לנכדי אוהד

ולנכדתי נורית

באהבה

 

מפינתי ומפנקסי    🔗

מחרוזת הדמויות המכונסות בספר נכתבו בהזדמנויות שונות ברוח הימים ובלהט המאורעות שפקדו את ירושלים. רובן נתפרסמו בשנות שירותי העתונאי.

תרתי אחר האדם. מצאתי מהלך ברחובה של עיר או מכונס עם עצמו בפינות נידחות ונשכחות. ראיתיו בבדידותו ובצערו, בשמחתו וביגונו, בצמאונו וברעבונו. הוא לא ביקש דבר, רק האזנתי לפעימת חייו, להגיגיו וללבטיו, כל שסער ברוחו וטרד לבבו.

אגב עריכת הרשימות מחדש נסתמנה בהן אחידות ורציפות מסויימת, והדברים מתלכדים לסיפורה של עיר – העיר, שעיקרה איש ירושלים, המצויין באהבתו לירושלים ובגילוייה הרבים: בעלייתו ההירואית אליה, בדבקותו והיאחזותו לחונן עפרה, במסירות הנפש וביסורים שנתייסר למענה; בשיר ובזמר, במראות ובאותות, במאבק ובמלחמה, באבל וביום טוב.

השערים רומזים על מוקדים שונים מחיי ירושלים במאה השנים האחרונות. אכן, ככל שהופכים ומהפכים בה כן חוזרת עירנו ומאירה בסימן לעם ולארצו. מבשרת טובה. מי יתן ותקובל ברצון תרומתי זו, מנחה צנועה לכבוד מלאות כ"ה שנה למדינתנו, מדינת ישראל.

*

אני מודה לכל המעודדים והמסייעים שעוררוני להביא ספר זה, וביחוד למו"ל מר ראובן מס, יקיר ירושלים, שהקדיש ממיטב נסיונו הברוך להגהת הספר והידורו; למר יעקב חסון, חבר דפוס “אחוה” – אשר לא חשך כל עמל ובמאור פנים עשה במלאכת הדפוס. ולאחרונה לדבורה קפלן, אשר שקדה לעבור על ההגהות במסירות.

יבואו כולם על הברכה.

א.ח.א.

 

ירושלים    🔗

ירושלים קבועה ועומדת בלב האומה מראשיתה. העיר הזאת מוקד אמונתה.

סולם אידיאי מוצב בה וראשו מגיע השמימה: ירושלים של מטה עם ירושלים של מעלה. אין לה שיעור של זמן ושל מקום. טבועה בחותם הנצח. רוח קטבית סוערת מעברים: מאירה בגילוייה ומפתיעה בגנזיה, רכה וענוגה וגם נוקשה – נאפדת בגבורה; נוגה כשירה ושמחה בהוד והדר; אין צער כחורבנה: “וכל המקודש בה מחברו, חרב יותר מחברו” (הרמב"ן) ואין כמאוויים טמירים לחזות בבניינה: “ירושלים אמנם תיבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף” (הכוזרי).

ירושלים מאירה פנים לאוהביה

בשבעים שמות עיטרוה. עיר האלוהים ועיר הקודש. עיר האמת ועיר השלום. עיר הומיה ועיר עוז. העיר – שש מאות וחמישים פעם מובאת ירושלים בספר הספרים, התנ"ך. עוד הוסיפו ופארוה: קריה עליזה, קריה נאמנה – – – עינו של עולם. “ההר הטוב זו ירושלים”.

עתרת כתרים לה: כתר תורה וכתר נבואה, כתר כהונה וכתר מלכות.

מחרוזת אבני יקר קבועה בחומותיה עם שבעה שערים, שער ציון ושער האריות, שער הרחמים…

צמאה ירושלים למים כל הימים כמו צמאה לאל חי. משנעצרו השמים, היו זקני העיר לפנים יוצאים להשתטח על קברי אבות וספר תורה צמוד על חיקם. שוועו: “העניים והאביונים נפשם בצמא נשתה!”… אצה אם עבריה עם שחר אל הבור והצטרפה אל רעותיה השואבות. הכל אחוזות חרדה. הורידו הדלי והעלו את הדלי בחפזה, בידים אמונות. מה עגמו העינים למראה הבאר האכזר והאכזב. שוב ננעץ הדלי כשפתיים דולקות בקרקעית, והבור חרב.

“לאט לכם במים, לאט לכם במים…” היה האב משנן לילדיו ובחומרה של דברה.

הנה היום שואבת ירושלים מימיה בששון.

עלי באר!

הנה היום שמחה ירושלים מריבונות ישראל. כולה אומרת חג. סוכת שלום פרושה על המוני עם הבאים בשעריה ובניינה מתפשט סביב סביב, הרחק אל מרחבים ושיאיהם. בתיה כמגדלות, רמים ונושקים תכלת הרקיע.

ירושלים היא עיר המסתורין, מקסם הזריחה והשקיעה, בזהב שמשה. זה סודה.

ייחודה.

 

שער אחד – מבשרי העברית    🔗

ראשיתה של העתונות    🔗

“הלבנון” החל להופיע בראש חודש אדר התרכ“ג (1863). חודשים ספורים לאחר מכן יצא לאור “החבצלת” (י“ד מנחם אב התרכ”ג) שנתקיים תחילה כששה חודשים. לאחר הפסקה של כשבע שנים נתחדש “החבצלת” (ב' באלול התר"ל – 1870) ומאז עמד על משמרתו וברציפות של כארבעים שנה. קדמו לשני עתונים אלה ניצני־ניצנים שחלפו ובטלו מהר: “מנחה חדשה” ו”תורת ציון" – שזיכונו בגליון אחד. אכן, מאז רמז קו אור הגאולה הופיעו בזה אחר זה ובמשך חמשים שנה, עד ראשית מלחמת העולם הראשונה, כששים עתונים: “האריאל”, “שער ציון”, “חבצלת” (דיא ראזע), “יהודה וירושלים”, “הר ציון”, “תורת האהל”, “עמוד היראה”, “ירושלים”, “מבשרת ציון”, “הצבי”, “המסדרונה”, “תורה מציון”, “דער היילגער אנצייגער”, “דער ארץ ישראל איד”, “הארץ”, “האור”, “הצבי לבית יעקב”, “המוריה”, “עולם קטן” (לילדים), “מכתבים מארץ־ישראל”, “האכר”, “אמת מארץ”, “לה ג’וארטה די פלורס” (גן השושנים), “לוח ארץ ישראל”, “האושר”, “המאסף”, “גנזי ירושלים”, “הירח”, “השקפה”, “האכר היהודי”, “ציון וירושלים”, “ג’וארטה די ירושלים”, “המעמר”, “העומר”, “הפועל הצעיר”, “בית הספר”, “העברי הקטן”, “החרות”, “השופר”, “איל ליבראל”, “אל פארדיסו”, “ירושלים” (לאדינו), “זהב הארץ”, “הפרדס”, “דער פרדס”, “הצעיר”, “מוריה”, “שולמית”, “האחדות”, “אונזער ברודער”, “חיינו”, “האמת”, “רביבים”, “דאס לאנד”, “קול העם”.

צנועים היו אותם עלונים, שהיו מודפסים בצפיפות אם באותיות מרובעות ואם ברש"י, רצופים פסוקי־מקרא ונבואה, סימן לדרכם ולמגמתם; עתונים שהופיעו אחת לשבוע או לשבועיים עם תפוצה בת שלוש מאות, חמש מאות, ובשיא אלף גליונות. אף־על־פי־כן מעוררים גליונות אלו הערצה והתפעלות מעוצם ההתעוררות הרוחנית והציבורית; מבשרים ראשונים וחוזי התחיה שנשאו נפשם לתקומת עם, לבנין ארץ ולחברה תקינה: בני ישוב ישן וישוב מתחדש, ספרדים ואשכנזים, פרושים וחסידים ושאר עדות; כוללים וחלוקה; פריצת חומות והקמת שכונות חדשות, עוד העפילו ונאחזו באדמות מוצא ולאחר־מכן הפליגו הרחק והתנחלו והקימו את פתח־תקוה; ביקשו אחר חינוך מתוקן ויצירת מקורות פרנסה, מלאכה, להעלות חיי התרבות והעשרת הרוח, טיפוח הרעיון הלאומי והנחלת הלשון העברית לעם; עתונות אשר שקדה על הידוק הקשר בין יהודי ארץ־ישראל והתפוצות מכוח העבר המשותף, התורה ולאור חזון העתיד. והעברית להטה בפיהם ורהטה בעטם. הם היו הכותבים, העורכים, המדפיסים והמפיצים.

העתון היה מכונה “מכתב עתי”, לעורך קראו “מוציא לאור”, למערכת – “רידאקציע”.

בראשית היה הדפוס, זה של ר' ישראל בק: “מדפיס בירושלים ובארץ”, אחריו באו ו“הסיגו גבולו” – ר' יואל משה סלומון, יחיאל בריל ומיכל הכהן. זה ואף זה תבעו זכות קיומם.

מאז חלו תמורות עצומות בעם ובעולם. הישוב היה נתון לשלטון תורכי ולמרות דתית קנאית, שהטילה חרמות ונדויים על מתנגדיהם ונכרתה פת לחם מפיהם. עיקרו של הישוב היה ספרדי, שהיה הכוח המתקדם והמקדם ומיעוטו היה אשכנזים שעלו לארץ כדי “להשכיב את עצמותיהם על יד עצמות האבות”.

ישעיהו פרס מספר בזכרונותיו, כי העולים החדשים הביטו על הארץ הקדושה כעל פרוזדור לחיי העולם הבא, בו עליהם להתנזר מכל הוויות העולם הזה ולהתמסר רק לעבודת הבורא. לפי השקפת עולם זו, כל מה שאינו עומד בקשר ישר עם התפילה, תלמוד תורה וקיום המצוות המעשיות, לא רק שאינו נחוץ אלא מזיק, ולכן הוא אסור. כשומרי החומות פטורים הם ממלאכה ועבודה ועל אחינו בני ישראל בחוץ־לארץ הדאגה למחייתם. החלוקה עוד העמיקה את חיי הבטלה ובכוחה השתלטו הממונים על בני העדה.

זכורני, ערב אחד, ישבתי בחדרו של ישעיהו פרס בסימטא הנושאת שמו, בזכרון משה, שהוא היה בין מייסדיה. אור אפלולי דלק. אוירת קדומים. אותה שעה רכון היה האיש על שולחנו, עמל להשלים את ה“אנציקלופדיה ארץ־ישראל”, ופניו האירו על שזכה להגשים חלומו. רגע הניח האיש עטו, זקף ראשו והעלה חיוך של נחת, וכאילו שש על ההזדמנות שבאה לידיו לעורר לעצמו ולזולת חוויות־בראשית. עד מהרה קשר מחרוזת של דמויות, על אביו ר' חיים פרס, שעלה לארץ בגיל שש והוא שהוציא בזמנו את העתון “שער ציון”, סיפר על ר' ישראל דב פרומקין בעל “החבצלת”, על אברהם משה לונץ בעל “לוח ירושלים”, וכל אותה פמליה קטנה ושוחרת השכלה שעסקה בקריאה אסורה בלילות ובהסתר. בהתפעלות ומתוך הכרת טובה הזכיר את נתנזון, שהיה יושב בלילות לאור עששית, לאחר שאשתו וילדיו פרשו לשינה, וקרא ספרי השכלה בניגון של לומדי גמרא, מיראת הקנאים. “היתה מעין מחתרת לעברית”, העיר. יהודים היו מתכנסים בעליית־גג של ישיבת “עץ־חיים” בעיר העתיקה וחרפו נפשם בקריאת שלום־עליכם, מנדלי, פרץ סמולנסקין. פעם אף נתפסו, ואפשר סופם היה מר, אילמלא זכותו של ראש הישיבה שעמדה להם בימים ההם, הרב כהניר. אותו רב צדיק הוא שעמד להם לאותם “פורצי גדר”. ב־1873 הוקמה חברת “תפארת־ירושלים” לעזרה הדדית, אם כי המגמה הסמויה היתה לטפח בחבריה ערכי השכלה ולהפיצה בישוב. חברה זו היא שעוררה את השר משה מונטיפיורי לייסד את ספריית “ירושלים”. משנודע הדבר לקנאים הכריזו על חרם נגד “בית עקד הספרים, ביבלוטק”. לא נחה דעתם עד שסגרו את הספריה והספרים נפוצו לכל רוח.

ב־1892 הוקמה ספריית בני־ברית בשם “מדרש אברבנאל”, למלאת ארבע מאות שנה לגירוש ספרד, ור' דוד ילין היה עובר מבית לבית ומקבץ ספרים. לימים, תרם יוסף חזנוביץ את אוסף ספריו “גנזי יוסף” לספריה וישעיהו פרס עם דוד ילין היו עושים ימים ולילות, בלא כל נסיון, לערוך את הקטלוג הראשון של הספריה. עברו שנים והספריה הועברה לרשות ההסתדרות הציונית וזו שימשה כיסוד לספריה הלאומית והאוניברסיטאית. “יקירי, הוסיף ואמר הישיש, כל שאתה רואה היום ממעשי התעלולים של נטורי קרתא, כבר ראינו כמותם לפני חמשים וששים שנה”. הפליג ד“ר ישעיהו פרס והזכיר מעשי הקנאים ומלחמתם כנגד אליעזר בן־יהודה, שעמד יחידי ובודד בקנאתו לעברית. כל שהלך בגלוי ראש הצביעו הקנאים וקראו אחריו: “הנה הולך יווני”… את התורה דרשו להנחילה מתוך יסורים, בעמל, “שלא יעזבוה בקלות”… לשוא היו מנסים לשכנע את הקנאים על מלבושיהם, שאינם הולמים אקלים הארץ. הזכיר פלוני ואלמוני שפשט את הקפוטה והסיר מעל ראשו את השטריימל והיה במעשיהם משום העזה וגבורה שאין לשערה. הזכיר יסודו של בית־הספר הראשון “למל”, מנה את הקשיים בהתאמת התלמידים מבני עדות המזרח ובעלי השכלה מקבילה, אך שונים בגילם. “כיצד להושיב ילד בן שמונה ותשע עם אדם מבוגר, אינה חדשה במדינה, זאת כבר היתה עוד לפני יובל שנים”, מכאן הרעיון להקים גן ילדים ראשון בירושלים. הגננות הראשונות היו חסיה סוקניק־פינסוד, דינה שמעוני וחיה ברנר. השמש היה עובר מבית לבית ואוסף את הילדים. תלמידי הסמינר מ”ישיבת המשתלמים" היו יוצאים אחת לשבוע לשדה, ובצהרי יום ששי, והמורים היו מקנים להם במרחב הפתוח ידיעות הטבע והגיאוגרפיה, הצביעו על “עץ הזית”, על “הר” ועל “גבע”…

ד“ר ישעיהו פרס מתאר באחד ממחקריו את סבלות תושבי העיר העתיקה: “בתמיכה הכספית של משה מונטיפיורי, תקנו שלטונות העיר אחרי המגיפה של תרכ”ח את אמת־המים העתיקה מימי הבית השני, שנמשכה מבריכות שלמה ועין עיטם לירושלים, וכל תושביה שאבו מים בששון. אך ערביי הכפר השכן, סילואן, שהיו מוכרים בעיר מים מהגיחון ומעין רוגל במחירים מופרזים, ראו שפרנסתם מתקפחת, קמו והרסו את התעלה. ושוב שתו בני העיר מים במשורה. הרופאים היהודים העלו ארוכה לתחלואיהם של יושבי העיר, יהודים פיתחו את חיי הכלכלה בבואם בקשרי מסחר עם ארצות חוץ והביאו כל המצרכים החיוניים הדרושים לאנשי תרבות. רחוב דוד, הרחוב הראשי המוליך משער יפו מזרחה אל הר הבית, והרובע הנוצרי ושוק מוריסטאן היו מרכזי המסחר היהודי. ומשהתפשט הישוב מחוץ לחומה התנוססו שלטים עבריים מעל בתי המסחר, הבנקים והמשרדים שבצדי רחוב יפו, עורק התחבורה העיקרי בין העיר החדשה לבין העיר העתיקה”.

באותה פגישת ערב סיפר ישעיהו פרס גם על יחסי השכנות היפים שהיו נהוגים בין יהודים לערבים, הביקורים שקיימו אלו אצל אלו בימי חג ומועד, זכרונות שהאירו כאגדה. ואולם עם נפילת העיר העתיקה זעק האיש מן האכזבה:

“שנת ה' אלפים תש”ח לבריאת העולם תרשם לדראון בדברי ימי העמים. פרא למוד מדבר שלח יד רשע בירושלים עיר הקודש, החריב בה את קדשי ישראל והרס את מעונותיהם של אחרוני יושבי העיר הקדושה מדור דור, וגבורי ישראל, שהגנו עליהם עד אפס כוח הוגלו המדברה. אומות העולם המתיימרות להגן על העמים החלשים ואתן ראשי הכנסיות הנוצריות המדברים גבוהה על קדושת הדת לא פצו פיהם ולא מחו נגד מעשי החבלה של פראי המדבר המזרחי, שלוחי נושאי התרבות, כביכול, של המערב…"

*

בפתיחת התערוכה לכבוד יובל השבעים וחמש של העתונות העברית בארץ, שהתקיימה ב“ימי ביאליק” בתל־אביב, בשנת תרצ"ה, ושנערכה על־ידי זלמן פבזנר, בעל אוסף העתונות הארצישראלית, הנודע, אמר, בין היתר, דוד יודילוביץ: “חכמינו אמרו: אילמלא תורה, שמים וארץ לא נתקיימו… ואני מרשה לעצמי להוסיף, אילמלא העתונות, לא היה מתקיים ישוב ארץ־ישראל, ולא היה המעמד שלנו, לא הרוחני ולא המוסרי ולא החמרי כמו שהוא היום”. ברל כצנלסון, שהיה עורך “דבר”, גילה בנאום ברכתו צמידות תאריכים של ראשית העתונות העברית וראשית המפעל הישובי, “כשם שאין זה מקרה זיווג האת עם העט והספר עם המחרשה, כך אין זה מקרה שזה האיש יואל משה סלומון, אשר יסד את ‘הלבנון’, העתון הראשון בארץ־ישראל, הוא אשר היה גם מיוצרי השכונה הראשונה, נחלת שבעה, בירושלים החדשה, ומיוצרי המושבה הראשונה בארץ, פתח־תקוה, בטרם התחילה תנועת ההתיישבות… כשם שסלומון היה היוצר של העתונות בארץ בכלל והאיש הראשון אשר הכניס כיבוש חקלאי בעתונות, כשם שבן־יהודה היה הראשון שהכניס לתוך העתונות העברית מגמה פוליטית מסויימת וברורה, אשר כבר מתחילתו ראה את התחיה העברית ובכל נתכוון אליהם; כשם שלונץ היה הראשון אשר הניח את היסוד לספרות המדעית בארץ־ישראל, לספרות המקצועית בעברית, כך יש גם עוד יחידי סגולה, והם אשר הניחו יסודות חשובים מאד מאד, אשר העתונות הצעירה של עכשיו ממשיכה אותם”.

*

לאחר כ“ה שנים ובמלאת מאה שנה לעתונות העברית הארצישראלית וט”ו שנים למדינת ישראל, היתה התכנסות בבית הנשיא השני יצחק בן־צבי, בה העלו זכרונות על ראשיתה של העתונות העברית. היה זה מפגש נאה של משמרות ותיקות עם משמרות חדשות, בו שולבו דברי הערכה לפעלם של ראשונים ולהישגי יורשיהם היום. הנשיא יצחק בן־צבי עמד על שלושה שלבים שעברה העתונות העברית. ראשיתה, ימי “הלבנון” ו“החבצלת”, שקדמו בעשרים שנה לעליית ראשוני ביל“ו. השלב השני בא עם פרוץ המהפכה של התורכים הצעירים (תרס"ח–1908) ובתקופה זו קמה עתונות הפועלים “הפועל הצעיר” ו”האחדות" וכן “החרות” – עתונם של אברהם אלמאליח וחיים בן־עטר. השלב השלישי הוא ממלחמת העולם הראשונה ועד היום. הנשיא הביע צערו שרוב רובה של העתונות העברית מופיעה בתל־אביב והביע תקווה שעוד תחזיר ירושלים לעצמה את העטרה ליושנה, להיות מרכזה של עתונותנו.

*

“הלבנון” ובעליו    🔗

זכיתי לשוחח עם כמה מן השרידים האחרונים, אותם חלוצים שעמדו ליד עריסות עתונותנו.

דל היה הישוב הירושלמי, סיפר אברהם אלמאליח. ניצנים ראשונים של התחדשות החלו להתגלות פה ופה. יהודים החלו לחלום על יציאה מחוץ לחומות, לעבודת האדמה. משפחת יחזקאל יהודה ומשפחת יהושע ילין עלו על אדמת מוצא ליישבה. במקביל החלה התעוררות של חובבי־ציון, בייחוד ברוסיה. בתורכיה פעל בימים ההם המזרחן יוסף הלוי בשיתוף עם הרב המשכיל ברוך מטראני, המכונה בני"ם ואברהם דאנון־באדריאנופול. בסאלוניקי פעל הרב יהודה נחמה, ומנחם פרחי פעל בקונסטנטינופול.

מייסדי “הלבנון” ביקשו להאיר לפני העולם היהודי את מצבם האמיתי של בני־ירושלים ולהן עליהם מפני המקטרגים כאילו אוכלים הם לחם חסד. לדעתו, בייסוד “הלבנון” היה טעם נוסף, להוכיח שלא רק הספרדים, אלא גם האשכנזים הם ממייסדי הישוב. מכאן האימרה שהתנוססה בראש כל גליון: “מבשר שלום ירושלים, משמיע חדשות מהארץ הקדושה בכללה”. שלושה עמדו בראש “הלבנון”: משה בריל – הרוח הנמרצת, יואל משה סלומון ומיכל הכהן. בעתון זה באה לידי ביטוי בעיקר היהדות האשכנזית, הפרושים, ואילו את החסידים לא הזכירו כלל וכינום בשם “הכת”. דמותה של היהדות הספרדית לא עלתה כלל בעתון זה. הקורא ב“הלבנון” עלול לדמות בנפשו שכל אשר נעשה בארץ עשו האשכנזים, עד כדי כך שהרב יעקב שאול אלישר, המכונה “יש”א ברכה", פנה אל עורכו של “הלבנון” בשאלה מדוע אין משקפים בכל זאת מפעלות הספרדים, שהרי גם הספרדים פועלים ומקימים מוסדות. משהו בא מאז על תיקונו.

ר' יואל משה סלומון מתגלה במאמריו ב“הלבנון” וב“יהודה וירושלים” כפובליציסט חשוב, מחונן בהגיון בריא ובעל כושר ניתוח חודר, פולמוסן לוהט ודבריו רהוטים, מעוררים נעימות – מספר פרופ' יוסף יואל ריבלין במחברתו. האחדות בכתיבתו אינה נפגמת גם בשעה שהוא עובר מדברי הוכחה לדברי תוכחה ובסגנון של מטיף לרעיונו. סגנונו עשיר, מורגשת בו בקיאות רבה בתנ“ך, סגנון המשנה ופתגמי תלמוד אינם חסרים. בספרו “גיא חזיון”, שלא נשלם, מצויים תאורים נפלאים של הטבע והחיים בארץ בעת ההיא, ופה ושם מתגלה גם ניצוץ של מספר אמיתי. זהו אחד הנסיונות הראשונים לכתוב סיפור בארץ־ישראל. הוא מספר על שני צעירים, יהודה ואפרים, המגיעים לארץ־ישראל, עולים על חופה של יפו ואגב כך הוא מתאר גם חיי היהודים בה. בסיפור זה מתבלט הרימ”ס באהבתו לחבר תפילות, שהוא שם בפי גבוריו. תכנו של הסיפור רצוף אהבת ארץ־הקודש.

“החבצלת” ובעליו    🔗

עתון “החבצלת” הופיע בסיסמה: “מבשר שלום ירושלים, משמיע חדשות מארץ סוריא, מודיע נעלמות מארץ מצרים וארץ הודו הקרובים אלינו, וכל דבר הדרוש לחפץ אחינו דורשי ציון”. יצא לאור פעמיים בחודש על־ידי ישראל בק וחבריו. הסיסמה השניה שהתנוססה בגליון היתה: “למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער” (ישעיה). מידתו היתה 22 על 35 ס“מ. החל מי' באדר תרל”א (1871) כבר נזכרים שמות חברי המערכת: “יוצא לאור מאת י. בק וחבריו, מיכל הכהן וישראל דב פרומקין”. בגליון ה' מודיעים המו“לים כי בדעתם להוציא מאסף לתורה ולחכמה “פרחי חבצלת”. אך הרעיון לא נתממש מחמת העדר מנויים. בשנה השניה להוצאת “החבצלת” הקטינו המו”לים את גדלו של העתון ואף שינו את הכתובת שעליו ובמקומה באה כתובת אחרת: “מכתב עתי בשפת עבר, יוצא לאור פעמיים בחודש, מאתנו ישראל בק, מיכל הכהן, ישראל דב פרומקין. יבשר שלום ירושלים, ערי הקודש סביב לה, ישמיע חדשות וקורות העתים בארץ תוגרמא, מארץ מצרים ותימן, וארץ הודו ואמריקה ויאזור זיקות אהבת הארץ, ושפתנו הקדושה ונפשות אחינו בני תוגרמא”, שנה שניה, גליון א‘, ירושלים, ז’ תשרי תרל“ב (1872). הגליון החדש מופיע בארבעה עמודים במקום שניים, אך במתכונת מוקטנת, בגודל 17/22 ס”מ. ואילו מגליון ב' ואילך (מכ“ז בתשרי תרל”ב) מתחיל להופיע מדי שבוע במקום דו־שבועון. בשנה השלישית, מיום ה' בתשרי תרל“ג (1873), הופיע גליון א' בלי שמו של ישראל בק ונותרו שני השמות האחרים: מיכל הכהן וישראל דב פרומקין. אולם גם שותפות זו בוטלה לאחר מכן והעתון נשאר ברשותו הגמורה של י.ד. פרומקין. החל מן השנה הרביעית צורפה לכל גליון תוספת ספרותית בשם “פרחי החבצלת”, שהכילה דברי תורה, שאלות ותשובות וגם שירים. “החבצלת” הפסיק קיומו בתרע”א (1911), לאחר שהעורך ישראל דב פרומקין עמד על משמרתו זו למעלה מארבעים שנה. “החבצלת” נשא ברמה את דגל התרבות ולחם ב“הלבנון” ובאנשי “החלוקה” ולאחר־מכן התפשר עמהם, והביא לידי גילוי כשרונות צעירים מבני הישיבות.

ישראל דב פרומקין    🔗

“רבי ישראל־בר” – כך כינוהו החסידים. “פרומקין” היה שמו בין המשכילים, ואילו בתוך המון יושבי ירושלים נודע בשמו “החבצלת”, על שם עתונו. כך היתה מפורסמת גם חצר אחת בתוך החומות, לא הרחק מן הכותל המערבי, בשם “חצר החבצלת”. היתה זו חצר רחבת־ידיים ונקיה מאד, מצוחצחת, עד היות לה אותו ברק, שבו הצטיינו חצרות ירושלים של הספרדים ושל האשכנזים, סיפר י. ריבלין.

רבי ישראל דב פרומקין היה חוטר מגזע חסידי חב“ד משקלוב ומוהילוב, ממנה עלה לירושלים עוד בהיותו נער בן עשר. במידה מסויימת היה גם הוא “חסיד קיצוני”, בקי בתניא ובתורת חב”ד ונוהג כמעט מנהג של “רבי”, ערך סעודה שלישית ומלווה־מלכה כשהוא מוקף חסידים ומעריצים. אך עם זאת, היה “משכיל” בתוך־תוכי נפשו וידע לשונות אירופה, גרמנית, צרפתית ואנגלית וקרא עתונות חוץ־לארץ ללשונותיה. ארבעים ואחת שנה ערך פרומקין את “החבצלת”. ואמנם, לא מעור אחד היה עתון זה בכל שנותיו; פשט צורה ולבש צורה, ואפשר להבחין בו תקופות מתקופות שונות, הן בכל הנוגע ביחסו אל “הכוללות” ואל שלטונן והן במה שנוגע ל“השכלה” ול“בניין” וכדומה. ואילו אחד הוא עורכו, שעמד על משמרתו וחותמו טבוע עליו מראשית ועד אחרית. תחילה יסד את “החבצלת” הקדום, בתרכ“ג, חותנו של פרומקין, רבי ישראל בק־מדפיס, שהיה תריס בפני “הלבנון” של יחיאל בריל, בטאונם של “הפרושים”. אותה שעה התקשרו החסידים עם הספרדים כ”בעלי ברית“, הואיל וכוח הספרדים חלש והלך לעומת כוח הישוב האשכנזי־הפרושי, שגבר מיום ליום. עמד בפרץ כמעט מן השעה הראשונה, ואסר מלחמה גם על “הלבנון” וגם על “יהודה וירושלים”, בטאון הוועד הכללי כנסת ישראל. כמו חייבה אותו הסיסמה של “החבצלת”: “על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל תיראי”, וסביבו מתרכזים גם ראשוני לוחמי ההשכלה: ר' אברהם־משה לונץ הצעיר, ור' חיים פרס הקשיש, יהודים ליטאים מקובנו ומביאליסטוק, הם וחבריהם, ונמצא פרומקין לוחם אז מלחמה משולשת: מלחמת החסידים, הספרדים ומלחמת ההשכלה כאחת. הוא יסד את הספריה החילונית הראשונה בירושלים, ומיד יצאו הקנאים למלחמה נגדו. נסיון לשלום נעשה על־ידי יסוד חברת “עזרת נידחים” בתמיכת הוועד הכללי לכנסת ישראל. ובכוח חברה זו מקדיש עצמו פרומקין לעליה התימנית ועוזר הרבה להתיישבותה בכפר השילוח. יצא למלחמה נגד המיסיון, אך שוב פרצה המחלוקת. זמן מה מוצא פרומקין בן־ברית באליעזר בן־יהודה הצעיר, שערך בעת ההיא את התוספת השבועית ל”חבצלת" בשם “מבשרת ציון”. שני מחנות עמדו באותה שעה זה מול זה: פרומקין ובן־יהודה והמשכילים מכאן, והר“י ריבלין, הרי”מ פינס וחבריהם מכאן. שנים אלו, הוסיף ריבלין, הן ימי פריחתה של “החבצלת”. פרומקין מגיע לשיא הפובליציסטיקה שלו ומשתתף השתתפות רבה ביצירת אותו הסגנון הירושלמי המיוחד, שעולה בהרבה בריאליותו על סגנון־הלשון הספרדי בארץ־ישראל ואצל מהודו עליו, סגנון שרבי יעקב ספיר טיפח אותו ושהרי“ד פרומקין והר”י ריבלין שיכללו אותו, והרי“מ פינס הציב דלתותיו וגם בן־יהודה הושפע ממנו בהרבה בשנותיו הראשונות. גם לספרות יפה הניח “החבצלת” יסוד, אם כי רק בתרגומי ליהמן ושמעון כהן: “מיכאל”, “גבריאל”, “הגבורים” וכדומה. במשך השנים חזר בו פרומקין ונעשה מראשי המדברים ב”ישוב הישן" כנגד בן־יהודה. איש מלחמה היה מנעוריו ועד זקנה. לא ניצל בחייו גם מחרם וגם מ“מאסר”, עקב עסקנותו. אך לא נרתע. בלט בתרבושו, זכר לספרדיות ולהשכלה, בלבושו המיוחד, מעיל צר היורד עד לברכיו בחוץ, ובקפטן של משי בתוך ביתו, בהיר תמיד ומבהיק, הדור ונקי, תערובת ספרד וחסידות. בודד התהלך באחרית ימיו. הוא נעקר מחצרו־מבצרו, בתוך החומות בעיר העתיקה, ועבר לשכון בשכונה המודרנית אז “זכרון משה” עם פרחי המשכילים. עצבת עמוקה נשקפה מעיני הזקן, מעין צער על מה שאבד. ואילו כלפי חוץ התהלך באותה קומה ובאותו גאון, “החבצלת מתהלך”.

גד פרומקין    🔗

בשנים האחרונות לקיום “החבצלת” וברצותו להביא בו שינויים בהתאם לרוח הזמן צרף ישראל דב פרומקין את בניו, את גד פרומקין, שחתם בשם “גפן”, ואת זלמן פרומקין. “גפן” הכניס בעתון רוח חיים כי ביקש לעמוד בהתחרות עם עתוני בן־יהודה.

גד פרומקין, יליד ירושלים, ששאב אווירת ראשונים של חיי העיר העתיקה בששון וביגון, הסתופף בסימטאותיה המקומרות והאפלות. בתוך חיי הצער והמצוקה האירו דמויות אנשי־מעלה, מופלגים בלמדנות, חדורי אהבת הבורא ואהבת אנוש, חסידי חב"ד ומקובלי בית־אל, קיבוצי יהודים מעדות ושבטים, דבקים בערכי־רוח, לומדי תורה ומחוננים בסיפורי־עם ואגדות־עם, זרחו וכבו ברחוב הספרדים, המידאן ובבתי־מחסה.

“כל שעשיתי ועושה, אם בהכרה ואם מתחת לסף־ההכרה, ירושלים עומדת לנגדי תמיד”, גילה לי גד פרומקין במלאות לו שבעים שנה, והוסיף: “אדם שנולד בירושלים – טבעי, שהוא דבק בה ואוהב אותה. ולא רק יהודים לומדים לאהבה, אלא כל מי שדר בה. במשך שנות חלדי פגשתי נציגי עמים ודתות רבים בעיר, ומעולם לא מצאתי אדם שיפרוש מן העיר הזאת בלא צער עמוק”. ירושלים ואיש־ירושלים – מהות אחת היא. שתי פנים לעירנו. האחת – זו שהיא מרכז האומה ומרכז התרבות של היהדות בעולם, והשניה – זו שעתידה להיעשות מטרופולין לכל הארצות, בירת תרבות עולמית, שמעיינות תורתה יפוצו. העלה גד פרומקין כל אותה חרדה עם אבדן העיר העתיקה והוסיף: “לא אדע אם מעט או הרבה עשיתי למען ירושלים, ודאי לא כל מה שעלה בלבי הגשמתי. וכיום, בהגיעי לגיל השיבה, ודאי שאין בי כל שאיפה ללבוש איצטלה של כהונה זו או אחרת. אך דומה אני לאותו יהודי, שביקש מאשתו להקיצו כל אימת שיאבה לשתות כוסית משקה. אמרה לו האשה: כיצד אדע שרצונך במשקה ואתה ישן? השיב: ללמדך, כי גם כשאני ישן, חביבה עלי השתיה…”

גד פרומקין היה מחלוצי העתונאים העבריים, במשך שלוש שנים ערך את “החבצלת”. עם הפיכת התורכים הצעירים – עלו תקוות חדשות. קם פרומקין ויצא לקושטא לקנות תורה ודעת בתורת־המשפטים – יחד עם י. בן־צבי, ד. בן־גוריון ומ. שרת. כתום מלחמת העולם הראשונה חזר לארץ. יום חד הופיע ד"ר חיים וייצמן, בלוויית אהרן אייזנברג, ובישר לצעיר כי הגנרל הבריטי מציע למנות שופט יהודי בירושלים “ויש לנו מועמד אחד”. משראה וייצמן שהצעיר מהסס, עודד אותו ואמר: “אם לא תיאות – תהא המשרה לערבי. המוכן אתה לשאת באחריות זו?” כאיש־חובה קיבל את ההצעה, והיה לשופט עברי. היתה לכך משמעות עמוקה, ראית טעמה של עצמאות יהודית. משהוצג לראשונה לפני הנציב העליון “הראשון ליהודה”, אמר זקן־השופטים בימים ההם, הייקראפט: “כבוד השופט היהודי של בית־הדין לערעורים”. ההדגשה היתה ביהודי, “הם ראו בי את היהודי”… שלושים שנה ישב גד פרומקין בבית־הדין העליון בתקופת המנדט. לעתים קרובות נראה האיש דן ופוסק בענייני הכנסיה הנוצרית וההקדש המוסלמי כבעניינים יהודיים. לא אחת עמד בשער וקידש שם ישראל בכהונה זו. עד היום משמשים פסקי־דין שלו הוראת הלכה לכמה וכמה מדרכי חיינו.

והיתה פליאה. על כס־המשפט ישב לא בעל תוי־פנים נמרצים, זעומים, איש “יקוב הדין את ההר”, אלא בעל ארשת ענוגה, משורר רגיש. בספרו “דרך שופט בירושלים” אנו מוצאים תיאור מרנין:

“ערב־שבת בין־השמשות. יום זכרון נעים בחיי המשפחה, ואני בודד בנכר, רחוק מהבית והמולדת. מתוח עד להתמוטטות העצבים. אותו יום יצאתי למרחב השדה. מסביב שקט ושלוה, רננת־צפרים והמיית־ראמים. והנה אני מוצא עצמי מזמזם פסוקי זימרה משירת הטבע האדירה: ‘עוטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה… עליהם עוף השמים ישכון, מבין עפאים יתנו קול’. ושטוח על הדשא אני מקבל את השבת. ‘לכה דודי’ נשמע יפה בחלל־עולמו של הקדוש ברוך הוא בנוסח אבא החם והמלבב… האומנם כ”ה שנות נסיון בבית־המשפט העליון, ארבעים וחמש שנות עמל ועבודה – והכל תוך חמשים ושמונה שנות חיים…" משופע הספר בתיאורים של חיי ההווי של ירושלים בימים ההם, תיאורי מנהגים, פגישות עם אישים. “ודאי מתעוררים געגועים לימים ההם, כשם שעוד יתגעגעו לימינו אלה”, השיב לשאלתי – ולא הכל האיר לפני חמשים וששים שנה. היה ישוב החי חיי ניוון ובטלה וקנאות דתית חשוכה. אלא כך דרכו של עולם, שרשרת רצופה הם, חוליה קשורה בחברתה, אילמלא העבר – לא היינו מגיעים להווה. כשיצאה המשלחת הישובית לוורסיי ב־1920, אמר לויד ג’ורג' לחבריה: “אילמלא הקימותם את המושבות העבריות שלושים שנה לפני כן – לא היתה באה הצהרת באלפור”, ואילמלא הצהרת באלפור וכל המעשה הגדול שבא בעקבותיו – לא היתה קמה המדינה. אילמלא קדם ישובן של ארבע הערים – ירושלים, חברון, צפת וטבריה – לא היתה קמה פתח־תקוה והמושבות הראשונות.

לאחר קום המדינה פרש גד פרומקין מכהונתו. איש לא ידע על מה ולמה. משהו מסתרי־לבו סח לפני ערב אחד בחדרו על העוול שעוללו בו. הוא הביע רשמים וחוויות, הזכיר שיחות וקטעי־שיחות. “אתה שואלני, מה הטעם, שאני עוסק עתה בטיפוח היחסים התרבותיים בין ישראל לאמריקה הלטינית? בכל יתר האגודות מסוג זה אנו מקבלים ולעתים גם נותנים; ואילו באגודה זו אולי האגודה היחידה, שאנו יכולים ליתן ולא לקבל”.

היתה שבת נחמו. פרשת ואתחנן. פרשו המתפללים אחר התפילה לירכתי בית־הכנסת ו“קידשו” במסיבה צנועה לכבוד יובל השבעים של השופט גד פרומקין.

ה“אריאל”    🔗

מיכל הכהן, אשר לא יכול לגור בכפיפה אחת עם י.ד. פרומקין, הקים במה לעצמו בשם “אריאל: יוצא לע”ע (לעת עתה) פעם אחת בחודש, ירושלים תובב“א, א' אלול התרל”ד (1874), יכלכל כל דבר הדרוש לחפץ לבב, אוהבי ציון הנאמנים מאתי מיכל הכהן“. החל מחוברת ב' ואילך, פתח מיכל הכהן במלחמה עזה נגד שותפו לשעבר, ישראל דב פרומקין, ובכעס עצור מודיע: “כל קוראי ‘חבצלת’ יודעים כי אנוכי תיכנתי עמודיה. שלוש שנים עבדתי ביגיעת בשר ורוח ויהיו בעיני כימים אחדים באהבתי את ירושלים ועיר קברות אבותי, אך נסיבות שונות ועצומות ניצבו כמו נד למולי ונאלצתי לנער חוצני מתמוך עוד ב’חבצלת', לאחור נסוגותי”. והמלחמה היתה נטושה לאורך כל החזית, וכל שהתנגד לפרומקין מצא מקום להתקפה עליו ב”אריאל“. האשימו את “החבצלת” שעל כל צעד ושעל מטיף לאיבה ולשנאה, “להבזות ירושלם עיר קדשנו, ולנבל כבוד רבניה, גאוניה וחסידיה, העקש כל הישרה, ולהושיב את התרמית על כסא המלוכה, להשפיל כבוד התורה ולרומם קרן פריצי עמנו”. “אריאל” האשים את פרומקין כי “הוא מפיץ דברי מינות, מבלי לשקול בפלס ולהבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור”. “חוטא ומחטיא את הרבים בזדון ובשגגה, כי הוא שופך בוז על אנשים נקיים ותמימים, בדברי שקר וכזב, אשר לא היו מעולם. ובעד בצע כסף אשר קיבל, העלה בעתונו שקרים בדויים שאין להם שורש וענף אמת ובדה דובים במקום שאין יער” ועוד האשמות כגון אלו. כן האשימו את פרומקין בעתון זה שנתן יד לסמולנסקין בעל “השחר” ושלח לו מאמרים, שקרים וכזבים בדויים שלא היו מעולם, וכי בעל “החבצלת” הוא רע לשמים ורע לבריות ובודה שקרים ותוכו און ומרמה. “ומי מאחינו בני־ישראל אשר יראת השם נוגע בלבבו יתרחק מן עלה נבל ‘החבצלת’ שלו ולא יהיה מסייע חס ושלום בידי עוברי עברה, אשר ברוב עליו מפיח כזביו ומבזה כבוד התורה ולומדיה ותפארת עיר קדשנו לשימצה”. על כרוז זה חתמו רבני ירושלים, אשכנזים וספרדים כאחד. “אריאל” התקיים שלוש שנים, בין התרל”ד (1874) לתרל"ז (1877) ונחשב כעתון שביקש אחר שביל הזהב.

“שער ציון”    🔗

“מכתב עתי יבשר ויודיע כל דבר הדרוש לחפץ לבב, אוהבי שערי ציון. יוצא לאור פעם אחת בשבוע מאת יצחק גאשצינני, על־ידי חיים פרעס, שנה א‘, גליון א’, כ”ה אלול תרל“ו (19.5.1876)”. עורכו של עתון זה היה ר' חיים פרס, אביו של ישעיהו פרס, שערך את העתון במשך שנות קיומו ובהפסקות קצרות. מתכונתו היתה שמונה עמודים בגודל 23/30 ס“מ ולכל גליון צורפה תוספת ספרותית בשם “יד שערים”. “שערי ציון” הופיע זמן מה חציו עברית וחציו אידית, שנועד בעיקר לקוראים בחוץ־לארץ. אולם מגליון י”ח בוטל מדור האידית, “כי לא מצא מהלכים בארץ רוסיה מנסיבות שונות, לכן אמרנו לבטל את השפה הנשחתה הזאת. לעומת זה נוציאו לאור פעם אחת בשבוע בתכנית הזה ובחדשות טובות ומועילות אשר יתענגו הקוראים עליו”.

“יהודה וירושלים”    🔗

“הולך ואור אי”ה, פעמים בחודש (לע"ע), יעיר ויעורר חמדת הקודש ואהבת יהודה וירושלים בלבב אחינו בני ישראל, בכל תפוצותיהם, לקרב ולאחד הלבבות, להרים דגל התורה והיראה, החכמה והמדע, היישוב והבניין, המסחר והמלאכה, לרומם קרן אדמת־הקודש לתועלת איש ישראל מאתי יואל בהר“ם סאלמאן, יליד ירושלים ת”ו, שנה ראשונה, נומר א‘, ירושלים, ב’ אדר התרל“ז (1877)”. מגמתו ומטרתו של “יהודה וירושלים” היו “להוציא לאור מאמרים וספורים, אשר יהיה בכוחם לפתח זיקי אהבה ולקשור לבבות עם השם, בעבותות ליהודה וירושלם”. אולם מטרתו העיקרית היתה עבודת האדמה בארץ־ישראל ובה יאמר: “איך ינעם לנו זיו קרני השמש בעת אשר ארץ חמדתנו עלוטה בערפל, ואיך תתענג נפשנו על פרחי חמד העוטפים גבעות־עולם בעת אשר הרי ישראל יתכסו בשממון. אלף ושמונה מאות חדשי אביב משנות גלותנו הופיעו בזהרם על פני הארץ וקוויהם הבהירים לא האירו פני בתולת בת־יהודה. מתי יעבור החודש ונצא גם אנו אל השדה, נשליכה משכנותינו ונלכה בכפרים, מתי נשמע קול תרועת העם, אשר קצה נפשם בלחץ חדרי מושבתם ויצפו להשתטח בגנים ולקטוף פרחי חמד על־יד יבלי מים”. ובגופו קיים מה שהטיף ויסד את פתח־תקוה, כדי לעבד אדמתה. “יהודה וירושלים” הופיע כשלוש שנים.

“המסדרונה”    🔗

הגליונות הראשונים של “המסדרונה” נדפסו בפרנקפורט שע“נ מיין, אבל מן החוברת החמשית מה' אדר ב' תרמ”ו (1886) נדפס בירושלים. בראש הגליון היתה כתובת: בשם השם, שהספר קבוצת כללים בהלכה ובאגדה, דקדוק והגיון ומסרות ודרכי המחברים וספריהם וסדריהם, יכיל 384 עמודים לשנה, מאת חיים הירשנזון, בעל המחבר “עטרת זקנים”. כל קובץ שיצא בדמות ירחון יכיל 32 עמודים בגודל 23 על 15 ס“מ. בין השנים תרמ”ה–תרמ"ט (1885–1889), כשהעורך הירשנזון נשתקע בקושטא, נפסקה ההוצאה.

כן הופיעו בימים ההם “תורה מציון”, קובץ חידושי תורה במקרא ובמשנה, בהלכות ובאגדה. יצאה לאור חוברת אחת בכל שלושה חודשים על־ידי שמואל הלוי צוקרמן. “תורה מציון” הופיע במשך עשרים שנה, מתרמ“ז עד תרס”ז (1887–1907). “הארץ” נוסד בתרנ"א (1891), לזאב יעבץ, והופיעו חמש חוברות בהן השתתפו מטובי הסופרים שבדור – יחיאל מיכל פינס, אליהו ספיר, יעקב ילין ואחרים.

“המאסף”    🔗

שבועון, מעין הוספה ל“הצבי”, מוקדש לתורה ולחכמה. יצא לאור בעזרת גדולי הרבנים וטובי חכמי זמננו בארץ ובחוץ־לארץ. העורך היה הרב בן־ציון אברהם קואינקה. “המאסף” הופיע משנת התרנ“ו עד התרע”ה (1896–1915).

בתי הדפוס בירושלים היו של ישראל בק, ר' יואל משה סלומון, דפוס צוקרמן, נחום לוי ושות', דפוס לונץ ומאוחר יותר דפוס עזריאל, דפוס שלמה ישראל שיריזלי (שי"ש) והליטוגרפיה של מונזון.

אליעזר בן־יהודה    🔗

חלום חלמתי.

כשלוש וארבעים שנה עברו למן הרגע הנפלא ההוא בחיי, כשנגלה לפני עיני בפעם הראשונה פתאום החזיון בליל אפלת הגלות, רק כשלוש וארבעים שנה, עוד לא יובל שלם. – והנה אני רואה שברו!

שאלתי פעם את אהוד, בן־הזקונים, אם ידע אליעזר בן־יהודה שמחה בימיו?

השיב: “פעם ידע אב”י שמחה, עם בשורת התקופה שהביאה בכנפיה הכרזת בלפור. מאז הנהיג מחייה הלשון מניין שנים חדש של העם היהודי".

*

שעה ארוכה הסתופפתי בחדרו של אליעזר בן־יהודה בתלפיות, ירושלים. עמד החדר בסימן של עזובה מדכאה. במרכז עמד שולחן, עליו נפרשו ספרי קדמונים, ובסמוך “העמוד” אליו נצמד האיש בחיבור מילונו. “אבי”י כתב בעמידה כשהוא ניצב על רגל אחת, והאחרת היתה כמו תלויה באוויר. שאלוהו פעם על הרגל זה והשיב: ‘אם מתעייפת רגל אחת הריני יכול להישען באחרת’. תמיד התמודד עם הזמן. מכאן שקידתו יומם וליל להשלמת מילונו. יש והתעורר מתנומה קצרה מכוח ביאור ופירוש שעלה במחשבה. אותה שעה היה מדליק נר שעוה ורשם בשולי ספר התנ"ך, שהיה מונח למראשותיו, את החידוש. למעלה מאלף פירושים רשומים בספר הספרים שהחזיק.

כל ימיו היה אליעזר בן־יהודה נרדף אם מקנאי אדם ואם מפגעי חוליו. קומתו היתה גוצה, פניו חיוורים, סגופים וחדים. עם עלייתו לירושלים כאילו נולד מחדש, השיר מעליו קליפות הגלות, לבש כדרך יהודי המזרח ואימץ את ההברה הספרדית. כשנה נכלא בבית־כלא תורכי וריחפה עליו סכנה של דין מיתה. רעב, נאבק ביסוריו, אך הקשים במכאוביו היו: “על שני דברים אני מצטער כל ימי ואינני יכול למצוא לי תנחומים. נולדתי לא בירושלים, ואף לא בארץ־ישראל, ודבורי מהרגע שהייתי נפש ממללת היה – לא עברית”.

אף־על־פי־כן מאושר באדם היה. הארצישראלי השלם, איש ירושלים שיקד בלהט העברית, לחם למען הנחלתה לרבים.

ליד החלון בחדר עמדה מסכת־המות של אליעזר בן־יהודה. בארון נראה העתק מפיסת היד, קטועת האצבע, כשהיא מכווצת קמעה כמחזיקה בעט־התמיד שלו. המדפים סביב היו עמוסי ספרים, הארגזים עוד גדושים כתבי־יד ובאין דורש להם. אוירת יתמות סביב. אך רגע, אורו העינים. הנה שברו של החולם הגדול, זוהר באור יקרות: ישראל במדינתו.

שחה פעם מרת עדה ראם, בתו של אליעזר בן־יהודה, כי למחרת מלחמת ששת הימים כתבה לאחותה בארצות־הברית: הפלא ופלא. התעוררתי הבוקר ומצאתי שארצנו גדלה ומדינתנו היתה למעצמה, אמנם מעצמה קטנה.

אמרתי לבת: אילו חי אליעזר בן־יהודה בימינו והוא רואה, שכל העם מדבר עברית ובמדינתו! מי יגלה עפר מעיניו לראות כי ברחובות ערי ארצנו אתה שומע עברית גם מפי יפנים ובורמזים, בני כוש ופוט, הולנד ודניה.

סיפרה: בשהותו בארצות־הברית גילה לנו ובקורת־רוח עמוקה שבארץ זו מצא עשרה אנשים שחתמו על מילונו. אילו חי היום, מה מופתע היה לשמוע כי מילון הכיס שחיבר בנו אהוד, נפוץ בארצות־הברית במיליון וחצי עותקים.

המסכה כאילו קמה לתחיה!

במאמרו הראשון של בן־יהודה “שאלה לוהטה” (“השחר”, ניסן תרל"ט) כתב: “ארץ־ישראל תהיה המרכז לעם כולו, וגם אלה אשר יהיו בחוץ־לארץ ידעו כי עמם בארצו ישב, כי שפה וספרות לו שמה, גם השפה תעשה חיל, סופרים רבים יוכלו להספרות, יען שמה תהיה ביד הספרות להעניק את עובדיה ולהיות לאומנות בידם, כספרות כל עם ועם – – –”

אליעזר בן־יהודה עבד תחילה כחבר מערכת “חבצלת” ולאחר־מכן החליט להוציא עתון משלו, “השקפה”. מאמרו הראשון בעתונו זה היה על “יהודה המכבי”. המאמר השני היה של יחיאל מיכל פינס בו הוא קובע, ש“בן־יהודה הוא האיש הראוי להיות עורך ‘מבשרת ציון’, התוספת ל’חבצלת'”. לאחר ארבע חוברות של “מבשרת־ציון” נפסקה הוצאתה ובמקומו הוציא בן־יהודה את “הצבי”. השם “הצבי” נתמזג כל־כך עם בן־יהודה עד שהספרדים לא ידעו שם העורך והיו מכנים אותו “הצבי הולך”, “הצבי בא”, “הצבי כתב”, “הצבי ידבר” – סיפר א. אלמאליח. גודלו של עתון זה היה 23 ס"מ אורך ו־15 רוחב, כגודל גליון למכתב. לאליעזר בן־יהודה לא היו אמצעים וחיים קלמי הוא שהלווה לו חצי נפוליון זהב ואיפשר הוצאת הגליון הראשון. אמר אליעזר בן־יהודה למטיבו: “אם אוציא את ההוצאות, אפרע את חצי הנפוליון, ואם אפסיד אומר שאתה הקרבת חצי נפוליון על מזבח השפה העברית”.

הגליון הראשון של “הצבי” הופיע ב־ב' חשון תרמ"ה (1885) וסיסמתו היתה:

“‘הצבי’, יבשר פעם בשבוע חדשות מענייני המדינות ומקרי יום יום ומענייני היהודים בכל מקומותם…”

בעתון צנוע זה הופיע “המאמר”, “דברי הימים והמדינות”, חדשות ממצרים, מסודן, מצרפת, מסין, מרוסיה, מארגנטינה ועוד. במדור “מקרב הארץ” הופיעו חדשות מירושלים, ראשון־לציון, צפת יסוד־המעלה, ובמדור “מחוץ־לארץ” – חדשות מחיי היהודים בלונדון, ברוסיה, בווינה וגם אגדה ערבית מאת דוד ילין וכל החומר הזה היה מכונס בצפיפות בארבעה עמודים בגודל של איגרת. במשך הזמן, מגליון י“ז ואילך, באותה שנה (1885) התרחבה היריעה בכפליים. אולם בחמישי בטבת תרמ”ו (1886) הכריזו הרבנים לפתע חרם על “הצבי”, הדליקו נרות שחורים, תקעו בשופר, והכריזו שאסור לקנות את “הצבי” ואסור לעיין בו אפילו שיחולק חינם, וכל המכניס עתון זה לביתו כאילו מכניס עבודה זרה לביתו כי פורסמו בו דברי אפיקורסות. ביום בו הוטל החרם הופיע “הצבי” במסגרת שחורה וסיפר את כל פרטי החרם, וכמובן שהעתון נפוץ עד מהרה בירושלים. “והעיר ירושלים צהלה ונבוכה”…

אליעזר בן־יהודה כתב לא רק את עיקרו של העתון, ערך אותו, אלא גם הגיה, עמד עם הסדרים מדי יום ה' עם חשכה. כל הלילה עבד עד זריחת החמה, עד שהופיע העתון. בימים ההם לא היו מכונות סידור, והכל נעשה בעשר אצבעות, צרפו אות לאות, גלגלו ביד את מכונת ההדפסה, ומה גדולה היתה שמחת העורכים בראותם ביום ו' בבוקר ועתונם מוצא למכירה בחוצות ירושלים. בן־יהודה סבל לא רק מצד הקנאים, אלא גם מצד השלטון התורכי. ביחוד מצד הצנזורה רדפו אחר “הצבי” עד שסגרו אותו. לא אמר בן־יהודה נואש והוא הוציא את “האור”. באה הצנזורה וסגרה את “האור” והוא הוציא את “ההשקפה”. עתון זה גדל ונתפתח עד שהיה לעתון יומי, בו נקבע מדור גם לתחיית הלשון וגם לשיפור הסגנון העברי. במשך שלושים ושתים שנה ערך בן־יהודה את עתוניו. בשנים אלה פילס נתיב למחשבה רחבה, למבט מקיף, חילץ את הישוב היהודי מן המנהגים הגלותיים והשפעתו היתה עצומה, לא רק על הישוב היהודי, אלא גם בקרב לא־יהודים.

*

קיצוני ועקיב היה אליעזר בן־יהודה בכל הנוגע לתחיה ולדיבור העברי, ואולם בשאר עניינים נהג בגמישות יתרה ולעתים אף בקלות־דעת. משהחל להוציא את “הצבי” תמך בפרושים, ביחוד לאחר שפרש מן “החבצלת”. מבחינה דתית היה במשך זמן מסויים קיצוני יותר מיחיאל מיכל פינס. באותם הימים נראה בן־יהודה מהלך בסימטאות ירושלים עם שטריימל וקפוטה, לאחר־מכן התהלך כשהוא עטוי טלית כדרך התימנים. הוא ראה בלבוש זה כלבוש הלאומי היהודי. לימים פרק עול, עבר לאליאנס, לברון, לאכרים וכולי וכולי.

כל התלאה שמצא אליעזר בן־יהודה בהוצאת עתוניו, מחלתו, מאסריו לא יכלו לו. מספר רק דוד יודילוביץ: “עמד לו כסלע איתן על משמרתו, שבועות וירחים ושנים והפיץ אורו, והגדיל השפעתו. ואם הורידוהו המלשינים לבור בית־כלא ושסוף־סוף אחר ערעור יצא זכאי, עוד הוכרח העורך לכרכר כמה כרכורים, וידידיו עזרו לו להציל גם את כלי מבטאו ‘הצבי’ המסוגר, עד שהותר גם לו לשוב ולבוא בקהל אחר ההפסקה”. תקופת הזהב לעתונותו היתה מן התרכ“ד עד התרנ”ג. בשדה החכמה והמדע והספרות והאמנות לא ביכר העורך היהודי על לא־יהודי. פעם אף פסל מאמר של ישאל זנגביל, מאחר שנראה לו שהדברים עלולים להטיל יאוש במחנה. משקיבל את שירו של טשרניחובסקי “לנוכח פסל אפולו” כדי להביאו ב“הצבי”, קרא לאשתו חמדה ואמר לה:

– שיר מופתי, בואי הנה יוניה קטנה, הרי לך שיר מן מתיוון כמוך, דבר פלא, זו הפעם הראשונה שיהודי כותב שיר כזה, לך ינעם מאד. אבל לא ירושלים! זה לא למחוק ולא לבלוע. הנוער הירושלמי והבוגרים גם יחד, לא יעכלו זאת בשום אופן – – – שום יהודי עוד לא כתב שיר הלניסטי כזה בלשוננו. השיר נהדר, הרעיון נאצל, מקומו אמנם בספר שירים, אך לא ב“הצבי” וב“השקפה”.

א.מ. לונץ    🔗

א.מ. לונץ ישב בחדרו בשכונת אבן־ישראל. עיקר פעולתו הוא י“ג כרכי השנתון של “ירושלים” וכ”א שנות “לוח ארץ־ישראל”. לחם מלחמת ההשכלה, סבל יסורים עליה, ביקר סדרי המוסדות, נרדף על־ידי הקנאים עד שהטרידוהו מתלמוד תורה עץ חיים, מטה לחמו נשבר ונאלץ להתפרנס כמלמד פרטי, סיפר עליו פרופ' יוסף יואל ריבלין. אף את חדרו לא יכול להחזיק זמן רב אחרי שנתפס על־ידי אחד מאבות תלמידיו ו“אשמת שומרון” על שולחנו. לימים נהפך לונץ מקטיגור לסניגור של הישוב, כי אך טוב שחר כל ימיו. אופטימיסט היה מטבעו, אף לאחר שלקה בעיניו ונסתמא. בחוש ההומור ידע להבליג על קשיי החיים ויחד עם רי“מ פינס נמנה עם המעוררים ללימוד מלאכה ולעבודת האדמה. בין היתר ביקש להקים בית מלאכה נייד לעבודות דפוס, נוסף על שבעה בתי־הדפוס שכבר היו בתרמ”ד בירושלים, וכן הציע לייסד חברה לבנין בתים, פיתוח תוצרת היין, עבודת זית ועוד, יסוד “בית הלואה”, שילווה כספים לסוחרים קטנים ולבעלי מלאכה. נמנה עם מייסדי הספריה הראשונה ובית חינוך עיוורים ועוד. חיבר “נתיבות ציון וירושלים”, המתאר את ירושלים וזכה להדים טובים. אף היה בדעתו להרחיב את היריעה, אך מאמציו המרובים ועבודתו הקשה ודחקותו החומרית החלישו את כוח ראייתו. נסע לווינה לריפוי ושב עיוור והוא אז בן עשרים וחמש שנים. וראה, מאז גברו מעיינות מרצו ואמונתו ואז נולד בו הרעיון להוציא לאור את “שנתון ירושלים”, המוקדש לחקירת ארץ־ישראל ואחר־כך את “לוח ארץ־ישראל” שנועד לידיעות שימושיות ולדברי ספרות.

בעוני חי האיש. על אף עוורונו הלך יחידי, נסמך על משענתו בלבד. לעתים היה פונה אל הצעיר יוסף יואל ריבלין ובנעימה אבהית:

– יוסל’ה, כתוב.

– על מה אכתוב?

והסומא היה נושא אותה שעה ראשו כלפי מעלה, כמחפש אחר משהו יקר, מעלה קרן אורה בשפתיו ומוסיף:

– יוסל’ה, יוסל’ה, כתוב על צפרים המעופפות בשמים, על השמים התכולים בירושלים, על העצים המלבלבים.

– טוב.

הביא לו ריבלין סיפור “רבע השקל”. מעשה בצעיר מן העליה השנייה שאשתו הצעירה לקתה בקדחת ולא ידע במה להושיעה. פנה לרופא ושטח לפניו תחינה, תפילה, להחיש עזרה. הרופא לא שעה לבקשה, הקשיח לבו וביקש רבע שקל, מג’ידה. ובכיסו של הצעיר הנפעם אין פרוטה. יצא הצעיר מעל פני הרופא ויאושו גדול ובעיניו רואה כיצד נר־חייה של אהובתו דועך וכבה. לא עברו ימים ספורים האשה החזירה נשמתה למרומים. מאז נראה אותו צעיר בעל שער זהוב, מגודל זקן, נטרד מאיש לאיש, פושט ידו ומשטח לפניהם בקשה: “רבע שקל, רבע שקל”… בהזייתו ובטירופו עוד ראה את אשתו חיה, שרבע שקל יכול להושיעה…

י“ח ברנר שמח מאד על סיפור זה ואף כתב ביקורת ב”אחדות“: “לצעירים כאלה התפללנו”. הסיפור עורר עניין רב. ר' א.מ. לונץ הכיר מיד במי ובאיזה רופא המדובר והביאו ב”לוח“. אלא השמיט את הסיפור מ”לוח" אחד, שנועד לאותו רופא. לימים גילה הרופא שאמנם נתפרסם סיפור כזה המצוי ב“לוח” אותה שנה, ורק מן הטופס שלו חסר…

במלחמות השפות לא עמד א.מ. לונץ נגד אפרים כהן, אף ברנר לא עמד לצד העברית, מזכיר י.י. ריבלין. א.מ. לונץ בעל קומה בינונית היה, ידע לקרב את הבריות וסבל ממצוקה חומרית קשה. במלחמת העולם הראשונה היה הבן שולח לאביו מעט כסף, ואילו לונץ היה קונה בכסף הזה מעט פוטאש, כדי לנקות את לוחות־הדפוס ולהכשירם להדפסת “הירושלמי” שהוציא יחד עם הרב יהושע ח"י קוסובסקי, בעל הקונקורדנציות של המשנה והתלמוד. “היתה זו תקופה של מסירות נפש לאות המודפסת, מסירות של תמימות קדושה”.

אברהם אלמאליח    🔗

יום חורף היה.

דומה ובעולמו של ר' אברהם אלמאליח לא נשתנה דבר. מכונס היה במשרדו הצנוע ברחוב “החבצלת” שקוע ושקוד כדרכו על ספריו וכתביו המרובים והענפים. אוירה רומנטית שרתה בחדר, קו של יופי והדר עולה מן האפלולית ומן התנור הישן והמעשן כלשהו. ישב האיש כסוף־השער ומראהו רענן וזכרונו בדוק, חיטוב דיבורו המזרחי – נכון בפיו, מרנין, ודברי ימיה של אותה עתונות בעבר, שהיה שותף לה, שגורים היו עמו לפרטיהם.

אברהם אלמאליח נולד בירושלים בחודש ניסן התרמ“ה. ראשית חינוכו בביה”ס “דורש ציון” ולאחר־מכן למד בישיבת “תפארת ירושלים” ומכאן עבר ללמוד בבית־הספר אליאנס־כי“ח. כמו־כן למד בבית המדרש הגבוה לחקר התנ”ך בירושלים. מגיל צעיר נמשך אחר הוראה ועסקנות ציבורית ותרבותית, ארגן בני נוער, שעורי ערב, הקים את אגודת צעירי ירושלים ועוד. ביראת כבוד ובהוקרה עמוקה הזכיר תמיד את שני מוריו הדגולים מהם למד עברית וצרפתית: ר' מרדכי קריצבסקי־האזרחי ור' חיים קלמי. בזכרונותיו עליהם מתאר דמותה התרבותית של ירושלים בימים ההם: “בשנת תרנ”ב לא היתה עדיין לירושלים אותה הצורה שהיתה לה שנים אחדות לאחר־מכן, ולא דמתה בשום דבר למה שהיא כיום. גני־ילדים עבריים טרם היו בארץ ורעיון בתי־ספר תיכוניים, או סמינרים למורים, לא היה עולה אז אפילו על לבם של חולמי חלומות ששאפו לראות חינוך עברי שלם בארץ. על מוסדות חינוך תיכוניים וגבוהים היו מביטים אז כעל ‘מותרות’ שרק אנשים שאינם ‘ריאליסטים’ שואפים להם, ושאין בכוח ירושלים ‘עיר החלוקה’ לכלכלם. הנוער בארץ־ישראל היה מתחנך בחדרים ובתלמודי־התורה המרובים של העדות השונות בירושלים, יפו, חברון, צפת וטבריה והחינוך החילוני היה מסור לבתי־הספר של חכי“ח, של האציל לבית למל ושל אוילינה די רוטשילד. צעיר יהודי שהיה מסיים לימודיו באחד מבתי־הספר היסודיים האלה, אם בעל אמצעים היה, נסע להשתלם בבתי־המדרש הגבוהים באירופה, או ב’עיר האורות' הקרובה ביירות, ואם מחוסר אמצעים וקצוץ־כנפיים, היה מוכרח להשלים עם מצבו האומלל, ולהסתפק בחינוך היסודי שרכש לו בארץ־ישראל או להשתלם כאוטו־דידקט. שלוש שפות אירופיות שלטו בכיפה בימים ההם בארץ והתחרו ביניהן להרבצת השכלה בקרב הנוער היהודי: צרפתית – חכי”ח, גרמנית – “העזרה” ואוילינה די רוטשילד – אנגלית. אולם בין השנים תרנ“ד–תרס”ד התחוללה מהפכה בקרב הנוער הירושלמי, רוח חדשה החלה נושבת. התנועה העברית־הלאומית היכתה שרשים עמוקים בחיי הדור הצעיר, חינוך בתי־הספר במושבות יהודה והגליל והרוח העברית שנשבה בבתי־הספר של ‘חובבי ציון’ ואפילו במוסדות־החינוך של כי“ח ביפו, בימי המנהל אנג’יל והמורה גרוזובסקי־גור, לא יכלה לפסוח על ירושלים מבלי להטביע חותמה עליה. בעצם אותם הימים נתארגנה ‘אגודת צעירי ירושלים’ ואברהם אלמאליח שהיה כבן ארבע־עשרה הביא לאליעזר בן־יהודה, שערך את ‘ההשקפה’, מאמר בו מובעים כיסופיו של נער עברי להשכלה גבוהה בלי שייאלץ לנוד לחוץ־לארץ. המאמר נתפרסם ולא עברו ימים רבים ואלמאליח הביא את הצעת ‘אגודת צעירי ירושלים’ לאליעזר בן־יהודה לפרסם מטעמה ובעריכתה באמצע השבוע גליון נוסף של ‘ההשקפה’. התשלום היחיד והמיוחד, שהצעירים התחייבו בעד כל הטובה שהוא עושה אתנו לפתח את רגשותינו הוא – שנוסיף לעבוד לרעיון ולמטרה הקדושה, להשכלה ובפרט להרחבת הדיבור בלשון עברית, אשר היא חיי רוח אדוננו ומטרתו בחיים”. בתשובתו ל“ידידיו הצעירים” אמר אליעזר בן־יהודה: “אתם ידעתם כי לא קלה ולא בלי צער, ולא בלי סכנה היתה עבודתי במשך חצי יובל שנים בעיר הקודש. לא פעם אחת ולא שתים כבר הייתי, כמו שאומרים, על עברי פי פחת, וכבר האדמה פצתה את פיה לבלעני, ומודה אני לפניכם כי היו רגעים מרים שנפל לבי בקרבי, שרפו ידי, והחילותי לפקפק בי, בכוחי, בפעולתי. ברגעים הנוראים האלה, חזיתיכם, ידידי הצעירים בני הנעורים, בדמיוני, ראיתיכם בעיני־רוחי, ובמחזה הנעים הזה שאבתי שנית כוח, חשתי כמו טל של תחיה עבר ופלש בקרבי והחיה את נפשי העייפה, ושנתחזק רוחי ובמרץ חדש שבתי לעבודה, למלחמה. כן, ראיתיכם, חזיתיכם, ידידי הצעירים בדמיוני, דמותכם עמדה לפני עיני בחלום ובהקיץ, דמיתי אתכם לי, קויתי, יחלתי לכם! – והנה באתם! – והרי אתם עומדים לפני, לא יותר חזון לילה בלבד, לא תמונה, לא בבואה, כי אם עצם ובשר, והרי קולכם מדבר אלי, והקול קול יעקב הצעיר העתיד לבוא, קול בני נעורים אוהבים עמם, דבקים בלשוננו, משתוקקים לאור וחופש חמרי ורוחני. אשרי שזכיתי לכך!” (ר' “אגודת צעירי ירושלים” לא.ר. מלאכי “מחברת”, אלול תשי"ד).

אברהם אלמאליח ויהושע קנטרוביץ ערכו את תוספת “ההשקפה” שנתקיימה כעשרה חודשים והאגודה קיבלה על עצמה לשאת בכל הנוגע לכלכלת העתון, שהופיע מאז פעמיים בשבוע, ביום ג' וביום ו'. צעירי האגודה החלו לעשות למען הפצת העתון בירושלים ובמושבות, להרבות באיסוף מודעות. העתון נדפס בדפוסו הקטן של שלמה ישראל שריזלי, סידור האותיות היה ביד והעתון הגיע אף לישובים מרוחקים ולו אחר שלושה או ארבעה ימים. מחירה של המודעה הבולטת ביותר היה ארבעה גרושים. לא הסתפק אברהם אלמאליח ב“השקפה” והחל לשלוח כתבות מארץ־ישראל ל“השילוח” בעריכת יוסף קלוזנר, בלוח א.מ. לונץ ב“הצפירה”, “המליץ”, “הזמן” והעלה בכתבותיו תיאורים מחיי הארץ, יהודי המזרח, תולדותיהם ומנהגיהם, וכן בעיות השעה, תולדות הערבים. משנוסד “הפועל הצעיר” פנה יוסף אהרנוביץ לאברהם אלמאליח ומינהו לאחד העורכים הקבועים של העתון, וברשימת העורכים בכותרת “הפועל הצעיר” אתה מוצא: יוסף אהרונוביץ, דבורה בארון, י.ח. ברנר, אברהם ליודוויפול, יעקב רבינוביץ ואברהם אלמאליח, שכתב את המאמרים על התנועה הערבית ועל חיי היהודים בדמשק.

עם שובו של איתמר בן־אבי, בנו של אליעזר בן־יהודה, לירושלים¹, נטל על עצמו לערוך את “הצבי”. בימים ההם עמד בראש בית־הספר למלאכה של חכי“ח אדם נמרץ – אלברט ענתבי, שעליו היו אומרים כי בידיו הופקדו שלושה מפתחות זהב: אחד של חכי”ח, אחד של הבארון רוטשילד וזה של יק“א. מפתחות אלה פתחו לפניו השערים הגבוהים. השפעתו על פקידי הממשלה היתה גדולה. ראשי המושבות היו פונים אליו, והוא ידע למצוא מהלכים והשכיל לפתור בעיותיהם. איתמר בן־אב”י פתח במלחמה נגד אישיות זו וכינה את ענתבי בשם “הורדוס הקטן”. אלמאליח בעתונו “חרות” הגן על ענתבי. המשתתפים ב“החרות” היו בין היתר: מרדכי בן הלל הכהן, משה סמילנסקי, זלמן דוד לבונטין, מנשה מאירוביץ ועוד דמויות שהבטיחו את רמתו של העתון מן הבחינה הספרותית והפובליציסטית. “עדיין היו מצויים יהודים ספרדים שלא היו זקוקים לשפה העברית”, הוסיף א. אלמאליח, ומשום כך הוציא יחד עם משה עזריאל שבועון באישפניולית בשם “אל ליבראל”, ואילו שלמה ישראל שיריזלי החל אף הוא להוציא עתון באישפניולית בשם “אל פארדיזו” (“הפרדס”). “היה לי” – אמר אלמאליח – "תלמיד מצויין, חיים בן עטר, שסידר את האותיות בדפוס כבעל מקצוע מושלם, שלט בעברית, והוא שעמד לימיני ב’החרות' וב’אל ליבראל' ".

ב־1910 הגיע לארץ הרב חיים נחום, אשר נבחר לראש רבני תורכיה. מעשהו הראשון של הרב היה – ביקור בארץ־ישראל. א. אלמאליח ליווה את הרב בסיוריו בארץ, בסוריה, בלבנון ובתורכיה. משהגיעו לאיסטמבול הציע הרב למלווהו הצעיר להישאר ולנהל את בית־הספר של הקהילה, בפרבר גלאטה, להוראת ספרות עברית. וכה סיפר לי א. אלמאליח על הרושם הראשון שעשה בהיכנסו לשיעור הראשון: התלמידים המבוגרים ציפו לראות מורה ירושלמי מעין “רבי” מן הדור הישן, אך אכזבתם נעמה להם. לפניהם הופיע אדם לבוש אירופית, הרכיב משקפיים עם מסגרת מוזהבת בהתאם לאופנה, דיבר צרפתית רהוטה וספרותה היתה נהירה לו כספרות העברית. נוסף להוראה, לקח אברהם אלמאליח חבל פעיל בתנועה הציונית בקושטא. השתתף גם כחבר המערכת של השבועון העברי “המבשר”. לימים, הוצעה לו כהונת מזכיר הקהילה בדמשק ומנהל בית־הספר שם, ומכאן חזר לארץ והיה למנהל אפ“ק בעזה. זמן מה הורה בבית־הספר “תחכמוני” ביפו. בסוף תרע”ו, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הוגלה על־ידי ג’מאל פחה לדמשק יחד עם כמה מעסקני הישוב בארץ. הוא נידון לתליה וניצל בנס, תודות לכך שהמסמכים נשארו בירושלים. בינתיים נכבשה ירושלים על־ידי צבאות האנגלים. כתום המלחמה מילא שליחויות מדיניות שונות, בהן שליחותו לסוריה וללבנון מטעם ההנהלה הציונית בלונדון וועד הצירים בירושלים בקשר לביקורה של המשלחת האמריקנית בארץ. מסעו לסוריה נועד לרכוש בה את אהדת מנהיגי הקהילות ולהשפיע שהצהרותיהם תהיינה זהות לשאיפה הלאומית. השליחות הוכתרה בהצלחה. פעמים אחדות נבחר א. אלמאליח כציר לקונגרסים ציוניים ולקונגרסים הספרדיים. כשהוקמה הסתדרות “חלוצי המזרח” היה מפעיליה הראשיים. במשך שנים אחדות הוציא לאור וערך את הירחון הספרותי־מדעי “מזרח ומערב”, ממניחי היסוד של ההתאחדות העולמית של היהודים הספרדים, נשיא העדה המערבית, היה מעורכי “דואר היום”, י“ג שנים היה חבר הנהלת הוועד הלאומי בראשותו של יצחק בן־צבי, ט”ז שנים היה חבר מועצת עירית ירושלים, חבר הכנסת הראשונה, ועד יומו האחרון חבר ועדת השמות של הממשלה לאיתור מקומות ישוב במדינה, חבר ועד החינוך העליון, חבר נשיאות של הברית העברית העולמית מראשיותה ופקד את ישיבותיה ופעליה כל הימים, נואם מחונן, איש שיחה מלבב, קרוב היה לפרט ולכלל.

נוסף למחקריו בהיסטוריה של קהילות המזרח ושורת מונוגרפיות מקיפות על אישים דגולים מיוצאי קהילות אלו, הוסיף כל השנים לערוך ולהוציא לאור את “המחברת”, דו־ירחון ספרותי, בעברית ובצרפתית, טיפח את יחסי ישראל הטובים עם צרפת. ארוכה היא שרשרת חיבוריו, פרסומיו, תרגומיו ובשדה הבלשנות העברית – מילון עברי–צרפתי, המכיל כל מילות התנ"ך, הספרות התלמודית עד העת החדשה, מילון אנציקלופדי גדול צרפתי–עברי, מילון ערבי–עברי ועברי–ערבי ועוד רבות הן המונוגרפיות והכתבים השמורים בעזבונו.

עם פטירתו    🔗

עמדנו רכוני־ראש לפני ארונו של המורה אברהם אלמאליח. בדמותו נתקפלה רוחה של תקופה, תקופתם של ראשונים, ממניחי היסודות לתקומתו של העם ולבנין מולדתו. שבע ימים ושבע פעולה הלך האיש. בן שמונים ושתים היה. צער עמוק קנן בלב, על שאדם זה, משרידי אבות־העיר נסתלק מנופה של ירושלים, מאלה אשר הערו עליה מאצילות נפשם, מחין הליכותיהם, ממסירותם ומאמונתם שאינה יודעת גבול וליאות. איש הסגולה. עטו הברוך לא נשר מידיו כמעט עד יומו האחרון.

ביקרתיו תכופות בימיו האחרונים, בהיותו רתוק למיטת חוליו “בתוככי ירושלים”. עצוב היה. פניו כחושים וחיוורים, אך עיניו עוד יקדו, בעדן זרח אותו מבט־אבהי. רחום. לא ביקשתי להיכנס, אלא לשעה קצרה, ונמצאתי מאזין לו ארוכות. רוחו הערה בדריכותה עמדה בגבורתה. העלה זכרונות מימים ראשונים, המלחמה העברית להתחדשות האדם מישראל, על העתונות העברית בראשיתה, דיבר על מוריו ועורכיו הראשונים ועל התלמידים הרבים שהעמיד. “חייב אני תודה ביחוד לשלושה מעורכי הראשונים: יוסף קלוזנר, בהיותו עורך ‘השלוח’, שפירסם את מאמרי הראשון על העתונות היהודית בלאדינו ועודדני להוסיף ולכתוב, לאליעזר בן־יהודה, שבעתונו פירסמתי את המאמר הראשון על מצוקתו של צעיר עברי השואף להשכלה גבוהה ולמשה קלינמן, עורך ‘העולם’, בתקופת הוצאתו לאור בברלין”.

על אף מחלתו וחולשתו, שקד אברהם אלמאליח בשנותיו האחרונות על כינוס כתביו ועוד הוסיף ברכה על ברכה. עירית ירושלים כיבדה אותו באזרחות כבוד של ירושלים ונטלה על עצמה להוציא לאור את מבחר כתביו. בעצם ימיו האחרונים, בהיאבקו עם מחלתו הופיעו שני ספריו. האחד על המשורר יצחק נבון, בו כינס חליפת מכתבים עשירה של המשורר עם אישי הרוח והספרות בישראל ממזרח וממערב ואף הקדים לספר מבוא והביא הערות חשובות ומאירות. כה גמל האיש חסד של אמת עם משורר מחונן ונשכח. כן הוציא לאור ספר שיריו של איש חברון, עובדיה קמחי. ספרו “הראשונים לציון” הופיע זמן־מה לאחר פטירתו.

*

עם ש. צמח על “הפועל הצעיר”    🔗

מה הביא להופעת בטאונו של “הפועל הצעיר”? שאלתי.

אמר ש. צמח: לא הייתי בשעת מעשה. “הפועל הצעיר” נוסד ברחובות על־ידי יוסף אהרונוביץ. שני הגליונות הראשונים הופיעו בהאקטוגרף. אותה שעה הייתי בגליל, בסג’רה. לאחר הבויקוט של פתח־תקוה שמנע עבודה מהפועל העברי לא יכולנו להבין: הנה עלינו לארץ לעבדה ואכרים מכריזים עלינו חרם. נכנס הרהור־מה בלב: שמא כיבוש עבודה משמעו גם היאחזות בקרקע, עבודת האדמה ממש. וודאי לא על אותם יסודות ועקרונות שהיו נקוטים בידי אכרים במושבות. עדיין עמד הרעיון במטושטש, הוא שעורר את יוזמתנו, של אליעזר שוחט ושלי ליסוד “החורש”. “הפועל הצעיר” עמד על עיקרון “כיבוש העבודה” והתנגד תכלית ניגוד לרעיון החדש שעלה. זאת ועוד, “החורש” דגל בעל־מפלגתיות, בו יוכל כל פועל למצוא מקומו. הרגשנו, שהנה מתעוררת מלחמת דעות, ויכוח אידיאולוגי ומצב זה הוא שעורר את הצורך בקיום עתון. יוסף אהרונוביץ קיצוני היה בעמדתו לכיבוש עבודה והוא קם איפוא ויסד את העתון “הפועל הצעיר”.

יוסף אהרונוביץ, דמות רבת־עניין בנוף האנושי, הפועלי, באותם הימים: יהודי אוקראיני, בר־אורין, מורה שדגל בדעותיו של אחד־העם. כשעלה לארץ התהלך בה בלבושו ההדור, עם צוארון ועניבה. הימים עמדו בסימן הבויקוט של פתח־תקוה. יוסף אהרונוביץ עבד ברחובות אצל משה סמילנסקי שאף הוא היה אחד־העמי כמוהו והיו קרובים זה לזה בדעותיהם. אלא, שאהרונוביץ לא הסכין לעבודה גופנית בשדה. אותה שנה הייתי שומר בקיץ בכרמי רחובות. ערב אחד בא אלי אהרונוביץ ואמר: “שמע, צמח, נוכחתי שאיני מסתגל לעבודה. אוכל אני לחם חסד אצל בעל הבית שלי. כל בחור עושה מלאכה פי שלושה ממני. עד שאני פותח עשרה בורות – הללו חופרים שלושים. כבר היה לי הדבר לטורח. מה עלי לעשות, איפוא? יכול אני לחזור להוראה. אבל אז אני פורש מקהל העובדים וזאת איני רוצה, כי ברצוני להיות בתוכם, עמהם. יש בלבי מחשבה: לשרת את אלה שעובדים. הנה ברחובות אין לכם תבשיל חם בשובכם מהעבודה לעת ערב. נכון אני לפתוח בית־סעודה קואופרטיבי ולהיות מנהלו, ובלבד שאדע שעשיתי דבר בשבילכם. אלא שבלעדיכם לא אוכל לעשות כן. אתה ‘הזקן’ (הוותיק) עליך להיות היוזם ולזמן את הפועלים ולהעלות לפניהם הצעה זו”.

– טוב, אמרתי. תבוא עליך ברכה. אסייע.

קראנו לאסיפה, וכך קם מטבח הפועלים המשותף של פועלי רחובות בהנהלתו של יוסף אהרונוביץ. הוסיף שלמה צמח והעלה קווים מדמותו התקיפה של יוסף אהרונוביץ, הקנאות שהיתה טבועה בו והעמידה על דעתו, כתיבתו הקשה. “חבר טוב ומסור היה, בעל ראייה מפוקחת, נבונה. כיוון שנתפס האיש לכיבוש העבודה עמד על עקרונו זה להגשימו לפרטיו ולדקדוקיו, לחם באכרים המתנכרים לעבודה עברית לחיים ולמוות”.

אותה שעה היו עיניו של שלמה צמח מאירות ושמחות. כל אימת שדן במסכת ראשונים שמח עליו ליבו, כחוזר אל מחוז נעורים. זה עתה התאושש שוב מחוליו ופניו טובים ולבו נכון. כבר עמד ש. צמח להביא לדפוס (“דביר”) קובץ חדש של מסות בשם “ערובין”, מסות ישנות שכתב לפני ארבעים ואף לפני חמישים שנה, והמציץ בהן אף ברפרוף־עין עומד על היין הטוב והישן שנשתמר, וקביעות ספרותיות, דעות ותכונות נפש שקבע בימים ההם על משורר והוגה עומדים גם היום, בטעמם ובבשמם. אף הסגנון בהיר ורענן כאילו נכתבו הדברים לא מכבר.

רגע שתק, ולאחר מכן דלה עוד פנינת־זכרון מן העבר. אמר:

– “אמכור” לך עוד סיפור:

– הן ידוע, כי בבוא פועלי־ציון לארץ הכריזו על אידיש כעל לשון לאומית. “הפועל הצעיר” לחם בעד העברית ובכל החריפות. אולם בתוך “פועלי־ציון” היו חברים לא רבים שנלחמו אף הם לעברית ובראשם דוד בן־גוריון. הסכמנו, ביני לבין בן־גוריון, שביום שהוא ינצח במלחמתו לעברית ו“פועלי־ציון” יוציאו עתון בעברית, אביא לו סיפור, אף־על־פי שאני “פועל צעיר” והוא פועל ציון“. ובאמת, משהופיע “האחדות” הבאתי לבן־גוריון סיפור משלי בשם “עפרון”. וראה, משירדתי לתל־אביב ופגשתי ביוסף אהרונוביץ, הוא נזף בי: “הייתכן? חבר הוועד המרכזי של ‘הפועל הצעיר’ מדפיס בעתונם של ‘פועלי ציון!’ אמרתי: זה רצוננו, ש”פועלי ציון” יעברו לעברית, ומהו איפוא החטא שחטאתי?

כנראה מעולם לא היה צמח איש מפלגה מצומצם ואדם שמשמעת מפלגה עליו, בכל מקום, בכל שעה.

*

עם יעקב זרובבל על “האחדות”    🔗

“ברצוננו לברוא עתון העומד ברשות עצמו, אשר תעודתו היא – להאיר את מצבו של הפועל בארצנו ושל המוני העם בכלל – תפקידנו הוא לעזור להתבצרותה של החברה היהודית בא”י בכל המקצועות במובן הכלכלי, בארגון המשק העירוני והכפרי והבראתו; במובן התרבותי והמדיני להגדיל ערכנו בארץ־ישראל ובמדינת תוגרמא כולה. התפקיד השני: דימוקרטיזציה של מוסדות הציבור, חיזוק השפעתו של העם על כל העניינים הציבוריים – וכך על־ידי עבודה כלכלית, תרבותית ומדינית רחבה אנו הולכים במסילתנו לאור הרעיון החברתי־הלאומי, רעיון המקשר את תחיית עם ישראל בארצו עם שחרור העולם מכבלי לחץ המעמדות, ועם השלטת המשטר הסוציאלי".

“אני מאמין” זה הוא קטע מהמאמר־הראשי “מגמתנו” בגליון הראשון של “האחדות” שנכתב על־ידי הנשיא המנוח יצחק בן־צבי. כארבע וחצי שנים הופיע בטאון זה, שהיה עתון הפועלים הסוציאליסטי העברי הראשון בעולם, שהורתו ולידתו היתה בירושלים (מתמוז תר"ע 1910 עד ראשית מלחמת העולם הראשונה).

המערכת, שהיתה מורכבת מנציגי מפלגת “פועלי־ציון” מנתה ארבעה חברים: יצחק בן־צבי, דוד בן־גוריון, רחל ינאית ויעקב זרובבל. לימים הצטרפו למערכת אלכסנדר חשין, אהרן ראובני ויוסף חיים ברנר. מנהל דפוס “אחדות” היה זאב אשור עם יוסף נחמני. יעקב זרובבל היה הרוח החיה במערכת ועמד על משמרת “האחדות” מגליונו הראשון ועד האחרון.

בדבר המניעים, שעוררו את י. זרובבל לעלות לארץ־ישראל בשנת 1910, לפני למעלה מששים שנה, למלא שליחות ציבורית זו במערכת, מצאתי פרק בספרו האבטוביוגרפי “עלי חיים” שהופיע בהוצאת י.ל. פרץ, בו מספר על היענותו להזמנת י. בן־צבי לעלות ולהימנות עם חברי מערכת “האחדות”, שעמד להופיע. היו לפניו שתי הזמנות: ארגנטינה או ארץ־ישראל, וי. זרובבל בחר להיות עם “המעפילים שבארץ־ישראל, לעמוד ליד עריסתו של עתון המפלגה החדש בארץ המתחדשת. קסמה לי החזות להשפיע בכוחה של המלה הכתובה על מהלכם של החיים, שעדיין נתונים הם בכור ההיתוך, העיצוב והגיבוש ההיסטורי. עז היה רצוני להיות בין הזורעים הראשונים של גרעיני החזון הסוציאליסטי באדמתה של ארץ־ ישראל”.

אהבה זו ואמונה גדולה זו הן שרמזו לי. זרובבל את דרך־חייו ובשמחה העלה פרשיות מאותה תקופת־ראשונים. איש שיחה מלבב היה זרובבל; בשיחתו ניכר מטענו הרעיוני ציוני־סוציאליסטי, לו נשאר נאמן תמיד. מורה ומנהיג במשך למעלה מחמשים שנה. דבריו אף שקויים מטללי־שירה הנובעת מדבקותו בחזון האדם, הוא המישר גוו, עינו בהירה, דברו חטוב ובוטח, הילוכו היה כאחד הצעירים. שליחויות רבות מילא. הרבה נדד. דומה שאף שש להפליג תדיר למרחקים ולרוות ממראות העם המצוי על פני שבעה־ימים להתמזג עמו. ביום שיחתנו גילה, שבעוד כשבועיים עומד להמריא בשליחות חדשה. הפעם – לאוסטרליה. רגע עמד זרובבל יפה־המראה, בזקנו ההדור, כאחד מתלמידיו של קארל מארכס. עם תוי־פנים רכים, לא ניכרים בו כלל מתכונתו הסוערת, מן הלוחם בכתב ובעל־פה, ובכל להט, לאמיתו. ישיבה מייגעת נתקיימה באותו יום והשרב בער, ואילו בו לא טבועה כל ליאות. בקלות דילג וסיפר, קשר ושזר מאורע במעשה וממעשה לאפיזודה של אותם הימים, בחן, בהומור: חדוות־אדם.

הבה נשרטט תחילה ובקווים קלים דמותו הכללית של “האחדות” ומקומם של המשתתפים בו. הדבר הראשון הבולט הוא שזה היה הבטאון הישובי המדיני הראשון שכיוון דרכו למטרה ברורה, חינוך לראייה ציבורית של העם המקבץ נידחיו ויוצר כליו לחיים עצמאיים במולדתו. במדור “על הפרק” כתבו לרוב מטעם המערכת יצחק בן־צבי וי. זרובבל. לעתים – דוד בן־גוריון, ולימים – גם חשין. כבר בגליון הראשון, מספר זרובבל בספרו, הוטעמה במדור זה התעניינותו של העתון בסוגיות של חיי־היהודים בתורכיה בכלל וכן בבעיות התנועה הסוציאליסטית הכללית. כך, למשל, כתב בן־גוריון על ביקורו של החכם באשי מתורכיה ועל קריעת הדגל הציוני בפתח־תקוה בשעת ביקורו של החכם באשי. י. זרובבל כתב שתי רשימות מתחומו של העולם הסוציאליסטי. י. בן־צבי הרבה לכתוב ב“האחדות” במשך כל השנים ולא רק בשנות ישיבתו בארץ, אלא אף בשנות השתלמות אוניברסיטאית בתורכיה (מכתבים מקושטא וסלוניקי) ורשמי־דרך מנסיעותיו לקונגרס הציוני ולוועידות של הברית־העולמית. חוץ מהשמות המפורטים המובהקים שלו, אבנר, י. בן־צבי, חתם לעתים גם בשם י. קטיגור (השקפה מקומית) וכן בן־צבי. דוד גרין (ד. בן־גוריון) הגיע לא מכבר העירה מן הכפר. המפלגה חייבתו לפעולה מדינית אקטיבית בהנהגתה. הוא לא השתמש בפסיבדונים, מלבד פעם אחת כשכתב מחזה (מערכון) “אבן מקיר תזעק”, שחתם עליו “בעל החלומות”. רחל ינאית כתבה על שאלות הישוב, על בעיות הפועלים ועל סוגיות תרבות. אני חתמתי על רשימותי, לבד מזרובבל – י. ישראלי, שמשון, נ. ותיק (מכתבים מכל פינות הארץ) ש. ש–ן (סקירות על הוועידות של הסתדרות הפועלים ביהודה, בגליל, ועידת המפלגה וכו'). תחום רשימותי הקיף את בעיות הישוב, תנועת הפועלים בארץ ובגולה היהודית הכללית, מאמרי ביקורת ספרותית, ריצנזיות על הצגות וכו' ". רגע נתעכב זרובבל ועמד על גילגולי השמות הנסתרים אשר הרבו בימים ההם לשאת, ביחוד אלו של י. בן־צבי, הזכיר את גולדה לישנסקי שהסבה בווינה את שמה לרחל גולדין, היא רחל ינאית בן־צבי שלנו. ביקשתי אגב ללמוד על משמעותו של השם “זרובבל” שאימץ והוא נענה ברצון ומתוך גילוי־לב האופייני לו:

– בחרתי לי בשם “זרובבל” ראשית משום שקסם לי השם עצמו, מצד מהותו ומצד צלצולו. הלוא זרובבל עמד לפני אלפי שנים בראש שבי הגולה מבבל.

לימים נודע לי כי לשם משמעויות נוספות: “זרע־בבל” – כלומר זה שנולד בבבל – או “זר־בבל” במשמעות של “זר”, נכרי, ו“כתר”. אופייני, בקרב פועלי־ציון היו אחדים שבחרו לעצמם שם זה, אך לימים נשתכחו מלב. משום מה נותרתי יחידי כזרובבל, אל־נכון משום שאימצתיו גם בספרות בכתב. רק כעבור הרבה שנים, הופיע שוב השם זרובבל אצל המשורר מעין חרוד, ומשנכנסתי להנהלת הסוכנות ונתבקשה בהירות־יתר, החלו קוראים לי “יעקב זרובבל” ולמשורר “זרובבל גלעד”.

עוד נאחז זרובבל והעלה מתוך “ילקוט האחדות” כל מכלול המאמרים שפירסם הוא וחבריו, הזכיר את “החרם” שהכריזו עליו רבני ירושלים של “זה האיש זרובבל” על “שחילל בפרהסיה ובא במרכבת הקיטור בשבת ירושלימה”, סיפר על עמדתו של העתון בימי השביתה ב“בצלאל”, שזכתה להערכה כללית, על ימי ערב המלחמה וראשיתה, המלחמה נגד הגרמנית בטכניון ולמען העברית. הוא היה גם בוועד מכבי בירושלים, חבר באירגון חובבי הבמה העברית בירושלים ואף הופיע במחזה “דון יצחק אברבנאל” שהוצג בימים ההם, “מסביבנו נוצרה אווירה ידידותית”.

טובה היתה רוחו של י. זרובבל אותה שעה וברצון נענה להעלות קווים מדמויות העבר לאור הימים. פתח בלשון שירו של ביאליק:

“אם יש את נפשך לדעת מה חשבתי על בן־צבי כחבר, כאדם, כנשיא – ראה שני גליונות ‘למרחב’ בהם תמצא שני מאמרים לדמותו: מפולטבה עד ירושלים”. והיה קולו של זרובבל נרעד בנימה הידידותית העמוקה שקשרה אותו לנשיא המנוח במשך למעלה מחמישים שנה, פירט הזמנות שהוזמן מדי פעם על־ידי הנשיא וביקורו של הנשיא בארכיון העבודה, שזרובבל עומד בראשו ו“עד לטלפון שטלפן אלי כשלושה שבועות לפני פטירתו וברכני על שארונו של בר־ברוכוב כבר הגיע לווינה בדרכו לארץ”.

האם עסק י. בן־צבי אף בעריכה ממש?

– איני זוכר, העיר. אך ודאי הוא, אל נכון, כעורך, גילה עניין בכל מאמר שהובא למערכת ובאלו נושאים דן הגליון. י. בן־צבי השתתף כמעט בכל גליונות “האחדות”. לא אחת היינו יוצאים יחד ועורכים סיורים בכפרי הערבים אם לצריפין ואם לזארנוגה, ואדי חנין ליד נס־ציונה ולכפרים אחרים. ישבנו עם המוכתר ועם זקני הכפר ואגב טעימה מן פינג’אן־הקפה שמענו על אורח החיים בכפר. בן־צבי שוחח עמהם ערבית. בשובנו לירושלים העלה באורח כתיבה פובליציסטי כל שלמד מביקוריו, ואילו אני כתבתי סידרה של פליטונים במדורי “רפרופים” ובחתימת “סגי נהור”.

“מה היו חילוקי הדעות שנתגלעו ביניכם?” שאלתי.

– “איני זוכר חילוקי דעות מיוחדים”, נענה י. זרובבל. י. בן־צבי היה איטי במחשבתו, אולם משהגיע לכלל דעה מסויימת עמד בתוקף עליה, ידע להילחם בעדה, אפילו אם היה צפוי להישאר יחידי במערכה.

השיחה היתה בזמן בחירתו של הנשיא החדש זלמן שזר. עלתה מאליה השאלה, על פגישה ראשונה. אמר י. זרובבל: “מן הרגע הראשון נתחבב עלינו זלמן רובשוב־שזר”, והזכיר דברים שהעלה בספרו “עלי חיים”; כשעדיין היתה מזכירות פועלי־ציון בפולטבה (1906), הביא הדוור כתב־יד מהעיירה סטויבץ, שבפלך מינסק, התירגום לאידיש של “המצע שלנו” לב. בורוכוב, עוד בטרם נתפרסם סופו. לא היתה אז כל אפשרות להוציא את התרגום לאור. ואילו עצם התרגום נעשה לשמו, מתוך צורך פנימי והכרה נוקבת, שחיבור זה על תורת פועלי ציון, חייב להינתן בלשונם של ההמונים, וכל דצריך יוכל לעיין בו. נתברר אחר־כך, שהבחור־המתרגם חשקה נפשו לעקור מהעיירה ולעבור למרכז תרבות יהודי. “נזכרנו בו, בזלמנקה, ומשנוסד העתון ‘פראליטארישער געדאנק’ ביידיש, הבאנו אותו לווילנה. משופעים היינו בחומר שנועד לתרגום: בורוכוב, אבנר, אז”ר ואחרים כתבו רוסית. זלמנ’קה נצטרף ליודעי יידיש וחיש מהר נתחבב על כולנו בגין נאמנותו, התמדתו, יחסו־הנפשי לעבודה והתלהבותו הכנה".

ומה תוכל לספר על בן־גוריון מאותם הימים?

"תמיד היה נמרץ ודרוך. עבד בסג’רה. עבד… אמר לי פעם קראוזה: ‘גרין לעבודה – לאו דווקא, ואילו לשביתה ולנאום – אש להבה’. פעם ביקרתי אצל יצחק בן־צבי בימי נשיאותו. שוחחנו. אותה שעה הודיע המזכיר שראש הממשלה בא מן הכנסת לשם שיחה דחופה עם הנשיא. פרשתי לפרוזדור. שעה קלה לאחר מכן נראו שניהם יוצאים מהחדר, הנשיא וראש הממשלה. פנה אלי בן־גוריון בשאלה: "נו, זרובבל, כלום חלמת “בימים ההם” על־כך?' והורה על הנשיא וביתו. עניתי לו לראש הממשלה, נוסח יהודי, בשאלה: "הזוכר אתה דוד, עת התגוררנו שלושתנו במקום לא הרחק מכאן, בביתו של יחיא התימני בסוכת־שלום, בימי “האחדות”, והיינו ישנים ובחדר אחד, על מחצלת אחת, שהיתה פרושה על הרצפה. מדי בוקר הייתי מאיץ בך: ‘דוד, דוד! קום, מחכים להמשך מאמרך!’ (באותם הימים כתב בן־גוריון על גורמי האינפלאציה וערך הכסף הירוד) בן־גוריון שקרא עד שעה מאוחרת בלילה אהב לישון בשעות הבוקר, לחטוף עוד קצת תנומה.

“אני זוכר כיצד עלה פעם בן־גוריון על שולחן ורקד ‘אל יבנה הגליל’. זה היה ריקוד!…”

“כבר אז נודע בן־גוריון כלוחם תקיף ובעל סגנון נמרץ בכתב ובעל־פה. ביחוד זכורני מאמרו ‘במדרון’ שעורר הדים רבים, בו תקף את ועד חובבי ציון באודיסה על שהפסיק את התמיכה ל’הפועל הצעיר' בגלל ה’אפיקורסות' של ברנר, וכן מאמרו ‘חוקה אחת’ בו תבע שוויון לתימנים”.

רגע שתק זרובבל, עיניו האפילו בדוק של עצב, ואחר, כאילו נעור מעולם אחר ונטרד אל עולם שונה אמר: “יודע אתה, שלא כימים ההם הימים הללו, עתה מצויים עתונאים ואילו אנו חסרים פובליציסטים, כלפנים. העתונאות המפלגתית בעבר היתה כולה פובליציסטית. יוסף אהרונוביץ לא היה סתם עתונאי, היה זה אדם שנלחם על השקפת עולם מסויימת, על יעוד חיים. עתונאים שבעבר, ב’האחדות' וב’פועל הצעיר' לא דנו על מקרה בודד לעצמו, מובדל ומופרש ללא קשר עם מאורעות אחרים, אלא קשרוהו במכלול האידאי של החזון לעתיד בעולמנו ובעולם בכללו”.

ביקשתי להביא רישומים מדמותה של רחל ינאית בימים ההם. סיפר זרובבל: “אף רחל היתה מן הפעילות במערכת ובעבודה הציבורית, בארגון ועדי פועלים, שביתות, בעיות רבות, עדות. נמרצת היתה כפי שהכרתיה בוועידת פולטבה, בימי ווילנה, עד היום”. שעה ארוכה הוסיף וסיפר יעקב זרובבל זכרונות מאותם הימים, הציג לפני תיק בו שמורים עימו חליפות מכתבים עם י. בן־צבי, עם ד. בן־גוריון ועם רחל ינאית והוא קורא מתכנם מתוך קורת־רוח עמוקה על נאמנות חברית שלא נפגמה עד היום.

בסיום דבריו עמד על יושרו הפנימי של יצחק בן־צבי: "אינני יודע עסקן פוליטי מאיזו מפלגה שהיא, אשר יודע לשמור נאמנות לחבר כפי שנהג י. בן־צבי זכרונו לברכה, בתקופה מסויימת כאילו דרכנו נפרדת לכאורה. ולא כן היה. הנאמנות החברית נשארה כנה, שלימה. כל השנים התעניין הנשיא ולא פסק ממאמציו להעלאת עצמות חברו ב. בורוכוב למדינת ישראל. ואכן זכה בן־צבי שידו תהיה במבצע זה, אם כי לא ניתן לו להשתתף בהלוויה לכנרת.

"אף הנשיא ז. שזר, בביקורו הראשון בארץ, נעתר להזמנתי, כמזכיר המערכת, לתת מפרי עטו ל’האחדות' ופירסמנו את מאמרו על ‘הנצחיות שבעבר – הרהורים ליד הכותל המערבי’ ".

עם אהרן ראובני    🔗

"לא הייתי חבר המערכת של “האחדות' מראשיתו, אך השתתפתי בעתון בקביעות מן היום הראשון להופעתו ב’רשימות מדיניות' ובסיפורים”, אמר אהרון ראובני. "הצטרפתי למערכת לאחר נסיעתם של י. בן־צבי וד. בן־גוריון לקושטא. באתי לירושלים באפריל 1910. אמרו לי שמכינים הוצאת עתון של ‘פועלי ציון’. כחדשיים לאחר־מכן בא י. זרובבל מחוץ־לארץ. הוא הוזמן להיות חבר המערכת בעתון זה. המערכת והדפוס עמדו בפינת אבן־ישראל ורחוב יפו. מנהל הדפוס, זאב אשור, לבש ארשת מחמירה ורוגזנית מפאת שפמו הגדול. בקומה שנייה בבית בסוכת־שלום התגוררנו. היה זה ביתו של יחיא. בחדר אחד גרנו י. בן־צבי ואני. יוסף נחמני בחדר סמוך. היה בבית זה מסדרון ארוך. ובשני חדרים אחרים גרו רחל, אמה ואחותה בתיה. לימים עקרנו לדירה אחרת, בסמוך לבית הראשון. בבית החדש היו חדר גדול, חדר בינוני וחדר קטן. באחד החדרים דרה שולמית, אחותנו, ובחדר אחר היינו מתגוררים שש נפשות: בן־צבי, אני, זרובבל, אלקושי, נחמני וזאב אשור. מן הרהיטים, זכורני, היו בו שולחן, ואולי כסא אחד ואולי גם זה לא. אך ודאי היו בו תיבות של נפט במקום כסאות. לשינה, פרשנו מחצלת על הרצפה והיינו ישנים זה ליד זה. מכנסיים או מעיל, שגוללנו אותם, שמנו למרשותינו ככרים. בהמשך הימים, נסעו בן־צבי ובן־גוריון לקושטא ללמוד פרקליטות וזרובבל היה לעמוד התווך של המערכת. שקדן בכתיבה היה ומהיר עט. כן הצטרפו למערכת גם אלכסנדר חשין, שידע עברית כהלכה. בעל טעם מעודן היה ובעל אבחנה ספרותית דקה.

*

הצטרף אלינו גם י"ח ברנר, שחונן בחריפות שכלית, בר־סמכא בענייני ספרות, ואדם כן. בעל חושים ערים היה והגיב בעין פקוחה על תופעות חיים שונות ובעניין רב. ביחוד התריע כלפי “אנשי־האוויר”, ושמחה רבה היה שמח למראה עבודה של ממש, בה ראה ארוכה היכולה להבריא ולרפא את העם. בספרות לא סבל כל העמדת פנים וכל התחכמות של סרק. תבע תמיד יצירה של אמת. העריץ את ביאליק ואת טשרניחובסקי, אך לא סבל את שניאור ואף לא את פרישמן, שהעמיד עצמו כפטרונה של הספרות העברית. תמיד תבע טבעיות ביצירה. זכורני שזרובבל ניסה פעם לתקן משהו לברנר. הדבר עורר את חמתו של בעל “שכול וכשלון”, שעמד בתוקף על דעתו. צעק בקול. עוד זכורני: אחד הביא לו סיפור ארוך שהשתרע על ששים עמוד. המחבר, אם מתוך תמימות ואם מתוך יוהרה, גילה שחיבר את “היצירה” בשני ימים. פרש אותו בעל סיפור, ואז שאלתי את ברנר: “כיצד אפשר לכתוב סיפור בשני ימים?” נענה ואמר: “כסבור אתה, שהלה כמוך הוא יודע את אשר כתב? אל נכון כתב כברז פתוח…”

כאשר כתבתי את הסיפור “על יד הקיר” מסרתי אותו לידי ברנר. למחרת החזירו לי. תמהתי: הכבר קראת את הסיפור?

ברנר, שהיה ידוע כקורא שקדן וכבעל זכרון להפליא, אמר:

– קראתי את הסיפור כל הלילה. אני אף אתרגם אותו (מאידית).

____________

המלאכה היא מלוכה    🔗

במסיבה צנועה, משפחתית, בהשתתפות רעיית הנשיא רחל בן־צבי נמסרו לבית־הנכות “בצלאל” תבניות “החורבה” בעיר העתיקה, “בתי אונגרן” ו“קבר רחל”, מעשי־אמן מעזבונו של ר' מאיר רוזן, וכן רישומים שהניח מ“קבר דוד” בהר־ציון. על הכותל בלטה תמונת האיש, ואמת־הבניין בידו. האלמנה הישישה מרת פייגה ישבה על הכיסא באולם, כמתפללת תפילה חרישית, ועיניה בארון הכולל את התבניות – עדות לקשר החי והאהבה של משפחה ירושלמית ותיקה לעולם שעבר וחלף. אחת הבנות הביאה מעטפה ובה חוברות ומיסמכים שונים. הבה נערוך “טיול” בירושלים־שבעבר לפי עזבון זה.

ירושלים משופעת היתה באגודות שונות לעזרה הדדית, לתרבות ולחברה. מי ימנה מספרן? ככל שגדל הישוב בה כן רבו צרכיו, ולא אחת אנו רואים כי האירגונים והאגודות של היום הם בבואה של אלה שהיו לפני עשרות בשנים. “הכוללים” של אז, למשל, הם אגודות־השיכון של היום. בתרנ“ה הוקמה אגודת “אחוה”, שהטיפה לחיי עבודה לתיקון המידות ביחסים שבין אדם לחברו ובנתה שכונות בירושלים ובטבריה; אגודת “בני ישראל” (תרנ"ח) חתרה למיזוג העדות בירושלים וקראה למלחמה במיסיון; אגודת “המכבים הקדמונים” בירושלים נוסדה בערב פסח תרנ”ו, בעקבות משלחת “המכבים הקדמונים” מאנגליה, שמנתה עשרים ואחד איש ובראשם ישראל זנגביל ועוה“ד בנטביטש (אביו של נורמן בנטביטש). בראש האגודה בירושלים עמד ר' שמואל רפאלי, סופר ואיש־מדע, שעסק בייחוד בחקר המטבעות העבריות בימי בית שני. ישיבות ומוסדות שונים מגמתם היתה לא תורנית וכלכלית בלבד, אלא גם מוסרית, תיקון מידות האדם ואורח־החיים בהתאם לאידיאלים של הימים ההם. הגביר ר' שמואל שטרויס מגרמניה יסד בעיר העתיקה את הישיבה “אור חדש”, שבה למדו לפי המקובל אצל בעלי המוסר מחסידיו של הגאון ר' ישראל סלנט, מראשי חב”ד, שבסוף ימיו השתקע בירושלים.

העזרה ההדדית לבשה הרבה פנים, למן ה“חלוקה”, קופת ר' מאיר בעל־הנס, “אוצר החסד קרן שמואל (סלאנט)” ו“חברה קדישא” שונות ועד ל“אגודת אחים אנשי אמריקה”. קמו אגודות צעירים, שהטיפו ללשון העברית ולציונות, וכנגדם קמו גם אגודות קנאים, שקראו לנידויים ולחרמות, “אגודת מחפשי חטאים” ועוד. הפילוגים והפירודים היו מרובים לא רק “בפנים”, אלא גם ביחסי־חוץ. ריב כי יפול בין שני אנשים בעלי נתינות זרה, וקרבו לא לבית המשפט המקומי, אלא אל הקונסול של אותה ארץ שהמתדיינים נמצאו תחת חסותו. ואם נפל הריב בין נתין ארץ זרה ובין נתין עותמני, הובאו השניים למשפט לפני בית־המשפט העותמני. אך הואיל ולשוטר המקומי אסורה היתה הכניסה לביתו של הנתין הזר ולא יכול לעצרו או לפגוע בו בכל דרך שהיא, היתה מוטלת על הקונסול החובה לטפל באיש, והוא היה שולח אליו את ה“קוואס” למסור לו את כתב ההזמנה למשפט. בירושלים לא היה קיים דואר כללי אחד, אלא כמה בתי־דואר תורכי, אוסטרי, גרמני, צרפתי ורוסי. ה“בקשיש” היה השליט בחיי החברה והכלכלה, וכל מי שהרבה בשוחד זכה בדין. בישוב התחילו קמים אנשים שביקשו למרוד במציאות זו. הוקמו אגודות מקצועיות, אגודות לביעור מעשי־השחיתות שנתגלעו במוסדות שונים. העין נצמדת אל אחת המודעות, מעין “מאניפסט” פועלי שלפני עשרות שנים, הקורא לבעלי־המלאכה הזעירים להתארגן. אף מקימים “לשכת עבודה”:

“לפועלים ובעלי מלאכה! כדי לאפשר איזו פעולת־עזרה של המצאת עבודה לאלה הפועלים ובעלי־המלאכה הסובלים מחסור לרגלי דוחק הזמן, מתבקשים כל הפועלים והאומנים לבוא ולרשום את עצמם אצל האנשים הרשומים להלן: מדפיסים – טוביה סלאמן בנחלת־שבעה; כורכי־ספרים – אברהם עפילמאן בעיר בחנותו (העיר העתיקה); אומני עצי־זית – יעקב יאַקאָב בעיר בחנותו; צורפים – מיכל כהן ברחוב הבטרק; בונים – יונה פרידלאנד; נגרי־בניה – דוד כהן בבית יעקב; נגרי־רהיטים – אלימלך פאָלנע בעיר בחנותו; נפחים – יוסף קוואטינסקי בחנותו; סנדלרים – מנשה ברחוב החדש; חייטים – סאלמאן ליכשטיין בחנותו”. במיסמך אחר (בכתב־יד) נמצא דבר־האגודה, הפותח: “אנחנו אומנים ובעלי־מלאכות דפעה”ק (דפה עיר הקודש) ירושלים ת“ו הח”מ (החתומים מטה) התבוננו אל מצבם הנורא בכל, ובפרט בזמן הזה אשר מצב הבעל־מלאכות דחוק מאד, באנו לכלל דעה אחת להתאחד ולהאגד לאגודה אחת ולסדר את כל ענייני הבע“מ (הבעלי־מלאכה) האי־מסודר והעזובה השורר(ת) בין הבע”מ עד עתה, והסכמנו לבחור בוועד זמני אשר יעבור לסדר תיקים ואשר על ידו יבוחר (ייבחר) ועד שנתי מכל הבעלי־מלאכה למקצועותיהם, למען הרים מצבם ולסדר את העזובה אשר שרר(ה) עד עתה בין האגודה יגיע כפים". יקרה היתה המלאכה לבעליה ואימרה יקרה היתה שגורה בפי המשפחות: “מלאכה – מלוכה”.

תשומת־לב מיוחדת עוררה חוברת צנומה בדפוס משנת תר“ס (1900), שעל שערה כתוב לאמר: “ספר החוקים לאגודת ת”ת, ירושלים”. ראשי התיבות ת“ת ידועות כ”תלמוד תורה", אולם אך בודדים שבבודדים בירושלים יודעים כיום, כי במקרה זה שומרות שתי אותיות אלו על כינוי־סתר “תלמידי תשבי”. מתוכנה של החוברת מסתבר, שהיתה קיימת אגודת סתרים של חברים אידיאליסטים, ששאפו להקים לעצמם מסגרת אירגונית החוצצת בינם לבין העולם החיצון וחותרת לחיים של טוהר־המידות, עזרה הדדית, אהבת הבריות, חינוך ולימוד. דבר קיומה של האגודה היה ידוע אז, והיא היתה מעין “אופוזיציה” למוסדות הקיימים.

הפרק הראשון, הדן “על האגודה בכלל”, קובע כי “תכלית האגודה לטהר ולזכות את ישראל מן הזוהמה שהטיל(ה) בו הגלות, לקרב את הלבבות ולעשות שלום ואחדות בעם המפוזר והמפורד, לחבר כל נדחיו ולאחד כל נתחיו לגוף אחד שלם בריא ואיתן”. מהמשך הדברים עולה הד של תסיסה עמוקה, מחאה מעומק הלב ושבועה ונדר להתמסר ליעודי האגודה עד שתמלא את תעודתה. בני האגודה נקראים בשם הכבוד “ת”ת" (בכל החוברת אין פיענוח ראשי התיבות). “בהפגשם ובהפרדם מברכים זה את זה לאמור… ואחיו משיב לו:… ובאות… הם מתועדים זה לזה”. האגודה קובעת לעצמה דגל, וסמלה שופר. “השפה הרשמית להאגודה היא שפת עבר”. בסעיף ו' של פרק א' נאמר: “האגודה יוצאת ליערות ולמערות, עד עשר מערות ביער אחד, לכל מערה ראש־המערה ועל־ידו שער־המערה. לכל יער אביר ועל־ידו הגבעה, ועל כל האגודה כולה נשיא, ועל־ידו סוד־המועצה, היא עליית הנשיא”.

הפרקים הבאים דנים על דרכי בחירת נשיא האגודה, הנעשית מתוך שמירה על כלל הדימוקרטיה: הכנסיה, בת כ“ג המורשים, בוחרת אותו בבחירות חשאיות. הנשיא נבחר אחת לשבע שנים, אך כל שנה חייב הוא ליתן דין וחשבון לפני שריו. חברי “ממשלתו” של הנשיא הם: שר הסופרים (הממונה על ההסברה), שר המחוקקים, שר הרכוש, שר הסולם, שר המשפטים ומזכיר האגודה. לכל אחד מהם יש סגן (משנה), ויש פירוט סמכויותיו של כל שר ומשנה. ה”אביר" חייב להשגיח על כל ענייני ה“יער”, מתפקידו להרחיב את מספר החברים; קיים גם גזבר, האחראי על הקופה, ועוד. אחרי־כן מפורט דירוג הפקידים, הם “הוועדים היושבים בקצה הגבעה”: “ועד הסולם” עוקב אחר דרכי ת“ת ומנהגם; “ועד השופר” תפקידו “להגדיל את שמע האגודה בעזרת כל בני האגודה ובעזרת מטיפים ודרשנים, שיוצאים דחופים בכל גבול היער וחוצה לו, להפיץ בהמון ספרים ודרשים וכתבי־עת כתובים ברוח האגודה. על “ועד המבינים” להגביר את רוח האגודה ולהערותו בקרב ת”ת ולהכינם לעתיד לבוא…”

החוברת דנה על ה“מערה” והרכבה, על רכוש האגודה ומסי החברים, על החובה לפרט את ההכנסות וההוצאות ל“שכירות בתים לישיבות”, “קנין כלי הבית”, הוצאות השליחים (“שכר בטלה”), הוצאות החיבורים והספרים, הוצאות הלבלרים וחפצי הכתיבה והפוסטה והטלגרף. כל הכספים שנכנסו במערה נמסרים אל ידי ה“גבעה” וה“גבעה”, אחר ניכוי ההוצאות, שולחת אותם אל לשכת הרכוש למשמרת בבתי אוצר האגודה. (“בדבר ההוצאות צריך להתנהג בצמצום האפשרי, כי חיוב להרבות עצמה ואונים ואין לפזר אותם לבטלה”).

הפרק העשירי דן “על העבודה ועל הלימודים”. חמישה מיני עבודה באגודה, נאמר בחוברת, שאם עובדים אותם בלב שלם הם מקנים זכות להתקדם במעלות הסולם:

עבודת המשרה – על האיש למלא את התפקיד המוטל עליו בנאמנות, להיות בקי בעניין שבו הוא דן ו“להגן על ת”ת שבגבולו ולתמכם בעצה ובמעשה“; עבודת הסופרים – לחבר ספרים, דרושים וחיבורים וגם להוציא לאור כתבי־עת וכדומה, הנועדים להסביר את ענייני האגודה ורעיונה בין חבריה; עבודת המדרש – “היא העבודה המוטלת על ראשי המסברים ועל כל המדברים בכלל ללמד לת”ת מדע ומידות טובות וחיוביהם, להשפיע עליהם לטובתם ולטובת ישראל, לקרב את לבותיהם ולהצמיח בקרבם אחווה וריעות נאמנה למען יהיו כולם למשפחה אחת, בית יעקב”; עבודת המעשה – היא העבודה המוטלת על כל ת“ת על־ידי זקני האגודה, בהתאם לכשרונותיהם; ועבודת ההשתלמות – תכליתה “להיטיב את צורת ת”ת לטובה הן מצד רוחו הן מצד גופו, ומוטל על כל ת”ת ללמוד תורה, להגות בחיבורים, להקשיב אל דברי המדברים וראשי המדברים, להעמיק אל תוך לבו, ולחקור בדרכי עצמו ולהשתדל להיטיבם, והיה מחנה האגודה קדוש ובני האגודה עם קדושים".

הקפדה יתירה נהגה האגודה בקבלת חבריה, וחוקתה חייבה בדיקה מקיפה על דרכי המועמד ואורח־חייו. “את מי מכניסין ואת מי אין מכניסין בברית האגודה: א) מכניסין במסורת האגודה כל איש ישראל תמים בדרכיו, מתפרנס מיגיע כפיו ממלאכת ידים כשירה, מבן עשרים שנה ומעלה. ואם מוצאת לתועלת להכניס עלם שלא הגיע לעשרים שנה, מבקשים בכל פעם רשיון מן העליה. ב) אין מכניסין רשע, מורד בעמו, בועט בדתו ומתבולל בגויים. ג) אין מכניסין יהודי ערל, או שאינו מוהל את בניו, או נשוא אשה נכרית שלא התגיירה. ד) אין מכניסין מחרחר מריבות ובעל גאווה ורודף אחר הכבוד או אחרי הבצע. ה) אין מכניסין איש שאין בכוחו לנצור סוד או הולך רכיל בעמיו. ו) אין מכניסין עשיר טרם נודע היטב איך התעשר; איש שהתעשר ממלאכת ידים מתועבת אין חלק ונחלה באגודת קדשנו. אין מביאין בברית האגודה אחוז חולי מידבק. המתקבל לאגודה חייב לעבור חקירה ומבחן על ארץ מוצאו, מעשיו, ייחוסו ועוד. אסור לת”ת להתפרנס בעסקים מתועבים, להיות בטלן ולסובב על הפתחים ולעשות משרה שנוררים, ובפרט להשתמש לזאת בקדושת התורה והארץ. אסור לו לצאת למסעות על־פני הארץ בתקוותו כי ימצא לו עזר מצד אחיו באגודה; אך אם ישרה כוונתו ונפל בצרה בארץ נכריה ורחוקה, בטוח יהיה כי אחיו באגודה לא יעזבוהו".

סעיפים שונים מטילים איסור על החבר להיות “קארייריסט” ו“לרדוף אחרי הנצחון; עליו לבטל דעתו מפני דעת הרבים, או הגדול ממנו במדרגה או במשרה”. על החבר “להיות ישר בכל דרכיו, נוח לבריות, יקר רוח, ריע נאמן, מוכן ומזומן לסמוך נופלים, לתמוך אלמנה ויתום, להגן על מורדף ולרחם על עני ואביון, להיות סלחן, להשכין שלום, שלא לעשות דין עצמו, לשמור על כבוד ישראל, עליו להתכשר כדי שיהיה ראוי לעלות לדרגה גבוהה יותר”.

