוק והחיים בצבור, – כל הדברים האלה היו מרגילים למשמעת, לסדרים ולחיי שתוף. בעת ההיא התמזגה, התמוגגה רוחי בחברת הפּועלים, כטפּת מים בתוך הים. שאלת הכלל, עניניו וצרכיו היתה בעיני כשאלת קיומי אני. גם אנכי נשאתי עיני אל החברה הבאה, אשר היחיד יהיה בה בטל ומבוטל, ורק הרבים יהיו בה המכריעים והמושלים ממשלה בלתי מוגבלת. האידיאל אשר החיה אָז את רוחי היה: השווי המוחלט, העבודה המחויבת לכל בני אדם, החנוך הכללי של הילדים בבתי צבור.
לא עברו ימים רבים, ואני הרגשתי, כי עצמיותי, אישיותי, הולכת ומתבטלת. הרגשתי יום יום את אפיסת ישותי הפנימית. אך פּתאום באה מהפּכה בקרבי. עצמיותי החלה לתבוע את עלבונה; אישיותי דרשה את תפקידה. האמן אשר בקרבי, שהיה שותק לזמן ידוע מפּני שאון מכונת הכלל, החל לדרוש את שלו. הוא החל לחלום את חלומותיו הוא, חלומות שונים מחלומותיהם של הפּועלים. האמנתי אמנם בלבי בצדקתן של תביעות הפּועלים, אבל יחד עם זה הרגשתי, כי כאבר מדולדל הנני בחברתם, ואני לא חפצתי להיות עוד כלי עור בידי אחרים.
תשוקת היצירה התעוררה בי עוד הפּעם, אחרי תרדמה פּנימית של שנים אחדות. אויתי להיות בעצמי דבר מה. להיות את אשר אהיה, אך להיות בכל מלוא הויתי. אָז החלה המלחמה בלבי בין השאיפות החברתיות ובין השאיפות האישיות. יש שחשבתי, ועוד יותר הרגשתי, כי כשאני לעצמי מה אני, ואז חזקו געגועי על החברה, על חיי הצבור. בשעות האלה היה נעים לי להרגיש את עצמי בתור יתד קטנה במכונה גדולה, בתור אחד מרבים, בתור טפּה מן הים. ויש אשר הייתי שואף להתכנס ולהתכוץ בקליפּתי אני, ואתאו להיות בדד וזר בתוך ההמון הגדול, ואשנא בכל לבבי את החברה וחוקיה גדריה וסיגיה.
אחרי אשר התודעתי אל המנהיג הראשי של המפלגה הסוציאלית בעיר נ. ואחרי אשר התבוננתי מקרוב אל דבריו ומעשיו, סר לבי מאחרי תורתו.
ראָדלר, מנהיג המפלגה, היה יהודי בן עשירים וממשפּחת רבנים. הוא היה בעל כשרון-צבורי, איש מלא חיים ותנועה. אחרי גמרו את חוק למודיו בבית מדרש המדעים, לא הרבה להתעסק בחכמת הרפואה אשר למד, ותחת זה הרבה להתעסק בעניני המדינה. הוא נתן את ידו למפלגת “החפשים” ויקדיש להם את מיטב כחותיו וכשרונותיו. ויהי כעבור שנים אחדות, והוא לא עלה בקרב הליברלים לגדולה, המיר את דתו ויהי לקתולי אדוק. אָז נתן את ידו אל מפלגת המשמרים האדוקים וילחם בחרף נפש את מלחמותיהם. אַך גם שם נשאר ב“סתר המדרגה”. אָז רשם את שמו בין בני-בלי-דת ויתחבר אל מפלגת הסוציאל-דימוקרטים. את הכסף הרב אשר ירש מהוריו היהודים פּזר מעט מעט לצרכי המפלגה ומלחמותיה. כמעט את כל עתותיו הקדיש לעניני הפּועלים, ויתהלך אתם כאָח ורע. הוא בעצמו לא נהנה מקופּת המפלגה, כי אם התפּרנס בדוחק רב מעבודת רופא באחד מבתי החולים. במסירת נפש עבד עבודתו הצבורית, אולם אהבתו לשלטון לא ידעה כל גבול וחוק. הפּועלים היו בעיניו כחומר ביד היוצר, אשר ניתן לגבלו על פּי תכנית ידועה. אולם בעצמו של דבר לא היה ראדלר היוצר של החומר הזה. הוא היה רק כלי-מבטאו של ההמון, אבל לא נביאו או מנהיגו, יען כי לא היה מחזק ומרים את כח יצירתם הרוחנית של הפּועלים, לא היה עוזר להתפּתחות אישיותם והשתחררות רוחם, כי אם חונף לנטיותיהם העורות, הטובות והרעות גם יחד. דבריו, אשר השמיע ברבים בהתפּעלות שלא ידעה כל גבול, לא היו דברי נביא וגואל, דברי חוזה ויוצר, כי אם חד-קול תאותיהם ושאיפותיהם של בני ההמון. ראדלר, אשר נולד בעצמו על ברכי יהודים, היתה בלבו שנאה מיוחדת אל בני העם הנרדף והמעונה, ואת השנאה הזאת היה מטעים הטעמה קלה במדברותיו ובמאמריו הנדפּסים, בידעו את רוח ההמון, השונא מטבעו את היהודים. מעולם לא ערב את לבו להגן על היהודים, גם בעת אשר ברור היה לו, כי אתם הצדק, מיראתו, פּן יחשדוהו בהסברת פּנים לבני העם אשר מקרבו יצא.
ראיתי ונוכחתי, כי ראדלר זה, אשר הסוציאל-דימוקרטים היו כורעים לפניו ברך, עושה את מעשיו, דורש את דרשותיו ומנהיג את בני מפלגתו על-פּי פּרוגרמה ידועה, אשר רוח ההמון הגס טבוע בה.
איש כזה לא יוכל היות נביאי – אמרתי בלבבי. קצר היה כחו להלהיב את דמיוני, לפעול על רגשות לבבי ולעורר את היוצר שבי. ראיתי ונוכחתי כי ראדלר, ויתר המנהיגים חבריו אין בהם מאומה ממדתם של אותם יחידי הסגולה המרימים למעלה את המין האנושי. ראדלר היה “בעל מלאכה” חברתי ומדיני, אם אפשר לאמר כן, ולא מצאתי בו אף צל של יוצר, של מחדש ומתקן. המנהיגים ממין הזה אינם שואפים לברוא אנושיות חדשה, יותר אמיצה, יותר נדיבה; המה אינם מבקשים לנטוע בלב בני האדם שאיפות יותר רוממות ותשוקות יותר אציליות, ויחד עם זה להציב לפניהם מטרות יותר נשגבות. לזה יחסר להם לא לבד כח היצירה, כי אם גם החפץ והשאיפה. המה שואפים רק להמשיך ולהאריך את קיומה של האנושות החולה והמקוללה, אך בהעתקת מרכז השלטון ממפלגה למפלגה; ובהשתדלם להחיות בלב האדם את הרגש הצבורי, הם ממיתים בו יחד עם זה את העצמיות, את האישיות.
ח.
התעוררתי. כל השנים האחרונות שעברו עלי, מעת בואי לעיר הבירה נ., היו עתה כחלום רע. עתה נראה לי, כי לא אני חייתי את חיי בשנים האלה, כי אם איזה “אני” אחר, הנמצא בקרבי שלא מידיעתי. עתה, כאשר התעורר בי ה“אני” האמתי, – נמאסו עלי חיי הטפלים, עבודתי המכונית, ומנוחה נגזלה מנפשי. במצב כזה הנני נמצא בכל עת אשר יולד בי איזה רעיון חדש, והוא שופך עלי מיד חזקה את שלטונו. עתה התעוררה בי תשוקתי להאמנות, לחכמת הציור, ביתר שאת. כל יתר המחשבות והרגשות נכנעו, נאלמו ונחנקו בקרבי מכובד התשוקה הרמה הזאת.
עזבתי את עבודתי בלשכת הרושמים של גרוסמן, ואפּטר ממנו בשמחה רבה.
עתה, אחרי אשר היו לי מכירים רבים בעיר נ., לא היה קשה עלי למצוא עבודה בבית-מלאכה של אחד הציירים.
האציל הוהינואלד, בן משפּחה קתולית מיוחסת בעיר נ., קבלני לעוזר בבית-מלאכתו. הוא היה עמוס בעבודה רבה, כי הרוזנים ובעלי-האחוזות היו נותנים לו לצייר את תמונותיהם. וכל התמונות שהיה מצייר היו כמעט שוות, כאלו מפּני איש אחד נעתקו. כל התמונות שהיו עשויות בידיו, היו בעלות-פּנים נפוחות וצבות, עינים קמות כעיני זכוכית ומבטן מוצק ומוקשה. – שכרי לחודש היה עתה עוד פּחות מזה שקבלתי בלשכת הבנאים של גרוסמן. אולם העבודה היתה עלי נעימה וגם לפי רוחי. שעות ידועות ביום הייתי עובד עבודתו של ההינולד 2, ויתר השעות ציירתי את הגות לבי.
שכרתי עליה קטנה במגרש העיר. מחלוני היו נשקפים רוכסי-הרים, מצוקי סלעים והמים הכחולים של הנהר אשר בעיר נ. – אחרי אשר נתרחקתי, במשך שנים אחדות, מחיק הטבע, התרפּקתי עליו עתה בגעגועים רבים. שעות רבות הייתי עומד על יד חלוני, מביט אל המראה הנהדר והנשגב. כל מה שראו עיני, היה עתה מלהיב את רוחי ומרומם את נפשי. הכל נראה לי כחדש, כאלו אני רואה זאת בפעם הראשונה. כל עניני בני האדם וכל הויות החיים וסכסוכיהם נראו לי עתה כדברים קטנים, דלים וריקים מול מראות הטבע וחזיונותיו. שכרון נעים מלא את חדרי נפשי. הרגשתי בקרבי קולות וזעזועים חדשים, רעידות של תאוה כמוסה ועצורה; ראיתי הפּעם בטבע צבעים וגונים יפים, דקים וחדשים. עליתי הקטנה היתה בעיני כמקדש. לא נתתי לאיש לבוא אלי. אחרי הדרשות והנאומים המפוצצים, אשר הממו את מחי במשך יותר משנה, היתה הבדידות נעימה עלי. גם קרוא בספרים, אף בספרי החוזים היותר גדולים, לא יכולתי בעת ההיא. חפצתי לחיות חיי אני, חפצתי להסתכל בטבע בעיני אני, ולא מתוך האספּקלריה של המשוררים. שאפתי לתת תוכן למחי ולבבי משלי ולא משל אחרים.
רהיטים וכלים יקרים לא היו אמנם בחדרי, אך הכל היה בו נעים, רך ומעדן את העין. רצפת חדרי היתה מכוסה שטיחים פּרסיים; הכרכובים של כתלי חדרי והמסגרות של האספּקלריות, קרנות החלונות והארונות היו עטופים משי-שושן או תשבץ לבן. טעם, חן ויופי היו שפוכים על פּני כל אשר בחדרי, כאלו יד קוסמת בורא שירה נעלה מקולות פּשוטים והפּיטן בורא שירה רוממה ממלים מצויות ושכיחות, כן בראה גם בעלת מעוני את שירת-חדרי בעזרת אמצעים מעטים ופשוטים. עליתי היתה לא רק נעימה ויפה, כי אם גם מרווחה וראויה לדירה: חיים ואור, אויר ומרחב, – כאלו נתנה נשמה לחדר זה.
והנשמה הזאת היתה נשמת בעלת מעוני. היא היתה בתולה כבת ארבעים. אָביה, אחד הציירים, אשר מת עליה בנעוריה, היה מומר, ואמה – נוצרית. הבתולה התפּרנסה ממלאכת הציור על כלי-זכוכית. זו היתה מלאכה דקה ונקיה, שלא חסרה בה גם אמנות במדה ידועה. היא היתה מציירת על הזכוכית מלאכים קטנים, ילדים נחמדים ובנות אגדה, בחשק מיוחד וגם בכשרון מיוחד. ילדיה המצוירים היו נחמתה בבתוליה. היא לא נשאת לאיש, אף כי יפה ומשכילה היתה, יען כי מטבעה שנאה את הגברים, אשר רובם המה, לפי דבריה, אחוזי שכרון, רודפים אחרי תענוגות בשרים, אכזרי-לב הצמאים לדם אדם, מגושמים ונבזים. בשום אופן לא יכלה לסבול את מבטם החצוף ולא את ריחם, ריח הטאבאק המחניק. אולם במעמקי נפשה, בסתר לבבה, היו לה געגועים עזים מאד על “האהבה בת השמים”, ועל הילדים “מלאכי המרום”. בכל פּעם שהיתה פוגשת בחוץ את ילדי שכנותיה היתה מנשקת ומחבקת אותם בצנעה ונותנת להם ממתקים וצעצועים, אשר היו תמיד מוכנים בכיסה. בשיריה, אשר היתה שרה יום יום בשעת עבודתה בקול נעים ועצוב עד מאד, נשמעה לפרקים גם בכיה דקה, אשר היתה מגלה את סוד לבה. פּניה, היפות מאד, היו תמיד חורות ועגומות. מלבד חריצותה בעבודתה לפרנס את נפשה, היתה גם “אשת-חיל” בכל עבודות הבית. בכל זויות מעונה שררו סדרים נכונים, נקיון וטוהר, חום וחיים. ביחוד שמח את לבה לקשט ולפאר את עליתי. הפּרחים שעמדו על סף חלונותי, היו תמיד רטובים ומעולם לא נמצא עליהם אף גרגר אבק דק. בעלת-דירתי טפחתם ופנקתם ביד אם רחמניה. בשעה שהיתה נכנסת לחדרי להגד לי דבר, היו עיניה נטויות ארצה, אודם קל מרחף על לחייה וקולה כמעט רועד.
ובימים ההם נחה עלי הרוח: ציירתי על הבד את בת-יפתח בצאתה לקראת אביה. בצורתה הבעתי: פּגישתה של אהבת החיים עם תביעתה של החובה היבשה והעצובה, עלומי החיים וגעגועיהם הכמוסים, אהבת הבת לאביה והכרת תוקף החוק. אור מיוחד שפכתי על תמונתי זו: תארתי את שפעת החיים בתוך שלד-מת, ואת חרמש-המות הטיתי פרחים רעננים. ציורי לא מצא חן בעיני אדוני הוהינוולד. “כתמים!” – קרא – כתמי אור, רשמים כוללים באין צורה, באין פּרטים".
בכלל היה אדוני זה מתנגד לכל הציירים המחדשים. בכל ציוריו היה משוה את המסורה לנגד עיניו, וממנה לא זז כל ימי חייו. על-פּי תכנית קבועה וכללים ידועים היה מצייר את כל התמונות והצורות. הכל בנוסחה אחת ובסגנון אחד. לא הרעיון הכללי, לא תויה המצוינים של הצורה היו לו לעיקר, כי אם הפּרטים הקטנים. בקפּדנות מיוחדה היה מצייר בפני האדם גם את היבלת וכל אחת משערותיה, וגם את כתמי הנקודות השחורות אשר מתחת לעור בקצה החוטם, בכל דקדוקי עניותם, מבלי שים לב אל החזות הכללית. הציור הזה היה לו מעין עבודה קשה בלי כל התעוררות הרוח. הוא היה מושך קו לקו, שרטוט לשרטוט – ועושה אוזן; מושך קו לקו וגומר את מלאכת החוטם. בכל עתה היה לועג לכל התנועה החדשה, האופנים החדשים והמגמות החדשות אשר בחברת הציירים הצעירים. פּעם בפעם היה מתאונן באזני על כבוד חכמת הציור כי גלה. הציירים החדשים – היה קורא הזקן בכעס – הורידוה אל השוק, אל שדרות העם התחתונות. כל פּרחח וכל אחד מבני ההמון הגס משתמש כיום בצבעים ומכנה עצמו בשם אמן. גם גל של זבל ודומן, גם שער האשפּות וכל חלאה לקחו להם מטנפי-הצבעים הללו תוכן לציוריהם, אבל את האצילות, את הרוממות וההוד לא ישעו ולא יכירו.
שומע הייתי את דבריו אלה בשתיקה, אשר הזקן היה מרגיש בה לעג מר. ובכל עת ראותו, כי דבריו לא נגעו עד נפשי, היה מנסה את כחו לשלוח עקיצותיו על לבי:
– גם היהודים – כמובן, לא אליך הנני מכוון דברי אלה – נדחקים כיום אל מקדש האמנות. אבל לא שם מקומם. מקומם הראוי להם הוא הבורסא. בעניני ממונות המה חכמים מחוכמים; להוריד ולהשפּיל את השער, – זאת המה יודעים באופן נעלה; ב“סחר ומכר” המה חרוצים ונבונים, – אבל מה להיהודים האמללים ולהאמנות?
ואני עומד על יד לוח-הציירים ועובד עבודתי, מבלי העיר אף על אחד מדבריו. שתיקתי היתה מעלה את חרונו של הצייר האציל, שהתימר בכבודו משפּחתו, והוא מוסיף לעקוץ:
– עוד מעט וייהדו גם את האמנות, אשר היו רחוקים ממנה אלפי שנה, או יותר נכון – מעולם לא ידעוה. המעט מהם כי יהדו את השירה והמנגינה והנם מעיזים ליהד גם את חכמת הציור, אחרי אשר כבר עלתה בידם להתפּרץ מן השוק אל התיאטראות וליהד מעט מעט את הדרמה.
קשה היה לו להצייר הזקן להבין, איך ימלאו לבו של אדם פּשוט, שאין לו יחוס אבות לכל הפּחות של עשרה דורות להיות לצייר, וכל כן היה מתרגז מדי דברו בחוצפּה זו, והתרגזותו זאת הועילה להגביר בי את הרגש-הלאומי ואת רגש השאיפה לחדשות בציור. הזקן הוהינוולד, אשר גם בנעוריו לא היתה בו נפש אמן ורק קנה רגילות ידועה וקבועה במלאכת משיחת-הצבעים, שהשתמש בה כל ימי חייו בדרך אחד, כדבורה זו הבונה את תאי-הכורת בסגנון מקובל מדור דורות, – הזקן הזה הרגיש בנפשו, כי הצעירים, בני ההמון והיהודים ינחלו סוף סוף את זר הנצחון בשדה-האמנות. הוא ידע כי העתיד הוא לאלה האחרונים, יען כי המה יורים איזה דבר חדש, אשר לעומתו יהיו בטלים ומבוטלים כל ציוריו הוא וגם כבוד משפּחתו המיוחסת לא יועל לו.
בעצמו של דבר היה הוהינוולד איש טוב ומיטיב. שכר עבודתי אשר קצב לי לחודש היה אמנם מעט מאד, אבל הוא נתן לי כסף בכל פּעם אשר היה דרוש לי, בלי כל חשבון. חשבונות לא אהב. הוא קצב לי שכר מועט, לא משום שהיה חס על כספּו, כי אם לבל תזוח דעתי עלי. בחפצו היה להוכיח לי, כי אינני רק פּועל בבית-מלאכתו, כי צעיר תלמידיו הנני ולא יותר.
אחרי אשר ציורי “בת יפתח” קנה לו שם, – כי ראשי המבקרים לאמנות כתבו על אדותיו מאמרים ארוכים וירימו את ערכו עד מאד, – החל הוהינוולד להתפּאר בפני כל, כי הוא ורק הוא אָצל מרוחו עלי ובכח השפּעתו יצרתי מה שיצרתי. גם המבקרים החלו להטעים במאמריהם, כי תלמידו של הוהינוולד הנני ובעקבותיו אני הולך. וזה האחרון התרגל מעט מעט לראות את ציורי הנזכר אשר מתחלה שפך עליו את לעגו, כיצירת רוחו הוא, ומני אָז החל לדאוג לעתידותי. הוא דבר על לבבי להציג את ציורי “בת יפתח”, אשר שמע את תהלתו מכל עבר, באחת התערוכות הגדולות. תקותו היתה חזקה, כי שמו יפורסם על ידי זה עוד יותר משמי אני.
אנכי התנגדתי לזה. שנאתי מעודי את הפּרסום. לא נעים היה לי לשלוח את יצירתי האמנותית, שהיתה חלק מנפשי ורוחי, לשוק-התמונות, למען יסתכלו בה העוברים ושבים, אורחים ופורחים, וכל אחד מהם יערוך את מחירה וטיבה בעמדו על רגל אחת. צר היה לי תמיד לראות אנשים שאין להם כמעט שום ידיעה ושום הרגשה באמנות – ממהרים לחוות דעתם ולחרוץ משפּטם אל אחת היצירות של האמן, אשר השקיע בה את מבחר כחותיו וכשרונותיו, חלומותיו וחזיונותיו. עוד זאת: ידעתי, כי ה“שופטים” של התערוכות, אשר בידם לקבל או לדחות את מעשי ידי האמנים, מתנהגים בחלוקת המקומות להציורים והפּסלים – ופעמים רבות הלא תלויה הצלחת הציור או הפּסל בטיב המקום אשר יפנו לו בתערוכה – על פּי פּניות ונטיות שונות, שאין להם דבר עם טיבה של היצירה עצמה. לא נעים היה לי לעבור דרך “שבעה מדורי גיהנום”, רק למען אזכה, כי יתלו את ציורי במקום רואים ויתנו לי “עליה” הגונה.
בימים ההם היתה יצירתי האמנותית כשהיא לעצמה מעסקת את כל עולמי הפּנימי וממלאה את כל חדרי רוחי, ואחת היתה לי, מה יאמרו עליה הבריות ואיך ישפּטוה המבקרים. גורלם של ציורי הנגמרים לא נגע עוד אל לבי. אהבתי את רגעי היצירה, את ההתפּעלות והתרוממות הנפש הקשורות בה, אבל את ציורי בעצמם, אחרי אשר כבר יצאו נגמרים מידי, לא אהבתי עוד. לפעמים יראתי גם להסתכל בהם, יען כי הצבעים אינם מוסרים את מעלות רוחי ומשא נפשי במלואם. גם ציורי היותר מוצלחים המה רק העתקה קלושה מהציור המרחף בדמיוני. הפּרסום אשר יקנה לו האמן על-ידי קידות והשתחויות, חנופה והכנעה, – היה מעורר גועל נפשי. ברגש של צער ובוז הייתי מביט אל אותם מבני אומנותי, המשתמשים בכל התחבולות שבעולם אך ורק למען יתנו ה“שופטים” מקום נאה בתערוכה, אך ורק למען הסב עליהם את עיני הקהל העור, אך ורק למען ידברו ויכתבו הרבה על אדותם. הפּרסום נחוץ להאמנים ממין הזה כאויר לנשימה. קשה היה עלי להבין, איך אפשר הדבר, כי יתאחדו ויתמזגו באיש אחד האמן והסוחר, המלך והעבד, הנשר והתולעה, המושל על רוח בני האדם והמתרפּס לפניהם.
באותן השנים אשר אהבתי את עצם היצירה כשהיא לעצמה ואשר רחוק הייתי מבקשת הפּרסום ומכל הבלי ה“עולם”, עלתה בידי לצייר ציורים אחדים, אשר הבעתי בהם מחשבות גדולות. הציורים האלה, פּרי רוחי בשנים היותר מאושרות בחיי, הם עתה קנין בתי-אוסף-התמונות המצוינים באירופּה. עתה מחליטים רבים מהאמנים והמבקרים, כי ציורי ההם סלו דרך חדשה בציור. לא אדע אם באמת כן הוא הדבר, אבל אחת אני יודע, כי בשעה שציירתי את אותם ציורי המפורסמים עתה, לא ידעתי ולא עלה על לבי, כי חדשות אני מצייר, כי גדולות אני עושה. בציורי ההם לא הלכתי בעקבותיו של איזה צייר מן הקדמונים או האחרונים; לא חפצתי גם לצאת ידי חובתה של אחת המודות שבציור. רוח המודה הצוררת בכנפיה את האמן, נותנת לו רק את הצורה, רק את הסגנון החביבים על הקהל באותה שעה, אבל היא מזקת להגרעין הפּנימי. בימים ההם ציירתי רק את העולה על רוחי, ורק חפץ אחד היה חי בלבי: להביע את כל רוחי, לתת צורה ודמות לכל מחשבותי ורגשותי הסוערים בקרבי. אָז לא ידעתי את ערכם האמיתי של ציורי. אני רק אחת ידעתי, כי לבבי רחב ופחד, נפשי התענגה וגם התענתה, עלתה וגם ירדה בשעת היצירה. שקוע הייתי בעולמי הפּנימי ועולם אחר לא ידעתי, גם לא חפצתי לדעת. עתה הנני זוכר את הימים ההם כחלום נעים, כחלום אשר מי יודע אם ישוב עוד.
עוד הפּעם באו שנויים בחיי. אחדים מהמבקרים, אחרי ראותם כי ציורי אינם מוצגים בתערוכות ואין איש קונה אותם, החלו להודיע בעתונים, כי כשרוני הולך ופוחת, הולך וגוסס, ואחרים – עברו על יצירותי בשתיקה גמורה. עם זר ומוזר המה המבקרים. רובם שופטים את האמן לא על-פּי ערכו הוא, כי אם על-פּי ערך הצלחתו בשוק, ולא מעטים ביניהם המרגילים את הקהל הגדול לבחור בכעור ולמאוס ביופי.
בראות הוהינוולד את שנוי דעתם ויחוסם החדש של המבקרים אלי, וכי אין איש קונה את ציורי, שב גם הוא לבטל אותי בדבריו: אני כבר אמרתי לך, – היה חוזר הוהינוולד פּעם בפעם על מוסרו – כי עבודתך איננה שוה כלום, יען כי אין זאת אמנות, כבר הזהרתיך לבל תלך בדרכך החדשה אשר התיצבת עליה, כי אחריתך תהיה מרה… ואתה הנך רואה, כי נבואתי נתקימה, ואת אשר יגורתי בא לך…
עתה בודד הייתי. אנכי התרחקתי מעל מכירי הישנים והחדשים, מעל בני אמנותי ומעל בני יתר המפלגות, וגם מעלי התרחקו כל יודעי. פּה אחד החליטו עתה, כי אין בי כל כשרון ורק בטעות חשבו לפנים, כי נפש אמן בי וכי יש איזה ערך ל“בת יפתח” וליתר ציורי. בעת הראשונה היתה נעימה עלי הבדידות החברתית והמוסרית, אולם אין האמן יכול לחיות ימים רבים רק חייו המיוחדים ולשאוב רק ממעינו הפּנימי, בלתי אם ידע, כי יש מכירים ומוקירים את יצירתו, אַף אם מעט מספּרם. ואם רואה הוא כי יחידי הוא בתבל, כי אין לו אָח ורע, כי אין איש אשר יאמין בכשרונותיו, ויצירתו זרה לכל בני דורו, – אָז ישאל את נפשו: מי יודע אם יש בי באמת כשרון, מי יודע אם לא כל פּעלי מאפע. אחרי הספק המתגנב אל לבו יבוא גם היאוש, ואחרי היאוש… יש אשר תבוא תקוה חדשה בלבו ותרוממהו על, ויש אשר יכחש בנפשו ונפילתו המוסרית והאמנותית לא תאחר לבוא.
גם אנכי שאלתי את נפשי: מי יודע אם לא צדקו כל הכופרים בכישרונותיי; גם בלבי התגנב היאוש הנורא, וכמעט נואשתי מכל יצירה אמנותית. סוף יאושי היה לא תקוה חדשה ולא נפילה פּתאומית, כי אם מלחמה עזה, אשר התלקחה בקרבי בין האמן ובין האדם שבי. ארוכה היתה המלחמה הזאת. ויש אשר אאמין, כי ה“בשר ודם” שבי נצח והכריע את האמן…
ט.
באחד הימים עזבתי את בית המלאה של הוהינוולד; עזבתי גם את דירתי, עליתי הקטנה והנעימה. פּתאום הופיעו לפני כל הדברים אשר סביבי באור חדש. מרגריטה בעלת דירתי, היתה עלי למשא באנחותיה, אשר בהן רמזה לי פעם בפעם כי אהב תאהבני ובלעדי אין לה חפץ בחיים. עליתי נראתה עתה בעיני כמעון רוחות וצללים; פּתאום הרגשתי בכל פּנות חדרי את דומית המות; נמאסו עלי שיחותיה של מרגריטה על דבר הפּרחים, על-דבר הצפּרים ועל-דבר המשוררים אהובי נפשה; למשא היו עלי ספּוריה יום יום על דבר עלם יפה עינים, צנוע ומלא חן, אשר הביט עליה פּעם אחת, לפני עשרים שנה, בעינים מפיקות אהבה; על דבר אחד הציירים הזקנים, אשר שר לה שיר אהבה מלא געגועים; – קצתי בכל אלה, ואחוש פּתאום צורך עמוק בחיים רועשים, בתמורות וחליפות.
והמקרה העור עזר לי למכור את אחד מציורי במחיר לא רב, אבל גם לא מצער לפי מעמדי. אָז שכרתי לי דירה מרווחה, מקושטה בכלים נאים ומהודרים. את הכסף אשר קבלתי חלף מבחר ציורי הוצאתי, או יותר נכון, – בזבזתי במשך ימים מועטים. נעים היה לי עתה לפזר כסף על ימיני ועל שמאלי ביד רחבה. אחרי אשר אזל הכסף מכיסי החילותי לשאת ולתת עם סוחרי התמונות בדבר יתר ציורי. המה, כנהוג, הציעו לפני מחיר מצער עד מאד, סבבוני בעקיפים ובקנוניות, עד כי הייתי אָנוס למכור את כל פּרי יצירתי במחיר אשר ערכו המה. את הכסף הנמאס אשר קבלתי בעד התמונות, שבהן היו צרורים חיי נשמתי, בזבזתי על דברים המדלדלים את כחות הגוף והרוח…
בלבבי ידעתי אמנם, כי נטיתי מני אורח, כי תועה אני מדחי אל דחי, אבל כח לא היה בי לעזוב את דרכי החדשה, אשר התיצבתי עליה שלא ברצוני. אחרי שנים אחדות של עבודה תמידית, של נזירות ופרישות מכל הבלי העולם, אחרי ימי הבדידות וההתרחקות משאון התבל, התעוררו בי תאוות משונות ועצומות ואשאף לשנויים עזים ופתאומים בחיי. ולמען השקיט את המית לבי, נוחם כליותי, למען הבריח את עיני רחל, אשר רחפו מול פּני וירדפוני במבטן העצוב, – החילותי גם לשתות לשכרה, בקשתי לבלבל את חושי, מחשבותי ורגשותי.
תעבתי את נפשי, בזתי את צלמי; ידעתי היטב, כי מתגלגל אנכי לעמקי תהום נורא, אבל לא מצאתי משען להאחז בו. אָז קנאתי באלה הנופלים ואינם יודעים כי המה נופלים; באלה החוטאים ואינם מרגישים כי המה חוטאים.
על ידי רעי החדשים, אשר עזרו לי בטובם לבזבז את הכסף אשר קבלתי מחיר ציורי, – הובאתי אל חברת נשי “חצי-העולם”. החילותי לבקר את נשפי המחולות, המשתאות ו“ערבי הרעות” של הכנופיה העשירה, המוזהבת והמקושטה מבחוץ, והעניה, מלוכלכה ורקובה מבפנים. כל חבריה של הכנופיה המגונה הזאת שואפים להון, רודפים תענוגות בשרים, מתנפּחים ומתנשאים, מרמים את הבריות ומרמים עוד יותר את עצמם. המה משתמשים בעל מיני אונאה גסה ודקה, רק למען התעות את יתר בני האדם, רק למען התראות, רק למען הופיע בהוד והדר.
כנופיה זו מחוברה היא מבני כל העמים והארצות; גם בני עמנו תופסים בה “מקום נכבד”. בה רוזנים ונסיכים ממין ידוע, בני שועים מיוחסים וגם שועי-אליל; משוררים, מנגנים, ממציאים ואמנים מכל המינים והצבעים. ב“ערב-רב” זה תמצאו כל מיני בריות הנודדות והנעות על פּני כל הערים הגדולות וערי המרחצאות אשר באירופּה ואמריקה. היום הנך פּוגש את אחד מבני הכנופיה כאן בטרקלין, מהודר ומסובל עדיי זהב ואבנים יקרות, – ומחר הוא “אזרח נכבד” בבית הסוהר. היום יארח חברה עם רוזנים, – ומחר אָח הוא לאנשי משחית, לגנבים וזייפנים. בסביבה זו, רק בסביבה זו, לא מצאתי שנאה לישראל. בכנופיה זו שררה שנאה רק להאנשים “הבינונים”, למעריצי החקים המקובלים, להקמצנים החסים על ממונם. אַך לשנאה הגזע לא היתה כל זכר. לכל הפּחות לא תגלה בסמניה החיצוניים. כנופיה זו היתה בכלל מין בליל-אנשים, שנמחקה מעליהם צורתם האנושית והלאומית גם יחד. בה היו נוצרים, עברים ומומרים, – ומשפּט אחד היה לכלם. רק לפי מדת התפּארותו ופזרנותו לדברי הבל יהולל איש בחבריה זו.
החדשים האחדים אשר בליתי בחברתם של בני הכנופיה הזאת, השאירו בלבי עד היום את הרושם המעיק של חלום רע ומבהיל. הזוהמה המוסרית, אשר דבקה בי בכנופית “חצי-העולם”, המיתה בי לימים רבים את מעוף רוחי. כמין תרדמה הפנוטית היתה נסוכה עלי באותם הימים, וכל מה שעשיתי, עשיתי שלא ברצוני ושלא בידיעתי, כאלו הייתי כלי עור בידי רצון חזק ממני. עד שבאה המציאות עם צרכיה ההכרחיים, הממשיים – ותעירני. כיסי נתרוקן, מטלטלי וחפצי נמכרו או נתמשכנו אחד אחד; עבודה לא מצאתי, ומפּני דאגת-המחר נבהלו מאויי המשונים.
בעזרת אחת “הרוזנות” של הכנופיה מצאתי עבודה. אחת המטרוניתות העשירות קראה אותי אליה לצייר את תמונתה. כאשר באתי אליה בפעם הראשונה ספּרה לי בלשון מקשקשת, כי שמעה תהלתי מפּי מכירתה הרוזנת נ., על כן מרשה היא לי לצייר את פּניה, דבר אשר לא זכו לו גדולי האמנים. בשטף דבריה רמזה לי רמיזה דקה, כי אתאמץ ליפות את צורתה ולהעלים עיני מהגומות והקמטים אשר בה.
למחרת באה אל בית מלאכתי. אָז החלו ה“ישיבות” התכופות פּעמים אחדות בשבוע. המטרונית, שהיתה זקנה בלה, התאמצה להראות כיפה, כצעירה ומלאת חן, וזה הוסיף עוד לנוולה. ובכל עת, אשר היתה באה אל בית-מלאכתי “לשבת” לפני, היתה מוסרת לי את החדשות היותר אחרונות מספר-השערוריות של עיר הבירה. כלומר, של הספירות העליונות. בשמחה רבה היתה מספּרת על דבר המוקשים אשר הציבה מטרונית פּלונית לבעלה, על דבר הפּלגשים של הרוזן פּלוני ושל הנסיך אלמוני – היא היתה בקיאה להפליא ב“סודותיהם” של גדולי הבירה ובספר-הזכרונות של כל אותם המעשים “היפים” הנעשים מאחורי הפּרגוד ולפנים מן הקלעים. הילינה לבית המרשטיין – זה שם המטרונית – היתה מומחה בנוגע אל היופי ואל הנמוסים של כל הנשים “הכבודות”. ביחוד היתה מותחת בקרת קשה וחריפה בלי כל חמלה על כל אותן הנשים אשר היו נחשבות בין חברותיה וידידותיה. היא ידעה את כל התחבולות הנסתרות, אשר בהן תשתמשנה הנשים האלה להגדיל את חנן בעיני הגברים; היא ידעה את מספּר שנותיהן ואת כל שערויותיהן, עונותיהן ועקיפיהן הנסתרים והסמוים מעין העולם. בכל מעשי רעיותיה ראתה רק חטאים נגד המוסר, נגד הנמוס וטוב הטעם. המלה “מוסר” לא סרה מעל שפתותיה הכחולות ומעל לשונה המלוטשה כתער.
המטרונית המרשטיין אמנם ידעה כי עברי אנכי, אבל היא היתה עושה עצמה כלא יודעת ואף ברמז קל לא רמזה לי מעולם על זה. היא היתה אוהבת לחרף בפני את היהודיות העשירות, אלה “פּרות הבשן”, המסובלות תכשיטים ועדיים, בכל זאת ריח הבצלים והשום נודף מפיהן; אלה היהודיות העמלות להתנהג כנסיכות ורוזנות בעוד שאינן יודעות פּרק בהלכות הנמוס; אלה היהודיות הנדחקות ומתפּרצות אל “החברה הגבוהה”, בעוד אשר אין איש סובל אותן שם. שיחות כאלה היו אהובות וחביבות עליה עד מאד.
המרשטיין היתה בת יהודי עשיר, אחד מעמודי הבורסא, שנשאת לגרף עני ומסובל בחובות. היא המירה את דתה, אך בסתר לבה אהבה את בני עמה, במדה שאשה כזאת יכולה לאהוב את זולתה. בחדרי חדריה, בין סגולותיה היותר יקרות, היה צפון סדר-התפלה של אמה, אשר שמרה אותו כאישון בת עינה. גם מזוזה קטנה תפוסה בתיק של זהב ואבני חן היתה תלויה על צוארה במקום הסמוי מן העין. בכל שנה ושנה, ביום מות אמה, היתה שמה על פניה צעיף עב ונוסעת במרכבה שכורה (למען לא יודע לעגלונה סודה) אל המטיף, לתת על ידו סכום כסף להדלקת נרות בבית התפלה ולצדקה לעניי ישראל. ביום הכפּורים לא היתה הולכת אל המשתאות, במצאה בכל שנה אמתלא אחרת. את בעלה שנאה עד מאד, כאשר גם הוא שנא אותה. הוא לא שכח מעולם את חרפּת מולדתה, והיא לא יכלה לשכוח כי בכספּה, כסף הוריה הנבזים בעיניו, פּרע את חובותיו, ואת כספּה זה הוא הולך ומבזבז על פּלגשים יפות, על סוסים אבירים, על כלבי ציד ושחוק הקלפים. היא למדה את לשונה לנבל את היהודיות, בחפצה להסיר בזה כל חשד מלבות אחרים שלא יחשבוה לאחת מהן. רוב חברותיה היו גם הנה מומרות. מחברת היהודים התרחקה, ובחברת בני מרום עם הארץ לא סבלוה, ותהי שם כמטרה לעקיצות דקות ולמהתלות גסות. פּעם אחת אמרתי לה בדרך אגב – לא אזכור כיום אם בכונה או שלא בכונה – כי יהודי אנכי. אָז הגידה לי המרשטיין, כי כבר הרגישה בדבר זה, אך לא חפצה להלבין את פּני ולהראות לי, כי סודי זה גלוי לפניה. היא יעצה לי להסתיר סודי זה מאחרים, יען כי הנשים מהספירות הגבוהות לא תבחרנה בצייר יהודי לעשות את תמונותיהן. יוכל היות, – הוסיפה המטרונית, – כי הנשים האלה מרגישות בסתר לבבן נטיה יתירה דוקא להיהודי, אך היהודי לא מן המודה הוא עתה. היפּני, הסיני, גם הכושי עומדים עתה על הפּרק, – אך לא היהודי.
ומיום אשר גליתי בפי להמטרונית המרשטיין כי יהודי אנכי, הוסיפה להראות לי אותות קרבה יתרה. נכר היה הדבר, כי היא הרגישה את עצמה בחברת מרום עם הארץ כשבויה, כאנוסה. לא אחת התאוננה באזני על ההבלים ועל הנמוסים של החברה הגבוהה, אך קצרת כח היתה להשתחרר מעולם הכבד. ומני אז אהבה לדבר אתי על ענינים הנוגעים לבני ישראל: על דבר החגים והמועדים ועל דבר הזכרת נשמות. לפעמים היתה מספּרת לי אניקדוטים יהודיים, אשר נשארו בזכרונה; ובכל פּעם אשר נוכחה כי אין איש שומע את דברינו, היתה מתבלת את דבריה במבטאים לקוחים מלשון יהודית-אשכנזית, אם גם מסרה אותם בנוסח משובש ומסורס מעט.
תמונת המרשטיין אשר ציירתי, מצאה חן בעיניה, כל זכר לא היה לכיסי-העור אשר מתחת לגלות עיניה. זאת היתה תמונת אשה כמעט יפה וצעירה, אף כי התוים המיוחדים אשר בפניה נסתמנו היטב גם בתמונה. המרשטיין, אשר דאגה להצלחתי ותתאמץ לפרסם את שמי, האיצה בי להציג את תמונתה בתערוכת הציורים הגדולה. מתחילה התנגדתי אמנם לדבר זה, אך אחרי אשר הפצירה בי הרבה, לא סרבתי לה. תלוי הייתי בחסדה. אחדים משופטי התערוכה, אשר היו ממכיריה של המטרונית הנדיבה, נתנו, על פּי בקשתה, מקום לתמונתה באחד האולמים שנאספו בו הסגולות היותר יקרות של התערוכה. ואחדים מן המבקרים שהיו מבאי ביתה של המרשטיין, הרבו להלל את כשרוני בתור מצייר תמונות, בידעם, כי בזה יעשו לה נחת רוח.
י.
מהרה נתפרסם שמי בתור מצייר תמונות ממדרגה ראשונה. נמצאו אמנם גם מבקרים קשים ועזים, אשר במאמריהם שללו ממני כל כשרון וכל יתרון, מבקרים אשר מצאו בציורי קוים ושרטוטים החוטאים נגד האמנות. אולם הדבר הזה עצמו הכריח את המבקרים המצדדים בזכותי להפריז עוד יותר בשבחי ולמצוא בכל קו וקו שבציורי מקוריות מיוחדה ומצוינה במינה. אולם אלה ואלה כתבו רק את חזון לבם ודמיונם, או לקחו מן המוכן מבטאים השגורים בשפתי האמנים וילחמו בהם איש את רעהו; אלה ואלה לא הבינו ולא הרגישו את מעלותי וחסרונותי האמתיים, אך וכוחיהם ומאמריהם, גם של המבקרים אשר התנגדו לכשרוני, הביאו לי תועלת חמרית במדה לא מועטה. על ידי ריבותיהם במכתבי-עתים נתפרסם שמי, וכמעט הייתי ל“גבור היום”. אחדים מהעתונים החלו להדפיס העתקות מציורי וגם את תמונתי וראשי פרקים מתולדותי, תולדות שבדו מלבם.
במשך שנים מועטות הייתי לאחר הציירים המפורסמים, שהם אורחים רצויים בטרקלוני השרים ובחדרי העבודה של סופרים ידועים ושל מנהיגי מדינה, כל אותם המתאוים, ש“האמן הגדול” ישאיר את תמונתם להדורות הבאים.
אחרי אשר נתפרסם שמי כ“אמן גדול”, נקראתי להברונית העברית שילדהורן, לצייר את תמונתה. אַך צעדתי על סף ארמונה של הברונית ומיד הרגשתי, כי איזו טרגדיה מסותרה מקוננת פּה. דומיה עמוקה שוררת בכל האולמים והחדרים. השפחות והמשרתים הרבים, הלבושים שחורים, מתנועעים כצללים ומתלחשים זה עם זה בקול דממה דקה. נראה לי, כאלו כלם נזהרים, שלא לגלות סוד נורא הצפון בההיכל הנהדר הזה, העומד בתוך פּרדס נחמד, מלא סגולות חכמת חרשים ומתנות הטבע. למרות העושר הכביר הנשקף מכל פּנות הארמון, רובץ ענן תוגה על כל המלאכים העליזים ועל בנות השירה, מעשי ידי הפסלים הגדולים, אשר פּארו את ההיכל והשדרות שבגן. אחד המשרתים הוביל אותי בדומיה דרך חדרים, מסדרונות ואולמים רבים אל טרקלין קטן. האור חדר דרך החלונות בקמוץ; היריעות הכבדות חסמו את הדרך בעדו. השמיכות על הרצפה היו עבות ורכות וכל קול נבלע בהן. כעבור חצי שעה פתחה לפני משרתת צעירה את הדלת אל חדר הברונית. החדר היה מלא סגולות יקרות ומבחר היצירות של אמני דור ודור, ארץ וארץ. הברונית היתה כבת שלשים ושתים, יפה-פיה, חורה כחבצלת-העמק ופניה הזכירו לי את הציור “מרה שחורה” של בקלין. קולה היה כקול אשה עיפה ואומללה.
הברונית בקשה אותי לצייר את תמונתה. ובדברה אתי רמזה לי, כי בחפצה שאבליט בתמונתה את רשמי התוגה העמוקה, השוכנת על פּניה. את תוגתה וגם שנאתה אל ההנאה הגסה, ירשה מאבותיה יושבי הגיטו. נפשה הפּיוטית, אשר סבלה רבות תחת כובד העשירות, קנאה תמיד בהנפשות השלוות, הרחוקות משאון העולם הגדול, שאינן מחויבות לקבל עליהן את מרותם של מנהגי הספירות הגבוהות. תמיד, גם בהיותה במסבת רעיותיה העליזות, הלהוטות אחרי התענוגים, היתה שקועה בחזיונותיה, דמיונותיה והזיותיה. דבריה היו מועטים מאד. היא התנהגה אתי, בכל אותם הימים אשר ציירתי את תמונתה, כמלכה שבויה את אחד העבדים. בכל ענוותה ושאיפתה לחיים פשוטים, היתה, בכל זאת, גאיונית במדה ידועה, אך בכל פּעם אשר החלה לדבר אתי על אדות האמנות, היתה שוכחת את עצמה ומתיחסת אלי כאָחות אל אָח. את צרותיהם של העניים, את יסוריהם של הרעבים ואת כל נגעי המחסור – לא ידעה ולא הבינה כלל. היא ידעה רק את יסורי הנפש המתגעגעת על דברים בלתי ברורים לה לעצמה, היא ידעה רק את דכדוכי הרוח החולמת בהקיץ.
התודעותי אל הברונית שילדהורן עשתה רושם עמוק על הלך נפשי. דבריה אתי היו מעטים וקצרים, אבל בהתבונני היטב אל פּניה, למען תפוס את ההגיון המיוחד והמחשבה במיוחדת המובעים בתויהן, – ראיתי והרגשתי את יסורי רוחה הקשים. מכאובי הנפש, כמו מכאובי הגוף, לא בדברים יסופרו. רק תנועות ידועות, שאין בהן תפיסה לעין בלתי מנוסה, הן הן המגלות אותן כמו. אלפי שנות הגלות והעוני של אבותיה הטביעו על נפשה של הברונית חותם עמוק, בעוד אשר אוצרות הזהב היו עליה רק למשא.
פּעם אחת, בעת ה“ישיבה”, בקשה אותי לספּר דבר-מה. היא היתה תפושה בחשבותיה וביגונה. אָז ספּרתי לה אדות ענים וחייהם של היהודים בעיר מולדתי. חפצתי לראות את הרושם אשר יעשו דברי עליה.
היא ישבה דומם ועיניה היו חצין סגורות. בתשוקה רבה האזינה לכל הגה היוצא מפּי, כאלו ספּרתי באזניה נפלאות מעולם הדמיון. אחרי כל דבור ודבור, שאלה:
– האמנם?