החוברת מפרטת את דרכי השיפוט של האגודה, העונשים והקנסות, ואם נמצא חייב עלול החבר להיות מוצא מן האגודה. הנספח “הוספה” דן על הנוהל בישיבות “בני המערה”, ועל חובת הדייקנות וההשתתפות בישיבות; הדיבור חייב להיות בנחת, יש להיזהר שלא להעליב איש את חברו, הדברים חייבים להיות קצרים וברורים, אסור לשנות מקום בעת הישיבה, אסור למחוא כף, וכדומה.

אין אנו יודעים כיום פרטים על מייסדי האגודה ומי היו חבריה, ומתי נתפרקה. בסיום נאמר, כי “אלה חוקי אגודת ת”ת אשר הסכימו להם אנשי ועד בקורת החוקים שנבחרו באסיפה כללית, בירושלים בשנת ע“ת ק”ץ מקרב חכמי ורבני האגודה מבן ארבעים שנה ומעלה, ומוטלים הם עליהם ועל שליחיהם ועל כל בני האגודה, הן שכבר נכנסו בבריתה הן שעתידים להיכנס, ואין רשות לשנות בהם שום דבר כי אם על־פי לשכת החוקים ובהסכם עליית הנשיא".

*

מר אברהם אלמאליח, שהיה אחד מחברי האגודה, מסר לי בשיחה, כי זו היתה למעשה “מחתרת”, שקמה מבני הישוב הישן להגנה על כבוד ישראל מפני תעלולי “השבאב” הערבי ברחוב היהודים בעיר העתיקה. הדיונים התנהלו בסתרי סתרים. בין החברים היו תלמידי ישיבות, נוער חילוני וגם רבנים, כמו הרב יוסף הכהן, ראב“ד העדה המערבית, הרב אליהו חסקי, מרבני העדה החלבית, ואחרים. יום־יום הועמדו משמרות חברים ופקחו לבל ייפגע יהודי מידי הערבים. סיסמת החברים היתה: “ברכת ת”ת”. משנודע הדבר ברבים, קם חלק מן הישוב הירושלמי ועורר התנגדות. הדברים הגיעו לאזני השלטונות התורכיים, והללו הכריזו על האגודה כבלתי חוקית והיא נתפרקה לאחר קיום של כמה חודשים.

*

ימין־משה    🔗

שבע פעמים ביקר משה מונטיפיורי בארץ. שנים רבות עמדה מרכבתו בחצר “בצלאל”, עד שהובאה אל טחנת־הרוח בימין־משה, חלוצת השכונות מחוץ לחומה.

כבר חלפו מאז מאה שנה ומעלה. עדיין ביופיה ובהדרה עומדת ימין־משה. נישאת למרגלות הגבעה מול הר־ציון ורומזת על דרך בית־לחם. תחילה נועד המקום ל“משכנות שאננים” ובפי העם נקראה “בתי יהודה טורא”, נדבן מניו־אורלינס, שמכספי עזבונו אמר משה מונטיפיורי לבנות בית־חולים, נמלך והחליט לבנות בתים לרווחתם של יהודי העיר־העתיקה. לשטר־הקנין שהוטמן באבן־הפינה צורפה גם טבעתו של יהודה טורא. אדריכל מאנגליה בנה ששה־עשר הבתים הראשונים (תר"כ–1860), חלקם לבני העדה הספרדית וחלקם לאשכנזים, עם שני בתי־כנסיות, מקוה־מים, תנור לאפיה, וגם “ריחיים של רוח”, זו טחנת־הקמח העומדת עד היום ומוסיפה לנויו של נוף. “המגדל נבנה מאבני־גזית מרובעות. גובהו חמשים רגל וכנפי הריחיים הוליכו בעוז רוחם ארבעה זוגות אבנים גדולות”, מספר איש ירושלים ר' פנחס גרייבסקי. ריחיים־של־רוח זו נועדה לטחינת חטים. בעמל רב הובאו הכלים, חלקים־חלקים נשאו אותם ארבעה וחמשה סבלים. כארבעה חודשים עברו עד שהצליחו להפעיל את הטחנה. עד מהרה נמצא שאין הטחנה יפה, אלא במקום שהרוח מנפנפת תמיד. בינתיים הוקמו גם טחנות־קמח אחרות בעיר שהונעו מכוח הקיטור. ימים רבים היו הכלים ושברי־כלים שוממים ונעזבים.

בני העיר העתיקה יראו תחילה לגור בבתים החדשים, ואלה שהרהיבו עוז נהנו מתמיכה כספית לכל ימי חייהם, הם ובניהם. ר' פנחס מוסיף ומתאר אותה בנייה משובחת של בתים אלו: “הבתים נבנו כמו מבצר חזק. כתלים רחבים ומוצקים בחומר קשה כעופרת־ברזל. אי־אפשר להזיז אבן שהיא. גם הרעשים שהיו בירושלים בזמנים שונים, לא הזיזו אותם זיז כל שהוא. דלתות הבתים גדולות וקשות, מכוסות בפסי־ברזל משני עבריהם. והחלונות – כדאי לבוא ולראות חלונות אלו! הכל מברזל. אין שום חתיכת־עץ בהם. גודלם כגודל כל החלונות, אף־על־פי־כן צריך היה המזגג להעמיד בכל חלון וחלון מאה וששים חתיכות שמשות. זה נעשה באמנות מיוחדת. כנראה הובאו ככה, מוכנות, מאחד מבתי־החרושת לברזל מלונדון”.

את דרי השכונה פקדו בלילות תנים וזאבים, עד שר' אליהו זלמן באסאן העמיד להם מלכודת. הוא שעשה המפתח הסודי לדלת הברזל באהל קבר “רחל אמנו”.

איברהים פשה הוקירו והתחשב באמנותו. פעם נסתם מעין השילוח והוא בהמצאתו פתחהו, מעיד עליו ר' פנחס.

בביקורו הראשון של משה מונטיפיורי בארץ בתקפ"ח (1827) מנו בירושלים חמשים משפחות ספרדיות שהן מאתים נפש, ארבעים משפחות אשכנזיות – מאה וששים נפש, ומאתים אלמנות זקנות, שהיו שרויות בעוני ובחוסר כל.

*

לאט־לאט התקרבו תושבי ימין משה זה אל זה ולחיי צוותא. היתה זו מעין קומונה. יחד שמחו ויחד נעצבו; הצטרפו לטיולים משותפים בשבתות ובחגים. יחד התפללו והשכימו באשמורת הבוקר ללמוד פרקי משנה ותלמוד, לומר “סליחות”. עזרה הדדית נתקיימה בידם להפליא. ימין־משה היא ערש הדימוקרטיה בירושלים. עד היום שמורים בזכרון הבחירות שהיו נהוגות לוועד השכונה. גם ניצני הגנה ראשונים של ירושלים צמחו בה. מדי פעם ערכו ילדי העברים “קרבות” עם נערי הערבים לפי כללי “חכמת המלחמה” והרימו קרנם של היהודים. התושבים התפרנסו ממסחר זעיר, ממלאכה ומלימוד בבית המדרש.

ימים קשים ידעה ימין־משה במלחמת העולם הראשונה. מגיפות החולירע, טיפוס הבהרות, קדחת. צעירי השכונה נחלצו לעזרה. בידדו את החולים ביחוד מן העיר העתיקה, אישפזום בבתי־הכנסת, טיפלו בהם. התרופה העיקרית היתה הקוניאק. בימי הכיבוש הבריטי ניטשה בחלק זה של העיר מערכה כבדה. מעל הגגות עפו פצצות וכדורים. דרך רחובותיה נראו התורכים נסים עם פרדותיהם ותושביה טיפסו אל מרומי ההר, כדי להיטיב ולחזות בקרבות.

מבני ימין־משה תמצא היום נפוצים ברחבי ירושלים ובערי הארץ. תמיד מדברים בערגה על פנינה יקרה זו.

עם מלחמת השחרור חידשה ימין משה ימי נעוריה והיוותה אחד הבריחים הנאמנים להגנת ירושלים. השכונה נהרסה כמעט כליל ועם תום הקרבות חזרה ונבנתה. הושיבו בה עולים חדשים. לאחר מלחמת ששת הימים קשרה ימין־משה שוב את העיר העתיקה עם העיר החדשה:

ירושלים השלמה.

מאה־שערים    🔗

מאה־שערים היא מן החלוצות בשכונות מחוץ לחומות. האדמה נרכשה על־ידי ר' יוסף ריבלין והרב שלמה זלמן לעוי, לא הרחק מן החומה ומהר הבית. תחילה קראו לשטח “כרם כדכד” מפאת סלעיו, ומשבאו מאה המייסדים לבנות בתיהם והשבוע עמד בסימן פרשת “תולדות”, שבה נזכר שיצחק זרע בשנה ההיא ומצא מאה שערים – קראו לשכונה “מאה־שערים”.

לא רק בתים לדיור, בתי מדרשות וכנסיות בקשו להקים, גם גן גדול להרחיב את העין ולהרחיב דעתו של אדם מישראל אמרו לטעת בה. ראו מה עלתה לה: כלום שכונה היא זו? עיירה? חצר?

במרכזה עומד שוק.

פה ושם פזורים בלויי־לבוש וכלים מיושנים, סמרטוטים וגרוטאות המוצגים לראווה. בני מאה־שערים משפחה לעצמה הם, פרושה, עם סימני־היכר ברורים ומסויימים. לפנים היתה מאה־שערים קן לקנאים, ששרידיהם עדיין מצויים בה ומכריזים השכם והערב להתבדל מפני פורצי גדרות, מפני אשה של גהינום הבוערת מחוץ לגדרותיה. אפילו לאחר שחרור ירושלים השלמה נמצאו בה כאלה שהטיפו לא לבקר בכתל המערבי.

ואולם לא כולם כאלה. בחדרי־החדרים, האפלים והמיושנים, בעוני ובדחקות, מפכים חרש חיי אדם, וככל אדם, יהודים הכמהים לתורה, לעבודה, להגנה. עול הפרנסה וצער גידול בנים – כולו על שכם האשה, ואילו הוא הבעל ה“בטלן” – רחוק מדאגת הקיום והבלי העולם הזה. רגע יפסיק תלמודו, יפקוד ביתו, מוצא מה לאכול ומזין עצמותיו, ואם אין – חוזר לישיבה ושרוי בצום. עוד יימצאו אברכים השורים בתנאי רעב, מתקיימים על קצבה דלה. לעבודה קשה לא הסכינו. תש כוחם.

רבים הם מבני מאה־שערים שפרצו החומות, נפוצים ברחבי הארץ, עוסקים במלאכה ובאמנות, חברים במפלגות, מעבדים את האדמה בישובים חקלאיים, במושבות, במפעלי ליטוש יהלומים.

בימי הנעורים נהגנו לסור לפינה זו, משום חינה המיוחד, משום חייה היהודיים הפנימיים. אהבנוה. ביחוד בימי גשמים שמרקו את סמטאותיה. המטר ניתך בעוז על הגגות וסוככי הפח, העלו שאון שהתמזג עם קריאות התגרים והרוכלים, עם ניגונו של ה“מתמיד” אשר עלה מבית מדרש סמוך. המרכז הרוחני של הנקודה הוא הככר בו מצויים בית הכנסת הראשון “ישועת־יעקב”, הגניזה, בית המרחץ, בית הכנסת אורחים, התנור ובית הוועד. כאן מתקהלים בימי חג ומועד ובימי אבל. כאן מגלים מפה לאוזן סודות של מעשי מרכבה חברתיים ופוליטיים, ניחושים טמירים, ועוסקים בהתאמת פסוקים למאורעות המתרחשים, פירושים וגימטריאות. בליל החורבן נקהלו בככר זו המוני עם, נשים וטף והאזינו ל“קינות” ולדברי התלהבות של ר' בנציון יאדלר, לאגדות החורבן, ועיניהם יורדות מים.

גם ימי נוחם ושמחה יודעת מאה שערים. מי שלא ראה שמחת בית השואבה כאן לא ראה שמחה מימיו. באולם הישיבה הגדול מתקהלים המוני חרדים, מחסידי חב“ד וברסלב. בית המדרש מלא נהרה. הרבי פותח בדברי מוסר ותוכחה: “אנו שרויים בעולם של אפלה. אולם יש גם עולם אחר, זה שכולו אורה. מקום משכנם של מלאכים ושרפים, שנבראו מרוח ואש, שלא כבריות של עולם זה הקרוצים מעפר ומים”. וקול אנחה עולה מעברים. העינים קמות מגעגועים וכיסופים לעולם שכולו רוח, כולו טוב. והרבי מוסיף ונושא נחמה בפיו: “כאשר יאיר הירח בלילה בעולם החושך כן יאיר הצדיק בעולמנו זה. עד אברהם אבינו היה העולם שרוי באפלה. נח האיר אך לעצמו, ואילו אברהם האיר לעולם כולו. הרבי מליובביטש שיחי' יסד במשכנותינו ישיבה כדי שתלמידי חכמים יאירו באור תורה בעולם הזה בו גברה העזות, גבר הגשם על הרוח. וכנגד אש של עבודה זרה, הבה אחים נלבש קדושה ויראה”. ובין שיחה לשיחה עולה ומתמר ה”ניגון". הכל נכבשים לפלא זה שבניגון הנוגה, האוצר כל מכלול הכיסופים שנפש מישראל עורגת להם, זה הניגון שראשיתו יהמה כנהר שוקט והמשכו גובר והולך, גואה ומסתלסל ומתמר, וככל שיעצים הלילה כן יזדככו הקולות, יתעדנו הרגשות ויקלטו כל נעימתם של הניגונים, רזין וטמירין כמלאכי השרת ירחפו וישקשקו בכנפיהם; נקשרים מעגלים, זה בתוך זה ואלו בתוך אלו, והרגלים רוקעות בריקוד. הכל שותפים והיו לגוף אחד, לעליית נשמה אחת.

בית הכנסת הראשון של מאה־שערים הוא “ישועת יעקב” ובסמוך לו שרשרת בתי כנסיות קטנים, ומנינים נכנסים ויוצאים בהם ברציפות במשך כל היום. ב“שטיבל” זה ה“פרלמנט” שמתקיים בו עולם ומלואו. מעלים נשיאים ומורידים ממשלות, בעזרת הנשים עומדות אלו הצדיקות, ראשיהן עטויים במטפחת, מחזיקות “צאינה וראינה”, ממלמלות ומניעות גוון הרכון בקצב אחד, כעצים העומדים בשלכת.

עצוב המראה, אך גם יופי בו. עולם של אתמול.

ישיבת “עץ־חיים” ועוד ישיבות כבר עומדות מחוצה למרכז זה. אך אותה רוח נושבת בהן. “רגע”, העיר לי ידידי האגודאי. “חכה רגע קט”, הוסיף בעמדנו ליד ישיבת “שפת אמת”: “הסכת, בשבע ורבע בדיוק יבוא הרבי מגור להתפלל מעריב. בעיתה יתפלל וראית מחזה”. והיה האיש כממתיק סוד, כי מאורע גדול עלול להתרחש, כזה של זריחה, כזה של שקיעה. בחוץ גברה המולת האברכים. עד מהרה נסרו באוויר קולות: “היס, היס, היס”. עבר הריחוש. הכל קפא על מקומו. השלך הס. יראת כבוד: הרבי בא. לפניו מיהרו אנשי ה“חלוץ” שפלסו את הדרך. אחריו – “המאסף”. כבן ששים, זקוף קומה הרבי. עטור זקן אדמוני. קומה בינונית. עינים מאירות. הכל היו דרוכים, מתוחים כחשמל. נתרעד הלבב. הכל מקבלים עול מלכות שמים וארץ, “מעריב ערבים” במחיצתו של הרבי, שחופף עליו הוד מלכות, נישא כתר תורה.

בישיבת “חברון” גם פנימיה. יפה לישיבה זו לימוד תורה עם דרך ארץ, תורת המידות והמוסר. משנושאים אשה, עוזבים המתלמדים את הישיבה. “אין לנו דאגה לעתידם”, מעיר ראש הישיבה. כולם מסתדרים בעבודה כמורים ומדריכים ומחנכים. מ“בתי אונגרין” עלה קולם של דרדקים: “זו ישיבת המתמידים”. בני עשר ושלוש־עשרה חוזרים על שיעורם, שגורים בפיהם חמשים או מאה דפי גמרא. לומדים במשך כל היום ולעת ערב חוזרים ומשננים. התלמידים יושבים צפופים על ספסלים ולפני שולחנות העומדים זה ליד זה. כל שולחן מהווה כתה. המולה סואנת. צפיפות של מאתים ושלוש מאות ילדים למדו בחדר אחד. מלמדים עמדו עליהם וניצחו על תלמודם. מנהל “ישיבת־המתמידים” הוא תלמיד חכם צעיר, למדן ענוותן המסביר פנים. חבר “הגנה” ותיק ובימי צרה, ימי המצור, היה מסור ונאמן במילוי תפקידו. באקדח ביד סלל לו דרך למחסני מכולת ותוך סכנת נפשות הביא לחם לעניים. לא אחת חילק פרסים לתלמידים מצטיינים ולעתים אף יצא לטיול בישובי יהודה ובישובי העולים החדשים בנגב.

החל שינוי בעולם זה? חזרתי ושאלתי את איש המקום.

– כל הנמצא בין החרדים יודה, שאין זו אותה “מאה־שערים” ואותה רוח שמלפני עשרות שנים. מלחמת העצמאות ותקומת המדינה זעזעו את אשיות החומות של האדוקים. אמנם אותם חרדים בשמירת השבת, המסורת ומצוות ישראל לכל דקדוקיה, אותו הווי ישן ונושן. אף־על־פי־כן משהו נשתנה. חדר העתון העברי לפינות אלו. רוח אחרת נושבת בחצרות. אור החשמל בא במקום פתילת הנר. הרדיו והמקרר. לא אחת חודר ההרהור: כיצד נהגו יהודה וישראל בשבתם על אדמתם, כיצד נהגו דוד ושלמה. הכלו כלי רכב בשבת? לא אחת מגלה האשה אותות של שחרור משיעבודה, מורדת במצבה. שוב אינה מנודה, אינה בודדת. קוראת לחיים. יצרי ההתבדלות כלים והולכים, הכל מגלים רצון להתלכד עם כל חלקי העם. הכל חדורים תחושה של הימים הגדולים.

כך הוא אף בקרב הקיצונים. הלוא שמעת על הרבי מסטמר, שהיה לפנים “שונא ציון מובהק”. פעם בביקורו בארץ עבר ברחובה של תל־אביב וביקש להאפיל בווילון אשנב המכונית לבל תראה העין ב“גהינום זה”… ואילו בביקורו בשניה, כתייר, פנו אליו נטורי קרתא ושאלו לדעתו, שיורה הלכה בדבר הגיוס לצה“ל. בטוחים היו הללו שהרבי יפסוק לצד האיסור. מה תמהו, כאשר שמעו מפיו המחייב גיוס לצה”ל. לשינוי ערכין זה לא ציפו. כמוהו כהכרה במדינת ישראל.

 

שער שני – כיצד עלו?    🔗

עם רומאנסה בלב    🔗

עם מלאות מאה שנה לאם השכונות החדשות בירושלים, נחלת שבעה, נטלתי “פנסי” ותרתי אחר אדם מימים רחוקים. מצאתי את ח’רבי נסים והוא בן מאה ועשר שנים 

ח’רבי נסים ישב אותו יום לפני פתח ביתו באהל משה. עיניו הכהות גמאו נגוהות ראשונים של בוקר, נתלו כלפי מעלה, הודו על שעדיין אומרות חיים.

“השבח לאל”, הקדמתי ברכה נוסח ספרד.

“ברוך הנותן לעייף כוח”, נרעד קול הישיש, שחיוך של טובה ריחף על פניו הלאים. רגע התקין עצמו על כורסתו כמחווה של עת רצון ותהה: “איזו רוח נשאך הלום? פניך מאירים, סימן יפה שהאלוהים אהבך”…

פיזר האיש זרי ברכות, חזר והודה להשם יתברך שכך עלה בחכמתו לברוא את עולמו, ועל שעדיין נעור עם שחר ל“ברוך שאמר” ומזכה את בניו וניניו במצוות קידוש בלילי שבת ובמועד; מנצח על “הסדר” ועל “יהי־רצונים” בערב ראש השנה. 

*

סְפִינָה אַחַת הִכְרִיזָה:

עַל מַסָּע לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ.

יָהּ, פְּתַח נָא דְרָכֶיךָ!

נַעַר וְזָקֵן נֵלֵכָה.

נוֹטְשִׁים בָּתִּים, דִּירוֹת,

אַרְצָה קֹדֶשׁ לַעֲלוֹת,

נוֹטְשִׁים בָּתֵּי מָעוֹן,

כּל נִמְכָּר בִּמְחִיר רִאשׁוֹן,

בְּמוֹרַד הַמַּדְרֵגוֹת

פְּרִידַת כַּלָּה־חָמוֹת;

בְּפִתְחוֹ שֶׁל הֶחָצֵר, 

נִפְרָדִים מִכָּל שָׁכֵן;

בְּרִידְתָּם אֶל הַסִירָה

מֵאַחִים הַפְּרִידָה;

שָׁם, לְיַד הַמַּעֲלוֹת

נִפְרָדוֹת הָאֲחָיוֹת,

בַּמָּבוֹא לַסְּפִינָה

תִּפָּרֵדְנָה אֵם וּבַת.

הַסְּפִינָה פּוָֹנה לְ“שִׁיאוֹ”,

הַגַּעְגּוּעִים יָעִיקוּ,

הַסְפִינָה פוֹנָה לְיָפוֹ,

כִּסוּפִים קָשִׁים יִלְחָצוּ. 

(תרגם משה אטיאש)

אזר ח’רבי נסים זכרונו בגבורה והעלה מסיבת הפרידה שערכו לו בני עירו, מונאסטיר, לפני צאתו להרפתקאה הנוראה – מסעו לירושלים. הפליג בספינה קטנה ורעועה. סערה גדולה אחזה אותה בלב ים ונוסעיה מצאו מפלט בחופה של רודוס, אי הוורדים. מקץ שבועות וירחים נזדמנה “קליפת אגוז” וטלטלה אותו אל חוף מבטחים, אל סלעי יפו. 

ח’רבי נסים נשק עפר ירושלים ביום תענית אסתר. 

והיה הישיש מעלה ומוריד מאוצרות הימים ושכיות חוויותיו, כל אותן דירות שהעתיק ממוחרם למוחרם בעיר העתיקה, נתן סימנים בכל בעל בית ובעל חזקה, שמהם היו תקיפים ועזים ומהם רכים ואוהבי הבריות ויראי שמים. הביא לחמו ממכירת מי־לימון ו“סוס” בעבור מיטליק. כבני ערב נשא על חזהו כד חרס ענק, הקיש במצלתיים של נחושת מבהיקה וקרא: הוי כל צמא! מיהר ונטל גביע נחושת שיד אמן פיתחה בו ציצים ופרחים וכרב מג חג קשת גדולה, מרהיבה, ומזג כמים חיים היורדים מהר חרמון, הירווה מן המשקה הצונן. בימות החורף חימם ליבם של בני ירושלים בספל “סחלב” מהביל. “הכל שיבחו ונשאו מהללי…” 

יהודי ירושלים היו מכונסים בימים ההם בחצרות העיר העתיקה, כל חצר לעצמה וכולן כמשפחה אחת. באורך רוח נשאו עלבונם מן המוסלמים שציוום להשפיל מבטם ואסרו לשאת עיניהם מעלה אל האפנדים־האדונים; נתחדש יהודי באינטרי, חלוק, כמנהג המזרח – והוא נתחייב להטליאו בפיסת בד צבעונית כדי להבזותו. שערי העיר העתיקה נפתחו וננעלו עם זריחה ועם שקיעה ואדם שאיחר לן “בחוץ” תחת כיפת השמים. בשבתות עמדו ליד שער יפו חכם חיים אבולעפיה ושמשו נתן זמרו, והזהירו יהודים מפני העירוב. 

אף־על־פי־כן היו הימים ההם שמחים בצניעותם. ירושלים הרים סביב לה ומזמורי תהלים נתרוננו מכל לב מול שמים גבוהים ותכולים, “לא ביקש יהודי יותר מעולם ועד עולם?”… 

בצד דרכים הלך ח’רבי נסים כל הימים. עוד האירה לנגד עיניו דמותו של החכם באשי, הראש“ל יש”א ברכה, שעבר ברחובה של עיר ובהדרת מלך עם גלימה דרבנן על כתפיו ובחזהו מבהיקים עיטורי הכבוד שכיבדוהו מלכים ונשיאים, זקן לבן כשלג הוסיף על הוד מראהו. עמו הלך הרב שמואל סלנט “רבם של האשכנזים”. מן הסתם הלכו השניים לשאת ברכה לפאשה לכבוד “הבייראם”. עוד זכר הישיש, יום חנוכת הרכבת בירושלים. אדם רב מילא את הרחבה. יוסף ביי נבון היה מהלך אנה ואנה וצעדו מהיר. הכל שחו בפליאה החדשה, עגלה שאינה רתומה לסוסים, והפליאה השנייה היתה שיוסף ביי נשא אשה אשכנזיה!… בעת ביקור קיסר גרמניה נהרסו חנויות והפילו מחיצות בסמוך לשער יפו כדי לפנות דרך ולחשוף יפי החומה. העמידו שערי כבוד, והרצל הילך בסימטאות העיר העתיקה ויהודים נשקו כנף בגדו של “מלך היהודים” כסגולה לאריכות ימים, הגישו לו פתקים של קמיעות ושל תפילות “הנותן תשועה למלכים”… 

טוב היה לבו של ח’רבי נסים. גמע מן הקפה הריחני שהגישה לו נכדתו. 

“איידי סניור פאדרי”, קראה הבת לאביה זקנה, “יאיר הלב מנעימותיו, להצהיל פנים מזמירות שמש־מרפא”. נתן הישיש קולו בשיר, סלסל רומאנסה ספרדית אחת ואחרת, על אביר ואהובתו, חתן וכלה, על יולדת וקרואיה, על בת־ציון וירושלים; רומאנסות שנמסרו מאבות ואמהות לבניהם, וקולו של מתושלח נסר וגבר על עבר שהיה לעפר:

האירה אותה שעה דמותו של האיש כשקיעה עזה. ירושלים של ימים רחוקים נתקפלה בקמטיו, שסיפרו על מעשיות, אגדות ותלאות. 

אם היתה שנה שחונה יצא הכרוז וציווה על ביטול מלאכה, הקהילו קהילות בבתי הכנסת, אמרו “סליחות”, תקעו בשופר עד שנענו ברחמים מן השמים. אם פרצה מגיפה וקצרה היד להושיע, התקין אליל־סגולות חופה וקדושין של זוג יתומים מאב ומאם ליד קברי אבות בהר הזיתים. באו בסודם של אבות ראשונים ואחרונים. חכמת נשים היא שמעבירה כל מחלה וכל מדווה. בקסמיהן ילדה עקרה – שבעה, קרבו לבבות נכזבים והניסו יגון ואנחה. הכל מסוד פקעות של צמר ופשתים. בליל תשעה באב ישבו אשה ליד פתח ביתה, כתשו כוחל לאור ירח עצוב, ומלאו ממנו מלפפונים ומהם הטעימו שפתי חולה, מרחו מצחו הקודח ומאחורי תנוך אזנו, ברכו בשם אברהם, יצחק ויעקב עד שרפא לו… ד“ר מזארקי הרופא היווני הטוב, היה זורק חיצי לעגו על מעשי תעתועים אלו של מנהגי בערות. פעם, כדי לשכך לעגו, באו אליו זקני העיר וחכמיה וקראו לפניו מהלכות הרמב”ם המורה על עשבים היפים לרפואה. ואילו רופאים של היום – ישמרנו האל! מחטטים ונוקבים גופו של אדם ככברה, מגלים בו כל מום, בין שיש בו ובין שאין בו… "חלפו ללא שוב אותם ימי טובה, שבריאות היתה בהם, נאנח ח’רבי נסים. “אדם נעור לפנים עם שחר והעריב בשיר. לפנים שר הלב, היום מנגנת תיבת הרדיו. עולם נטול נשמה..”

עולמו של ר' חיים    🔗

לאחי ולאחיותי:

משה ומרגלית 

זכריה ולאה 

שני ר' חיים היו בשכונתנו “אהל משה”. שניהם נשאו אותו שם משפחה, שניהם חייטים ומוצאם מעיר אחת, לאריסה־תיסילה של יוון. השניים, הם ובני ביתם עלו לירושלים כמעט בעת ובעונה אחת, לפני מלחמת העולם הראשונה, ודרו בשכנות זה ליד זה. אך איש לא טעה בהם, לפי שנבדלו באופיים, בהליכותיהם וביחוד במבנה גופם. אחד, בעל גוף היה, כרסו הילך תמיד לפניו בכבדות כבעל בעמיו, כולו אמר חשיבות ורצינות כמו נושא עיטור של גדולה. באיטיות נהג, מבטו חדר עמוקות ותמיד מרוצה מעם עצמו. אפילו באו עליו עתים של דוחק ומזונו לחם וזיתים, או לחם ושעועית, לחם ופולים, לחם ואורז כל הימים – היה נוהג להסב כבן־מלך אל שולחנו ומתוך הרחבת הדעת היה מתברך, כמו זימנו לפניו סעודת עדנים. טעם מה שטעם וכולו אמר הודייה, מדושן עונג. מלמל: “ספאסיו!” השבח לאל בורא עולם על שכך עלה הרצון מלפניו.

הבריות נהגו עמו כבוד. מוכתר־שלא־הוכתר היה. בא ויצא ותבע צרכיהם של בני עירו מלפני גברים ונשואי־פנים, או אפילו אצל השליט האכזר בימים ההם. קראו לו ר' חיים “אלגראנדה”, הגדול, מן הסתם אם משום מעלתו או אולי משום מידות גוו.

ר' חיים היה המייסר והמוכיח בדברו הבוטח. בעת ביקור אבלים ידע להשרות רוח של סבלנות, של יישוב הדעת והחכמה. שני משלים היו מורגלים בפיו ועליהם חזר באותו תוקף משכנע כנתינתם לראשונה, על נפטר שמלאו ימיו היה קורא כמגלה נצורות: הראיתם אותו צוק סלע מימי בראשית? טיפות גשם הנופלות עליו יום אחר יום, יום אחר יום בחורף, מדי שנה בשנה – סופו שמתפורר והיה לעפר, ומה אנו בשר־ודם כי נלין? ואם נקטף אדם באביב ימיו היה ממשיל: ראו אילן זה שמנגד והוא נושא פירותיו. כל תפוח מרהיב עין, הלב חומדו. ואולם, לא על כל התפוחים אנו מברכים ברכת הנהנין, מהם נושרים ונופלים ארצה בטרם עת. כעץ השדה כן האדם. 

*

אולם אנו באים לספר על ר' חיים “אלצ’יקו”, הקטן, מפאת קומתו הצנועה, מראהו הצנום, גמיש ומהיר בתנועותיו. יישר־גוו, זקיפותו שיוותה לו טפחים יתר של גבהות. בקלות נע לכאן ולכאן, כעלה נידף ברוח. דומה שלא נתן האיש שהות לתהות על קומתו ולא ניכר כל הבדל בינו לבין אלה הרמים והנישאים. שווה בין שווים היה. תמיד הזכיר כי משורש רמים ונישאים הוא. כל ימיו שקוד היה ר' חיים על פרנסתו ופרנסת בני ביתו, וברוב עמל ויגיעה – יותר בדוחק מאשר ברווחה. ואולם, משהיתה הפרוטה מצויה בכיסו, הפכה זו בדמיונו לאוצר שלא יכלה לעולם, גביר שבטחונו נתבצר בעזרת האל. אותה שעה טובו של יום יפה היה לו מכל תלאות האתמול.

בלא שידולים ובלא ציונות עלה ר' חיים לארץ. מכוח עצמו נתעורר ובאישון לילה. נטל את אשתו מרת שרוצ’ה די חכם זכריה ואת שני בניו, את אמו ואת אחיו, שכר סירה ולא עברו ימים רבים והגיעו לעיר הכיסופים והחלומות: ירושלים.

עדיין לא הספיק האיש להיאחז, ואפילו לראות כה וכה וכבר פרצה מלחמת העולם הראשונה. העמיקה המצוקה. יצא צו גרוש לכל נתיני יוון. שוב ארז ר' חיים מטלטליו ויחד עם אשתו שרוצ’ה, בניו, אמו ואחיו – נטל מקל נדודים ויצא לגולה. היה זה מסע אימים, רעב וצער, ימים רבים נסעו הגולים ברכבת שקרונותיה מפולשים ממעל. בכל כברת ארץ נעצרה הרכבת והגולים נצטוו לירד וחנו באשר חנו, עד שנזדמנה להם רכבת אחרת. חיי תינוקות, ישישים וישישות לרוב קיפחו תלאות דרך אלו, דעכו וגוועו מחמת הרעב; הצינה אכלה אותם בלילות, בהיותם מופקרים בשדות, מצפים לרחמי שמים, לרכבת חדשה לאספם ולהובילם מי יודע לאן. הנה שוב באה הרכבת, והשיירה מטעינה בחפזה איש מטלטליו וממשיכים בדרכם. לאן? – אל התעלומה! שלושה חודשים הוטלו הגולים ונעזבו בעיר חמת, בסוריה. רעב ומוות ויסורים עטו עליהם בחמת זעם וכזאבים טורפים ותחת שמים נוכריים. באותם הימים, היה ר' חיים מהלך ב“אנטרי לבן” – חלוק מזרחי, חבוש תרבוש אדום כדרך קדמונים. לאחר תפילת שחרית היה משוטט בשוק השחור מצועניו ותר אחר פרנסה, עבודה כלשהי, אך לשוא. באין ברירה, ולאחר שנועץ עם שרוצ’ה אשתו, החליטו למכור מן המטלטלים שנותרו. וכך היה ר' חיים פוסע מדי בוקר בצידו של שוק, מצניע ומצמצם עצמו לבל ייראה בעלבונו, מציע למכירה כל כלי יקר ולא יקר. כלו הכלים ובא תורם של תכשיטים, של כסף ושל זהב ואבנים טובות; הנה בא תורן של שמיכות האטלס והקטיפה, שמלות המשי והתחרים ומפות רקומות. הנה שמיכה אחת ורודה והיא מבהיקה ונוצצת כמו שחר והנה שמיכה נוספת, תכולה כצבע השמים ביום שמש – עליהן היתה גאוותה של שרוצ’ה ואותן הציגה לראווה ב“אשוואר” – כלי הלובן והשמלות והעדיים שהוצגו לפני יום הכלולות לעיני בני משפחה, ידידים ומקורבים. בישליק אחד, שניים או שלושה והשמיכה עברה לרשות צועניה. עד מהרה קנה ר' חיים בכסף התמורה פיתות דלות שריחן כעשן וטעמן מר עם מעט זיתים והחיה נפשו ונפש ביתו. הכל ניתן באפס מחיר ובלבד להניס את הרעב. אחרי התכשיטים, השמלות והשמיכות שוב הציק הרעב, כלתה הפרוטה, בא תורו של החפץ האחרון – יהלום גדול, נוצץ כשבעה רקיעים ואף הוא נמכר במחיר לא מחיר. היתה מרת שרוצ’ה המנחמת ומתנחמת ומעודדת ומפיגה העצבות של פרידה מעם כלים ותכשיטים יקרים, אומרת: “שמיכות ויהלום כי ייעלמו – הבלי עולם הם, יבואו החיים ויחזירום בעזרת השם יתברך. נפש האדם כי תאבד, מי יתן תמורתה?”…

נחלצו הגולים מגיא־צלמות זה, שחמת שמה, והגיעו לקושטא. כונסו הכל בבית כנסת הגדול ב“חיידאר פשה”, ואותו לחם, זיתים וגבינה שהביאו אנשי הקהילה לגולים – טעמם המשובח עומד עד היום. ייזכרו לטובה אותם אצילים בני אצילים. לימים הועברו הגולים לגיטו בחזקוי. ר' חיים “אלצ’יקו” ומשפחתו, נשארו במקרה בחיידאר פאשה, מחמת רעייתו שרוצ’ה שהגיע פרקה ללדת. עברו ימי ההסתגלות הראשונים. בחריצות כפיו ידע האיש לבנות מחדש את ביתו וההצלחה האירה לו פניה.

תמה המלחמה ובספינה רעועה, הראשונה שהפליגה ליפו, למרות סכנת המוקשים בימים ההם, צרר ר' חיים בלא חשבונות רבים את צרורו ואת ביתו עמו וחזר לארץ ישראל. עייפים ומסוחררים היו שבי הגולה מן הסערה שתקפה את הספינה וטילטלה אותה כאגוז כה וכה. עם עליה לחוף יפו, לא נשתהה ר' חיים אפילו לילה אחד. שכר עגלה, דליג’נס, הוא וביתו נסעו כל אותו לילה, לבל תאבד חלילה אפילו שעה אחת מחדוות ישיבה בירושלים. עם בוקר הגיעו לביתם.

והימים ימי נצנוצי התחיה והתקוה. בשורות טובות תכפו ובאו בזו אחר זו. הצהרת בלפור, המנדט, קרן הגאולה, “הנציב הראשון ליהודה”. שמחת הלב נכפלה בשמחת פעמי הישועה. 

*

חייטות היתה אומנותו של ר' חיים וחרד היה למצוות השם. האדרת והאמונה, נאמר, ירדו כרוכים בחייו. לדידו, יהודי הוא זה שבגויים לא יתחשב, יהודי נבדל מיתר האומות שבעולם בטבעו וטיבו, בקומו ובשנתו; זה של “שמע”, ש“לא עשני גוי”, נכנע לגורל שהוא רצון הבורא ומקבל עליו את הדין ב“גם זו לטובה”, שהרי אין אדם נוקף אצבע מלמטה, אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה. הוא היה אומר: “אל תרדוף אחר המזל־הטוב, אם אין המזל רודף אחריך. לשוא עמלו עומלים… העולם ממילא מתנהל במידת החסד, והמרחם הוא ירחם”. מידה זו נתפסה לר' חיים כהווייה שאין לשנותה, כאידיאה עילאית שאין עליה עוררין; שהרי מקום שאתה מוצא רחמים שם האדם, ואם דעת הבריות נוחה מאדם ממילא גם דעת המקום נוחה הימנו. מכאן, שאף הזיקה לבעלי חיים, לצמח ואף לדומם נמדדה ברוחו במידת החסד. ביקש רחמים על כל טיפת מים שבאה ברוב יסורים ובמשורה. “לאט לכם במים” היה משנן האיש לבניו בחומרה של דברה.

הכניעה לגורל היא שפרנסה את אורך הרוח של האיש ולכל פורענות שלא תבוא. פעם אף ניצל בנס מהמון פרוע שרדף אחריו באלות בפרוע פרעות בישראל. במקרים כאלה היה נכנס ר' חיים הביתה בהול ונפחד, ואולם ראשית בקשתו היתה מאשתו ומבניו: “אתם אל תפחדו, לא אירע רע והודו להשם כי טוב”… מעולם לא נשמעה מפיו קובלנה והתרסה כנגד מנהגו של עולם. חרד היה מכל חרדה על כך, ואם בכל זאת נפלטה תרעומת כלשהי, חזר בו ותיקן כמי שפגם במהלכו הטבעי של מעשה הבורא, ב“יגער בך השטן” או בווידוי “חטאתי עוויתי ופשעתי”. אמונה בכוחות הטמירים והנסתרים בהשם יתברך, שהיא ממעל לתפיסת אנוש. מכאן גם התעסקותו בקבלה, עיונית ומעשית ולימים אף נתייסר בצומות ובסיגופים, כדי לעמוד בנסיון… רואה ורודות היה ר' חיים אף בשעות עצב, מאמונתו באדם. קולו צלל כפעמון של כסף: גבוה, ברור, בוטח.

ר' חיים אהב את החיים לעצמם, שמחה של מצווה ושמחה שנזדמנה בכל עת. הולדת בן זכר, ברית, בר־מצוה, ארוסין ונשואין. ואם שמחות אלו אירעו בקרב בני המשפחה, היה ר' חיים עושה להן פומבי ומכריז עליהן בקול גדול; זימן בביתו “קומביטי” עם כליזמר והבית נתמלא שירה כים, שירי עם ורומנסות ספרדיות שהעלו המסובים בסלסולי ערגה וכיסופים והסיעו אותם אל ספירות של עולם של חלום והזייה, עולם שכולו טוב, טובל בשירי קודש ושירי ציון.

ברגעי צער – שתק האיש, נדם, כמידתו של אהרן.

השמים היו פרושים מעל לראשו של ר' חיים. הכל היה גלוי עמו, חוץ ופנים כאחד, בבית וברחוב. העיקר לזכך את החיים ולפרנסם במעשים טובים, נעימים וישרים. סלד מן העושר וכל שכן מן הכבוד. 

*

שרוצ’ה רעיתו, היא שרה, היתה דמות משלימה תכונותיו של אישה. הילדים באו לעולם בזה אחר זה לתקופת השנה, שהרי מן ה' ניתנים. וכל בן מביא את מזלו הטוב ופרנסתו אתו. לא התאוננה. משאחזוה צירים וחבלי לידה, היה יושב ר' חיים בפרוזדור הבית ולימים בחצר בית־החולים, מתחת לחלון בית היולדות ואומר מזמורי תהלים. ואל יהיה מעשה זה קל בעינינו. מי שראה אותה שעה את ר' חיים אחוז בצער ובדאגה והוא ממלמל מזמורי תהלים בקול צקון לחש, היתה המייתו שקולה כנגד זעקותיה של אשתו מבפנים, שני הקולות: זה בלחש המזמורים וזו בדרך של “ימעדו שמים וארץ” היו לאחד.

מרת שרוצ’ה ידעה לכלכל בתבונה ובהשכל הליכות ביתה. כיצד הנהיגה את הספינה הזאת שנקלעה תכופות בין בשברי ים וסלעי מגור – סוד הוא עד היום. האמונה באל ובמלאכת כפיים, שלא יצטרך אדם חלילה למתנת בשר ודם, היו שני העקרונות המקודשים ביותר בחייה. בחינה ובאצילותה ידעה לחדור אל מהותם של חיים והכירה חולשתם של הבריות, ובכוח משלים שהיו שגורים בפיה, היתה מחלצת לא אחת את הזולת ממבוכתו, אכזבתו ויאושו. לכל מצב התאימה משל שמוסר השכל בצידו ואת בניה ובנותיה ברכה תמיד ב“אינגרציאדוס”, כלומר “מצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם”, ברכה שנתקפל בה טובו של עולם. המעשה הטוב הוא הנושא את העולם, הוא היוצר את איזונו ההרמוני. ביתה היה מעין לשכת סעד. תכונותיה אלה, הם שיצרו סביבה חוג רחב של נשים זקנות וצעירות שבאו תדיר לשאול בעצתה וראו בה כ“אחת האמהות מן הימים הקדומים”, מימי שרה ורבקה ורחל ולאה. שנים לאחר פטירתה, בא לארץ אחד מבני העיירה לאריסה, שהכיר את שרוצ’ה בנעוריה. אמר: “הייתי נותן כל אשר לי, אילו זכיתי לראות את שרוצ’ה ולוּ פעם אחת. יפה, יפה להפליא היתה, כנסיכה, כשמש הזורחת”.

בערב מלחמת העצמאות, פנה בן הזקונים אל אמו, שרוצ’ה, וביקש רשותה להצטרף אל המגינים והלוחמים. השיבה לו אמו: “אני אמך ואיני רשאית לשלוח אותך במו ידי אל האש. ואולם אתה עשה כראות עיניך”. משנפצע הבן והאם באה לבקרו בבית־החולים, עמדה לפניו איתנה וחזקה. רק לאחר שפרשה ממנו פרצה בבכי. 

*

נודע היה ר' חיים כאוהב שירה. מדי יום עבר לפני התיבה והנעים תפילתם של יהודים. קולו היה מפכה ממעמקים, נישא למרחוק ככרוז זה שהדו הולך מסוף השכונה ועד סופה, ביום שבת וביום מועד. עדיין מצלצל קולו באהל משה בנשאו נעימות שיר השירים בנוסח סלוניקי, פרקי אבות בשבתות האביב בין פסח לשבועות, רומאנסות ספרדיות.

במוצאי שבת, עם נצנוצי הכוכבים וברכת “סימאנדה בואנה” (שבוע טוב), קידש ר' חיים על היין והבדיל בין קודש לחול, ברך על “בורא מאורי האש” והתבשם ובישם מריח הבשמים והנהרה היתה נסוכה בכל. עדיין התרפק הבית על עדנת יום המנוחה של השבת ונימה של עצב היתה מתלווית לקראת שבוע העמל, כמבקש להנעימה בזמירות של המבדיל, זמירות מפייסות ומבטיחות רווחה והצלחה ופרנסה ליחיד ולציבור; שבוע המבשר בואו של אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי. ובין זמר לזמר כבר מתקין האיש עצמו להתחיל במלאכה, שהוא סימן יפה לפרנסה בימות החול. כבר התפנה השולחן הארוך מכל כליו, נפרש עליו האריג ששוליו יורדים ונמשכים כהינומה של כלה. בזה אחר זה הופיעו וצצו, כמו צהלו כלי־המלאכה: הסרגל, הזוית, המשולש, האמה המשובצת במספרים מאירים ובולטים שהיה כורכה על צוארו כמחרוזת של פנינים ועל הכל המספריים הגדולים והאדירים. היד כבר נטלה את “הסבון” אשר סימן את חלקי הבגד, גף וכנף ושוליים, צוארון ושרוול וצוארון והיד אצה ומחליקה וגוזרת במספריים האדירים, ממהרת כאותה רכבת העושה דרכה בטוחות ובמהירות ומחליקה על פסיה למישרים. נקישות המספריים צייצו בקצב, התעבו בזמזום שעלה מפטפוטי בני הבית, אשר לא גרעו עיניהם ושיתפו עצמם בהנאה זו של מלאכה, זה נס היצירה העולה מן הבד הגלמי, כאילו היתה זו גזירה ראשונה לחליפה. הכל מלווים את המעשה במבטי חן וחסד, סקרנות, מבקשים להשרות אווירה של סיעתא, חדווה, והכל פורצים במקהלה: “בשעה טובה!”… כמי שאומר להפליג אל ארץ לא נודעת.

בימי החול היו פניו של ר' חיים נראים לאים מן העמל ומן היגיעה הקשה. שנים הרבה חלפו מאז ועדיין מרחפת דמותו בחנותו שהיתה במעמקים, והוא רכון על גזרי הבד ואצבעותיו העדינות, כשל אמן, מושכות בחוט מעלה־מטה, מטה־מעלה, כמושך מיתר וירטואוזי בכנור. עתים נשא ראשו כלפי מעלה, שפתיו־דובבו מזמורי־תהלים, והיד מוסיפה לעלות ולרדת בעצב ובקצב אחד. תפר רדף תפר, אלף וריבוא רבאי תפרים לחליפה. עוד היד נטויה, תך לתך, תך לתך. הלב הומה, הלב כלה והחליפה עדיין לא יצאה מכלל התחלתה. לבשה האדרת צורה, מדדה ר' חיים על עצמו, עמד לפני הראי הגדול כמבקש לזכות ראשון בהנאה מפרי כפיו. אחר התקינה על אחד מבניו, פסע ר' חיים פסיעה לפנים ושתים לאחור, בחנה מכאן ומכאן, מקרוב וממרחק, התיר ויישר ומשך, הגביה כתף והצמיד צוארון לצואר לבל יצנח כאבר מדולדל ורשול, תלש שרוול והעמידו על תיקונו נהדק היטב במרפק הכתף, שוב העלה והוריד, הוריד והעלה עד שנחה דעתו. יש ופנה ר' חיים בעת המדידה אל בעל החליפה והורהו באדיבות להלוך אנה ואנה, הילך והילך משל לשר צבא המתמרן פקודיו לעשות מצוותו, עד שאדם ואדרתו דבקו זה בזה ללא יתר וללא חסר.

“בזיעת אפיך תאכל לחם” לא נאמרה אלא על מלאכת החייטות, היתה עקרת הבית נושאת אנחה. “פרנסתה של החייטות קשה כמו כרית מנהרה בחודו של מחט”, הוסיפה. ביחוד כבדה היגיעה בימי הקיץ. החמה בערה ולהטה ונחשולים של חום רשפו רשפי אש, להטו אדם ואדמה. אותה שעה היו נחלי מים נגרים מעם פניו של ר' חיים, אגלים אגלים נטפו מעם מצחו המקומר והעיבו מבטו ומלחו שפתיו. היה ר' חיים מרים את מטיל “הברזל הארור” כפי שכינה את המגהץ הכבד שגחלים בערו בו, נושאו ביד ימין ומצניחו על כתפי האדרת שהיתה מונחת ביד שמאל, נשוא וצנוח, נשוא וצנוח כקורנס זה הניחת עלי סלע, ואדים כמו קיטור מהבילים, מתמרים ומהבילים, מכסים כענן סביב. רגע האירו פני האיש כאורו של שחר המפציע ועולה ושוב התכסו בערפלי האדים שריחפו עננים־עננים. קול הנשיפה שיצאה מפיו ופלחה ופיזרה את העשן העיד שעוד מוסיף האומן להיאבק עם יצירתו, פרי ידיו.

סיים, הניח את “הברזל הארור” על כנו. מה עצובות היו עיניו של ר' חיים אותה שעה.

חליפה ומזלה. עלתה זו יפה, היה ר' חיים מפליג במעשה מרכבתה. אין חליפה אחת דומה לחברתה. לזה חליפתו ותמורתו ולזה חליפתו ותמורתו. כל חליפה וייחודה, כאילו ראשונה יוצאת מידיו ובאה לעולם. לכל אדרת יסוריה וחבליה עד שמספרת שבחו של יוצרה בשער רבים, נותנת בקריה קולה, מכריזה על כל העמל וכליון הנפש ויקוד האהבה שהשקיע בה. כל כך למה? – כדי להרבות תפארת ירושלים, הודה וחינה היא הודו וחינו של איש ירושלים.

יש ובעל האדרת הלין שכרה. עמדה המשפחה פעורת פה כלפי שמים. אך יש, והמזומנים היו כאורחים רצויים והבטיחו שבת כהילכתה. ביחוד היו המצלצלים יפים בליל קריאת מגילת אסתר בערב פורים, בו מרבים לחלק מעות לאביונים, בערבי חגים ומועדים. משנכנס אדר היו הכל נדחקים ומרבים בהזמנת חליפות להתהדר בהן בחג הפסח. הכל נזעקו בשעה אחת, בשעה האחרונה ממש, כחפזונם של יוצאי מצרים, שלא הספיקו לאפות בצקם. אותם ימים, היה ר' חיים עושה לילות כימים להשלים את המלאכה במועד לבל יקפח חלילה אדם מישראל מחליפתו ולא ישבית חגו. ככל שקרב החג כן נתעצמה המלאכה. רבתה המתיחות במרוץ נגד הזמן. ליל “כל חמירא” היה גם ליל שמורים. מעולם לא נסתיימה המלאכה לפני חצות. ומשנסתיימה, היו כלי העבודה נושרים מן היד כאברים שנתרופפו ככלות כוחם, שנתמצו עד גמירה. אוזר ר' חיים את שארית כוחו ויחד עם בני ביתו פנו ל“חמם אל עין”, בית המרחץ הנודע ברחוב חברון בתוככי העיר העתיקה, כדי למרק את הגוף מן החולין, מן החמץ ומן העייפות.

ההליכה לבית המרחץ היתה משום חווייה, מעין צעדה חגיגית, בתוך הסימטאות האפלות, שמנורות נפט נתנו פה ופה אור מעט והוסיפו אל אווירת המסתורין. אף הכניסה ל“חמם אל עין” השרה על הבא רוח של עולם שכולו טוב, המים הרבים, האדים, הבלנים שהיו מכוסים לבן, השקט סביב השרו מסתורין. ובאותה ירושלים הצמאה, שמימיה נתנו בלחץ ובמשורה, וכל הרחצה נעשתה במעט מים מן הברז שהיה קבוע בפח או שנקווה בגיגית – היתואר עינוג רב יותר מאשר מים רבים השוטפים את הגוף והנפש כבאים ממקורות עדנים.

ואולם, יש ובשמחה זו איים קטרוגו של שטן. החום הגדול והאדים שמילאו את האולם הביאו את האדם המתחטא עד לאפיסת־כוח, למצב של עלפון. אותה שעה ישבו להנפש בפינה צוננת יותר, אגב גמיעת פינג’אן קפה מעובה. מחייה. 12

בהתעלפות היה לוקה ביחוד אחיו של ר' חיים, שהיה צמוד אליו תמיד בעבודתו ולשולחנו. דמות רפת־אופי ונטולת כל בטחון עצמי, איש בעל אזלת־יד כדי רחמים. לא אחת היה אח זה משתרע על הריצפה הלחה והמהבילה, מחוויר ומשיט ראש לצדדין ושפתיו נהדקות. אותה שעה היה ר' חיים מזעיק את הבלנים, ועד שהללו היו חשים ומזליפים מים קרים, ומעסים את גופו וסוטרים על לחייו – היה ר' חיים מנהל דו־שיח מעורר לב, שיח שספק תפילה ותחינה לפני הקב"ה וספק דברים שיחדרו אל לב האח:

– אדיו, נסים קירידו, פשה נון מו לוס קיטיס איל מועד די לוא אוזיוס…

כלומר: אלהים אדירים, נסים יקר, אל תוציא לנו את החג מן העינים, כלומר אל תשבית לנו את חג הפסח. ועוד הבלנים עוסקים ומטפלים באח, מסייע בידיהם ר' חיים בדברי שידול, חוזר ומפיל תחינה:

– “נסים, נסים קירידו…”

ואיזו נשימת הרווחה היתה פורצת מלב ר' חיים עד שנסים אחיו היה פוקח את עיניו מחדש, ומסתכל בתמיהה פה ופה, כאילו חזר לעולם של תוהו. נסים ונפלאות אלו היו כמעט חלק מן הנסים שחולל הקב"ה לבני ישראל על הים ובמדבר ארבעים שנה…

תקלה זו היתה מעוררת לא אחת אף לבדיחות הדעת, ואולם בשעת האירוע בבית המרחץ, הטילה חרדה גדולה, הגוף רעד וסמר, איזו עננת עצב ירדה לפתע על ר' חיים, שכל חייו לא היו, אלא שרשרת ארוכה של חגים ומועדים עם הפסקות “קצרות” של ימי חול, אשר תלאותיהם ועמלם במה נחשבו?

בליל “הסדר”, כאילו פגה מעל פניו של ר' חיים כל אותה מתיחות וכל אותם אותות של תלאה שמצאתהו שלושים או ארבעים יום שקדמו לחג. לפלא היה בעיני המסובים מנין שאב האב כל אותה חיות ורעננות שפיעמה בו בעת שמצה ומרור היו מונחים לפניו והוא לא נתן שינה לעיניו לילות רבים ומזונו מעט. הכל היו מסובים בשלווה ובנחת. דומה היה שר' חיים יוצא אותה שעה למסע הרפתקני ממושך, מכריז על “קדש” ושואל על “לחם עוני”, שואל ומשיב ב“מה נשתנה” בקול ובעסק גדול, שהנה יוצאים בני ישראל ביד רמה מעבדות לחרות. והיה ר' חיים מונה חגיגית כל עשר המכות שלקו המצרים בים וביבשה, אחד מקרא ושנים לאדינו, מעיד עליו אותות ומופתים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל, שטיבע את פרעה וחילו רמה בים ובני ישראל אומרים שירה, ותלמידי חכמים מרבים לספר זה עם זה כל אותו לילה נסים, נפלאות. 

ירושלים ואנשים בה 

תמה ההגדה, לרבות שיר השירים וחד גדיא ו“אלף בית” וללא שיור, מקרא ותרגום כחטיבה אחת שלימה, “למען הנשים”. אותה שעה היה מניח ר' חיים לראשו להישען קמעה על הכר של הספה. עיניו נתעצמו רגע, נפקחו ושוב נקשרו בחבלי שינה, פוקח ועוצם תכופות עד שהתנומה גוברת, כובשת כליל. חיוך מפוייס האיר פניו של ר' חיים: נצחון.

באותו להט ניהל גם סדרים אחרים ואפילו בימי מצוקה, מעולם לא נודע כיצד השיגה ידו של ר' חיים לקנות שלושים מיני פירות שבהם נתברכה ארצנו, וביחוד סוד היה היכן גילה את הפירות הנדירים ביותר לקיים את ט"ו בשבט כהילכתו, לילה שבו השמים פותחים סגור ענניהם ומבשרים על הפריחה ועל הלבלוב. בליל הסדר ובראש השנה, לאחר ברכות יהי־רצונים היה ר' חיים מעלה ניגון ערב שצלל עד עמקי הנפש, תוכן וצליל שחברו יחדיו והשירה עלתה כמו סימפוניה מופלאה:

שְׁפַל רוּחַ, שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה

אֲקַדֶּמְךָ בְּרוֹב פַּחַד וְאֵימָה

לְפָנֶיךָ אֲנִי נֶחְשָׁב בְּעֵינָי

כְּתוֹלַעַת קְטָנַּה בָּאֲדָמָה 

כל מנגינה אפילו שגורה היתה בפי רבים יצאה מפי ר' חיים וצלצלה בייחודה, בנעימתה כנתינתה הראשונה. בליל שמחת תורה, כשהגיעה השמחה לשיאה בבית הכנסת ו“מפי אל, מפי אל יבורך כל ישראל” עלו מפי כל, היה ניכר קולו של ר' חיים בקול המונם של הצוהלים, ביחוד ערבה היתה הנעימה, אותו שיר ערגה לציון, של גאולה ושל אהבה:

שולמית שובי, נא שובי, הררי ציון.

עם אליהו הנביא על מעון עליון.

שיר, שיר שיר ידידים. צא מכשדים,

ועלמות שיר. צלצלי שמע ומינים

ועלמות שיר – – –

נפוצותינו כנס אל עיר נאמנה. אז נשיר

שירה ברננה. יודע מכאובנו. רם על כל 

רמים. אל תזכור פשעינו אשר מימים וכו'…

חביבה היתה על ר' חיים קריאת “זאת הברכה” בשמחת תורה, כשהוא מאריך ומושך ב“מעונה אלהי קדם”, חוזר ומסלסל ועולה ויורד בכל הנעימות והחן: –

"אשרי – – – ך ישראל, מי כמו – – – ך, עם נוש – – – ע בה'!

קריאה המכריזה והולכת עד היום. 

הרומנסה הספרדית – עם משה אטיאש    🔗

כחום היום והשכונה רבצה כמו עלופה מלהט החמה, יש ולפתע הרעיד את האווירה הצחיחה צליל שירה, כמו גואל הנושא בשורה למשב רוח רענן. נערה שעמדה על החלון ומרקה שמשות ביתה סילסלה ערבות.

או־אז הופיע מאי־שם, מבעד הסימטאות הצרות מוכר מיני סידקית צעיר, או זקן נושא מאגד מטאטאים על שכמו והוא כמו משיב לאותו קול ובת קול של נסיכת חלומות נעלמה:

קוֹרֵא לִי שְׁחַרְחֹרֶת

הוּא, בֶּן הַמֶּלֶךְ כָּךְ,

אִם שׁוּב כָּךְ יִקְרָאֵנִי

אֵלֵךְ עִמּוֹ יַחְדָּו 

קוֹרֵא לִי שְׁחַרְחֹרֶת

נוֹלַדְתִּי לְבָנָה,

שׁוֹטַטְתִי מְגֻנְדֶּרֶת:

אָבַד לִי הוֹד פָּנַי. 

רְדִי נָא, שְׁחַרְחֹרֶת,

אִם רֶדֶת תַּרְדִּי,

סְפִינָתִי מָפְרֶשֶׂת,

רוֹצֵנִי לְהַפְלִיג. 

היה זה עולם שאמר שירה ואהבה; עולם בו מהלכים מלכים ונסיכים, אבירים, אצילי הרוח והיחש. דומה, שאותו זקן או צעיר לא על סחורתם התכוונו להכריז, הם נזדמנו להנעים בשיר, הבא להקל על משאם, על להט השמש שבערה כתנור, כשם שהנערה השיחה מצוקתה בקולה כדי להבקיע לבבות אטומים.

שירה זו, מופלאה בעממיותה ושמחה עדיין בעסיסיותה בפי יהדות ספרד, ואשר עיקרה נמסר בעל־פה מאב לבן ומאם לבת, מדור לדור, מצאה את תיקונה וכונסה בספר “קונסיונירו יהודי־ספרדי” למשה אטיאש. ראוי שנקרא ליום חג על מאורע תרבותי זה, על שקם אדם מישראל ובמשך כארבעים שנה עשה ימים כלילות, עמל כנמלים ואסף חרוז לחרוז, בפנס ביד חזר מבית לבית משרידי העבר והאזין, הציל מה שהציל, גאל עולם מלא של שירה משכיחה ומכליון.

משה אטיאש הגיש לנו את “הרומנסירו הספרדי” (הוצאת מכון בן־צבי, “קרית ספר”), והנה עוד הפתיע באוסף השירה העממית מגרוש ספרד עד חורבן שלוניקי, זו העיר אשר שמרה על חיוניותה של התרבות היהודית הספרדית עד הדור האחרון. שני האספים, הרומנסירו והקנסיונרו, שני צדדים של מטבע שירי אחד הם, שהרוו צמאונם של דורות מישראל: “שירים שהושרו בכל זמן ובכל פינה בפי נערים ונערות, נשים וגברים יחדיו… פועלים ועמלים: שירים שעלו מפי העוזרת בעת מלאכתה. שוררום פועלות בבתי חרושת לטבק כשהן כורעות על ברכיהן, רכונות לפני ערמות עלים, לבררם, לסדרם ולמיינם; שירה אשר ליוותה את תקתוק מכונת התפירה מפי תופרת בביתה או שכירת־יום בבית זרים ובדמדומי־ערב בקעה מחלון חדר אפלולי, מפי עלמה אחוזה כיסופי־אהבה; השמיעוה בחורים תחת חלונות הנערות שלקחו את לבם שבי, וסרבו לשאת עינים להם. לא נעדר מקומה של שירה זו גם משמחות משפחה, ליד שירי קודש ורומנסות ספרד עתיקות”². מה בין הרומנסירו לקנסיונרו?

עולם הרומנסה והשירה העממית, שחידש ומצא מסילות גם בלב שדרות רחבות של הציבור שאינו נמנה עם הספרדים, הוא גם עולם של “הפקר”. מערבבים בכתב ובעל־פה רומנסה בשירה עממית, ותולים כל מיני הנחות מוטעות. אטיאש יחיד הוא שקבע בצורה ברורה ומוגדרת מה בין זו לזו, אם כי שתיהן צומחות מענף אחד. הרומנסה היא שירה פיוטית מקורית, אפית־לירית של האומה הספרדית, שצמחה על אדמת חצי האי האיברי מאז “תור הזהב”, שירת אהבה ועלילות גבורים –אותה אימצה יהדות ספרד לדורותיה ונפוצותיה וסיגלה אותה לעצמה בהתאם לרוחה ולהווייתה, בחול ובקודש, בשמחה וביגון, בתקוה ובאכזבה של יחיד ושל ציבור; התנגשויות של אהבה וקנאה; הלל ושבח למעשי נדיבות לב ואבירות רוח וכיסופי גאולה, שיבה לציון:

הוֹ יְרוּשָׁלַיִם, 

הוֹ יְרוּשָׁלַיִם, 

מָאוֹר לְעֵינַי, 

קִרְיָה נֶאֱמָנָה!

אִתָּה הֵן נָשִׂיחַ 

בְּכָל הָעוֹלָם 

מִלֵּב דְּאָגָה, 

יְדוּעָה לִתְהִלָּה, 

נֶחֱזֶה בְעֵינֵינוּ 

נִזְכֶּה וְנִרְאֶנָּה 

אֶת גְדוּלָתָּהּ. 

קָמָה עַל תִּלָּהּ. 

ואילו הקנסיונרו נושא עמו שירה עממית תמימה אשר נישאה בפי יהודי ספרד, שירה שמחבריה הם ברובם עלומי שם: “אין שיאים לביטויי האהבה ואינם חושפים חדרי־לבב ומעמקי־נפש”; זו שירה תכליתית, משאת נפש של “בחירת לבו” או “בחיר לבה”; אשר שרה על יפי העלמה הספרדיה במלים פשוטות, בטבעיות ובכנות, רוח של אמונה נובעת מהם. כמה וכמה מן הלחנים של שירה זו, כמו הרומנסה, הפכו לחלק בלתי נפרד מלחני התפילות בקהילות ספרד.

המבוא המקיף שמביא משה אטיאש על שירה זו, תכנה וצורותיה, מקורותיה, נופיה, נושא ברכה לעצמו והוא מסיים: “פתיל חייה של היצירה הפיוטית־היהודית ספרדית נקפד עם השמדת יהודי שלוניקי. בעתוני קושטא וישראל ביהודית־ספרדית הופיעו מאז כמה שירים טובים בשפה זו, אך קולם נשמע כקול קורא במדבר, כי אין כמעט קוראים ומתעניינים בהם וחוקרי הספרות היהודית־ספרדית יעריכום כשירת הברבור של  השירה היהודית־ספרדית”.

אם בשדה הרומנסה עדרו וחרשו חוקרים רבים, יהודים ולא יהודים, ומחברנו הוא מן הבולטים ביותר בהם – הנה בשדה השירה העממית יחיד הוא משה אטיאש.

כבעל חוש בקורתי הקפיד על מהימנות המקור בתרגומיו, עשה במיטב היכולת להביאה לעברית כפשוטה, אף־על־פי שהקפדה יתירה זו קיפחה לא אחת את חינה ויופיה כפי שמתנגנת במקור. זה דרכו של כל תרגום, ביחוד שירה, ואין הוא גורע מחשיבותו של מחקר זה, פרי עבודת נמלים. המחבר עוד העמיד זה לעומת זה, מקור ותרגום, בליווי הסברים ומראי מקומות, שנויי נוסחאות והבאת מקורות, לכמה וכמה מן השירים צורפו בחיבור זה גם תווי נגינתם מאת יעקב מזור, שנקט דרך ביניים, אם כי נמנע מליתן את הסלסולים והדגשים היתרים נשאר נאמן למנגינה המקורית.

עֵצִים בּוֹכִים הֵם לִגְשָׁמִים 

הָרִים – לְסוּפוֹת סַעַר, 

כָּךְ חֶמְדָּתִי בוֹכוֹת עֵינַי 

עָלַיִךְ מֵרֹב צַעַר. 

הַגֶּשֶׁם רַד, גַּם הָרְחוֹב 

וְהֶחָצֵר נִרְטָבוּ, 

לְכוּ אִמְרוּ לְחֶמְדָּתִי 

עֵינַי הֵן שֶׁדָּמְעוּ – – – 

נָא בּוֹאִי, בּוֹאִי וְתִרְאִי

בּוֹאִי נִרְאֶה שְׁנֵינוּ,

בּוֹאִי וְנִתְחַלֵּק יַחְדָּו

אֶת אַהֲבַת לִבֵּנוּ. 

מַלְאָךְ נָצָב שָׁם מִמוּלִי

בִּי שְׁתֵּי עֵינָיו תּוֹקֵעַ,

דַּבֵּר אֶחְפֹּץ וְלֹא אוּכַל,

לִבִּי אַךְ מִתְאַנֵּחַ. 

שְׁחַרְחָרָה וְרַבַּת חֵן

אַךְ אַתְּ חַיַּי תַצִּילִי,

חֶמְדָּה, לָנֶצַח אוֹהֲבֵךְ,

אַתְּ אֶבֶן־חֵן שֶׁלִי, לִי – – –

ייחודו של משה אטיאש בא לידי גילוי, במחקריו הפולקלוריים על יהדות ספרד, מנהגים ומסורות שנמסרו מדור לדור ומצאו את גואלם בתאור ובקביעת דפוֹסם בידיו האמונות: סיפורים ואגדות, משלים ואמרות, מנהגי חג ומועד. בהשראתו של הנשיא המנוח יצחק בן־צבי פיענח כתב יד שבתאי מן המאה הי"ח. תרגמו לעברית מלאדינו, בשם “שירות ותשבחות שבתאים”, ובצירוף הקדמה מאת הנשיא המנוח ופרופ' גרשום שלום. מאז הביא עשרות מחקרים בענייני פולקלור של יהדות ספרד; מחקרים שבתאים והשתתף בעתונים רבים, יומונים, שבועונים וירחונים, מאספים ספרותיים ומדעיים: “ספונות”, “דעות” ועוד; תרגם את הפואימה “מיאו סיד” המספרת עלילותיו של גיבורה הלאומי של ספרד, הקדים מבוא מקיף על דרכו של גיבור זה, שירו ושיחו, תקופתו.

במחקריו על הרומנסה והשירה הספרדית פנה משה אטיאש לא רק לארכיונים ולספריות, אלא גם שמע עדויות חיות מפי נשים וגברים מן הדורות שבעבר, וביחוד רשם מפי אמו, חותנתו מרת שרה לבית אלחנטי ואחרונה אחרונה מפי רעייתו אלגרה. לספרו “קנסיונרו יהודי ספרדי” צורפו גם תמונות מדמויות יהדות שלוניקי, אישיה ומוסדותיה. 

*

המלחין יהודה ליאון אלגאזי    🔗

מלחינים וחובבי מוסיקה מזרחית וספרדית התכנסו בירושלים. במשך יומיים תהו אנשיה על עולם זה, עולם המוסיקה המזרחית. הם שאלו: כלום דמדומי שקיעה הם של המוסיקה הזאת או דמדומי זריחה? הדברים היו מלווים בהדגמות זמרתיות משירי קודש וחול, מן הרומנסה ומן ה“קאנטיקה”, וראה זה פלא: נימה אחת מאחדת את נוסחי המוסיקה של גלויות המזרח, ספרד ובבל, בוכרה וסוריה, מצרים ומרוקו. 

קם המלחין יהודה ליאון אלגאזי מצרפת ולאחר דברי הקדמה על מצב המוסיקה הספרדית ביקש להעלות ולהשמיע אחת מארבע הרומנסות שלמד מפי אמו. היה האיש מכה “על חטא”, שרק ארבע רומנסות הציל מאותו מעיין מבורך. והרי כל יהודי מיוצאי ספרד זכה בדור שעבר באם “עדוייה במחרוזת רומנסות”. יהודה אלגאזי השמיע את ה“סקאלריקה ד’אורו”, המספרת על אותן מדרגות זהב ושנהב שרגלי הכלה נכונות לעלות דרכן. “הבה ונחזה בכלה החונכת מדרגות אלו, ותבורך הכלה בכל הטוב… ואם חסרה הכלה עושר – תחונן במזל מאיר, ואם חסרה כל הון – נאחל לה מזל עליון”…

למחרת שוחחתי עם האיש בגינת “עדן” ובאווירת אביבים. היתה זו שיחה על מופלאות הניגון שחיי אדם מרחפים בכנפיו. “אדם נולד עם ניגון בלב” – אמר – “והוא מאיר נתיבי חייו ואף לוקח הוא את הניגון עמו עדי רגעו האחרון”… 

יהודה ליאון אלגאזי נולד בעיירה איפורשטי, לא הרחק מבוקרשט, רומניה. בן למשפחה של למדנים ורבנים. יתכן שהוא נצר למשפחת אלגאזי (“המנצח”) שעיקר מוצאה מאיזמיר שבתורכיה. יהודה ליאון נתחנך בילדותו בבית־ספר ממשלתי, בו למדו גם עברית, תנ“ך וחזנות. באותה עיירה היו שני בתי כנסת: “אל קהל גראנדי” (בית הכנסת הגדול) ו”אל קהל ג'יקו" (בית הכנסת הקטן), והנער נמשך אחרי הנעימות והזמירות שהעלו החזנים. כבן חמש ושש והוא נכסף לכינור. נמצא כליזמר אחד שהבין לרוחו ועשה לו “כינור” מלוח־עץ פשוט, שמתח עליו מיתרים. גדל הנער והחל לומד בשקדנות תוים ובהכנסו לגמנסיה כבר היה למנצח על מקהלת בית־הספר ובשכר שקיבל מהוראת הצרפתית והמתימטיקה רכש לעצמו את הכינור הראשון.

מפקידה לפקידה שימש כסולן בבית הכנסת וכה הכיר את הנוסחים השונים של התפילות אצל הספרדים. יום אחד בא לעיירה מירושלים הרב אליעזר דנון (בנו של הרב מנחם דנון) ובן דודו של יהודה ליאון אלגאזי, ובעמדו על צערה של המשפחה למראה בנם שנתפס למוסיקה שאין בכוחה לפרנס בעליה, ביקש הרב אליעזר דנון “להציל” את הנער מ“דיבוק” זה ולקחו עמו לירושלים. כאן לפחות ילמד “רבנות” ולא “חזנות”. הנער נמצא במשך שנה בביתה של הרבנית והרב מנחם דנון, שדרו באחד הבתים במחנה יהודה. לא הרחק מבית אליעזר בן־יהודה מחיה הלשון העברית. היה הנער משכים עם הדוד להתפלל בבית הכנסת, מכאן פנה לישיבה ללמוד גמרא. לימים נתקבל לבית הספר “למל” בו הורה דוד ילין.

זוכר ליאון אלגאזי אותם מוצאי שבתות בהם היו מתכנסים נערים ונערות בבית משפחתו של זלמן בן־טובים והיו מבלים בקריאת סיפור עברי חדש, מעלים זמר עברי אגב טעימה מן העוגות המתוקות ולגימה מן היין. 

העלה יהודה ליאון אלגאזי מזכרונותיו על אמו, שהיתה מחוננת בקול נעים ובכושר שמיעה דקה. כשהחל ללמוד מוסיקה בפאריס, רשם אלגאזי כמה מן הנעימות של הרומנסות, שהאם נהגה לשיר: “אל דיו גראנדי קון סו גראסיה” (האל הגדול ועושה החסד), “בואנס נוצ’יס” (לילה טוב) ועוד. לימים, משבאה האם לפאריס והבן ניגן לה מן הנעימות שעיבד, העירה לו האם: “נעימות עריבות, אך מה אלו הן?” – “הלוא שיריך הן”, השיב הבן. ויחד ישבו ותיקנו את השירים עד שהחזירו להם את נשמתם, את נעימתם המקורית.

ועוד מקרה. ביקש פעם חבר בפאריס לערוך חגיגת נישואין לפי מנהגיהם של יהודי ספרד, שתהא השמחה רצופה ברומנסות ובכלי הזמר הנהוגים. ישב הבן עם אמו ולמד ארבע רומנסות לחתונה, אחת מהן ה“סקאלריקה ד'אורו”. השיר הועתק בכל דיוקו ולשביעות רצון האם. באו לחתונה והעלו את הרומנסות בליווי מקהלה ותזמורת וסולנים וכל קהל החוגגים מלווים ומשתפים עצמם בשיר והאם בכללם. משסיימו, שאלה האם: “לא שרו את ה’סקאלריקה ד’אורו?”… “הכיצד?” העיר הבן מתוך יאוש, “הרי הרומנסה הושרה בליווי התזמורת והמקהלה”… הבין האיש אותה שעה כי לרומנסה הספרדית חיים וחוקים משלה, קצב ונעימה, רקע ותוכן מיוחדים. הרומנסה – עולם בפני עצמו, עולמם של אבירים ואצילים, של שמחת חתן וכלה, שירה וכסופי גאולה. אין לערבב את הרומנסות ב“קאנטיקאס”, אותם שירים עממיים שנוצרו במשך הדורות, ביחוד בגיטאות יוון ותורכיה. 

אמרתי: הבה איפוא וננסה להגדיר מהותה של רומנסה. 

אמר: זהו שיר־זמר על נושא היסטורי, מעין בלאדה שהתפתחה בספרד החל מן המאה הארבע עשרה ועד המאה השש עשרה, וזו חדרה לנשמתם של היהודים הספרדים עד שהשפעתה ניכרת גם בשירי קודש כבשירי חול. יהודה ליאון אלגאזי אינו נוטה לדעות של מקוריות, קיימים תמיד יחסי גומלין בערכי הרוח בין העמים, המשפיעים אלה על אלה. אך לכל עם ייחוד משלו בנכסי הרוח והשיר, אלה הקרויים בשם “נכסים לאומיים”. 

כינס יהודה אלגאזי עשרות שירי קודש וחול, רומנסות ופיוטי תפילה ופרסמם בספר בצירוף תוים, כשמונים במספר. אך היה מיצר צער רב, שאסופה זו היא מעט מזעיר מן הים הגדול המצפה למצוי ולגאולה. בודדים עוסקים באיסוף שירה זו, בהם ראש האקדמיה במדריד, ראמון מננדס ספידאל, גוי שפרסם שני כרכים גדולים על מאספי הרומנסות, לריאה פלצין מספרד, שחיבר שלושה ספרים על הרומנסה היהודית־ספרדית, פול בנישו, הנמנה עם גדולי החוקרים של הרומנסה ואשר נסתייע בליאון אלגאזי בקביעת הלחן של כמה מהשירים, ומשה אטיאש בישראל. 

בצרפת היה גוי, וילרס שמו, אשר ליווה באורגן תפילות יהודיות בבית הכנסת הפורטוגזי. לימים קבץ בספר את המנגינות האלו ומתחת לשמו רשם בעברית: “אני לא יהודי”. אך כל אלה, מעט מן המעט הם. שלהבת הרומנסה עוד בוערת בשכבות רבות של יהדות זו, ביחוד אצל בני הדור הקודם. “אם אמנם אנו חדורים הכרה בחשיבותו של אוצר זה – הרי חשיבותו של שיר אחד שקול ככתב־יד קדמון שחוקרים ודורשים עליו תלי תלים של הלכות”. יתרה מזו – מוסיף אלגאזי – נעלה השירה מכל, שכן בה כלולה נשמת האדם, ממנה תקוה לעולם אנושי אחד. "הנסיון שהיה לי עם אמי שהצלתי ממנה ארבעה שירים בלבד – יכול לשמש לקח. 

וכבר אמר מי שאמר: אילו העמידו על כף מאזנים אחת את הדת ועל הכף האחרת את השירה, כף השירה מכרעת, כי בה כלולה גם הדת והאמונה". 

יהודה אלגאזי סיים את לימודיו בבית המדרש לרבנות בפאריס והוסמך ל“רב”, אך בעתותיו הפנויות הוסיף ללמוד ולשקוע בתורת המוסיקה. ניכר שאתה עומד לפני אדם בעל שרשים יהודיים, בעל נפש פיוטית, שכל משפט מתנגן בפיו בצליל נעים, איש בעל תרבות רחבה, אציל ועדין הנפש, נעים שיחה. משחזר לרומניה יסד עתון יומי (3–1920) בשפה הרומנית בשם “הלוחם”, אשר לחם בעד הרעיונות הדימוקרטיים ושמירת זכויותיהם של היהודים, עד שנסגר על־ידי השלטונות. הוא החליט איפוא לסיים את פרשת נדודיו ואת כל עולמו הקדיש למוסיקה. הוא קנה את תורת המוסיקה אצל גדולי המורים בווינה ובפאריס ובכללם אנדרה ג’דלג', יהודי אשר שמו המקורי היה כנראה גדליה. בין תלמידיו נמנו דיבוסי, ראוול, פלורנס שמיט, דאריוס מיו. יהודה ליאון אלגאזי חיבר שורה של חיבורים מוסיקליים למזמורי תהלים, ללהקות תיאטרון, ובכללם מוסיקה להצגת “הדיבוק” בצרפתית, ל“אידישי שפיגל”, ניצח והלחין את המחזה “הכותל המערבי”, המעלה את ארץ־ישראל העתיקה וישראל החדשה על חלוציה ושומריה,(1928) חיבר מנגינה ל“השומר” בישראל ולשירו של ביאליק “בין נהר פרת ונהר חידקל”, מוסיקה למחזהו של ראסין “עתליה” ועוד. 

צר היה לראות יוצר עברי החי כל ימיו בגולה. ישב אלגאזי במרחקים בפינה נידחת והוסיף לרקום פניני שירה. בעת פרידה הביע מאווייו, אמונה, שעוד יבוא יום ויתגשם החזון של יצירה עברית מקורית, מייחודה של ישראל. עם ועולם, אמר, משולים לכנור עליו מתוחים מיתרים ו“בנשוב הרוח” עליהם, הריהם מפיקים צלילים ונעימות. בישראל נקבצים שבטי עם ונדחי עולם, שבטים הם “המיתרים”, “הכינור” – כלל האומה. אם יבקע חלילה או יחסר מיתר אחד, יפגם הכינור כולו; באמונה, לא יידום מיתרה של היהדות הספרדית מכינור הפלאים, שירת ישראל. 

*

שניהם יחדיו    🔗

בתוככי בית ישראל עמד ביתו של ר' יודא אהרן ווייס. רוח זכה ורכה ריחפה בחדרים. דמויותיהם של ר' נפתלי הרץ ושל ר' שמואל סלנט האירו במזרח הכותל. עציץ ופרח וממעל כתובת: “שתיל שתלתי בירושלים, למען יגדל ויצמח”. ואולם יקר מכל נראה אותו ארון ובו ספרים הדורים, ערוכים זה ליד זה בחגיגיות, סדורים ומעוררים יראת רוממות. והאותיות? מאירות כאשכולות הגפן: ש“ס ראם ופוסקים, שו”ת ורמב"ם ושולחן ערוך…

הפליג ר' יודא וסיפר בדבקות פרשת יציאת מצרים שלו.

מה נחרדו יהודי העיירה סענדנמטר על נהר קישקיעלי, אשר במדינת זיבנבירגן, טרנסילבניה, בשמעם שהאב, ר' נפתלי הרץ, נדר נדר ליטול את בן זקוניו ולעלות ברגל לירושלים. אבלו בני הבית לבשורה זו, קרובים ורחוקים המרו בבכי, אולי יעתר האיש ויתיר נדרו. אמר להם ר' נפתלי הרץ: “עד שאתם קוראים לנהי ולבכי – אגיל ואשמח בישועות השם יתברך, שהרי אני עולה לארץ הקודש ואתם בארץ טמאה נמקים”.

נטל ר' נפתלי הרץ מקלו, תיק הטלית והתפילין ותרמיל המזון, לקח את בנו יודא בן העשר וילכו שניהם יחדיו אל ארץ המוריה.

ט“ו באב התרמ”ז (1887) היה. יום שהרבו לפנים שמחה בישראל.

והילכו והלכו האב ובנו. ששים כבני מלכים. השכימו בעיירה אחת והעריבו באחרת. פרשו ברכה ונטלו שלום, אכלו ימים, פעם אצל אחד ופעם אצל אחר. “ימים נוראים” וסוכות וחורף בא. האב ובנו בן העשר הולכים והולכים, ברגל הלכו. עומדים בנסיון:

רבו הנדודים ומכוחם עוד נתעצמה בלב אהבת ארץ־ישראל!

שרים ועולים ר' נפתלי הרץ ובנו יודא. חנו באשר חנו במחילות, בממגורות ובאשר מצאו. רפו הברכים והלב מתחזק באמונה. מי ידמה ומי ישווה לאב ובנו, יהודים העולים אל ארץ חמדת אבות; עולים ומתרוננים בניגונים חסידיים וקולם מבשר והולך מסוף העולם ועד סופו: –

“מי יעלה בהר ה'!”

הנה הגיעו לטרייסט, שמימי חופיו נושקים עפר ארץ־ישראל. עלו על ספינה ולאחר טלטולים וחבלי ים, ירדו ליפו. נטלו כרכרה ומהרו ועלו לירושלים, בה אמרו הלוויים שירה.

י“ז בתמוז תרמ”ח היה.

מעטה היתה ירושלים של מטה. יהודים פרנסו נפשם ממלאכות זעירות והודו לאל מרווחה רוחנית, מתפילה ולימוד התורה. ישוב יהודים שכולו חובשי בית מדרש, סמוכים לחסדם של “כוללים” וקופות של צדקה לר' מאיר בעל הנס. כבר הפציע שחרה של תקופה ופרצו חומות העיר, בנו בתים, קנו קרקעות לקיים מצוות “מפרי הארץ תאכלו”.

מעשה בר' מאיר שעהנבוים, שנתאווה לגאול חלקת שדה ליד בתי מחסה בעיר העתיקה והערבים התנגדו ואף העמידו משמרות ליד משרדי הטאבו, כדי לטרדו. מה עשה ר' מאיר? התחפש כמוסלמי ובעצם יום הכפורים בא למשרד רישום הקרקעות וגאל את האדמה. ימים רבים עוד נתקנאו יקירי ירושלים בר' מאיר ושחו על מצווה גדולה זו, שנתגלגלה לידיו ביום הקדוש והנורא.

אמר ר' יודא לפרנס עצמו מיגיע כפיו, ועבד כפועל דפוס אצל האחים סלומון בנחלת שבעה. בלילה עסק בתורה. לימים יצא כשד“ר להונגריה. עשרה חודשים עשה בה ובטרם תדביקהו טומאת חוץ־לארץ מיהר וחזר לירושלים. הקים “כולל זיבנברגן”, הוא “אהבת־ציון”, ובה י”ז דירות. ר' יודא נמנה עם מייסדי “אחוה” והיה בה חלוץ המשתכנים, וכדי לקיים מצוות “ואהבת לרעך כמוך”, סעד תמימים וישרי דרך ועורר נדיבים להקים בית־תבשיל נתן שטראוס ובית היתומות ויינגרטן, סייע בידי הרב יצחק וינוגרד לגאול חצרות מידי מוסלמים, להקים בהן ישיבת “תורת חיים”, ליד שער־שכם.

לא הספיקו לר' יודא פ"ז שנותיו כדי להגיד שבחי ירושלים. מזכרונותיו הביא בספר “בשעריך ירושלים”. לא אחת היה הנשיא יצחק בן־צבי מעוררו להעלות בכתובים קורות חייו וחיי ירושלים מן הימים ההם. וכה היה הנשיא המנוח פותח: “יואיל ר' יודא ויספר עוד ועוד על ירושלים שלנו”…

חיבה יתירה היתה נודעת לר' יודא מן הפועלים: “מעצמי מתחילה ההסתדרות”, נהג לומר, מאותו יום בו הצטרף אל עמלי הדפוס בשביתתם כמחאה נגד “כתב שחרור”. בעלי הדפוס התנכלו ואסרו על פועליהם לעבור מדפוס אחד לאחר בלי היתר החתום בידי המעביד – “כתב־שחרור”. נסערו הרוחות, הפועלים התאספו בחשאי, כבמחתרת, בחצר בעיר העתיקה. בחרו בוועד, הקימו קופה לעזרה הדדית להיות ערבים זה בזה ו“במקרה שיפרוץ סכסוך באחד מבתי הדפוס, או שיפוטר אחד העובדים מאיזו סיבה שהיא, צריכים כל החברים לשבות מיד מעבודה”. בצהרי יום ששי, י“ג בתמוז תרס”ב, נתגלע סכסוך בדפוס. השביתה פרצה במפתיע ואחזה גם בדפוס צוקרמן, לעווי, בדפוס לונץ… בתהלוכה יצאו דרך רחוב היהודים כדי להפגין את הדרישות בפני בני ירושלים (ר' “בשעריך ירושלים”). השביתה הופרה, אך חיזקה לבבות, האירה את הדרך לבאות של הפועל העברי. 

*

קם ר' יודא ופנה אל ארון הספרים והביא ספר ראשון שהופיע בדפוסו “מוריה” לפני ששים שנה: “מסכת אבות” עם באור “רוח־חיים” להרב חיים מלאזין, עם “מצפה יהושע” ו“מעייני יהושע”. בשער – הקדשה מאת הרב יהושע העשיל הלוי:

“אשריהם לצדיקים. לא דיים שזוכים בחייהם ללמד ולהורות, אלא שמזכים הם אחרים בספריהם עד סוף כל הדורות, וגם בעלותם ברקיע השמים יהיו על הארץ למאורות”. 

סיפורה של חצר בירושלים    🔗

בכניסה לשער שכם ירושלים, בקרן נתיב המכאובים, עומדים שני בניינים הנראים כעין טירה חריבה וחבויה. לפנים דרו בה כמה מניינים של יהודים וקול תורה וניגוני חסידים לא פסקו ממנה יומם וליל, וגם סיפרו שיבחו של אדם מישראל – נשיאם, שעלה לארץ מוויטבסק. מעוצם אהבתו לעיר העתיקה גאל האיש פינה יקרה זו במסירות נפש ובהון רב וזו נקראת על שמו: חצר משה ויטנברג.

 

נניח רגע לאיש ולחצרו ונפנה אל נין ונכד המהלך וחי עמנו היום.

תכופות יפקוד אריה לייב את העיר העתיקה. יפסע לאיטו לצידם של רחוב וסימטה ועיניו כהות וקומתו גבוהה, כמי שנושא עמו תפארת של ימים רחוקים. פניו של אריה לייב מסבירות ומעלות חיוך סלחני אף־על־פי ש“הרבה אפשר היה לעשות מאז מלחמת ששת הימים ועדיין מעכבים ומתמהמהים”. זה דרכו: תחילה יקיף את רחבת מגדל דוד ו“הקישלה”, יפנה אל רחוב הארמנים דווקא, שסימטה זו יפה למעטים ולהוזים ואין איש דוחק רעהו ואין דוקרים מבטי זרים. רגע יתעכב לפני שער־ציון, יחזור ויקרא בקורת רוח ובפעם השבעים ושבע את הכתוב על לוח הזכרון שקבעו פורצי העיר העתיקה וכובשיה:

שערי החומה נפרצו,

עמדות האויב נתצו

והעיר פונתה ממוקשים

על־ידי גדודי חיל ההנדסה. 

פיקוד המרכז, סיון תשכ"ז, יוני 1967.

מכאן יסור אריה לייב ויציץ אל הישיבה הסמוכה “תפארת ירושלים”, שקמה על תילה וכבר עולים ממנה ציוצי תורה מפי ממשיכי מסורת ארוכה, שהחזיקו בה תלמידי חכמים מבני העדה הספרדית. עם הרגשת הרווחה מהלמות הבנייה הפועמת ומשכיות העבר הנחשפים – מתלווית גם אנחת דאגה: “היכן אותה אש קודש שלהטה בלבבות ממחרת מלחמת ששת הימים? דומה היה אז שביום אחד תתנער העיר מתלי עפרה, אבלה ואפרה”. לנגד עיניו עמדה אותה קבוצת חרדים וחסידים, שנשאה סלי עוגות, פירות ויין של מצווה והוא הצטרף לחבורה, שבאה אל הרב ברנדויין, הראשון שחנך ביתו מחדש בין החומות. הנה קמה גם ישיבת בני עקיבא. בכוח נעורים מחזירים תפארתם של ארבעה בתי הכנסת העתיקים: רבן יוחנן בן זכאי, אליהו הנביא, האמצעי ואיסטמבולי; “אלא שכל הנעשה אין בו משום אחיזה של ממש…” בית הכנסת של חסידי קרלין שומם, ובאזניו עדיין מתרונן ניגון העולה משנות הזוהר של הילדות בסעודת “מלווה מלכה”, ניגון שהסתלסל מן הערגה וריחף באפלולית המתוקה שהיתה עדיין מבושמת משלוות השבת ויחד עם כן האפירה עננת עצבות, מבשרת ימי החול.

מכאן עבר אריה לייב אל “החוש”, מובלעת חשוכה שלפנים אף לאור היום הטילה אימה על מי שנקלע בה. רבים מצאו בה מחסה מפני רדיפות מעם רשות הרישעה ונגישותיה. בחצר זו היה בית כנסת, ואריה לייב בילה בו תדיר, ותכופות יחידי, בלימוד דף גמרא. חצר זו היתה מקומם של עולי גרמניה הראשונים, אלו “האשכנזים האמיתיים”. למחרת השחרור פגש בחבורה של חיילי צה"ל ובראשם סמל אשר החזיק בידו מפה ושאל: “היכן כאן בתי הכנסת של החוש?” אריה לייב הראה את הדרך ואף נלווה אליהם עד למבוא שהיה חסום בלוחות עץ. הדפו החיילים הצעירים ברגליהם את המחסום, פרצוהו וחשפו את החצר. לפנים, היתה חצר זו שוקקת מיהודים בעיסוקם ובתלמודם, שמחתם ויגונם. זוכר אריה לייב חתונה גדולה שנערכה באחד הבתים בחצר עזובה והרוסה זו. ילד היה ועדיין מנצנץ לעיניו אורו המסנוור של “הבליצלאמפ” בחתונה זו. מנורה מיוחסת שדלקה בלילי שבת ובמועדים לשמחה בבית הכנסת ואצל בעלי בתים אמידים; שהרי בימים ההם עדיין לא היו פנסי לוקס, או שהיה מאור יקר מציאות.

הקרואים שמילאו את החדרים רקדו ושרו לקול התוף, לפי שכלי זמר אחרים היו אסורים בהנאה מצער החורבן. אף־על־פי־כן אל יקל באזנינו קול התוף שחסידים ויראים ידעו להפיק ממנו שבעים מיני הלמות. מכוחו להטו לבבות אברכים ותלמידי חכמים בניגון ובריקוד, אף קפצו על השולחנות כדרך שרוקדים הקוזאקים; פתחו פח חמוצים ושתו יין לרוב כדי לשמח חתן וכלה. כה נתנו ביטוי לכיסופי גאולה שעלו ממעמקים, ואגב הסיחו את הדעת מן האימה החשוכה שרבצה בחוץ, מעבר לסורגי הברזל, עד שנסו צללי הלילה והפציע אור השחר… בסמוך היה גר “רופא העינים”, פרופיסור מוטקה אופטיקר, אשר ספק אם סיים בית־ספר עממי. וראה, הכל בטחו בו והפקידו בידיו מאור עיניהם. הוא הזליף טיפות ורפא למי שרפא. הפלא ופלא, תור תמיד עמד לפני דלת מרפאתו… במרחק מה נראים הריסות “ביקור חולים”, שבו התהלך כבעל בעמיו הרופא הכללי אברהם אפטיקר ומשך עמו חשיבות של איש המעלה… ומבית חולים זה אל “משגב לדך”, ראשון לבתי החולים בעיר שעמד מן העבר השני, ימים שניהלו ר' חיים מיכל מיכלין, ובו עמדה ספריה מפוארת של הרב חזקיה מדיני, בעל “שדי חמד”. עד היום אין יודעים מה עוללו לספריה זו הירדנים… ר' אריה לייב ישהה בחצר חורבת רבי יהודה החסיד, בה היו כמה מבתי כנסיות ובתי מדרשות ובית־דין רבני ויחד היוו מעין מרכז רוחני, מרכז פוליטי ומקור ממנו שאבו חדשות בהעדר עתונים. רגע יציץ אריה לייב אל עבר בו עמד חדרו הצנוע של הרב שמואל סלאנט, רבם של האשכנזים, שפיקח גדול היה והכל ביקשו עצתו; והוא עוד ימשיך להלוך עד שעומד לפני הכותל המערבי, קן התפילות של בית ישראל.

יש ויסור ר' אריה לייב לחצר אבותיו בוויא דולורוזה, הוא נתיב המכאובים המקודש מאד לנוצרים. מבעד לחלונות ופתחי הדלתות יציצו אליו מבטים של ערבים, תמהים כשואלים: “מה יבקש כאן יהודי זה?” 

*

הוויטנברגים היו הרוטשילדים של ויטבסק.

יום אחד, לפני כמאה וחמשים שנה, קם ראש המשפחה ר' ראובן ויטנברג, זימן את אשתו ואת ארבעת בניו ואת מקורביו, והניח על השולחן חמשה צרורות מלאים רובלי זהב שווים במשקלם, נתן צרור לכל בן וצרור אחד הותיר לעצמו. כך אמר להם:

– בן ששים שנה אני היום. כתוב בתורה ששת ימים תעבוד וביום השביעי שבת תהיה לכם. עבדתי ב“ששת הימים” עבודה קשה. הגיע יום המנוחה. ואין שבת אלא בארץ ישראל.

נדהמו האשה והבנים מדברי אביהם וניסו להניאו מן ההרפתקאה הדמיונית שעלתה בליבו, להפליג במים אדירים לארץ־ישראל! עקשן היה ר' ראובן ולא שעה להפצרותיהם, ואף לא לתחינתה של אשתו, עד שפנה אליה ובנימה של גערה: “רוצה את הוסיפי לשבת בגולה עם הבנים ואני אעלה בגפי לארץ־ישראל”. ראתה האשה כי נחרצה ההחלטה מעם בעלה, נתרצתה ונילוותה אליו.

שנה תמימה עברה על ר' ראובן ואשתו בטלטולי הדרך, שהיו רצופים בסכנות נפשות ויגיעות רבות. עדיין לא היתה רכבת ואף לא ספינת קיטור. לבסוף זכו וכף רגלם דרכה על אדמת ירושלים.

הישוב האשכנזי כמעט ולא היה, שפת בני המקום היתה זרה, תכפו עליהם רגשי בדידות וגעגועים לבנים; עוד התאכזרה עליהם מצוקת המים, לקו במחלות ורופא אין. נתנה האשה ראש לחזור אל בניה, אלא שהיציאה מן הארץ, הירידה ממנה, בגדר חטא הוא. אסורה היתה על יהודי בימים ההם לרדת מירושלים ומן הארץ, אלא בהיתר המרא דאתרא, ורב אשכנזי עוד לא היה. פנתה איפוא מרת ויטנברג אל הרב הספרדי, אשר נענה לבקשה, חקר ודרש עד שמצא טעם להיתר: “צער גידול בנים”. את ההיתר כתב הרב כנהוג על קלף ובאותיות מאירות, כדת וכדין.

שוב נטלה מרת ויטנברג מקל נדודים ועברו עליה תלאות וטלטולי דרך. שנה שלימה.

שמעה קהילת ויטבסק שמרת ויטנברג חזרה, יצאו הכל להקביל פניה אל מחוץ לעיר. ביחוד רבתה הסקרנות והצפיה לחזות בפלא הגדול של בת ישראל אשר זכתה לראות עין בעין את ירושלים עיר הקודש. לפני הכניסה לבית עמדו מבני הקהילה בשתי שורות, ובהם קרובים וידידים, נערכו שורה מזה ושורה מזה והכרכרה מושכת לאיטה ובת ירושלים מניעה בראשה לשלום כבת מלכים. לפתע קלטה אזנה דברי שתי נשים שנתלחשו זו עם זו: “ראו יהודיה טיפשה, ראו, זו באה מירושלים כדי למות בוויטבסק!”

תוכחה זו הגיעה לאזני מרת ויטנברג וציערתה צער רב. היא ירדה מעל העגלה ופסעה לעבר שער הכניסה לבית, אשר לבש חג, והשולחנות משופעים ממיטב המאכלות עם עוגות ומעדנים וביין לרוב. הנה פסעה מרת ויטנברג עוד פסיעה אחת, כמעט ולא עברה את הסף, צנחה ומתה מהתקף לב, והקרואים סביב־סביב נדהמים ונבוכים.

מי יתנה יגונם של הוויטנברגים. גורל האם, שלא זכתה למות בירושלים. מעוצם המהלומה החליטו הבנים לקיים בגופם מצוות יישובה של ארץ־ישראל ולעלות אליה, אלא שברבות הימים נדחתה ונדחתה הגשמת חלומם, אם מחמת העסקים הרבים והמצליחים ואם משום שאר טרדות המשפחה. רכושם גדל ורב, רחובות שלמים היו בחזקתם, כבודה אשר נפלה לבסוף בידי הבולשביקים עם ראשית מהפכתם. 

*

תמימי דרך היו בני ויטנברג. תורת השם שמרו. איש לפי דרכו. איש לפי נדרו.

אחד למשל מנע עינו מראות כנסיה נוצרית. אפילו נזדמן למוסקבה בה מצויות ארבעים כנסיות על ארבעים כנסיות, הוא ידע לעקפן ובלבד שלא ייטרד לבו ממראיהן. כיצד? התקין מפה על דרכיה ושביליה של העיר, ולפיהן כיוון רגליו, אם בדרך של קפנדריה ואם סחור־סחור, עד שהגיע “נקי” למחוז חפצו.

האח השני שקד על סנדקאות. בטרדות עסקיו ובדאגותיו המרובות היה נותן לבו לכל בית יהודי שבו נולד יהודי במזל טוב! עד מהרה היה פונה האיש אל משפחת היולדת ומבקש להתכבד בסנדקאות, עתים אף תמורת מזומנים. ובהגיע יום הברית, היה אח זה מניח מכל עסקיו, רץ כצבי לקיים נפש אחת מישראל: עולם מלא נברא!

האח השלישי התמיד בלימוד התורה. טיבו יצא ברבים. בקי גדול היה בש"ס ובפוסקים, ראשונים ואחרונים. שמו היה רבי וולבל־זאב ויטנברג, הוא גם היה מחונן במעלות יתירות, כאיש חכם וכבעל חוש הומור.

מצוותו של האח הרביעי היתה לקיים נכחות תמיד בקריאת התורה בציבור. שבת ומועדים, ימי שני וימי חמישי – מעולם לא נעדר בעת קריאת התורה. בנעוריו אף נתפס ללימוד דקדוק עברי. ממעות הכיס שקיבל מאמא שכר לעצמו מורה משכיל ולמד מפיו בהסתר תורת הדקדוק, שנחשב בימים ההם כלימוד העלול להוציא חלילה אדם מישראל למינות. זה היה ר' משה ויטנברג, שהיה אף בעל קורא מובהק ואת טעמי המקרא הפיק בנעימתם ובדקדוקם לשמחת הכל, הנאה לו והנאה לקהל המתפללים.

יום ששי אחד נתעכב ר' משה ויטנברג בדרכו ונבצר ממנו לחזור לביתו לפני השבת. הוא הסב לכפר סמוך וסר לאכסניה יהודית. ואולם משגילה ר' משה את רצונו לבוא לבית הכנסת ולהתפלל במניין, אמר לו בעל האכסניה כי לתפילה במניין זוכים רק בימים נוראים, לאחר שמצטרפים למניין אחד מכפר זה ושניים מכפר אחר. לא אמר ר' משה נואש. הזמין על חשבונו שליחים, איש ועגלתו, שיצאו דחופים לכפרים והוציאו קול: שהנה יהודי מתאכסן בכפר פלוני ומתאווה להתפלל במניין בשבת. הוא מזמין על חשבונו כל יהודי לבלות עמו את השבת ויערוך לכבודם שלוש סעודות וביד רחבה. שמעו ובאו יהודים מפה ומפה. התפללו קבלת שבת ולמחרת באו לשחרית. ואולם בשעת קריאת התורה הבחין ר' משה, שעבר לפני התיבה, כי המתפללים מתחמקים אחד אחד מתפילתם ויוצאים החוצה. יצא ר' משה אליהם ושאלם בתמיהה לפשר המעשה. אמרו לו, הואיל ו“שבת תוכחה” היא זו, מנהג בידם לפרוש מבית הכנסת מיראת הקללות הניתכות על שונאיהם של ישראל, יבולם עלול חלילה ללקות, ואף בקרם, פרות וסוסים נדונים לכליה. גער בהם ר' משה על אמונת שוא זו שהיא מנחלת גויים ועמי ארצות, שהרי כתוב מפורש “משפטי ה' אמת צדקו יחדיו” ו“תורת ה' תמימה משיבת נפש” וכיוצא באלה, כדי לסתור דעתם ולהפיג פחדם. ואולם הכפריים היהודים עמדו על דעתם ואף גלגלו לפני הגביר סיפורים ומעשיות שאירעו לעיניהם מחמת התוכחה. ראה ר' משה שלא יוכל להם והוא עלול לקפח עצמו הפעם מקריאת התורה בציבור, נענה למלא חסרון יבולם ובהתאם לאומדן שייעשה כבר עם צאת השבת. נענו. ולא זו בלבד אלא שר' משה כיבד עצמו בעלייה בה נאמרת התוכחה, והוא קראה בקול ובכל לשון של הטעמה, בדבקות, לתמהונם ולהשתאותם של מניין המתפללים. 

במוצאי שבת ישבו הכל יחדיו ורשמו ערך היבול של כל יחיד ור' משה קיים דברו במלואו, תוכחה שעלתה לו בחסרון כיס רב.

יהודי באמונתו יחיה.

כבר באותה שנה בא אליו סרסור יערות והציע לפניו לקנות יערותיו של פריץ שמצבו דחק עליו. תחילה דחה ר' משה את ההצעה באמרו למתווך היהודי: תמיהני עליך. כלום אינך יודע שמוסכם בין שתי המשפחות בוויטבסק, שאין אחת נוגעת בעסקי חברתה? הוויטנברגים “מברזל הם”, כלומר סוחרים בברזל ואילו הגינצבורגים “עשויים עץ”, כלומר בידיהם עסקי יערות. לא קיבל ר' משה את ההצעה אלא עד שבא אליו הפריץ בכבודו ובעצמו. מעסקי יער זה הרוויח ר' משה כמה וכמה מונים מן ההפסד הגדול שהסבה לו “פרשת התוכחה”. פעמים הרבה היה מספר על הצלחה זו ומייחסה למצווה בה דבק, קריאת התורה בציבור…

*

עלה ר' משה לארץ (תרמ"ב) אם משום אהבת ירושלים ואם מכוח נדרו. הוא עלה לא כדרך היהודים בימים ההם שנתאוו באחרית ימיהם להשכיב עצמותיהם באדמת הקודש, אלא כדי לחיות בה עלה, לבנותה, להתפרנס מיגיע כפיו.

כבר מצעדיו הראשונים ביקש לגאול חצר בעיר העתיקה. ואולם כל החצרות היו בבעלותם של מוסלמים ונוצרים או ברשותם של בעלי חזקה מבין היהודים הספרדים.

יום אחד גילו לר' משה שערבי נוצרי נכון למכור בית מלונו שהיווה מעין חצר ומן המשובחות והמתוקנות שבעיר העתיקה היתה. הבית עומד בסמוך לאושפיז האוסטרי בווייה דולורוזה, הוא נתיב המכאובים. עד שפנה ר' משה כה וכה הקדימתו האפטריארכט הלטינית ונשמטה מידיו הזדמנות לרכוש נחלה נכספת זו, לה נתאווה כל כך. אף־על־פי־כן שאל ר' משה וחקר עד שנוכח שלא פסה תקווה מרכישת החצר. נודע לו כי באפטריארכט עובד מזכיר־מתורגמן שמעלה יתירה נודעת לו, והיא שאינו שונא זהב… אמר ר' משה לעצמו, “מזכיר כזה הוא טוב בשבילי…” קרוביו מיודעיו הניעו ראש על תמימותו זו של יהודי המבקש לגבור יחידי על ממלכת הוותיקן האדירה, והשיב להם: “אחת אמרתי, אקנה את החצר אפילו תעלה כל הון”. אמר ועשה. חקר ושאל, כיצד למצוא מסילות אל לב המזכיר ואפילו לשון משותפת אין לו אתו. אמרו לו, שהנה אפיקורס אחד נמצא בירושלים והוא מבין לשון פרנציזיש ובן יודקה שמו (כך כינו הדתיים דרך זלזול את אליעזר בן־יהודה), אפשר ויהיה הוא לפה. ואמנם נענה אליעזר בן־יהודה לנהל את המשא והמתן. למחרת קנה ר' משה שני חמורים. אחד לעצמו והאחר שלח לבן־יהודה שגר במחנה יהודה, כדי שיוכל לבוא תכופות אל משרדו של מזכיר האפטריארכט בעיר העתיקה, או במעון הקיץ של האפטריארך במנזר סן־סימון בקטמון, שהיתה בימים ההם מרוחקת כאילו היא מעבר להרי ירושלים. לא אחת היו השניים, ר' משה מכאן וידידו בן־יודקה מכאן נראים ברחובה של עיר, רוכבים איש על חמורו ומשיחים זה עם זה, אחד דובר אידית ואחד משיב לו בעברית.

חודשים רבים התנהל המשא והמתן עד שעברה הנחלה לרשותו של ר' משה ויטנברג (תרמ"ד) ולאחר מתן נכבד שזיכה בו את המזכיר.

פנה ר' משה אל רעהו ושאלו: “מה יקר?” כלומר מה גמול אתן לאדוני בעד כל הטירחה.

השיב לו בן־יהודה: “דיי במצווה שזכיתי, שהחצר היפה ביותר בכל חצרות העיר העתיקה הוצאה מידי זרים ועברה לנחלת יהודי. זה שכרי”.

שמח ר' משה על גדולתה של הנשמה היהודית המאירה בכל עת ובכל זמן. אפילו אפיקורס, שרבנים ואדירי תורה יצאו נגדו בחרמות ובנידויים, יהודי שביהודים הוא. חזר והפציר: –

“אף־על־פי־כן מר, מה יבקש… שהרי ידוע חולי הוא וצרכיו מרובים”.

שוב דחהו האיש עד שלבסוף נענה וכך התנה עמו:

“אם כה אתה מפציר בי, הריני נאות. ושתיים הן בקשותי: האחת, שיואיל ר' משה לחתום על עתוני ואחת מתן הלוואה שאינה נותנת פירות”…

עצם ר' משה עיניו כעוצר סערת נשימתו. הלוואה בלי ריבית – נו מהיכא תיתי… אבל לחתום על עתונו של בן־יודקה ולהביאו לביתו של ירא שמים… סוף העולם! אף־על־פי־כן הסכים ר' משה, אלא שאת “הצבי”, אשר רץ לביתו, מיהר לכלאו בקופת הברזל שעמדה בחדר כדי שלא “ייכשל” בו, חלילה, אדם מישראל. 

*

נהירים היו לר' משה שבילי המסחר ובקי גדול היה בסבכי העסקים. את מעשיו כלכל בחכמה ובתבונה. פתח בביתו מעין בנק, חתם על עתוני הבורסה שהופיעו במדינות העולם, בייחוד עתונים שבאו מפטרבורג וכה עקב מקרוב אחרי שערי המטבע וחילופיהם. עזרו על ידו כמה מזכירים ובהם ר' יצחק שריון, שהיה לימים סוחר ירושלמי נודע והראשון שפתח בירושלים חנות לכלי־בית וסחר בכלי חרסינה. הוא הביא בכתובים ספר זכרונות על ירושלים; כמו כן עבדה אצלו מרת רוחמה רם, נכדת אחותו שעלתה מרוסיה וזכתה להשכלה רחבה. היא שניהלה את חליפת המכתבים ואת ספר חשבונותיו (מרת רוחמה רם, אמם של פרופ' דב אשבל, חוקר אקלים ארצנו הנודע, ושל עמינדב אשבל, מנהל “הכשרת הישוב”, וד"ר רבקה אשבל); עם מכיריו נמנה גם הסוחר מ. חגיז ואחרים.

לימים רכש ר' משה ויטנברג חצר נוספת במוצררה, שכונה שהיתה לעמדה אחרונה של ה“הגנה” במלחמת העצמאות ומובילה לשער שכם. חצר זו עמדה בחורבנה ולאחר מלחמת ששת הימים נהרסה החצר על־ידי העיריה שהרחיבה את הרחוב. ר' משה גם רכש אדמות רבות בירושלים ובכללן אלו שעליהן נבנתה שכונת הבוכרים, הגה בהקמת שכונים עממיים ומכירת דירות במחירים נוחים, וידועה מערכת הבתים העומדת ליד מאה שערים כ“בתי ויטנברג”. הוא חצב בשכונה זו גם בור גדול למקווה הגשמים וממנו שאבו מים לא רק דיירי הבתים אלא גם תושבים שבאו משכונות אחרות. בייחוד היה הבור לברכה בשנות בצורת ובימי המצור שעברו על ירושלים בערב מלחמת העצמאות. אומרים שאף האדמות עליהן עומד היום המלון הגדול בהר הזיתים עם הקשתות בחזית והמשקיף על ירושלים של זהב, אדמת ר' משה ויטנברג היא, שהחכיר לערבי וגידל בה חטים. החכירה נתקיימה בתנאי שהערבי לא יחרוש בשור וחמור ולא יזרע כלאיים. בחיטים אלה אפה ר' משה מצה שמורה לפסח, וראשית אפייתה נעשתה ברוב שמחה, בתפילה ובהודייה ובמעמדו של הרב שמואל סלאנט. ר' משה ביקש לרכוש גם את קברי הנביאים חגי, זכריה ומלאכי בהר הזיתים, ומשהביא את כתב הרכישה לאישור הקונסול הרוסי (ר' משה היה נתין רוסי) הערים עליו הקונסול וניסה לרכוש מצבות אלו לעמו. ימים רבים לא יכול ר' משה להתנחם על שנשמט נכס זה מידיו.

כאדם שעמל כל ימיו – חיבה גדולה היתה נודעת לו גם לפועלים וקרבם אליו. ר' משה תרם למוסדות צדקה ובייחוד היה “משוגע” לקיום מצוות הכנסת כלה. יום ה' בשבוע בשעות אחר הצהריים נועד לגמילות חסדים. ישב האיש מאחורי שולחנו ולפניו עמדו שתי קערות. האחת מלאה דינרים, נפוליאונים של זהב וקערה אחת מלאה אבנים קטנות כמו אבני חצץ. בא פלוני, הפקיד משכונו וקיבל הלוואה בלא ריבית. נוטל נפוליאון זהב מקערה אחת וביד השנית נתבקש ליטול אבן אחת מן הקערה הסמוכה. ימים רבים לא עמדו הלווים על טעמה של קערת האבנים, עד ששאלו פעם לר' משה לסודה של קערה זו. אמר להם ר' משה: “מן הנסיון למדתי. בא אדם ומקבל הלוואה והריהו מעתיר עלי דברי ברכה, כגון שרבון העולם יאריך ימי ושנותי בנעימים, שירבו נכסי ויתמלאו משאלות לבי לטובה וכיוצא באלו. ואולם לאחר זמן, כאשר מגיעה שעתו של הלווה לפרוע חובו, מוכן לסקלני באבנים. מוטב איפוא שיטיל עלי אבן קטנה, מאבני הקערה הזאת…”

*

לילה לילה עם האשמורת השלישית היה ר' משה נעור ללמוד תורה. יורד מדירתו בדיוטה השניה יחד עם מזכירו ר' יצחק שריון, פותחים את בית הכנסת ולומדים יחדיו דף גמרא, מעיינים בספר “הזוהר” ומרחפים בעולמות של מלאכי עליון. עם שחר חזר לביתו וסעד פתו. כבר רדפו אחריו עינים רעבות שביקשו עזרה והוא מתפנה ומחלק להם מעותיו, אם כי לא היה האיש מן הפזרנים. אדרבה, היו שסברו שידו קמוצה היתה מעט. הוא היה אומר: “אילו מילאתי רצון כל איש ואיש ולפי צרכיו מכבר הייתי מכלה את ממוני, אפילו ביום אחד…”

כעשרים דירות היו בחצרו, בנות שניים ושלושה חדרים כל אחת. החצר נועדה לחסידי חב“ד בלבד, מספר ר' אריה לייב, שהיוו מעין מתכונת זעירה, מעין בבואה של יהודי רוסיה ממחוזות שונים, בייחוד מיוצאי ויטבסק, יהודים “שאגאליים” עם מצחיות חדות בכובעיהם. בבית הכנסת עמדה ספריה גדולה ובה כתבי יד חשובים ולא פסקו בו לומדי תורה, ובהם שנודעו כמופלגים בתורה וביראת שמים. ר' משה היה נשיא חסידי חב”ד בירושלים, היה דורש לפניהם ואף נהג להזמין מפקידה לפקידה “משפיעים” מערי רוסיה הרחוקות, שהביאו חדושיו האחרונים של הרבי.

זוהרה של החצר הועם לאחר פרעות תר"ף בירושלים. הערבים הציתו אותה, בניינים ורכוש יקר וכן גם הספריה, ובכללה תעודות וכתבי יד יקרים היו למאכולת אש. הממשלה המנדטורית אמנם פיצתה את הדיירים ואת האפוטרופסים לעזבון ויטנברג. בכסף הפיצויים שוקמה החצר מהריסותיה, שיפצו את הדירות ואף התאימו אותן לצרכי הזמן. הדירות הושכרו ליהודים מעולי הונגריה ובהם גם מאלה שנמלטו מחמת משטרו של הורטי. דירות אחרות הושכרו לערבים. עד היום הזה, מתחלקים פירות העזבון בהתאם לכתב הירושה, אותו ערך וחתם ר' משה ויטנברג. אומרים, לא מעצמו נתעורר ר' משה להפקיד את העזבון בידי אפוטרופסים ולעשותו הקדש. בערוב ימיו כתב ר' יצחק שריון מכתב חשאי לר' וולבל־זאב, אחיו, לבוא לירושלים ולהסדיר את רכושו של ר' משה, שהיה נשוי לאשה צעירה והיה חשוך בנים. תחילה סרב ר' וולבל־זאב ולבסוף עלה לירושלים והעמיד פנים כאילו אין כוונתו אלא לפקוד את עיר הקודש ולהיפגש עם אחיו. ר' וולבל־זאב אף דרש דרשה גדולה. כמו בדרך אגב שוחחו איש עם אחיו על גורל הרכוש, ולאחר שנועצו יחדיו הוסכם שר' משה יחלק את נכסיו לצרכי צדקה ובהתאם למפורט בצוואה, את החצר קבע להקדש שלא תימכר לעולם ומן הפירות נהנים הקרובים עד היום. 

בחול המועד פסח נפטר ר' משה ויטנברג. 

וכבר חלפו מאז יותר משמונים שנה. 

ירושלים של “חורבה”    🔗

ירושלים הרים סביב לה. עומדת היא על סלע ובנוייה אבן.

ואולם ייחודה באדם המהלך בה: איש ירושלים.

עמדו הימים בסימן בין המצרים. נזכר ר' אריה לייב כיצד התכנסו לפנים הפרושים למנחה גדולה בבית המדרש הישן “מנחם ציון” (תקצ"ז). מעליו נחקק באבן: “בס”ד (בסייעתא דשמיא) בית המדרש זה השער לה' צדיקים יבואו בו נונת“ל (נעשה ונגמר תודה לאל) בח' כסלו שנת תק”צ זמן לפ“ק”. נהגו אבלות בימי “בין המצרים” בין י"ז בתמוז לט' באב. בבית מדרש זה לא פסק לימוד התורה יומם ולילה, אפילו בימות החורף היו תלמידים נתלים על סורגי החלונות או על הגג המקומר כדי להאזין לחידושי תורה. למדנים מופלגים הסתופפו בבית המדרש. דורות שונים של תלמידי חכמים ישבו זה ליד זה ובהם נתגלו, בקרב הימים, אסטרונומים, פיסיקאים, מתימטיקאים, גיאוגרפים, אפילו שענים שהעמידו את דיוקם של שעונים על חוט השערה, או תקנו כלי בית שונים ובהם מכונות לטחינת קפה, זה היה עיקר עיסוקן של נשים. 

בבית המדרש עמדה ה“יודקה ווקה” (השם המפורש) שהאיר באור החמה.

בית הכנסת הגדול “בית יעקב”, שנקרא “החורבה”, נבנה בתרכ"ד. בימיו עמד בית כנסת קטן למתפללים פשוטי עם, בעלי מלאכה ופועלים שמיהרו לעבודתם. מחזורי המניינים לתפילה נמשכו בשרשרת. בסמוך עמד תלמוד תורה עם חדרים הרבה. בכל חדר עמד שולחן גדול מוקף ספסלים גדושי גמרות. הרבי ישב במרכז ותלמידיו סביבו. 

לפני הכניסה לבית הכנסת הגדול היה עמוד יפה שהמסורת העידה עליו שהובא משרידי בית המקדש. על עמוד זה ישבו ומסביבו קהל יראים, שוחחו על כל שטרד בלב, יחיד וחברה. בייחוד גלגלו בפוליטיקה. על עמוד זה הטילו את ה“עבריינים” והלקו אותם ארבעים חסר אחת. לאחר פטירת ר' שמואל סלאנט הועבר העמוד מכאן והיה למצבה על קברו בהר הזיתים. עמל רב עמלו סבלי ירושלים עד שטולטלה אבן גדולה זו והעלוה למרומי ההר. במרחק מה מן העמוד עמד כיור גדול ועלו אליו במדרגות כדי ליטול הידים. 

הקדמנו בזה את המאוחר ודחינו את המוקדם ועדיין לא סיפרנו דבר על “חורבת רבי יהודה החסיד”… 

*

ר' טוביה, בנו של רי“מ סלומון, הניח לנו פנינת זכרון, ספרון זעיר על ירושלים ובו קיצור תקופות ותכונות של ד' מקומות: חומת העיר המגדל, הר ציון, עיר דוד ובית הכנסת בית יעקב “העומד ברחוב הנקרא רחוב היהודים חורבת רבינו יהודה החסיד ז”ל, והוא לצד דרום בעיר במורד הר ציון”.

מתאר ר' טוביה היכל תפארה זו: “הבית הכלול בהדרו מתרומם לגובה של חמשה וארבעים אמה באמת הבנין, ונישא הוא מעל כל בתי והיכלי העיר אשר ידי מלכים כוננו אותם. רבוע הוא הבית ועומד בלי עזר וסמוכות עמודים, ושנים עשר חלונות יקיפו עיגולה, אשר קו הסובב אותה הכיל חמשה ושמונים אמה. כותל דרום וכותל צפון מתואמים זה מול זה. שני טורי חלונות גדולים זה על זה, שלושה למעלה שלושה למטה, ובעד הזכוכית אשר בם יפות המראה מצבעים שונים תכלת, ירוק, אדום יופיע אור נחמד על פני כל הבית. ולפאת מזרח מתנוסס בתוכה ארון הקודש בגובה חמשה ועשרים אמה, ומשתרע בכנפיו המפותחים בתפוחי ציצים ופרחים בעץ מוזהב המבריקים כזהב סגור ומפיקים זיו נעימות וחן. ריצפת הבית רצוף באבני שיש מלוטשים כראי מוצק. ובתוך הבית תתרומם בימה בנויה מאבני שיש, מפאת צפון ומפאת דרום עולים אליה בשש מעלות אשר מצדם יתרוממו שני עמודים גבוהים ומפוארים הנצמדים למעלה בציצים ופרחים המעולפת כמו זר זהב סביב הבימה, ומעקת ברזל בצבע תכלת תקיפנה מארבע רוחותיה לגאון ולתפארת. בצדק נשפוט כי בהבנות הארמון על תילו והיכלי ירושלים יתנוססו כאבני נזר אז גם בקהלם תחד כבודו וגם אז חן חן ישימו לו”.

ר' שלמה זלמן צורף הוא שגאל את “החורבה” והקימה מהריסותיה. הוא שטרח באיסוף תרומות לבנייתה ואת הכספים העביר אל השולטן התורכי ובתמורתם השיג טס־תעודה, מכוחו היה רשאי לפנות אל השולטן בכל עת. לימים נמסר הטס לידי השר משה מונטיפיורי, השמור היום במוזיאון הבריטי. השולטן אף שלח מהנדס שיפקח על הקמת בית הכנסת. תרומה נכבדה להקמת הבית הרים הגביר מבגדד יחזקאל ששון, על שמו נקרא גם “כפר יחזקאל” בעמק יזרעאל.

חסיה אבנר לבית פיקל עוד שמעה מפי אמה, כיצד נחלצו כל תושבי העיר, נער וזקן, איש ואשה והסיעו דליי עפר אל ה“חורבה” שעמדה על סף השלמת הגג. מחשש שהישמעאלים יהרסוה ביום ששי בשובם מתפילתם, הואיל ואסור היה להקים מיבנים שגובהם נישא מן המסגד, וכל בית שעבר על איסור זה נהרס, אלא אם כן נשלמה בנייתו. כל אותו לילה עמלו היהודים עד שיצקו את הגג על מכוניו והבטיחו שהבית לא ייהרס. תחילה הצליח ר' זלמן צורף להתפשר עם הנושים הערבים, מוסיף ומספר ר' טוביה, והוציא את הנחלה מידם. גם התאמץ להוציא דבר מלכות לבנות עליה בתים. וביום י“ט לחודש אלול (שנת תקצ"ז) החלו לפנות חרבותיה ולהחיות אבניה מערמות עפר, ורצון ה 'שגבהו ויבן את בית המדרש הגדול “מנחם ציון” לתורה ולתעודה, ובית ועד לחכמים, ומושב לבד”צ, ובעצם תקוותו להשיג הרשיון לבנות שם גם את בית הכנסת גווע ויאסף אל עמו. רוח השם תניחנו. 

*

ה“חורבה” היה מרכז רוחני והחיים פיכו בו בימים ההם בעוז. שאלו אדם, למשל, “מה חדש?” וזה השיב: “כלום אדע? לא הייתי בחורבה”. כאן התקהלו יהודים מקצות הארץ ומקצות עולם, פרושים וחסידים, יראים וקנאים וגם משכילים, מבני העלייה השנייה ומאנשי “השומר” עטויי העקאל והכאפיה, “יחפני בצלאל”; מעגלים מעגלים נשאו ונתנו, ערבבו דברי תורה עם חיי שעה; כאן שמעו יהודים לראשונה על ה“קולונייס” פתח־תקוה וראשון־לציון.האמינו ולא האמינו, שהרי “למה לו ליהודי להרחיק לכת מירושלים לקצות הארץ, כשעוד באדמות ירושלים אפשר לנטוע ולזרוע…” עמדו אלה מול אלה, חבורה שציפתה לביאת הגואל ולביאת המשיח וכנגדם ה“ציוניסטים” שדחקו את הקץ; בבית הזה הכריזו על ה“חרם” כנגד יהודי אשר לא סר למשמעת גבאי ותקיפי הקהל; כאן הכריזו חרם על ר' יהושע ילין אשר “מסר” את בנו ל“שקולעס”, כלומר לבית הספר כל ישראל חברים; מעל במה בבית הכנסת של “החורבה” הכריזו על החרמתו של אליעזר בן־יהודה ורבים אחרים; כאן שמעו לראשונה על “קופת הפלאים” אשר שמה “בנק”, המעניק חסדיו לנזקקים ולנצרכים כדי לקנות צרכי שבת; לכאן באו יהודים מסופו של עולם, פותחים ב“שלום עליכם” ו“מאין יהודי ולאן?” זה מלודז וזה מווארשה וזה מלבוב. איש ופרשת חייו, איש וצרור צרותיו ותלאותיו ונפלאות אשר שמע: בייליס ודרייפוס, רוטשילד והירש ומונטיפיורי, עתון חי בטרם היות עתון, “הייד פארק” ירושלמי.

בסמוך לבית המדרש הישן עמד חדרו הצר של ר' שמואל סלאנט. צנוע היה האיש ופיקח מאד. ומשפקדו חדרו שרים וקונסולים היה עומד תמיד על תהייתם והיה הרב מצביע להם, שהנה פינה אחת בחדר היא “הסלון”, פינה אחרת בה עמדה מיטתו, הרי זו “חדר השינה”; ממול עמד ה“מטבח” וממול “חדר” תלמודו ועבודתו. עין בוחנת היתה לר' שמואל ובראייתו החדה עמד מיד על טיבו של אדם. לעת ערב יצא האיש לחצר, “לשוח בשדה”, ותלמידיו מקיפים אותו באהבה ובהערצה, שומעים לקחיו ואמריו. 

בור מים גדול היה בחצר ה“חורבה” ושואב המים מושיקו הישקה והירווה את צמאונם של הבאים הרבים; כל היום שאב מים מן הבור ומילא את חבית החימר זו הטאנז’ה, ואם גבר החום יצאו ורוו מן ה“סוס” ובחורף שתו כוס חמין, זה ה“סחלב” המזרחי. 

מבית דין צדק עלו תדיר שוועת המקופחים והאלמנות, עגונות תבעו תיקונן, היתר לנשואין. מדי שבת נשא המגיד ב“חורבה” דברי תורה ולפני קהל יראים גדול. 

באור ליום ששי למדו תורה כל הלילה. אבות ובנים הלכו בסימטאות חשוכות ולאור נר דולק עד שהגיעו לבית המדרש. “היתה החורבה מדינה לכל דבר” עם מארבים ומחתרת ובילושים ומתאמנים לקרבות; הנערים התחלקו למחנות, קנאים וחרדים מכאן ו“משכילים” מכאן, ערכו “קרבות” בלילות, היכו ופצעו ו“כבשו” רחובות והכל במסתרים ובלא ידיעת הרבים. ודאי שהיו גם “מפקדים” ו“גנראלים”. בחצר זו ניהלו עסקי מסחר ועניינים שברווח והפסד, וכשראו שהנה המשגיח בא היו נסים מבוהלים, כשהקריאה פורצת בקוצר נשימה: “ר' שלמי הולך!…” יש ובימי החגים עלו יהודים על גג החורבה והסתכלו על מרחבי ירושלים. בימי השבוע המה רחוב היהודים מקהל רב. איש לעסקיו ולטרדותיו ודאגות הפרנסה, הצטופפו ודחקו. ואילו בשבת ובחג הושלך הס בסמבטיון אנושי זה. החנויות נעולות, הרחוב ריק ואווירת השבת והחג בכל. 

בט"ו בשבט היו חנויותיהם של הספרדים גדושות מכל טוב עם “מאה מינים של פירות” עם “אגוזי גן־עדן”; בפורים רעש רחוב היהודים והמה מרעשנים וממשלוח מנות, מסכות והתחפשויות, וכן בפסח ובימים הנוראים ובשמחת תורה.

הכותל המערבי עמד כישות חיה. בשמחה ובצער פנו אליו. ממנו תבעו ארוכה ומרפא לחולה. לפניו הודו; אזניים ולב לכותל המערבי. בעיירות בחוץ לארץ פנה יהודי אל “הרבי” שלו, ואילו יהודי ירושלים פונים תמיד אל “הכותל המערבי”. 

*

גאון נידח    🔗

פרשת־חיים של איש מדע מובהק, איש ירושלים, מתימטיקאי מופלא, תמים־דרך ואנין במנהגיו עם הבריות – הועלה מן השיכחה בספרה של ל. לנדאו. כחוקר אלמוני היה ד“ר פסח חברוני כשהוענק לו פרס וייצמן. רק בודדים, משיירי הישוב הישן, סיפרו בהערצה רבה על עילוי זה שהיו נהירים לו שבילי הרקיע וידע רב לו בפיסיקה ובכימיה ובייחוד במדעי המתימטיקה. עם סיום לימודיו באוניברסיטה של ציריך לפני מלחמת העולם הראשונה והכתרתו בתואר דוקטור, כינהו אחד הפרופסורים בשם “כוכב המזרח”. יכול היה חברוני לסלול את דרכו באירופה ולקנות לו שם־עולם, ואולם הוא בחר לשוב לירושלים ולשמש כמורה של תלמידי תיכון וסמינאריסטים. ב”מלחמת השפות" עמד לצידם של הלוחמים למען העברית. זכורני, משבאתי לראיינו ולברכו על שזיכוהו בפרס וייצמן, מצאתיו בדירה נידחת בקצה קריית יובל. היקשתי על דלת דירתו פעם ופעמיים וקול קרא מבפנים. רגע ציפיתי לפתיחת הדלת. לשוא. שוב היקשתי ושוב עלה הקול. משנכנסתי מצאתי שריאותיו לקו. בסמוך למיטתו עמד שולחן גדוש צנצנות של תרופות. 

הכל נשם בדידות. 

את בשורת הפרס קיבל בשוויון נפש. “מאוחר מדי”, העיר. לא עברו ימים רבים וד“ר פסח חברוני נפטר, בי”ח באדר תשכ"ג, ביום הולדתו השבעים וחמש.

במונוגראפיה שהביא פרופ' יוסף יואל ריבלין לרגל הופעת “כתבים מתימטיים” מסופר³:

“לעילוי נחשב פסח חברוני משחר ילדותו. כבר מנעוריו היה מופלא ומפליא כל יודעיו. פוגש הוא אותך, ומעמיד לפניך שאלה, כשעיניו מפיקות חיוך טוב־לב ועמקות מיוחדת במינה, ומבלי שהרגשת בדבר הטיל אותך למעמקים המקיפים אותך מכל עבר. אתה עומד ותוהה, מסתבך, מחפש מוצא – ואין. והנה הוא בא לעזרתך, כביכול, מתווה לך דרך, ואולם מיניה וביה הרי הוא עצמו מפריך מה שאמר, ונמצא יחד לעתים בתוך מערבולת. ויש וברגעים אלה החיוך טוב־הלב עובר לאירוניה ואפילו ללעג, לעג מר… ובטרם השיבות אל לבך – והנה אתה רואה אותו אפוף חרדה, חרדת־קודש, עומד לפני הנעלם, הנעלה מתבונת אנוש, בשר ודם…” 37

בעת ביקורו של פרופ' אלברט איינשטיין בארץ (תרפ"ג) נפגש ד"ר פסח חברוני עם הגאון העולמי בספריית בני־ברית ברחוב החבשים בירושלים. השיחה ארכה שעה ועשר דקות, בה הרצה חברוני על “הרעיון הפילוסופי של המתימטיקה”, ובסיומה אמר איינשטיין: “נראה לי שהוא, חברוני, היחיד שירד לסוף דעתי”. על פגישה זו סיפר חברוני לימים ליוסף יואל ריבלין: “אמרתי לו לאיינשטיין: ומה מכאן והלאה? והוא ענה לי, כשכל הבעתו מפיקה חרדה, הייתי אומר חרדת־קודש מיסטית: ‘כאן מתחיל הנעלם הידוע רק לנעלם על כל נעלם’. והתכוון בזה איינשטיין מבלי שידע, להכרת חברוני, לגבולות דעת האדם ובינתו. הירבה לדבר על כך ועמד עתים בחרדת קודש ועתים אובד עצות, תר ומגשש עד לידי איבוד־החושים…”

הנה כי כן רשמה לולה לנדאו מפיו של חברוני את פרשת חייו. אך יחד עם דמותו של האיש מצטיירת לעינינו גם דמותה של ירושלים מלפני שבעים ושמונים שנה. זכרונותיו פותחים במשפט הממצה כל “מרחב” מחייתו של יהודי בימים ההם: “החדר שבו נולדתי נמצא בקומת הקרקע, בקצה סימטה ירושלמית צרה. כל אימת שביקש אבא לצאת ממעונו נאלץ להתכופף בעברו מבעד לדלת, בטרם דרכו רגליו על פני מרצפת הרחוב. עוד פסיעה והרי הוא עומד ליד הבאר, ולאחר פסיעה נוספת הוא מגיע לעבר השני של הסימטה, אל פתח השטיבל – בית הכנסת החסידי. כך היו מצויים עיקר צרכינו לגוף ולנפש – מים ותפילה – בפתח ביתנו”. 

מכאן מפליג ומתאר פסח חברוני ימי ילדותו. משנתעצמה תחושת הבדידות, בייחוד בלילות חורף כאשר סערות גשם מצליפות על החלונות והילד אינו יכול ליתן תנומה לעיניו, הוא קורא לאמו: “מה זה מיילל כל־כך, אמא, השדים הם אלה?” והאם מנסה להרגיע את בנה: “לא ילדי, אלוהים שומר בחוץ בלילה. רק הוא. והוא בוכה על חורבן בית המקדש ועיר קודשו. בבוא המשיח יפסיק לבכות…” והבן הנסער מוסיף ושואל: “אמא, מדוע אין אלוהים בונה בית מקדש חדש!” והיא משיבה: “משום שיהודים רבים עודם חוטאים ואינם שומעים למצוותיו”.

ולא רק כעילוי ניכר פסח חברוני משחר ילדותו. עינו החדה ידעה לחדור ולהסתכל, למצות את המיוחד שבכל תופעה, מקורי ועצמאי היה בתיאוריו, נוף ואדם. השפעה רבה היתה נודעת לו מסבו, ר' חיים אלעזר, שהיה מחסידי חב"ד ומחלוצי הישוב המתחדש בירושלים, ומתאר את האיש בליל הסדר, כשהוא נשען על כרית הכסא, ועיניו הפקחות תרות אחר בני ביתו. “יכולתי לחוש כיצד נעשה אבי, בנוכחותו של אביו־מורו, שוב לבן הצייתן וכבד־הפה משכבר הימים. בחוש ההבחנה האכזרי של ילד שוטט מבטי מאבא לסבא וניסיתי להשוות בין השניים: את סבא הערצתי ואהבתי, מוצא פיו היה לי לחוק. כלפי אבא גיליתי מבוכה, הסתייגות וסקרנות, שכן לא אחת התהלך בבית שלו כזר ומתוך פיזור הדעת… אף־על־פי־כן, למי עלי להידמות – לסבא או לאבא? לסבא, כמובן, או בעצם – לא ארצה להידמות אף לאחד מהם. וכי לא הייתי יצור אנוש בזכות עצמי? וכי לא הוענקה לי זה עתה נשמה חדשה?”

 

הנער אף עבר לגור בביתו של סבא, כדי שיהיה נתון כולו להדרכתו ופיקוחו. לימים נסתמא סבא והנכד הקטן היה לו למאור עינים, צלו הנאמן, אוחז בידו ומורה דרכו. 

אותם ימים עמדו בסימן של התעצמות ההתנגדות לתנועה הציונית. ומשנזדמן לבית סבא קרוב־משפחה, צעיר שבא מרוסיה, והביע רצונו לעבוד כאיכר במושבה חקלאית ליד יפו, ש“רק כך, אמר בלהט, יגאלו היהודים את ארץ ישראל, בגאולת הקרקע, ביגיע כפיים”, וסבא שומע בהבעה נוקשה, ולפתע קם, חבט באגרופו הקמוץ על השולחן וקרא: “די, די! בביתי איני רוצה לשמוע דברי כפירה וטירוף שכאלה. ציונים הם קוראים לעצמם! לא ציונים אלא שונאים צריכים היו להיקרא, שונאי היהדות ומהרסיה. האמנם מאמין אתה שבידך לגאול את עם ישראל בכמה מריצות של זבל ובידים שהשחירו בעפר? אולי תהיה איכר גרוע, אך יהודי בוודאי שלא תהיה, משום שיהודי חדלת להיות כבר מזמן. חייבים גם חייבים אנו לבנות את ירושלים, אך לא בידים, אלא בתורה הקדושה שדבריה לא יישברו, שלא כלבנים הללו…”

זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהנכד ראה את סבא יוצא מכליו, וזו היתה הפעם הראשונה בה שמע על קיומה של הציונות, המבקשת להקדים בואו של המשיח. 

ואולם, המפנה בחייו של הנכד חל משגילה בספרייתו של סבא ספר כבד ובאותיות מוזהבות על כריכתו השחורה, “שבילי דרקיע”, הדן במסלולי הכוכבים, אסטרונומיה. והנער מתאר כל אותה התרגשות שבאה עליו למראה הסימנים המוזרים של מעגלים ומשולשים, שהיו בעיניו כסמלי כישוף. אותו לילה לא באה שינה לעיניו, בחשכה הוסיפו לרצד בדמיונו אותם משולשים מסתוריים. אותה שעה עלה על דעתו, ולוּ במשוער בלבד, שקיימת חוקיות קבועה בטבע, שאינה פונה לא שמאלה ולא ימינה, ורבה ואכזרית עוצמתה כבריאה עצמה: “חושי המתימטי, זה החוש שניחנתי בו כנראה מבטן ומלידה, נתעורר בי בלילה ההוא. כוחות נפשי, המתוחים בציפייה לעולם המיסטיקה והאינסוף כוונו עתה אל המופשט והאינסופי שבתחומי המתימטיקה”. זו עוררה את רוחו והסעירה מאז את חייו. 

פרשת נפתולי חייו של פסח חברוני נקראת כדראמה אנושית סוערת. כוכבו של גאון שדרך בירושלים של הימים ההם, זו הקנאית, שעיקר חייה היה על החלוקה; ירושלים הדוויה והצמאה, השמחה מעט ורבים מכאוביה, העיר שהיתה מקופחת מכל כלים להשכלה, כי חרדיה סגרו עליה סביב. מבין החומות האלו פורץ לו צעיר חובש בית מדרש, לבוש קאפוטה ומסלסל בפיאות והוא מבקש לצאת למרחבי עולם, נפגש עם ה“אפיקורס” של הימים ההם, אליעזר בן־יהודה, ומגלה לפניו חידושיו ואת מכונת החשבון שהמציא. לאחר מכן נפגש עם פרופ' בוריס שץ, מייסדו של “בצלאל” והצעיר מנסה ללמוד ציור. מכאן עובר הוא לעבודה אצל מסגר ובעל מכונות, עד שממליצים עליו לפני ראשי “העזרה” ומכוח מילגה שהוקצבה לו נשלח פסח חברוני ללמוד באוניברסיטת ציריך. כאן פשט את הקאפוטה וקצץ הפיאות, לבש אירופית. חי לו בדחקות. למד גרמנית ולמד בשקידה שלוש שנים. כאן לא חסרו לו הרפתקאות ולבטי אהבה אפלאטונית, עמידה בנסיון נגד פיתויים של זנות – וכל אלה מסופרים בתום לבב. עתיד של איש־מדע מזהיר ואף הבטיחו לו קתדרה באוניברסיטה, בה יוכל להרצות על תורתו במתימטיקה. ואולם משפנתה אליו אמו לשוב לירושלים, אפילו לא הרהר להמרות פיה. משגילה דעתו לפרופסור הרץ, קרא זה אליו בתדהמה: “מה זה עלה על דעתך? הרי זו התאבדות רוחנית!” ציריך או ירושלים? חברוני בחר בירושלים. 

במועד הראשון של הבחינות “נכשל” העילוי הירושלמי, לפי שאחד הבוחנים גילה טעות אחת בתיזה אותה ניתח התלמיד. פסח מתאר ביד אמן כל הלבטים שעברו עליו עד שביסס הנחותיו וכל סערת־הנפש שתקפה אותו בהעלותו את מחקרו מחדש על הכתב, לא אכל ולא שתה, כלא עצמו בחדר החשוך עד שהשלים עבודתו, עד הנצחון המלא. הנה מעמד חגיגי של הענקת תואר דוקטור. הנה מהדהד באולם גם שמו של פסח חברוני ומכריזים בקול ומשבחים עבודתו. טפח הפרופסור על שכמו של צעיר ירושלמי זה ולעיני כל אמר: “חבל שאינך נשאר באירופה”. 

חזר פסח חברוני לירושלים ונתקבל להוראה בסמינר למורים של “העזרה”, ועדיין לא היו מונחים עבריים למתימטיקה ולא כל ספר לימוד, וממרכז השכלה עולמי חזר שוב לעיר קפואה ועויינת לכל התקדמות, בתיה נמוכים ורחובותיה אינם סלולים, בלא מאור. פרצה “מלחמת השפות” וחברוני נמנה עם העומדים לימין העברית. פרצה מלחמת העולם ונעשים מאמצים לשחרר את חברוני מחובת הגיוס. הוא שוחרר תמורת כופר־נפש, לאחר שעבר אמונים צבאיים במשך שלושה חודשים. בשנת 1921 יצא ד"ר פסח חברוני לווינה כדי להקדיש עצמו למחקר בלבד. ארבע שנים שהה בה. הירבה בחליפת מכתבים עם גדולי המדענים באוניברסיטאות. אף נכונה לו הצעה של דוצנט, אלא שדבק בו פגם אחד, אותו גילה לו אחד הפרופסורים: “אני מתבייש לציין אותו במלים… אתה יהודי!…”

עם ייסוד האוניברסיטה העברית על הר הצופים התאווה ד"ר פסח חברוני להימנות עם חבר מוריה ומרציה. לא נסתייע הדבר והרבה עלבונות העליבוהו כלרבים אחרים: הוא נולד… בירושלים. 

לצד דרכי ההסתכלות וההבעה והתיאור שחותם של גאונות טבוע בהם מבצבצת בפרשת־חיים מופלאה זו גם דמות תמימה וחסרת־אונים, של אדם אשר ניתק עצמו מחיי המציאות וריחף בספירה של האינסוף. בודדת מאד. 

עדיין מצפה עזבונו המדעי לכינוס, מחקרים מקוריים המעוררים השתוממות. 

עם צלילי הצ’לו    🔗

שירי־עם הם שירי החיים – הד האינסופיות! (י. סטוצ’בסקי)

צלילי הצ’לו הנפעמים מעם מיתרו של יהויכין סטוצ’בסקי מלהיבים את הדמיון ומעוררים חדווה, דבקות חסידית בהם, הזמנה לריקודי מצווה וקדושה, ניגון שכולו כיסופים לגאולה. בן חמש היה יהויכין ואבא מסר לידו כנור זעיר. לימים ארח עם להקות כליזמר. בן אחת־עשרה היה, דבק הכליזמר־הנער בצ’לו ולא נפרד, מאז יהלכו השנים זה עם זה.

יפה הוא אדם וצ’לו מלווהו. חבוקים יהלכו.

*

ב“פולקלור מוסיקלי של יהודי מזרח־אירופה” כותב סטוצ’בסקי: “האמונה העמוקה של החסידים, דבקותם באלוהים הכל יכול, פתחו בנפשם נטיה מיוחדת למוסיקה. הזמר והריקוד מהווים יסוד בלתי נפרד מאמונתו של החסיד, מסירותו הפנימית לאלוהים. נפש החסיד הממריאה אל כל העשירה את האמונה ואת הלהט בצלילים חיים מלאי חדווה והתלהבות. אמונה מיוחדת זו של החסידים ואוהדיהם הנלהבים הולידה כושר מיוחד של חדוות הזמר ופתח סגולה מיוחדת לעיצוב מוסיקלי. הכנעה ותוגה, בקשה וצפיה, יאוש ותקוה התמזגו לסערת נפש רגשית ובזמר וריקוד הגיעו לידי התרוממות אלוהית כובשת לב – – –”

סח פעם יהויכין סטוצ’בסקי כיצד נדד בארץ ורשם ניגוני חסידים ושירים עממיים ובכל אשר מצא, אם בחצרות האדמו"רים ואם בקיבוצים, הציל ניגונים מפי חברים אגב עבודתם ברפת, בחליבת הפרות, או בעת הזנת עופות מקרקרים בלול, בשעת נסיעה וטרטור האוטובוס: “ביקרני פעם בחדרי יהודי זקן, הציע לי לרשום מפיו ניגונים. ‘קח ממני ניגונים, שהרי כבר הגעתי לשיבה’ – קרא הלה כמבקש ליתן פורקן לנפשו. החל הישיש לשאת קולו בשיר ואני מלווהו בכלי הזמר. אט־אט נתפס אותו בעל ניגון לרגעי התעלות, יקוד יקד ויצא בריקוד. רגליו נעו לכאן ולכאן, כאילו הזמר והריקוד ירדו לו כרוכים. דומה היה עלי אותו חסיד שנקלע בחצרו של רבי, אחוז כף אל כתף, שרשרת אדם. אמרתי: אהה, מי יתן והיה בידי כלי להכיל בו כל אותו מראה ומחזה שנקרה לעיני”…

“בשיר העממי וזמרת היחיד ניתן מבע לרחשי האדם ההופכת למוסיקה”, מוסיף סטוצ’בסקי וכותב בספרונו פולקלור מוסיקלי. “מתוך הטונים הבלתי מאורגנים והתנועות החפשיות, ללא ביקורת של הזמן הקדום, התפתחו במשך מאות בשנים הזמרה והמחול במסגרת חוקי פרופורציה יציבים. השיר העממי הוא בבואת חברתו של האדם. הזמר אצל היהודי הוא בבחינת תאווה משרשת עמוק בקרקע נשמתו, שיר כזה שומר אמונים לפרצופו האמיתי העממי, לא ייכזב. בשיר כזה מהווים הטכסט והמלודיה שלימות אחת, ביטוי לקשר פנימי הדדי ואחיד. ככל שיר עממי, כן השיר העממי היהודי משמש ביטוי לשאיפות החברה ורגשותיה”.

התעורר יום אחד סטוצ’בסקי מתוך דאגה: הנה לעינינו התחוללה השואה על יהדות אירופה. הרבה קברים והרבה קרבנות נפלו. יחד עם קדושים וטהורים נטמנו גם אוצרות יקרים של פולקלור שירי. שירה יהודית־מקורית. נחרד. שמא יישכח חלילה הניגון מישראל? “קמתי לילה אחד ונדרתי לעצמי למלא שליחות, להציל את שארית הפליטה של הניגון היהודי. את אחי יצאתי לבקש. אלה שלא אבד עדיין מלבם הניגון”. נטל יהויכין את הצ’ילו עמו ותר ערים וישובים. סר אל יותר ממאתים ישובים, חיפש אחר כל יהודי שעדיין מהבהב נר הניגון בלבבו, קרא לכלי פלאו – עורה הנבל! וגאל ניגונים יתומים, חילצם מבדידותם. רצינית היתה הבעיה, כיצד לשמור על רוחן ונשמתן של המנגינות, שהרי זהו שדה הפקר, ללא אב ודואג, ללא ספריה ותעודה בכתובים. והוא לא נרתע. חזר על פתחי יהודים, ביחוד אחר אלה אשר שערם הכסיף, והעלה מאווייו. וכה פתח בדברי שידולים: “השלום לך רבי, מאין ולאן?”… פניו המסבירים של האמן, עיניו התכולות והעמוקות, הטובות, השקועות בחביוני גבות עבות, ועל הכל אהבתו לניגון בקול ובמיתר – האירו דרכו, פתחו סגור הלב. כה גילה האמן יהודים מחוננים בזכרון לניגונים, בעלי חוש מוסיקלי ולא אחת קרא בשמחה:

“האח, אשרי העם יודע ניגון!”

יודע המלחין כי בקיבוצים מצויים חברים רבים שעוד הניגון תוסס וסוער בלבם. לא אחת שמע מפיהם אומרים: “סטוצ’בסקי, אנו מפזמים ניגונים ושירים לרוב”. ישב האמן ולילות שלמים, עד אור הבוקר, לא נלאה מלרשום שירי עם, זמר חסידים. תחילה פקד את שדה־נחום וכאן נתמזל המזל, ושדה־נחום היה סימן יפה לבאות. אותו ערב, לאחר שסיים הרצאתו על הניגון החסידי, מלווה בצלילי הצ’ילו, פנו אליו החברים ובקשוהו עוד ועוד. אמר להם: “אם עדיין לא עייפתם, הבה נוסיף להרנין”. נתכנסו בחדר. צרפו מעט משקה, יי“ש ופירות ומיני מתיקה “ואני צמוד לצ’ילו”. אמר: יפתח האחד בשיר. מי בנחשונים? פתח אהרן: “אני מהרב ממוזיץ'” העיר כמבוייש. הזמר עלה ותימר והאמן רושם ורושם. אך ראה, האווירה עדיין בקפאונה עמדה, שכינת הניגון עדיין לא שרתה. מעין “פירוד לבבות והסתר פנים”. הפסיק האמן לרשום. אמר בינו לבינו: שמא חברים אלה אינם מאמינים לי? נצמד ביתר דבקות אל ה”כלי" והחל פורט עליו תוים אשר רשם שעה קלה לפני כן ועד מהרה אורו הלבבות. נתפסו החברים לחוויית הניגון, צלחה עליהם רוח המנגן. בזה אחר זה העתירו ניגון אחר ניגון עד אור הבוקר.

שירים אלה נדפסו לימים בקובץ מטעם המרכז לתרבות של ההסתדרות. הלוא אלה הם “:מאה ועשרים ניגוני חסידים”. בכתובים עם האמן עוד ניגונים לרוב. הפליגה השיחה על הכוחות הנעלמים המעלים ויוצרים שיר וזמר עממי, כוחות המפלסים דרכים במסתרים, עד שהם צפים ועולים ופורצים בפי כל: מה גוון יהא לניגון המוסיקה הישראלית? נראה ששאלה זו טורדת את רוחו של המלחין מאז עלותו לארץ. אלא שקודמת לה עשייה: עת לכנוס. סטוצ’בסקי הביא בכתובים כמה חיבורים, בהם ספר “הכליזמרים” (הוצאת מוסד ביאליק) – עולם מופלא שהציל האמן ובשעה האחרונה.

פעם השתתף יהויכין סטוצ’בסקי באזכרה ליהודי קוברין־פולין. ידע שבקוברין חי לפנים יהודי יודע כנור ר' שבתיאל שמו. שאל אחד, ופנה לאחר: אי מי הכיר את הכליזמר הזה? עד שגילה אחד שאמר: “פשיטא ר' שבתיאל דר עמי בשכנות”. היה זה ר' אברהם מרכוזה והוא שהביא למחרת ספר תוים, מוטב לומר – צרור של תוי נגינה. בהמשך הדברים נמצא כי בידי אותו ר' אברהם גם “משהו” מווילנר, כלומר “דברי וילנר באלאבסל!…” תמה סטוצ’בסקי: “מנין לך ניגון של וילנר?” נענה: “הסבא שלי נהג לנסוע מדי שנה בשנה וב’ימים־נוראים' לעיירתו של וילנר, כדי להאזין לניגוניו. ברור איפוא, שמנגינותיו של וילנר היו שגורות בפיו של סבא ובפי בני המשפחה”.

– יודע אתה, אמר סטוצ’בסקי לר' אברהם, כשאני מאזין לניגון משל וילנר באלאבסל, עד מהרה הריני מהרהר נוגות: וילנר באלאבסל הכיר תורת המוסיקה, הלחין מנגינות בשביל בתי כנסיות. תדיר שואל אני את עצמי: לאן נעלם וילנר זה עם אוצרו הטוב? הנה נגלה לפני ובאקראי יהודי המגיש לי יצירה מופלאה של אותו בעל נגון. עיבדתיה לצ’ילו ולפסנתר וקראתי לה בשם “אגדה של האברך מווילנה”. חיבה רבה לי לאגדה זו. באמונה, יפה היא לניגון ובכל אתר ואתר בעולם. עדיין לא נסתייע בידי להביאה בדפוס.

מהו הסוד הצפון במיתרי הצ’ילו של סטוצ’בסקי? זה כלי הפלאים המקרב אדם לאדם? פעם הזמין המשורר ש. שלום את האמן לבקר את אביו, הרב י. שפירא ולהציל מפיו ניגוני חסידים. תהה הישיש, כאומר: מה יצלח בעל צ’ילו זה, המצוי אצל מוצרט, בטהובן וברהמס לניגוני דשמיא? הפציר המלחין ברב להעלות ולוּ ניגון אחד. נענה. “ואני פורט בצ’ילו והרב מרעיף כל טובו של ניגון”…

*

כבר הפליג סטוצ’בסקי מעבר לגבורות ורוחו רעננה. עוד מוסיף הוא להלוך בארץ לארכה ולרחבה והוא נושא עמו את כלי קסמיו, להתנאות בו ולהרנין בו לבות ישראל. מרווה הוא צמאון בצלילי ניגוניו – הדים העולים מעולמות רחוקים המרחפים בהוויה היהודית לגילוייה: לאין סוף.

בואי תימן    🔗

שנים הרבה ישב חכם יוסף מדמוני בכפר השילוח, עד שנטרד לעיר העתיקה מחמת מאורעות הדמים. מדי יום נראה ישוב ליד החלון, מלמל מזמורי תהלים, וכיוון כוונות “הזוהר”, ונשא עיניו אל אותו כפר, בו עברו עליו חמשים שנות חיים.

כיצד עלו?

סיפר חכם יוסף מדמוני: חזון הנביא האיר, רצון אלוה עורר. קמו יום אחד ויצאו לדרך. אחד מעיר ושנים ממשפחה, עזבו כל אשר להם, ותלאה רבה מצאה אותם, והכל חרות על כף היד.

שבת “כי תצא”. ערך האב משתה והזמין ראשי עדה ועמו סוד של שמחה… נכנס יין, והשמועה הגיעה אף לאזני הערבים, והללו ניסו להניא את האב ממחשבתו, לבל ימכור רכוש ולא יצער רחוקים וקרובים. אמרו לו: “אללה יסעדך, וסהדנו במרומים, לא תחסר דבר. הוסף שבת עמנו פה בארץ בה חיו אבותיך ואבות אבותיך. בית לך וקרקעות לך, ממון לך וגם כבוד, בנים ובני בנים – מה לך לצאת לארץ נידחת?”

לא שעה. שכר נושא־נשק, הטעין על שני גמלים חפצים נחוצים והמשפחה הפליגה לדרך. הגיעו למונכה. סוחר יהודי איכסנם, סיפק מזונם, המשיכו בדרכם עד לנמל חודידה. המזל האיר פנים ואניה עגנה, והכל נכונים ליתן בים דרך – לסואץ. יהודי טוב, אצלן שמו, מיהר ואישר תעודות המסע אצל השלטונות, ומה רבתה ההפתעה בראותם שעוד שמונה משפחות של יהודים מן העיר דאף מצטרפים עם עולים לארץ־ישראל, נושאים ספר תורה ושופר בידם. הפליגו בים וסערה גדולה הדביקתם, “כסערה שאחזה את יונה הנביא בימה של יפו”, אך הלבבות היו עליזים. קרבו לג’ידה ופגעו בספינה שהסיעה חוגגים ערבים למכה. היתה אותה ספינה רעועה, חשבה להישבר, ברוב רחמים העלו אליהם עולי ציון את בני ישמעאל, שהיו שרויים בזוהמה. פרצה מגיפה. המתים הוטלו לים. ותלאה גדולה מצאתם עד הגיעם לסואץ. אך, אויה, שלטונות הנמל מנעום להעלותם לחוף. עשו “קרנטין”: סניור יעקב מאלכסנדריה הביא שק של קמח, דק־דק שלא ראו כמותו, ומן הקמח הזה אפו לחם והחיו נפשם. חזרה הספינה לחודידה ובלב כבד: “אבי בכה ובכה עד כי זרקה שיבה בשערו”. החמה להטה. השיירה יצאה לגור אל מחוץ לעיר, והקימה סוכות ואהלים במרחבי שדות. כבר חלפו ארבעה ירחים במקום זה. קנו כברת ארץ לבית־קברות. שמע הגורל המר שמצאנו הגיע לאזני יהודים רבים שהתכוננו לעלות. נפלה רוחם. חזרו בם. רבים נתקעו בצנעא. רבים אף יראו ממראה הים הגדול: אני זוכר כאילו היה זה רק אתמול, ר' יחיא צארום ראה את הים, נפחד וחזר בו. באחד הימים בא סוכן אחד, דוד היה שמו, הודיע כי בידו להעלותנו לארץ־ישראל דרך בצרה ובתמורת שבעה ריאל לנפש. עייפים ויגעים היינו מן השרב הכבד, נתפתינו. באחד הלילות עלינו על סירת מפרשים גדולה, ורק בלב־ים נתגלה שהסירה אינה של קיטור. בלהות עברו על ראשינו. הסירה נעה כקליפת אגוז אנה ואנה, מעלה־מטה, מעלה־מטה, עולים ויורדים, עולים ויורדים. התגלגלנו בירכתי הסירה חולים וחסרי־אונים, כלה כוחנו כליל. ויהי באחד הלילות קרא רב־החובל: “יהודים, אנו בסכנה גדולה. הספינה נטרפת ברוח. זעקו לאלוהי מרום. רק בחסדו ישועות הצלה”. ספקנו כף על כף, געינו באויה ואויה, נדרנו נדרים, אמרנו “סליחות”, קראנו בספר־תורה ותקענו בשופר עד שהים רגע מזעפו. יום אחד, בישר רב־החובל שהאניה קרבה והולכת אל אי אחד. עלינו על אותה יבשה, עד שיתקנו את הסירה שהגלים פרצו בה פרצים. נטינו אהלים, מי ליד החוף ומי למרגלות ההר הסמוך. פעם גאה הים ושטף את האהלים… שלושה שבועות עברו באי הזה. שאלנו: כלום תפילות וצומות אינם עשויים להעביר רוע הגזירה? יום אחד, נראו כמה אנשים יורדים מעל ראש ההר, הסירונו את הטליתות והנפנו בהם כדגל לשלום. סיפרו שמעדן הם, שמעו כל שקרה בדרך. אמרו, שהגביר משה בנין ציווה להעבירנו לעדן.

בא פורים וחלף פסח. ברכנו “הגומל” על שיצאנו בשלום ממזימתו של אותו סוכן רשע. רגע נכנס מורך בלב, ביקשו לשוב, מי להודו ומי לג’הינם, והיו שנתנו ראש לשוב לסואץ. הגענו לאלכסנדריה וסניור יעקב בא בעצמו לקדם פנינו, ועמו סבלים שנשאו את המטלטלים לבית הכנסת.

עמד השבוע בסימן של “הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך”.

בשבעה־עשר בתמוז עלינו על הספינה לארץ־ישראל. יהודי ממצרים, יהודי מזרחי, הביא לאניה מכל טוב, מזונות ויין, סרדינים ועופות. עוד שני ימים בים עד שעלינו ליבשה ביפו.

אנו כבר בארץ־ישראל ולאחר נדודים של שנה תמימה. בריקודים ובשמחה עלינו לירושלים כשאחד דוחק את חברו, ובלבד לזכות הראשון לדרוך על אדמת עיר הקודש ולנשק עפרה. בהלל ובהודייה התפללנו לפני הכותל המערבי, השתטחנו על קברות הצדיקים שעשו לנו נסים ונפלאות. כמה משפחות דרו בנחלת־שבעה, אחרים בעיר העתיקה, או הקימו סכות של מחצלאות בשטח בו עומדת עזרת־ישראל.

בתרמ"ח קם כפר־השילוח ועברנו לגור בו.

*

עם קום המדינה נישאו כל יהודי תימן על “כנפי נשרים” ועלו לארץ.

חוצב    🔗

עלה אל מעוז־ציון, הקסטל, ולעיניך ישתרעו מרבצי אבן, הנעים ומתמוללים בהמולה מכוח סוללת מקדחים. זרועות ענק מניפות צוקים והטחנות טוחנתם לגריסי גריסים. עד דק דק. משורי פלדה גוזרים גזית ושיש לבניין ירושלים.

אתמול התמודד יחיד עם צוקים אלה.

לדוד חאזי עמדו רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו. זרועו הניפה פטיש ופוצצה סלע. כל עצמותיו התרוננו לאל חי: סיני ועוקר הרים!

לילה לילה קם דוד חאזי להודות. לאור עששית ישב בחדרו בכפר השילוח. עם שחר, מיהר וטבל בבאר איוב או בטבילת רבי ישמעאל כהן גדול, ושמורות עיניו עדיין תוהות על רזי עולם מכוח סתרי זוהר וקבלה, עורגות וכוספות לגאולה.

עם זריחה כבר עמדו זה מול זה, ה“רבי” חאזי ותלמידיו, אם יצחק בן־צבי ואם יוסף ברץ, יצחק שדה, רבים ורבים. יחדיו לפתו מוט ברזל ונעצו חודו בצוק ובהלמות אחת: “הא!… הא!…” הטעינו אבק שרפה לתוך המחילה, ועלה הקול כצפירת אזעקה:

– ברוד!… ברוד!… ברוד!…

וקול מפרק הרים ומשבר סלעים נסר מסוף העולם ועד סופו. רסיסים רסיסים התעופפו כלהקות צפרים נחרדות: מחצבה, מחצבה.

סלע אדם: דבק דוד חאזי באבן והיו לאחד.

ארבעים, חמשים וששים שנה זעזע החוצב מרבצי סלעים מקצה ירושלים ועד קציה. ראשון רץ לאחר הפיצוץ כדי לחזות בענקי האבן שהתעופפו ונפלו באדיר. פעם קיפח עינו, פעם נפגעו אצבעותיו ובשלישית נתרסקה כף רגלו. וחאזי עקשן הוא כזו האבן. “מיזי יהודי”, אמרו עליו. והוא נשם הדרו של הר־גבורות, חצב בורות, גזר אבני יקר לבניין ירושלים.

אף הוא מן העולים הראשונים. מפאתי תימן בא.

קנאה גדולה קנא בנעוריו בחוצבים הערבים והציג שריריו לג’מעה. תחילה הססו. עד מהרה גילו את ה“שאטר” היהודי. לא ידע דוד חאזי שרעיון גדול הוא נושא עמו, רעיון של חלוץ בחציבה עברי: בכיבוש עבודה ובהעלאת כבוד ישראל. פעם נתקלסו ערבים ביהודים מן הכפר. בא דוד ועמו אחיו הצעיר, תפסו לאלו שהיו מן העזים וכפתום, גררום כמו פגרים, גלחו שפמם כדי להרבות בזיונם ועוד קראו לשכנים לבוא ולחזות ב“פאנטסיה”… נדהם מוכתר הכפר מן המראה. רקק פה ופה כדי להניס חמת השטן ואחר גער בעלובים הכפותים: “לא מצאתם במי להתגרות אלא באחים עוואד חאזי?”…

בקומה זקופה התהלך דוד חאזי בעיר דוד. אלו ואלו מבין הערבים נהגו לקום והחוו קידה לחוצב הקרב ובא, ופניו זורחים ומאירים מרוחו הטובה והאיתנה, כולו אומר נדיבות, קונה מן הירקות ומן הפירות וידו פתוחה וכיסו שמח. יש והיה דוד חאזי עובר בכפרים והוא רכוב על חמור, הדור מרדעת ומשך עמו בשורה של חג. איש המעלה. לעתים תעה בהרים, חדר למערת צדקיהו ולשאר מערות בסביבי ירושלים, הסתופף בחצר המטרה, גמא ברגליו מרחבי מדבר, ובלבד שלא תכלה רגל יהודית מאדמת ישראל.

קמה המדינה, והחוצב דוד זקן בא בימים. זה מכבר נדחה אל פינת חדרו בירכתי בית ישראל. אך הנה עלה זכרונו בלב אחד מתלמידיו, שכיהן אותם הימים כראש העיר, מרדכי איש־שלום. הניח התלמיד על ראש רבו “כתר”:

אזרח כבוד של ירושלים!

*

צורף זהב – הרב יוסף קפאח    🔗

בירכתי ירושלים עומד ביתו של הרב יוסף קפאח. בין ציבורי בתים הנערמים זה על זה סימטאות צרות ומפותלות, מרחוב דלתון בנחלת־ציון דרך רחוב טבריה, עד לרחוב לוד. סמוך לבית־הספר “אור־חיים” עומדת חצר מבהיקה ברצפת אבן. החדר מתחת לפני־הקרקע, “המעמקים” היפים לחוקר צפונות־העם. כאן יושב לו הרב, מכונס בפינתו ובאווירה שוקטת ורוגעת. אפילו הכבוד הגדול שזכה בו מזה, וכל אותה ההמולה שקמה מקרב “המתנגדים” מזה – לא הוציאה אותו משלוותו ומתלמודו. ישב הרב ועיין בתשב“ץ – ספר שאלות ותשובות לר' שמעון בר־צמח. “אין שמחה בלי קורטוב של עצב”, העיר והוסיף: “על מה יריבו? הרי כל אדם רשאי לסתור ולתקן כראות עיניו ולפי מיטב ידיעתו”, אמר איש הצניעות מצנעא. בקשתי לעמוד על כמה וכמה מן החיבורים שהרב הספיק להביא לאור. ניגש אל ארון הספרים ממול, המשופע בתלמודי־ענק עתיקים ובלים ובספרי הרמב”ם ובספרי חכמים אחרים, נטל בידיו ערימה של ספרים והציגם על השולחן, ספרים העשויים כתבי־יד נושנים, נדירים, יחידים במינם, הכתובים ערבית, שהרב קפאח שיקע בהם עמל־נמלים, פיענחם ותרגמם לעברית צחה, בצרוף מבואות ומראי־מקומות, מפורשים; מהם שהופיעו בהוצאת מכון בן־צבי, מהם מטעם האגודה להצלת גנזי־תימן ומהם על־ידי מוסד הרב קוק, “אל המקורות” ועוד. הנה “בסתאן אל־עקול” – זה “גן השכלים” לרבנו נתנאל בירב פיומי, רב בצנעא אשר אל בנו שלח הרמב“ם את “אגרת תימן” הידועה. ספר הגות הוא זה, מוסר וחכמת־ישראל; והנה ספר אחר – תרגום ספר המצוות להרמב”ם ועוד ספר שזכה בפרס הרב קוק בירושלים – “מאור האפלה” לרבנו נתנאל בן־ישעיה, רב בתימן, שחי לפני כשש־מאות שנה והוא מדרש על התורה; ספר שאלות ותשובות לריטב“א – רבנו יום טוב בן אברהם אלאשבילי, ספרד, מכתב־יד יחיד בעולם, והנה אגדתא דפסח נוסח תימן מלווה ציורים ועיטורים מעשה ידי הרב, ועוד חמש מגילות עם פירושים עתיקים ובהם של הרב סעדיה גאון, שמריהו אקריטי ועוד, פירוש על הרי”ף, מלפני כתשע מאות שנה, כתוב ערבית, ועתה הגיעה שעתו להביאו לעברית ועוד חיבורים רבים המפוזרים על פני קבצי “ספונות” ומאספים מחקריים שונים.

הרב יוסף אל קפאח נולד בצנעא בתרע“ח. כיתר ילדי ישראל בגולה זו הוא למד ב”חדר", גדל והיה לצורף־זהב והמשיך במלאכתו זו בעלותו לארץ. שלוש שנים ישב בתל־אביב, “לפתע צררתי כלי־מלאכתי, נעלתי סדנתי, עליתי לירושלים והמשכתי תלמודי בישיבת הרב קוק ואחר־כך במכון הרי פישל”.

תמהתי על מחקריו המדוייקים והמדעיים של הרב החוקר, שהוא חסר השכלה שיטתית אוניברסיטאית. אמר: “בתימן לא ידענו מהי כרטסת ולא ידענו מהי שיטת מפתחות. הכל מן הזכרון”. פני הרב היו מאירות ושמחות והוא סיפר, כי את אהבתו למחקר בחכמת ישראל ירש מסבא, הרב יחיא קפאח, מייסד תנועת “הדורדעים” בתימן – המתנגדת לקבלה ולמסתורין. בן עשר היה הנכד כששמע לראשונה את זעקתו וצערו של סבא על שמשגיחי בית־הכנסת אינם נותנים דעתם לאוצרות היקר “הקבורים” בגניזות ובהם גם “קרדומי־פנינים רבי תועלת ויקרי־ערך, בלי שיתנו לאדם בקי ויודע לבקרן תחילה ולקבוע מה ראוי לקבורה ומה ראוי עדיין לשימוש בדורות הבאים ולזכות בהם את הרבים”. הואיל וסבא ישיש היה, שעבר את הגבורות ונבצר ממנו להתכופף, היה לוקח עמו את נכדו, כשהיו מביאים גניזות בתוך כדי חרס לקבורה ליד קברי־צדיקים היה הנכד עוסק בהוצאת התעודות והכתבים ומעתיק אותם. “הייתי מוציא מתוך החבית ספרים וקטעי ספרים וסתם דברי דפוס רטובים ומעופשים, מאובקים ומרופשים, כתבי־יד ודפוסים. ישב סבא על גבי אבן, עיין ומיין אחד לאחד משעות הבוקר המוקדמות עד עלות השמש בחצי השמים”…

פותח הרב קפאח את ספרו “הלכות תימן” ומצביע על המפה המצורפת בספר: “מפה יחידה בעולם, שרטוט מן הזכרון, מראה הרובע היהודי בצנעא”, העיר ברטט. משעלתה השאלה כיצד הגיע לכתיבת הספר, אמר: “בקשתי לתאר, לפי ראות־עיני, חיי היהודים בצנעא באורח הטבעי”, והצביע על דברי ההקדמה שבספר בהם נאמר, בין היתר: “אמת, לכתחילה לא נועד חיבור זה אלא להנאה עצמית. בעלותי לארץ הקודש בשנת תש”ג עם אשתי וילדי, הגעתי לתל־אביב והיתה לי עיר זו מהוללה, עולם אשר לאר הסכנתי לו, שונה הכל מאד מן העולם אשר בו גדלתי. הרגשתי בדידות ונחמתי היחידה היתה בשבתי לתאר את חיי העבר. חשתי כאילו אני שרוי בתוכם ואותן הדמויות, המאורעות שבספורי עמדו כאילו לנגד עיני רוחי. קפלתי בספר כל מהלך חייהם של יהודי תימן, עתים בקצרה ולעתים באריכות, על האורות והצללים שבהם מתוך נאמנות לאמת. סיימתי הכתיבה וגנזתי את הספר ולא עלתה על דעתי להוציאו לאור. לאחר זמן רב, נתגלגלה שיחה עם ידידי הרב מאיר בניהו והוא שעוררני לחזור ולבדוק את כל החומר, לבקרו ולהוציאו לאור".

שאלתי אם עוד נתברך מפי רוחו של הרב על חיי שבט מופלא זה. הניע הרב ביד כאומר: “האוצרות רבים ואין עשרים וארבע שעות ביממה מספיקות”. בינתיים כבר הביא הרב קפאח משנה עם פירוש הרמב"ם, שבצידו האחד המקור בערבית באותיות עבריות ומצידו השני תרגומו של הרב קפאח בעברית, בצירוף הערות ומראי מקומות עם קביעת זהותם ושמותיהם של מיני עצמים, צמחים וחיות וכלים.

ומה עם המחלוקת וההשגות שמשיגים כמה מבני העדה על “הלכות תימן?” העיר: –

“מחלוקת היתה תמיד בישראל ובעדתנו בכלל זה. כל מחלוקת פושטת צורה ולובשת צורה, הכל לפי הזמן, הכל לפי המקום”…

*

יציאת בבל    🔗

יציאת בבל היתה מן החוויות הגדולות שנתרחשו עם קום המדינה. העלאתם של למעלה ממאה אלף יהודים מארץ זו, ובשיעור של אלף עולים ביממה, היה למאורע כביר, חדווה של הגשמת חזון נורא־הוד. המוני יהודים נגאלו בגופם ובנפשם, נפדתה גלות עמוקת שרשים, נאמנה למקור מחצבתה מימי גלות ישראל ויהודה ועד ימינו. מכל עמי הקדם בחבל ארץ זו: בבל, אשור, עילם, הפרתים – רק היהודים שרדו וקיימים עד היום.

מאז החורבן הצמיחה בבל ממיטב נושאי המחשבה והשירה היהודית שהשפיעה אל הרחק מתחומיה דורות רבים. גולת הכותרת ביצירתה הרוחנית של גלות זו – התלמוד הבבלי, הנכס המקורי ביותר של הגאון היהודי אחר התנ"ך. בארץ זו אף נוסדה ממלכה יהודית, ממלכת בית חדייב, שהתגיירה, ומלכיה קבורים בירושלים במערת “כלבא שבוע”; בבבל יסדו היהודים גם ממלכה משלהם, אשר לחמה בפרתים ויכלה להם; מר זוטרא מלך בה שבע שנים. בבבל כהנו ראשי הגולה, עם סמכות רחבה. הקימה הוגי דעות מופלגים כרב סעדיה גאון ורבים אחרים; בארץ זו התעוררו תנועות משיחיות, כתנועה המשיחית של אבו־עיסה הוא עובדיה, דוד אלרואי מהרי כורדיסטאן; כאן צצה כת הקראים ובראשה מיסדה – ענן. מארץ זו יצאו חכמים יהודים שהגיעו עד לגדות הים הכספי וגיירו את ממלכת הכוזרי.

יהדות זו נסתגרה בתוך עצמה ושמרה על חייה המיוחדים, המקוריים, פיתחו את חיי הרוח והכלכלה, הקימו בתי מדרשות גדולים ומפוארים, בתי כנסיות, בתי ספר והעמידו תלמידים הרבה שהיו מאורי הגולה. הם סחרו על פני ארצות ומדינות רבות בהודו ובסין ובדורות האחרונים באנגליה ובארצות הברית וחבלי ארץ אחרים, אנשי המסחר הידועים, בהם משפחות ששון ויחזקאל, כדורי וגבאי, בלילוס, שעל שמם נקראים מוסדות סוציאליים וחנוכיים רבים בארצות המזרח הרחוק והקרוב, מוסדות שהוקמו בהשתדלותם ובתרומתם. בארץ ישראל ידועים “כפר יחזקאל” בעמק, בית הספר כדורי, בית הכנסת “החורבה” לר' יהודה החסיד, שהיה קיים עד לפנוי העיר העתיקה והריסתו בידי אנשי הלגיון הירדני, חלק מן הספריה הלאומית הוקם בתרומת משפחת ששון, וכן בית מלאכה בירושלים ע"ש רבקה סומך, ממשפחת הרב הנודע עבדאללה סומך. יהודי עירק עמדו על רמה גבוהה בחיי התרבות והציבור. אחר מלחמת העולם הראשונה עמדו יהודי עירק בצמרת השלטון. הממשלות הראשונות בעירק נועצו תדיר במדינאי יחזקאל ששון. הוא שחתם על הסכם הנפט האנגלי־עירקי. יהודי עירק מילאו תפקידים נכבדים במערכת הכספים, הדואר, הרכבת ועוד. עם בעלי הנכסים הנכבדים נמנה מנחם דניאל, חבר הסינאט העירקי לפנים, שאדמותיו השתרעו “כמו מירושלים ועד חיפה”, כעדותו של אחד העולים. רבבות פועלים ערבים עיבדו אדמותיו וגידלו בהן שעורה, אורז, תמרים ועצי פרי למיניהם. רכושם של יהודי עירק בנכסי דלא ניידי נאמד במאות מיליוני דינר. גם בעלי מקצועות חופשיים הקימה יהדות זו: רופאים, רוקחים, שופטים, עורכי דין. יהודי בבל עשו לא רק למענם, למען אחיהם, אלא הרבו להטיב בכשרונם גם לשכניהם בני הארץ הערבים. בבגדד בלטו היהודים בכל הענפים. רחוב הבנקים נשא שם יהודי, “רחוב שמואל”. הוקם פרבר יהודי שכנוהו: “תל אביב הצעירה”. היהודים נחשבו בעיני הערבים לגזע מיוחס, “בני שרה” לעומת “בני הגר”. ביהדות זו קמה שרשרת של משוררים, זמרים ומלחינים.

הרדיפות נגד היהודים נתחדשו כמעט ובכל דור. אחרי מלחמת העולם הראשונה נדמה שעלתה תקופה של הרווחה וסובלנות. המלך פייצל הכריז: “באוצר המונחים של פטריוטיזם אין משמעות למלים יהודי, מוסלמי או נוצרי. ישנה ארץ אחת ושמה עירק וכל התושבים עירקים הם. מבקש אני מבני ארצי להיות אך ורק עירקים. כולנו בני מוצא אחד, בני אבינו שבשמים, כולנו מתייחסים על גזע אציל, ואין הבדל בין מוסלמי, נוצרי ויהודי”.

ייתכן ובהכרזה זו היה רמז לתכנית וייצמן־פייצל־לורנס להחיאת המזרח. לא ארכו השנים. תמו ימי שלטון המנדט הבריטי בעירק ובראשית עצמאותה, ב־1933, ערכו העירקים טבח באשורים ולעיני העולם. היו אמנם מחאות מפינות שונות, אך לא נעשה כל צעד ממשי להעניש את הפורעים. באו הרדיפות נגד הכורדים (כחצי מליון נפש) ונגד העם היאזדי, ששכן במשך דורות בהרים, בצפונה של עירק. המלחמה ביהודים היתה תחילה מלחמה קרה. בעטיים של מסיתים ערבים, שליחי המופתי של ירושלים, חג' אמין חוסייני. לימים הלכו הרדיפות והחמירו. ממשלות עירק, שעלו בזו אחר זו, התחרו בשנאתן ליהודים וכנגד כל גילוי של הכרה יהודית לאומית. מפקחי חנוך ממשלתיים פסלו גם את התנ“ך להוראה. בבתי הספר התנהלה תעמולה מחוצפת נגד היהודים ובאחד ביוני 1941 ובשנים לאחר מכן נרצחו למעלה ממאה יהודים וכמה מאות נפצעו, נשים נאנסו, חנויות ובתים נהרסו ונשדדו. אנצו סירני שביקר בבגדד ב־1942 והקים בה את תנועת “החלוץ”, סיכם את הדו”ח שלו בדברים הבאים: “הפעולה להצלת יהודי עירק מן ההכרח שתהיה פעולה שיטתית ומתמדת. מעמדם ואופיים של יהודי עירק הנם פרי השפלה במשך מאות בשנים של סבל וצער, בערות ודעות הבל, בדידות ועזובה וכימי חצי דור של דיכוי טירוריסטי בלתי פוסק. אך עובדה אחת תדבר לטובתם: הלא היא העובדה, כי קרבנות אדם כאן לפנינו הזקוקים במידה מחרידה לעזרה אנושית. שום פעולה ארעית לא תועיל להם. דרוש פתרון סופי ורדיקלי לבעית יהודי עירק”. מבחינת התנאים האובייקטיביים נעשה כל שאפשר, הן בפעולה ציונית והכשרה והן בשטחים אחרים. אך הצלתם הממשית לא באה, אלא עם קום המדינה.

*

“מלך העוד”    🔗

יחיד הוא עזרא אהרון במזרח בצלילי הרוך והעדן שהוא מעלה ממיתרי העוד. באצבעותיו המפתח לסודו של כלי־זמר מופלא זה.

לפנים, בנעוריו, היה עזרא פורט עלי העוד לפני המלך פייצל הראשון בבגדד, ולפני שרים ורמי־יחס, והללו העתירו עליו שבחים הרבה. אמר לו פעם המלך פייצל: “שמחתני בני בצלילי העוד כשם שלא שמחתי מעודי”, וראש הטקס הוסיף שבח על שבח: “אתה יקיר, תאיר במוסיקה את פני עירק”. פעם הגישו לעזרא אהרן טס מלא דינרי זהב עתיקים מימי הרון אלרשיד, ועל הדינרים חקוק “השם המפורש” בערבית קופי (עתיקה) ולכל דינר שרשרת זהב. אמרו לעזרא: “טול מן הטס כאוות נפשך, ישמח האל את לבך, כשם שאתה משמח את לבנו”. הזכיר עזרא אותם שני אחים יהודים מתקופת העבאסים, שהיטיבו נגן, אברהם ויצחק אלמוצלי וכן את אלזלזל, שהיו נוהגים לומר: “מי יתן והאריך האל ימיו של אדוננו המלך הרון אלראשיד והיינו ממלאים בתינו זהב וכסף”. אלא, שעזרא נטל מן הטס אך דינר אחר ואותו הציג לפנינו. המלך פואד הראשון זימן קונגרס מוסיקאים מארצות המזרח (1932) ומשלחות מוסיקאים ירדו מצרימה מהרי אנטוליה ועד הרי האטלס. הכל הכירו בכוכבו של עזרא אהרן וקראו לו – “הנה מלך העוד”…

בשובו לארצו התעכב עזרא לימים ספורים בארץ־ישראל. באחת מהופעותיו השתתף גם הנציב העליון סיר ארתור וואקאפ. אף כאן נתקבל עזרא אהרן וזכה לתשואות נלהבות. ביקור זה העניק למלחין את השי הנעלה ביותר בחייו. דבק באהבה לארצו־מולדתו. משנודע לבני בגדד שעזרא אהרן מבקש לעזבם, היו כנפגעים ונעלבים על שכלי יקר זה מבקש לנדוד לארץ, “שמהומות בה הרבה ומוותר על חמדת בבל”. לא אחת ניסו להתנקש בחייו ובלבד שיחזור ממחשבתו זו. לא נרתע. עלה לארץ ויסורי קליטה מרים עברו עליו. הלשון העברית לא היתה שגורה בפיו, לא מצא אזנים ליצירתו. רעב ללחם, מכר מיטב שטיחיו ותכשיטיו. אף על פי כן לא הטיל דופי בארצו ובאחיו. עוד ביקש להעלות לארץ את הוריו. לאט לאט כבש את מקומו ונתקבל בתשואות חן בהופעותיו. לימים נתקבל וניהל את הלהקה המזרחית ב“קול ישראל” וצלילי עזרא אהרן נשמעו מקצה המזרח התיכון ועד קצהו. “המוסיקה היא מנכסי התרבות שתקרב את לב המזרח אלינו”, נוהג לומר, ומוסיף: אך מי מחזר אחר יצירתי בישראל?" במסתרים רוקם יצירתו המוסיקלית בעוד הוא שואל את נפשו “למי אני עמל?”… ותחושה של בדידות מעיקה עליו.

אלא, שכל ההרהורים האלה הם מהבלי העולם הזה. הבה נציץ אל עולמו הפנימי של האמן, מבעד לאשנב שפתח לנו בצניעות ובנמיכות קול, בעיניו התמימות והטובות, נוגות, כאותם צלילי מקאם צאבא העצובים, הנועדים להישמע בהפציע נגהו של אילת־השחר. או, אפילו בהילולת חתונה, משהם עולים עם עלות עמוד השחר ומבשרים אורו של יום, נוסכים תוגה “והדמעות נושאות מאליהן”. הצמיד עזרא את העוד אל לבו והרעיף טללי צלילים של צאבא רוויי ערגה וכיסופים. קדמונים וחוזים האמינו בהאצלה ההדדית שבין המוסיקה לבין הכוכבים והמזלות, מסביר האמן. לכל צליל שעתו ורגעו. שעת התפילה “מזמור של יום” שהיו הלוויים שרים בבית המקדש אל נכון רומז לרעיון זה, אמונה זו. שבעה סולמות המוסיקה הם כנגד שבעה כוכבי הלכת, כנגד שבעה ימי השבוע, כנגד שבעה צבעי הקשת. ה“ראסט” הוא ראשון בסולמות, ממנו יסתעפו שאר הצלילים. “כן־כן, יקירי, הצאבא הוא העצוב שבצלילים, כשם שהשמחה במעונו של סולם ה”חוג’אז“, לכל סולם ש”י טובים ובני טובים, דקים מן הדקים ואשרי אדם שזוכה לרוות טעמם, והוא עולה ויורד בכולם בהרמוניה.

תאמר, הכל פורטים עלי עוד. אלא, יש “הדורך קשתו” באצבע קשה ויש המחליק עליו כשמן הטוב מאיר עין ולבב. יבוא מי אצל עזרא אהרן ויאזין לקסם הצלילים שהוא מפיק מעודו.

*

שעה ארוכה היינו ישובים בדיואן־חדרו של עזרא אהרן בירכתי קרית יובל בירושלים. על הארון והמזווה עמדו תמונות בני המשפחה, כלי מוסיקה מסוגים שונים היו תלויים פה ופה, ספרי שירה של ביאליק, טשרניחובסקי, יעקב כהן סמוכים זה לזה. באמצע הקיר המזרחי היה תלוי קמיע של קלף ובו פסוקי־לחשים לקוחים מ“הזוהר הקדוש” ומנגד מתנוססת תמונה גדולה של שוברט, היושב על ספסל בחופו של נהר והוזה מנגינותיו.

מבעד לחלון הבית הזהיבו אותה שעה פאתי ירושלים ורוח ערב נשבה. ביקשתי לעמוד על טיבו של העוד. סיפר עזרא כי מוצאו של כלי זה מפרס. הוא הסמיך סיפור, שספק הוא מעשה וספק אגדה. אלפרבי, מחכמי פרס העתיקים, התקין לו פעם לוח עץ מרובע ומתח עליו מיתר, ניסה להעלות צליל והכלי עמד באטימותו. תלה אלפרבי את הכלי אל הקיר. לימים, האזין דרך חלון ביתו לקול הערב של נער. לא עברה שעה קלה והנער חזר וקולו אין עמו, עמום היה קולו. רמז לנער להתקרב אליו ושאלו: “תמיהני נערי תמיהה גדולה. עברת על פני הבית לפני שעה קלה וקולך ערב כצליל הזמיר. הנה חזרת וקולך כעורב”. ענה לו הנער: “בעברי, שרתי על בטן ריקה. ובשובי – בטני מלאה, שבעה”. וישמור החכם את הדבר בלבו. לימים טיפס עכבר על הלוח, כירסם את העץ ועשה בו כמין חלל, וראה, בנשוב הרוח החל הכלי מנגן… מכאן שהעוד מקומר “ובטנו חסרה”, חלולה.

אמרתי: סיפור זה מזכירני את האגדה על דוד המלך, שכנור היה תלוי למראשותיו ובנשוב רוח צפונית בחצות היה מנגן מאליו.

אמר עזרא אהרן: ומה תימה, אף העוד כן. קחהו והעמידהו כנגד אפילו רוח מצויה והוא ינעים ויפיק צלילים ערבים…

חזן היה סבו של עזרא. האב – בסם, וסחרו אף מעבר לימים. התאווה האב שאף בנו יהיה סוחר מצליח. בגיל חמש כבר נתפס עזרא לקסמו של הצליל, “עניין של כלום”, והילד מתעכב ליד כל בית ממנו עלו הצלילים. יש ואף נכנס לאותו בית ושהה בו עד שגמרו לפרוט בעוד. בן שמונה – ועזרא נודע כמיטיב נגן. בגר ויצא להשתלם ולמד אצל איברהים בק מקושטא. כיום, אין עזרא סמוך על אותם כלים העשויים בידי אחרים. בעצמו הוא מתקין את העוד, מהדר בו כלולב, שקוד על דיוק הרכבו כחוט השערה, מפתח בו פיתוח פסיפס, משבצו בפיתוחי שן, והרי לפניך כלי מרהיב עין, כליל השלימות, תוכו כברו, והאמן מפיק ממנו עתרת צלילים משל עוד ומשל פסנתר וגיטרה, משל באזוקי, מנדולינה, באנג’ו, צ’לו. כל עצם ברייתו של העוד, אומר עזרא, הוא מעין מזיגה של הקונטרה בס והצ’ילו. יפה העוד להעמיק החויה המוסיקלית, אם ליחיד ואם בתזמורת. למרבית הצער, כמה מזמרינו, וביחוד זמרי המזרח, יראים מפני לוויו של העוד ומבכרים את ה“לבוש” האירופי, הפסנתר, הכנור…

עזרא אהרן הוא מן המומחים בתורת המוסיקה המזרחית. הרצאה מליאת ענין הרצה לפני על אותו כנור בדואי, הרבאב, העשוי לוח עץ ומנגן מכוח מיתר אחד, וכל כולו חצי סולם ומפיק ארבעה או חמשה טונים, והבדואי מביע בו את געגועיו לחיי המדבר והטבע, שירי קנאה ואהבה, מלחמה ושלום, שירת המים ושירת הקציר.

*

עזרא הוא מן המלחינים ברוכי הכשרון. מאות נגינות חיבר. מאז עלה לארץ נתברכה יצירתו גם מן השירה העברית. הוא הלחין כמה וכמה משירי המשוררים של הדור ומשל “תור הזהב”, מנגינות שהקדישן לאישים ולמאורעות היסטוריים; הלחין מנגינה לכבוד הכתרתו לראש"ל של הרב בן־ציון חי עוזיאל ומנגינה לכבוד נשיא ישראל יצחק בן־צבי ביום השבעתו; ביום שנפטר מאיר דיזנגוף חיבר עזרא מנגינה לקינת דוד ליהונתן, נשגבה בהבעתה. כמו כן חיבר מנגינה לברכת יעקב לבניו ולהפטרה המקבילה, תואמת לטעמי המקרא. בתקופת “הספר הלבן” ונעילת שערי העליה חיבר מנגינה לשירו של ביאליק “מאחורי השער”:

בת־יונים הומיה, בת־יונים בהירה, נחתני בים על כנפי הסירה ותוליכני לארץ הבחירה. הוי, אמרו, הגלים, הדגים במצולה, איך אבא בשערי ארץ הסגלה, ומפתחי שבור, והדלת נעולה? אין קול ואין עונה – ויונה עם נער עדין מתדפקים על דלת השער.

הרבה סייע בידי האמן דוד אבישר, הוא שהאיר עיניו לרוח השירה המנשבת בדפי התנ“ך ושירת ימי הביניים והעת החדשה, מ”ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" ושירי ישראל נג’רה עד יל"ג ועד רחל ואלישבע. כל הלחנים רשומים במחברות ומצפים לגואלם.

רחוקים היינו בעולם מופלא זה בן מהלך עזרא אהרן כל הימים. הוא הביאנו אל היכל צליליו ורווינו ממעיינותיו. אמרנו, אולי כאן מפתח נאמן ליצירה המוסיקלית הישראלית המקורית, שעדיין היא בבחינת גן נעול לכל תופש כנור ועוגב בעמנו. רד הלילה. בחוץ נפרשה החשכה. ממעל האירו כוכבי ירושלים וירח יקר בהילו. כמו בין כוכבים נעלמים יושב המלחין הברוך עזרא אהרן, ומחצות ליל ועד עלות השחר יקום להודות “לאלוהי השיר”, חולם ורוקם את הזמר העברי.

*

מפרס עד ירושלים    🔗

מתונות היתה דרכו של יצחק בסן ברחובה של ירושלים, פניו האירו לכל עובר ושב, קדמם בשלום. קשה היה לתאר שדמות חננית זו ידעה להילחם על עקרונות ציוניים וניהלה חיים סוערים במשך עשרות שנים בקהילות נידחות באפריקה ובפרס, קראה להתעוררות לאומית והביאה לנדחי ישראל את בשורת התחיה.

יצחק בסן נולד בבולגריה, ביאמפול. היה בן להורים שוחרי תורה שעסקו בהוראה. כתב היוחסין שברשות המשפחה מעיד שאביו זקנו, ר' ישעיהו בסן היה מורהו של רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל).

פעם ביקר ביאמפול המזרחי הנודע ר' יוסף הלוי מפולין, שגילה את הפלשים בחבש, והוא שעורר בלב הנוער היהודי אהבה לציון ולירושלים. יוסף הלוי הקים באדריאנופול בית מדרש למורים וממנו יצאה העברית לכל ארצות המזרח בהן נמצאו יהודים. רבים היו יוצאי בית המדרש הזה, מורים וחזנים, מהם יצאו לקהילות יהודיות ומשם עלו לארץ ישראל והקימו את הר טוב. בימים ההם כבר החלה התנועה הציונית להכות שרשים עמוקים ביהדות בולגריה. ביקורו של הרצל בסופיה (1896) עוד הגביר את ההתלהבות לציון.

עם סיום בית המדרש למורים של חכי"ח החל יצחק בסן לעשות נפשות לתנועה הציונית: “ט' באב גדול מיום כפור”, היה אומר, שהרי ט' באב הוא לא רק יום אבל לאומי אלא גם יום של בשורה לתקומת ישראל וגאולתו. משהגיעו דברי הטפתו של יצחק בסן לאזני מזכיר אליאנס בימים ההם, איזידור לייב, הזמין אליו את הצעיר ושאלו בחרדה: “האמנם כך דרשת?”… השיב לו בסן: “הן”, ולאחר שהייה קצרה עוד הוסיף הצעיר להעיז פנים: “גם אתה יודע כי נכון ואמת דיברתי”. אמר לו איזידור לייב: “אף אני רוצה בזה, ואולם חלילה לנהל תעמולה ציונית בתוך כתלי בית הספר”. לא עברו ימים רבים ובסן ביקש שישלחוהו להוראה לירושלים, ואולם איזידור לייב פטר אותו בדברים: “בהזדמנות אחרת, לפי שעה הנך נדרש לתוניס”. אותה “הזדמנות אחרת” לא באה אלא כעבור שלושים שנה.

יצחק בסן הורה בתוניס עברית והיסטוריה של עם ישראל לאחר תקופת התנ“ך. כבר בימים ההם החל להסביר את התופעה המוזרה, מדוע היו היהודים לסוחרים, לפי שלא יכלו לעבד את אדמתם בארצות גלותם. יהודי הגולה נאלצו להיאחז במקצועות קלים, הואיל והיו צפויים בכל עת לנישול ולגירוש. הוא הקים בתי אולפנא, עורר את הקהילות לתחיה והמריצן להקנות עברית לילדיהן. כעבור שלוש שנים עבר י. בסן לדרדניל, תורכיה, בה היתה קהילה יהודית בת אלפיים נפש. עיר זו, השוכנת על חוף הים, היתה עיר מסחר ואניות רבות פקדוה. כאן נקלעו משפחות אמידות, אישים יהודים כבן שמעון שהיה מנהל אליאנס, אסטרוק, קסוטו, ופאריינטי. מהם שימשו כמנהלי בתי ספר ומהם עמדו בראש יק”א. יצחק בסן פתח בתי ספר בסמרגוס ורוחו הטובה הביאה לו ידידים לרוב, הוסיף בשקידה להקנות לתלמידיו עברית וצרפתית.

ואולם גולת הכותרת בפעלו החינוכי היתה בפרס, פרס מלפני שבעים ומאה שנה. הפליטים הפליגו באניה בים השחור עד הגיעם לבאקו, מכאן לטיפליס. בפעם הראשונה היה עד למצבם העגום של נידחי ישראל בפרס. ב“כלי הרכב” היחידי שהיה מצוי באותם ימים, עגלה רתומה לסוסים, הגיעו לטהראן לאחר מסע מייגע רצוף סכנות. שלג כבד ירד במשך כל המסע, וכשל כוחם של הסוסים. בטהראן פגשו יצחק בסן ורעיתו יהודים מכל ערי פרס, מהמדן ומאיספהאן, משיראז ומכורדיסטאן. מהם אף דוברי עברית. י. בסן פתח את בית הספר הראשון של חכי“ח בטהראן (1898) לבנים ולבנות שחולל מהפכה רבה במושגים החינוכיים שהיו קיימים בימים ההם. תשע מאות תלמידים ותלמידות למדו בבית ספר זה, למדו צרפתית וגם תנ”ך, עברית ופרסית. בינתיים הגיעו לבית הספר גם מורים נוספים ובסן החליט להמשיך בפעלו החינוכי ולפתוח בתי ספר חדשים בערים אחרות. הוא יצא לחמדן, היא שושן הבירה, כשהוא ואשתו רכובים על סוס, אשר משני צדדיו תלו שני ארגזים. באחד ישב הוא ובשני אשתו, הואיל והבעל ואשתו לא היו שקולים כאחד נאלצו לאזן את ארגז האשה בתוספת אבנים. לא אחת היה הזוג אנוס להמשיך דרכו ברגל מחמת הדרך הקשה ובלב המדבר הגדול לנו באהלים, בבדידות נוראה. בכל כפר סיפקו התושבים מזונות, והאשה האירופאית עוררה סקרנות אם בלבושה ואם משום פניה הגלויים, שאלו, חקרו על שיירה מוזרה זו. בהגיעם לחמדן יצאו כל יהודי העיר לקראתם, “כמו המשיח בא”. נערכו פנטסיות בנוסח בימים ההם, חיברו שירי הודיה, “שהנה הולך ובא הגואל”, כל היהודים נעלו את חנויותיהם לאות חג, עמדו בצידי הרחובות, עלו על הגגות והמרפסות “והעיר שושן צהלה ושמחה”, ככתוב. גדולה היתה השמחה כי היהודים ראו באיש לא רק מורה או מנהל בית ספר אלא נשיא, נציג מדיני שיכול לצאת ולבוא לפני השלטונות. חמדן מנתה בימים ההם כששת אלפים יהודים ומדורות רבים ישבו בה, מימי גלות בבל והיו מעורים במנהגי המקום. ישבו וישנו על מחצלאות שנפרשו על הריצפה. לא ידעו שולחן מהו. ואולם המחזה שהרעיד את ליבם של הזוג בסן היה אות הקלון שנשאו היהודים: “זה כאלף שנים אנו נושאים אות קלון זה”, סיפרו, “אם נעיז להסירו הלוא יהרגונו”. מתוך חירוף נפש נטלה מרת בסן את המספריים והחלה לגזור את אות הקלון והקול יצא בין יהודי חמדן: “הנה יצא צו מאת הברון רוטשילד להסיר את אות הקלון”. ואמנם מקץ ארבע שנים הומר אות הקלון במגן דוד ובאישור השלטונות.

כבר למחרת בואם של יצחק בסן ורעיתו הוכרז על הרשמת תלמידים לבית הספר. בימים הראשונים ישבו בצוותא ילדים ומבוגרים, באו נערות צעירות שכבר נישאו. אם אמרה פעם המורה להעניש תלמידה אחת, היתה זו מתרה במורתה ב“אמסור זאת לבעלי”. הרבה עמלו הזוג בסן בטיפול הרגלי הגיינה, בביעור הכינמת והגרענת. פתיחת בית הספר עודדה את רוחם של יהודי פרס. היחסים בין הנהלת חכי"ח לבין ראשי השלטונות נתהדקו, מראשי השלטון אף למדו צרפתית בבית הספר. “המטרה העיקרית שעמדה לפני”, אמר לי הישיש בסן, “היתה לרומם את רוחם של היהודים החלכאים האלה, שהיו שקועים בעמקם של ניוון ובערות. ביקשנו להגן עליהם ולהקל את נטל הגלות שרבץ עליהם במשך דורות רבים”. כל תקלה שאירעה במדינה זו היו היהודים לקרבן־תמיד. תדיר קמו עליהם בני המקום בקריאות: “קומו התנפלו על היהודים”. החידושים לא בנקל נתקבלו. אף הרתיעו. ולא אחת היו התושבים מחפשים אמתלאות כדי להיפטר מהזוג האירופאי שפקד אותם “להוותם”. תודות ליחסי האימון שנרקמו עם ראשי השלטון הופרה מחשבה רעה זו.

יצחק בסן פגש בעיר זו סוחרים יהודים מקהילות שונות ברחבי פרס ואף מארצות אחרות, מעירק ומהודו, יהודים אדוקים וחרדים, אנוסים. בימים ההם עוד שלטה התנועה הקנאית, השיעית והבאהית, שביקשה להעביר על דתם יהודים מכל הגילים. טראגדיות משפחתיות נוראות התרחשו לעיני הזוג בסן, יד הקנאות הבאהית הגיעה עד לבתי הספר אליאנס, והללו ניסו לפתות תלמידים לבל ילמדו עברית. יצחק בסן קידש מלחמה נגד מסע שמד זה. הוא לחם בהם לא רק בעירו אלא גם בניגוד לעמדתה של הנהלת אליאנס בפאריס, ולא אחת הביעו הללו מורת רוח על “אי הסובלנות” שגילה שליחם בארץ זו.

יצחק בסן לא ראה בשליחותו מטרה חינוכית בלבד, אלא גם שליחות מדינית, ועליו היה לכלכל צעדיו מתוך זהירות רבה. פתיחת בית ספר חדש באחת מערי פרס משמעה היה גם מתן חסות לקהילה היהודית באותה עיר.

עשרות שנים נדד יצחק בסן במדברות פרס ועירק עד שזכה להגיע לעיר כיסופיו עליה חלם כל הימים – ירושלים. כאן הוסיף לנהל את בתי הספר של חכי"ח יחד עם אשתו. בעל חוש הומור היה מכוח סגולותיו הנפשיות, תבונתו וידע להתגבר על קשיים רבים. חיוך תמיד ריחף בעיניו, חיוך שלא כבה במשך תשעים שנות חייו.

אנוסי משהד    🔗

עדה בישראל, הידועה כעולי־משהד, קיימה במשך מאה ועשרים שנה את יהדותה בתנאי־חיים של אנוסים. בחוץ הופיעו כמוסלמים לכל דבר ובחדרי־חדרים שמרו על יהדותם, על אף סכנת הכליון שריחפה עליהם מידי שכניהם המוסלמים, שיעים קנאים.

משהד עומדת במחוז כורסאן, על גבול אפגניסטאן ומונה כמאה אלף תושבים. העיר מצויינת בסחרה, בעיקר עורות ופרוות קאראקול. לפי המסורת השיעית קבור בה האימאם השמיני ריזא. משהד היא העיר הקדושה השנייה לשיעים, לאחר כרבלה, מקום קבורתו של עלי. שלוש פעמים בשנה עולים אליה לרגל: בחודש מוחרם, ברמאדן ובימי החג' למכה.

על ראשיתם של יהודי משהד, מסופר, כי בשנת 1747, לאחר שכבש שנאדר שח, ממלכי פרס הגדולים, את הודו, הביא לארצו אוצרות כסף וזהב ואבנים יקרות, ובחר בקבוצת יהודים שישמרו באמונה על אוצרו. השח הזמין שבע־עשרה משפחות יהודיות מעיר כאזוין הסמוכה לטהרן. ימים רבים נדדו משפחות אלו, ובתנאי תחבורה קשים, עד הגיעם למשהד. בינתיים נרצח השח, המשפחות היהודיות נקלעו־נלכדו בעיר קנאית זו, ונאלצו לסגור עצמם בגיטו מחוץ לחומת העיר. בשנת 1829 היה טבח ביהודים, ומחמתו, אולצה קהילה שלימה לחיות חיים אנוסים. ב“נדחי ישראל” מספר הנשיא המנוח יצחק בן־צבי: “ביום ה־11 למוחרם, שנת 1255, שהוא יום קדוש וצום ומספד למוסלמים השיעים, פנתה אשה יהודיה אל “רופא” פרסי שירפא את ידה מצרעת, וה”רופא" הזה, מסוג רופאי האליל השכיחים בפרס עד היום, ציווה עליה להרוג כלב ולרחוץ את ידיה בדמו, ורפא לה. האשה הזמינה פרחח פרסי שיתפוס כלב ויהרגהו בביתה. לאחר זה פרץ ריב בינה לבין הפרחח המוסלמי בגלל שכר עבודתו. לסוף רץ הפרסי, מלא חמת נקם, אל רחובות המוסלמים והכריז שהיהודים הרגו כלב ביום הצום, המקודש לזכר הקדושים, בני עלי, וקראו לו בשם חוסין, וילעגו לדת המוסלמים. ההמון הקנאי, המתאסף ביום זה במסגד הידוע בשם האימאם רצ’ה (רידה), התפרץ אל רחובות היהודים ואל הבתים, הצית באש את כל בתי־הכנסת ורצח כשלושים ושתים נפשות (כל הקהילה מנתה כמאה משפחה, או כארבע מאות נפש). ייתכן שהטבח נמשך יותר מיום אחד, כי בכתב־היד שלנו נרשם התאריך י“ב בניסן תקצ”ט שחל באותה שנה בי“א במוחרם 1255, היינו לא ביום הראשון אלא ביום השני לחג השיעי הזה (27 מארס 1839). בכל אופן לא נגמר הענין ברצח שלושים ושתים נפשות יהודים חפים מפשע. למחרת הוכרחו היהודים על־ידי איום של הרג כללי, להודיע על הסכמתם לקבל את דת האיסלם. מאז נודעו האנוסים בשם “ג’דיד אל איסלם” (מוסלמים חדשים) ושנת האונס נקראה שנת “אללה דאב” (מתת־אל, כלומר, עונש מן השמים)”.

מחקרים על אנוסי משהד נכתבו גם על ידי ד“ר ו. פישל, אשר ביקר במשהד, ד”ר י. פטאי ואחרים.

אין יודעים מניינם המדוייק של בני־העדה. לשאלה זו, יביעו בני העדה אי־רצון להשיב, אולי משום עינא בישא. יש הנוקבים עשרת אלפים נפש ויש המעמידים את בני העדה על חמשת אלפים או ששת אלפים נפש. כאלפיים או כשלושת אלפים בארץ, בירושלים, תל־אביב, הרצליה, עפולה ומקומות אחרים. עוד מצויות מאות משפחות בטהראן וכן באנגליה, כעשרים וחמש משפחות בהמבורג, כמאה משפחות במילאנו, איטליה, בה הקימו אף שלושה בתי־כנסת, כמאה משפחות בניו־יורק.

ראשית עלייתם של בני משהד לארץ חלה לפני כמאה שנה. האנוסים, אשר ביקשו להוכיח נאמנותם לאיסלאם, השתתפו גם בעלייה למכה, ובדרכם חזרה עברו דרך ירושלים. שניים מהם השתקעו בירושלים: חג' אדוניה הכהן, אשר על שמו נקרא בית הכנסת של המשהדים בשכונת הבוכרים עם ספרי־תורה עתיקים, כלי־קודש לרוב, שטיחים, והשני היה חג' יחזקאל לוי, שגם על שמו הוקם בית כנסת בשכונת הבוכרים.

*

בשכונת “גאולה” בירושלים עומדת חנות לממכר־שטיחים, חפצים עתיקים וכלי־קודש. הקירות מקושטים במטפחות רקומות מכאן ובתמונות ממראות ירושלים מכאן, ב“מזרח” בולטת תמונה היסטורית המראה דמותם של שלושה ממלכי פרס המהוללים: כורש, דריוש ונאדר־שח העומדים על החומה ו“קוראים” לריזא שח, לקום ולהושיע את העם בפרס. בעל החנות, חנניה לויאן, הוא עזתאללה לויאן, בנו של המנוח ר' יהונתן לויאן, הוא פראג’אללה נסארליוף, שעלו לארץ לפני כשלושים שנה. באותה תקופה התעוררו רבים לעליה, בדרך לא דרך, מתוך סכנת נפשות והברחות גבול. לרבים מהם היתה אשרה להגר לאנגליה ו“בעברם” דרך ירושלים, הוכיחו לשלטונות המנדט שבעלי־הון הם, והשתקעו בארץ.

ביקשתי לשמוע עדות בעל־פה על חיי העדה המופלאה הזו, ולתהות אם מצויים ברשותה תעודות כלשהן. מתוך תיקים ואוסף כתבים, הוציא חנניה כתב־יד של אביו, בכתב קורסיב הדומה לזה של יהודי פרס, ברור ויפה, ובו שלש מעשיות, על ראשית בואם של היהודים למשהד, כמסופר לעיל, מעשיה אחרת מספרת על “רב מכובד וחשוב וגאון”, מוללה סימנטוב, שהמופתי של משהד חפץ ביקרו, ורגיל היה לשאת ולתת עמו בענייני דת ואמונה. למטרת פגישות אלו, הקים המופתי מסגד קטן בשכונה היהודית, בו נועדו השניים פעמים אחדות מדי שבוע, והוסיפו ללמוד זה מזה. מוללה סימנטוב שכנע בטעמיו את המופתי, ובהסתמכו על דברי התורה והנביאים. אירע, ופעם נזדמנו למשהד שני משומדים מטהראן, שהתארחו בביתו של מופתי משהד. לאחר שהמופתי נוכח שאורחיו היו בעבר יהודים, ובקיאים בתורה ובלשון העברית, ביקש לידע מפיהם אם כנים הם דברי מוללה סימנטוב, או שמא בדה הרב כל טעמיו מלבו. לאחר כמה ירחים, נוכח המופתי שאמנם אמת דברי המוללה, אלא שביקש משני המשומדים עצה, כיצד להביאו לידי כשלון. השנים נענו, והבטיחו למופתי להעמיד לפני מוללה סימנטוב קושיה חמורה מן התורה, שבלי־ספק לא יוכל להשיב עליה. פעם, בעת הפגישה הקבועה במסגד הקטן, שאלו השניים, אם גם מוללה שותף לאמונה היהודית, שכל הקורות בעולם כבר מרומזים בפרשת “האזינו”. המוללה נענה בהן. אותה שעה גילו השניים את עברם היהודי, ושהמירו דתם בדת האיסלם. הוסיפו ושאלו: אם יכול מוללה סימנטוב לציין ולהוכיח מניין הרמז הזה ב“האזינו”? נתכעס מוללה סימנטוב כעס רב, פתח בספר, וקרא פסוק ה' בהאזינו: “שחת לו לא בניו מומם, דור עקש ופתלתל” והביא ראייה שראשי־תיבות של פסוק זה מצטרפים לשמותיהם של שני המשומדים. השניים הסמיקו מן הבושה וכלימה וברוב כעסם נטלו את ספר־הספרים והטילו אותו על פניו של המוללה. ראה המופתי, שאמנם כנים הם דברי המוללה סימנטוב ועמד במבחן הקושיה החמורה שהעמידו לפניו, נזף במשומדים על רוב חוצפתם, וציוום לנשק את ידיו ורגליו של המוללה, לבקש ממנו סליחה ומחילה, ואף גזר עליהם גרוש מן העיר משהד תוך כ"ד שעות. המשומדים עזבו את העיר באותו יום.

עוד מסופר באותו כתב־יד על מגיפת החלירע שפקדה את משהד, אשר השמידה כשליש מכל אוכלוסיתה בימים ההם, מוסלמים ויהודים. כמאה משפחות מנו בימים ההם יהודי משהד, ורב היה סבלם. יום אחד נקהלו כולם בבית הרב ובכו בכי רב. מוללה סימנטוב יצא בלוויית קהלו לבית־הקברות והשתטח על קברו של אחד הצדיקים מוללה אברהם, שיתחנן לפני כסא הכבוד לעצור רוע המגיפה. קרא הרב פעם: “מוללה אברהם לך ושב מתחת לכסא הכבוד, ובקש לבטל את הגזירה ולהעביר את המגיפה”, אך לא נענה. קרא פעם אחרת, ובשלישית עוד הגביה קולו ואמר: “גוזרני עליך מוללה אברהם, לעשות כאשר ביקשנו, אם אתה מסרב, אעשה זאת בעצמי”. לא נענה, וכל הקהל עומדים נבוכים והמומים. לאחר שעה קלה, חזר מוללה סימנטוב וקהל מלוויו לביתו, התייחד בחדרו, וביקש לשוב איש לביתו, ולבל יפריעוהו במשך שעה אחת. פשט המוללה בגדיו, השתטח על הריצפה וביקש למות. וראה, המגיפה נעצרה עד מהרה בקרב היהודים ובקרב הלא־יהודים כאחד. לימים נפטר מוללה סימנטוב וקברו נכרה ליד קבר הצדיק מוללה אברהם".

הבאנו שתי מעשיות אלו, המעידות על תנאי חיי העדה. דלה היא עדה זו בנכסיה הרוחניים, ולא קם לה משורר וסופר, שיעלה קורותיה, וחייה, פרט אולי ל“מסעי ישראל” לישראל בן יוסף בנימין, אשר נכתב אחת־עשרה שנה אחרי העלילה, בשנת 1850. בידי חנניה ספר יחיד מאת סימנטוב (הנ"ל?…) בשם “חיית אל רוח” שעניינו קדוש ייחוד השם. מחמת הרדיפות לא יכלו להתפתח בקרב יהודי משהד חיי תרבות ורוח, ולא שיר וזמר.

חנניה לויאן גילה וסיפר כל אותם חיי הכפילות הקשים של בני העדה. הילדים למדו ב“כותב” המוסלמי ושננו יום יום פרשיות מן הקוראן ולאחר מכן, בשובם לביתם, התכנסו בבתי התפילה שהיו מוסווים בחצרות ובמרתפים וב“בתי־מדרש” אלו למדו אלף־בית, והבקיאים בתפילה מן ה“סידור” וידעו לומר קריאת “שמע־ישראל” בעל־פה, זכו לדורונות מידי המבוגרים, שעון, אולר וכיוצא באלה.

דבקותה של קהלה אומללה זו לשמור על ייחודה, כיהודים, עוררום לקיים נשואים בין בני העדה בלבד, ובגיל רך ביותר. הקדושין נערכו תחילה אצל כהן־דת מוסלמי, ולאחר מכן חזרו קדשו את הזוג לפני הרב כדת משה וישראל ובחוג משפחתי מצומצם ואילו החגיגה נערכה בפומבי רב. לא אחת היו מוסלמים מבקשים להשיא את בתם לאחד מבני העדה, אלא שתמיד נענו בשלילה, לפי שכבר נישאו. במשך מאה ועשרים שנה, לא היו ידועים בקרב העדה של אנוסי משהד אלא שני מקרים של נשואי תערובת, ואף אלה סופם היה פירוד, ומתן גט.

בני העדה קיימו את השבת וחגי ישראל כהלכתם. תפילתם נאמרה בלחש, באין קול, לבל תישמע לזולתם, העמידו משמרות של נשים ליד בתי־הכנסיות להודיע בעוד מועד במקרה של סכנה קרובה. החנויות אמנם היו פתוחות בשבת, אולם הפקידו בהן ילדים ונערים, שלא יכלו למכור דבר, ולשואלים השיבו כי האב “חלה” וכיוצא באלה.

נוסח התפילה הוא נוסח ספרד.

ירושלים באופק    🔗

“עיר באופק” לבן־ציון יהושע פותח לעינינו אשנב אל עולם נעלם, אל יהדות הדממה של המזרח. לא בקצות הארץ שכנו אחים נידחים ונשכחים אלה. רק תמול שלשום ראינום מהלכים ומתגוררים בחצרות רחובות הבוכרים בירושלים; יהודים שעלו מירכתי פרס, בוכרה ואפגניסטאן בסוף המאה התשע־עשרה; מכונסים עם עצמם, במצוקתם ובעניים, ששונם ויגונם. בקרב עדה זו מצאת אנשי תורה ויראה, תמימי דרך ומחשבי קץ הגאולה. עיקר פרנסתם היתה ממלמדות, מסחר זעיר ושאר עסקי רוח. אף־על־פי־כן מצויינים היו חייהם ביופיים הפנימי, עשירים מכוח של מסורת ומנהג יהודיים, בעלי תרבות עמוקת שרשים, אמונים על דרך ארץ. ודאי לא חסרו בהם יצרים ומאוויים לוהטים, של אהבה, של קנאה ונקמה; בהם גם בעלי תחבולות של חכמה וערמה, נשאו תקווה ונחלו אכזבה. את העולם הזה ראו כפרוזדור של הבל, שקעו בחלום ובהזייה כמוקד של הווייה ומציאות. מה עצובה היתה אופקה של עיר זו, שהמוות עלה בחלונותיה תמיד, שצפורים אינם מרננות אלא מקננות, מבשרות פורענות; היער והחורשה – מפלט לתועי לבב.

מספרנו נולד וגדל בקרב עדה זו. בשחר נעוריו עוד הספיק לחזות בדמדומי שקיעתה, עצם מעצמה ובשר מבשרה הוא. מכאן גם היסודות הגיאוגרפיים וחותם האמת הטבועים בסיפוריו.

בן־ציון יהושע כבר שמע בילדותו על הגורל המר שפקד את סבו באפגניסטאן, שהיה נודד מעיר לעיר ומכפר לכפר כדי למכור סחורתו. פעם התנפלו על סבא זה שודדים ושדדו ממנו את חמורו ואת כל אשר היה לו, אף הפשיטוהו ערום וכפתו אותו אל אחד העצים. גופתו נמצאה לאחר ימים והיא קפואה ומעטה של שלג כבד כיסהו. הוא הניח אשה הרה ושלוש פעוטות. הרך שנולד הוא רפאל, אביו של מספרנו. קץ אכזרי כזה של אב, ויתום מבטן – ודאי מלווים את האדם כל חייו ונוטעים בו שרשי מרירות, ומטפחים בו רגשי מרד ונקם כלפי כל הסובב אותו. כבר בגיל ארבע ברח רפאל מן ה“חדר” עקב ידו התקיפה של מלמדו. ביקש הילד להשיב רוחו ולטבול במי הנהר, והנה אף מכאן נס על נפשו, מחמת גערתו של כהן דת קנאי, על שטימא כביכול את מי הנהר. בן שלוש עשרה היה כשנטש את בית אמו, ובחשאי, והצטרף אל שיירת צוענים שהיתה בדרכה לאוזבקיסטאן. מכאן הוסיף ונדד בערבות רוסיה ומנכר אל נכר, עד הגיעו לסמארקנד ולאחר מכן לטאשקנט. נדודים אלה חידדו אל נכון את חושיו של הנער, למד להכיר תהפוכות בני אדם, האזין לקורותיהם ולמעלליהם, עד שהיה זה אוצר בלום של סיפורי הרפתקה ואגדה. בדרך לא דרך עלה לירושלים (1899) והוא כבן שמונה־עשרה.

מאהבתו הגדולה את הארץ הירבה להלוך בה, עבר אותה לארכה ולרחבה ופעמים אין ספור, הדריך שיירות של יהודים שעלו להשתטח על קברי אבות, אם בקבר שמואל הנביא ברמה, בהרי ירושלים, ואם במערכת המכפלה בחברון. ביחוד ניהל ובעסק רב שיירות חוגגים שעלו למירון בל"ג בעומר.

בעל גוף היה האיש. חבש מצנפת צ’רקסית, חגר אקדוח במתניו ורכב על סוסה אצילה; דמות נועזה ורבת תושיה, נוטעת בטחון. יש ובשבתות פסע האיש לאיטו בחוצות רחובות הבוכרים והכל מלווים צעדיו ביראת כבוד ומקדמים פניו בברכת: “שבת שלום מולא רפאל, שבת שלום מולא רפאל…” היה זה לרוב בין מנחה למעריב. תר האיש מדרגה גבוהה בחצר ובסמוך לבית הכנסת וקהל נשים וגברים הקיפו אותו בחצי גורן, והאזינו בצמא למעשיותיו רבי העלילה שנבעו מפיו כמעיין המתגבר; היו אלו מעשיות ואגדות, שדמיון ומציאות שמשו בהם בערבוביה, דברי משל והשכל. הלשון הפרסית נתברכה בפיו בעסיסיותה ובנעימותה העממית, עוד הגביר רישומי תאוריו בתנועות יד וירטואוזיות, במבע עיניו, בתוי פניו שריצדו ושימחו – וביחוד בגוני קולו הקצוב והברור, שעלה וירד, עלה וירד כמיטב אמנות הסיפור של המזרח; פעם צהל מן האורה והנצחון ופעם הילך קולו והמה נכאים. וקהלו של מולא רפאל דרוך ומאזין בנשימה עצורה. ואולם משעמד האיש על סף הסיום, בהגיעו אל שיאו של הסיפור, הפסיק רגע, והיה כמבקש לפרנס את המתיחות של קהלו ואת הצפיה לבאות – הוציא את שעון הכסף העתיק מכיס חזיתו, הסתכל, כנועץ עימו, וכרב־מג שאף אנחה וקרא: “רבותי, הגיע זמן קריאת שמע של מעריב”, ודחה בארשת צער גילוי סוף קורותיו של הגיבור לשבת הבאה. לשווא התאוו מאזיניו לדעת אחרית דבר, לשווא הפצירו בו להמשיך, אלא שמולא רפאל כבר הספיק לפייס עצמו ואת נאמניו באורך רוח, וכמי שאין השעה דוחקתו לעולם. הסיפור והמעשייה היו נשמת אפו של האיש, שלא פסקו מפיו אף בשעת משאו ומתנו עם הבריות לצרכי מסחר. יפה היה מולא רפול ככרוז של “מא זֶאד”, “כל המוסיף”, במכירה פומבית של מטלטלים וכלי בית, רהיטים ושטיחים וחפצי אמנות, והוא משפיע מצב רוח של משובה ושעשוע, של בדיחות הדעת ושל הלצה מכוח אמריו וחרוזיו המאולתרים, עד שהיתה מכירה פומבית זו הופכת ל“מעמד” שזכרו אותו ימים הרבה. בלילות חורף, עת הסבה המשפחה סביב האח שגחלים בערו ממנו, התרוננו שפתי האב מסיפורי גבורה ומסירות נפש, מסיפורי המקרא ומשלי חכמים, ביחוד חביבה היתה עליו ועל בני ביתו פרשת יוסף הצדיק.

*

בהווייה זו גדל בן־ציון יהושע ואווירה זו נשם. בן זקונים הוא למשפחה מבורכת ילדים, משפחה שהיתה מכונסת כולה בחדר אחר ומחיצה של בד הפרידה בין פינת לינתם של ההורים לבין הבנים והבנות. אמו, מבנות בית שלוש שעלתה ממרוקו, נישאה למולא רפאל בהיותה בת ארבע עשרה. הבנות והבנים הבכירים אף הם נישאו בגיל צעיר, ואין פלא איפוא שבן־ציון נולד במעלה דוד. היה זה בית מזרחי מובהק, שדיברו בעת ובעונה אחת שפות אחדות: ספרדית ומרוקאית, פרסית וערבית ותורכית. העברית גברה בפי הבנים והבנות.

ראשית התוועדותו של בן־ציון יהושע עם הספרות העברית היתה לאור העששית ובחדר היחיד שעמד לרשות המשפחה כולה למד בתלמוד תורה ומכוח התמדתו סיים לימודיו באוניברסיטה העברית. עם פנס ביד יצא לתור אחר האדם וגילה אנשים כואבים ויצורים המרחפים בערטיליותם, אף־על־פי־כן נתעצמו בהם כיסופי גאולה ולביאת המשיח. סיפורו הגדול “המשיח הרביעי” מתאר נער תמהוני, משה, “המנותק מארץ הממשות, הבונה עולמות ומחריבם במחי הגיגיו. שרעפיו היו לו לכנפיים, העכבישים במצוקתם היו לו אחים. עתים תורתו מלוא חופניים, עתים מתעלם משבר פסוק. הוא נישא בעולמות עליונים מבלי שהבחין בסובב אותו…” כרוב גיבוריו של בן־ציון יהושע כן הנער משה, אין לו אחיזה של זמן ושל מקום, גבעה סמוכה נראתה לו יפה ל“הר סיני”, כלב חוצות היה לו לריע. הוא נפגש עם תיאולוג, דוקטור מוסא, המבקש להביא תיקון לעולם ורואה עצמו כמשיח הרביעי המשלים את שלושת המשיחים שקדמו לו: משה, ישו ומוחמד, ורואה במספר ארבעה כיסוד עולם; הארץ עומדת עדיין על שלושה משיחים־עמודים, ומצפה לרביעי לבל תימוט, ארבע הן רוחות השמים וארבע תקופות לשנה, ומארבעה יסודות נברא העולם; ארבע כנפיים למלאכי עליון, ארבע רגליים לכיסא, לשולחן וכל כיוצא בהם.

נפלה דממה והשניים שוקעים בהרהור הלב. התעורר הנער משה ושאל את איש שיחו, הזקן, מה טעם שהוא נראה תדיר עומד לפני הכותל מערבי ומנגן בכלי מיתר מוזר, והזקן מסביר לו, שכלי זה הוא ה“תואר”, כנור פרסי אציל ועתיק יומין, והוא פורט על כנור זה כשהוא זועק ושר פרקי תהלים והצלילים מצטרפים למנגינה שכמותה לא שמע הנער מעולם. “אותו רגע חשתי”, מתוודה הנער, “שאינך עוד בשר ודם, אלא רוח ערטילאית, מאותן רוחות קודש הגנוזות מתחת לכסא הכבוד, בצל נשמות הצדיקים… אותה שעה חשתי במשמעות הכתוב במסכת ביצה: ‘נשמה יתרה נותן הקדוש ברוך הוא באדם’…”

עומד הזקן מופתע מגילוי זה שגילה בו הנער והוא שואל בנימה שהיא ספק גערה וספק אזהרה: “ביטויים אלה מניין לך?” הנער עוד מגביר את התמיהה בשאלותיו: “מה רואה הזקן לנגן בכנור גם בלילי שבת?” ודוקטור מוסא משיב: – נכון בני. הנגינה אסורה, אבל התפילה מותרת. דוקטור מוסא אינו מתהולל בנגינתו. אינני שר שירי עגבים. אני מתפלל. דוד מלך ישראל לא יכול היה לחבר פרקי תהלים המופלאים, אילמלא היה יודע נגן. רק בכוח הנגינה נפשוט מעלינו את החומר ונעטה במעטה רוח אלוהים…"

הנה זה הסוד, הניגון, אשר יגשר על פני תהומות. אגב, שני השמות זהים: משה וד"ר מוסא – כשני צדדים של מטבע אחד.

הסיפור הפותח “עיר באופק” הוא “בשעה של שקיעה”. כאן עולה דמותו של קבצן ירושלמי, נוריאל מצליח, החולם חלומות בעתה ואת שבר סיוטיו מוצא בבנו יחידו שנפצע אנושות בתאונת דרכים. בחלומו, רואה האב עצמו כשהוא נינוח על ספסל ירוק, בצילו של עץ פארות, וצפורי שיר מרננות ומקפצות מבד אל בד, והוא כדרכו, פושט ידיו לנדבה מעוברים ושבים. הנה עוברת אשה מפורכסת ומבושמת, שהניחה על כף ידו הקעורה פרוסת עוגה, ונוריאל פורר אותה חיש מהר לפירורים זעירים והגישם לידידיו הצפורים… משירדו לקראתו בעלי הכנף הפכו צפורי השיר למלאכים צחורים, שפרחו מדפי תנ"ך מצהיבים, או כרובים שדמות אדם פניהם, מגודלי כנף ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל ונוצצים כעין נחושת קלל – דמויות מוכרות מאי שם, שקיפצו לפניו צחרחרים, בנענועי כנף קצובים ושוררו בנעימה צובטת לב, שאין אוזן אדם רגילה לה. נעימה מוזרה שלא מן העולם הזה, מין נעימה שנשמעה באזניו כספק שירה, ספק נהי… הוא מתעורר מחלומו ואזניו כמו קולטות דבריו של רופא האומר לחברו: “מה חבל, כמה צעיר הוא וכבר נגזר עליו למות…” ורעהו משיב: “ידידי הצעיר, אלו הם החיים, זו תרומת המודרניזציה. אשר למקרה שלנו” – אמר מתונות – “דומני, כי לא יוסיף לראות את הזריחה הבאה… ראיתי בעיניו את הכמיהה למוות. המכונית שפגעה בו לא הותירה בו מתום…”

ודאי הרבה מן התמימות יש בשורות אלו, ואולי לוקים חלופי הדברים בין שני הרופאים בשטחיות מסויימת נוכח הפורענות הפוקדת אותנו מדי יום, זה הקטל בדרכים. ואולם, רוצה ואתה מוצא, שהמפגע והשיחה הקצרה מסמלים את העידן החדש, עידן המכונה, שהאדם עומד חסר אונים נגדה, עולם המהפכה בעיקרי מחשבה ורגשות.

עצובים הם חיי בני אדם אלה באופקה של עיר, בהליכתם ובהגיגם. סגורים מאד.

עולמו של חוואג’ה דאוד כמו התמוטט בשמעו שבתו אומרת להינשא לאשכנזי. חלומות רעים מבעיתים אותו ובהם רואה את חיימקה, חתנו המיועד, “סועד בשר חזיר וצלב גדול מטלטל הלוך ושוב על חזהו” והוא מנחית מהלומה עזה על השולחן ופוקקו לרסיסים וזועק: “הכיצד בת ישראל כשרה, בתו של זה שהכל נוטלים עצה מפיו, תינשא לאותו אשכנזי מפוקפק, שלא מודע לו ולא קרוב, בן בלי בית”. עד מהרה נכנע האב לגורל. הוא נפגש בחורשה עם חיימקה, וזה סיפר על עברו ומוצאו, שאביו היה רב וגדול בישראל וניספה בשנות השואה. עודו ילד רך נמסר לשמירה בידי המשרתת הנוצריה, גדל בדיר חזירים, רחוק מאלוהים ואדם ואף־על־פי־כן לא שכח צוואת אביו, לשמור על גחלת ישראל לבל תכבה. רוחו של האב נרגעה, ולנוכח פגישתם של שני יהודים ומעולמות כה רחוקים, שקרבו זה אל זה, הלב מתרונן והשמחה שרויה בלב, ואין פלא ש"נצנצו הכוכבים בשמים הגבוהים, צרצרים השמיעו קולות מבינות לסלעים וליוו את איוושת הרוח בחורש כמו מנגנים היוצאים לקראת חתן וכלה. אלא שהספקות עדיין מהבהבים כגחלים עמומות והם מתלקחים עד מהרה. משהעיר אחד הקרואים בחתונה את אזנו של חוואג’ה דאוד, כאילו בבית המרחץ נתגלה שהחתן לא נימול, נטרד האב שוב מן הצהלה אל קוטב העצבון, נס אל החורשה כנמלט מעם עצמו ומעם העולם. עמל רב עמלו מקורביו עד שהחזירו את הבטחון למוכה הספקות, שאמנם חתנו יהודי כשר הוא.

אתה קורא בספר מעשה חמור יותר, שנערה מבנות העדה התאהבה באנגלי, וצמד חמד זה, בת־שבע וג’ון, נכספים לאהבה חופשית כזו של החתולים המעוררים קנאה אף־על־פי שהם נוברים בפחי אשפה. למעשה כזה של בת ישראל אין כפרה. חוטפים אותה באישון לילה, מגלחים את שערותיה ולאחר הצער הגדול משלימה עם הגורל, עוד מודה לאל שלא השחיתו את פניה השחתה שאין לה תקנה.

עוד תמצא בסיפוריו של יהושע טיפוסים של רשע ודמות של אכזר, כאלו המצויים בכל חברת בני אדם. אלא שטיפוסים אלה ידם קצרה מלהתמודד עם גזירת הגורל ומבקשים מחסה באמונות של שווא. אלו הן בריות של רוח, המאמינים בחיים שמעבר למוות, השרויים תמיד באפלתו של לילה, שידידיהם הם צפורי סתיו, אשר משק כנפיהן ודרך מעופן כמו צופנות סוד טמיר, מעורר פחדים. מסתורין. הנה מיצוייה של חוויה זו, המזכירה אותה פליאה של “דרך הנשר בשמים”:

שמי הסתו הבהירים נתכסו במפתיע בעננה שחורה שקרבה מצפון־מערב. באה והעיבה אורו של יום. להקת צפורים נדדה מן האופק המרוחק, השיקה כנף וחלפה בקול צווחה אימתני בחפשה מקלט מפני קור הצפון. קולות צפצוף ושריקה מוזרים נתמלטו מגרונות הצפורים כמו היו קוראות: פנו דרך… פנו דרך…

ולהלן:

זרזירים לאלפים יצרו בשמים צורות גיאומטריות שונות ומופלאות – משולשים חדי־זוית נתחלפו בקהי־זוויות ואלו שבו ונתחלפו באליפסות שחומות. יד צייר עלומה כיירה על בד תכול מראות מוזרים, שאיש טרם ירד לעומקם ולפשרם. האין סוד קיומו של בן אנוש כמוס בנוסחת פלאים זו, שצפורים נודדות מציגות?…

כבן ירושלים מעלה מכחולו ובטבעיות רבה מראותיה של עירו לגוניה, בזריחה ובשקיעה. ובסיפורו “אהבת השחור הלבן והצהוב”, בה מתאר צערו של אב שבתו התהלכה עם אנגלי והוא מתאר לילה בירושלים:

“היה זה מאותם לילות ירושלמיים שחושך ואור מהולים בהם. לרגע צץ מבינות העבים ירח עגלגל וחווריין, דמוי פני תינוק בהירים. הציץ ונעלם, כמהתל. הרוח נשאה בכנפיה צינה עזה, הקישה בתריסים ועברה בחוצות בקול יללה. לילות שכאלה מטילים מורך בלב ומעטים בהם הולכי יחיד…”

ציור שכולו שירה.

עיקר כוחו של מספרנו בסיפורים הקצרים, שהם מגובשים יותר מבחינת התוכן והצורה. משופעים במתח דראמתי, זה של אדם המתייסר בלבטיו, יצריו וחולשותיו; יסורים ויצרים שמכוחם נובעים ומתגלים המצאות ומזמות. “שלוש אהבותיו של סמרטוטר” הוא הטוב שבסיפוריו. בו מתואר כיצד מולא דניאל הרהר לשאת אשה צעירה ויפה כבר למחרת “השבעה” למות אשתו. מה עשה? כינס ילדיו והורה להם פרק בפילוסופיית החיים, ש“המוות אינו אלא חידוש הנעורים”. וכה אמר לפעוטותיו: “ראו ילדים, אמכם זקנה היתה וחטוטרת קישטה את גווה. שם למעלה בשמים מחדשת היא נעוריה ותשוב הביתה, אם ירצה השם, צעירה, יפה ורעננה”. לשמחתם של הילדים לא היה גבול בשמעם בשורה זו. ואמנם לא עברו ימים רבים ומולא דניאל הביא לביתו את אשתו הצעירה והיפה, ולאחר שהבטיח לשדכן ממולח, שהיה גם סרסור זונות, את בתו אשר תשרתהו חינם ובמשך שני חודשים במאורת הזאבים שלו. וכאן מתחוללת דראמה אנושית נוגעת ללב – מפגש בין שתי נערות אנוסות, הבת מלכה שאביה הפקירה לברות והאשה הצעירה שפרה שבעלה הזקן רכש אותה לאשה ובהון רב. וכה מתאר מספרנו קורות אותה פגישה באישון לילה, שעה שמתעצמת תחושת הבדידות והאדם מתפלל לישועה:

חזר מולא דניאל מתפילת מעריב, וציווה על הילדים לעלות מייד על יצועם, ומשהתמהמהו התיר חגורתו והצליף בה על עכוזיהם. וראה זה פלא, שקט פתאומי נשתרר, כשקט לאחר הסערה. רק מלכה הבכירה, שזכרון אמה עלה לנגד עיניה, שכבה במיטתה, התהפכה מצד אל צד והשמיעה אנחות ממושכות.

מזג מולא דניאל מבקבוק העאראק הגדל לתוך ספל של תה והערה לקרבו בזה אחר זה מן המשקה החריף. לגם ואכל מלפפונים, שזרה עליהם מלח. לבסוף תם העאראק, תמו המלפפונים, אזל המלח. הילדים נרדמו.

הכלה הצעירה, שכבה על המיטה הגדולה וראתה את הריר הניגר מזוויות פיו של בעלה. רגליה כמו דבקו זו לזו. דבקה בה תחושה של כבשה עקודה לטבח.

מולא דניאל נתבסם. הוא רקד וקיפץ סחור סחור בין המיטות המצחינות שבחדר, הניף ידיו במחול, כרסו נעה הלוך ושוב בתנועות קצובות ורגליו רקעו בחום, פניו אדמו כדם. הוא ריקד וריקד ולפתע נשף נשיפה חדה וכיבה את עששית הנפט, שנתפחמה.

אותה שעה נתרופפו שריריה של שפרה ועיניה נעצמו בחוסר אונים – *– – *

הציצה שפרה במולא דניאל, ששכב אותה שעה נינוח ודשן. פניו לבשו ארשת של מנוחה וריקנות, כאריה שטרף טרף. היא חיפשה מפלט ומחסה בתוך התהום שנקלעה לתוכו. משנשמעו אנחות עמומות מקצהו השני של החדר רווח לה. ירדה שפרה לקראת הקול ומצאה את מלכה שוכבת בעינים פקוחות ומביטה נכחה ועיניה נעוצות בתקרה. נכנסה שפרה למטתה ושכבה לצידה. מלכה לא הוציאה הגה מפיה, אך נצמדה בחוזקה לשפרה כמחפשת מקלט.

– האם לא עצמת עין עד עכשיו? – שאלה שפרה.

– לא. שכבתי והרהרתי במחליפה המסכנה של אמא ובאמא המסכנה, שכל ימיה עמלה קשה ובמעט מחסכונותיה שילם אבא תמורתך. אך הוא לא הסתפק בכך ושילם דמי שידוך יקרים…

גילתה מלכה לרעותה, היא אמה החורגת, כיצד נמכרה על־ידי אביה לסרסור לדבר עבירה והיא אחוזת פחד:

עוד שעה, עוד שעתיים, יבוא מושיקו ויבקש את התמורה ואני אלך… מי יודע לאן?

שפרה לא הוציאה הגה. היא רק חיבקה בעוז את גופה החם והמלא של מלכה. השתיים שכבו דמומות והשקיפו לעבר השמים המכוכבים. מקצהו השני של החדר נשמע לפתע קולו הצרוד והמתכתי של מולא דניאל שיצריו שבו והציקוהו: “שפרה, איפה את, שפרה?…”

הנה ביטוי נאמן לשיעבודה המר של בת ישראל בחברה, שעם כל קוי האורה בה, היו גם פינות חושך, מאורות בהם השתוללו יצרים שלא ידעו רחמים.

לא נפרט את שאר סיפוריו של בן־ציון יהושע, בהם מתגלה כבעל נפש רגישה ועין בוחנת החודרת אל נבכי נשמת האדם ופרכוסיה. הוא הראשון כמדומה, שנותן סימנים לעדות לפי ריחות התבשילים העולים מן המטבחים בערב שבת: אף־על־פי “שעמך ישראל על עדותיו ושבטיו, גרים בסמיכות זה עם זה ואינם אוכלים זה משחיטתו של זה, ואין הם מתפללים בנוסחים שווים, איש על דגלו ועל שבטו בחייהם ובמותם – הנה ריחות תבשילי השבת מתמזגים זה בזה, מסירים מחיצות ומתלכדים ומוליכים את עם ישראל כגוי אחד לקראת שבת מלכתא…”

הנה תפיסה מיוחדת למיזוג גלויות.

*

אנשי ההר    🔗

זו ירושלים. הר וחומה וכותל מערבי ומגדל דוד. בנוייה כולה מאבניה וסלעיה: “המיזי יהודי” – הנוקשה כיהודי, ו“המיזי חילווי” – הרכה והמתוקה.

על הקסטל קמה קרית חוצבים.

אחינו מכורדיסטאן עלו לכאן. בתים – קני נשרים. בראש צורים. יהודים יפים הם אנשי ההר: גברים ונשים, בחורים ועלמות מדהור ומדהוק; ברשים וברזנים, סנדור וזכו. הנה חביבה התמירה והנאה, וזו פרחה יעלת החן וילדיהן נחום ויחזקאל. נערה כבת ט"ו וכבר חובקת בן וישיש מהלך עימה – בעלה.

בעלי גוו ובעלי צורה הם. עמידתם עמידה של ממש. אנשי קוממיות. מבטם הישר. הנה הינם חובשי המצנפות הרחבות, בעלי הזקן המגודל והסביך ומכנסי ה“שרוול” הרחבים והנפוחים המשווים לגוום תא־איתנות, מוצקים כסלע. זה מניף קורנס ומטילו על שן סלע. התיזו ורסקו רסקים רסקים. זה חופר במעדר תעלה רחבה ואחר נושא גושי־עפר. אי משם עלתה כפורחת צעירה ועל שכמה נישא פח המים.

כל הר הקסטל נושם רוח בראשית. אדם צמוד אל ההר וכוחות שופעים בהמייה כנחל איתן, מתרוננים ברמ“ח ובשס”ה.

אדם מול סלע.

עמדו זה מול זה ויגבר האדם.

כרע נפל הצוק, נפל שדוד, ושיר השירים פועם מחדוות אביב נעורים.

ילדים ופעוטים לבושים חלוקים ומהלכים יחפים. מאובקים ומתפלשים בעפר. יהירים ובוטחים בכוחם הם בני העדה הכורדית. “אנא כורדי!” משמע יושר וגם אזהרה.

יש ותפרוץ מריבה בין משפחות, תתלקח כאש קוצים ותהום הקריה מקריאות וקללות, חרופים וגדופים. אנשים בעלי יצרים סוערים וסואנים, אנשי קצוות הם.

כמעלת זעמם וכעסם כן מידת טובם ורגישותם. רגשי אחווה ונכונות לעזרה הדדית טבועים בהם. רבים ורבים בהם המתנדבים ועמלים במסירות לסייע בידי אח העדה, שמך מטה לחמו. כאבן יקרה האירה קבוצת “יעזק”, אלו החוצבים שקיימו ביניהם שוויון ושיתוף והתנחלו בחקלאות. משהובאו עוד מאתים משפחות אל הקסטל איש מבין “הוותיקים” לא אמר צר לי המקום. אדרבה הכל פינו מקום לבאים החדשים, שתים ושלוש משפחות הצטופפו בפחון אחד!

גלות כורדיסטאן חוסלה וכארבעים אלף נפש מונה שבט הררי זה בארץ. עלייתם הראשונה חלה לפני שבעים ושמונים שנה. נעשה נסיון לישבם בסג’רה. נמנו עם ראשוני “השומר”. לא סבלו הכורדים עול של שלטון. מקרבם יצא דוד אלרואי שמרד ונשא נפשו לגאולה. את בני העדה תמצא בשכונות ירושלים, זכרון יוסף, שבת צדק, שערי רחמים, נחלאות, הקטמונים. הקימו ישובים, כפר דוד אלרואי, עזריה, כפר אוריה ונפוצים בקרית חרושת, בעין עירון, הר טוב, זכריה, טבריה וסביבי צפת.

יפה הוא ההר ליהודי כורדיסטאן. יפים יהודי כורדיסטאן להר. יפה להם אווירת מרחבים, אל אופקים רחוקים נושאים עיניהם.

בשבת ויום טוב יצאו לבלות בשדות ובכרמים שנטעו. בנעריהם ובזקניהם יצאו, בלבושם עתיר הגונים. הנשים עדויות בעדי עדיים. הזקנים תרים להם מקום בצל אילנות ומשיחים להנאתם. בני התשחורת, בחורים וגם בתולות, פותחים בשיר ובזמר. שיר שבח לעלומים, לאהבה, לאדמה, לחריש ולזריעה. יתן אחד ממיטיבי השיר קולו וחבריו יענו ויסייעו עמו, ומנגד תישא ותסלסל נערה קולה וחברותיה עמה. יתקשרו במעגל ראשון מזה וראשונה מזה יחזיקו יד אל יד ועד מהרה יינשאו בסערת המחול. קול החליל מהלך קסם, כמו מעולפים ומתרפקים הרוקדים אל עולם של חלום, כל אותו יום מבוקר עד ערב.

עשרות חוצבים צנחו־ישבו על מושביהם ומילאו חללו של אולם. סלעי־אדם, שנעקרו מן ההרים ונתגלגלו לכאן:

“ואיללה”, אף הכורדים החוצבים בפנסיונרים! אלוהי הרוחות, מה יעשו צוקי־אדם בחיים שבטלה בהם, אלה האמונים בסערות ובסופות? – העיר אחד.