ככלותי את דברי, החרישה רגעים אחדים, וגבות עיניה התקדרו. אחרי כן התעוררה פּתאום כמו מתרדמה, ותשאלני:
– היאהבו העניים האלה את נשותיהם?…
– יש בין העניים האלה, עניתי, שהמה אוהבים את נשותיהם יותר מגופם, אוהבים מבלי דעת, כי הרגש אשר בלבם יכונה בשם “אהבה”.
– וילדים רבים יש להם להעניים המאושרים האלה?
– על פּי רוב יש להם ילדים רבים, יותר מאשר יש ביכולתם לכלכל ולפרנס אף בצמצום.
– והן, הנשים העניות, מטפּלות בעצמן בילדיהן?…
– הכל עושות הן בעצמן, ורבות מהן, מלבד מה שהן מגדלות ומטפּחות את ילדיהן, עוד תעזורנה לבעליהן להביא את הלחם לפי הטף.
כילדה היתה הברונית בשעה ההיא בעיני, בהרבותה לשאול שאלות תמימות כאלה. כל אשר שמעה מפּי היה חדש לה, ועיניה הנוגות נפקחו בכל מלוא גדלן והתנוצצו בכל מלוא עמקן.
פּעם אחת שאלה אותי הברונית:
– הישנן נזירות בין העבריות העניות?
– אין נזירות בישראל.
– מדוע אין נזירות בישראל?
– – בני העם העברי אוהבים את החיים, למרות שונאיהם הרבים, הגוזרים עליהם שמד וכליון…
– החיים המה ענין רע לבני האדם.
הברונית לא הוסיפה דבר. אך עיניה הפיקו יגון כל כך עמוק, עד כי אָצלה מרוחה גם עלי. כמעט שלא ברצוני נמלטו מפּי המלים:
– אולי צדקת גבירתי!
כליתי לצייר את פּני הברונית, והתמונה מצאה חן בעיניה עד מאד. לפי דבריה הבעתי בקוי פניה את כל אשר בלבבה, את כל היגון אשר ברוחה, את כל הצפון במסתרי נפשה. עת רבה עמדה לפני תמונתה בידים כפותות על לבה, ועיניה מפיקות חמלה למראה פניה העצובות המצוירות על הבד.
בבואי אל ארמונה בפעם האחרונה, קבלתני בחדר מלא כנורים ועוגבים שרידי דורות-קדומים. באחת הפּנות עמד לוח-ציירים וציורים אחדים שלא נגמרו. חלון גדול ורחב היה פתוח אל הגן. היא אחזה בידה שושנה לבנה ותחליק את עליה. ראיתי כי רוחה סוערת בה, והנה בתוך שיחתה שאלתני פתאום:
– איך היית לצייר?
מסרתי לה זכרונות אחדים מתולדותי, ביחוד מימי נעורי, שבהם התעורר בי רגש היופי.
פּעמים אחדות הפסיקה אותי בשאלתה:
– האמנם?
אחרי כלותי לספּר, פּנתה אלי בשאלה:
– האם מאושר הנך עתה באמנותך?
צל יגון כסה את הוד מצחה, ועיניה היו נטויות ארצה.
חשבתי רגעים אחדים. שאלתה נגעה בפצע אנוש אשר בלבבי. לא ידעתי מה לענות אותה.
– פּניך העצובות ושתיקתך – הפסיקה הברונית את הדומיה – מעידות, כי גם אתה רחוק הנך מאושר. וכזאת לא דמיתי…
התאפקתי מהתודות באזניה…
– ואנכי האמנתי תמיד, – הוסיפה הברונית בהתפּעלות פּיוטית, בהתפּעלות של ילדה תמימה, – כי אין אושר גדול בעולם מהיות אמן, מהיות יוצר…
– אבל, הלא…
הברונית לא נתנה לי הפּעם, למרות נמוסיה הדקים, לכלות את דברי. איזה מעין חתום נפתח פּתאום בקרבה. היא לא יכלה עצור ברוחה ותוסף לדבר:
– שוה נא בנפשך את גורלם המר של אדירי ההון, של בעלי האוצרות, העוסקים כל ימי חייהם בעסקי כסף… היש עסק יותר נבזה ונמאס… שוה בנפשך: תמיד לספור, למנות, לאצור ולשמור… ממון… ממון, – אלה הם יסורי גיהנום!
– אבל הלא גם אנכי, גברתי, וגם יתר האמנים אנוסים לדאוג על-דבר כסף. בלי כסף אי-אפשר גם להאמן, ואולי דוקא להאמן, להתקיים בחברתנו… זוכר אני, כי באותם הימים אשר רעב הייתי ללחם, לא חשבני איש, וגם לצייר לא יכולתי. ימים רעים היו לי אָז…
– – יותר רע לאיש שירש כסף רב מאבותיו, ועליו להקדיש לו כל כחותיו למען הרבותו ולמען ישאירו לבניו ולבני בניו אחריו עד סוף כל הדורות… אין צרה בעולם ככסף רב.
– יוכל היות, גברתי, – אבל גם בלי כסף אין נחת בתבל ואין אושר בחיים. אין חכם כבעל הנסיון.
– ואני האמנתי מעודי, כי האמנים מאושרים המה בחייהם גם בלי כסף. כי היש לך אושר גדול מהיות קרוב אל הטבע, מהבין את שפתה ומהאזין את דפיקות לבה?…
עמל הייתי בשנים האחרונות לצבור כסף, להתעשר ולחיות ברחבה וברוחה. אך שיחותיה הקצרות והמעטות של הברונית שילדהורן הביאו מהפּכה ברוחי. ראיתי, כי הכסף הרב היה להברונית רק למקור צערה ואסונה; ראיתי כי החדר המקושט, שהיא יושבת בו, כארון-מתים הוא לה, ואוצרות הזהב לא נתנו לה אושר, אך כמשא כבד הם עליה. לא פרק בפילוסופיה, לא מליצה ושיר קראתי הפּעם על דבר העשירות והשפּעתה הרעה: את החיים ראיתי. ראיתי את כל פּעולת העשירות על נפש יפה. ראיתי את ההון הכביר שהוא כארון זהב לתקות מתות, ראיתי – ואבהל. אָז שאלתי את נפשי: למי ולמה אני עמל וצובר כסף?
“האם מאושר אתה באמנותך?” – השאלה הזאת של הברונית צלצלה ימים רבים באזני. האם מאושר אנכי עתה, אחר שעשיתי חיל? שאלתי גם אני את נפשי. וכל מה שהוספתי לשאול, כן נוכחתי, כן ראיתי יותר ויותר, מה אומלל אני ומה דל חלקי בחיים.
כסף רב הנני מרויח בשנים האחרונות בציור תמונותיהם של העשירים ושל ה“גדולים”, – אבל מלאכתי מאוסה ובזויה היא עתה בעיני, יען כי רק מלאכה היא ולא יצירה. מלאכה אשר אחד מעיקריה הוא: ליפּות פּני אנשים על-ידי צבעים וזיופים ידועים ולחנוף לנטיותיהם השפלות.
שאפתי להיות אָמן – ומה הנני עתה? – האמנם ראוי אני לשם אמן? האמן צריך לחיות רק בעולמו, בעולם היצירה הפּיוטית ובעולם החזיונות, למען ירומם את בני האדם, למען יגאל את רוחם משעבודה לגסותם של החיים, למען יטע את רגש היופי בלב זוחלי-עפר אלה, הטבועים ברפש. רק זה הוא אמן: מי אשר אמנותו קודש לו ורק בה ימצא אשרו, רק בה ישמח ורק עליה יתענג לפנים גרשו את התגרנים מבית-המקדש, ועתה ימלאו רוכלים ורודפי הון את מקדש האמנות מפה אל פה. וגם אנכי הנני רק רוכל במקדש זה.
ארץ מולדת אין לי, לא לגופי ולא לרוחי. זר הנני בכל הארצות; זרות לי גם כל הקולטורות שרוחי יונק מהן. והאמן שאין לו ארץ מולדת, שאין לו קולטורה החודרת לכל מסתרי נפשו- יצירתו מזויפה. האמנים מבני הנכר, או שהם שקועים באמונתם, בשירתה ובאגדותיה ומסתריה, או שהם שקועים בחמדת בשרים. להראשונים היה תהיה האמונה למקור נאמן ולמעין אשר ממנו נובעים חיים ליצירתם. והאחרונים “הגוף” הוא להם קודש, מעין “אמונה” רבת-ההשפּעה. הם נותנים את היתרון ל“החמר הגס והעכור”. אשה יפה היא להם מרום היופי, חותם תכנית היצירה והיא היא המעוררת את כחותיהם האמנותיים.
ואנכי, ככל העברים המשכילים בדורנו, אין האמונה ומסתריה תופסים מרום מיוחד ברוחי. הנני נוטה יותר אל הנתוח, אל הבקרת והכפירה הקרה. וגם לו מאמין הייתי, הן אמונת עמי מתנגדת על-פּי מהותה לכל הגשמה, לכל סמל, הגבלה ותיאור. “הגוף”, – גם הוא אינו יכול להיות ליהודי כמוני דבר שבקדושה, המעורר את רוח האמן.
אמנם, יכול יכולתי, אולי, להכניס יסוד חדש אל האמנות; יכול יכולתי, אולי, לברוא בריאה חדשה בחכמת הציור, לו היתה יצירתי קרובה ללב בני עמי, מורגשת ומובנת להם. אבל בני עמי לא יאהבו את האמן העברי שגם יצירתו עברית היא. אלה מהם האוהבים, או המתאמרים לאוהבים, את האמנות, – המה אוהבים ודבקים אַך באמנות נכריה. חרפּה היא להרוזנים העברים לבלי התפּעל מציורי נכרים, המתארים נשים ערומות או ספּורי-אגדות זרים לרוח ישראל. ידעתי ברון עברי אחד, אשר היה מתפלל בחשאי תפלת מנחה ומתנהג בהרבה דברים על-פּי ה“שלחן-ערוך”, ואשר כתב גם ספר מלא פּלפּולים ועיונים בדברי תורה, ובכל זאת היה קונה להיכלו ציורים המתארים נשים ערומות, לבל יחשבו, חלילה, שונאי ישראל, כי לב אין לו להבין את רוממותם של ציורים כאלה, או שאין בחפצו לתמוך בידי האמנים של עם הארץ.
קשה להמנגן לנגן לפני קהל חרשים, וקשה להצייר לצייר לפני קהל עורים.
בימים אשר הרגשתי ריקות נוראה ובקשתי תוכן לנפשי – נפש רוק זקן שכבר השביע את תאות בשרו – הציעו לפני להיות חבר לועדים שונים של חברות צדקה, ואנכי קבלתי עלי את העבודה הזאת המלאה שעמום. העשירים והשועים בעדת עיר נ. חושבים להם לכבוד, אם אני משתתף עמהם בעבודת החברות של הקהלה העברית. כי עתה, אחרי אשר יצא שמי בגוים, אחרי אשר הממשלה נתנה לי אותות כבוד, אחרי כי יש לי מהלכים בחצרות רבי המלוכה, והעיקר – אחרי אשר קניתי לי ארמון-תפארה במגרש-העיר ונחשבתי בין האמנים העשירים, – עתה הייתי למופת לבני עדתי, בהראותם לשונאיהם ורודפיהם, כי לא רק שלחנים וחלפנים יש בין היהודים, כי אם גם אמנים גדולים, שהמה, הגוים בעצמם, מודים בהם. לא את עבודתי, לא את כחות נפשי ידרשו ראשי הקהלה, כי אם רק את שמי הטוב, את אותות הכבוד אשר על חזי. העתונים שלנו מרבים לספּר בשבחי ובגדולתי ומטעימים פעם בפעם, כי מלבד שהנני אחד הציירים הגדולים והמפורסמים, – הנני גם עסקן גדול ונאמן בצרכי הקהלה העברית, ובכל עת הנני נכון להביא קרבנות גדולים לעמי.
שקרים!
מה הם הקרבנות שאני מביא? ראשי הקהלה בחרו בי לחבר, והנני נקרא לישיבות של ועדים אשר לחברות שונות, – ואני בא אל הישיבות, כראוי לאיש מנומס. לא יותר. אבל המצאתי בזה את התוכן אשר בקשתי לנפשי?
מאומה לא מצאתי.
כל חברות הצדקה שאני “עובד” בהן, נחשבות בעיני רק כאספּלנית קלה על פּצעים ישנים ואנושים. החברות האלה אינן לוחמות עם מקור העוני והבערות, כל כחן אינו אלא לגדל גזברים, גבאים ופקידים, מזכירים, ממונים ומשרתים בעלי אגרופים, הפּוסעים על ראשי עניי ישראל וממעיטים את דמות האדם.
לרגלי עבודתי בחברות-הצדקה התודעתי אל מטיף-הקהלה, אשר היה מתערב בעניניהן, או, כפי שהוא היה אומר, סוכך עליהם בכנפי חסדו. המטיף הוא כבן חמשים, איש בריא וחזק. צורתו היא צורת סוחר שבע ופקח. בהליכותיו, תנועותיו ונמוסיו אין מאומה משל איש הרוח, איש-הרגש, ורק בעת שנחוץ לו להראות לפני הבריות כרב ומטיף, הוא מזייף את חזות פּניו וצלצול קולו הטבעי. פּעולתו העקרית בחברות הצדקה היא להמעיט כפי האפשר את הסכומים הנתונים לעניים ואומללים, ובכל עת שתתעורר שאלה, אם לתת עזרה למי שיהיה או לחדול, אָז המטיף הוא הראשון הבא בעצתו והחלטתו שלא לתת. אם יפנו אליו בענין מדעי, הנוגעת לחכמת ישראל, או באיזה ענין כללי, הנוגע לכבוד העדה או לכבוד כלל ישראל, אָז הוא מתפּטר מן הדברים האלה בתשובתו הרגילה: “טרוד אנכי בעניני הקהלה ואין לי פּנאי אף רגע”.
ובאמת טרוד גדול הוא: הוא מספּיד את כל העשירים והעשירות, שלא מעטים הם בעיר נ., ואת כל המתים האלה הוא מכנה בשם נדיבים ונדיבות, רחמנים ורחמניות, הורים טובים, בעלים מצוינים ונשים מצוינות. כל אדוני בתי המסחר המתים המה, בהספּדיו, בעלי חסד וצדקה, שדאגו לטובתן של הבריות. הוא דורש לכבוד כל החתנים והכלות המשלמים את מחיר הדרשות במזומנים. כל החתנים המה תפארת מין האדם וכל הכלות נשות-חיל, כבודות וצנועות, וכלם המה בנים ובנות למשפּחות מיוחדות ומפורסמות.
המטיף מכוון תמיד את דבריו לרוח הדוברים אתו. פּעם אחת דבר בפני בשבח האמנות וגודל ערכה בחיים ויתאמץ להוכיח לי, כי תורתנו קראה את כשרון האמן בשם “רוח אלהים”, יען כי האמנות והנבואה עומדות על מדרגה אחת. אָז שפכתי לפניו שיחי; הגדתי לו, כי האמנות המערבית במדרגתה עתה היא רק חלול רוח אלהים, וכי אין האמנות שאני עוסק בה עתה קודש בעיני. המטיף התאמץ לדבר על לבי, כי ציור תמונותיהם של ה“גדולים” היא עבודת-קודש, ובכבודי תתפּאר הקהלה הישראלית. אָז אמרתי לו, כי תוכן אני מבקש לנפשי הריקה, תוכן חדש לחיי השוממים.
– טוב הדבר, – ענה המטיף בשמחה. – עצה טובה יש לי.
– ומה?
– קח לך אשה, אָז תמצא תוכן, אז תראה עולמך, אָז לא יהיו חייך שוממים…
– לקחת אשה? – הן לא חפץ היא כי אקחנה. זקן אנכי, וכבר עברו הימים… אבל אנכי מדבר על-דבר תוכן אחר, תוכן לנפש…
– אם זקן אתה, לפי דבריך, הן יש לי למענך זקנה, אחת ממכירותי, והיא ראויה לך באמת…
– אבל, אדוני המטיף, לא זאת כונתי…
– מכירתי – הוסיף המטיף לדבר, מבלי שים לב למחאתי – היא אלמנת יועץ-המסחר לוינטל…
– אבל, אדוני המטיף, אני רואה, כי כליתי את ימי בהבל… זקנתי בלא עת, ואני מבקש להתחיל את חיי עוד הפּעם למען תת להם תוכן חדש.
– בעלה, יועץ-המסחר, השאיר לה במותו אוצרות רבים…
– כסף יש לי, אדוני המטיף, רב, יותר מדי… אבל אנכי מבקש עבודה פוריה בחיים… אנכי מבקש לתקן את אשר העויתי…
– אם אגיד למכירתי, אלמנת יועץ-המסחר, רק מלה אחת, תשמע אלי ותלך אחריך…
– האם יהתל בי אדוני המטיף?
– חלילה, עוד היום נבקר את אלמנת יועץ-המסחר לוינטל, ואני אדע לסובב את פּני הדבר…
– האם כבוד המטיף הוא גם שדכן?
– ואיזה יהודי איננו שדכן?… מי יתן והיו לי מיליונים כמספּר השדוכים שנגמרו על ידי ובעזרתי. הן לא כסף אני מבקש בזה, חלילה, אבל את טובתך וטובת האלמנה, שבעלה היה אחד מידידי המקורבים, אני מבקש, כי על כן מטיף אנכי ובני עדתי שומעים לדברי… התורה אומרת גם היא: לא טוב היות האדם לבדו…
אָז זכרתי את הרב של עיר מולדתי הקטנה, אשר חכמתו האירה את פּניו, פּני איש הרוח, ועיניו הגדולות הפיקו שכל רב, חסד ורחמים. גם צורתו בלבד עוררה יראת הכבוד בלב המסתכלים בה. כאיש אלהים היה בעינינו, ובכל זאת התהלך עם כל אחד מבני עירנו כאחד מאתנו. מעולם לא התנשא ולא התגאה גם על הפּחות שבפּחותים. כל מלה שיצאה מפּיו היתה קדושה לכל בני עדתו. ברכתו היתה בעינינו כברכת נביא-אלהים, ואת קללתו יראנו. מעולם לא סח שיחה בטלה. גם חדודיו היו מלאים דברי תורה ומוסר. מעולם לא נשא פני עשיר, והגד הגיד את האמת בפני כל איש, יהיה מי שיהיה. בכל דבריו ומעשיו לא היה אף צל שקר, אף אבק חנופה. הוא עמד תמיד על יד העניים, החלשים והנדכאים, ולא נתן להעשירים או להתקיפים שבעירנו לעשות עול לעני, או לעשוק את שכר הפּועל. את בני עדתו לא הספּיד מעולם, מלבד אם היו באמת תלמידי חכמים מצוינים בתורה ובמעשים טובים. בשבח החתנים והכלות לא דרש מימיו. הוא היה מסתפּק במועט שבמועט וחי בדוחק ובצער, במחסור ועוני. ממשכורתו הדלה היה נותן צדקה לאביונים וקונה ספרים ומשאילם לכל איש. הוא היה משתתף בצרתם של כל בני ישראל, בכל ארצות פּזוריהם.
זכרתי את הרב המסכן הזה, ואבוז בלבי את המטיף המגוהץ.
עוד שנים אחדות עברו עלי ושנוים נכרים ומצוינים לא נעשו בחיי. הכל כשהיה: חיי תהו, מבלי כל תוכן; משיחת צבעים על הבד: ציור תמונותיהם של שרים ושרות, עשירים ועשירות. הוני הולך ורב, ואני מתעשר על ידי שכר עבודתי ועל-ידי הרבית שאני מקבל מכספּי, אשר בבתי-האוצרות הגדולים. יתוש-הנוחם מנקר אָמנם במוחי ובלבבי, רואה ומרגיש אנכי את הריקות שבחיי ההוים ושואף אני לחיים אחרים, חדשים, אבל את ארחות חיי לא המירותי.
עוד שנים אחדות עברו עלי ושנויים נכרים ומצוינים לא נעשו בחיי. הנני מתנהג וחי ככל אותם העשירים והריקים שאנכי לועג להם בשפתי ובז להם בלבי. לא זקן אנכי בשנים, גם לחמשים לא הגעתי, אבל אני מרגיש כי קצי לא רחוק. – לא רחוק? הוא כבר בא. האמן שבי מת, וכבר נסתם עליו הגולל. אולם גם “הבשר-ודם” ֹשבי יש אשר יחוש את קרבת המות ונשימתו הקרה. הנני סוקר חיי לאחור, ולפני עיני רוחי עוברת שלשלת ארוכה של נפתולים, מעצורים ומכשולים, שלשלת ארוכה של חלומות ודמיונות, יצירות ומלאכות. שלשלת של עליות ושל תקוות, ואחרי כן שלשלת עוד יותר ארוכה של ירידות, של תאוות, של פּשעים, של חרמות, של נסיונות אין-אונים להתרומם מעלה, להחיות את האמן המת בקרבי. הנני מביט לפנים, ועיני רואות את השלד נבוב העינים שם מגלו הארוך. עוד מעט, עוד פּסיעה אחת, – והכל ישוב לתהו ובהו, והיה כלא היה.
אבל דוקא באותם הרגעים שאני מרגיש, כי המות מבשר את בואו, תתעורר בי התשוקה היותר עזה לחיות, להתחיל הכל מחדש.
התשוקה להתחיל הכל מחדש התעוררה בי ביחוד בקיץ שעבר. אלו הייתי בן עשרים, כי אָז הייתי יכול לבחור בעבודה פוריה באמת ולא במשיחת הצבעים. חזיון חדש ראו עיני, אשר הראה לי בעליל את כל הריקות שבחיי ושבנפשי.
בקיץ העבר בקשני הגרף מינכהויזן לעבור אתו בארצות הקדם, לשם טיול ותענוג וגם למען אסוף אל מפּת -ציורי רשומים של נשות-המזרח. בעיני יהודי התחום הנני מערבי גמור, אך בעיני הגרף מינכהויזן וחבריו הנני בן-שם גמור, בן ארץ הקדם, אשר ההשכלה המערבית נתנה לו רק ברק חיצוני, אך לא נגעה בגרעינו הפּנימי. הגרף מינכהויזן חפץ להתענג על מחזות ארץ-המזרח דוקא בחברתי, יען כי אנכי בעצמי הייתי בעיניו כשריד הארץ הזאת, שנתגלגל במקרה למערב.
בחפץ לבבי עזבתי לזמן-מה את המערב. התערוכות, החגיגות הצבוריות, נשפי-החשק והרקודים לשם צדקות שונות, ערבי-השירה והזמרה, החזיונות בבתי התיאטראות, מקומות-הרחצה עם כל תעלוליהם, ציד העופות והחיות, ציד הבתולות והאלמנות הצעירות, – כל אלה הדברים יחד העירו בי סוף סוף רק גועל נפש.
בבואנו לארצות הקדם שבתי כמעט לימי עלומי. בן-המזרח קם בי לתחיה. הרגש הרגשתי קרבת-נפש ביני ובין טבעה המיוחד של ארץ-הקדם. שפת יאוריה, הריה ונחליה היתה גלויה וידועה לי הרבה יותר מאשר לבן-לויתי. גם מנהגי העמים היושבים בה בערים ובכפרים והנוסעים בעדר ומתגוררים באהלים היו יותר מובנים וקרובים לי מאשר יכולתי לשער מראש. מינכהויזן, בן משפּחה מיוחסה מדורות עולמים, ראה והבין זאת.
בעברנו מארץ לארץ באנו גם לארץ-הקדושה. בן-לויתי הלך לבקר את קבר משיחו ואת יתר המקומות הקדושים להכנסיה הנוצרית. והנה גם בי התעוררה תשוקה, שהיתה עד כה מוזרה לי, לראות בעיני את כל חמדת הארץ, אשר בימי ילדותי היתה משאת נפשי ומקור חלומותי בהקיץ, חלק מעולמי הפּנימי, ורק החיים הסוערים, הרדיפות אחרי הבלי העולם, השכיחו מעט מעט מלבי את זכרון הארץ ההיא וגעגועי אליה.
עברתי בימי חיי את ארץ איטליה לארכה ולרחבה, עברתי גם את ארץ ספרד, שויציה ויתר הארצות היפות בדרום ובצפון, למען התבונן בעיני אל מחמדי הטבע וקסמיה, למען שאוב שם רגשות והתעוררות. אולם לארץ ישראל לא הלכתי אף פּעם אחת, עד אשר נקריתי בחברת בן הנכר מינכהויזן ואמשך אחריו. עתה אנכי שואל את נפשי: מדוע לא עלה כלל על דעתי, מדוע לא נולד בי בעצמי החפץ לטייל בארץ ישראל ולראות את מחמדיה, כאשר היה בי החפץ ללכת אל ארצות אחרות ולשבוע מיפין. איך נקרה כדבר הזה, כי בן נכר נהגני ויביאני לראות את ארץ אבותי, שהסחתי את זכרונה מלבי? קשה לי כיום לתת תשובה ברורה על שאלה זו. אני חושב כי סבות רבות ושונות, כמעט כלן פּנימיות, גרמו בדבר הזה. אני וחברי מבני עמי היתה נפשנו עורגת דוקא אל יפין של אותן הארצות, אשר הן וקורותיהן זרות לרוחנו. חידה נפשית היא, אבל כן הוא הדבר.
אולם בבואי הפּעם בחברת מינכהויזן לארץ אבותינו התעוררה בי נשמה חדשה, נשמה עברית, מזרחית. ששתי כיונק השב אל שדי אמו, אחרי אשר נעתק מעליה בחזקת-יד. אך צעדתי על חוף יפו וזכרונות הילדות, חלומותיה ותקוותיה התעוררו בי בהמון רב וישטפוני וישאוני כילד אין-אונים לעולם החזיונות. קסם מיוחד ונעלה הרגשתי בהריה ובקעותיה, סלעיה ונחליה של הארץ הנפלאה הזאת, שהיא כלה “שירת-אל”.
מינכהויזן, בן לויתי, בקש במקומות הקדושים מין שכרון רוחני, אחרי אשר חיי המציאות היו עליו למשא. הוא בקש חזיונות ודמיונות, כי אנס את עצמו לשוב לאמונת-הילדות, לאמונת-קדומים, להאמונה התמימה של הנוצרים הראשונים. הכפירה, הספקות, המדעים, תענוגי החיים וניצחונותיהם העירו בי עתה רק גועל נפש. במקומות הקדושים התאמץ לשכוח את ההוה, את המערב, את קניני ההשכלה, את התרבות ונכסיה ולהיות ילד מאמין בכל, מתרפּק ומתגעגע על כל האגדות הקדומות ומסתריהן.
ואני, אחרי עבור התפּעלותי הראשונה, הייתי עצוב ומשומם למראה החרבן במקומות אשר לפנים פּרח שם עמנו. באתי ירושלימה ואראה את עניי עמי, את הכותל המערבי, שריד החורבן הנורא, את הבערות והבטלה – ויגון נורא בלעני כתנין.
אָז אמרתי בלבבי: פּה דרוש רוח חיים, רוח עבודה, חריצות וכשרון; פּה דרוש להביא מעט מרוח המערב. לא אמנים, לא ציירים, לא פּייטנים דרושים לעת כזאת במקומות ההרס והחרבן האלה, כי אם ידים עסקניות, ידי עובדים חרוצים וסבלנים, ידי פועלים תאבי-מלאכה ומלאי חיים. רק אָז, כאשר תחל העבודה הפּוריה על הרי יהודה, רק אָז תשפּך על ארץ-הפּלאות העתיקה והשוממה הזאת רוח חזון ונבואה, אותו הרוח אשר בני דורנו שואפים אליו, אולם רק לשוא יבקשוהו בארץ-ציה.
אנחנו עוברים בארץ יהודה, והנה מחזה לנגד עיני: שדה; צהרים; ושם בפאתי האופק צועד צעדי און יהודי כבן שלשים וחמש. פּניו יפות, שזופות ועיניו מפיקות שכל ואומץ לב. לראשו חבוש כובע-תבן ובכפּו קומץ של זריעה, והוא זורע בתנופת-יד רחבה את השדה, אשר חרש ושדד. השמש הלוהטת הפיצה עליו את אלומות קרניה. כל תנועותיו הפיקו בטחונו בעצמו. כאשּׁר התקרבנו אל הזורע, ראינו לא רחוק ממנו אהל-בד. בקרב האהל עמד סל-ענפים, ובסל שכב ילד יפה ובריא וישן את שנתו. נדמה לי באותו רגע, כי עיני רואות בן מלך קטן משתרע במנוחה בחיק מלאך-השנה, ובחלומו הוא רואה, כי לו כל הארץ הזאת. שמש-ציון שפכה אור וחיים בדמיו השוטפים בנחת. שמש-ציון להטה את פּניו השלוים והנעימים, וקרניה, קרני-פז, נשקו את מצחו הצח והגבוה. לא רחוק מן הילד הנרדם עמדה אמו, אשה צעירה ויפה, מלאה חן-צנוע ונעימות מזרחית. פּעם היא מבטת אל ילדה הנאוה, אשר בת-צחוק נעימה מרפרפת על שפתיו היונקות בשנה, ופעם היא מבטת אל בעלה, אשר נטפי זעה גסים התגלגלו ממרום מצחו. בעיניה השחורות והגדולות התרוצץ זיק-מאיר, התלקח פּעם בפעם ברק-מעופף. נשקף מהן מבטה של אם מאושרה ושל רעיה אוהבת.
באתי עם מינכהויזן אל המושבה העברית הקרובה. החברים והנשים היו בשדה; הילדים והילדות בבית הספר. רק הטף שחקו בהגנות הקטנות, אשר מסביב הבתים וגם בין שדרות עצים אשר בחוץ. בחולם בהקיץ הייתי.
המחזה אשר ראיתי בשדה לא סר מעל עיני. הזורע העברי היה בעיני סמל עמו, הזורע זרע חדש לבני הדורות הבאים. שמש ציון היתה בעיני כמלכת האור והחיים המבשלת את הזרע החדש, את הגרעינים הבריאים בארץ-המזרח, ערש האנושות ותרבותה.
באתי עם מינכהויזן אל המושבה העברית הקרובה. הגברים קדושים ועצמות חביבות; הוא בקש בה את העבר, את צל הימים אשר כבר חלפו, – ואני ראיתי בארצנו: ראשית עבודה פוריה, עבודה ממשית, עבודת הישוב והתרבות, עבודת-ההוה הרת עתיד חדש וכביר. ובדמיוני ראיתי, כי פה בשדות-המזרע האלה, יצמח לא רק לחם לעובד ועל ההרים יגדלו לא אך גפנים למשתה יין, כי אם פּה תצמח, פּה תגדל תרבות חדשה, אמונה חדשה, יופי חדש ואידיאלים חדשים ורעננים.
בצאתנו מן המושבה פּגשנו בדרך שירת רוכבים, ילדים יפים ובריאים, הרוכבים על סוסיהם וחמוריהם בגאון ובבטחה. לרגלם הולכים החורשים והזורעים, וכלם שרים בקול נעים ואדיר: “עוד לא אָבדה תקותנו, התקוה הנושנה”, והרי יהודה יענו להם בהד מתגלגל ומתפּזר במרחבי האויר.
שבתי אל הגולה, אל חיי הקודמים. אולם החיים האלה היו עלי עתה למשא עוד יותר כבד, והמה מעוררים בי גועל נפש עוד יותר מאשר לפנים. חלום העתיד, מראה הזורע ושירת הצעירים העליזה בארץ אבותינו חיים בזכרוני. החזיון לא יסור מלפני עיני רוחי עד רגעי האחרון.
אולם אסור אנכי בכבלי ההרגל, שקוע אני בחיי ההבל.
המראות והחזיונות אשר ראיתי בארץ אבותינו הוליכו שבי את דמיוני, אַך קצר כחם לשנות את מעשי וארחות חיי בפועל. רוצה אנכי, שואף אנכי לשוב לתחיה, “לחדש כנשר נעורי”, אך רצוני חולה, ואנכי יודע כי חולה הוא וכל נסיון לשנות את חיי בפועל יהיה לשוא. והידיעה הזאת כרעל היא לנפשי השבורה.
“עוד לא אבדה תקותנו, התקוה הנושנה!” כן. תקות העם אמנם עוד לא אבדה. עיני ראו את אותות-התחיה הראשונים. אבל תקותי אני כבר אבדה. ימי כלו בהבל. כח יוצרים נתן לי אלהים, מתנתו היותר יקרה, – ואני מכרתיה בכסף נבזה, אני בזבזתיה לריק. אמנותי, אשר עזבתי בגללה את הורי ואת רחל ואשר נתתי לה את רוב חיי, – אמנותי זאת, אשר יכלה להיות כטל תחיה, לרומם ולטהר את לבות בני עמי, היתה שפחה לזקנים ולזקנות שכבר עיפה נפשם מחטוא, או לצעירים שאך התחילו לחטוא.
יוצרים אמתים ופוריים המה רק אותם אחי הצעירים העובדים על הרי ישראל, אשר בראו בחלבם ודמם ערכים לאומיים חדשים.
אבי כבר מת עלי. ועד יום מותו היה עובד במחטו ומחזיר בכפרים ואחוזות לבקש שם עבודה, מידי לא רצה לקבל עזר אַף פּרוטה אחת. בכל פּעם אשר שלחתי לו כסף, החזירהו לי. לבו נשבר בקרבו על אשר הייתי לעושה אלילים וירד ביגון שאולה. אהבתו אלי לא ידעה גבול. הוא לא שכח אותי אף רגע אחד, אך אמנותי היתה בעיניו חטאת לא יוכל כפרה. ביום מותו התפּלל לאלהים, כי יסלח וימחל לעוני. הוא צוה עלי במכתבו האחרון ב“פקודת אָב” להתפּלל אחרי מותו תפלת הקדיש בכל יום במשך כל השנה.
אמי האלמנה עוסקת עתה בעירה בעניני צדקה וחסד. כל העניים והעניות, האומללים והאומללות פונים עתה אליה ומבקשים עזרתה. אָנכי שולח לה כסף מדי חודש בחודש, אולם על נפשה היא מוציאה מעט מאד, כי אין לה כל צרכים, ואת כל אשר אני שולח לה היא מפזרת לאביונים, ולא רק את הכסף היא נותנת להם, כי אם גם את כל עתותיה וכחותיה. לפני זמן מה בקשתי את אמי הזקנה, כי תבוא אלי לגור אתי, לראות בטוב ולחיות ברחבה, אך היא השיבה את בקשתי ריקם. במכתבה היא אומרת: “בזקנתי אינני רוצה להיות “גויה”, לאכול טרפות ולחלל שבת; רוצה אנכי למות על מטתי בעירי הקטנה ולהקבר אצל בעלי המנוח…”
לפני חדשים אחדים עברה דרך עיר מגורי רחל שכנתי בימי נעורי, אשר אהבתי אליה היתה הראשונה בחיי וגם היותר חזקה והיותר טהורה. היא הלכה עם בעלה ועם אחת מנכדותיה לאחת ערי הרחצה אשר בביהם. כשלשים שנה עברו מעת אשר לא ראיתיה, – ומה שונו פניה! רק קו אחד, רק רושם קל נשאר מיפיה. זה הוא “היופי הנצחי”, אשר אנחנו האמנים רודפים אחריו!
– חפץ אנכי לתאר את פּניך, רחל, על הבד, – אמרתי לה, בבואה אל ביתי לראות את פּני.
– הבלים, ענתה רחל, אינני “פּריצה”… ולמה לך פּרצופי?…
– חפץ אנכי להשאיר את תמונתך לזכרון, זכרון ימי הנערות… זכרון אהבתי…
– שטות כזאת תזכור! – הן ראית רוזנות ונסיכות, ואת בת-העיר-הקטנה, היהודיה הפּשוטה, תזכור, – בושה וחרפּה…
– ואת לא תזכרי, לא תצטערי מאומה? –
– אנכי… ילדות היתה בי אָז… אבל עתה מאושרת אנכי… בנים יקרים ונכדים יפים ונעימים יש לי, ובעלי גם הוא איש ישר והוא מכבד אותי מאד…
– האם תאהבי את בעלך?
– ואיזו אשה עבריה לא תאהב את בעלה!
– אבל התזכרי, רחל, את מבטך עלי ביום צאתי מעירנו? כמדומה לי, שגם אגל דמע התגלגל מעיניך.
– אָז אחר היית, למדן היית.
– אבל…
– רב לנו לדבר הבלים כאלה – הפסיקה רחל את ראשית שאלתי – הגד נא לי, האם באמת עשיר אתה כאשר יאמרו הבריות? ומדוע נשארת רוק כל ימי חייך? כל שרוי בלא אשה הרי הוא חי חיי כלב…
לויתי את רחל אל בית הנתיבות; אתה נסעה נכדתה, ילדה יפה, נעימה, מלאה חיים ותום, כבת עשר שנה. היא היתה פראית בתנועותיה, אך בריה נחמדה ופקחית. הגשתי לה זר של שושנים לבנות. באותו רגע ראיתי בעיני-הילדה הגדולות אותו ניצוץ האש, אשר הזכיר לי את אם-זקנתה בעודה עלמה צעירה. מבט עיני פגש במבט עיני רחל. ראיתי כי רסיס דמעה תלוי בין ריסיהן.
זאת היתה דמעה של חמלה… רחמי רחל נכמרו לרוק זקן כמוני, “החי חיי כלב”.
הרכבת נתקה ממקומה. הילדה הניעה למולי מבעד חלון-העגלה את זר-הפרחים הלבן, ועיניה השוחקות הביטו אלי עד אשר נעלמה הרכבת…
זה היה קו האור האחרון בחיי…
לא. אין אני יכול לשוב עוד אל הצבעים האלמים, המתים.
ואני רואה ויודע, כי אמנות חדשה, יותר נעלה ויותר מקורית, אנושית ועברית כאחת, הולכת ומתרקמת בקרבנו, – אבל קצי כבר קרוב…
רק חפץ אחד חי בלבי: לראות אותו האמן-הנביא, אשר אליו התפּללתי ולו קויתי, אשר כמוהו חפצתי גם אני להיות – ולא הייתי…
שושנה / ראובן בריינין
באחד הכפרים הנאווים של שויציה שכרתי לי מעון בבית אחד האכרים. על-יד חלון חדרי הקטן נוזל פלג זך כבדולח ועל שפת הפלג צומח יער צעיר ורענן. בימים הראשונים לשבתי בכפר הייתי שלו ומאושר. כעדן גן אלהים היה קרן בן שקט זה בעיני. שמחתי על כל עץ, על כל עשב, על המית הפלג, על תכלת השמים, על עדרי הרחלים הרועים בשדה ועל האכרים הפשוטים ומלבושיהם הנכרים. ימים אחדים עברו עלי ואני לא קראתי בספרים ובעתונים;
לא דברתי עם איש דבר; לא זכרתי ימים מקדם ולא דאגתי לימים באים. די היה לי רגע ההוה; די היה לי עולמי הקטן עם כפת שמי התכלת הנטויה על ראשי. מזונותי היו: חלב, חמאה, גבינה, דבש ופירות. יין, שכר ובשר לא באו אל פי.
כל הימים הייתי או שוכב פרקדן על אחת הגבעות, לא רחוק מן הכפר תחת עץ מצל, או הייתי מסתכל שעות רבות בשמי התכלת מבלי לחשוב מאומה. לפעמים הייתי פונה עורף להשמים הגבוהים, מהפך פני כלפי קרקע ומתבונן אל אחד היתושים הזוחלים על אחד הגבעולים או על אחד העלים, ולפעמים הייתי מעצים עיני, מאזין ומקשיב לזמרות צפור או לשריקות חרגול ולא שבעה אזני משמוע את הקולות הנשנים אלפי פעמים.
שמחתי על הויתי הצמחית, מבלי שאול וחקור מה תכלית ההויה, מה ראשיתה ומה תכליתה. על השאלות האלה נתנה לי הטבע בעצמה תשובה פשוטה. מה למעלה? שמים! שמים יפים ובהירים, אשר לפעמים טסים עליהם בחפזון עננים קלים ושקופים, עננים בעלי צורות ותבניות שונות. מה למטה? – שדות עטופי בר; כרים לבושי ירק; יבלי מים; פרחים ושושנים; יתושים ונמלים זוחלים. מה לפנים? – הר גבוה ויער רענן! לאחור? – בתים קטנים, יפים וצנועים.
בערב, בבוא השמש, הייתי עולה על מטתי היצועה לבנים זכים כשלג, וכהרף עין היתה השינה תוקפת אותי, שינה חזקה, נעימה ומבריאה, בלי חלומות ובלי הרהורים. עם השחר הייתי מתעורר משנתי ורץ אל היער הסמוך לראות ביקיצת הטבע.
כעבור שבוע ימים לשבתי בכפר, עמדתי בבוקר אחד על-יד חלון חדרי ורואה במשחק העבים על פני קערת-השמים. פתאום ראיתי אשה צעירה לימים עוברת על פני ביתי, וילד קטן מדלג אחריה דלוגי חבה. אנכי לא שמתי לב אליהם, יען כי עיני נלכדו בחבלי הקסם של העננים הרודפים איש את רעהו בגובה האופק, המטפסים זה על גבי זה ומיד המה הולכים ומתפזרים ושוב המה נצברים ונתללים, ובאותה שעה אשר נדמה לי, מתוך רשת קוי השמש, כי האשה מתבוננת אלי, היו עיני נטויות אל החוטים הדקים והלבנים הנארגים בחלל-האויר ולאחד זבובי הרקמה המתעלס באהבים.
עוד יום אחד, עוד – שנים, שלשה, ואני מאושר בהויתי המלאה, – יען כי ריקה היתה. הימים היו בהירים; האויר רוה בשמים וריחות חריפים; הלילות חמים וענוגים. חושי כמו התחדדו; עיני הרחיקו והעמיקו לראות: אזני החלו להבחין הין הקולות הדקים והזמזומים השונים אשר מלאו את האויר. אפי הבדיל בין הריחות השונים ואצבעותי החלו להרגיש עונג מיוחד במשוש הפרחים.
עברו עוד ימים אחדים. השעה היתה אחרי הצהרים; קוי השמש להטו כמו אש; כל הטבע היתה כמו מתעלפת. אנכי שכבתי בפישוט ידים ורגלים תחת אחד השיחים. והנה בתוך התנומה הקלה שהייתי שקוע בה הגיע אלי קול שירה בשפה היהודית: “לפנים היה מלך, להמלך היתה מלכה, להמלכה היה כרם, בתוך הכרם צמח עץ, על העץ היה ענף, על הענף היה קן, בקן היתה צפור; נומה, נומה, ילדי! המלכה מתה, הכרם נעזב, העץ נשבר, הצפור הקטנה והיפה נדדה מקנה; אוי ואבוי לי כי אבדו חיים יפים ונעימים כאלה. מי יספור את הכוכבים בשמים, ומי ימנה את הפצעים אשר בלבבי”.
הקול לא היה מוזר לי, ואשא עיני ואראה והנה: אותה האשה הצעירה אשר עברה לפני ימים אחדים על-יד חלון חדרי. היא ישבה לא רחוק על גבעה לא גבוהה ועל-ידה משתעשע ומרקד ילדה. לתומי התבוננתי אליה, אולם היא לא ראתה אותי. נדמה לי כי כבר ראיתיה, כבר הכרתיה, אבל לא זכרתי באותו רגע וגם לא יגעתי לזכור איפה ומתי.
ויהי ערב.
אני יושב בחדרי. השמים התקדרו עבים; גשם מטפטף בחוץ; החושך כסה את ההרים ורק ערפל עב ועכור נשקף מתוך החלון, אין תואר ודמות. אז הרגשתי בפעם הראשונה כי חדרי צר מאוד; אז חשתי כעין מועקה בלבבי. חלפה מנוחתי ושלותי; נפשי נמלאה באותה שעה געגועים בלתי ברורים. ופתאום חלפה לפני עיני רוחי תמונת האשה אשר ראיתי בצהרים.
האם באמת היא זאת?
לבי הלם בי. פתאום חשתי את כל בלהותיה של הבדידות בכפר; נדמה לי באותו רגע כי אל אי-שמם השלכתי. ונפשי נמשכה אל האשה אשר שרה את השירה המעציבה. עברו שעה ושעתים ואני מתהלך1 בחדרי תפוש במחשבותי, והנה דפיקה קלה על דלת חדרי. רעד עבר בכל גוי.
פתחתי את הדלת, והנה לפני נצבת אשה עטופת שחורים, חורת פנים ומאירת עינים. אור המנורה שעמדה על שלחני לא עצר כח להאיר את צלמה, ותראה בעיני כחזיון-ליל, כהרהור נחמד שלבש פתאום עור ובשר.
זה היה רגע, אשר הגעגועים הכמוסים והמציאות כמות שהיא נפגשו בתבנית אחת.
– שמואל?! קראה הבאה בקול נעים ורועד, בקול נוגה ומלא יאוש.
הקול הזה נודע לי היטב. אמנם שושנה היא.
– שושנה?!
– ובצהרים לא הכרתני?
– לא.
–???
– ומה שונית! לא הכרתיך, גם לא קויתי לפגוש אותך במקום הזה…
התבוננתי אל פניה והנה עיניה גדלו לחייה רזו ונפלו.
– ילדי נחלה היום בערב, ואני לבדי בחדרי, אין איש איתי… אין אני יודעת מה לעשות… נורא הוא לשבת בודדה כל הלילה על יד מטת החולה…
– אם תרשי לי לבוא לדירתך ולהיות בעזרתך – הנני. כמעט שמחתי בלבי על אשר נחלה הילד, אף כי עוד לא ידעתי מי אביו. באישון הלילה הלכתי אתה דרך רחוב הכפר הישן אל מעונה.
***
אל שושנה התודעתי בהיותה תלמידה של האוניברסיטה בנ. במעמד מיוחד ראיתי את פניה בפעם הראשונה.
הדבר היה כן: אני יושב על ספסל בית-מדרש-המדעים ומאזין לתורת המורה על אדות וונוס ממילו. בדברים ממושכים וכמעט יבשים תאר את יפיה בהרבותו לחקור: כמה ארוך צווארה, כמה עביו של שוקה ומה היתה תבניתה של זרועה הימנית בטרם שנשברה, עד כי בא לידי מסקנה אחרונה: וונוס היא חותם תבנית היופי. באותה שעה הפניתי את ראשי שלא במתכון ואראה על-ידי יושבת תלמידה עבריה. זאת היתה שושנה. יפיה הממני כברק, הפתיעני כגלוי מעולם רחוק. כל דברי המורה המסולסלים צללו עתה באזני כפטפוטים ריקים על אדות מין יופי שנתאבן, יופי מת וחנוט. אז אמרתי בלבבי: וונוס וכל כת דילה – לעזאזל. עתה ראיתי בעיני, עתה הרגשתי בכל חושי קרבתו של יופי חי ונושם, יופי חושב ומרגיש – יפיה של שולמית עברית.
ומני אז לא לקחו עוד את לבי דברי המורה בתורת האמנות היונית, כי בבואי אל שעוריו הייתי מסתכל מן הצד בפני שושנה, ויפיה נסך עלי רוח קסם. עיניה הגדולות היו מאירות כשתי אבני שוהם, צוארה עשת-שן היה מלא רוך ותנועה, חן ונועם. כולה היתה שירה חיה וצנועה, שושנת עמקים מלאת הוד וענוה.