עמד חכם זכריה על הבמה להודות והוא גורס בין שיניו דברי תמיהה ודברי פליאה מעורבבים כאבני חצץ ואבני־שפה, דברי מוסר והשכל ממשלי חכמים ומנסיון חיים; וקול עולה ויורד כהלמות הפטיש, כשאון אבנים ניגרות ומידרדרות בנהר איתנים. כל כולו של ר' זכריה תפילה והודייה לבורא עולם, על כל הטובה שהנחילה לו ארץ־ישראל. שהרי מה היה חלקו שם במרחקים? עסק בקטנות. אכל לחם עצלות. ואילו משעלה לארץ, בעזרת השם שפר חלקו. נטש כל אותו עולם של הבל ושל בטלה והיה לפועל. לא יסוף מלבו יום ראשון לצאתו לעבודה. שם בגדוד־העבודה, בקצוי הכרך, בימים ההם, רחביה של היום. ביקשו חבריו ממנו להגיש פטיש, מה פשוט מפטיש הוא לא ידע צורתו של זה הכלי. “הלכתי וחזרתי, הלכתי וחזרתי בלוויית קללות רוסיות שרדפו אחרי, עד שלמדתי מה משמעו של פטיש זה”. למחרת פנה והלך אל “מעבר להרי חושך”, מקום שהיום בית הכרם, והביא מים ממרחק של שנים ושלושה קילומטרים להקים בית ראשון. ימים רבים עברו מאז. הרבה כבישים סלל מרחוב ג’ורג', שחנכו הנציב העליון הרברט סמואל, “הראשון ליהודה”, ועד פריצת הדרך לנס־הרים, כשש או שבע שנים אחר קום המדינה; הרבה בתים הקים, מבית ההבראה “ארזה” ועד לבנייני האוניברסיטה והדסה, בהר צופים. יום יום לפני עלות השחר התעורר, התפלל ויצא לדרך ברגל, “ברגל הלכתי דרך ארוכה עד שהגעתי למקום העבודה, ולא כהללו המפונקים של היום, שמכונית מסיעתם למקום העבודה ומכונית מחזירתם”…

– מורי ורבותי! התחזק ואמר:

חברים!… ועיניו בורקות־רושפות ומתגלגלות בחלליהן, ושתי ידיו, זרועותיו – נעות לכאן ולכאן כשני קורנסים: “כוחנו בליכוד. זו תורת ההסתדרות. מעשה בעשרה שליחים שהיו מאוחדים, ובאו אל מאה יחידים ודרשו מלוי־חובה לעבודה. התנגדו היחידים ולא יכל לעמוד בפני העשרה. מדוע? מפני שהעשרה היו כאחד ואילו המאה היו מפורדים, איש לעצמו. ובשביל שבן־גוריון בעצמו פועל, הוא יודע מה זה פועל… למה? כשהכל ביוקר, בא בן־גוריון ומוסיף לפועל… מקודם לא היה דבר בהסתדרות. זו עמדה פעם ב’באב אלעמוד', זה שער שכם. היום, ברוך השם ובלי עין הרע! משולה ההסתדרות ליסוד. מה היסוד צריך להיות איתן, אף הפועלים חייבים להיות חזקים. בנין עומד עם אבניו דבוקות אלו באלו, ואבן ראשה נושאת אבנים מזה ומזה. ההסתדרות היא הבית. הפועלים אבנים. בן־גוריון האבן הראשה ונושא הפועלים מכאן ומכאן”.

והיה חכם זכריה נד ומיצר על אלה מחבריו שלא שעו לעצותיו ופנו אל “עבודה פרטית” ולא דאגו ליום המחר. “בישראל” אומר הוא, “לא ירעב אדם הרוצה לעבוד. האומר: רעב אני כי לא עבדתי שבוע ימים – האמן. האומר: רעב אני. לא עבדתי חודשים רבים – אל תאמן. זוהי הפילוסופיה שלי. היחיה אדם והוא רעב ימים רבים?”…

גלגל חכם זכריה עיניו למרום. נשא אצבעו אל־על כאומר: שהדי במרומים, שמעולם לא עלה כחש על לשוני. לא אמר “לא עבדתי”, על מנת לקבל קצבת־רמיה. ופעם חשד בו ברזילי. היה זה חשד בכשרים. הזמינו חכם זכריה לדין אצל אהרן רבינוביץ עליו השלום. המשיל חכם זכריה משל: כשבית המקדש היה קיים ואשת איש סטתה, הביאוה לפני הכהן הגדול והשקוה מן המים המרים. שתתה האשה מן המים המרים ולא נתהפכו מעיה – אות וסימן היה שנקיה האשה מכל חטא. ולא עוד, היתה באה על גמולה הטוב, אם עקרה היתה – ילדה שבעה, אם בת אמרה לילד, וילדה בן; אם כעורה – היתה ליפה; אם עניה – עשירה. אמרתי: כמוני כאשה הזאת. הנה ברזילי הוא “בעלי”, כבוד רבינוביץ כמוה “כהן”, הנה נסוני. הבו לי מן “המים המרים” וראו אם כיזבתי. ראו שאמת בפי, והוסיפו לי משנה שכר.

תשואות ומחיאות כפיים עלו מקצה האולם ועד קצהו. פרש חכם זכריה החוצב את ידיו ובקול תפילה ובניגון של יום טוב ברך: “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”…

מלך הסבלים    🔗

כמו כפירים השוחרים לטרף רובצים הסבלים ברחוב “הסולל” (הוא “החבצלת” היום). בראשם עמד ר' משה מתתיהו. תקוע בקרן רחוב זה כאותו אילן רב פארות, מימי בראשית. ברית אהבה שכרת עם ירושלים לא תופר. בשמחה ובששון הוסיף לשאת משאותיו הכבדים. כבן גזע של נפילים הלך ברחובה של עיר, חצה אותה לארכה ולרחבה ולא ידע שבעה. על גבו התנוסס ארגז כמו קומת בית וכל עצמותיו ושריריו מתרוננים מכבדו של הפסנתר “המתנגן” ועל כתפיו שכן, והוא נע לאיטו כאותה ספינה השטה על מי מנוחות בנשוב הרוח.

בן כמה ר' משה מתתיהו? אין יודעים. כבן ששים, ואולי כבן שבעים ויותר. חלילה עליו לומר לנפשו: “דיי!” כל עוד עומדים לו כוחותיו תהא פרנסתו מיגיעת כפיו.

על זאת גאוותו.

כך הוא מהלך ברחובה של ירושלים, טלטול אחר טלטול.

לעת ערב יעסוק בצרכי ציבור. פעם יפנה למוסד זה ופעם למוסד אחר לזכות ולזכות בגמילות חסד בשביל אחד מחולי העדה, או למצוא עבודה לבעל משפחה, למצוות הכנסת כלה, להשיב שלום בית בין איש לאשתו, בין אב לבנו…

ראיתיו יום אחד, את ר' משה מתתיהו, כשהוא מבקש לחצות את המדרכה ברחוב ראשי, ושכמו עמוס ארגז רב מידות. יום חורף חריף היה. הקור נקב. מדי פעם הבהיקה שמש חיוורת והאירה פאתי מזרח, הר ציון והרי יהודה עד הרחק מנגד להרי מואב. האירה וכבתה השמש חליפות כתקוותו של אדם השרוי במצוקה. רגע עמד וכאילו חסם את הדרך. גבו רכון־רכון כנבלע כולו במשאו, תלה עיניו והיה מפלל מתוך מעמקים:

“אדון, אדון. אמש לא נתתי תנומה לעיני. לבי היה עם אותם המעפילים עליהם הודיעו, שסערה גדולה אחזה את ספינתם בלב ים והם שרויים בסכנה… לבי, לבי…” דומה היה שר' משה מתתיהו נכון להטיל עצמו לים, להטות גוו המוצק ולשאת את המעפילים, שספינתם נטרפה עליהם, לשאתם על כתפיו להצילם אחד אחד ואף את כולם יחדיו. כוחו עמו.

הרגעתיו. והוא המשיך הילוכו בצעדי און. צעד בצעד, בעוז ובאייל, כשרגליו נתונות בשרוולים הרחבים והמשא רובץ עליו.

אדם ומשאו שהיו לאחד.

*

ירושלים כיבדה בעיטורי־כבוד שני מניינים מיקיריה, בהם רב ומורה, חזן ועסקן, חוקר, רופא, אמן וסופר. מאחורי אחד “תלויות” גם קופות־ברזל, ארגזים, ארונות ופסנתרים, כי משה מתתיהו היה מסבליה הידועים של ירושלים.

בן 94 שנה הוא היום משה מתתיהו וגוו זקוף, ראייתו לא כהתה ושמיעתו איתנה. גם לא נשתנה מראהו ונשאר כבימי נעוריו לפני שלושים וארבעים שנה, כשהיה נעצר רגע בהמונו של רחוב, שואל לשלומך ולשלום מגינים ומעפילים ואחר פוסע, טובע עקביו בסנדליו ונבלע כולו במשאו. כך היה מן הסתם גם בעלותו לארץ (בתרס"א). הוא עשה ברגל את דרכו לארץ, בתלאות ובסכנות, מזאכו שבהרי כורדיסטאן. היה פועל חקלאי בסג’רה ובערב מלחמת העולם הראשונה עלה לירושלים ודבק בה.

בימים שלא נשא ארגזים ופסנתרים על גבו נשא בלבבו דאגתם של יהודים, יצא ובא אצל ראשי המוסדות הלאומיים, נפגש עם הנציב “הראשון ליהודה” ואפילו שערי הבולשת המנדטורית, שבהם חתם על אלפים ורבבות כתבי־ערבות כדי לשחרר מכלאו כל מי שנצרך לכך, היו פתוחים לפניו. בזכותו נשארו בארץ כחמשת אלפים עולים ובביתו מצויים שלושה או ארבעה ארגזים גדושי כתבי־ערבות. לא אחת היה נתון בסכנת־חיים, בייחוד בימי מאורעות הדמים, ולא אחת גילה קני־מרצחים ערביים ועינו הפקוחה תרה אחר מחבואי־הנשק שלהם. פעם ביקשו הבריטים לנסותו והציעו לו לחתום על כתב־ערבות לאשה נוצריה ולבתה – ולתמהונם חתם ולא נרתע.

מחלוצי שכונות זכרון־יוסף ונחלת־אחים הוא. את ביתו בנה במו ידיו, בשעות הערב, בתום יום עבודתו. משה מתתיהו הוא מן “הנפילים” של ירושלים החדשה.

*

יהדות המערב    🔗

מופלאה היא יהדות המערב (המגרב). על ייחודה שמרה תמיד ובחבל ארץ רחב ובפינות נידחות; יהדות שהיתה מפולשת למדברות ולקנאות דתית, נוצרית ומוסלמית. אף־על־פי־כן ידעה יהדות המערב לשמור על ערכי היסוד של העם וטיפחה במשך דורות נכסי הרוח שלה בפירושים לתנ“ך ולתלמוד, הלכה ואגדה; נתנה קולה בשיר, העמיקה מחשבת הדעת והדת באמנות ואומנות, עמוסה היא בקורותיה. “זו העלייה המעניינת ביותר והטובה ביותר ומכל הבחינות”, מעיד עליה פרופ' ח”ז הירשברג בהביאו אחד המחקרים החשובים על יהדות זו: “תולדות היהודים באפריקה הצפונית” ובשני כרכים, מימי קדם ועד מחצית המאה השש־עשרה ומימי הכיבושים העותמניים ועד זמננו. והחוקר מוסיף: “זו יהדות אשר שמרה יותר מכל עדה אחרת על מקוריותה ולא משום הסתגרותה. אדרבה, לבה היה פתוח אף לתרבות העמים בתוכם ישבה, עדה המצויינת בהכנסת אורחים, באהבת ישראל ותורת ישראל. משעלו יהודים אלה לארץ ראו עצמם מקופחים ולא מבחינה כלכלית, אשר בלי ספק מצאו כאן אחיזה טובה ואיתנה יותר – אלא מבחינה מוסרית; יהדות אצילת־רוח זו נפגעה מרוח ההתנכרות שהקיפה אותה. כמחוננים בשאר־רוח היו רגישים ביותר לכל תופעה ונתפרשה בעיניהם כאילו נדחתה למעמד נחות. ודאי, אי־הבנה זו באה מחוסר ידיעת איש את רעהו”.

נתברכה יהדות אפריקה הצפונית בשרשרת זהב של אנשי מעלה ובכללם: הוד רוממות “הנגיד” במרוקו, “המוקדם” באלג’יר, ו“הקאיד” בתוניס ובטריפוליניה; הוקירה רבניה מכל יקר וראתה בהם כמרא דאתרא לכל דבר, סמכות בית הדין היתה מקובלת ומקודשת עליהם ולעתים לא רק בקרב העדה בלבד: “במשך כל הדורות (חוץ מימי השמד של המייחדים) לא יצאו מערערים על בתי הדין במגרב ועל סמכויותיהם המלאות לדון בין יהודים בכל דברי ריב ומצה. במגרב היהודי התפתחו שיטות עצמאיות בתלמוד תורה ובפסיקה הלכתית, כשם שיהדות זו סללה לה דרכים משלה בהנהגת הציבור. ברורים היסודות והזיקה למורשת ספרד, אבל במרוצת הזמנים חזרו וניעורו או התחזקו מסורות מימי הגאונים ואולי מהתקופה שקדמה להם” (ר' מבוא). בהמשך הדברים מוסיף ומגלה המחבר, כי “העילית של החברה היהודית בפאס, בתטואן, באלג’יר, בתוניס ובתנג’ה (במאה הי"ט) עלתה, כנראה, ברמתה הרוחנית על זו שבארצות מזרח אחרות. בני המשפחות המיוחסות עמדו במשך דורות בשירות השליטים ובקשרים עם נציגי ארצות אירופה שהיו מזדמנים אל ערים אלה לרגל עסקים שונים”.

*

היו לה ליהדות אפריקה הצפונית ימי עלייה ושגשוג והשפעתה נודעה אף בקרב יהדות התפוצות. הקימה דפוסי חיים עצמאיים וכמעט ממלכתיים, והיו גם ימי שפל ובזיונות מצד אדוני הארץ, רדיפות דתיות, רציחות וטביחות ביהודים בימי הגוטים, בימי המורבידים והמייחדים. “בין הבולטות בגזירות ההפלייה היו הגיטו (‘מלאח’ ‘חארה’), מלבושי־היכר (גיאר) ותנאי השפלה אחרים, שהיו מנת חלקם של היהודים (קצתם מרצון) עד זמננו. ואולם אין להתעלם מהמקרים, שבהם הגנו על היהודים קאדים ומכובדים בייחוד מפני מזימותיהם של ראשי הכתות הדתיות וזעמם של המוני מוסתים לפרעות, בהישענם על חוקי האיסלם”.

*

החוקר דברי ימיהם של יהודי אפריקה הצפונית ימצא אותות ראשונים שעלו לארץ זו עוד מימי שלמה המלך. סוחרים יהודים, יורדי־ים, כנראה משבט זבולון, יצאו לסחור יחד עם הצורים והצידונים ונקלעו לחבל ארץ זה, בייחוד בקרתגו היא קרת־חדשה: “ראשיתם של דברי ימי ישראל באפריקה מערבה למצרים קשורים בדברי אגדה מופלאים”, המספרים "על ארץ כנען שנועדה והובטחה לבני־ישראל, על נסיגתם של אנשי צור וצידון, ששלטו קודם לכן על מבואות מצרים, על אפריקה, שגורשו מארץ כנען בימי יהושע בן־נון, על נצחון דוד על גלית הפלשתי־הברברי; על יואב בן־צרויה, שרדף את הפלשתים עד קצה המערבי והדרומי של אפריקה; על אניות תרשיש – היא אפריקי; על בית־כנסת קדום שהוקם בימי שלמה המלך, על אבן מבית־מקדשו של שלמה שהושקעה בגריבה, על בית־הכנסת עטור האגדות⁴ באי ג’רבה, מסורות עממיות וסיפורים שכינסום בכתובים בתקופה קדומה חכמינו וגם חכמי הגויים, יוונים וערבים, או שהיו מתהלכים בפי העם ונרשמו רק בדורות האחרונים. יוסף בן־מתתיהו מספר על המלך תלמי הראשון שהושיב במושבות היווניות בלוב מאה אלף יהודים שהגנו על הממלכה ההלניסטית בימי מלחמה ועסקו בחקלאות ובמלאכה בימי שלום.

בדורות מאוחרים יותר, החל מן המאה הרביעית מסתמנים מקורות פה ושם, של ממש, אגב הפולמוס של יוסף הכהן נגד אפיון, צורר היהודים ההלניסטי, שנולד בלוב, מתגלה שיוליוס קיסר הרשה ליהודי המערב לשלוח את מחצית השקל לבית־המקדש בירושלים. לאחר חורבן הבית בא גל חדש של גולים יהודים לאפריקה, ומתוך תשובתו של הלל לאותו אדם, שביקש להקניטו בשאלות, ניכר כי ידע כל ביצות המים של אפריקה האופייניות לה; ביקורו של ר' עקיבא באפריקה זכה לפירושים שונים וקודם לכן, לאחר נפילתה של מצדה, ניסה יונתן, אחד ממנהיגי הקנאים שברח ללוב, לעורר שם מרד נגד רומי, ומרד שפרץ בשנת 117 לספה“נ הקיף את מצרים, עבר לקפריסין והביא להתלקחות בארם־נהרים ובארץ־ישראל. עוד ידיעות ורמזים רבים מפוזרים בספרות חז”ל, בהם מוצאים הדים למרד טריאנוס. הספר מביא עדויות אפיגרפיות וארכיאולוגיות רבות. אחד מלוחות ההשבעה היא כתובת ארוכה (בעלת 47 שורות) מן המאה השלישית לספה“נ, שהגיעה אלינו כמעט בשלימותה ובין היתר נאמר בה, אגב “פנייה לשד בפעם החמישית ובשם אלוהי אברהם יצחק ויעקב – – – הוא יזווג את אורבאנוס בן אורבאנה עם דימיטיאנה בת קאנדידה, והוא מלא אהבה, משוגע, מעונה מאהבה, מתשוקה ומתאווה אל דומיטיאנה בת קאנדידה. זווגם כבני זוג לכל ימי חייהם! עשה שיישמע לה כעבד ולא יתאווה לשום אשה או בתולה זולתה, ורק עם דומיטיאנה יחיה כל ימי חייו, חיש, חיש! מהר, מהר!” או, מעשה ברב סעדיה גאון ששאל על אדם מקירואן שקידש קטינה ואביה קיבל את הקידושין בבית הכנסת כמנהג המקום. רווחת הדעה, אומר ח”ז הרשברג, כי רוב היהודים שישבו באפריקה הצפונית מוצאם מן הברברים, אולם אין למצוא לכך כל רמז במקורות מתקופת הגאונים, אם כי אין לבטל את הסיפורים על מתייהדים ברבריים ואחרים להעבירם אל תחום האגדה. יתר על כן, אין במקורות היהודיים מתקופת האיסלם שום רמז לשימוש בלשון הברברית, ומתקבל הרושם כאילו היהודים לא נזקקו כלל ללשון זו. חולשתם התרבותית של הברברים מסבירה לנו העדר השפעתן של הלשון והתרבות הברברית על היהודים באפריקה. אין המחבר מוציא מכלל אפשרות כי יחידות מסוימות מבין המתייהדים הברברים נטמעו בקרב היהודים בזמן מאוחר. רמז מפורש לכך יש לראות בסיפור על שוכני אהלים שאין להם מדת ישראל ויהדות, אלא שנקראים בשם יעקב, היושבים עם שבט בני מרדאס הערבים. מדרך הזכרתם של נוודים אלה ניכר שהיו מיעוט שבמיעוט. מכאן מסיק המחבר, שיותר משנבנתה היהדות מתוספת ברברית נחרבה על־ידי מסעות־הכפייה של האיסלם, כפי שאירעו בארצות אלה של אפריקה הצפונית (וגם בתימן) פעמים אחדות. אך שונה לגמרי הוא יחסם של יהודי אפריקה כלפי הלשון הערבית וקצב ההסתערות שלהם היה מהיר וזו דחתה את לשון חכמים הארמית־העברית. עם זה לא פחת בהם כושר חיסונם מפני האיסלם.

עשיר הוא הפרק הדן על החברה היהודית בצפון אפריקה, שקהילותיה היו פזורות על שטח עצום: יותר ממליון קמ"ר, החל מקירינאיקה – לוב במזרח ועד לקצות מרוקו במערב, לאורך החוף ובפנים הארץ, בישובים הרריים וחקלאיים בפינות נידחות: “יהודים רבים ישבו בקרב הברברים במקומות המרוחקים מעורקי התנועה ואורחות־המסחר, בהרים וברמות, באזורי־הספר שבין ישוב למדבר־הצחרה: ישובים כגון מוסאגנם, הוניין, תוזר, בסכרא, תיקרות, מזאב תואת ועוד”. המחבר תוהה על ראשיתן של קהילות אלו, תלמודם וחינוכם, האמנות והמנהגים שרווחו בקרבן, מגמות ומידות, הקדשות, עבדים ושפחות, מעמדה של המשפחה ומעמדה של האשה, מתייהדים, גרים, משומדים ואנוסים, דרכי השלטון ויחסם כלפי היהודים פעמים לטובה ופעמים לרעה: הגבלות והפליות, גזירות המייחדים ועוד.

היהודים היו מצויים בעיסוקיה של החברה האפיינית בימי הביניים בחקלאות – עיסוק שלא היה מכובד, מהם היו גם צורפים, שכן המוסלמים נמנעים ממלאכת הצורפות מטעמים דתיים, חרשי־ברזל באזורים נידחים של מרוקו, היו בהם אורגים וצבעים, רוכלים וחנוונים זעירים.

הקשרים הרוחניים של יהודי אפריקה הצפונית עם ארץ־ישראל היו מבוססים עוד מימי בית שני ובתקופת שלטונם של הרומאים והביזנטים. “על סמך קשריהם של אנשי קירואן עם ישיבות בבל ועם מצרים, ניתן להסיק, כי כבר בתקופה הקדומה היו מרבים בעיר זו לעסוק ולהעמיק בתורה”. המחבר מונה שרשרת ארוכה של אישים ודמויות רוחניות שפעלו בכל הדורות ביהדות זו ובכללם חוקרים ומלומדים שעסקו “בחכמות חיצוניות”, בקירואן ישבו רופאים חשובים, ביניהם שניים שהצטיינו ונודעו בעולם כמייסדי בית הספר לרפואה.

לפי המסורת היו בצפון אפריקה ובתקופות שונות שלוש פעמים ממלכות יהודיות, האחת והידועה ביותר היא זו שבראשה עמדה ה“כהאנה” – חוזה ומלכת הברברים האחרונה בהרי אוראס (אלג’יריה) והיתה ראש שבטי הזאנתה שהתייהדו במאה השביעית. ממלכה יהודית אחרת קמה, לפי המסופר, במרוקו הדרומית במאה ה־י“א והממלכה השלישית קמה בסוף המאה הי”ד בעמק דרעה, בה היתה קיימת מדינה חופשית של יהודים מבני אפרים בן יוסף, כלומר מבני עשרת השבטים, ובחסותם ישבו גם כושים־נוצרים.

פרופ' ח"ז הירשברג מסתייג במידה מסויימת מן הדעה בדבר קיום ממלכות אלו, וכסבור הוא שיש בזה משום הגזמה ואגדה, שאין להם אחיזה בעובדות היסטוריות, אם כי קרוב לוודאי שהיו חבלים מיושבים יהודיים ואשר נהנו מחופש של תחיקה ושלטון בתקופות שונות.

*

ח“ז הירשברג, יהודי שומר מצוות הוא. נולד בטרנופול ומנעוריו נמשך אחר לשונות המזרח. שני מחקריו הראשונים (זיכוהו בתואר אקדמי) היו על “יהודי ערב” ועל המשורר שמואל בן־עדיה – חיבורים שהופיעו מטעם האקדמיה למדעים הפולנית בקרקוב. עם פרוץ מלחמת העולם השניה עבר הירשברג לאזור הרוסי, וכאן נגזרה עליו גלות והיה בין חוטבי עצים ובין כורי־זהב בערבות סיביר, אזור אוזבקיסטאן. ב־1943 הצליח לחמוק מארץ תלאובות זו ועלה לארץ יחיד עם ילדי טיהראן. ספרו “ישראל בערב” היה לספר לימוד. העדות השונות שחוברו יחדיו בירושלים עוררו בו עניין עמוק, ובייחוד עם קום המדינה וחיסול גלויות המזרח. ב־1955 יצא לארצות אפריקה וחקר בגניזות השונות באירופה, אנגליה וארצות־הברית. נפגש עם עולים, חקר כתבי־יד ובייחוד התעורר להרפתקאה זו, בדבר חיבור מקיף על יהודי אפריקה הצפונית, לאחר שיחותיו עם ר' יוסף משאש, שהיה דיין בסקנז. ביקוריו בצפון אפריקה היו על דעת השלטונות בארצות אלו. היו מקומות שסייעו בידו והיו מקומות שעכבו בעד שליחותו. עשר שנים עמל על חיבור זה. בדעת חוקרנו להתאזר ולעשות למען שבטים אחרים בישראל, יהדות ספרד, זו שבתורכיה ובארצות הבלקן, יהדות בבל, תימן, כורדיסטאן. פרופ' ח”ז הירשברג מרצה באוניברסיטת בר־אילן ועמד בראש המחלקה להיסטוריה יהודית במזרח התיכן ובארצות האיסלם. קורת רוח נודעת לו שמתלמדים רבים מגלים עניין עמוק בלימודים אלו ועושים עבודות מחקר חשובות, כגון על יהודי אלג’יר במאה הט“ו, ארגון העדות היהודיות בתורכיה במאה הט”ז, על גאוני ארץ־ישראל האחרונים בימי הצלבנים ועוד.

*

יהודי המערב אינם רק מראשוני הגולים, הם גם מראשוני השבים למולדתם, עוד בתקופה שלפני הצלבנים. ר' יהודה אלחריזי (מסוף המאה ה־12) מזכיר שפגש יהודים מערביים בארץ וכן ר' בנימין מטודילה. משה באסולה, שהגיע לארץ ב־1521, כלומר חמש שנים אחר כיבושה של הארץ על־ידי התורכים, מספר כי מצא בארץ כולה 745 משפחות יהודיות ובין הישוב היהודי בצפת גם יהודים מערביים. העליה לארץ התעוררה בקרב אחים אלה מתוך מניעים משיחיים. מאוויי גאולה. בייחוד גברה העליה בימי הפריחה של “המקובלים”. במאה השש־עשרה היו מערביים בין מורי העם ומדריכיו בצפת, ובין גדולי “הקבלה” ומייסדי הקהילות הקדושות: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. בסוף המאה ה־18 עלה לארץ הרב חיים בן־עטר ויסד את ישיבת “אור־חיים”. ר' דוד בן־שמעון (דב"ש) הניח יסוד לארגון העדה המערבית בירושלים (1854) ובעקבותיו ובהשפעתו עלו רבים מתלמידיו. הוא אף ארגן מסעי שליחים מהארץ לתפוצות והקים בתי כנסיות ותלמודי תורה בעיר העתיקה. הקים קופת צדקה. העדה הראשונה שפרצה את חומות העיר העתיקה ועברה לגור בעיר החדשה. הקימה שכונה נאה בקרן רחוב אגרון ורחוב דוד המלך. למעלה משלוש מאות אלף כבר עלו לארץ ועוד כמספר הזה בגולה. כיום אנו מוצאים את עולי אפריקה הצפונית בכל רחבי הארץ. את עולי מצרים אנו פוגשים באשדוד ובברור חיל, בגבעתיים ובמצליח (כת הקראים), בנחשונים ובפטיש, את עולי טריפולי נפגוש בעשרות ישובים: אחוזה, אחיסמך, אשדוד, ביטחה, ביריה, בית שקמה, בן זכאי, ההר האדום, בזיתן וביציץ, מסמיה ועוד, עלמא ופתחיה, שובה ושחר; את עולי תוניס נראה בברכיה, גילת וינוב, כרמיה ומנחת, עזריקם ופתחיה, רגבים וגן שמואל. עולי אלג’יר התיישבו בישוביה ובצרופה ועולי מרוקו בביכוריה, ישרש, רנתיה, דימונה ועוד ועוד.

*

כיתר העליות, כן עלייתם של יהודי אפריקה הצפונית היתה תמיד רצופה סכנות ואימי־מוות. בסירות רעועות הפליגו ושהו בלב ימים ימים רבים. כמה משפחות ממרוקו עלו לארץ לפני יותר ממאה שנה בסירה. שמונה חודשים תעו בלבב ימים. סירתם התנפצה ליד חוף יפו והעולים ניצלו בנס. חלק מהם היוו את ראשית הישוב החדש ביפו, אחרים עברו לחיפה ורבים לירושלים.

לקבוץ נדחי הרוח

ויהי בנסוע הארון…

עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות בבבל שייקבעו בארץ ישראל.

אמרת כיסופים זו, שנישאה לפני דורות רבים, מתגשמת לעינינו עם העלאתם לארץ של ארונות קודש וכלי קודש מקהילות ישראל נידחות באיטליה. עד השנים האחרונות היו אחינו בני־ישראל משתדלים להציל בימי הפורענות אוצרות רוח כספרים, כתבי יד וכלי קודש הניתנים לטלטול. אולם העתקת ארון קודש שלם, או בית כנסת על כל ריהוטו, שהוקמו לפני מאות שנים, העברתם מהגולה וקביעתם בארץ ישראל הוא מנהג חדש עמנו, פרי יוזמה נועזת וברוכה. וכך ניצל לא רק נכס רוחני־לאומי, אלא גם נכס אמנותי והיסטורי רב ערך, המעיד על חלקה של היהדות באמנות, ובמלאכת מחשבת של העבר.

עמדתי לפני ה“היכל” אשר בבית הכנסת כמנהג יהודי איטליה ברחוב הלל בירושלים, שהוד של “מקדש מעט” חופף עליו. ארון הקודש, פיתוחיו ועיטוריו מוזהבים. ה“תיבה”, הספסלים, “עזרת נשים”, כלי הקודש, הכנים וכדי הכסף, הפמוטות – הכ אומר יראת כבוד ורוממות – אווירת אמונה שבה הפיגו יהודי הגולה את תחושת בדידותם.

עם התחולל השואה התרוקנו בתי כנסת רבים, נעזבו והוזנחו. קהילות רבות באיטליה כקונאֶליאנו, סירימדי, קוראַג’ו, צ’נטו, קרפי, רג’ה איטליה – נעזבו שנים רבות לפני כן. בתי הכנסת פורקו ותשמישי הקדושה התגוללו במחסנים ובמרתפים, והנה הגיעה שעתם להיגאל.

ד"ר ש.א. נכון הוא שהגה רעיון נועז זה, ומשקיע בו מיטב מחשבתו ולהט לבו. חשיבות רבה נודעת לבתי כנסת אלה לחקר תולדות יהדות איטליה ואישיה. בשער הכניסה לבית הכנסת כמנהג יהודי איטליה בירושלים, שארון הקודש שלו ורהיטיו הועלו מקהילת קונאֶליאַנו, מתנוססת הכתובת המקורית: “שחור על לבן זכר לחורבן”. בשער ההיכל שבחדר הסמוך של בית הכנסת מקהילת “סירמידי” אתה קורא: “הכון לקראת אלהיך” , ובדלתות ההיכל חרות שיר בעברית על עשרת הדברות:

עורה ושמע בינה ודעת,

אשר דבר עמנו אל.

אנכי אל הוצאתיך

ממצרים, עם בחר אל.

אל תעשה לך פסל, גם לא

תשתחוה לו, כי אין כאל.

שמו לשוא לא תישא, כי

לא ינקה כל־עושה אל.

שבת קודש אות לחדוש,

חפש אסיר עם ידו אל.

כבד הורים, יען תשב

ארך ימים על אדמת האל.

לא תרצח איש כי תנקש,

אין לך אדם אין לו גואל.

לא תנאף עם אשת רעי,

ובפתבגם אל תגאל.

לא תגנוב נפש, הון זולת,

כי תשמע שועת שואל.

לא תחמד בית, אשת רע,

שורו, גם עבדו לא תואל.

אל תען שוא, כי לא יכון

דובר שקר נגד האל.

תורת חסד תצוה לעד

כי בה חמדת כל ישראל.

קהילת קונאֶליאנו־וונטו ישבה כשלושים ק“מ צפונית־מערבית לוונציה. מעולם לא היו בה יותר משמונים נפש, אך היא הקימה בית כנסת מפואר כדי לקדש שם שמים ו”שלא ליפול במעלה", להבדיל, מבתי היראה של הנוצרים. בית כנסת מפואר זה אף העיר על השתרשותם ובטחונם של היהודים בעיר זו ובמקומות אחרים באיטליה. במרוצת הזמן נעזבה קהילה זו מיהודיה ובית הכנסת היה סגור. הוא נפתח מחדש בסוף מלחמת העולם הראשונה בתקופת כיבוש האזור בידי הצבא האוסטרי. הרב דויטש (הוא ד"ר דישון שעלה לירושלים), שהיה רב צבאי בצבא אוסטריה־הונגריה, פתח את בית הכנסת וערך בו תפילות “ימים נוראים” למאות החיילים היהודים שנקלעו למקום זה.

בית הכנסת של קהילת “סירמידי” היה סגור עוד מסוף המאה הקודמת. קהילתה נעזבה מיהודיה, לא נותרה בו אלא יהודיה אחת, מרת קארולינה פדואה, דאגה עד יומה האחרון להדלקת “נר התמיד” לפני ארון הקודש. כל עוד עמדו כוחותיה היתה הישישה הצדקנית טורחת לספק שמן למאור, ומשנפלה למשכב היו עוזרותיה הקאתוליות פוקדות את בית הכנסת בשליחות מצווה ומקיימות את “נר התמיד”… וזו פרשת טלטוליו של ארון הקודש מבית הכנסת “סירמידי”: לאחר מאות שנים במקום זה הועבר תחילה למאנטובה: מכאן הועתק לבולוניה הסמוכה, בו הוקם בית כנסת גדול, הוחזר למאנטובה ועתה הועלה לירושלים.

ארון הקודש בבית הכנסת של “הפועל המזרחי” ברחוב החבשים בירושלים הוא מקהילת קולאֶג’ו ועל פתחיו חקוקה הכתובת: “תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי”, ומנגד: “ובהיכלו כלו אומר כבוד, זכרו תורת משה עבדי”.

על ארון קודש אחר שהועלה ממאנטובה מתנוססת הכתובת: “לרומם את בית אלקינו” בצירוף דברי הקדשה ושמות הנדיבים שהתקינוהו מחדש. במאנטובה היו עוד לפני ששים שנה כאלפיים יהודים. כיום מונה הקהילה פחות ממאתים נפש. בשנת 1939, לרגל חידוש פני העיר, נהרס בניין גדול בו עמדו שלושה בתי כנסת ולא נותר מהם אלא אחד בלבד. מאנטובה היא עירם של עזריה מן האדומים, של הרב יצחק בריל וגדולי תורה אחרים.

ארון בית הכנסת ב“בית ישעיהו”, רח' צ’לנוב, בתל־אביב הוא מקהילת מאנטובה. גובהו חמישה וחצי מטרים.

בית הכנסת העירוני ביד־אליהו בת“א זכה בארון קודש שכולו עשוי שיש. הוא הובא מקהילת פּדואה. בית כנסת זה הופצץ במלחמת העולם השניה ורק ארון הקודש ניצל בנס. רושם רב עושה מיבנה השיש העשיר בפיתוחים, גובהו שמונה וחצי מטרים. לפירוקו, אריזתו והרכבתו מחדש דרושה היתה בקיאות באמנות וזהירות יתירה. חלקיו הועלו לארץ בשמונים ארגזים שמשקלם היה שלושים טון. כלים נוספים להשלמת ריהוטו של בית הכנסת, להתקנת הבימה וסככות “עזרת נשים”, הובאו מפּדואה, והם – כדבריו של ד”ר נכון – פאר בתי הכנסת בארץ.

בפּדואה היו ארבעה בתי כנסת וקהילתה מנתה כאלפיים יהודים. רמח"ל חי ופעל בה לפני מאתיים שנה. לפני תשעים שנה כיהן בה שד"ל. אחד מארבעת בתי הכנסת – בית הכנסת “הספרדי” שהוא מן המאה השמונה עשרה – הועתק לישראל.

בית הכנסת מראֶג’יו אֶמיליה עם ארון שיש שגובהו שבעה מטרים, הותקן על ריהוטו בבית הכנסת המרכזי בקרית־שמואל בחיפה. ארון הקודש אף הוא עשוי שיש וגובהו כשמונה מטרים. במשך עשרים שנה היו חלקיו ארוזים בארגזים בקהילת טריאסט.

ארון הקודש העשוי עץ מקהילת קרפי נמצא במשרד הדתות בירושלים, ועוד ארון קודש מבית הכנסת קאזס במאנטובה יותקן במקום מתאים בבניין הרבנות הראשית בירושלים. ארון זה הוקדש לנשיא המדינה יצחק בן־צבי.

אוצרות אלה של אמנותנו הדתית כוללים גם כלי קודש, כתובות מעוטרות, ספרי תורה עתיקים, וכל כלי ראוי למחקר מיוחד. בין אלה ראוי להכיר “קרני שפע” – שני פמוטי כסף מוונציה מן המאה הי"ח, המוקדשים עתה לזכרו של אנצו סירני והנותנים אורם בבית הכנסת כמנהג יהודי איטליה בירושלים.

למפעל זה של הצלת אוצרות אמנות וכל קודש ושיקומם בארץ לזכר קהילות ישראל שנכחדו או נתפזרו, נתנו יד משרד הדתות, ארגון יהודי איטליה בישראל ויחידים מתנדבים בארץ ובחוץ לארץ.

כמו כן הוקמו ארונות קודש שהועלו מקהילת איטליה בבית הכנסת רבן יוחנן בן־זכאי, במשכן נשיא המדינה, בבית הכנסת חובבי ציון, בטלביה ירושלים ועוד. מקדש מעט לנדחי ישראל ושבטיו המתקבצים בישראל החדשה.

*

האגדה לבית הספרים הלאומי    🔗

בהשקט ובהצנע קיבצה הספריה הלאומית והאוניברסיטאית את נידחיה ונפוצות ספריה וקבעה משכנה בהיכל רב־פאר בגבעת רם.

גוילים ודפים בלים, שהיו פזורים על שבעה ימים ושבעים ארצות, היתה ראשית “עלייתם” מצער, ואחריתה שגבה מאד. אף בירושלים נדונו הספרים לפיזור. עתה הנה נצנפו ונגאלו, “ושבו בנים לגבולם”. עד שלא קם היכל זה, המתנוסס בטבורה של גבעת־רם, דמו שאר הבניינים שבקריה כאברים מפורדים. קם הבית – והוא מאיר כאספקלריה, כמכלול אבני־יקר משובצות בכתר תורה. נגידי־הרוח יאמרו שהספריה זה “הלב”, ממנו חיות לגוף כולו. ואיש־המדע יראה בספריה את המעבדה, בה נבחנים “יסודות” “תרכובות”.

קביעת הבית על מכונו – חג הוא לעצמו. כך נאה וכך יאה. שהרי טקסים וחגיגות הפכו כיום לחולין. “היופי הוא, שחגגנו את חנוכת הבית בעבודה: – אמרו עקיבא ובאֶנו. הספרנים החביבים, לבשו אותו יום, האחד בנובמבר, בגדי־שבת. התלחשו העובדים: “ראו, זה כבר לא נראו השניים כה זוהרים”. רבו חליפות הימים, ועמם גם נשתנו בני־האדם. אך דומה, כי בנפשם של עקיבא ובאֶנו לא חלה כל תמורה. עלה הקמט בזוית־העין, נתעגם משהו המבט, השער הלבין – אך הרוח אחת היא, הנכונות למלא משאלת כל שוחר ספר. כמאז עמד האחד במרתף ונצח על מקהלה של אותיות פורחות מופלאה זו; והאחד לא מש מלפני הדלפק, לא יסוף חיוכו מעיניו הטובות בקדמו כל הבא בברוך הבא. כגננים הללו, המסורים מאד, השקו גינת־פלאים של בני־אדם. עין בעין ראו יום־יום צמיחתם של “הנבטים” ו”השתילים". האומנם לא חלום הוא? גדל הילד ויהי לנער ולעלם, ובאחד הימים – “אדוני הדוקטור”, “כבוד הפרופסור”… צצו הללו ופרחו כאילנות תמירים ונאים, עתיקי־פארות, משובחים בפירות. הנה עבר נגיד האוניברסיטה, ואגב טרדתו המרובה יסור כדרכו רגע אל עמיתו, יברכהו בשלום ויטפח בחביבות על שכמם: “נו עקיבא, נו באֶנו, היאך העניינים?…”

הרבה שנים עברו מאז היות הספריה ברחוב החבשים ועד הגיעה הלום. מתי־מעט היו עובדי הבית, והשכר היה מועט. בימים ובלילות, לאור מנורת־פתילה או פנס, רשמו וקטלגו את הספרים. עוד תמונה חרותה בזכרון: המנהל הראשון של הספריה, פרופ' שמואל הוגו ברגמן, נראה מדי יום נוסע על אופניים להר־הצופים, ובדרכו נוטל ומעלה עמו את שקיק הדואר…

חיי ספר כחיי אדם – אגדה. כל קורא וכל שואל טבוע בנפשם של עקיבא ובאֶנו. הם זוכרים אותו לפרטי פרטים, במראה, בקול ובמעשה. אמר האחד: “הזוכר אתה אותו חכם פרסי בעל זקן אשורי, שעשה ימים ולילות בספריה ברחוב החבשים וחיבר קונקורדנציה לקוראן?” נענה לו חברו: “והזוכר אתה אותה הרגשת יתמות של ימים ראשונים, עת ירדנו מן ההר ואין עמנו גם ספר אחד? במרתף ‘טאֶרה סאַנטה’ היתה רק כרטיסיה. עמד יום אחד יהודי לפני הקטלוג, ומעיניו נשרו דמעות. הצביע הלה על רישום אחד בכרטיס, וקולו רעד: ‘אני מחבר ספר זה, כאן הטופס היחיד, שנותר לפליטה מן השואה’. והספר היה על ההר. האיש הוא הסופר משה גרוסמן. הספר – באידיש – ‘התעוררות’, שעניינו ימי המהפכה ברוסיה”. ועוד מעשה: ביקש המשורר אהרן צייטלין לקבץ בספר כל מאמרי אביו, ר' הלל צייטלין, שנתפרסם ב“היינט” וב“מאָמענט”. ובכל העולם לא נותרו גליונות אלו, כולם כילתה השואה – והמפלט היחיד שמצאו היתה הספריה הלאומית. ומעשה גורר מעשה, חוט־זכרון נשזר ברעהו. סיפרו השניים כל אותה אהבה, מסירות והקרבה למען הספר. עם אחרון המגינים בהר יצאו אחרון הספרנים ואחרון הקוראים. ימים ראשונים אחרי המצור עמדה הספריה באולם פרוץ. על אף הרוחות והשלגים – היו דלתות “טאֶרה סאַנטה” פתוחות לרווחה לפני הקוראים. ספר כי נתבקש ואין – יצא הספרן וכיתת רגלו מבית לבית, אל בעל ספריה זה או אחר ושאל את הספר בשביל השואל. בעוד הפגזים נופלים על ירושלים – באישון־לילה – פנה קצין צה"ל אל הספרן וביקש מפות ואין. הלכו השניים יחדיו ודפקו על ביתו של פלוני ואלמוני – עד שאספו ומצאו מבוקשם.

בשעת הסיפור נקשרה בעיני באֶנו דמעה של התרגשות.

הספריה היא ממלכה דמוקרטית אידיאלית. כל הפונים והשואלים שווים לפניה – כזקן וכנער, כפועל וכאיש־הרוח, נגיד־עם ואדם פשוט. רצונך, זהו “בית תפילה” לכל העמים, הזרמים והדעות. אין בודקים כאן בציציות. הפוך והפוך בספריה בת המיליון שלנו, כל מכמני היהדות בה, מספרי עריסה ועד כרוזי־מחתרת.

ראשיתה של הספריה הלאומית ברחוב החבשים. לייסודה שימשה ספריית עזבונו של יוסף חזנוביץ. לא היו בה אלא כשתי רבבות ספרים. ש.ה. ברגמן הוזמן מחוץ־לארץ לעמוד בראש הספריה, שהיתה סמוכה על תקציבה של קרן־היסוד. בין מניחי היסוד הראשונים יחד עם המנהל נמנו בנעט, ג. שלום, ח. פלאום, שהניבו במשך השנים פירות ברוכים, איש איש לפי מקצועו, והעמידו תלמידים הרבה. עם קום האוניברסיטה, נטלה הספריה על עצמה מעמסה נוספת, לשאת בעול האקדמאי, שהתפתח וגדל במהירות. ספרים רבים זרמו לארץ מרחבי אירופה.

פרופ' ברגמן כתב רשימות ומאמרים ומחקרים, ומשכרם הפריש לצרכי הספריה. התלמידים הראשונים של האוניברסיטה העברית, כעשרים וחמישה במספר, רובם יוצאי ישיבות בירושלים, בייחוד מישיבת הרב קוק. אברכים שלא היו מצויידים בתעודות בגרות, אך היו מצויינים כלמדנים מופלגים בתורה. ביניהם נמנו פרופ' שאול ליברמן, ד“ר גדליה אלון, אריה מוהר, א.י. זיידמן. פרופ' פודור הוא שאירגן את המחלקה לכימיה באוניברסיטה. כולם סיפרו ומספרים בשבחה של הספריה. ומאז נוספו לה ענפים רבים. הספריה הרפואית עם רבבות ספרים וכתבי־עת רפואיים, הספריה הארכיאולוגית היא עתה רשות בפני עצמה, עם 8,000 כרבים; הספריה המשפטית והספריה למדעי חברה והכלכלה בבית־הספר ע”ש א. קפלן, המונה כ־15,000 ספרים. מספר השואלים ספרים במרכז מגיע ל־15,000. ועשרות ומאות חבילות ספרים יוצאות מדי יום אל השואלים ברחבי הארץ, בערים, במושבות ובקיבוצים. הבית כבר “נתאכלס” במיליון ספרים וצעד בטוחות לקראת המיליון השני.

מנהלה השני של הספריה היה המזרחן פרופ' ג. וייל. הוא הנהיג רישום שיטתי וקביעת הספרים במדורים בהתאם לנושאיהם. ד“ר ק. וורמן שעמד בראש הספריה עם תום מלחמת העצמאות יסד את בית־הספר לספרנות. בית־ספר זה מוציא מדי שנה מחזורים של ספרנים אקדמאים. מבין העובדים הראשיים העושים במלאכה – ד”ר יששכר יואל, עורך “קרית־ספר”, שפירסם שורה של חיבורים במדעי היהדות; ד"ר דניאל גולדשמידט, מנהל הקטלוג העברי, מומחה לספרות קלאסית; ש. שונמי, שיצא פעמים אחדות לאירופה והציל נכסי־רוח יקרי־ערך בתנאים קשים; עמנואל פפרמן, מנהל מחלקת העתונות; יצחק לורך, מנהל מחלקת הרכישה; עקיבא דיסטנפלד, שהיה מנהל מחלקת ההשאלה, שקרב קוראים והדריכם. היה ידוע במסירותו, לא נרתע מכל מאמץ ולא אחת נראה בעבודה אף בשעות המאוחרות של הלילה. הוא שניצח על העברת הספריה מהר הצופים למשכן־הקבע בסדר ובמומחיות וללא כל תקלות, ותנועת ההשאלה לא הושבתה אפילו ליום אחד. ועמו – באֶנו גולדמן השקט והשליו, איש סבר־הפנים, המסייע להביא את הספר לכל אדם, כצעיר וכמבוגר, כתלמיד וכמורה. על עקיבא ועל באֶנו ידובר תמיד מתוך רחשי תודה והוקרה. נזכיר גם את המסירות הרבה שהקדישו לספריה האחים – הביבליוגרף והחוקר הירושלמי אברהם יערי והסופר יהודה יערי.

ברחשי הערכה והוקרה עמוקים יזכרו תמיד כל אלה, שפנו לספריה בבקשת ספר, בחיפוש מאמר, בקביעת תאריך מסויים, את הביבליוגרף ברוך שוחטמן שנפל מידי מתנקשים ירדנים, אגב סיור באי־הכינוס של החברה לחקר ארץ־ישראל ועתיקותיה – בחפירות רמת־רחל.

אולם־הקריאה המרווח של הספריה פתוח כל היום ובשעות מאוחרות של הערב. וכל המבקש ספר זוכה לקבלו. אכן, נתברכה ישראל בנכס יקר, עשיר ביותר במזרח הקרוב ואולי במזרח כולו – הספריה הלאומית והאוניברסיטאית, שנתייחדה באוצרות הרוח של העם היהודי לדורותיו וקורותיו.

יד ושם    🔗

להציל את שאפשר עדיין להציל, בגוף וברוח – זה האות וזו המטרה. לקבץ לא רק את נידחי ישראל, אלא גם את נידחי רוח ישראל. אנו מחפשים אחר כל ניצוץ שנותר לפליטה בחביוני גלויות, תחת עיי מפולת של קהילות, במחנות, בכל פינה שעדיין מהבהבת בתוכה גחלת יהודית עמומה, גחלת נשמת העם, בערבות־אפר של גוילים יקרים שהועלו על המוקד.

יוחנן זאב שאק, משרידי המחנות סיפר, כי עוד בימים החשוכים ביותר נמצאו יהודים שדאגו לבל יטושטשו מעשי הפראות הנאציים. הוקמה מחתרת לגאולת נכסי רוח עבריים, אגרו כל שאפשר לאגור כדי לנצור בצרור החיים את זעקת דורנו. ככל שכבדה יד הרשע, כן גבר כוח היוצר של האדם היהודי. מול כבשני האש ותאי הגאזים – הפגינה עצמת הרוח היהודית בכל גילוייה, בספרות, שירה, מלאכת יד ומחשבת, עתונים למבוגרים ולנוער. מעט מזעיר ממאמץ רוחני זה הועבר תחילה לארכיון לתולדות ישראל של “החברה הארצישראלית להיסטוריה ואתנוגרפיה”, בקומה התחית של בית־הנכות לעתיקות היהודים על הר הצופים. מעט מזעיר זה משמש עדות נאמנה לאשר עוללו לנו רשעי הגויים, זעקה בחלל העולם מדור דור.

בראש אותה ועדה לאגירת יצירות אלו עמד בטאֶראֶזינשטאדט המהנדס הקדוש י. צוקר, עסקן ציוני ומנהל קרן־היסוד בצ’כיה. בסתיו 1944 נשלחו כמעט כל חברי הוועד למחנה באושווינצ’ים. הם הספיקו להצפין חלק מהאוצרות; חלק אחר אבד. כתום המלחמה, הגיע לפראג שליח ארץ־ישראל, ובין היתר נידונה בעיית אוסף תעודות מהמחנות והקהילות. הוקם המשרד לדוקומנטציה בהנהלתו של י. שאק. לא היתה תמיכה מספקת, עבדו בתנאים קשים. אף־על־פי־כן נמשכה העבודה הסדירה שמונה חודשים. לבסוף נסגר המשרד. עבודת ריכוז החומר עברה לידיים פרטיות, אך חלק גדול ממנו הועבר לארץ־ישראל וחלק אחר מחכה לגאולתו. קיימת ועדת פרסום (שני חברים בארץ־ישראל, שלושה בחוץ־לארץ) שמטרתה – לגאול את המסמכים, לשמרם מניצולם לרעה והכנתם לפרסום בשיתוף פעולה עם אנשי מדע.

*

כ“מקדש מעט” נראה אותו חדר קטן, “הארכיון לתולדות־ישראל”. על השולחן ניצבת עדות על חלומו של יהודי סומא במחנה טאֶראֶזינשטאדט; הוא החיה את דמותו של “דוד מלך ישראל כשהוא פורט בנבל”. מחוטי ברזל פשוטים רקם האיש ושזר מאוויים טמירים. בפינה אחרת של החדר – תבניות שונות של מחנות מוות שונים שנעשו בפראג. אושווינצ’ים, דאכאו ומקומות־מות אחרים; דוכני הלקאה, עמודי תליה. כאן “הספר השחור” הנאצי ובו שמות של 250 מראשי יהדות אירופה, במנהיגות ובמדע, על כל הפרטים; פקודות־יום של גיטו טאֶראֶזינשטאדט ובהן ההודעה המקורית על הוצאת תשעה יהודים להורג עם התראה “שכל מי שישלח מכתב או ינסה לבוא בקשרים עם אנשים מן החוץ – ייתלה כמותם”. למעלה מחמש מאות תצלומים מקוריים נמצאים באוסף.

אוסף התעודות בארכיון מחולק לשש סדרות.

א) הגזירות הנאציות נגד היהודים לפני הריכוז במחנות.

ב) מסמכים על תגובת היהודים ויחסיהם, אדמיניסטרציה פנימית, קהילות וכו'.

ג) כוח היצירה של יהודים בימי השואה, ספרות, יצירות של אמנים, עבודות אמנותיות של קרמיקה, עץ, מתכת.

ד) תצלומים: 1) בלתי חוקיים מגיטאות ומחנות שונים, 2) תצלומים שנעשו מיד לאחר השחרור, 3) תצלומים רשמיים שנעשו על־ידי הגרמנים, 4) תבניות ממשכנות הגיטו והמחנות.

ה) ספרים ועתונים נגד היהודים.

ו) פרטיכלים שנרשמו מפי ניצולים.

בין המסמכים: סטטיסטיקה ודיאגרמות על התזונה בגיטאות; שיעור המיתות וסיבותיהן, הרציחות, ההתאבדויות. אחת התופעות הבולטות במחנות היתה – שיעור ההתאבדויות בין המבוגרים; ואילו הנוער עמד עד הסוף במבחן, ברוח איתנה ובתקווה לגאולה.

הארכיון הכללי לתולדות־ישראל, קניינה של החברה הארצישראלית להיסטוריה ואתנוגרפיה, נמצא בראשית דרכו, אולם תקווה לו כי ברבות הימים יעשה אחד המרכזים החשובים ביותר לחקר תולדות עמנו בגלויות השונות. ביזמתו של ד“ר יוסף מייזל נתכנסו בכסלו ת”ש כמה אנשים שחרדו לגורלן של תעודות העבר היהודי, והוקם המוסד. את היסוד לארכיון הניח אספו היקר של ד“ר מוריץ שטרן, המונה אלפי תעודות הנוגעות לתולדות היהודים בגרמניה, אוסטריה הקיסרית, איטליה ועוד – מימי הביניים עד המאה הי”ט. בכללן חלק ניכר מן הארכיונים של קהילות הלברשטאדט וברלין. חומר עשיר ללימוד המצב הכלכלי, התרבותי והחברתי בקהילות: מכתבים של אנשי שם, פקודות וגזירות של השלטונות, חומר רב מימי הפוגרומים ברוסיה אחר המהפכה הראשונה בשנת 1905 וכן פרשת משפחת בייליס; חומר רב ועשיר מתנועות המחתרת, מאספי החוקר א. פרוינד ועוד. “אנו רוצים שבירושלים יעמוד מוסד שימלא תפקיד לאומי מבחינת חקר העבר שלנו” – אמר ד"ר מייזל, “ה’יש' של היום עומד כבר בדרגה גבוהה”.

הגדת פסח באספקלריית הדורות    🔗

המצווה לספר ביציאת מצרים לבשה צורה ופשטה צורה בכל דור ודור, אם כי המהות היתה תמיד אחת. דומה, כי אין ענין שהיהדות הפכה והפכה בו כה הרבה כבהגדת עצמאות זו, אשר מבעד לנוסחים, הציורים והעיטורים, ההערות והתרגומים, הפירושים והנעימות – משתקפים בה חיי עמנו בנדודיהם, בימי טובה ובימי רעה. זהו הספר העברי, שהופיע, כמדומה, במספר המהדורות הגדול ביותר – לפי האומדן יצאו כ־2780 מהדורות של הגדות. אין פלא, שהמהדורות הרבות עוררו מעין “תחביב”, שמוסדות ויחידים מטפלים באיסופן. הספריה הלאומית שלנו מונה בין כתליה כ־1700 מהדורות.

הראשון שהדפיס ביבליוגרפיה על ההגדה היה שמואל וינר מפטרסבורג (תרס"א–1901). מוסד ביאליק הוציא שלושה כרכים על ההגדה של פסח: “תולדות ההגדה” מאת דניאל גולדשמידט, “עיטורי ההגדה במרוצת הדורות” מאת פרופ' ב. ססיל רות, וביבליוגרפיה של ההגדה מאת אברהם יערי. ההגדה הראשונה שנדפסה היא האינקונבלה – “דפוס העריסה” – משנת רמ“ב (1482) – כלומר עשר שנים לפני גירוש ספרד – שנדפסה בוואדי אל־חגארה בספרד. ברשותנו מצויים אך ששה דפים מהוצאה זו. שפע המהדורות מעיד, כי בכל מקום, ויהיה זה הנידח ביותר, בו דרכה רגל יהודית – שם הופיעה ה”הגדה", אם בכתב־יד ואם בדפוס, בימי פריחת התרבות והאמנות ובימי רדיפות אנוסים, ביערות ובבונקרים ובמחנות־השואה, בירכתי תימן ובערבות רוסיה.

כמעט מדי שנה מזכה אותנו בית־נכות או ספריה בתערוכה של מוצגי־פסח ומהדורות שונות של הגדות. זיכה אותנו במצווה זו גם מנהל הספריה התורנית לשעבר ב“היכל שלמה”, ד"ר צבי הרכבי, שהציג כאלף מהדורות לפי המדורים: רפרודוקציות של כתבי־יד, הגדות שהופיעו בתקופת השואה, ההגדה בתורה שבכתב ובתורה שבעל־פה, ההגדות באספקלריות הערים והארצות, העיטורים והציורים של ההגדה, התרגומים, המנגינות, ההגדות הצבאיות.

הנה רפרודוקציה של הגדה בכתב־יד מעדן, תרגום לערבית, משנת ששו“ן (תרנ"ו); וכתבי־יד נוספים מעדן, עם פירושים וסיפורים בערבית, מלווים ציורים על חג הפסח ויתר חגי ישראל; “הגדה שאילה ודרישה” לר' מרדכי בער קורנפלד מלפני למעלה ממאה שנה; רפרודוקציה של הגדה בכתב־יד המצוי בדארמשטאדט מן המאה הי”ד – המקור נעלם בימי מלחמת־העולם השניה, וכתום המלחמה נמצא באחד מבתי החרושת לעורות בגרמניה; הגדה אחרת בכתב יד, הוצאת פראג (1527), מצווה הערות על מנהגים שהיו קיימים בקהילות שונות. למשל, כשאמרו “לא לנו ה', לא לנו, כי אם לשמך”… – הוסיפו הערה: “לא לנו, שאמרת להביא משיח, לא למעננו עשה, אלא למענך, בשביל דיבורך”.

מדור מיוחד היה שורה של הגדות־פסח, שנדפסו בימי השואה, במחנות־ההסגר, בבונקרים, ביערות ובמקומות נידחים, בהם עברו יהודים ונדדו כפליטים. הנה הגדה שהודפסה בבודפשט (תש"ב–1942) תחת שלטון הנאצים, בה השתתפו ארבעה עורכים, ועל כל טופס של ההגדה חתמו ארבעתם. בין היתר, נאמר בשער: “חברת הסיוע למען יהודי הונגריה מוציאה לאור את ההגדה בשנת תש”ב לבריאת העולם, היא שנת 1942 למספרם, למען פעל על הדור עם אותות יציאת מצרים ונפלאותיה ולהורות לו דרך אל הגאולה הפלאית"…

אותיות הדפוס העברי – לפי דוגמת ההגדה, שהופיעה בירושלים בשנת 1930 בהוצאת נחום ליפשיץ. הגדה אחרת, הכתובה בכתב־יד על מחברת פשוטה, היא של אפרים זאב יאקונט בהיותו נודד בימי השואה ביערות בלגיה; הוא שעשה גם את העיטורים והציורים, אם כי לא הגיע אלא עד “נשמת”.

הגדות אחרות נדפסו במחנות פרנוואלד ובמינכן עם תרגום באידיש; הגדה אחרת הודפסה על־ידי פליטים יהודים בשנחאי – “עם מאתים שלושים ושמונה פירושים והוספות, שאנכאי⁵, תש”ו"; הגדה שהדפיס הג’וינט בשוויץ בשביל יושבי המחנות; והגדות אחרות שהופיעו מיד אחר השחרור.

כל ארץ בגולה מצויינת באוסף ההגדות שלה. הדפוסים הראשונים באיטליה נושאים שמות שונים: הגדה בשם “זבח פסח”, והגדה “מדרש בחידוש” מלפני 310 שנה. האופייני בזו האחרונה, שהיא מספרת על קיום אגודה, שקראה לעצמה בשם הצנוע “עלובים”: “אלה הדברים היוצאים מפי החברים אשר בשם עלובים נקראים, והנם בעיר רייו דרים”. נמצא רב באיטליה, שהשתמש בשם מושאל וקרא לעצמו “ארנן”, שעמד בראש האגודה הזו עם עשרים וארבעה⁶ שמות “עלובים”, המופיעים בשער ההגדה; משמת אחד החברים, נמחק שמו מהספר; בין היתר נאמר שם: “מי שיש לו חיך לטעום אל ימנע עצמו מלהביא מדרש הגדה זו אל ביתו והיתה עמו וקרא בו ותתענג בדשן נפשו”. הגדות אחרות נדפסו בליוורנו, ונציה, מנטובה, קרימונה, דיטרונטה, ורונה.

מדור ההגדות של ארצות אשכנז משופע בהוצאות מגוונות, בהן “מעלה בית חורין” עם “פירושים גדולים מארבעה עמודי־עולם – ה”ה מהר“ם אלשיך, ומהר”י בעל של“ה, וגבורת ה' ועוללות אפרים”, וכן פירוש “מטה אהרן” על חד־גדיא, “והכל באותיות יפות ומאירות בהגדה מדוייקת מאד”, נדפסה ביוהאניסבורג, בפרוסיה, דפוס ירמיה שטיין. קהילות פולין ובמרכזן וארשה משופעות אף הן בהוצאות. הגדה אחת מלפני מאתים ושבעים שנה ערוכה בידי גר־צדק באמשטרדם, והיא מלווה גם מפה של מקומות הנדידה וארץ־ישראל “עם פירוש יפה וציורים נאים מהאותות והמופתים שעשה הקב”ה לאבותינו. ונוסף על כל זה, המסעות במדבר עם חלוקת הארץ לכל שבטי ישראל וצורת בית המקדש חרות על לוחות נחושת על־ידי הבחור כמר אברהם בר יעקב ממשפחת אברהם אבינו".

הנה הגדה שהודפסה באי קורפו; והגדה מאי ג’רבה; ואחרת שהודפסה בלינעוויל, צרפת, לפני כמאה וחמשים שנה על־ידי אברהם פריזעק שורה של הגדות שנדפסו בלונדון, אחת בשם “ספר לחם עוני” מאת הצעיר רפאל חסאן – “לפי מנהגי ספרדים ואשכנזים”, הווה אומר מיזוג ראשון של הגדות ספרדים ואשכנזים כמאה ושמונים שנה לפני “מיזוג” ההגדות לצה“ל. כאן מהדורות של הגדות מספרד, יוון, תורכיה, בגדד, אלכסנדריה, תוניס, כלכותה (מלפני מאה ושמונה־עשרה שנה), בומביי, קאזאבלנקה, בואנוס־איירס. פרשה לעצמה מהוות ההגדות של דפוסי ירושלים, מהן שהופיעו “תחת ממשלת אדונינו המלך החסיד הרחמן, שולטן עבד אי עזיז יר”ה” לפני יותר ממאה שנה.

אף מהציורים והעיטורים לומד אדם על חיי היהודים לארצותיהם ועל הרמה האמנותית בדורותיהם. כאן “עשר המכות”, “ארבעת הבנים”, האותות והמופתים ויתר המראות. להרבה שפות תורגמה ההגדה: לאידיש ולגרמנית, ללאדינו ולספרדית, לאיטלקית ולאיטליאנו, לערבית ולפרסית – באותיות עבריות ובאותיות לטיניות. וכן ללשונות: אנגלית, רוסית, פולנית, הונגרית, רומנית, צ’כית, סלובקית, דנית, הולנדית, יוונית, ואף ללשון המארטית, אחד הדיאלקטים של הודו.

אתה מוצא הגדות, שהוציאו לאור אנוסים, ובהם של די בארוס הישיש, בשמו העברי בן־ראש, שהיה גנרל בפורטו והוציא לאור את הירחון העברי “הלפיד”. הוא, יחד עם קבוצת אנוסים, פרסם הגדה של פסח בשנת 1928, ו“סדר הגדה של פסח” אחר, צילום מכתב־יד, שכתב “לשם נדבה” אחד מתלמידיו של ה“חתם סופר” ותרגמה לאידיש לכבוד הרבנית, אשתו של “חתם סופר”. ספר הגדה שהופיע בג’רבה בשם “זכרנו לחיים”, לפי כתבי המקובל ר' שמשון מאוסטרופולי, מעיד על השפעת פולין באי זה, שהיה נידח בימים ההם. כמו כן מופיע ה“קמיע”, שהוציא לאור שמעון די גילדר, סבו של היינה, שהשתמש בתורתו של המקובל ר' שמשון מאוסטרופולי לצרכי לחשים, ובו הערה, כי “המעיין בסוד נורא ונפלא זה ניצל בכל אותה שנה מכל כשלון”.

במדור מיוחד נערכו ההגדות הצבאיות – למן מלמת־העולם הראשונה (גם עם תמונת פראנץ יוסף והקיסר וילהלם בכריכת הספר, הוצאת ברלין) ועד מלחמת־העולם השניה – של היחידות הישראליות באיטליה, ושל חיילים יהודים בצבאות בריטניה במדבר המערבי, ועד ההגדה של צבא ההגנה לישראל. בכל אחת מהן טבוע חותם הדור, על שאיפותיו, מאווייו וכיסופיו.

עם בעל “נר המערב”    🔗

“כרבי חנינא בן תרדיון שהתנחם באותיות הפורחות באויר שעה שהגופות והגוילים עלו בלהבות אש, כן נתנחם גם אנו בהצלת שרידינו הרוחניים מתפוצות הגולה שחרבו ושממו. אנו תקווה…”

עדות זו חתומה בסיום הקדמתו של הרב יעקב משה טולידאנו לספרו “שריד ופליט” – אוסף לדברי תורה ולמדע היהדות, לתולדות הישוב בארץ ישראל ולביבליוגרפיה – על פי כתבי־יד עתיקים ומקורות ראשונים. חרדתו של הרב להציל מכליון נכסי הרוח ששרדו בקהילות המזרח והמערב, או אלו המצויות בידי יחידים, הם שעוררוהו להחלץ עוד לפני למעלה מיובל שנים ולהתמסר למלאכת קודש זו. ברתת העלה האיש זכרון מימי ביקורו בדמשק, לפני מלחמת העולם הראשונה, דבר גילוי של כתב היד המקורי של הרמב"ם, פירושו למשנה בלשון הערבית, כתב־היד שהיה מתגולל במטבחו של יהודי פשוט, והאשה, עקרת הבית, היתה תולשת, וקורעת בכל יום דפים־דפים מן הספר, לקנח ולנגב בהם כלי הבית. כך אבד רוב הספר ואך השליש נותר ממנו.

אותה שעה, קם הרב, ניגש אל מדפי ספריו, בחדר מנגד, המשופעים בספרות תורנית ובמחקרי־ארץ, הוציא ספר רב־מידות, הדור, וכשואב נוחם, פתחו והעיר: “הרי לפניך תצלום מאותו כתב־יד יקר להרמב”ם שנתגלה לי בדמשק ואשר מקורו נמצא כיום בספרייתו של ששון בלונדון".

עלעל הרב בדפי הספר ביראה ובהערצה הצביע על התיקונים וההגהות שעשה הרמב"ם בגוף כתב היד שלו וכן על אלו תקונים, שהביא בנו אברהם בשם אביו, או הראה על פיסקות המאירות סתומות במשנה.

אכן זכות גדולה נתגלגלה לידי הרב טולידאנו בגלוי זה, והיה ככובש אנחה על שמסיבות הזמן נגזרה גלות מעל שולחנו, אוצר רב־ערך במקורו. תוך כדי כך העלה הרב מקרה אחד. במצרים מצא שני ארגזים מלאים וגדושים כתבי־יד שבעליהם הביאום מאיטליה לפני שנים ובמות הבעלים נשארו הארגזים חתומים במרתף טחוב ומשנפתחו מקץ שמונים שנה, נמצאו כתבי־היד והם רקובים ונשחתים וללא תקנה…

ביתו של הרב טולידאנו היה כמו “דיואן” מזרחי. שרידי סגנון של עולם עבר, שרהיטיו צנועים. על הקיר היתה תלויה תמונת מנורה רקומה, מעשה־חושב, ומעל לתקרה – נברשת, בטבור החדר – שולחן ישן וכסאות ישנים. רק בירכתי האולם עמדה ספה רפודה קטיפת־ארגמן. בחדר ממול – מיטה עתיקה. בבית הזה הילכה דמות כמן הקדומים. בתוך הדממה הלך האיש בטוחות – מתונות, כעל בהונות רגליו: פניו ענוגים, עטורים בלובן־זקן, נאפדים באורה, ומבעדם מבהיקות עיניים תכולות כשואבות גונן מימי הכנרת הרוגעת, אשר על שפתו נולד וחי בה את מיטב שנותיו. קול שיחו כאיוושה־רכה, פשטות, שופעת אצילות הנובעת מן הטבע. עמדתי בפני אחד מצאצאי המגורשים מספרד, שייחוסו מגיע עד דור ששה־עשר. מוצאה של המשפחה מטולידה ומשם הגרה למארוקו. אביו של הרב עלה לישראל ומשפחתו התיישבה בטבריה.

קשה לתאר, שדמות מתונה זו, להטה בפנימיותה באש־דת, ונפשו יקדה באהבת גנזי־האומה, מורשת אבות; תלמיד חכם ספרדי, שתורתו – אומנותו, חוקר קדמוניות ארצנו, הרחיק נדוד ביבשות שונות, וחדר עד עמקי־אפריקה, לחשוף ולגלות שרידי־ישוב יהודים, שרידי גניזות וגוילים מקודשים, מתוך צמאון לאמת שאינו יודע רווייה. זה דרכו של חוקר מובהק. את האמת השרשית יבקש כל הימים. “רואה אתה” – העיר לי בענווה – “אין דרכי להלוך אחר דרכים סלולות ולחזור אחר עניינים שכבר דשו בהם. דרכי, אל המקורות”.

ולפי שעמדנו בפרשת “אוצר הגנזים”, מחקרו החדש (הוצאת מוסד הרב קוק), בו חשף הרב כמה מן התעודות הכלולות בו ובהן תעודה המספרת על יהודי, סוחר מתורכיה, שלפני תשעים שנה עלה לארץ ורכש לעצמו נחלת קרקע, סמוך למקור בו מצויה כיום הזה קרית־ענבים, על מנת להקים לעצמו משק חקלאי. יהודי זה, הוא שיסד את ישיבת נחלת־שבעה. ועוד תעודה הראה, החושפת איגרת תשובה הכתובה בחרוזים ומיועדת לתלמידו יוסף עקנין; איגרת אחרת היא זו של ר' גדליה בן דוד בן חייא לדון יצחק אברבנאל. גולת הכותרת של המחקר החדש היא איגרת מקורית מהלל הנשיא, אל אדם ששאל בדבר עיבור השנה. איגרת זו נמצאה אצל אדם אחד בטבריה, יחידה במינה לאחר חתימת התלמוד, וחשיבותה שקולה, כפי שמעידים חוקרים, לאגרות בר־כוכבא.

הסגולה לתור אחרי ספרים עתיקים ותעודות ומסמכים מן העבר, צמחה עם הרב. לא בבתי מדרש גבוהים קנה סגולה זו. הוא עשה זאת מתוך אינטואיציה שלו, היא שעוררה אותו משחר נעורים לעסוק בכגון אלה, עליית־גג היתה להרב בדירת אביו בטבריה. אותה עלייה היתה משופעת תמיד בספרים ובכתבי־יד. ותלמידי חכמים ומלומדים, מן הארץ ומחוצה לה, נהגו לפקוד אותה עלייה, נכנסים ויוצאים אליה, ומעוררים סקרנותם של שכנים ובני טבריה בימים ההם.

“כל ספר חדש שמצאתי, עייני בו היטב, הפקתי ממנו את כל החידושים, ואם לא מצאתי בו עוד חפץ, ביקשתי למכרו, ולשם קיומי וקיום בני ביתי” – העיר הרב. כל ידיעות שרכש בכוחות עצמו רכש, כממשיך שלשלת של משפחה המשופעת בתלמידי־חכמים, פרנסי־עיר. עדוד וסעד מצא בכל אשר פנה, אל חוקרים ידועי־שם, באירופה ובארצות הברית ונמצא בקשרי מכתבים עם שלמה בובר ועם אברהם ברלינר, ד. סימונסון ומארכוס, ועוד ועוד. הם שהאיצו בו להוציא לאור ולפרסם כתבי־יד עתיקים, מעין “חברת מקיצי נרדמים”, של היום.

הכמיהה לדעת היתה מקור החיוניות של הרב טולידאנו; הספרות התורנית, ספרות מדעית – מחקרי ארץ, יש ועסק לא אחת בספרי המתמטיקה והפיסיקה. ישב אהל. בודד במועדיו, פרט לחובותיו הרשמיים. לא אחת נסחף בעסקנות הציבורית; הוא שהציע להרצל לבחור במארוקו, כ“מקלט לילה” לפליטי היהודים מרוסיה במקום אוגנדה; ומכאן גם נכונותו לתור ארצות ולצאת לעבר ימים. מכאן גם נודעת חיבתו ל“ים” (ר"ת של שמו) וכמה מספריו נושאים את השם ה“ים”: “ים הגדול” – שאלות ותשובות על ד' חלקי שולחן ערוך, שפירסם בימי כהונתו במצרים; “ים כנרת” – קובץ דרשות על פרשות השבוע; “ים הקדמוני” – רשימת כתבי־יד עתיקים שחשף בקהילות המזרח הקרוב.

בשחר נעורים תר וביקר בדמשק ובמצרים, בימי החלירע בטבריה (תרס"ג), שבה ניספו כשש מאות נפש, יצא הרב טולידאנו לפקיעין ובמשך כארבע שנים פעל בארגון עדה, טפל בתיקון בית הכנסת העתיק, יסד בית ספר עברי ומנע מילדי העברים בכפר זה לבקר בבית ספר נוצרי, הרחיב גבולות הכפר, לעתים כיהן כשופט בעדה הדרוזית; בימי מלחמת העולם הראשונה גורש כנתין צרפתי לקורסיקה יחד עם עוד שבע מאות “נתינים צרפתיים” מבני הארץ. שם עמד בראש ועד העזרה לגולים ועסק בתעשיית ובמסחר הסיגריות. עם תום המלחמה עשה מאמצים להשגת אניה, והעלה את כל הגולים למכורתם לארץ־ישראל, אף־על־פי שרבים כבר הספיקו להכות שרשים באי. לאחר המלחמה מילא הרב טולידאנו כהונות נכבדות בטאנג’יר, כחבר הרבנות ומייסד בית מדרש, הרביץ תורה וטפח לימודי הלשון העברית והוסיף לחקור תולדות יהודי מארוקו, לאחר שספרו “נר המערב”, הדן בתולדות יהודי מארוקו, כבר הקנה לאיש שם ברבים. זהו מן המחקרים המהימנים לידיעת מקורותיה של יהדות זו. ממארוקו עבר למצרים, כיהן ברבנות הראשית בה, שמש סגנו של הרב הראשי של יהודי מצרים, הרב חיים נחום אפנדי, ולאחר מכן היה ממלא מקומו של הרב הראשי באלכסנדריה הפרופ' הרב דוד פראטו, כשהלה עבר לכהן כרב ראשי של יהודי רומא. עם בחירתו של הרב ב. צ. ח. עוזיאל לראש"ל, ועלותו לשמש בתפקידו הרם בירושלים, נבחר הרב טולידאנו לרבה הראשי של יפו ותל־אביב.

לא אחת, יש ופורצת מחלוקת בקרב חוקרי קדמוניותנו, יש ומתעורר ספק לגבי מהימנותה של תעודה איזו שהיא, המיוחסת לחכם תלמודי מהדורות הקודמים, או יש ותתעורר שאלה בדבר אתורו של ישוב היסטורי או ארכיאולוגי. במדור “מכתבים למערכת”, בפינה צנועה, הופיעה הערתו של הרב טולידאנו שדנה בסוגיה הנידונה. המיוחד בהערות אלו, וכל אשר יעלו חיבוריו, היתה הרוח הנושבת מבין השיטין. רוח של דורש שלום. בשובה ונחת ברר ולבן את העניינים, הטעמים והנימוקים מוארים, נקיים מכל קב של התנצחות, כמבקשים לרחוק מהטיל אפילו קורטוב של דופי כלפי הזולת, המתנגד. כך היה, למשל, משניתנה הדעה בדבר מהימנותה של התמונה המיוחסת להרמב“ם. לדעת הרב טולידאנו, אין התמונה המקובלת, צלמו ודמותו של הרמב”ם, והוא מביא ראיות רבות לאמת הנחתו. דבריו כתובים תמיד בתכלית הקיצור, בעניינים שאחרים מאריכים וממלאים ספרים שלמים – הרב הסתפק בשורות ספורות. פסקי־דיניו מצטיינים במתינותם. ביחוד זהיר היה הרב בענייני אישות וגיטין, ובאורך רוח רב כלכל המשפט, עד שהביא את הזוג לידי שלום. על מזבח השלום הקריב הרב אף את עקיבותו ואפיו, שום עקרון מקודש לא ישווה לשלום.

בעת פגישתנו כבר צעד האיש בטוחות ובאמונה לקראת גיל “הגבורות”, ושקד על תורתו ועל מחקריו כמימים ימימה. זכה ובשנותיו האחרונות היה גם לשר הדתות בישראל.

*

כנוסי העדות בבית הנשיא    🔗

אמרו: חידוש הלבנה, סימן לחידוש האומה.

תקנו חז"ל לאמר במקום קידוש החודש: “מי שעשה נסים לאבותינו, וגאל אותם מעבדות לחרות, הוא יגאל אותנו בקרוב, ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, חברים כל ישראל”.

בא נשיאה השני של מדינת ישראל יצחק בן־צבי וחידש מסורת נעלה זו, והעתיר עליה מתפארת הימים, קבוץ נידחי ישראל וקליטתם בחקלאות ובשאר מלאכות, מיזוגם לעם אחד. מדי חודש עלו ירושלימה נציגי שבט זה ואחר. השראת הבית ונכסי השבט לווים אהדדי מן המאור הנערב, ערכי תרבות ומנהגים נאים באים לידי ביטויים וגילויים, שבט־שבט וערכיו הרוחניים, מורשתו, מקורותיו, שרשי יניקתו.

המפגש עם בני העדות אינו חדש. דומה שהוא נמשך מאז הימים הראשונים לעלייתם לארץ של הנשיא ורעייתו. כאז, כן עתה, חוויית המפגש, היכרות איש באחיו, אחת היא. יש ובני עדה ושבט מביעים פליאה ותמיהה, אם מעולי המזרח או מעולי המערב, שלא ידעו על קיום יהודים אחרים בחלקי תבל שונים. וכאבן העזר, בית הנשיא, מתוודעים איש אל רעהו כיוסף אל אחיו.

בימים אלה עומדים אזרחי ישראל נפעמים, כמו חולמים, למראה פתיחת שערי הברזל של רוסיה ועלייתם של יהודיה הגוברת והולכת. רבים מהם אף דוברים עברית רהוטה, כאילו לא היו כלואים בארץ גלותם ומנותקים משאר חלקי עמם יותר מיובל שנים.

*

התימנים פתחו. כשם שזכו להיות ראשונים לגאולתם השלימה מארץ גלותם ועלו לארץ “על כנפי נשרים” או במרבד הקסמים“, אל־נכון בכנפי האהבה של כל העם. הנה הם כיום, ותיקים מימי ש. יבניאלי וחדשים, יצורי־רוח, כחושים עם פיאותיהם המסולסלות ומבטיהם הרושפים והשופעים זריזות, גמישות, חריצות ותבונה. לעומתם עולי כורדיסתאן חסוני הגוף. נפילים. ככלונסאות של ארז מהלכים בבית. שופעי כוח ואיל, עמידתם עמידה של ממש. מהם הופיעו בתלבושתם המסורתית, “שרוולים” רחבים, חבושים מצנפת רחבה הצונחת על ראשם, הולמת לפניהם עטורי־זקן. הנה חכם משה הנושא על גבו עד היום פסנתר רב־מידות. זה שיצא לפני שלושים שנה לקצות העיר ובשעות הלילה בנה יחד עם אשתו את ביתו. כיום נודעת השכונה כ”זכרון יוסף“; הנה חכם זכריה ממסילת ציון (הקאסטל) החוצב סלעי בראשית, שכוחות בראשית שופעים מישותו. כל הרמ”ח והשס“ה אמרים שיר לשריריו. עולי פרס שקטים. בפניהם חרותים־חרושים אותות הסבל של דלות ורדיפות. מה רב ההבדל בין ראשוני העולים, עמם נפגשו הנשיא ורעייתו בראשון ארגון פועלי הדפוס לפני כחמשים שנה, וראשית מאבקם על זכותם לחיות חיים של טעם וכבוד. גדולה זכותם של בני שבט זה, שהיו הראשונים לפתוח שערי בית הכנסת שלהם, למען ילמדו בהם עברית לקטנים ולמבוגרים. על ידם עולים־אחים מקרוב באו, עם מבטים רדופים, נפחדים. אלו ואלו דרוכים ונרגשים ככנורו של דוד, כשאור הסלסלות, מאהלים, מזליפים על פניהם השחומים. עולי קווקז ויהודי בוכרה, יושבים שפופים איש על כורסתו לבושים גלימות ססגוניות, של משי, עשויי תחרים, חבושים כפות שזורות מחוטי כסף וזהב, המזדקרות על ראשיהם כפירמידות זעירות והם מעלים פרקי ניגון מ”הזוהר" הקדוש, מן “הקבלה”, עלופים כעולים מארץ הסוד והאגדה. מה נרעשת החוויה למראה יהודי הודו, קוצין, סינגפור, הפלשים מחבש, ופניהם השחומים מבהיקים ועיניהם מבריקות מעומק החוויה העמוקה בה נקלעו. מהם עוטים אדרת ארגמן ומהם עוטים סדין לבן, נשים מהלכות בסארי, רקמת־רקמתיים מרהיבים כמנהג ארץ מוצאם, מהלכים בסנדלים, בארץ קסומה.

לעומת יוצאי המזרח, חוגגים את ראש החודש עולי רומניה, הונגריה, צ’כוסלוקיה, שארשת סבל ויגון טבועה בהם, של רדיפות, שואה, חבלי קליטה, אף סגנון דיבורם, לבושם, הלכי מחשבתם שונים בתכלית מאלו של יהודי המזרח. יהודי סלוניקי, יוצאי עיר ואם בישראל, בעלת מסורת מפוארת, ארץ שידעה תסיסה סוערת של געגועים לתחיה, שאבותיהם היו מראשוני המעפילים, שהצטרפו לתנועת שבתי צבי; עיר שנתנה לנו וביוזמת הנשיא את הספנים הראשונים לנמלי הארץ. דמות אחרת היא זו של יהדות אנגליה, זו של הולנד, אשר נהנו משך דורות מחופש ושוויון בארצות מוצאם, ועתה הם מהלכים בעלי־גוף, זקופי קומה, תמירים, שופעי שמחה ונעדרי דאגה, נושאי מורשת תרבות עם ואדם. כן הופעתם של יהודי אמריקה הדרומית, עולי רוסיה, ומסיבה מיוחדת לשומרונים.

“אנו משתכנעים יותר ויותר בצורך כנוסי החודש, מדי חודש בחודשו, אם לא מדי שבת בשבתו”, אמר הנשיא יצחק בן־צבי באחד הכנוסים, “כדי ללכד את שבטי ישראל ואף את חלקי השבט בינם לבין עצמם. לא להנציח את הגולה באים הכנוסים, אלא לטשטשם, למיזוג כל חלקי העם על־ידי הטמעת המשותף. ואין ליכוד בלא ידיעה, אין אהבה בלא הכרת איש את רעהו. על מאורע מופלא של לכוד שבטי־יה אומרת התורה: ‘הנסה אלהים לקחת גוי מקרב גוי?’ גויים אלה הם גם שבטי ישראל, כמו שנאמר: ‘מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ’, גוי מקרב גוי במובן שבטים אשר יש להוציאם מקרב העמים. קל יותר לפזר את העם בין הגויים מאשר לקבצו ולכנסו. וזהו הנס הגדול. אם החלקים לא יתלכדו חלילה, לא השגנו דבר. לא הגענו אל המטרה. לבניו לא יהיה קיום בר־קיימא. חייבים אנו להתאחד מסביב לדברים המשותפים שנשתיירו. אנו שומעים בכנוסים לא רק נגינות, אלא גם דברי משל, סיפור ואגדה, בהם הומה הרגש והשאיפה לגאולה, הכיסופים המאחדים את הגלויות, כסופים שלא יסופו ולא ייעקרו, עד הגאולה השלימה”.

בספרו “נידחי ישראל” אומר י. בן־צבי בהקדמה: “להכיר ולדעת אי־אפשר בלי גישה מתוך אהבה ורצון טוב. ואם כל בני האדם נוצרו שווים, כמאמרו הידוע של אברהם לינקולן, בעקבות המאמר התלמודי הקדמון: ש’חביב אדם שנברא בצלם אלהים', הרי בוודאי יש לקבוע, בראש וראשונה, את ההלכה שכל היהודים שווים הם, ללא הבדל בין שבט או ארץ מוצא, בין לשון ותרבות, שבהן גדלו וחיו. כל היהודים שווים הם, כולם ממקור אחד יהלכו, בין שאבותיהם עשו עשרות דורות בקרב ‘עמי התרבות’ שבאירופה ובין שגלו לבין הבידווים הפראים שבערביסתאן או באסיה התיכונה, או בפרס ובבבל, הרי מדי וכורדיסתאן… במובן ההיסטורי אפשר להגיד, שבסוף המאה השמונה־עשרה לא היה הבדל ניכר במצבם הכלכלי והתרבותי של המוני היהודים שבארצות ישמעאל ובין אלה שבארצות הסלאבים והגרמנים: התהום התרחבה רק במשך ששת הדורות האחרונים, ועדיין המשותף שביניהם מרובה על הקווים המבדילים בין שבטי ישראל”.

 

שער שלישי ־ ארוכת בת עמי    🔗

מחלוצי הרופאים    🔗

למחרת מלחמת העצמאות פילסה מכונית דרכה בשבילים צרים, הרחק ממרכזה של עיר והמונה. שעה ארוכה נסעו בה. הגיעו לשיאו של הר – “סופו של עולם”.

אמר אחד: “פה יקום הבית”.

“וכן יהיה”, נענה רעהו.

השניים היו ראש הממשלה דוד בן־גוריון ומנהל "הדסה" פרופ' קלמן יעקב מן.

בעיר העתיקה בירושלים, הוקם לפני למעלה ממאה ועשרים שנה, בית החולים הראשון על שם מאיר (אנשיל) רוטשילד, אבי השושלת הנדיבה. לפני איש ירושלים יעמוד בדמות חיה מראה המקום של בת החולים, בחצר המידן, על רמה נישאה בהר־ציון המשקיף אל הדרה של ירושלים התנ“כית. בנין בן שתי קומות עם חצר בתווך, בקומה העליונה חדרי המטות אגף נשים ואגף לגברים ובקומה התחתונה, מרפאה ובית מרקחת, חדר נתוחים, משרדי ההנהלה, בית הכנסת. והיה זה אחד המאורעות החשובים בחיי הישוב המתחדש אשר הדו הגיע גם לקצווי הגולה. “ירושלים העברית” מנתה בימים ההם כשבעת אלפים נפש, מכונסת כולה בין החומות, מבודדת, אשר שעריה היו ננעלים מדי ערב עם שקיעת השמש ונפתחים עם אור הבקר; המבקרים עלו אליה אחת לשבועיים או לעשרה ימים, כשהם מלווים באנשי משמר מפחד שודדים; יהדות זו היתה אכולת דלות ועוני, קיומה היה תלוי מכספי נדיבים בגולה, ללא תנאי בריאות ראשוניים, מימיה במשורה נתנו, מים דלוחים, ובשנת בצורת עוד גברה המצוקה, סימטאותיה מרופשות ומלוכלכות, מחלות ומגיפות פקדוה תכופות, והישוב ללא רופא ללא חובש. נגד מארות אלו לחם ישוב זה “בעזרת” לחשים וקמיעות ושאר תרופות אליל. המסיון לטש עינו בפינה עזובה זו ותקע את צפרניו ומלונדון יוצאת המשלחת הרפואית הראשונה ובראש רופא ורוקח – שניהם מומרים (1838). הנקל לתאר זעזועו של חולה יהודי בימים ההם, שהקיץ “בבקר עבות” ומעל למראשותיו משובץ “השתי והערב”… מצב מדכא זה עורר את משה מונטיפיורי והוא שלח את הרופא היהודי הראשון, הד”ר שמעון פרנקל מצילץ – שלזיה העליונה.

ונצוצי התחיה העברית אך החלו להפציע. בקרב ישוב זה כבר התהלך בימים ההם ר' יהודה אלקלעי המבשר את פעמי הגאולה ברעיון ובמעשה, מטיף בכתב ובעל פה לעליה, להתיישבות, לעמל כפיים, למזוג גלויות ועדות: “והסירותי את שמות הבעלים… ולא יזכרו עוד ספרדים ואשכנזים כי אם בשם ישראל יכונו, למען יתנהגו באהבה ובאחווה כנימוס הקבוץ”… ועוד: “הסכימו לייסד את החברה בתנאי מפורש כי תכלית פעולתנו תהיה ישוב הארץ בעבור פרנסת העניים כי באמת תדאב נפש האיש הישראלי מצרת העניות הגדולה השוררת בירושלים. ואני עבד נרצע הקדשתי כוחי ומסרתי נפשי על קדושת שמו ועליתי אל המקום אשר בחר בו לייסד פה ישוב ולכונן את בית חיינו”. וישוב הארץ הוא לדעתו, בין היתר, הקמת בית חולים גדול וכולל, אשר יעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואות בית ישראל (ר' “יהודי המזרח בארץ ישראל” למ. ד. גאון). בית חולים זה צריך לקום מכספי תרומות של נדיבים, אך עד הקמת המוסד, יש לפתח את העזרה ההדדית, מוקמת אגודה לעזרת חולים. ר' יהודה עושה נפשות לרעיון ישוב הארץ ובמסעותיו נפגש עם ראשי היהדות אז בשני המרכזים בלונדון ובפריס: עם סיר משה מונטיפיורי, אדולף כרמיה, קרל נטל, בית רוטשילד, אלברט כהן ואחרים. הרעיון והשאיפה הכמוסה רוכשים נפשות, המסיון מאיים וג’יימס רוטשילד שולח ב־1853 את בנו גוסטב לירושלים על מנת לחקור את המצב מקרוב. וכעבור כשנה, בהתאם להחלטת הקונסטיטואר בפריס, אשר דן במצב היהודים בכלל ובארץ ישראל בפרט, יוצא אלברט כהן לשליחות זו וראש מגמותיו, הגשת עזרה ליהודי ירושלים הנמקים ברעב ובחוסר כל. אלברט כהן מתקבל בשערי העיר על־ידי כל תושבי ירושלים, הוא יורד מעל סוסו, נכנס ברגל לעיר הקודש, מבקר ליד הכותל המערבי. לדבריו נמצאו אז בירושלים, בחברון, בצפת, בטבריה, בשכם ובחיפה כעשרים אלף יהודים. והוא מסכם את הצרכים בששה סעיפים: הקמת בית חולים ובו לפי שעה, 18 מטות; קופת מלווה; מוסד לתמיכת יולדות ענות; בית ספר למלאכה; בית ספר לנערות ומוסד לחלוקת לחם לעניים. “מוסדות אלה כונן הד”ר כהן עד מהרה“, מספר הד”ר ב. נוימן, הרופא הראשון שנתמנה להנהלת בית החולים, בזכרונותיו ו“הוא מצבה להומניות מיטיבה”. בית החולים חונך ב־26 ביולי 1854, “אשר השקעותיו הראשונות כוסו על־ידי נדבת לבו של הברון רוטשילד, התפילות אשר ביום זה עלו מעלה מאלף לבבות נדכאים מול חורבות בית המקדש הישן של שלמה למעניק כל אושר, לאב הנצחי של התבל וכל האדם לחיים ארוכים ומאושרים והוד מלכותו הקיסרי והוד מלכותה הקיסרית טובת הלב בוודאי יקבלו זאת כהוכחה להערכתם העמוקה של אחי לאמונה לחסות הקיסרית הרמה”, אומר ד"ר אלברט כהן באיגרתו לקיסר פרנץ יוסף הראשון על שליחותו בירושלים.

הואיל ולנתין זר אסורה היתה רכישת מקרקעין בימי הממלכה העותמנית, רכש אלברט כהן באלף לירות זהב את החצר מידי הקהילה הספרדית, שלפני כן היתה ל“תלמוד תורה” ושנסגר מחמת חוסר אמצעים. ותנאי התנו המוכרים שאין למכור את האחוזה לאחר בטרם ישאלו פיהם, בתקווה שיקנוהו בחזרה באותו מחיר. ד"ר נ. מ. גלבר מספר על ביקורו של אלברט כהן בירושלים וייסוד בית החולים: “בית החולים עומד על אחת הגבעות על הר ציון, מול מסגד אלאקצה, הבנוי על הר הבית סמוך לחומה הדרומית של העיר. הבנין נמצא במקום של אויר בריא וצח ונותן לחולים מראה נהדר אל מקום המקדש, על הר המוריה, על חלק של נחל קדרון והר הזיתים. דרך השער החיצון נכנסים לחצר גדולה מלאת אור, מוקפת על־ידי ארבעה כתלים וצורתה צורת ריבוע. לאורך הכתלים מצויות הדלתות של אולמי החולים, בית המרקחת, משרד ההנהלה, בית הכנסת ודירות המשרתים. מעל כל דלת מצויינת תעודת החדר באותיות עבריות מרובעות ומאירות עיניים. אולמי החולים גבוהים ומרווחים, המטות מכונות בשמם של מיטיבי ירושלים, המתנוססים באותיות עבריות מעל כל מטה ומטה מתחת למספרה. השמות הם של האדונים והגברות לבית רוטשילד, סיר משה וליידי מונטיפיורי. מטות הברזל, העשויות באופן יעיל מאד, נותנות לחולה אפשרות ליהנות ממנוחתו. מספקים לו את המלבושים, השמיכות וכן את הלבנים. החדרים והמסדרונות מוארים במנורות שמן; והראשונים מוסקים אמנם רק לעתים רחוקות, בפחמי עץ לוחשים, כנהוג במזרח בכלל. המזון הרגיל שניתן לחולים על פי חמש דרגות דיאטטיות כולל מרק, מרק בשר, בשר כבש, אורז ולחם לבן, ובמנות מיוחדות גם עופות, פירות מבושלים, מרק עמילן, ביצים, חלב ויין”.

בדין וחשבון השנתי הראשון של בית החולים נאמר, בין היתר: בית החולים הישראלי בירושלים סיים את שנת פעולתו הראשונה באילו תוצאות מוצלחות בעהי“ת. מוסד זה, אשר ישאר כאות כבוד ותהילה למייסדו הנדיב, הושיט שרותים חשובים לשכבות הסובלות של עיר הקודש. בית החולים שלנו טיפל ב־542 יחידים, ובית המרקחת של המוסד סיפק 30,135 מנות של רפואות לעניי העיר במשך השנה. התמותה השבח לה', יש לנו הסיפוק להודיעך, לא עלתה בממוצע על אחד ל־28 וחצי, או שלושה וחצי אחוזים עד לסוף טבת תרט”ז. 505 נתרפאו, 19 מתו, 18 נשארו בטיפול. בהמשך הדברים מפורטים גם ארצות המוצא של החולים וכן ההוצאות להנהלה, לכלכלה, לתרופות, כביסת לבנים, מאור, חמום, מים, הוצאות שונות, תרופות בעיר, והסך הכל 14,541 פראנק או 2,762 דולארים (כלומר כ־38 סנטים לחולה). על הדו“ח הזה חתומה מועצת המנהלים: חיים נסים אבולעפיה, הרב הראשי (חכם באשי); אברהם אשכנזי מפקח על בית החולים; מאיר פניז’ל, שלמה פנחס, הרב מאיין, ד. י. אלתרס, גזבר, וד”ר נוימן, רופא ראשי. בשנת 1888 הוחזר הבית לעדה הספרדית, אשר הוסיפה לקיימו כבית החולים “משגב לדך”, ובית החולים רוטשילד עבר אל מחוץ לחומות, לרחוב הנביאים.

יחד עם מפעל בית החולים הזה עוברות לפנינו דמויות מחלוצי הרפואה בארץ, ד“ר ברנרד נוימן, שניהל את בית החולים מ־1862־1854. פנחס בן־צבי גרייבסקי מספר ב”זכרון לחובבים ראשונים“: ד”ר נוימן היה לפי עדותם של בני דורו פקח ומעשי ורופא מסור לחובותיו. בסוף שנת תרכ“ב (1862) עזב ד”ר נוימן את עבודתו בירושלים וחזר לאירופה. אך אהבת ארץ ישראל בערה בלבו ולא החמיץ את ההזדמנות שניתנה לו לשוב בשנת תרכ“ו לירושלים, כשנתפנתה המשרה שכיהן בה מקודם. הוא נתקבל בשמחה בעיר, כיוון שהיה אהוב על בני הישוב הירושלמי וידע את תהלוכותיהם ותחלואיהם. אולם עד מהרה גברו עליו תחלואי ארץ הקודש, הוא איבד כמעט לגמרי את מאור עיניו, ולאחר שנה הוכרח לעזוב את משמרתו ולא שב אליה עוד”. אחריו בא ד“ר יוהניא, שניהל את בית החולים במשך כשנה עד 1863, ותואר על־ידי בני זמנו כ”שונא יהודים ואוהב כסף. לא יכיר משמרתו היקרה, לא יחון עני וכואב הבא לבקש מרפא ממנו" (מתוך מכתבו של יחיאל בריל מירושלים, “המגיד”, כרך ו', גליון 41); ד“ר בנימין רוטציגל (עד 1866), שמילא את תעודתו באמונה ועל אף האסונות שפקדוהו הודיע “כי כל עוד חי אני לא אעזוב את בית החולים”. אחריו באו ד”ר בנימין לונדון, ד“ר שוורץ, ד”ר יצחק גריגורי ד’ארבלה, שגרייבסקי מתארו: נולד לאביו יעקב אמיציסלאבסקי, חסיד חב“די ומשכיל, שנתן לבניו השכלה כללית. קיבל את חנוכו ב”חדר" וב“ישיבה”, עבר לגמנסיה רוסית והמשיך למודיו באוניברסיטת פטרבורג. ניבאו לו עתיד מזהיר כאיש מדע ברוסיה, יצא למסעות רחוקים והגיע עד זנזיבר והיה לרופאו הפרטי של מלך זנזיבר. בשובו לפריס הציע לו הברון אדמונד רוטשילד לשמש כרופא ראשי בבית החולים. עלה לירושלים, נשא אשה והקים משפחה, התחבב על מיודעיו והיה לנשיא האגודה “שפה ברורה”, חיבר מילון עברי־ספרדי. אחריו כיהנו ד“ר מיכאלוביץ, ד”ר נפתלי וייץ, ד“ר יעקב סגל. כתום מלחמת העולם הראשונה עבר בית החולים רוטשילד ל”הדסה“, אשר הקימה את המרכז הרפואי על הר הצופים. מחמת מלחמת העצמאות היתה “הדסה, מפוזרת על פני עשרות בניינים במרכזה של העיר. אישיה שפעלו מאז: אליהו זאב הלוי לוין־אפשטיין, הנריטה סאלד, ד”ר י. מ. רובינוב, ד”ר משולם טננבאום, ד“ר פרידמן, ד”ר אלכסנדר זלקינד, ד“ר א. מ. בלוסטאון ועד ד”ר חיים יסקי, אשר נפל יחד עם חבריו במערכת השיירה לשיך ג’ראח – הן דמויות אשר עדיין מרחפות חיות לנגד עינינו ותרומתם לקדום הרפואה בארץ מורגשת על כל צעד וצעד בחיינו יום יום. בראש המפעל, עם קום המדינה, עמד פרופ' עלי דייויס.

פרופ' אריה פיגנבאום    🔗

עוררתי פעם לפני פרופ' אריה פיגנבאום את השאלה הנוגעת לתפיסה היהודית, זו המאחדת את מושג הראייה עם החכמה.

שאל: למשל?

אמרתי: מתבונן נגזר מן הבינה, מסתכל נובע מן השכל; לנביאינו קשרו כתרים: חוזה, רואה, צופה. אומרים על אדם שהוא פקח משמע שעיניו פקוחות, שהחכם עיניו בראשו; איזהו חכם הרואה את הנולד; ידועה האימרה: אותיות מחכימות או נתינת העין כנתינת הלב; עיני האדם – ראי נשמתו.

נענה האיש: אין תימה, העין כמו השכל יודעים להבדיל בין אור לחושך. העין יקר החושים, כוחות המחשבה מסורים לשכל וללב – מרכז האברים, “הגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי”.

שאלתי: ארצנו ברוכת שמש היא, האם ברכה זו מקור תקלה היא לעין ולכושר ראייתה.

אמר: אמת. אור רב זרוע בארצנו וניתן לאזנו על־ידי התקנת חלונות נאותים.

חזרתי ושאלתי: אומרים שהירוק יפה לעין. מנין?

השיב האיש: חכמי־לב תולים בירקות סגולה העשוייה להרגיע רוחו של אדם. לכל עם אוצרות אור משלו. מכאן גם מזגו של עם ואדם. לא הרי הציור הלוהט בצבעיו של האיטלקי ציורו העצור והמאופק, הערפלי, של בן ארץ התעלות, הולנד.

אמרתי: ירושלים נתברכה באורים וגוניה מתחלפים תדיר אלו באלו, כך בכל עת תמיד ובכל עונות השנה.

הביאני האיש מחדר לחדר עד שעמדנו ליד החלון הפונה למערב. השתאינו דוממים למראה יפעת השקיעה של ירושלים. העיר כמפלל:

– כבר עמדתי לא אחת על תופעה זו וכבר קדמונינו ידעו להבחין להפליא במשחק הצבעים ובסגולותיהם. עם שקיעה נעשה האור מעין זהבהב ועם בוקר האור בגון כחלחל: “מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן. ר' אליעזר אומר, משיכיר בין תכלת לכרתי” (ברכות). כרתי, כצבע הבצל הירוק הוא. דיוק זה בקביעת ראשיתו של שחר מפליא הוא וכלל פיסיולוגי זה, שהצבע הכחול הוא הראשון להבחנה בעלות השחר, נתאשר שוב על־ידי המלומד המפורסם פורקיניה ב־1825.

חזרתי ושאלתי: בשעות אחר־הצהריים מרובים חילופי האורות?

אמר: אמנם כן. שלא כארצות הצפון בהן נמשכת בין־הערביים שעה ושעתיים. ואילו ארצנו חסרה שעת בין־הערביים. זו חולפת כהרף־עין, דקות ספורות בלבד. עם פזיז…

הייתי כאדם המבקש לשהות בקטע זה של השיחה כאדם המאזין למנגינה ערבה ונעימה. אורות ומנגינות אקלימי הלב הם.

עלתה השאלה, באיזו מידה משפיע האקלים על בריאות עיניו של האדם, הצביע א. פיגנבאום על מחקר שהביא ובו דן על “הסיבות לעיוורון⁷ בישראל”, וקובע כי “במידה שהאוכלוסיה ותנאי־חייה הם פרימיטיביים יותר, כן גדלה ההשפעה הישירה של גורמי האקלים המסייעים לעיוורון – – – בארץ ישראל ראינו שנים ‘טובות’ ושנים ‘רעות’ ביחס לחומרת המגיפות העונתיות של האופתלמיה – דלקות עיניים חדות – – – בעיית העיוורון היא בעיה נצחית הפושטת צורה ולובשת צורה ביחס לגורמים שאליהם צריך לכוון את המחשבה. יש מקרי עיוורון שאין לנו שליטה ישירה עליהם, כגורמים תורשתיים, או מומים מלידה. לפנים, כשבעים אחוז ממקרי העיוורון נבעו ממחלות חיצוניות שניתן היה להמנע מהן. כיום פחתו אלו מאד מאד”.

באחד ממחקריו וחידושיו המדעיים בבלשנות־רפואית קבע פרופ' א. פיגנבאום ש“תבלול בעינו”, הנזכר במקרא כאחד המומים הפוסלים מועמד לכהונה, הוא אחד מסימני הגרענת. “עבודותיו הניסוייות בדבר השפעת אור וחושך על הלחץ התוך־עיני ועל התהוות ההפרעות בחוש האור בגלאוקומה (הסתגלות למחשך) מהווה חידושים יסודיים במקצועו”.

*

ערב ברחוב החבשים. צלצלתי בפעמון ודלת כבדה של ברזל נעה לאיטה ונפתחה במשיכת־חוט מן הקומה העליונה, כדרך שפתחו לפנים. טיפסתי על מדרגות תלולות. קול עמוק, אבהי קרא: “עלה!”

עד מהרה נמצאתי בחדרים מרווחים כאולמות עם תקרה גבוהה כדרך המזרח לאורה ולרווחה. הכותלים היו מכוסים בתמונות שמן ומים, הפינות גדושות צילומים מבני המשפחה, ידידים, אישי־רוח, מדע ואמנות. נתלכדו בו כלי־רפואה עם חפצי־נוי, ערוכים בעין יפה המעידים על הרמוניה וטוב־טעם. זה למעלה מששים שנה יושב פרופ' אריה פיגנבאום בבית זה, בסימטת החבשים בה נתקפלה היסטוריה של הישוב החדש, נושאי המרד להתחדשות.

האיש כבר הפליג מעבר לגבורות. ברעננות ראשונים יהלוך, יביא אמרו בבהירות ושיחו נובע במתינות. משיירי אותה כנסת של אבות־ירושלים הוא, מן החולמים והלוחמים שעמדו לימינם של אליעזר בן־יהודה, ר' יחיאל מיכל פינס; מבני פמלייתם של דוד ילין ויוסף בר“ן מיוחס, ד”ר וייץ וד“ר סגל וד”ר טיכו וד"ר ואלך. איש ודרכו ופעלו וכולם כאחד מכלול מרנין, גוני־הקשת של דור התחיה. אריה פיגנבאום נולד בלבוב להורים אמידים וחרדים, שנתאוו שבנם יהא לרב. יצא הנער להברשטאדט ללמוד תלמוד ופוסקים אצל הרב שלמה כהן, בעל “כרם שלמה” ומכאן פנה לגמנסיה. בעמדו על סף סיום לימודיו נשאל ליעודו בחיים והוא נדר: “להיות רופא־עיניים בארץ־ישראל”. למד באוניברסיטה בווינה עד שסיים רפואת־עיניים והיה עוזרו של פרופ' הירשברג בבית־החולים בברלין. ב־1911 עלה לארץ כתייר. מקץ שנתיים חזר והשתקע בה.

ד"ר טיכו הקדימו בחודשים ספורים.

החיים עמדו באביבם. ההצלחה האירה פנים לאיש. פעם הילך ברחובה של ירושלים עם רעו ב“המכבי” שמריהו ילין. אותה שעה ניבטה מעל מרפסת אחד הבתים נערה יפה, הדורה בשמלת־משי: –

“מי היא הנערה?” שאל.

נענה: קרובתי רחל, בתו של ר' יוסף בר"ן מיוחס.

ביקש אריה פיגנבאום את ידה של אותה נערה והיתה לו לאשה. אמר ועשה וקיים מצווה ראשונה התלוייה בירושלים, עיר שחוברו לה יחדיו שבטים רבים, מצוות מיזוג העדות. תחילה ניהל האיש את המחלקה לעיניים של תחנת הבריאות העברית מיסודו של נתן שטראוס, ולימים הוסיף והקים שלוש מרפאות אזוריות לביעור הגרענת ובית חולים לרפואת־עיניים בעיר העתיקה, שלאחר מכן הועתק למוצררה ומכאן לבנין הגדול מול גן־העיר. כשלושים וחמש שנה עמד בראש מחלקת העיניים של בית־החולים “הדסה” עד שפרש (1954). רופאנו נמנה עם ארבעת ה“אריות” שהיו ידועים בימים ההם: אריה ביהם, אריה גולדברג ואריה שמעוני מקלר, אשר היו חדורי הכרה עמוקה, שלא יכון ישוב מתפתח בלי לבער מתוכו את פגעי הטרכומה היא הגרענת, מלריה ודיזנטריה, איש בשדהו עדר. פרופ' אריה פיגנבאום נחלץ להדביר את הגרענת כבר מגיל בית־הספר אצל יהודים וערבים כאחד. הוא לא גדר עצמו בד' אמות מומחיות מקצועו, האופתלמולוגיה, תורת־העיניים, אלא ביקש לדעת גם כל הסובב ומסובב. מכאן גם ההקפדה היתירה שהקפיד האיש עם עצמו ועם תלמידיו, שלא להצטמצם ברפואה בלבד, אלא גם להעמיק חקר במדעי הטבע, האמנות ותכונות האדם. ד“ר ד. א. פרידמן כתב ב”הרפואה": “– – – ואם אוסיף גם את שתי העובדות שאינן ידועות לרבים, כי פרופ' פיגנבאום הוא מוסיקאי מצויין וגם צייר־אמן בעל כשרון רב – הרי נבין, כי לא לחינם זכה לכל כך הרבה כתרים ולכך כך הרבה שולחנות: האמת שבמדע, היופי שבאמנות, והטוב שבעבודה ציבורית, רפואית וחינוכית שחוברו לו יחדיו”.

שירה וציור מפעמים רוחו תדיר. אף מחקריו שקויים טללי רעננות. משסקר פעם מהלכה של המחלה וקבע ארבע תקופות להתפתחות רפואת העיניים בארץ, סיים את דבריו כמביא משל מעם עצמו: “…התחיל את דרכו עם חברים בודדים במשעול צר ומחוספס, בסביבה מדברית, ולאט־לאט נפתח לפניהם כביש ההולך ונעשה מתוקן יותר ויותר, והעוברים ושבים בו מתרבים, ופה ושם כבר נראה משני עברי הדרך נוף טבול בירק, פה ושם מופיעים כבר ישובים שניכרת בהם יפה היד המטפלת והמסדרת”.

*

תפקידים ציבוריים חשובים מילא האיש: היה יו“ר ההסתדרות הרפואית בירושלים, יו”ר האיגוד הארצי של רופאי העיניים, יו"ר של החברה לתולדות הרפואה ולמדעי הטבע, הדיקן הראשון של הפריפקולטה הרפואית באוניברסיטה העברית עוד בהיותה בהר־הצופים. כבר ב־1942, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, עמד על מכלול הבעיות הקשורות בהקמת מוסד רפואי זה. הרצאתו בדבר הקמת פקולטה שלימה לתלמידי־רפואה, שנתגשמה ב־1949, למחרת מלחמת העצמאות, נראתה בימים ההם כדמיונית ביותר. את פרופ' פיגנבאום מצאת בוועד הלשון שעסק במינוח רפואי, בקונגרסים בינלאומיים רפואיים, נבחר לוועדות שונות, בהן כמומחה לגרענת באירגון הבריאות העולמי, היה חבר כבוד בשתי האגודות היווניות לאופתלמולוגיה, בלשן השולט בתשע או בעשר שפות קלאסיות ומודרניות, ערך ירחונים ורבעונים. יסד את “הרפואה” ב־1920 והיה עורכו הראשון, משתתף כחבר מערכת ובכתבי־עת בינלאומיים שונים הדנים בבעיות ליקויי העין, הביא מחקר פופולרי בעברי על התולדות הקודמות של הירוד ודרכי הטיפול בו.

במסיבה שנערכה לכבוד יובל הגבורות שלו, ייחד פרופ' אריה פיגנבאום את דבריו על משכנות העוני: “בשכונות רבות בתל־אביב, חיפה וירושלים, אמר, חיים חיי־צללים מאות אלפים, כרבע מיליון בארץ כולה, והם חלק נכבד מ”ישראל השנייה", בתנאי דיור תת־אנושיים. שכונות אלו מהוות לא רק חרפת ישובנו, מטעמים אסתטיים ומוסריים, אלא גם חטא כלפי המחשבה האינטליגנטית, כי הן מכילות בקרבן את הגרעין של בכייה לדורות, אם לא נצליח להציל את תושביהן למען מיזוג תקין יותר בשאר הישוב. מה בצע בעלייה הנידונה להתוונות עקב חוסר בית למשך תקופה ארוכה. עניין ציבורי הוא, הגייני, המכיל בעיות רפואיות־חינוכיות ממדרגה ראשונה. העסיק אותי פעם מחקר על ליקויים נפשיים, ניירוטיים – המתהווים באורגן הראייה עקב הפרעות ידועות סביבתיות אצל ילדה בחיק המשפחה, בתנאים של צפיפות־דיור. הגעתי למסקנות חשובות למדי על התהוות הפרעות בחוש־הראייה, המוכיחות, בתנאים דומים, גם על ליקויים ניירוטיים אחרים. התצפיות הרפואיות מעידות שאצל ילדים רגישים מתהווים בראשית ילדותם מצבים ניירוטיים כתוצאה מתנאי צפיפות בתוך המשפחה, ולאו דווקא צפיפות מתוך עוני. נוסף על הקונפליקטים הידועים הנוצרים בעל־כורחם בצפיפות שבמגורי־ההמונים, כגון צרות־עין, יחסים של שנאה, מריבות וקטטות, חירופים וקללות וכדומה – נותנות דוגמה רעה לילד ומכל צד יום־יום, שעה שעה… הפסיכולוגיה החדישה מלמדת אותנו שחוויות ראשית־הילדות קובעות במידה רבה את עתידו הרוחני של האדם, וחוסר ההגנה על רגישותו של הילד בראשית חייו עלול להשחית את אופיו. הנזק של חוסר בית וחוסר מיטה שכתוצאה מהם מאבד הילד את כשרונותיו הטבעיים ואופיו מתעוות, לא יתקן אותו בית־הספר ולא המורה המוכשר ביותר. הגורם החזק ביותר והחשוב ביותר בחינוך, הדוגמה האישית החיובית, שאתה יכול הילד להזדהות מראשית־ילדותו, חסר בחברתנו לעתים קרובות (“בני־טובים”!). על כן בנייה נאותה להרווחתם של בני־אדם, משימה אנושית וחינוכית כבירה היא, ותהיה משימה זו כבדה כאשר תהיה, כי לא רק כל ישראל ערבים זה בזה, אלא גם “כל בני־תרבות ערבים זה בזה”.

*

הרבה תלמידים העמיד האיש מוקירים ומעריצים. לטיפולו הרפואי צורפה גם סגולתו כאוהב בריות. שריד של עולם האתמול הוא. אין הוא מן הרופאים “המטפטפים בעין שתיים או שלוש טיפות” ומנערים מעליהם את החולה. הוא ישהה ויתהה על כל אחד, כל יחיד ויחיד, אדם ועולמו, המחלה והיקפה, סיבותיה ומסיבותיה. פעם האיצה בו רעייתו והעירה: “התור גדול”. אמר לה: “בתי, הבה נרכז את כל מעיינינו בחולה הנמצא כרגע בטיפול, כאילו הוא יחיד בעולם”.

זהו איש המידות. אנין הדעת ועדין הרגש. איש־ירושלים, ועל משמרתו יעמוד תמיד. אף בימי המצור הקשים לא הרפה מעבודתו ומילוי חובתו. עשר פגיעות ישירות נפגע ביתו בימים ההם והוא הוסיף לדור בו ולמלא שליחותו הרפואית־אנושית. בחדר אחד נעלם לפתע הגג, בחדר עבודתו נעקר קיר שלם. הוא לא מש. “אני מחלק את הבריות לשני סוגים”, העיר רופאנו בנימת ההומור, “אלה שהם בני ירושלים ואלה שאינם מבני ירושלים. יש בבני עירנו מן המתינות וישוב הדעת. הירושלמים מסתפקים במועט, אינם נוטים אחר הבצע. אינם להוטי מותרות”. שעה ארוכה השיח דברו ובנחת. במתנות. דבר על אפנו. שקול ומדוד. דעה וסומכותיה, אם בענייני מדע או בענייני לשון. שיחת חולין מצויינת בדבר משל וזכרון. כאיש מדע מובהק מקפיד על דיוק הנחותיו, הוגה ומבקש ליישב כל ספק. “תלמיד חכם ניכר בזה שהוא יודע היכן לחפש את המקורות הרצויים ודרושים לו”, הוסיף. סדר בחדרו, כמו בזכרונותיו, ברגישותו לאמת.

תדיר ייראה פרופ' אריה פיגנבאום מהלך בצידו של רחוב. ירחיב צעדיו, כאילו אצה לו הדרך תמיד. לרוב ייראה יחידי. יקדים ויפרוש⁸ בשלום כל מכר ומודע, יניע ראשו באדיבות ובאצילות ויוסיף לדרוך במסלול החיים, לארוג מסכת חלומותיו ומאווייו כאחד הצעירים צמאי־דעת, רענני סקרנות, רבים ורבים מכירים לו טובה ויקר.

עם שחר, יש ויטול האיש טבלת צבעיו, יסור אל אחת הפסגות של ירושלים ובכוח מכחולו ירווה מן המראות וקסמיהם. בין מנחה למעריב, יתכנס בחדרו ויפרוט עלי כנור. לא אחת יזמן ויזדמנו בביתו כמה מידידיו יודעי־נגן, והריהם מפליגים אל עולם הצלילים כבתפילה בציבור, מרחפים אל ספירות עליונות. יש ותזמורת של מתלמדי ומורי האוניברסיטה תופיע בקונצרט. ובין הכנרים היושבים ראשונה על הבמה, יחד עם בני־התשחורת, ייראה גם ישישנו, זקוף הגוו ובהיר העין, מעביר קשתו הברוכה ומצרף צלילו להרמוניה, טעמו לנגינה:

זוהי דמות מן הרנסנס הישובי של ירושלים.

ד"ר הלנה כגן־כהן    🔗

“עצה טובה השיאני אבי, ואני נושאה עמי תמיד כאבן־יקרה: בצר לו לאדם, העמד עצמך במקומו”…

“מצא את האדם, והבעיות תבואנה על פתרונן מאליהן”…

במעלה “ביקור חולים” בירושלים נראית יום יום והיא אצה לדרכה. כבת שמונים וגווה תמיר. סיפר איש־ירושלים: בתי התינוקת בת ששה חודשים חלתה קשה, והיתה הרופאה מבקרתה מדי יום, ולעתים אף פעמיים, וסרבה לקבל שכר. כך עשתה ארבעים יום רצופים עד שהחלימה הבת. הבאתי לה זר פרחים. אמרה: “כל כך למה?” אמרתי: “אילו השיגה ידי, והייתי סוגה בשושנים כל רחובות ירושלים ליקרך, ד”ר הלנה כגן־כהן".

לא אחת תתעורר אם חרדה בחצות, אף בשבת ומועד, ותשאל לעצתה של הרופאה כיצד לנהוג בילדה החולה; בית, כי המר לו הגורל, אדם כי יבקש עזרה ופרנסה, נער תועה בדרכי החיים ומחפש דרכו לשוב למוטב – אל הלנה כגן יפנו וימצאו מאור פנים ולב פתוח. בימי המאורעות מהלכת היתה יחידה בסימטאותיה של העיר העתיקה, לשאת ארוכה ומרפא לחולים, בגשמי זעף ובימי שרב. בימי המצור עושה היתה דרך ארוכה, כשהיא צועדת צמודה אל קירות הבתים מחמת הפגזים שירדו בלא הפוגה, ולא מנעה עצמה אפילו יום אחד מעמידה על משמר בריאותם של הילדים. ובימי שלום הגישה עזרתה הרפואית, ללא הבדל דת ועדה: “בעיני, אדם הוא תמיד אדם” – העירה.

אמרתי פעם: “לא כל הרופאים הם רופאים בלבד. יש ומאיר בהם נר אנוש”. אמרה: “זו רוח התקופה. מקצוע הרפואה קשה ונעלה. גם הפועל של היום אינו כחלוץ של אתמול. אין מסתפקים במועט. הבריות מבקשים רהיטי דר ומכונית מבריקה ובילויים זולים, כדי לשכך צערה של ריקנות. ואולם, אילו נענו עשרות משפחות ואימצו נערים עזובים בטרם נתפסו להפקר הרחוב, ודאי שהיו מעשירים את חברתנו. לא מוסד דרוש לנער העזוב, משפחה נחוצה לו”. והיא ספרה על ילדים רבים שנפלו קרבן מחמת קרע בחיי ההורים, על העדר סבלנות והבנה מצד מורים ומחנכים, והוסיפה: “תנו לנער מעט שמש ומעט שמחה ותתברך בו החברה”…

*

היה ערב חורף, פניתי לביתה של ד"ר הלנה כגן־כהן, ברחוב הנביאים, סמוך למנזר סן־יוסף. משמאל עומדת חורשת עצים, ברושים ועצי אורן, ושביל צר, מרוצף אבן, מוליך אל הבית, בירכתי החצר. הכניסה לבית מקומרת ושלווה סביב. הבית נבנה לפני כמאה שנה על־ידי צייר אנגלי, הולמן האנט. קסם לו נופה של ירושלים והקים נווה זה בפינה נידחת בימים ההם, כדי שתוכל העין להפליג למרחבי הרים ועמקים. הקומה הראשונה שמשה לאמן לדיור, והעליונה – משכן לאמנותו. במלחמת העולם הראשונה חנו בבית חיילים תורכים שלא השאירו בו אלא כתלים ערומים, לא דלת ולא מזוזה. משקבעה כאן את דירתה ביערה הרופאה את קני השרצים, שפצה את הכתלים והציבה דלתות וחלונות. מאז, לא משה מדירתה זו חמשים שנה.

– “כיצד התעוררת לעלות לארץ?” שאלתי.

– “אבי היה חובב ציון” – השיבה. “המשפחה בטשקנט חדורה היתה מסורת יהודית. מה פלא? סיימתי לימודי הרפואה בשווייץ ועליתי לארץ”…

והיא הפליגה בזכרונות מימים ראשונים, כאשר התורכים סרבו ליתן לה היתר לעסוק במקצועה. – “רשאית את לעסוק כאחות, או בכל מלאכה אחרת, אך לא ברפואה. אין אשה רופאה בכל רחבי הקיסרות העותומנית”. בינתיים פרצה המלחמה. הרופאים, מהם גוייסו לצבא, מהם גורשו כנתינים זרים. באין ברירה, הכירו בהלנה כגן כרופאה והפקידוה על בית החולים העירוני בשכונת מחנה יהודה, בבנין בו נמצאת היום לשכת הבריאות המחוזית, “עד שיגיע הרופא מקושטא”. הרופא התמהמה ולא בא. ערכו השלטונות התורכיים חקירות, עד שנתקבל לבסוף היתר, שרשאית האשה לעסוק ברפואה. באותו בנין נקבע בשעתו גם צינוק לאסירים. מזוהם היה ומעורר זוועה. יום אחד כלאו בו את ישראל שוחט. הרופאה נתנה הוראה לכסות בסדין לבן את הקירות. הדבר נודע לג’מאל פחה, וב“עוון” זה הדיחו את הרופאה מכהונתה.

הרבה צער היה מנת חלקם של התושבים בימי מלחמת העולם הראשונה. מגיפת טיפוס הבהרות השתוללה בארץ. הגברים גוייסו לצבא. נשים הועסקו בסלילת כביש ירושלים–בית־לחם. וילדים הופקרו לרחוב ולרעב. ילדים אלה אספה הלנה כגן, כינסה אותם במעון וספקה להם ארוחה חמה, שקדה על נקיונם. דאגה לכביסת לבניהם. עמל רב עמלה, התרוצצה תכופות, ובתנאי התחבורה של הימים ההם, מירושלים ליפו ולתל־אביב. כן פנתה, באמצעות דאר צבאי, אל ד“ר א. רופין, שהיה אז גולה בקושטא, ופרשה לפניו כל אימת המחלות בארץ. רופין פנה אל מורגנטאו האב, ציר ארה”ב בתורכיה. ואפשר שבעקבותיה של פנייה זו, הוחלט לשגר לארץ את המשלחת הרפואית הראשונה של “הדסה”. אחר כך נפתח בירושלים בית החולים על שם רוטשילד, וד“ר הלנה כגן נתמנתה רופאה ראשית במחלקת הילדים. מאוחר יותר פתחה הרופאה את התחנה הראשונה לטיפת חלב בעיר העתיקה ותחנה נוספת ליד שכר שכם. מאז ועד היום נתונה הרופאה לבריאותם ואשרם של הפעוטות; עד היום, עומדת בראש המחלקה ב”ביקור חולים" לילדים נפגעי שגרון, אגף יחידי מסוגו ארץ, גם נושאת בדאגה לילדים בבית התינוקות ויצ"ו.

– “ודאי”, אמרתי, “זכות גדולה נפלה בחלקך, שהיית מחלוצי הרופאים בארץ ומלווה יום יום את בנין הארץ והמדינה”.

האירו עיניה של האם־הרופאה ואמרה:

– “אמנם כן. זכות גדולה, ואני מברכת עליה יום יום. מעולם לא התגעגעתי לשוב למחוז הילדות. לפני כעשר שנים ביקרתי בשווייץ. נפגשתי עם ידידי נעורים, וכל שיחם ושיגם על מותרות. אמרתי לעצמי: הם כבר הגיעו לסוף מסע, לחוף מבטחים. ואילו אני כולי דרוכה עדיין לעבודה, אכולת דאגות, מלאה תכניות, לילדי עולים חדשים, לתועי חיים. כל אות הצטיינות לא ישווה להצטיינות שאדם נותן לעצמו בעבודתו. מכירים, או אין מכירים טובה. מה בכך? העיקר, שאדם מכיר את עצמו, ואין חיי אמת אלא החיים שאדם חי עם עצמו. מה לי רהיט, שמלה חדשה, הסקה… כל שיש לי, עוד מן הימים ההם”…

אכן, כשם שחסינות גופנית שמרה עליה מפני מגיפות ומחלות מדבקות כן לא דבקה בה היום “רוח הימים”… אחת היא: ד"ר הלנה כגן־כהן, הרופאה והאם לאלפים ולרבבות ילדי ישראל.

ד"ר משה ואלך, איש שערי צדק    🔗

עלייתו לארץ של ד"ר משה ואלך היה למאורע ציבורי גדול.

זקני העיר זכרו וסיפרו לדורות הבאים עת יצאה “כל ירושלים” להקביל את פניו של האיש; נערים וישישים, טף ונשים, מהם טיפסו ועמדו על הגגות ומרפסות הבתים, הציצו מן החלונות, כדי לראות את הרופא הנודע, אשר בא מפרנקפורט ענ"מ.

כ“ד בטבת תרנ”א היה אותו יום, ולד"ר משה ואלך עוד לא מלאו עשרים וחמש שנה.

מאז נכרתה ברית אמונים בין הרופא הצעיר לבין ירושלים ואנשיה, ללא הבדל מעמד ודת: תמיד עמד האיש הכן על משמרתו, שליחותו הרפואית מלא ביום ובלילה, לקרוב ולרחוק.

תחילה ניהל ד“ר ואלך מרפאה בבית החולים ביקור חולים בעיר העתיקה. הוא היה הרופא הכללי וגם המנתח; רופא אוזן וגרון וגם רופא עיניים; רופא שיניים וגם רופא לנשים ולילדים. לימים אף הוסמך למוהל. כדי לקיים מצווה זו היה ד”ר משה ואלך מכתת רגליו אף לשכונות נידחות, במשכנות עוני, שרוב הלידות היו בימים ההם בבתים.

דמותו כמו עדיין מרחפת בחוצות ירושלים, בעל קומה גוצה היה וכתפיו רחבות, והאיש הולך, הולך, הולך לאיטו נע לכאן ולכאן כסירת מפרש על מי מנוחות, מרוכז עם עצמו, יחידי, הכל ידעו שרוחו של האיש סעורה תמיד, לבו לוהט. כשהלך ברגל או רכב על אתונו היה ממלמל מזמורי תהלים כדי לקיים “ודברת בם… בלכתך בדרך….”

ד“ר משה ואלך היה מקפיד במצוות. עוד בהיותו בעיר העתיקה היה טובל גופו במקווה המיוחד בביתו, התפלל עם שחר בבית הכנסת הסמוך, שנה פרק במשניות וסעד את פתו. לעתים נדירות דחה שבת משום פקוח נפש. מספרים, שבליל שבת אחד הביא לפניו ר' זלמן נחום’ס את נכדו שלקה באסכרה. הפעוט היה נתון בסכנת חיים. כדי להרכיב לחולה זריקה דחופה היה צורך להדליק את הנר, והלילה ליל שבת! ואולם ד”ר ואלך יצא אותה שעה לרחוב וחיפש אחר ערבי שידליק ולא יחלל את השבת. קרא הסבא בסערת רוחו: “הרי יש כאן פקוח נפש ומצווה לחלל את השבת, אני בעצמי מוכן להדליק את הנר!” ד"ר ואלך לא שעה לתחנונים, השהה את הטיפול עד שנזדמן השבת־גוי והעלה אור.

כמו בשגעון נהג האיש, עם כל מסירותו הרפואית. התפרצויותיו וצעקותיו בתוך כתלי בית החולים היו לשם דבר, חלק מהווי המוסד; הוא הילך אימים על עובדיו ועוזריו. משנשמעו צלצולי מפתחותיו וצעדיו הכבדים היו הכל מתלחשים: “דער משוגנע דייטש” – הנה הולך הגרמני המשוגע. ובבוא פעם אדם וטען לפניו שאשתו לקתה בשכלה, אמר לרופא בזו הלשון: “היתה אשתי לדייטשר רח”ל"…

אדם שנאנק מכאביו כבש את יסוריו בעמדו לפני הרופא הזה ואויה לו אם לא ידע החולה לכבוש את יסוריו. מעשה באדם שכאבו שיניו ונאנח, הרעים עליו הרופא בקולו ואף סטר על לחיו ולא ידע האיש אלו כאבים חריפים יותר אם משום השן הרקובה או משום משאת ידו הכבדה של הרופא. יחד עם כן, לא אחת נראה ד"ר ואלך באישון ליל, כשהוא עובר ממיטת חולה למיטת חולה ושואל לשלומם ולבקשתם.

פעם, בעת רצון, העיז אחר הרופאים ושאל אותו: “דוקטור, אלו הנאות יש בעולמך? שהרי אין לך אשה וילדים, מתנזר מעישון, משתיה ומכל חברה”. השיב לו ד"ר ואלך: “כל הנאתי בעולם הזה היא הצעקה שאני מרעים על מישהו, וכשזה משיב לי בקול, הריני מגביר יותר את צעקותי עליו ועל ידי כך מתעצמת הנאתי מן הצעקה…”

ודאי ובשנותיו הראשונות לעלותו לירושלים חשב האיש לשאת אשה ולהקים משפחה. הוצע לו שידוך נאה עם נערה בת עירו. פנה ד"ר ואלך אל ריעו הרב חיים זוננפלד, ושאל אם רשאי הוא לצאת לחוץ־לארץ כדי לשאת את הנערה לאשה. השיב לו הרב, שעמד לימים בראש אגודת ישראל: “אילו היתה הנערה ענייה, רשאי היית לעזוב את הארץ ולקחתה לך לאשה. ואולם, הואיל ומבית עשירים היא, הרי יציאתך היא ‘לשם ממון’ – וזו אסורה”.

מאז גמר האיש בלבו לחיות ערירי ולהקדיש כל חייו לארוכת בת עמו ובני עמים אחרים בעיר. לא אחת הציעו לו שידוכים, ומשהוצעה לו אשה בת־טובים עם נדוניה נכבדה, אמר הרופא לרעו: “תן לי את הנדוניה ואת האשה קח לך…” מעשיות אלו לקוחות מספר שערי צדק לר' אליהו בן גרשון פרוש, שהיה מן העובדים הוותיקים בבית החולים והכיר את ד“ר משה ואלך מקרוב. עוד הוא מספר, כי בליל חורף סוער, וגשמים רבים נתכו על הארץ, התדפקו שני ערבים על דלת חדרו והזעיקו את האיש להציל יולדת שאחזוה צירים. ר' דוד אפשטיין, שהיה עוזרו של ד”ר ואלך, קיבל בעד ביקור שני מג’ידים בשביל הרופא וחצי מג’ידי לעצמו. ואולם, לאחר שנודע לד"ר ואלך ולעוזרו שהיולדת היתה זונה – תבע הרופא מעוזרו להחזיר את דמי הביקור לערבים משום ודאי, שהכסף הוא אתנן זונה ואסור בו בהנאה. אף כפה על עוזרו שיחזור את כספו.

לימים עלה במחשבתו של ד“ר משה ואלך להקים בניין לבית חולים. יצא לגרמניה ובסכומים שאסף רכש מגרש אל מחוץ לעיר, על יד שכונת שערי צדק ברחוב יפו. הרבה עמל עד שהעביר את המגרש מבעלות ערבית לידיים יהודיות. בשנת תרנ”ז הונחו היסודות והבנין הוקם בהתאם לתכניתו של האדריכל הגרמני סנדלר, שהיה גם אדריכלו של בית החולים הגרמני ברחוב הנביאים בירושלים. בית החולים שערי צדק היה “רחוק” בימים ההם מירושלים העתיקה עד שהבריות נתבדחו ונאנחנו, שעל הרופא יהיה לשלם לחוליו את הוצאות הנסיעה. במלאכת הקמת הבנין עבדו פועלים יהודים וערבים. בין הסבלים מגישי האבנים היה ר' בנציון חברונער, שהתקין לעצמו כר סבלים ונשא על גבו אבנים כבדות וגדולות והעלה אותן אף לקומה העליונה בסולמות וכשהוא נשען על מקלו. ר' יעקב מן ניהל את העבודה ועל פי החשבון שהגיש לד“ר ואלך ובאישורו היו מוציאים את הכסף מבנק ולירו ושילמו לפועלים בנוכחות שני חברי ההנהלה הרבנים הגאונים, הרב חיים זוננפלד והרב חיים משה אלישר, או נציגיהם: ר' שמואל זוננפלד וחכם יצחק אלישר. כארבע שנים וחצי נמשכה הבנייה ובית החולים נחנך בכ' בשבט תרס”ב. הבית הוא בן שתי קומות עם מרתף גדול לארכו ולרחבו לאחסנת מזון, לבוש ורפואות. בקומה הראשונה נקבעו המרפאה ובית המרקחת ובית כנסת עם פרוזדור ארוך להמתנה, המשרדים וחדרי הרופאים, המנהלים ומטבח. בקומה השנייה נקבעו חדרי החולים עם מחלקות מיוחדות לגברים, לנשים ולילדים – מקום לשמונים מטות, עם חדר נתוחים רחב מצוייד במכשירים רפואיים חדשים. כמו כן נחצבו שלושה בורות לאגירת מי הגשמים. לאחר שנים הוקמו שני אגפים נוספים, האחד נועד לאחיות ואחד למחלות מדבקות, חדר לכביסה ולגיהוץ, לחיטוי מזרונים ומצעים.

בראשית שנות הששים הקים פרופ' ואלטר קורנבליט אגף מיוחד לרפואת עיניים, מרפאה ובית חולים. רוחו האנושית הנעלה של הרופא המנוח, שנספה באורח טראגי, שורה על האגף עד היום נוסף לטיפול הרפואי המתקדם של הרופאים והרופאות.

גן גדול מקיף את הבית. לימים הוקמה גם רפת לשתי פרות, שסיפקו חלב בשביל החולים. ידועה היתה סוכתו הגדולה והמהודרת של ד"ר ואלך בבית החולים, בה קיבל בחג הסוכות את אורחיו המרובים מבני כל העדות. במקום אחיות הועסקו נשים מבוגרות ואלו חינכו עובדות צעירות ואימנו אותן לאחיות. האחות היחידה כמעט אשר באה מחוץ־לארץ כבר בימים הראשונים להקמת בית החולים היתה זלמה מאיר, העובדת במסירות אף בהגיעה לזיקנה מופלגת.

עינו של ד“ר משה ואלך היתה פקוחה לא רק בעניינים הרפואיים של המוסד, אלא בידיו החזיק וניהל את המשק כולו. סיפרו עליו שהאיש ידע מדי יום אם מספר הסדינים של בית החולים לא פחת, כמות החלב שחולקה ומספר הביצים ודרך חלוקתם. הוא שקד על נקיון בית החולים ואוי לו לעובד שנתפס בקלקלתו והתרשל בעבודתו. ד”ר מ. ואלך היה מנכה משכרו של אותו עובד אם כי מעולם לא פיטר איש, בל יופקר אדם לברות הרחוב.

חשיבות רבה נודעה לבית החולים שערי צדק במלחמת העולם הראשונה. אסף בין כתליו חולי מגיפות. ד"ר ואלך היה אחד מראשי המסייעים לבני הישוב הישן באספקת מזון וגם התייצב תדיר לפני ג’מאל פחה להציל אסיר או חייל. בשדה ליד בית החולים היו זורעים חטה לאפיית מצה שמורה ואת הקציר והדישה חגגו ברוב עסק.

ד“ר משה ואלך נמנה עם ראשי אגודת ישראל, כשבעים שנה כיהן בירושלים ושפתו תמיד גרמנית. נוסף להרב זוננפלד היה ידידו הקרוב הד”ר יעקב דהאן, שנרצח בשערי בית החולים. ד“ר ואלך ראה עצמו כשליט יחיד על בית החולים ועם התפתחות הישוב לא יכול היה להבין טעם התערבותה של ההסתדרות כללית, כדי להיטיב מצב שכרם הירוד של העובדים. משרבו התביעות לפתח את בית החולים ברוח הימים המתקדמים, ובתי חולים שונים החלו להכניס פרופסורים לשירות, פנו אל ד”ר ואלך שיעשה אף הוא כמותם. השיב האיש ומתוך החלטיות שאין עוררין עליה: “למה לי להכניס פרופסורים שיהיו לרופאים, מוטב ואזמין רופאים מומחים שיהיו לפרופסורים”. על אף זקנותו סרב בעקשנות עקבית להפקיד את מפתחות הבית לזולת.

על אף רוחו הסוערת של האיש, יקדו בעמקי לבו רחמי אב, אהבה עמוקה לאדם. בשיבה טובה ובגיל תשעים ואחת נפטר האיש. קהל רב השתתף בהלוויה. לא היו הספדים. קו ישר נמתח ובמשך כשבעים שנה מקבלת הפנים שנערכה לאיש בעלותו לירושלים ועד שהובל למנוחתו האחרונה. קברו נחצב בבית הקברות שבשדה הסמוך לבית החולים.

בעת ההלווייה שמעתי אחד הלוחש לחברו: ולאך – ראשי תיבות: “ואהבת לרעך כמוך…”

 

שער רביעי – משכן במדבר    🔗

“בצלאל”    🔗

אמר ברוך (בוריס) שץ להרצל, בימי הקונגרס החמישי בבאזל: יש בדעתי לייסד בירושלים בית־ספר לאמנות. הביט הרצל בתמיהה באיש ושאל: אבל לאן אדוני הולך? הלוא זה מדבר. התושבים אדוקים, והתורה אסרה פסל ומסכה. השיב שץ: כשיצאו בני־ישראל ממצרים ונדדו במדבר, הרי הדבר הראשון שעשו היה הקמת המשכן, והוא נעשה בידי בצלאל בן אורי בן חור.

הרצל שקע במחשבות. השעין ראשו בכף ידו וחזר:

“אכן, משכן במדבר, זה רעיון יפה”.

אותה שעה נוסד “בצלאל”.

דברים אלה סיפר פרופ' יוסף קלוזנר במסיבה שנערכה בבית הנשיא השני בירושלים, יצחק בן־צבי, לרגל יובלו של “בצלאל” (נוסד תרס"ו). היום, למראה קרית־המוזיאונים המתנוססת על גבעת נוה־שאנן בירושלים, אתה נזכר בחזונו של אותו חולם, כמסופר בספרו “ירושלים הבנויה – חלום בהקיץ”. בתארו את ירושלים ממעוף־במרומים, שואל הוא את רעו:

– האם מנזר כאן? נוה כהנים?

– לא, זוהי “נוה־שאננים”, שכונת אמנים. פה יושבים ויוצרים “בני בצלאל”. האמן, כאיש הרוח, צריך לשבת בשלווה, מרוחק מעולם המעשה, מופרש מענייני חול. לו דרוש אוויר מיוחד לנשימתו. עליו לחיות יחד עם חבריו, אמנים כמוהו. ב“נוה שאננים” יושבים גם מוסיקאים, משוררים, כל אלה אשר חוננו ברוח יוצר. ועוד זאת: עכשיו אין האמנות כה מפוררת, יש שאיפה גדולה לאחד את מקצועותיה, ובמגמה זו כבר פעלו אמנינו גדולות ונפלאות.

– ואיה “בצלאל” עצמו?

– הנה הוא, בבניינים האלה אשר על־יד “נוה שאננים”. שם נמצאים בתי־ספר, אולמי־הרצאות, תערוכות, בתי־נכות וגנים – – – הנה אנחנו עומדים במגרש “בצלאל”. התבונן אל המזנקה. מתוך אגן המים התנשא סלע פראי רם ונישא, כולו מכוסה פסלים שונים, אנשים, נשים, צעירים וזקנים, כולם נושאים מלאכות־חושב, כולם מעפילים לעלות מעלה־מעלה – – –

*

ימי ילדות: שטופים במשחקים ובשעשועים בשדה פתוח סמוך ל“בצלאל” המוקף חומה משוננת ומנורה עליה הנשקפת מרחוק. בית זה היה לחלק מנופה של ירושלים. יש ולפתע יעבור אדם עטור זקן, לבוש גלימה לבנה, “עבאיה”, כדרך בני־המזרח, ועיניו הנוגות משוות לו מראה כאחד האבות הקדומים. רגע הפסקנו מן ההמולה. השתאינו למראה האיש, יופיו והדרו, לחיוך הטוב שזרח מעם פניו. ידענו: זה האב של “בצלאל”.

לימים, אף משכנו האיש לבין כתלי הבתים, לחינוך ציור־חינם. לא אחת, ליד השער היה עוצר את הלהקה שזה עתה יצאה מן השיעור, שאל לשלום ונענה בשלום, ואגב כך גם ביקש לראות את “היצירה”. כנכלמים הצגנו לפניו איש פרי־דמיונו. דמיון נעורים. עד מהרה נפלו מחיצות. עלעל פה ושם במחברות, לכל ציור כאילו אורו עיניו, הביע דברי התפעלות, שהתבטאה במעין שריקה, בניב הסיבולת המיוחד לו, שיתף אותנו בשמחה הגדולה שלו, לכל גילוי מעודד.

בוריס שץ היה לאיש ירושלים, עצם מעצמיה ובשר מבשרה. תמיד חפזה דרכו, עצבות היתה מלוותהו, לא ידענו פשרה. הנה וידויו בספר:

"אומלל הייתי, האומלל בכל האדם, אשר על פני האדמה… עננים קודרים כיסו את עין שמשי. רוחות קרות התחילו מנשבות בפינתי החמה והאדמה נרתעה מתחת רגלי. לתוך לבי, שבו חי ופרח תמיד גן־פלאים מתחת לכיפת רקיע תכול, התגנבה תולעת שחורה – תולעת הספק והיאוש, שכוססה את השרשים לאט ובלי הרף – –

ואז אירע לי משהו מפליא.

הדבר היה ביום ששי אחרי הצהריים. ב“בצלאל” כבר שבתה העבודה. החצר הרבצה לכבוד השבת. איש לא היה שם. הכל נסגר. השלך הס. הדממה הבלתי־רגילה ב“בצלאל” – המלא תמיד תשואות – השרתה עלי רוח עצבות. עליתי הגגה, ישבתי מול המנורה על המגדל, אשר משם אהבתי לפנים להשקיף על העיר, לחלום. זה ימים רבים לא הייתי שם…

נפשי השתוחחה עלי, בלבי ניקרה תולעת. הרגשתי את עצמי גלמוד, רחוק מרעי בחוץ־לארץ, נכרי לאחי בארץ־ישראל, אף מוזר לבני ביתי. לא יכולתי נשא את נודם לי. את הביטם אלי בעיני רחמנות, לא יכולתי לשמוע בלי כאב את השם “בצלאל”.

הדממה נתגברה על המגדל. מתחת נראתה ירושלים השלווה והיא טהורה, רחוצה, קושטה ככלה לכבוד השבת הקדושה.

בחלונות העיר נוצצו נרות של שבת, בנות ירושלים מברכות על הנרות – – – הס…

לכו נרננה… נשמעה רנה נעימה מתוך בית־הכנסת הסמוך.

לכו נרננה… ענתה בת־קול מבית־הכנסת השני, השלישי, הרביעי ומכל עבר נשמעה הרנה של קבלת שבת.

לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה.

רבון־העולמים; הנה עמך ישראל אומר שירה, מקבל פני שבת קודש, כלתו האהובה, אשר ארשת לו בחסד".

כך המתה אותה נשמה יהודית.

ממשיך מפעלו של ב. שץ, מרדכי נרקיס, סיפר על רבו: "שורה שלמה של פורטרטים העומדים על גבי עמודים, ואשר כל היום הם מכוסים, כאילו קיבלו זרם חיים עם התקרבות יוצרם אליהם – – – אני מביע שמחתי לראותו עובד ובייחוד בעבודה זו – עבודת הפורטרט, הדורשת התאמצות כה רבה כדי לקבל את הדמיון והאופי, דבר שהוא משיגו בקלות ידועה, אגב משחק ממש, והנה הוא מתחיל לספר לי בחום על רעיונו בדבר יצירת שורת גדולי ישראל: – – – זהו נדר, הוא אומר לי, שנדרתי לקיים כאשר יונח לי.

והוסיף הרב וסיפר: עוד תלמיד הייתי, וגא הייתי על עברו של עמי ועל גדוליו, אנשי הרוח, וכבר אז חשבתי על פורטרטים של גדולי ישראל; כמה הצטערתי אז שגם אחרי יגיעות רבות לא ראיתי את קלסתר פניהם של גדולינו ולו גם קלסתר דמיוני. והתלמיד מסיים: ומונה אני יותר משלושים פורטרטים – גלריה של הפרצוף היהודי בכל גילוייו. לא לחינם היה איפוא הנדר, הפרופ' שץ הספיק לקיים את מקצתו ועודו מוכן לקיימו והרי עומדות עכשיו הסקיצות לתמונות שלום־עליכם, זנגביל, אחד־העם, ביאליק – − − כמקיים מצוות העם לעצמו: “והיו עיניך רואות את מוריך”.

כחכם־חרשים ידע ב. שץ למצות הגותו: אמנות בלי נשמה, כתפילה בלי כוונה; האמנות אינה הטבע עצמו, אלא האמת שלה. כל שאינו נאמן לטבע, לא יוציא לעולם יצירה אמנותית מתחת ידו; ריאליות־האמת הקרה, זו, כשהיא מוארת אור־חמה, נהיית לאמנות; המונומנטלי מהו? – מחשבה כבירה בצורות נשגבות, אחת־היא מה גדלה; הפסלות – זו, צריכה להיות כפתגם: חדה וקצרה; פסל, מהו? – זה היודע לסכם את כל התורה כולה על רגל אחת: הרישום, יסודה של האמנות הפלסטית הוא. רק הבונה מגדלים פורחים באוויר אינו זקוק ליסוד, ועוד ועוד אמרות כאלה.

“הננו עומדים עתה בתקופת היצירה של חיים לאומיים חדשים ושלמים, וחיים אלה לא יתוארו בלי אמנות עצמית”, אומר ד"ר נ. טורוב ומוסיף: “הפרופ' שץ היה אחד ממבשרי האמנות הזאת. וכאשר נזכה פעם לכך – ולו ירחק היום ההוא – שתפרח בעולמנו החדש אמנות עברית טהורה וטיפוסית, אשר לפי תכנה, וביתר יחוד לפי סגנונה, תתפוס מקום של כבוד בין סוגי האמנות המקורית של עמי המזרח הגדולים, זכור ייזכר, כי עוד בראשית התחיה הלאומית שלנו נמצא איש־רוח רב־כשרון וכביר־מעוף, אשר הקדיש לשאיפה זו את רוב ימיו ואת מיטב כוחותיו ואת אש־הקודש שבלבו ואת כל הטוב והיפה שהיה בנפשו העשירה”.

הרבה תלמידים העמיד ב. שץ ב“בצלאל”, על הרבה מכשולים התגבר ואף על תלאות המלחמה הראשונה. היו ימי רעב, חוסר עבודה. “בצלאל” הוא החלוץ בהקניית מקצוע הסתות בידי פועלים יהודים. בתרפ“ח הוכרח לסגור שעריו. כעבור שבע שנים, בתרצ”ה, נפתח שוב המוסד, הפעם בשם “בצלאל החדש”, בהנהלת הצייר והגרפיקאי יוסף בודקו. כיום, מוזיאון “בצלאל” הוא אחד האגפים של מוזיאון ישראל. הבית הישן שופץ והיה ל“בית־האמנים” של ירושלים.

אבל פן    🔗

יש ואדם מחפש דרכו לאלוהים בתפילה, או בהתבודדות; אבל פן התייחד עם יצירתו בצבע ובמכחול. כל שיחה עמו היתה בה מן הזכות, כטבילה במקור מים חיים. מתווי פניו החדים והסגפניים האירה תמימות וטוהר, ומשגלגלת עמו שיחה על נושא תנכ"י כאילו עשית עמו חסד־עולם. אותה שעה התעטפה עליו רוחו, נשא עיניו אל הרי ירושלים כלארץ חלומות, מכלול של יופי ואצילות.

בציור דמויות מן התנ“ך ראה אבל פן את יעודו האמנותי. “רצוני לחדש ולגלם את הדמויות התנ”כיות כפי שרוחי רואה אותן: בסביבה היאה לכל אחת מהן; בשמחותיהן, בדאגותיהן, בצערן ובלא משוא פנים”, אמר. הרעיון להעלות את הבד דמויות מן התנ"ך קבוע היה עמו משחר נעורים. אך לכלל הגשמה הגיע מאז דרכו רגליו על אדמת ארץ־ישראל, ובשנים הראשונות לייסוד “בצלאל” (1913). וכה סיפר האיש: "… מקץ שנה, המשכתי דרכי. ירדתי לים התיכון מזרחה עד ניאפול, ומשם הפלגתי לארץ־ישראל. ביקור ראשון היה אצל הפרופ' ב. שץ.

– מעשה נסים ממש! קרא שץ. אתמול שלחתי לך מברק, לבוא ולנהל את מחלקת הציור בבית ספרי, והנה אתה פה!…

הסברתי לו איך הזדמנתי לכאן, ובכל זאת לא סר מאמונתו שהתרחש נס. ובמקום שלושה חודשים, הזמן שהיה בדעתי לשהות בארץ, שהיתי בה שמונה־עשר חודש. באחד הימים, בשעות אחר־הצהריים, טיילנו בסביבות ירושלים, כמנהגנו, רכובים על חמורים. בדרך עצר את עיירו ומלמל: “באמת עליך לצייר את התנ”ך, אתה האיש הנכון". ואז גמרתי בלבי להשתקע בירושלים.

בוריס שץ, סיפר לי אבל פן, אגב טיול ערבית ברחובה של ירושלים, היה אישיות נאצלה. מטרה נעלה אחת היתה לנגד עיניו: ללמד את בני ישראל אמנות ואומנות. להקים דור של ציירים ובעלי־מלאכה, יודעי מלאכת־מחשבת. נכון היה ליתן כל נפשו, אם מצא כי אמנם ראוי הדבר. כשתלמידיו רעבו ללחם, והיה צורך לכלכלם, היה מחפש בשבילם עבודות־דחק שמחוץ למסגרת המלאכה בה עסקו, והיה נותן להם חופשה שיעסקו בעבודה זו, אם בתיקוני ספסלים ואם בתיקון שמשות חלון.

*

תמונות התנ“ך של אבל פן מחוננות בריאליזם, כפי שהשתקף עולם המזרח בנפש האמן; שמחות בחמימות אנושית ומוסריות יהודית. כאלו הן יצירותיו ממעשה בראשית, “תהו ובהו”; “ויהי אור”; “קין חורש את האדמה” בזיעת אפו; “המבול”, “שרה” ו”רבקה נושאת כדה“; “האבות”, “עקדת יצחק”; “רחל”; “משה”, הנושא שני לוחות הברית; “דוד הרועה”; “ערפה”; “יוסף” ו”אשת פוטיפרע" – האבות וחייהם, משה ואהרן, הנביאים, ובזה אמר האמן ואיש החזון להשיב כבוד ישראל שגלה, כי עד שקם האיש העלו תמונות מן התנ"ך גויים בלבד.

תערוכותיו של אבל פן הוצגו בבירות העולם ובמרכזי תרבות גדולים, בפאריס ובאמשטרדם, בלונדון ובארצות־הברית. המונים רבים מילאו את האולמות, והשבח והתהילה שזכה להם האמן – נישאים בחלל עולם האמנות עד היום. כמאתים תמונות על נושאים מן התנ“ך יצר: “זו הפעם הראשונה נראה התנ”ך בעיניו של שם, ולא של יפת, ויש הרגשה שתפיסתו החדשה היא הנכונה” – כתב עליו אחר המבקרים הפריסאים.

אבל פן נראה שקט ושליו מבחוץ, אך מה נסער ונפעם היה מבפנים: ⁹XXXX התרשמויותיו מימי הילדות הדריכה רוחו במלחמת העולם הראשונה, כשהגיעו השמועות הראשונות על הפוגרומים ברוסיה, הוא נמצא בפאריס. לסערת נפשו נתן ביטוי בשורה של יצירות מרדיפות היהודים ברוסיה, זה “נאד הדמעות” של עם ישראל. הוא אמר להפגין את מחאתו בתערוכה, ואולם מחמת התערבותו של הציר הרוסי אצל ממשלת צרפת – נמנע מן הצייר היהודי לקיים את תערוכתו. אבל פן יצא לארצות הברית (1917) ושם הציג את יצירותיו על הרדיפות. התערוכה התקיימה מטעם איגוד המוזיאונים בארצות־הברית. ב־1920 חזר לארץ־ישראל והפעם על מנת להשתקע בה. הוא הקים את הסדנה הליתוגרפית הראשונה בארץ, בה הדפיס את ציוריו. את תערוכתו הראשונה קיים ב“מגדל דוד” בירושלים (1922) ומאז הוצגו יצירותיו לא רק בירושלים, אלא גם ביתר חלקי הארץ וברחבי העולם. אבל פן ישב בפינתו בירושלים, כנזיר מתבודד, והוסיף להתייחד עם יצירתו. הרבה בקריאה, לעתים רכון היה ימים רצופים ליד השולחן ושיקע עצמו בקריאה בתנ"ך. מעם פסוקיו וטעמיו ביקש לשאוב רוחם של ימי בראשית. משהו נעלם ונסתר חיפש. רק סוג אחד של ספרים לא היה חביב עליו: ספרים הדנים בתורת האמנות, או ביקורת אמנותית. “ספרים אלה מטילים עלי שעמום נורא”, היה נוהג לומר. את הישנים שבהם כבר קרא בנעוריו, ואילו החדשים מבקשים להסביר את האמנות המודרנית. שנאה כבושה נודעה לו כלפי אותם הציירים הקובעים את האף בחלל ריק, ואת העין בטבור הבטן, ומציירים גיטארה הדומה למחרשה, ועוד מעשי תעתועים, העושים פלסתר מלאכת קודש זו, אמנות הציור. ציירים אלו, נוהגים קלות ראש ונעדרים ידיעה יסודית בהלכות הציור. שהרי לא יתואר משורר שלא יכיר את כללי הדקדוק והתחביר. ואילו הציור נעשה הפקר, וכל הרוצה ליטול מכחול ביד בא ונוטל, ואם עוד הצליח לגייס את פירסומו ברבים, הרי שקנה את עולמו…

אבל פן נשא נפשו כל הימים ליצירה מקורית, ישראלית, השואבת את נושאיה והשראתה מתוך חיי העם המתרקמים במולדתו. רוח דתית עמוקה הפעימה את חייו. יליד רוסיה היה, ואביו היה ראש ישיבה. בגיל רך גילה עניין בציור ובנעוריו היה תלמידו של הצייר היהודי הרוסי פאן, למד בבית הספר לאמנות באודיסה, בעזרה שקיבל ממשפחת הברון גינצבורג. ב־1901 יצא לפאריס ולמד באקדמיה לאמנות. זכה בפרסים לרוב, וכאדם שהיה מחונן בחוש הומור עדין השתתף בקביעות בעתונים ההומוריסטיים והיה חבר ב“סלון ההומוריסטים”.

בנו של האמן, אלדד פן, נפל במלחמת העצמאות במערכת גוש עציון. ויגון זה העמיק בנפשו, הוא נשקף לא רק מעיניו הירוקות והחולמות, מתווי פניו העדינים והחדים, אלא גם מכל מה שהעלה מאז מכחולו הברוך על הבד. מה סוערת “עקדת יצחק” שלו!

פנחס ליטוינובסקי    🔗

עבר פנחס ליטוינובסקי ברחובה של ירושלים, עמד לפני זוג קבצנים נודעים בעיר, וכבמשיכת מכחול הושיט להם מטבע של צדקה. אמר: צמד־חמד זה חביבים עלי. הוא והיא – “הבחורה שלו” – תבענים הם, כאותם בני עליה, אינטליגנטים… מתגוללים באשפתות, מכורבלים בסחבות, קרע על קרע וטלאי על טלאי, נטויי גרון יביטו נכחם. ברצותם לסעוד לבם, יתורו לעצמם מקום לא בקרן זווית, ליד פתחו של בית מפואר יישבו, לפני חלון־ראווה מואר והדור. כל עולמו של הקדוש ברוך הוא פתוח לפניהם, כאילו לא נוצר העולם, אלא בשביל חלכאים אלה…

כך אמר האמן ובחללו של אוויר ריצד, כאילו נצטייר, “רישום” ליטוינובסקי טיפוסי מתוך הראייה המיוחדת שלו – רישום שכולו שיר, שמחה, תנועת חיים, משובה. מתוך ה“כיעור” נולד ה“יופי”. ה“איך” הוא הקובע ערכה של האמנות. כאן יסוד רגישותו ומחשבתו של אמן. מכאן גם מסירות הנפש, שבה לוחם האמן על מהלכו של קו, על קוצו של תג, מאבקם הנצחי של אור וצל. ימים ולילות יחפש במכחול ובעפרון, אחר הנעלם, יקרע ויגזור, ישמיד ושוב יחזור ובשכרון החושים. “לא” הוא מצייר, הציור כובשו־כופאו עד שקורא:

“חי אני!”…

הנה דיוקן. רגע יעורר תמיהה ועד מהרה יגיה אורו.

עיקרו: הרמז העולה מן הכמוס. ליטוינובסקי כולו פנים הוא. זרים לו הערטול והחשפנות ולא אחת יעיר וברחמים גדולים: “צר שאין אמן מתיר לעתים נקודת סתר כלשהי. אדם חייב להשאיר ‘משהו’ לרשות היחיד שלו. לעצמו, בו גנוז סוד חייו”.

שאלתי: אדם ותולדותיו, אדם והגותו ומעשיו, כמו “הצבע”, כמו “המכחול” בידי הצייר.

אמר: לא זה אני מבקש. העיקר המהות הפנימית. בזה ייבחן אמן. אתה שואלני על רשמים מפגישות עם אישים אגב ציור פורטרטים? ודאי, דברים הרבה עמי. אך מה טעם בהם? עולמנו טובע בים של סיפורים ואילו האדם נעדר.

עולמו של פנחס ליטוינובסקי עולם פרוש ומובדל הוא. לא של אידיאות מקובלות, מושגים וחזיונות מעלמא הדין. עיקר יצירתו – הנשמה המפעמת בכל כלי וחפץ, הרוח הנושבת בחי ובצומח. זו האמת שבאמנות. מכאן גם סלידתו מפני המלאכותיות של “המסכה”, אלו “שבעים הפנים” שלאדם. “התפאורה” – אומר האמן – הבל ורעות רוח, משחק תיאטרלי!… החיים הולכים ומאבדים טעמם. הכל מעושה, מלאכותי. גם סופו של ציור מופשט לירד ולהיעלם מן העולם, כי עיקרו טכניקה ותו לא.

כבר קרב פנחס ליטוינובסקי לגיל… בכלל זה חמשים שנה בירושלים, מחלוצי האמנים בה מימי ב. שץ ב“בצלאל”. ביקשתי, ולשוא, לגלות גילו של האיש. האמן כאמנות עצמה הוא מעבר לזמנים. רעננותו ומאור עיניו כבימי היותו תלמיד, עת היתה ירושלים “צעירה”. ב. שץ עמד על טיבו של נער פלאים זה והוא שמשכו אל עיר הקסמים, ירושלים, ש“אין בה פוליסים (שוטרים)”. שהה הצייר הצעיר בירושלים שנה ומעלה. נתבשם ממראותיה. ו“יותר משלמדו התלמידים ממוריהם למדו אלה מאלה”. אחר חזר לאקדמיה בפטרבורג. לא עברו שנים הרבה, עם תום מלחמת־העולם הראשונה הצטרף פנחס ליטוינובסקי אל שיירת “רוסלאן”. שוב נאחז בהרי ירושלים, סלעיה ואנשיה. דבק בה לאהבה כל הימים. יציר נופה הוא וצייר נופה. שערי הארץ ושערי עולם פתוחים לפניו, אך הוא לא יחרוג מתחומי העיר, עירו. לעתים רחוקות מאד יערוך תערוכה ושוב יסתגר בעולמו. כך, בצידי רחוב יהלוך קלילות פנחס ליטוינובסקי. כמרחף על כנפי הרוח והחלום. עתים ילבש האמן חולצה פרומה, מכנסי בד וסנדלים והוא כנזיר המבקש לפרוש מכל, אף מעצמו. עתים יופיע בלבוש הדור, במגבעת שחורה, מקל בידו וצעדיו בנחת תחת שמים בהירים כעיני התכלת שלו: פנחס ליטוינובסקי בתוככי ירושלים.

שמואל לוי אופל    🔗

רוצה אדם להתבשם מירושלים שלפני יובל שנים, יפנה אל ציורי שמואל לוי אופל. ציוריו הם זכרונותיו: “יהודי מהלך בחשכה בסימטאות העיר העתיקה לאמור תיקון חצות ליד הכותל המערבי”, “משפחה תימנית יושבת על הארץ וראש המשפחה מגלה רזין וטמירין”, או “משפחה בוכרית ולפני המסובים הנרגילות”, או “יהודי רוכב על חמור ונושא עמו לול עופות”, ועוד יצורים הנראים כיום כמעולם הדמיון. ושמואל לוי סיפר כיצד הקים את המקהלה הראשונה בארץ וניצח עליה, הוא לא הבין אז גם מלה אחת עברית; נתנה המקהלה את קולה “במחרשתי כל אשרי ירשתי”, ואם חסרו שירים – תרגם י. בן־צבי, נשיא המדינה לאחר שנים, שירים רוסיים לעברית, ובין חברי המקהלה נמנה הסתת הירושלמי יוסף ברץ, שהיה מכורבל בשמיכה עבה בחורף, למסתור מפני הצינה, והיה מצויין בקול־הבס שלו…

האיש ישב בקומה העליונה של בית־מידות ברחוב המלך ג’ורג', מוצנע מעין רואים, ובעד החלון השקיף אל היפה בערי תבל ולא ידע שבעה, שר לה לירושלים בבד ובמכחול, בשלל־צבעים ובמיטב הגיגי נפשו. אימתי קיים צייר מחונן זה תערוכה? אי־פעם, בימי “מגדל דוד” היתה תערוכתו, ורשימתו של יעקב פיכמן עליה עדיין מלבבת ורעננה כביום פרסומה. פעם ערך תערוכה בפאריס וזכה להצלחה גדולה. העתונות הצרפתית הרעיפה עליו מיטב השבחים והתהילות ואחד מציוריו נרכש על־ידי המיניסטריון לאמנות. האם הוא מכר אילו תמונות? והוא השיב: “מעולם לא מכרתי תמונה. אדם קונה תמונה משלי, אך אני אינני נפרד הימנה, אם כי היא תלויה בכותלו של אחר…”

כבן עשרים היה בעלותו לארץ מסופיה, שבה סיים לימודיו בבית־ספר לאמנות, נכנס ל“בצלאל” והיה מראשוני המורים בו. “בצלאל” היה משוכן בימים ההם ברחוב החבשים, ומייסדו, שץ, היה נוהג כאבי הבית. לא רק שקד על מהלך הלימודים ולימד בעצמו, אלא כל בוקר, בטרם יתחילו הלימודים, ועודו מהלך בסנדלי־בית ובחלוק־בית, היה עובר מכיתה לכיתה ותוקע כאן מסמר ומתקין שם ספסל. “בעל חזון ומעוף היה שץ”, סיפר שמואל לוי, “הוא שאף להקים בארץ דור שוחר־אמנות, החי חיים של יופי וטוהר, רצה שנהיה מאושרים יותר. ומשהעתיקו את המשכן למקום שבו הוא נמצא היום, אמר לנטוע גן גדול עם מזרקות, שהאמנים ומשפחותיהם יוכלו לפקוד אותו כל ערב ולרוות צינה ונחת… מנהג היה בידו, בשבת הראשונה לעליית המורים לירושלים היה סר עמם לבית בן־יהודה ברחוב יפו, מקום שבו נמצאת כיום תחנת המשטרה. והיה בן־יהודה מדבר עברית, ואת דבריו מתרגמים למאזינים בלשונם שהיתה שגורה בפיהם… הזואולוג ד”ר ישראל אהרוני היה בימים ההם מורה לעברית ב“בצלאל” וגם מורה לזמרה, והיה שר לפניהם משירי המולדת, והתלמידים קולטים את המלים העבריות.

העיסוק באמנות לא היה מן הדברים הקלים בירושלים של הימים ההם, אך רוח של הקרבה והתנדבות פעמה בלב בני הדור ההוא. לא חשבו על שכר ולא על חיי מותרות. הדאגה היתה אך לסיפוק הצרכים ההכרחיים של האדם. הכל עבדו ללא כל חשבונות, וכל ימיו זכר שמואל לוי הזעזוע שנגרם לכל החבורה כשביקש פסנתרן אחד שכר בעד נגינתו…

שעה ארוכה זנתי עיני בעתרת הציורים שבבית הצייר, יצירה על דרך האכספרסיוניזם, המביעה לא רק את המראה החיצוני, אלא חושפת גם ההתרחשות הנפשית של האמן. ראיתי את ירושלים בעתות הזריחה ובעתות השקיעה, חורשת עצי זית שעליה מוכספים, סימטאות ובתים ישנים; ודמויות מדמויות שונות, המעוררות כיסופים לעולם ששקע מכבר ואינו חי, אלא בדמיונם של מעטים, שרידים בודדים. בתמונות האחרונות הבחנתי, כי הוסיף האמן לשמו גם את השם “אופל”. – אופל על שום מה? – שאלתי. נענה ואמר: אופל, על שום שחיינו אינם תמיד מאירים. לא אחת מרובים בהם הצללים ויורדת עליהם עצבות. ואילו ה“לויים” רבים הם… ועל פניו של שמואל לוי אופל זרח חיוך חיוור, כשמשה של ירושלים בבוקר אביב מוקדם.

מרדכי רוזנשיין    🔗

נעוריו של מרדכי רוזנשיין עברו בישיבת “מאה שערים”. לימים הוצת בנפשו זיק של אמנות ומתחת לספסל – אגב סלסול בסוגיה של גמרא – צייר אותיות ודמיות, ב“מחתרת”… אחרי כן קיצץ שולי הקפוטה שלו, הצניע פיאותיו ופנה ל“בצלאל”. עדיין מהדהדים באזניו שידוליו של הפרופ' ב. שץ: “חבל, חבל, ניכרים בך כשרונות, המשך!” כאומר, אתה בן ישיבה, טול מכחולך וצבעיך וסע אל בירות־עולם ללמוד אמנות הציור. לא נסתייע. מרדכי רוזנשיין הוסיף לארוג את חייו השקטים והפשוטים, צנועים וגדורים, בביתו בחצר בתי־ויטנברג, במבואותיה של מאה־שערים, והתפרנס מחלומות ומפלקטים שצייר ושהוא מצייר, כדי למשוך את הבריות לבתי הקולנוע. יש ולעתים נראה רוזנשיין יושב מכורבל בקופה ומבעד לאשנב מוכר כרטיסים למבקרים בבתי השעשועים, ועיניו מאירות ופניו מסבירות. לפני כמה שנים, כבימי ילדותו, התעורר לפתע האיש והחל נושא לבו לציור, לציור שבהגות ובהלך הנפש. מחשבות שנצתו בו, סערות שנסער בטאם בכוח המכחול והצבע ורווח לו. לימים, ראה שקירות שני חדריו הצרים בתוך החצר משופעים מיצירותיו וכבר זכה להשתתף בתערוכות האביב של אמני ירושלים.

הזמינני מרדכי רוזנשיין פעם אל ה“אטלייה” שלו. נעניתי.

יום חם היה, שרבי, וכחוזר אל מחוז הילדות ונופה, שנעלם מן הלב מכבר, התרוננתי לדרוך מחדש בסמטאותיה של מאה־שערים. בחצר ־ טורי בתים מיושנים, צריף פח נושק לצריף פח כחדרי שירות. דומה החצר לעיירה הנוטה לפאתי שקיעה. סופר לי, שאשכנזים וכורדים ובני שאר עדות דרים כאן בכפיפה אחת. אלה ואלה בלבלו לשונם בזו של זולתם והעברית בפי כל.

עמדנו בחדרו של רוזנשיין. לפני העין נתגלה מקדש מעט. מראות ירושלים ודמויות של יהודים כשרים התלכדו לחוויה אחת, געגועים טמירים אל העבר, אל המשפחה היהודית הנושאת תפילת־הודייה ובדבקות חסידית, זו השוחרת טוב, אוהבת חיים. ומבעד לעיניים פורצת זעקה אילמת. צער העולם נשקף בעדן. האירו פניו. וככהן בקודש הצביע על “הקידוש” המסורתי בערבי שבת ובימות חג; נרות שבת ודמעות של אמא ואהבת אבא או המאור הגדול הזורח מעיני המתפללים בעת קריאת התורה ושמחת התורה; “מתמיד” המעיין בתלמוד או חדוותו של דל השואף קמצוץ טבק והנאה לו הימנו וק"ן טעמים הוא מוצא בו…

כאן ייראה גם עולם “אחר”, חיי יצרים, על תוגתם ונוגהם, אדם ולבטיו. התאווה, הקנאה והכבוד. שמחת כלולות ואכזבת מאהבים, מכל קו ומכל גון עולים חיי היוצר. תהיתי על קומפוזיציה אוטוביוגראפית: נער ותלמודו לפניו, הוא רכון וממעל לו מתעופף המלאך כסמל הרצון. נפרשו הידיים כשואלות לנתיבות גורל, דמיונו נושאו הרחק־הרחק מעבר חייו. ממול עומדת דמותו של אבא הקורא ביאוש: “לישיבה נוצרת בני, לישיבה”… החטא מופיע בדמות “המגורש”, המנודה: “מאין יבוא עזרי?”… הנה יהודי חרד. כרוך ברצועות תפילין. ביד אחת יחזיק ביונה, כסמל השלום והרחמים ובאחת תורה על זוג יצורים החבוקים כסמל “ואהבת לרעך כמוך”, ומרים החיים, עצובים ודואבים מהכשתו של נחש־אדם, ומעקיצתו של עקרב־אדם.

לעתים נתפס האמן לציור במופשט ובקוביזם והדמויות מופקות ביתר עזות, ביתר חריפות, פנימיות של מעמקים.

“תדיר צפות בלבי דאגות, ולמי אין דאגות?” יתנצל מרדכי רוזנשיין. והוא יתכנס במטבח, במטבח ממש, “האטלייה”, להתייחד עם ציורו. לילות רבים – ושנתו נטרפת עליו בהגיגים, לא יתן תנומה לעיניו הצייר־המתמיד. יריעות וגוונים בלים וערומים פרושים לפניו והוא יפיח בהם במכחולו רוח־צבע וחיו, עד הפציע השחר ועד תפילת השחר יקום להודות ליוצר בראשית.

“אחר עצמי אני תר, את עצמי רוצה אני לדעת”, יתוודה רתת האמן. ואין “אני” אלא מאספקלריית הכלל, במחיצתם הוא חי. אהבת ההוויה.

מה מאירה דמותה של מאה־שערים על בתיה, מעלותיה וגגותיה. כולה נוטה לצדדין כאומרת ליפול. בית ודמות אדם נתלכדו והיו לאחד. מעל לכל מפליאה באחידותה הפנימית “עקדת יצחק”: המורא הגדול, האמונה הנשגבה והאהבה היהודית הנישאה: יוצר, וכולו לשם־שמים.

הצלם יעקב בן־דב    🔗

כאשר נתפרסמה תכניתו של מ.מ. אוסישקין, שקראה לצעירים יהודים לקום ולעלות לארץ־ישראל, התייצב יעקב בן־דב לפניו וקרא: “הנני”. שאלו אוסישקין: “ובמה תעסוק?” נענה: “בצילום”. אמר: “מה צורך לה לירושלים בצלם?” השיב הצעיר: “יותר משירושלים זקוקה לצלם, אני זקוק לירושלים”…

עברו שנים, והצלם בן־דב כבר התהלך בארץ לארכה ולרחבה כאחד מילודיה. מוקסם היה מיופיה ומהדרה, נפעם היה מכל מה שראה וכל שהרגיש – אדם ואדמה, הר ומישור, חדש וישן. אך סיים לימודיו ב“בצלאל” החל לשלוח גלויות של צילומים מחיי הישוב. אלה היו “שגרירים” נאמנים, ובשרו פעמי הגאולה בקהילות נידחות של ישראל ברוסיה ובארצות אחרות, ועשו נפשות לציון.

עם תום המלחמה, יצא בן־דב, במשלחת מטעם ועד העיר, להקביל את פני אוסישקין במבואות העיר. אמר בן־דב ל“איש הברזל”: “אתה פתחת לי בתכניתך את שערי ירושלים מבחוץ, הנה זכיתי לפתוח לך את השערים מבפנים”… ללמדך שמכוח “ירושלים של מטה”, שחיתה בלבו של י. בן־דב בגולה (ברוסיה) זכה ל“ירושלים של מעלה”, והוא כל ימיו היה כנושא תפילת הודייה, על גורל־חיים מופלא זה שנזדמן לו.

למעלה מחמשים שנה הסתופף י. בן־דב בשבילי ירושלים. כל ימיו צמא למראות הארץ ולאנשיה. כל שקלט נצר בצילומים ובציורים, כל שהתרחש סביב, כל שהימים נשמו. היה מחונן גם בחוש היסטורי ובנפש פיוטית, ואת שירת־הלבב, ומאורעות ואישים שעמדו במרכז ודרכו על במת התחיה – הנציח. מה אלה נשאו נאומים, מה אלה כתבו ופרסמו מאמרים ושירים, אף בן־דב במצלמתו כך. תר אחר כל מיני אירועים וצילמם בעצם התרחשותם, במאורם ובצלליהם, בחיוכם ובדמעתם, בתנועתם ובחיותם.

בשעה שעמד אלנבי לפני שערי יפו, לא נראו במקום אלא ערבים. ביקש וייצמן להזמין גם יהודים, ועד מהרה נראו במקום שני רבנים, משלחות יהודיות מבתי הבוכרים ומשכונות אחרות וכן מראשי התנועה הציונית והישוב, בהם ד“ר אידר, ג’יימס רוטשילד, ז. הופיין, י. טהון ועוד, ומצלמתו של בן־דב היתה דרוכה וקלטה את המעמד, והרי לפניך תעודה היסטורית נדירה, יקרת־המציאות, הנה מופיע שוב ג’יימס כשהוא מעביר את בית החולים רוטשילד ברחוב הנביאים ל”הדסה“. מעורה היה בן־דב בחיי הישוב הירושלמי. זכה להיות בין נציגי הציבור שהוזמנו למסור לידם את הצהרת בלפור בבית הממשלה על הר הצופים, ושהוקראה על־ידי הגנרל בולס. אותה שעה נטל האיש את המצלמה ו”בכל האובייקטיביות", צילם את עצמו ואת יתר חברי המשלחת באותו מעמד.

ביתו של יעקב בן־דב עמד בתלפיות. גלריה מופלאה של דמויות ומראות הארץ מלפני חמשים ושבעים שנה מילאו את הבית ומדפיו. רוחם של אישים דגולים, שפעלו בישוב, ריחפה בין הכתלים, והריהם “מהלכים” כבני מלכים, בצעירותם, במאור עיניהם, בעבודתם, בדיבורם. הנה אליעזר בן־יהודה וחמדה רעייתו, הרב שמואל סלנט ותלמידו הרב ח“י קוסובסקי; דיוקניהם של הרב קוק והרב הרצוג, מ”החכם באשי" הראש“ל יעקב מאיר ועד הראש”ל ב“צ חי עוזיאל, דוד ילין ובר”ן מיוחס. הנה איינשטיין, בעת ביקורו בארץ, מהלך בחברת אוסישקין ברחובה של ירושלים ואלפי תלמידי בתי הספר מקבלים פניו בשירה ובפרחים, ועוד מהדהדים דברים שאמר אוסישקין: “ארץ־מולדת”, נענה לו הגאון: “עולם ומלואו”. הנה פתיחת האוניברסיטה, וייצמן ובלפור, ביאליק ואחד העם, ושוב חוזר המבט אל ירושלים ה“פרהיסטורית”, ביקורו של אחד־העם ב“בצלאל” בימי “אמת מארץ־ישראל”, והנה פרופ' ב. שץ מדליק את החנוכיה הגדולה מעל חומת הבית בחג החנוכה, בסוף מלחמת העולם הראשונה, כשהאנגלים כבר עמדו בשערי מוצא. החנוכיה האירה מסוף ירושלים ועד סופה. ופרנסי העיר חרדים ופונים אליו ושואלים, “מה אתה עושה, אתה מתחייב בנפשך”, והאיש משיב להם בבטחון: “מה לעשות, זהו נס חנוכה”… עוד צעד אחורנית, הנה נחום סוקולוב העומד (1912) על הר הזיתים ומשקיף מול הר־הבית וירושלים; הברון רוטשילד ורעייתו בביקורם בזכרון יעקב; יוסף קלוזנר לפני הכותל המערבי נפעם וקורא: “הכותל בשגב קומתו ובגודל עברו”. ועוד צילומים מן הכותל הנראה בגילויו בימי אבל ובימי חג ומועד, בשעות היום ובשעות בין הערבייים, בתפילת יחיד ובתפילת ציבור לפניו. החזן יוסל’ה רוזנבלט נושא שירו מעל גלי הירדן ואומר “הלל” – “בצאת ישראל ממצרים” ביום האחרון לחייו. ועוד שורה ארוכה של דמויות, פנחס רוטנברג, ז. ז’בוטינסקי, הרברט סמואל, “הנציב הראשון ליהודה”, ומרדכי בן הלל הכהן, מורים וסופרים בוועידתם ובהם שלמה שילר, מוהילובר, קבק, סילמן, משה כרמון; דיזנגוף, מוסינזון ובוגרשוב חובשי תרבושים במשלחת לפני ג’מאל פחה לבטל את גזירת הגירוש; המשלחת הרפואית הראשונה של “הדסה” עם הנרייטה סאלד, הרופאים בכנוסם ובראשם מאז“ה, טיכו ופייגנבוים; הגדודים העבריים הקוראים בספר התורה במדבר סיני, וכל הארץ מדן ועד אילת בקסמה, ביופיה ובהדרה, חנקין והביל”ויים, כפי שנראו לפני חמשים שנה, ומכאן ההפגנה נגד הספר הלבן בחוצות ירושלים ובראשה צועדים רחל בן־צבי וד“ר יעקב טהון. להטו זה עמד לו כל הימים והוא ליווה את “חברי המדינה בדרך”, כינון המדינה ואישיה המרכזיים, פריצת דרך הגבורה לירושלים, ד. בן־גוריון וצה”ל, השבעת נשיא המדינה הראשון ד"ר חיים וייצמן ועד יצחק בן־צבי, הנשיא השני של ישראל. בד בבד עם “עשיית היסטוריה בתמונות”, נמנה יעקב בן־דב עם חלוצי ארגון בעלי מלאכה בירושלים ושותף להקמתם של כמה ממוסדות הישוב הירושלמי, העומדים עד היום ובכללם בנק הלואה וחסכון. י. בן־דב שימש נציגם של בעלי המלאה בוועד העיר, ציר באסיפת הנבחרים הראשונה. עם התפתחות הסרט הראינועי נחלץ בן־דב והנהיג לראשונה את הסרט הדוקומנטרי, ושוב הוא גומא ממראות הארץ ומאירועיה, אנשיה וחייה; – זאת ירושלים, זאת הארץ כפי שהיא נגלית לאוהביה.

הבעה מחודשת    🔗

שעה ארוכה הסתופפנו בבית “בצלאל” ורווינו מאווירת היצירה שבין כתליו. היה המנהל לשעבר, מרדכי ארדון, מספר ועומד על כל שרטוט וכל תמונה המעידים על מאמץ שביצירה. אף האותיות העבריות כאילו הצמיחו כנפיים חדשות, כנפי־רננים, והן דאות לעולמות של נוי ושל חירות: איזוהי הצורה הנאה? הוי אומר הסומך והנסמך ותאומם. הפרופורציה טובה, בשעה שהסומך (הצורה העיקרית) והנסמך (צורת הלוואי) הותאמו לאחדות אורגנית. העטור, הנחשב בדרך כלל כגורם ליופי, משמש רק דגש לצורה, ואסור לו שישתלט על הצורה עד כדי הכנעתה – – – נמצא, איפוא, כי פרופורציה נאה תנאי קודם היא להנאה אסתיטית, אך היא עצמה קשורה בתכלית הכלי ובחומר שלו, והיא משועבדת לשניהם.

הנה “הגדה” ו“שיר השירים” ומגילת אסתר“, וספר יונה – האות והציור, צורה ותוכן משולבים זה בזה. נערה מקיבוץ, כעולה מעירק, מצפון אפריקה או מתימן, הכל נתפסים לרוח היצירה. זו רוקמת “בגד” לספר־תורה, ועליו פורחות אותיות בכתב ספרדי או אשכנזי, ירושלמי, ערבי קדום או רש”י; תכשיטים עם אבנים צבעוניות מתוצאת אילת; ואלה עושים עבודות אמנותיות בגראפיקה שימושית ואילוסטרציות. אדם מוצא כאן לוחות מרהיבים “מן העיר אל הכפר”, ציורים שרעיון עם צורה וצבע מתמזגים בהם בהרמוניה; עיטורי ספרים, כרזות, משחקים, סמלים לאזרח ולאיש צה"ל; ונופה של ירושלים חוגג.

הימים כבר עמדו בסימן “בצלאל החדש” אותו יסד הצייר והגרפיקאי יוסף בודקו אשר לבו היה עם הנבט אשר בסתר, ולו הקדיש את שנות חייו האחרונות. אחריו עמד ברא “בצלאל” מרדכי נרקיס, אשר העשיר במרצו את אוצרותיו של “בצלאל” ובלהטו הציל מן השואה חפצי אמנות יקרים ועצומים. הוא שפתח שערים רחבים למוזיאון לאומי, והכניס את הרוח החדשה של האמנות בישראל ובעמים. מרדכי ארדון הוסיף מרוחו המחוננת ל“בצלאל” ומכוח אהבתו העמוקה לירושלים. רעיונותיו שופעים ודברו כמעיין המתגבר: "רואה אתה, אמר, כל של הרעיונות הגלומים בכל קו וציור, בכל דמות, מודעה וסמל הם. הרישום – יסוד האמנות הוא, דקדוקה. זה השער שבו נכנס האדם אל האני שלו. ראה “קו” זה, כמה הוא נמרץ ורב הבעה. והנה פני האשה העדינים, ודמותו של החסיד מחסידי ר' נחמן מברצלב, ועל יד דמות נרעשת מניצולי השואה, וצעיר מהלך קוממיות במולדת. אין אלה עולמות מופשטים, מציאות בהם. אין אמן אלא מי שיודע לשמש את צרכי החיים. לא חיקוי למה שעשו ועושים גדולים וזרים, אם כי הרבה יש ללמוד מהם, אלא גילוי מקורות יצירה עצמיים.

יגיעה רבה, מאמץ לשמור על היין הישן בכלים חדשים.

יעקב שטיינהרדט    🔗

סערה גדולה הילכה אותו יום בירושלים, וסמוך ל“בצלאל” נתעצמה ויללה בשריקה. נקלעתי לחצר קטנה ומרוצפת אבנים, כחצרות הרבות המצויות בירושלים של אתמול. אילן עמד בשלכת, ולצדו סככת־עץ צבועה ירוק, והיא נטרדה וטולטלה אילך ואילך. כעלה נידף הגעתי לפרוזדור הבית שבקצה החצר, ומתוך האפלולית הופיע לפני האמן. בעל קומה בינונית, גלוי פנים, נמרץ בהילוכו, וחולמת הארגמן שיוותה לו דמות של כוהן העושה בעבודת הקודש.

אכן, משכנו של הצייר דומה להיכל של אמנות. מיד עם כניסתי דבק המבט בתמונה גדולה, המכסה כחצי הכותל: “החיים” שם התמונה. חיינו עלי אדמות. האור והחושך, ששון ויגון, הטוב והרע. מכאן מעפילים ומקימים “מגדל בבל” במרומי ההר, ומכאן עומדות חורבות בשממונן, יצורים אובדים ביאושם. תמונה אחרת: עיר ואם בישראל. עיירה שעברה ובטלה מן העולם, ואך שרידים נותרו ממנה. סימטה קדורנית מתפתלת, בית־כנסת עומד על גבעה ונוהר ממנו זיוו. מבעד לחלון משקיפה אם ותינוקה. כאן “חופה וקידושין”, וכאן “הלווית המת”, ומעבר מזה להקת חסידים רוקדים. והנה נצמדת העין אל “אם עבריה” המברכת על נרות־שבת, ולדיוקנו של חסיד המעלה “ניגון”.

“לא פעם אני בא במחיצתם של חסידים”, מספר הצייר, “בימי שבת ומועד, בשמחת־תורה, לעתים אני גם מצטרף לריקוד ולניגון”.

והנה דמות “המטיף”, כולו צער וזעם, ועולם של הוללים וסובאים מקיף אותו. ובסמוך “ירמיהו מקונן על חורבות ירושלים”, “המלך שאול”, שורה של דמויות מספר בראשית, ובכל יצירה ויצירה בולטת ההתנגשות המתמדת שבהוויה, אור וחושך, המלחמה והשלום, החלום ושברו; “אדם וחוה”, “יעקב ועשיו”, “רחל מבכה על בניה”, מבקיעי חומת יריחו תוקעים בשופרות, “יונה במעי הדג”, “רות המואביה”, העץ הערום הזועק בחדלונו; העננים השואפים אל־על, הכל שואף להתעלות, הכל נתון בשאיפה מתמדת לשלימות, להרמוניה. כל קו וכל משיכת־מכחול של האמן מעידים על התלהבות, נראים כקריאה ליקיצה ולהתעוררות. בין אם הם מראים דמויות מספר הספרים, מן הגדה של פסח, ובין אם הם מתארים דיוקנאות מספורי פרץ ועגנון, או משירי ש. שלום.

*

עמדתי ליטול ברכת פרידה מעם האמן, והנה סיפרה רעייתו מעשה מימי מלחמת־העולם הראשונה. יעקב שטיינהרדט שירת בצבא הגרמני, ונקלע לעיירות ליטא. באחת העיירות יצאו הילדים לרחוב, לחזות במצעד הגדוד. נער כבן תשע, שערותיו שחורות ועיניו שחורות, ניגש אליו ושאל: “יהודי?” השיב החייל: “יהודי”. התחיל הנער צווה וקורא: “יהודי! יהודי!” עד שיצאו כל בני העיירה, גברים, נשים וטף, ותהום העיירה מקריאות “יהודי”. וכל משפחה מנסה לזכות בחייל ולאכסנו בביתם. אך הנער לא הרפה מן החייל, עד שהביאו לביתו, עמו אכל ושתה, עמו יצא לשמירה בעמדות, והיה כרוך אחריו כצל, ונפשו קשורה בנפשו. עברו ימים ושנים ומאורע זה נשכח. שטיינהרדט עלה לארץ. והנה אך דרכה רגלו על אדמת המולדת, הופיע לפניו בחור רם קומה, רחב כתפיים, חלוץ שבחלוצים. נפל הבחור על צוואר העולה החדש וחיבקו ונשקו. הבחור היה אותו נער בעיירה הליטאית, שדבק באהבתו בחייל שטיינהרדט, הלא הוא יצחק יעקובי, שהיה סופר “דבר” ברחובות.

יצאתי החוצה. נגוהות היום האחרונים נמוגו. הסערה עוד הוסיפה לנהום. פנסי־הנאון הזליפו אורם החוורוור. המוני אדם עלו במעלה הרחוב, כאילו בסולמות מוצבים, ועל הבתים היה שפוך קסם האור שהציפני בבית היוצר.

מירון סימה    🔗

שעה ארוכה ישבנו באולם בית־הנכות “בצלאל” מול ציוריו של האמן הירושלמי מירון סימה, הפעם – בחיתוכי־עץ. העין נקלעה מן הבהיר אל הכהה, מ“אשה בירוק” אל דמות היהודי הדבק באבני הכותל המערבי בליל ט' באב, ממראות שטופי שמש של חופי־דיג אל עיוורים שחייהם ליל־תמיד; מ“מדיאה” ל“קליטמנסטרה”. הנה יהודים נודדים, מהלכים שחוח, והנה קבוצת פועלים עומדים על הפיגום, בונים ושמחים.

דרך יצירתו של מירון סימה היא ברוח האכספרסיוניזם הנזקק ליסודות ריאליסטיים, אולם שואף למיצוי פנימיותו של האדם. אין מירון סימה סבור שאיזה זרם האמנות בטל מן העולם. כל זרם מוצא לו אפיקו. האכספרסיוניזם מתגלה בצורה ריאליסטית כשם שהוא מופיע גם במופשט השואף למצע אמוציונאלי פנימי.

ביקשתי לעמוד על נטייתו של מירון סימה להעלות את מראות הישן, את ירושלים העתיקה, צפת, עכו. “אם אני תר אחר נוף קדומים ובתים עתיקים” – הסביר האמן – “אין זאת משום שהם שייכים לעברו של עם זה או אחר, אלא, ככל שהם ‘מזקינים’ ו’מתיישנים' נעשים הם מעניינים יותר: קמטיהם וצלקותיהם הם מאותות הזמן, זכר לסערות החיים, עליות ומורדות, כשלונות…”

שיחתנו נתגלגלה על ראשית דרכו האמנותית. עוד מימי הילדות גילה נטיות לציור, אך “לא ההתחלה העיקר, שהרי כל ילד מתחיל לצייר. החשוב הוא ההמשך”. כאן סיפר סימה על הרפתקאות נעוריו, לימודיו בגימנסיה, הצטרפותו לארגון ההגנה היהודי בימי פרעות פטלורה. בקרון רעוע נסע במשך חודשים רבים ובחוסר כל עד שהגיע לאודיסה ונתקבל לאולפנו של הצייר הידוע קוסטאנדי, ומכאן לאקדמיה לאמנות של דראזדן, בה למד במחיצתו של אוטו דיקס ונתפס לזרם האכספרסיוניסטי ולתנועת “האובייקטיביות החדשה”.

בהגיעו לארץ־ישראל נתגלו למירון סימה אפקים רחבים ליצירתו. עולם הצבעים המזרחי, טיפוסי יהודים חדשים הלהיבו את נפשו, כגון אותו “תימני מוכר שרוכים” שהוא תיארו באחת מתמונותיו הראשונות בארץ.

“כאן מצאתי אנשים בונים ונהנים מן החיים, הכל ספוג אורה, הפנים מחייכות, שלא כדמויות וכחיים שראיתי בגולה. לא שלטתי בעברית. הייתי עייף. התארחתי אצל חברי “הבימה” וחשתי שהם חלק מעצמי. אמרתי: אני בבית. ולפתע פתאום השתחררתי מהרגשת־התסביך של יהודי במשמעות הידועה בגולה. הרגשתי עצמי כבן לעמי ולארצי כשם שבני כל העמים האחרים מרגישים עצמם בארצם, במולדתם. על כן מוזרה בעיני השאלה שעוררה פולמוס רב כל כך: “מיהו יהודי” ו”תודעה יהודית"…

חבלי הקליטה לא פסחו גם על סימה. לא קל היה לאמן השרוי בעולמו הפנימי לעבור אל פסים אחרים. לבנות הכל מחדש, להסתגל לתנאים חדשים ושונים. קוראים לכך “להכות שרשים”. תהליך הסתגלות זו אצל אמן הוא ממושך ומורכב במיוחד. שהרי אין אמן יוצר אלא מתוך מניעים פנימיים שמתחת לסף הכרתו, ב“מרתף החוויות”. במרוצת הימים נתערה מירון סימה בחיי הארץ, ודבק בנוף הטבע והאדם.

לא “הנושא הלאומי” קובע – מעיר מירון סימה – אלא חיי יום־יום. סבורני, שכל השאיפות ליצור במכוון “אמנות לאומית”, סופן כשלון. כל אמנות טובה היא ממילא אמנות לאומית המשקפת את המקום, את החיים והזמן. אמנות אינה יכולה להיות רק אילוסטרציה למושגים ולהשקפות, אלא זהו יחסו החי של האמן לסביבתו, ויחס זה שווה אצל כל עם ועדה, בלא הבדל דת וגזע…

שאלתיו אם דעתו נוחה מהישגי אמנות הציור בארץ. על כך השיב איש שיחי: סבורני, שהציור שלנו גדוש אמוציונליות, אולי יותר מאשר בכל ארץ אחרת. ודאי תאמר, שיהודים נוטים לחוויות אמוציונליות יותר מאשר עמים אחרים. נטיה זו גוברת, כמובן, בתקופה סוערת כתקופתנו והדבר משתקף בהכרח בשדה האמנות. הדחף התמידי ליצירת ערכי אמנות חדשים הוא המביא גם “להתפרצות משחררת” ואם כי לא הגענו אולי לשיאים ביצירתנו האמנותית הריני מאמין, שאמנותנו התוססת תתפוס מקום נכבד באמנות העולם"…

דבריו עוררו הרהורים על דרכה של היצירה האמנותית בישראל. נלוויתי אל האמן בחדרו שבחצר “בצלאל”. “האטלייה” שלו, שהכיל רהיטים עתיקים, כלי נגינה ומלבושי מזרח ססגוניים, גדוש תמונות, עבודות שכבר סיים ועבודות הנתונות עדיין בתהליך של יצירה. עוד שקוע האמן בתכניות חדשות וחולם על יצירות שטרם הגיעה שעתן…

לודביג בלום    🔗

כל הימים תר לודביג בלום אחר אדם ונוף בירושלים ובארץ, ובחסד מכחולו שר שירי אהבה וידידות, שירי אורה ושמחת חסידים. אמן משורר הוא, בעל עיני התכלת, אור זרוע בחיוכו. אפילו יעלה מכחולו סמטה של עוני ודלות, שקדרותם מרובה, יגיה משם קרן אור, מבשרת חיים. ודאי, לא אחת שבע הצייר מרורים, אכזבות. בנו יחידו, אלי, נפל עם גבורי גשר אכזיב. אך עצב זה כמוס עמו בסתרי־סתרים. מבעד לאור הצבעים של זהב דמדומים, יאבלו קוי יגונים גנוזים. עוד בנעוריו נודע בלום כעילוי הצבע והמכחול. תר אחר בירות העולם להוסיף דעת. הרבה תורה למד מרבותיו, ביחוד משל פראנס האלס וואלסקאז. עבר ארצות רבות ונפשו קלטה ממיטב הנופים והיצירות. לא נתפס לזרמים של המחדשים, דחה את הקוביזם ואת המופשט, סלל דרך אל עצמו, שיבה אל עמו. “חייב אדם להתקין חושיו לפי נופי אדם ונופי חיים בהם הוא חי”, העיר, “הכל לפי מה שהיא ארץ עתיקה ומה שהיא ארץ חדשה”. מכאן, העין לא תיעף ממראה היצירה שצייר, לפי שזו “עצם מעצמנו ובשר מבשרנו”.

זאת ארצי!

אמרתי: יפה היא הארץ. פעמים עצובים צבעיה, נוגים גוניה, אך עיקרה שמש ושמחה. שאף בלום אנחה, ושעה ארוכה תיאר כל אותה דרך יסורים שבה התנסה. ימים רבים התקין עצמו לעליה. כל שלמד ואגר, הביא שי לארץ כיסופיו. בדרכו נקלע לספרד. באקראי התארח בארמונו של אחד ממשפחת המלוכה, הארכי־דוכס פרדננד, סמוך לגראנדה, ונתבקש לפאר בציור את דמויות בני משפחת המלכות. השיב להם בלום: “שאו לי, נבצר מעמי למלא משאלתכם. אני, בדרכי לארץ־ישראל”… אצה לו הדרך. דברים שהאזין מפי אחד מרצה “שארץ־ישראל מצפה לאמן־צייר שיעלה זיווה והדרה בציור”, כאילו הקדישוהו בשבועה לקיים נדריו. נפעם עמד ל. בלום למראה ירושלים, אחוז בחבלי קסמה, בסוד בראשית. קבע מקום מגוריו בעיר העתיקה וימים רבים היה מהלך בסמטאותיה, הריה וגבעותיה, שילח מבטו אל עבר מדבר יהודה וערבות ים המלח. לא ידע שבעה. זכות ירושלים האירה בנפשו, וצייר מכלול הדרה ויופיה. אפילו עמדו הימים בעיצומם של מאורעות ופרעות – לא משך ידו מלצייר. תחת משמר חיילים וכדורים עפים מעל לראשו העלה תמונת־ענק של ירושלים, והיא קבועה באחת מבירות העולם. מדן ועד אילת ישוט וירווה מכחולו, מדמות יהודי במאה־שערים ועד בן הפלמ“ח, מבידואי בודד עם גמלו בשיאו של הר ובעיצומו של מדבר ועד למרכזים הומים. בתערוכה של האקדמיה המלכותית, שהתקיימה לפני שנים בלונדון, הוצגו כאלף וחמש מאות תמונות, וכשלושים מהן נבחרו כיצירות המשובחות ביותר. בין המובחרות היתה גם יצירתו של ל. בלום. ידע האיש גם אכזבות. בתערוכה בפאריס של אמני ישראל, לא שותפה בה אפילו אחת מיצירותיו. לא אמר נואש. קיים תערוכת־יחיד ב”עיר האורות" וקהל רב ביקר בה. אמר לו שגריר ישראל: “ציוריך מעוררים בי געגועים לארץ־ישראל”. אחר כתב: “ראיתי ארץ קדושה ואמן קדוש”… עדות נוספת קבעה: “הנה אמן בעל לב מבין באמנות”, ואילו אחר קרא: “בראַוו לודביג!”… תפיסת עולמו האמנותית של ל. בלום היא אימפרסיוניסטית־ריאליסטית. “אין כל חדש תחת השמש”, יעיר בצניעות. דבק בציור הקלאסי, ואילו את המתקרא “מודרני” רואה הוא כמעשי להטים של מחוננים בכשרון וביכולת. “מודרניזם” בריחה היא של האדם מפני עצמו, ואילו עיקרה של אמנות – גילוי המהות והיחוד של האדם. לא אחת יתאווה ל. בלום להנחיל תורתו לבאים אחריו, לתלמידים. לא אחת כוסס הספק בלבו: היקבלוה? ועדיין אין האמנות בישראל ממלאת שליחותה ויעודה. הנה עלה דור גבורים וגואלים של ארץ ושל עם, ועדיין שכינת האמנות “בגלות”.

*

“אני מאמין שהוספתי תרומה כלשהי לאמנות הישראלית המקורית”, העיר, “עיני מייחלות לעתיד” – – –

צייר נסתר    🔗

כשאני יושב לפני ציוריו של ארוך מוקסם הם מושכים את לבי כאילו דברתי אל מישהו קרוב מאד שום דבר אינו חוצץ ביני לבין הבד. (סנדברג)

יצירתו המכחולית של אריה ארוך שמחה בעתרת גוניה: סוכה ושכונה, משה רבנו מסרייבו, מכונית בכביש, תמונת אבא, ילדות בגן, “ומה נשמע בבית?”, בית הכנסת בראשון־לציון, מוטיב יהודי, קשת על סגול וקשת על לבן וקשת על זהב; צקפר באדום, צקפר באפור, מפגש; כתובת ישנה ורחוב אגריפס, לוח שולחן; רפרודוקציה של לז’ה, מתוך “הנשף בסורן” לדארן, הזוג היהודי של ורקמן; מלאך עף ומלאך נופל, רוח אדומה ורוח כחולה; בדירת משפחת ק. דירה, הנציב העליון; בחנותו של ראצ’יק, סירה, מסביב לאוקר, ארבעה חלקים… ברוב הנושאים אתה רואה מעין כפילות, ודווקא משום כך מצליח האמן להביע כל האפשרויות שאמן ודמיונו, כוח היוצר שלו, יכול להפיק מן החומר: גלוי ונסתר, “משהו” רחוק מאד וגם קרוב מאד כמו תפילה; קוים ושרטוטים בעט ובעפרון, בצבע מים וצבע שמן, שלט רחוב ובד ועץ פשוטים מקבלים משמעות, מפתיעה בהעזתה. האמן ההולנדי הנודע וילהלם סנדברג ממצה הערכתו השירית ליצירה זו:

ציורים ואותיות בעת ובעונה אחת

כתב־היד עשיר־מבע כמו הצבע

ועם זאת: שניהם שותקים.

מאמץ אנושי חרד וחזק

להגיד מה שאינו ניתן להאמר

זה אישי סודי מדי.

אמרתי לאריה ארוך: יצירה אספקלריה היא ליוצרה. זיקה לה עם כל הסובב אותה. קול ובת־קול, צבע וקסמו וניגונו, חפץ וכלי־מלאכה באלה נעשה אדם שותף למעשה בראשית. אמר: אני קורא לאות זה “איגרת”. סודה של אמנות היא בנימים שמעוררת באדם. בשליחות. אלא, כיצד נכתבת איגרת כדי שתהא מספרת? כיצד עולים במעלות סולם זה?

עמדנו לפני ציור שהמרובע הכתום מטביע עליו חותמו. איזו צללית של דמות מרחפת וצפה מעמקי הצבע רצופה געגועים. מתחתיה נעות אותיות מעין עיטור חנני, פסוק שכולו חרדה: “מה נשמע בבית, מה נשמע בבית…”

ביקשתי להסתייע בהסברו של האמן לציור זה.

אמר: לציור זה יש היסטוריה משלו. עבדתי עליו בימים שהייתי במרחקים. לא אדע מה אני רוצה בו.

הוספנו לעבור מתמונה לתמונה ושואבים השראה מגילויים שונים של קסמי המכחול. עמדנו. – “לציור זה קראתי צקפר באדום, צקפר באפור, מתקנים צקפר. שאלני בני פעם: ‘מה זה צקפר?’ השיבותי: ‘זה צקפר’ והוא האמין לי”. בסמוך עמדה תמונה “משה רבנו מסרייבו”. קראתי: “איזה ניגוד קטבי!” אמר: חיבה עמוקה נודעת לי ל“הגדת סרייבו” וכל העיטורים סביב. מתחת לתמונתו של משה באותה הגדה ציורים “שבני ישראל יוצאים ביד רמה…” אהבה גדולה נודעת לאמן לנופי־ילדות, בקתות סלביות. משסיים וצייר בקתות אלו הבריק בדמיונו איזה זיק אסוציאטיבי עם “הגדת סרייבו”, לקח והעתיק את “משה” והביא תיקון לחלל התמונה.

פרובלמטית מאד היא היצירה בעלת שני פסים בכחול ובלילך: שני “קירות” עם שרטוטי “לכלוך” כיאות עליהם. מעל ציור זה עומד לוח ישן וממורט “רחוב אגריפס” בירושלים. הכוח המדמה מאיר ושוב אתה נפתע למראה המיזוג היפה של הלוח עם שני הפסים הרומזים לא רק על רחוב מסויים, אלא רחובות הנהר.

ארוכה היא דרכו של אריה ארוך במאווייו ובלבטיו המלווים אותו. יליד חרקוב. עלה לארץ ב־1924 ולמד ב“בצלאל”. ב־1932 השתתף לראשונה בתערוכה כללית. מקץ שנתיים נסע לפריס ולמד באקדמיה קולארוסי. ב־1938 קיים את תערוכת־היחיד הראשונה שלו בגלריה סאנטה לאנדוור באמשטרדם. ב־1939 הציג בגלריה כץ בתל־אביב. משנות השלושים ואילך יצר תפאורות ותלבושות לתיאטרון. ב־1947 הציג עם “קבוצת השבעה”. אמני קבוצה זו ואחרים יסדו ב־1948 קבוצת “אופקים חדשים”. ב־1949 הציג בגלריה ויו בבואנוס־איירס. ב־1950 הצטרף לשרות הדיפלומטי, שרת במוסקבה עד 1953. היה שגריר בברזיל ובשוודיה וכן מנהל המחלקה ליחסים בינלאומיים במשרד החוץ בירושלים. אריה ארוך גם הציג בבינאלה של ונציה וב־1956 קיים תערוכות־יחיד בבית הנכות הלאומי “בצלאל” בירושלים ובמוזיאון תל־אביב.

תדיר יתייחד עם יצירתו באטלייה שלו, במרתף דירתו. הקירות משופעים בציורים, כלים וחפצים. גליון “שויתי” תלוי בעמוד מצד מזרח, בסמוך מחרוזת של זכוכית צבעונית, כלי עבודה: פטיש ומספריים וסרגל. על כן־עץ בפינה מנגד עומדת תמונה שעדיין נאבקת “ביציאתה לאוויר העולם”. הכל מצטרפים למשמעות נושמת חיים. מספרת סיפור.

חותם אדם ולבטיו בהם.

שיחו, כמו ציוריו, מרובה בו הנסתר על הנגלה. נימה רגשית נרעדת בדבריו. צניעות הנאצלת מן המאור האנושי, זה הדורך בשבילו המיוחד, רגישות דקה מן הדקה לאורות ולצללים לבל יפגמו חלילה בתמונה, רגישות זו גובלת כמעט ביראה של חלול הקודש, חלילה.

עת שערי רצון היתה. נתוודה ואמר: “לאחר שלמדתי בפריס וביקשתי לאמץ אותן שיטות הציור שהורוני, כדי להיות ‘צייר ציורים’ ולרדוף אחר ‘המטרה הנעלה’ – אירע בי משבר. אכזבה. כמעט ונואשתי. שנים אחדות אף נשמט המכחול מבין אצבעותי. שאלתי עצמי: מה אני ומה עצמי? כל התורה שקניתי, כלום באה אך כדי להציג תמונה בחלון ראווה או להוסיף עוד ציור על הציורים המרובים הקיימים? וראה, לפתע ניתקתי כבלים של מוסכמות ומקובלות, קראתי לחופש הראייה והדמיון, חזרה ונעורה בי לפלא חדוות היצירה”. בכל אדם, הוסיף, טבוע יצר היצירה, כל אדם מתפלל להיות מעט אלוהי. אהבה לציור, היא המאצילה גם על כל הקשור במלאכת היצירה, לא רק הציור גופו, אלא גם הלוח ומתיחת הבד בכלל זה, גם המגע החי של היד בפחם ועד הלמות הפטיש וקביעת המסגרת – הכל שמחים עם היוצר. זה גם הכוח הקורא לארוך לאורך־רוח, להפוך ולהפוך ביצירה עד שזוכה לברך על המוגמר.

ערך נעלה מייחס ארוך לאותה יצירה העולה בדרך אינטואיטיבית. זו השראת הפתע: אדם צר צורות של מה־בכך על פיסת נייר שבאקראי, או על קופסת סיגריות, או מעביר קוים כמעשה משובה של נערים “המעטרים” כרזות רחוב, כאותה ספרה 2 הממלאת שולי הגדת סארייבו – והדרך מאירה לפניו לאמנות של אמת.

תהינו על ציור אחד, שאף הוא מוקשה מאד, שהאמן מכנהו בראשי־תיבות לטיניות של קרוב משפחה.K.Z. אתה מסתכל בתמונה זו בה מתנגשים ארבע צורות נבדלות, רחוקות ומנוגדות זו מזו עד כדי אבסורד: שרטוטי עט ועפרון, צבע מים וצבע שמן. על אף כן נצמד המבט ל“מפשט־תעתועים¹⁰” זה. אט־אט מתגלית לעין ההרמוניה הפנימית התואמת צורה לרעותה; קוים וצבעים המשתעשעים וחוגגים חרות מחשבה ודמיון.

שאלתי: היודע אתה מראש את אשר אתה מבקש להביא על הבד? הרעיון כמוהו כיונה שלוחה, החגה ממעל, מעגלים מעגלים, עד שמגלה את כיוון מעופה. יעודה. אמר: כשאני לעצמי יודע לאיזה כיוון אני מבקש להלוך על הבד. לנגד עיני עומד תמיד כל סולם היצירה על שלביו, וכל אימת שאני סוטה מן הכיוון שהצבתי, אין התמונה נחשבת בעיני, לרוב אני מבטלה ומשמיטה. ואולם, לא תמיד גמירתה של היצירה היא כפי שעלתה במחשבה תחילה. מזלה מאיר לה את הדרך כזה שאירע לקולומבוס שגילה להפתעתו ארץ חדשה. חמורה יותר היא בעיית הקשר שבין תמונה לתמונה, זה הקשר החיצוני בין מה שציירת לבין זו שאתה עתיד לצייר. “אתה מניח שקיים קשר. אתה מתפתה לחיים קלים. אתה רוצה להשתמש, בתמונה שתצייר, בסימנים חיצוניים ששאלת מתמונה שציירת. איני יכול לומר לך שאתה תמיד נכשל, לעתים רחוקות אתה אמנם מצליח, אולם מתברר אחר כך – לאחר שאמת אתה מוצא – שהמקום החלש ביותר בתמונה השניה הוא זה ששאלת מקודמתה”; ר' “קו” 6.

חקוי? שיגרה? כל אמן אמת מתפלל יום יום לרחק מהם.

פתח אריה ארוך אחת המגרות והוציא מחברת ציורים ורשמים של מרסל דושאן, אמן צרפתי שהיגר לארצות־הברית בראשית שנות העשרים. הוא סבל. הוא רעב, מרסל דושאן, האמין שלא תיכון אמנות הבאה לספק לאדם מבוקשו. האמן חייב להיות בהתנגשות תמיד עם הסובב אותו. האמנות נושאת עיניה מ“על ההרים”, מעבר למציאות. ראייה זו של “כיור” ו“שולחן” ו“כיסא” מקבלים אצלו משמעות אמנותית צרופה. דושאן מרד בתפיסת הציור הזעיר־בורגני, אמר ארוך והוסיף: "אין לציורי קשר עם ציורי מרסל דושאן. אך הוא סייע לי לקבוע את הרחק שלי לעצמים השונים, שלא להשתעבד לכלי ולחפץ כפי שנראים על השטח, אלא לחשוף את הפנימי, יקר־האמנות הצפונה בהם. כל כלי וכל מראה כשרים למלא שליחות של אמנות, ובסוגיה זו מזכיר סנדברג אמרתו של ז’אן דובופה: “אני מאמין שהיופי אינו בנמצא. בעיני, מושג זה של היופי הוא כוזב לחלוטין. בשום פנים ואופן לא אסכים לרעיון של בני אדם מכוערים ועצמים מכוערים. רעיון זה, לדידי, הוא מחניק ומעורר סלידה”.

קורא אדם לאני הכמוס שלו, שוב אינו יודע גבולות ותחומים. הוא יכול לצייר לא רק ככל העולה על רוחו, ליצור צורות ובני־צורות, אלא גם לקחת תמונה או רפרודוקציה, משל עצמו או מצייר זולתו, ולהפליג ממקום שסיימו אל מרחבים חדשים: “בונה עולמות ומחריבם” – אין סוף. אפילו מודעה שמוזיאון ישראל הדפיס בקשר לפתיחת תערוכתו של אריה ארוך, הטביע בה האמן את חותמו האישי. הוא הוסיף בשוליה שרטוטי־הפקר, ספרות וצללי־דמויות, כזה הפורץ גדרות.

וראה – המודעה נתחייתה.

שיעור ברמבראנדט    🔗

יצירתו של רמבראנדט מוסבת בעיקרה על דמותו של האדם. מתוך מפעלו האמנותי עולה תפיסה חדשה וסגולית של דמות זו – – –

רמבראנדט משקע את העבר של הדמות, שאינו קיים בעין, בהתגלמותה בהווה ומתוך ההווה, היינו מן האדם המתואר העומד חי לנגד עיניו, דולה הוא כאילו את עברו – – –

ביצירתו של רמבראנדט עולה המרומז על המפורש. בהכרח אנו שואלים: שמא ידע הוא כי כל תיאור דמותו משוכן, כפי שאמר הוגה חשוב, בבלתי דמותי, וכל צורה במה ששרוי מעבר לצורה?

(משה ברש – דמות האדם בתולדות האמנות)

“דוד מנגן לפני שאול”.

פסע הפרופיסור על הבמה פסיעה מדודה, שאף עמוקות עשן הסיגרה, וכמבקש להפליג אל אולם שפלאו יופי, לדלות פניני הגות. אמר:

– הבה נשאל עצמנו: אלו הם העיקרים המסורתיים, בדגמים ובמקורות, המצויים ביצירה ומה משמע כאן דמעתו של שאול?

רגע הפסיק. נתן עין התכלת בתלמידיו וכנושא תפילה הוסיף: – אם נצא בשלום מן התמונה הזאת, אני תקווה, שכל אחד מאתנו ישא עמו הרגשה, שאמנם זכה כלשהו בהבנת רמבראנדט. היום כבר העריב ונגוהות אחרונים עוד יקדו בפאתי מערב. מראות ירושלים צהלו בשלל גונים, והתלכדו עם מבטי החוג המרוכזים, אל התמונה מנגד; נערים פרועי שיער ונערות בשמלות הקיציות והצבעוניות. קמה אוירה של ציפיה חגיגית.

עשירה מאד היא האיקונוגראפיה של דוד המלך ביצירה האמנותית, פתח משה ברש. אף־על־פי־כן, עדיין מצויות אפיזודות בנושא זה, שלא נחשפו כל צרכן ולא זכו לתשומת לב רבה. אחת מהן: פגישה סוערת זו של השניים: “דוד מנגן לפני שאול”.

קיימות שתי יצירות בנושא זה, האחת מתארת את הרגע בו מטיל שאול את חניתו, סצינה דראמתית מאוד, ממנה עולה התרחשות נפשית וסיפורית עזה ואחת, שחזר ויצר האמן בערוב ימיו: “שאול מחזיק את החנית ביד רפה”. בזו כמו בזו צפה דמותו של שאול והיא מדוכאה, חזות מלאנכולית; בזו אף בזו מצנפת על הראש כמו כתר, הרגלים מסוכלות כאות של זה האחוז טירוף; שבו נאבקים שני כוחות, של האלוהים ושל השטן. רגלים מסוכלות, כמו ראש רכון ונשען על כף היד אותות הם לרוח נכאה. בתמונת הנעורים ניבט אלינו שאול כאדם החורש רעות, תוי פניו מתוחים ואגרופו קמוץ, כבעל יצרים אפלים וחורש מזימות ואילו ביצירה המאוחרת מראהו של שאול שליו וידו רפוייה. דוד אינו מופיע בצורה מסותרת כבתמונה הראשונה, אלא עומד במרכז יותר, ללמדך שהנגינה נושאת עמה ארוכה ומרפא, מפיגה מועקה. אל־נכון ידע רמבראנדט סגולתו של הקאתרסיס, שמבשרו הוא אריסטו; שהנגינה ממרקת את הנשמה, מטהרת ומשחררת את הנשמה מכוחות השאול, זה איפוא משמעו של המוטיב המורה: ניגוב הדמעה מעינו של שאול.

רמבראנדט, בהיותו צייר בן כ"ה, העמיד את הנער דוד לפני שאול המלך, איש המלחמה, הפוזל בכעס לעבר המנגן ואוחז בחניתו בתאוות־מלחמה כזו, עד שנבצר מן הנער להביא גאולה לנפשו. לאחר מכן קרא האמן את שם “שאול המלך” על אחד מדיוקני היהודים המרעישים ביותר שצייר מימיו. עכשיו הוא מצייר את המלך הזה ליד יהודי המנגן בנבל. המלך מקושט כקודם, באותה המצנפת ואפילו בכתר־כסף, בזהב ובארגמן; אלא שמלך זה שכח את הכסא שהוא יושב עליו, את כתרו ואת חניתו, את שלטונו ואת כבודו, ומליט בהבעה חמורה את עיניו בווילון הסגול, כדי שלא יראנו הנער בוכה. (אמיל לודביג).

“זו יצירה בלתי רגילה”, קרא פרופ' משה ברש בהמשך דבריו בהצביעו על הפגישה הזו המתארת את שאול בוכה וידו הרפויה אוחזת בחנית ודוד מנגן לפניו.

שאל תלמיד: מוטיב הבכי, ודאי שאב רמבראנדט מאירוע אחר בתנ"ך, לאחר ששאול נכנס למערה ונודע לו שדוד היה בה, וכאות קרע את כנף אדרתו.

העירה תלמידה: זה הקאתרסיס, טיהור הנשמה מן המועקה מכוח הנגינה.

נענה הפרופיסור: ודאי, ודאי שואב רמבראנדט מקור ליצירתו מן הכתוב בתנ"ך, אפילו זו אינה בהקשר למסופר. ואולם השאלה היא: אם בכי זה נובע מן היאוש בו נתון האדם או החזות היא השלמה עם הגורל?

תלמידה:" הבכי בתנ"ך אינו חד־משמע, הוא עולה מצירוף של התרחשויות נפשיות שונות.

הפרופיסור: ננסה לנתח את מערכי הנפש כפי שעולה מן היצירה, נעמוד על שלביה עד שנגיע לשיאן של התרחשויות הנותנות את המבע הטראגי.

כבר ירדה החשכה על ירושלים. מרחוק הבהבו לגיונות אורה, בעתרת גונים כמבקשים לפרוץ חומה אטומה.

הוסיף הפרופיסור לפסוע מתונות, כמו תוהה באילו ניבים יתן מענה לשאלות. שהרי לא הותיר רמבראנדט כל תעודה היכולה לסייע בידינו להבנת תכליתה של היצירה, לא זמן יצירתה, שאילו עמדו על המועד בו צויירה אפשר היה לקשור אותה למאורע כלשהו שנתארע בימים ההם. ניסו איפוא להתחקות מנקודת מידתה של התמונה, לפי שביצירותיו של רמבראנדט מצויים שלושה גדלים: רישומים ותמונות מ־20־16 ס“מ, תמונות מ־40־35 ס”מ, ותמונות ברוחב אופקי של שני מטר ויותר. אלו האחרונות צויירו בדרך כלל בהתאם להזמנה, שהיו בעיקר בתקופה שאותות הזיקנה בצבצו והלכו אצל האמן העולמי, ואשר ככל שהזקין כן ביקש להקיף יצירתו יותר ויותר. ליצירות אלו שייכת תמונת דוד מנגן לפני שאול. עמדו החוקרים ותמהו: מה תכליתה? ניתנו תשובות, שאחת הסיקה כי התמונה נעצבה בימים שירדה קרנו של האמן, מעין עיצוב אבטוביוגראפי הוא: דימוי עצוב ממצב של כמיהה וציפיה לנחמה.

– מה נחמה בה?

שמא נחמה זו מבצבצת מאדרת הארגמן עם בוהק של לובן ברקעה, ובשוליה נרמזת כסות נוספת בזהב־כתום. או שמא מסמל הלבוש משהו מן השעשוע, התחפשות? שוב: הלוא התמונה הוזמנה. מי הזמינה? השערה אחת נתלית ב“איגוד של מוסיקאים”, שביקש להמחיש את ההשראה של המוסיקה ולכוח המעורר את רוח האדם… אכן, שתי פנים למוסיקה של רמבראנדט: האחת, זו של חוג המשפחה, בה מעוצבת המתיחות הקיימת בין האב לבנו, והאחת מבע של עוז, זה המנגן לפני שאול. השערה נוספת מניחה, שיצירה זו הוזמנה על־ידי איגוד אזרחי, ריפובליקאי, והיא מסמלת את מרד ההולנדים בספרדים. דוד הוא “המלך החוקי” וכנגדו שאול – “הספרדים”. או אולי מסמלת התמונה התקוממותם של הפרוטסטנטים כנגד שלטון הבישוף, כשם שהנביאים התקוממו נגד הכהנים, נצחון הדבקות בחזון.

המשמעויות, מהן סבירות ומהן מופרכות, אף־על־פי שהכל מודים שליצירת הנעורים של רמבראנדט נודעת משמעות עלילתית, ואילו יצירתו בזיקנותו – מסתורין.

שאל הפרופיסור: היש במראהו זה של שאול אותות של אדם נושא פשע ועוון? שהרי נתברכה יצירה זו גם בקווים האומרים אהדה. משמע, ביצירה זו, ששאול שמה, עולה דמות האדם שפקדו רוח רעה, משבר נפשי, ומנסים להביא לו תיקון וארוכה בכוח צלילי המוסיקה.

ואמנם הנחה זו רווחה בימי הביניים, ואף בדורות רבים לפני כן. אפלטון אומר במקום אחד כי התשוקה לעצבות ולבכי טבועה באדם ומתפרנסת על־ידי האמנים. אוגוסטוס, בספרו “תהלים ותהלות”, מוצא סמוכין לסגולת המוסיקה המביאה מרפא למרה שחורה במזמור מ"ג של תהלים:

שָׁפְטֵנִי אֱלֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא־חָסִיד

מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי:

כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי מָעוּזִי לָמָה זְנַחְתָּנִי

לָמָּה קֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב:

שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי

יְבִיאוּנִי אֶל־הַר־קָדְשְׁךָ וְאֶל מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ:

וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים

אֶל־אֵל שִׂמְחַת גִּילִי

וְאוֹדְךָ בְּכִנּוֹר אֱלֹהִים אֱלֹהָי:

מַה תִּשְׁתוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי

הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ

יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי.

על מזמור זה אומר אוגסטינוס: לא יכול שאול להיחלץ מן המועקה, אלא אם כן ינגן דוד בכנור לפניו וירווח לו. אוגסטינוס רואה בבכי פורקן, שהוא בבחינת מתנה אלוהית, שנועד לפדות את האדם ממצוקתו. מתנת הדמעות נדלית מספירה של התפילה ואמירת מזמורי תהלים: המלך שאול בוכה וידו מונחת ברפיון על החנית ודוד מנגן לפניו, איזה עומס אסוציאטיבי נושאת יצירה זו, עושר כזה של דמויים. כוחות רבים מתרוצצים בה. מכאן עינו השמאלית שרויה באפלה ומכאן קרן האור בעינו הימנית, מכאן גדולה הקנאה כשאול ומכאן רוח של התפייסות. ארגעה. כל המאבק הנפשי והשגיא מעוצב לכאורה בקוים פשוטים. אף־על־פי־כן בהסתכלות חודרת יותר נפעם האדם מן השגב החזוני של הגאון היוצר.

*

החוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית צעיר הוא. פרופ' משה ברש הקימו והוא מנהלו. רבים הפונים אליו, ואין אפשרות להיענות לכל. בקבלת תלמידים אין כל עיקרון מנחה, וודאי לא משום השקפת עולם כלשהי. אילו היו תנאים נאותים, אומר האיש, היה כל אדם בעל הכשרה מסויימת נענה ומתקבל לחוג. דמה בנפשך, שהפונים מונים פי עשרה לעומת המצוי, ואילמלא ההגבלות, שמחייבים תנאים אובייקטיביים, היו מגיעים אל נכון מספר המתלמדים למאות רבות. זו תופעה משמחת ומעידה על התסיסה האינטלקטואלית הקיימת בקרב הדור והכמיהה לערכי אמנות. אולם הקריאה המוקדש לאמנות הוא מלא תמיד מבקרים ומתלמדים, בלא הבדל גיל, מעמד ועדה.

עדיין לא קמה לנו ספרות מתאימה בעברית להשכלה אמנותית. אנו חסרים מינוח אמנותי. לפני שנים ספורות הופיע מילון לענייני אמנות מטעם האקדמיה ללשון העברית. זה מאורע חשוב, שהרי לדרכי ההבעה בנושאים אמנותיים נודע ערך סגולי. בקביעת תכנית הלימודים לא נתפס פרופ' משה ברש אחר נהגן של אוניברסיטאות חוץ. לא אחת סטה מן המקובלות בעולם הרחב. אגב הקניית השכלה בתולדות האמנות ניתנת לתלמיד הזדמנות לצרף לעיון גם צד מעשי מסויים, והתלמיד עוסק בעצמו בעיצוב כלשהו של כלי ודמות אם בכיור ואם בציור ופיסול. ללימוד תורת האמנות צריכות לפחות שתי שפות אירופאיות שתהיינה נהירות בפי התלמיד. כבר נעשו נסיונות להוציא לאור ספרות לענייני אמנות, דוגמת הסידרה של הספרות הפילוסופית הכללית שהביאה הוצאת מאגנס. ואולם, העיקר הוא המחקר האמנותי. חידוד חושיו של האדם ליפה ולנעלה או אז ממילא ישמח לב האדם מן היצירה האמנותית על גוניה. הוראת תולדות האמנות עדיין עוגנת בתחום האמנות האירופית וזו של המזרח הקדמון וכן של אמריקה. הדגשה מיוחדת ניתנת לאמנות היהודית.

שאלתי: האם הכרת תולדות האמנות מביאה את האדם גם לידי הבחנה בסגולתה של היצירה?

אמר: הרחבת היקף הידיעות ודאי מביאה גם לכושר ההבחנה מבחינת הסגנון, והזהות הרעיונית מסייעת לחדירה מעמיקה בערכי היצירה.

– הגילו המתלמדים אלו היו המניעים שעוררום לעסוק בתורת האמנות, ביחוד בתקופה זו, תקופת המכונה?

– כמה מן המתלמדים אינם מתכוונים אלא למחקר אמנותי לשמו. רובם באים משום נטייתם הנפשית לסיפור הכמיהה לעמוד על סוד היופי והשגב. בשנתיים הראשונות עדיין לא נהירה להם התכלית כל צרכה, כמו מגששים התלמידים אחר מפתח לשער תרבות העולם. בין התלמידים אף תמצא דתיים היודעים להעמיד סייג בין אמונתם הדתית לבין היצירה האמנותית לענפיה ודגמיה, כגון דגמים נוצריים, מיתולוגיים, אליליים.

מפקידה לפקידה עורך הפרופיסור לתלמידיו סיורים ברחבי הארץ ובארצות אירופה. מבקרים בכנסיות ובקתדרלות. “גלי שמחה מתעוררים בי למראה אחד מתלמידי המבקר בכנסיות אלו והוא חובש כיפה ולידו איש הכמורה אף הוא נושא כיפה. המשותף הסמלי באמנות הוא גם הניגוד הקטבי בין זה לזה” אמר ברש.

שאלתי: למראה ההתעוררות לענייני אמנות בארץ, אין להסיק מכן שהלב פתוח לנכסים אלה?

אמר הפרופיסור: עדיין רחוקים אנו מכל שמזומן לאדם באירופה, כשהיצירה האמנותית מלווה אותו מלידה. אנו חסרים מוזיאונים. חינוכו של התלמיד לערכי אמנות נעשה אצלנו בעזרת שקופיות וריפרודוקציות. ארצנו אף מקופחת מערכי ארכיטקטורה ותלמידינו גדלים בלא שתלווה אותם תחושה אסוציאטיבית מתאימה בכל הנוגע לענייני האמנות. חסרים אנו מקורות רבים המפעימים את הרוח ומעוררים השראה אמנותית. מה דלים אנו בספרייה אמנותית. אין נכס זה נרכש בן־יום. בעיית הבעיות היא כיצד נשלב את האמנות במערכת הכללית של חיינו. עדיין מחשבה זו היא בגדר של חלום. מבחינה זו התלמידים היום הם אך חלוצים האוצרים סגולות אמנותיות, ועדיין קשה לשער אלו הפתעות יפתיעונו. שהרי, לא זו בלבד שאין תלמידינו נופלים משאר תלמידים בעולם, מבחינת כושרם האינטלקטואלי עולים הם לאין ערוך על זולתם, אף־על־פי שתלמידינו נכנסים לחוג כמו לוח חלק, ואילו לתלמידים בתורת האמנות בפאריס ובשאר בירות בעולם מזומנים להם היכלי אמנות ובאשר יפנו. לא נתעלם מן הנכס החדש שקם לנו בשנים האחרונות, מוזיאון ישראל ומוזיאונים אחרים בתל־אביב וביתר חלקי הארץ; ערכי אמנות אף תמצא בבנייה של השכונות העתיקות בירושלם, הנושאת ערכים ארכיטקטוניים לרוב. איחודה של ירושלים העשיר אותנו ביום אחד מבחינת מציאותם של ערכי אמנות: העיר העתיקה, בתי כנסת, כנסיות, מסגדים וכיוצא בהם. ערכי תרבות ואמנות הם גם שרידי הצלבנים בארץ, בתי הכנסת בצפת משופעים בפניני אמנות.

*

משה ברש נולד בטשרנוביץ, גדל בבית עברי ויהודי, שעתוני “המליץ”, “המגיד”, “הצפירה” לא חסרו בו, משופע היה הבית בספרות ההשכלה לענפיה. אם כי לא למד ב“חדר” שרשים עמוקים לו ביהדות, תודות להתמדתו בלימודיו. בנעוריו פרסם משה ברש מחברת שהיא כולה הגות יהודית. כבן שבע עשרה יצא לאיטליה, ומשנתגלתה בו הנטיה להיסטוריה ולאמנות, “עשה פשרה עם עצמו” וייחד מעייניו בתורת האמנות ותולדותיה. פרצה מלחמת העולם השנייה, ומשה ברש הצטרף לארגון ההגנה ובהעלאת יהודים לארץ־ישראל. עם פרוץ מלחמת העצמאות היה משה ברש בין המתנדבים הראשונים מבין הצעירים מחוץ־לארץ שהצטרפו אל שורות הפלמ"ח, והוא לחם עם חטיבת “הראל” לפריצת הדרך לירושלים וכיבוש פאלוג’ה. משה ברש היה חבר עין חרוד והורה בסמינר הקבוצים היסטוריה כללית ויהודית, וגם תולדות האמנות. משעלה לירושלים הגה והקים את החוג לאמנות באוניברסיטה העברית. ראשיתו של לימוד זה היה בימי פרופ' א.ל. מאיר, שייחד את חוגו לאמנות האיסלם.

פרופ' משה ברש כבר זיכה אותנו בשלושה ספרי אמנות: מיכאל אנג’לו – עיונים בדרכי גילומה של הגותו האמנותית; מבוא לאמנות הרינסאנס ודמות האדם בתולדות האמנות. לא אחת מתייחד עם מכחול וצבע ומעלה ציור, לרוב על נושא תנ"כי. קיים תערוכות והקיבוץ המאוחד אף פרסם אלבום רישומים משלו: “דמויות מאופל”.

“לא ידעתי מעולם מהי מחיצה נפשית ביהדות”, מעיד האיש על עצמו וכשעיניו התכולות מאירות ובת צחוק רחבה וגלויה עולה על שפתיו¹¹ המעידה על רוחו השואפת למרחבים. הווייתו היהודית וחיי התרבות העולמית עולות אצלו בקנה אחד וללא הפרדה.

שאלתיו: מהי אמנות?

חייך ואמר: איני יודע. יש שיעור אחד שאני מייחד לתיאוריה של אמנות ובדרך כלל אני פותח שיעור זה בשאלה שהיא כולה וידוי: “מהי אמנות”. זה אלפיים וחמש מאות שנה מנסים להשיב עליה ועדיין אין הדעה נוחה. אף־על־פי־כן לא ייתכנו חיים בלא אמנות, וכל דור ודור נותן בה אות וסימן. אפילו במדבר ארבעים שנה עסקו אבותינו באמנות, זהו הסוד האמוציונאלי, החוויה, העיצוב. שמא תאמר שכל אלה משיבים על השאלה מהי אמנות? ולא היא.

“לתפיסת האמן כבעל השראה וכ’יוצר' היו ביטויים בתחומי יצירה שונים”, אומר משה ברש במבואו לאמנות הרינסאנס, בפרק הדן על דמותו של האמן והוא מוסיף: “היא השפיעה על דרכי העיצוב ועל מסורות העשייה האמנותית, והשתקפה גם במושגים עיוניים. אותה מגמה שהביאה לכינונו של הרישום כמרחב עיצוב עצמאי נתגבשה גיבוש עיוני במושג של ה’גראציה'. בהגות האסתיטיקה המודרנית לשילר באה הבחנה בין שני סוגי יופי. האחד עשוי תבנית ברורה הערוכה בהרמוניה, ואותו מכנה שילר ‘היופי הארכיטקטוני’. והאחר אינו אחוז במערכת מחוטבת וסטאטית כלשהי והוא מתגלה בתנועה בלבד, כביטוי של ‘הנפש היפה’, זה הוא מכנה ‘חן’”.

ארוכות דן משה ברש בספרו זה בשאלה אם האמן מעצב את היצירה בצלמו האישי. “בסיכום אומר, כי במאה הט”ז בפירנצה נראית בהבעה חשיבות גדולה יותר מאשר בזמנים הקודמים ואף מנסים לקבוע מונח מיוחד לציונה. תשומת לב רבה יותר מוקדשת לאישיותו של האמן, ובהבעתה של היצירה מובאת בזיקה מסויימת אליה, אף כי הזיקה רופפת ובלתי שיטתית. אף־על־פי־כן כרוכה סגולתה ההבעתית של היצירה בעיקר באופייה של הדמות המתוארת, חשיפת אופייה של זו עדיין היא בגדר תפקיד עיקרי של האמן".

נדרשנו למבואות אלו משום השיעור האחרון של הפרופיסור על “הכלה היהודית” לרמבראנדט.

*

שוב היתה המחלקה דרוכה בסקרנותה. ודאי שוב עולים המוקדים האסוציאטיביים של האמן הגאוני המעוררים מחשבה. כבר בדברי הפתיחה השכיל המרצה להצית בלבבות ציפיה לאיזה גילוי שכולו שמחה. אמר: –

– בשלוש סגולות מאירה יצירתו של רמבראנדט: הדמות האכזוטית, הלבוש וה… יהודים. תפיסתו המקורית של רמבראנדט למהות היהודית יונקת מן העיקרים של מתן משמעות מעוצבת וברורה למעמדו של היהודי בזרמי הדת, ואשר בעיני איש הולנד, היהודי הוא המשך למסורת התנ"כית. אמת: דמותו של היהודי פושטת צורה ולובשת צורה אצל רמבראנדט. הבולטת בהן בתקופת יצירתו האחרונה היא “הכלה היהודית”, שאף לגביה אין לעולם האמנות כל עדות מוסמכת ואנשי האמנות מבקשים לפתור בעיותיה בדרכי עקיפין.

היה משה ברש נושא ונותן עם שורה ארוכה של חוקרים, שדעותיהם שונות זו מזו; מהם קיבל דעותיהם ומהם דחה לאור הגילויים החדשים. נקודת המוצא הראשונה היא גודלה של התמונה. אם הזמנה היתה זו או יצירה משום התעוררות עצמית. עוד נמצא שתמונה זו כונתה על־ידי אחד מן המאה ה־18 כ“הזוג היהודי”, כאילו מסורת היתה זו בידו ושנמסרה בעל פה. מקום שאתה מוצא מסורת לגבי אמן עליו דנים מדור לדור – מקובלנו שקיימת מידה מסויימת של הסתברות. יתרה מכן: אותה תעודה הקוראת לתמונה “הזוג היהודי” היא משנת 1707. כלומר שנים ספורות לאחר מותו של רמבראנדט.

ושוב: אם זו תמונה שהוזמנה אלו הם הדיוקנאות המצויירים בה?

לאור פנס שבידו קרא הפרופיסור לתלמידיו לערוך עמו סיור שכולו הסתכלות. האפלה בחדר עוד חדדה את המבט. קמה חוויה של ריכוז, תפילה, מסתורין ורק הקול נראה: “אנא תנו עיניכם למכחול של האמן המהלך קסמים בתמונה. באמונה, מכלול צבעים שבה נוסכים עלינו השראה, מגלים לנו מראות של פלא. זו התמונה היפה ביותר של האמן לדעתי. אני מאמין שזו היצירה היפה ביותר שהביא לנו גאון האדם בזמן מן הזמנים”.

כה ברך האיש משה ברש. הוסיף: מי החתן? מי הכלה?

כמו הבהיקו בחשכה קוי היצירה מנגד.

אמר: תנו עיניכם בתמונה. תוי פניו של החתן דקים וחדים. טיפוס מובהק של יהודי ספרדי. רמבראנדט ידע להבחין בין יהודים אשכנזים לבין יהודים ספרדים. הספרדים מצטיידים במכחולו כהתגלמות של רוח האצילות, אנשי המעלה הנאורים. דמות זו מצויינת בקלסתר הפנים הצרים והמאורכים, האף החד, ציור נדיר מאד אף ביצירתו של רמבראנדט עצמו.

רגע נדלק אור בחדר. נאספו הוילאות לצדדין ונגוהות של בין הערביים עוד רמזו מפאתי מערב. דומה היה כאילו ביקש המרצה להפיג משהו מן המתח. ולאחר שעה קלה הוסיף: –

– מאז התעוררה השערה שאין זו אלא דמות של יהודי ספרדי, תרו אחר יהודים בני אותה תקופה שהיו מקורבים ועמדו במחיצתו של רמבראנדט.

שוב הורדו הוילאות והוטלה החשכה. רק אורו של הפנס משוטט ומרכז את המבט אל היצירה הקוסמת. “נא להסתכל היטב”, עלה שוב הקול: ברקע מופיע מעין וילון. בסמוך מנצנץ משהו ירוק, שמא זה צמח כלשהו. שמא עשן עולה, להבה? מי יגאל את מאוויינו לדעת ולהבין? ואמנם שמע הקדוש ברוך הוא לקול התפילה. זימן רישום של רפאל, לפיו צייר ג’וליו רומנו דמות של יצחק ויעקב. יצירה מפורסמת השוכנת כבוד בותיקאן. וראו, בה מופיעים ברקע: וילון, מיטה ובסמוך להבה עולה. לרקע זה סמוכין ל“הזוג היהודי” שבתמונת רמבראנדט. וקולו של משה ברש עולה מן החשכה ותלמידיו עוקבים אחריו לאור עמוד האור של הפנס הסולל את הדרך לפענוח תעלומת זהותם של שני הדיוקנאות, אשר לפי ההנחה היה החתן אחד מבני האנוסים, שגלו מספרד והגיעו לאמשטרדם, אחד מבני משפחת דבריוס. החתן איפוא הוא משורר יהודי מספרד דון לוי מיגואל דבריוס וזו של אשתו: דון אביגיל דיטניו. אלו הן הדמויות המופיעות גם בשער ספר השירים של דבריוס וציירם הוא רמבראנדט.

גילוי זה בא לראשונה מנשיא הקהילה היהודית באמשטרדם. ואמנם לאחר חקירות נתאמתה ההשערה. אותן הדמויות אשר בשער הספר הן הדמויות ב“הזוג היהודי”. אך רגע: “מהי תנועת היד של האיש מלאת החן, הנעה כלפי החזה של הכלה?” הלוא תנועה כזאת אינה לפי רוח המסורת היהודית. מה משמע של הוילון והלהבה בסמוך?

פתח המרצה וקרא מבראשית רבה:

ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. כל ימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח האהל וכיוון שמתה פסק אותו ענן, וכיוון שבאה רבקה חזר אותו ענן – – – כל ימים שהיתה שרה קיימת היה נר דלוק מלילי שבת ועד לילי שבת וכיוון שמתה פסק אותו הנר וכיוון שבאה רבקה חזר – – –

הוילון איפוא אינו אלא דימוי ליריעת האהל, והלהבה היא הענן או הנר שדלק מליל שבת ועד ליל שבת. רמבראנדט היה בקי בתנ"ך וגם במדרש.

דון מיגואל דניאל דבריוס נשא את אביגיל לאשה בשנת 1662. זמן מה לאחר הנשואין יצא דון מיגואל והפליג לארץ אחרת וחזר אל אשתו ואל עירו מקץ ארבע שנים, כלומר ב־1666. תנועת יד דומה המופיעה אצל טיציאן מנציחה את שובו של הנסיך אל אהובתו לאחר העדרות ממושכת. תנועת יד זו אפיינית היא לבעל החוזר אל אשתו לאחר פרידה ארוכה. אף ב“זוג היהודי” כן.

השיעור תם. אך לא נשלם. יצאו החוצה ואורותיה של ירושלים של מטה נתמזגו עם כוכביה של ירושלים של מעלה. מה יפה היתה ירושלים אותה שעה, כבערב התקדש חג.

*

“ריקוד עם הרוח” לבתיה לישנסקי    🔗

אב ואם צמודים. עמידתם ־ תקווה. צפייתם – אור. כלתה נפשם לראות את ילדיהם שניספו בשואה.

זו האנדרטה שחצבה הפסלת בתיה לישנסקי ושהוצבה במוזיאון “בית לוחמי הגיטאות”. על רקע התבליט, העשוי ארד, עולים להבות אש ושלוש דמויות של פעוטים נוהים כנמלים אל האורה ונופלים בזרועות הכליה. השלושה: אריה, הדסה ואסתר.

בתיה לישנסקי סיימה לעצב עוד אנדרטה, גדולה יותר, על נושא השואה: פליטים נסים בסערה, נקלעים בין אש ומים, אור ואופל, יאוש ותקווה. הנופלים נפלו. הנגאלים נגאלו. הרבה עמלה והגתה האמנית עד שעצבה אנדרטה זו. אף פקדה את המקומות בהם היו מחנות אושוויץ ומיידאנק. מצבה זו נועדה והוצבה בקיבוץ נצר סירני.

אנדרטאות מרובות של בתיה פזורות על פני הארץ: בחולדה – אפרים צ’יזיק וחבריו, “הורה” ב“אונים” – כפר־סבא; בכפר יהושע עומדת חבורה בת חמש, אחד מושך במחרשה ונפרד מעם חבריו במלחמת השחרור, רגע יביט אחורה בתקווה לשוב; בשכונת בורוכוב עומדת מצבה לזכר פרעות אוקראינה ויהודים נמלטים, אחד נושא ספר תורה, אחר בעל מבט נזעם, נושא שבועת נקם. אנדרטאות אחרות ניצבות בתל־מונד ובבית הספר כדורי, בבית־קשת ובעינת. המוטיב העיקרי בהן: מבט אל העבר ותנופה קדימה, רעיון המושך אל העתיד.

בתיה לישנסקי היא אולי הישראלית היחידה שבפסלות. היא גם זכתה במכרז להקמת האנדרטה ברחבת הכנסת: “החייל האלמוני” נוסח ישראל: “חייל וחיילת מגישים שי לאומה – ארץ־ישראל”. מכאן ומכאן תבליטים המדגימים פרקים ממלחמת השחרור.

במרתפו של בית, ברחוב נחום בתל־אביב, יושבת הפסלת – תוי־פניה חדים, סגפניים, נמרצים ודרוכים. אמרתי: יפה הבדידות לאמן. עד מהרה עמדתי שאמנם מצויה בתיה ומוקפת היא חברה טובה, עולם האמנות יציר רוחה, כפיה תמכו כן וחטבו דמות, שעדינות בה ויחד עם כן נאזרת בעוז. דמות של אופי, ברורה, מסויימת.

לא בת דברים היא בתיה, מחוננת היא בשתיקה, כאילו קוראת לעין להתבונן, ללב – להבין. הנה שניים שלושה קוים מפרשת חייה: עלתה לארץ בהיותה בת תשע. למדה בגימנסיה. חניכת ב. שץ ב“בצלאל”. למדה גם ברומא ובברלין. קוראת הרבה. מחוויותיה: מאסר אמה, שחשדוה בימי התורכים כאחת מבנות “השומר”. הדבר חרות בנפשה עד היום ובכל צערו. האבטוביוגרפיה שלה מדברת בלשון הפסלים: אבא ואמא, שרה ועלי, י. בן־צבי וד. בן־גוריון, אהרן ראובני ויוכבד בת־מרים, ביילינסון והנרייטה סאלד. ומכאן אל עולם הרעיון: יהודי חובק ספר תורה כגוף אחד; התעוררות וצניעות, ערפל, מאבק, זעקה, כאב, סבל, עצב ואדם נמלט מן השואה ו“הורה” בישראל ונשיקה שבחזון, אבהות ואמהות. בפינה עומד דגם של יחזקאל בבקעת העצמות היבשות, שעלה במחשבתה להציעו בשביל שער הכנסת וחזרה בה; מנורה בעלת שבעת הקנים, בה חטובים מאורעות של חיי העם. מראות מן הכפר והחלוציות, שבעת המינים. מנורה אחת של בתיה לישנסקי מאירה בבית הנשיא, אחת בבניין חבר הלאומים בז’נווה, אחת במועדון “מנורה” ואחת בבית ההסתדרות.