ואני התודעתי אליה. יחד היינו הולכים אל שעורי הפילוסופיה ואל שעורי האמנויות היפות. יחד היינו מבקרים בתי אוצרות התמונות והפסלים, בתי-זמרה ובתי-חזיון וגם את הסביבות היפות של העיר נ., מקום שבתנו. בחברתה ובקרבתה של שושנה הרגשתי יותר את יפים של הפסלים והציורים, של השירה ושל מראות הטבע. כל תנועות גוה, כל הגה שיצא מפיה, כל מבט שנמלט מעיניה היו מלאים חן ויופי מיוחדים. יחד חלמנו חלומותינו לעתיד. בדמיוננו ראינו כי עתידה מלכות-היופי להתפשט בכל העולם כולו ולקבוע את בירתה בירושלים, לפי תקותי אני, ובפטרבורג, לפי תקותה היא. כי אמנם דעותינו ותקותינו היו שונות. אני הייתי עברי אשר חפצו בתחית עמו, והיא עבריה ששאפה לתחית הרוסים.
ימי האושר לא האריכו. באחד הימים התודע אל שושנה רופא רוסי, חציו שכור וחציו מלומד. מכוער היה עד לגועל-נפש, אך בריא כשור פר. ומיום ההוא החלה שושנה להתרחק ולהשתמט מעט מעט מחברתי, והכל שלא במתכוון. באשר הלכה שושנה הלך גם הרופא הרוסי. גם הוא החל לבוא יום יום אל שעורי הפילוסופיה והאמניות היפות, גם הוא החל לבקר את בתי אוסף-התמונות ובתי-החזיון, מקומות אשר בטרם שהכיר את שושנה לא דרכה בהם כף רגלו. ובראותי כי נקעה נפש שושנה מעלי, בראותי כי היא מתביישת או יראה להפגש איתי, ואם לא יכלה להמלט מפגישה כזו, אז היתה שיחתה אתי קצרה ומקוטעה ולא הביטה ישר לעיני, – בראותי כל אלה, נסעתי לעיר-אוניברסיתה אחרת. ואז החילותי לחוש שאני אוהב את שושנה, אף כי לא הגדתי זאת מעולם באזניה.
***
עתה ישבתי בחדרה. החדר היה קטן ונמוך. מנורת-נפט ועליה גולת זכוכית ירוקה הפיצה אור חור על פני הכלים המעטים. הילד שכב במטתו וינשום בכבדות. על יד המטה עמדו שני כסאות, אשר ישבנו עליהם זה בצד זו, עד כי כמעט נגעו הברכים. התבוננתי אל פני הילד שהתאנח מתוך שנתו: – שערות ראשו שחורות ומסולסלות כשערותיה של אמו, שמורות עיניו ארוכות ודקות כמשי. את צבע עיניו לא ראיתי כי סגורות היו. חוטמו עב ושרוע בקצהו; שפתו התחתונה עבה וגסה. נגוד גדול היה בין חצי הפנים העליון והתחתון. עין בוחנת הכירה תיכף, כי ילד זה הוא בן-תערובת, בין שני גזעים. שני השותפים שהשתתפו ביצירתו לא התמזגו בדמותו, כי חלקו של כל אחד ואחד מהם היה בולט היטב.
לא נעים היה הרושם הראשון אשר עשה עלי הילד. ואף כי מתענג אנכי תמיד על מראה פני ילדים ישנים, כעל פני מלאכי שלום ומנוחה, אולם בפני הילד הישן שראיתי עתה הכרתי רשמי פני הרוסי והכרה זו מררה את רוחי; ברור היה עתה בעיני מי הוא אביו של הבר-נש הקטן הזה.
רגעים רבים, מספרם לא אדע, עברו עלינו בשתיקה עמוקה. היא ישבה עצובה, עגומה, עטופה ופרופה. נכר היה כי קור פנימי מרעיד את כל גופה; עיניה ואזניה היו נטויות אל ילדה. כל נדנוד, כל פרפור קל של אחד מאבריו החריד את יצוריה כזרם החשמל. דומם ישבתי גם אני. לא שאלתיה דבר לא רק בפי, אלא גם במבטי. הסתכלתי בפני שושנה, ואשתומם על השנויים, ההגהות והמחיקות שעשו בהם אותן שש השנים שלא ראיתיה. חותם היסורים הפנימיים, עם זר-היופי הרוחני המלווה אותם, היה טבוע בכל רשמי פניה ותנועותיה. שושנה היתה עוד יפה, נעימה ומלאה חן, אך זה היה יופי של פרח-סתו, זה היתה נעימות שיש בה מרירות-נפש וחן שהוא מעורב ביגון השלכת.
ויהי בנסותי לתקן את מראשותיו של הילד החולה נגעו אצבעותי באצבעותיה של האם. באותה שעה הרגשתי כי חוטי קסם דקים מן הדקים הולכים ונמשכים מן האשה היושבת כל כך קרובה אלי, והחוטים נארגו לרשת אשר בה נלכדה כל הויתי הפנימית.
לא אמת הוא הדבר כי כל “מאן דאלים גבר”. בבני האדם לא בעל השרירים, לא האדם-הפיל הוא החזק, הוא המנצח והמכריע במלחמת-הקיום, כי אם הערום, היפה, החריף, המשוכלל והמושלם. ומה הוא גבורתו של הגבר לעומת חבלי-הקסם הדקים והענוגים של האשה, ומה הוא כח האגרוף והצפרנים לעומת מבטה של עיני אשה יפה. נצחונו של הגבר הגבור, שידיו כבדות יותר מדי, הוא גס ומכוער. לא כן האשה היפה, החריפה והמפונקה: – מבטה חודר לפני ולפנים אל סתרי הנפש ולמעמקי הלב. נצחונה דק ויפה והוא בא כמו מאליו, בלי התאמצות-הכחות; אנחנו נכנעים לפניה בעצמנו, כי אנחנו חפצים להיות מנוצחים על ידה; אנחנו רודפים אחרי רשתותיה הדקות והרכות, על כן נצחונה הוא עמוק ויפה.
פתאום הפסיקו ברקים ורעמים את הדומיה המעיקה; טפות גשם גסות החלו לטפטף ולדפוק על זכוכיות החלון. נשימתו של הילד הישן הוקלה ופניו הקטנים נתנו עתה אותות כי רוח לו.
היא החלה ראשונה:
…כפי הנראה אין אתה יודע מאומה מכל אשר עברו עלי במשך השנים שלא ראינו זו את זה.
קולה היה קול אשה עלובה, שנשמע בו מעין תרעומת עלי על אשר שכחתיה כל אותן השנים, אשר נעלמה מעיני או התעלמתי מעיניה.
– הן את לא הודעתיני דבר, כי מיום אשר בה הוא…
– כן,כן… הפסיקה שושנה את התנצלותי.
עוד הפעם הפסקה. שפתי הילד דובבו משנתו מלים בלתי ברורות. קצות שפתי שושנה רעדו. נכר היה הי היא מבליגה בשארית כחותיה על סערות נפשה. הגשם חדל ודומית החוץ היתה שאננה.
פתאום כמו התעוררה מתרדמה, ותשאלני:
– ואתה מה, אם צריכה אני לשאול, ההנך עוד… כלומר…
– עוד רווק הנני. קשה לי לשכוח ראשונות…
–???
– ומי הוא המאושר, אם הורשה לי לשאול, אשר היית לו את לרעיה?
פני שושנה הלבינו כפני מת, וידיה אשר טפלו בהשמיכה המכסה את הילד רעדו…
– אנכי לא אשרתי ואיש לא אשר אותי. והילד לא פרי אהבתי ואשרי הוא, כי אם… אין אני יודעת איך לכנות את הדבר בשמו האמתי… נו, – פרי שכרון חושי, פרי חטאתי.
הורדתי לארץ ראשי ולא יכולתי להסתכל עוד בפניה.
– רואה אנכי כי דברי המה חידות לך, על כן הנני לספר לך הכל, הכל. ודויי יגולל אבן כבדה מעל לוח לבבי.
בראותי את סערות לבה בקשתיה, כי תדחה את ודויה לשעה אחרת, אף כי צמאה נפשי לשמוע את הדברים המכאיבים, הנוראים והמלאים חרפה, חרפת עלומיה.
– לא, – ענתה שושנה בעקשנות מיוחדה, – דוקא עתה, רוצה אנכי לספר הכל… עתה, – או לעולם לא יפתח פי להתודות…
נוכחתי כי קצר כחי לעצור את השתפכות נפשה, ואתן לה לדבר את דבריה אשר התפרצו מלבה מבלי להפסיקה אף בשאלה אחת.
והיא החלה:
– ימים טובים ומאושרים היו אלה הימים אשר הייתי, חייתי בחברתך. חברתך הרימה, זקקה את רוחי. אתה יודע זאת. והנה בא הוא: – מרטין. מתחלה בזיתי את צלמו, תעבתי את דבריו, אך הוא לא הרפה ממני, כצל הלך על יד ימיני. מתחלה דבר נשגבות באזני, גם הוא רצה להגלות לפני בראשונה כמלאך… כמלאך – חא-חא-חא! ואני הפתיה האמנתי לכל דבריו, ראיתי בו אדם המעלה, אדם העליון… בלבבי הכרתי לו טובה על שהוא שוכח את מולדתי וגזעי וכאח את אחות יתהלך אתי, והאח הזה השקה אותי באחד הנשפים יין על כרחי. שמועה טובה באה אז להתלמידים בני ארצנו… כנופית-המורדים נצחה… פחד נפל על האויב האכזרי… בושתי לבלי לשתות, ואני שתיתי, שתיתי בפעם הראשונה בחיי, ו“המלאך” כמעט אנס אותי להוסיף לשתות עד אשר נתבלבלו חושי… ואני נפלתי ברשתו, אשר ארגה ימים רבים במזמת בליעל… אין אני חפצה להצדיק את נפשי… להפך: אני מאשימה את עצמי… בגועל-נפש, בבושת-פנים ובלב נשבר הנני זוכרת את המדחה שעשיתי… החטא שחטאתי בקלות-דעת להורי, לאבותי, לנפשי ולנפש פרי-בטני… החטא הזה לא ימח כעב, כי חיה יחיה ויוליד חטאים לאין-קץ… אולם חברותי קראו את היחוסים הקרובים אשר ביני ובין מרטין בשם “אהבה חפשית” וכאחת החלוצות בדרך המוביל לפתרון שאלת-המין הייתי בעיניהן… לא – עטרה זו אינה הולמת אותי, לא אהבה חפשית שררה בינינו, כי אם שעבוד גס ושפל. משועבדת הייתי לו כשפחה חרופה; בטלה ומבוטלה הייתי בפניו באופן בלתי מובן לי כיום. את שם הורי זכר לי תמיד לגנאי, וכבת אומה שפלה הייתי בעיניו שאין נוהגים בה כל חובה ונמוס.
הילד התעורר פתאום משנתו ויקרא: אמא, אמא!
– מה לך, משה’לע יקירי, – קראה שושנה ברחמי אם, ותהפוך את משכבו. עיניה היו מלאות דמעה.
הילד התהפך על צדו וירעד באש קדחתו.
– הוא, – קראה שושנה בחימה עצורה, – הוא חופשי עתה מכל חובותיו, גם מחובת האב… בהיותי אתו היה עוד כועס עלי על שאין אני מכרת טובה לו, להאציל בן אצילים, על כל הכבוד והחסד אשר הוא עושה אתי, את יהודיה בת סוחר ומוכר, בהשפילו את ערכו לחיות אתי במחיצה אחת ולכלות את גופי ורוחי…
שושנה הפסיקה פתאום את דבריה; עצמותיה רעדו. היא לקחה מטפחת צמר ותכסה את חצי-גופה העליון.
בראותי את ענות-נפשה התאמצתי להסיח את דעתה מוודויה ולהשיאה לשיחה אחרת, אך מאומה לא עלתה בידי. היא שבה לספר:
– אך החילותי לחיות אתו במחיצה אחת, והנה כבר הרגשתי כי רחוקים אנחנו זה מזו ברוחנו כשני כוכבים ברקיע השמים, אך קשה וכמעט אי-אפשר היה לי בעת הראשונה להשתחרר מאזקיו, אשר שם עלי. – יותר נכון: אשר שמתי עלי בידי אני. איזה דבר לא ידעתי אכנה, אך בודאי לא החלק הטוב והטהור שבי, משך אותי אל מעני זה. הרגש הרגשתי כי הוא בולע אותי מעט מעט, כי הוא מוצץ טפה טפה את דמי נעורי, כי הוא מחניק וממית את כל חלקי הטוב, היפה והתום שבי, – ובכל זאת רפה-אונים הייתי להמלט מעול שעבוד זה.
שפתי הילד דובבו בקדחתו; הוא הושיט ידיו הקטנות כמתחנן, כמתבקש על נפשו. שושנה התחלחלה ותקרא כנואשה: מה לעשות? מה לעשות? אם ימות הילד… לא, אז טוב מותי מחיי…
בעמל רב הרגעתי את רוח האם הסוערת. דברתי על לבה, כי אין כל סכנה במחלת ילדה. אחרי אשר שב אליה רוחה הוסיפה:
– ויהי כאשר נולד לי משה’לע מצאתי בו נחומים ותשלומים על כל צרות נפשי. ימים קשים ומרים היו לי בהולד הילד, אך גם נעימים מאד. אנכי עמדתי אז לפני הבחינות האחרונות בחכמת-הרפואה ואהיה אנוסה לבקר יום יום את האוניברסיטה וגם את בתי החולים. להיות אם, מיניקה ותלמידה בעת ובעונה אחת – זאת היתה לא עבודה קלה. אולם אני, שכה קשים היו לי החיים בחברת מרטין, נשתנו רגשותי אליו לטובה אחרי אשר נעשיתי לאם. בגלל הילד כמעט שהחילותי לאהוב את אביו. עבודתי הקשה וחיי המחסור, כי בעוני ובמחסור חייתי אז, לא הכבידו עלי ולא הרגשתי את עולם, יען ידעתי בשביל מי אני לוחמת עתה בחיים, ונעים היה לי ללחום. בימים ההם הייתי נהנה ומתענגת בשעה שהייתי רואה כי מרטין מחזיק את ילדי על ברכיו, והילד מחטט בידיו הרכות בשערות זקנו. ומרטין בראותו, בהרגישו כי נהפך אליו לבבי לטוב, וכי קרבתו לא לבד שחדלה להיות לי למשא, כי אם עוד שאפתי אליה במדה ידועה, רצה להשתמש בשעות הפיוס והרצוי להנאתו: הוא רצה לעשות אותי עוד פעם לאם… אך הפעם שגה. הפעם משלתי ברוחי ובבשרי… אז החל להוקיר רגליו ממעוני… אז החל לדבר ראמות באזני אחת מחברותי…
שושנה כמעט שנחנקה בדבריה.
הלילה עבר. השחר החור נראה; ראשי ההרים בקצה האופק החלו להתרשם כחמרים ענקיים, החלו להתלבש בצורות וצבעים; זמרות הצפרים נשמעו בהשתפכותן וסלסוליהן. מעט, מעט היה שם, בחוץ, הכל בהיר, הכל מתעורר לחיים, לאור, הכל מבשר מרחב ועתיד… רק שושנת-האדם היתה עוד עגומה וחתולה ערפלי יגון נורא. היא ישבה מול ילד ולא הסירה את עיניה מעליו.
– התראה, – קראה שושנה פתאום בהתעוררות, – כי רוח לילדי, כי הוטב לו, – אני רואה זאת, אני מרגישה זאת; משה’לע ישן עתה במנוחה… האח, מה מאושרה אנכי…
– כן, רואה אנכי, נתתי תוקף לדבריה, כי סרה מחלתו מעליו.
אז שבה לספר:
– באחד הימים כאשר נמלאה סאת עלבוני, גרשתיו מעל פני, השלכתיו ככלב החוצה. כבשתי בלבי את רחמי לילדי. טוב היות לו, אמרתי בלבבי, בלי אב, מאשר היות לו אב כזה. החילותי להכיר את זכותו של הילד לבחור את הוריו בטרם שיולד, ואחרי שחטאתי לפרי בטני ובקלות-דעתי וחום מזגי נתתי לו אב שאיננו ראוי לזה, הנה היה ברצוני עתה להפסיק, לכל הפחות, את השפעתו על הילד ובלי הוסיף עוד לשגות ולחטוא…
מתחלה לא חפץ מרטין האמין זאת היא החלטתי האחרונה: הוא נסה להתרפס לפני, להכנע, לפייס ולרצות אותי בדברי אהבה וחבה, אך אני לא נתתיו עוד לדרוך על סף חדרי, גם ראות פניו לא חפצתי עוד. מני אז אם אנכי לילדי ודי לי… אושר אחר אין אני מבקשת בחיים, וגם אם אבקש לא אמצאהו…
– ואת חוק למודך גמרת?
– האם אפשר היה במצב כזה ללמוד ולעבוד הרבה כראוי לפני הבחינות האחרונות? מעמדם החמרי של הורי שונה לרעה ולא היה ביכלתם לשלוח לי כסף… אנוסה הייתי לבקש לי עבודה, למען החיות נפש ילדי ונפשי אני. ואני מצאתי לי עבודה: מלאכת התרגום משפה לשפה. אמנם בקשי, אבל אני מכלכלת בשכרי המועט את נפש ילדי, ובשעות ידועות כאשר תנוח עלי הרוח הנני גם…
– הנך כותבת שירים…
– כן… יש רגעים שאני מרגשת שמשוררת אנכי… רק מלאכת התרגום, פרנסתי הקשה, ממיתה בי לאט לאט גם את רוח שירתי… עתה הנני מרגשת את עצמי כקמה לתחיה. מיום אשר פגשתיך פה התעוררה בי אותה השושנה שידעת בימי תומת נפשה… אותה השושנה, שלא ידעה את רפש החיים.
השחר גוע והשמש התרומם על חוג השמים. שושנה היתה עיפה ויגעה… אך רוחה היה כמו ער, וכמו רוח לה אחרי אשר ספרה לי הכל, לא, – הכל עוד לא ספרה…
– והוא יוותר על הילד? – שאלתיה פתאום.
– אמנם לקחת את ילדי לא חפץ, כי הלא אז לא יהיה חפשי לנפשו, אבל רצונו היה לטבל את משה’לע ולהכניסו תחת כנפי הדת הנוצרית. הוא, הכופר בעיקר, הוא, המתנגד לכל אמונה ולאומיות, – הוא דרש מידי לעשות את הילד לרוסי ודוקא לנוצרי…
– ואת, שושנה, חפצה כי בנך יהיה יהודי, כלומר, כי יהיה כל ימין זר בכל הארצות, כי יהיה נע ונד…
– בודאי חפצה אנכי כי משה’לע שלי יהיה עברי, עברי גמור, כי יהיה נע ונד בכל הארצות כאבות אמו ואבות אבותיה עד אשר ימצא לו, לא – עד אשר ירכוש לו בחרף נפשו את ארץ אבותיו, אשר בה יהיה אזרח. ברצונו של מרטין היה לקשור על חזה הילד צלב, ואני אלבישו טלית קטן… חי נפשי, טלית-קטן עם ציצית…
הילד התעור משנתו ויפקח את עיניו הגדולות ויבט סביבו מלא תמהון ופחד…
– מי הוא הדוד הזה, אמא, אמא? – שאל הילד וכלו רועד מפחד.
– הדוד העומד לפניך הוא דוד טוב, הוא אוהב אותך… אל תפחד ילדי, נשמתי, מפניו…
– ואותו הדוד, הגדול, השעיר? לא, לא אלך אתו… – פטפט הילד ועיניו תועות.
– אתי, נשמתי, אתי תשאר; לא אתנך לאיש.
הילד תפש בזרועותיו הקטנות את אמו ויחבקנה ויאמצנה אל לבו.
***
שלותי עברה. הטבע היפה של סביבות הכפר לא משכתני עוד אליה. רגשותי הישנים, רגשי האהבה, אשר כבר נרדמו בקרבי, התעוררו בי עוד הפעם לתחיה. אך לחיות חיים מלאים לא יכלו. שושנה העירה עתה בקרבי מלבד רגשי אהבה גם רגש חמלה. בשתי ראיות ראיתיה עתה. בעיני בשרי ראיתי את שושנה של עכשיו: צורה עגומה, מעט נובלת ומעט מזדקנת! אולם בעיני דמיוני ראיתי את שושנה התלמידה היפה, התמה, כמו שהיתה לפני שש שנים. בדמיוני החלקתי את הקמטים הקלים שמתחת לעיניה, האדמתי את לחייה החורות והוספתי ברק על ברק עיניה, שהיו עוד יפות ונוצצות, אך לא כמקדם. בדמיוני החזרתי לצורתה, שהיתה עתה מטושטשה, את שרטוטיה הדקים והענוגים. מלחמה עזה התלקחה עתה בקרבי: מלחמה בין מושגי המוסר של העולם הישן, אשר למרות חשבי אתם למתים הגיחו חיים ממחבואי רוחי שהיו קבורים בהם בשנים האחרונות, ובין אהבתי שנתחדשה עתה בקרבי ביתר שאת, אהבה שלא ידעה ולא רצתה לדעת ולזכור ראשונות, אהבה שלא היה לה “אתמול”, כי אם “מחר”. בנשימה אחת סלחתי לשושנה את פרי קלות-דעתה וגם זכרתי לה עון נעוריה. בדמיוני השפלתיה ורוממתיה בבת אחת, האמנתי בה וגם חשדתי בה יחד, ונפשי היתה נבוכה, קרועה ופצועה.
אני אוהב אותה – טיק!
והילד… ואביו הרוסי… טק!
יפה וברה היא – טיק!
וזנותה… וקלות דעתה… טק!
כבר חזרה בתשובה – טיק!
שבה? אולי גם תשוב ותחטא? – טק!
כן התנדנד לבי כמטוטלת בין שתי הקצוות. טיק – טק, טיק – טק, המח והלב לוחמים ואין אחד מהם גובר.
ובחשבי מחשבות על אדות שושנה החילותי לפשפש גם במעשי: האמנם אנכי המאשים, אנכי המבקש מידי האשה צניעות ותמימות, לא חטאתי מעולם? האמנם הכרתי תמיד את כל האחריות המוטלת עלי בפני הדור הבא? גם לי, יכול היות, יד ילדים ולא רק אחד. ההבדל ביני ובין שושנה: – היא מכפרת בקרבנותיה יום יום, שעה שעה את המשגה שעשתה פעם אחת בקלות דעתה, היא מכרת היטב את אחריותה בפני ילדה והיא נזורה בגללו מכל העולם ומחמדיו, ואני גם את גורלם וצער גדולם של ילדי לא אדע; אין אני יודע איפה הם ואין אני יודע גם אם בחיים המה.
***
אני יושב בחדרי ונשקף מבעד החלון. משחק העננים על קערת השמים העיר בי עתה רגשי יגון: הכל עובר וחולף; כל צורה היא רק לרגע, כל צורה היא רק בדמיון הרואה. תחת ההרגשה הפשוטה והנעימה, ההרגשה הקלה והמשביעה רצון שהעירה בי הטבע בשבועות הראשונים, באה הפילוסופיה הארורה, באו נקורי המחשבה ואכלו בנפשי כל גרעין בריא ושלם שנשאר עוד שם לפליטה מידי הילדות והנוער, מימי התום והטוהר. החוט שארגו הפעם רעיונותי התארך, הסתבך יתר מדי. אך פתאום נפסק: שושנה באה אלי החדרה נפעמה ונדהמה.
ברגעים הראשונים לא יכולתי להציל מפיה דבר ברור. אולם כשוך מעט שערת רוחה קראה: – שוה נא בנפשך את מבוכתי. זה עתה קבלתי טלגרמה מאמי, כי היום בערב היא באה אלי לבקרני. מה לעשות… מה לעשות… עוץ עצה…
פני שושנה היו חורים כסיד וקולה יה הפעם סדוק ויבש. קשה היה לי למצוא את פתרון מבוכתה ואשאלה:
– הלא צריכה את לשמוח על ביאת אמך, אשר כה תאהבי אותה…
– אבל מה אעשה עם הילד… מה יהא על הילד… איפה אסתירנו… היא איננה יודעת מאומה… היא חושבת אותי לנערה בתולה… מה ואיך אגיד לה – והיא חולה, והיא זקנה, אם יודע לה פתאום כי אם אנכי ומי הוא אבי ילדי, אם יודע לה איך נעשיתי לאם, אז מות תמות ברגע שמעה זאת… לא, היא איננה צריכה לדעת מאומה… מה לעשות…
לא ידעתי ברגע הראשון איך לחלץ נפשה מן המיצר ואהיה נבוך גם אני…
– אין היא צריכה לדעת מאומה. חולה היא, כל עוד נפשה בה… האם אקצר חייה, האם אקפח בידי את שארית ימיה… הוי, מה לעשות… והילד, אף כי שב לבריאותו, צריך הוא עדיין לטפוח, לשמירה, לכלכלה טובה; עוד חלש הוא…
פתאום באה עצה בלבי:
– שובי למנוחתך, – הרגעתי את שושנה – כי יש עצה…
– ומה עצתך?… הלא עוד מעט ותבוא…
– תני את ילדך על ידי ובחדרי יהיה ואני אכלכלהו ואטפחהו עד אשר תסע מזה אמך. כאב אהיה לו, אל תדאגי…
– חי נפשי, עצה נפלאה ומחוכמה… במבוכתי נבקה רוחי בקרבי וכאובדת עצות הייתי… עתה נושעתי, אך מהר נא, ידידי, להיות בעזרי להביא הלום את הילד ועריסתו וכל כליו, צעצועיו ומלבושיו… אמנם קשה לי להפרד מעל ילדי אף לרגע אחד… אך מה אוכל עשות, ותחבולה אחרת אין.
בעוד רגעים אחדים היה משה’לע ועריסתו בחדרי, ושושנה אחרי נשקה וחבקה אותו בחפזון רב מהרה ללכת לבית-הנתיבות לקבל פני אמה. בשעות הראשונות היה הילד עצוב, גם בכה מעט. הוא התגעגע אל אמו, ואני כמו זר הייתי לו. לרגעים רץ אל החלון ואל הדלת לבקש את אמו. למחרת התרועענו ונשחק יחד במשחק ילדים עליזים ושובבים, ושושנה באה בגנבה לבקרנו. בראותה אותנו, אותי וילדה, יושבים על הקרקע ומצחקים כאב את ילד שעשועיו, קראה בשמחה מהולה ביגון: – “אמנם זה דוד וזה רע… הנני חוששת כי בנסוע אמי מזה לא ירצה משה’לע להפרד מעליך, רואה אני כי כבר ידבק בך…”
בערב השכבתי את הילד בעריסתו ואבקש את האכרית, אשר בביתה גרתי, להשאר אתו שעה אחת בחדרי, ואלך לבקר את שושנה. היא הציגה אותי לפני אמה: אשה זקנה וחולנית, אך פקחית על פי דרכה ומלומדת נסיון. בראותה את יחס הידידות השורר ביני ובין בתה הרבתה להלל את מעלותיה, יתרונותיה וצניעותה…
פני שושנה אדמו. ניכר היה, כי תהלותיה בפי אמה דקרו אותה כמחטים חדים.
– אל תבושי, בתי, קראה האם הזקנה, הן רואה אנכי כי זה הוא בן-זוגך, אשר יעד לך אלהים… אמנם אביך יחיה חושב אחרת, הוא רוצה דוקא בלמדן, בירא אלהים… אבל יודעת אנכי כי את הנך מבנות הדור החדש, כי את הנך מלומדה, משכילה… וצריכה את לבחור גם כן במלומד: מהאנשים של היום… ומסתמא יודעת את במה הנך בוחרת… יודעת אנכי כי צנועה הנך גם אם הרבית להנות בספריהם ובלמודיהם… ובודאי גם חתנך הוא בחור חשוב והגון…
– אבל, אמי, אמי, מה את מדברת, שמואל הוא ידידי ויחדיו למדנו באוניברסיטה אחת…
– אל תבושי, בתי, גם אל תיראי, אביך יחיה בודאי יתן את הסכמתו לחתן נאה כזה, אף אם איננו כל כך מהודר, כרצונו הוא, – הן עולם חדש ומנהגים חדשים כיום… ואני מקוה כי את יום החתונה נוכל לקבוע לשבת נחמו… הן צריך לתפור לך בגדים כמנהג בעלי-בתים חשובים. אמנם העסקים רעים כיום והפרנסה איננה כל כך בשפע, אבל הלא בלי שמלת משי ובלי אדרת יקרה אי-אפשר כלל להוביל אל החופה, וכי שייך… אלא מה, הנדוניא… הנה אלהים יעזור, בנות רבות אין לי, ואת הלא הנך הצעירה… אלהים יעזור…
– אבל אמי, מה את מדברת… הן…
– אל תבושי בתי, הן בת-ישראל הנך וכבת-ישראל צריכה את להנשא, ודי יהיה לך ללמוד… ללמוד, ללמוד… בלי קץ ובלי סוף… די, הן את כל החכמות כבר למדת… די…
– אבל אמי, מה את חפצה מאיש זר…
– פתיה, אמך רואה ומבינה הכל, שוטה מעולם לא הייתי ולשוא את מסתירה הכל ממני… ברגע הראשון שראיתי את הבחור הזה ומבטי עיניו המכוונים אליך, הבינותי כי הוא החתן שלך, כן אזכה לראות ממך ילדים כשרים… אבל מי יודע אם אזכה לראות זאת בעיני, הן חיי תלוים בשערה… השעול, השעול…
זכרתי כי עברה השעה ואני צריך לשוב אל הילד. נפטרתי מפני האם ובתה ואמהר לשוב אל חדרי.
בפני המנורה הדולקת על שלחני התבוננתי אל פני הילד הישן: אמנם חוטמו העב ושפתו התחתונה הגסה – של הרוסי. –
-
בטקסט המקורי כתוב “מצהלך” ↩
הזקן גאליליי העקשן הידוע לא להתפּלל היה בא לבית התפלה, אשר בעיר פיזה, כי אם להתבונן ולהסתכל בנר תמיד התלוי ומתנועע בתקרת הבית, כדי ללמוד מזה משפּטי תנועות המטולטלת, – ואני, בבקרי בבית משתה הקהוה “אוצר הנשמות”, לא היתה מגמתי לשתות שם קהוה או לשחוק בקוביא, כי אם להתבונן ולהסתכל בנר יה – נשמת אדם המתנודדת במקום הזה הנה והנה, כדי ללמוד מזה משפּטי הנפש ותנועותיה.
לבית המשתה “אוצר הנשמות”, בווינא, אשר כל מבקריו הם רק עברים, יבואו חושבי מחשבות והוגי דעות שאינן עוברות לסוחר בשוק החיים, אומללים ויגיעי כח בעולם הספרות, המדעים והאמנות; אנשי הרוח אשר לא בחרו ללכת בדרכי כל האנשים המצוים, יבקשו להם מפלט ומחסה מההמון הגס בבית משתה זה ובו ימצאו נוחם וצרי לנפשם הנשברה. פּה ינוח השכל העברי בחריפותו היותר עזה ודקה ופה קננה המהתלה העברית במרירותה וארסה היותר מסוכנים. מבקרי בית-משתה זה, אשר רובם נעלבים, נכנעים, נרדפים ומנוצחים בעולם המעשה, ירימו פה את ראשם בגאון וישליכו את העטרה מעל ראש האנשים המניעים את גלגלי המדינות באירופּה, ובקצפם ירמסוה ברגליהם. ביסמארק מוכתר פה בשם טפּש, הדיוט, בעל-אגרוף ובליעל. קלנקי מפורסם פה לקטן הנפש, לארנבת ולראש חמור. קרנאָ – עני בדעה ואין לו צפּרנם של המושלים הראשונים ולא חריצותם של האחרונים. גלדסטון טועה בכל הליכותיו המדיניות במקל הזה של סומא. פּה הפוכה קערת אירופּה על פּיה: ענקיה קטועי רגלים, צופיה עורים, תומכיה נכשלים, מאשריה מתעים, מאוריה חשוכים ומוריה נבערים מדעת. בבית משתה זה יובאו גדולי החכמים ומנהיגי הדור אשר באירופּה ערומים לפני כסאות המשפּט, וכל צדדיהם החלשים, מומיהם הנסתרים, צלליהם, פּגימותיהם ומגרעותיהם השכליים והמוסריים גלויים וידועים לכל מבקרי “אוצר הנשמות”. מפּי היושבים בבית משתה זה, תז מחמצת חריפה המפרדת בין זהב אופר לסיגיו ולתערובותיו. פּה יש עין בוחנת המפרדת ומבדלת בין תכלת לקלאַ אילן וכל גוניו, ופה יד מנוסה המבדלת בין מטבע שטבעו חכמים ובין מטבע מזויפת. תלמידי חכמים ממזרי מין האנושי קודמים פה לפני הכהנים הגדולים בבתי מדרש המדעים אם עמי-הארצות המה. בבית-המשתה העברי הזה תכירו ותמצאו בשיחות המסובים, בוכוחיהם, משפּטיהם, הגיונותיהם ודעותיהם עקבות ההגיון הבריא והמוצק של שפּינוזה, חריפותו ולעגו המר של הינה. אם אָזנכם סגנון תבחן, אָז תשמעו פה בפי המשוחחים חד את אחד את הסגנון השנון והממורט, את הבטוים הממאירים וצורבים אשר הכניסם מקס נארדוי בספרו “השקרים המקובלים” ופה תמצאו גם את רשמי ההשפּעה הרוחנית של גיאורג ברנדס וטעמו הספרותי הדק. פּה, “באוצר הנשמות”, מתוח דין קשה על אירופּה העתיקה, וכל המסובים כאן ממשמשים לרגעים את דופקה ויחרצו אומר, כי היא גוססת וקרוב קצה אמת בצעה, והכל שמחים פּה לאיד אירופּה, למפּלתה ולשברה, והכל מחכים פה בכליון עינים לגויעתה, ומראים בשמחה גלויה על כל פּצע חדש אשר יגלה בלב הזקנה הנשבר ובגופה אשר כרקב יבלה. בקול תרועה יראו פה על כל התחלות אירופּה החלשות והרפות, על מגמתה הכהה, על חפציה הקטנים ועל ידיעותיה הגמדיות. לא רק אירופּה המדינית, כי אם גם אירופּה הספרותית נדונה בבית משתה העברי הזה לכף חוב, וכל אחד מהמסובים פה יטפול עליה עונות חדשים. עמיל זולא מושפל פּה מאד. בספּוריו, יאמרו, יחסר מלח סדומית וסממנים דקים, צבעיו עמומים, פּרחיו לא יפיצו ריח ניחוח וחוחיו אינם עוקצים, רעלו מהול במים, חציו ימוללו כקש נדף, ברקיו לא ילהטו עד היסוד ורעמיו לא יפוצצו הררי עד. אלפונס דודה הוא צפּור המרפרף על פּני החיים, נוגע ואינו נוגע. אָמנם צפּור יפה הוא, כנפיו נחפו בשלל צבעים, צפצופו נעים וכולו מחמדים, אךְ גם מח צפּור לו שאיננו מוכשר על-פּי קטנותו והרכבתו להבין את מסתרי כחות החים ומצפוניהם. גיואי די מופסן גם הוא לא יצלח לספּר ספּורים, כי כשרונו הספרותי קלט בקרבו תמצית הרעל אשר בתרבות אירופּה החולה וספּוריו המה בית עקד לכל אומללי הרוח אשר ריח בית המשוגעים או בית האסורים נודף מתוכם. פּול בורג’ה אמנם מצטיין בכשרון מלא נגה ויפעה, אךְ חסרים לו עמק ורוחב, מעוף הרוח ועזוזו. שפּילהאגן יתן עיניו בגל של עצמות ויעשהו לנפש חיה, על-פּי חוקיו אשר יברא בדמיונו ובשרירות לבו, ומדברת ככל אשר ישים בפיה. ויש אשר ימלא את ספּוריו מים שאין להם סוף, המים זכים כבדולח, אךְ לא חיים. דיקנס נוהם מתוךְ קופּה של תבן; הסיף והספר כרוכים בכשרונו, אךְ לא יעזרו זה לזה. כי אם יעכבו זה את זה. טעניסון פּיטן יתר מדי, את הקליפּה הוא אוכל ואת הרמון הוא זורק. גיאורג עליוט דברנית ומערבת את התבן בבר, ואיננה שלטת ברוחה ובכשרונה להטותם אל אשר תחפּוץ, להפךְ, היא נמשכת ונגררת אחריהם. איבסן כופה על גבורי חזיונותיו את ההר כגיגית ומפני שוטה אחד יאבד את עולמם. סנט-באוו תולה קופּה של שרצים להסופר מלפניו ומחטט ומנקר בהם עד כמה שעטו מגיע ושוכח את הספרות לגמרי, ומפני הרגע הוא מעלים עיניו מהתקופה שהוא עומד בה. איפוליט טען מכריח את הסופרים להכניס את כשרונם בדוחק במסגרתו הצרה אשר עשה להספרות האירופּית.
לבית-משתה זה באים הכשרונות העלובים והכחות הרוחניים והשכליים העברים אשר לא מצאו מקום באירופּה להתלבש באיזה מפעל חי, ואשר עליהם נוכל להמליץ דברי מונטן האומר: “בעלי שכל בלתי מצוי עושים כלה בנפשם, כי שכלם היצוק כמו ברזל ודק כעוקצו של מחט נוח להשבר לרסיסים”. אילו הפיצו את משך זרע בית ישראל הרוחני הנצבר ב“אוצר הנשמות” על אדמת אבותינו, המוכשרת להצמיח ולהזריע זרע אמת – אָז היה לנו שם יער צומח פּעלים רעננים וכבירים נושאי פרי הלולים.
בבית משתה זה התודעתי אל הפּרופיסור רפאל. הפּרופיסור רפאל הוא רופא נודע ומפורסם בכל אירופּה וחוקרי הטבע וחכמת הנפש יזמינוהו לכל אספותיהם אשר תהיינה חליפות בערי אירופּה. אך באוסטריה, וביחוד בווינא עצמה לא רב היה כבודו, כי חבריו שאינם בני-ברית המתקנאים בירכו והממשלה העוינת אותו בגלל דעותיו החפשיות לא הניחוהו לעלות מעלה. הפּרופיסור רפאל היה יותר פילוסוף, סופר מהיר, איש מדיני, מאשר היה רופא מומחה במובנו הצר. רבים ממרום עם הארץ ושריה היו דורשים לעצת רפאל ויעשה עושר רב, בכל זאת היה מבקר כפעם בפעם את בית-המשתה “אוצר הנשמות”, ונפשו היתה קשורה בנפש החברה הבאה אל הבית הזה העניה בכסף והעשירה בדעות. רפאל היה מכבד את בעלי הכשרונות העלובים האלה, אשר לא התערבו בהאספסוף המוזהב, לא חדלו ללחום, אף כי רק בדבר שפתים, בעד מעלות רוחם ולא השליכו את דגלם מידיהם הרפות, לא התיאשו אף כי נוצחו, לא התעצבו אל לבם ולא הרכינו, בבית-המשתה, את ראשם גם לפני איתני הארץ, וגם בענים, במרירותם, בבדידותם, לא אָבדה להם הכרת ערכם ולא בטל סכוים לברוא בריאה חדשה בארץ.
הפּרופיסור רפאל היה מעסיק בדבריו את כל המסובים בבית-משתה זה. השחוק והלעג לא משו מפּיו כל הימים.
אך מה גדול היה תמהוני, בבואי באחד הימים אל בית-המשתה “אוצר הנשמות”, ואשב מול הפּרופ. רפאל לקרוא בעתונים, ואראה כי ענן יגון כסה את מצחו הנאוה והוא כולו נדכה, שחוח, נבוך ועצוב. בכל עת אשר הייתי מזדמן עם רפאל אל פּונדק זה, היינו נושאים ונותנים, שוקלים וטרים על-דבר יושבי מאדים וגדול דבורים, על-דבר אל-מוּת הנפש ותורת ההתפּתחות וההשתלמות בטבע, על-דבר תורת הכלכלה המדינית וסגולות שפת עם ועם, – והנה הפּעם לא דבר אתי הפּרופסור דבר, כאלו לא ראני ויצלול בים מחשבותיו. לראשונה חשבתי בלבבי, כי עצבו ויגונו של רפאל בשעה זו, הוא מעין רוח המרה השחורה אשר תשרה על-פּי-רוב על כשרונות האדם הבלתי מצוים, כמו ערפל אשר יכסה את ראש ההרים הרמים. עוד אריסטו, שהיה מתבונן ומסתכל בחיי בני דורו בזהירות רבה, יאמר, כי כל הגאונים המה בעלי מרה-שחורה, או, לכל הפּחות, מררתם תשתפּךְ עליהם וברק ממנה יהלךְ עלינו אימה. לכן לא ערבתי את לבבי להפריע את מנוחתו הנוגה של רפאל, בדעתי, שלפעמים רגעי יגון עז כאלה המה גם רגעי הריון לדעה חדשה ונעלה. כעבור חצי שעה נכנס רפאל אתי בשיחה קלה, אךְ רוח יגונו לא סר מעליו. אָז שאלתיו:
– מה זה סר רוחךָ היום מעליךָ, ואנכי ידעתיךָ לאיש שמח בחלקו?
– אחד החיטים בישראל מת היום לעיני, השיב רפאל, ומיתתו עשתה עלי רושם כבד כל כךְ, עד שאין בכח רצוני למחותו מעל לוח לבבי.
– האם מתתו של כל אחד מחוליך, שאלתי את פּי הפּרופיסור, עושה עליךָ רושם חזק ועמוק כזה?
– חלילה, – ענה הפּרופיסור, כאילו התבייש משאלתי.
– ומי הוא החיט העברי, – שאלתיו – שמת היום ובמה זכה כי תצטער עליו כל כךְ?
– ישראל החיט שמת היום, – החל רפאל לספּר – היה עברי פשוט בלי כל התחכמות יתרה. על המחט והמספּרים היה חי ומהם מצא לחמו הדל אשר אכל במסכנות. כעשרים שנה היה החיט הזה מתקן, מחליק, מגהץ בגדים ישנים אשר למשרתי ביתי, ולפעמים גם שלי, והיה יוצא ונכנס לביתי. ישראל, צריךְ להודות, היה אמן מפליא לעשות במלאכתו זו.
– גם מפליא לעשות! – קרא אחד המסובים שהתנגשו מסביב לשלחננו הקטן לשמוע דברי הפּרופיסור רפאל, שהיה מפורסם במקום זה לספרן נעים היודע לתבל דבריו במעט מליצה, במעט פּלפּלא חריפתא ובמעט חקירה דקה.
– אָמנם, – הוסיף רפאל לספּר – ישראל החיט היה מפליא לעשות במחטו פשוט כמשמעו, כי היה מלומד ומנוסה מאין כמוהו לחבר טלאים ולאחד קרעים באחוי של קימא, כי המחט בא לו בירושה מאבות אבותיו. מיום שהלך ישראל בגולה ויעזב את מחרשתו ואתו ואת כנורו תלה על ערבים, מני אָז לוהו המחט בנדודיו וטלטוליו, המחט היה לישראל בגולה כלי נשקו ללחום בו מלחמת החיים וגם כנורו אשר העיר בקרבו זמירות לאל עליון. המחט הזה בא בירושה גם להרופאים העברים ויעשו בו גדולות ונצורות, כי באומנות רבה ומהירות וחריצות נפלאה יודעים המה לתפור פּצעי הגוף וקרעי שרירי הבשר ולחברם הדק היטב. המליצים והמשוררים העברים גם המה מלומדי תפירה ובמחט העברי אשר נחלוהו מאבותיהם, יתפרו יריעות המלךְ שלמה לשק אשר לבש בן-חלקיה, ואטון מצרים לבד עב כפלים, ותפירתם לא של מחט תלמיות היא, כי אם תפירה דקה וכמעט אי-נכרה. גם סופרי העתים העברים ירשו את מחט הקסם הזה מאבותיהם שוכני הגתה ומחברים בו מקרים ומאורעות, מלכי מזרח ומערב בתפירה מהירה, מתוקנה וחרוצה. גם הדברנים העברים בבתי מורשי העם, יסתירו תחת לשונם מחט זה, ובשר החי שבגו אירופּה, טעם לא אחת את עקיצותיו הנוקבות ויורדות עד התהום. היוצר פּסילים הגדול אנטוקולסקי חצב את פּסלו הראשון בדמות חיט עברי זקן ועיניו כהות והוא אוחז בשמאלו הרועדת מחט ובימינו חוט לעילו בקופו. אנטוקולסקי חניךְ רחוב היהודים חש והרגיש כי המחט של העברי המלוה אותו בגולה, הוא הוא אבי חרטו הקשה.
מיום הכרתי את ישראל החיט, – שב רפאל אל ספּורו, היה חלוש הריאה, איש מכאובות וידוע חולי. בשנים האחרונות התבוננתי בפניו ואטה אָזני לשמוע קול שיעולו ואוכח כי מחלת השחפת מהרסת ומכלה את גופו הדל. פּעם אחת שאלתיו, מדוע לא ידרוש לעצתי ולא ישאל כל תרופה ורפואָה למחלתו, גם לא ישמור את נפשו ויעבוד מבקר עד חצות הלילה בלי כל הפסקה.
– העתותי בידי, – ענה החיט – לדרוש ברופאים ולבקש מזור למחלתי, ומה יעשו אָז אשתי ובני אשר חנני אלהים?
– אל תחשוב את מחלתךָ לדבר הבל ואל תתרשל מרפואתה, – אמרתי להחיט בשפה רפה רק לצאת את ידי חובתי – חובת רופא לחולה.
– גם מחלות רעיתי ובני הגדול ובתי הצעירה לא דבר הבל הנה, – אמר החיט – וגם הלחם, הנעלים וגחלי-הסקה לא דבר הבל הם. ולמה זה אשמור את נפשי אני, ומי ישמור את נפש בני-ביתי? נקל לדבר, אךְ קשה לעשות.
– אָמנם כן, – שסע אחד המסובים את הפּרופיסור בדבריו – נקל לדבר, לכן לא חסת על דבריךָ ותיעץ עצות להחיט החולה, אךְ קשה לעשות, לכן לא וותרת להעני הזה אף על פּרוטה אחת.
– אל תפסיקוני בדברי, – אמר רפאל.
– טוב הדבר, נשמע בחפץ-לב את אחרית ספּורךָ – אמרו כל המסובים אשר השתוקקו לדעת פּתרון יגונו של הפּרופיסור ואת אשר קרהו היום.
– בחדשים האחרונים, – הוסיף רפאל לספּר, – לא ראיתי את ישראל החיט בביתי ושכחתי אותו ואת מחלתו. והנה היום בבקר ישבתי ועבדתי בחדרי ואשמע קול משרתי הצועק ואחריו עונה קול צפצוף דק, קול מתחנן כקול ילד. פתחתי את הדלת ואצא אל האולם ואראה לפני ילדה קטנה כבת שבע או שמונה שנים, עיניה צבות מבכי, שערה פרוע והיא נבוכה וקשת רוח ומשרתי מראה באצבעו עליה ואומר: היהודיה הקטנה הזאת חפצה להבקיע אל חדרךָ ואמנענה.
הילדה הבינה מתוךְ דברי משרתי, כי אנכי הוא הרופא, ותפן אלי ותאמר בקול רךְ ורועד: אדוני הפּרופיסור, חוס נא, רחם נא, מהר נא אל אבי הביתה, כי חולה גדול, חולה מסוכן הוא. הילדה הזאת העירה בי רגשי תמהון באמץ לבה אשר הראתה בריבה עם משרתי גבה הקומה ורחב הכתפים, בעיניה היפות והגדולות, השחורות ונוצצות כגחלי-אש ובחזות פניה אשר העידו כי ילדה בלי ילדות היא. ראיתי כי לפני עומדת אחת הילדות העבריות המוכשרות בעתים מזומנות להיות כגדולות ויודעות את החיים ועברתם כי קשתה.