הפסלת העירה: “הערצנו את שרה אהרנסון. כולנו רצינו להיות כמותה”.

ניסיתי לדובבה על באי ביתה, הספרים החביבים עליה, הרעיונות שהיא הוגה בהם דרך יצירתה, מאבקו של יחיד ומקומו בחברה. חזרתי שוב אל נושא הבדידות.

אמרה: כיום אין לי פנאי לחשוב על כך. בדידות נושבת אך בלבו של אדם. כמוה כאקלימו של נוף. תופתע: בנעורי, ימים שחייתי בעין־חרוד והייתי מועמדה לחברות בה, תקפתני תחושה של בדידות, כאותה בדידות שדוד מלץ מתארה בספריו. אוי לו לאדם שנדון בכך בקיבוץ, בדידותו עמוקה. אכזרית, נוקבת ואף נוקמת יותר מבכל מקום אחר. ככל שהשותפות האנושית הדוקה, כן מתעצמת הבדידות, כמוה כנידון בארץ גזרה, ללא מפלט.

מסיפורי התנ"ך מופלא בעיניה הסיפור על האבקותו של יעקב במלאך, ששרה עם אל ויוכל. זה סיפור נעלה, החורג הרבה מפשוטו של מקרא. גורל חיים מאיר בעדו. מרתף היכלה של בתיה בסמוך לים עומד. המון גליו מתמזגים וחודרים אליו בכל עוזם וסאונם והולמים סערת רוחה. לא אחת תקום האשה באישון־ליל, תטול לידיה עץ ואבן, חמר ולבנים.

בפינה עמד פסלון לעצמו. מה סודו?

“ריקוד עם הרוח”, ענתה.

עם הפסל פולוס בגן־המחשבות.    🔗

שאל פרוקלוס בן כלוסופוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי, אמר לו: כתוב בתורתכם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי? אמר לו: אין משיבין במרחץ. וכשיצא אמר לו: אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי. אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי, אלא אומרים נעשה אפרודיטי נוי למרחץ.

(עבודה זרה, ג, ד)

הייתי מסיח עם הפסל דוד פולוס על “פסלים בגן ירושלים”.

אמר פולוס: הבה ואספר מעשה שאירע בי לפני כמחצית היובל, עת העליתי את פסל “דוד” ברמת־דוד. הפסל נושא רעיון החלוציות – בדמות דוד הרועה וכבשה רבוצה לרגליו; ה“הגנה” בדמות המגן והרומח ונחש כרוך בהם, אשר הגימטריה הקבלית מצאה בו “משיח”, כסמל החיים וגאולת האדם; וכן “דוד” נעים זמירות ישראל הפורט עלי־נבל – כסמל תרבות על עם ועולם. לימים נקרתה לפני הפּסל להקה של חרדים עם רבם בראש, יהודי הדור בזקנו ובפאותיו, עמדו ותמהו על הפסל. לפתע שאלו זה את זה: “מאי קא משמע לן?” שאל אחר: “מהו המזמור שדוד משורר בשעה זו?” אמר להם הרב: כסבורני, אומר עתה דוד: “מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית”…

הוסיף דוד פולוס ותיאר כל אותו פרכוס נפשי שעבר עליו עד שהאזין למשפטו של הרב, וכיצד הוא, האמן, עמד מנגד לראות איך יפול דבר, צנף ומיעט עצמו. והנה פליאה: לא נמצא כל פסול בפסל. הרגישו החרדים שאין יצירה זו סותרת את רוח היהדות, שאינה פוגמת באחדות הרעיונית של התפיסה היהודית.

אמר הרבי לפסל: יישר כוחך!

נענה הפסל לרבי: בואכם לשלום.

שאל הרבי: היכן כיסוי הראש של דוד?

רגע נבוך הפסל, אך מיד גילה שאמנם כיפת־רועים על ראשו של דוד מלך ישראל. הוסיף הרב ונתן עיניו בחיטובים של הפסל ועיצובו החיצוני, אחר פנה אל קהלו ואמר: “ראו, כל עצמותיו תאמרנה”… ועוד ביקש הרב לחקוק על הכן: “נעים זמירות ישראל”.

העלה דוד פולוס זכרון זה, והיו עיניו התכולות רוגשות כאילו רק תמול־שלשום אירע הדבר. הוסיף והעלה זכרון אחר:

פעם ביקשה ממנו הכנסיה הקתולית לפסול את ה“מדונה”. משך האמן ידו מזה. אמר: “הנה כאן עלול יהודי להיתפס לעבודה זרה ולעבור על הלאו ‘לא תעשה לך פסל’”. לא קיבל האמן את ההצעה ואל מנחתם לא שעה.

“אתה אומר, גן פסלים בירושלים מה פסול בו? אלא שחייב יהודי לבחון אם הפסלים מתאימים לרוח היהודית ואינם פוגמים במוסר היהודי” – הוסיף הפסל – “צלם בהיכל נקבע בתודעה היהודית כמעשה נורא, שהחשמונאים קדשו עליו מלחמה עזה, ומאז אנו חוגגים נצחון הרוח היהודית ומדליקים נרות בכל שמונת ימי חנוכה. פסל של ונוס, למשל, וכל כיוצא בו, כפסלי עירום, ולעיני השמש – עם כל ערכם האמנותי, עשויים לפגום באוירה המיוחדת של ירושלים”.

זה שנים יושב דוד פולוס בירושלים. בודד במועדיו, בירכתי מחנה אלנבי, בתלפיות. צריפו עומד בשולי חורשת ארנים, טובל באוושתם השלווה והרוגעת. כאן רוקם האמן את רעיונותיו, מתייחד עם עצמו כבתפילה. מתוי פניו של דוד פולוס ניכר, שהרבה תהיות והרבה לבטים מלווים את דרך חיי האמנות שלו. לא אחת היה נתון בחוסר כל, וכל שעשה בעשר אצבעותיו עשה. לא חשף פרשת חייו, אלא מסתבר, כי אילו גילה כל שעבר עליו בדרך יצירתו – היו מקימים לו “היכל שן על צוק סלע בלבב ימים”.

הפלא הוא, כיצד בן־ישיבה זה, שהיה רכון על דפי גמרא בימי נעוריו, עם תקוני־חצות ועם סיגופי נפש על פי הזוהר הקדוש, כיצד הגיע והפליג אל עולמה של אמנות הפיסול. אך זאת אמר: נוהג היה בנעוריו לקשט את אולם ה“ישיבה” בימי חג לכבוד סיום מסכת של ש“ס, ומכאן נתפס לפיסול ויצא להשתלמות בארצות שונות. עם סיום לימודיו עלה לארץ כחלוץ ונמנה עם חברי גדוד־העבודה ע”ש יוסף טרומפלדור, לחם על כבוד העבודה, רעב לפת לחם וחלם על חיי יצירה. אכן, יצירתו האמנותית של פולוס היא “יהודית במהותה”, נאצלת מהשראה של מחשבה יהודית, מבקשת להתעלות לשלמות, למיזוגו של היפה עם המוסר.

אמרתי: אמונה ואסתטיקה הן מן הסוגיות הקשות שביהדות. “טוב טעם ודעת למדני, כי במצוותיך האמנתי” (תהלים קי"ט) מעיד שעוד בימים ההם העסיקה שאלה זו את היהדות, אמנות הפיסול, ככל אמנות, חייבת לשכון אצלנו בבחינת יופיותו של יפת באהלי שם.

הוסיף פולוס ואמר: לאחר שהעמדתי את פסל “ושבו בנים לגבולם” ברמת־רחל, בדרך אפרתה – בדמות רחל אמנו, סמל האמהות היהודית הסוככת בשולי שמלתה על בניה – נקרו במקום שני חרדים קנאים. שאלו: “כמה זמן עומד אליל זה בישוב יהודי?” עניתי: “אין זה אליל, אין יהודים משתחווים לו ואין מקטירים עליו כאן קטורת פגולים”. אמרו הללו: “אבל יהודים פונים לכאן וקובעים נרות־נשמה וסוגדים לפסל?”… ודאי, שאין כל יסוד לדברים ההם.

שעה ארוכה הייתי מסייר במבטי בגן הפסלים שבבית יוצר זה. בין החמר ורגבי הגבס עמדו כרכי ספר־האגדה של ביאליק־רבניצקי, פמוטי נחושת מבהיקים, ארגטל עם פרחי השיטה. עמדתי לפני פרוטומה של יוסף שפרינצק ושל דוד בן־גוריון ויצירות אחרות, כ“שילוב הדורות”, פסל בודהא, יצירות המאירות נפשו של האמן, המבקשות לחשוף את המאור היהודי־אנושי הגנוז, זה האדם שנברא בצלם אלוהים. במרכז בית היוצר עמדה אנדרטת השלום, שנועדה לרעיון “ירושלים”. יצירה מופלאה, המפוסלת על רקע של שער וחומה ומתארת חזון אחרית הימים: הנביא מכאן, וכתתו חרבותם לאתים מכאן, וממעל מאירה דמותו של “ילד יולד לנו”, שר־שלום. על יצירה זו שקד האמן ימים רבים. נתפס לה אגב הכרזת תחרות. לאחר מכן ביקש לחזור בו ולמשוך ידיו מן התחרות. אמר לו איש־ירושלים: “אם יש לך רעיון, עשה שלא על מנת לקבל פרס”.

ואמנם, זו דרכו של האמן, דרך חייו של דוד פולוס, שהם קודש ליצירה.

*

ישב הפסל ותיאר בחומר דמות ודיוקן.

אדם וחמר חד הם. ראשיתו הבל וסופו עפר וכהרף עין והוא אין.

אמר היוצר: אדם “נולד” מחמר, “מת” בגבס ו“מתחייה” בברונזה ובאבן.

אמר האיש: אמן נותן צורה בחומר ומפיח בו רוח ונשמה. ביצירתו – אחת מששים של תחיית המתים.

אמר היוצר: הכל תלוי במהות שבאדם, הדינמי והדימוני שבפנימיות. זה הנצח. האמנות היא הסגולה להזדהות עם הזולת, בחינת ודבק באשתו והיו לבשר אחד, זה סוד האבהות והאמהות, זה סודם של החיים. אבוי לאדם שחומה מפרידה בינו לבין הבריות, זה סתר־הפנים. כל שרוח הבריות נוחה הימנו אף רוח המקום נוחה הימנו.

עמדה השאלה: אי־האמת במהותו של האדם. לאו כל אדם תוכו כברו כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב.

אמר היוצר: כל אדם, כל כלי וכל חפץ נברא בצלם אלוהים. כולם ברורים ושלמים יוצאים מלפני הבורא. אין שני יצורי אדם דומים איש לרעהו, לכל נברא “אישיות” מטבע מיוחד לו. הנה אתה למשל, חיוך מסויים מאיר דמותך, זהו החן, וקו של עצב משוך עליו בזוית השפתיים. אתה הוא אתה.

אמר האיש: כל חיוך – גון של עצב מרחף עליו. אמר: דוק בעין, היא אשנב הנשמה. הגאון מווילנא נשאל היכן להניח את התפילין, אם על המצח או על הקרקפת. השיב: “על הקרקפת”. שהיא מקום “עיני השכל”. עוד אמר האיש: יש יופי שהוא כיעור וכיעור שהוא כולו יופי.

אמר היוצר: חכמי יוון קראו בפרצוף האדם ולמדו מהותו. הם נתנו בכל אדם שלושה סימנים: המצח, האף והשפתיים. כנגד אמת, טוב ויפה.

אדם וצלמו, צלם האלוהים. ייחודו. אפילו לגיבן, הפיסח, והעיוור־מלידה – יופי משלהם. יופי שבכיעור, כיעור שביופי. טול מאדם אפילו מומו, לכאורה כלי מתוקן – ניטל ממנו טבעו. הוא אינו הוא. הוא אחר.

הוא הדין לגבי הרוח. אדם המסלף רוחו, התנהגותו העצמית, כאילו מסלף דמותו. זה שנאמר: ורוח קדשך אל תקח ממנו.

אמר האיש: דורנו הוא דור שאבד לו האלוהים, מכאן סר צלמו מעימו. באין יוצר אין גם יציר־נברא.

נענה הפסל: אבד האלוהים ואין הבריות יודעות על כך. מעשה ברבי שנראה מטייל בערב יום הכפורים, בשעת אמירת כל־נדרי, מסתופף בעבי־היער. אמר לו חרד: “רבי, קרבה שעת כל־נדרי”. נענה: “אל תירא בני. אני עוסק ב”קבלה" ואתה עוסק בפילוסופיה ותכופות אנו מצויים בצל כנפיו של הקב“ה. הנה הללו הנוהרים בהמוניהם לבית התפילה. הללו לא זכו לגילוי שכינה. נתייחד כאן עם הבורא בתוך הדממה שביער”. אמר האיש: כל עיקרה של תפילה היא ביחוד שבה, אפילו שרוי אדם במנין. אמר היוצר: כך התפלל ר' עקיבא, שהיה מתרוצץ מכותל אל כותל של בית הכנסת מרוב דבקות והתלהבות. זה יחודם של חסידים, דבקים בשם יתברך.

אמר האיש: זו תנועה אנרכיסטית. הנביא היה אנרכיסט שמרד בחברה: “משוגע איש הרוח”.

אמר היוצר: יש אנרכיזם והוא כולו חיוב ויש סדר שכולו פרע. קלקלתו של הדור היא שנעקרו ממנו ערכי המחלט, האמונה. האב אינו נותן דעתו לבנו, אלא מתוך מצוות אנשים מלומדה, מצווה שאין בה מן הנותן טעם לעושיה. אין הכוונה אלא להשקטת מצפונו של האב. מכאן גילויי הנכר של הבנים. עיקרו של המעשה הוא שהעושה יכוון לבו לשמים, עשייה לשם שמים.

אמר האיש: הכל למען הרעיון, למען המחלט.

אמר היוצר: זהו זה. רעיון הקיבוץ היה כן. לימים – נסתלף. בניו חותמים היום על המחאות דחויות, תרים אחר רווחים כדרך בני כרך. מכאן, שהקיבוץ היום מקלט לתועים בדרכי החיים. קיבוץ חייב לנוס המדברה. אינו מבקש עזרה מאיש. קיבוץ־עירוני הוא בבחינת קיבוץ־אירוני.

אמר האיש: אילו נמצאו מתי־מספר שהיו בורחים המדברה – ונגאלו! האיסיים עשו כן.

אמר היוצר: האיסיים הביאו אתם את האלוהים. אדם של היום – מנוער מאלוהים. דיו הרהור קל במהלך תבל וצבאו בשמים ובארץ כדי שיעבור הרהור על אפסותו של האדם ולזכות אפילו כהרף עין בתחושת הנצח. האל התנכ"י הוא אוניברסלי ונצחי. גלה ישראל וגלתה השכינה עמם. שבנו לציון ועדיין השכינה שרויה בגלות. לפנים למדתי “בראשית ברא” וראיתי את האלוהים מהלך בגן עדן. דמותו של אותו מלמד מרחפת לעיני כמלאך אלוהים. כל מלה – בסלע, בגדיו – טהורים. בן חמש הייתי והוא דיבר אתי בלשון רבים. זה היה יהודי טוב. מאד נעלה.

לימים גדלתי. בא רבי אחר. לפתע סטר על לחיי ורבי זה איבד לי עולמי. “גורשתי” מגן־עדן. היה זה חלום שנגוז. הוא שהורידני לעולם המציאות, לבור שחת זה. מאז אני נע ונד. עוד שמורים עמי דברי הרבי הראשון על גן עדן ועל גיהינום, שהצדיק עובר הררי קרח עד שמגיע למנוחתו. ראיתי עצמי כאחד מבני הצדיקים, עצמתי עיני וקידשתי ב“אחד”… ידעתי לכוון הלב לשמים. העיקר הכוונה והיחוד. אותו מלמד שסטר על לחיי בא על עונשו. סופו, שאחת מבנותיו נשתמדה. פעם אמרה לו אותה בת־סוררה: “אבא לא למעני עושה, למענו הוא עושה”. מכאן רגשות הנכר, אותה אנדרלמוסיה בה אנו שרויים. אין אנו חיים בתקופת חזון ישעיהו, אנו שרויים עדיין בהיפוכו, עדיין לא יצאנו ממלחמות יהושע.

עם דוד ורדי    🔗

בין הערביים. עת רצון היא לשיחה שבהתגלות. תחילה, ריחפו קטעי־זכרון מהופעה זו והופעה אחרת בארץ ובחוץ־לארץ בחן ובחיבה של הדרת־ישישים. נאחזה השיחה באחד “כוכב” שדרך בחיינו: “עדיין לא אימצת אותו עילוי ומצרפו אל גלריית־הדמויות המתרוצצות עמך, ונושאן כל הימים?”

– ודאי שאני עמל עליו, נענה דוד ורדי קצרות, ולאחר שהייה שבהרהור, הוסיף: עד שאני מבקש להציג פלוני ואלמוני, שואל אני: אימתי תגיע שעתי להציג את עצמי? אה, חביבי, לא אחת אני מבקש את עצמי… עמל רב חייב אדם לעמול כדי למצוא את עצמו… אדם נבחן ב“דע את עצמך”, ואילו אמן הדורך על במת התיאטרון זה למעלה מארבעים שנה, עומד לפתע על פרשת דרכים ושואל לנתיבו: אי הדרך אל עצמי, ואל תהא הדרך קלה בעיניך כל עיקר… אכן, לא קלה, חביבי. אל תתמה, קשה לו לאדם לזהות את עצמו עם עצמו…

תמהתי. מאתים דמויות “מתרוצצות בבטנו” של דוד ורדי, ממנדלי ועד ביאליק, מש"י עגנון ועד אורי צבי גרינברג, ואילו הוא את עצמו מחפש. הרי הבריות כולן משתקפות בנפשו של “דוד ורדי”, בהווייתו, מהותו. האין אלו בצלמן ובדמותן של דוד ורדי? אחד הוא האדם!

חשה חוה יואלית, זוגתו הנאמנה של האמן, לעזרתי:

אין פלא. יש ואמן מצייר את עצמו, את האבטופורטרט על הבד, לעתים – אף בלא שיעמיד עצמו פנים מול המראה. סופרים מעלים אבטוביוגראפיות וכיוצא בהן; אף אמן־הבמה נזקק לאבטוביוגראפיה משלו ולפי דרכו. שבעים פנים לווידויו של אדם על עצמו…

– כך־כך, נענה דוד בראשו: לא אחת עולה מורא בלבי: שמא מרוב העצים אין רואים את היער, את עצמי. תדיר אני חוזר ושואל: “היכן אני?”… אכן, הרפתקאה נועזה היא מסעו של האדם אל עצמו, אל “האני”…

ביקשתי אחר סוד החיות של הדמויות שמעלה דוד ורדי ומרעיף עליהן טל־רעננות. אף־על־פי שהוא חוזר ומעלה אותן פעמים הרבה וכבר “ראינו” לא אחת את מנדלי, סוקולוב, ביאליק, פרישמן ושניאור ואחרים, הרי דומה שתמיד הן חדשות בעינינו ונהנים להימצא במחיצתם. “משל לנהר הזורם תמיד ועל מקומו יעמוד הנהר” – כן הדמויות שמעלה דוד ורדי: אינן קופאות ועומדות ובלות; הוא משחזרן מחדש בהתאם לדברים שהוא שם בפי “:גיבוריו”, וכה מפיח בהן רוח־חיים שמעבר לחיים. כך נראו בעבר, כך יכלו להיראות בהווה וכיצד צריכות להיראות, בתנאים ובמצבי־רוח מסוימים, בעתיד.

יחיד הוא דוד ורדי באמנות זו של הצגת־האדם, בקול, בתנועה, בצורה, ברוח־נשמה. אין זו מלאכת חקוי. חלילה. זו הפחת חיים, בחינת בצלמו ובדמותו ברא אותם. חיים אלה אינם כלים בנפשו של האמן. הוא מוסיף לחיות ולהסתופף בחברתם מתוך דבקות והזדהות ושומר על המאור האנושי והיקר הזה כבקופסת־פלאים. לא כל אדם זוכה, אלא מי שחונן באהבת־אדם שאינה יודעת סייגים, אהבת החיים וכל הסובב: שתי אהבות שהן אחת, הנובעת מחיפוש אחר העממיות ברוכת־רחמים.

אותה שעה, דוק של התרגשות עצורה נפרשה על עיני הסב־הצעיר. היה דוד ורדי מספר על הזכות שנתגלגלה לו להיות ממקורביו של מנדלי בסוף ימיו ויתר בני דודו, ועל יראת־הכבוד שהוא רוחש להם עד היום. מכאן גם תשוקתו להוסיף ולחיות עם דמויות אלו מתוך רשמי־זכרון ומתוך הכתובים ולהציבם חיים לעיני הדורות הבאים: “אני יכול להצעיר את מנדלי”, העיר דוד ורדי. “מנדלי הוא שלי. אני מצוי בכתביו ומכירם עד תומם. הוא עומד לפני חי ומדבר ואני רואהו – אם בחברת אשתו ובנותיו ואם בחברת ביאליק, רבניצקי, פרוג, פרישמן, אנסקי ואחרים – לפי מצבי־רוח שונים ובכל מצב ומצב דרך התנועה וההבעה והתגובה. כולם ברורים ומסוימים עמי. אתה אומר סוקולוב? גם את סוקולוב הכרתי מקרוב־מקרוב וכל אימת שאני מעלה דמות זו, היא בחינת ‘תחיית המתים’ שלי. הם מאירים בנפשי, חיים בקרבי. הדמות חיה בנפשי, לפי שאני רוצה שהיא תחיה. כך עם יוסף אהרונוביץ, יוסף שפרינצק, דוד שמעוני, יעקב פיכמן וכל יתר עתרת הדמויות. כל אותה פמליא, בשבילי לא עברה ובטלה מן העולם, היא חיה בעיני רוחי”.

מכאן גם פנייתה של מרת ביאליק מפקידה לפקידה: “ורדי יקירי, אנא הראה לי את חיים נחמן”. לאחר פטירתו של המשורר הלאומי, באחת הנשפים בו הועלו דמויות־סופרים, העירה האשה: “ודאי תראה גם את חיים נחמן. לא יתכן בלעדיו”… והוסיף ורדי: משהייתי רואה את ביאליק נואם או משיח, הייתי כולי קנאה: ‘אילו הייתי כמותו’, והיתה רוחי מתעטפת עלי ונפשי דבקה בנפשו". אותה שעה דומה היה עלי האמן כמבקש להסביר סודו של כנור־קסמים החבוי במסתרי נפשו ובנשוב הרוח ינגן. הוא כינה את התופעה בסלנג: “מתרעד בי הסיסמוגרף”… מתוך שדוד ורדי מבקש אחר ההזדהות השלימה עם דמויותיו, במראה, בקול ובתנועה, הוא מגיע לידי המימד הנפשי, ההגותי: “כך היה אומר והוגה בתנאים אלה ואלה”. מתוך אינסטינקט וחוש פסיכולוגי דק, יודע ורדי לרדת לעמקה של ההוויה, למהותו של האדם, לאפייני שבו על תמורותיו וחליפותיו.

גילה דוד ורדי משהו מכל אותם חיבוטים, תהיות והיסוסים “המקפיאים דמו” בשעת ההכנה, על היראה המלווה אותו כלפי הדמות שלא תיכשל חלילה ולא יכשיל את הרבים. אימת־ציבור גדולה נופלת עליו. ומשעולה הוא על הבמה הריהו דומה לשליח־ציבור שלא על עצמו בלבד הוא בא לבקש, אלא על כל בית־ישראל, כי יודע הוא כל כובד האחריות שנטל על עצמו. ולא רק לגבי דמויות מבני עמו כך, אלא גם לגבי אלו מאומות העולם: צ’רצ’יל, גנדי, או־נו ואחרים. קומתו הגוצה של דוד ורדי אינה פגם לו כלל ועיקר, להיראות “גבוה” וישר־גוו כמנדלי, כי אין ממדים לרוח. האמן קיבל על עצמו את הדין וגורל־חייו, בחינת “לכך־נוצרתי” ואינו מחזיק טובה לעצמו, כי אחרת: “למה זה אנוכי? מה טעם בא דוד ורדי לעולם?”…

דמויות אלו, אמון הוא על עיצובן מנעוריו. מאליה עולה השאלה, כיצד לשמור על נכס זה ולהנחילו לדורות. ירד ורדי לסוף דעתי ואמר: – עוד מפי ביאליק באודיסה שמעתי מעין צוואה. הלכנו אז ברגל אל מנדלי. ביאליק טופח כדרכו על שכמי ואמר: “נו קטינא (מפאת קומתי הגוצה), נלך אל מנדלי”. לא בנסיעה ברכב, אלא בהליכה ברגל! וכדי להנעים את ההליכה סר ביאליק ושקל אשכול ענבים מגנאי סמוך, הינה עצמו ושתפני בהנאה. אגב כך שילב המשורר תיאור והעלה רעיון על פרוג או על פרישמן, אחד־העם ואחרים. רגע פנה ואמר: – מחונן אתה קטינא שלי בסגולה יקרה ונדירה מאד; מיטיב אתה להעלות דמויות, אותי ואת אוסישקין ואת פרישמן, אה, אילו היתה מכונה שהיתה קולטת את קולותינו!… למען השם, אם נזכה ותהא מכונה כזו בימינו ובימיך – עשה זאת, ולא – יחד אתך נמות כולנו…

העיף ורדי מבטו אל עבר הרי ירושלים בערגה ובכיסופים כבתפילה ואחר העיר: –“דבר זה עוד לא נעשה. צוואה זו עדיין לא נתמלאה והיא מעיקה על מצפוני”. ודאי, במכלול הדמויות שורדי נושא עמו, חביבות עליו ביחוד אלו של מנדלי, ביאליק, פרישמן, סוקולוב, שניאור, עגנון. חביבות עליו אף דמויות רבות אחרות, אלא שזהיר הוא האיש בהם, שמא אותו פלוני־אלמוני פגיע הוא, נוח להיפגע. באלו לא יגע, שהרי לא לצער בא דוד ורדי את האדם, אלא לשמחו, לענגו; לעורר בו חדווה־חיים ואהבת־אדם.

ולא אל היחיד בלבד פנה דוד ורדי, אלא גם אל הקיבוץ, אל קיבוצי־יהודים בבתי־הכנסת ובחצרות הרביים, בעיר ובכפר – בשיחם ובשיגם, בתפילתם ובריבם, ששונם ויגונם: ימים ולילות בכנען, מראות מחיי הקיבוץ והקבוצה, העיירה היהודית באוקראינה ובפולין. מכאן – טיפוסים ואישים מימי המהפכה ברוסיה ומכאן – קול “המואזין” המוסלמי הקורא לתפילת הבורא “ושיירת הגמלים” הנהוגה בידי הבידואים בערבות הנגב, ועוד ועוד.

השקפת החיים של דוד ורדי היא יהודית במהותה. לא “אדם לאדם זאב”, אלא אדם שנברא בצלם אלוהים, של “ואהבת לרעך כמוך”. לא אטימות וטמטום הלב, אלא הזדככות. “אנשים הם כמראות”, העיר, או בלשון קדמונים: האדם, כמים הפנים לפנים. דוד ורדי הוא שריד לתקופה שנגוזה, זו שידעה יקרת־האדם וכבוד־אבות וכבוד־ראשונים, משיירי אותה כנסת חסידים שהסתופפו בחצרות הרביים ואינם מספיקים בידם לספר כל שיבחם וגדולתם. את רוחה של אותה תקופה הוא נושם כל ימים, וכל תהפוכות החיים לא יכלו לו.

כתיבה ומשחק ירדו כרוכים אצל דוד ורדי, והמבקש למצוא מעשה ראשון כאות לבאות ימצא ברשימתו שהעלה פרי־עטו: “מונולוג של פליטה”.

מרדכי גולינקין    🔗

על שלושה דברים יכון רוח העם: על התנ"ך, על ההיסטוריה היהודית ועל המוסיקה העברית, היה נוהג לומר יוצר האופירה הארצישראלית מרדכי גולינקין. השפה העברית בלי בן־זוגה הזמר העברי לא תעצור כוח למלא יעודנו במיזוג עדות, לעשותן לעם אחד; רק זמר עברי, מקורי, הנובע מן המסורת ומן ההתרחשות הפנימית, הוא שיעלה ויביא ויעשה את השבטים לעם אחד, חזר ושינן. “לא יסוף השיר מן העולם”, אמר בלהט, והיה מיצר על שאוצרות רבים של בני־סגולה אשר חוננו בקול ערב, חיים ודועכים ובאין רואה ודואג: “עד מה היינו בזבזנים בשדה הזמר!”

מתון מתון היה מהלך גולינקין אותו יום ברחובה של ירושלים ושמש־אביב האירה את פני הישיש. שילב זרועו בזרועי בריעות, והעיר מתוך הרוח הטובה: “הבה נשב קמעא בגן שושנים זה”… זה היה ערב פתיחת הכינוס למקרא, וכתלמיד שקדן בא הישיש בשביעית או בשמינית להרנין עצמו מדברי נביאים: “אני תנ”כי", הוסיף, “כל ימי הוגה בספר הספרים. לפי הכרתי אין האופירה אלא גלגול חילוני של עבודת־הקודש”.

אמרתי: “אשרי אדם שרוח הקודש מלווהו תמיד. כל מעשה שאין השכינה שרויה עליו – כנטול חיים הוא”.

– כן הוא, נאנח גולינקין כשעיניו הירוקות ברקו וגמאו מרחבי הרי יהודה ומואב, הניע זרועו בג’סטה של הנפת שרביט־מנצחים, וכאומר להפיק ולהחיות צלילי־חיים, שצללו מכבר בנבכי השכחה, מן המיתר ומכלי הנשיפה וההקשה. שוב פלט אנחה עמוקה והשיח על שחיינו הפכו חולין: “אמנות של שוק”… ביקשתי לעודדו ולשמחו. אמרתי: “מר גולינקין, אתה נראה צעיר ורענן וטוב”… הניע האיש ידו לאות ביטול והעיר: “מה חשיבות שאני נראה טוב ואילו האמנות התיאטרלית והמוסיקלית שלנו חולה. כלום לשם כך עלינו להחיות עצמנו, כדי שנוסיף ללבוש כלי־גולה?… המוסיקה שלנו בת־נכר היא, מה לנו ולה?”

סבבה והלכה השיחה ואל מקורה חזרה, אל יעודה של האופירה הישראלית, “אשר כל עוד לא יקבלו דעתי, אין לתקנה”. אמרתי:

“גולינקין שלנו כבר הפליג הרחק אחר ‘גבורות’ ועוד יש מה לעשות באופירה – עד מאה ועשרים!”… קם האיש ממקומו, זקף גוו, היטה מגבעתו במשהו לצדדין כבמצב רוח בדוח, וכאותו גנראל העומד הכן ליטול הפיקוד בידו קרא: “עוד היום, הריני מוכן!”…

*

שנים הרבה נקפו מאז הקסים מטה־המנצחים של מרדכי גולניקין ושבה לבו של הישוב בארץ־ישראל האביבית. קשה למצות אותה חוויה מן הימים ההם, ה“אופירה העברית”, אשר השפיעה עלינו צלילי “היהודיה”, “ריגולטו”, “טראויאטה”, “אאידה”, “כרמן”. היתה זו קרקע־אמנותית ובארץ לא־זרועה, שנעזבה לפני אלפי שנים משירתה. האיש יצר מפעל שהתגאינו בו, תר וחיפש אחר זמרים וזמרות, שיקע בהם מאונו ומלהטו עד שהכשירם לעלות על במת האופירה. הכל עשה, אך בכוח עצמו ובעזרת ועד מצומצם. ערב הצגת־אופירה היה לו כליל התקדש חג. הקהל מילא את האולם, האזין ברוב קשב ורווה צמאונו מברכת האַריות ומן הצלילים, שהפיק שרביטו הברוך של מרדכי גולינקין. וקהל המאזינים השיב בתשואות תודה ואהבה, הפצירו בו שוב ושוב לעלות על הבמה ומקצה האולם ועד קצהו המה קול הקורא: “גו־לינ־קין!… גו־לינ־קין!…”

בשנותיו האחרונות עוד שפע מראהו מן ההדר והרוממות, אף כי תוי־אכזבה ומרירות ריצדו בזוויות עיניו. עוד לבוש היה למשעי עם “משהו” מרושל, אך מבטו בהיר היה, עוד צפה אל עולמות של יפעה וזוהר. פניו החטובים כאילו נחרתו בהם תוי־נגינה עמוקים, נמרצים. כל ימיו הסתופף האיש בעולמה של המוסיקה. עוד מימי “החדר” כבר נתפס למוזה זו, בכוח זה ניצח על במות האופירה הרוסית, על שליאפין. “שם היה לי הכל, תזמורת ומקהלה, סוליסטים משובחים, תפאורות הדורות, ואילו בארצי חסרתי כל. נפשי כולה נתתי למען מולדתי, כה אהבתי. כאן לא היה לי מעולם כדי סיפוק צרכי אופירה. הכל יצרנו מבראשית”.

שבע נפל האיש וקם, לא אמר נואש. חלם להקים את “היכל האופירה”, זה היכל האמנות אשר היה לבית־היוצר לזמרה העברית ויאיר נשמת האומה. מ. גולינקין גילה לפני את תכניתו, שבאה להבטיח לאמני ישראל ולזמריו, לדורנו ואף לדורות הבאים, חיי יצירה נעלים עם תנאי קיום הוגנים. חלם האיש על הקמת כפר חקלאי של זמנים ואמנים, “שהרי השיר ועבודת האדמה ירדו כרוכים לעולם”. “אמנם כן”, הוסיף, “זו תכנית נועזה, אולי דמיונית, אך אם ירצו – אין זו אגדה. אם אנו חפצים לשמור על מקוריותנו ועל רוחנו”. האפילו עיניו של מ. גולינקין ודן את הימים החדשים ברותחין: “היתואר? מכל המרכזים המוסיקליים החשובים בעולם, הקו האנטי־יהודי של ריכרד ואגנר כאילו מצא מקומו דווקא בישראל. ראה, אנו מטפחים, ובלא יודעים, דעות נפסדות הבאות לאשר טענות שונאינו; אותה אנטישמיות במוסיקה, שכבר עברה ובטלה מן העולם, מצאה מקומה דווקא בישראל”, קרא בסערת מנצחים.

– מר גולינקין, שאלתיו, כלום סבור אתה שסוג יצירה זה, האופירה, לא עברה ובטלה מן העולם, כלום אין מעידים כל הנסיונות הנעשים, שסוג אמנותי־תיאטרלי זה הוא נחלת העבר?

– חלילה, חלילה! השיב. עוד נכונו עתידות וגדולות לאופירה. אין כמוה הממזגת תוכן וצורה, דמיון ומציאות, זמר והצגה, ריקוד ותפאורה, צליל ומלל. ודאי, אין כיום יצירות חדשות ומעניינות, ועלינו להיות נזונים מיצירות נושנות, משל עבר. אך אני אמונה, שהקמת “היכל האופירה” תעודד את היצירה העברית בשדה זה, תביא לידי גילוי כוחות חיוביים בעם, דם של שיר־מזמור עברי חדש יזרום בלב הישוב באמצעות האופירה העברית. הלוא מאירבר היה יהודי, מנדלסון היה יהודי ועוד שורה של קומפוזיטורים. גם בין היוצרים הישראלים נתגלו כוחות מעולים. ראה, התברכנו בילדי־פלא רבים, שידם רב להם בנגינה ורבים רבים הם בני־סגולה שחוננו בנעים־זמירות. אין כעם היהודי אוהב מוסיקה ושירה, אמר, בשדה זה לא יהיו לנו מתחרים, וחבל שאנו מגלים אדישות בשדה יצירה שהוא מנשמת העם. מ.גולינקין ביקש להוכיח, שהיצירה האופירית יפה היא ליהודים דווקא. חזר והעלה כל אותה גדולה לה זכה יעקב מאירבר, שנשתבח אף כל־ידי ואגנר בטרם שנתגלה באנטישמי, זכה לשבחים מברליוז ועוד רבים ורבים: “גדולתו של מאירבר אינה מקרה היסטורי שאינו ניתן להסברה”, אמר. “נתברכנו בשורה ארוכה של מלחינים שעלו אחריו, גולדמרק, הלוי אופנבך, אנטון רובינשטיין ואחרים, התופסים מקום ראשון בין טובי יוצרי המוסיקה הבימתית. זו באה ללמדנו, שכאן פועל חוק תורשתי, סגולי, של העם היהודי למוסיקה תיאטרלית… אנו יוצרים צורות ושיטות חדשות בשטחים שונים ובהתאם לצרכים המיוחדים והאפייניים שלנו. רק בשטח המוסיקה הבימתית שוררת שאננות, כאילו הכל ברור, לוקחים מן המוכן והמוסכם מושגים, השקפות ומנהגים אשר מקומם היה פעם שם, בגולה. מתוך הרגל שוללים מעצמנו גם הכבוד אשר לפעמים חולקים לנו זרים לזכרם של יוצרינו: אני מאמין בכוח היוצר של עמנו, שיוכל להקים יותר מאופירה אחת. היהודי שוחר שיר וזמר הוא מאין כמוהו, שוחר אופירה טובה!”

שעה שהייתי במחיצתו של מ. גולינקין, דומה היה שזכיתי לש"י עולמות של צלילים. לפני פרידה עמד רגע, השהה מבטו אלי והעיר כשהוא מנסה לכבוש רגשותיו:

“אכן, תפרסם את הדברים בעתונם של פועלים? אני מודה על היחס הלבבי של ציבור הפועלים אלי. כל־אימת שאני נמצא בחברתם, הריני חש עצמי בטוב, אני נמצא בתוך עמי, מה שאין כן בכמה וכמה מקומות ובתים אחרים”.

אמרתי: רבים רוחשים לך תודה, מר גולינקין היקר, והוקרה עמוקה על שהרננת אביב־חיים, ימי־עלומים. ינעמו לך טללי־זכרונות אלו.

ירד הערב. החשיך, עוד לוויתיו כברת־דרך, והוא הוסיף להלוך כיחיד־חולם ולוחם, עצוב, נאלם, עד שנעלם אל עולמו הוא, עולמם של מאושרים ראשונים.

ברוך בואך מאסטרו!    🔗

כך קידם הישוב את המנצח הגדול.

מפה לאוזן פשטה השמועה שמחלקים כרטיסים חינם לחזרה של קונצרט הבכורה לפילהרמונית הישראלית בירושלים ובניצוחו של ארתורו טוסקניני. הבירה הנצחית, ועמה כל ארץ ישראל, חגגה את המאורע הגדול ואשרי מי שזכה להיות עד לו. “קשה לתאר”, קבלה צעירה נכזבות, “שכבר אזלו כל הכרטיסים לחזרות”, בהשכימה לפתחו של האולם.

המונים נהרו אל עבר אולם התיאטרון, והמונים חזרו ריקם. הכל הניחו ממלאכתם והתעסקותם, פועל ותלמיד בית־ספר, רופא ואחות, סופר ואיש הרוח, כל מי שליבו פתוח וכמה לצליל ולמנגינה. האולם היה מלא, הכל אחוזים בצפיה; למטה וביציעים, בצדדים ובין השורות. בחוץ עוד צבא קהל רב.

הנה השמיע השעון את השעה העשירית, נכנס טוסקניני להיכל בצעד מהיר וקל, תוי פניו חטובים, חיוורים ועדינים, שלווים, מצחו נאה ושערותיו כסופות. רעם של מחיאות כפיים ליווהו בעלותו על הבמה.

המנגנים כבר היו ערוכים איש על מקומו ובאולם פורחים צלילים כנושאים בשורה אנושית גדולה, זה בדו וזה בלה. נתן האיש אות והשלך הס.

החל ארתורו טוסקניני להניף שרביטו ענוגות, העינים צמודות אל המנצח, המנגנים “מפליגים לדרך”, פורשים אל עולם של מעלה, וכשהשרביט מאיר דרכם, קוצב קצבם. לא רואים דמות אדם, שרביט מרחף ואליו סרים הצלילים, להקות צפורים מרננות. הנה רמז האיש לכנר הראשי, הורה לצ’ליסט, עורר וקרא לסמוכים אליהם וקסם הצלילים מתעצם והולם. המנצח כאילו נעלם ובמקומו באה דמות שכולה תנועה, גוף שהיה לתן ולתג, רמ“ח אברים ושס”ה גידים. הכל פועמים בלב אחד, המנצח והמנגנים והמאזינים, איזה חסד ירד ממרומים והכל אחוזים בחוויה אחת, מלכות שמים היא מלכות הצלילים.

ניגנו את הסימפוניה הראשונה לבטהובן, את האוברטורה של האופרה אוברון; את “חלום ליל קיץ” למנדלסון ולשיא הגיעו בנגנם את הסימפוניה הבלתי גמורה לשוברט. ככל שהפליאו לנגן סימפוניה זו כן ציווה המנצח לשוב ולחזור עליה, “עוד הפעם ועוד הפעם”, עוד יותר שלימות, עוד יותר מיצויה של חדווה, עוד יותר טוהר, עד שלבסוף קרא המאסטרו, “הנה טוב מאד!”

רעם של מחיאות כפיים הרעיד את האולם כמו הקיצו מחלום פז.

וכמו מעפילים ומגיעים משיא אל שיא, מפתיע את ההמונים עלותו על הבמה של הוברמן, מחולל התזמורת הפילהרמונית. שתי הדמויות הפלאיות, הוברמן וטוסקניני, לוחצים יד אל יד והם טובלים באשדי־הודייה של ההמונים: הידד!…

 

שער חמישי – על חומותיך    🔗

בראשית ההגנה    🔗

ארוכה היא דרכה של רחל ינאית בן־צבי. בנעוריה יצאה מעיירתה, מלין, כדי להשתתף בקונגרס הציוני, עלתה לארץ. עמדה ליד ערש “השומר” ו“ההגנה”; צמאה לנופי הארץ. זאת ההתפעמות הגדולה שעוררו בה ובבעל נעוריה יצחק בן־צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל, בני הישוב הוותיק, בני המזרח, שהאירו בלבם כצאצאי אבות ראשונים. את רחל אנו רואים כחברת המערכת הקטנה “אחדות” ויחד עם חבריה מתנסה במצוקה גדולה, פת במלח אכלה ועל הארץ ישנה ובתורה עמלה; שקדה בלימוד החקלאות בצרפת וכל שקנתה קודש הוא להפרות שממות הארץ וייעורה, להקמת חוות חקלאיות לנערים ולנערות; מן החלוצות שנשאו את הדגל לשיווי זכויות האשה בישראל, לחמה בכל לב למען אשרם של יחיד ורבים. צריפם ברחביה היה למרכז רוחני וחברתי, עם מראהו הצנוע והנאצל. עם ראשית מלחמת העצמאות שכלו רחל ויצחק בן־צבי את בנם עלי בהגינו יחד עם חבריו על קבוצת בית קשת.

מאז פטירת אישה הנשיא, מוסיפה רחל לרקום מסכת חייה, ביחוד בהנחת אבן לבניין “יד בן־צבי” לעשות למרכז חקר־הישוב. לאחרונה, כבר יצא המוסד למרחב, ובכנוסי העיון שהתקיימו, ואשר הוקדשו להרי בנימין ויהודה, מבקשת רחל לנטוע אהבת הארץ בלב הנוער, לעורר בו חדוות היופי וההדר שמזכה ארץ־ישראל את אוהביה.

*

ערב היה.

זה עתה קמה רחל מחלייה ואם כי לא התאוששה לחלוטין כבר ביקשה לצאת את הבית לעבודתה ב“יד”, אף־על־פי שחזקה עליה מצוות הרופא. טוב היה לראות את החברה רחל והיא דרוכה ובמלוא כוחותיה. בת פ“ת ולהט פעלה בעיצומו עומד. כל משאבי רוחה מסורים לרשות הכלל, נפעמת כבימי נעוריה מן החזון הנבואי, ממראות הארץ ופליאת שגבו של עמה. “יצחק בן־צבי עלה לארץ ב־1907 ואני עליתי אחריו כעבור שנה, ב־1908” אמרה. כמו כבשה אנחה הוסיפה: “עדיין אני מתגעגעת לאותה ירושלים שהיתה פתוחה לכל העברים והמרחבים. מי יתן היום לבו לזריחתה ולשקיעתה של ירושלים עם כל גוני הקשת המצטיירים בשמיה. כבר מן היום הראשון לעלייתי ליוותה אותי הרגשה עמוקה, שבירושלים נולדתי. חזרתי הביתה”. חווית המולדת וכל הנעשה בה יונקים מאהבת ירושלים: “ירושלים היתה בימים ההם נפלאה־נפלאה עם שרידיה הקדמונים, ובעיקר גילינו בה את שבט ישראל ממזרח וממערב, יהודים שהתהלכו יחפים: סבלים, חוטבי־עצים, שואבי מים והם תלמידי־חכמים. דמויות נעלות. כל שיחם אמר כיסופים לגאולה. לא רצינו לזוז מירושלים. וכשנוסדה ההסתדרות היה י. בן־צבי מזכירה הראשון. ביקשוהו להעתיק מגוריו לתל־אביב והוא סרב. היינו עולים להר הצופים ולהר הזיתים והשקפנו סביב־סביב, איזה מרחבי שמים וארץ נפרשו לעינינו. ואילו היום כאילו מבקשים לתת לנו ירושלים אחרת, ירושלים של ביטון, בניינים גבוהים הטורפים נופה ושמיה. שנה שלימה היינו סובבים בירושלים ולא ידענו תבשיל חם, מזוננו היה ירקות בלבד, פיתה וזיתים, חרובים ותפוחי־זהב והרבה שוטטנו בארץ, הלכנו, הלכנו… לעתים הלכנו ביחידות, לעתים הלכנו שנינו ולעתים הצטרף עוד חבר שלישי, קראנו לו ‘משה קומוניסט’. ולמה קראנו לו ‘קומוניסט’, אם כי בימים ההם עדיין לא היתה נהירה לנו משמעותו של מושג זה: – מפני שהיה ‘משה קומוניסט’ מתחלק כל שהיה לו עם חבריו, עד פת לחמו האחרונה, עד לבושו האחרון. תחילה התגוררנו בבית ששכר ב. שץ בשביל ‘בצלאל’ ברחוב החבשים, ומשעבר בית־הספר לבניינו החדש, זה העומד עד היום – הורשינו לדור בחדריו הפנויים. לא היה בו לא כיסא ולא ספה. ישבנו על תיבות נפט, ישנו על מחצלאות שנפרשו על הריצפה. בית זה היו פוקדים פועלי המושבות מיהודה והשומרון וגם מן הגליל: אדם וחלום ונוף היו אחוזים זה בזה כאחד. הקדמנו להשכים בבוקר בבוקר, שהרי איך אפשר היה בימים ההם לא לראות בחדווה הגדולה בהפציע אור השחר של ירושלים? התהלכנו ברחובותיה, ליד שערי פינה פגשנו בתימני. ניגשתי אליו וקראתי: ‘אחי אתה, לא נפגשנו אלפיים שנה’. – ‘מי את?’ שאל בתמיהה. השיבותי: ‘עליתי לירושלים, אבל נולדתי בה!’ הרבה היינו מהלכים בשכונות ירושלים, שבטי ירושלים עוררו בנו התפעמות ופליאה. היה זה מגע ראשון עם ישראל הקדומה. ראינו אותם כשרידים של ישראלים קדומים. ירושלים צמאה למים, הילדים ישבו על הרצפה. הנה בא ראש המשפחה ועמו כד מים, השקה ילדיו הצמאים והשקה אף עציץ שעמד בירכתי החדר. התפעלנו מאורח החיים השליו של בני עדות המזרח, בניגוד לעדה האשכנזית אכולת המחלוקת בין חסידים למתנגדים. ביקרנו בבית הכנסת ר' יוחנן בן זכאי, אליהו הנביא, האמצעי והאיסטמבולי. היום אין הבדל בין ספרדים לאשכנזים. אבל בימים ההם היה ההבדל ניכר. אף־על־פי־כן כולם נישאו על כנפי הגאולה, חדורים בכיסופי הגאולה, ראינו בבני עדות המזרח כמבשרי בואו של המשיח. אהבתם לארץ היתה טבעית, אמונתם בה עמוקה מאד. פקדנו בתי יהודים בלילי שבת וביום השבת בנחלת ציון, בזכרון טוביה. באו שכנים מפה ומפה, האזינו וסיפרו. הכל נראה לנו כבעולם של אגדה. אנו באנו מרוסיה, היינו רבולוציונרים סוציאליסטים, עלה הרעיון: עד שאנו קוראים למהפכה בקרב עמים זרים – נכריז על המהפכה במולדתנו. תאר לעצמך: הייתי כבת עשרים. קמתי יום אחד, עזבתי את בית הורי ומשפחתי, ויחידה עולה לארץ־ישראל, דרך ארוכה עשיתי, ארוכה מאד. מן הרגע הראשון בו דרכה רגלי על הארץ הזאת הרגשתי את המולדת שלנו, אה, ועוד איך הרגשנו את המולדת שלנו! היתה שמחה מכוח אהבת המולדת. היינו מאושרים, כמה מאושרים היינו! שרנו ‘אם יש לי פת ואם אין לי פת’, באמת לא היה איכפת. כל שנות המלחמה הייתי בעפולה ב’השומר' ובמרכז פועלי ציון. כאשר קמה מפלגת ‘אחדות העבודה’ הציעו לי להיות מזכירה. לא קיבלתי, כי הייתי צמאה לעבודה, להגשמה עצמית. באתי לירושלים כדי להקים בה משתלה לנטיעת יער בהרים המסולעים. אמר לי האגרונום עקיבא אטינגר: ‘השתגעת, מניין תקחי חול ומים לשתילת עצים?’ השיבותי: ‘אני מבקרת תכופות במנזרים בירושלים ובסביבתה ומצאתי שבהם מגדלים שתילים בפחיות קטנות ואף גידלו עצי ברוש…’ אברהם הרצפלד היה הראשון שנתן לי את עשרים וחמש הלירות הראשונות. קיבלתי לעבודה קבוצת יתומים, ושכרם היה לירה לחודש, אף שכרי היה לירה לחודש והקמתי את המשתלה הראשונה ברחוב החבשים, ומכאן עברתי לשדה, שהיום נמשך בו רחוב המלך ג’ורג'. עדיין היו לי קשרים עם ‘השומר’ ויחד עם כן הייתי קשורה בשכונות ירושלים. הגבאים ביקשו להחליף את השומרים במוגרבים ערבים, שבאו מצפון אפריקה. פחדתי מהם ואת פחדי זה הכנסתי בבתי היהודים בשכונות וביקשתי להעסיק שומרים יהודים. לא נענו. פנינו איפוא לצפון, למטולה, טרומפלדור, תל־חי. חיילים מן הגדוד העברי. הגיעו ידיעות על מאורעות הגליל. שאלנו מי יודע מה יארע בירושלים. התארגן ועד מוסלמי, היו בירושלים הפגנות של מוסלמים ואזנינו קלטו ‘איטבחו אל יהוד’, – טבחו את היהודים. פניתי לוועד הצירים. אמרתי שהכרחי להקים ועד להגנה. ד”ר אידר הבין. בן־צבי לא סמך על חסדי הממשלה, ואילו ז’בוטינסקי הציע לדרוש מהממשלה לקיים את הגדוד העברי, כדי להרתיע את הערבים. כבר ידענו בימים ההם את הערבים האמונים על התנפלויות מן המארב כלפי החלשים”.

אמרתי: כמדומה בביתכם קמה “ההגנה”.

השיבה: כמובן ש“ההגנה” קמה בביתנו. ואולם אין לדבר על ההגנה בלי להזכיר מה שקדם לה. רעיון “השומר” עלה בלבות החברים שעלו לירושלים, כדי ללמוד את מלאכת האבן ובעזרת פרופ' ב. שץ, מנהל “בצלאל”. הקבוצה מנתה חברים בודדים, מיכאל הלפרין, אלכסנדר זייד, ישראל שוחט, יצחק בן־צבי, יחזקאל וצבי ניסנוב, הם שהקימו את חב"ג – חברי בר־גיורא. טבעי היה לחברים, מאז עלה רעיון השמירה העברית, לפרוש מן הסתות וללכת לגליל. דומה היה, ובכל מקום בו נמצאנו כאילו אסירי ישראל יוצאים מן המערות ומן הכוכים בהם הסתתרנו אלפיים שנה לאחר שנמלטנו מן הרומאים. כפר חנניא העומד בין הגליל התחתון והעליון, יודפת ועוד ישובים. עלינו לסג’רה וכל אדמת הטרשים נראתה כנטועת מצבות. העיקר שהלכנו ברגל, הלכנו והלכנו עד שלמדתי את צמחיית ארצנו, הבחנתי בסוגיה, אף לפי הריח. למדתי להכירה לפרטי פרטיה עוד לפני שיצאתי לחוץ־לארץ ללמוד חקלאות, עד שהערבים כינו אותי “חאכים אל חשיש”, כלומר רופאת העשבים. כבר הבחנתי בימים ההם אילו עשבים יפים למאכל, ביחוד בתקופת המלחמה. ב־1922 העתקתי מקום עבודתי בשדה, בתוכו מתמשך היום רחוב ג’ורג'. היה זה שדה נידח. ביום עבדו בידואים, כמה כמרים. אבא היה אתנו. חלקת אדמה זו בה קם הצריף, וכיום עומד עליו הבית הזה, נרכשה ב־1924 וב־23 גרוש האמה. קנינו אלף אמות. קיבלנו הלוואה מידי מרדכי בן הלל הכהן, שהיה מנהל הלואה וחסכון בירושלים. פניתי לחברות בארצות־הברית שיתנו לנו הלואה לחצוב בור ובכסף ההלואה פרענו חובותינו.

אתה שואלני על פעולות נועזות בימים ההם. הרבה פעמים העברתי נשק לירושלים העתיקה. שושנה גרשונוביץ תפרה שמלות עם חזיות “באופן אמנותי”, כדי שלא ירגישו שאנו נושאות נשק בחיקנו. פעם מהרנו להגיש עזרה ליהודי העיר העתיקה. יחד אתי היתה צפורה סבוראי, אחות בהדסה, שנשאה רימונים. לפתע נתגלגל אחד הרימונים מתחת לשולי שמלתה ובתוך השוק ההומה מערבים. ה“מילס” התגלגל והתגלגל ושנינו רצות אחר הפצצה עד שהספקנו לתפוס אותה. וראה, הערבים לא הרגישו ולא הבחינו.

ביקשה רחל להעלות כמה וכמה מן הדמויות בעיר העתיקה בימים ההם. השעה היתה מאוחרת.

*

בודדה ישבה רחל בחדרה, משביקרתיה בשנייה. עמדו הימים בסמוך לראש השנה. היתה רחל כאילו צמודה אל מקלט הרדיו והאזינה לחדשות. איש לא בא. איש לא צלצל. כמו ממשיכה שיחה שנקטעה שבוע לפני כן הוסיפה:

שלהי קיץ 1920. כל מאמצי היו נתונים לצרף חברים חדשים לשורותינו. היה חוסר עבודה ולא אחת אירע שזוג נעליים אחד נעלו לסירוגין שני חברים. בבית ישראל הישנה ישב יהודי מתימן ועסק בגילוף עץ זית, “עבודות בצלאל”. יהודה שרעבי היה שמו, תימני קטן־קומה, לבש חלוק ארוך. יום אחד הוא בא למשתלה בשכונת הבוכרים וביקש לשלבו בעבודתה. עד מהרה נוכחתי שהאיש יודע פרק בעבודת האדמה, ומאז היה פוקד תכופות את משתלתנו. לא אחת הייתי אומרת לחברותי: “ראו איך יהודה מחזיק את השתיל ואת השרשים, אפשר ללמוד ממנו”. פעם ביקר חבר אחד במשתלה. סרנו הצידה כדרכנו והמתקנו סוד… לא עברו ימים רבים ויהודה פנה אלי ובינינו התנהלה שיחה זו:

– גם אני רוצה… אמר.

שאלתי: מה אתה רוצה?

– אני רוצה להיות חבר.

– איך תוכל להצטרף אל שורותינו וגופך חלוש ועדיין אין אנו יודעים אם אתה יודע לשמור סוד?

אמר יהודה: הסוד אך לאלהים. רק אשתי תדע על כך.

אמרתי: סוד כזה אין מספרים גם לאשה.

השיב: אבל השם זיכני באשה היודעת לשמור סוד. היא צריכה לדעת.

עברו ימים ספורים, המשיכה רחל, וקיבלתי מכונת יריה קטנה, איטלקית. עמדה השאלה, היכן להצפינה וביתנו בשכונת הבוכרים פתוח לכל. פניתי ליהודה, וכאילו העמדתי אותו במבחן:

– התסכימו, אתה ואשתך, לשמור על מכונה זו בביתכם?

השיב: בואי אלי…

באתי לדירתם של יהודה שרעבי ואשתו בבית ישראל. הדירה היתה בקומה שנייה, בניין שלא הושלם. בפינה אחת עמדה מיטב ובסמוך שולחן קטן.

– הנה הידידה עליה סיפרתי לך, אמר יהודה לאשתו בהציגו אותי לפניה.

היה לילה. ישבנו שלושתנו ושוחחנו לאור מנורה של פתילת נפט. שאלתי את האשה: “בעלך מעיד עליך, שאת יודעת לשמור סוד”…

פכרה אשת יהודה את ידיה ואמרה כמתפללת: “בשם אלוהים, קדוש כל שתגידי…”

גיליתי: אתם שומעים שהערבים מתנכלים לנו, ועלינו להגן על עצמנו לא רק בשעת “חארקה” בעיר העתיקה, אלא גם בעיר החדשה. אני מבקשת להצפין אצלכם נשק זה, אלא, רק שניכם בלבד יודעים עליו ובשם אלהים… העפתי מבט סביב החדר והייתי תמיהה היכן יוכל זוג זה לשמור על הנשק.

שאלתי: היכן אתם יכולים להחביא את הנשק?

אמרה האשה: את רואה מיטה זו, המכונה תהיה מתחת למזרן.

אותה שעה קראה אותי האשה הצידה ואמרה מתוך רצון וקורת־רוח: – זו מצוה!…

אמרתי: – ודאי מצוה היא זו.

חזרה ואמרה: זו קדושה…

– ודאי קדושה!

– זו סכנה…

אמרתי: כולנו בסכנה.

אמרה: אני מוכנה לסכנה זו, אבל בתנאי שתבטיחו לי שלתקופת השנה ייוולד לי בן זכר.

האשה, בריאת בשר היתה. בעלת גוף. ואילו בעלה כחוש וצנום. הוסיפה:

– אני רוצה להיות חבר יחד עם בעלי. שנינו חברים…

מאז היתה רחל מבקרת תכופות את ביתם של יהודה שרעבי ואשתו. ביחוד בשבתות אחר תפילת שחרית. היה הזוג יושב בניחותא ומפצח גרעינים, והאשה היתה פותחת תמיד בשיחה:

– מצוה, מצוה היא זו ובזכותה יהיה לי בן זכר.

אמרתי: אלהים יעזור.

ידיעות אמת נרקמה ביני לבין יהודה ואשתו. והם שמרו על המכונה כבבת עינם. משבאו ימות הגשמים הזיזו את המיטה הרחק מה מן הקיר, כדי שטיפות הגשם שדלפו מן התקרה ומן הקיר לא ירטיבו את המכונה מתחת למזרן. בין הקיר לבין המיטה הניחו ארגז של עץ.

– בראשית 1921 קיבלתי נשק, הוסיפה רחל, אותו המציא אליהו (גולומב), אלא שחסרו לנו האמצעים לרכישתו. התחלתי איפוא לחזר על דלתות ביתם של מורים ופקידים. הייתי מזכירה בוועד ההגנה בירושלים. ובן־צבי היה חבר במרכז ההגנה. בכל פעם שביקשנו נשק, השיבו: השיגו כסף ונוכל לרכוש נשק. נוסף להתפרצויות של ערבים מפעם לפעם, היו שלושה מועדים קבועים שהיו ידועים כמועדי פורענות: תהלוכת נביא מוסא, תשעה באב וב' בנובמבר. אותם ימים באה אלי מניה שוחט והציעה לי לצאת בשליחות לארצות־הברית כדי להשיג אמצעים לרכישת כלים. דחיתי הצעתה ומניה נסעה יחידה. לא הצטרפתי אליה בהנחה שאת האמצעים אנו חייבים להשיג בכוחות עצמנו. הוספתי לבקר בבתים, מבית אל בית. זכורתני ביקור אצל השופט גד פרומקין. קיבלני בכל האדיבות. הכניס אותי לחדר עבודתו.

– ספרי… העיר.

גיליתי לו את המצב הקשה השורר הארץ, ושטחתי לפניו את השאלה, מאין יבוא הכסף.

השופט הוציא שלוש לירות, שהיה סכום גדול בימים ההם, והוסיף:

– דעי לך, אני נחשב לשופט אשר התמנה על־ידי הבריטים. אסור ואסור בהחלט שייוודע הדבר לאיש.

פניתי גם אל עוה“ד שלום הורביץ, עורך הדין הזה היה ידוע מאד בימים ההם והוא תרם חמש לירות, וכן פניתי אל עוה”ד משה זמורה ואל ד"ר ז. אביגדורי. לא קיבלתי תרומה פחות מלירה. הייתי מוסיפה לבקר בבית יהודה שרעבי. לא אחת הייתי מוצאת את האשה שוכבת על המיטה, והיא היתה מעירה: ־ “זו סגולה, סגולה היא זו לבן זכר…”

השני בנובמבר 1921.

כבר היו לנו ידידים בעיר העתיקה. ודאי לא היה פשוט להיכנס לבית יהודי כאן. בזמן הפרעות עמדו כמה חיילים יהודים מן הגדוד העברי במבוא הרובע היהודי והם הצילו את המצב. הפרעות פרצו תחילה בחצרות המשותפים ולאחר מכן עברו דרך רחוב ניסן בק, לבית הכנסת של הקראים ומכאן למידן. כאן פעלה בפעם הראשונה ההגנה העברית כ“הגנה”.

באותם הימים השתתף יצחק בן־צבי בקונגרס הציוני. טלגרפתי אליו לשוב מיד לארץ. הוא הבין, שאם מן הפרוטות המעטות אני שולחת לו מברק, סימן שמשהו חמור עלול להתרחש. אף־על־פי שבן־צבי היה עסוק בקונגרס והתכוון להשיג תקציב ליישוב חיילי הגדוד בערד, הניח הכל ובא לארץ ב־1 לנובמבר. ממרכז ה“הגנה” שלחו אלינו את אייזיק אשל וכן את משה גבעוני ויחד טכסנו עצה. “לקטתי” 14 אקדוחים וחילקתי אותם בין החברים. משה גבעוני קנה ככר לחם גדולה במאפיה בשכונת הבוכרים וביצע אותה לשתיים והצפין ביניהן את האקדוח. ירד לעיר העתיקה כשמתחת לבית שחיו חימם “ככר לחם”. בן־צבי היה עוד שרוי תחת הרושם העגום של פרעות פסח ובחודש מאי ביפו, וספק היה בלבו אם צפויה לנו סכנה מיידית. אף־על־פי־כן ירדנו לעיר העתיקה ונכנסנו לחצרותיה דרך שער החדש. אותה שעה נתקלנו בקבוצת פרחחים ערבים שחזרו מבית הספר וסיפרו כי המורה גילתה להם: שהיום “בסיר טושה”, כלומר היום תחול מהומה, ומיהרו הביתה. ניגשנו לוועד הצירים, כדי לספר להם מה ששמענו ומיד יצאתי בעצמי כדי לאסוף מעט נשק. בקצה רחוב המידן עמדה חנותו של חייט תימני. ירוחם היה שמו, והוא היה נשוי לאשה מן העדה האשכנזית והבת דיברה עברית, אידית וערבית. מכונת תפירה גדולה היתה בביתו, והוא היה הראשון שהכין לנו סליק עוד לפני שידענו מהו סליק. בבואי לביתם, אמר האיש לאשתו וכדי להרגיעה:

– טוב שאשה מתארחת אצלנו, איש לא יחשוד בה. הוא שמר לנו כמה אקדוחים, שלושה במספר, והעיר כי “הפעם לא יעבור השני בנובמבר בשקט”.

יחד עמי במשתלה, הוסיפה רחל, עבד גם יהודה זריז, חבר פועלי־ציון שמאל, חבר יקר, אם כי נזהרנו בדרך כלל מפועלי ציון שמאל, שרבים מהם נתפסו למו“פסים. ואולם על יהודה סמכנו. עבד יחד עם אבא במשתלה, בערב האחד בנובמבר ירד לעיר העתיקה יחד עם חיים איצי דובדבני, אליעזר שמאלי, לייבקה ליפשיץ. לייבקה יחד עם אליעזר שמאלי עמדו על אחד מקשתות החצרות בכניסה לרחוב היהודים, והתכוננו, שאם ינסו הפורעים לחדור – יטילו עליהם רימון מלמעלה. חיכו, והערבים לא נראו, משום שהמתפללים יצאו פעמים דרך שער המוגרבים בצאתם מן המסגד, ונכנסו למידן ומשם חדרו אל הרובע היהודי. ארבעה־עשר מבחורינו ישבו בבית הכנסת לר' יהודה החסיד, והיו שולחים ילדים שיבלשו אחר המתרחש. לפתע קרעה יללה את האוויר ופלחה. היה זה בשעה שהמתפללים הפורעים יצאו מן המסגד. אשל, יהודה זריז וירמה הלפרין, בנו של מיכאל הלפרין, יצחק בן־דור, חיים איצי דובדבני התחילו לרוץ לכיוון שרצו הילדים, דרך רחוב ניסן בק והמידן. השעה היתה מוקדמת, שלא כרגיל נראו ערבים יוצאים מן המסגד לאחר תפילת הצהריים. מיהרתי אחרי החברים ובחזי נושאת נשק. נכנסתי ל”חורבה". אותה שעה פגשתי את יהודה זריז שאמר: “כבר פעלנו”. סיפר, כשהילדים חזרו והעלו יללה, יצאנו לקראתם. צעקתי: “בשם אלוהי ישראל – עליהם!” וכנגד קריאתם של הערבים “איטבחו אל יאהוד”.

רגע שתקה רחל והוסיפה:

– תאר לך, איזה קדושת השם, איזו אמונה, שחבר כמו יהודה זריז, איש פועלי־ציון שמאל קורא אותה שעה: “בשם אלוהי ישראל – עליהם!” ארבעה עשר חברים עמדו כנגד מאות פורעים וירוחם מביא עוד אקדוח ועוד אקדוח. אייזיק אשל הוא שנתן את הפקודה. השיך בעיר העתיקה שהיה ממונה על הדלקת הפנסים בערבים נישא על כתפי השבאב הערבי המוסת ומשקרבו נתן אייזיק אשל פקודה להטיל לפצצה שנתפוצצה, נורו עוד כמה יריות, הוטלה עוד פצצה שלא נתפוצצה. לא חזרו החברים, אלא אם כן קרא להם ירוחם להסתלק והעביר את הבחורים דרך הגגות למקומות מבטחים.

זה היה ראשית הראשית של ההגנה, זו היתה ההגנה שפעלה לראשונה כ“הגנה”, חזרה רחל מתוך הדגשה. הרבה ידידים עשיתי בעיר העתיקה, הוסיפה. היתה לי ידידה טובה, גיטל דינוביץ, אשה אלמנה שהחזיקה חנות מכולת ולרשותה עמד טלפון, הטלפון הראשון בעיר העתיקה, והאשה הרשתה לי לטלפן כאוות נפשי, החביאה את הנשק בין שקי קמח וקטניות. אשה נפלאה היתה זו.

ברחוב היהודים עמדה עוד חנות קטנה, בה ישבה אשה זקנה עם מאפיה קטנה ומכרה עוגות. הכרתי את בנה. צעיר כבן שמונה־עשרה, חרד במצוות והוא שהציג אותי לפני אמו בשני בנובמבר באמרו: אמא, זו קרובה שלנו, שתשב על ידך בחנות כמו קרובת משפחה. חברות הביאו נשק והייתי מסתירה אותו בתוך תבניות המאפיה. זכורתני כיצד היתה האשה הזקנה מתייחסת מתוך יראה שבקדושה למעשינו, והבן נושא תפילה שהאל יצליח את דרכי עמו ישראל. פיאותיו המסולסלות נאות ונעות כאילו כל שעה הוא מכוון לבו לתפילה, איזו מסירות נפש היתה בהופעה זו, איזו תפילה שבקדושה!

ירוחם וגם גיטל הם שקרבונו לבתים רבים אחרים בעיר העתיקה. בכל מקום נהגו בי מידה נאה של הכנסת אורחים. משפחות אשר פתחו את ביתן הצר לכל הבחורות שלנו. תחילה היינו ידועים כ“מוסקוביים”, כמו “אפיקורסים”, ואילו מאז השני בנובמבר השתנה כל: ה“הגנה” ליכדה אשכנזים וספרדים כאחד. הייתי עוטה על ראשי תמיד מטפחת. הסכנה המשותפת וההצלה המשותפת היא שקרבה את כל שבטי ישראל. מאז נפתחו לפנינו כל בתי הכנסת, אפילו לא הודענו על בואנו קודם לכן. פעם נכנסתי לבית הכנסת של המקובלים בית־אל.

אמרתי למקובל: “בשם השם עלינו להימצא פה”.

והם הרשו לנו לשבת, כי לא אחת עקבו אחרינו שוטרים ובלשים, ומדי פעם נפוצו שמועות ואנו ביקשנו לגייס כוח הגנה וכסף. דלת העם בעיר העתיקה התחלקה בכל, הכירו בטוהר הנשק ובשלמות שאיפותינו. שושנה גרשונוביץ סיפרה על מידת טוהר המידות בימים ההם. חברה שהיתה נמצאת בעמדה בין שני בחורים, איש לא נגע בה.

לא אחת הייתי נכנסת לבית הכנסת של ר' יוחנן בן זכאי. יושבת על הדרגש ומסתכלת במתפללים. בבתי הכנסת של האשכנזים הקפידו יותר, אני והחברות ישבנו תמיד בעזרת נשים. הגבאי היה מביא לנו פת לחם. לא היה כסף. פרוטה לא היתה ובעם חלכה זה נתלכדה בבת אחת כל מהותנו, עבר והווה, צעיר וותיק. לפתע חל המפנה. באותם הימים כמדומני כבר החלה רווחת המלה “חלוץ”. אולי היה כנוי זה רווח מתקופה ההגנה הראשונה.

כבר הפליג הלילה עד חצות. ורחל עוד הוסיפה לספר עלילות ההגנה מאותם ימים. היתה כמו מעיין המתגבר. אמרה: –

– הרוח הטובה בישוב צמחה מן ההגנה, מכוח ההגנה. האינטליגנציה הירושלמית התקרבה יותר ויותר, דוד ילין, יוסף בר“ן מיוחס, הגענו אף אל הרב קוק. איש חסיד היה הרב קוק. היה טופח על גבי ופותח: “ספרי, ספרי…” הוא היה אומר: “במקום שעומדים עשרה חלוצים, אחד מהם ודאי המשיח הוא…” זכורתני מאורעות תרפ”ט. היה זה בשבת ובן־צבי הלך לביתו כדי לפנות מיד אל המזכיר הראשי. הרב היה מוכן אפילו לנסוע במכונית בשבת משום פקוח נפש. ואולם, מששמעה אמו של הרב, שבנה עומד לנסוע בשבת – נתעלפה. החזירו את רוחה ובן־צבי יחד עם הרב קוק הלכו ברגל אל המזכיר הראשי בשער שכם. התקרבנו אל הרב חיים זוננפלד, רבה הראשי של אגודת ישראל. אף הוא התרכך, כי האמת שלנו ומסירות הנפש שגילינו דיברו בעד עצמן. לא היתה זו אמונה מופשטת, פעלנו ברוחו של העם ולמען עתידו של העם. היינו כל כך מעטים. כל כך מעטים והאמונה כה חזקה, כה איתנה. אדם חש כמו בערפל מעובה חשרת כיסופים וערגת עם ישראל לגאולה, למשיח.

היה בעיר העתיקה עוד יהודי, יוסף מדמוני, תימני מכפר השילוח. דמות נפלאה העומדת תמיד לנגד עיני. ערב אחד בא אלינו, וגילה, כי הערבים מתנכלים ליהודי הכפר והוא ביקש עצה ועזרה. היה זה ב־1922 או ב־1923. “עזרו לנו”, קרא. אמרנו: “לשלוח אליכם אנשים זה מסוכן”. החלטנו איפוא לארגן את הצעירים היהודים מכפר השילוח וללמדם דרכי הגנה והשימוש בנשק. וכך היה.

יוסף מדמוני היה הראשון בין מתנדבי הכפר.

חבר ההגנה    🔗

בטבורה של ירושלים עומד גלעד ה“דוידקה”, סמל למעוזם של גבורינו בימים ההם. משהוסרה פרוכת התכלת נתגלתה אבן ענק המזכירה אותו “כלי” חיוני במלחמת העצמאות ואשר הומצא על־ידי חבר ההגנה. הנה עומד היום הכלי לראווה ולדורות. ככל שהוא צנוע ומדהים בפשטותו כן מעורר רטט לאומץ הלב ולרוח הגבורה שפעמה את דור הכובשים־המשחררים. משנה משמעות לסמל זה בירושלים. אגדה.

מכאן גם יראת הרוממות שאלפי הנוכחים בטקס היו חדורים בה, מבוגרים וצעירים כאחד. רק תמול היתה פינה זו ראשית פורענות של לילות זוועה, מעל הבית ממול המטירו קלגסי הבריטים את צרורי היריות לכל עבר, וללא הבחנה, בעוברים ושבים ובדיירים שקטים שהיו מכונסים בבתיהם.

“מעון השוטרים הבריטיים” היה הבית תחילה, לאחר מכן היה “בית הדגל” היום “ככר הדוידקה”. בירושלים היה כל אדם מישראל חבר ההגנה, אם בכוח ואם בפועל.

חבר “ההגנה” היה זה שקיים אורח חיים הנושא עמו סוד כמוס. הוא לא דיבר. הוא פעל. בחשאי. אך התעבו השמים בענני חירום וכבר מצאת את “חבר ההגנה” על משמרתו באי שם, כאותו אב רחום, כאותה אם רחימה הפורשים ידיהם, כדי להגן על עולליהם.

ערב. הסבו חברים אל שולחנות ערוכים והעלו זכרונות מן העבר הקרוב והרחוק ועל גילויי התנדבות שלא פסו גם היום. אך עלה הקול מ“קול־ישראל” שגילה, כי אמנם החלה מערכת סיני (1956) וכבר נראו ותיקי ההגנה, ששיבה נזרקה בשערותיהם, אצים ומתרוצצים למצוא את מקומם, כאומרים: “הננו! מה הבנים שם, אף אנו כאן”.

מה בין “חבר הגנה” ליהודי סתם, העיר אחד באותו ערב, כממשיך נאום ברכה: "… חקרנים ונקרנים ודאי ימצאו גזרה שווה, שהרי יהודים ערבים זה בזה, לומדים קל וחומר או פרט וכלל וכיוצא באלה. ‘חבר הגנה’ אינו רק מושג ארגוני וחבר לנשק – זו מהות שבטבע האדם. לפנים משנשקפה סכנה לגדרה, למשל, היתה זו מכה בפעמון, הפעמון רועש ומעורר את עקרון, עקרון מזעיקה את רחובות ורחובות את ראשון־לציון. אותה שעה היו הכל שומטים כלי מלאכתם, איש לא נשאר בחדרו, הכל נחלצו לעזרת אחותם גדרה להגן עליה, מיהרו ברגל וברכיבה על סוס, מי בנשק ומי במקל. אותם ימים כבר שקעו בנבכי השכחה.

“באו ימי ה’הגנה' שאף הם צוללים ונשכחים. למי חפץ בנו כיום? לצבא אין אנו רצויים, כי עברנו את הגיל. בהג”א יושיבו אותנו במרכזיית הטלפון, שמושב זקנים עדיף ממנה. ואילו אנו מבקשים שמירה והגנה שבממש, עם נשק ביד, כך כמלפנים… ואמנם הצלחתי ויצאתי בליל קרה וחשכה מעובה שסגרה עלי כחומה סביב. העינים עוד מיטיבות לבלוש והאזנים כרויות וקולטות כל רחש, כבימי נעורינו, איך אומר הפתגם הרוסי: ‘נעים להיזכר’. הידע אותו שוטר, עולה חדש, ליד מי צעד באותו ליל? הלוא אותו שוטר הלך עם זוכוביצקי, שפקד בשעתו על ארבע מחלקות בירושלים, זה שאימן את ה’ספיישל פוליס', זה שעמד בראש ההפגנה שיצאה מרחביה ומחתה נגד ‘הספר הלבן’. בחורים רבים עברו תחת ידי, מהם כבר היום קצינים בכירים בצה“ל. ביחוד נחרת בזכרוני אותו בן ישיבה, שהיה נוהג להחזיק ברובה כדרך שמברכים על הלולב. כמה טירחות וכמה יגיעות התייגעתי עד שהכשרתיו להיות חייל כהלכה. ואילו היום אין זוכרים את זוכוביצקי, אין יודעים מי אני. יעקב פת עוד היה מן הבודדים שזכר אותי לטובה ומדי עברו במכוניתו היה נעצר ומסיעני למחוז חפצי. אך הנה אף הוא איננו עוד בחיים…” נסתיימה המסיבה ועם צלילי “התקוה” כאילו גם ריחפו צללי דמויות מופלאות של צעירים העומדים על הגגות בעיר העתיקה, בכפר השילוח, בסימטאות ימין משה ושכונת הגורג’ים בשער שכם בימי מאורעות תרפ“א, במאורעות תרצ”ו – תרצ"ט; עומדים ומגינים על רמת רחל, בקרית ענבים, במעלה החמשה. כך היה גם במלחמת העצמאות – קשת פלאים של מגינים המשתרעת מהר ציון ועד הר סיני.

*

בלילות העוצר והעוצב    🔗

היה זה רק אתמול, כשחזינו ערב־ערב את שעות העוצר קרבות ובאות. הצללים זחלו חיש מהר, התנועה נדמה בבת אחת. אנו, העתונאים, היינו “המאושרים” בעלי הרישיונות להתהלך ברחובות בשעות האסורות, עמדנו על מדרכות הרחוב הראשי והסתכלנו, כמעט ערב־ערב, בשקיעתם של החיים. ערבים רבים חלפו ויד המשחית לא הרפתה. שוב ירו על נוסעים תמימים, חברים בשובם מעמל היום, פצעו והרגו. מראה הקרבנות בבית החולים הסעיר. אלה שניצלו או “נפגעו באופן קל”, כדור חדר לירך או ליד – הסתכלו סביבם כחולמים, כאילו באו ממרחקים. לעתים ניתק הדיבור מפיהם.

עם רדת החשכה חזרתי לעבודה. נטלתי את שפופרת הטלפון ואני עורך את “הסיבוב” הרגיל. “ארזה?” סניף “דבר” שואל מה נשמע אצלכם? והקול משיב: – עתה שקט, אולם לפני שעה קלה ערכו עלינו התקפה קשה. ירו מקרוב מאד. השיבונו ליורים. יריות רבות נפלו על קרית ענבים. נפצע שם אחד החברים, אך אל נא תפרסם השם. יש לו אב זקן, אם חולה. היתה גם התקפה על מוצא עילית ותחתית, היריות באו שוב מהכפרים דיר יאסין, עין כרם, קולוניה. ירו גם על בית וגן מצד הגבעה, מעבר קפה “בוספור”, מאותו כיוון נשמע גם נפץ חזק… אני ממשיך ב“סיבובי”, מעלה בטלפון את קולו של אחד החברים מגדוד העבודה ברמת רחל. לילה לילה בכל שעה מצאתיו בשמירה, אותו קול: – אצלנו ניקבו את צנור המים. בשעות הערב נראה איתות רב בין כפרי הסביבה. היו יריות על “מקור חיים”, ניתק שוב הקשר הטלפוני עם כפר עציון, שמועות רווחות על קרב בין הצבא ואנשי הכנופיות בהרי חברון. ומעטרות? קשה להאזין. הטלפון רועש. – “איש הטלפון סור מהקו, אל תאזין לאשר אנו דוברים!” ומשאותו “אלמוני” חדל להאזין אפשר היה לשמוע את סיפוריו של אותו חבר על יריות על המושב מצד החורשה ומהכפרים קאלנדיה ובית חנינה. השומרים והנוטרים השיבו, היתה התקפה על נוה יעקב ומשמר שוטרים וצבא נוסף הגיעו למקום. בסביבות סנהדריה היו יריות רבות, נשמע קול נפץ חזק, פרטים קשה לברר… לעתים אפשר היה לשמוע דרך הטלפון הדן של היריות באחד מפרברי ירושלים. כה נישנו חלילה הלילות באותו סגנון, באותו טירוף. ומשירדת לרחוב, באפלה ובחשכה יש והיית שומע את שריקת הכדורים כאילו הם עפים מעל לראש ומאחורי גבך. למדנו לדעת מאיזה כיוון באו. לעתים קרובות היית רץ בחשכת ליל אל מקום ההתנקשות, לעתים בגשמים ורוחות, בסכנות לשמוע פרטים מהמקום ובכל פעם חזר ונשנה אותו סיפור בלהות, אותם מעשי האכזריות.

היו אלה לילות זעומים וכואבים, ספוגי דם ודמעות ולא פעם עם עלות השחר היית פוגש בחברים אשר חזרו מהשמירה בדרכם ישר – לעבודה. הגבורה היהודית התעוררה מחדש, איש לא הפסיק את עבודתו, החרד הלך בכל בוקר להתפלל ליד הכותל המערבי אפילו שילם בחייו, איש הכפר – אחר המחרשה אם כי פגע בו כדור מהמארב, הנהגים הוסיפו לאחוז בהגה ולא הירפו ממנו, לא הירפו!

באחד מצהרי יום ששי, שלושה ימים לאחר רצח החמשה ביקרתי בקרית ענבים. הקבוצה היפה הזו, הסמוכה לירושלים, היתה עוד שרויה ביגון נוקב על רצח חמשה מחבריה בסללם כביש במעלה המערבי של הקבוצה, וביערם את הסביבה. שתי חברות הואילו להראות לנו את המקום בו נפלו החמשה. הלכנו בין שבילי הרים צרים, בין סלעים וטרשים. והחברים עברו בדרך המסוכנת הזו בימי המאורעות יום־יום. אף בימים הבוערים ביותר, כשעיוורון הרצח היה כה עמוק, לא חדלו הבחורים לעבור את השבילים העזובים, לא הירפו מהפטיש, צעד אחר צעד התקדמו, פוצצו סלעים, הקימו גדרות, ישרו את השטח, סילקו את האבנים ובמשך זמן קצר עשו עבודה זו באורך של שלושה קילומטרים! היד הרוצחת קיפדה את חיי חמשת הבחורים, אולם העבודה לא פסקה. כעבור יום חודשה עבודת הסלילה, ומהמקום בו נפלו החמשה כולם כאיש אחד. אחד החברים, מבין הראשונים שחש לעזרה, סיפר על אותו יום עברות. השומר שמע קולות נפץ, חשב כי אלו הם מפיצוץ סלעים, ובהגיעו לנקודה ראה את החמשה מוטלים ארצה מרוסקים. הערבים הסתתרו מאחורי הסלעים, תפשו עמדות נוחות ומבלי שירגישו בהם פתחו כולם ביריות על סוללי הדרך, על החמשה שנפלו איש ליד רעהו.

השטח מסביב, כאלפיים וחמש מאות דונם, שייך לקרן הקיימת שייערה אותו. עבודת הסלילה נעשתה באורך של 12 קילומטר. פיסגה מרהיבה. מעבר אחד ירושלים ומעבר שני ים התיכון, השרון, תל־אביב, כל השטח שנשם פראות, גאלוהו מקללת דורות. לא עברו שתים שלוש שנים ומעל הפסגה הזו הוקמה נקודת ירק, פינה המבריקה לאור שמש ארץ־ישראל ושמים תכולים, הלא היא “מעלה החמשה”.

*

היה זה רק אתמול    🔗

מאולם בית הדין

המעפילים העפילו.

שלושה צעירים ישבו בדין. בחלל האולם ריחפה עוד דמות, דמותה של נערה עבריה, שבידה האחת אחזה ב“סטן” וירתה, וירתה ובשנייה – אותתה… לא התכוונה לפגוע באדם. רק ביקשה להסיח את הדעת של מתכחשים להתחייבותם לסייע בהקמת בית לאומי ליהודים, ולימים חזרו בם והחלו מגשימים מדיניות נואלת, פושעת, נעדרת כל זיק אנושי. השוטרים הבריטיים הללו השיבו באש אל עבר אותה מרפסת משם להבו היריות. ואולם הנערה לא הרפתה. עד הסוף עמדה, עד עלות אחרון המעפילים, עד שמסרה כל נפשה וכדור פלח לבה.

נפלה.

זו היתה ברכה פולד.

בקרן ר' יהודה הלוי נפלה.

*

הפעמון צלצל    🔗

השופטים הצבאיים חזרו לאולם לאחר התייעצות. את שרגא בן הי"ח דנו למאסר שלוש שנים. על אריה קלפר (הוא אריה ניר) גזרו מאסר ארבע שנים. שניהם סייעו להעלות לארץ את ניצולי השואה בספינת המעפילים “וינגייט”.

נסתיימה הפרשה. איש איש פנה לעברו. נותרו באולם: הנדונים ובני משפחותיהם, לחלופי דברים אחרונים לפני פרידה, לחזק לבבות ולהתחזק.

יום ששי היה. שעה לפני ערב שבת. מזג האויר ספק אפור, ספק מאיר. לא הרחק עמדה מכונית המשטרה ונהג חיכה להוראות להסיע את הנדונים לבית הכלא.

– אבא, שאלה הבת הפעוטה של אריה קלפר, כמה שנים תשב בכלא?

– ארבע שנים, חביבה, נענה האב.

נפלה דממה. זו העיקה כאבן.

העיניים הביטו בתמיהה כשואלות, כיצד יודע הגורל לבחור במקרים סמליים דווקא, או אולי פטליים.

אריה ממקדשי ההגנה ושם ישראל. הודעתו לשופטים, הודאתו, הדהדה כאותו שליח־ציבור בימים נוראים. מפיו פרצה מחאתו של כל הישוב הסוער והנסער. ואילו היא, צפורה אשתו, רק תמול־שלשום חזרה מן השבי הגרמני. ביקרה אצל קרוביה בווארשה. בדרכה חזרה הדביקתה המלחמה ונתעכבה. הגיעה לפרקה ללדת. למחרת היום הופצצה וארשה ובית החולים בו ילדה את תינוקה היה למאכולת אש. אזרה צפורה שארית כוחותיה, הגישה עזרה ראשונה לפצועים ולנפגעים ומשכלתה הרעה הצטרפה אל הנסים ואל הנמלטים מגיא ההריגה, מן הגיהנום הבוער. ואשה עבריה, בודדה בורחת, בורחת על נפשה ובזרועותיה נושאת עוללה, נסה אל השדות, אל היערות. נפלה בשבי הגרמני.

שנתיים ויותר היתה כלואה במחנות בגרמניה. עם המוחלפים הראשונים חזרו צפורה ובתה לארץ.

עתה, הנה נכלא בעלה, בכלא של ממשלת המנדט, בארץ הבית הלאומי היהודי… “עוד יעניקו לך יחס מיוחד”, ניסתה האשה לעודד את בעלה.

“כמה שנים לא תהיה בבית”, חזרה הפעוטה, אותה נשאה האם ברחמים רבים… ולפני שבאה התשובה, כבר קרבה המכונית וניתקה את הנאהבים זה מזה.

*

יקוב הדין את ההר    🔗

ניסה פרקליט ההגנה בכוח הצדק לנקוב את “ההר” הנוקשה, שגבה בין הישוב ושלטון המנדט. הוא ביקש לעורר בשופטים הבריטיים זיק אנושי, להרעיד בלבם נימת רחמים. לשווא. עד שפרצה מחאתו, קרא הפרקליט: “עולים אלה הם שרידים מעונים המתדפקים בשערי המולדת, ולאחר שעברו עליהם תלאות וסבל לא יתואר. הנה עתה באו למחוז חפצם. זכאים הם לישב בארצם. מולדתם. לא זו בלבד שמונעים השלטונות בעדם לעלות על החוף, עוד מבקשים להרחיקם שוב, לחיות שוב בצלם של מחנות השואה. אילו לפחות ניתנה להם הזכות להיות כלואים בביתם, הבית הלאומי היהודי…”

ראוי היה העולם אותה שעה שייהפך לתוהו ובוהו. בחלל האולם ריחפו מבטי המרי של הישוב כולו ושל כל פליטי החרב, אשר הוטלו אל ימים סוערים ונאבקו במשברים, הם מנסים להיאחז בשברי סירה, אולי יגיעו לחוף מבטחים. הנה הגיעו. ויד מרושעת מרחיקה אותם, הרחק, הרחק…

הלב נצבט.

הנה הלם הקול הרשמי האטום והמטומטם, האכזרי, הנורא מכל. נקב הדין את ההר והצדק לא הופיע.

חרפת עולם!

*

פטרוס דמיטרי וארכלמס    🔗

זכה פטרוס דמיטרי וארכלמס להיות קברניטה של ספינה קטנה בת מאתים טון להביא לחוף מולדת מעפילים יהודים, ניצולי שואה ותופת. העולים עלו.

שקט ישב האיש בתאו. ללא זיע וללא ניד. הוא הסתכל כל העת בפני השופט הקרים, הקפואים. יש להניח, כי שר הספינה לא הבין דבר ולא חצי דבר מטעמו של אותו שופט אנגלי. אולם משזוכו חמשת חבריו ויצאו מן התא ונותר הוא יחידי, נע משהו בפניו ותווי פניו נמתחו ומבטו דרוך כרב חובל מנוסה המבחין בסערה קרבה.

פנתה אליו המתורגמנית ליוונית ולחשה לו חרש־חרש: “חייב”, עליו לבקש “רחמים”.

הוא רק השיב קצרות והצביע על הפרקליט ¹², מגינו, שיטען בשבילו… “ואז”, הוסיף השופט, “בהתחשב עם כל הנסיבות, העונש הקל ביותר שאפשר להטיל עליך הוא מאסר שנתיים”.

איזה רעד עבר. כאילו כל הספינה טבעה בים.

אוושה של תרעומת עברה באולם, לעיני כל מתגלה עולם תעתועים הטורף בני אדם אלו באלו ואינו מבדיל בין צדיק לרשע, בין דן לנדון.

כבול בשרשראות ברזל ותחת משמר כבד עבר רב החובל הצעיר את מסדרון בית המשפט וגוו זקוף, גא. הניע ראשו לאות “שלום” ובת צחוק ריחפה על פניו. רזה היה. שזוף מאוד מקרני השמש הים־תיכונית, שערותיו שחורות ועיניו יוקדות באש נעורים.

יתכן, בשעה שהטיל פטרוס הצעיר על שכמו את התפקיד הזה להעלות אלי חוף ישראלי ניצולי שואה, לאחר שש שנות מלחמה שעברו עליו בלבב ימים, לא ידע כלל את הצפוי לו מן המעשה. או, שמא ידע ואף־על־פי־כן העז ולא נרתע. התנדב ונחלץ למעשה אנושי זה, הצלת יהודים נרדפים. כך עשו בני עמו במלחמת העולם השנייה בהגינם על אחיהם היהודים. אף הוא כמותם “כעמי כעמך” – – – שורש אחד למציל ולניצול, יוצאי תרבויות שהקימו את נכסי הרוח של עולם ומלואו.

בשרשרת אסירי ציון נשזרה אותו יום עוד חוליה, פטרוס דמיטרי וארכלמס שמה, איש ספינת המעפילים “ברל כצנלסון”. דרך “שער הברזל” שבבית הכלא במגרש הרוסים נכנס פטרוס דמיטרי לשער הנישא, לשער הכבוד של עם ישראל.

*

עם חברי חולדה    🔗

שלושה ימים ישבנו בתוך כתלי בית הדין הצבאי והאזנו לבירור האשמה של “החזקת נשק”. אגב, הועלתה עמידתה של חולדה והאירה, זו היוצרת, המתגוננת. ביום הרביעי ובשעות הבוקר, שעה קלה לפני מתן גזר הדין, דמה הפרוזדור של בית המשפט לבית נתיבות, בו נפרדו זו מזו.

שבעה זוגות נפרדו ונשיקות צייצו, שהרי מי יודע אימתי ייפגשו שוב בני חורין? הפנים אמיצים: הנה ישראל בירנבוים “המוכתר”, שהקדיש כל כך הרבה עמל ושנות נוער להחייאת הנקודה. ארבע עשרה משנותיו כבר עברו בתנועה ובנקודה. והנה חבריו הצעירים ממנו, נאמני תנועת גורדוניה עוד מן הגולה ודבקים ביעודם המשותף והאחוותי בארצם: יעקב הס, שפיתח להפליא את ענף הזית; יעקב, נאמן התנועה וז’יברז’יר המתון, שהלך באותו בוקר לחלוב פרותיו ומצא שוטרים שארבו לו ואסרוהו; הנוטר כהן; שטיינהויז מוותיקי הנקודה; רוטנברג איש הלול. כולם נעקרו מעבודתם והובאו הלום, “בעוון החזקת נשק”.

אימץ חבר מבטו כלפי אשת נעוריו, חברה באיש נעוריה. ושוב לוחצות השפתיים בכוח. חיוך מאיר את הפנים, פקוחות העינים פקוח היטב. כך. לרווחה. כנאבקות ומתגברות לבל תבגוד בהן דמעה. ואם האדימו רגע העינים, ואם אמרה דמעה להתפרץ – חיש מהר נוגבה ונמחתה, כאילו לא היתה: –

“אין דבר!”…

ושוב חיוך מאיר את האולם האפל. הפעמון כבר מצלצל ל“היכנס”. ושוב השפתיים הדוקות ונושקות:

כך. חזק־חזק!

*

אם עבריה    🔗

אי־שם על ספסל ראשון הנועד לציבור באולם בית המשפט, בתווך, ישבה אם בישראל.

נסערה האשה כאניה שהציפוה גלים ומשברי ים. עיניה לא גרעה מנקודה אחת, מבתה זו היושבת בתא הנאשמים. מלווה היא כל ניע וכל ניד בארשת פניה, רווה ממראיה. הלוא גזר דין של מיתה צפוי לבתה.

לא עברה שעה והגזר ניתן: כך וכך שנים.

תוהה ובוהה רצדו עיני האם סביב, מבלי הבין תחילה מה אירע, מה פסקו השופטים. הקהל קם על רגליו יחד עם הבת, שנמנתה עם הנועזות בארגון המחתרת העברית. הכל פורצים בשירה. עיני האם עוד תוהות ותועות, נעות ונדות, כאילו אינה מבינה משמעה של הדרמה האנושית המתחוללת לעיניה, והיא מן הנפשות הפועלות בה. עד מהרה תפסה באינסטינקט, כי אמנם על בתה מוסב מעמד זה, חגיגי מכל, מר מכל.

נאחזה בידה האחת בידי העומד בסמוך לה, ובידה השנית אחזה בזה העומד מכאן ובקול גדול, צלול, מזעזע מצטרפת אף היא למקהלת השרים הנאדרה. יחד עם כל הקהל נישאה בהתלהבות, הרקיעה שחקים, זועקת ומניפה ידיה כמנצחת על המקהלה, נותנת יותר תוקף, מעודדת את בתה: “עוד לא אבדה תקוותנו!” …

היה זה משפטה של גאולה.

*

 

שער ששי – דמויות מרחפות    🔗

גומל חסדים    🔗

כשבוע או כשבועיים לפני שנפל למשכב ראיתיו. עברתי ברחוב אבן־גבירול בירושלים, וקולו של אליעזר מנור עלה, באותו מאור נערב, בעיניו הנבונות, הטובות. באתי לחדרו, והוא הצביע כמנצח על ספר התנ“ך, הוצאה מהודרת וגדולה, והציגו בראש החדר ובחגיגיות רבה; חדר השופע במיטב הספרות העברית, הרוסית והאנגלית, מהזז ועד טולסטוי, מפרישמן ועד “פשוטו של מקרא” לטור־סיני. והיה אליעזר מנור מפליג בשבחה של אותה הוצאה תנ”כית חדשה, שהעידה על אהבה עמוקה הנודעת לו למקור המקורות, לספר הספרים.

כי אהב אליעזר ספר טוב, אהב את איש הרוח, השוקד על ערכי אומה וחברה, אהב תינוקות, מחונן בהומור רב, ועל הכל אהב את הבריות. אולי זהו סוד ההצלחה שלוותה כל פעלו. גומל חסדים היה.

ארוכה היא שרשרת המעשים של אליעזר. תמיד עמד במוקד המערכה, וידע “לפרוט” על נימים דקות ועורר לבבות למען בנין העם והארץ. על דבר אחד לא חס, על כיסם של האמידים ובעלי היכולת, המונעים תרומותיהם להפרחת שממות המולדת, להגברת בטחונה. ויותר משהתמרמר ריחם עליהם, כאילו ביקש לחלצם מכבלי מסכנות, את אלה כינה “מקרים סוציאליים”. בשנים האחרונות הקדיש אליעזר את כל נפשו לביסוסה החומרי של האקדמיה ללשון העברית. לא אמר די ביוזמה שגילה וביצע לרכישת השטח בקרית האוניברסיטה ובהקמת הבית המפואר. הוא ביקש גם לפדות את המוסד העליון ללשון העברית מכל דאגה חומרית. מאהבתו הגדולה ללשון העברית, אף עורר לעשייה למען בית אליעזר בן־יהודה, ונענה להשתתף בשורה של ועדות המטפלות בענייני ספר ונכסי תרבות.

*

עדיין זכורים אותם ימי מאבק של הישוב, בימים שלפני קום המדינה ובשנים הראשונות שלאחריה. כאילו מעיני אליעזר לא נעלם מן המתרחש אף בסתרי סתרים בלב האדם. קרן בטחונית אחת הביאה לקרן אחרת, כופר הישוב, מס חירום, מגבית ההתגייסות, קרן הליגה למלחמה בשחפת, קרן היסוד, תן מגן ועוד ועוד. ובהנהלתו של אליעזר מנור, נמצא האיש הנכון במקום הנכון. היה אליעזר חוזר, וללא ליאות, מיהודי ליהודי ודופק על שערי לבם: “פתח!” ולא סתם תבע תרומה של מה בכך, כדי להוציא את הנדבן ידי חובה, אלא עמד על נתינה של ממש, ולא הרפה עד שנענה. את הפסוק “ככל אשר ידבנו לבו” הסביר ככל אשר “ידאבנו לבו”, משמע, תרומה צריכה להיות נכבדה במידה כזו עד שידאב לבו של התורם. ולא רק אליעזר נענה, אלא כאילו הביא לנותן ארוכה ומרפא לנפשו, כפה עליו הר כגיגית עד שהיה אומר: “חייך, אליעזר, פיתחת שקי ותאזרני שמחה”… והוא לא עייף. זכור אותו קוצר הרוח, ואותה “עייפות” מנתינה, ובאמת: “כמה אפשר היה לגבות מבני הישוב, ביחוד מאנשי ירושלים הדוויה, המוכה והפצועה?” שאלו מפה ומפה. ואליעזר היה משיב: מה פירוש? אפשר לא לקבל פרוטה ואפשר לקבל מיליון. לעולם לא תחסר הפרוטה מן הכיס, השאלה היא כיצד לדלות אותה. מגבית משמעה – גישה, טיפול מיוחד, הטון הוא העושה כסף והשווה יותר מכסף, וראשית חכמה: קירוב לבבות בין המקבל והנותן.

ומטה קסם מיוחד היה בידי אליעזר, בשיח ובמאור פנים, בדברי תורה, ובאמרת כנף, בחן, בהומור וברחמים, כאילו הופקדו לידיו מפתחות לבותיהם של אלפים ורבבות מבני ירושלים. ומי שראה את אליעזר בימים ההם היה זוכה ממראה דמות אנושית ויהודית מיוחדת במינה. אותה התלהבות חסידית כשהוא מצוייד באמרות חז“ל ועד אחרון חרוזי משוררינו, גייס הכל לרצונו ולשרותו, “הזעיקם לעזרה” כשהעניינים נראו לו יגעים, כשאחד קפץ ידו כאבן, ומאן לפתחה. ידע אליעזר, כל עוד הפסוקים היפים והנהדרים של חוזינו ונביאינו מכוונים לכלל ישראל ולכלל האדם, היחיד רואה עצמו פטור מכבדם; יש איפוא לשיר ישר אל לבו של כל איש ואיש את הנעימה הערבה והמיוחדת לו: “העניים והאביונים מבקשים מים ואין, לשונם בצמא נשתה”. פסוק זה מישעיהו בימי שיבת בבל, כאילו לא נתן מנוח לאליעזר מנור מראה סבל העולים החדשים. ודאי היה לו, שפסוק כזה עלול לעורר מצפונו של איזה רופא גביר, והוא חש להריץ לו איגרת רעים: “כל גיא יינשא וכל הר וגבעה ישפלו” עם פירוש רש”י: “אנו ההרים והגבעות, היושבים על רמת חיים גבוהה, והם ניצולי השואה – הגאיות. עד שאנו לא נרד מעט אליהם – הם לא יוכלו לעלות אלינו. יפה איפוא שעה אחת קודם. אם יגיעו העניינים חלילה למצב כזה, שהם בעצמם יצטרכו לעלות אלינו – אבוי, ייעשה הדבר בסערה, במהפכה…” ולא היה בכך משום איום, חלילה, אלא משום ראיית הנולד. כך פנה אליעזר שנים לפני ההתרחשות בוואדי סאליב. לעתים פנה אל איזה סוחר, אשר מימיו לא תרם פרוטה לקרנות המולדת, והוא רומז רמזים שקופים: “האינך שומע, המפגינים מתדפקים לא על דלתות משרדי הממשלה והסוכנות, אלא לפני חלון הראווה של חנותך…” ועוד: “ובכן, הגיעה שעתך לכתוב לך מלים אחדות”, פנה פעם אל בעל אמצעים אחד, אשר בימי המאורעות לא חדל מלהטרידו בשאלות־אנחות: “מה יהיה, מה יהיה”, ואליעזר מריץ אליו איגרת וקורא אל לבו של אותו בעל אנחות.

אליעזר לא ראה את ירושלים כעיר עניה ומרודה, קינא לכבודה וביקש לעורר את נדיבות לבה כיתר מושבי ישראל. הכיר אישית את כל המשפחות האמידות, וידע אף להעריך את רכושן, ולא חדל להאיר עיניהם ולתבוע את חלקם. כי ידע אליעזר, ככל שהעליה גדלה והולכת, ככל שהארץ מתפתחת, ממילא עולה ערך הרכוש. צר היה לו לראות מה זעומה היתה השתתפותם של כמה וכמה מבעלי יכולת אלה. צר היה לו לראות, שיהודים אינם רואים את כל הגדולה שבקיבוץ גלויות ויישובה של הארץ. לא אחת היה מביע רגש של סלידה כלפי העומדים במריים, אותם ראה כבני עכן הכרמי, הלוקחים מן השלל לא להם. "אמנם בימי המנדט מצאו להם הללו מקלט אצל שלטון זר, ואילו היום לא יתחמקו מדינה של המדינה, לא יימלטו ממשפט ההיסטוריה העברית. הללו עוד ישלמו אף בעד “השנים הטובות ההן”. שהרי אותם ראה לא רק כחוטאים אלא גם כמחטיאים את הרבים. לא למען הרבות רכושם של אלו שפכו מיטב בנינו את דמם ויצאו להפרות שממות המדבר: “ובכן, ר' זידל”, כתב אליעזר, מתוך המרירות אל יהודי מן הישוב הישן: “הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. עברו ימי הרעה והגיעו ימי הטובה, ואילו אצלך, עולם כמנהגו נוהג. הלוא תענוג לנסוע כיום לתל־אביב, ומשני צדי הדרך עוטפים שדות מוריקים ופרחים מרניני לב, משלטים ונקודות, ואילו אתה להשתתף בפועל בכל היצירה הנפלאה הזו – מאן דכר שמיה. והרי, תודה לאל, אתה חי חיים יפים בארץ־ישראל, והלואי ולא יופרו, ואם כן למה תעמוד מרחוק? כלום לא למדת לקח מן הימים הקשים? שמעני איפוא אחי. כמה מחבריך למקצוע שלמו אשתקד סכומים כבדים, ואם כי כל ימי חייהם לא שלמו מרצון, סופם ששלמו מאונס. ורואה אני באיצטגנינות שלי שכך יהיה אף עמך. אל תביאני לידי כך: ‘נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים’…”

וההכנסות הוכפלו ושולשו, והצרכים גדלו ועצמו ואש עצורה בלבו של אליעזר. שהרי “אין סנונית אחת מביאה את האביב”. הוא ביקש להתאזרות כללית של העם, שיתפרקו מתכשיטיהם ונזמיהם כימי מגבית קרן “הגאולה”. שהרי, דור ראשון לגאולה אנו.

לא אחת היה כואב לבו של אליעזר, על שהעם היהודי, מיטב בניו וגדוליו, חייבים להשקיע כשרונותיהם וכוחותיהם על עניין של מה בכך: “כסף”, איסוף כספים. רבנים ראשיים, שרי ממשלה, ראשי עם, נדים מפקידה לפקידה למרחקים כדי לגייס אמצעים, והרי דומה הדבר כאילו העם היהודי משתמש בכד זהב בשביל מים דלוחים, בשביל ממון, במקום למזוג בכדי זהב אנושיים אלה יינות משובחים, בניין עם, הפרחת שממות אדמה. לא כספים נתבע מן הגולה ולא תרומות, אלא השתתפות של ממש, בעליה, בהתיישבות וברכישת קרקעות ובתים. לא לעולם השלווה. מי יודע איזה גורל עוד צפוי למתמהמהים ואינם באים. יש איפוא לגייס מתוך הישוב את מיטב הסגולה האנושית, שיצאו לרחבי התפוצות ויעוררו את העם. לא אחת חלם על מעין “צבא שלום”, העלה הצעה על חמש־מאות בחורים שיצאו למלאכת קודש, להכשרת הלבבות, ובמשך חמש שנים לעורר יהודים לעליה לארץ, עם הונם, עם רכושם: “את המולדת נבנה אם ניתן בעדה את כל ישותנו, כל עצמותנו”…

אך בינתיים נזכר, שעדיין יש לטפל במישהו באופן אישי, והוא מסב אל שולחנו, בפינת חדר חשוכה, וספר־הספרים לפניו והוא מושך בקולמוסו: “יעלה ויבוא אלי ר' זידל”, כותב אליעזר כאילו מזמין יחיד לתורה, שמא יצליח לעורר מצפונו, ומנסה להאזין ל“דופקו”:

“אני אחלצך מן העקה המאפילה נשמתך, אני אתקן את המעוות שעווית במשך כל השנים, בטוחני שיוקל לך” – – –.

ר' מיכל    🔗

עם דמדומי שקיעה הופיעו יקירי ירושלים בזה אחר זה כפנסים הנדלקים במעלהו של רחוב בן־יהודה: הנה אשר ביילין ניצב בקרן רחוב בן־הלל, נשען על מקלו ועיניו הפקוחות זורחות ומצליפות מבטי שנינה והתבדחות בעוברים ושבים. אי מזה כבר הילכה השלישיה: משה וייצמן, א.ז. אשכולי ושאול אדלר. אדם וייחודו. בפתח האהל, בחנות “דרום”, ניצב ר' מיכל רבינוביץ וכולו שמחה למראה רעיו מן העבר השני של המדרכה. הללו סרים לחנות ומתנצחים בהלכות היום, בדברי חז"ל, מעשה משל וחידה, מעיפים עין לספרים עתיקים שנערמו עליהם ערימות אבק מימי “אברהם אבינו”… ר' מיכל עומד ומשמש את אורחיו, ועיניו מפיקות מן ההומור, הספוג תורה.

חלה ר' מיכל מחלה אנושה. החנות סגורה ואין פותח. הספרים הבלים עומדים ומציצים מחלון הראווה המאובק. ור' מיכל מתאר, מוסיף ומספר על אותה מארה שפקדה אותו, לפרטי פרטים ולדקדוקי דקדוקים.

אירע אסון נורא: פיצוץ רחוב בן־יהודה. ר' מיכל ניצל בנס. תחת עיי המפולת של חנותו נקברו אוצרות רוח יקרים, “כל גויל וכל כתב יקרים לי מחיי”, תעודות וכתבי יד יחידים בכל העולם, שאין להשיגם באיזו ספריה שהיא, של אישים וקהילות ישראל. כל הנכסים האלה אסף ר' מיכל עוד מראשית נעוריו, באהבה ובדבקות צרף ספר לספר, וכל העושר הרב הזה, כאילו ירד לטמיון. צער ויאוש הציפוהו. מתנדבים באו מכאן ומכאן לפנות הריסות ולהציל את שאפשר להציל. במכוניות משא העבירו את האוצרות הנצולים לביתו הצר. חולה היה. שכב במיטה, ובשכיבה הוסיף למיין ולסדר ולערוך את הכתבים והתעודות. תלי גוילים וספרים נערמו בחדר, וברוחו הטובה ביקש להתנחם, כאומר שאין רע בלא טוב, “הנה הזדמנות גדולה נתגלגלה לידיו לעבור סוף סוף על הכתבים וזכרונות הנעורים”, מכתבים ממנדלי ומאחד העם, מביאליק ומטרומפלדור. אלא, שהדאגה כוססת: מה יהא גורלו של אוצר זה? פנה ר' מיכל למוסד זה ואחר ואין נענים. לא יאומן. ניסיתי לנחמו, שעוד מעט, יוקמו ההריסות ו“דרום” שלו יעמוד שוב על תילו. ר' מיכל לא יכול להירגע: “אין זה נכס פרטי שלי. נכס לאומי הוא. על המוסדות הלאומיים האחריות לשלימותו”.

עתה נכיר תודה לקבוצת ידידים שהתעוררו להוציא לאור את כתבי מיכל רבינוביץ בקובץ “חול ומועד” (הוצאת המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של הסוכנות). התקין את הקובץ ישראל היילפרין, שהביא אף ביוגרפיה מקיפה של תלמיד חכם זה, ואילו ש"י עגנון אומר בפתח הספר: “כשהיו רואים את ר' מיכל רבינוביץ כשהוא סמוך על הספר, דומה היה כמי שפרש מן העולם ודבר אין לו עוד עם החיים. משהכירוהו מקרוב ראו שמאוד מאוד מעורה היה עם החיים. תורתו תורת חיים היתה. ואיני יודע אם התורה היתה לו פירוש על החיים או החיים פירוש על התורה”.

אתה מוצא ב“חול ומועד” דברים על “השבת שירת העולמות” שעיקרם שידר ר' מיכל ברדיו, סדרת מאמרים “מדי חודש בחודשו” על ימים־נוראים וחגי ישראל, בליווי דברי חז"ל ומאמרי חסידים, משל ומעשיה. יהדות שרשית קבועה בעלי הספר. להט יהודי.

בפרקי “אמהות ארץ ישראל בפולקלור היהודי”, נותן ר' מיכל סימנה של הגלות בישראל, שאין לך עונש חמור ממנה: “היהודים לא השלימו אף פעם עם הגלות. זו היתה תמיד בעיניה הפורענות הגדולה ביותר – כשאדם מישראל נכשל בחטא, בעבירה חמורה מאוד, שלא צומות מכפרים עליה, לא סיגופים ואף לא מלקות; כשהחטא היה כל כך חמור שכל העונשים שישנם בספרי הדת היו קטנים לגביו ולא יכלו לכפר עליו, אז קיבל האיש הזה על עצמו ‘לערוך גלות’. כי ה’גלות' היתה העונש החמור ביותר. יסורים, צומות, מלקות – כל אלה אדם יכול לשאת, אבל גלות זהו העונש הגדול ביותר המכפר על כל העוונות ואף על החמורים ביותר”.

מכל פסקה ומכל פסוק חש הקורא במטען הרוחני היהודי שנושא עמו מחברם. לכך נוספת גם יכולת ראיה חודרת, מיצוי קו דמות של אישים שבמחיצתם עמד. מבין השורות זורחת בינת חיים עמוקה. בזכרונותיו של בעל בית מסחר הספרים “דרום” על מנדלי מוכר ספרים, וכן על שלום עליכם וש"א אנסקי, פזורים פניני מחשבה ולשון לרוב, מעשה ותאור המתלכדים לאחד. כל שר' מיכל מספר עליהם – “עדיין אין לי הכרעה מה נתן לנו יותר: בית המקדש על מכונו ואלפי הקרבנות או חורבנו וקינות ירמיהו”.

גראפיקאי שוכן במערה    🔗

עמדה השמש בחצי השמים. עמדתי בירכתי גבעת שאול, שעון אל קיר־מצל של מבנה, ספק בית ספק צריף. רכסי ההרים והגבעות מנגד ירדו תלים־תלים אל עבר החוף, הילכו קסם. עייפות גדולה ירדה עלי. ואילו אותו יהודי גוץ, הגראפיקן־הצמחוני־האספרנטיסט נתן בן־ציון חבקין צעד מהירות ובטוחות. כבר עמד האיש בימים ההם בשנתו השמונים ושלוש והוא טיפס ודילג בזריזות מגבעה לגבעה ומסלע לסלע. עלה על הגג, ירד וחדר למערה, יצא ופנה למערה אחרת, זחל בתעלה סמוכה ושוב טיפס ועלה. הוא הצביע על ביתו זה שבנה במו ידיו, ביגיעו התקין את המדרונות, אף המערות והבורות חצב בעצמו. הנה עתה הוא מפרק את גג הפח המשופע כדי לבנות במקומו גג שטוח ואז יוכל לשבת בהרווחה ולהתרפק על המנוחה ועל הבדידות.

חידה היה בעיני האיש. חידה היתה רעננותו. כלי העבודה עמדו לפניו: מכוש, את ומעדר. בפינה אחרת עמדה אצטבת ספרים. מנעוריו, סיפר, תר אחר הפשטות וכמה לטבע. מכאן סוד דבקותו בצמחונות.

בזכרונותיו שפרסם חבקין ב“הצמחוני” – קובץ לשיפור הטבע והמוסר בחיי עם ישראל בעריכת נ.צ. מיימון – מספר חבקין, בין היתר: “אני חושב שקבלתי בירושה מאבותי את מידותיהם עוד לפני היותם ל”עם הספר“, כאשר ישבו ועמלו והתפרנסו בזיעת אפיים וביגיע כפיים. מבחינה זו נודעת לו קרבה נפשית אל הסופר הציוני א.ד. גורדון”.

חבקין למד בנעוריו את אמנות הציור ועורר תקוות רבות בקרב אישי הדור. רגיל היה לספר על פגישה אחת עם ההיסטוריון שמעון דובנוב ועם הסופר מנדלי מוכר ספרים: “צלצלתי בפעמון בדירת דובנוב. והנה קידם פני איש צעיר כבן שלושים. ברך אותי והכניסני לתוך חדר עבודה מלא ספרים. על יד הספרים ישב כבעל הבית איש בא בימים בעל עיניים פקחות המציצות מתוך משקפיים ואני חשבתי שזה דובנוב. אפשר להבין מה גדלה תדהמתי כאשר הציג אותי האיש הצעיר לפניו: “הצייר חבקין – הסופר אברמוביץ” (מנדלי מוכר ספרים). סיפר דובנוב למנדלי על המחברת הביאוגרפית שלי והביע את התנגדותו מן הדברים החריפים שכתבתי על אלה המבלים את חייהם בלימודי התלמוד וכו' ואינם מתפרנסים מיגיע כפיהם. חיוך קל עבר על פני מנדלי, הוא הסתכל בי מתחת למשקפיו והשיב לדובנוב: “הלוא הבחור הזה רק התחיל לכתוב את הביאוגרפיה שלו, חכה קצת עד שיגמרנה והתוצאות תהיינה אחרות לגמרי”. והוא התחיל לספר באריכות כאומן הדקלמציה וכבמאי אמיתי איך נוהגות אצלנו האמהות לגמול את ילדיהן. לפעמים משחירה האם את שדיה כדי לעורר אצל הילד בוז ליניקה, והילד יורק על שדי אמו שהעניקה לו מזון מיום צאתו לאור העולם. וכאשר מתבגר הילד הוא מבין שעת לכל דבר, ליניקה וגם לגמילה. והנה בא המשל המחפיר בשבילי, לפיהו אני עוד ילד הנגמל משדי אמו, וההתפכחות בוא תבוא אחרי זמן רב – והיא באה”.

רישומה של פגישה זו הטביעה חותמה על חבקין ותמיד חזר עליה לפרטי פרטיה, ולא נטשטשה גם לאחר שחבקין נעשה בן־בית אצל מנדלי. בביתו הכיר את אחד העם, בן עמי, ביאליק ורבניצקי ואחרים. ככל שבגר כן נתגבשה אצל חבקין הכרת עולם חייו, עולם המתנזר מכל מאכלי בשר, עוסק בחישוף מקורות היופי הנאצל שבטבע ובנפש האדם.

חבקין החל לחלום על הקמת מושב צמחוני בארץ ישראל, להקים כפרי גנים “על בסיס כלכלי, טבעי ומוסרי כאחד שאין דומה לו בכל העולם”. בין יתר סעיפי תכניתו הוא קבע כי "התרבות העברית החדשה צריכה לעלות על התרבות ההודית־בודיסטית ברחמיה לבעלי חיים, וגם לכל שכבות העם. התרבות העברית צריכה להתגבר גם על הרוח המפלגתי והמעמדי ואף המכללה העברית חייבת לכלול בלימודיה מלבד לימודים טכניים היסטוריים והיגייניים גם לימודי מוסר חברתי ואנושי שיהיו נתמכים על־ידי החיים החדשים של היהודים. בעת ובעונה אחת ביקש שהמושבות הצמחוניות יחיו בפרישות וביצירת כתות דתיות חדשות וכולי וכולי. את עיקר חייו ראה חבקין בהמצאתו “האורנמט”, שהיא תורת צרופי צורות פשוטות לקישוטים מגוונים. מצורה פשוטה אחת, רבוע או משולש וכדומה, אפשר ליצור תלי־תלים של מראות וצורות מרהיבים, עיטורים האוצרים צורות השמחות בקצב של שיר. לדעתו יש בהמצאה זו משום מתן חופש לדמיון היוצר, וממנה לאמנות עברית מקורית.

“כתוב, כתוב מזכרונותיך”, קראתי פעם לחבקין, הן עט מהיר ושנון לך. “זכרונות?” העיר בתמיהה, זכרונות כותבים אלה שעתותם פנויה ואינם עובדים הרבה. אך אני כל ימי בעבודה ואין שעתי פנויה לזכרונות, לכתיבה. לא אחת היה הישיש פוקדני בעבודה. לא אחת פגשתיו ברחובה של עיר וגוו היה זקוף והילוכו מהיר, אף בימי הגשמים. משהבעתי רצוני לכתוב עליו, לא נלאה האיש להביא לי כל מיני תעודות, תמונות: “אולי זה יצלח? שמא תמונה זו וקישוט זה יצלחו… אך מה נעים לקרוא את ‘אמר’ – עתון העולים החדשים”.

לא אחת פגשתי את חבקין בבית מלאכה גדול לנגרות, ישיש זה היה כולו שקוע בנסרו גזע עץ גדול ליד בני תשחורת.

אותו יום יום ששי היה.

חבקין הושיט לי את ידו האמיצה והעיר: “נותר עוד מעט זמן לפני קבלת שבת. אמשיך בפרוק הגג, כי הנה הקיץ חלף, העננים נתלים בשמים ומבשרים גשמים. המלאכה מרובה והזמן קצר”.

הרחקתי. עליתי במעלה הגבעה. הפניתי ראשי וראיתי את חבקין שוב עומד על ראש הגג וקול הלמות פטישו הדהד למרחוק…

יד הגורל    🔗

“– – – כן־כן, אחי הציידים, החיים משולים לגלגל גדול המסתובב בלי הרף… בני האדם תלויים בו; זה עולה וזה יורד… החזק והאמיץ אוחזו בידים אמונות והחלש ותשוש הכח מרפה ממנו ונופל תהומות… כן־כן, חזק וחלש: גורל האדם! אתם אחי יודעים יפה, לא פחות ממני עבדכם: איש אינו בטוח באשר יקרה לו עוד הלילה או מחר בבוקר. זהו רצון האל הכביר ואין בידינו להרהר אחר מדותיו. הוא כל־יכול. אהה, אהה, אללה אכבר, אללה אכבר”!

כאן נדם אותו זקן תורכי בן השמונים וחמש, לאחר שדבר למעלה משעתיים. ארשת פניו נעשתה רצינית, הוא לגם קצת מהקפה השחור ואחר־כך הרכין ראשו כצולל במחשבות. הוא ישב באותו ערב במסיבה עם חמישה ציידים באחת הסוכות על גדות הירדן שע"י גשר דמיה. רגילים לכנותו “הזקן”. אולם עוד כוחו עמו. היה אחד ממשרתיו החרוצים של מפקח הסביבה עבדול קאדר. למעלה משעתיים דיבר הזקן לפני חמשת הציידים שביניהם היו שני יהודים, אוסטרי אחד ושני ערבים נוצרים. הוא דיבר על החיים וגורל האדם עלי אדמות. הסבריו ומשליו היו “היוליים” וראשוניים, ודבריו צלצלו באזני הציידים כהד קדמון ועתיק והקשיבו רב קשב לכל הגה היוצא מפיו.

הציידים שבאו מירושלים ישבו בחברת עבדול קאדר על הארץ כשרגליהם משוכלות כמנהג הערבים לאור עששית. לפניהם היו ערוכים מאכלים מעורבים לפי טעם “המזרח” ו“המערב”. דגים צלויים, אשר הועלו בחכה מהירדן. עבדול קאדר נהג באורחים מידת הכנסת אורחים. בעצמו רץ והביא חלב עזים טרי, לחם חם מ“הטאבון”, קפה, יי"ש לא חסר.

השעון צלצל את שעתו האחת אחר חצות משכילה הזקן את ספוריו והבעת הגיגיו המושכים והלבביים בשפתו המליצית הערבית ובשטף דבורו. הציידים התכוננו לנום ולפוש קמעה מעמל היום ולהחליף כח למחרת: לקראת ההתקפה על חזירי הבר הרובצים מן העבר השני של הירדן.

בחוץ שררה דממה עמוקה. עלטה נוראה עטפה את כל הסביבה הפראית. רק מי הירדן השמיעו בחשאי את שקשוקם הנצחי. הכוכבים ממעל הבריקו כספירים. לפרקים נקבו את הדממה יללות התנים ולבסוף עלתה נחירתם העמוקה של חמשת הציידים.

עם עלות השחר, כשעוד שר החושך שולט בסביבה, התעוררו הציידים משנתם. אט אט, החלו פאתי המזרח להאיר והצפרים פתחו בשיר מעל לראשי האילנות. הציידים שתו תה חריף למען העביר שינה מעל עיניהם העייפות. ולאחר שעבדול קאדר רץ והביא להם חלב עזים ולחם חם מהתנור עמדו כולם הכן ל“קרב” בעזרת גשר־נע ובהנהלתו של עבדול קאדר עברו הציידים את שמאל הירדן אל שטח הביצה הגדולה אשר בה רובצים חזירי הבר, התרנגולים, הארנבות, וחיות בר אחרות.

הוא, עבדול קאדר, לבש באותו יום ראשון לשבוע חליפה שחורה ונאה, התגלח למשעי ונעליו היו מצוחצחות מבריקות שלא כבגדי הציידים ה“אירופים”. נראה כי אמר בזה לכבד את אורחיו. אולם להם לא היה מחוור כלל פשר לבוש זה. הן הסביבה מדבר שממה, זרועה היא שיחים וברקנים…

בראשונה תרו התיירים את הסביבה, ואח"כ, עם גבור היום התכוננו לגשת לענין אשר לשמו הרחיקו בוא עד הנה. מרחוק נראה עבדול קאדר כשהוא עומד וצופה מעל אחת הגבעות ואחר כך נעלם בין השיחים הגבוהים מאחורי הציידים.

בידואי חדר לבין סבך השיחים, למען הבהיל את התאו מרבצו והוא החל לתת לפתע סימנים של התקרבות חזיר הבר לצד מקום המצאם של הציידים. ה“שחור” שרק, צעק, צווח, הקים רעש בכל הסביבה למען הבהיל יותר ויותר את החזירים. אך לבסוף קרא:

• אי־אי הציידים! הכונו! הנה חזיר לפניכם!

הציידים עמדו הכן בשורה. כוננו את רובי הציד שלהם וחכו במתיחות להופעת החזיר. רגע נעו השיחים במרחק של כמה מטרים ממקום עמידתם של הציידים. הצייד הערבי מרג', כונן את רובהו יפה וירה פעם ופעמיים.

ואולם במקום לשמוע צריחה חזירית – נשמעה אנחה כבדה, קול גניחה של אדם הנאבק במכאוביו. רגע לא האמינו הציידים למשמע אזניהם. כעבור דקות מספר התקרבו כולם למקום אשר משם עלו האנחות. “אין ספק”, קרא ה' א.ב.י. לחבריו: “קול אדם הוא”!

הם נגשו למקום, והנה, אהה! את אשר חזו עיניהם… עבדול קאדר החביב הוא־הוא שנפצע. הוא, שלפני שעות מספר שרת אותם באמונה מוטל עתה לפניהם, מתבוסס בדמיו ומתפתל במכאוביו הנוראים. הכדורים חדרו אל גופו ופצעוהו אנושות. אין תקוה להצילו! אלה היו רגעיו האחרונים… הקצף, קצף־המות, הלבין את שפתיו.

חמשת הציידים עמדו על ידו כשראשיהם מורכנים ופניהם החוירו מאד. זו היתה השעה התשיעית בבוקר. הם עמדו דומם. מסביב שרר שקט עמוק. שמשו של עמק הירדן החלה צורבת. אגלי זיעה ירדו מעל פני חמשת האנשים והתמזגו בדמעותיהם למראה חברם המסור המוטל לפניהם.

מר ג'. היה החיור מכולם. כאדם מיואש נשען על רובהו. עיניו היו אדומות וכלבו האמיץ שעמד על ידו הדביק זנבו לבין רגליו ורטט.

מזלי הרע… שתי יריותי פגעו בעבדול קאדר החביב שכל כך שרתנו באהבה. הנני אבוד…!

עבדול קאדר התפתל עוד במכאוביו. קולו נעשה רפה יותר ויותר, עיניו השחורות והגדולות זעו בחוריהן. הוא מלמל מלים נפרדות. נראה שמחשבותיו האחרונות הקדיש לבנו הקטן, בן השנתים, ולאשתו:

• אהה, בני יוסף, אשתי היקרה, אני הולך למות. מי הביא לי את המות? נא השגיחו על בני, יוסף מחמדי…

אלה היו דבריו האחרונים של עבדול קאדר האומלל. חמשת הציידים שעמדו דומם התאוששו מיד והזעיקו מכונית למען הוביל את האיש לאחד מבתי החולים הקרובים.

הציידים פנו אז למשטרה. מר ג' הודה כי מידו בא האסון לחברו, ושאר הציידים חפים מפשע. הוא עשה זאת בשגגה בחשבו כי חזיר קרב והולך אליו לרגל קריאותיו ואזהרותיו של הבידואי. בינתיים באו גם בני ביתו של עבדול קאדר משכם. ומי יתאר את היללה הקורעת לב שפרצה, למראה עבדול קאדר שחדל לחיות בשנת השלושים ושתים שלו!

*

כעבור ימים מספר הובא מר ג'. לדין בעוון רצח בשגגה. העו“ד ד”ר צ.א. כהן לימד עליו סניגוריה. שופטי בית הדין המחוזי בשכם מצאו כי המוות בא לעבדול קאדר מהאלהים ולפיכך שוחרר.

עמד מר ג'. במסדרון בית הדין. יש להניח כי באותה שעה עלו בזכרונו אותם דברי הזקן התורכי שהשמיעם ערב אחד לפני האסון: “איש אינו בטוח באשר יקרה לו עוד הלילה או מחר”…

יד הגורל.

איש הרוח – –    🔗

נטרדה ספינת עולים טלטול אחר טלטול. סערה רדפה סערה, עד שפלטה בחוף חיפה אברך כחוש. רגע עמד הצעיר ושאל לנתיבו, ושם פעמיו אל בית העולים. אוירת ארץ ישראל שובבה נפשו, השרתה עליו שמחה מעתרת מראותיה. היתה בעיניו כמי שצלחה עליו הרוח, יצא תכופות ושוטט בכרמל וביערותיו. פעם עמד ליד מערת אליהו ודמיונו הסיעהו אל עולמות רחוקים: הנה זה עתה יצא משיבת סלובודקה ונכנס לפרדס שכולו חיים: מרחבי שדה, אילנות, הר ואבן, שמים וכוכבים המדברים אליו פנים אל פנים. למחרת ראה רועה ההולך אחר צאנו ושני טלאים בזרועותיו, אמר לנפשו: הנה “בזרועך יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל”.

פג הקסם הראשון של הארץ והצעיר החל לחשב דרכו. ניסה בבניין כחלוצים הרבה בימים ההם, וכאילו לצון חמד לעצמו, כי אמר “היצלח חלוש כמוני לעבודה שחורה?” לרוע המזל, נשמטה מידו לבנה ונפלה על ראש המנהל. למחרת סולק האברך מן הפגום. עוד הוסיף וחטא ושגה בדמיונות שוא. תר אחר מלאכה שתהא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. רעב, מחמת חוסר עבודה, היה נטול פת לחם וקורת גג עד שהחליט לנסות כוחו בהוראה. עלה לירושלים, שיפה היא למלמדות. נתקבל כתלמיד שלא מן המנין בבית המדרש למורים. אך עד מהרה תכפו עליו הבחינות התובעות עיון בספרים הרבה, ביחוד סגרה עליו תורת הפסיכולוגיה עד ששנאה שנאה גדולה. העיקה המצוקה. מצא את עצמו משוכן בבית הכנסת אורחים וחומת ספרים סוגרת עליו מימינו ומשמאלו וגופו הצנום טובע בינותם עד צואר. פג לבו.

ביאושו נצנץ לפתע רעיון: במקום לקרוא כל שכתבו אחרים, יכתוב בעצמו ואחרים יקראו דבריו. יגע ומצא, שמן הראוי לתהות על גורלו של שאול המלך, שהרי עדיין לא נתמצתה דייה כל הטרגדיה המקראית הזאת, אנושית מאד, ועוד יש להוסיף על הבלדה של שאול טשרניחובסקי כהנה וכהנה. אמר ועשה: כתב ומחק, שורה נצטרפה לשורה והיה למשפט. חצות, אחר חצות, וכבר הפציע אור השחר. רכן ראשו על כתפו ונעור מקץ שעתיים. הנה מסה פסיכולוגית, שאול המלך עומד כמו חי, “יפה־יפה” – אמר לנפשו. נחפז לבית המדרש ובחיבור זה אמר לכפר על בחינותיו. אויה, כל שעמל וכתב בתמצית דם לבו ובחרדת אהבה עמוקה, היה לאל, המורים קראו את דבריו בשוויון נפש וגרוע מכן – לא חסכו גם קורטוב של לעג.

פרש האיש מלימודיו. אך הפעם היתה נהירה דרכו לפניו: חשיפת התעלומה הנוראה, פרשת הגורל המר של המלך הראשון בישראל, צער עולם מאז ועד היום ועד סוף כל הדורות. לפרנסתו לא דאג. דיו בפרוטות שהוא זוכה בהן מן השיעורים, דיו בפיתה וחלבה, ואשר ללינה, פעם פנה לבית המדרש ופעם לבית הכנסת אורחים במחנה־יהודה. יגון עמוק מלאהו מכל התלאה הנוראה שמצאה את שאול המלך. כבר העלה כמה וכמה עמודים, ורוחו נסערת מאוד ונטלטלה בחזקה, נאחז בשבי עצמו.

ימים רבים נסתגר. מבוקר עד ערב כתב וכתב, מחק ושוב כתב, חרד לכל משפט. על כל משפט ישב שבעה נקיים, שינה ושוב שינה כמה מונים, כאילו נטל על עצמו להיות כפרה לחטאת דורות. רגע ביקש להסיר מעל עצמו אכפה של מעמסה זו שהטיל על שכמו הדל והכריז מעין מרד ואולם עד מהרה נתפס שוב לבין זרועות הטרגדיה, שקראה לו: “שאול המלך האומלל, המלך הראשון בישראל, מה יהא עליו!”…

חלפה שנה, חלפו שנתיים והנה זכה להביא ברבים את פרי עמלו: חוברת צנומה, כולה רצופה כאב על גורל שאול המלך. הציג פרי רוחו לפני ידידיו וקבלת פניה שהללו הראו לשאול המלך שלו היתה זועמת, יתרה מכן: קפואה, אדישה. חיפש בנרות אחר עדוד מה, איזה ניצוץ של מאור פנים, מלה טובה – לשוא! אחד או שניים שניסו להבין לרוחו גילו שיצירה זו כתובה ב“כשרון” ויש בה מן ה“יצירה”. המסתייגים כאילו הגביהו הר בינו לבינם. נמצא סוף־סוף איזה רחום וחנון שפדה את כל ההוצאה של חוברותיו. עכשיו שהפרוטה מצויה בכיסו של היוצר, הריהו שוב מאזין לקול ולבת קול פנימי הקורא לו: “כתוב, כתוב עוד חלק ועוד חלק, הרחב את היריעה וסוף הנצחון לבוא”. לא עברו ימים מועטים ואיש הרוח נושא כבר הוצאה שנייה ומתוקנת של יצירתו, זו מצויה מתחת לבית שחיו והוא מכתת רגליו וחוזר על פתחי נדיב זה ואל בעל חסדים זה, כדי למכור ספרו, סחורתו. בדי עמל הפיץ מאות מן החוברת החדשה. ושוב שאל את נפשו: “כלום זו התרומה, שאיש מישראל החי בתקופת המדינה־בדרך, יכול להרים לכבוד המלך הראשון בישראל”? הנה כתוב “וילך הוא ושני אנשים עמו ויבאו אל האשה לילה…”, זה היה הלילה האחרון של שאול המלך שביקש לשאול את בעלת האוב. מה חשב המלך כל אותו לילה, במה הגה? מה ציפה כדי לפדות עצמו מן המיצר? ומחברנו מסתער ביתר שאת ולהט, להאיר את דמותו של שאול ותקופתו, על פי כל המקורות שהיו מצויים בידיו, מזהה את המקומות בהם עבר המלך ואותו פסוק: “וילך הוא ושני אנשים עמו ויבאו אל האשה לילה” הולם בראשו כמו קורנס, מכה־מכה ללא רחם. עתים דימה כאילו במו ידיו כפת עצמו בסד הפסוק הזה באין יכולת להיחלץ מכבליו וכאותה פקעת סבוכה ניסה בכה וניסה בכה להתירה: חזר והתחיל הכל מחדש, הכל מחדש.

להוותו, רוב הרעיונות עלו במוחו ביום ששי בין השמשות, כאותם מזיקים שנבראו בערב שבת, ובאין יכולת לצרור את הפנינים האלו בזכרונו עד צאת השבת, נהג ל“חלקם” בין תלמידי ישיבה ובין חבריו, על מנת ש“יפרעו חובם” עם צאת הכוכבים למחרת, עם צאת השבת. ודאי, שלא ראה ברכה בפיזור נכסיו הרוחניים, ואנוס היה לשאת כל שבת את נטל השרעפים והעשתונות שאחזו בו, כאותה אשה שכרסה בין שניה, מבצבצת ותופחת וכבר הגיעה שעתה ללדת. אה, קשים חבלי רעיון מחבלי לידה. ענויים ויסורים הבאים למרק עוונותיו של מחבר. הוסיף לכתוב כל הימים ורוחו נפעמת והולכת משפעת הגיגים, הדימויים והציורים העולים וגואים, מציפים נפשו נחשולים נחשולים וכובשים כולו, כל רעיון תבע את לבושו, הקצעתו, ניבו, פדותו מן האין אל היש. והאיש הצנום חבוי בפינת בית הכנסת אורחים, נבלע בין ערמות פיסות נייר שעליהן רשומים הדברים, רעיון ורמז ודרוש, וראשו עליו סחרחר, כאומר להסתער על טחנת רוח אדירה המערבלת רצי מחשבה וציצי שירה. פיסות הנייר, עם הגות ושברי הגות, התעופפו פה ופה ונתפזרו כפתיתי שלג ומלאו את רצפת בית הכנסת אורחים. כל מה שהוא עושה – מכוח מצוקה רוחנית הוא עושה, מכוח קנאותו לשאול המלך הראשון בישראל, רעב המחבר ללחם וצמא למים. העיקה עליו תחושת הבדידות. הוא ראה עצמו כיחיד החותר במים אדירים, זועפים, והעולם חשך עליו סביב, עולם של תוהו, ובנפשו נוהמת הזעקה: “כתוב, כתוב ספר, ספר על גורלו המר של שאול המלך!” יש וניסה עצמו בצום, ופעם ברוב יאושו כבר ביקש לבער כל מה שהעלה, ביחוד אותן “רשימות צדדיות”, “פניני רעיונות” שאינם צריכים לגופם, להארת הדמות הנכספת. ארבע או חמש שנים היה שרוי בטרוף חושים זה, הלום בלהות. שוב “כתב וחזר”, שינה ושינה ולבסוף חזר לנוסח הראשון. מקץ עשר שנים, זכה לקיים את נדרו והביא לנו יצירה למופת על שאול המלך, ספר רב מידות, הדור בלבושו החיצוני, מעוטר בתמונות ובקישוטים למען ירוץ הקורא בו. המבקש לעמוד מקרוב על כל הפרפורים שפרפרה נפשו של היוצר, עד שהעביר את עוון הדורות, שאול המלך, יפנה לספריה. שם מוטלים ספריו למעצבה באחד המדפים האפלים, הנשכחים.

*

ימים לפני שנעלם מאתנו, ראיתיו כשהוא סוחב את גוו הדל, גורר רגלים כושלות, לבוש בלויים, עיניו הוזות, כאילו יצאו מחוריהן, עששות מן האכזבה. אדומות מדמעה. הוא הילך ברחוב וחיפש אחר מכר ומודע. הכל פנו אליו עורף. רחקו ממנו. אף חבריו הסופרים לא האירו לו פנים. רק בודדים קרבוהו והגישו לו עזרה בסתר. שאול טשרניחובסקי נמנה עם היחידים הטובים שהבינו לרוחו של אותו מחבר חלכה אשר נדון בחכמת המסכן הבזויה:

– מי יודע? אמר. בעוד מאה שנה, מאתים שנה. בעוד דורות רבים, כשיקראו כל הכתוב בספרי על שאול המלך, תיאור קורותיו ומלחמותיו, יאמרו: ודאי אותו יוצר איש מלחמה וגבור חייל היה, נועז לבל חת. לא ידעו שהמחבר יצור דל וכחוש היה, שמעולם לא פגע באיש, לא הרע לנפש חיה… אבק אדם שכמותי… “איש הרוח שכמותי”… העיר מהורהר ובת צחוק עלובה צפה על שפתיו ופרשה על עיניו צלו של המוות.

יוצר צעיר רעב היה, וכול כולו זרקה בו שיבה, כאדם שנטה יומו. כל כך למה? על שום מצוקתו כי רבה, מצוקה שעלתה מכוחו של פסוק אחד, על אותו ליל אחרון לשאול, המלך הראשון בישראל.

מחלק “דבר”    🔗

ששה חודשים נמשך עוצר לילה בירושלים. דוד מאוחד, מחלק “דבר” שגר בשכונת שמעון־הצדיק, בילה לילות אלו בסניף המערכת, כדי להקדים ולחלק את העתון במועדו. עם ערב נוהג היה לפרוש על ריצפת המסדרון שקו־יצועו שעליו התכרבל ללא ניע. משנפתחה הדלת להנהלה התנער, פסע פסיעה מרושלת, בלא אומר ובעינים מושפלות, נכנס לחדר, ספק מלמל “תודה” ספק לא, והוא כמושך עמו סוד כמוס, מסתורין.

נתעצמו המאורעות: יום וליל, יום וליל הביא קרבנותיו. תחילה לא נתפנתה הדעה לאיש. פעם נכנסתי לחדר ומצאתיו שקוע בקריאה באפלולית, שערות ראשו נראו כצללים שגדלו פרע, מעין יצור קדמון. האירותי בחשמל, “מעט אור”, קראתי. נתן בי האיש עינים יגעות, מתחננות, הניף ידו בביטול והעיר: “אל־נא, טוב לי באור מעט של הנר”. חיוך חיוור זרח מעם עיניו שהיו קבועות בסבך של שערות, ובעמדו על תמיהתי הוסיף: “יפה קריאה בספרי קדמונים באור מועט”. אותה שעה עיין בטראגדיות היווניות ומתוך ספר בלה, שעליו הצהיבו כגוילים גנוזים, ואותיותיו זעירות־זעירות ומלמל: “אור מעט מקרב את האדם אל אוירת קדומים, לאותם ימים בהם נתחבר הספר”…

דוד מאוחד קלינגהופר נולד בלבוב. היה מחלוצי העליה הרביעית. תחילה למד מתימטיקה ופיסיקה באוניברסיטה העברית, פנה ללימודים קלאסיים, ביחוד לחכמת יוון וצירף ללימודיו היסטוריה ושירה. לא מצא גם באלה מנוח לנפשו, נס אל עולם המסתורין, אל הזוהר הקדוש, ומכאן הפליג וריחף על כנפי הניגון, המשיא את האדם אל הספירות העליונות. “בניגון סוד השלימות מכל שלימות” אמר, “בניגון חדוות החיים והמוות”. מדי שבת, במלווה מלכה, בא למרכז הרב ושמע שיעורים מפי הרב קוק. כארבע שנים שתה בצמא את דברי הצדיק הגאון, “פרדס רימונים”, וסגנונו הבהיר פתח לפני דוד מאוחד שבילים לעולם ה“קבלה”. כמהה נפשו להגיע אל סודו של אדם, שנטל על עצמו את כתר הבריאה: “הדרך היחידה בה מתגלה האור הגנוז בנפשו של אדם היא הדבקות לגילוי רזי עולם, ולדרגה זו מגיעים לאו דוקא מכוח קריאה ועיון, אלא בפגישה פנים אל פנים של אני ואתה, מכוחה נדלק הניצוץ האלוהי. קשה להסביר את הדבר, כשם שקשה לעמוד על טיבו של חפץ בלא עזרת החושים. לב האדם אספקלריה היא”.

*

עברו ימים והאיש נעלם. שוב לא נראה רכון על ספריו ולא שכוב על יצועו הדל. באתי איפוא לחדרו בשמעון הצדיק, שמדרגות עץ רעועות הובילו אליו. מבעד לחדר נבוך היה דוד מאוחד. הציע את כסאו היחיד, כמדומני, רעוע היה הכסא, ובעצמו ישב על ארגז של עץ, שעמד בירכתי החדר.

שתקנו.

כבד היה המראה. הקירות היו חשופים, עמדו בטחב ובקילופים. לא תמונה ולא כלי של נוי. לא ספה ולא וילון. ארון צר היה דבוק בפינה ומתוכו צצה ופרצה מהומה של חפצים. בפינה מנגד עמד כן תוים, כמרחף באויר, כושל ונוטה לצידו, ובסמוך נשען הויולונצלו. עוד הזדקרה פתילה מפוייחת עליה שפות קומקום. “זה עולם שכולו ארעי”, אמר.

השפיל דוד מאוחד עיניו, כמו חס על האור המעט שהאל מאיר לבוראיו. שפתיו היו כווצות וחתומות. היה לבי נוקפני על שבאתי להטרידו.

“יפה הבדידות”, העירותי מתוך יאוש.

אמר: לאו דוקא. בשעה שאדם מוצא את דרכו, לעולם אינו בודד. שותף הוא למעשה הבריאה. הטבע, ממנו הכל ובו הכל. נפשו של אדם כאבן טוב וגונים רבים לה: זה מאיר בכה וזה מאיר בכה, הכל לפי סגולתו בה חונן; זה בחסד ואהבה וזה ברחמים, זה בחכמה וזה ביראה. אשרי אדם היודע ללקט ניצוצות אלו ולעשותם עטרה לראשו, נר אלוה ממעל. כל אדם מטבע ברייתו נושא עמו סגולה נעלה, כי הכל בצלם נבראו. אבל, יש ומי שאינו שוקד על מאורו, מפקיר עצמו להבלי עולם, סופו דועך והולך. קל להבחין בין אבן טובה לאבן פשוטה, שאם אתה מעמיד את האבן הטובה לפני השמש הרי זו זוהרת, ואילו אבן פשוטה – אפילו קרני שבעים שמשות תפלנה עליה – באטימותה עומדת, בחשכתה. חיינו מורכבים, רצופים סתירות וניגודים. החומר דוחה את הרוח. חייב האדם להתגבר ולנער עצמו מן הסיגים והקליפות שדבקו בו, יום־יום, ושעה־שעה, ולהתקין עצמו להיות ראוי לבוראו. סגולת האדם היא המקשרת ירושלים של מטה עם ירושלים של מעלה". אמר מה שאמר ושוב שתק. שררה דומיה.

נתתי עיני בעד לאשנב הצר. נתקל המבט בקיר אטום, חומה. פיזם דוד מאוחד ניגון נוגה, מאד נוגה, והוסיף:

“מה עלובים חיינו. זכינו לדברים הרבה. הישגים שבמשק, פרות ועזים, יבול האדמה ועצי עץ, ואילו בשחרור הרוח מכבליה שבהם כבלנו אותה, עדיין לא באה ארוכה. במקום אחד אנו עומדים וקופאים. חייבים אנו לקרוא לעצמנו דרור ומן הפנימיות שבפנימיות”…

אמרתי: בשר ודם, ראשיתו הבל וסופו עפר, שוקד על תיקון מידותיו לפי כוחו.

אמר: אפלטון קובע, שהצדק של החברה יושתת רק כשאדם ידע לחיות לפי הטבע. כולנו שווים לפני הטבע, כל יכול. כל עצמותנו ורכושנו שלו הם. רכוש הוא אפס השווה לאפס. כל רכוש בחינת גניבה היא. פחות כלים, פחות נכסים ויותר שחרור עצמי, שלמות.

תר המבט שוב סביב החדר הצר, נתקל בכתלים הבלים, בכד המים שעמד על אדן החלון לצננם, וראה, עולם אחר קם, אור נגה בהם, אור רעיוני. אותם כלים פחותים לבשו חג ומשמעות בצניעותם ובפשטותם. חש דוד מאוחד בתמורה שחלה בי. התאושש בישיבתו על הארגז וכלובש יתר כוח הוסיף:

הכל תלוי בראייתו של האדם. עולמנו עולם סמלים הוא. אנו עומדים היום בסוף האלף הששי, שהם כנגד ששת ימי המעשה, ערב שבת בין השמשות קרב ובא, עלינו להיות נכונים לקראת השבת. כל שנעשה עד כה, החכמות והמעשים, גילוי יבשות, התנועות החברתיות, זהו המעשה שבששת הימים, מכוונים לקראת הגאולה, זו השבת העליונה בבוא האלף השביעי. אותה שעה ידע האדם להתגבר על הלבוש החיצוני. מאותם כבלים שהוא אסר עצמו בהם ומתייסר בהם, עליו לקרוא לעצמו דרור. הנצחון הראשון יהיה משיגבר האדם על יראת המוות, או אז ידע שאין המוות אלא המשך לחיים. הטבע לובש צורה ופושט צורה. זו הגאולה האמתית.

אמרתי: נשתחרר מיראת המוות, אולם גם נעשיר את חיינו, נוקירם.

נענה: אמנם כן. חלילה למאוס בחיים. על האדם לשחרר עצמו מאותו פחד…

בחוץ, מעבר לשדה עלה צליל של רועה בחלילו. ערב היה הצליל, ערב מאד. העריב היום. ופני מחלק העתונים האירו בחוורונם. פרשתי מעמו, כאילו נחלצתי מאי בודד. כבר דלק ירח ממעל….

*

יום ששי אחד, כשעה לפני קבלת שבת, ליוו שלושה או ארבעה חברים את דוד מאוחד למקום מנוחתו האחרון, ועדיין לא מלאו לו ארבעים שנה.

יום לפני כן סר אליו חבר, כי שמע על חליו של דוד מאוחד, מורסה ממאירה שנתלקחה ברגלו. החבר הגיש לאיש מעט מים עם עוגה. אכל דוד כשובר צום בן ששה ימים. נכרו בו מאבקים ומכאובים. לא נאנח. רק תלה עינו אל רעו ואמר: “אכן, אתה הוא הידיד הטוב ביותר בחיי”. הושיט ידו לשלום. הוזמנה מכונית, ועוד זכורה אותה תלאה, עת ביקש חברו להביאו לבית החולים. מדלת חדרו ועד הרחוב התעלף דוד מאוחד שלוש פעמים מחמת טלטול ומחמת חולשה. מדי פעם השיבו את רוחו בהזלפת טיפות מים על פניו. נרגשים עמדו השכנים סביב. ומשהגיעו סמוך למכונית, נראתה אשה אצה אל אותו ידיד, הוציאה מצרורה כל מעותיה. הגישה אותם לבעל הרחמים ואמרה:

• אנא, מכור לי את המצווה הגדולה שעשית היום…

הריני יודע בעצמי שאיני כדאי…

חצות.

“מה רב כוחו של הרגל”, אמר לעצמו דוד כותרי במתחו אבריו הרופפים, " אני נעור באישון ליל ובשעה היעודה, כאילו ענבל פועם בלבי…"

הוא התקין עצמו כדרכו לעבודת הבורא. חיש מהר גלל את שקו־יצועו שהיה פרוש בחצר, מתחת לכיפת השמים. שכן כך דרכו זה שנים, להרגיל גופו בחיק הטבע הטוב. פעם נתנסה ברוחות וסערות, בגשמים, וכשהרטיבות ממלאת חללו של עולם. הוא לא ידע חולי והדבר היה לפלא בעיניו. ברי היה לו שעין השגחה פקוחה עליו לשמרו מכל רע ופגע.

אותה שעה עוד היה הלילה פרוש סביב. השמים היו בהירים ושקופים. הם נראו לו גבוהים מאד. כוכבים שוקטים הזליפו פסי אורה דקים אשר ליוו את דוד כותרי בחפזו למקום הטבילה הסמוך. יחידי ובודד נכנס לתוך מקווה המים שבמערה מתחת לבית הכנסת. שעה זו מלאתהו, כבכל שחר, חוויה של התחדשות, התמזגות עם מעשה בראשית. הוא מילמל פסוקי תהלים השגורים על שפתיו:

אֶשָּׂא כַנְפֵי־שָׁחַר

אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם:

גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי

וְתֹאְחַזֵנִי יְמִינָךָ:

וָאֹמַר אַךְ־חֹשֶך יְשׁוּפֵנִי

וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי:

גַם חשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ

וְלַיְלָה כַּיוֹם יָאִיר

כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה…

(תהלים, קלט, ט')

ההתייחדות עם עצמו ועם אלוהיו, הבדידות במקווה אליו נמלט בשעות אלו, האפלה הכבדה הסוגרת עליו כחומה; המים הצוננים הדוקרים בשרו כמחטים, אחוז צמרמורת ויחד עם פעימות הלב, איוושת המים החרישית, העתיקוהו הרחק הרחק, אל עולמות של חלום, של הזייה.

יפה לו שעה זו. כמו ביקש להתגרות בפחד נסתר מעורב בחדודין של שמחה. ככל שהוא מענה את גופו ומסגפו כן חש בהזדככות הנפשית. ביחוד חביבים עליו רגעים אלה כשעיני הבריות אינן קורצות עליו מפה ומפה, אינן דולקות אחריו בלעג ולשונו של עולם אינו מרנן אחריו. במקלט זה בן חורין הוא. כך. יזקוף גוו, ימתחו. זה עולמו, יחיד בעולמו.

כבר מילדות התנסה דוד כותרי בנסיונות חמורים, שאפילו סגפנים ותיקים לא עמדו בהם. כבר מילדות עמד על הבלותו של עולם זה, לא הביא בשר אל פיו ולבושו כתונת בד, לא שתה יין ומקומו לא הכיר בין הוללים. בשחר ימיו התקומם כנגד בני אדם למראה אכילת בשר, כנגד השוחט אשר שחט בשלווה עופות ובהמות. “אמא, קרא פעם, שוחטים תרנגולת ואוכלים בשרה, הלוא כך יאכלו גם בשר אדם”? השיבה לו אמו: “התאבה שישחטו אותך ויאכלו בשרך”? ודוד לא השיב, כי אמו היא, אך שמר את הדבר בלבו.

נקפו שנים. גדל דוד כותרי ובא בין הבריות. בלבו גמלה המחשבה להתנזר מכל המותרות ולשוב למקורות הראשונים של הטבע. “מה אכל האדם בימי בראשית?” שאל עצמו פעם. והלוא כתוב מפורש: “ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע לכם יהיה לאכלה**…”**

מכאן, שמאכל הירק קדם לבשר. ומי בדה, שהבשר מחסן גופו של האדם? עשרה דורות מאדם עד נח נזונו מעשב השדה בלבד והאריכו ימים כמתושלח. מנח עד אברהם, כשבני האדם התרגלו להביא אל קרבם נתחי בשר של בעלי חיים, קצרו שנות אנוש בשמונה מאות או תשע מאות שנה, ועוד קצרים והולכים החיים…

העמיק דוד כותרי חקר בספרי הקדמונים. לן בחכמת הנסתר ונתפס לעולם הרזין, אלו של אותות ואותיות, תגים וטעמים. כל מה שנגלה לעיניו אינו אלא בבואה וסמל של עולם אחר, עולם האמת. הוא הסתופף בחצרות של בתי כנסיות ובתי מדרשות, מ“פורת יוסף” ל“בית אל” בעיר העתיקה, מכאן אל המקובלים בסנהדריה. תהה על דרכי אדם הלוחמים ביצרם המפעפע כאשה של גהינום, צמים ומסתגפים ומתחיים מכוחן של תפילות ואמירת סליחות, תוקעים בשופר. אף דוד כותרי ביקש להיות אחד מבני החבורה הזו.

הוא החל לצום מעמוד השחר עד צאת שלושה כוכבים, ומכאן הפליג והעמיד עצמו בנסיון לצום במשך יומיים וגם שלושה בשבוע. לא ביקש להחזיק טובה לעצמו. הוא רק ביקש להיות אחד מבני החבורה המבקשת להחיש גאולתו של עולם. ידוע ידע, שעוד מצויים גבורים ממנו, זקנים וזקנות הצמים ימים רצופים וכל רע לא אונה להם. אותה אשה ממרוקו בעיר העתיקה, מנעה כל מאכל מפיה ממוצאי שבת עד קבלת שבת. אשריה! דוד כותרי עשה עוד צעד: תענית דיבור, אשר חכמינו ז"ל אמרו, שכל רגע של דומיה שקול כנגד קרבן שלמים. תענית דיבור פותחת לפני האדם את שערי ההשגה העליונה ומעיינות החכמה. משה רבנו צם ארבעים יום וארבעים לילה, לא אכל ולא שתה, התבודד יחיד בהר סיני עד שהביא את התורה לעמו ישראל.

בעברו ברחובות העיר לא נשא דוד כותרי עיניו לצדדין. במסילת ישרים דרך. תדיר עיין בספר, בספרי קדמונים או בספר משפטים, תורה זו בה דבקה נפשו ומצא שקוי ומרפא לעולמו. עיסוקו כעורך־דין לא שימש לו כקרדום לחפור בו. רק להדר ולפאר את רוחו אמר בתורת המשפטים. הרבה בעיות חמורות מצאו תקונן בתורת המשפטים. החליט איפוא להעמיק חקר בהם ולצאת למרחקים. לאן? ודאי ללונדון! החליט, ולמחרת כבר נמצא על סיפון האניה שהפליגה למקום תלמודו. זוכר הוא מה כבד היה הערפל יום דרכו על אדמת אנגליה. הקור נקב. אף פני הבריות היו קפואים. פקידי השלטון בנמל העיפו רגע מבט בצעיר התמהוני שגידל זקן חד וזהוב, נעל סנדלי גומי וכולו אומר תמהונות ומעורר חשד. הרשו לו הישיבה באנגליה שלושה חודשים בלבד. למחרת ביקר בבתי המשפט ואף בבית הנבחרים ובבית הלורדים. למד, שתה בצמא כל דיבור שיצא מפי שופט ואיש רם המעלה. לא ידע נפשו מרוב שמחה, לא אחת ביקר גם בפרלמנט הנודע ולבו נסער ונפעם כשהצירים דנו על ישראל וארצו.

אף על פי כן למעלה משנה שהה דוד כותרי בעיר גדולה זו וכשמדי פעם ריחפה עליו סכנת גירוש לאחר תום מועד השבות. הוא מנע רגלו מלבוא בחברת הבריות. מחדרו ביקר בבית המשפט או בבית הנבחרים או בבית הלורדים, וזרות מהלכיו מגבירים את החשדות. כל אשר היה לו אפס וכלה. לא היתה פרוטה לפרטה, ואולם מי יתן לבו לצרכי הגוף. העיקר להעמיק בתורת המשפטים. ללמוד חכמה ודעת מארץ הקיסרות הגדולה. אלא שהמשטרה לא גרעה עיניה ממנו. יצור עלוב זה, שאלו אנשי השלטון, מניין בא לחמו? דוד כותרי היה להם מקור לדאגה, עד שגמרו אומר יום אחד להחזירו לארץ־ישראל. אלא שדוד כותרי לא השלים לימודיו. פנה בכתב ובעל פה אל חברי בית הנבחרים ובית הלורדים, אל כל נושא משרה רמה, לבוא לעזרתו. עד שבאה העזרה הדביקה אותו הצרה. ערב שבת היה, עם “לכה דודי” מצא עצמו נתון בצינוק. מר היה לבו של דוד כותרי. לא אכל ולא שתה. למחרת, בשבת, נפתחה הדלת, ונטלוהו השוטרים החוצה כדי להסיעו לבית המשפט. למראה המכונית נפל לבו של דוד כותרי. כיצד יחלל את השבת? נבדלה נפשו מאד. התחנן וביקש לבל יכפו עליו להפר את קדושת היום. לשוא. הוא השתטח על הארץ, רקע ברגליו, זעק והתייפח… עד שהשוטרים גברו עליו והעלוהו על המכונית, ודוד כותרי נוסע בשבת בדרכי לונדון רבתי, בשבת ובפרהסיה! משכלו כוחותיו לצעוק מלמל פסוקי תהלים, כפי שעלו על לבו אותה שעה: “הביטה ענני השם אלוהי, האירה עיני פן אישן המות: פן יאמרו אויבי יכלתיו, צרי יגילו כי אמוט”. משהוכנס לאולם, פנה אליו השופט שיטען טענותיו, ואולם קולו של דוד כותרי נאלם, גמגם ותבע זכות אזרח מכוח אזרחותו הארצישראלית, המנדטורית. דחו טעמיו מניה וביה. החזירוהו לבית כלאו. ודוד כותרי עוד הריץ למחרת מכתבים אל ראשי העם האנגלי. ואמנם אנשי בית הנבחרים לא התעלמו. פנו בשאלות אל היושב ראש. בינתיים ישב עוד שלושה או ארבעה חדשים בבית כלאו עד שיצאה הפקודה לגרשו מאדמת אנגליה, ובהזדמנות הראשונה. אותה הזדמנות לא איחרה לבוא, באניה הראשונה שהפליגה לארץ ישראל, לאחר שהוצאה פקודת הגירוש, הובא דוד כותרי במשמר כבד והחזר לארץ האבות.

חזר דוד כותרי אל חייו בעיר העתיקה. הסתגף, טבל במים צוננים והתפלל.

יש ודוד כותרי נראה מסתופף במסדרוני בית המשפט. כמעט ולא דיבר עם איש. חזר ורשם כל אימת כנף שיצאה מפי השופט או מפי אחר הפרקליטים. לעתים עטף גלימה שחורה של פרקליט והשופט שאלהו: “באיזה משפט אתה דן?” אותה שעה היה קם האיש ומשיב בהכנעה: “לא, אדוני”, איני מייצג כל תובע או נתבע. איש לא ידע מדוע הופיע איפוא דוד כותרי עטוי גלימת עורך דין. ושוב ישאלהו השופט: “האם אתה מופיע כבא כוח אחד הצדדים”? ושוב דוד כותרי השיב, החווה קידת נמוסין ויאמר בהכנעה והשיב בשלילה, ושוב תעלומה היתה מדוע דוד כותרי הופיע בגלימת עורך־דין, ולאחר שהשיב מה שהשיב, היה יושב ומהרהר, יושב ומהרהר כאומר: “איני כדאי על עצמי וכל שכן על אחרים…”

גנן –    🔗

ארמון הנציב מתנוסס מעל פסגתו של הר העצה הרעה, מזרחה לירושלים. לבודדים נהירים יציאותיו ומבואותיו, על מאה חדריו אולמיו. אולם רחב היה ללשכת הנציב עם מוצא סתרים, מנהרה המובילה אל עבר כפר השילוח. לא על האבן לבדה חי הבית, גן גדול הקיפו סביב, שהשתרע על ארבע מאות דונם, מצויין בצמחי תנ"ך ובשאר צמחים נדירים, שהובאו מקצוי עולם על ידי השליטים. פרחים ססגוניים מרהיבים שבצו את המרחב כשטיחים אגדתיים; מדשאות בראדלי, מטעי עצי פרי וכרם, מזרקות וגני־מים, מגרשי שעשועים לגולף, לטניס, לרכיבה, בריכות לשחיה; ומשק חקלאי ענף היה בו, לבקר ולגמלים, חזירים ושפנים; העוף למינהו, טווסים, כלבים גזעיים, חתולים, בריכות דגים, לטאות – גן עדן עלי אדמות שניטע על סף המדבר, והרי יהודה ופאתי תכלת ים המלח והרי מואב האירו מנגד.

על הגן הזה ניצח יוסף כהנר, איש ירושלים – “מהנדס חקלאי וגנן נוף”. הוא נבחר מבין רבים ורבים. ואולם, שעה קלה לפני ה“הן”, התנהלה שיחה בין הנציב, סיר הרולד מק־מייכל לבין רעייתו, בנוכחותו של כהנר:

• אתה יודע, הרולד, איני נוטה למועמד זה, אמרה האשה.

• כך? ולמה יקירה?

אמרה: יהיר נראה לי האיש, בוטח בעצמו.

אמר סיר הרולד: מה כהנר, בהתמנותך למנהל משק הבית, התסור להוראות, או שמא תבקש לעשות כטוב בעיניך? נענה כהנר: הריני מוכן לציית תמיד.

פנה סיר הרולד אל רעייתו: רואה את יקירה, מר כהנר צייתן הוא.

עד מהרה היה הגנן בן בית בארמון. סעד תכופות על שולחנו של הנציב, התהלך בגן עם ראשי השלטון ועם אורחים רמי מעלה שעלו לירושלים מירכתי עולם. במלחמת העולם השניה, ימים שקיצבו במצרכי מזון, היה יוסף כהנר ל“יוסף המשביר” של הארמון, כלכל את כל צרכי הבית ואורחיו. פעם עלה במחשבה לעבד את אדמות הארמון לגידולים חקלאיים שונים, והאדמה קשה, סלעית, גירית כמדבר יהודה זה המשתרע למרגלותיו, מפולשת לכל רוח. אספקת המים היתה במשורה. הציע יוסף כהנר להטות לגן את מי השופכין ממחנה אלנבי, הביא זבלים ממחנות הצבא ובעזרת פועלים ואסירים התקין מדרגות, חצב בורות לאגירת מי הגשמים, בבריכות השחיה גידל קרפיונים וביריחו עיבד שטח לירקות ולפרחים. לא עברו ימים רבים וארמון הנציב נהנה מדי בוקר מתוצרת חקלאית רעננה. בגן עמדה חלקה שכינוה “חורשת המלכים”, בה נטע עוד הנציב סיר ארתור וואקאפ עצי זית מזנים משובחים. כל זית היה לאותו נציב־חסד חי לעצמו, צילמו וייחדו בשם מלכותי. משרד המושבות שקד לשלוח שתילי זית מובחרים ובעת הנטיעה נערך “טקס הכתרה” כדת וכדין. גדלו הזיתים והיו למשפחה ענפה, כחמשים עצים במספר פארו את הגן, עצים “שדם מלכים זורם בעורקיהם”, שענפיהם היו עמוסים, הצהילו פנים להפליא. חורשה זו נעלמה היום.

יחסי הידידות בין הנציב סיר הרולד מק־מייכל לבין גננו נפסקו ביום שנתקל הנציב במוקש, בשעה שנסע במכונית בקרבת גבעת שאול. אותו יום נחקר הגנן ארוכות. יומם ולילה חפשו והפכו את ביתו. “מן הברוגז הזה צמחה גם טובת הנאה”, הוסיף יוסף כהנר. בארמון היתה ספריה גדולה. לאחר ההתנקשות, נכנס הנציב בריב גם עם ספרייתו, הבדיל בין ספר לספר, את הספרים העבריים מסר לכהנר. הנציב סירב גם לקבל משלוח שי של יינות כרמל מזרחי לכבוד חג המולד, כנהוג. אף יינות אלו ניתנו לגנן. רעיית הנציב שלטה בכל הליכות הבית. קבעה תפריטם של מאכלים, אלו היפים לאורחים נכבדים מאד ואלו לאורחים פחותים מהם. עינה היתה פקוחה אפילו על הפרחים הססגוניים שהוצגו באגרטלים מרהיבים, הכל לפי יחוסו של האורח ורמת כהונתו.

קמה המדינה ויוסף כהנר היה לגנן הראשי בהר הרצל. יום יום נפגש האיש עם מאות מבקרים שבאו לחלוק כבוד לחוזה מדינת היהודים. באים אורחים מכל קצות עולם, מכל הגזעים והדתות, מכל שכבות הישוב, צעירים וקשישים, יחידים וקבוצות; מן המושבים והקבוצים; עולים חדשים, בני מיעוטים וכהני דת, כדי להשתטח על קברו של הרצל ולהדליק נר נשמה, לומר מזמור תהלים ו“קדיש”, להקיף את הקבר בסרט צבעוני, ליקח עמהם חופן אדמה. בל“ג בעומר באו מבני עדות המזרח לגזוז שערות ראשי הילדים הרכים, להותיר להם פיאות. יש ובאו זקנים מופלגים, מבני דורו של הרצל, בהם גם כאלה שהתנגדו לרעיון הציוני ומבקשים עתה סליחה ומחילה ו”מכים על חטא" לפני הקבר. אחד נראה פעם, שהציג מניה של בנק היהודים ומספרה 10, שקנה בימים ההם, כעדות לאמונתו בחזון הציוני. כאן נפגש יוסף כהנר עם ראשי עם ועולם. מאזין לדבריהם ולרחשי לבם. עתים אף רשם את הדברים. ג’יימס מקדונלד, מחסידי אומות העולם, נהג לבקר מדי עלותו לירושלים בהר הרצל, הניח זר פרחים, הביע תקוה ש“עוד יזכה להשתקע בארצנו היפה”.

הרבה זכרונות ליוסף כהנר מימי הילדות. ירושלים של הימים ההם עומדת כמו חיה לנגד עיניו והוא מתאר אותה לפרטי פרטיה, על אישיה ומאורעותיה. בסמטאות העיר העתיקה התהלך. הוא זוכר לילות בהם למד בתלמוד תורה והוא נושא ומאיר דרכו בנר שעווה או מנורת נפט; תקופה ששערי העיר העתיקה היו סגורים בלילה, ומשנפתחו בבוקר שבעת שערי החומה זרמו לתוכה בני הכפרים בסביבה; מהשילוח, מאבו־דיס ועריה, ליפתא, קולוניה, ביתר, עין־כרם, בית צפפה ועוד. בהמוניהם ובבהמותיהם מלאו את הסמטאות ומכרו תוצרתם וקנו בתמורה בדים ובשמים. עם שקיעה ננעלו שוב השערים על מסגר על ידי השומרים, ואוי למאחרים… הם לנו תחת כיפת השמים. זוכר האיש ימים של קנאות דתית חשוכה, וימים שעגלות רתומות לסוסים הסיעו את התושבים מן השכונות החדשות לעיר העתיקה ובחזרה. העגלונים עמדו בשני צדי הרחוב והכריזו: יאללה פעטער, יאללה מאמע, באבע, זיידע; ארוף־ארוף, מעלה ומטה, הנסיעה ארכה כחצי שעה ומחירה מיטליק אחד – אגורה.

אביו של יוסף כהנר היה סופר סת“ם וגרפיקאי מחונן. כתב־ידו נודע בשערים. כתב האב על קלף של איילה ותיאר קבלת הפנים לקיסר ולד”ר הרצל מטעם הקהילה בעלותם לירושלים. בכתב ידו הכירו עוד סיר משה מונטיפיורי, שהיה רוכש מכתבי הקודש של האב, ספרי תורה, תפילין ומזוזות כדי להוציאם לחוץ לארץ. סיר משה מונטיפיורי מינה אותו לנציגו לרכישת עתיקות, ביחוד מטבעות שהערבים אספו אותם בכל חלקי הארץ והביאו בשפע למכירה. את העתיקות היו קונים לפנים לפי מטען של גמל או חמור. האב צירף כשותפיו שני חלפנים יהודים שעסקו במטבעות עתיקים, כתב קמיעות לערבים ובתמורתם קיבל כתבי יד, כלים ומטבעות. לאחר שמת האב, נשארה המשפחה בחוסר כל. הילדים הוכנסו לבית היתומים, האם חלתה ועד שהתאוששה העבירה את בני המשפחה ליפו. מדי בוקר היתה האם נוהגת לקחת את הילדים ולהביאם לרחצה בים, ומשסיימה מלאכתה זו היתה מפליגה ושוחה¹³ בעצמה הרחק־הרחק. פעם הרחיקה מאד והגלים נשאוה במהירות ולעיני פעוטותיה. “איש, מאלה שעמדו בחוף, לא העז להתנדב ולהציל את האשה מטביעה”, סיפר כהנר. לפתע, כאילו צמח מן האדמה צעיר ערבי, נוצץ ומצוחצח בלבושו; כפתן משי ותרבוש אדום ומגוהץ נטוי הצידה בראשו, מקל הדור בידיו שהניפו בגנדרנות לכאן ולכאן, מעין “באשיטי”, שזרק עיני עגבים אל עבר הנשים החשופות. שילח הצעיר מבט אל הים, הבחין באשה הטובעת, עד מהרה פשט מעליו את בגדיו החגיגיים והטיל עצמו הימה. בגבורה עילאית נאבק עם הגלים הזדונים עד שהדביק את האשה, אחז בשערותיה ומשך אותה אחריו אל החוף. האשה התעלפה. קהל העדים בחוף עמדו והשתאו לעוז רוחו של הצעיר, המציל הגיבור. נשקו ידיו, שאלו לשמו. לא השיב.

“אף פעם לא שכחתיו”, העיר יוסף כהנר. “גדלתי ועברתי ארצות רבות. חזרתי לארץ והכרתי את הידיד הערבי כאחד הימאים החרוצים שהעלו לחוף את הנוסעים ואת העולים ונודע במעשיו הטובים. פעם נכשל בהריגה. באותה הזדמנות, בהיותי קרוב ל’מלכות' הנציב, גמלתיו כגמולו. הוא נידון לתליה – וקיבל חנינה”.

נושא דברם והלך רוחם של אחיו    🔗

תדיר עבר יצחק א. עבאדי בצידו של רחוב, נשא עמו חבילת עתונים, ונתן עינו הטובה פה ופה. ואם מצא ידיד או מכר, האירו פניו ופרש בשלומו. רגע התעכב גם לשיחה קלה והחליף דעה ורעיון בענין שהשעה נדרשת להם, ואחר המשיך בדרכו, אל פינתו, כמתרגם קטעי עתונות בשביל מטה או"ם בירושלים, או השיא עצה לזה ולזה באיזה עסק כלכלי וברכה בו.

רק תמול שלשום, בעיצומו של השלטון הבריטי בארץ ישראל היה י.א. עבאדי נושא בכהונה רמה, המתרגם העברי הראשי של הממשלה, שהעמידה אותו במוקד הבעיות והדיונים שבין הישוב והשלטון. אל לבו של האיש, דומה, התנפצו גלי הסערה שעלו וגאו, להסביר עמדות והשקפות וליישב חלוקי דעות. האיש לא היה מתרגם “פסוק כפשוטו” אלא נושא דברם והלך רוחם של אחיו העומדים על נפשם ותובעים מילוי הבטחות וחובות מדיניות ויחד עם כן, ללמוד ולחדור להלכי הרוח של הפקידות הקולוניאלית, שהיתה זרה לישוב ולתחיית העם. כעשרים וחמש שנה מילא שליחות זו, וראה, “לא נס לחו ולא כהתה עינו”, מצוקת העתים לא קמטו תוי פניו ולא נתעגם מראהו. בדרכו נהג, בנועם הליכותיו עם הבריות, במשפטו העברי החטוב והברור, רכות־אנושית הנובעת מן האצילות ומתרבות עמוקת שרשים, יהודית וכללית כאחת, ראייה ישרה, זה הכשרון לראות שני צדי המטבע. מסכת חייו של האיש כאילו רקומה מחוטי־משי, כאותם בדי משי “עביות” ו“קומבאזים” בהם סחר אביו בסימטאות העיר העתירה, כממשיך שרשרת משפחתית של נאמנות ויוקרה המכובדת לא רק בעיני יהודים וערבים, אלא גם בישוב ענייניהם של יהודים בינם לבינם ושל ערבים בינם לבינם.

בחייו של יצחק א. עבאדי מקופלת תמורה עצומה שחלה בחיי העם והארץ, מאותם החיים הקטנים שנצטמצמו בעיר העתיקה על זהרם ויופיים ועד לעצמאות ישראל. י.א. עבאדי היה בן למשפחה עניפה בירושלים מדורות. אביו ר' אברהם עלה לארץ מדמשק ואמו סולטנה בת הרב שלמה מזרחי היתה מצאצאי ר' אליהו מזרחי, מפרשו של רש“י על התורה ונכדת הרב משה מזרחי מחבר שו”ת “פרי הארץ” ואחות להרב אליהו מזרחי סופר בית הדין הספרדי. ככל ילדי ישראל, ראשית חינוכו בתלמוד־תורה הספרדי ומכאן עבר ללמוד בבית־הספר “למל”, עזרא ובית המדרש למורים, היה בין מייסדי חברת “הסולל” והשתתף בעריכת עתוניה: “דואר היום”, “פלשתין ויקלי” שבועון אנגלי ו“בריד אל יום” שבועון בערבית. קבוצה זו היתה חדורה בהשקפת־עולם יהודית וארצישראלית ברורה, שהיוותה גרעין לתנועה עברית־ערבית השוקדת על הבנה הדדית, על שלום ויחסי גומלין. בביתו של איתמר בן־אבי היו מתכנסים מדי שבת ראשי צבור מכל העדות, יהודים, נוצרים ומוסלמים ונשאו ונתנו על מכלול הבעיות המשותפות. ביניהם בלטו עוני עבדול האדי, מושל ירושלים סיר רולנד סטורס, ד“ר דנבי, מתרגם המשנה לאנגלית. ביוזמתו של ח.מ. קלווריסקי ובעזרת פיק”א קיימה קבוצה זו שעורי ערב במועדון ברחוב הנביאים כיום, לימדו ערבית ליהודים ועברית לערבים. מבין הערבים נמנה עם התלמידים עארף אל עארף. המורה לעברית היה י.א. עבאדי והמורה לערבית כ’ליל סכאכיני, שהיה בעל השכלה ותרבות רחבה, משורר עתיר־סגנון. המורה לאנגלית היה פרץ קורנפלד. שנים ראשונות אלו (1920־21) עמדו בסימן של חיפושי דרך מצד היהודים ומצד הערבים כאחד לחיים משותפים. גם הערבים פתחו מועדון בשער יפו ורבים היו אורחיו היהודיים. אולם עד מהרה נעכרו הרוחות והגל האנטי־ציוני גבר משנה לשנה.

הנציגות הישובית בימים ההם (הופיין־מיוחס־טהון) המליצה בפני השלטונות להעסיק את י.א. עבאדי במשרדו של מושל ירושלים סיר רולנד סטורס כמתרגם מברקי “רויטרס” מאנגלית לעברית ובתפקיד מקביל נתמנה אמין אל חוסייני, שהיה אחר כך למופתי ירושלים וראש צוררי ישראל. כחמשה חודשים ישבו השניים בחדר אחד ובין הזמנים החליפו דעות, התדיינו והתווכחו. יצחק א. עבאדי תיאר דמותו של חג' אמין אלחוסייני כצעיר לאומני, שהידר בלבושו האירופאי, שידיעותיו מוגבלות לא רק בלשון האנגלית אלא בערבית ובתורת האיסלם, בעל תכונה תוקפנית וחצופה ללא סייגים. משעלתה ההצעה בדבר מינוי מופתי לירושלים הוזכרו שני מועמדים. האחד אישיות משכילה ונאורה, חוסם א־דין ג’ראללה והשני אמין אל חוסייני, הוכרע בעד מינויו של האחרון, מתוך חשבונות פוליטיים מובהקים ואולי כדי להקהות נטיותיו הקיצוניות, ומינוי זה היה בבחינת בכיה לדורות.

יצחק א. עבאדי היה מן המאמינים הגדולים בשתוף פעולה יהודית וערבית, ואמונתו לא נתערערה עד יומו האחרון.

*

בכ"ה שנות שרותו של י.א. עבאדי בממשלת המנדט היה האיש עד לרוב הפגישות של נציגי הישוב עם שלטונות המנדט ובראשם הנציבים העליונים והמזכירים הראשיים. עמד על התפתחותו של התהליך המדיני מבפנים ועל אף הסערה גדולה שעברה על הישוב בשלושים שנות המנדט, לא ראה עבאדי גילויי איבה עיוורת מצד שום נציב מן הנציבים לישוב, אם כי סיר ג’ון צ’נסלור וסיר הרולד מק־מייכל היו דמויות אפורות וחיוורות ונרתעו מפני הלחץ הערבי הרבה יותר מן הנציבים שקדמו להם. “זכורני”, סיפר עבאדי, “שאפילו צ’נסלור, בבואו לארץ נשא נאום כמעט ציוני בהטעימו את הצורך בפיתוחה של הארץ. הוא ‘הפך עורו’ בתוקף מאורעות הדמים של הפורעים הערבים”. י.א. עבאדי נותן סימנים בקוי דמותם של שאר הנציבים במחיצתם עבד: –

הרברט סמואל הנציב העליון “הראשון ליהודה” הביא עמו משב־רוח רענן. היה זה מדינאי דגול בעל שיעור קומה, שכיהן בהיותו בגיל פחות מארבעים שנה כשר הפנים בממשלת אנגליה, בימים שעדיין עמדה זו באיתנותה הקיסרית. הרברט סמואל היה הוגה ליברלי מובהק, יהודי שנשא עמו ערכי התנועה הציונית וערכים אנושיים כאחד, והאמין בברכה הגדולה שבשתוף פעולה יהודי־ערבי, ראה עצמו כמי שהגורל מינהו להגשים שליחות נעלה זו. עמדתו תובן יותר אם נזכור שלשרותו היה מצד אחד עוזר ראשי סיר וינדהם דידס, שהאמין בכל לב בצידקת הרעיון הציוני ובחובה האנושית במילוי אחר התחייבות הכרזת בלפור, ומאידך עמדה דמות מנוגדת זו של היועץ הפוליטי הראשי ארנסט ריצ’מונד, בעל תרבות רחבה, שהאמין לפי דרכו באי־הצדק, שבמדיניות זו וראה מעין חילול הקודש של המזרח. קשה להבין היום כיצד אפשר היה להדיר בכפיפה אחת “דבר והפוכו”. זה הקו שהכשיל את בחירתו של חוסאם א־דין ג’ראללה למופתי ירושלים. ריצ’מונד אהב את המזרח ואת האיסלם וספרו על מסגד עומר שהופיע בהוצאת האוניברסיטה של אוקספורד נחשב עד היום לספר הקלאסי הדן בארכיטקטורה ואמנות המזרח. הרברט סמואל התכוון בכל הכנות להגשים את הצהרת באלפור ואף חקק חוקים המובילים למטרה זו, אך בעת ובעונה אחת שקד שלא לפגוע בזכויותיהם האזרחיות של שאר העדות. לדעת י.א. עבאדי שגה “הנציב הראשון ליהודה” בשלושה משגים חמורים: א) על שמינה את חג' אמין אל חוסייני למופתי ירושלים, ב) שמסר אדמות בית־שאן לערבים כמעט במתנה, ו־ג) על שעמד מנגד בניתוק עבר הירדן מן הארץ.

והנציב שבא אחריו, לורד פלומר, היה אישיות המוגדרת כ“ג’נטלמניות נוצרית” מובהקת. כפילדמרשאל, שראה בחייו שפיכות דמים לרוב, סלד מכל לוחמה. נציב זה נהנה מסמכות עליונה, וכמפקד ידעו הכל שדיבורו – צו, דיו להשקיט כל ביקורת. כנוצרי מאמין לא נרתע ובשנת בצורת פנה בחוזר אל ראשי העדות שיתפללו למען גשמים. בניגוד להרברט סמואל שהנהיג “גינוני מלכות” בחצרו, הצטיין פלומר בפשטות הליכותיו, מיעט להזמין אורחים. היה חדור אמונה במפעל התחייה היהודי ובחובה להחיאת שממות הארץ. ואילו סיר ג’ון צ’נסלור לא היה אלא פקיד שעלה לגדולה. אך סיר ארתור וואקאפ שונה היה מכל הנציבים שקדמו לו. היתה זו דמות אנושית דינאמית מעוררת פליאה. התעלם מן השיגרה הבירוקרטית וקיבל על עצמו את האחריות ועל יסוד חומר שבדק בעצמו. רווק היה האיש ועתיר נכסים ובן למשפחה סקוטית, אשר פיזר תרומות וכספים למפעלי חינוך, תרבות וצדקה ביד רחבה. קרובה היתה ללבו ביחוד התפתחותה החקלאית של הארץ. זיקה קרובה מאד ומיוחדת היתה לו לערכי רוח ואמנות, ביחוד למוסיקה. אהב שיחת־רעים ומכאן חיבתו לשמריהו לוין ולחיים ארלוזורוב בעמדו בראש המחלקה המדינית של הסוכנות. במכתביו היה פונה הנציב ל“מאי דיר ארלו”. הצלחותיו הראשונות של ארלוזורוב באו לו אל נכון תודות ליחסי ידידות אלו שהתפתחו בינו לבין הנציב. ארלוזורוב היה נבון דיו שלא לנצל ידידות זו במתכוון, אלא היחסים נבעו באורח טבעי. וואקאפ ראה במפעל הציוני רעיון יהודי ואנושי נשגב, ובימיו זכתה הארץ לעלייה הגדולה ביותר, כשבעים אלף יהודים מגרמניה עלו לארץ וכן ניתנו הקלות רבות לבעלי הון לסוגיהם.

*

מאמרים רבים פרסם י.א. עבאדי בעתוני הארץ ובבמות נכבדות אנגליות בחוץ־לארץ. מאמרו הראשון הופיע ב“הפועל הצעיר” על בתי המשפט בארץ, מחקר גדול פרסם על המקומות הקדושים באחד מכרכי “התקופה” שעד היום יש בו עניין רב. כמתרגם חידש הרבה מונחים. בין תרגומיו לעברית: זכרונותיו של סטורס, יומן ארצישראלי לקיש, ספר על ארץ־ישראל של ה. צדלוק וקיטרוטש, ערך את קובץ החוקים של דרייטון בעברית, השתתף עם א.ש. ואלדשטיין בעריכת המלון האנגלי־עברי ועוד. בחיבורו “בינינו לבין האנגלים”, שהופיע לאחר פרישתו מכהונתו ובערב מלחמת העצמאות, סיכם כל שלמד במחצית יובל השנים וקבע, שהקרע אשר נתהווה בינינו לבין האנגלים בתקופת המנדט נבע לא רק מטעמים מדיניים אלא גם מתוך גישות שונות של הלכי־רוח והשקפת עולם וחברה.

עדיין זכורים ההדים שעוררה התפטרותו של י.א. עבאדי מכהונתו, כמחאה כלפי ממשלת המנדט ומטעמים עקרוניים שהיו נוגעים לסמכויות מחלקתו. העתונות כולה מן הקצה ועד הקצה הגיבה על צעדו זה שהעיד על האיש כבעל עקרונות והביעה הערכה והוקרה עמוקה על פעלו. זכות ראשונים למחלקת התרגומים שעבאדי עמד בראשה, על שעיצבה את לשון החוק העברי, חידש הרבה מונחים, אם כי לא נתפס בנטיה לחידושים, אף־על־פי שמיוצאי בית מדרשו של בן־יהודה וביתו הוא, העדיף יותר לפתור בעיות לשוניות בדרך של פרשנות. הוא שימש בכל ועדות החקירה שפקדו את הארץ, מוועדת הייקראפט שחקרה את המאורעות ביפו, דרך ועדת הכותל, ועדת שאו, והוועדה המלכותית שבראשה עמד הלורד פיל. לא אחת היה עבאדי גם צינור לפעולה פוליטית שהתנהלה מאחורי־הקלעים. זכורים חלוקי הדעות והסערה שקמה בישוב מסביב להצעת חלוקת הארץ. מ. אוסישקין היה בין מתנגדיה החריפים של ההצעה, והוא פנה לעבאדי וביקש התערבותו של הרברט סמואל. מ. אוסישקין אף הביע נכונות להגבלת העליה דה־פקטו אך לא דה־יורה ובלבד שתישמר שלמות הארץ. הרברט סמואל השיב שאת דעתו נגד החלוקה ודאי יביע בעת כנוסו של מושב בית הלורדים.

עבאדי היה גם מעורכי “אוצר לשון המקרא”, זו הקונקורדנציה התנ"כית המקיפה והשלמה בהוצאת “אל המקורות” של המדפיס וייס. בשנותיו האחרונות עסק בכתיבה היסטורית מקיפה של ארץ־ישראל בתקופת המנדט.

בדרכו הלך, עצמאי היה בדעותיו ובהשקפותיו. ישראלי שלם שראה נכוחה את ריקמת יחסינו עם שכנינו הערבים. אף התריע על קפוח זכויותיהם של עדות המזרח. חבל, שעם קום המדינה לא נמצא סדן נאות לאישיותו הדינאמית, אשר בכשרונה, נסיונה, השכלתה וקשריה המרובים היתה יכולה להיות לברכה רבה, ביחוד במהלכיה של ישראל בשנותיה הראשונות.

 

שער שביעי – שתי מנגינות    🔗

ליום כ"ט בנובמבר    🔗

שני המנונים, כפסוקי דזמרה בימים נוראים, ריחפו באויר ופיעמו לבבות בימי מלחמת העצמאות, בעדם האירו כיסופי הגאולה, ערגה לירושלים…

היתה ירושלים בימים ההם פצועה, שסועה, מצולקת. שוטרים וקלגסים בריטים חמושים פשטו ברחובותיה, אצו טסו במשוריניהם, חרפו וגדפו שם ישראל, ערכו “הילולות־יריות”, “לילות־מונטגומרי”, נפצו חלונות, בזזו, שסו ורצחו – – –

– – – ערב, וירושלים כולה צמודה למקלט הרדיו. חצות, ולאחר חצות של מוצאי שבת. אור חדש עומד להפציע ובשורת האומות המאוחדות, המכירות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו בארץ־ישראל – עלתה מעברים. עד מהרה החלו המונים יוצאים־מגיחים מבתיהם כמתוך נחילי נמלים, ממלאים הרחובות צהלה ונהרה. הכל מכוונים פניהם אל עבר חצר המוסדות הלאומיים, נופלים איש על צואר רעהו, ציוצי נשיקות פרחו, שרו, רקדו:

“היינו כחולמים”.

עבר יום. חלפו יומיים. בשלישי – ניתן האות. הוכרזה השביתה הערבית ובעקבותיה – התנפלויות, רגימה באבנים, פציעת עוברים ושבים יהודים. להטו סכינים. המרכז המסחרי נהרס והלך: דם ואש ותמרות עשן. הערבים בוזזים ושוסים ושודדים לעיני השלטונות הזרים, ולמרבה העגמה עוד הוסיפו שלטונות אלה לאסור את מגינינו ודנו אותם למאסר שנים, או הטילו עליהם קנסות כבדים.

סעורה ומסוערה היתה ירושלים.

הערבים פתחו בהתקפות מן המארב במבואותיה ושעריה של העיר. יום־יום הביא קרבנותיו בכביש ירושלים; נפלו שנים־עשר חברים מגוש עציון בקרבת בית־לחם; התרחשו זוועות “רחוב הסולל” (היום רחוב “החבצלת”) ופיצוץ בנין “הפלשתיין פוסט”. בעקבותיה עוד עלו זוועות פיצוץ רחוב בן־יהודה, בנין הסוכנות היהודית.

מה אפורה היתה ירושלים באותם ימים. מוכה ודוויה. צרו עליה מכל עבריה. ראשונות למטרה היו רמת רחל ומקור חיים בדרום, ולאחר מכן שכונות הצפון; הדאגה מכרסמת לגורל העיר העתיקה. הידיעות על ימין־משה ועמידתה היו מעודדות, שכונה ותיקה זו ידעה לעמוד על נפשה:

כלביאה שכולה נעורה והלכה ירושלים העברית ועמדה על נפשה ובצפרניה בלבד, בלא נשק. יחידה ובודדה זנקה ובחמת־זעם השיבה מלחמה שערה.

יום־יום וקרבנותיו. יום־יום ועגמתו ומבחנו החמור מקודמו.

ככל שגברה המצוקה כן התחשלה העיר בחישוקי פלדה:

המצור על כפר עציון עוד החמיר. על הר חברון נפלו ל"ה הגבורים באמרם להחיש עזרה לגוש הבודד.

עוד השיאו השליטים, “הניטרלים האוהדים”, עצות נלוזות, לסגת מן העיר העתיקה, מימין־משה, מכפר־עציון… התרחש אסון נורא לשיירת “הדסה” שיצאה להר־הצופים, לאחר ש“המגנים המנדטוריים” הפרו הבטחתם; האויב התנפל על שיירת מכוניות אספקה בחזרה מכפר עציון; עטרות תבעה ביצורים נוספים ושתי המכוניות המשוריינות היחידות שנותרו – נשלחו אליהם וששה־עשר מטובי הבחורים נפלו ושני המשוריינים עלו באש… גוש־עציון נפל בגבורה ועמו קרבנות רבים ויקרים, ממיטב הנוער העברי וגבוריו, בהם הוגים ומשוררים… ומכאן חשה שיירת המזון לירושלים ופרצה חומות אש:

קדרות וגבורה נוראות־הוד מזה ומזה עטו על ירושלים בערב המצור הגדול, יום הט"ו במאי 1948, יום פנוי השלטון הזר.

ירושלים האירה בברק עצמאותה, נתקה אזיקי עוצר ויגון, מאור בראשית חפף עליה, זיו והוד בכל. העיר שקקה מנוער רב ותפילה אחת נישאה: לעצור כוח ולשאת כל החוויה עתירת הפלאות. נכבשה “מצודה בווינגרד” במרכז העיר, שוחררה המצודה שהקיפה חלק מרחביה, בנין מלון “המלך דוד”. בחורינו־לוחמינו קרבו לשער־יפו, עקרו את האויב מעמדותיו וברוב חיל מ“נוטר־דם”.

עוד ועוד, יום־יום ושיא מבחניו.

פתח האויב בהפגזה נוראה. הלגיון הערבי והפגזותיו דמו כשליחי תופת הבוחשים מרקחת שטנים. הופקדו שריונים ותותחים בידיו, והם לא חסו לאבד ולהרוס כל קדוש ויקר. לועי תותחיהם פלטו אש פגזים ומרגמות שנפלו וללא הבחנה וללא חשך על בתי חולים ובתי תינוקות, על בנייני האוניברסיטה העברית והספריה הלאומית, על בתי אולפנה ובתי מדרש, על בתי כנסיות.

וירושלים העברית עמדה איתנה־איתנה.

איש לא פילל כי בכוח אדירים תדע העיר לעמוד בימי שיא מבחניה.

איש־איש שאל לפלא עמידה זו, שמא כוח ההסתגלות המהיר, היריות, הצפירות התכופות, לילות העוצר, המצור ומצב צבאי וכל לילות החרדה הגדולים שקדמו – חישלו את רוחה? היריות וקולות הנפץ נסרו והכו בחללה של ירושלים כברבואי תופים בלי הרף. ההפגזה קצרה עשרות ומאות קרבנות. החלה נדידת אוכלוסין. המונים־המונים, מקצווי־שכונות על מטלטליהם ערכו גלות למרכזי העיר. פלשו לאולמי בתי־ספר ובנייני צבור. הסתדרו בבתי מכרים, במרתפי בתים, בחדרי מדרגות ובמבואות שונים. היו רבים שלא אבו לנטוש ביתם. לא משו ממגוריהם הקבועים על נשיהם וטפם. השליכו יהבם על הגורל העיור. סמכו על נסים.

צמח הווי חדש. משפחות־משפחות הצטופפו זו ליד זו, מיטה ליד מיטה, פינה למשפחה. פינה זו היתה ללינה ולמטבח, ל“מנוחה” ולחטיפת־תנומה של בנים ובנות בשובם מעמדת ההגנה במשך הלילה. והפינה־הבית היתה ערוכה בטוב־טעם, נערכה בכוח של רצון־חיים מיסטי, מתוך סבלנות ותקוה עילאיים. ואם חסר הנפט – הבעירו זרדי עצים להכין ארוחה חמה משיירי מצרכים קצובים. דללו המים, והאם העבריה חשה ועמדה בתור, חשופה למטר יריות ופגזים ופניה מאירים בגבורה, הוד שבעצמה. לעתים, עם ערב, היו הגברים נקהלים ויושבים בחצי גורן ומספרים איש לרעהו ממראות היום והתרחשויותיו ובשלווה פנימית ובוטחת. לא הושבתו עונג שבת וזמירות שבת. השולחן עטה מפה צחורה, פרשה האם כפיה וברכה על נרות שבת והאב קידש על היין… והמות הוסיף לקצור את קצירו באכזריות, והפגזים שרקו ממעל בהמיה מדכדכת.

הנה עבר זוג רעים בצדו של רחוב ופגז נפל. האחד נעלם והאחר נותר בחיים. כך אירע בעת עמידה בתור המים וליד חנות המכולת. פגזים ועשן ואבק, חשכה ובעתה, לילה ויום. איש ירושלים גמר אומר להלחם ולהגן על כל רחוב, על כל סימטא ועל כל בית, עד האחרון… ומלאי המצרכים והמזון פחת והלך. חנויות רבות ננעלו על מסגר, אם מפני ההפגזה ואם מחמת המחסור. בתי הקפה היו ריקים מאדם. לא אחת ראה המושל הכרח אף לצוות על חנוונים שונים לפתוח חנויותיהם. פחת והלך מלאי הדלק להסקת תנורי האפיה, הורחקו על שיירי־הדלק. קטן מספר המאפיות. הכל נועד לייצור תחמושת. ישבה ירושלים בלילות ולאור הנר. הרעב כבר ארב מקרוב. המגנים קבלו כריכים יבשים, לבושם דל. החורף בא ומגינינו ללא נעל וללא כסות לעורם, ללא מזרן וללא מיטה. מתנדבים עברו מבית לבית ואספו מיטות־שדה ושמיכות. מנורות־פתילה. קומץ קמח הפיח תקוה לאין גבול.

ועדת החירום חפשה אחר מקורות לאספקת לחם בעיר. כמות המים דללה והלכה. המלחמה החריפה במאד מאד.

אין בית שלא נפגע. אין כמעט בית ללא שכול. כוס המים עשתה היסטוריה, היא “הירוותה” צמאים, הספיקה לרחצה, לגילוח… בקבוק אחד של נפט העיד באותם הימים מי ומי ידידיך… הווי חדש קם, חברה חדשה, חברה במצור.

הבשורות מן החזית עודדו את הרוחות:

אך שוב והלילה אפל־אפל וירושלים כהר־תפתה הפולט אש וגפרית. העיר נעה וזעה על אשיותיה. שאגה מטורפת ושריקת היריות שוב מכים כבתופי־זוועה, נסרו כמנסרת ענקים. ידענו: הנה הבחורים מבקיעים להם דרך ומעפילים להר־ציון, בוקעים דרך אל השער־החדש, פורצים למוצררה ושיך ג’ראח, ומשם לשער־שכם והר־הצופים:

אורים ולהבות. אורים ולהבות עטתה ירושלים מן הקצה ועד הקצה.

וקול רעמים וברקים הבהיקו והאירו את ירושלים ובתיה. בתי הכנסיות, המסגדים כנסיות ומנזרים:

נגלה זוהר עוזו של הנוער העברי, נעצרת הנשימה משמחה, תפילה נישאה – שמחה מעורבת בדמעות אם ויגון אב על דם בנים הניגר.

הנה הבקיעו בחורינו את חומות העיר דרך שער־ציון. הוקם ראש־גשר ועמם חדרו אנשי חי“ש וחי”ם, רובם בלתי מאומנים. ראיתי באותו בוקר את הפורצים, ומפקדם העיר: “מלאכתנו לפרוץ – ופרצנו”, ואילו מלאכת החזקת המקום על חברים אחרים. צבטה הרגשה עמוקה, שאילו עוד החזיקו הפורצים זמן־מה, או אילו נמצא בעיר העתיקה חיל מצב מספיק, יודע לחם, מי יודע אם לא הוספנו והחזקנו בעיר העתיקה לבל תינתק.

ירושלים יחלה לעזרה באנשים ובציוד מן החוץ. והמצור חזק והלך.

מראות גבורה וצער שמשו בערבוביה. מכאן חצתה את הרחוב לוויה דוממת, ומכאן הגיחה שיירת חיילים צועדים באון ושיר בפיהם.

רתת עבר על ירושלים למראה החייל העברי הצעיר, במדיו ובתחמשתו, שסימל עצמאות ישראל. היה זה ממראות הפלא, מחזיונות בראשית של חוויית־חרות.

המוסדות כולם, בנין העיריה, בנין המשטרה ומגרש הרוסים, “שנלר”, בנין הדאר – כל המרכזים האלה שסמלו רק תמול־שלשום את השלטון הזר, היו בן־יום לישראלים ודגל תכלת־לבן התנוסס מעליהם.

ירושלים גדלה ורחבה משעה לשעה. נכבשו הרבעים הערביים בדרומה של העיר: טלביה, קטמון, המושבה הגרמנית, המושבה היוונית, צריפי מחנה “אלנבי” בתלפיות, תחנת הרכבת, הדפוס הממשלתי, בחורינו עמדו איתן על הר־ציון.

הכל חשו בעוצם התמורה שחלה בירושלים העברית. חומת מגינינו נצבה בקוי החזית הקדמיים בצפון העיר, ברחוב שמואל הנביא, בבתי־פאגי, בבית מנדלבוים… הנה פרצה ההפוגה הראשונה.

לאחר ימים התחדשו הקרבות וביתר שאת. ירושלים לא הססה להוסיף ולעמוד על נפשה. כבר צלצלו פעמי הנצחון.

כבר נכבשו מכפרי המערב במבואות ירושלים. נפרץ “כביש הגבורה”, הוסרה אימת המצור מעל העיר, שיירות המזון נהרו אליה. רבבות חבילות רצופות מזון, חתומות באהבה, הגיעו לבירה כשלמי תודה…

אור היה מסביב.

– – – הנה צפים ועולים שוב אותם המנוני תפילה: “הנכם מאזינים לקול המגן העברי”, תחנת שידור של ה“הגנה” והמנונה של ירושלים עלה ועוד גבר הצליל והעמיק מאד:

“עוד לא אבדה תקותנו”.

*

לא נפלה    🔗

ערב הכרזת העצמאות עמד הרובע היהודי בעיר העתיקה בסימן של רפיון־רוח מחמת המצור הממושך. ואם הוסיפו המגינים להילחם, היה הדבר מכוח העידוד והתקוה ששאבו מן הידיעות שנתקבלו על עמידת הגבורה של גוש עציון ולאור הנצחונות הגדולים בכל ירושלים וברחבי הארץ וגם משום שלא היתה ברירה.

בשחרו של הי“ט במאי, לאחר ליל קרבות עזים והעפלה מהממת להר־ציון, הצליחה פלוגה מפורצי הפלמ”ח להבקיע את שער־ציון ולחדור לעיר העתיקה. פגישת לוחמי הפלמ“ח עם הנצורים עוררה רטט של תקוה וגאולה קרובה, הוכנס ציוד־מה, סופקו צרכי רפואה וביחוד הובאו כוחות חדשים מפל”ם והחי"ם.

הפורצים עזבו את העיר העתיקה לאחר סיום משימתם. הלגיון הערבי הזעיק תגבורת גדולה, השער ננעל מחדש והמצור החריף. התקפות־האש של האויב כבדו. ברשות המגינים לא היה כל נשק ראוי לשמו, פרט למקלע “ברן” אחד שנדד מעמדה לעמדה. עוד באותו יום, בשעות אחר־הצהריים היתה התמודדות באזור “החקורה”. הבחינו הבחורים המגינים במחלקה של ליגיונרים, הנעה לקראתם בהמטירם אש מרוכזת עם פגזים אל עבר הבית שבו היתה העמדה. לא נותרו אלא שניים מן המגינים, המפקד ופקודו. השניים הפסיקו להגיב על היריות של האויב עד שהללו נתקרבו, ומשחדר הגשש, חלוץ מחיל הלגיון, לבית פנימה הלמו המגינים על ראש הבא, והשניים הוליכו שולל את הליגיונרים בקראם בערבית: “גשו הלום, אין כאן גם יהודי אחד”. אך התקרבו אנשים הלגיון, פתחו שני המגינים היהודים באש כבדה, והאויב נס על נפשו בהשאירו חללים ונשק במקום.

הימים הבאים היו ימים “רגילים”: כלומר, צליפות, התקפות על עמדות, נסיגות אחר כל התקפה.

*

הישוב היהודי בעיר העתיקה מנה בימים ההם כ־1500 נפש. הם התרכזו ביחוד בבתי־מחסה, בבתי־כנסיות, במשגב־לדך, פורת־יוסף, בית־אל, מול בית הכנסת של רבי יוחנן בן־זכאי. הרוח היתה איתנה. ככל שהרעישו הליגיונרים את מקומות ריכוזם של היהודים, כן חזקו הלבבות. התחמושת אזלה והלכה. רימונים אזלו כבר בימים הראשונים לאחר הפריצה דרך שער־ציון ובאין ברירה פיתחו הבחורים “תעשיה עצמית” של רימונים: מילאו קופסאות שימורים במסמרים ובגרוטאות והכינו בקבוקי מולוטוב.

הערבים בעיר־העתיקה מנו רבבות, מספר לוחמיהם נאמד בחמשת אלפים, ואילו בשורות ההגנה ספק אם עלה מספרם לעשרות. רב היה שירותם של הילדים בני התשע והעשר, הקשרים. ילדים אלה חגורים איש אקדוחו על ירכו, עברו בזחילה מעמדה לעמדה, תחת מטר יריות, והביאו למגינים מזון, נשק, ציוד לעזרה־ראשונה, עסקו בייצור רימונים, מילאו מחסניות, הטילו פצצות הפחדה. נערים מבוגרים יותר פעלו בעמדות. הגברים עבדו בביצורים, הנשים עסקו בהטלאת לבנים וגרביים ללוחמים, הזקנים התפללו ואמרו מזמורי תהלים.

ההפגזה נמשכה. הפצועים היו מוטלים על הארץ. הרופאים עבדו יומם ולילה. הניתוחים נעשו בדרך כלל בלילה ובלא סמי־הרדמה, כי לא היו. הפגזים נפלו לתוך בית החולים וחצרו. הפצועים הועברו מבית־החולים לבתי־מחסה. כל שעה ציפו לעזרה מן החוץ. “החוץ” ביקש להוסיף ולהחזיק מעמד עוד יום, עוד יומיים. נשלמו והלכו ההכנות, ואילו בתוך החומות התקדם האויב.

ראשי העיר העתיקה התכנסו בביתו של הרב ישראל מינצברג ובלב כל אחד תחושה של אחריות כבדה. באו מכל הקצוות: קנאים למלחמה עד הסוף ושוחרים לשלום ואף נייטראליים. הוסכם להקים מגע עם הליגיונרים.

הסתערויות האויב נתחדשו ביתר עוז. יותר משליש השטח שנמצא בידי היהודים כבר היה בידי האויב. בידיו נמצא כל רחוב היהודים והוא הגיע עד לקרן הרחוב שבין בית־אל לר' יוחנן בן־זכאי ושערי משגב־לדך.

*

ההסתערות של האויב נמשכה כל הלילה ולמחרתו. אחד הרבנים נטל סדין ותלה אותו על שני מוטות עץ, באחד החזיק הרב מינצברג, ובשני הרב חזן. הם יצאו מבתי מחסה לרחוב היהודים ומשם לשער־ציון אל מטה הלגיון. איש לא נלווה אליהם. משהגיעו לעמדה הקיצונית – הוחזרו הרבנים, כי בידיהם לא היתה תעודה מאושרת מטעם מטה ההגנה. “איננו מכירים בתעודות, יצטרפו גם מפקדיכם”, השיבו להם. חזרו הרבנים וכעבור שעה קצרה נילוו אליהם שניים מחברי ההגנה, ועוד צעיר שנשא את הדגל הלבן. הגיעו לעמדה הקיצונית ומכאן המשיכו הרבנים את דרכם בלא כל ליווי. משקרבו ליד השער, הם הוזמנו למפקד הלגיון בעיר העתיקה, עבדאללה א־תל, וזה הביע הסכמתו למשא ומתן, אך דרש נציג מוסמך מכוחות ההגנה. הרב מינצברג נתבקש להישאר במקום, והרב חזן חזר. מטה ההגנה התכנס מחדש והוחלט לנהל מו“מ לא על בסיס של כניעה אלא על תנאים ובהתאם לנסיבות. נבחרה משלחת שניה מורכבת מיו”ר הוועד ליהודי העיר העתיקה א. מ. ויינגרטן, שאול טויל כנציג המטה ודוד אייזן כרב צבאי. המזכירה היתה יהודית ויינגרטן. הבקשה הראשונה של המשלחת היתה להפוגת אש לשעה כדי ליתן שהות לשני הצדדים להוציא את ההרוגים והפצועים. המפקד הערבי התנגד להצעה כל עוד לא יקבלו את תנאיו. מחברי המשלחת חזרו א. מ. ויינגרטן ובתו, טויל ואייזן. בדרכם הותקפו באש חזקה, ליד הקמרון הראשון המוביל לרחוב היהודים. השליחים מצאו מחסה בחנות סמוכה. אז התערב סרג’נט מן הלגיון והשליחים הועברו תחת משמר לחצר המפקדה הראשית ליד שער שכם. אף כאן התקהל אספסוף ערבי צמא־דם. השליחים הושבו על הריצפה. בינתיים הופיע אחמד חילמי פחה. משראה את השליחים יושבים על הארץ כדרך שבויים, ציוה מיד להביא להם כסאות. התקשרו טלפונית עם מפקדיהם ונתנו הוראות להחזירם בטחות למפקדה. משהוחזרו השליחים למפקדה הערבית, התנצל עבדאללה א־תל על כל אשר אירע. חברי המשלחת שאלו על סמכות המפקד לנהל משא־ומתן. זה יצא, וכעבור שעה קצרה הביא תעודה החתומה על־ידי מלכו. נחתמו תנאים. החלה הוצאת הזקנים, הנשים והתינוקות וכן הפצועים.

כך לחמה העיר העתיקה. בודדה עמדה במערכה, כשבועיים לאחר המצור שהוטל עליה מאז הכרזת המדינה. ומשהניחו הלוחמים את נשקם, היתה ההרגשה שאמנם נכנעו, אך העיר העתיקה לא נפלה.

*

הדברים נרשמו מפי ד. אייזן – מן המגינים, למחרת פינוי העיר העתיקה.

רבי אהרן מן העיר העתיקה    🔗

ר' אהרן זאב חשין דור שישי היה לילידי ירושלים. לא עבר על רבי אהרל’ה גם לילה אחד מחוץ לחומות העיר העתיקה במשך ארבעים וחמש שנות חייו, וכל־שכן בימים שהקב“ה מעמיד את בניו־בחיריו בנסיון שלפני הגאולה. לפנים היה ר' אהרל’ה משמש בקודש: השכים קום ועורר ישנים לעבודת הבורא. נוהג היה להכין כוס תה לשוחרי בית־המדרש בשעות־הבוקר המוקדמות. ומשפתח הרב ב”שיעור“, היה ר' אהרן קופא במקומו, לא נע ולא זע, ושותה בצמא דברי אלוהים חיים. אף הוא שקד על כך שלא תכלה תורה מישראל ח”ו ושלא יחדל מניין מ“סוכת שלום” (לר' ישעיה), מניין שלא פסק זה מאה שנה רצופות. ומה תימה שנתפס לתורת הנסתר, הירבה בצום ובסיגופים, בוקר בוקר ירד ל“מקוה”, טבל, עלה ונסתפג וחש לבית־המדרש. כה חינך אף את בניו ובנותיו. כשבא האויב ומר על העיר העתיקה, דאג ר' אהרן לתינוקות דבית רבן, שלא ייבטלו מתורה, ופתח “חדר” בביתו. יום יום, מבוקר עד ערב, עמד לפניהם ולימדם. יום אחד, יום א' בשבת, משהתחיל ללמדם פרשת “ואלה המשפטים”, ניתך מטר יריות לצד הרובע היהודי, וקולות נפץ עלו מכל עבר. אך קולות הפעוטות בני השש והשמונה לא פסקו. הרב ותלמידיו לא ידעו שבחוץ כבר עומדים הקלגסים הבריטיים לפני שער “בתי מחסה”. הכל הספיקו להמלט למקלט, ואילו ר' אהרן ותלמידיו הוסיפו ללמוד, עד שנכנסה הבת, הכלה החסודה מלכה־חיה והביאה עמה את הבשורה המדאיגה. לקחו את הפעוטות והצפינום בחפזון מתחת למיטות, הטילו עליהם כרים וכיסום מעין רואים, והכלה אף היא הצטנפה בשמיכה והתכרבלה מתחת למיטה ונלחצה אל הקיר. ור' אהרן התעטף בטלית והתעטר בתפילין, ישב בירכתי המיטה כיונה הפורשת כנפיה על גוזליה ושפתיו דובבות תפילה. קולות הנפץ עצמו וקרבו, שברי זכוכית ורהיטים עלו ועפו מכל עבר. והנה נשמע גם קולם של פראי אדם. קרבו הקלגסים לביתו של רבי אהרן, והכדורים שורקים, פורצים פנימה ומנפצים הכל. אך ר' אהרן אינו מש ממקומו, הוא יושב, הוא יציל את הפעוטות שהופקדו בידו ואת בתו מלכה־חיה, העומדת להכנס לחופה וקידושין.

“אבא, שמא תפתח להם הדלת, ייכנסו ויראו שאין כאן אלא 'חדר לתינוקות ויסתלקו?” – התעורר האב, ניגש לדלת, פתחה מעט וחזר וישב בירכתי המיטה. לא ערה שעה קלה, וקצין בריטי, עם חיילים בריטיים חמושי נשק וחבושי כובעי־פלדה, פרצו לדירה. הסתכל הקצין פה ושם, נכנס פנימה, ומה גדלה אכזבתו שבמקום קבוצת לוחמים ומכונות־יריה ומרגמות ו“עמדה” – חדר ריק, ובו רק יהודי עטוף מעטה צמר ורצועות־עור בראשו ועל ידו, ובבית דממת־מוות. עלתה חמתו של הקצין והרעים בקולו. עמד ר' אהרן על רגליו והסתכל בפניו. חרה הדבר לאיש השלטון, שלף אקדוחו, וביד זדון שילח כדור ישר אל מקום ה“של־ראש”, ולא יסף. ר' אהרן נפל לארץ ב“אחד”… “הצילו” – נשמע קול, “הצילו” – קראה הכלה. הוסיף הקצין ושילח כדור־מרצחים שני אל הפינה שממנה עלה הקול, והקול נדם מיד. הפעוטות זעקו ויבבו. הקצין “דלה” אותם אחד אחד מתחת למיטה, נופף אקדוחו, ביד אחת תפס בערפו של זה ובידו השניה בערפו של זה והקיש תינוק בתינוק, ילד בילד, דפק ראש אל ראש והטילם ארצה בכוח… שעתיים ארכה ההשתוללות.

משהשתרר השקט וחזרו איש לביתו, מצאו את ר' אהרן מוטל על הארץ, עטוף, בטלית ועל שמאלו ה“של־יד”. חיפשו את ה“של־ראש” ומצאוהו מונח מתחת למיטה, ליד הכלה מלכה־חיה, בתו. כשהסירו את השמיכה מעליה – נמצאה הנערה נטולת רוח־חיים: כדור הרשע פלח את לבה, יצא ונתקע בקיר. עיניה היו עצומות, והכלה שקטה ורוגעת כירח בהילו. “יפה היתה אחותי כלה, מאד יפה” – סיים בנו של ר' אהרן את דבריו.

זה היה זמן־מה לאחר המעשה, בערב אפור אחד של ירושלים. נשבה רוח צוננת. ישבנו בחצר בית־הכנסת בבתי ויטנברג, חצר זו, שבה לומדים עכשיו הילדים שהיו עדים למחזה הבלהות ההוא. בנו של ר' אהרן־מלמד אף הוא – צעיר גבה־קומה, פניו חיוורים, עיניו גדולות ותכולות, לבוש מעיל ארוך ובלה. הוא פתח מחדש את ה“חדר”; נתכנסו כמניין תינוקות וקראו את ה“הגדה” ושיננו בקול רם: “שפוך חמתך על הגויים”…

“הרבה צער נטלה ירושלים הנצורה בימים האלה” – סיים האברך דבריו – “אך העיר העתיקה נטלה כפליים. כטבעת בתוך טבעת נצורה היא. אף־על־פי־כן מפכים בין החומות חיים יקרים, טהורים וקדושים, חיים מלאי אמונה וכיסופי גאולה ואת אלה לא ימישו משם כל כלי משחית, כל משטמת שטנים, כל נכלי אויב”… הערב החשיך. נפרדתי מעם בנו של ר' אהרן, שדבריו נשתפכו נוגות. היה זה באחד הערבים שלפני חג־הפסח, חג עצמאותנו, שנת תש"ח.

איש קנאות    🔗

מאפלתו של חדר הבהבה דמות כסופה. סגופה. נשמה אנחה. זו של ר' בנציון יאדלר.

בפינה הבליחה מנורת פתילה. אוירה של רישול סביב. כלים נפולים ומפויחים, חפצים מפוזרים. הכל סיפר על עולם ששקע. עולם של הבל!

דממה.

רק בנציון שכב חולה ואשה רחימאית היססה “חולה”…

ממעל, מישיבת הגר"א נסרו קולות מתפללים. ילדים ופעוטות נעו וצייצו אמן.

בחוץ סערה הרוח ונהמה. ירדו גשמים. צמרמורת של ימי טבת חלפה, שוב נשתהה המבט ושאל בתמיהה: זה האיש שקולו רעם מקצה העיר ועד קציה? זה שהילך חרדות והטיל אימים ובמשך חמשים שנה, ששים ושבעים… דורות רבים, כהמשכו של ירמיהו הנביא. כולו אמר קדרות רוח, חגור שק ונשא קינה ונהי על חורבן בית המקדש, על קרבן התמיד שאיננו, על תלמוד תורה שפסק מפיות יהודים… קפוטה דהויה ומרופטת נשא ר' בנציון על כתפיו. סנדליו היו מאובקים כנושא באהבה עפר ירושלים, פיאותיו הסתלסלו וירדו תלי תלים ונעות לכאן ולכאן כנטרדות טרופות. תוי פניו חדים ומתוחים נמרצות, חיוורים כגווילים גנוזים, עיניו שקועות בחוריהן, קנאיות מאש דת, נוגות כעמקי תהום, ספק ראו לא ראו. הילוכו החפוז ברחובה של ירושלים העיד שאצה לו הדרך, כאחד נרדף החוצה רחוב במאכלת חדשה למלט עצמו מנהרא דינורא, מן הטומאה, המקיפה עולמו של יהודי נגיפים נגיפים: עוונות וחטאים ופשעים המציפים חלילה את בית ישראל ואת נווהו השמו: “הצילו היברו נושאי כלי השם”… “שובו, שובו בנים אל ה' אלוהיכם ורפא לכם…” “אש גהינום סביב, אש גהינום אוכלה”!…

יחד עם רעו ר' משה שמניצר הקים ר' בנציון לפנים את “אגודת מחפשי חטאים”: אויה לאדם מישראל המהלך ד' אמות בגלוי ראש ולבוש יווני; אבוי לנערה ובת ישראל כשרה שפרקה עול ועשתה שערותיה, קיפחה צניעותה בלבוש, לא חיפתה מראיה כיאות לבת מלך שכבודה פנימה; אוי לאיש ישראל שעבר על העירוב בשבת: שומו שמים! ואם נפל דבר כזה ביעקב, היה ר' בנציון וחבורתו יוצאים אחוזי בהלה, חזרו על כל מושבי היהודים בעיר, פשטו ברחובותיה, הקהילו קהילות בבתי הכנסת והמדרשות, הזהירו והחרידו לבבות: “גוואלד יהודים, יראי שמים וצאן קדושים, הישמרו מאד לנפשותיכם!”…

אויה ואויה מלאה ירושלים: “שובו, שובו בנים. יהדות זועקת אליכם ממעמקים לשוב אליה”, היכן היהודי שרגליו עמדו בהר סיני; נושא בעול תורה ומניס יצורי השטן ודוחה מחשבות פגול; אוי ללימוד התורה שאבד, ואוי לארבע כנפות שנפגמו, אוי לשבת שאיננה!…

לא היה מעשה ישובי מתקדם שר' בנציון לא ראה בו אויב הבא להחריב את בית ישראל, והוא לא נלאה להזעיק שמים וארץ להזהיר את בית ישראל, מרכזיו היו בחצר בית הכנסת “ישועות יעקב” במאה שערים או בישיבת “חיי עולם”, או בבית הכנסת שערי־חסד, או במרכז חרדי בעיר העתיקה בחורבה, לפני הכותל המערבי: “פריצות, פריצות! אוי לטומאה הדוחה את הקדושה…!”

עיניו ולבו של ר' בנציון ערים היו לכל המתרחש בישוב. לאחר שנפרצו חומות העיר העתיקה היה נוהג לבקר מישוב לישוב כדי לברר לעצמו אם יהודים מקיימים מצוות התלויות בארץ, מעשרות, תרומות ושמיטות. לא אחת היה יוצא רכוב על גבי חמור, וביקר אף בישובים חדשים ובקבוצים ונשא לפניהם את דרשותיו והטפותיו אם באולם האוכל או תחת כפת השמים, דוכנו היה ארגז־עץ קטן. וקולו של ר' בנציון בוקע, מוסיף ועולה: “ידי יהודים מאושרות הזוכות לבנות את ארץ־ישראל, איכה אינן זוכות להניח עליהן תפילין, ויהודים שזכו לנטוע עץ וכרם איכה לא זכתה נפשם באמירת תפילה: מה טובו אהליך!…”

ובשובו לירושלים היה ר' בנציון מספר ובלב שבור: “דיה היתה הצצה קלה ב’שקצים' אלה כדי לראות שמאמינים בני־מאמינים הם. בנפשם יוקדת נשמה יהודית טהורה, אלא מה? הטומאה הקיפה אותם, החטאים!”… לא אחת היה מתריע בעת ויכוח עם “החופשים”: “אתם קוראים לעצמכם ציונים?… אני קדמתי לכם בציונות. נולדתי בירושלים למרגלות הר־ציון ואבי, זכר צדיק לברכה, קראני ‘בנציון’…”

קשה לדעת אם ר' בנציון הכין עצמו לדרשותיו. דומה, שאת השראתו שאב תמיד מן המקום עליו עמד, מן השעה שדחקה: יום וגונו, יום ויגונו. בליל תשעה־באב, ליל החורבן והקינות, עמד על פי הבאר בחצר בית הכנסת “ישועות יעקב” ולפני קהל של אלפים, אחוזי צער החורבן, בלהטו של ליל־קיץ ואור ירח חיוור שהגביר את העגמויות שבמראה, היה נושא האיש את הטפותיו. תחילה בקול רפה, שהלך וגבר, עד שהפך לשוועה, לחרדת אלהים, בתארו את מוראות שריפת בית המקדש, נפילת חומת ירושלים, אותה פיסת יד שיצאה ונטלה המפתחות וכל היקר הזה אבד ואיננו מפני העוונות כי רבו: “עיני עיני יורדה מים”, וכל הקהל גועה בבכי שובר לבבות. כתום דברי הקינה, היה יוצא ר' בנציון אל הכותל המערבי ואחריו צאן הקדושים ולפני האבנים הדוממות, בחצות הוסיף לקרוע שחקים.

*

עם נפילת העיר העתיקה, מצאו משפחות רבות מחסה במאה־שערים. למחרת האסון, מלאה אוירה של שכול את בית הכנסת ויטנברג. אותה שעה הופיע ר' בנציון, עלה על הדוכן ונשא את קינת החורבן של העיר העתיקה, וזעזע מיתרי הלבבות הן מן הדיבור שיצא מפיו בניגון נוגה והן מקול היבב והילל שפרץ ממעמקים והצטרף להמיית האנחה מלב כל. תאר ר' בנציון את כל הודה של העיר העתיקה לפנים, ישובם של היהודים אשר השתרע משער האריות הוא באב אלחוטה ועד לשער־יפו. ימים שהשכינה היתה שורה על כל בית, ומקרן כל רחוב האיר בית־כנסת ממנו בקע קול תורה והמו מזמורי תהלים, ניגוני חסידים ופיוטים בנוסח ספרד ואשכנז ושאר עדות בישראל: “וכשהיה נער עברי עובר מבאב אל חוטה היו מצביעים עליו ערבים ומתלחשים ביראה: ‘הנה הולך תלמיד־חכם קטן’, ומבאב אלחוטה זו עלו זמירות שבת וכוח הקדושה שעמד בבאב אלחוטה גרש כל טומאה, כי השכינה השיקה כנפיה בבאב אלחוטה, כי באב אלחוטה עמד בסמוך להר־הבית. מכאן היו יהודים עוברים לבתי־ויטנברג שנערמו אלו על גבי אלו מרוב יהודים והגיעו עד ויה דולורוזה, ובבתי ויטנברג עמד בית־כנסת של חסידי חב”ד, שקול תפילתם ורינתם לא פסק ממנו יומם וליל, מכאן עברו הלאה אל ישיבת ‘תורת חיים’ לר' יצחק־מתמיד ומבית־הכנסת של ר' יצחק מתמיד עברו לבאב אלסלסלה, זה שער־השלשלת, ומבאב אלסלסלה נישאו אותיות ופרחו כתרי־תורה. הנה עוברים ונכנסים לרחוב חברון וליד בית־הכנסת של הגורג’ים, ואם כי הגורג’ים אינם מופלגים בדברי תורה הרי יהודים כשרים ונאמנים הם. הבתים והחצרות היו רוויים יהדות, קדושה, קדושה, וקול התפילה עולה מבתי הכנסיות, ובלילות הסליחות היה קול השופר בוקע ומגיע עד ויא דולורוזה, וקול בעל התפילה בימים נוראים נישא חזק מבית־הכנסת החב“די המכריז והולך: ‘והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה’ בהר הקדש בירושלים‘… וכך הוסיף ותאר ר’ בנציון לפרטי פרטים כל הגיאוגרפיה של העיר העתיקה, על תושביה, בתיה ומבואותיה, חייה וסגולותיה עד שהגיע לרחוב היהודים, והיה מקונן על הישוב שהלך ופחת בעוונות הרבים, עד שהגיענו ונאלצנו לנטוש את העיר העתיקה כליל”…

*

שבע ימים ושבע רוגז הלך האיש לעולמו. אולם, אי־שם בסימטאותיה של ירושלים עוד מהדהד קולו ההולך נכאים של ר' בנציון, רועם ורועד: – “עס ברענט אידן!”…

איש החומות    🔗

יפה־תואר ויפה מראה היה ר' אברהם מרדכי ויינגרטיין. זקנו השחור עוד הוסיף להדרת־פניו, לבושו למשעי, הילך ברחובה של ירושלים כביום טוב, דיבורו בנחת, הקדים בשלום חבריו ושואל לשלום בני ביתם. נוגות היו עיניו, נוגות מאד, שירת־חיים אחת היתה לו: – שירת העיר־העתיקה וכיסופי בניינה וגאולתה.

העיר העתיקה היתה למענו סימן לבאות, אידיאה שעל מצבתה מוכן להקריב עצמו וכל היקר לו, העיר העתיקה ור' א"מ ויינגרטיין – אחד היו.

החצר בה חי האיש ברחוב היהודים עם אשתו ובנותיו, נאחזה ועברה מאב לבן למעלה ממאתים שנה, מימי ר' יצחק רוזנטאל פ"ח (פותח־חותם) אשר עלה לעיר העתיקה בעודו ילד רך וגדל כאחד מבני עדות המזרח ובטרם התגוררו בסימטאותיה אפילו כמניין אשכנזים. באותה חצר עמד בית־הכנסת “אור־חיים” לר' חיים בן־עטר. הבן ר' משה רוזנטאל האריך ימים, כבן מאה היה במותו והניח אחריו כשבעים צאצאים, ספרים יקרי־ערך, כתבי־יד עתיקים, זכרונות.

רא“מ ויינגרטייין פרנסה של העיר העתיקה היה. מכוח עצמו יצא ובא אצל השלטונות, יהודים ואנגלים, קשר יחסי ידידות ואמון עם השכנים הערבים, הקים מרפאה לעניים ואת בנותיו גייס לאחיות בה; הקים בית־תבשיל ועל אשתו היתה הדאגה להביא תבשיל חם לעניים; בחג ובמועד, בליל ט' באב – עת נהרו המונים אל הכותל המערבי והקיפו החומה, על ר' אברהם מרדכי ובנותיו היתה המעמסה לשמירת הסדר, לבטחונם של הבאים, להגשת עזרה ראשונה; מאורע כלשהו, יהודי נפגע או יהודי נעצר, רא”מ פונה לשלטונות ולמשטרה לשחררו בערבות, כאילו בגופו ערב לכל מי שבא בשערי העיר העתיקה. זכורים הימים, שביום הכיפורים עם נעילה, והשלטונות הבריטיים אסרו את תקיעת־השופר לפני הכותל המערבי, ומדי פעם התנדב צעיר שקנא למסורת עמו ותקע בשופר על אפם ועל חמתם של המפקחים הנכרים, וצעיר זה ואחר נאסרו באותו מעמד. אותה שעה נראה ר' אברהם אץ ל“קישלה” – מרכז המשטרה, ובצומו עמד כל עוד לא שחרר את התוקע.

איש אמיד היה רא“מ ויינקרטיין, ובתקופה מסויימת אף עסק בעסקי קרקעות, ואילו את העיר העתיקה לא נטש, בשארית כוחותיו הוסיף לתמוך כתליה הבלים, חצרותיה הנידחות, יחיד כמעט נאבק עם גלי הזמן, כשיהודים פרצו חומות חרבות. רא”מ לא מש ממקומו. לא הוא ולא בני־ביתו. לא נברא העולם, אלא כדי שרא"מ ויינגרטיין יסתופף בין סימטאותיה הקדומות, עליהם דרכו רגלי דוד ושלמה, בהם נבא ישעיהו וקונן ירמיהו.

שאלתי פעם את הבת, רבקה, על סודה של דבקות זו. מופלאה –

השיבה: אהבה – אהבה שבקדושה.

לא אחת בקשו לרנן אחרי רא"מ ויינקרטיין שנתאווה כביכול לשררה בעיר העתיקה, שנטל כביכול גדולה לעצמו, להיות נגידם של שארית־הפליטה: “יושב ראש הוועד ליהודי העיר העתיקה”, או “המוכתר”. אך האיש לא נתן דעתו להבלי־דיבורים, בדרכו הישרה הלך כל הימים, את סמכותו שאב מעמקי־הווייתו לראות בעיר העתיקה מכלול החמדה של עולם ועד, את תקפו המוסרי שאב מעוצם אהבתו לסימטאות אלו, רך בטבעו ועושה חסד והקל בעניינים רבים ושונים, וקנאי גדול היה בכל הנוגע לעיר העתיקה. בערב מלחמת העצמאות, עת והעיר העתיקה עמדה במצור התקיימה מועצת־חירום בבית מלון שמחוץ לחומות. דנו על גורל העיר העתיקה. נתאחרה השעה, חצות ואחר־חצות והנאספים העתירו בר' אברהם מרדכי להשאר לילה אחד וללון בבית המלון עד אור הבוקר. ר' אברהם מרדכי לא נענה, ויחידי הלך ברגל לבל יעבור עליו אפילו לילה אחד מחוץ לחומות העיר.

שבועות ספורים לפני נפילת העיר העתיקה, כשתושביה נלחמו בשארית־כוחם, ביקשה הבת להינשא. רא"מ ויינגרטיין נתן לבתו כל מחסורה, שתקיים כלולותיה כדת וכדין. הואיל ולא היתה כל אפשרות לקיים את החופה בעיר העתיקה, הרשה לבתו רבקה לקיימה בעיר החדשה, והוא שכה אהב את בתו הבכירה ביקש רשות שלא להשתתף בשמחה. וכנראה רבה היתה המערכה הנפשית בתוך המשפחה, והחופה התקיימה בעיר העתיקה, ושבע־הברכות ואיחולים “לחיים” נתערבבו בשריקות הכדורים שהתעופפו מעל לראשים, והפגזים רועמים, ורוקדים באו לרגע מעמדותיהם והשתתפו בכלולות.

נפלה העיר העתיקה.

החצר היתה לעיי מפולת תחתה נקברו אדם וספר־תורה. כתבים־עתיקים ויקר־זכרונות. ר' אברהם מרדכי ויינגרטיין לקח את אשתו החולה ושתי בנותיו יצאו יחד עם אחיהם לגולת ירדן. רק לבת הנישאת התירו לעצמם להחזירה לעיר החדשה, לקיים רציפותה של המשפחה.

קמה המדינה. שוחררו השבויים. השמחה הקיפה את העם מסוף העולם ועד סופו, ואילו רא“מ ויינגרטיין התהלך כאחד מאבלי ציון שלא נוחם ולא רוחם, ישב ב”גלות" רחביה, כתב קינות, וצם מדי שנה ביום נפילת העיר העתיקה, התנזר מכל שמחה, אף אצל קרובי־ביתו, ובכל חג ובכל פרידה מעם חבר היה נושא תפילתו: –

“בשנה הבאה בירושלים העתיקה”.

*

מאימתי נקשרה ידידות עם רא“מ ויינגרטיין ובני ביתו? – יתכן, מאז ומעולם… מאז תקיעת־השופר במוצאי כפור, היה למסורת לטלפן אל רא”מ ויינגרטיין, לשאול לגורל אסיר התקיעה וגם לברך את ראש העיר העתיקה, אותו ואת ביתו בשנה־טובה.

מאז, ועד שנתו האחרונה, במוצאי־כפור כשהריע השופר מבתי־כנסיות של ישראל העצמאית, ולאור חרמש־הירח – אצה הרגל לחזור הביתה, ויחד עם הברכה לחיים ולבריאות של בני המשפחה זה עם זה, נצמדה היד אל הטלפון – וברכה ריחפה:

“שנה טובה, ר' אברהם מרדכי ויינגרטיין, לך ולבני־ביתך!” והקול נרעד מן העבר השני, כעולה ממרחקים:

“לשנה הבאה, בעיר העתיקה, בירושלים השלימה”.

ב“אחד” זה בא לעולם ובאמונה זו עצם האיש עיניו לנצח.

*

איש־הנחמות    🔗

והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים ואלו הן: בתלמוד, בשמיעת האוזן – – – בבינת הלב – – – בענווה – – – בשמחה, בטהרה, בדקדוק חברים וכו'. (פרקי אבות)

אמר הרב א“יה קוק זצ”ל: אילו היו לנו שלושה צדיקים כר' אריה לוין, היינו זוכים לבית־הגואל.

רגיל היה ר' אריה לוין, רבם של אסירי־ציון, להלוך בערב שבת ברחובה של ירושלים ולהזין לבו ועיניו מן המראה של יהודים הנחפזים להתקין עצמם ולהכניס את השבת לביתם מבעוד יום. שמחה היא מחזה זה של חנויות ושווקים המתרוקנים וננעלים בהמולה וברוב עסק, ומפנים מקום למלכת השבת המפציעה ועולה. אה, אי־שם עוד נראה אחד, בּשׂם, הנושא ונותן עם לקוחותיו. חרד לבו של ר' אריה, עמד מנגד וכבש רוחו שמא יתפס חלילה ב“הוכח תוכיח”, שהרי אין לדון אדם אלא לכף זכות. רגע העמיד עצמו בנסיונו של החנווני, ומשהחליט ר' אריה בנפשו, שאילו הוא במקון החנווני היה מוותר על הפדיון הנוסף מחשש חלול הקודש, התאזר בסמכות והעיר לו רכות: " הלוא שבת…" נעיא א' אריה, פנה והלך, אך עד מהרה הניח הבּשׂם את לקוחותיו, רץ אחרי ר' אריה, מודה ועוזב:

---

“רבי, מיד אני סוגר את חנותי”.

ליל שבת. היה ר' אריה מהלך ברחובה של ירושלים ופגש ביהודי מעשן סיגרה. זה שאל למענו של בית מלון. רמז לו ר' מאיר את הדרך והעיר להלך: “בני, שבת היום”. רגע רטן המעשן וסינן בנימת רוגז, “שעוד לא נולד אדם שיסור למרותו…” שתק ר' אריה. הרהר, ואחר נתלווה אל הזר להראותו הדרך. והיו שני יהודים פוסעים זה ליד זה בליל־שבת בירושלים, זה הרב הדור בזקנו, לבוש קפוטה ושטריימל והוא בעל קומה גוצה, ואחד גבוה וחסון, כולו חולין, גלוי־ראש ומעשן בפרהסיה. הלכו השניים ולא דיברו זה אל זה עד הגיעם לבית המלון. הצביע ר' אריה לפני האורח והראה לו את הבית ופרש מעימו ב“שבת שלום”. נתרעדה נימה חבויה של יהדות בלבו של האורח, הטיל את הסיגרה על הארץ והתוודה: “זאת הפעם נכנעתי. נעניתי לך”.

היה זה בבית־הכלא בירושלים. אחר תפילת שחרית של שבת, הבחין ר' אריה באסיר השואף מלוא ראותיו עשן־פיגולים ומתוך שכרון החושים. ניגש הישיש אט־אט אל אותו אסיר, האיר פניו, ליטפו בחיבה, בחסד וברחמים רבים, ובלא אומר ודברים. בת־צחוק טובה ריחפה על פני הזקן. וראה האסיר הצעיר, הפסיק מעישונו…

זה היה קסמו של האיש וכוחו: נועם הליכותיו עם הבריות. מעולם לא נראה ר' אריה נוקט לשון קשה או גוער “שבת! שבת!…” כדרך קנאי־ירושלים. כי ידע האיש שהכעס מביא לידי חטא, שמא יעורר קנטורו של המחלל, ומי יודע אם לא יביאו לידי כפירה חלילה, שיאמר: “כופר אני”, “גוי אני” וכיוצא באלו, ואילו התורה ציוותה: –

“ואהבת לרעך כמוך”. חייב אדם לדון את חברו לכף זכות ובכך גם משכה את עצמו.

*

דרך “מסילת־ישרים” פונים ל“משכנות”, שכונה נידחת אף־על־פי שבטבורה של עיר היא עומדת. שכונה ישנה זו מבותרת בסימטאותיה הצרות ומבואותיה המביכים, חצר נוגעת בחברתה עם בתים צפופים ונמוכים, גגות רעפים מתרפקים אלו עם אלו וכל כולה של פינה זו שנשתיירה כימי הקמתה ועתיקותיה לא נאכלה בשיני־הזמן. אדרבה בחינה עומדת שכונה זו, וזיו נסתר מאיר בעדה. יפות הן חצרות אלו לתמימי־דרך ולרכוני־גוו, כמים הללו ככל שנסתרים הם ועמוקים כן טהורים וזכים, איוושתם עולה מחביונים, זורמים ומתעצמים והולכים.

כאן נמצא חדרו של ר' אריה.

ר' אריה לוין נולד באורלי, עיירה סמוכה לגרודנה. למד בישיבות סלוצק. בהיותו כבן עשרים, בראש חודש אדר תרס“ה דרכו רגליו על חופה של יפו ומשם עלה ישירות לירושלים. למד בישיבותיה והוסמך לרבנות על־ידי הרב חיים ברלין והרב אי”ה קוק זכרם לברכה. נמנה עם מקורביו של הרב צבי פסח פראנק, שכיהן שנים רבות כרבה הראשי של ירושלים. בישיבת “עץ־החיים” היה ר' אריה מורה דרדקי, העמיד תלמידים הרבה. אשתו, צדקנית מופלגת היתה. קשור היה אליה בכל נימי נפשו. פעם חלתה ור' אריה נתעצב מאד. ראהו הרופא בכך, ושאלו לטעם העגמה. אמר ר' אריה: “אשתי כואבת לי”. פעם חלתה בתו בשתוק, ולאחר לידה. אותה שבת ביקר ר' אריה כדרכו בבית־הסוהר ופניו עצובים מאוד. נודע הדבר, החלו האסירים העולים לתורה לתרום משנות חייהם לריפאותה ולאריכות ימיה של הבת. וראה פלא – רפא לה.

הרבה אגדות נתרקמו מסביב לדמותו של ר' אריה. ולא אחת ישאלו, מהו סודו של צדיק זה? מאין עצר כוחות נפשיים כה מרובים להביא נוחם ולהפיג בדידותם של הבריות, אם בכלאם ואם בחליים ומצוקתם? מה הסגולה שמכוחה האציל ר' אריה את הטוב על הזולת. ודאי ההזדהות השלימה עם האדם בששון וביגון, בצער ובמצוק. החדירה לנבכי נשמת הסובבו והמתמצית במלה אחת: אהבה. “דרכו של אדם, שליבו יהא סגור”, היה אומר ר' אריה, “ותפילתי עמי תמיד למצוא מפתח אל נתיביו הנעלמים. שערי־שמים לעולם אינם ננעלים”.

*

בוקר היה. בחוץ המו החיים. סערו רוחות כבלבב־ימים, ובקצות עולם זה, בחדרו של ר' אריה היו השלווה והשקט, מקלט ליגיעי־חיים ורוח. הדלת סובבת סובבת על צירה יומם וליל, רבים־רבים פנו לכאן לתור אחר עצה, לשכך סערת־נפשם. היה הלב נוקפני על שנמצאתי מבטל את האיש מתלמודו. נתן בי מבטו הנוגה, זה החבוי והיוקד מבעד לעבי־גבותיו. ליאות נשקפה מעם עיניו. אמר:

---

“אמש ישבו כאן אנשים עד חצות ואחר חצות. אין לתאר איזה לילה עבר עלי. איזה צרות הביאו עמהם. השולחן הזה שחה בדמעות”.

רגע הרהרתי ביני לביני. אמרתי: שמא אין רוחו של ר' אריה פנויה היום לשיחת חולין. אף־על־פי־כן התגברתי ומתוך חולשת־הדעת שטחתי לפניו בקשתי.

אמר: “בני, כבוד זה למה? שיחה שכל עיקרה הפרסום והפומבי – מה טעמה? שמא כבוד אתה אומר לכבדני? מוחל אני על־כך. ראוי לו לאדם להניס עצמו משעבוד זה שכבוד שמו, שכמוהו ככובד, מעמסה כבדה. דיי בזכות הגדולה שזיכני הבורא ומיום עלותי לארץ ישראל בירושלים אני יושב כל הימים. דיי שבירושלים אני לן”. נפלה דממה.

צר היה חדרו של ר' אריה, הסדר והנקיון במעונו. הקירות חשופים. מנגד, בכותל המזרח עמדה כוננית עם ספרים.

– ספרי־קודש, ספרים עתיקים, העירותי כמבקש להפיג את הדממה.

העלה ר' אריה חיוך על שפתיו. החליק בזקנו ואמר:

– אמנם ספרי קודש. ספרים עתיקים. תמיד חדשים הם בעיני. מקור מים חיים. אדם חוזר ומעיין בהם תמיד, מופלאות וחידושים כנתינתם מסיני. לא קניתי לי נחלה, לא בניתי לי בית. לא נטעתי כרם. ברום השם, שזיכני לרוות מזיווה של ירושלים ומספרי הקדושים. עד מהרה נתפס הרב בחידושי תורה והיה מהפך ומהפך בהם שעה־ארוכה ונמצאתי לומד עד כי שכחתי מטרת ביקורי.

זכורני, לא סובב עיקרו של אותו שיעור אלא על מידות האדם, ואיזו היא דרך יפה שיבור לו בארץ החיים. מכאן גם דבקותו של ר' אריה בפרקי־אבות. שהרי מידות טובות מפתחות הם, או שלבים, דרכם מגיע האדם לשלמות. רמ“ח אברים למען קיום הגוף כנגד תרי”ג מצוות לפרנסת הנפש ושלמותה.

אמר להם, צאו וראו, איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר עין טובה. רבי יהושע אומר חבר טוב. רבי יוסי אומר שכן טוב. רבי שמעון אומר הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן־ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם. (פרקי אבות)

אמרתי: לב־טוב זה כל האדם.

אמר ר' אריה: אף־על־פי־כן, אין הלב כדאי אלא אם כן שלמים גם יתר האברים של האדם. זכורני יום אחד מימי מלחמת העצמאות. ביקרתי אצל פצועי המלחמה בבית החולים. עמד אב אחד ושאל לשלום בנו. אמר לו הרופא: “אל דאגה, לבו טוב ואיתן”. שמח האב. שעה קלה לאחר מכן נכנס האב אל בנו אשר שכב בלא נוע. שאל: “בני, מדוע אין אתה פוקח עין?” – איני יכול לראות, השיב הבן. – תן ידך, בני, חזר האב. והיד לא נעה. וכן גם הרגל לא זעה. אותה שעה קרא האב מן היאוש ומן האכזבה: “מה לי לב איתן וטוב, אם יתר האברים של בני לא יצלחו!”…

הלב מרכזו ועיקר אבריו של האדם. אך בהעדר יתר אבריו – השלמות נפגמת. שאלו שלום ירושלים. שלימותה של ירושלים.

*

מן היומן    🔗

בירושלים הלוחמת

איש לא פילל שכך תעמוד ירושלים בימי שיא המבחנים. מאז ניתן האות למדינת ישראל החיה, רבו ועצמו הנסיונות של הישוב בבירת הארץ, ויום יום נתגלו בקרבו כוחות גנוזים שלא שיערום. משהוסר הלוט האחרון מעל הלגיון הערבי ומניעיו הבריטיים – נתגלה פרצוף זה בכל פראותו. תערובת שטנים של “תרבות מערב” בנוסח ידוע עם פראי מדבר דורסנים והרסנים, אשר לידיהם הופקדו שריונים ותותחים על מנת להרוס כל הקדוש והיקר באדם וברכוש. לועי השטנים פלטו בלי הרף פגזים שנפלו בכל רחבי העיר ללא אבחנה, על בתי חולים או בתי־תינוקות, האוניברסיטה העברית וספרייתנו הלאומית, בתי אולפנא ובתי מדרש, בתי כנסיות עד שהגיעו לשיא הנוולות והניוון: החרבת בית הכנסת העתיק על שם ר' יהודה החסיד בעיר העתיקה. הפגזים יש ונפלו בחשאי והלמו לפתע את האדם ברחוב, ויש שטסו בשריקת־יבבה מעל לראשים. כך היה ביום ובלילה, לילה ויום, וקצרו את קציר הדמים. השעות הראשונות היו מהממות, קולות הנפץ החרישו אזנים. לא שלטה בהלה. לא אבדו עשתונות. הרוח היתה איתנה. “נסתדר איך שהוא”.

נסתדר איך שהוא – פירושו לחיות יום ולילה בהרגשה שהנה הפגז נופל ישר על הראש או בקרבתך; פירושו – חוסר חשמל למאור ולהסקה, חוסר טיפת נפט, מים במשורה ובעמידה בתור. לחם בצמצום רב. נעדרו גם מצרכים חיוניים, ביחוד לתינוקות. בין השגת מיצרך זה ואחר, בין מעבר ממדרכת רחוב אחת לרעותה – צפוי המוות, אתו נפגש איש ירושלים פנים אל פנים פעמים אין ספור. הרופאים והאחיות בבתי החולים, שירותי מגן דוד אדום, מתמסרים לטיפול בשארית כוחם. מעולם לא נשמה ירושלים עבריות כל כך כבימים אלה. ברחובות העיר תפגוש רק את השוטר והחייל העברי. המוסדות כולם, העיריה ומחלקות שונות של שירותי העיר, שהיינו רגילים לראות בהם את השליט הזר – מעליהם מתנוסס עתה הדגל העברי תכלת־לבן. מספרי הטלפון אשר סימלו את “מחלקת החקירות הפליליות” של המשטר המתנוון – הפכו בן־ערב למספרי טלפון של שלטון עברי. בירושלים, במרכז השלטון הזר, ב“מצודת באֶוינגראד”; הדפוס הממשלתי בידינו, הרכבת בידינו.