– מי הוא אביך, ילדה קטנה? – שאלתי את הילדה.
– אבי הוא ישראל החיט מכירךָ ובעל מלאכתךָ, והוא שוכב היום במטתו ועצמו מכאוביו והוא חולה גדול. מהר נא, אדוני הפּרופיסור, אל מעוננו ורפא את אבי והצילהו…
הילדה לא יכלה עוד להתאפּק וזרם דמעות פרץ מעיניה.
– בעוד רגעים אחדים אבוא אל אביך, לכי, ילדה, הביתה.
עברתי רחובות ושוקים צרים ועקלקלים, חצרות ומבואות מלאים סחי ורפש עד אשר באתי אל הבית אשר גר בו ישראל החיט. עליתי אל מעונו במעלות צרות ורקובות. נכנסתי לחדר לא גדול ומלא אויר משחת. ישראל שוכב על מטת עץ מתנודדת ומבוקעת, מתחתיו הוצע שק תבן רקב וממראשותיו צרור בלויי סחבות ומכסהו שמיכה ישנה מטולאה ומגואלה. ואלה המה תשמישי המעון הצר והאפל הזה: כסאות-עץ אחדים מדולדלים, שלחן גדול מלא בקיעים ושרטת מלאכת החיט, ספסל צולע ובצד הדלת עומד ארגז ישן ועליו ספרים ישנים, גדולים וקטנים. לאור הכהה של החלון היחידי אשר בחדר ראיתי בקושי את בני ביתו של החיט החולה. למראשותי מטתו עמדה אשתו כפופה מרוב צרה ויגון, עיניה דולפות דמעה ועל זרועותיה הצנומות מפרכס ילד כבן שתים שנה אשר בטנו צבה, ידיו ורגליו דקות ובעצמותיו שולח רזון. לרגלי מטת החולה עמדו צפופים עוד ששה ילדים זה גבוה מזה. החלצים החלשים של החיט העברי הזה הוציאו ילדים בכח ואומץ גדול. פּני כל הילדים היו חורים מבלי קורט דם, עצובים וחמרמרים מני בכי, ועיניהם השקועות בחוריהן נטויות אל אביהם הגוע. עיניהם ראו ולבם חש, כי הידים הרזות אשר כלכלו אותם בעבודתן התמידית כל עוד אשר אצבעותיהן היו נכפפות, – כי הידים היבשות האלה שוכבות אין אונים במטה ועוד מעט תהיינה כבול עץ. חכמי הכלכלה עורכים את ערךְ האבדה להחברה במות אחד הפּועלים מאתים זהובים. אַךְ הילדים האלה, שלא למדו את חכמת הכלכלה הרגישו, כי במות אביהם יאבד להם הכל בתבל, ויחשךְ עליהם השמש בצהרים. המה ידעו, כי עוד מעט יהיו נעזבים, נשלכים כנצר נתעב, נותרים ונטושים על פּני כל הארץ. כאשר נגשתי אל מטת החולה, הביטו אלי העינים ביראת-הכבוד והפיקו תודה חרישית אשר רק עיני ילדי העניים מסוגלות להגותה. ישראל החיט היה כבר גוסס. על פּניו הירוקים והדלים ועיניו הכהות הטבע חותם המות הקרוב לבוא. נשימתו היתה בקושי גדול וקול כחלילים יצא מגרונו. הוא הביט אלי ואל אשתו, כאלו חפץ לשאול דבר מה, וישא עיניו ויבט אל בניו אשר עמדו בקבוצה אחת לרגלי מטתו. אנכי מששתי, רק למראית עין, את דופק הגוע. פּני החולה לא הגו ברגע הזה מאומה ובכל זאת ידעו אשתו, אשר לא יכלה עמוד על רגליה, ובניו הנאנחים והנאנקים את אשר יהגה ויחוש החולה. זאת קראתי מעל פּניהם אשר שנו חזותם לרגעים. אשתו כסתה בכפיה, אשר שרגו גידיהן, את פּניה הקמוטים, לבל תראינה דמעותיה הזורמות בחזקה. הגוע הביט בעינים תועות בחדר הנה והנה ויכונן עוד הפּעם את מבטו על ילדיו האומללים אשר עמדו כפסילים אלמים וחכו למוצא שפתי. הוא חפץ להראות להם פּנים מסבירות ושוחקות מעט. אךְ לא עצר כח ופני בניו התעותו והתארכו בראותם זאת. אחרי כן נתעצרה ונתקלקלה נשימתו עוד יותר. ההפסקות בין אנחותיו התארכו. חייו רצו במהירות אל קצם. פּתאום שבו אליו כחו ודעתו. החולה הרים ראשו ויחדור עיניו לילדיו. אין מלים בפי וצבעים בשפתי לתאר לכם כמו את החן המיוחד והיופי הרוחני אשר הפיקו הפנים הדלים והמעונים של החולה ברגע זה. מעיניו נשקפו הפּעם שארית חייו, תמצית שכלו וזיק האחרון של נר אלהים טרם יכבה. הגוע התעכב מעט על מפתן הנצח, ויברךְ, בפעם האחרונה, את אשתו וילדיו אשר נתנו לו אושר בעמק הבכא ובכור העני, אשר עוד מעט ויצא מהם. כעבור רגע הרים מעט ראשו ויאמר בקול שפל ורועד כאוב מארץ: רעיתי תמתי, מלאי נא את בקשתי האחרונה – למכור, אחרי מותי, את מטלטלי ובגדי ולשלם לנושי את חובותי הקטנות, למען אדע מנוחה בקברי, והנני מודיע לכם – רעיתי ובני, כי מוחל אני במחילה גמורה על הכסף אשר אחרים חיבים לי בעד מלאכתי – ובדברו את דבריו אלה נזכרתי כי גם אני חייב סך לא גדול להחיט הגוע – ואותךָ, – פנה הגוע אלי, אבקש לעשות אתי חסד של אמת – לתת לבני מעט עפר ארץ-ישראל למען יפזרוהו ממראשותי בקברי… ואתם, בני ובנותי, היו יהודים ישרים.. ויפּול ראשו על הכר ויאלם… עברו רגעים אחדים וחוט חיתו נפסק… ובזה תמצאו, – אמר הפּרופיסור אחרי הפסקה קטנה – פּתרון עצבי ויגוני היום, כי כליותי יסרוני על שלא מלאתי את הבקשה האחרונה של השכיב מרע…
– מדוע? – שאלו כל המסובים פּה אחד.
– למרות חפצי אין לאל ידי לקיים את צוואת החיט האומלל, כי איפה אקח פּה בווינא עפר ארץ-ישראל?
– חידה היא בעיני, – אמרתי להפּרופיסור – מדוע זה פנה החיט אליך דוקא בשאלה זרה כזו?
– אנכי אשם בזה, – אמר רפאל – כי פעם אחת נכנס החיט לחדר עבודתי ויראה על שלחני נתר טחון דק בקערת זכוכית, וישאלני: איפה לקחת עפר לבן כזה? ואענה כלועג לרש: הבאתיו מארץ-ישראל. החיט העני לא חשדני כי חמדתי לצון ויקרא: אנכי חשבתי זאת מראש כי עפר לבן כלבנת הספּיר יכול להיות רק בארץ שהיא צבי כל הארצות, ויאנח בשברון מתנים.
– אל מה אתה נאנח? – שאלתי את החיט.
– אנכי אינני מקנא, – ענה ישראל – במי שיש לו אוצרות כסף וזהב, כי המה לא יצילוהו ביום עברה, אבל מקנא אנכי במי שיש לו בגנזיו עפר ארץ-ישראל. החיט האומלל חשבני למאושר, בהאמינו כי יש בידי עפר ארץ-ישראל, ואנכי אומלל היום בעיני, על שאין לי אף אבק דק מעפרו של ארץ הצבי, ואיפה אקחהו ואשיגהו?…
– קנה אחוזה בארץ-ישראל, – יעצתי להפּרופיסור.
– למען אקח מאחוזתי עפר לכסות את עיני ישראל החיט? – שאלני הפּרופיסור ויבט עלי כאל מתלוצץ.
– למען, – בארתי עצתי לרפאל – תשלח אל האחוזה הזאת את יתומי ישראל החיט לעבוד ולשמור את האדמה, וכתתו את מחט אביהם למזמרות ולמחרשות ותעשה חסד עם המת ועם יתומיו החיים.
– מצד העיון והסברה – אמר הפּרופיסור – נכונים המה דבריךָ, כי טוב ליתומי החיט ולבני גילם לעבוד את אדמת ארץ-ישראל הרחוקה מהתרבות האירופּית, כי אנכי בתור רופא הנני מוצא ברעיון תחית עמנו על אדמת אבותיו עוד יתרון אחד נוסף על היתרונות והמעלות הטובות אשר הראו חכמים וחוקרים מכבר, והוא, כי שמה בארץ-ישראל, אם אחינו יעבדו שמה את האדמה ויטעו כרמים וירעו צאן, יתמעט מספּר החליים הקשים והמיתות המשונות בעמנו הבאות פּה בגולה שלא בעתן, כי כל אשר העם הוא יותר בריא ורענן, מדותיו יותר שלמות ומתוקנות, וכל אשר חיי העם הם יותר פּשוטים, כן ימותו אנשיו במיתה יותר נוחה וקלה ויותר טבעית וכן המיתה יותר מאחרת לבוא לבן העם הזה. אךְ… אךְ…
– ומה המה האכין?…
– אם אקנה אחוזה בארץ-ישראל, – גמגם רפאל בלשונו – מה יאמרו מכירי וחברי הנוצרים? אָז יאמרו, כי אהבתי לאוסטריה מזויפת היא. רעיון ישוב ארץ-ישראל טוב ונעלה הוא מצד העיון והדמיון, אבל במעשה ובמציאות הלא חיים אנחנו באירופּה, ומה יאמרו שכנינו? התבין לרעי?
– הנני מבין היטב לרעךָ, – עניתיו – ולרע חבריךָ היושבים פה. בעיון הנכם מבטלים את אירופּה בבטול היש, ובמעשה הנכם כרוכים אחריה…
ווינא, סיון תרנ"ג.
ווינא.
15 דצמבר, 1891.
…בהכנסי לבית מדרש המדעים היתה כל מגמתי רק לאסוף חכמה ומדעים לרוב, כי רק על מנת כן באתי הנה, רק לתכלית נלחמתי עם כל המעצורים והמכשולים, ועתה, בעבור שנה, הנה לא לבד שלא העשרתי פה את אוצרי הרוחני, אשר הבאתי מעירי הקטנה כי אם, להיפך, אוצרי זה הולך ומתרוקן, הולך ומתדלדל. זה כחודש ימים החלטתי בקרבי להיות מתמיד ושוקד על למודי ושעורי, חרף כל המניעות, לבלי לכת בטל ולרדוף אחרי פרזות מצלצלות כאשר יעשו רוב חברי פה. אבל כיצד לומדים, אם אין לחם לאכול ואין גחלים להסקה. בהכנסיה הקטנה של התלמידים העברים-הרוסים מושלת עתה הדלות בכפה. אין פרוטה ביד איש מאתנו. אם יקבל אחד כסף מביתו, מיד יתנפלו עליו חבריו כחגבים רעבים, ובשעה הראשונה ינצלוהו, אם ברצונו הטוב או על כרחו, ויעמידוהו “ריק על נחליו”. אך אתא בוקר והתלמידים כבר “פשטו בגדוד”, הכל רצים ומשכימים. איש לפתחו של חברו, ואמר איש לרעהו: פרוטה לךָ קצין תהיה לנו, מעט תה בידך, מכניס אורח תהיה בקרבנו. ואם “חוטם חדש” יבוא אלינו מרוסיה ולא בידים ריקות הוא בא, אז מיד יקיפוהו תלמידינו וידבקו בו כזבובים בקדרת דבש. הכל יהיו לחבריו, ליועציו ולאוהביו. עוד לא המיר את אבק הדרך מעל נעליו, עוד לא ראה את האוניברסיטה, והנה כל כספו כבר נפל ביד מלוויו אשר יהיו ללויו, ואין ה“חלה” מספקת ל“המוציא”. ולמחרת יום בוא וסבב גם “החוטם החדש” על פתחי חבריו “ככהן המחזיר על הגרנות” והתחנן גם הוא לפני חבריו כי ילוו לו חצי או רבע שקל, או ישיבו לו את “הגזלה אשר גזלו ממנו”. שנה הולכת ושנה באה, והעולם הקטן הזה כמנהגו נוהג.
יוצאים מן הכלל הזה הם רוב התלמידים העשירים, אשר “פּתם תמיד בסלם” וגם המזג לא יחסר להם. המה לא יתערבו עם שונים ובקהלנו, קהל העניים, לא יחד כבודם. הם עומדים “מחוץ למחנה”, מתחבאים ומסתתרים המה תמיר מעינינו. ובראותם כי אחד מחבורת הרעבים הולךְ ומתקרב אליהם, ימהרו לרכוס היטב את כל הכפתורים אשר בבגדיהם. יראים המה, פן יהיו לשלל ולבוז בפי התלמירים “השוחרים לטרף”. אולם אם להעשירים האלה בעצמם יש צורך בכסף, אז לא יבושו לבוא אל התלמידים העניים ללוות מהם את הפּרוטה האחרונה.
היום עמדתי באולם האוניברסיטה אצל אחד העמודים, אשר שם מתקבצים התלמירים בני ארצי ובני עמי בשעות ידועות ביום. הכנסיה העברית-הרוסית היתה בין כנסיות יתר התלמידים כ“מדינה בתוךְ מדינה”.
שני תלמידים עומדים אצל העמוד, מקום ועידתנו, ומתוכחים ב“ענינים העומדים ברומו של עולם”. אחד מהם הוא גבוה, צוארו ארוךְ ופניו חורים, והשני הוא שפל קומה, כחוש ורזה ומרחוק מעט יראו שניהם בצורת אות-הקריאה “!”, התלמיד הגבוה פרש ידיו הארוכות והצנומות ויתנועעו הנה והנה ברוח, כאילו היו קשורות בגוו רק על-ידי חוט דק, התלמיד הקטן מלל ברגליו על מקום עמדתו כארנבת. נכר היה, כי הוכוח ביניהם עז וחריף, ואין אחד מהם מוותר על דעתו אף כחוט השערה. ופתאום מפסיק הקטן את הוכוח הלוהט בשאלתו הקרה:
– התלוה לי שקל כסף לימים אחדים?
– אילו היה בידי, יענה הגדול, אַף חצי שקל, לא הייתי עומד פה אתךָ, שוטה, ומתוכח בעלמא.
– יקחני אופל, – יצפצף הקטן – כי אוכל לא בא עוד היום אל פּי. אולי יש אתךָ, גרגרן חמש פּרוטות ותהיה לי למלאך גואל ומושיע.
חמש פרוטות, כפי הנראה, הוא דבר קטן לגבךָ, אבל לגבי דידי “דין פרוטה כדין מאה”, כי כבר שכחתי צורת מטבע, וחובותי לבעלת דירתי ולהחנוני עצמו משערות ראשי, ואתה, שלומיאל, האם לא יתנו לךָ לחם בהקפה…
– היש לכם, חברי, שלשה שקלים? – יפסיק את דבריהם תלמיד שלישי, אשר יתקרב אליהם ברעש ושאון.
– השמעתם לשאלת האדון המרומם הזה? שלשה שקלים!
האם יצאת מדעתךָ, ולמה לךָ, בהמה, סךְ גדול כזה? יהתלו בו השנים הראשונים.
– להותי עוד לא יצאתי מדעתי. שלושה השקלים דרושים לי לתתם לבעלת דירתי, כי עוד מעט ועבר החודש, ואני לא נתתי לה אַף אגורת נחושת אחת, ועתה שערו נא בנפשכם, אם יש לכם נפש, את היסורים אשר אני סובל מהאשכנזיה הצועקת מבוקר וער ערב: הב, הב…
– ואני, – אמר אחד התלמידים אשר נגש עתה אל העומדים,- סגרה בעלת מלוני את חדרי על מסגר זה שלשה ימים, ולא תתנני לבוא בו, עד אשר אביא לה דמי-דירה, כי להבטחותי לא תאמין עוד. ואני מבקש עתה לינת-לילה בדירות חברינו, אשר עוד לא גורשו החוצה; מי מכם, אדוני, יאספני הביתה, ואני אינני תופס כלל מקום, או, אולי, לא נעים לכם אורח כמוני… חא-חא-חא!
– בא אלי, – אָמר התלמיד הקטן, – ותלון בחדרי ככל אות נפשךָ, אַך אוכל אל תבקש ממני, כי גם לי אין מזון סעודה אחת, אולי יש לךָ פּרוטות אחדות ונלךְ לבית-המבשלות אשר להתלמידים.
– אָמנם, הוני יספּיק לשלם בעד ארוחה לשנינו, בוא, זולל
וסובא, ונאכל לשבעה.
– טוב לרעוב, – אמר אחד התלמידים, – מאשר לשמוע לנהמתן של בעלות הדירות החביבות.
– אנכי, אודה על פּשעי, – אמר אחד התלמידים, אשר זה עתה לקח את מקומו בסור מרעים זה, – אינני איסטניס ומפונק כזה, אני אוטם אָזני משמוע לתלונת בעלת-מעוני. תצעק, תתלונן ככל העולה על רוחה, ככל חפץ לבבה. מה איכפת לי? אנכי משלם לה דמי דירתי בשעה שיש כסף בידי, ולא בשעה שהיא דורשת. שמא תסגור את המטלטלים שלי, לא אירא, כי הנני מוותר עליהם ומוחלם לה במחילה גמורה. אולם צרה אחרת יש לי היום, צרה יותר גדולה, היום הוא האחרון לשלום שכר-למוד בהאוניברסיטה ובידי אין אף אסימון אחד. התשמעו. אדוני? למי מכם כסף, הריקו נא אמתחותיכם, פּתחו נא, חברים, את צרורותיכם, כי היום הרת-עולם לי…
– פּה תהיה קבורתכם, יהודים, – צעק אחד התלמידים אשר התקרב אל החבורה בפסיעות דקות ומהירות, – אם לא תפרעו לי תיכף ומיד את אשר אני נושה בכם, גזלנים הביטו נא וראו, אם לא הוכיתם בעורון, את נעלי הבלות הנופלות מעל רגלי, והסנדלרים האשכנזים – הרי חוצפה – רשעים גמורים הם ובלי כסף לא יתפרו לי בתי רגלים.
– בן-אדם, הנךְ מתאונן על נעליך הקרועות, ולמי מאתנו נעלים שלמות; אל תתחטא לפנינו, כי לא אתה הוא היחסן היחידי בקרבנו. ברגע הזה הורמו רגלים רבות להראות את נעליהם הטלואות והקרועות.
– תחת להתאונן על רגליךָ הרכות והעגונות, הלוה נא לנו עוד שקלים אחדים, או, לכל הפּחות, אגורות כסף אחדות – נשמעו קולות אחרים מתוךְ חבר התלמידים.
– הנכם כולכם לועגים לרש – אמר התלמיד הנקרא בפי
החבורה בשם “חונן ומלוה”.
– לא נשאר לי, – אמר התלמיד הירא את בעלת-דירתו – בלתי אם לעבוט היום את אדרתי וללבוש מעיל קיץ, טוב לסבול קור, מלשמוע את נביחת הכלבה הזקנה.
– הלא מאושר אתה כי יש לךְ מעיל-קיץ. אני אם אעבוט את אדרתי, אין לי, לחלוטין, מה ללבוש.
– ואת אדרתי הקרועה לא יקחו כלל בבית-המלוה, ואם אבוא למכור אותה לא יתנו במחירה אף חצי שקל.
– אנכי מכרתי אתמול, קרא אחד התלמידים בחבורה זו שהלכה הלוך והתרחב – את כל בגדי, מלבד אלה שאני לובש עתה, לרוכל של בלויי סחבות ו“הסוחר” היהודי התנהג אתי הפּעם במדת הרחמים, כי שלם לי בעד הסמרטוטים ב“טבין ותקלין”…
– אם כן, הלא הנך עשיר היום, ואתה מחשה – הלוה לי שקל.
– לי חצי שקל.
– לי עשרים אגורות.
– ולי רק עשר אגורות.
כל כסף “הפּדיון” שהיה בידי התלמיד, אשר מכר את בגדיו, התחלק בין התלמידים האלה ברגע אחד, כהרף-עין, ופניהם נהרו וקול שחקם גבר.
– נלך נא, חברי, בערב אל בית-החזיון, כי היום יציגו על הבמה את “המלך ליר”, והשחקן פּוטיפר יקח חלק בו, הציע התלמיד אשר לוה את השקל.
– מה תאמרו ל“הגביר” הזה! נשמעו קולות רבים בבת-אחת.
– טוב לעניים כמונו, אשר אין ידם משגת לקנות כרטיס בבית-החזיון, ללכת לשמוע בערב את ההרצאות והנאומים באותם המקומות אשר לא ידרשו כסף מאת הבאים.
– אני מציע לפניכם, חברים, ללכת היום בערב לשמוע את הרצאתו של הפרופ. הופמאן על דבר הזולוסים.
ואני מציע לפניכם, חברים, ללכת היום בערב לשמוע את מדברותיו של צימרמאן על דבר חכמת הבנין של הדבורים. – לא, נלך לשמוע את מדברותיו של וויקטור אדלר על המהפּכות בחברת בני האדם.
– היום יקרא ברינטנו על דבר השנויים הנראים על הכוכב מאדים. נלך נא, רבותי, לשמוע את הרצאתו.
– כמה שעות? שאל אחד התלמידים אשר עבר על פני החבורה הצפופה הזאת. ניכר היה, כי “פנים חדשות” הוא.
– אנשים ישרים אנחנו – ענו אחרים מן התלמידים – ושעונים אין לנו בכיסנו, כי כבר “ינוחו על משכבותם” בבית “דודנו”.
– למאושרים כמונו – העיר הקטן שבחבורה – אין כל צורך בשעונים. בני אל-מות אנחנו, לכן לא נמדוד ולא נספור את שעותינו ורגעינו.
קול צחוק התפרץ מפי החבורה העליזה.
העניות הנוראה לא הספיקה עוד לנוול את רוח התלמידים האלה. רובם באו הנה זה לא כבר. “זמן” או שנים, או, לכל היותר, שלשה. עוד לא כשל-כח סבלם, ירושת אבותיהם. עניותם, לעת עתה, גאיונית ועליזה, דלותם צוחקת וצוהלת, כי עוד לא נלאו ללחום עם המחסור, עוד לא נלאו לרעוב. תשוקת-הלמוד עוד לא כבתה בלבם. נדיבות-הרוח, וותרנות-הנוער ואומץ השאיפה עוד לא נשמרו ולא נכחדו מקרבם. עוד טעם מיוחד יטעמו ביסורי העוני, ובגאוה ילבשו את שק-המחסור המלא נקבים. אולם תעבורנה שנים אחדות. והעניות והמחסור יעשו את שלהם. פּעולת הריסתם את רקמי הגוף והרוח, הלב והמח הולכת לאט לאט, אבל היא תמידית ובלתי נפסקת. עבודתם נאמנה כעבודת המות.
9 יאנואר. 189..
היום השכמתי לקום, למען אלמוד את שעורי. הקור גבר בחדרי. זה יומים לא הסקתי את התנור, יען כי אין לי גחלים. פּתחתי את ספר תולדות הפילוסופיה להגות בו, אולם הדברים שאחרי הטבע וכל השיטות השונות והמשונות של הקדמונים לא נכנסו כלל אל לבי, לא נתקבלו על דעתי. הקור הרעיד את עצמותי וגלגלי מכונת מחי כאילו נקפאו ולא משו ממקומם. אמרתי להכין לי מים חמים ולשתות כוס תה, למען אתחמם מעט ויקלטו הדברים הכתובים במחי. אולם מהרה נסוגותי מחפצי זה, יען ראיתי כי אין לי סוקר. עודני יושב שקוע ביאושי, והנה קול דופק על דלתי.
מהרתי לפתוח את הדלת.
– צפרא טבא! היש לך פּרוטות אחדות? – שאל אחד התלמידים ממתי סודי, אשר התפרץ אל חדרי כנס מתוך המהפּכה.
– חלילה!
– השתית חמין? – שאלתיו.
– לא.
– מדוע?
– יען כי אין לי אף אבק-תה.
– האם לא הסקת היום את תנורך, כי כה גבר הקור בחדרך? – שאלני חברי, אשר שפשף את ידיו, ויפזז בחדרי פּזיזה קלה להחם את גופו.
– גחלים אין לי.
– ואני גחלים יש לי, אך נפט אין לי. אמש כתבתי מכתב להורי בשכבי שטוח בפשוט ידים ורגלים על רצפת החדר, לאור התנור אשר הסקתיו.
כחצי שעה התיעצנו איך ואיפה להשיג כסף להספקת צרכנו ביום הזה. החלטנו לתת את אחד מחפצי בעבוט. אך איזה חפץ? מששתי ובדקתי את כל אשר במלתחתי “מחוט ועד שרוך נעל”, ולא מצאתי אף חפץ אחד שוה אגורת כסף פּתאום זכרתי כי יש לי שמיכת משי. את השמיכה המצוירה והמרוקמה הזאת קבלה אמי מהוריה ביום חתונתה, ואמי נתנה לי את “החפץ היקר” הזה, כאשר נקרא בלשונה, ביום הפּרדי מעליה ללכת הנה. לא פעם אחת הזהירתני אמי לשמור את השמיכה היקרה כבבת עיני, לבל יאונה לה, חלילה, כל רע.
כל זמן אשר לא הגיעה דחקותי עד המדרגה האחרונה, לא התגנב ללבי אף הרהור רע: לשאת את “נחלת-הורים” זו אל בית המלוה. אך היום, אחרי אשר נלאתי נשוא חרפּת רעב וקור בשבועות האחרונים, לא היתה גם ל“ירושת-אבות” זאת כל ערך בעיני. טוב היה לי פת לחם חרבה, כוס-תה, מעט גחלים להסקה מכל ירושת אבות ונחלת הורים.
קפלנו את השמיכה ונרוץ אל בית-המלוה.
הבית היה מלא אנשים ונשים וגם ילדים, אשר עמדו צפופים ודחוקים. כל אחר היה צרורו בידו או על שכמו. פּניהם שרועים ומפיקים ליאות וקוצר-רוח. כל העינים היו נטויות אל השמאי העומד על דוכנו ולפניו שורת אנשים ארוכה. אל הבית הזה יבואו חברי התלמידים חבורות חבורות מדי יום ביומו, והמה קראו לאדון הבית בשם “דודנו” סתם. גם היום מצאתי בבית המלוה
חבר תלמידים מבני עמי ומבני ארצי. וכאשר ארכה להם השעה לעמוד ולחכות, עד אשר יגיע תורם לבוא לפני השמאי, החלו לספר זה לזה מהתלות וחדודים השגורים בפי היהודים של ערי-התחום. אני עמדתי נבוך ולבי דפק בי בחזקה. יותר מארבע ועשרים שעות לא בא כל אוכל אל פי, ופה הוטל גורלי “אם לשבט או לחסד”. כאשר הגיע תורי פרש המעריך את שמיכתי כשמלה, הפכה על כל צד ויבדקנה לאור החלון; מששה, קמטה, עסתה ויקפלה עוד הפּעם כפול שמונה; עוה את חטמו, עקם את שפתיו הסרוחות וישליך את “נחלת-הורי” כמעט על פּני, באמרו: סמרטוט זה לא שוה כלום. מגדל תקותנו התפוצץ ברגע אחר לרסיסים דקים, ומבין ערמת הרסיסים האלה נשקף אלינו הרעב בפניו הירוקים והאיומים.
מבית-מלוה זה הלכנו אל בתי מלוה אחרים, רבים ושונים, ומשם אל רחוב-היהודים המלא משני עבריו חנויות לקנית ולמכירת בגדים ישנים. אולם לא נמצא אף מלוה או קונה אחד אשר נתן במחיר שמיכתו, אשר התפּזרה והתפּלצה לחוטים ולגדילים, אף עשרים פּרוטות. אָז גמרנו אומר ללכת אל חברינו ללוות מהם חצי שקל, או כמה שיהא אפשר. אני הלכתי אל התלמידים המקורבים אלי ביותר, והוא – אל המקורבים אליו ביותר. כעבור שעות אחרות נפגשנו, כאשר הועדנו מראש, בחדר הספרים אשר להאוניברסיטה: כל עמלנו היה לשוא. טפּסנו ועלינו, טפּסנו וירדנו על המעלות אל רבים ממכירנו, אך אף פּרוטה אחת לא השגנו. ישבנו כהצי שעה בבית-עקד הספרים, אך עינינו היו נשואות לא אל הספרים, אשר היו פתוחים לפנינו, כי אם אל התלמידים היושבים לפני השלחנות שורות שורות: חפּשנו ביניהם את מכירינו, למען נבקש מהם הלואה קטנה. אולם, מעשה שטן, אף אוזר מהם לא נמצא בבית זה. ראשי היה עלי כבד ורגלי כמו בצקות. בדמיוני ראיתי את התופינים המוצגים בחלונות בתי-המאפה, ובאזני עוד נשמע קול דפיקת המזלגות והסכינים בבתי-המזון אשר עברתי על פניהם וריח הצלי עוד חדר אל אפּי. באותה שעה כעסתי על כל העולם כולו, ולא יכולתי להביט בפני אדם שבע, כי חיבבתיו לשונאי. כל התלמידים היושבים שבעים והוגים בספריהם היו בעיני כבני בליעל ומנוולים, והספרים בעצמם נחשיבו באותה שעה בעיני כגל של הבלים. פּתאום הבריק רעיון חדש במוחי, דמיתי כי רוח ממרום הוערה עלי ברגע זה. משכתי את רעי בשולי בגדו, ואלחוש באזניו: עוד לא אברח ותקותנו.
– האם תהתל בי? האם המטירו לך מלאכי שמים שקלי זהב ברגע זה? – שאלני חברי בלחישה, שנשמע בה קול חריקת שני הרעב.
– לא התולים עמדי. נזכרתי, כי יש לי בבית חפץ העובר לסוחר:
– ומה הוא חפצך זה? האם סמרמוט מלוכלך כשמיכתך היקרה?
חברי חשב, כפי הנראה, כי לו המשפּט לכעוס עלי על שאין לי כלים וחפצים יקרים באמת, מטלטלים שיש בידם להצילנו בשעת הדחק מרעב.
– יש לי, אמרתי בקול כמעט עליז, “ספר תולדות הפילוסופיה” והוא חדש, אין בו כמעט כתם אחד, זה לא כבר שלמתי בעדו ששה שקלים. בוא ונמכרנו.
עוד מלתי על לשוני וחברי התרומם מעל כסאו ונרוץ אל דירתי, כנמלטים מבית-המשוגעים.
חטפנו בחפּזון את הספר הכרוך בכריכה נאה. מרוב שמחה דלגנו ופסחנו על שלש מדרגות בבת אחת. כהרף עין היינו בחנות הספרים הישנים. לא הרבינו להתוכח עם החנוני ולעמוד על המקח. שמחים היינו כי נתן לנו במחיר ספרי שמונים פּרוטות. הסך הזה היה כאוצר גדול בעינינו. הרוחנו חיי שעה אחת, ונהיה מאושרים. פה הרגלנו לדאוג רק לרגעי ההוה. “דיה לצרה בשעתה” – פתגם זה היה לדמנו ובשרנו.
במחיר השמונים פרוטות קנינו מעט גחלים להסקה, לחם, דג- מלוח, תה וסוקר, באנו אל דירתי. אני הסקתי את תנורי וחברי הכין את סעודת-הערב. התענגנו על ארוחתנו זאת לא פחות מאותם האנשים, שהיו מסובים לסעודת שלמה בשעתו. אמנם הלחם אשר קנינו היה מחמצת כמעט בלתי אפויה, דג-המלוח היה סרוח, התה – עשבים רקובים ומגואלים “והספיריטוס” – מהול במים. אך אנחנו התלמידים העניים, איננו מפונקים כלל, כי כבר הורגלה קבתנו בבתי- המבשלות לכל מיני פּגול. בשעת האכילה ושתית התה שחקנו על תלאות היום, ספּרנו איש לרעהו על דבר הנפתולים המוסריים אשר נפתלנו עם התלמידים העשירים, בשעה אשר באנו אליהם ללוות מהם מעט כסף: זה עונה לנו כי כספו מונח בשטרות רוסיה, – ובתוך כך יספר את רוב חסדיו, אשר הוא עושה לבריות; זה אומר, כי שם לו לחוק, לבלי ללוות מאחרים ולבלי להלוות גם להם, אם גם על החצי הראשון של החוק יעבור פּעם בפעם; וזה מתנצל: בחפץ לבב הייתי נותן לך מכספּי, אבל עלי לקנות היום פּתקא בתיאטור, כי יציגו על הבמה את החזיון החדש של איבסן. וכן כלינו את ארוחתנו.
חברי הלך אל ביתו בברכים כושלות מתלאות היום ואני לקחתי בידי ספר פילוסופיה ללמוד בו, אַך חש הייתי בראשי ומעי התעוררו להקיא את אשר אכלתי, אחרי הצום הארוך. התאמצתי בכל כחות שכלי להבין ולשפוט על הכתוב בספר אשר לפני. אולם הרעיונות היו מטושטשים ומבולבלים במחי. את מיץ עצבי ואת כל כחותי בזבזתי היום על פּת לחם וזנב דג-מלוח. חגרתי את שארית כחות רוחי לחדור לרעיונותיו של קאנט, אך כעבור עלי רבע שעה בלמוד זה, כבר הייתי עיף ויגע בגופי וברוחי, עד כי לא יכולתי לצמצם את מחשבתי בנקודה אחת אף במשך שני דקים. מכונת כלי מחשבתי עבדה בעצלתים ובכבדות, בלי חמדה ובלי התעוררות, כמעט על כרחה. הנחתי את הספר “בקורת כח-השופט” של קאנט הצדה, ואקח בידי את ספר ההגיון של וואונדט, אך חוט רעיונותי נפסק לרגעים ולא יכולתי להמשך אחרי הנחותיו של המחבר.
חשבתי כי על-ידי התגברות הרצון והתאמצות הרוח יעלה בידי לשום מעיני באיזה ספר מדעי, למען אדע, לכל הפּחות, כי לא לשוא רעבתי היום ללחם, לא לשוא השתחויתי לאגורה. לכן לקחתי ספר שלישי, אשר תכנו היה יותר קל, לקנות בו בעיון. לא חפצתי בשום אופן לעלות על יצועי בטרם אלמוד דבר מה, אולם, גם הפּעם, בקראי רק שורות אחדות כבר הייתי במצב “נים ולא נים תיר ולא תיר”. הרהורי לבי, שרירות דמיוני התערבו והתבלבלו בתוך הדברים שקראתי בספר, ולא היה עוד בכחי להבדיל בין ילדי רוחי הכהה אני לילדי רוחו הצלול של המחבר.
אָמנם החכמה האמתית איננה נקנית על-ידי למודים ארעיים, סירוגיים ומקריים, על-ידי קפיצות ודלוגים. הקרעים הדקים של למוד משונה כזה אינם מתאחים ולעולם לא יהיו כגוף אחד שלם, כי אם ישארו אברים מדולדלים, פרקים מקוטעים ומקוצצים, אשר די כחם לסכסך את חושי האדם הבריא ולבלבל את בינתו הטבעית, אך קצר כחם להאיר לאדם את דרכו בחיים, וכל שכן לגלות לפניו אופק חדש. החכמה נקנית על-ידי למוד קבוע ומסודר, על-ידי למוד בלב פּנוי מדאגות צרכי-השעה ובמח שיש בו מנוחה שלמה.
אני וחברי בהיותנו תמיד טרודים במלחמת קיומנו האומלל, אין בידינו לקבוע עתים לחכמה. חפּוש הפּרוטה קבע הוא אצלנו, ולמודנו הוא רק ארעי. יש יום הולך ויום בא ואין אנחנו לומדים כלל, ויש אשר נשקוד על ספרי-חכמה מערב ועד בוקר: יש אשר אָנו עובדים ושוכחים את שעורינו בהאוניברסיטה ויש אשר נדבק בהם ונרוץ אחריהם, – עד כי עוד הפּעם נסיח את דעתנו מהם, בתקוף עלינו יד המחסור.
12 פברואר, 1892
זה כשבועות אחדים אינני עוד רעב ללחם. אחד המו"לים נתן על ידי את העבודה לתרגם ספּור רוסי לשפת אשכנז. מיום אשר החילותי לעבוד עבודתי זו אין אני מבקר כלל את שעורי מורי בהאוניברסיטה ואין אני הוגה בספרים גם בביתי, יען כי התחייבתי לגמור מלאכתי במשך ששה שבועות. המלאכה מרובה והשכר מצער; למען אשתכר בעבודתי זאת את צרכי היותר הכרחיים, הנני אָנוס לשבת כלוא בחדרי ולעבוד עבודתי זאת מבוקר עד חצות הלילה בלי הפסקות גדולות. אּמנם אינני רעב עוד ללחם וגם את תנורי יסיקו בכל יום, בכל זאת לא אדע מנוחה בנפשי והנני מלא רגז וקצף כל היום עלי ועל כל התבל, יען כי נכנסתי – וכמה סבלתי עד אשר נכנסתי – אל בית מדרש המדעים על מנת ללמוד, להוסיף דעת ובינה, ועתה, להותי, אָנוס אנכי או לסבול רעב וקור ולהבטל על ידם מלמודי, או, באופן היותר טוב, להתעמק במלאכה מכונית: לתרגם ספּור שכתב איזה שוטה, להעתיק אולת משפה אחת לאחרת
תחת ללמוד חכמה ולהשתלם במדעים, אשר רק זאת היתה מגמתי בבואי הנה, הנני אנוס למכור “פּעלים”, “שמות” ו“מלות” בפרוטות וחצי פרוטות. ולמען תספקנה הפּרוטות הארורות האלה להשביעני לחם שלא אָמות ברעב, נטל עלי להרבות בכל יום את מספּר “הפּעלים” ו“המלות” בכתב, באופן שלא תשאר לי שעה פנויה.
לעבודת המח. עוד מעט וכלי מחשבתי יעלו חלודה ולא יסכנו עוד ולעבודה פוריה. וכמה תלמידים עוד יקנאו בי על אשר מצאתי עבודת ההעתקה. שמחים הם בחלקם גם אם תמצא להם עבודת ההגהה באחד בתי הדפוס או המערכות. עבודת ההגהה! גם בה נוסיתי, גם בכור זה צרפתי, היש עבודה יותר ממיתה את הרוח מזו! על המגיה לשום לב לא אל התוכן, לא אל הרעיון, לא אל האמור, כי אם לתקן את שבושי מסדר האותיות, לחפש את המקומות הנלקים בחסר או ביתיר. על המגיה למנות ולחפור את האותיות, הטעמים וסמני-ההפסקה, אם גם הדברים המסודרים בעצמם הם הבלים ודברים ריקים בעיניו, או גם דברי נבלה ותועבה המעוררים את גועל נפשו.
18 אפריל, 1892.
סבלתי בימים האחרונים מחסור נורא, על כן שמחתי בראשונה על עבודתי החדשה: מכירי המציאו לי עבודת מודיע חדשות במכתבי עתים. אבל אוי ואבוי לעבודה כזאת ולשמחה כזאת! תחת לשבת בבית עקד הספרים ולעבוד עבודתי המדעית, אשר אליה תכסף נפשי, הנני אָנוס ללכת מדי יום ביומו אל בית-הקהוה ולקרוא שם בעתונים שונים פּטפּוטי דברים ולהשקע עד צוארי ברפש חיי הרגע, הנני אנוס לחטוט בתוך גל של אשפה ולבור משם את הדומן היותר נוצץ ולעשות ממנו ביד חרוצים מטעמים, כאשר יאהבו העורכים וקוראיהם בעלי הטעם המקולקל. עבודת “קורספּונדנט” בעתונים, – היש עבודה יותר מגונה מזאת! “הסופר המודיע” אָנוס הוא, על-פּי טבע מלאכתו, להשחיר או להלבין בכונה מיוחדה את המעשים בכל יום, למחוק או להגדיש את סאתם ולמדוד את המקרים והמאורעות בקנה-המדה של העתון אשר יעבוד בו באותה שעה. הקורספּונדנט מחוייב, – אם איננו רוצה לקבל את יסורי- הרעב באהבה, – לתבל ולפלפל את כל החדשות לפי הטעם השורר בבית-המבשלות של הרידקציה שלו. תחת לקלוט ולספוג אל קרבו את האמתיות הנצחיות של החכמה הטהורה ואת המסקנות האחרונות של החקירות המדעיות הנני אָנוס, בתור מודיע חדשות, לקלוט שמועות מן האויר, להטות אוזן אל אשר ידובר בלחישה לפנים מן הקלעים ולהציץ מן החרכים אל הנעשה מאחורי הפרגוד בחיי החברה. ומה נבזה הוא ונמאס הוא המשא ומתן עם המו“לים, אתה שולח להם מאה שורות והם מדפיסים מהן כמה ואיזו שהם רוצים. מכתביך הם בידיהם כחומר ביד היוצר, ברצותם יקצרו וברצותם ישנו. וכאשר יגיע זמן השלום, אָז הנך שולח להם מכתב אחר מכתב, הזכרה אחרי הזכרה, אזהרה אחרי אזהרה והם לא יענוך דבר, ואם ירחמו עליך וישלחו לך שכר עבודתך – אָז ישלחו מתי וכמה שירצו. ובכל עת אשר יעלה על דעתם ישליכוך ככלי אין חפץ בו, כי שבעה קורספּונדטים אחרים מבני עמי ומבני ארצי נכונים או מחכים לבוא על מקומך, כי עיניהם נישאות אל “נחמא דכסופא” זו. וכל הקורספּונדטים של העתונים הרוסים המודיעים חדשות מחו”ל, אחינו הם ורובם באו בעצם וראשונה למערבא ללמוד תורה וחכמה, ואחרי כן נעשו, בתוקף יד המחסור, “מפריחי יונים”.
הסטודנט הנוצרי הבא מרוסיה לחו“ל – יבוא וילמוד. כי רק העשיר או השלוח על חשבון הממשלה יבוא הנה. לא כן התלמיד העברי – אָנוס הוא, על פּי רוב, לבוא הנה, וברוב המקרים הוא בא בלי פרוטה בכיסו, הוא בא, אף אם ידע מראש כי הוריו וקרוביו העניים אין בכחם לעזור לו מרחוק. התלמיד העברי סומך על נסים, ועל תמיכות של “קצבה”, על עבודה מקרית, על ה”אולי" וה“שמא”. אם יבואו לווינא שני תלמידים מרוסיה, אחד בן ברית והשני נכרי, אָז בעוד אשר האחרון לא ידע שם רחוב אחד בעיר, כגר ינוע בתוך ההמון הרב וכסומא בארובה יגשש בעניני המקום, הנה כבר ידע הראשון את מוצאי ומובאי העיר, כבר ירגיש “בחוש-מקומי” חד אח הענינים המרחפים באויר, כבר הסתגל והתכשר אל “הפּנים החדשות” ואל ה“עולם החדש”, אשר לפניו, כבר יחוש את הנגעים המסותרים אשר בחברתו החדשה וכבר יש לו די חומר “מזהיר ומלבב” למכתבים בעד אחד העתונים שבארץ מולדתו. לכאורה, מהסקירה השטחית הראשונה, אין כל רע מיוחד בעבודת מודיע- חדשות בעתונים. אבל באמת לא כן הוא הדבר. עבודה זו מאבדת ומשחתת מעט מעט את כשרונותיו ואת כחותיו הרוחניים של העוסק בה בתמידות. עבודה זו מוחקת את צורתו השכלית והמוסרית של הקורספּונדנט. מה מקנא אנכי באלה הסופרים המאושרים, שנתנה להם היכולת לכתוב רק את הגות רוחם ומשאת נפשם, מבלי אשר ימנו את מספר השורות שיוציאו מתחת עטם. אני כותב והם כותבים. הם כותבים ומתאמצים לכתוב מועט המחזיק את המרובה, הם כותבים למען יתנו להקוראים את תמצית דעותיהם ומחשבותיהם, ואני כותב הבלים ומתאמץ להרבות את מספּר השורות, למען הרבות את מספּר הפרוטות של שכרי האומלל. מה מקנא אנכי באותם הסופרים המאושרים, אשר אין להם כל הכרח להוציא את פּרי רוחם בעודנו בוסר אל שוק-הספרות, באותם הסופרים אשר יכתבו רק בשעה שיש להם צורך פנימי לכתוב, ולא בשעה שהנעלים פּוערות פּיהן או בעלת-הדירה מטלת אימה כי תשליך החוצה. בקנאתי זאת יש מעין קנאת אשה מושפּלה ומשועבדה באשה חפשית אשר תאהב כחפצה וכרוחה.
27 אפריל, 1892.
אמש נקראתי לאספת החברים בני ארצי. כולם צעקו, התווכחו, הרבו שאון, התלהבו ויתקוטטו זה בזה. בשל מה היה כל הרעש הזה? גם הם, גם אני לא נדע. הם המו ורעשו, כפי הנראה, רק למען ירבו רעש. כל אחר מהתלמידים אם רק פּתח את פּיו לדבר שכח לסגרו. המלים התפּרצו מן הפּיות בהמולה, וזרמו ושטפו באין מעצור; אַך כל המון המלים הרועשות האלה לא בררו ולא האירו כל דבר. כי אם בלבלו וסכסכו את המושגים הבלתי ברורים עוד יותר. כל התלמידים דברו בבת אחת. מהומה ומבוכה בתוך כל השיחות, רגז וקצף. אין נמוס וטוב טעם חברתי, אף במדה מועטה. התלמידים המצוינים, אשר נפשם חשקה בחכמה, התלמידים בעלי הכשרונות המתייחסים אל החיים בלב מתון – המה עומדים מרחוק לכל האספות והכנופיות של חבריהם, הם אינם לוקחים חלק בכל המשא ומתן של מה בכך. ואלה התלמידים אשר היו לאגודה אחת מבלים שעות רבות ביום ברכילות ודבה, בענינים קטנים ומלוכלכים; איש את רעהו יצורו וזה ירגל בזה. והאספות בעצמן אינן באות אלא בשביל דברים קלים וריקים, שאינם שוים כי יאבדו עליהם אַף רגע אחד. כל ההחלטות אשר באספות האלה נשארות פּורחות באויר, מבלי אשר יוציאן איש לפעולה; כל אותם הוכוחים לא יגמרו לעולם וכל אותן המחשבות הטובות תלויות ועומדות מיום הוסד האגודה. אם נחשוב אחת לאחת את כל השעות אשר יאבד כל אחד מחברי על אספות הבל במשך שנות למודו אָז נמצא חשבון גדול. “אדם דואג על אבדן דמיו ואינו דואג על אבדן ימיו”; אם על אבוד הימים שלא לדעתנו כך, על אבוד לבטלה בדעת ובכונה על אחת כמה וכמה. בכלל אוהבים חברי לרוץ אל כל מיני אספות, לשמוע כל מיני דברנים ופטפטנים ולבקר כל מיני חברות ואגודות בעלות תכליות שונות.
הנני רואה בכל הקפיצות והדלוגים האלה מאספה לאספה, מבית- ועד לבית-ועד לא בקשת האמת, לא תשוקת הלמוד, לא חוש-חברתי, כי אם תנודה רוחנית בלי תכלית ברורה, טלטול מוסרי בלי נקודת-קבע, בלוי-עת של קלי דעת ודלי-מעש.
9 יוני, 1892.
היום בבוקר נסגרתי בחדרי ונטרתי בלבי, שאם יבואו אלי חברי להפריעני מלמודי לא אפתח להם את הדלת, אַף אם ידפקו עליה מבוקר וער ערב. לקחתי ספרי קאנט ואשב אל השלחן להגות בהם בעיון. לא עברה שעה אחת, והנה קול דופק על דלתי. עשיתי את עצמי כאילו לא אשמע, כאילו אינני בחדרי, אולם הקול הדופק על הדלת הלך הלוך וחזק כקול מהלומות הפטיש על הסדן. הכרתי כי איש זר מכה על הדלת. פתחתי… והנה איש עב-הכרס וקצר-הרגלים, בעל ראש עגול ושמן ובעל עינים אמוצות וקטנות עומד לנגדי, הסתכלתי בו בפניו ואכיר בו כי הוא הגביר פּוטיאל בן-עירי…
– השדים יודעים, אמר פּוטיאל וינשום בכבדות, איפה אתה דר… עלית השמימה. טפּסתי בודאי על מאות אחדות מדרגות, עד אשר הגעתי אליך. האם בקומה העשירית יגור בן-אדם פקח? אָמנם משוגע היית בעירנו ומשוגע הנך גם פּה… ובכלל, האם לא יכולת לגור סמוך לחצר המסלה, או סמוך להפּונדק שאני מתאכסן בו. העגלון הביאני מבית מלוני אל ביתך, ענה את כחי במרכבתו יותר משעה תמימה ויעבירני דרך רחובות לאין מספר. ודירתך, הבט נא, מה צרה, אין זאת כי אם כלוב תרנגולים…
עמדתי נבוך. צר היה לי על שהתפרץ אלי פוטיאל ויפריעני מלמודי, והוא לא חדל מדבר וליסר אותי – המלות נזרקו מפיו בבת-אחת יחד עם רסיסי רוק.
– מתי באת הנה? – שאלתיו, למען הפסיק את קלוח-הדברים הזורם מפּיו ברעש.
– היום בבוקר באתי הנה. הוריך נתנו לי את כתבתך, למען תהיה לי למנהל וליועץ במדבר זה, כי בפעם הראשונה הנני מחוץ למדינתנו. באתי הנה, אבל, אני שואל אותך, האם הייתי צריך לבוא הנה?.
– זאת עליך לדעת ולא עלי, – עניתיו בקצרה.
– אבל הלא בר רעת אתה, הגד-נא, האם אין רופאים בעירנו, ולמה זה נכנס בי רוח שטות לבוא הנה. האשכנזים, הגזלנים, ישללו ויבוזו את הוני ורכושי, אשר לא כל כך בנקל נפל בחבלי, הלא רק שעות אחדות הנני פה, וכבר נוכחתי כי העגלונים, המשרתים והשד יודע את שמם, מתנפּלים על הגר כשודדים בצהרים… גם זאת, אין אני יודע ומכיר במטבעותיהם המשונות, גם אלה מטבעות! חי- חי-חי…
– מה היא מחלתך, כי באת הנה לדרוש ברופאים? מה מחלתי ומה יכאב עלי? שאל-נא מה לא יכאב עלי: ראשי לחלי, לבי דוי, קבתי מקולקלה, עצבי חולים, הרוסים ונטושים; נשימתי קצרה, עקיצות ודקירות בצדי השמאלי ובצדי הימני, ובכלל אין בי מתום.
– במה אוכל לשרת את פּניך?
– אנא הובילני אל הפּרופיסור היותר גדול והיותר מפורסם.
אני אשלם גם בעדך שכר-המרכבה, הן לא תסע על חשבונך בשבילי.
– טוב הדבר, נסע אל הרופא נ., ובלבי שחקתי על וותרנותו של פּוטיאל.
– אבל מדוע התרפּא הגביר ר. מעירנו דוקא אצל הפּרופיסור ב.? – הרופא הזה הוא חובש-פּצעים, ומה לך ולו?
– הובילני אל הפּרופיסור אשר תבחר, אל הטוב בעיניך, אַך יהיה נא הרופא היותר גדול, ואתה תהיה המליץ ביני ובינו. כי אין אני ממהר לדבר בשפתם המשונה והמבולבלה.
עזבתי. על כרחי, את חברת קאנט ואלוה אל פּוטיאל להובילו אל הרופא נ. בכל הדרך אשר עברנו במרכבה ענה אותי פוטיאל בהערותיו ובשאלותיו הזרות בכל הנוגע למשטר הרחובות ובנין הבתים והגשרים, החומות והמגדלים. כל אשר ראה לא מצא חן בעיניו, ויבוא עלי בעקיפין, בטענות וטענות, על שהארמונים והטירות נבנו בסגנון זר ומשונה, לא על פי טעמו ורוחו הוא.
באנו אל הפּרופיסור ונשב בהאולם הגדול, ששם יחכו החולים עד אשר יגיע תורם, על-פי מספר הפּתקא הנתונה בידם מאת המשרת, להקרא לחדרו של הרופא. פּוטיאל משש בידיו היטב את כל הכלים והחפצים ויערוך את מחירם, אף כי לא הבין כלל את ערכם וטיבם, כאילו היה אחד המעריכים והשמאים, אשר שולח מטעם הבית-דין. כאשר נמאס עליו לבדוק את הכלים מכל צד, התפּרץ לכנוס אל חדרו של הרופא, אף כי על פּי המספּר אשר היה בידו לא הגיע עוד תורו.
אולם יתר החולים אשר הקדימו לבוא עצרוהו. פּוטיאל, שהוא אחד המיוחסים בעירנו, התקצף על האשכנזים, אשר חסמו בעדו את הדרך ולא נתנוהו לבוא אל חדר הרופא.
– שוטים המה אשכנזיך. דרך-ארץ לא ידעו ואינם בני תרבות כלל, קטן וגדול שוה בעיניהם – נהם פּוטיאל מבלי הרף.
מספּר החולים המחכים היה רב מאד. עברו כמעט שתי שעות ופּוטיאל טרם יקרא החדרה, וישב כעל גחלים לוחשות, וימנה ויספּור את החולים אשר בהאולם הגדול ויכפּיל את מספרם עשרת מונים במספר השקלים, אשר יתן כל אחד להרופא, ואת הסך היוצא הכפּיל שלשים פּעמים כמספר הימים בחודש.
– אכן זה הוא רווח! – דבר פּוטיאל לנפשו – זה הוא אָמנם פדיון מעט יותר ממשכרתי אני. אמנם להם נתן העולם הזה. רופא כזה המרויח אלפים אחדים בשבוע הייתי לוקח לחתן גם לבתי. ובהגיע תור פּוטיאל נכנסתי החדרה. הרופא בדק אותו: הכה בפטיש קטן על חזהו ויטה אוזן אל גבו, ובתוך כך ספּרתי לו על דבר מחלתו, ככל אשר שם פּוטיאל בפי. הרופא גמר את בדיקתו ושאלותיו במהירות גדולה.
לך לקרסלבד לששה שבועות, – החליט הפּרופיסור, – ושם יגיד לך הרופא את המים אשר עליך לשתות.
– אמור לו, – לחש פּוטיאל באָזני, – כי עסקי לא יניחוני לשבת בטל ששה שבועות באתרא-דרפואה, אמור לו כי יתן לי תרופות, משיחות, בליל-סמים, נטפים…
– לך לקרלסבד, ושם תרפּא וייטב לך, – חזר הרופא על דבריו ויפתח את הדלת.
יצאנו החוצה.
– האם לפּרופיסור שוטה כזה הובלתני? הלא גם צורת פּרופּיסור אין לו. קטן הוא, רזה הוא, אין לו גם סימן של כרש. גם הרופא שלנו הוא בעל צורה ובעל כרש הרבה יותר ממנו! האמנתי כי הפרופיסור שלך יעצרני זמן רב בחדרו ויטפּל בי ובמחלתי כראוי.
ידרוש ויחקור, והנה לסוף, – אחת ושתים, חטף את עשרת הזהובים בבהלה וישלחני לקרלסבד. הלא איננו בר-דעת כלל, איך זה ישלחני ב“עת רותחת” של מסחר כזאת למרחצאות, ועל מי אעזוב את מסחרי, האם על משרתי הגנבים? לו רק תן את הכסף, – והשאר, שהוא העיקר ומטרת בואי אליו ממרחקים. לא איכפּת לו.
“לך לקרלסבד”! -ילך בעצמו ל“כף הקלע”…
ואני אמרתי כי אתה בן-עירי, כבן אנשים ישרים והגונים – כמדומה לי שגם קרובי אתה – כי אתה בודאי תדאג לנפשי, והנה גם אתה לא תדע רחם. – אילו היתה שפתך אתה בפי, כי אָז הייתי שופך כל חמתי על ראש הפּרופיסור שלך, ואתה – עמדת כפסל אלם בשעה שפּתח לנו את הדלת, כלומר גרשנו… לא, מחר תובילני אל פּרופיסור אחר, אל פּרופיסור אמתי… אבל הלא עוד לא אכלנו את ארוחת הצהרים, הביאני נא לבית-מזון.
הביאותיו לבית-מזון כשר, גדול ומרווח, נקי ויפה.
ישבנו אל אחד השלחנות. המשרת הגיש לנו את “לוח- המאכלים”, וישאל את פּינו במה נבחר. קראתי לפני פוטיאל את שמות המאכלים.
– השדים יודעים אותם ואת מאכליהם. לא אדע ולא אָבין ב,,לוחותיהם" מאומה. בחר את אשר תבחר. ושלח נא את הלץ הלבוש שחורים הזה מעל פּני. כי למה זה נעץ בי בחוצפּה את עיניו החדות?
צויתי על המשרת להגיש לנו את המאכלים אשר ברותי, לפי מעוט ידיעתי באמנות-הבשול. כאשר התמהמה המשרת כרבע שעה, עד אשר צלו את הבשר, התקצף פּוטיאל עלי ועל המשרתים ויתלונן ויתאונן. המאכלים לא נעמו לחכו. המרק היה, לפי דבריו, קר, הצלי – נא והלפתן מתוק יתר מדי.
כתום הארוחה קראתי להמשרת כי יבוא על שכרו. המשרת רשם על פּסת נייר עשויה לזה את החשבון ויגישה לפּוטיאל.
בראותו את הסך הכולל הרשום בשורה האחרונה, נתכרכמו פניו, אבל לא דבר דבר, ויוציא את תיק השטרות מכיסו וימשמש בו באצבעותיו מתחת השלחן, לבל אראה את המונח שם, ויוציא מטבעת זהב ויתנה להמשרת. כאשר החזיר לו את הכסף העודף, מנה פוטיאל את המעות הקטנות פעמים רבות זה אחר זה, כי חשד את המשרת שהטעהו בחשבון.
בצאתנו החוצה, פנה אלי פוטיאל בחמה עצורה: – כל האשכנזים: כהפּרופיסור, כהמשרת, כהעגלון, כבעל בית-המלון, – כלם רוצחים הם… עיניהם נשואות רק אל הכסף… אני דמיתי, כי אתה תהיה עלי לסתרה מפּני המחבלים האלה, והנה גם הפּעם הבאתני לא אל בית-מזון. כי אם אל מערת מרצחים. הראית את החשבון אשר עשה לי המשרת קצוץ-הכנפים? אתפּלא, איך לא ילשינו על הבית הזה לפני השוטרים והפּקידים.
אני ידעתי כי אמנם אמת בפיו הפּעם – ואשתוק.
הבאתי את פּוטיאל אל בית-מלונו ואל חדרו. והנה גם פּה לא חדל להתלונן: המטה והכרים אשר עליה לא מצאו חן בעיניו.
כאשר אמרתי לו, כי המצע הזה הוא כמנהג המקום, התאונן באזני על אשר החלונות בחדר-משכבו פונים החוצה, ושם תמיר רעש ושאון, כעל יריד ושוק, ולא יוכל לישון בלילה, ועל אשר המשרתים לא ימהרו לבוא לקול הפּעמון. בשעה מאוחרה בלילה נפרדתי מעליו עיף מפטפוטיו, תלונותיו ומשאלותיו.
כן עבר עלי כל היום הזה בבטלה, ולא למדתי בו מאומה, למרות אשר החלטתי בלבבי להיות שוקד על למודי. אילו היה לי היום כסף על ארוחת הצהרים, הלא לא הייתי מבטל בשביל פּוטיאל אַף רגע אחד.
12 יוני. 1892.
היום בבוקר החלטתי בלבי לבל אבטל אף רגע אחד מלמודי בשביל פּוטיאל. אשר זה שלשה ימים ישלול את כל עתותי. אמרתי בלבבי, כי מוטב לי לגוע ברעב בחדרי הצר, מהיות מנהל ומנהיג להגביר בן-עירי. שעות אחרות למדתי בחשק ובעונג גדול. ומה נעימה היתה עלי שטת הפילוסופיה של אפּלטון, אשר בה הגיתי. מה רוחנית, מה נעלה ומה נשגבה היא. מה עמוק התהום אשר בינה ובין פילוסופית החיים, פילוסופית-הקבה! עור אני מתעמק בהרמוניה הנפלאה של תורת אפּלטון, והנה יד דופקת לאט לאט על דלתי. פּתחתי את הדלת, והנה הכובסת הזקנה עומדת כפופה לפני.
– אדוני, סלח נא לי, על אשר הפרעתיך מעבודתך… אולם נכדי הקטן חולה. הוא נוטה למות ואין פּרוטה בידי לקנות סמים בבית-המרקחת… אולי יש בידך היום מעט כסף לשלם לי בעד התכבוסת אשר הבאתי לך לפני שבועות אחדים. קולה רעד ובעיניה נראו דמעות. עמדתי כאיש שנטרפה דעתו עליו, לבי הכה בי בחזקה וגלגלי אש ירוקה עפו ורצו מול עיני. מששתי באצבעות רועדות, כמו בקדת, בכיסי, אַף כי היטב ידעתי כי ריק הוא.
– בערב אבוא אל ביתך והבאתי לך כסף, – גמגמתי בלשוני.
– אנא, אדוני, אל תשכח… הדבר נוגע עד הנפש, נכדי הקטן חולה זה ימים אחדים…
– לא אשכח, לא אשכח! – הבטחתי לה. ובלבי לא ידעתי איך ואיפה אשיג היום כסף.
הכובסת הזקנה עמדה רגעים אחדים על מקומה בלי אומר ודברים, ותאנח ותצא.
– מה לעשות? איך להשיג כסף בעד הכובסת? שאלתי את נפשי. – אלך אל פּוטיאל ואלוה ממנו שקלים אחדים… אָמנם לא נעים לי לעשות כזאת, אך הבושה היא “מותרות” לעני כמוני. אם אקבל איזו עבודה אשיב לו את השקלים אשר ילוני. הנחתי את אפּלטון ואלך אל פּוטיאל.
באתי אל בית מלונו. אך צעדתי על סף חדרו, והנה שפתיו מלאות תלונה:
– למה עזבתני לנפשי בעיר נכריה. בין אוכלי-אדם אלה- חכיתי היום לקראתך שעה, שתים, שלש, ארבע, ואתה לא באת, ואחשוב בלבבי כי גם לא תבוא עוד אלי, כפי הנראה לא נעמה עליך חברתי…
– לא יכולתי לבוא אליך, יען כי הייתי עסוק בלמודי.
– ומה התועלת היוצאת מהפילוסופיה שלך?
– האם ערבה עליך שנתך?
– לא ישנתי כל הלילה: הכרים דקים כלביבות והכסת כבדה ועבה, כמעט נחנקתי תחתיה… בבוקר בקשתי את המשרת כי יביא לי תה. האמנתי כי יביאו לי מיחם רותח, כנהוג בחברת בני אדם, והנה, יקחם אופל, הביאו לי מין כלי מלא מים פּושרים וחצים מלאים עשבים סרוחים, ובליל זה יקרא בלשונם תה. חא-חא-חא!
אנכי לא עניתי אותו דבר, יען כי תמונת הכובסת הזקנה. הנואשה לא סרה מעיני רוחי.
– אבל למה זה נשב בחדרי הצר, – הפסיק פּוטיאל את הדומיה, – האם אין בקרית-מלך זאת דברים נפלאים, סגולות- מלכים ועוד דברים כאלה. הראני נא, קרובי, את תפארת העיר וצבי עדיה. כי מה יאמרו הבריות, אם אָשוב הביתה וישאלוני מה ראיתי פה, ואני אהיה כאלם בל יפתח פּיו.
הביאותיו לבתי-משכית, הובלתיו לאולמי-התמונות והפּסלים.
פּוטיאל רץ מחדר אל חדר ובסקירה מהירה עבר על-פני האוצרות היקרים. וצר היה לו על שנאסר למשש הכל בידים…
– ומה, המצאו חן בעיניך כל הדברים האלה?
– טפו, טפו! – ירק פּוטיאל שלש פעמים – אני האמנתי כי תראה לי דברים יקרים ונפלאים באמת: כלי זהב ואבני שוהם. סגולות מלכים ורוזנים, והנה מה תחזינה עיני: אלילים, פּסילים, בתולות ערומות, חצופות, מופקרות, כל גבר תועבה והבל… טפו, כל חלומותי על ראש האשכנזים השוטים האלה, העומדים פּה ומתפּלאים ומשתוממים למראה כל ה“שטותים” האלה.
– הלא חכמת חרשים וחושבים היא!
פּוטיאל משך בכתפיו, שרק בשפתיו ויקרא: הזאת היא חכמת חרשים? ראה נא, שם על התמונה הגדולה מצוירים קבצנים, יחפים, בבגדים קרועים וממולאים, וגם תמונה כזו משובצה פה במסגרת זהב.. שגעון!
מאולמי התמונות הובלתיו אל מחלקות הסגולות העתיקות: אלילי גויי קדם, שרידי מצבותיהם, חמניהם; כלי ביתם ותשמישם וקברי מלכיהם ונביאיהם.
– טפו… טפו… מה אני רואה פה: שברי כלים עתיקים, גרוטאות ופשוטי כלי מתכת שכבר אכלתם החלודה, אלילים בזוים וצלמי זכר.. הבל הבלים… כל התהו הזה איננו שוה אַף פּרוטה אחת… נברח נא מהשקוצים האלה.
יצאנו. ישבנו על אחר הספסלים בגן מול בית-המשכית. פּוטיאל התבונן אל הבית הנפלא אשר נבנה גזית בידי הארדכלים, הבנאים והחושבים ששכללו את יפיו.
– כמה כסף השקיעו בבנין משונה זה, – קרא פוטיאל, עיניו אורו ופניו הפיקו תמהון, – אילו היה החצי מהכסף הזה בידי, כמה עסקים הייתי יכול לעשות; והם, האשכנזים, הנבערים מדעת, בנו ארמון רם ונשא כזה, למען יתלו על קירותיו גזרי בר, סמרטוטים משוחים בששר ולמען ימלאו את אולמיו ותאיו היפים בשברי כלים מדור המבול….
לא שמעתי את סוף דבריו, כי באזני צללה קינת הכובסת: “הילד – הוא נוטה למות ובידי אין אַף פּרוטה לקנות סמי-רפואה”.
החלטתי בשעה זו לבקש מפּוטיאל כי ילוה לי שקלים אחדים, גם חברתי בדמיוני את סננון הבקשה, אולם בשום אופן לא יכולתי להוציאה מפי. חשתי כי פני אָדמו כסרטן מבושל, קדחת עברה בכל בדי עורי כזרם חשמלי ולשוני דבק אל חכי.
פּומיאל כאילו חש והרגיש, בחוש-דק, את הסכנת הצפויה לכיסו, – נאנח.
– על מה אתה נאנח? – שאלתיו.
– הנני נאנח, – ענה פוטיאל בקול עצוב, יען שרואה אנכי כי כסף יחסר לי להוצאותי המרובות פּה. לא הרביתי לקחת אתי כסף מביתי, כי לא ידעתי שהשקלים מתמזמזים פּה בין האצבעות והאשכנזים חוטפים אותם כאילו אחזם בולמוס…
– ואני חפצתי לבקשך, כי תלוה לי שקלים אחדים…
– שקלים אחדים? גם זה כסף? הא לך חמשה עשר שקלים.
רצתי בשמחה אל הכובסת הזקנה ואשלם לה את חובי.
לתודותיה וברכותיה לא היו קץ, וגם אני הייתי באותה שעה אסיר- תודה לפוטיאל אשר הצילני ממוסר כליות ומדכדוכי נפש. שבתי לבית-מלונו של פּוטיאל, אשר חכה לקראתי, כי קשה היתה עליו הישיבה בדד בין אנשים זרים לו.
הביאני נא אל בית שיר וזמרה! – בקשני פּוטיאל.
התלך אתי אל התזמרת של הימן, הוא המנצח בנגינות היותר גדול אשר במדינה הזאת?.
– האדע אנה ללכת, האדע מה לראות ומה לשמוע בעיר הומיה זו; כמדומה לי, שגם השד בעצמו לא ימצא פה את ידיו ורגליו; הן בידך נמכרתי, עשה בי כטוב בעיניך. אתה חפץ כי נלך אל התזמרת של הימן, יהא אל התזמרת של הימן, כי אני לא חילק ולא בילק אדע.
באנו אל בית-השירה. המגננים הרימוני על על כנפי זמרתם.
נפשי רחפה על פני ים רגשות וצלליהן; באותה שעה שכחתי את המציאות הדה והמלאה נגעים ופגעים; נסחתי מעולמי הקטן והאפל ולפני נגלו מרחב ומרחק מלאים אור וחיים. אולם פּוטיאל הפּילני פעמים אחדות משמי דמיוני ארצה, כי הגיע שזני זמזומו: מחיר הכרטיסים רב הוא, רב מאד…
ככלות התזמרת, שהיתה מצוינה ונפלאה במינה, פּנה אלי פּוטיאל ויאמר: – אני האמנתי כי ישמיעוני פה בעד כספּי נפלאות ונצורות.
האמנתי כי המלאכים בעצמם יאמרו פה פרק בשירה וצפרי גן-העדן יצפצפו בקול. תחת כל אלה יצא על הבימה “מכשף” זקן, הוא המנצח בנגינות הגדול שלך, ויניע שבטו הנה והנה לארבע רוחות השמים, וישמיעו המנגנים קולות משונים ברעש ושאון, עד כי החרישו אָזני. האמת אגיד לך, כי בכנורו של ישראל העור אשר בעירנו הנני מוצא הרבה יתר נעימות וטעם מבתרועות החצוצרות וכל זני זמרא האלה. השמעת איך מנגן ישראל “כל נדרי”? כפּרתו יהיו כל המנגנים האלה.
ועתה, בשובי הביתה אחר חצות הלילה עיף ויגע, האוכל ללמוד? התחדור פילוסופית אפּלטון אל מחי המלא מעניני פוטיאל?
8 נובמבר, 1892.
אתמול באו אלי אחדים מחברי היושבים אתי על ספסל אחד בבית מדרש המדעים. ובדירתי החליטו פה אחד ללכת אל מעון התלמידה חלמיש. עלמה זו מפורסמת היא בהקולוניה הרוסית- העברית כ“ראש המדברים” בכל מקום; דירתה היתה מקום-ועד לכל התלמידים האוהבים להרבות להג ולהתווכח בכל ענין ובכל נושא. מתחלה סרבתי לחברי ולא חפצתי להלוות אליהם, כי זה ימים אחרים הייתי שקוע בלמודי ובהשעורים ששמעתי מפּי מורי. אולם חברי כמעט שהכריחוני לבלי הפּרש מצבורם הקטן. ואם אסתכל היטב בנפשי, אז אומר כי חברי לא הכריחוני כלל, כי אני אמנם בעצמי חפצתי לעזוב את כתלי חדרי הצר… האותיות המתות העסיקו רק מחי, אבל לבבי היה ריק מרגש, ואני בקשתי חיים, חברה, שאון…
באנו אל מעון התלמידה חלמיש. חדרה הגדול והרחב היה מלא עשן עלי-מרורים, ער כי לא נראו פני הנאספים. כאשר הסכינו עיני מעט אל הערפל-המחניק הזה התבוננתי אל פּני התלמידה חלמיש, אשר הציגוני לפניה בפעם הראשונה. שתי עיניה הגרולות והשחורות פּתוחות ומכונות ישר אל פּני המדבר אתה. מצחה גבוה ורחב כמצחו של איזה מלומד מומחה. שערותיה השחורות ככנפי עורב גזוזות וקצרות. צוארה עב ושמן וראשה הגדול יושב עליו הכן. פּניה עגולים ושזופים ולא עובדו בפוך וכחל. על חוטמה הקצר והעב, יתר מעט מכפי המדה, רכבו משקפים. פּיה צר ושפתותיה “בשר ודם”. צר לי על שאין אני יכול להמשילן לשושנים, יען כי במשל זה תהיה החנופה נכרת יתר מדי, והחנופה, אומרים חברי, היא תועבת נפשה. חסונה כאלון או כארז, או כמין עץ אחר שאיננו לא במקרא ולא במשנה.
על הספה השתרע פּרקדן אחד התלמידים. פניו מלאים אבעבועות גדולות וקטנות, עיניו מפיקות עזות וחוצפּה, אותה החוצפּה המיוחדת שאנו מוצאים בקרב בני בלי-תרבות, חוצפּה, שאין בה עוז הנפש ואומץ-הלב, כי אם הוללות ומשובה. בפיו היתה סיגרה מקומטה מעלה צחנה. אחד הסטודנטים ישב על השלחן ורגליו מקופּלות תחתיו, שני תלמידים היו מסובים מעשה שכיבה ויתנועעו יחד עם הכסאות, כאילו היו מוטלים בעריסה העשויה לדבר. אחד הסטודנטים, ארוך וכחוש, כאחת השבלות הדקות, ישב על שלחן-הכיור ושערותיו סבוכות ובלתי סרוקות וישרוק בפיו איזה פּזמון משונה. תלמידות אחרות, כמעט מכוערות ובלתי צעירות כל כך, חבקו זו את זו ותתכוצנה בשבתן על המטה, אשר עליה שכבו גם הבגדים העליונים של כל הבאים. התלמידות החזיקו סיגרות דקות בפיהן וימוצו את עשן הטבק בעקימת שפתים מיוחדה, שחשבוה לתנועת חן ונועם. כל הנאספים, התלמידים והתלמידות. המו, רעשו בהתלהבות עוברת כל חוק וגבול והתוכחו בענינים מדיניים, מדעיים וספרותיים. בקפיצה גסה אחת עברו מנושא לנושא. עוד לא גמרו וכוח זה והתחילו באחר. כל המסובים רפרפו, רפרוף משונה, על פּני ענינים רבים ושונים בבת-אחת, נוגעים ואינם נוגעים אַף בשטחם החצוני של הדברים.
נשתה-נא תה! – קראו פתאום הנאספים.
אָמרו ועשו. זה מלא את המיחם – מיחם זה היה קנין הרבים – מים וזה הניח גחלים בארובתו; זה הצית את הגחלים בשבבי עץ דקים, וזה נפח בהן במלוא לסתותיו. כעבור רגעים אחדים שלף אחד הסטודנטים נעל מעל רגלו ויעשהו למפּוח לפחת בהגחלים אשר לא נאחזה בהן האש היטב. עוד מעט והרתיחו המים שבמיחם והתבולל הקיטור בעשן הסיגרות ויעבה הערפל עוד יותר. חלמיש העמידה את המיחם, שהיה גדול כיורה ערבי, המכוסה חלאה, על השלחן, שהיה ערום מכל מפּה, ואיש לא עזר לה. אחד הסטודנטים הביא מחנות דגים-מלוחים וככר לחם. הנאספים התנפלו על “המעדנים” האלה בידיהם, בלי אשר השתמשו בבכין ומזלג כלל, ויבלעו את הלחם, ויאכלו את הדגים-המלוחים על קרבם וכרעיהם, זנביהם וראשיהם, ויגרמו וימוצו גם את חוטי שדרותיהם, ולא הותירו מכל הנתן על השלחן אף “שריד ופליט”.
בשעת שתית התה שבה חלמיש אל שיחתה, אשר נפסקה על ידי בואנו.
8 דצמבר, 1892.
גם אנכי הייתי בין המלוים את חברנו נפתלי המת. עמדתי בבית-העלמין עד סתימת-הגולל. כמעט כל התלמידים אשר באו אל הלויה, הספּידו את המת. המליצות והדבורים המפוצצים היו חמים מאד למרות הקור אשר בחוץ ואולי גם בלב. חברי המת שמע עתה בפעם הראשונה פרזות יפות, מבלי אשר הביע מחאה בגועל נפשו. הפּעם שתק. האלמנה הצעירה אשר עמדה אצל הקבר היתה נאלמה כהמת בעצמו, וגם מראה פניה לא היה טוב ממראה פניו. תולדות הזוג הן פּשוטות מאד אבל גם, מעציבות מאד. חברי המנוח הכיר את אשתו מיום אשר הכיר את המחסור, ואת המחסור ידע והכיר עוד בילדותו.
הוא בא הנה ללמוד ולהשתלם במדעים, למען יוכל להיות לעזר בכשרונותיו לאחיו העניים בני ארצו. רעיתו באה אתו הנה להיות לו לעזר בעבודתה וגם להרחיב את חוג ידיעותיה. הוא שקד על למודיו ולפעמים גם על איזו עבודות ספרותיות, והיא שקדה על עבודת התפירה ותכלכל את מחסורי הבית, כי גם שלשה ילדים היו להם.
אמנם משכורתם לא הספּיקה כל צרכיהם, אַף כי צרכיהם היו מועטים ומצומצמים מאד, אך הם היו מלומדי מחסור. קב החרובים של חנינא, – גם זה היה כעין מותרות בעיניהם. פּעמים רבות החליט בלבו לעזוב את תלמודו ולשוב לרוסיה, למען יהיה שם מורה- ילדים, ולא תשא עוד רעיתו את עול הרחים הכבד על צוארה הכחוש.
הוא ראה כי אהובת לבו מאבדת את בריאותה על ידי כל תחיבה ותחיבה, אשר היא עושה במחטה, ויהיו עליו למודיו למשא. אולם היא לא נתנה אותו לעזוב את האוניברסיטה. לבל ישאר בחצי הדרך. היא העלימה תמיד מעיניו את מחלתה היא, וגם הוא לא התאונן מעולם באָזניה על אפיסת כחותיו הגופניים ועל כבות נר חייו.
בשארית כחותיו התאמץ להרבות עבודתו הספרותית, למען תמעיט היא את עבודת התפירה, אבל כל אשר כתב – כתב בעיון, במתינות ובישוב הדעת, ויהי שכרו מעט מאד. גם היא חגרה כל כחותיה להרבות עבודתה החייטית, למען ימעיט הוא לכתוב, כי היא ראתה שהכתיבה בלילות אחרי ימי עבודה מדעית מקצרת את חייו, אולם התלמידות העשירות אשר נתנו לה עבודה, התאמצו לקפּח את שכרה.
ובכן עבדו שניהם בלי הרף יומם ולילה ועיניהם היו נשואות אל היום אשר יגמור את חק למודיו ויבואו אל המנוחה בתור עובדים וזורעים על אדמת בני עמם. הם קוו ליום, אשר ילדיהם לא יסבלו עוד רעב. מלאכי שלום רחפו בכל פּנות חדרם הצר. הם ידעו על מה ולמה הם סובלים מחסור.. מטרתם היתה תמיד לנגד עיניהם, בסוף הזמן הזה היה עליו לקבל תעודת “דוקטור”, כי הדיסרטציה שלו נתקבלה בירי המורים ברצון רב. הם התפּלאו על בקיאותו הבלתי מצויה, על חריפות שכלו, רוחב מבטו ועומק הגיונו.. בני- עוני אלה קוו, כי עוד מעט, עוד פּסיעה קטנה אחת – והם קרובים אל מטרתם; הם קוו, כי עוד מעט ויגיעו אל החוף, אשר חתרו אליו זה שנים רבות בכל מאמצי כחם. נפתלי עבד בחדשים האחרונים עבודה העוברת את גבול כחותיו של אנוש אָנוש. הוא לא הרגיש, כי שמן חיתו, מיץ עצביו כבר כלו ויבשו. הוא לא חש את נשימתו הקרה של המות, הצועד לנגדו בצעדי ענק.. הוא ראה את החוף הקרוב ויושט את ידיו – והנה קפץ עליו המות ויבלעהו. אולם המות לא קפץ עליו פתאום, כי האורב הזה ישב בחדרו, היה צפון בתנאי חייו וקיומו.
עתה נשארה האלמנה ושלשת ילדיה, היתומים הקטנים, כספינה שבורה ומטורפה בלב ים.. לשוא היה כל עמלה.. לשוא הביאה את כל קרבנותיה – עד החוף לא הגיעו. עתה תחוש גם היא את קרבת המות.
והיתומים הקטנים? היחושו התלמידים והתלמידות, אשר פּיהם ידבר ראמות וגבוהות, אשר הרבו להלל את המת בהספּדיהם, – היחושו מתקני-עולם אלה לעזרת הנפשות הרכות? אבל אין כחם של חברי אלא בפה.. כל גבורתם היא הפרזה הריקה ולא יותר.
18 דצמבר, 1892.
התלמיד אבן-טוב מקבל מהוריו כסף רב מדי חודש בחדשו, ובכל ואת יסבול מחסור נורא, כי ביום קבלו את הכסף יחלקו לחבריו וגם לאנשים זרים לו. אם יש כסף בידך, אָז יפזרו לכל הבא אליו ראשונה על מנת להחזיר או שלא להחזיר. בחורף הוא לבוש בגדי קיץ, ובקיץ ילבוש בגדי חורף ישנים, גם את מעילו, גם את כתנתו יפשיט מבשרו ויתנם לכל מבקש. על חשבונו יאכלו רבים ממכיריו בבתי-המזון והוא בעצמו ירעב, פּעמים רבות, ללחם. נדיבות זו בלא תכלית ומטרה היא. הותרנות הקיצונית הזאת עורת היא ותבוא תמיד במקום שאיננה דרושה כלל, או גם למותר היא, ובמקום אשר יש בה צורך – שם איננה. הותרנות הנפרזה הזאת, מספקת לבעליה רק לימים מועטים, ואחרי התלהבותה הראשונה תגרור אחריה ריאקציה איומה. הן חזיון מצוי הוא בקרבנו לראות צעיר לימים שהוא איש הרוח וטוב הלבב כאבן-טוב. וכעבור איזה שנים יהיה לקשה-לב ולאיש בלתי הגון. נדיבות זו איננה מרימה לא את נפש בעליה ולא את נפש הנהנים ממנה. כי יסודתה – פחזות וגם נדיבות-רוחם של תלמידינו אין לה ערך קיומי, כי גם עשירותם השכלית לא רב מחירה. כאשר יבוא איש מן החוץ וישמע את וכוחיהם, יאמין ברגע הראשון כי יש פה עושר רוחני, אבל עשירות זו יש לה רק ברק, יש לה קליפה ואין לה גרעין, ואינה אלא תהו מוזהב ובהו נוצץ.
חברת תלמידינו פה היא כיורה רותח. יש בה חיים ותנועה, רגש ושאון, אבל הקיטור היוצא מיורה זה אינו מכוון לצד ידוע. איננו מוסב להניע את מכונת החיים והתרבות, כי אם יתנדף ויתפזר במרחבי האויר.
בעלה של רחל היה איש גדול בתורה, אבל היא לא ידעה מה טיבה של גדלותו. היא ידעה רק אחת, שבפניה אינו מסתכל ושיחה אינו מרבה אתה.
רבים כנו את בעלה בשם “גאון”, אולם רחל לא ידעה גם הוראתה הנכונה של מלה זו. רק אחת ידעה, שבעלה שקוע בספריו יומם ולילה. את מה שהוא מבקש בספריו הגדולים והכבדים ומה הוא מוצא בהם; בשביל מה יהללוהו כה הבריות ומדוע מקנאות רבות מבנות גילה ב“אשרה”, – זאת לא ידעה.
רחל ידעה כי נשואה היא לבעלה כדת משה וישראל, אבל היא לא ידעה מה תורת הדת הזאת, ומדוע שמו משה וישראל, אשר לא עשתה להם רעה מעולם, אסורים על ידיה. היא היתה נאמנה לבעלה, מבלי דעת כי נאמנה היא לו. היא גם לא ידעה שיוכל היות אחרת; גם בהרהוריה לא ידעה בגד ומעל.
רחל ידעה, שאם היא לילד יפה בן שלש שנים, אשר השתעשעה בו כל הימים; אבל היא לא ידעה איך ומדוע היתה לאם, היא לא ידעה כי יפה היא; רק הרופא הנוצרי, אשר קראה אל ילדה שנחלה פתאום, השמיע זאת באָזניה בפעם הראשונה. מדוע ולמה הגיד זאת באזניה? – לא ידעה ולא הבינה. היא רק יודעת כי אודם הבושה כסה את לחייה בשמעה כזאת מפּיו, אם גם נעים היה לה לשמוע דברים כאלה.
ומעת אשר קם ילדה מחליו חדל הרופא לבקר את ביתה. כמעט התעצבה אל לבה על כי נתרפּא החולה הקטן ואין לו עוד צורך בעזרת הרופא, אשר דבריו היו כה נעימים וכה חדשים.
יש אשר נדמה לה שהיא בעצמה חולה ועזרת הרופא דרושה לה וכמעט היתה נכונה לשלוח אחריו, אולם בכל פּעם אשר עלה רעיון כזה על לבה, הבליגה על יגון רוחה ומחלת נפשה ולא מלאה את חפצה זה. בסתר לבבה הכירה אמנם שהיא מתגעגעת על הרופא לבן־הפּנים ושחור העינים, אבל היא לא ידעה מה פירושם של הגעגועים האלה.
כפושעת וחוטאת היתה רחל בעיניה מיום אשר שמעה את חלקותיו של הרופא ולא גרשה אותו מעל פּניה. היא אמנם נסתה להצדיק את נפשה, כי רק בשביל ילדה החולה היא סובלת את דברי המסית והמדיח, אבל בסתר רוחה הכירה וידעה, כי נוטה היא אָזנה לדבריו, יען כי מושכים המה את הלב וצודדים את הנפש. היא ידעה אָמנם כי עון נורא הוא לשמוע דברים כאלה מפּי גבר זר, ומה גם אם נכרי הוא, על כן לא הרהיבה עוד להרים עיניה אל בעלה ואל הוריה. היא האמינה שחטאתה כתובה בעיניה וחקוקה על מצחה הלבן כשיש.
בעלה אמנם לא הרגיש בדבר וגם הוריה לא הביטו בה און, אך ברוחה באו חליפות: פּחד נסתר ושאיפות עוד יותר נסתרות. מוחה, אשר היה שאנן מנעוריה, החל לעבוד עבודה רבה, ולבה, אשר היה כנחל זך ושוקט, היה מעט מעט לים נגרש.
היש איזה כשוף בדבר? הקרובה היא להשתגע? או אולי כבר נשתגעה? רחל לא ידעה לענות על שאלותיה אלה.
* * *
רחל יושבת עגומה; מבט עיניה הגדולות והעמוקות תועה הנה והנה; פּעם היא נשקפת מבעד החלון ופעם היא נוטה אָזנה אל הדלת.
והנה הדלת נפתחה – והוא בא. רעד חזק עבר בכל יצור גוה.
–?…
– הכל בריאים בביתי, ומה לאדוני פה?
– לא רק רופא אנכי, כי אם גם חולה…
–?…
לא רק רופא אנכי, כי אם גם משורר אנכי… אני מבקש את היופי, אני כורע לפני היופי… היופי הוא אלהי, ואת הנך סמל היופי.'.. את אלהי – ולפניך אני משתחוה…
–אָמנם, חולה הוא אדוני…
– ובידיך לרפאני…
– לא אבין דברי אדוני…
– על כן משורר אנכי…
– משורר? מה זה משורר?
– דבורת־אדם אנכי, הנני מבקש את הפּרחים…
– האם גם אני פרח, כי כה תבקשני, כי כה תדרוך את מנוחתי זה שבועות וחדשים?
– פּרח הפּרחים…
– אָנכי – פּרח? – אולי רק פּרח נובל…
– על כן אהיה לך כטל…
– חידות המה לי דברי אדוני…
– לא פרח נובל הנך, כי אם שושנה, אשר עוד לא התפּתחו עליה, אשר עוד לא שאפה אל קרבה קוי־אור ומגד שמים.
– בי אדוני, אל תדבר באזני כדברים האלה…
– כמה שנות גברתי?
– עשרים ואחת… ולענין מה?
– עשרים ואחת! וגברתי טרם ידעה אהבה, טרם טעמה חיים, אף שגברתי בעצמה היא מקור החיים, מקור האהבה…
– עבריה אנכי, אשה חולה אנכי, חולת־הנפש; החיים זרים לי, אַף שלפעמים… אַך אחת היא…
– ואני רוצה להיות רופאך…
– וילדי?
– גם את ילדה הנךְ!
– ילדה שכבר קפצה עליה זקנה…
– על כן אָשיב לך עלומיך, עלומיך אשר לא התענגת עליהם…
– העלומים, אדוני, לא ישובו… מה שהיה – כבר אין…
– את אשר היית לא תשובי אָמנם להיות… אבל אחרת תהיי: יצור יותר נעלה, יותר יפה, יותר נעים, יותר מפותח ומושלם, אם אַך רוצה את להיות; היי את אשר תהיי, – אבל היי!
הפסקה קצרה ודומיה עמוקה. עיניה נטויות לארץ ופניה חורים כפני מת ועיניו הוא נטויות אליה.
הוא הפסיק לראשונה את הדומיה:
– תני לי את ידך.
– למה לך ידי?
– ידך כל כך ענוגה, כל כך יפה ורכה, ודפיקות הדם הנוזל בעורקיך הדקים מספּרות לי על חיים מסותרים שעוד לא נתגלו; על געגועים עזים שעוד לא נתמלאו; על סודות נעלמים, אשר איש לא ידעם…
– את ידי כבר נתתי לאיש…
– אבל הלא לא את לבך…
–?!
– אמרי נא, שושנת־העמקים, היש ברצונך את להיות שלי, התאבי כי אהיה שלךְ? אמרי נא, התוכלי, התעצרי כח להתרומם אתי אל מרום פּסגת החיים, האושר, האהבה?…
– שלך לא אהיה לעולם… לא אוכל להיות… בעמק נולדתי ובעמק אמות…
– בעמק נולדת, אבל הנך בת־ההרים, שירת הגובה, געגועי המרחק…
– מלים יפות… ואני הנני רק עבריה פשוטה, אם לילד ושפחת־החיים… כנפים אין לי…
– יש לך כנפים מסותרות, ורק רצון אין לך להניע אותן…
– ומה אדוני דורש ממני?
– אין אני דורש ממך מאומה… לא לקחת ממך דבר אנכי חפץ, כי אם להשיב לך את כל הנשגב, היפה והטהור שיש בנפשך מבלי יודעים; משלך אתן לך… אם את אינך מרגישה את נשמתךְ, הלא אני מרגיש אותה ואת גדלה ואת עמקה… מה אני דורש? לא לקחת ממך דבר אני רוצה, כי אם לתת לך את כל הנשגב, היפה והטהור שיש בנפשי אני…
– חידות המה לי דבריך…
– כולך הנך חידת החידות, ואני חפץ להיות פּתרונך.
– את חדתי לא יפתור אדוני…
– אם תפקחי את עיניך, אם תפתחי את לבך, אָז תפתר גם חידתך, ואָז תחושי את החיים בכל מלואם ועמקם…
– את החיים? ומה המה חיים?
– החיים המה גן־עדן מלא פרחים יפים, צפּרים מזמרות, פּרפרים טסים; החיים המה שלשלת של מחשבות ורגשות, פּעולות ומעשים, שאיפות וגעגועים; החיים המה גן־עדן של אהבה…
– אומרים: על פּתחו של גן־עדן להט החרב מתהפּכת, ובגן־עדן עצמו נחשים זוחלים…
– החרב דוקרת והנחשים נושכים רק את האנשים הזוחלים, רק את האנשים־הרמשים… אמרי־נא, מלאכי, התלכי אחרי? התמירי את הברית הישנה בהחדשה?
בחדר הסמוךְ נשמע קול ילד בוכה.
רחל היתה שקועה רגעים אחדים במחשבותיה, ופתאום התעוררה ותקרא:
– עבריה נולדתי ועברה אָמות…
– כן, אולם…
– הלא את תשובתי כבר נתתי לאדוני… ילדי בוכה והוא קורא לי…
* * *
הרופא עזב את חדר רחל בלב נשבר ואיש לא ידע בבואו ובצאתו…
ורחל אמצה את ילדה אל לבה, ובנשקה אותו הרטיבה לחייו בדמעות עיניה…
ואיש לא ראה את הדמעות, ורחל לא ידעה על מה היא בוכה…
תקון ליל שבועות, אגודת־פּרחי־השדה ורחל היפה, – כל הדברים האלה צרורים ושמורים באחת מפּנות מחי בזכרון אחד.
אי אפשר לי לפתוח את ה“תקון”, מבלי אשר יעלה על לבי זכרון הפּרחים וזכרונה של רחל.
בליל שבועות צמחה בלבי אהבתי הראשונה. בו החילותי לאהוב את רחל ואת אחיה, פּרחי־השדה, פּרחי־העמק. אהבתי לרחל היתה טהורה ותמימה כאהבתי להפּרחים, ואהבתי להפּרחים היתה עזה ויוקדת כאהבתי לרחל.
זה היה לפני שנות מספּר. עודני אָז בימי עלומי. בתוך עמי ישבתי, ואת מצותיו ומנהגיו שמרתי. יקרים וערבים היו עלי כל מועדי ישראל וחגיו, אך חג מתן־תורתנו היה מכובד ונעים בעיני יותר מכולם.
ליל שבועות.
אני ואבי יושבים ואמרים “תקון”, פּסוק אחר פּסוק, בקול אחד ובנעימה אחת, פּסוק מזה ופסוק מזה, פּרשה מזה ופרשה מזה, ואנחנו עוברים בקפיצות ודלוגים מספר לספר, מתורה לנביאים, מראשונים לאחרונים. ואין אנחנו מרגישים את חסרון הפּרשיות והעדר הפּסוקים. קרעי המקראות התאחו באופן היותר טוב. באי־הסדר מצאנו סדר נפלא.
שעה אחת אחר חצות־הליל. בלגימות יותר גדולות ויותר נחפּזות הננו גומאים ובולעים את בליל־הפּסוקים. כבר מלאנו את כרסנו בתורה ובנביאים. אָבי כבר מתנמנם; עיף ויגע הוא. גם מחי מתנמנם מעט; רק רעיון אחד מנקר בו ואינו מניחו לישון. מדוע נגלה אלהים רק לאבותינו? מדוע שמעו רק הדורות הקדמונים את אלהים הקורא אליהם?
מדוע?
ואני שואף בכל אש עלומי, בכל עוז דמיוני למראות אלהים, לגלויים חדשים.
אבי מגבב את טלאי הפּרשיות, טלאי על גבי טלאי, מתוך שינה רפויה, עד כי לבסוף היא תוקפת אותו ו“התקון” נופל מידו.
יצאתי בחשאי החוצה; שקט ודממה. הבתים הקטנים מוארים במסכנות, בנרות־חלב יחידים. מהחלונות הפּתוחים תשמע אמירת ה“תקון”, אמירה של חובה, אמירה מיכנית, עיפה. נשאתי עיני השמימה. ראיתי כוכבים נוצצים, כוכבים נופלים במהירות עצומה לאיזה תהום אין־סוף. אותם השמים ואותם הכוכבים שאני רואה מדי לילה בלילה.
הלילה הזה הלא היה לפנים ערב מתן־תורה, ערב גלוי־אלהים! ועתה כמה חולין! כמה שכיחיות! כל הרחוב עיפה. השכנים קוראים מתוך נמנום, מתוך ליאות את אותן הפּסוקים, את אותן הדברות שנשמעו מתוך קולות וברקים במעמד כה נשגב, כה נפלא.
ומה אויתי כי יפתחו, כי יבקעו גם עתה השמים השקטים! ומה השתוקקתי כי ירד אלי, אלי בעצמי, מלאך ממרום, כי יכרה את אזני וישמיע לי אמרות אל!
ובעודני יושב שקוע במחשבותי נגשה אלי בלאט, כמתגנבת, רחל, בת אחת השכנים הקרובים.
– שעמום בבית, – לחשה רחל בקול מלא שירה כבושה, – אָבי קורא דבר־מה בספר זה שעות רבות בלי הפסק, ואני איני מבינה מאומה… באר נא לי את פּתרון החג ופתרון הדברים שכל הגברים קוראים עתה…
אנכי בארתי לה את הענין של מתן־תורה ככל הכתוב וככל אשר האמנתי אז בלבי.
– אמור נא לי, – קראה רחל אחרי התעוררה מתוך דומיתה, – מדוע ירד אלהים לתת לנו את עשרת הדברות, ולא ירד לגלות לנו את הסוד בשביל מה ולאיזו תכלית הננו חיים ומה המה החיים בעצמם?…
– את זאת עלינו לבקש בעצמנו, על כן נתנה הבחירה בידי האדם…
– אבל איך ואיפה עלינו לבקש?… איך יכולים אנו בעצמנו לדעת מה המה החיים?… כמדומה לי שאין אנחנו חיים כלל, כי אם חולמים… כמדומה לי שאין כל בחירה בידינו, כי אם איזה הכרח שולט בנו, איזה יד דוחפת, מושכת, מקרבת, או מרחקת אותנו…
הבטתי בחרדה אל פּני רחל שישבה כחולמת, כסהרורית. שמעתי את קול דפיקת לבה ואת נשימותיה התכופות. שאלותיה ודבריה היו כחידה בעיני. במחי נצנץ הרעיון: אולי משתגעת היא… לולא זאת איך היתה מרהיבה לגשת אלי יחידה בלילה… איך היתה שואלת שאלות מוזרות כאלה, שאלות שיש בהן מעין ספק, מעין פּקפּוק בהשגחה העליונה…
רחל הפסיקה את דומיתי וחוט מחשבותי הסבוכות בשאלה חדשה:
– היודע אתה על פּה את עשרת הדברות, שבשבילן הטריח אלהים את עצמו לרדת ארצה?…
– ואת אינך יודעת אותן? – שאלתיה במקום תשובה.
– הורי ומורי לא למדוני את הדברות האלה… על כן חשקה נפשי לשמוע אותן מפּיך, דוקא מפּיך…
אנכי תרגמתי לה את עשרת הדברות אחת, אחת…
– – – – – – – – – –
– לא תרצח!
– ח־ח־ח! הראית מימיך יהודי רוצח? “לא תרצח”! דברים מצוים כאלה יוצאים מפּי הגבורה… אני חושבת, כי אין כלל רוצחים, שופכי דם־אדם בעולם, כי כל זה כתוב בספּורים לילדים… הלאה!
– לא תגנוב!
– ולמען צוות דברים כאלה ירד אלהים מן השמים! ומי לוקח ומי גונב דברים השייכים לאחרים? הלא גם תינוק קטן יודע שאסור לגנוב… אני חושבת, כי אין כלל גנבים בעולם, כי אי־אפשר לגנוב את הדברים השייכים באמת לאחרים… את מחשבתי, את רגשותי, את נפשי הלא לא יגנבו… הלאה!
– לא תנ….
פּני רחל אדמו. אחרי כן פּנתה אלי ברוגז:
– איך לא התבוששה התורה לכתוב דברים גסים ומגונים כאלה…
נעתקו מפּי מלין.
דומיה.
רחל הושיטה לי צרור פּרחי־שדה ותשסע את הדומיה בשאלה:
– האוהב אתה את הפּרחים?
שחקתי במקום תשובה.
– מה אתה שוחק? – שאלתני רחל.
– ואיך לא אשחק, אם את שואלת אותי שאלה מוזרה כזאת: האוהב אני את הפּרחים? ואיך יכולים לאהוב פּרחים, היש להם נפש, התחיים נשמה?
– אבל אותי תאהב? הלא לי בודאי יש נשמה…
אָז הסתכלתי בפעם הראשונה בעיני רחל, – והנה הן נוצצות עוד יותר מכוכבי שמים, ומפי נמלטה השאלה:
– ואת אוהבת אותי, הלא גם בי שוכנת נפש אדם?
– בכל לבבי ונפשי…
אָז חשתי, הרגשתי בכל עצבי־נפשי כי גם אלי נגלה דבר־מה במראה, בתמונה חיה, לא בחזיון ולא בחלום, כי אם בהקיץ. אָז שמעתי קול מדבר אלי מתוך הפּרחים, מתוך עיני רחל, מתוך כוכבי השמים… אָז חשתי כי נפקחו עיני ואראה את אשר לא ראיתי עד אָז:
לא אלהי־האהבה, כי אם אלהי השנאה והקנאה עור הוא…
(ציור).
במסבה של רעים, גברים ונשים, התוכחו על אדות היחס הטבעי והתרבותי בין שני המינים. על הפּרק עמדה השאלה: אם אפשר יחס של ידידות, – ידידות נקיה שאין “משיכת־המינים” נותנת בה טעם, – בין גבר ואשה.
ראש המדברים היתה עלמה לא צעירה ולא זקנה, לא יפה ולא מכוערה, אשר טענה בהתלהבות: – בודאי ובודאי אפשר יחס כזה. וכי בשביל שהידיד “זכר” הוא הפסיד? מה שנוגע לי, הנה הגבר רק בן־אדם הוא בעיני. בידידות אין אני מדקדקת במין, ואיני מבדילה בין זכר לנקבה. הנני מבדילה רק בין חכם לכסיל, בין איש טוב לאיש רע. מן הנסיון יודעת אני, שיש להתרועע עם גברים מבלי כל הרהורי המין. על כן שונאת אנכי את אותם הגברים, אשר חלקות, רכות ונעימות בפיהם בדברם את הנשים. עם גברים ממין הזה אינני מרבה שיחה.
אָז קמה סערה של השערות ווכוחים “בעד” ו“כנגד” דעתה של זו האחרונה. הביאו מראי־מקומות מהספרות הישנה והחדשה. וכאשר נחה סערת הניבים מזעפה התרומם אחד הגברים, – איש כבן ארבעים וחמש, שישב במנוחה בשעת הוכוחים ושתק שתיקה של עקשנות, – מעל מקומו, ויפן אל העלמה המתלהבת ויאמר:
– עלמה יקרה, הנך באמת נאה דורשת וטוענת, נאה מאד. אבל מה אעשה, בתי, והמציאות הממשית טופחת על פניך, ומלמדת אותנו לחלוטין אחרת; במקום השערות ודמיונות הנני לספּר לכם, אדוני וגבירותי, מנסיונות־החיים, ובדידי הוה עובדה…
כל המסובים הטו אוזן לשמוע. אחרי שעות אחדות של השערות פּורחות באויר, השתוקקה החבריא לשמוע ספּור־המציאות. ובנשימה אחת קראו כלם:
– ספּר נא, ספּר!
והזקן שבחבורה התחיל לספּר:
– רבותי, זה היה לפני יותר מעשרים שנה. בעירנו החלה אָז תקופת ההשכלה. זרם העת הוציאני מבית־המדרש הישן. וגם אני הייתי בין השואפים, בין הרצים קדימה. שאפתי להשכלה, לחופש, לחדשות. ראשית השכלתנו היתה אז: שנוי היחס הישן ששרר בין הגברים והנשים. עד התקופה ההיא היו הגברים בעירנו עולם מיוחד בפני עצמו, והנשים עולם בפני עצמו. רחוקים היו שני העולמות האלה, קודם הנשואים, כרחוק כוכב מאדים מהארץ, לא ידעו זה את זה ולא הבינו זה את זה. אולם מעת אשר החלו הספרים החיצונים להתפּשט בעירנו, מעת אשר הצעירים והצעירות החלו ללמוד מדעי־חול, מני אָז החלו הבחורים והעלמות להפגש, להתרועע וגם ללמוד יחד בבתי מדרשי המדעים. מקודם היו הפּגישות בין שני המינים בצנעה ובזהירות יתירה; אחרי כן החילונו לפרוץ מעט מעט בגלוי, – והיו בינינו שעשו זאת פּשוט בפריצות של להכעיס, – את הגדרים הישנים, שהקימו אבותינו בין גבר לאשה, עד שנמחו הגבולים, נתערבבו התחומים והמינים. ואין חדש תחת השמש, רק השמות משתנים. היום קוראים לזה “ליגה של אהבה חפשית”, ואַז, בימי בחרותנו, עשו הצעירים מה שהמה עושים כיום בלי כל שמות וכנויים של “ליגות” ושל חברות.
ובעירנו היתה עלמה יפה ומשכילה, ראש המתקדמות, בת יראים וחסידים. את שמה עוד לא אגלה לכם. וכשהחלו החרדים והקנאים להרעיש עולמות על “הפּריצות וההפקרות” שנתפּשטו בעירנו קמה בת־גילי והוכיחה אותם על פּניהם, בטענה בדברים נמלצים כי רק היראים שהתרחקו תמיד מעל הנשים כמפּני חיות רעות התרגלו להביט על הנשים כעל נקבות, שהנה מועדות בעולם להביא את הגברים לידי חטא. וכן היו גם הנשים, בנות הדור הישן. אולם, – טענה חברתי, – ההרגל התמידי של שני המינים להיות ולחיות במחיצה אחת, בחברה אחת, בלי סיגים, גדרים ושומרים – הרגל הזה מרחיק מחטא ומלמד את שני המינים להתיחס זה לזה ביחס של ידידים, ביחס של בני־אדם סתם.
וחברתי חפצה להיות למופת חי להוכיח כי יחס כזה הוא בגדר המציאות.
והיא החלה לבוא לחדרי, לקרוא וללמוד אתי יחד. גם אני הייתי מבקרה בחדרה, אשר בבית הוריה. בעת הראשונה הביטו עלינו ההורים בעין חשד. מוזר היה בעיניהם היחס אשר ביני ובין בת־גילי. בחור ובתולה נועדים בחדר מיוחד, ומה המה עושים שם? לומדים, קוראים ושוחחים סתם בעלמא. משוגעים או מופקרים היודעים להתחפּש המה? אחד משני אלה בודאי המה. אולם ההורים ידעו כי דבריהם לא יועילו, כי כן הוא מנהג העולם כיום: “נקבה תסובב גבר, או גבר יסובב נקבה”, וכי על ידי התנגדות גלויה רק יזיקו וישחיתו את כל ה“ענין”. והורי חברתי נחמו את עצמם, באמרם לנפשם: בתנו היא “חצי־זכר”, בת־דעת ופקחית היא, ו“הדבר” לא יגיע לידי שטות. רק הפּתיות נכשלות.
וכששמעו הורינו כי היראים שבעיר מביטים על היחס שביני ובין בת־גילי כעל מעשה זמה וחושדים אותנו בדבר מגונה, השתדלו להסיר מעלינו כל לזות־שפתים ולכבס אותנו מכל עון, בטענם כי העולם הוא היום אחר, ויפה כח הבנים והבנות מכח האבות לכבוש את יצרם.
וכשהייתי הולך לטייל את חברתי מחוץ לעיר, היינו מדברים ומתוכחים על אדות סופרים וספרים שהיו מן המפורסמים בעת ההיא, על אדות חורבן העולמות הישנים ובריאת העולמות החדשים וכדומה. וחברתי לא נתנה לי לדבר חלקות באזניה, לרמוז על יפיה וחנה, או גם לחלק לה כבוד נשים. והיא מלאה את התפקיד של “חצי זכר” על צד היותר טוב. האידיאל שלה היה ללבוש בגדי זכר כז’ורז' סן בשעתה, ולהיות פּרופיסור לחכמת ההנדסה כמרת סופיה קובלסקי בזמנה. ואם הרגישה בי חברתי שקשה לי לעמוד בנסיון הידידות “היבשה”, ושואף אני לנגוע בה נגיעה קלה שלא “כשורה”, או מסתכל אני בעיניה במבט של געגועים, לא יחלה לסלוח לי רפיון כזה, והשתדלה עוד יותר להחזיקני במרחק ידוע מעליה, אַף כי כצל היתה תמיד על יד ימיני.
אם נצנץ בי לפעמים הרהור המין הרגישה זאת חברתי בהרגשה דקה ומבטה הזועם תלה כעין חרב באויר ביני ובינה, חרב שלא היתה גלויה לעין, אבל מורגשת לנפש.
ואני, רבותי, אודה ולא אכחד, סבלתי צער רב, יסורי גוף ונפש, מהידידות המנומסה ששררה ביני ובין חברתי. כעבור הימים הראשונים להתודעותנו ולחקירותינו הארוכות בענינים שעמדו אָז ברומו של עולם המשכילים, החילותי להרגיש כי ידידות־“ספרותית”, או “מדעית” זו, נשגבה מכחותי הגופניים והרוחניים.
פּני חברתי היפים, נשימתה החמה וכל הרעננות, העדן והרוך של גופה הצעיר והמחוטב כפסל שיש השפּיעו עלי קרני חום, קרני אור וחשמל וימשכוני אליו בכח מגנטי. ואני, לכאורה הייתי מדבר ומתוכח את חברתי על אדות ספרות ולומד אתה יחד פּרק בסוציולוגיה, אבל בעצמו של דבר לא הייתי שומע מה שפי אני ומה שפיה היא מדברים. בכל פּעם היותי אתה הרגשתי רק קרבת בשרה; הרגשתי געגועים לא ברורים, אי־מנוחה וכעין תסיסה פנימית בגופי וברוחי.
והנה באו ימי האביב. חברתי באה אלי וצרור ספרי־למוד תחת זרועותיה. בסדר־היום שלנו היה רשום: פּרק בחכמת ההנדסה ופרק בחכמת־הטבע. חברתי היתה רצינית כדרכה תמיד. נסיתי להסיח דעתה מהספרים ולהשיאה “לענינים דקים כמשי” הקשורים בהפריה המפליאה של האביב הנואף ובמעשי־להטיו ונפלאותיו. אולם נסיון זה לא עלה בידי. חברתי התיחסה אלי הפּעם כמורה קפּדן אל תלמידו הבועט במשנתו. אני מדבר על פּרחי האביב, על נשיקות השמש ועל שירת הצפּרים האוהבות והאהובות, והיא – מנקרת במחי בשאלות הנדסיות. בעד נשיקה אחת מפּיה הקטן הייתי מותר ומוחל לה את כל שאלותיה במדידת הלח והיבש, והייתי שולח בחפץ לב את כל הספרים שהביאה אתה – לעזאזל. אולם יראתי לגלות באזניה את אשר בלבבי. על כן אמרתי, הבה ואתחכם:
– בואי נא, חברתי, אתי אל היער אשר על יד העיר. נטייל שם מעט, ואחרי כן נשב תחת אחד העצים ונלמוד שם בשקידה את את אשר עלינו ללמוד היום, ככל הכתוב בהפרוגרמה שלך. קשה עלי היום ללמוד בחדרי הצר. היום נשנן את פּרקנו במרחביה.
והידידה נאותה להצעתי.
באנו היערה וחבילה של ספרי למוד בידינו. לחישות האילנות, צפצוף הצפּרים, שבירת קרני האור ומשחקן ברשת העלים והענפים הסבוכים, ריחות האביב וסודות היער שפכו עלינו קסם מיוחד. לא רק אני, כי אם גם חברתי שכחה את ספרי־הלמוד. החטוט בהתרת השאלות ההנדסיות נראה לנו כעין חלול הקודש, כעין קריעת הרקמה הדקה, רקמת הקסם של שירת האביב אשר רחפה סביב לנו ואנו נלכדנו בה.
האביב מבחוץ הגביר את אביב חיינו מבפנים. לא רק בחוץ, כי אם גם במעמקי נפשנו צמחו, פּרחו, השתגשגו אלפי שושנים מפליאים ומקסימים. וזמן רב ישבנו דומם מבלי הוציא הגה מפּינו, כּמעט הקשבנו לגדול העשבים בחוץ ולצמיחת השושנים האדומות בפנים הלב.
ופתאום הפסקתי את השתיקה. נפשי התפּרצה מעל גדות פּי ושאפה להשתפּך במלים מחליקות, מלטפות ומשעשעות את אזניה הקטנות והורדיות של חברתי, אשר היו שקופות לאור קרני השמש, אשר פּזזו מעל לראשה וצמות הזהב הכבדות שירדו מעליו. גם חברתי החלה לפטפּט, לשחוק חרש ולזמר בקול דממה דקה לקוטי שירי אהבה. רוח אחרת היתה פתאום אתה. מסוה חצי־הזכר נפל בבת אחת מעל פּניה, והיא נגלתה לפני בעצם חן עלומיה ויפיה.
ואנחנו החילונו לדבר ולהתוכח על אדות האהבה, האהבה כמו שהיא בחיים וכמו שהיא מתוארה בספורים וציורים, ועל אדות יחס המינים זה לזה. חברתי עמדה על דעתה כי גם גבר ועלמה יכולים להיות ידידים ולא יותר. הודיתי לה בזה, אם גם רק מן השפה ולחוץ. יראתי להקניטה בהתנגדותי. נוטה אני להאמין כי חברתי חזרה אָז על הדברים השגורים בפיה תמיד, מבלי אשר האמינה עוד עצמה באמתתם.
והשמש שלחה את קרני־זהבה האחרונות ושעת בין השמשות עם כל הרהוריו, דמיונותיו ושגיונותיו באה.
– באה השעה לשוב העירה, קראה פתאום חברתי, ונכר היה שהיא כובשת בחזקה איזה רגש של געגועים בלבה.
– כן, כן, באה השעה, עניתי מתוך הזיה, מתוך חלום בהקיץ. ובקפיצה אחת התרוממה חברתי מעל מצע הדשא. בתנועה של חן החליצה גופה הרך, כאילו חפצה לנער את רוח העצלות, שהיה נסוך עליה הפּעם.
ואין אני יודע איך נקרה הדבר: לפתע פּתאום החילותי להעתיר נשיקות לוהטות על ראש חברתי ופניה.
וחברתי השתמטה בחזקה מזרועותי החובקות אותה ונרתעה לאחוריה, כאילו נשכה נחש, בהעמידה פנים של נעלבה. ועוד הפעם לבשה צורת חצי־זכר, ותקרא בקצפה: מעתה והלאה אין אני חפצה לראות פּניך. אם אין אתה יכול להיות ידידי, ידיד ולא יותר, אם פּיך ולבך אינם שוים, אָּז עלינו להפרד זו מעל זה. בשום אופן לא ארשה כי תתיחס אלי כאל נקבה. בן־אדם אני כמוך…
חפצתי להצדיק את נפשי, אולם חברתי פנתה לי עורף וברגלים ממהרות לרוץ שבה לבדה העירה. עברו שלשה ימים וחברתי, כמו להכעיסני, בקשה להשתמט ולהעלם מעיני. בקשתיה ולא מצאתיה. אָז ידעתי כי נפשי קשורה בנפשה וקשים לי החיים בלעדה.
וביום הרביעי פגשתיה בחוץ. נכר היה, שהיא בעצמה בקשה הזדמנות להפגש אתי. בדברים קשים, אַך בקול רך ונעים, הוכיחה אותי על שעברתי ביער את גבול הידידות ובזה גרשתיה מעל פּני. רוצה היא כי הגברים יתיחסו אליה כאל אדם, ולא כאל נקבה. ואני בקשתי סליחה מפּניה על אשר הסגתי את גבול הידידות שגבלנו בעצמנו בראשית התודעותנו. ואבטיח לה שמהיום והלאה נהיה רק חברים, ורק יחס של ידידות נקיה וטהורה יהיה שורר בינינו, ואת הגבול הזה לא אעבור.
ועוד הפּעם החילונו לקרוא, ללמוד ולטייל יחד. ובכונה מיוחדה הראיתי לה קרירות רוחי – קרירות, שהיתה, כמובן, עשויה – ושויון נפשי ביחוסי אליה. במתכוין העמדתי את פּני, כאילו הוכוחים על אדות הספרות והסוציולוגיה לוקחים את לבי הרבה יתר מעיניה היפות ומצחה הזך והלבן כשיש.
אָז החלה היא להתקרב אלי, אם גם בזהירות יתירה. והאשה – הנני אומר לכם רבותי, – היא חרוצה ומחוכמה בתחבולותיה אלה, שאין מספּר להן. והתחבולות והעקיפים שבידי האשה לצודד נפש הגבר המה דקים שבדקים, נראים ולא נראים, ממשיים ורוחניים…
ועוד הפּעם קרה מה שהיה צריך להקרות: אנחנו יושבים וקוראים בספר. ראשה צנח, כמו מבלי משים, על שכמי ושערותיה נגעו נגיעה קלה בלחיי. פּתאם הפסקתי את הקריאה – כמדומה לי, שגם היא לא שמעה מה שאנכי קורא – ואשקה במצחה היפה אחת ושתים ושלש… לא אשקר לכם, רבותי, את מספּר הנשיקות אינני זוכר… זה היה יותר מעשרים שנה לפנים… ואולי גם אָז לא ידעתי מספּר להן…
ועוד הפּעם העמידה חברתי פנים של נעלבה, אַף כי לא התאמצה להתחמק מנשיקותי, ועוד הפּעם קראה בקצף: אם קשה עליך הדבר להיות אתי רק ביחס של חברים, אָז אין לנו דרך אחרת, כי אם להפּרד זו מעל זה לנצח. דורשת אנכי מאת הגברים כי יכבדו בי את האדם, ולא את הנקבה.
ועוד הפּעם נעלמה החברה מעיני.
וכאשר נודע לה שהנני בא יום יום בחברת אחת העלמות המשכילות, – עלמה לא כל כך יפה, אבל בעלת מזג חי, שלא היתה מקפדת אם לויתי את הקריאה בנשיקות פּי, – ואתה אני קורא ולומד, בקשה אותי במכתב לבקרה. ובמכתבה הגידה לי, שיש לה לשאול את פּי דבר־מה בעניני ספרות. שאלות וספקות רבים נצברו בלבה, ופותר אחר בלעדי אין לה.
ואני באתי לבקרה. בחבה מיוחדה, לא בלי עגבנות, פּגשה אותי הפּעם. ברגעים הראשונים דברה אתי בעניני ספרות. היא קראה ספרים חדשים, שהעירו בה שאלות רבות, והיא צמאה לשמוע את חות־דעתי בזה. דבריה היו סבוכים ויגעים… ופתאום עברה בקפיצה אחת מהנושאים הספרותיים אל היחס הפּרטי אשר בינינו…
– בדקתי את נפשי, חדרתי למסתריה – קראה חברתי ופניה אדמו מבושה – וראה, זאת מצאתי: רגשותי אליך הנה יותר, הרבה יותר, מרגשות של ידידות. לבשתי עלי להודות, כי קשים עלי החיים בלי חברתך… הנני שואף לצלך, ואינני יודעת מדוע הנני כל כך חלשה…
שתקתי.
– ושואלת אני את פּיך, מדוע אין הגבר והאשה הלומדים יחד יכולים להיות רק ביחס של ידידות כשני גברים?
– בודאי ובודאי יכולים המה להיות רק ביחס של ידידות, אם האשה זקנה, או מכוערת…
– והלא גם אני אינני יפה…
נשקתיה.
והפּעם לא התנגדה ולא התחמקה מזרועותי.
– ולמה לי, רבותי להאריך בספּור המעשה. בקצור אומר לכם: לא עברו ימים מועטים, והיא היתה לי יותר מידידה, ועתה הנה היא חברתי ואשת בריתי.
ומעת אשר היתה חברתי לרעיתי כדת משה וישראל, אין היא יודעת גבול בקנאתה לכל מכירותי…
ובכל פּעם הנני מנסה לשכך ולרכך את רוח קנאתה באמרי לה, כי יחוסי אל פּלונית ואלמונית היא רק יחוס של ידידות, ידידות נקיה מכל הרהור רע, ואני חוזר על פּתגמה לפנים: האם אין גבר ואשה יכולים להיות ידידים, ידידים ולא יותר?
ורעיתי משיבה לי בכל פּעם בקצף: בודאי שאינם יכולים להיות… אין לשנות את חקי הטבע.
ועתה יש לנו בת יפה, וגם היא טוענת כאמה לפנים: האם אין הגבר והעלמה יכולים להיות רק ידידים!
והאם צועקת: בודאי שאינם יכולים… חֹק הטבע הוא…
וכשכלה האיש לספּר את מקרה חייו, העקימה “ראש המדברים” את שפתיה בעקימה של חן, וקראה: – מעשיה זו אינה מוכיחה כלום. לא כל הגברים שוים, ולא כל העלמות שוות, מה שאי־אפשר לאלה – אפשר לאחרים.
מילדותי הייתי להוט אחרי היופי. מעודי אהבתי את הפרחים הרבה יותר מן הפּירות עצמם.
והיופי שאנכי אוהב כל כך, הוא לא אותו היופי, המוצא חן בעיני אותם בני אדם, שהמה מבקשים בכל את זווגם של “הנעים והמועיל”.
מעודי בכרתי את הנעים על המועיל. בודאי ימצאו אנשים שיחליטו: נטיה זו שרשה באיזו מחלה רוחנית או גופנית. אפשר. אולם כך הנני בטבעי או בחנוכי; אחר ושונה מזה לא אהיה כפי הנראה, כל עוד רוחי בי.
יוכל היות, שיש בנטיתי זו טעות הטבע, או טעות המושגים. אַך, למה אכחד, קשה עלי ההגהה והתקון, ואם שבוש הוא במשק־רוחי – לעולם ישאר.
והיופי, שאני אוהב, הוא אותו, שיש בו קורטוב של עצבות־המחשבה. אני אוהב את היופי, שרוח של מרה שחורה נסוך עליו או לעג דק מרפרף בחביונו. אוהב אני עינים, שבמבטן כמוסה איזו חידה נעלמה, שפּתרונים אין לה. ובחבלי קסם הנני נמשך אחרי עינים חולמות ומתגעגעות על עולמות, שעוד לא נולדו.
ובכל פּעם שאני פוגש במבטן של עינים כאלה, זיק אש מתלקח בקרבי. והזיק יהיה לפעמים ללהב, ונשמתי הולכת ונצרפת בו כצרף כסף מכל סיגיה.
היופי החצוף והתובע, הדוקר את העינים, היה לי מעודי לגועל נפש. אָמנם יודע אנכי, שיש מעריצים גם ליופי כזה, שהוא מבטיח הרבה, וגם נותן לפעמים לא מעט. ואין כונתי, חלילה, להוציא עליו לעז, לנבלו ולנולו בעיניכם. איש איש וטעמו, וכל אחד משתחוה לאלילו.
חפצתי רק לספּר לכם שאין חלקי עם אלה.
אולם יחד עם זה עלי להגיד לכם, שאין אני אוהב גם אותו היופי, שתמיד הוא שלו, תמיד הוא נרדם ותמיד הוא קר. יופי, שאין אני נכוה מאורו, אינו מושך את לבי אחריו. הנני עובר על פּניו ואיני מרגיש בו כלל. אולם אודה ולא אבוש, שקשה לי לעבור במנוחה ושויון־נפש על פּני יופי, שיש בו חן, תנועה וחיים, על פּני יופי, שהוא מביע איזה רום רוחני, איזה קסם פּלאי.
ורוצה אני לספּר לכם מאורע קטן אחד מימי עלומי, שפּקח את עיני לראשונה להבדיל בין יופי ליופי….
בימי עלומי באתי מעיר מולדתי הקטנה לעיר הבירה. ומיום בואי שמה, השקעתי את נפשי בלמודים יבשים, כי הכינותי את עצמי לעמוד על המבחן בבית מדרש מדעים. ושם התודעתי לאחד המשכילים העברים, שהיה חציו סוחר וחציו בעל מלאכה. ובכל פּעם, שנפגשתי אתו, היה מזמין אותי לביתו לשתות כוס חמין. ואני הייתי דוחה באמתלאות שונות את הזמנתו החביבה. חושש הייתי, שהבקורים יבטלוני מלמודי.
והנה באחד הערבים נמאסו עלי הלמודים הקרים והצנומים, והבדידות הציקה לי בחדרי הצר והשומם. אָז נזכרתי בהזמנתו של מכירי, ואלך לבקר את ביתו. כל בני הבית שמחו לקראת בואי, אף ראוני בפעם הראשונה. כפי הנראה ספּר להם מכירי נסים ונפלאות על אדותי.
בני־הבית, שלא מעט היה מספּרם, ישבו סמוך לשלחן גדול ועגול, שעליו עמד מיחם כרסני גדול כיורה, ויגמאו תה. ברגע בואי הפסיקו המסובים את שיחתם השכיחה, שהיתה בעצם זרמתה, וילטשו עיניהם ויטו אָזניהם. נכר היה, שקוו לשמוע מפּי “חכמת־שלמה”. בראותי זאת, נתבלבלתי מעט, ותגדל מבוכתי כאשר נתעכב פּתאום מבטי על אחת מבנות הבית. פּניה הענוגים, שערותיה השחורות והדקות כמשי, פּיה הקטן, עיניה הגדולות, אָזניה הורדיות, חוטמה המחוטב ומצחה הלבן כשלג קסמו לפני ראש יפה של אחת התמונות העתיקות.
ישבתי אל השלחן מול העלמה היפה, אשר נגלתה לי כחלום משורר.
בעל הבית התאמץ להנאות אותי בשיחה “פילוסופית”: ב“חקירות” אל אדות הוית הבורא והשארת הנפש וכדומה. ואותי חשב “הזקן” (כך קראו לו בני ביתו) למומחה ב"ענינים עמוקים ודקים כאלה, שברורים לו בלי כל ספקות ותמיהות. הנחה זו היתה ודאית לו, בדעתו כי מכין אני את־עצמי לבוא להאוניברסיטה.
ואנכי מצדי קבלתי כל השערותיו וראיותיו כמופתים חותכים, ונעניתי לו, כי אָמנם יש אלהים ויש השארת הנפש. נתתי לו את הסכמתי המלאה על כל זה, בתקותי כי ירפּה ממני ויחדל מהתפּלסף ומלהריק לפני אמתחת “ידיעותיו”, ואז אוכל למצוא רגע־הכושר להכנס בשיחה עם בתו היפה, שהייתי מרגע ראותי אותה, אסור בחבלי קסמה.
והזקן, כמו להכעיס, לא הפסיק את קלוח “חקירותיו” ולא הרפה ממני, עד שקשה היה לי למצוא אמתלא נמוסית כדי להפּטר מהן, מחקירותיו, בשלום, ולבוא בדברים עם היפה בבנות הבית. ואני לא ידעתי איך לסבב פּני השיחה הכבדה ולעבור בנעימה אל שיחה קלה ולהמשיך את היפה־פיה אל זרמתה. משולל כל נסיון הייתי אָז במה שנוגע לשיחות קלות ומרפרפות המצויות בחברת עלמות צעירות. ובעלת הבית באה לעזרתי והשיחה עברה על־ידי קפיצה גסה מן הענינים ש“לאחר הטבע” אל הענינים שעל השלחן: התופינים וזני המרקחת. ומענין לענין נתגלגלה ועפה השיחה, שפּתאום צמחו לה כנפים קלות, לקרן־זוית לא־צנועה: אל המהפּכה שנעשתה במלבושי הנשים. וכיון שהגיעה השיחה לפרשה זו, נהפכה לפטפוט ולצפצוף של נשים, וכל בנות־הבית לקחו בה חלק. והיפה־יפה, שישבה כל עת שיחתי עם אביה כאלמת, או כפסל שיש מבלי נוע, פּתחה עתה את פּיה הקטן גם היא. ואת סאת־השיחה היותר גדושה נטלה, בלי רחם, מאותם תשעה־הקבים הידועים, שנפלו לחבל לכל בנות־מינה.
ופטפּוטיה הריקים של בת־חוה זו היו באָזני כשירת מלאכים וכרננת כוכבי־בוקר. כמובן, לא התוכן של דבריה העסיקני, כי אם קולה לקח את לבי.
והזקן, בראותו כי שיחתו הפילוסופית, כביכול, משעממת אותי וכי אני ממעט לענות ולהעיר על דבריו, שהאמין כי מלאים הם ענין, ותחת זה הנני משתעה בפטפוטי חולין של בתו היפה, היה אָנוס להפסיק סוף־סוף את גשמי חקירותיו, שהשפּיע עלי בלי חמלה, כל אותו הערב, טפּין טפּין.
“רואה אני שאין דעתך פנויה לדברי”, פּנה אלי הזקן בעקימת־חוטם, שפּירושה היה: “הלז מניח חיי עולם ועוסק בחיי שעה”.
ובאותה שעה לא שמתי לב לתרעומותיו של הזקן הטוב, שהרגיש את עצמו נעלב, על אשר טעה הפּעם ולא מצא בי את השלחני, שהוא מבקש, לרצות לפניו מטבעות רוחו. מטבעותיו אלה היו הפּעם בעיני כאסימונים שאין להם כל ערך.
וכמעט בלי משים העתקתי את מושבי ואתקרב מעט מעט אל יד היפה־פיה, ומשם עברנו שנינו לאחת הזויות של חדר־האורחים הגדול ונשב על ספה קטנה ורכה.
בגיל ורעדה פנימית דברתי אתה לבדה את דברי הראשונים. ובמבוכתי הנעימה והטפּשית גם יחד גמגמתי מעט בלשוני ואוקש במבטא.
אימת היופי נפלה עלי.
כחמשה או כעשרה רגעים, ואולי יותר (מי יודע לספּור את הרגעים בשעה כזו!) עברו עלינו בהמשך השיחה, שנסתלקה זה עתה מעל השלחן הגדול. אָז שאפתי מעט רוח, ואחל לטוות חוט זהב של שירה חדשה ולחרוז עליו פּנינים, שדלותי מים רגשותי שסער אָז בקרבי.
החלותי לדבר עם היפה בבנות על אדות האהבה, השירה, הפּרחים, הכוכבים וסודותיהם – והיא יושבת בלי נוע ושותקת. החלותי לספּר לה אגדות יפות שבדיתי באותה שעה מלבי, והיא – במצב נים ולא נים, תיר ולר תיר. אָז נסיתי לשית חלקות באזניה הקטנות – והיא עונה דברים טפלים ותפלים. ובראותי כי אין היא מתעוררת מתרדמת רוחה, השתמשתי, בהיותי מלא יאוש, בנסיון חדש: נסיתי להרגיזה על־ידי עקיצות ולעג, מהתלות ובדיחות. אולם גם נסיון זה היה לשוא: היפה בבנות לא הרגישה במאומה, כאלו היתה כלה שיש, או בשר בלא רוח. היא צלמה בפניה תנועה של עיפה, שתקפה השינה. בכבדות סננה מפיה דברים של מה בכך, שלא היה להם כל קשר וכל טעם.
ובשמעי עתה את להגה הטפל נשרו נוצות כנפי דמיוני אחת אחת, עד כי נשאר מהרה כשלד יבש וקרח.
מעמד נורא.
אותה העלמה, שנגלתה לי בסקירתי הראשונה עליה כסמל היופי וכחלום משורר שלבש מציאות, נראתה לי עתה, אחרי בואי בשיחה אתה, ואחרי הוכחי כי רוח אין בה, כמכוערת, שעוררה בי גועל נפש.
בדברי אתה נוכחתי, כי רצון אין לה, כי מזג וקסם חסרים לה, כי תנועותיה כבדות וחסרות חן וחיים – אָז ראיתי גם את פּניה בעינים אחרות: מסך הדמיון נפל מעליהן.
ראיתי, והנה יפיה של “אבן דומם”, יופי בלי כל בטוי, בלי רמז ובלי הבטחה – יופי מת. וזו, שהיתה בעיני, לפני רגע כאלילה, היתה עתה בעיני כשדה פתיה, אם בכלל יש בין השדות פּתיות.
ובסתר לבבי בושתי ונכלמתי, על כי נמשכתי מסקירה הראשונה בחבלי קסם אחרי גולם בצורת עלמה יפה.
אָז בקשתי תואנה להפּטר מחברתה, ולהספּח עוד הפּעם אל חברת אביה הזקן.
ובחשק מיוחד לקחתי חלק בחקירותיו הארוכות על אדות מציאות הבורא והשארת־הנפש. אולם מעתה לא הייתי נוח כל כך לוותר על השקפותי אני ולהסכים, בלי כל התנגדות, לכל היוצא מפּיו.
עתה הצעתי לפניו ספקותי ושאלותי בדבר הוית הבורא והשארת הנפש. עצבי היו באותה שעה כל־כך מרוגזים, עד שהייתי נכון לכפור בכל ולהרוס הכל.
הזקן חגר את שארית כחותיו והזדיין בכל ידיעותיו וחקירותיו, שהיו שגורות בפיו, להחזיר אותי למוטב ולהגן על סבת כל הסבות…
ובתו, הבובה היפה, פהקה מרוב שעמום.
ובהפרדי מעליה, למדתי בלבי זכות עליה: אין דבר, אם היא אינה סובלת וכוחים יבשים על אדות מציאותו של בורא מופשט. גם היא מבקשת, על פּי דרכה, את הבורא בצורה יותר מוחשית, וגם היא שואפת, אם גם שלא מדעת, להשארת הנפש.
(דפים מקוטעים מספר זכרונותי).
ברלין, 22 אוגוסט 1914.
אתמול הציבו לפני עלמה עבריה צעירה לימים. היא נולדה באחת המושבות בארץ-ישראל. ימי ילדותה עברו עליה בשדה ובכרמים. משנת השתים עשרה חונכה וגודלה בפריז ובברלין. מדברת היא עברית במבטא ספרדית. צליל קולה מזרחי בכל יפיו, זמרתו ובהירות הברתו.
מסקירה הראשונה ראיתי בעלמה זו יופי חדש, הרכבת-מין-אדם נפלאה שהיא מבשרת ביאתו של יצור חדש בעולמנו.
עיניה – ראי נשמה זכה ועמוקה. הסתכלתי רגעים אחדים בראי חי זה והנה הצבעים והבטוים, הרמיזות הגלויות ועוד יותר הנסתרות שנשתקפו בו, שונו בכל רגע ורגע והביעו איזו חידה כמוסה, חידה דורשת פּתרון, פּתרון אשר לעולם לא ימצא, חידה שאולי אין לה פתרון כלל…
העיפותי עיני על קומתה והנה אני רואה בה שטף של קוים חדשים ועדינים, ספוגיים ורכים שאין דומה לרוך כזה.
כמה התפּתלות ענוגה לקומה זו!
אני רואה לפני: אשה-נחש ומבטה של מלאך, של כרוב בציורי רפאל.
ועל כל נטיה וכפיפה, על כל עקול וקידה של גופה הרענן מתוח חוט של חן מיוחד, חן שיש לו קסם הצודד את הנפש. הנשמה מרובה בעלמה זו על גויתה: צמצום הבשר, קמוץ השלד ושפעת הרוח.
ראיתי לפני יופי רוחני חדש ונפלא במינו שהתלבש בשר ועצמות, מיתרים וגידים דקים ואמיצים, מבלי שהספיק להתעטף כל צרכו בגויה נחמדה זו והעודף של הרוח מרחף ומפזז מסביב לה ושולח קרנים מאירות וחמות החודרות לעין המסתכל בה.
ועין המסתכל בעלמה ארצי-ישראלית זו נהנה מזיוה, מהודה והדרה הנאה, שיש בה עלית נשמה והתרוממות הרוח.
עברתי ארצות רבות ומעולם לא ראיתי גוף יפה בעל קוים מלאים חיים ותנועה, קוים זורמים, מסתמנים ומתבלטים כל כך היטב בכל בת צחוק ובכל השתחויה קלה, כאלה שראיתי בעלמה זו.
ואין אני יודע אם עיני – חוש ראיתי – התפּתחה ברבות השנים כל כך עד שהחילותי להכיר בקוי הגוף, בשירתם ובלשונם המיוחדה מה שלא יכולתי להכיר עד עתה (מפּני קצר המשיג ועמק היופי של המושג). או אולי היופי שראיתי היום בעלמה זו, חדש הוא באמת ובפעם הראשונה פגשתיו.
יוכל היות כי דור דור ויפיו ובאמת יולד לנו יופי חדש. יוכל היות כי היופי של האשה הולך ומתפּתח, הולך וגדול. יוכל היות, כי תנאי החיים החדשים, אשר בהם נולדה, גודלה וחונכה עלמה זו, הולידו וטפחו יופי חדש, גלוי ונסתר, צנוע ובכל זאת גם חצוף מעט…
אמרתי בחפזי כי הוא, היופי הלז, חצוף מעט. אולם מבטא זה בלתי מדויק כל צרכו. הכנוי חצוף אינו הולמו כלל וכלל. יותר נכון: יופי זה, שהופיע הפּעם לעיני הוא כאור הלבנה. עתים הוא מבהיק בכל טהרו ועתים הוא מתכסה ברשת שקופה של עננים קלים, מציץ ורומז, רועד וזורח הוא יופי זה מבעד הצללים הענוגים המשחקים עליו חליפות, ועוד הפּעם צעיף ערפל פּרוש עליו.
היופי של עלמה זו הוא תכלית בפני עצמו, כי לא ליהנות ממנו הנאה גסה נברא. ההסתכלות בו מרחוק דיה להצית את נשמת הרואה ולהעיר בו מחשבות נוגות, געגועים רוחניים כמוסים לאיזה דבר שהוא גבוה מעל גבוה…
מי הוא הגבר אשר יש לו שליטה על יופי זה!
לפנים ירדו בני אלהים על הארץ ועתה: – בנות אלהים בצלם אדם תתהלכנה.
גם הצירים והפּסלים היותר נעלים של דורות עברו לא ראו בעיניהם, – או אולי ראו ולא הרגישו, – רוך ועדן של קוי גוף כאלה של עלמה עבריה זו.
קומתה דמתה לתמר? חלילה – התמר הוא גס ומוקשה יותר מדי…
קומתה דמתה – למה הוא דומה? לא אבקש דמיון לה, כי שפתי עניה וחסרה מלים.
ראיתי היום שולמית חדשה בת זמננו. ולו יכולתי, כי אָז שרתי לה שיר-השירים חדש. ואילו שרתיו בודאי שהיה קודש קדשים.
מבלי אומר ודברים דברתי אתה הרבה. דברתי מה שאין הפּה יכול להגיד ומה שאין אזן בשר עלולה לקלוט.
יצא קו מעיניה וכל עושר השפה האנושית וכל אוצרותיה התבטאו בו. ועוד הרבה יותר הגיד לי ממה שיש בכחם של אלה להגיד.
כלי המבטא ואוצרות הלשון – תשמישים קדמונים אלה גסים הם יתר מדי לנשמת-האדם החדשה המתפּרצת להגלות ממחבואיה. טיסת הברק אינה נמסרת בחכיכת הגפרור על גבי הכותל.
עין לעין תביע אומר שאינו מתרגם לשום שפה.
עסוק הייתי בהבלי העולם של ברלין והנה נזדמן לי במקרה להפּגש עם שולמית חדשה בת ארץ-אבות ובנים, ונפשי התעוררה לחיים חדשים. הפּעם הקשבתי ואשמע בשורה מעולם ישן-חדש שכולו טוב ויפה. החלפתי כח, אזרתי חושי: עיני חמדה לראות פּניה, אָזני צמאו לשמוע אחת מהברותיה של העבריה החדשה, צלצול קול מלא נועם, חוזק ותום, ואצבעותי כמו נמשכו מאליהן למשש שערות המשי שלה (וברב כח עצרתין מעשות זאת) ואפי ספג אל קרבו לתיאבון את ריחות בשמיה הדקים והצנועים.
עתה ידעתי כי יש לי חושים רעננים, כי עוד לא בלו מזקן ומטמטום הלב.
עתה ידעתי כי יש נשמה בקרבי, והנשמה טהורה ושלמה, לא נפגמה ולא הטמאה.
העלמה החזיקה פרח בידה: שושנה לבנה שהפיצה ריח דק מאד. ובטוח הייתי, שכל פּרח הבא לידה, הבא בקרבתה, ריחו יותר נעים, יותר ענוג. ובטוח אני שנשמות שתיהן, של העלמה ושל השושנה – ואין אני מסופק כלל כי יש נשמה גם לפרח – ממקור אחד לוקחו. בטוח אני, שנשמותיהן אחיות הנה וחשות ומרגישות הן זו את זו וחולמות זו על זו.
בזאת אני בטוח.
ושום תכשיטים ועדיים לא היו על שולמית זו (אין מבשמים את הבשם). רק מרגלית אחת היתה משובצה ברביד המשי שעל צוארה. והמרגלית ינקה אור עמום, חום מלטף וכח מושך מבשרה ודמה…
יש אבני שוהם ומרגליות העולות בערכן כשהן מקשטות נשים יפות ומלאות חן. קרבות ידועה שוררת בין אלה ובין אלה. העולם הוא מלא יחוסים נסתרים. ונימים בלתי נראים נמשכים בין נשים בחירות-יה ובין סגולות הארץ וקרקע הים. נשמה אחת, נשמת העולם תחין.
וכמו שיש הבדל בין חרס ובין פנינת הפּנינים, כך יש הבדל – ואולי עוד יותר עמוק ויותר דק – בין הנשים המצויות ושכיחות ובין מלכת הנשים, פּנינת המין היפה.
ופנינה זו נפגשה על דרכי בחיים, ואקרא לה: “שולמית של המאה העשרים”.
גְּסִיסַת הַסּוֹפֵר / ראובן בריינין
“המות איננו איום”, – כך אומרים ומחליטים שרי הצבא היורדים במלחמה ורופאים ידועים בבתי החולים. חוקרי החיים מבטיחים לנו, כי “המות הוא גם נעים”, יען כי כן העידו על עצמם חייבי מיתות אשר הורידום רגע אחד לפני יציאת נשמתם מעל התליה. המשורר אומר:
אֵין פַּחַד בַּמָוֶת, מָגוֹר בַּקָּבֶר
אוּלַי לָמוּת יִקֶשׁ אַךְ לֹא הַמָּוֶת.
“טוב מאד – זה המות”, אָמרו גם חכמינו הקדמונים. אני בעצמי אינני יודע עוד להכריע בדבר, יען כי – מימי לא מתי. ואף אם סופר עברי הוא מכלל אותם האנשים החשובים כמת, אבל לדעת דיקארט חי אני, יען שאני חושב ומרגיש: Cogito, ergo Sum.
אני בעצמי אָמנם לא טעמתי עוד טעם המות ואין אני יודע אם מר הוא או מתוק, אך זאת אני יודע, כי קשה מאד להביט במיתתם של החולים. חכמי החמיה אָמנם מורים לנו, כי המות הוא חוק טבעי פשוט: הגוף, שהוא חומר מרכב, הולך ומתפּרד ליסודותיו הראשונים. בכל זאת לא אשכח לעולם את אותם הרגעים הנוראים אשר בהם ישבתי על יד מטתו של גוסס בשעת יציאת נשמתו. אחד התליינים המפורסמים כתב הקדמה והערות לספר צרפתי, אשר בו יסופּר על אדות מיתתם של שבעת אלפים נפש אדם חייבי מיתת בית-דין, אשר הוא בעצם ידו הניף עליהם את הגרזן. ואני – אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו, בבואי לרקום על היריעה גסיסת אדם אחד אשר מת בסתר אָהלו על מטתו. אפשר אסטניס אני ועצבי חלשים ונוחים להתפּעל, על כן יכבד עלי הדבר להעלות על לבי את זכרון הרגעים ההם, אבל האם האנשים אשר להם ובשבילם הנני כותב את דברי אלה לבם יצוק כמו אבן ועורקיהם אפיקי נחושה? מי יודע אם לא גם בין הקוראים ימצאו אניני הדעת, רכים וענוגים כמוני, אשר בציורי זה אאדיב נפשם; בכל זאת אין אני בן חורין לסלק את ידי ממנו. האיש אשר על ערש מותו עמדתי ואת רגעי חייו האחרונים אני כותב – אחד מסופרינו הגדולים הוא וכלנו חייבים להצטער עליו, ואולי גם להביא עליו עגלה ערופה, יען כי פטרנוהו מעולמנו זה בלי מזונות ובלי לויה. זאת היא חובתי ואעשנה.
במיראן, בדרום טירול, היה הדבר. ליל נעים וכליל יופי. הכוכבים נוצצים בשמי תכלת כספּירים. מנוחה נכונה פרושה על פּני כל היקום ודומית שקט שוררת מסביב. גם יד צייר אמן לא תעצור כח לתאר כמו את יקרת פּנת המקום הנחמד הזה ואת שפע החן וההוד, אשר שפכה עליו יד היוצר בערב הנעים ההוא.
בירכתי אחד ההרים, אשר חמד אלהים לשבתו, עומד בית עצים קטן מסב אילנות רעננים ונאות דשא. על יד החלון יושבת אשה עוטיה ועצובת רוח. כל עין תחזה בה, כי נפשה תשתפּך עליה. שערותיה הארוכות והשחורות מפוזרות ומפורדות ויורדות על כתפותיה. מגולות עיניה השחורות כעורב ויושבות על מלאת, יורדות דמעות על לחייה כרסיסי טל לילה היורדים על ערוגות הבושם. יושבת היא כפסל שיש מבלי נוע ומבלי דבר דבר. בוא הנה, אנטוקולסקי, ונסה נא את כחך: אם תוכל בחרט אמן, אשר בידך לפסל תבנית יגון כזה, סמל דאבון נפש כזה אשר לעיניך? גם רחל ושרה בירנארד, המשחקות בבתי התיאטראות, הפּושטות צורה טרגית ולובשות צורה טרגית כטוב בעיניהן, לא תוכלנה להעמיד פניהן כפני אשה מרת נפש וקשת רוח כזאת. גם צייר כרפאל לא יערוך לה דמות כמו על יריעת הבד; גם ידי מאיר-בער, המנצח במנגינות, בפרטו על-פּי הפּסנתר ובקראו לבכי ולנהי לא העיר מעולם בלב שומעיו רגשות עצב כמראה פני אשה זו. ענות רוח ויאוש נורא כזה יקננו רק בלב איש אשר נפשו היתה קשורה בנפש איש אחר בקשר אמיץ מאד, ואחרית שלום ותקוה טובה היתה נשקפת להם לכל ימי חייהם, משחקת לפניהם יום יום בתבל ארצה, ומשא נפשו זה לוקח מאתו לפתע פּתאום, ועמו אָפסה לנצח תקותו, גמר סברו לעדי עד.
רגשות רוב בני האדם קלים ושטחיים הם, אין בהם לא עומק ולא רוחב, על כן רגילים אנחנו לכלול במבטאים ידועים ובדבורים שוים הרגשות שונות, אם בנות מין אחד הן, אַף אם שונות ורחוקות הן אשה מעל רעותה במדה ובמשקל. במלים אשר נשתמש בהן הננו מבטאים בשפתנו רק את מושג ההרגשה הידועה והננו מציירים לנו רק את צורתה החיצונית, אבל הזועות הפּנימיות שבלב והזעזועים שבנפש לא ימדו ולא יחקרו באותם השמות אשר נקרא להם. למעט איסטיס על סמרטוטי נייר או על בלויי בד אָנו קוראים בשם “שמים”, וגם לכפּת התכלת, הצחה והטהורה של הרקיע הפּרושה על מישור רחב ידים, או על אחד ההרים הרמים בארץ הגליל או באיטליה, אָנו קוראים בשם“שמים”; את חדותו של המשחק בקוביה, בעלות הגורל לטובתו והוא אוגר לו מספּר אגורות כסף, אָנו קוראים בשם “שמחה”, וגם לעליצותו של קולומבוס בגלותו את הארץ החדשה וגם לרגשות ניוטון בגלותו כוכב חדש ואת חוקי-הכובד אָנו קוראים בשם “שמחה”. הנער מפּרחי הסופרים, בראותו את פּטפּוטי דבריו הולכים ונדפסים באחד מכתבי העתים באותיות מרובעות, ישמח ויעלוז בכל לב, ואנחנו קוראים לרגשות לבו בשם גילה ודיצה. וכך אָנו גם אומרים: דארווין או באקל שמחו אלי גיל בספריהם, פּרי יצירת רוחם הגדול, אשר עבדו עליהם כל ימי חייהם ויביאו על ידם תקופה חדשה בהשקפתם של בני האדם על העולם, ויסולו מסילות חדשות בלבבם ובהלך נפשם. בראותנו אחת העלמות, הקוראות ל“מאנא מכבדותא”, הורידה לארץ ראשה ופניה זועפים על כי שלמתה החדשה אינה הולמתה, כי נתקלקלה בידי התופר ואיננה עולה לה יפה, וגם בקראנו את ספרי שופּינהויר, המתאונן על ההפסד והכליון החרוץ המוטבע בכל היקום אשר תחת השמים, הננו קוראים על שניהם, כי מתעצבים הם אל לבם ובשם “בעלי מרה שחורה” נכנה אותם גם יחד.
שם אחד ומלה אחת להרגשות הדומות רק בפי אדם הרואה לעינים, אבל להרואה ללבב ולהמתחקה על שרשיהן לא מדה אחת ולא קצב אחד להנה, כי רחוקות וגבוהות הן אשה מרעותה כרחוק הקו מן הנקודה, כגבוה שמים מעל הארץ.
על מטה העומדת בפנת החדר שוכב אדם חולה; פּניו נפלו; עצמותיו שפו, שפתותיו חורות ואין בהם קורט דם, כי כבר נשקן המות. אנחה חרישית מתפּרצת לפעמים מחזהו השקוע; עיניו בוערות באש זרה, נר אלהים טרם יכבה בתוכן, אולם האור אינו נאחז בו עוד יפה, כי אם מסכסך ומהבהב והשלהבת קופצת סביבה. על יד גל עצמות זה מתגוללים גזרי נייר ועטי עופרת, והגוסס מתחזק לרגעים על ראש המטה והוא חוגר את שארית כחותיו, ההולכים וכבים, לכתוב דבר מה. מתאמץ הוא להשלים דבר מה. הרופא צוה אָמנם עליו בחזקת היד לבלי יכתוב שום דבר, אולם החולה איננו שומע לו והוא עובר על גזרתו, כי הכתיבה היא חיי רוחו. כל ימיו כתב וכתב בלי חשך, כתב בחלבו ודמו ובמח עצמותיו, ועתה יבש כחרש כחו, הוכה כעשב ויומו בא בלא עת.
אלה חכמי הרופאים המתחקים לדעת, אם ראש האדם אחרי הכרתו מעל גויתו מסוגל עדיין לחשוב מחשבות, – יבואו נא הנה ויראו גוף מת וראש הורה והוגה דעות. מה שנתמזמז מביע מחשבות נשגבות, טובות ממחשבות אנשים בריאים ושלמים, ככה כנור ישן נושן, אשר צמקו לוחותיו מזוקן ומיתריו יחשבו להשבר, ישמיע קולות אלהים מתוקים לנפש וערבים לאוזן שומע, מכנור חדש, היוצא מתחת המעצד, וממיתרים לחים אשר לא חורבו.
למראשותיו של החולה הנוטה למות יושב אחד הרופאים המהוללים והנודעים בעולם החכמה. כל ימיו היה רופא זה עוסק ברפאות העצבים, כלי הנפש, אולם מעודו לא דרש ולא חקר לדעת מה הרו והגו אותם עצבי המחות אשר הוא מרפאם, בודקם ומתקנם.
הרופא הזה היה מטפּל ברפוי כלי המחשבה כיוצר חרש העושה מלאכתו על האבנים. הוא היה היוצר והמח היה החומר בידו, חומר מרכב מסיד ומחלבון, מימון וזהרית (פוספור). הרופא לא שאל ולא דרש מעולם מה הוא יצר ומה היו מחשבותיו של המח אשר הוא מרפּא. הוא היה רק יוצר המתקן כלי חרס, אשר כל ישעו וכל חפצו הוא כי לא ידלוף ויזוב מתוכו הדבר הנגר, אשר ישימו בו, ואחת היא לו אם הקנקן מלא יין ותירוש המשמח אלהים ואנשים, או מים סרוחים, שהמה פסולים גם לשתית כלב; או כאומן המתקן קתרוס, סבכא ופסנתרין וכל זני זמרא. הוא מתקן ומיישר מיתריהם, מנענעיהם ונימיהם מבלי לשאול מנגינותיו של מי או איזה פרק בשיר השמיעו אותם כלי הזמר שהוא מתקן; אולם הכרת פּני הרופא ענתה בו הפּעם, כי רוח אחרת אתו ובעינים אחרות הוא מביט על הכלי הנפלא המוטל לפניו ומחשב להשבר. יודע ומכיר הוא הפּעם, כי מח זה, אשר הוא בא לחזק את בדקיו, איננו רק גוש גבול מסיד וחלבון, ממימון וזהרית, כי במפלשי המח הזה הבריקו מחשבות גדולות וגם עמוקות, כי בחוטי העצבים הרפים האלה, עברו משכיות לבב רמות ונשגבות. בעיני רוחו ראה הרופא, כי לא עצם נבזה נפוץ, לא נבל חרש מתפּרד ליסודותיו וישוב אל העפר כשהיה, כי אם מזבח אלהים יהרס, היכל בנוי לתלפּיות הולך ונמוג ועוד מעט ויהפך למעי מפּלה. לא אחד מן העם המתאוים הולך למות, אשר אכל בכל פּה ושבע ודשן מתענוגות בני האדם, שהם הובישו מקורו והחריבו מעינו בעודנו באבו, כי אם גבור הרוח נופל לפניו על מרומי שדה, אחרי אשר נלחם עד טפּת דמו האחרונה ויתן את חרבו תחת לראשו.
האשה עצובת הרוח יושבת בזוית זו והרופא השקוע במחשבותיו בזוית זו. תפוש הוא בהרהורים ובזכרונות. זכר הרופא את ימי ילדותו ונעוריו וכל העתים אשר עברו עליו; זכר כי גם הוא ממקור ישראל יצא, אביו עברי ואמו עברית, הורתו ולידתו בקדושה, ורק בעלותו לגדולה וירכש לו ממגד שמים וממשמני הארץ, בבוא חכמות ומדעים בלבו ואותות כבוד ורבידים על חזהו, שכח את צור מחצבתו ויפרד ויתרחק מעל עמו, אשר חשב אותו ללא עם, לשבט נמאס ונבזה במשפּחות הגוים. אולם בבואו לרפּא את הסופר החולה, בהרבותו שיחה עמו, אצל הסופר הלוחם מרוחו עליו ומחשבות חדשות נולדו בלבו על אדות עם עולם, עם בני-ישראל, ראשית גוים זה; ועתה לא יבוש עוד ביעקב ופניו לא עוד יחפרו בעלותו על לב, כי ממעי יהודה יצא. את מחשבותיו אלה הוא מעמיק לחשוב עתה בשבתו דומם על יד מטת החולה ומצפּה לראות את פּעולתם של סמי-הרפואה החדשים אשר השקהו.
על הדום קטן לרגלי מטת החולה, יושב ילד בן שמונה שנים, הוא הבן הבכור להסופר הגוע. הילד הוא יפה עינים וטוב תואר כאחד הכרובים בציורי רובנס. לפני הילד פתוחים כתבי הקודש והוא קורא בהם בשום שכל, ומצחו הזך מעלה קמטים קלים בהעמיקו להתבונן בם. גם הילד הקטן הזה הוא אוהב עמו וחולם ללחום על חירותו וגאולתו, גם הוא מתענג על מתק שפת נביאי אלהים ומחו הרופס כבר עוסק במלאכה.
הילד הנולד בקאלאבריא שוחה על פּני המים בטרם אשר ילמוד ללכת ברגליו. ילדים כאלה ישנם בקרבנו במספּר רב, ילדים אשר בטרם תדרוך כף רגלם על סף עולם המעשה כבר שוחים המה בתהום רבה של עולם האצילות, איש במקום אשר הטילוהו שם יולדיו. ולא יפלא איפוא, אם גם בן הסופר הגוסס, אשר כל ימיו מסר נפשו על תחית האומה והשפה, אם גם נפש הילד הזה דבקה אחרי שפת אבותינו הראשונים לאהבה אותה ולהגות בה, אם גם לבו מלא אהבה לעמו והוא שוקד ללמוד את זכרונותיו מימי עולם ואם הוא מוקיר את כל מחמדי האומה, אשר שרדו לה משנים קדמוניות.
ככה עברה שעה קטנה והדומיה בחדר לא נשבתה. היושבים מסביב למטת החולה האמינו כי הוא ישן ונזהרו להפריע את שנתו אף בתנועה קלה; אולם החולה היה נראה רק כישן, כי לבו היה ער. החולה ידע, כי ימיו ספּורים, כי גם רגעיו חוצצו, הוא ידע כי ימות הרחק מארץ מולדתו ורחוק מארץ אבות, אשר הוא נושא את נפשו אליה. ובלב הגוסס עלו זכרונות מימיו ילדותו ונעוריו, עלו מחשבות על אדות אשר יקרה את עמו באחרית הימים. במחשבותיו וזכרונותיו אלה הוא הוגה וחולם ברגעיו האחרונים.
ילדותו של הסופר עוברת על פּניו בחזיון. הנה הוא רואה בית קטן ושפל; גגו מכוסה תבן אשר חציו אכלו העזים; החלונות סתומים, במקום זכוכית, בפסות נייר ושחיפי עץ. על התנור יושבת אשה זקנה, דלת בשר ורעת המראה, מנורת שמן קטנה תפיץ אור כהה סביבה. לאור עששית-חרס זו היא יושבת ותופרת שקים עבים, כי זה חית ידה וממנה לחמה ולחם ילדיה נמצא. שעול חזק מרגיז את כל מוסדי גויתה הכחושה, והיא מניחה לרגעים את המחט של סקאין מידה, אולם בכל פּעם היא מתעודדת ומתגברת ואין היא חודלת ממלאכתה, כי אכף עליה להשלים חוקה. על ספסל ארוך וצר, בעל רגלים נודדות, שוכבת ילדה קטנה ובוכה, כי רעבה היא ללחם וגם חשה היא בראשה. פּעם בפעם יורדת הזקנה מעל התנור והיא נשקפת בעד החלון וקוראת בקול חרדה: מדוע זה בושש פּרץ לבוא היום מבית המדרש, האם קרה לו, חלילה, אָסון? והקור גדול, והרוח סוער בחזקה ובחוץ חושך ואפלה… והנה פתאום נפתחה הדלת וילד כבן עשר שנים בא הביתה; נעליו קרועות, בגדיו בלויים וטלואים וארכבותיו דא לדא נקשן מקור וקרח, אולם עיניו השחורות נוצצות בחוריהן, מלאות זיו ומפיקות נוגה להאיר את דרכו. הילד הוציא מתחת אצילי ידיו ספר עב הכרס ויניחהו על השלחן. הביטו וראו בספר: חומש הוא עם באורו של בן-מנחם! מי פלל, כי הילד הזה, אשר ספרי בן-מנחם היו שעשועיו יום יום בילדותו ובאהבתם שגה תמיד וישכח בגללם גם קור גם רעב, כי בגדלו ובבואו באנשים יהיה איש מצותו ואיש ריבו נגדה נא לכל מעריציו ומקדשיו!? – הילד הניח את הספר על השלחן וישפשף את ידיו זו בזו להתחמם, ובלב שמח ובפנים צוהלות נגש אל אמו ואל אחותו וינשקן נשיקה חמה. אָז החל לזמר בקול נעים את הנגונים של החזן “המפואר”, אשר שמע בבית התפלה בימי החג.
האם העמידה את מנורת החרס על השלחן ותגיש לבנה הקטן את ארוחת הערב: פּתותי לחם יבש, אשר היא קונה יום יום מאת העניים החוזרים על הפּתחים, ומעט כרוב חמיץ מבושל… אורה ושמחה מלאו את הבית מעת בוא הילד. גם אחותו הקטנה קמה מעל משכבה ותשב אל השלחן לאכול עם אחיה מן ה“מעדנים” אשר הגישה לו אמו; גם כאב ראשה סר מעליה מעת אשר שמעה את להג אחיה ומנגינותיו הנעימות והמסולסלות. הילד ספּר לאמו בקול שחוק את כל הנעשה והנשמע בבית-המדרש, ובדברו חקה את כל פּנים ואת כל קול. מקור שמחתו המיוחדה של הילד בערב הזה היה, כי עלתה בידו, אחרי יגיעה רבה, לשאול מאת אחד בעלי-הבתים את התנ“ך עם באורו של בן-מנחם. אחרי שהיה הילד מיגע את מחו כל היום בפלפול התלמוד, היה לו התנ”ך בערב למשיב נפש ולמעין הישועה. עוד בהיותו בן שבע שנים אמר עליו מלמדו, כי יהיה “בעל פּסוק” גדול, אַך גם זה לא כחד, כי חושש הוא שמא יהיה גם לאפּיקורס גדול, כי עוד אָז היה שואל לפעמים שאלות חמורות ומתמיהות בתנ"ך, שלא ידע מלמדו להשיב עליהן.
פּעם אחת קרא בביתו את ספר ישעיה, ובהגיע הילד אל הפּסוק “שריך סוררים וחברי גנבים” הטעים את הדברים בצחות לשונו ובקול נעים וחזק. ואחרי התבוננו רגעים אחדים אל הכתוב אשר לפניו הפך פּתאום פּניו אל אמו ויקרא:
– אמי, הידעת כי גם רבי זרח ורבי טודרוס גנבים הם וסרי סוררים?
– מה תדבר, בני? – קראה האם בקול חרדה – הלואי שתהיה אתה כמוהם! רבי זרח ורבי טודרוס, מלתא זוטרתא! – הלא המה יראי אלהים, בעלי טובות ויחסנים מאין כמוהם.
– ישמרנו אלהים, קרא הילד כמעט ברגז, מהיות בעלי טובות וחסדים כמוהם! הלא המה מוצצי דמי עניים!…
– מי ומה אנחנו, כי נדבר תועה עליהם – אמרה האם בתלונה חרישית, - הלא אנשים פּשוטים, עניים וקטנים אנחנו…
– לא! – אמר הילד, – אָבי גדול מהם, כי הלא הוא מפרנס אותנו ביגיע כפּו, אָבי לא יעשוק אָדם ולא יעשה רעה לכל איש! ולחיי הילד החורות אָדמו מרוב התפּעלות והתלהבות בדברו את דבריו אלה.
ביופון היה אומר: הבנים יורשים את כשרונות האם ומדותיה. הפילוסוף הצרפתי הירו-די סישיל אומר, כי אמותיהם של רוב הגאונים הידועים לנו, היו בעלות כשרונות נפלאים. וכי יפלא בעיני הקוראים לראות, כי אם הסופר הגוסס, שהיה אחד מגבורי הרוח והיוצר של תקופה חדשה בספרותנו, היתה אשה פשוטה ובלתי מלומדת מנעוריה, אשה, אשר חוג עולמה היה התנור ומשא נפשה היה רבי טודרוס – אל יפלא! כי הנה האשה החשוכה הזאת, אשר לא ראתה מאורות ההשכלה מימיה, היתה בכל זאת אשה גדולה ומצוינה על פּי טבעה ותכונתה. ואם זו פעלה על נפש בנה פעולה חזקה, אשר השתמרה בו כל ימי חייו. אמו היתה בת ישראל, בת העם, אשר עזרה לבעלה לכלכל את ביתם על ידי מלאכת כפּיה; כל משושה ותענוגיה היה קול הילד בלמדו את הגמרא בקול זמירתא; לילות כימים שמה לתפור שקים עבים, למען תוכל לקנות בשביל ילדה גמרא ללמוד ונייר לכתיבה; היא למדה את בנה לכבד את הלומדים תורה, לבלי יקנא בילדים עשירים ובל יחמוד את ממתקיהם; האם למדה את בנה לבכות ולקונן בימי המצרים ובתשעה באב על חורבן בית המקדש, כי הורס וכי חודש. אל תקטינו את ערכן של היהודיות התגרניות החיות מעמל כפּיהן! אם המשורר הצרפתי ביראנג’י לא גוע בנעוריו ברעב, עליו להחזיק טובה להעבריה יהודית פאור, אשר חלקה עמו שנה שנה חלק כחלק את האלף ומאתים פרנק שהיתה משתכרת במסחרה.
הסופר הגוסס, המוטל לפנינו, הוא אחד מבני העניים, אשר מהם תצא תורה. בהיותו ילד ראה את העוני בשבט עברתו פנים אל פּנים. האם הדלה, הקטנה והפּשוטה הזאת מתיצבת עתה נוכח פּני הסופר הבוער באש הקדחת. “בני היקר, – קוראת לו אמו, – אני מתי בטרם הכנסתיך לחופּה, מתי בטרם ראיתי נחת ממך… אתה לא סגרת את עיני במותי, נדדת מקני בהיותך עוד נער לארץ מרחקים… הבריות היו מרננים עליך כי המרת את דתך, כי תפיץ בישראל ספרים פּסולים ותלעג לכל קודש… בני עירי הביטו עלי כעל משוגעה, כאשר נשקתי את ספרך הראשון, אשר שלחת לי, בכתבך עם הספר כי עברי נאמן לעמך אתה. אני, אמך, האמנתי לך באמונה שלמה ואהיה לשחוק לרבים. רבי זרח ורבי טודרוס היו אומרים לי, כי אסור להחזיק את ספרך בבית ישראל. בכיתי הרבה מאד על כי סרת מהדרך הישר ולא נשאת אשה… עיני כהו מראות, אצבעותי רעדו ולא יכולתי עוד לתפור שקים; טעמי ורוחי סרו ממני מרוב צרותי, על כן עפרו אותי הילדים בעפר, זרקו עלי חלוקי אבנים ויקראו אחרי מלא: “אם האפּיקורס הגדול!” פעם אחת שלחת לי ממדינה רחוקה מכתב תנחומים על מות אביך ומעט כסף; במכתבך אמרת לי, כי רוח לך מעט ממחסורך הגדול וכי תשלח לי כסף ארבע פּעמים בשנה; הבטחת לי כי עוד מעט ותשא אשה… אך אלהים לא רצה בחיי, ואני נפלתי אז למשכב… בעד כספּך אשר שלחת לי תפרו לי תכריכים. וזאת היתה נחמתי האחרונה כי קברוני בתכריכים שלי…”
– אמי, אמי! – קרא הגוסס ויפקח את עיניו ומבטן תעה, כאילו מבקש הוא דבר מה… רעיתו התעוררה ממצוקת רוחה ותקרב אל מטתו על ראשי אצבעות רגליה, אך הרופא רמז לה לשבת תחתה לבל תפריע את מנוחתו של החולה.
החולה עצם את עיניו ושב לחלום חלומותיו וזכרונותיו.
”לא גנבתי את הנרות לסחור בהם“, השמיע הסופר בקול נחר ועיף. הוא ראה בחלומו, כי עודנו נער והוא יושב בבית-המדרש של עיר שכולה. השעה מאוחרת בלילה, כבר עבר חצות. כל בני הישיבה שוכבים על ספסלים ארוכים וצרים, מקופּלים ומכווצים מתחת לבגדיהם הקרועים והבלויים, והמה ישנים את שנתם, שנת רעבים ויגעים, רק הוא עודנו ער ופניו הדלים יראו לאור נר קטן של חלב אצל ארון הקודש. “רבי עקיבא אומר…” ירים את קולו וישפּילו ויסלסל את נגון הגמרא. “רבי עקיבא אומר…” ישמיע פּעם קול ענות גבורה ופעם קול ענות חלושה, ועל לבו עולים רעיונות חדשים על אדות רבי עקיבא, הגבור הלאומי, ומאמריו בתלמוד. גם אני אהיה כמוהו, – יאמר לנפשו, ופניו יאירו ועיניו תברוקנה, אך אני לא אהיה מהיר חימה כמוהו, אני לא אקרע כדג את עמי-הארצות, הלא יוסף הסנדלר הדיוט הוא, בור דאורייתא, ובכל זאת האכילני היום על שלחנו מלחמו, אשר יביא בזעת אפּו, אף כי עני ואביון מדוכא הוא; ואם אָבי עם הארץ הוא, האם לא שלח לי בחורף את פּוזמקאותיו החמות תחת לתת אותן על רגליו העוברות פּעמים בשבוע שמונים מיל, בהיותו רוכל חוזר בכפרים, – למען לא אחוש קור ברגלי בשבתי על יד הגמרא? – “רבי עקיבא אומר…” ימים יבואו ונער רעב כמוני היום יקרא ויחזור ויקרא: “רבי פּרץ אומר…” אך דברי יהיו מלאים אהבה אין קץ אף להנבערים מדעת התורה, אם אַך לב להם… ומרוב שמחתו על הדמיון הנעים כי גם דבריו יוחקו בספר בעת מן העתים ונערים וזקנים יהגו בם, לא הרגיש עוד כי רעב הוא… אך לא לעולם חוסן כח הדמיון, כי רעיון נורא עלה על לבו: מי יודע אם לא יתפשוך אחיך החוטפים ואם לא ימסרוך לעבודת הצבא, בטרם תגיע למדרגתו של רבי עקיבא. הן כבר הוציאו עלי שם רע; המשגיח קרא אותי בפני רבים בשם “חצוף” ו”עז פּנים“, יען כי בעת שאני מתוכח ומתפּלפּל עם מורי או חברי לא אהדר פּני זקן ולא אשא פנים לא לראשונים ולא לאחרונים, ועוני הגדול הזה יועיל להותי להיות חטאת הקהל. ויש ידים לפחדי זה, אף כי אינני מוג לב, אחרי שגלוי וידוע לרבי זאב, גזבר הקהלה, שבסתר הנני לומד את כתבי הקודש עם ה”באור" ואני קורא גם בספרי מינים, ונוסף על פּשעי אלה, הנני גם כותב צחות בשפת-קודש כאחד הכופרים באלהי ישראל – עון שאין לו כפּרה בעיניהם – וכבר נבאו עלי שאצא לתרבות רעה, – ומי זה יצילני מפּח יקוש? האם אבי הדל המוכה במחלת השחפת, או אמי החולה ורכת הלב, אשר אין כחם אלא בדמעות, באנחות ותחנות? זיק התקוה האחרון להיות גדול בישראל הולך וכבה, גם נר-החלב אשר יגיה את הגמרא הפּתוחה לפניו הולך ונדעך באישון חושך… עוד מעט וגם אורו הכהה ישקע. “האם לא אקרא הלילה בכתבי הקודש אף פּרשה אחת? האם אשב בחושך כאסיר בור ולא אכתוב על הגליון את הגות רוחי הסוער וההומה? הלא ראשי ינופּץ לרסיסים מרוב המחשבות המתרוצצות בו ולבי יבקע מרגשותיו המתפּרצים לצאת החוצה; לא אשים מעצור לרוחי, אכתוב וירוח לי… אבל איך אכתוב אם החושך ישופני… יעבור עלי מה ואני אלך ואגנוב, כאשר עשיתי זה פעמים אחדות, מהתיבה, אשר השמש שוכב עליה, נר חלב, אדליקו ואָז יאירו לי גם אמרי נביאי אל, אָז אכתוב את הגות לבי על הנייר החלק אשר אקרענו מתוך הגמרא הפּתוחה לפני. האם בי האשם אם אין לי אף פּרוטה אחת לקנות נר? האם רק בעד השמש נצברו הנרות בתיבה, שימכרם להחנונים ושיתן את כסף מחירם בנשך לבחורי הישיבה?… האם נדבו את הנרות לבית המדרש רק בשביל שישיחו לאורם דברים בטלים, כי יספּרו לאורם דבות נתעבות, מעשים בדויים ודברי נבלה? האם באמת עון גדול הוא מנשוא לקרוא לאורם ספרים, שהחנפים והצבועים יראים את האמת הגנוזה בהם? – אולם מה יהיה אם יתעורר השמש משנתו וימצאני כגנב במחתרת, הלא אָז ישפּוך עלי את כל חמתו ואת כל עצמותי ישבר, הלא אז לא אמלט מכפּיו, שהן כמלקחים של ברזל? אולם מה הן מכות-לחי אחדות לעומת העונג שאמצא בדברי החוזים, אשר נתנו את גום למכים ולחייהם למורטים”.
המתעתד להיות רבי עקיבא, – איש אשר ישחק למסרקות של ברזל ולכל כלי הענויים, איש אשר לא יחוש כל כאב ברגע קודש, ברגע אשר נתנה לו היכולת לקדש השם ברבים, – יתגנב על ראשי אצבעות רגליו אל מאורת “הצפעוני” ויפתח את התיבה… הנר עודנו בכפּו, והשמש הקיץ משנתו וירם קול צעקה: “תפשתי את הגנב, הנה הוא בידי!” בחורי הישיבה, ובתוכם גם אויביו ושונאיו, התעוררו משנתם ויכתירו את הנער אשר נתפּס בגנבתו.
השמש הכה אותו בלי חמלה מכות אכזריות וימרוט את קווצותיו השחורות ויריע עליו בקול זעקה: “גנב, את נרות בית המדרש תגנב ותמכרם; לא בפעם הראשונה עשית זאת, כי מלומד גדול אתה במלאכת הגנבה; בנרות הקדשים האלה תסחר כאות נפשך; האם בגללך, עז פּנים, יתקצף עלי הגבאי ויסירני ממשמרתי, משמרת הקודש – הכוהו, פצעוהו לבל ימעל בקודש!”
השמש הכילי, הנושך, רע-העין, עם שערותיו הפּרועות והסבוכות ועיניו הירקרקות המפיצות זועה, נגלה בחזון לפני עיני הסופר, והוא צועק בכל מאמצי כח: “לא גנבתי את הנרות לעשות בהם סחורה!”
סופר מצוין! נרות רבים מאירים העלית בלבות צעירי עמך במחיר הנרות שגנבת ושסבלת בעדם חרפות וגדופים, מכות ומריטות לחי. הודות להנרות של חלב הקטנים הללו, העירות את השחר על שמי ספרותנו. בנערותך קראת וכתבת את מליצותיך התמימות לאור נר קטן כהה בזוית חשכה, אבל בבתי נפשך זרח אור גדול, ומן האור הזה הננו נהנים גם כיום.
הסופר התרומם פּתאום מעל כר מראשותיו ובתנועת יד רזה ואלמת קרא אליו את בנו. הילד נגש אליו בפנים עצובים ובעינים מלאות דמעה. בקול יבש וסדוק, שנשמע כקול אוב מארץ, השמיע הגוסס את דבריו האחרונים: “בני, אנכי הולך בדרך כל הארץ, הנני מת בימי התעוררות עמנו לתחיה… בני, היה נא נאמן ומסור לעמנו, את מלחמתו תלחם עד אשר יבוא לארץ אבותיו ושם יזריח אורו לכל העמים ולכל הדורות… בידי אלהים הנני מפקיד את רוחי ולך אוריש את חרבי, את העט אשר הקדשתי לעם עולם… ירושה אחרת אין לי… נצור מכל משמר את דברי חוזינו…”
ראש הסופר צנח על הכר וידום רגעים אחדים, אָז קרא ביד עיפה לרעיתו וישמיע מלים בודדות: “…היי ברוכה על אשר הקדשת לי חייך… סלחי לי על העוני, המחסור והמצוקות שסבלת בגללי… סופר עברי הייתי, איש ריב ואיש מדון לכל הבוגדים בעמנו… אחרת לא יכולתי… את חסד נעוריך שמרת לי עד רגעי האחרון… חזקי ואמצי… באלמנותך אל תכנעי לפני איש…”
דומיה ושקט בחדר. רגעי הגסיסה האחרונה החלו. הגוף הדל נלחם עם שארית כחותיו נגד המות…
גבור הרוח נפל חלל –
– הוא מת! – קרא הרופא.
א.
על גבעה נשאה מעט, על יד נחל זךְ, יושב עלם צעיר לימים, מצחו רם ויפה, עורקים דקים, כחולים, נשקפים מבעד עור רקותיו, שערותיו שחורות וברק להן, עיניו גדולות ומראיהן תכלת, תכלת עמוקה, צלולה וענוגה, שמורותיו ארוכות, דקות, שחורות ומשליכות צל קל על לחייו החורות, אשר אודם קל מרחף עליהן. כל הרואה את העלם הזה יכיר בו מסקירה הראשונה בריה עדינה ונדיבה, מפונקה ומטופּחה בידי הטבע עצמו. קסם מיוחד ונעלה היה שפוךְ על כל תנועותיו. מנוחה שאננה מעורבה בתוגה נעימה חופפת עליו.
חודש תמוז היה. קורים דקים, לבנים, רועדים הסתבכו במרחבי האויר. בפאתי הרקיע נמשכו רצועות בלתי ישרות, אדומות כדם ובאפסי האופק הלכו הלוךְ וכהה, הלוךְ וגוע, עד כי התמוגגו בתוךְ העבים האפלים. בגובה המרחב עפו דומם צפּרים קטנות ונראו כעדר רוחות, כמחנה צללים קטנים ועבים, ורק מעת לעת השמיעו קול צפצוף עליז, קול צוחה מסולסלה, כמו בשורה בחרטומן מעולם רחוק, גבוה ומרומם. לרגלי העלם זרם נחל צר ושפתיו הירוקות בעקלקלותיהן, צלעותיהן ושפּועיהן היו לו כמסגרת מצוירה ביד בעל החלומות. מימיו זכים כבדולח ובשטפם על חלוקי האבנים השמיעו קול המיה נעימה, המיה ממושכה ובלתי נפסקת. זאת היתה שפת הנוזלים, פּטפּוטו של הטבע בלי סמני הפסקה ובלי כללי הדקדוק. הנחל הקטן היה שקוף כראי. קרני השמש האחרונות התפזרו בו כאבק זהב. האויר היה רוה ומלא בשמים חריפים. העלם חש כי נפשו הולכת ומתמוגגת בהנפש הגדולה של הטבע.
דוד – זה שם העלם – קם זה ימים אחדים מחליו, אךְ לא שב עוד לאיתנו. לפני שבועות אחדים כמעט לא האמין בחייו; קרוב היה אל המות, וכבר הביט לעמקי תהומו ויחש כל בלהותיו. אךְ היום בצאתו מביתו חוץ לעיר לשאוף רוח צח, היה בעיניו כבריאה חדשה. הפּעם הרגיש בקרבו כחות נסתרים, כחות אדירים וכבירים. במשךְ ימי מחלתו העזה כמעט כבה בו נר חייו הרוחניים, ועתה הנהו עוד הפּעם חולם חלומות וחוזה חזיונות בהקיץ. לבו דופק בו בחזקה, בקצב ובמדה אחת עם דפקו של העולם הגדול אשר מסביב לו. עצביו מרגישים כל תנועה קלה, כל זעזוע דק בקרב לבבו ונפשו. מה נעימה היקיצה וההתעוררות לחיים, אחרי אשר נפסקו, שבתו, חדלו במשךְ זמן ידוע! כל ירק, כל גבעול, כל עלה, כל שבר-קליפּה, כל גרגר חול ומפּל צמח היו בעיניו כאלו הם חיים ונושמים, חושבים ומרגישים; וכולם הם יפים, אהובים וחביבים; וכולם הם חלק מהבריאה הנשגבה, מהטבע הרחמן. הוא הרגיש בקרבו את נשמת כל היקום. אָכן יש אלהים, קרא במעמקי נפשו קול חזק ואדיר; הוא הרגיש את האלהים בכל חושיו, בכל עורקיו ועצביו. נפשו היתה מלאה על כל גדותיה תודה ליוצר כל על החיים שהחזיר לו בכל מלואם ועמקם. לבו נמלא תהלה, בלי אומר ודברים לאלהים; געגועים חזקים ולוהטים על כל הטבע. אָז עלו על לבו דברי המשורר:
גַּם קוֹל תֵּבֵל כֻּלָּהּ לִי קוֹל הַתְּפִלָּה
מִקּוֹל כּוֹכְבֵי-נֶשֶׁף עַד קוֹל הָרֶמֶשׂ!
וּבְנֵי-אֱלֹהִים כָּל צִבְאוֹת גִבוֹהַּ
אִתִּי יִבְעָיוּן, מִשַׁדַי יִשְׁאָלוּ!
השמש באה. הלהב בקצה אופק השמים כבה לאט לאט. עוד מעט והירח החור, הצנוע, הופיע מבין מפלשי העבים הקלים. רבבות כוכבים הציצו משמי התכלת. האויר התקרר מעט מעט. רעד נעים, חרדת קודש, עבר בכל יצורי גוו של העלם החוזה. מסביב לו דומיה נשגבה, מנוחה שאננה; החיים הגלויים כמו התעלפו, נאלמו מעט מעט; רק שם בעומק הלב, במסתרי הנפש, התגבר חוש חייו, התעמקו, התחדדו רגשותיו ושרעפּיו. רסיסי דמעות, פּניני טל העלומים, נוצצו בעיניו לאור-הכסף של הסהר. מה גדול ומה נשגב ונעלה הוא האל אשר יחוש עתה ברוחו. מחשבה נוראה חלפה בלב דוד: מה קטן ודל הוא האלהים אשר בלב אחיו היראים והחרדים; שמי שמים כלשכת הסופרים המה בדמיונם הצנום. אלהים יושב לפני פנקס פּתוח ומאזני משקל בידו; מלאכיו, משרתיו ועושי רצונו כותבים ורושמים והוא חותם בחתימתו, חתימת האמת היבשה, המרה והעצובה. אלהיהם נושא ונותן כתגרן במצותיהם ועבירותיהם, והוא מדקדק ומקפּיד עם בריותיו כחוט השערה, הוא נוקם ומיסר בלי כל חמלה. לא כן אלהיו הוא: הקפּדנות זרה לרוחו, דקדוקי-עניות לא ידע, כי הוא אל טוב וסלח, הוא רק מחיה הכל, זורע אור ומצמיח כוכבים, שמשות, עולמות מאירים, יפים ונעימים. עתה זכר את חבריו המשכילים הכופרים באלהים ותרגז נפשו. הם, הכופרים המסכנים, בדו מלבם: אטומים, תאים וכל מיני מלים ריקות ומצלצלות; כל הטבע הוא בעיניהם הטרוטות אך קובץ של חמרים מתים; כל התבל היא בעיניהם אךְ מכונה עורת, בלי כל חפץ ורצון. מה אומללים המה המשכילים האלה, מה יבשה ומה קרה נפשם! איךְ לא יחושו, איךְ לא ירגישו את נשמת שדי בכל הטבע, בנפשם ובלבם המה! איך יכולים המה לחיות בלי אלהים! אמנם לא חיים המה, כי אם ינועו כצללים בעמק-רפאים. מה עניים, מה דלים החיים בלי התנשאות-הנפש, בלי התרוממות הרוח! ועוד הפּעם עלו על לבו דברי המשורר:
גַּם אַךְ גּוּפַת-מֵת הַתֵּבֵל הִנֶּהָ
וּבָה אַךְ יָנוּעוּ גָלְמִים לֹא-חַיִּים,
מֵתִים הֵמָּה גַּם כָּל הַחַי עָלֶיהָ
כִּי אֶל אֵל-חַי הֵם לֹא יִשְׂאוּ עֵינָים. (מיכ"ל)
רק אטומים, רק פּגרים-מתים בכל הטבע, וגם הם, הכופרים, אךְ פּגרים מתים המה.
דוד זכר, כי עליו לשוב עתה הביתה, לבל ידאגו לו הוריו. אךְ זרמת הנחל, נוגה הסהר, קסם הליל אסרוהו אל הגבעה אשר הוא יושב עליה שקוע ברגשותיו. כמה מורך, כמה צניעות במלכת-ליל זו, מה גבהו הכוכבים ומה נעים ברק זהרם! מה גדל הסוד, מה עמוקה החידה אשר מסביב לו.
דוד קם ממקומו וילךְ לביתו. בהתקרבו אל העיר נשמע קול קרקור הצפרדעים בבצאתיהם, נבחת הכלבים המקוטעה, קול משק עגלות האכרים השבים מיום השוק לכפריהם. ובבואו אל העיר ראה כי עוד החנויות הקטנות והצרות פּתוחות ומוארות באור כהה של מנורות-נפט, אשר גלילי זכוכיותיהן המבוקעים מודבקים ברצועות של נייר. הוא שומע קול הוכוחים והריבות בין החנונים והקונים על אדות פּרוטה וחצי פרוטה; מלים בודדות משבועותיהם וקללותיהם מתפּרצות החוצה ומתערבות בקולותיהם המשונים של רוכלי-השוק. דוד ראה יהודי זקן הולך נאנח ונאנק ונושא שק גדול על שכמו הכפוף. הגוף רבץ כמעט תחת משאו הכבד. ושם זוחלת אשה לבושה בלויי סחבות, בידה האחת סל מלא תרנגולים עקודים, מקרקרים ומפרפרים, ובידה השניה סל מלא ירקות – זאת היא כל סחורתה, זו היא חנותה. בשולי סנורה המלוכלךְ אוחזים שני ילדים קטנים, בוכים בבכיה דקה וממושכה. רגליהם יחפות ומגואלות ברפש ועל בשרם כתנת קצרה, קרועה ומטונפה.
– אמי – יתאונן אחד הילדים – דן נושך, מכה… יכאב… אמי, אמי, אמי… הוא תקע פּה את שניו… ראי, אמי… פּצע גדול… יכאב… אמרתי לו, כי אגיד לאמי…
– אל תבכה, נחמתי.
– אמי – יתאונן הילד השני – שמריל אכל את לחמי… אמי… הוא לא הותיר לי מאומה… גם כפתורי חטף מידי… הוא אומר כי לא יירא גם מפּניךְ… אמי, בריל אומר, כי יבוא דוב גדול ויאכלני… דוב גדול ושחור… אמי, אל תלכי מחר לשוק… אל תהיי שם כל השנה… אמי… אמי…
אנחנו יראים להשאר לבדנו בבית… – קרא הילד הראשון.
– אל תיראו, ילדי היקרים… אלהים הוא שומרכם…
– מדוע לא ראינו אותו? – ישאל הילד הקטן הנסחב אחרי האם.
האם והילדים, שיחתם והגיגם, אשר בעת אחרת לא היה דוד שם אליהם את לבו, נגעו עתה בנימי נפשו הדקות ויעוררו מחשבות במחו. דוד נד בלבבו לכל אלה היצורים האומללים אשר פּגש בשוק. חיי הרחוב החלשים, הכהים, העיפים, העירו בו תוגה עמוקה ויכאיבו את רוחו. ובתוך עצם תוגתו הרגיש, כי גם פּה, בתוך חיי העוני, בתוךְ הרפש והאויר המחניק, בתוךְ מלחמת הפרוטה, בתוךְ מלכות הקטנות, – גם פּה יש שירה, שירה מיוחדה ונפלאה במינה, אמונה חזקה ועצומה באב רחום וחנון שוכן שמים, תשוקת חיי שעה וחיי עולם, תקוות וחלומות, דמיונות וחזיונות, טהרת הנפש ונדיבת הלב. דוד הרגיש עתה בנפשו, כי הוא אוהב את הרחוב, אשר בו ראה את אור החיים, בו גדל, בו למד לחשוב מחשבות ובו נולדו רגשותיו, ומה התגבר בו החפץ ברגע זה להחלץ עם כל בני הרחוב מן המיצר ולהתרומם למרחביה. דוד עבר אחד הרחובות השקטים ויעצר בלכתו לפני אחד הבתים: הוא ראה מבעד החלון את חנה יושבת וקוראת בספר. מה צחים ושלוים פניה, מה זךְ מצחה, מה יפה צוארה הלבן כשיש. צורה כזו היתה בלי ספק לבת שירתו של מיכ"ל. מה נאוה כף ידה הקטנה המונחה על השלחן; אין זאת, כי אם שושנה חיה ובה צפון רעיון נשגב. היא יותר יפה, יותר נעימה מכוכב “נוגה” שם בשמים; היא יותר צנועה, יותר רכה מהסהר הדאה בין ערפּלי טוהר. דוד עמד כמו אסור בחבלי קסם נוכח החלון, נדמה לו כמו ישמע, כמו ירגיש את נשימתה של חנה, את קול דפיקת לבה וכמו ישמע קול אנחה רפה, דקה וממושכה מתפּרצת משם. חנה הרימה את עפעפיה – מה נוצצות, מה עמוקות ובהירות עיניה – עולם מלא, ים שירה, אור אין סוף. היא הורידה עוד הפּעם את ראשה על הספר. ארגמן דק השתפּךְ על לובן לחייה. האם אותו ראתה? כמה יופי, כמה שירה גם ברחוב זה! נדמה לו, כי גופו הולךְ ומתפשט מעליו, כי כולו אךְ רוח. פתאום כבתה המנורה בבית, ותמונת חנה חיש גזה מעיני בשרו, אךְ עוד רחפה מול עיני רוחו. הוא נשא עיניו השמימה. בפעם הראשונה בחייו קרא עתה את שיר השירים של שמי-הקיץ, הוא הרגיש עתה את ההרמוניה הנפלאה והוד העולמים שבהם. הוא הרגיש עתה את נשמת החיים הנוצצים של הכוכבים בכפּת התכלת הנטויה על ראשו. שביל החלב נראה כנהר מרחף באויר, נהר שותק הגורף וסוחב במרוצתו החרישית אבני חן מבריקות. מעת לעת נפלו הכוכבים במהירות נוראה ובדומיה עמוקה. שקטה ברחוב מלחמת האנשים – הנמלים, נדמה שאון הדלות עם כל פּגעיה, נמו, נרדמו החיים של יגיעי כח ויבואו חיים חדשים, מלאים ושאננים. מלכות החלומות באה. כל ילדי שפל ובני עוני נחים בחיק התרדמה, שוכחים עמל ויגון וחולמים חלומות. גם דוד חולם עתה בהקיץ.
צולל בהרהורי לבו בא אל ביתו, נכנס אל חדרו. הוא ישב על כסא לפני אור המנורה. אחד הזבובים הכה בכנפיו על מכסה המנורה הירוק. רוח חם ונעים נשב מבעד החלון הפּתוח מעט. על השלחן היו פזורים ספרי עבר, רובם מליצה ושיר. דוד היה עיף ויגע, לא ער ולא ישן. השעון הישן הפריע את הדומיה בחדר על ידי דפיקה קצובה ומדודה. עיני דוד היו חצין סגורות, והוא רואה כמו מבעד ערפל שקוף, תמונה יפה בעלת כנפים רחבות, לבנות וקלות; עיניה – עיני חנה, ומהן נשקפים געגועים לאין סוף. התמונה מרחפת דומם בחדר, ופתאום נגעה בכנפיה נגיעה קלה על שפתיו. עתה הוא מרגיש את נשימתה הבוערת ומנוחת נפשו נדדה. איזה רוח-קודש, רוח כביר נח עליו. ערפלי רעיונותיו אורו, קרעי רגשותיו התאחו, כנפי דמיונו היו עתה פרושות… וכמו זרם חשמל עבר בכל בדי עורו. חזיונות לבבו התפּרצו החוצה, מחשבותיו ורגשותיו שאפו להתלבש בדמות ותמונה, שאפו לחיים בכל תקפם ורחבם. כל גופו רעד, כמו אחזתהו קדחת עזה; הכח היותר אמיץ, כח היצירה, מלא עתה את כל חושיו, והוא כילד קטן אין אונים נשא בכנפיו. הוא חש את נשיקתה הראשונה של בת-השירה. נדמה לו, כי נפש גדולה וכבירה נבראה בו ברגע זה, ואתה נברא עולם חדש, אשר בה רק מלאכים ירונו, הכוכבים לא יאספו אורם, השושנים לא יחדלו עסיס ריחן והיופי שופך את ממשלתו ברום ובשפל. מעמקי תהומות וגבהי שמים ישמיעו: “הללויה” נצחית. דוד תפש את עטו ויכתוב שיר עברי, וישר על גודל אלהים, על הדר הטבע ועל נועם האהבה. רעיונותיו נולדו במחו בחרוזים. נדמה לו, בעת כתבו, כי הוא חורז פּנינים על חוט שני, טורים טורים, חרוזים חרוזים. הוא מצץ את כל נועם שפת החוזים, את הוד מלכותה של שפת ישעיה, את יפעתה הנוגה של שפת המקונן, את ברק זהרה, קסמה ועדנה של שפת שיר השירים. שירו היה מלוטש כאבן שוהם, רך כדונג ונוזל כשמן, ענוג כצבע התכלת ומשעשע את האוזן כהמית הנחל, אשר הסתכל היום בזרמתו. בשירו זה הביע את כל תנועות נפשו ולבבו ויתן בו תואר ודמות לכל רגשותיו, צלליהם וגוניהם.
כאשר כלה לכתוב את שירו, עבר צחוק קל על שפתיו הדקות והחורות. היוצר התענג על יצורו. הוא קרא את שירו אחת ושתים בקול רך ורועד, בהטעמה ובזמרה נעימה, וישמח על המדה והקצב, הנועם והרוךְ, אשר בכל בית ובית. הוא שחק עתה בלבו על סכלותם ורשעותם של חבריו ה“משכילים”, הכופרים בחיי נצח. הוא ידע והוא הרגיש עתה עמוק עמוק בלבו, כי נפשו חיה תחיה לעד, כי רוחו לא ימות גם אם יכלה גופו ברקב. לפניו נגלו ברגע זה שמי השמים וכל החיים הנסתרים שבהם, הוא נהנה מזיו עולמים, מהגבורה שבתפארת ומהנשגב שביופי.
ב.
עבר ליל אתא בוקר, ודוד לא קם ממטתו. מחלתו, מחלת השחפת, התגברה עליו עוד הפּעם. קדחת בערה בכל גופו. כל נגיעה וכל קול מבחוץ הרגיזו את מנוחתו הפנימית. עברו עליו ימים אחדים בחום קדחת זו ובשרו כחש מיום ליום. עצמותיו שופו, עיניו נפלו בחוריהן ואשן גדלה, לחייו קמטו, ירקו. פּעמים אחדות נסה להתגבר על מחלתו ולרדת מעל משכבו, למען יביט על השמים וכוכביהם, למען יראה, לכל הפּחות, מרחוק את חנה, אולם עמלו היה לשוא, כי כחותיו עזבוהו. נדמה לו, כי לא רק גופו הולךְ ומתנדף, כי אם גם כנפי רוחו רפו.
בבוקר בהיר אחד הביאה לו אחותו הקטנה אחד מפּרחי השדה. הילדה ידעה, כי הפּרח ישמח לב אחיה החולה. דוד הגיד להוריו, אהובי לבו, כי היום הוא מרגיש בקרבו כחות חדשים ועלית הרוח. הוא בקש כי יתנו על ידו את שירי מיכ"ל הכהן, אשר הגה בהם כל ימי מחלתו. ודוד הרבה לדבר עם אמו, אשר לא משה מערש דויו ותתבונן בעין פּקוחה לכל השנוים במחלתו. צל תקוה חלף עתה על פּניה. היא האמינה כי בנה, נר חיתה, ירפא מחליו ועוד ישביעה נחת. אחותו הקטנה עלתה על מטתו ותסלסל את קוצות שערותיו הדקות כמשי, והוא ספּר לה אגדה מושכת את לבה הקטן והרךְ. האם הרימה את הוילון מעל החלון, למען תשלח השמש את קרניה אל חדר המתרפּא. דוד שמח מאד על קוי האור החמים ויבלעם בחשק ובנעימה. פּתאום נפל ראשו על הכר ואנחה עמוקה התפּרצה מחזהו. נדמה להאם, כי דבר מה נתק שם. הוא ראה, כי חנה עוברת לפני חלון חדרו ועיניה הנוצצות מתגנבות להביט אליו.
חושיו התבלבלו וכעין תרדמה נפלה עליו, ובחזיונו הוא רואה: שושנה אדומה כדם הולכת הלוךְ וגדל לעיניו. פּתאום נפתחה שפת השושנה, ומתוךְ כוסה צומח ומבצבץ ראש המשורר מיכה יוסף מעוטר בעטרת פּרחים לבנים כשלג, שפתותיו החורות סגורות ועיניו מאירות כשני כוכבים בוערים. בידו הענוגה הוא אוחז כנור כסף ובקול צפצוף נעים ישיר את החרוזים:
הוֹי, חֶמְדַּת נוֹעַר, אֲבִיב חֶלֶד גֶּבֶר!
הִנָּךְ גִּנַּת-אֵל לַבֵּן בָּךְ יָשׂוּחַ;
בָּךְ צִירֵי שָׁלוֹם יַחַז עַל כָּל עֵבֶר
כֻּלָּךְ גִּילָה וָתוֹם אַף נִקְיוֹן רוּחַ.
מקהלת כרובים עורים, צחים, לבנים, קטנים בעלי כנפים רחבות, מרחפים מסביב לכנורו של המשורר הצעיר ומשמיעים קול זמרה דקה ונעימה:
אַהֲבָה בַּנּוֹעַר מַה-יָקְרָה נָעֵמָה!
עֶלֶם כִּי יִינַק מִשּׂד תַּנְחוּמֶיהָ
נַעַר כִּי יִשְׂמַּח אַף יָגִיל בָּהֵמָה
כִּי נוֹעַר פֶּרַח, הִיא דִבְשׁו הִנֶּהָ.
המלים נהפכו לפרחי תכלת, אשר עפו, דאו ברוח; הפּרחים היו לצפּרים קטנות מוזהבות, מנתרות ומפזזות בקול צפצוף ערב על פּני מיתרי הכנור הרועדים, ומשמיעים צלצול זך כצלצול פּעמוני כסף.
פּני דוד אורו ויפיקו מנוחת אושר ושלוה. מה יפה היה הגוסס ההוזה ברגע זה. הרופא, אשר עמד על יד מטתו, כמעט התענג על הפּנים הקדושים האלה. האם האמינה, כי בנה יישן ושנתו ערבה עליו, ותוריד את הוילון על החלון, גרשה את הילדה מן החדר ותגרש גם זוג זבובים מתעלסים באהבים מעל המצח הלבן והיפה של הנרדם.
פּתאום רבץ צל עב על פּני הגוסס, שפתיו, שלא היה בהן קורט דם, רעדו, כמעט התעקמו בקצותיהן. הוא רואה בחזיונו: בור עמוק, תהום נוראה ושם חשכת עולמים, על פּי הבור תולים שמי עופרת מוארים באור אדמדם של כדור ברזל לוהט התקוע במקום השמש, נחשים וצפעונים עפים ברוח ומשמיעים קול שריקה איומה, לחישה דקה וממושכה. בין השמים ובין התהום נשאת ברוח מטת עץ שבורה ובה מונח גל עצמות קרום עור צפוד – הוא המשורר מיכה יוסף; עיניו סגורות, פּניו ירוקים ועורב שחור מנקר, מנקר בקדקדו, מלקק, מלקק את לשדו ותמצית דמו. ובחלל האויר המחניק נפש ישמע קול בוכים, קול אנחה רוצעת אוזן וקורעת לב:
תִּקְוָה פֶּסֶל-תֹּהוּ סֵמֶל-צַלְמָוֶת…
וּבְגֵוָהּ אֵין דָּם, בַּעֲצָמֶיהָ מֹחַ –
אַחַת הִיא הַתִּקְוָה וָהִיא הַמָּוֶת!
מוּת נָא גֹוֵעַ! מוּתָה נָא וּמוּתָה!
מִשְׁכָּבְךָ בַּקֶּבֶר הֲלֹא אַךְ נָחַת –
לַשְּׁאוֹל אִם גַּם תֵּלֵךְ, אוֹ אֶל שָׁמַיִם
לַתֹּהוּ אִם תָּשּׁוּב וּלְאָבְדַן – נֶצַח –
אַשְׁרֶיךָ! אָבְדַן וְּׁשאוֹל טוֹב מֵחַיִים!
טוֹבוּ מֵאָרֶץ – מִמְּעָרַת הָרֶצַח!
עוד לא גוע קול המלה האחרונה והמטה התפּוררה לרסיסים, שלד המשורר נפל במהירות נוראה לתהום, וקול משק העצמות, המתגלגלות ויורדות לירכתי שאול, פּלח את האויר ויטיל אימה. העורב המגואל בדמי המשורר השתקשק בכנפיו וישמיע צוחה עליזה, ומתוךְ מעמקי האדמה עולה קול חודר נפש, קול ילד בוכה ומתחטא:
הוֹי מַה נוֹרָא הוּא לָשׂישׂ אֱלֵי קֶבֶר
עֵת בַּחַיִּים תִּדְבַּק נֶפֶשׁ וָרוּחַ!
שני לצים שחורים, בעלי זנבות ארוכים אוחזים כנור ערבים ובקול שורט, כקול חרוק שנים יענו:
מַּה תִּירָא עֶלֶם! וּמַה כֹּה תָּהִימָּה!?
לָמָּה זֶה שֵׁנָה כָּל חַי אִוּוּ יָחַד?
וּשְׁנַת הַמָּוֶת אֲרוּכָה וּנְעִימָּה –
מִבְּלִי בַּלְהוֹת-חֲלוֹם – מַה תִּפְחַד פָּחַד? –
קול אמיץ וחזק, ברור ונעים, קול המשורר מקבר נשמע ויהס את צוחת העורב המקרקר ולעג הלצים:
וּגְוִּיָתִי פֹה אִם כַּצִּיץ נָבֵלָה
רוּחִי רוּם תַּעַל בִּנְתִיבוֹת אַל-מָוֶת.
הגוע הקיץ רגע מתרדמתו, ויבט בעינים תועות כאלו יבקש דבר-מה, ויניע ידו הרזה והשקופה, שפתיו הוציאו הגה בלתי נשמע היטב, ויישן עוד הפעם – ויחלום: השמים טהורים וגבוהים. חנה רוכבת על עב קל ובהיר תחת כפּת גביש. עיניה מבריקות ומאירות, שתי שלשלות פּרחים גדולים ולבנים קשורים בצמתה השחורה והארוכה, וחבל מלאכים יפים עוטרים אותה ואומרים שירה זכה. פּתאום התמוגג גופה, נמלה ראשו כעשן ורק עיניה חיות וממללות, שטות ודאות במרחקי רום ואל כל אשר יפנה יראן, אין נסתר ואין נעלם מהן. והעינים חודרות לסתרי לבבו, למצפוני נפשו ומגלות את סודו ומוצאות את חידתו. העינים נשאות ברוח והוא ימשך אחריהן ביד חזקה וכבדה; לא ידע ולא יחוש אנה. פּתאום נעלמו עיני חנה והוא נופל ויורד מטה מטה, אין שמים מעל ואין ארץ מתחת, עיניו חשכו בארובותיהן וראשו סחרחר ואין אויר לשאוף ולנשום.
נטפי זעה גסים נראו על מצחו ואנחות כבדות וממושכות התפּרצו מגרון הגוע. הוא התעורר, פּקח עיניו, אשר אש הנוער וגם אש הקדחת כבתה בהן. בתוך הכרים הלבנים נראה רק כצל אדם, כשארית דלה, שריד כמעט ממה שהיה לפני חליו. בת-צחוק נעימה, שלוה נראתה על שפתיו הנובלות. הוא לחש דבר מה, הוריו ראו כי שפתיו נעות, אך לא שמעו, לא הבינו דבר, וישאלו בקול נחנק מדמעות:
– מה לך, בננו, מה שאלתך?
– אל תבכו, הורי, המות… איננו… איום… אַל…
מליו נפסקו, עפעפּי עיניו רפו, נחו. ושוב הוא הוזה: בת שירתו הלבנה נגשת אליו בחרדת קודש ומושיטה לו נבל שוהם, וישיר על אל-אלים, על אל-מות הנפש, על יפעת הבריאה ונעימות האהבה, וצללי החוזים והנביאים קמו מקברם וישקוהו על מצחו ויגישו לו עטרת פּרחים רעננים ומפיצים ריח דק ונעים; באזנו מתלחש קול דממה דקה, קול זמרה חרישית – קול חנה: אָכן משורר הנךָ!… פּתאום, והנה על ראשו נטוי שמי קרח, וגם השמש נהפּךְ לכדור קרח נוצץ, גם ראשו – חתיכת קרח וגם רגליו גלילי קרח, רק שם עמוק בלבו יגה שביב אש, ידלק קו אור…
הגוע התעורר, ויקרא בקול נחר: חנה… תנו לה את שירי…
הגוע נפל על הכר. הוא הרגיש נעימות בכל גופו, אשר הלךְ הלוךְ וקל, כמו יתמוגג, יתנדף חמרו; ולפני עיניו הסגורות אור גדול. פּתאום הרגיש נשיקה קרה על שפתותיו – כבה האור, חדל הלב לדפוק, תמו החזיונות…
א.
הוא… את שמו האמתי לא ידעתי. הנני מסופּק אם גם הוא בעצמו ידע שמו, אשר נקרא בישראל ביום אשר הכניסוהו בבריתו של אברהם אבינו. הוריו קראו שמו “זולּל וסובא”; מלמדיו – “גולם”; חבריו – “חמור”. אשתו קראה שמו בשעת רצון: “אתה” ובקצפה – “שלומיאל”. גם בני עירו לא קראוהו בשם עצם פּרטי, כי אם בכנוים שונים ומשונים. עליה לתורה לא נתנו לו מעודו, כי הוא היה אחת מאותן הבריות המתכנסות באיזו זוית בבית הכנסת ואינן תופסות שם מקום כלל. ושוטר העיר קרא שמו “יהודי” סתם.
פּניו… אתם חושבים כי לכל איש ואיש צריכים להיות פּנים, צורה, דמות ותואר – לאו דוקא. ל“נושא” זה לא היה אף אחד מאלה. שטח מלא קמטים, יבלות ואבעבועות זרועות שערות, אשר מראה אפר להן, זעיר שם זעיר שם; ספּחת גבנונית משמיעה קול שריקות ונחרה; מתחת להספּחת לרחבה חריץ ארוךְ; שני חורים נוזלים, רמז לעינים; סרח העודף, כעין אפרכסת, מעבר מזה, וסרח העודף מזה – הלהם תקראו פנים?
שנותיו… אךְ גם את שנותיו לא אדע. יום הלדתו לא חגג מעולם. גם פּניו, כביכול, לא העידו על שנותיו. אנשים כאלה זקנים הם גם בילדותם, והמה עושים ציונים לחייהם לא על פּי שנותיהם, כי אם על פּי צרותיהם, יסוריהם ופגעיהם אשר אין מספּר להם.
בן בלי שם, בלי פנים ובלי שנים זה היה רש, ולרש הזה, אשר היה מטופּל בבנות רבות, אין כל, כי אם אשה שחורה והינדה שמה ופרה אחת אדומה, מפּתו אָכלה ומקדרותיו שתתה ובמסדרון ביתו תשכב ותהי לו כבת; ובעת שפּרנסותיו הוא או פרנסות אשתו לא היו מצויות, היתה בהמתו מכלכלת את בני ביתו. חיבה יתירה נודעת לפרתו, כי אותה הקדיש החלבן – זה שמו השגור בפי הבריות – לנדוניה למרים בתו הבכירה.
החלבן והינדה ובנותיהם הסכינו לחיי עני ומחסור ולא התאוננו רע באזני אלהים. אךְ דבר אחד העציב מאד את רוח ההורים – בן לא היה להם. שבע בנות נתן להם אלהים, אך “יורש” מנע מהם.
– מה המה חיי האדם אם לא ישאיר אחריו במותו “קדיש”? הבנות תשכחנה גם את יום הזכרת נשמת הוריהן – היתה אומרת הינדה באנחה.
– זכני נא אלהים בבן אשר ילמוד תורה. אינני מקנא במי שיש לו אוצרות, אבל מקנא אנכי, אל יחשב לי זאת לחטא, במי שיש לו בנים זכרים, – היה אומר “החלבן”.
שיחות מעציבות כאלה היו נשמעות בביתם בכל שבת ומועד.
אך לא לנצח ישכח אביון.
בשוב פּעם אחת החלבן מקוניו אל ביתו, קדמה המילדת את פּניו בשמחה ותקרא: ילד יולד לך לזקוניך, בן נתן לך, מזל טוב, מזל-טוב!
– ואנכי לא ידעתי, כי צירי יולדה אחזו היום את אשתי…
– “אתה”, בוא נא הנה! – קראה אשתו, אשר הסתירה בבוקר חבלי לידתה מעיני אישה לבל תפריעהו מעבודתו – הביטה וראה-נא את בננו אשר ילדתי לךָ.
החלבן שחה ראשו אל הילד, אשר לא רוחץ עוד, ויתבונן אליו.
– מה יפה הוא, פּשוט השכינה שורה עליו! – אמר החלבן בשמחה רבה ודמעות נראו בין ריסי עיניו. קולו, אשר יצא תמיד מנחיריו – והאותיות לא נחתכו בפיו כי אם יצאו מאפּו, – קולו זה היה עתה צלול ורךְ. קמטי פניו כמעט שנעשו חלקים. בשני חוריו מתחת למצחו הבריק דבר-מה. גם הבנות עמדו מסביב לכר הילד ותתבוננה בו ותשוחחנה אתו בשריקות שפתים; כל אחת מהן הגידה שבחה בפניו אשר היו אדומים כבשר חי.
– מה זה אחרת להביא היום את כד החלב? – התנפּלה אשת הגביר קרח על החלבן – הנה גם הוא “פּריץ”, יושב לו על תנורו בחבוק ידים ומתנמנם. ובבית המבשלות שלי דרוש חלב – ואין, יען כי “השררה” לא הקיץ עוד משנתו.
– הינדה, תחיה, ילדה לי למזל בן… קצת חולה היא היום… לכן התמהמהתי מעט… כי…
– כל פּעם הוא בודה לו “יום-טוב”. חג גדול היום: החלבנית ילדה בן! – מילתא זוטרתא! ומחר יהיה “יום-טוב” אחר, אולם אלה הצאן – ילדי, מה חטאו. בעד כספּי המזומן אמצא חלב גם מפּרתו של רבי אלעזר הנושךְ.
– הנה הוא פה – אמרה הגבירה חזירה – ברוךְ הבא! כבר אמרתי לךָ כי חלבךָ לא יצלח לשום דבר, יען כי פגול הוא, אולם גם סחורה יקרה זו הנךָ מאחר להביא! החפץ אתה כי אשלח אחריךָ, עז-פּנים, שלוחים או רצים מיוחדים?
– אשתי… הינדה… גמגם החלבן לשונו.
– מה לי ולאשתך? האם עמדת לשרת לפני גבירתך זאת או התעלסת אתה באהבים, חא, חא, חא!
– היא ילדה בן… בן ילדה.
– ראה נא את שמחת החלבן, המעט לךָ ילדים… לךְ ושאל שאלות מאת אלהים! בתיה כלתי, שהיא בריאה ועשירה עקרה היא וחלבנית זו, אשר כל עוד נפשה בה, – הסחורה הזאת יולדת בכל שנה, כאלו מעטים המה הקבצנים בעולם בלי ילדיה…
– החלבן זוחל – אמרה הקצינה דינה – פּנו מקום! לסוף נכמרו רחמיו אלינו ואחרי אשר צמנו היום בגללו, – כי תה בלי חלב לצום יחשב לנו, – הביא חלבו. היש לך עסק ומסחר אחר, כי תזלזל כה בפרנסתך זו?
– הינדה…
– כמדומה לי שפּרתךָ ולא הינדה היא הנותנת את החלב, הלא?
– היא ילדה בן… בן…
– הינדה ילדה… “רחמנות גדולה”… בודאי שאין לה מזון מבריא, בודאי שלא טעמה עוד חתיכת תרנגולת צלויה… עוד ילד… מה תעשה האומללה… רחמנות…
– הינדה מאושרה, הלא בן ילדה ומה דרוש לה עוד!
– שמע נא, חלבן, אשתךָ לא תשבע בבנה הנולד לה והיא צריכה כעת למעט תפנוקים ופרנסתך הלא דלה היא…
– זו אמת, הינדה צריכה אָמנם כעת לשמור מעט על בריאותה, אבל ברוךְ השם, היא לא תגוע ברעב… שבעה היא נחת מבנה…
– אבל אנכי כבר דאגתי להינדה שלךָ. יודעת אנכי כי אשתךָ היא בריאה בעצמותיה ואיננה רגילה בדאגות, על כן חלבה טוב ודשן מחלב פּרתךָ, ומאשר אחוס עליה, אקחנה למינקת לילדה של בתי וגם את שכרה לא אקפּח.
– ובני, הלא בן ילדה לי הינדה, מה יעשה הוא? – התפּרצו המלים מגרונו בנשימה אחת, כאילו מחנק הושם לו.
– בנךָ, גם זה דבר, הנךָ שוטה גמור… שאל את פּי ואגד לך: פעם יאכילוהו במים חמים מהולים בחלב, פּעם ישקוהו חלב מהול במים מתוקים ופעם ב…. ב… אחת היא במה, וכאשר יגדל מעט, יאכל מה שאתם בעצמכם אוכלים.
החלבן היה נבוךְ. מכונת מחו, אשר לא הוגיעה מעולם בעבודה יתירה, החלה הפּעם לעבוד מעט ותוצאות עבודתה היתה מחשבה כזאת: פּרה יש לי, אני מאכילה, משקה, מגדלה, מטפּחה ומפנקה ובני ביתי לא יטעמו מחלבה אף טפּה אחת, כי מכור אמכרנו. הינדה הרה, חלתה, ילדה בן יחיד, הגם את האם תקחו מעל בנה? המעט מכם חלב פּרתי, כי גם חלב אשתי תחפּצו לעשות לקנין כספּכם!… היה לא תהיה כדבר הזה…
לא! השמיע החלבן סוף מחשבתו, לא אוכל לעשות כדבר הזה…
– אם אינךָ חפץ בזה אָז אמצא לי מינקת אחרת וגם פּרה אחרת. אַל תוסיף להביא לי גם את חלבך.
– מדוע זה הבאת היום רק חצי לוג חלב? – שאלה דבורה הגבאית את החלבן.
– הינדה שלי היא הפּעם יולדת ואותיר לה צנצנת חלב – התנצל החלבן.
– בעל טוב ומטיב הוא – צעקה דבורה – על חשבון אחרים… אשתו ילדה – שמחה במעונו…
– הייתי רוצה לבקש מעט כסף בעד חלבי, – חנן החלבן קולו בעמדו כעני בפּתח לפני הגבירה צירה.
– הנךָ, כפי הנראה, חושש פן אפשיט לךָ את הרגל… היה בטוח, כי לא תקצר ידי משלם לך נשיך.
– יודע אנכי, כי הגבירה צירה “בטוחה” היא, אבל הינדה ילדה לי בן, ומעט “מזומן” דרוש לי…
– מזל-טוב, מזל-טוב! שמע נא – קראה צירה לחתנה, אשר ישב בחדר הסמוךְ – שמע נא, החלבנית ילדה בן.
– מזל-טוב! – קרא האברךְ בגשתו אל החלבן.
– במזל תחיה. – נהם החלבן.
– בודאי אין לךָ כסף, – פּנה ה“תכשיט” אל החלבן – במה לעשות סעודת-מצוה לברית-מילה.
– לדבר הזה ימצא, – ענה החלבן – הן לא בכל שנה תוליד לי הינדה בן.
– ובכל זאת לא יזיקו לךָ שקלים אחדים אם אתנם לצרכי הברית.
– תהלה לאל, אינני צריךְ למתנת-יד, – השיב החלבן ופניו אָדמו מבושת או מקצף.
– אבל לא נדבה אתן לך, חמור, כי אם אשלם לך בכספּי, אם תתן לי את בנךָ למול בשר ערלתו, כי מרגיל אנכי את ידי לאומנות זו, ואף כי עוד לא נסיתי למול, אַך מובטחני כי לא יצא מתחת ידי דבר שאיננו מתוקן.
– בעד אלף אלפים שקל לא אָשים נפש בני בכף… חלילה!…
ב.
הבוקר היה סגריר והערפל כסה את פּני הארץ. החלבן לקח תחת אצילות ידיו את תיק-הטלית וילךְ להתפּלל תפלת ותיקין. עוד לא הרחיק ללכת מביתו, והנה מרים בתו הבכירה נראתה בפּתח ביתו.
– אָבי, אָבי! – קראה בקול רועד.
– מה לךְ כי נזעקת? – שאל החלבן ברוגז – מה אכפּת לךְ אם אתפּלל בצבור עם דמדומי חמה? – ויפן שכמו ללכת הלאה.
– אָבי, אָבי, הפּרה…
- מה הפּרה? – שאל החלבן בבהלה ויפעם לבו בקרבו.
– מהרה, חושה, אָבי, שוב לביתךָ, כי פרתנו חולה, אין שלום בעצמותיה, היא לא תקום ולא תזוע ממקומה. באשר כרעה שם נפלה כאבן דומם. הדפתיה ברגלי, הכיתיה בשוטים והיא לא תניע אבר, אין זאת כי חולה היא.
– אויה! – נאנח החלבן – לבי מנבא לי רעות, וגם בחלומי ראיתי הלילה…
– יהיו חלומותיךָ עלינו ועל בהמתנו לטובה! – אמרה הבת אשר פּניה הלבינו כשיד.
החלבן הניח את הטלית ותפלין ויתר תשמישי הקדושה, אשר נשאם בתיק גדול, בביתו, ויצא לאט על בהונות רגליו, לבל יעיר את הינדה אשתו משנתה, וילךְ אחרי בתו למבוא-ביתו, הנקרא בפיו בשם “רפת”, שהיה מלא אויר חם ורטוב, ריח עז וחריף, ריח הדומן המתנדף. הפּרה שכבה על מצע דשאים לחים ובאושים, ירכיה הגסות והלבנות הורמו והושפלו כמפּוח, קול נשימתה נשמע כקול המסור המנסר בעצים. החלבן שח ראשו אל פּרתו ויתבונן בה בעינים מפיקות רחמים ודאגה; בזהירות גדולה משש את כל אבריה וירים עפעפיה, אשר מתחתם נשקפו עינים נוצצות, כמו אש הקדחת בוערת בהן, וקמות כעיני המשוגע.
– פּרתי האדומה, חיתי, פּרנסתי! – קרא החלבן בקול רךְ וענוג – החלית, יפתי? מה זה יכאב לך? אויה!… החלבן לקח מעל הספסל שעמד אצל התנור בביתו לפת וכרוב צלוים באש, שהכינה בתו לשבת-קודש, ויושיטם לפרתו הנאנקת, אך היא לא טעמה את המעדנים האלה.
– מה לך, בהמתי, מה עצמו מכאוביך! – חנן החלבן קולו ויושיט לה עשבים רעננים, אשר הוציא משק לא גדול, אך הבהמה האומללה לא נגעה בהם. החלבן הריח בהעשבים, ויתבונן אליהם בעין בקרת חדה, כאלו חפץ לחדור לתוך הרכבתם הפּנימית.
– העשב פּסול לאכילת בהמה, רע הוא, משחתו בו, לא יצלח לכל! – גער החלבן בבתו הנדהמה.
– עשב הוא ככל העשבים, – ענתה מרים.
– עשב, עשב! יקחךְ אופל! רואה אנכי, חכמה, גם בלעדיךְ, כי עשב ולא קמוש בידי.
– אָמנם כן, עשב בידךָ, ומה זה יהיה אם לא עשב, הזהב או פנינים אאכילנה?
– הנך עוד חומדת לצון, הלא אם תפּול הפּרה פּגר מי זה יקחךְ לאשה? גם פּחות שבפחותים לא יבחר בךְ, כי מה זה אתן לך לנדוניה, האם את נפשי היבשה, או את צרות לבבי? – פּתיה! – פּנה החלבן אל פּרתו אכלי נא, רחמי, חוסי, את משענתי בחיי וכל נחמתי בעניי!
הבהמה געתה כמתחננת על נפשה, במקום תשובה לבעליה.
פּני החלבן כסו חושך, קמטיהם התעמקו, וכאיש אשר רוחו נבוך גרד אחורי בדל אזנו, בלי דעת מה לעשות. רגש יגון כבד כנטיל עופרת לחץ את לבבו. בתו הבכירה עמדה בזוית הרפת עצובה ושוממה ותבט בעינים דולפות אל הנדוניה שלה, אשר תמס תהלךְ לפניה. החלבן כרע על ברכיו ויט אָזנו לחזה פרתו ויעצום עיניו, למען ישמע ברור היטב את קול נחירתה.
– אוי לי! קול כחלילים תוציא ממעיה! – צעק החלבן מנהמת לבו בקומו מעל הקרקע – הרוח הומה ושורק בריאתה כבתוךְ ארובה. חלתה מינקתנו, חולה היא, מסוכנה, פּשוט כמשמעו. מרים, אַיךְ?…
– מה לךָ, אָבי? – ענתה מרים, אשר עמדה והתפּללה בסתר לבבה בשלומה של פּרתה.
– לכי, בתי, והביאי את השקים השוכבים על התנור, גם את המחצלת של קנה תקחי. התדעי את מקומה? היא מונחת במטתי מתחת להמצע.
מרים נעה כשכורה בלכתה לקחת את החפצים האלה.
החלבן הוסיף לטפּל בפרתו, אשר ירכיה התרוממו עוד יותר ויותר, ברוח נכאה ובנפש מדוכאה. הרעיון הנורא, אשר עלה על לבו – אולי תפּול בהמתו פגר, הפחיד את עצמותיו. פּרתו הטובה והיפה בכל העדר, הפּרה אשר עטיניה מלאו תמיד חלב כמעין המתגבר; הפּרה אשר פּלטה כל שנה עגל רךְ וטוב; הפּרה אשר היא כעת מקור כלכלת ביתו ואשר אותה הזמין לנדוניה לבתו הבכירה, שכבר הגיעה פרקה לנשואים, – הפּרה הזאת תמות בלא עתה!
– רע מכל אלה, – חשב החלבן בלבבו – כי מי יודע מי ומה הסב את מחלת בהמתו פתאום. ובאמת, היש לה המשפּט לכלוא ממנו את הכנסתו התמידית? האם כלכלנה, חס וחלילה, לא כראוי? הלא הוא החסיר לחמו מבטנו ויתנהו לה. העשב הנתן לה מידי יום ביומו היה רטוב ורענן, גם הלפת והירקות היו דשנים ומתוקים, ומה לה עוד?
מרים הביאה את השקים והמחצלת. אָז חתלו את הבהמה, כסוה ויעטפוה בזהירות מיוחדה, כאלו אחת מבנות הבית שכבה לפניהם בחליה.
מרים הורידה ראשה לארץ ותספוק כפיה מבלי אומר ודברים, כי יבש מקור מחשבותיה, אשר גם בימים כתקונם לא היה נובע יותר מדי, ואָביה עמד אצל ה“חולה המסוכנה” בפנים זועפים, מבלי הסיר עין מעליה ויחזור כנואש על המלים: צער-בעלי-חיים! צער-בעלי-חיים!
– צער-בעלי-חיים!" – חזרה מרים אחרי דברי אָביה ופניה הפיקו יאוש נורא.
ברגע ההוא שכחה הבת את הנדוניה שלה והאב – את מקור פּרנסתו, ושניהם השתתפו בצערה של בהמתם המפרכסת ברגליה. ברגע ההוא היתה הפּרה בעיניהם נפש חיה ובמכאובה גם להם כאב.
זרה אָמנם להעברי שיחתן של בהמות, חיות ועופות; גם נעדר הוא הכשרון לשמוח בשמחתם ולהתרועע בחברתם; אך אין היהודי חסר מיתרים דקים ורכים בנפשו לחוש ולהרגיש בצערם.
ג.
– האם תשים מחסום לפיךָ, ילד בליעל? – קראה הינדה לבנה יחידה הקטן, בעת אשר הכינה בליל סובין ומים לבהמתה, – אני אראךָ, נבל, את ידי כי קשתה, ואת קולי כי חזק עוד מקולךָ!
הילד הקטן השוכב בעריסה הוסיף לצעוק מר בקול צרוד, כאילו לא אתו דברה אמו קשות ולא עליו שפכה חמתה; מהרה נהפכה יללתו האיומה לנחרה מוזרה ולאנקת דום, כמו נסתם גרונו.
– בן משחית, מנוול, התשים קץ לבכיתךָ! – קראה אמו ברוגז.
אחת הילדות שכבה על קרקע הבית בפישוט ידים ורגלים ותתבונן אל האודים העשנים בתנור, ומפיה התמלטו, שלא במתכוין, המלים: “תורה צוה לנו משה…” אחת לאחת בגמגום נעים ומלא חן. לפי הנראה, הסכינה הילדה למחזות זעם כאלה, כי גם עליה עברה כוס חמת אמה לא אחת ושתים. החתול השחור, אשר צנף צנפה ככדור על הספסל, לא התעורר מתנומתו הנעימה; להפךְ, צוחת בעלת-הבית היתה סגולה בדוקה ומנוסה לישנהו. הינדה נערה כפיה מהסובין ותגש אל העריסה, אשר בה שכב ילדה המתיפּח. פּניו החורים והרזים קומטו, סדק עיניו אשר נמקו בחוריהן היה כמכה טריה זבת דם ועורו צפד על עצמו. שאגותיו התפּרצו מגרונו שהתכווץ ומפיו הפּתוח בקושי גדול, כפטורי בפי וושט, גוו הדל התעות, התפּתל והתהפּךְ מצד אל צד על מצעו המגואל והרקוב.
– בן סורר ומורה, מתי תדבק לשונךָ לחכךָ וקול שאגתךָ לא ישמע עוד? מתי תאלם, סחי נמאס? – צעקה הינדה בהטותה את ראשה אל העריסה אשר חרגה ממסגרותיה, ותוציא מתוכה בחרון אַף את הבריה הקטנה והאומללה, ותחבוט את שק התבן ותציע בלואי הסחבות ותשכיב את ילדה עליהן. ובהתבוננה בפניו שככה חמתה ותקרא אליו ברחמים רבים: “נום שנתךָ וירוח לךָ, מחמדי. הה, בר בטני, בן-אוני, מקוצר-רוח ומעבודה קשה אין איש מאתנו שם לבו אליךָ, אומלל! פּיות רבים, בל אחטא לאלהים, בביתנו ועל בהמתנו, תחיה לאורךְ ימים, לכלכל את כולנו, ואם לא נשמרה כבבת עיננו, אָז נגוע כלנו ברעב, כי תגרנותי בשוק הולכת ומתדלדלת ומתמעטת, וגם אָביךְ אינו משתכר כלום… אוי ואבוי לי!…” ותעזוב את בנה יחידה שהשפּיל את קול-תחנוניו הקורע נפש, אחרי אשר שפכה לפניו נפשה המרה, ותשב אצל התנור לפחת באש אשר לא נאחזה היטב בגזרי העצים הלחים.
צרה בלב איש מבני המוני אומות-העולם ישיחנה לפני סוסו, פּרתו, תרנגלתו או כלבו, – והעברי או העבריה, יספּר צרותיו ויגלה נגעי לבו לפני ילדיו, בעודם שוכבים בחתוליהם.
קול מפּוח נחר נשמע בבית, – לא נקל היה לריאת הינדה הבלה להעלות להב בתנור, וברגע זה באו החלבן עם בתו החדרה.
– בהמתנו… אוי לי, – אמר החלבן במנוד ראש.
– מה בהמתנו? – שאלה הינדה אשר היתה עוד תפושה במחשבותיה הנוגות.
– בהמתנו חלתה, – ענה החלבן בקול עצוב – וכמדמה לי שהיא חולה מסוכנת.
הינדה הפכה חיש את פּניה לבעלה.
– מה זה אמרת? דבר נא דברים ברורים.
– אני אומר כי פרתנו חולה…
– אויה, שוד ושבר, מה זה היה לה? – קראה הינדה ותרעד בכל גופה.
– לא אדע מאומה… אולם זה אנכי רואה, כי בהמתנו לא תגע בכל אוכל ומלאה היא כנאד נפוח…
– מעיה יהמו וגרונה נחר – שתה מרים, אשר כמו הזקינה בבוקר הזה, נוספות לדברי אביה, אשר בשעה זו נתקטן, מרוב צרותיו, נתכווץ ונצטמק.
– כן, חולה היא, מכאוביה עצובים, “צער-בעלי-חיים” – נענע החלבן בראשו ויקח את ספר “תהלים” בידו ויבט בו בעינים קמות, אךְ לשונו לא התהפּכה בפיו.
הינדה נרעשה ונפעמה, עד כי לא עצרה כח לבטא בשפתיה אף מלה אחת. פּרתה, מקור חיי ביתה; פּרתה, הנדוניה של בתה הבכירה, – פּרתה זאת חלתה פתאום. לבה נשבר בקרבה ותעמוד על מקומה כהלומת רעם או כאיש שנטרפה פתאום דעתו עליו, זרועותיה נטויות, פּיה פתוח ועיניה תועות.
אַך מהרה שבה רוחה אליה, ובהביטה אל אישה בעינים מזרות זועה נתנה עליו בקולה: שלומיאל, פּרתנו חולה, פּרתנו צבה ונחרתה אימה, ואתה, הוי נרפּה, עומד במנוחה על מקומךָ כגולם, כאילו אין הדבר נוגע אל עצמךָ ובשרךָ! מדוע החרשת עד כה ולא נקפת אפילו באצבעך הקטנה? בהמתנו תפּול כפגר ואתה תפהק ותתנמנם! האם רפדת תחתיה חציר רענן? הוי, רבונו-דכולי-עלמא! לךְ, רוץ אל פּועה המכשפה, להצועני הזקן, להמלמד החרש והביאם הנה, אולי יעלו ארוכה לבהמתנו, אולי יצילוה בעוד מועד… חושה, למה תעמוד, גזלן…
– נסיתי בעצמי כל תחבולה… – גמגם החלבן בלשונו.
הילד הרים עוד הפּעם את קולו ועריסתו חרגה ממסגרותיה, כי הבריה הקטנה והדלה המוטלת בה נלחמה עם מכאוביה בכל שארית כחותיה הדלים. פּעם השפּיל הילד קולו כאוב מארץ ופעם השמיע קול ענות חבלי מות, ויטולטל טלטלה, כאילו התאמץ להתבקע ולהתפּוצץ לרסיסים כשבר נבל יוצרים, ועוד הפּעם השפּיל קולו, שהיה מלא תחנונים ובקשה, בקול נגוע ומוכה שאָפסו כחותיו. הילד השמיע אנקות דום תכופות זו אחר זו ונחרת יציר חלש המתאבק עם מר המות.
האב והאם הכינו שקוים וסמים לפרתם החולה, ולא הטו אזן קשבת להבכיה והיללה, ואחר כן להאנחה הדקה והממושכה של בנם יחידם, אשר אליו התפּללו זה שנים רבות, הקורא אליהם לעזרה. שניהם לא חדלו מהתוכח ומבוא בריב זה עם זו, כמו אין כל צעקה ואנחה בבית.
– אתה תדמה, – קראה הינדה לבעלה – כי בהמתנו תקום מחליה, אם גם לא נקרא לה את המכשפה, היה לא תהיה! – אחרי כן פּנתה למרים בשצף קצף: רק בךְ, מכוערת, האשם! עליךְ היה לשמור את בהמתנו ולהשגיח עליה לבל תאונה אליה כל רעה, ואת, נאלמה, ישבת בחבוק ידים ואת מינקתנו – הנדוניה שלך, עזבת לנפשה; כעת לבשי שק, קחי תרמיל וחזורי על הפתחים.
בעלת הבית התנפּלה על הספסל ותכס פּניה בסינורה, וקול ברמה נשמע, – הינדה מבכה על בהמתה.
– את “אדומתי” אכלה עין-הרע, ינטה הארורה נתנה בה עיניה… הוי, קויתי לראות את מרים נשואה לאיש, ועתה, הה, שוד ושבר… חיי פרתי, אשר טפּחתיה, פנקתיה ורביתיה, תלוים בשערה. אבדנו, אבדנו!
– היושב בשמים, אָבינו זה עודנו חי! – קרא החלבן בקול עז.
השעול שם מחנק לגרון הילד; רגעיו האחרונים קרבו, הגסיסה החלה. גוו, קומץ-עצמות, התפרפר… החלבן נשא עיניו אל העריסה, אשר שתי ידים קטנות וצנומות מתכוצות ומתפּשטות מתוכה.
– מה זה יצעק הילד? – שאל החלבן ורעדה אחזתהו.
– אין דבר, – ענתה אשתו – שניו צומחות… בהמתי האומללה, הוי, הוי…
– מדוע זה תקראי, חוטאת, לבכי ולמספּד, התמו רחמי אל?…
– הוי, פרתי, יחידתי, – הוסיפה הינדה לבכות – מי זה יתן לנו תמורתךְ? התאלם, בן משחית! – קראה אל ילדה – הנני אליךָ, זולל-וסובא, וידעת את תנואתי!
מרים לקחה את הילד על זרועותיה ותנס להלעיט את ה“זולל- וסובא” בכף עץ גדולה נזיד ריפות גסות. הילד חגר שארית כחותיו להתחמק מכפּיה, התפּרץ להקיא ויוסף להתפּרפר.
החלבן טפל במבוא-ביתו בבהמתו, ולא האמין בסתר נפשו, כי שחת אל רחמיו ולא יראה בעניו.
ד.
אמי, אמי! – קראה מרים – בואי וראי, הירשלה קורץ בעיניו ומולל ברגליו, אוי, מה היה לו…
– אויה לי! – קראה הינדה כנואשת, ותעזוב את השקים אשר הכינה לבהמתה.
– בני, בני – צעקה הינדה בקול בכי תמרורים ותגהר על הילד ותחלוץ לו שדיה הצומקות.
הילד הסב פּניו הירוקים בגועל נפש.
– מרים, מרים! – צעקה האם – רוצי אל הרופא, בכי והתנפּלי לפניו כי ימהר לבוא. אל תתמהמהי, חושי! אוי, הירשלה, בני יחידי, תנא, חכם, נשמתי! איך שכחתיךָ, עזבתיךָ ולא שמתי לבי אליךָ, אומלל. אם אכזריה הייתי, אבל שהדי במרומים, כי צרותי העבירוני על דעתי; הוכיתי בעורון, בינתי סרה מעלי ולא ראיתי את מכאוביך, לא ראיתי ולא התבוננתי כי יבשת, בני יחידי, כשחיף עץ, כי מעיךָ חמרמרו, כחותיךָ אָפסו ורוח אין בךָ. הה, מה אומללה אנכי… הירשלה בני – הוא גוסס… למה לי חיים? אנכי אשמה… מידי זאת לו!
– הבאתי את פּועה המכשפה, – אמר החלבן לאשתו בבואו הביתה עם אשה זקנה, חציה עורת וחציה חגרת.
– למה לי בהמה, למה לי חיים!… הירשלה בננו הוא חולה מסוכן, השם ירחם… מה נואלנו ומה חטאנו, דאגנו לבהמתנו – הנבלה הסרוחה – ולא פקחנו עינינו לראות, כי בננו יחידנו, נשמת חיינו, הוא חולה…
– אהה, מה תדברי, מה תאמרי? – נהם האב נהימה מוזרה ולא קראת לרופאים, למגידי-תהלים. חיש נשלח לעיר-המחוז אחרי הרופא הגדול… גם את נפשי וכל אשר לי אתן כופר נפש הירשלה, מאור חיי ואישון עיני. הירשלה בני, פּקח עיניךָ, הושיטה לי ידךָ הצחה, רחם על אביךָ… חוסה עליו… הה, אלי, צורי ומשגבי, יסרני, קח את נפש בהמתי, את נפשי אָני, ולו רק הירשלה בננו יחיה ולא ימות…
הילד שכב אין אונים ונחרתו אימה.
– איפה הוא החולה? – שאל הרופא אשר בא הביתה בלוית מרים.
– הצילה נא את בננו, – התחננה הינדה אל הרופא – מחנק הושם לגרונו, נשימתו נעצרה, גוסס הוא, הושיעה נא!
– רואה אנכי את כל אלה גם בלעדיךְ, אשה פתיה – ענה הרופא בקרת-רוח וימשש את דופק הילד.
החלבן ואשתו התבוננו בפני הרופא ויתאמצו לקרוא מעליהם את “גזר דינו” על בנם הנוטה למות… אך פּני הרופא היה כנייר חלק וכל רושם ותנועה לא נראו עליהם, כאילו כפיס עץ אָחז בידו ולא נפש חיה המפרפּרת בין החיים והמות.
– היש תקוה לבננו כי יחיה? – שאלו הורים בקול רועד – כל אשר בביתנו ואשר על גויותינו נתן לאדוננו, רק את נפש ילדנו יציל נא ממות.
הרופא הניע ראשו, כאיש היודע ומבין הכל, ויטמון בכיס בגדו את המטבע, אשר הושיטה לו מרים בידים רועדות, ויחליק את שפמו ויצא במנוחה מן הבית.
– קרעו, בני, את קברות אבותינו, התפּללו לאלהי מרום וישלח לנו עזרתו מקודש, – קראו ההורים בקול מר צורח – הירשלה הוא גוסס…
מרים התיפחה ותוריד דמעות כמים… שפתותיה נעות וקולה לא ישמע.
שקט ודממה בבית; כל העינים נטויות אל עריסת הילד אשר התפּלצה מטלטולי הגוסס.
– פּרתכם האדומה מתה… – הודיעה המכשפה הזקנה, אשר טפלה עד כה אצל הבהמה ותלחוש על מחלתה.
– תהי מיתתה כפּרה להירשלה החולה, – ענו ואמרו ההורים והבנות פּה אחד…
– אויה… הירשלה פשט את רגליו… סגר את עיניו… פּסקה נשימתו… גוו קר כקרח… מת הוא! – נשמעה יללה בבית.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.