תל־אביב לא יכלה להרגיש את התמורה הנפלאה הזאת בכל עומקה כפי שהרגישה ירושלים. כל ירושלים מחושלת, טבעת לטבעת בשרשרת אחת, הכל מגוייסים איש איש לתפקידו, זה לקרב ולהגנה, לחיל המצב, למשמר העם, לביצורים, לאספקה. בני הישיבות, משהטילו על שכמם את עול ההגנה – קיבלוהו בכל מאודם. הם יצאו להגנה ולעבודת ביצורים. תלמידי בתי ספר מהמחלקות ו' וז' יצאו לשירות פעיל ולהדיפת האויב בשיך ג’ראח, להעפלה אל הר ציון וחדירה לעיר העתיקה, לשמירה בשכונות הזרות שנכבשו על ידינו.

היתה זו עמידה איתנה. מי שבא במגע עם חומות המגינים, שעמדו בקו האש הראשון בצפון ירושלים, ברחוב שמואל הנביא, בבית פאגי, בבית מנדלבוים, בבית נוטר־דאם (ברח' סוליימן, החולש על העיר העתיקה ושער שכם), במקור חיים וברמת רחל – נוכח שבחורים אלה מוכנים למלחמת רחוב. אין שהות אף לחטוף ארוחה כל שהיא, איש ההגנה פרס את לחמו היבש ביד אחת ובידו השניה הוסיף להמטיר אש באויב. לא הבהילה את ישובנו המחשבה של מלחמת רחובות בתוך ירושלים. ידוע ידענו שגדול כוחו של רעיון מכל שריון, גם משריוניהם של לגיון ערבי, מצרי או עיראקי – ולא היה זה גם בתמיכת הבריטים.

בעיר העתיקה היה המצב חמור פי כמה. הגיעו שמועות שהיהודים נכונים לעלות, יחד עם בתי הכנסת, על המוקד, על קידוש השם, העם והמולדת. איזה לילה אדיר היה זה כשבחורינו הבקיעו להם דרך אל החומה הבצורה והגיעו לתוך החומות. הפגישה עם הנצורים היתה אחת החוויות העצומות והמחרידות ביותר.

חיים אדירים חיה ירושלים בחודשים ההם.

*

הדגל העברי הונף אתמול בצהרים (18.3.48) מעל מיגדל “שנלר” בירושלים, לאחר שנכנסה פלוגת צבא יהודית, “פלוגת נועם” מיד לאחר פנוי כל האזור על־ידי חיילים בריטיים. בשעות הצהריים קיבל מפקד הפלוגה (בדרגת מיור בפלוגות הארצישראליות בשנות המלחמה) את המפתחות מידי הקצין הבריטי האחרון שנשאר במקום. היה בזה משום נחת־מה לירושלים השותתת דם. מאז שעות הבוקר המוקדמות הוקף כל אזור “שנלר” על־ידי כוחות הבטחון העבריים, הוטל עוצר חמור בכל הכניסות סביב. שררה צפיה מתוחה לבוא הרגע ומשנמסרו המפתחות – עלתה קבוצה מחיילינו על מגדל השעון, הניפה את הדגל העברי כשיתר החיילים וארבעים איש ממשטרת העיר ירושלים וכן פלוגה מאנשי “המאה ושבעים” שהגיעו באותו יום מתל־אביב – עמדו דום משך שלוש דקות. מר מ. אילן, מנהל בית־הספר תחכמוני, קבע את המזוזה ולאחר קריאת “שמע ישראל” וברכת קביעת המזוזה בשער הכניסה וברכת “שהחיינו”. במעמד נרגש זה נכנסו פלוגות המגן למקום על נשקם ותחמושתם.

זה היה הפנוי הבריטי השני ממקום ישוב יהודי. (הראשון היה מעון השוטרים הבריטיים במחנה יהודה). המחנה בשנלר היה אחד המרכזים הראשיים של הצבא הבריטי, אשר שימש בימי המלחמה גם מרכז התשלומים הצבאיים למזרח התיכון. כאן היו מרוכזות כמויות נשק ותחמושת גדולות. עבד כאן חבר פקידים ענף, בריטים, יהודים וערבים. השטח משתרע על אלף דונם בערך ובו שש חצרות גדולות של בית היתומים הסורי שנלר, בהן היו בתי מלאכה (בית דפוס, סנדלריה, נגריה, מאפיה, מחרטה, בית מלאכה גדול לקרמיקה, רפת גדולה עם עשרות פרות חולבות). נוסף להם הוקמו כאן בימי המלחמה כחמשים צריפים ובהם אולמים רחבים, אזור מגורים נרחב וחורשת עצים. זוהי מעין שרונה קטנה של ירושלים. השטח נרכש על־ידי הקונסול האנגלי ג’מס פין ורעייתו. אחר כך בא לודביג שנלר, אחד משליחי המיסיון בגרמניה והקים במקום מוסד בשביל יתומי הנוצרים מהטבח הגדול שערכו המוסלמים בדמשק בשנת 1860. בבית יתומים זה נמצאו לפנים גם חניכים יהודים אשר מהם המירו דתם ומהם נשארו נאמנים לדתם ועמם. כמה מהחניכים הנוצרים הקימו להם דירות ממול ובסמוך והמשיכו את הקשר עם המוסד עד השבועות האחרונים לפני פרוץ המאורעות.

בשנלר נמצא בנין מרכזי אשר שימש לכנסיה וכן מחנה צבא גדול לחיילים ממאוריציוס (נוסף על המחנה הבריטי) בשביל החיילים הקולוניאליים הקימו שלוש כנסיות, אחת נוצרית, הנמצאת “במעמקים”, השניה מוסלמית על פני השטח והשלישית הכנסיה הבודיסטית על גבעה נישאה. כן נמצא במקום מחסן תבואות ומצרכים. היה זה מאורע לתושבי ירושלים, קהל רב של יהודים הצטופף ליד גדרי התייל והסתכל בבניין ובאחרוני החיילים הנכרים וברכו “ברוך שפטרנו מענשם של אלה”, כי המחנה הזה היה בשבועות האחרונים למקור דאגה עמוקה, תריז אנגלי, והיה למכשול לבטחונו של הישוב היהודי בירושלים.

עם חידוש המערכה

טוב היה לראות את ירושלים שקטה ובוטחת בערב חידוש המערכה. ההרגשה הכללית היתה, שאין רוצים לעבור אותו מבחן – אך אם יכפו עליה שוב – תטה בירת הארץ בשניה את שכמה. הפעם כשהיא למודת נסיון, נכונה יותר, מאמינה יותר בנצחונה הסופי. ארבעה שבועות נתנו לה לירושלים לתהות בלא רעש פגזים ורעם תותחים על הכיבושים שכבשו בחוריה. קשה להשיג עדיין את גודל משמעותו של מאורע זה, ראשית הגשמת חזוננו לירושלים רבתי, סבלותיה של העיר, האוכלוסיה האזרחית אשר נפגעה מפגזי האויב – האפילו על הישגי צבאנו. יש בזה משום עוול לצעירינו אשר חרפו נפשם למען ירושלים. אמנם כן, ירושלים הוכתה, נפצעה קשה, אך היא גדלה, חזרה לבעליה הטבעיים, הקדמונים והדואגים באמת ובתמים לשלומה.

ארבעה שבועות אלו שחלפו, דומה כאילו היו ערב של התכוננות “לימים נוראים”. העיר כולה היתה נתונה בארגון חייה מחדש, ייצוב חייה, מבחינה רוחנית וכלכלית ומבחינה של בטחון. במשך שבועות אלו “הותקפה” העיר קשה במטר של חבילות. כל חבילה שהגיעה לירושלים היתה עדות לרחשי הלב של העומדים מהעבר השני של החומה. חבילות, חבילות, חבילות. איש ירושלים נראה בימים אלה כשידו האחת מחזיקה בחבילה ובשניה – בשלח. משקרבו ימי ההפוגה לסיומם, לא אמרה העיר “עייפתי”. בסבלנות ובעקשנות, כסמל אבניה, נטלו תושביה מחדש את מטלטליהם ועברו לאזורים בטוחים יותר. היו כאלה שעייפו, אך שוב רובם ככולם לא עייפו מחמת ההפגזה, היתה עייפות גדולה מפאת העדר המצרכים הראשונים, צרכי מחיה לילד, לתינוק, לחולה, לאיש ההגנה. והיה איפוא רעש מסויים במסדרוני מתן רשיונות הנסיעה, ליד תחנת “אגד”, ליד שירותי המכוניות הקטנות. נבעו אי־אלו פרצים מצערים, אפשר היה להקל על הנוסעים לא במעט, אך שוב “המדינה עומדת בפני נסיונות ראשונים”, ויש לסלוח, ויום יום הננו מתעשרים בארחות ממלכתיות, והם נותנים אותותיהם לטובה, גם באספקת מצרכים וגם באספקת מים, סלילת כבישים, נסיעות, תחבורה. העיר לא הצליחה להשתלט על כמה יצרי ספסרות מבישים. שוק שחור פשה לא רק במצרכים ראשונים, אלא אף בהובלה. ממחסן אחד ליד מחנה יהודה, למשל, ועד רחוב בצלאל גבו מפועל מחיר מופקע בעד שתי חבילות. מחה הפועל נמרצות על ניצול זה – חטפו ממנו את החבילות בחזרה בקריאה משובבת: “עכשיו אתה תרדוף אחרינו”… ועדת המצב התעוררה שוב לטפל בבעיית יוקר המחיה, המרושש מאד את תושבי העיר, ומינתה ועדת חקירה. אחרת עלולה ירושלים להיות לעול כבד על שכם המדינה, תפול ותהיה תלויה תלות מוחלטת בעזרה מן החוץ, ויש לאחוז באמצעים דחופים בעוד מועד להבראתה הכלכלית ואת העבריינים להעמיד לדין בכל ההקדם.

*

לא מעט דובר על עתידה של ירושלים בימי ההפוגה. אם החבילות נתנו בטוי חמרי לצרכי העיר, הרי המאמרים, האסיפות והדיונים נתנו ביטוי רוחני לגורל העיר. העברת כמה מחלקות לרשות ממשלת ישראל ועמם שורה של פקידים – העמידו בפני ירושלים את הבעיה החמורה של “להיות או לחדול”. התהיה ירושלים כצפת? שמא חלילה היא תעזב כעיר נידחת. עוד לא ירדה מעל הפרק תכנית או“ם על בין־לאומיותה של ירושלים. וכפי שמוסרים – מוכן או”ם לקבל את המשימה בתנאי שידונו על ירושלים גדולה, עם כוח בין־לאומי, עם מוסד משפטי עליון, עם שלטון בר־סמכא. אין הדעה נוטה לקבל רק את העיר העתיקה ולשמור על המקומות הקדושים וההיסטוריים בלבד. ואולם העולם כולו הוכיח כבר את יחסו ו“רגישותו” למקומות הקדושים ולערכי היסטוריה. הוא לא נע ולא זע משדרסו בפראות את חצרות קדשינו. ומאידך גיסה מתעוררים ספקות, אם כך, מה הערובה שהערבים לא יקומו נגד “הכוח הסמלי”, באחד הימים, מהו הכוח שעליו לשמור על ירושלים. ולכך אין תשובה ברורה. ושוב, דומה שהעולם כפה על העם היהודי לכבוש את מקומו בירושלים. ומכאן, עוד צעד; אין תקומה לירושלים עברית בלי סיפוחה המלא למדינה העברית, בלא כביש משלה אשר יתחבר עם העורק העיקרי של המדינה, בלא עצמאות באספקת מצרכיה ומימיה. יש איפוא לרצף את סביבי ירושלים בישובים עבריים. פתיחת הנמל האוירי בשערי ירושלים תביא לבירת הארץ קידמה כלכלית, פיתוח מוסדותיה התרבותיים והרפואיים – יביא הרווחה רוחנית ובריאות גופנית, יחלץ אותה ממארת הבדידות האוכלת אותה בכל פה.

ובין כל הלבטים הרעיוניים התובעים את פתרונם המידי, לא נקתה ירושלים מהפגנת יצרי התבדלות, מערפלי דעות ומגמות נסתרות הנרקמות בחדרי חדרים ובסתרי סתרים, לוחשים מפה לאוזן. היו כנוסים רבים “בבית פרטי” של אישים ידועים, זה דיבר בכה וזה בכה, היו הצעות שונות, היא נתברכה בוועדות שונות ומשונות למען ירושלים. “שבע מטפלות” דשו ודנו בה: “מה נעשה לירושלים זו”… למען האמת, ברוב הדיונים לא פסקו המשתתפים מלהדגיש שכל צעד ופעולה שייעשו יהיו בהתייעצות עם ממשלתנו.

והעיר יפה ושובה לב. ואלפי יהודים קשורים אליה בנימים עמוקים מאד. אוירה מרענן ומשיב נפש, היא נתקדשה מיום ליום, לא רק באבניה הדוממים, אלא גם בזכות אנשיה, בזכות עמידת הגבורה שלה. לא נס התרחש בירושלים, זו היתה עמידה של ממש הנובעת מחביונים עמוקים. הרבה שגיאות נעשו בה, מבחינה צבאית ומבחינה אזרחית, אך היא עמדה בכל אלה, פצועה ומוכה, שותתת דם, הדפה את האויב בידיה ממש, בעשר אצבעותיה, בצפורניה נאחזה בקירות הבתים ולא זזה. ומשבאו ימי ההפוגה לא נראו בה אותות בהלה של בריחה מן העיר. מתוך מאה אלף תושביה עזבו את העיר באומדנה זהירה לא יותר משלושת אלפים איש, בהם רבים מטעמים מיוחדים, טעמי בריאות וטעמי עבודה, פקידים רבים הועברו לשרותי הממשלה המרכזית. ובסוף ימי ההפוגה חזרו אליה כמה מאות, הם שמעו שירושלים עומדת שוב במבחן, הלב לא נתן וביום האחרון ממש נראתה שורה ארוכה של מכוניות חוזרות לירושלים. עוד ראית באותו יום אשה יהודיה אשר באה ישר מפאריס לירושלים, והיכן הלכה לגור… בשכונת הבוכרים. אנו לא נזוז.

ירושלים, מה מיום, מה מליל?

יום ששי. השעה עשר. ועוד שורר בעיר שקט יחסי. היכן הפגזים? היכן רעם התותחים? יריות פה ושם – הבלים! מי ישים לב לאלה. ברחובות העיר מדברים על הסכמת הערבים להפוגה לשלושה ימים נוספים. עד מהרה מוכחשת שמועה זו, מ“העם הנדיב”. הם הואילו להאריך את ההפוגה לשעתיים בלבד, כדי לאפשר למנגנון הפיקוח לעזוב את העיר ואת הר הצופים. הנה קרבה והלכה שעה שתים־עשרה. הרחובות מתרוקנים מאדם ככל שהולכים וקרבים רעש הפגזים. היריות גוברות והולכות. שוב נראים פה ושם אנשים ונשים המנתרים מפרוזדור בית זה לפרוזדור בית זה, כהולכים על ראשי אצבעות, בצלי הדרכים. רגש ההפוגה נמוג ונשכח כליל, עד מהרה כובש את מקומו רגש אחר, אותו רגש שנתנסינו בו, אותה מתיחות, אותה דריכות. אף־על־פי־כן “אין השד נורא כל כך”. הבטחון הפעם יותר חזק, הנסיון של אותו חודש – יבורך. קבוצת אנשי חי“מ עומדת בעיצומו של יום ובאמצע המדרכה ומתלחשת בגלוי: “הפעם יש במה להשיב”. שוב לא יקרה אותו מצב, שכדי לכבוש, למשל, את מחנה אלנבי, היה צורך ב”מרגמת דוד“. ומרגמת דוד מאין תמצא, היא בפינה אחרת וממלאת שליחותה. אך היא נחוצה! כיצד להביאה, מכונית אין, דלק אין. נאלצים לרכוב על אפניים, להביא כמותו מעטה של דלק, לגשת אל אותה פינה ולהביא משם את המרגמה עם פגז “דוד” ולהעמידה לפני שער צריפי אלנבי ו”להרביץ“. כך נכבש מחנה גדול זה בדרומה של ירושלים. מצב כזה של חוסר כלים לא ישוב, יש יתר דאגה. ויש עוד מיני כלי נשק יעילים ודוד שאלתיאל הבטיח “הפתעה גדולה” לידידו מהצד שכנגד – לעבדאללה א־תל. עתה לא יחוסו יותר על העיר העתיקה. נפקחו העינים… בירושלים, דומה שסר מורא המוות. צל המוות עודנו מעובה, חיי אדם מתקפחים ובמי שפוגע פגיעה ישרה – הרי משאיר בלבו פצע עמוק. אך יש רצון לחיות, יש רצון וגעגועים לראות ב”נחמת ציון", וכאן יש לחפש את סוד גבורתה של ירושלים, את כוח החיים המניע אותה, כוח ההיסטוריה.

ליל שבת עבר ביריות וקול התפוצצויות של פגזים רבים. אומרים לנו, כי אותם הפגזים שאנו שומעים של “האויב הם”, את הפגזים שלנו אין שומעים. את אלה שומע האויב היטב־היטב. אין ספק שמכונת המלחמה מתחממת יותר. היה נסיון נועז מצדם לפרוץ את קווינו הקדמיים בגזרה הצפונית. משני המקומות נהדפו אף־על־פי שהשתמשו בכלי נשק כבדים, בתותחים ובמשוריינים. לעומת זאת פתחו כוחותינו בטיהור שטח עין־כרם וההתחלה היתה בסימן טוב. תפסו את המשלט החשוב. והעיר אחוזה כולה אש יריות ופגזים. עד למחרת. היום, יום שבת האיר, קולות הנפץ והרעמים נשמעים והולכים. אי שם עולה קולו המסולסל של חזן מבית הכנסת. “בר־מצוה” עולה לתורה וקרא את הפרשה אט־אט, והכל יושבים במנוחה ומקשיבים, אי שם בעיר העתיקה נישאים תמרות עשן, בית קפה מימים עברו אשר הסתיר את מראה החומה ואשר גם השלטון הבריטי לא יכל לעקרו – נעקר על־ידי כוחותינו. הוא הפריע לפעולות הצבא, ועתה נחשפה כליל החומה ליד שער יפו.

*

המזון שאגרנו הודות לשיטה הקצובה – יספיק לחודשים אחדים. גם מצב הדלק מניח את הדעת. אך מלאי המזון אינו הסימן הראשון לכוח העמידה, רבים רבים יוותרו על פת לחמם תמורת עוד כלי נשק, עוד רובה ועוד פגז. ומעל לכל: הרוח, רוחו של איש ירושלים תעמוד בו. רוחו של העורף היא הערובה הבטוחה ביותר לנצחון החייל בחזית.

ועל כל אלה, לירושלים שורה ארוכה של בעיות השניות במעלה: תמיכה במשפחות החיילים, בנכים, בנפגעי ההפגזה, בעזרה סוציאלית, תקוני ההריסות, הקמת מקלטים צבוריים ועוד ועוד.

מי יעמוד לה לירושלים בכל אלה. ירושלים מה מליל? וכוכבים רבים נוצצים בשמיה. רמקול מבשר לה בשורות היום. רוח של עידוד בכל. אנו מונים שוב את הימים, את השעות, את הרגעים…

כיבוש הדרום

יפו – הציקה לתל־אביב. ואדי רושמיה – לחצה על חיפה ואילו הקטמון והמושבה הגרמנית הגדילו להרע לירושלים העברית. תהום השנאה הגיעה עד כדי כך, שערביי קטמון נהגו להתפאר שאם יראו צפור טסה בשמים וידעו שצפור זו “יהודית” היא –ישלחו בה חץ ויהרגוה. ועוד התפארו: “אנו נשחוט את היהודים עד שדמם יהא ניגר בעמק השילוח”. ובמשך שבועות וירחים יצאו מכאן כדורי המרצחים והגיעו למרחביה של ירושלים העברית. בחורינו היו נאלצים לצאת לכאן וכמעט בלא כל נשק ביד ולחבל בעמדות המבוצרות של האויב. לא פעם היו שואלים שניים שלושה רובים מעמדה אחת כדי להפעילם בקו פורעים זה. על אף מעשי הרצח השפלים ביהודים, עוד נותרו עד הרגע האחרון משפחות יהודיות במקום. זכור “בית הקיסר”, או “בית המלך”, זכורה דירתה של יהודיה מסין עם כמה מילדיה, שהחליטו לא לעקור מכאן אפילו היתה החרב מונחת על צווארם. קטמון על ארמנותיה, היתה משכן שאננים לאמידי הערבים והיא הפכה להם מצודה מבוצרת. על בחורינו היה לכבוש בית אחר בית, רחוב אחר רחוב: “בית זנגירי”, ו“וילה רוז מרי”, מנזר “סן סימון”, "וילה אלבינה הגדולה, “וילה אלבינה הקטנה” ועוד. בניינים של קומותיים ושלוש. בכל דירה כמעט היה פסנתר, מקררים חשמליים, בריכות מים וגינות פאר. שלוש או ארבע פעמים ניסה האויב את כוחו להיאחז שוב בעמדותיו, הוא נהדף ושוב נהדף עד שהובס כליל. בלילות סופה וסער תחת מטרות גשם עזים, זחלו בחורינו על פני הקרקע, הקימו עמדות במרחק של עשרות מטרים מהאויב, כשהם יחפים, בלא מזון מספיק וביחוד בלא נשק.

המערכה על הקסטל, כיבוש הקטמון, עמידת ירושלים בימי ההפגזה וסלילת כביש הגבורה, כביש בורמה – אמרו מפקדי “הראל” – הביאו לנצחונה של ירושלים ולהצלתה.

התינוקות לא זעקו

עולם התינוקות, כך אומרים, עולם שכולו זיו וזוהר. אילו ניתן פה לפעוטי ירושלים בימי ההפגזה, היו בוודאי מערערים על הנחה זו. ראיתי את התינוקות הללו בכל פינה, נישאים בזרועות אמותיהם החרדות והמסוערות, בפינות מקלטים, במסדרוני בתים, במרפאות, בתחנת עזרה ראשונה. מהם פקוחי עינים, מאירות ונוצצות ככוכבי שמים רחוקים, מהם מקופלים ב“עגלת טיול”, מנומנמים, נאנחנים, נעים וזעים למשמע קול נפץ. לילה־לילה, יום־יום. בטבורה של עיר, בבנין נישא בירכתי רחוב הלל, המשקיף “על ירושלים סביב”, נמצא בית התינוקות. בנין בסגנון ערבי. חזיתו מקומרה, נשענת על עמודים, רצופה חלונות ומרפסות, מדרגות אבן עולות אל עליותיו. בחצר – מספר עצים ושיחים, המעידים על שרידי גן לפרחי־נוי. גלגולים רבים עברו על בית־תינוקות זה. טולטל ממקום למקום –ומנוחה לא מצא. בימי ההפגזה נוספו בו תינוקות של הורים נפגעים, כל תינוק – נושא לחוויה עמוקה, נושא לדרמה מזעזעת. קיבוץ של תינוקות, מחנה של עולי־ימים – עולם מלא של חלומות ואגדות. ועולם זה נתנסה בכל הנסיונות המרים שנתנסתה ירושלים ובכל המבחנים בהם עמדה העיר מאז מאורעות הדמים הראשונים ב“הילולות מונטגומרי”, כשהקלגסים הזרים “זיכו” אף מעון זה במטר יריות. אין תימה שבאו תלמידיהם, פראי־מדבר, והמטירו יריות ופגזים על הבית, נקבוהו מכל עבריו, על אף הדגלים הלבנים שהתנוססו אל־על, עם סימן מגן דוד אדום. אלא שמלאך טוב סכך על פעוטות אלה ושמרם מכל רע.

ידים אמונות, ידי אחיות עבריות, כידי אמהות רחימאיות, טיפלו בהם. כאן מצאו מקלט פעוטות שניצלו מידי המוות ושהוריהם נעקרו על ידם כחתף. תינוק בן חודשיים שנמצא בידי אמו בחדר: הפגז נפל, הפיל שק חול־המגן על התינוק, התינוק נכווה מההתפוצצות, האם נהרגה במקום. ומעשה באם לעשרה ילדים באחת משכונות העוני, שניים מבניה נמצאו בשירות פעיל, היא נהרגה מפגז ליד המקלט בצפון ירושלים ושתי הבנות, האחת בת ארבעה חודשים והשניה בת שנה וחצי – נאספו לכאן. ועוד שני תאומים כאן, בני ימים אחדים, שכל משפחתם מתגוררת במקלט והאב מגוייס. וכן עוד ילדי חיילים, האב בשירות מלא, האם נהרגה.

ארוכה הרשימה.

“מה תעשה עקרת הבית בתל־אביב באין דלק?” שאלו פעם. איש ירושלים – לאזניו הגיעה קובלנה זו, עמד משתאה כשחיוך קופא בשפתיו. שכן, מה עשו רבבות נשים בירושלים באין כל דלק להסקה ובלא טיפת מים. מה עשה בית תינוקות זה על מאתים הפעוטות וכחמשים עובדים באין טיפת דלק, באין קרן אור בלילות, באין טיפת מים לכביסה? מי יתאר את הבית הזה בלילות ההפגזה והיריות, כשהכל נסער מסביב והיה צורך להאכיל את התינוקות, תינוק אחר תינוק. אחות אחת הגישה אל פיות הפעוטות את כפית המזון והאחרת עמדה על ידה להאיר בפנס קטן, פנס דינאמו, הנדלק ונכבה, את פי הפעוט.

סרתי לפינה זו למחרת ההפוגה. שאלתי: “העודכם כאן?” השיבו: “אנה נלך?” אותה שעה עלתה נקישת פטישים, הקימו מקלט רחב. ניקו בור מים כדי למלאותו מחדש. מקלט ומים – באלה טיפלה ירושלים בימי ההפוגה הראשונים ביד אחת ובשניה בנתה את ביצוריה בחומר וברוח עד כי כל יהודי בימים ההם היה לבן ירושלים של מעלה.

“דרך בורמה”

הדרך החדשה מתל־אביב לירושלים היא קשה, נפתלת, רבת עליות ומורדות תלולים. אולם הרגשה נעימה מתלווית: דרך זו, כולה שלי היא! יזמה עברית. בימי מלחמת השחרור סללו אותה. כוחות עבריים ועינים מאירות של בחורינו גילו את נתיבה. ידיהם פלסו אותה בישימון ההרים, עד הקימם את הקשר בין החוף לירושלים שלנו.

נסיעה בדרך הרגילה היא הזדמנות ומקור למחשבה ולהרהורים. ונסיעה בדרך פתולים – לא כל שכן! מבעד לענני אבק המתמרים ומכסים את עין השמש אפשר לקרוא פרקי היסטוריה שנכתבו תמול שלשום. עוד אתמול החזיק האויב באזורים רחבי־ידים אלה, בגיא ובהר, והתפאר בנפשו: “הנה מפתחות ירושלים בידי”.

אך כל השטחים האלה, על משלטיהם וכפריהם להיכן נעלמו בין לילה? והיכן הם אותם “הגבורים”, אנשי הכנופיות, שכל כוחם היה מן המארב. הם נסו וכל הכפרים והשטחים עברו לידים עבריות.

בכניסה לשער הגיא פוגשים בשלדי מכוניות המוטלות בצדי הדרך. מהן שרופות ומהן מרוסקות. אלו הן המכוניות שידים עבריות נהגו בהן בנסותן להבקיע את המצור שהטיל האויב על ירושלים. אלה הם שרידי השיירות הגדולות שהצליחו לפרוץ דרך לירושלים על אף האש הקטלנית ועל אף הקרבנות. מעל שלדי המכוניות הללו אפשר לקרוא מה היה התפקיד שמילאה כל אחת מהן, איזו הקרבה עילאית הראה כל נהג למען החיש מזון לירושלים הרעבה.

הנה המכונית המשוריינת של “הפלמ”ח". איך נפלו גבורים! כאן, ממקום מכונית משוריינת אחת, יצאה קבוצה קטנה של בחורים עזי נפש, טיפסו אל ראש ההר, ותחת מטר יריות של האויב, השיבו למתקיפים עד שהניסום. הנה המכונית שהיתה טעונה עופות ועלתה כולה באש, וזו מכונית המרגרינה, ולידה מכונית הירקות. הנה גם המכונית אשר בהעלות אותה באש פראי המדבר, יצאו הללו ורקדו סביבה, בחשבם כי היהודים נסו ולא ישובו עוד. אך לא עברה שעה קלה, ולפתע הגיחה מכונית יהודית ופתחה באש על עבר החוגגים הפראים וקצרו בהם קציר רב. רק מספר חודשים עברו מאז וכל הסביבה טוהרה והיא בידינו. באחת התחנות שבדרך נעצרה השיירה לרגע קט ועל המכונית עולה בקפיצה צעיר שחרחר, מדבר בנעימה מזרחית. הוא מעיף מבט אל הנוסעים ושואל בחיוך: “הכל בסדר?” – הכל בסדר, משיבים הנוסעים במקהלה עליזה. במושב השני במכונית יושב יהודי זקן, אשר כפי הנראה זו לו הפעם הראשונה שעושה את דרך הנפתולים הזאת. הרים הזקן את ראשו, השקיף על סביבתו, הסתכל בפני הנערים שחומי הפנים ושאל בתמיהה: “האם כל הבחורים הללו הם יהודים?” “כן, כולם יהודים”, השיב לו שכנו. “כאן לא תראה אף דמות זרה”. עיני הזקן האירו מגיל.

הנהג אחז את דרכו במהירות. “כביש בורמה” מאחורינו. והרהור ומחשבה תוכפים: בורמה ושלדי מכוניות, אלה המוטלות למעצבה בודדות ועזובות – הרי סמלים הם. ראוי הוא לאסוף שרידים אלה במקום אחד, על הר נישא בין שער הגיא לשער בורמה, ולהקים גלעד לגבורתם ועוז רוחם של הנחשונים הראשונים הפורצים האמיצים, לסוללי הדרך לירושלים.

בפינה אחרת התייחסו שני לוחמים. האחד, חייל שקמטי פניו החרושים נעים בגמישות, הביט מדי פעם בפעם מבעד לאשנב לגבעות סביב, המשלטים מתמול שלשום. והשני – צעיר שחרחר, ירושלמי, שפה ושם הציצו בראשו שערות שיבה, הקשיב לו. החייל סיפר על המערכה הכבדה לפריצת הדרך לירושלים; החייל זע ממקומו, הצביע אל עבר אחת הגבעות, שעליה עמד בית בודד, במרחק מה מהמקום שבו נמצא לפנים כפר ערבי פורע ודבריו שפעו בהתעוררות.

“זה היה למחרת קרב אחד בו נפלו כמה מחברינו. דמי רתח בקרבי, הייתי כולי אש. תיכננו לערוך הסתערות ולכבוש את המשלט ההוא. הבית שמתוכו המטיר האויב אש בלא הפוגה. אולם ראיתי שאין לכבוש את הבית ובהסתערות כללית וגלויה, כי נשקפת סכנת כליון לכולנו, מאחר שלא היה ברשותנו נשק מלבד רובים. החלטתי איפוא לבצע את הפעולה. הצטיידתי בששה רימונים ומכונת יריה קלה. ובטרם שחר, בשעה שלא אור ולא חושך, יצאתי וזחלתי שעה ארוכה. האויב הוסיף לירות מתוך הבית ומתוך החלונות ולא הרגיש בהתקרבי. משהגעתי עד הבית – נצמדתי אל הקיר, שאפתי רוח כשתי דקות, והוספתי לזחול מסביב עד שהגעתי לשער הנעול. פרצתי בכוח את השער ועד מהרה התחלתי להטיל את רימוני בזה אחר זה. קמה מהומה, חדרתי לתוך הבית, הטענתי את נשקי ויריתי לכל עבר. עד שאבדה כל כתת האויב שהטרידה אותנו כל־כך. ואז תפשנו את המשלט הזה”. רגע שתק החייל, כמפליג בהרהורים. שוב התכווצו והתיישרו קמטי פניו הגמישים. דומה היה, בשלחו את מבטו המלטף אל המרחב, הוא מעלה בזכרונו את חבריו ששפכו את דמם וקדשו את הסביבה הזו, העוטה היום מרבד של פרחי כלניות אדומים.

כפור תש"י

לא שמם הר־ציון בליל כל־נדרי ויום כפור. לבודדים הורשתה הכניסה לבית הכנסת אשר מעל למערת קבר דוד. אפס, באורח פתע נהר קהל רב, מכל השדרות, ילדים, אבות ואמהות מהשכונות הנידחות שבניהם לחמו ונפלו בהעפילם ההרה וכבשוהו. הנהירה אל הר ציון נשנתה אף למחרתו, ביום כפור. בוקר רענן. הרחובות נדמו מאדם וכלי רכב. ירושלים העתיקה היתה רבוצה בלובן בתיה. נחל קדרון נמתח והתפתל כנחש. אותות הקרבות באזור זה עדיין בלטו. העמדות ושקי החול, הרס סביב, ילדים ומבוגרים טיפסו דרך הגבעות והסתננו בחרוף נפש עד הגיעם לנקודה. מיוזעים נשמו בכבדות. איזו הדרך הגיעו הלום? נער כבן עשר העיר: “עברנו סביב דרך ההר”. כלומר, עברו סמוך מאד לקוי עמדות הערבים. “אף העליה עד שער המשמר – מצווה היא”, קראו עולים מתפללים. ההמונים נהרו ונתקבצו ליד השער וניסו להתפרץ פנימה. המשגיח נאלץ להזעיק תגבורת וירה כמה יריות באוויר. לא נמס לב המתקהלים ולא משו ממקומם. הללו, שוב תרו להם מקום מהעבר השני של ההר – על חורבות ימין משה.

לבית הכנסת נכנסים דרך כוכים ומבואות אפלים עם תקרות מקומרות. בנין מימי הצלבנים. צלקות מלחמת השחרור בכל, הקירות נקובים ככברה. ליד קבר דוד התפללו כשני מניינים. שלווה של חג. יהודים מעדות המזרח שעמדו בפינה התפללו חרש כשעיניהן דומעות, יהודי אחד צמוד לארון הקודש, פי המערה מכוסה בארגז עץ ושרשרת מתפללים, עטופים בטליותיהם הצחורות, שחים ומתרפקים עליו, כאומרים להיאחז בשריד עתיק אחד, תמורת כל שרידי העבר שנשמטו מידינו. אפלולית היתה בחדר. נר תמיד וסילון אור דק חדר דרך האשנב הקט והאיר כתובת: “דוד מלך ישראל חי וקיים”. קולו הערב של חזן צעיר, הרעיד את הכתלים הישנים. נישאה תפילת “יזכור” לחיילים שנפלו במערכה על הר ציון. בסמוך מרתף השואה.

זכורים ימי הכפור ליד הכותל המערבי והמתיחות לפני תקיעת השופר. במרחק מה מהכותל, בשנת תש"י נישא קול השופר, קול חזק מאד. יצאנו החוצה. שעת שקיעה, ירושלים כלילת־יופי. אופקי השמים האדימו בפרוכת ארגמן ונגוהות אחרונים נטו כיריעות הפרושות על מרחבי המערב והציפו אלומות־נהרה רווי סוד־שיח.

ליד השער עמד חייל עברי על משמרתו, עטוף טלית ובידו – הרומח.

גלעד למגיני ירושלים

חודשים רבים נלקעו בני ירושלים המשוחררת בין יגון לשמחה, ותכופות משותפות שתי הרגשות אלה במעמד אחד. הלב שמח בשמחתה של הבירה המשוחררת, שהרחיבה את גבולותיה; והלב דואב על העיר העתיקה שנקרעה מאתנו. רגע הננו נושאים ברכת “שהחיינו” ומיד עולים בזכרוננו כל הקרבנות היקרים, שנפלו בדמי ימיהם בשדה הקרב, או בשעת חלוקת מים בימי ההפגזה, אנו בדרך לקבלת מנת הלחם, או בהגשת עזרה לפצועים. ובהנחת אבן הפינה בככר נורדוי, גלעד למגיני ירושלים, בערב חג העצמאות – הורגשו בירושלים שתי הרגשות אלה יותר מבכל שעה אחרת.

הדגלים סביב הככר התנופפו על תרנים גבוהים ולפידי־אש שבקעו מתוך צנורות גדולים מסביב, היו כנרות־נשמה לנעדרים. הנה עומדים מעבר מזה חברי ההגנה על מדיהם ונשקם, עם ראשי השיבה הרכים. מן הפנים המקומטים אתה קורא את קורות הכוח העברי עוד שנים רבות לפני ההכרזה על תקומת המדינה, ולפני היות הצבא הסדיר שלנו. אלה הם המעטים שעמדו בפרץ לפני שנים רבות בעיר העתיקה, בימין משה, בסנהדריה, במחנים ובתלפיות והניסו את הפורעים וליוו שיירות. לילות רבים עברו עליהם בלא שינה ובלא בית. אלה הם הבחורים שלוקחו לעמדתם אחר יום עבודה בשדה או בסדנא, בחרושת ובעיר. בלא אמצעי התגוננות מספיקים, בתנאי מחתרת. לבם האמיץ בלבד נתן להם כוח לעמוד בשער עד הגיענו הלום. והיה זה מחזה מרהיב, לראות המונים מריעים לגבורינו, ומכאן נישא בכי חרישי של אבות ואמהות ששכלו את יקיריהם. בירושלים אין כמעט משפחה שלא שכלה, או לא נפגע אחד מבניה. והם שואבים עדוד ונחמה זה מזה. כי הנה לא לשוא נפלו הגבורים. זכרם ינון לדור ודור.

האומה מפארת את נצח גבוריה

בית הקברות הצבאי בהר־הרצל.

חופת ארנים בתור חופת צער אופפת את הבא. ערוגות הפרחים המרהיבים בגוניהם וקסם נוף־ניסן של ירושלים פרוש על הריה סביב, שקויים שלל אורות אביביים מפזזים, מכלול של יופי ולב נאצלו כאן יחדיו בתוך הדממה המתפללת בהערצה לרוח גבורים, לחיים רעננים שנקטפו ומצאו מנוחתם עדן בהר הזה.

בית הקברות חובק צלעות הר־הרצל מצפון ומים, ממול הר־הזכרון, הוד ירושלים חופף עליהם כנר־תמיד. גם חסיד מאומות העולם כי יפקוד את המקום, יש ויעמוד וישתאה וידובב: “יחיד במינו בעולם”. כי דמעת אם ואב שכולים כוננתהו, אהבה עמוקה ויד ענוגה מטפחת ערוגות צמחיו ופרחיו, אבי ירושלים יפארוהו. טורי הקברים הערוכים חלקות־חלקות אינם דוממים. כל קבר ומצבה נושמים עלילת־גבורים מופלאה של יחד ושל קבוצה שקידשו שם שמים, העם ומולדתו בחייהם. אך עברת את שדרת הארנים “יקדמו” את פני הבא חברי “פלוגת ההובלה” שירדו במצולות ים התיכון בדרכם למלטה במלחמת העולם השניה. הרי האנדרטה כתבנית אניה, הנה הנם 140 חיילי ישראל, שמותיהם וגילם הצעיר צפים וזוהרים מבעד המים כזוהרה של תכלת הרקיע. בקצה נישאת “הארובה” בנויה אבן הסבה על צירה כאחת הדלתות. בתוך “הארובה” ארכיון לזכרם. ומנגד רומזת מערת־קבר מימי הבית השני שנתגלה באקראי. מכאן פנימה יותר משתרעת רחבת־הזכרון המודשאה, עליה נערכים טקסי־אזכרה רשמיים.

על גבעה נישאה ובמרצפת עגולה ערוכים כטייסת קברותיהם ומצבות זכרונם של הצנחנים: חנה סנש, חביבה רייק ורפאל רייס ושל אנצו חיים סירני, צבי (גרינהוט) בן יעקב, אבא ברדיצ’ב ופרץ גולדשטיין, מבשרי ההקרבה העילאית לגאולת ישראל ועצמאותו.

הלאה מכאן, במעלות קדושים: קבר יחיד וקבר של נאהבים ונעימים שבחיי היצירה וההגנה ובמותם לא נפרדו; פלוגות־פלוגות, שלובות וצמודות ומשובצות כפנינים מאירות.

חלקת גבורי עציון, בהם הל“ה, בהם קבר אחים, הקל”ד, שלחמו עד הסוף. ומקבר אחים אחד למשנהו: חללי לטרון, הרדאר, משלט “14” הנודע, פורצי הדרך לירושלים, מה ארוכה הדרך, “יד ושם” לחללינו שלא הובאו לקבר ישראל. מצבות “לזכר” שעונות, זו ליד זו כשפרחים ודמעות נושקים אותן. יש ותפגוש כאן אחים ואחיות מחללי הנגב, מחללי ג’נין, מארבע כנפות הארץ שמצאו מנוחתם בהר הגבורות.

בית הקברות הצבאי בירושלים, כיתר בתי הקברות והחלקות הצבאיות בתל־אביב, בקרית שאול, נתניה, חיפה, עפולה, ראש פינה ונהריה ושל המיעוטים בעוספיה ומקומות בודדים אחרים – הם ברשות המחלקה להנצחת החייל במשרד הבטחון. קומץ אנשים שלבם ער ומאזין לכל רחש ורצון אדם ואב שכולים.

אם עבריה מתרפּקת אי־שם על מצבת האבן של בנה. שפתיה נעות חרש ועיניה האבלות עששות מדמעה זכה. איוושה חרישית מנהמת־מלטפת, קורטוב של נוחם: “מנעי קולך מבכי”…

מסע להר הצופים בימים ההם…

שיירה הולכת ושיירה באה, והר הצופים בשממונו עמד, על היכליו המפוארים, מכלול האדריכלות, שנועד לבריאות הגוף והנפש. אותות המערכה עדיין ניכרים “בראשוניותם”, מכל עבר פעורים בקיעי הפגז. אך הללו אינם עשויים להדהים כרמת רחל, למשל, נוטר דאם, סביבות מעבר מנדלבוים… תקונים במשך שבועות ספורים – והכל ישוב על מכונו. התדהמה בפסגה יקרה זו של ירושלים נובעת משלמות הבניינים וכל אשר בהם; על אף הקרבות הקשים ניצל רכוש שאין דוגמתו בכל המזרח הקרוב, ספריה עשירה, מעבדות ומכונים למחקר בענפי מדע של האוניברסיטה – הכל מוטל למעצבה. עברנו ביעף במסדרונות הארוכים ובאולמות המאווררים והרחבים; אגף בית הספר לאחיות שהושלם; אגף נוסף למחלקת ילדים; ממול – הבנין הביולוגי שנפסק בעצם בנייתו. הנה מחלקת התינוקות, העריסות שהרהיבו פעם בלבניותם ומתוכם התנוצצו זוגות עינים לרוב – כל העולמות האלה נטרדו מכאן ללא הצדקה, וקריאה פורצת מאליה – עד מתי?

עצוב היה המסע להר הצופים שחל מדי שבועיים. הדרך אליו, כרבות אחרות, רצופת גבורה, יסורים וטרגדיה אנושית. אם זכית להיות בין המבקרים, היה עליך להתייצב (ברחבת טרה סנטה) בבוקר בשעה יעודה, הופיעה מכונית טעונה אספקה לאדם ולחי. מושב הנהג בה גלוי, לפי שמ“מעבר מנדלבוים” ואילך נוהג בה איש או“ם. בשתי מכוניות משוריינות אחרות, יושבים השוטרים המוחלפים וקהל מבקרים, כמה עשרות, רובם ככולם תיירים יהודים מארצות־הברית, נשי “הדסה”. מארגן השיירות מראשיתן, עושה מלאכתו ביד אמונה. בזריזות בודק רשימת הנוסעים, מקפיד שלא ישאו עמם “חפצים מיותרים”, שמא תצמח אף מדבר פעוט תקלה ביחסים העדינים מאד. לעתים עלול עט נובע לעורר חשד בלב הלגיונרים. “מתיחות שוררת לפני כל מסע”, מעירים הללו שכבר עברו מבחן זה ולא אחת. ליד המעבר “מקבילים פניך” קצינים וחיילים מאנשי הלגיון וקהל ערבי סקרן. אף בפניהם ובתנועותיהם ניכרת מתיחות. אנשי או”ם “מסתודדים עם הלגיונרים” והללו חוזרים ולוחשים לישראלים. לבסוף ניתן האות, להגיף כל אשנב וכל פתח במכונית המשוריינת. האחראי נותן הוראות אחרונות: לא להרבות בשיחה, לא לשיר ולא להרבות צחוק. איש הלגיון המכודן ניצב על כבש המכונית ופניו אומרים כובד־ראש. במכונית משתררת דממה עמוקה. הכל לוחצים ודוחקים ומזיעים. ריח הבנזין מוסיף על המועקה. אין זה כלי רכב, אלא גוש פלדה המעורר חוויות נוגות. נהג “המקשר”, סלים, בחור נוקשה, מאמץ מבטו דרך סדק דק, כקופה של מחט ולפלוס דרך בין זיגזגים חדים ומסוכנים רצופי מחסומים שבמעלה “שיך ג’ראח”. סלים עושה דרכו בבטחה, בידים אמונות. בימי המלחמה כבר עף “שבעים פעם” ממקושים ויצא בשלום ועבר זה נטע בו בטחון מופלג. יותר מארבעים זוגות עינים מנסים להבקיע מבט דרך מסך הפלדה והסדק הצר, והמבט החטוף קולט צללים שונים, ערפלי אדם ותנועה. מריטת עצבים זו נמשכת כעשר דקות, אך דומה שהמסע הוא “לאין־סוף”. עברנו את המקום בו אירע האסון הגדול – חללי שיך גראח. מכונית החלוץ של או“ם נעצרת; עד מהרה ממשיכה השיירה דרכה. עברנו את בית הקברות הצבאי והננו שוב בבית, ב”הדסה“, האוניברסיטה. קרענו האשנבים, פרצנו החוצה ונשימתנו פורצת למרחב. אתה עומד ותמה על מה רואים הללו לאטום מכונית. שכן, אם הכוונה למנוע מ”האויב" לראות הנעשה סביב, הרי מעל פסגה זו פרושה כל ירושלים, העתיקה והחדשה. המבקרים גם זוכים להיות עדים לתקרית קלה, הבאה על תיקונה בתיווך או“ם: אנשי הלגיון נהגו להיכנס “לפני ולפנים” של הדסה והם חמושים – ובדקו את ארגזי האספקה בשעת פריקתם. מעשה זה הוא בניגוד גמור להסכם שביתת הנשק ושלטונות ישראל הודיעו, כי אסורה הכניסה להדסה כשאנשי הלגיון מזוינים. נאלצו איפוא לפרוק את המטען ליד הכניסה לחצר הדסה. אנשי הלגיון, הרגישים מאד, נפגעו מהאיסור ונטפלו אל המבקרים שיוכיחו את זהותם ויציגו תעודות זהות, דרישה כרצון להתאנות. בידי איש לא נמצאה תעודה כזאת. וכשהעירו על כך לאיש הלגיון, השיב באמצעות מתווך או”ם: “הלא תראה מה עשו, אין נותנים לנו להיכנס פנימה לחצר”. הטענות חזרו ונשנו, הקצין הישראלי טען, שאין אנו חייבים להראות תעודה, לפי שמספיקה הרשימה, ואילו איש הלגיון חזר ודרש תעודה בהטעימו: “שלא התעודה עיקר, אלא שאין נותנים לאיש הלגיון להיכנס לחצר הדסה”… לבסוף נעתר איש הלגיון להרשות הפעם את הביקור בלי תעודת זהות, בהדגשה שלהבא יתבע זאת. איש או"ם נראה כנושם לרווחה, הסתכל בשעונו, העיף מבטו והודיעו כי לרשות המבקרים – שעה וחצי. בחפזון עברנו מבנין לבנין. נסינו לעמוד על חיי השומרים וכיצד מבלים הם יומם, והתשובה היתה: “יום כשנה”. מקדישים מזמנם גם לטיפול בגן הבוטני. אך הבדידות מעיקה. מנותקים מיתר חלקי העיר כליל. אין חיי תרבות. בבית הכנסת מתפללים בנוסח אשכנזי וספרדי. שני דברים אינם חסרים: מזון והדר הטבע. אנשי הלגיון מספקים לשומרים מים מדי יום מהעיר העתיקה.

בבוא השעה היעודה, התקהלנו שוב במקום המוצא, הוקראו השמות וחדרנו למכונית האפלה. פגה הסקרנות לנעשה בחוץ. איש־איש התכנס בהרהוריו. עברנו מרחק שלושה קילומטרים ואנו שוב במעבר מנדלבוים. סוגרי המכונית נפרצו. המסע הגיע לקצו. היתה זו שיירת “היובל” להדסה, שחלה בערב יום כפור תשי"א.

“לשנה הבאה בני חורין”…

שלף הרב י. ל. גרייבסקי אותו בוקר את מטפחת המשי הלבנה שלו מכיס מעילו השחור וקשר בה את עיניו. הג’יפ הלבן שבמושבו הקדמי נסעו קצין או"ם ולגיונר מזויין, התחיל דוהר אל העבר ההוא, לעבר הר־הצופים. לפני־כן, ליד מעבר מנדלבוים, התנסה הרב שוב – כבשנים הקודמות – בביקורת חמורה וקפדנית בכל מטען המצרכים “כשר לפסח”. מוט חד נתחב לכל שק סוכר ולכל חבית שמן או זיתים; המצות נבדקו וחזרו ונבדקו, כדי להוציא מלב שני הלגיונרים החשדנים כל ספק לכשרותם “למהדרין מן המהדרין”. ואחר־כך חייך הקצין הבלגי ואמר, ספק כמצווה וספק כמתנצל: “בבקשה קשור את עיניך, בין כך ובין כך אין מה לראות”. והג’יפ יצא לדרכו. ליד בית הקברות הצבאי נעצר ואיש הלגיון הערבי ירד מעליו – ללמדך שמכאן ועד בנייני הדסה והאוניברסיטה, אזור ישראלי הוא. הרב הסיר את המטפחת מעל עיניו, לפניו נפרשה ירושלים כולה בלובן בתיה, בכיפות בתי כנסיותיה שבעיר העתיקה ומחוצה לה וקסמי הריה. נתעצמו הכיסופים אליה.

קריאות “ברוך הבא” של אנשי המשמר הישראלי קידמו את פני הרב. נכנסו לבנין רוזנבלום, הרב ניגש מיד אל המטבח, הגעיל את הכלים והכשירם לפסח. כבר מיום א' עמד המשמר במצב" הכן" לקבל את החג. ביעור החמץ היה כדת וכדין. כמה מבני המשמר ביקשו לערוך סדר “אקטואלי” ולקרוא הגדה השאובה מהמציאות בהר. נמלכו וקיימו “סדר” מסורתי באולם המפואר.

אל השולחנות הסבו שומרי ישראל, עולים מאפריקה הדרומית ומקאזבלנקה, עולים מיוגוסלביה, צ’כיה, בולגריה, פולין, רומניה ותימן. קולו של הרב הדהד באולם והמסובים חזרו אחריו בניגון ובהטעמה. מעל קיר העולם ניבט מגן דוד עטור בירק וכתובת גדולה: “דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה”. והיה הרב משלב דברי “הגדה” באגדה… הנה, אומר הוא, הר הצופים הוא המקום היחידי בישראל שעוד אומרים “השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין”. ואגב, הוא עושה חשבון של “יובל קטן”: זו הפעם הרביעית שהוא עולה להר הצופים לערוך בו את הפסח, והרי אחד מיסודות ההגדה הוא המספר “ארבעה”: “ארבע כוסות”, “ארבעה בנים”… ארבעה שלבי גאולה.

תמה אמירת ההגדה ושירי מולדת בקעו ועלו. למחרת בערב הודלקו משואות וכתובת גדולה האירה: “שלום ירושלים”!

רמת רחל בגבורתה ובבדידותה

בערב חג השבועות (תרפ"ו) עלו כמה מחלוצי “רטיסבון” לגבעה בדרומה של ירושלים, העומדת בדרך אפרתה ומשקיפה על בית לחם ויפי הרי יהודה ושדי מואב. לפי הצעת מ. אוסישקין קראו למקום רמת־רחל.

ירושלים עדיין עמדה בשחרה של העלייה השלישית. אדם ונוף קראו לאתגר בה, מהפכני, חלוצי, יהודי. טבורה של העיר – עיקרה היה שדות חרושים ושבילים בינותם. פה ופה עמדו מצבורי בתים נמוכים וצפופים שהתערבבו והתפתלו בין סימטאות אפלות, מאוכלסות מבני הישוב הישן, חרדי וקנאי; מגוונות בעדות; ועיבורה של ירושלים היתה רצופה סלעים כמצבות ומחצבות. קבוצה אחת מגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור נטתה אהלה ברוכסי גבעת שאול, השנייה הקימה צריפי הפח המקומרים בשדה ליד מנזר “רטיסבון”, בו מתנוססים היום המוסדות הלאומיים, וקבוצה שלישית תקעה יתד ליד צריפי אלנבי בתלפיות. מה עורר אותם חלוצים לדבוק בירושלים, עיר המסתורין?

חבר אחד, שכבר עברה עליו שנה ראשונה בצפונה של הארץ, נסע מהלך שלושה ימים ושני לילות דרך שכם. משהגיע להר שעפט הסמוך להר הצופים וראה את הזריחה של ירושלים, כתב להוריו ברוסיה: “זאת הפעם הראשונה שארץ־ישראל נענתה ללבי”.

חבר אחר כתב: “בעלותי לירושלים ראיתי עין בעין ממזרח שמש עד מבואו”.

חשבו על התיישבות חקלאית. תחילה הוצע עמק הנודע היום כעמק ציון, בין שכונת הפועלים ובית וגן. לא קיבלו. לבסוף קסמה להם אותה גבעה דרומית לעיר מעליה מאירים הרי יהודה ותכלת ים המלח וכל ירושלים פרושה לעיניהם כעל כף היד. משדרכו שלושה חברים ראשונים על אדמת הגבעה, כרע אחד מהם על ברכיו ונשק עפרה:

זה היה עמנואל בר־חיים, איש רמת רחל.

נטו אהל ראשון. שלושה חברים הופקדו לשמירה על “ההתיישבות”. היה עמנואל בשמירה סביב סביב והוא חגור “שברייה” (פגיון). לילה אחד, שמע יריות. כבר חשש להתקפה על “הנקודה”. תפס “עמדה” עד שנתברר שלא היו היריות, אלא לצורך פנטאזיה של חתונה בכפר הערבי הסמוך צור בחר. לא עברו ימים רבים, נראו שבעה בידואים עולים אל הנקודה. ראש החבורה, בראותו את השומר הצעיר חגור הפגיון, ניגש וניסה לשלוח ידו ולקחתו. עמנואל הסיט תחילה, ובכל האדיבות את ידו של הבידואי. איש המדבר ניסה בשנייה וגם השלישית לשלוח ידו בפגיון ועמנואל סילק את ידו ובתקיפות, כאומר לקטוע את היד המבקשת לפרוק נשקו של שומר בישראל.

הלך לו הבידואי.

למחרת חזרה ובאה קבוצה וראשה היה מזויין באקדוח. ראש הקבוצה ניסה שוב לפרוק את פגיונו מעם השומר העברי והוציאו בכוח. שלח עמנואל בר־חיים ידו ופרק את אקדוחו של הבידואי, אקדוח שהיה חגור במתניו. כהלומי רעם עמדו יתר הבידואים סביב. נשאלו מה לעשות כנגד עלבון לראש קבוצתם, השיב להם השומר הישראלי: “מי כבני ערב יודעים, ששברייה ואשה, סמלי כבוד הם ואין מוותרים עליהם למען הזולת”. אותה שעה קראו בני החבורה: “האמת, הצדק והחכמה אתך. שאטר אתה”. החזירו נשקם זה לזה, השומר החזיר את האקדוח לבידואי והבידואי החזיר את הפגיון לשומר.

*

עמדה רמת־רחל בקרבות עזים ויכלה להם.

כארבעים איש נפלו ממערכותיה, מהם שלושה עשר חבריה היא.

הרמה היתה ראשונה להתקפות ואחרונה להפוגה; הר־ציון ורמת־רחל, כשתי אחיות היו אחוזות להבות כל הימים, שתיהן עמדו במבחן.

משלושה עברים הקיפו תותחי האויב את רמת־רחל, מצור בחר, מכנסיית המולד בבית־לחם ומבית צפפה ומר־אליאס. הם ירקו בשלוות־שטנים פגזי אבדון בלי הרף וזרעו אש וחורבן. וכנגדם עמדו המתגוננים ברובים בלבד. מקלע יחיד נמצא בידי נער כבן שבע־עשרה, מבני רמת־רחל, והוא שימש ל“התקפה”, להגנה ולהבטחת הנסיגה… לאחר נפילת גוש־עציון, ב־13 במאי, היה ברור שהאויב ירכז את כל כוחותיו להתקפה על רמת־רחל. ב־15 בו פונו מהרמה הנשים והילדים לאחר עמידה במערכה במשך חודשים רצופים. ההתקפות עליה גברו ועצמו מדי יום, וב־21 בחודש ירה האויב פגזי־בעירה, שהעלו באש את מחסני הקמח והמאפיה. גם מתבנים ובנין בית־הספר. הלהבות שעלו מן הרמה נראו בירושלים כולה.

רמת־רחל, שעמדה עד אז בכוחות עצמה, קיוותה לעזרה סדירה, אך זו לא באה. בכל פעם נתבקשה להמשיך ולהחזיק מעמד. למחרת, ב־22 במאי, התחילה התקפת תותחים כבדים. פגזיהם הבקיעו אף קירות בניינים בעובי של חמשים ס"מ. בעקבות הרעשה זו פתח האויב בהסתערות כללית והתקרב עד לגדר הסמוכה למכבסה ולבנין המרכזי; ההתקפות נהדפות והמגינים גרמו אבדות כבדות לאויב. לאחר חמש־שש שעות של עמידה נאלץ חלק מהם לסגת, חלק עדיין החזיק בעמדות שבמורד הרמה וביקש לכבוש את העמדות האחרות. בין הנסוגים הבחינו בצפורה גרינברג שזחלה בתעלה. מכונית המשא, אשר רק תא הנהג היה משוריין, נעצרה וביקשה לאסוף את צפורה, המכונית נפגעה ונהרגו בה כמה מהחברים ובכללם צפורה, אטשטיין ואפרת. לאחר מכן נתברר שמשוריין אחר, שניסה להבקיע לו דרך אל הרמה לעזרה, נפגע באש האויב, ובנו של יצחק גרינבוים נהרג בה.

לפנות ערב הגיע הח“יש מ”מוריה" ואתם כמה מחברי רמת־רחל וכבשו בחזרה את הרמה תוך מערכה כבדה, פנים אל פנים, שנמשכה עד חצות. למחרת חידש האויב את הפגזותיו הכבדות והרמה שוב נפלה לידיו, אך עם ערב כבש חי“ש מחדש את הרמה ופלוגת אצ”ל, בתוספת כתה מאנשי חי“ש, באה להחליף את חבריהם הראשונים. ביום ב' נתחדשה ההפגזה הכבדה, חלק נסוג, ואילו היחידה שהתבצרה בבנין המרכזי עמדה מול משורייני האויב, שהתקרבו עד לפני פתח הבית ממש, ולא נתנו לו לחדור פנימה. עם ערב הגיעה תגבורת שפתחה בהתקפה נגדית כשחלק מהרמה בידינו וחלק בידי האויב. קרב זה נמשך עד יום ג' בערב. כשהגיע הגדוד החמישי של הפלמ”ח בפקודת אוליק, פתחו המגינים בהסתערות נגדית וגירשו כליל את האויב מן הנקודה, שעה שיחידה אחרת, בפיקודו של גלינקה (סגן אלוף שנהרג כמפקד חטיבת השריון בכיבוש עגילה בקרבות סיני) הגיעה עד מנזר מר־אליאס וכבשה אותו. בתי רמת־רחל, בהם התבצר האויב, פוצצו ונהרסו עד היסוד.

היה זה שיא הקרבות על הרמה. לאויב נגרמו אבדות כבדות. על גודל אבדותיו מעידים דברי חבר, שהיה משבויי גוש־עציון. כשישב בבית הכלא בתנאים קשים מאד, הופיע קצין מצרי וקרא: מדוע אין הורגים את כל השבויים היהודים? זה עתה הוא חזר מרמת־רחל, מקום בו נותרו רק ארבעה אנשים מכל הגדוד שלהם.

*

גדשה, מלאה סבלה של הרמה של הרמה, ואיך נשכחה מלב המדינה. קודרת עומדת היא, מלאת אכזבה, נמקה בבדידותה, הריסותיה נבנו מחדש, פצעיה הגלידו. לא ייאָמן כי יסופר, מעולם, מעולם לא נענתה רמת־רחל לתביעה לזכות אף אותה במשהו מהתקציב ההתיישבותי של הסוכנות, לא היתה סמוכה על שולחנם של המוסדות המיישבים, פרט למאתיים וחמשים הלירות שקיבלה מהסוכנות לשם כריית בריכת מים וסמוכים שונים לצרכי קליטת־עליה. את הבית המרכזי הקימה בכוחות עצמה, בחסכונותיה, בכוח עבודתם של חבריה הקימה הרמה את כל ענפי משקה, הקימה מכבסה גדולה, מאפיה שסיפקה לחם משובח גם לעיר, רפת גדולה ומטופחת. אך נסתיימו מאורעות תרצ“ו־תרצ”ט, בהם היתה רמת־רחל כאחת המטרות הראשונות בחזית ירושלים, פרצה מלחמת העולם השניה ומספר חבריה ירד ממאתיים ושמונים למאתיים. כוח אמונתה בעתיד הנקודה לא פג. היא לא נטשה עבודותיה בים המלח, הוסיפה להחזיק במלאכות שבעיר והמשיכה בפיתוח משקה החקלאי. עבודת הסבלות ברכבת החזיקה עד השעה האחרונה ממש, עד סוף אפריל, בעיצומה של מלחמת העצמאות, ועד סוף מארס של אותה שנה (1948) הוסיפה לספק לחם גם לירושלים. רמת־רחל היתה לעצם מעצמה ובשר מבשרה של ה“הגנה” בירושלים ואחר־כך שימשה בסיס נאמן לפלמ“ח. ב”שבת השחורה", הוקפה רמת־רחל על־ידי כוחות הצבא הבריטי. גנראל בארקר בכבודו ובעצמו פקד אותו יום את הנקודה. החברים גילו התנגדות נמרצת, ביחוד החברות. שבעים וחמשה חברים, מהם כחמשים אנשי רמת־רחל, נשלחו לרפיח ולעתלית. ואילו בעת השחרורים היתה רמת־רחל האחרונה. העירו את אזנו של בארקר: “שבט רמת־רחל נשכח?” השיב: “אנשי רמת־רחל עצורים לא בעד עבודה חקלאית אלא בעד מעשים אחרים”…

עם פרוץ מלחמת העצמאות, הועברו חברי הפלמ“ח מרמת־רחל למקומות אחרים. במקומם הובטחה להם פלוגת חי”ש, אך זו לא הגיעה. על חברי המשק בלבד הוטל עול הגנת המקום, הם נשאו את כובד ההתקפות שתכפו עליהם ללא הפוגה. נוסף על הרוגיה, נפגעו עוד כעשרים איש, שחלק מהם נשארו נכים.

סיפורה של חווה

בירכתי רחוב “מחלקי המים” בקטמון מתרפקת חוות־נוער.

יפה שמו של הרחוב לירושלים ויפה החווה להריה. על צלעה האחד עומד מנזר סן־סימון וצלעה האחר מטורש ומשופע בחורשת זית, המשקיפה על עמק רפאים, בו הכריע דוד את גלית והניס את הפלשתים. בעצב נולדה החווה. בסערת הקוממיות נפלו בה ל“ב פלמ”חים. אמרו: “החולש על סן־סימון כחולש על כל דרומה של ירושלים וסביבתה”. בליל פסח תש“ח נכבשה הנקודה על מנזרה מידי העירקים. אותה שעה גם נכבש ערך חיים חדש. קרא המפקד: “בעצם היום הזה יצאתם מעבדות לחרות!” ומאז, מדי ליל־סדר, שהוא גם ליל הולדת החווה, מסבים ילדים מכ”ח ארצות ומאתיים ידים צעירות נושאות “ארבע כוסות”: האחת, לדורות שהביאונו הלום; האחרת – לחלוצים ומיישבי השממה; השלישית – לילדי ישראל והרביעית, לאסירי ציון הנכספים לעלות לארץ. ודברי ההגדה נאמרים ומשולבים בפרק גבורה של ימינו. זכורני ימים ספורים אחר הקרבות הסבו הלוחמים מסביב למדורה בחורשת סן־סימון. מי היו אותם גיבורים: אחד ספרן ואחד איש מדע, פועל ובן כפר, פקיד ובן ישיבה, צעירים ומבוגרים ובעלי משפחות, שרובם לא נשאו נשק מימיהם. הם סיפרו על המערכה בנקודה זו. קרבות כבדים התנהלו כאן. כוחות ההגנה התקדמו צעד אחר צעד. רגע גברה התנגדותם של הערבים ושוב הצליחו בחורינו לחלוש ולהלום באויב, עד שהיה כל הקטמון בידינו. אותה שעה נדרו הלוחמים שבמקום הזה יקום ישוב, יוקם בית לילדי ישראל הנצולים מכבשני השואה.

והנדר קויים.

איזו אווירה ברוכה, רוגעת ושלווה בה, בחוות נוער זו (ע“ש ד”ר ישראל גולדשטיין), השוקקת חיים, נערים ונערות מעבדים את האדמה, עוסקים במלאכה ואף במלאכת מחשבת. אמנות. נטעי נעמנים בה. מרהיבה בנופה. קסם בה…

הנה הפלגתי בשיבחה. “חטאתי” בציונות… ולא זאת ביקשתי לומר. עיקרה של הנקודה באדם הצומח בה. הנפש היהודית, השסועה בשבעים לשונות העולם וגזורה משבעים גלויות, מבקשת כאן את תיקונה: “אנו רוצים שבני אדם יאהבו זה את זה”, מעיר המנהל זאב שיקלר, אשר יחד עם משה בראון פקדו וכבשו את המקום הזה. עוד אמר: “פעם קיבלתי סיפור, נובלה, שכתבה אנה פראנק. האב, אוטו פראנק, מסר לידי העתק. כה כותבת הנערה בת הארבע־עשרה: ‘אני חושבת שהעולם מסוגל להיות יפה, אילו היה כל אדם אומר אך מלה אחת טובה ביום לחברו. איני יודעת מה טוב יותר. לקבל או לתת. אני מוסיפה להאמין שטוב יותר לתת: תן, עוד ועוד הוסף לתת! עדיין איש לא התרושש מליתן’”.

המדריכים שוקדים איפוא להורות את הנערים והנערות לא רק לסקל את האבנים ולחשוף את האדמה למען הצמיח פרי. עליהם אף לגדור פרצות של נפשות אדם התועות. להגיען ולחזק בהן את האמון שהנה מוכן עולם טוב יותר. “יעקב”, יש ויקרא המדריך, ומיד תתייצב לפניו דמות של נער המרים באורח אינסטינקטיבי מרפק יד ימינו, כאות לדריכות וכוננות להגנה. כי, זכור יזכור הנער את הימים ההם, מה עלתה לו אחר כל קריאה בשמו העברי. נער אחר נקרא “מונטאג” על שום שנמצא ביום ב' בשבוע ולא היה לו כל מכיר ומודע. נער נער ועולמו. משברו על אדריכלי הנפש בישראל לאגור שאריות אלו, “בדלי נשמה” ולהפכם לכוח חיים. ליצור הכל מחדש, מן המסד ועד הטפחות. ליצור, לא רק לבוש אחיד ההולם אזור ההר ונופו, אלא גם להחדיר בהם רוח היצירה, חדוות היצירה. לעבד את האדמה וגם למסוק זיתים, ליצור חיים וכלים מאותם החומרים המצויים בסביבתו. מענפי הזית עושים כלי אמנות מרהיבים וגם נושאים עיניהם לשוב “לתקופת האבן”, שאף כף האוכל, הספל והקערה יהיו עשויים מעץ. מן החומר של הסביבה יוצרים חפצי קראמיקה, כלים נאים ואף שולחים ידם במלאכת הכיור ובמעשה חושב. חשיבות רבה נודעת לדרך חינוך זו לעצמה וגם כמקור לחשוף עצמיותו של האדם, שיגלה עצמו, כושרו ומקורו, חדוות חיים המעוררת רצון להעפיל ולעלות. מכאן גם צומחת האהבה לאדם, אהבה לטבע ולמולדת. כך הופכים ילדי שואה לצברים, שמבטם הישר, גוום זקוף, דבורם העברי רהוט ולוהט. דומה המדריך לאותו פרפר המגשש דרכו אל עבר האור. חברות נוער מתקהלות מדי ערב ומחפשות דרכן.

“אילמלא בתים אלה ומשפחות אלו שקמו לה לישראל, מה היתה דמות העם?” מוסיף המנהל. "הלוא העזובה היתה אוכלת בו. ודאי קיימים מוסדות ממלכתיים. אך הללו ‘נשחקים’ הם והופכים עד מהרה לבעיות של ‘כסף ושכר’, מאבדים כל צלם של אידיאה. התנדבות. אתה שואלני אם מצויים בחברה זו הקמה בחווה גם גילויי שלילה. אומר: רק אחת? המון! – אתה שואלני על לשון אחת ודברים אחדים: – בבל!

“הבולגרים” בימים הראשונים לעלותם לחווה, נהגו להניע ראשם לאות הסכמה משפנו אליהם בשאלה. נתברר שנתכוונו ל“לאו”. היפוכם ב“תורכים”. הגשת לפניהם צלחת דייסה והריהם דוחים אותה בטענה ש“המזון הכהה יפה או לבהמות”. “דרום אפריקאים” נקלעו ליד השולחן עם שלושה “קוצ’ינים”. קבלו והתרעמו אלו “הלבנים”: כלום כה גרועים אנו בעיניכם, עד שכפיתם ישיבתנו ליד שחומי העור? ואילו קוצ’ינים אלה חביבים הם מאד, הכל מנשקים אותם! איזו שמחה גדולה מפעמת בקרבם. איזה תום! מתגברים איכשהו על “זעזוע ראשון”. מתעוררים לבטי קליטה. כלום יודע מחנך מה ילד מדמותו של נער זה ומדמותה של נערה זו? האדם חידה הוא. תאמר חינוך לעבודה: שפיר. הנה שיקע הנער יומו וגידל עגבניה. התקין כסא. יצר כלי. היום כבר נעשה לו קצר. פנה והלך לו. ובלבו תעלה השאלה: “מה העבודה הזאת לי?” כיצד להעמידם על מהות העצלות כ“רע” ומהות העבודה כ“טוב”?

ובחווה מתרקמות אהבות סוערות. מלחמות עזות יחידות בעולם. משהו הנפעם במעמקים מבקש כאן את פורקנו. הנה נשאל: כיצד לראות את היחיד בשילובו עם החברה ואת החברה כליכודם של יחידים. אין זה בית ספר. לא אולפן. אלא הווי של חיים גופם: תורה ומלאכה, חיי צוותא וחיי יחיד. בתוך ירושלים יושבת החווה. ויפה לה לירושלים שמירה על שבת ושמירת יום חג. אין מטיפים כאן לתודעה יהודית. מקיימים חיי יהדות בכל מערכי ההווי. לא חינוך דתי מקובל. אך חותרים לטיפוח ערכים מקודשים לאדם מישראל, יפה תורה ועבודה עם דרך ארץ. עולים דרגות דרגות: מתוהו ללא דרך למעשה בראשית עד שמגיעים למעשה מרכבה, של רעיון, של כיבוש מרחבים ונופים עד שזוכים “לדבר עם הקדוש ברוך הוא”. האדם מול השממה. לא יכונו השניים בכפיפה אחת. האדם או השממה. פנטסטי! הוציא המפקד מעם הארונות מעטפות מעטפות מלאות תמונות של נערים ונערות לרוב. דורות יפים. אמר: אל נכון רוצה אתה לספר על החווה שלנו בעתון. כמה וכמה מחזורים כבר יצאו לעולם המעשה. מהם התנחלו בישובי הספר והנגב. מעולם לא נפקדה משום מה חוותנו בעתונכם. ניחא. אם חש אתה בנקיפת מצפון כלשהו, מוטב ולא תפרסם עליה. הנה תמונות והתמונות של נערים ונערות. הם זכאים ליתן להם פומבי. לכל אחת פרשת חיים מרטיטה. מופלאה. מסתורין. אגדה. מעשה ביהודיה שנישאה לגוי. הילדים גדלו כגויים לכל דבר. לפני מותה, ביקשה האם שבן זקוניה יחיה כיהודי. לימים נגלה הסוד לנער. דפק בשערי העליה, נטש אביו ואחיו ועלה לארץ־ישראל. גדל בחווה. וכיום מקיים מצוות העם והמולדת. ומעשה באם יהודיה שנישאה לגוי אחר, שהצילה בימי השואה. נסתיימה המלחמה. קמה המדינה. ביקשה האם לעלות לארץ־ישראל. הבעל עיכב. בא יום והיא נטשה בעלה ויחד עם בתה עלתה לישראל. עברו ימים והאם מתה. פנה האב לבתו שתחזור אליו. היא סרבה. אדרבה היא קוראת לאביה: עלה אתה לארץ, לחיות כיהודי. והוא בא.

מעונו של שאול טשרניחובסקי היה בחורשה זו בימות הקיץ. הסתופף בין עצי האורן והזית. בחג האורים, עת יעלה הנער להדליק נרות חנוכה, יקרא משירי המשורר: “אנחנו גווענו בישימון חררים, בארץ תלאובות, בין הררי נמרים… כי יש יום וקול שופר בלבנון יריע. יקומו גבורים, נס ציון יופיע”.

והד קולו של הנער ינשא הרחק הרחק אל ההרים.

מן המעברה    🔗

שנה טובה, מישאלה!

עצובה המעברה.

בדון־שחור עומד כנגד לבנת אבני הגזית של ירושלים!

הציף זהב שמש את פני הבדון, כמנסה להניס צללים אפלוליים. ליד הפתח קרסה אשה צעירה, תפוחת־כרס, מכורבלת היתה כערימת הסחבות שמילאו את החדר. על פניה עלה חיוך חיוור, ויופיה זרח בהכנעה. נכלמה קמעה.

על זרועה נשאה האשה פעוט כבן שנה, כולו עינים, ובידה האחרת שפתה הסיר על גבי הפתילה לבישול תפוחי־אדמה. ושני ילדים אחרים נצמדו אל סינרה, נגסו מן הפת לתאבון. עד מהרה פנו והתפלשו השניים בעפר: –

זו מעברת “מקור־חיים”!…

*

חבר וחברה מוועד חטיבת המזון במשרד ממשלתי, אנשי שורת המתנדבים, ניתקו אותי מהמונה של עיר והביאוני הלום, אל המשפחה אותה אימצו, כאומרים: “ראה, לא רק בחומר עסקינן. גם ברוח”. טובה המחשבה ויפה המעשה. לא נתפסו לגדולות. נטלו על עצמם לחנך משפחת עולים לחיי־עבודה. חיפשו ומצאו משפחה אחת מעולי יאזד, שהיא מיוצאי אחת הקהילות הנידחות של פרס. שמונה נפשות מתגוררות בבדון. זו השנה הרביעית. קיומם על קצבה מצערה. האב כבן חמשים וחמש נכה וגם חרש. כל מלאכה לא עשה מימיו. משנכנסו שליחי הוועד לבדון, בשעות הערב, מצאו את בני הבית והם הסבו על הריצפה, יושבים סביב אבטיח גדול ורוו ושאבו מתיקותו. היה האב מגלגל בעיניו ונושא כפיו לשמים וקורא: “ירחם השם, ירחם השם….” משחקרו הבאים למספר הילדים, הושיט האב ידו מתחת למיטה כסוחב “חבילה” ואמנם היה אחד הפעוטות מתחת למיטה – פינה לשינה.

כך החיים במקור־חיים.

לא נתכוונו החברים להגיש עזרה חמרית, ומשניתנה, היתה זו לפי יכולתם. ביקשו מהחנווני להוסיף למשפחה ככר לחם ליום. לבניה. רצון בלבם לחלץ את הבית מבדידותו. מדי שבוע בא חבר אחד ובלוויית חברה וסייעו בידי האשה לרחוץ את ילדיה, לנהוג נקיון בחדר, להביא מעט אורה, בעציץ, בפרח. ואמנם אט־אט ראו ברכה בפועל ידם. הבעל מסייע לשמש בית־הכנסת ובשכר מעט, ולא נענה לפתויים הרבים ליטול מ“קופת ר' מאיר בעל הנס” להרווחת בני־ביתו.

ואין בפי בני המעברה כל בקשה וכל טענה. תמול־שלשום נערכה חגיגה, ובין החוגגים הובא עיוור המתגולל ימים רבים בבדון. כטוב לב המסובים רחב גם לבו של הסומא, ביקש אף הוא לשתף עצמו בשמחה ונתן קולו בשיר. כל מר גורלו תינה האיש בצד ניגונו.

אותה שעה עמדה ילדה כבת שמונה, והעברית בפיה רהוטה כאחת מבנות הארץ. סיפרה על לימודיה, בין צליל קולה של הנערה לבין הסיפור על שירו הנוגה של העיוור, האירה זהורית של תקווה.

רחקנו מן המעברה. ערב ראש־השנה היה וקול הנערה, מישאלה שמה, קרא אחרינו, קוראת ומניפה בידה:

“שנה טובה, בשנה הבאה בירושלים הבנויה!”…

עד מעברות מקור־חיים

צריפים ופחונים שעמדו במקור־חיים של ירושלים נעלמו כלהקת צפורים רעבות, שחנתה במקום ולא הותירה אלא ארץ שוממה, השולחת קוץ ודרדר מול יריעת השמים הלוהטה. מכל אותה מעברה אך קן אחד עמד – צריף־עץ בודד, מוקף גדר דחויה וכמה ארנים, שענפיהם מסתירים אותו מעין רואים. ואין בין הצריף לבן הגבול אלא מרחק פסיעות, כאילו מבקש הוא להתמודד עם אותם בתים ריקים ושוממים מנגד, המאיימים באלם, והארנים המעטים ניצבים מול הרבים – חורשה מאפילה, שצללי דמויות־אדם מהלכים בה. מאז התיישבה כאן משוררת עבריה, בעלת “דודי חמק”, וחורזת חרוזיה בבדידות וביתמות:

אל בין כנפיך החמות

אמלט הפעם.

הוי, שופט רמים,

פשוט ותמים.

בורא גבעות־הוד…

ולא רק בשיר תתן קולה. תעלה בכתב הגיגיה ואירועיה ברומן גדול “טליתא” וביומן־חיים.

לכאן נקלע גם עולה מרוסיה. גבר חסון, שמצחו חצוב ועיניו חולמות ותוהות.

השניים – היא והוא – כגזרי־עץ, שרידים מספינת־חיים שנטרפה בסערת־הימים והוטלו אלי־חוף. מבקשים השניים להיאחז זה בצרתו של זה ולשאוב כוחות חדשים מתוך הצער והיגון.

תמיהה תמהתי על דרכה של משוררת עבריה, ילידת גרמניה, שראתה כרכי־עולם רבים. אי הדרך נקלעה לכאן?

“לא אני נכנסתי למעברה, המעברה נכנסה בי” – העירה מתוך הוידוי וההתרגשות. עשר שנים למדינה, שמונה שנים לי כאן. חייתי חיי המצור של ירושלים. הוקצה לי בדון בתוך המעברה. חסרה הייתי כל מכל. אך חשתי שנקלעתי אל מקדש־אדם, היכל־תפארת של נשמות־אלוה זכות וטהורות, שעלו מירכתי־ארץ והן מאירות בעוניין. גברים, נשים וטף רחשו וצייצו כאן. עם הילדים שוחחתי עברית, עם עולי עיראק – צרפתית, עם עולי פרס וכורדיסטאן – בפנטומימה… ורחשו היצורים כאן ברעב ובבטלה, כחושים התהלכו כצללים, מהם היו גם סומים וחיגרים. אף־על־פי־כן השמחה היתה במעונם. לא אחת נתנו קולם בשיר, לעתים נסתייעו בכלי־נבל, בגיטארות או במנדולינות וחשפו נכסי־רוח עממיים מופלאים, עושר אנושי, שכבשו אותי. הייתי לאחת מהם, והם עוררוני לסייע בידם, אם בחיפוש מקור־מחיה או בחלוקת בגדים. ביקשתי ליתן להם כל שהיה לי:

יוסף מורי!

האתן אברי הבריאים

מנחה לגידם ולחגר עניים?

אין לי שוב צורך ברגל או יד.

ואני נטועה בך לעד

קחו, אחים, דוי הכותל המערבי,

מבחר מזוני מתוך מטבחי,

מיטב קישוטי מנווי!…

“מה לי השיר, ומה לי החרוז לעומת החיים במחיצתם של אחים אלה?” – קראה. רגע נתפנתה האשה, יצאה להביא “כיבוד” קל, מן המשקה והמאפה. על רצפת־הביטון הבקועה עמד טס־נחושת גדוש תפוזים. וילון צר כיסה פינת כיור־רחצה. מנגד היתה ערימה מכוסה במעטה אפרורי, ובפינה משמאל – ספה. חתול צחור הילך לכאן ולכאן, מתחנן לליטופי־חיבה.

האיש הוציא מזוודה מתחת לשולחן, גזר פיסת־עתון, הבעיר גפרור, כיבה את האש על הנייר, וראה – הנייר לא אוּכל.

“רואה אתה” – העיר – “זו אמצאה שלי. בחומר שמצאתי אפשר לצפות ולרסס בתים, ערימות עצים וכו‘. הטל עליהם מן החומר הזה, ושפוך עליו חמרי־בעירה – יכלה חומר־הבעירה, ואילו האש לא תוכל לעצים ולבתים. בפרוץ מלחמת־העולם השניה הבאתי אמצאתי זו לפני הצמרת של השלטון, כחמשים איש, בהם היה גם חרושצ’וב. לאחר שבחנו אותה, – מצאוה לראויה. מאז נכונו לי ימים טובים. הקימו לי בית־חרושת. כיבדוני כבוד רב, קבעו לי שכר גבוה, התארחתי עם קצינים וגנראלים. עד מהרה נוכחתי שגם עוקבים אחר צעדי. לכל אשר פניתי – צל־אימים בלש עקבותי. אפילו נכנסתי לחנות וקניתי לחם או מצרך איזשהו – בא אלמוני ושאל את החנווני: ‘מה קנה האיש, מה מחיר שילם?…’ כשפרצה המלחמה בין גרמניה לרוסיה – נאסרתי כרבים אחרים. תודות ל’פרוטקציה’, דנו אותי לשמונה שנות מאסר בלבד. באמונה, זכיה גדולה היתה זו, לפי שעשר שנות מאסר – כדבר של כלום הן, כתפוז זה שאנו אוכלים בישראל. עד היום לא אדע פשעי וחטאתי. הייתי בבית־הכלא. לא באחד, בבתי־כלא רבים! רוסיה היא ארץ שנתברכה בבתי־כלא, ולא רק בכל עיר ועיר, אף בכל כפר”.

ביקש האיש להוסיף ולספר את אשר עבר עליו בסיביר, במחנה־עבודה ביער, בתנאי הכפור והשלגים, באימת המוות שריחפה עליו מעברים… חזרה המשוררת, התיישבה בכורסתה, נטלה רשות־הדיבור והוסיפה לארוג מחוויות המעברה, מעברת מקור־חיים:

“היה זה בית מקדש. נשמות ישראל עמדו כאן והתפללו מול הר־הבית. נוחם רב שאבתי במחיצתם. לפלא היה בעיני – בחגם ובמועדם. השמחה ששמחו, הסוכה שהקימו, ה’לכה דודי' שריננו בקבלת־שבת. התהלכתי עמהם כבארץ־קסמים. זה מכבר נעלמה המעברה. הכל נשאו כנפים וחברו אל השיכונים, ואילו אותן העינים הבוערות, הגדולות, אותם המבטים מלווים אותי. קריאות הפעוטות במשובתם מהדהדות באזני עד היום כקול תוף ומצלתיים, רוחם מרחפת כאן ומכה בי גלים־גלים…”

רגע נפלה דממה. וכמחכה לתורו נטל האיש רשות־הדיבור והמשיך: “פעמיים נפגשתי עם אותו שליט ושוחחתי עמו בקשר לאמצאת החומר המונע בעירה. אכר הוא, אגרונום ובעל־כשרונות. תוהה אני על הדברים, שהטיח כלפי היהודים. אל נכון הוא בעצמו אינו מאמין למוצא פיו. ערום הוא, לצרכי תעמולה עשה, לכיבוש לבם של הערבים. שהרי תהילת ישראל בפי כל העולם, ואף מאותו איש לא נעלם הדבר. אך זו דרכו של אותו משטר, שהאמת אינה אמת והשקר אינו שקר, הכל לצורך התכלית. יכולים לקרוא ללילה יום וליום לילה, לשעבוד חופש ולרעב שובע. לא אחת פוקדות את הארץ שנות־שובע, והיבול מגיע לשיא, ואף ישלחו חיטה ושעורה לארצות־חוץ; ואילו בערים יכולים לעמוד תורים ללחם מערב עד בוקר”. קמה המשוררת, ביקשה ליישר את המעטה על אותה ערימה שבפינת החדר. עד מהרה נידרדרו על הריצפה כתבי־יד, ספרים ותיקים. נתכופפה האשה וכלוחשת לעצמה: “הנה היינה שלי, הנה כתבים שכתבתי, שירים שחרזתי, יומני שהגיתי, רומן שהעליתי – כל חיי בערימה זו. כתבים שלא זכו לשולחן משלהם, למגירה משלהם…”

נענה האיש: “ארץ־הצפון רובה חורף. שמונה חודשים בשנה בקפאונה ובשלגיה היא עומדת. יוני הוא חודש האביב בה. יולי – הקיץ. אוגוסט מבשר בוא הסתיו והעצים בשלכת, ובספטמבר יורדים השלגים. הייתי בין חוטבי־העצים ביערות סיביר. אילו מוראות עברתי, אילו יסורים נתייסרתי…” השעה כבר היתה מאוחרת. ביקשתי להסיח הדעת מזכרונות מרים ושאלתי אם מרוצים הם מן הפינה.

“ודאי שמרוצים אנו. אלא דרכי התחבורה עם העיר קשים” – השיבה המשוררת – “מדי בוקר קם אישי ויוצא לעבודה באוניברסיטה. ואילו אני חסרה פינה לכתיבה. הציעו לנו דירה נוחה בקרית־היובל. הבית מאבנים מחוספסות, כגולש במדרון של הר, נעדר כל נוף. איך אחיה בדירה שאין לה נוף? הלא דומה היא לגוף בלא נשמה. חיי אינם קרויים חיים בלי מראות־הטבע…”

קמה האשה, הוציאה מן הערימה אלבום תמונות, וסיפרה מהלך חייה במראות – ימי אביב־נעורים בהאמבורג, תצלומים של אבא, של בעלה הראשון, תמונות מחייה בארצות־הברית.

“לא הבאת מאומה מארצות־הברית?” – שאלתי למראה החדר הפשוט.

“לא הבאתי עמי אלא כתבי־היד, צרור מכתבים באמתחתי, ואת שמו של שמעון בלבי. רכוש גדול, לא כן? נכס יקר. שהרי מה יבקש אדם? יעוד בחיים. אני במקום זה דבקתי”.

הפליג הערב אל הלילה. מרחוק הבהבו אורותיה של ירושלים, וחומה אפלה מפרידה בין הצריף לבין האורים, כאבנים יקרות מאירות, הקבועות בכתר־פלאים של עיר־הנצח החצויה ופצועה…

המשוררת: דבורה הורקנוס־גינצבורג, והאיש: יוסף רכן.

אדם האפיל באופק

“לפנים” היתה כאן מעברת תלפיות. לימים נפוצו תושביה משבעים גלויות על פני שבעים שכונים, במרחבי העיר. היום נותר בתחומה של המעברה אך “משקע חברתי”…

בוקר של יום תשובה, בין כסה לעשור. מתוך ערימה של גרוטאות, שיירי מכוניות וכתבמי־שמן, פחים וכלים חלודים ושיירי שרשראות – הציצו עיני אשה תמוהות. פניה היו נפולים. לאים, אדישות ויאוש ביצבצו מעם גווה. פעוטה נתגלתה ברישול בסינר אמה…

קפאתי על מקומי. נקפני היסוס. קרבתי. עמדתי לפני פרוזדור שנמשך ובקצהו עמד חדרון. “שלום” חנוק עלה ולאחר “מאין” ו“לאן”, נסתבר שעם מחסן זה וערבוביה של גרוטאות אלו נמנים גם שבע נפשות אדם, אבא ואמא עם חמשה ילדים ועוד אחד בדרך, המבשר עלותו מן המאפליה. מלמלה האשה “מדריד” – והייתי חוזר, משנה ומשלש, “ספרד?” “אספמיה?” תמהתי! במעט עברית ובהרבה ספרדית, ובנעימה רועדת, סיפרה האשה על עלייתה לארץ, עתים עבד בעלה ועתים לא עבד, מכרו חפצים רבים ולא נותרו להם אלא מיטות – סוכנותיות. כל עולמה וחייה עוברים בין ארבעה כתלים אלה, כל שיחתה עם הבריות – שכנותיה: “בואנוס דיאס” (בוקר טוב), “בואנוס נוצ’אס” (לילה טוב) וחלאס – חסל. מעולם אין אדם מבקרם. רדיו שהיה להם, מכרו אותו באפס מחיר.

חשתי בקן סעור ומסוער זה. ביקשתי להימנע מלהציק ולהטריד בשאלות את האשה. אמרתי: בבוא בעלה אשמח לקחת עמו דברים. הניעה האשה ראשה ב“הן” וכששה לפטור עצמה מאורח זה בלתי צפוי. ממול בצריף החינוך העצמאי, עלו ציוצי ילדים. ברשות המלמד נכנסתי לחדר בו עלה לעיני עולם נשכח של אלף בית. הילדים – מאירי עינים, לבושי קרעים, חובשי כובעים מגדלים שונים, בעלי צבעים רבים, צבעים דהויים כפרחי שדה שכמשו וקמלו בחמה. פנה המלמד אל תלמידיו וזיכה כל אחד מהם בתואר, כגון “אדון נחום”, “אדון מאיר”, “אדון משה” והעלה אותם אל הלוח להצביע על “הגימל” ועל הקמץ ועל הפתח, “הסמך” והשורוק. תמהתי לתואר “אדון” שמעמיס האיש על הפעוטים בני השש. השיב: “עולם זה, בו שרויים ילדים אלה, ירוד הוא ברוחו ובמוסרו. ‘אדון’ יפה הוא לעורר בהם גאווה, להעלות רוחם”… הגיעה שעת הסיום, והילד שהשכים ובא הראשון לתלמודו באותו בוקר זכה בזכיה של יום־טוב, להניע את פעמון הנחושת, שעמד בירכתי החדר ולהכריז על הפסקה. הכל פרצו אל המרחב הפתוח.

אותה שעה, קרב בצעדים מהירים ועם ארשת מתוחה, אדם בשנות העמידה. שחום פנים וכחוש, שלף מכיסו חבילת ניירות: “ראה”, אמר, “אני בעל אותו מחסן שראית זה עתה, אני בעל אותה אשה עמה שוחחת עתה. ראה קיבלתי ניירות אלה ממס הכנסה, התובע ארבעת אלפים וששים לירות, ארבעת אלפים וששים לירות!” חזר האיש ועיווה פניו, העלה חיוך מיואש, ואמר בקול חנוק: “לא די לי בצרתי ובמצוקתי במקום הזה, תובעים לא רק בעד ארבע שנים מאז עליתי לארץ, אלא הקדימו לי בשנתיים לפני עלותי לארץ”.

הבוקר עלה והלך. בתי המעברה היו רבוצים בשלווה ובהשקט. צריפיה מלובנים בסיד ודמו כתלושים מקרקעם ותלויים על בלימה, כאותם מטלטלים בלים, הפזורים ללא סדר, ושאין להם תקנה אלא עקירה. עדיין חיו בלבי רשמים של ביקורים אותו בוקר אצל משפחה אחת שפלשה לצריף אשר שימש לפנים בית־תרבות, ולא נותרו בו אלא האותיות השחורות והמחוקות על גבי החזית; משפחה אחרת מצאה משכנה בבית כנסת לשעבר, אחרת במועדון נוער; ופה עברו דמויות צלליות, אחד צעיר הצביע אי־שם על אם בת־תשע־עשרה והיא אם לשלושה פעוטות, הבכור בן ארבע; בסמוך נערה שמסרה לבה לצעיר מבני המקום, ועתה נותרה לבדה עם ילדה. תאמר, אי־דמעות, צער ובדידות – לא ולא. אנשים שכונים כאן מרצונם. מהם אף מבקשים להפיק תועלת כספית, אחד מבקש לסחוט אלפיים לירות מהסוכנות, אחד אפילו עשרת אלפים לירות. בינתיים מה רע להם כאן? ישובים הם ללא תשלום שכר דירה, ועוד התקינו להם צנורות מים וחוטי חשמל ואין הם משלמים יותר מחמש או שש לירות לחודש. מחירי ירקות ושאר מצרכים יקרים במעברה, כמעט כפליים מאשר בשוקי העיר. מה בכך? נוטל אדם סלו והריהו נוסע מן המעברה ועד לקצה השני של העיר אל שוק מחנה יהודה. הוא מגיע, האיש, אשר שמו למדתי לדעת שהוא מסעוד בן־אלול, ביקשני לחזור אל מחסנו. הגיש לי כסא רעוע, יחיד, העומד לרשות המשפחה והוא כרבל עצמו בכפיפת ברך ממולי ואחר צנח על הריצפה המזוהמה. ישב וסיפר. הבה נאזין לדבריו: – אתה שואלני אי הדרך עליתי ממדריד לישראל. מה התמיהה? עליתי ככל יהודי, המבקש את עמו. “ישראל” נישאת על כל שפתיים. כל מקום שפניתי בעבודתי, בנמלים ובאניות דיברו “ישראל”, “ישראל”. משחר נעורים נמשכתי אל הים. בן ארבע־עשרה הייתי וכבר עמדה לרשותי סירה והפלגתי לימים רחוקים. לא, מעודי לא בחלתי בכל עבודה. מעולם לא נצרכתי לאדם. עבדתי בכל אשר מצאה ידי, שטיפת כלים באניות ושטיפת סיפונים עד שלמדתי מכונאות. לפתע הגיע לאזני שם ישראל, לבי נאחז בלהבה, אספתי יום אחד אשתי וארבעת ילדי ועלינו על “ירושלים”. לא נתתי דעתי אפילו שאשתי בחודש האחרון להריונה. אשתי היא פרוספר. הפלגנו מאלג’ר ולאחר מרסייל אחזו הצירים את פרוספר. קראתי לרופא האניה. זה בא, משש את הדופק ואמר: “עוד הזמן שלה”. אמרתי: “הרגשת האשה טובה ממישוש הדופק, היא מתפתלת במכאובי ציריה”. הטיל בי הרופא עיני דופי על ספק פסול שתלו בו והלך. חלפה שעה קלה ופרוספר הוסיפה להתפתל מציריה. ביקשתי להקל על יסוריה ולא ידעתי במה. נשאתי את אשתי על זרועותי וכה טילטלתי אותה לארכה של האניה, מקצה החרטום ועד כנף אחורה. בסמוך למרפאה נראתה האחות. באין אונים תלתה אשתי בצווארי בידה האחת ועד שהיא תולה עצמה בידה השנית בצוואר האחות, הרגישה שוולדה בין רגליה. בא הרופא והחזיק בוולד ואגב משיכה חבט בראש הנולד על הסיפון. הניף הרופא את התינוק בידו לכאן ולכאן ואחר אמר: “הילד הנולד מת”. אמרתי: הילד נולד חי, אפילו היה לילד ראש ברזל לא היה עומד בפני אותה חבטה. ראשי הלך סחרחר. זעקתי ביאוש. אמרתי, כלום לא חבל שנתקפחה נפש התינוק? דמי רתח ברוגזה עד שמסוגל הייתי לטרוף את הרופא בידי ולהטילו הימה. נקהלו מנוסעי האניה. אנשים טובים ביקשו לנחמני, אמרו אשתי צעירה, ואסונות גדולים יותר פוקדים את האדם ועוד ראה מה שעוללו הגרמנים ביהודים. אך אני, את בני בכיתי. הכניסו את הילד לפריג’ידר. הגענו לנמל חיפה. אמבולנס אסף את אשתי לבית החולים ואילו אני וארבעת ילדי נשארנו בנמל שעה ארוכה בלי לדעת אנה אנו באים. סמוך לשעה שמונה וחצי בערב באה מכונית והסיעה אותנו לשער העליה. הילדים שלי היו בריאים אלא בשער זה כנראה דבקה הגזזת בראש בכורי. היה טיפול. עברו שלושה חודשים. יצאה אשתי מבית החולים. הזמינו אותי למשרד. הגישו לי ניירות ואמרו “תחתום”. על מה אחתום, לא ידעתי. כל שפה לא ידעתי בלעדי הספרדית. אמרו, ניירות אלה הם כדי לקבל מענק לידה. ועוד אמרו שיגישו משפט נגד הרופא. פרשו לפני גליונות הרבה, הרבה ניירות וחתמתי. טרדות הפרנסה והתלאות אשר תכפו לאחר מכן, הסיחו דעתי מצרות ראשונות. אמרתי אעלה לירושלים, שם אחי והוא אף יסייע בידי.

עליתי לירושלים, פניתי לסוכנות וביקשתי זכויותי. השיבו: נטול זכויות אתה, שהרי ללא כתב הרשאה עלית לירושלים. עמדו הללו בסרובם. היום ירד, יום סגריר היה. רחמי נכמרו על אשתי, שרק עתה יצאה מבית החולים, הפניתי מבטי אל ילדי השרויים בלא גג. עצמתי עיני כמי שחשך עליו עולמו, לבסוף קראתי לעצמי: “מסעוד, יקרה אשר יקרה ויבוא עלי מה” – באתי אל המעברה הזאת. מצאתי צריף פרוץ, ללא דלת וללא חלון, רק חצי גג היה תלוי ממעל. אה, סערות הרבה עברו עלי בימים גבוהים. סערה של אותו לילה במעברה – לעולם לא תסוף ממני. החשיכה היתה. זעפו הגשמים והרוחות השתוללו כלהקות שדים, שרקו ביעף, פרצו ויללו וטרפו באכזריות. ליל אימים עבר עלינו. עם בוקר – כלו הכוחות. נחלינו. פניתי למזכירות המעברה להקצות לי פינה למגורים. וכה שטחתי את בקשתי: “אני ככה למות עם הילדים שלי, עם אשתי שלי”. הללו לא שעו. פניתי פה ופה. מצאתי צריף מופקר, פרוץ שנועד לשחיטת עופות ולמריטת נוצות. כל הצריף מלא ומכוסה בנוצות. עמל רב עמלתי כל היום לנקותו מנוצותיו, עד שהכשרתיו למגורים. למחרת אף סיידתי הקירות. הצבתי דלת וקבעתי חלון ומטבח. מקץ שבוע, בא שוב מן המזכירות וציוו: “לא תישאר כאן יותר מעשרים וארבע שעות. עליך לפנות את הצריף מיד”. היה זה בליל התקדש חג, ערב ראש השנה היה, לא כן פרוספר? פנה אל אשתו. נענתה אשתו ואמר: "לא, ערב פסח היה. בערב פסח באו מן המזכירות עם משטרה והשליכו את כל חפצינו ומטלטלינו החוצה, והציעו חדר למטה, בקצה המעברה, בסמוך לגבול. הצריף היה ללא חלונות וללא דלתות. עד שהעברנו את החפצים למקום המגורים החדש פשטו החתולים על הארוחה שהכינונו. ליל הסדר ו’מה נשתנה' עברו עלינו ברעב. עבר שם הזמן שלנו. ששה חודשים, אולי שבעה חודשים, עד שמצאתי צריף אחר של עץ. צריף־הפקר. באתי לאותו צריף על מנת לגור בו. אמרתי, הנה כאן אמצא מרגוע. בא החורף, מן הקירות ומן הגג ואף מן הריצפה חדרו המים. ביקשתי לכסות את הקירות בנייר זפת. לא רוצים. עד שביום אחד נתפנה הצריף הזה בו אנו דרים היום. ברכתי, על שסוף סוף הגענו לגן־עדן. גן־עדן!… ואשתי בהריון. הבאתי אותה לבית החולים. בשכבה במסדרון בית החולים, אחזוה צירים וילדה ילד. ילדה ילד, אמרו מזל טוב. אמרה לה האחות, עוד לא נגמר. חכה עד שיבוא עוד ילד. בא הילד השני. אותו זמן עבדתי בדואר. אמרתי, לאשתי יש ילדים ואני לא אבוא לראותם? באתי, אמרה האחות “מחר”. באתי מחר ואמרו שוב מחר. מחר־מחר עד שאמרו לי אסור לראות את הילדים שלי. אמרו יהיה בסדר. באתי מחר ושוב אמרו לי אסור. גילו לי שהילדים בחשמל. בתנור חשמל. אה, קראתי, הרשוני לראות אותם לפחות דרך הזכוכית של התנור. אמרו אסור־אסור. באתי ביום החמישי, לקחת את האשה שלי ואת הילדים שלי, חכיתי חצי שעה. באה אחות הגישה לי ניירות־ניירות הרבה ואמר לי: “אתה צריך לחתום”. מה אחתום, מדוע? אמרה מת הילד. אני לא חתמתי. ילד שלי מת ואני לא ראיתי אותו, אני אחתום? ביקשתי שיראו לי לפחות את הילד השני. אמרו אסור־אסור. הפלתי תחינה, אולי אני אסור, אבל אמא שלו תראה אותו, ושוב אסור־אסור. הלכנו הביתה. אחר שבעה ימים באתי לקחת את הילד השני. אמרו, אתה צריך לחתום, מת הילד השני. הייתי כמו ברזל. אילו תפסתי את הרופא אותה שעה הייתי גומר אותו. אמרו תחתום. צעקתי – אני לא חותם! לא ראיתי את הילדים, לא אחתום. עד היום לא חתמתי.

היה מסעוד מסעיר והולך, מספר על כל אותם מאמצים שעשה להיקלט במקום עבודה זה ואחר, עד שמצא, שאין טוב מ“להראות להם”, שהרי ידים לו לפרנס שבע ושמונה נפשות. עוד סיפר על קשיי הקליטה של בנו בבית הספר, ועדיין הוא עומד בבורותו. הבת לומדת גם היא, ילד אחר לומד בבית הספר שמנגד (חינוך עצמאי…) בהמשך השיחה, עלתה השאלה אם הגיעה אליו עזרה סוציאלית. השיב: “איל דיו” (האל) נתן לי ידים וכוחות ואיך אשא פני לנדבת אדם. חלילה. אפילו ביתי־קברי־אני אדון עליו. את אשר עבר עלי עד כה, לא יוכל הנייר להכיל. חלילה לי לפנות לעזרת בשר ודם…

תמה השיחה. הופנה המבט אל הגבול הסמוך ואל הבתים הרבים, שכונים־שכונים שהעם הקים לבניו השבים. במעברת תלפיות עוד מותר האדם, אדם וגורלו, “משקע חברתי” בלהטי צרופי המלים של היום, “אבק אדם” של אתמול, הוא האדם משלשום – עולם מלא.

בניה החורגים של ירושלים

אדם כי יפנה אל איש־ירושלים וישאל: אי בתי מילנר מצויים? – יקמט הנשאל מצחו, כאילו הציגו לפניו חידה שבגיאוגרפיה, על איזה אתר שבסוף העולם: בתי מילנר, בתי מילנר, האי מאי?… – ימלמל.

חבויות וצנועות חצרות בתי מילנר מאחורי בתי אונגרין, היא שכונת “שומרי החומות” הסמוכה למאה־שערים. בתי מילנר נושאים שמו של ר' שלמה הטוחן, שהקים כאן לפני כשמונים שנה שלושים וחמש דירות בנות חדר אחד ומכרן למעוטי יכולת. אף את ביתו קבע ר' שלמה כאן. הקים בית־כנסת, המשמש כיום לחסידי ויז’ניץ, וחדר להכנסת־אורחים קבע ואף דאג לחולים.

ר' שלמה נולד בראדוביץ (בוקובינה) בה ניהל טחנת קמח גדולה של אציל בעל אחוזה. רעיון חיבת ציון עוררהו לעלות לארץ ישראל (תרמ"א). אשתו, שילדה לו עשרה ילדים, התנגדה לכך מחמת חשש קיפוח פרנסתם. שנתיים עמדה האשה בהתנגדותה עד שפנתה לדין תורה, והרבי פסק שר' שלמה זכאי לעלות לארץ ישראל ולקחת עמו את בנו בכורו, ולאחר שימצא עיסוק של ממש יעלה לארץ גם את אשתו ואת שאר בניו ובנותיו.

עלה ר' שלמה לארץ וקיים מצוות עבודת האדמה בהר־טוב. החברה המיישבת הבטיחה לו קרקע וסיוע להקמת משקו. חזר לעירו והביא את בני ביתו. בינתיים נוכח האיש כי אותה חברה מיישבת, ריח מינות ומיסיון עולה ממנה, פרש מהר־טוב ועלה ירושלימה. מילנר פתח “מפעל” לטחינת קמח. לא השיגה ידו אלא לקנות סוס ומכסות קטנות של חיטים. הכניס כמה שכלולים, כגון יתר הקפדה על נקיונה של החיטה, רחץ גרגיריה וייבשם על גבי מחצלות. טחן אותם כמנהג המזרח בימים ההם, בכוח סוס כסוי עיניים, שק חיטים ליום, שק חיטים ליום, עשה נפות יד מקלף שקנה מסופר סת"ם וסילת את הקמח. אשתו עזרה כנגדו ומכרה את הקמח ללקוחות, והמשפחה התפרנסה בדוחק, אך בכבוד.

לימים התקנאו השכנים הערבים בטחנתו של היהודי, וסוחרי בשמים אמידים מן העיר העתיקה בקשו לעשות עמו שותפות. ר' שלמה מילנר, בלי שלמד טכניקה ושרטוט טכני בבית הספר, שירטט את תכניות המכונות והמכשירים ומסר את העבודה לנגר אברהם צפתי. הזמין אבני ריחיים מאת סוכן צרפתי במצרים (לפניו היו משתמשים בארץ רק באבנים מקומיות) והקים את הטחנה הראשונה בארץ, שעבדה בכוח ארבעה סוסים בשיטת שתי־וערב. אכזבתו של מילנר משותפות זו, געגועיו לחזור ולעסוק בעבודת האדמה ונסיעתו לפאריס כדי להשפיע על פקידי הברון לצרפו כאכר לאחת המושבות בארץ, שירותו אצל הבנקאי ברגהיים והקמת טחנת קיטור גדולה ליד שער־שכם, עסקי רכישת קרקעות ובהן חלקות אדמה ליד קבר־רחל, ועוד ועוד, עד שיצא נקי מרכושו ומעסקיו – כתובים בספר “חלוצי הישוב” לתדהר.

*

שקט ו“יום קטנות” שוררים כיום בבתי מילנר. מנכסי השכונה כיום: ספרייתו של יוסף הופמן, המשופעת בספרי־קודש וספרים אחרים יקרי ערך, הערוכים בצפיפות ו“ביעילות”, בהתאם לגדלם, בארונות קטנים.

אחרי שסיירתי ערב אחד במקום הזה, יחד עם חסיה, היו מרדפים אותי שעה ארוכה מראות פחדים של רעב, חושך ודלות בכל עומק ניוונה. מי־שופכין זרמו לצדי הבתים, עזובה ועיי מפות, קירות מקורקרים וקרעי חלונות, כניסות פרוצות ומפולשות שבהן נהמה הרוח. עלובי אדם היושבים כאן – עצם חייהם במקום הזה התרסה ומחאה הם כלפי כל היכלי תרבות ואמנות שאנו מקימים. מה לך אדם כל אלה, אם החדלון בכל מוראו עומד אחר כתלנו ממש? לנגד עינינו נמקים אחים ואחיות באי יגונים זה. כאן נער מתפלש בעפר ונושם אבק ובדידות, אם נאבקת לפינת שינה לתשעה ולעשרה ילדים בחדר אפל אחד. הנה כאן שוררת הדממה הגדולה, והיא זועקת מכל זעקה.

ולצדם של חיים אלה מהבהב מאור פנימי, כקרני שמש חיוורות המבצבצות בעד קרעי עבים ביום סגריר ונוסכות חום. ילדים, ילדים לרוב, מאירי עיניים, עליזים וטהורי נפש משתעשעים בחצרות, מתעפרים בשדה האפור הסמוך, ללא ירק וללא ציץ. כל תפארתו וחנו של המקום: עיטורי הפיאות המסולסלות ו“ארבע כנפות” המתנופפות בשעת ריצה. לעתים נתלים הילדים כעציצים הללו על מעקי מדרגות נפתלות ועקלקלות, ה“ציוריות” כל כך לעיני הזר והתייר… דומה, שמעולם לא פקד פינה זו אדם “מן הישוב”. זו ארץ מנותקת מכל הכרה חברתית ישראלית, מרוחקת ת"ק פרסה מהווי המדינה. אימתי נקלע לכאן עסקן? ותמהני אם הוטרד כבר במקום הזה מטאטא העיריה לפינוי האשפתות. “והלא אזרחים טובים אלה משלמים את מסיהם איש כפי יכולתו” – העירה בת לווייתי. עדה זו לעצמה היא חיה, בכוחותיה היא מפתחת עזרה הדדית, אם על־ידי ביקור חולים ושאר מצוות שבין אדם לחברו. שכנה מסייעת לחברתה כסייע החיגר לעיוור. מן המעט שבמעט, משיירי מזון ופת חרבה שקיבץ הבעל ביום חמסין או ביום גשם, מתחלקת היא עם אשה עזובה המתגוררת במאורה חשוכה. פנתה אותה אשה במכתב לראש הממשלה, וזה לשון המכתב:

“הריני שוטחת לפניך בקשתי לעזור לי ולסדר אותי במוסד כלשהו. אני אלמנת הקדוש פנחס סגלוב, גרה בתנאים איומים, בחדר קטן, ברחוב שמואל הנביא, בחצר ישיבת הרב דושינסקי הישן, על־יד מעבר מנדלבוים. מעלות העץ המובילות לחדרי רעועות. אין כל נוחיות, והשכנים הפסיקו לי את המים אשר היו בחצר, ואף מאיימים להשליכני לרחוב ולא לאפשר לי להיכנס לחדרי… השכנים זורקים אבנים לחדרי, מורידים את המנעול, מטרידים אותי ומפחידים אותי”…

אכן, מצויים גם יחסים כאלה בין שכנים במקום הזה…

עמדנו בחדרה של זהבה. היא ובעלה ובנה נראו כשלדים, הבולעים פת ערבית ברעבתנות מדהימה. שאלתי לעיסוקו של הבעל. השיב: “רואה אתה, אוכלים” – ופניו נתכרכמו יותר. הוספתי לשאול, והאשה הניפה ידה לאות יאוש: “פרנסה, פרנסה, אלוהים שבשמים… כלום יודעת אני?” בנה הכחוש בן השמונה־עשרה נפסל לצבא בגלל תשישותו. ילדה קטנה, שפניה כפני הדונג, נאחזה בשולי שמלתה של אמה. משפחה זו היא משענתה היחידה כמעט של אותה מרת סגלוב. לא הרחק מכאן פגשנו באשה אחרת, שבנים ובנות לה, והם בעלי יכולת ואמצעים – ואילו האם נאבקת ברעב ובבדידות. הציעו לאשה זו לתבוע לדין את הבנים, שהרי הם חייבים בפרנסת אמם הורתם. השיבה הגלמודה: “חלילה לי עשות זאת לבני, הרי אני אמא!”…

*

שא לי, קורא יקר, על שבחג ראש השנה אני מבקש להביא נטף דמעה של עשוקים וחלכאים שכוחי־אדם. יסלח אלוהי הרחמים. הרי כל היצורים שווים הם ובנים למקום. אותה חסיה, בת לווייתי באותו ערב, לא באה אלי אלא כדי לתנות מר גורלה של אותה אלמנה ולקיים נפש אחת. אמרתי, הבה ואראה אותו עולם זנוח. יצאנו לאותה שכונה, עברנו דרך סימטאות נחלת־שבעה, ירדנו אל רחוב שלומציון המלכה. “רואה אותה אותו קיוסק?” – תלה עיניה לעבר אשה, שעמדה שוממה מאחורי הדלפק – “זהו מקרה סוציאלי קשה. זו משפחה עם אם חורגת, עם אחד עשר ילדים – ילדים שלו וילדים שלה וילדים של שניהם יחד. הבה נחיש צעדינו ונעבור מכאן” – הוסיפה בת לווייתי – “הצנע, בטובך. פנקס רשימות זה שבידך, לבל ירגישו בנו. הט אוזן”…

עמדנו לפני שער מקומר ופרוץ, דרכו יורדים אל חצר רחבה, בה שיחקו ילדים. “כאן גרה האשה המגדלת כלבים” – לחשה חסיה. בחורף אשתקד התגוררו בחדר אחד האשה וכלביה – וגם חמישה־עשר ילדים אסופים, שהופקרו על־ידי הוריהם. תעלומה היא, מאין לה ילדים אלה ולמה מחנכים אותם. הושיטה לי בת לווייתי מכתב, ששיגרה אל אחד המוסדות, ובו נאמר:

“ביום ששי, ו' בתמוז תש”ך, באחת אחר הצהריים, בשובי מן העבודה הביתה, במעלה רחוב ממילא למוסררה (רח' שלמה) ליד הכנסיה למיסיון ס“ט פאול (המשמש גם מוסד למתנוונים), נעצרה אשה עם שני ילדים, אחד כבן חמש ואחד כבן שבע ושאלה את נהג הטנדר של המיסיון (נהג גבה קומה ומשופם) על אדם מסוים. הנהג סירב לענות לה. פניתי אל האשה, הידועה לי כמגדלת כלבים, ושאלתיה אם הילדים ילדיה. השיבה: ‘הם ילדי שכנים’. מגדלת הכלבים ספרה כי במשפחת הילדים 11 נפשות. האב רוצה להרוג את הילדים, האם רוצה להתאבד. הילד הקטן נמצא אתה (עם מגדלת הכלבים) חולה, ואין במשפחה לחם לאכול והם רעבים. היא שאלה אותי אם אני מוכנה לקבל את הילדים לרשותי, מאחר שאין איש שירצה בהם, וההורים, האב, מוכן ברצון למסרם. כמו כן אמרה לי מגדלת הכלבים שהיא אוספת מזון בשביל כלבים, אך לא בשביל ילדים, הואיל ומאכל לכלבים אינו יפה לילדים. הוצאתי מארנקי שתי לירות ומסרתי לה לקניית מזון לשבת בשביל שני הילדים שבהשגחתה שהיו אתה באותה שעה. הוספתי ואמרתי לה, שלא תמסור את הילדים למיסיון וביום ראשון (אחר השבת) אתקשר עמה בנוגע לילדים. אמרתי לה שאני עצמי מוכנה אף לקחת ילד אחד לרשותי. היא שאלה אותי: ‘איזה מן הילדים, בחרי לך’. עניתי לה: ‘לא אומר לך איזה מן הילדים והניחי לענין עד יום ראשון’…”

פנו השכנים של מגדלת הכלבים למחלקת התברואה של העיריה ולמחלקה לכלבת בזו הלשון:

“… נוסף לכך אוספת בעלת הכלבים ילדים מכל הגילים, מתינוקות בני חודש ומעלה, ומחזיקה אותם ביחד עם הכלבים בחדרה בחצר זו, והילדים נעלמים, ואין רואה ואין יודע לאן ומה אירע להם, ולא ידוע גם כיצד הגיעו לידיה”.

עמדנו בככר, במעלה רחוב שלמה. מנגד נזדקרו חרבות “נוטר־דאַם”, מימין – מלון פאסט. כאן עמדה חנות של גרוטאות. ילדה בשמלה צבעונית טיפסה ונתגלתה על קיר המגן. נשים ישבו בפתחי חדריהן והיו כחולמות מול חומת העיר, עליה עמדו לגיונרים מכודנים. בסמוך השקה נער עציץ פרחים. חסיה הצביעה על בית יהודי לא הרחק מכאן ואמרה כי אחת מבנות המשפחה מתפללת בחג הנוצרים ואף נראית כשהיא נושאת אות הצלב על חזה. לאורך רחוב שבטי ישראל (לפנים רחוב ס"ט פאול) נראו ילדים, מהם השתעשעו ומהם היו כממתיקי סוד. לכלוכית נשאה על ראשה כנף מיטה אל בעל מחסן הגרוטאות, כמצוות אביה, כדי לזכות בכמה אגורות. הנה עוד נערים גוררים עגלות עם גרוטאות, מהן מכוסות ומהן גלויות.

הריסות הבתים בדרך שבטי ישראל – כמאז מלחמת העצמאות. לא באה להם כל ארוכה. “רואה אתה אותו בית עם שער ירוק הטובל בירק? כאן מחנכים ילדים מישראל להתנכר לעמם” – אמרה בת לווייתי בעצבות. בבית הדור זה נמצאים כחמשים ילד וילדה, שהובאו מחיפה, מבית־שמש, מבית־זית וממקומות אחרים. שיטת המיסיון היא להרחיק עד כמה שאפשר את הילדים מבית הוריהם, מהם אף נשלחים לחוץ־לארץ. כאן מוצאים בית ומזון, לינה ולימודים. כמה מהם חוזרים בשבת לבית הוריהם. בראשון בשבוע מזדמנים כבדרך אגב לתפילה בכנסיה ומרעיפים עליהם טיפין טיפין מפולחן הנצרות. ביקש מנהל בית ספר ממלכתי סמוך לעבור לבנין זה, שהוא מרווח יותר, וליתן תמורתו את בניינו, בו מצטופפים כשלוש מאות וחמשים תלמידים. אך ביום בהיר אחד קיבל אותו מנהל ממקור יהודי גבוה מכתב, שיימנע לטפל בענין זה שמא עלול הדבר לפגוע ביחסים הטובים שבין שני עמים…

הנורא והמעציב ברחוב זה הוא – הסתירה שבו. כאן מרכז המיסיון הירושלמי וכאן גם משרד החינוך והתרבות. כאן בית ספר יסודי ממלכתי ומועדון “תקוותנו” ומועדונים אחרים, ויהודים יראי שמים, ומגרש משחקים נאה שהתקינה העיריה בשביל הילדים לאספם מהרחוב, וכאן כנופיות של ילדים רכונים ושקועים במשחקי הקוביה והקלפים. תכופות תעבור ביניהם נזירה או כומר, האורבים במבטם לנפשות רכות. מדי בוקר יעמדו ילדים על המדרכה ויחכו לבוא מכונית המיסיון לאסוף אותם לבתי אולפנא שלהם. ויש אבות ואמהות, המביאים בעצמם את ילדיהם לפתחו של המיסיון.

עוברת חסיה בדרך עצובה זו ועיניה רואות כל המתרחש. פעם פנתה אל אחד האבות, צעיר לימים, ושאלה אותו אם יודע הוא את אשר הוא עושה… השיב לה אותו אב: “מה איכפת לך?” אלא דומה, שקריאה זו של “לא איכפת לך” נשמעת גם מתוך השתיקה, ההשלמה והאדישות שאנו מגלים כלפי מאות מילדינו. כמה וכמה ממוסדותינו, שיש לאל ידם להציל נפשות מישראל, אינם חשים להציל. הערב ירד והאפיל. נצמדנו אל גיזרה זו, בה נתעצמו קרבות העצמאות, “הסביבה הכי בוערת” – בלשונה של חסיה. צלקות המערכה עדיין ניכרות. קירות מגן מזדקרים. המחסומים ערוכים בצדו של הרחוב ומספרים לא רק על העבר, אלא באים להזכיר ולצוות לכוננות מתמדת. “כאן נפלו ונהרגו נשים וילדים. המון ילדים עם אמהות נפלו כאן מן ההפגזה, ואילו כיום נופלים ילדינו בצפורני המיסיון”.

בעיצומה של המערכה, בעצם ימי ההפגזה ומטרות היריות, בעמדה על משמרתה בשיך ג’ראח, כתבה חסיה שיר על מצור ירושלים:

ונשבע כל אדם

ואמר כל העם:

רק על גוויותינו

תדרוכנה רגלי האויב הטמאות –

תקוות המחר היתה:

השחר מבין העבים יפציע,

השמש עוד תזרח ברקיע.

ותאיר בחוצות ירושלים הבירה!

שיר תמים, המגולל את פרשת עמידתו של העם על נפשו ושופע אמונה שאובה ממציאות אותם הימים. “כאן נלחמו ונפלו רבים” – הוסיפה בקול חנוק – “איני יודעת, משום מה לא כתבו עד היום על נשים וילדים שנפלו”…

בבתי אונגרין, שכונת “שומרי החומות”, התרחשו הזוועות. כל אימת שנזכרים בגיזרה זו, יעיר מי שיעיר: “לאט לך במקום הזה, בסביבה זו ביקשו לצאת עם דגל להן לכניעה”… אך חלילה לזהות את כל הישוב הזה עם אותה כת תבוסתנית, שעד היום היא עומדת בהתנכרותה לתחיית העם בארצו. עוול משווע אנו עושים כלפי עמידת הגיבורים של בני שכונות חרדיות אלו בכללם. כאן עמדו בחורי ישיבה, אברכים וילדים, ולחמו בחירוף נפש ללא נשק מספיק, ללא מזון, ללא שינה. ימים ולילות עמדו על משמרתם, וגילויי הגבורה המופלאים שהתרחשו בגיזרה זו עדיין לא באו על תיאורם וביטויים. לכל אחד מהמגינים האלה ניתן רובה עם חמשה או שבעה כדורים והם נצטוו לירות רק אם האויב יעמוד במרחק של שלושה או ארבעה מטרים, כדי ששום כדור לא יצא לבטלה. ימים ולילות עמדו מול אש התופת בכוח אמונתם. לא הרחק מכאן היתה עמדת שבע הבנות, כי בסביבה זו נלחמו בנפרד ככל האפשר, בנות לחוד ובנים לחוד. פגז נפל יום אחד בעמדה – וכולן ניצלו בנס. במרחק מה מכאן נתרסק המפקד נחום קום כרמי. הוא נשא רימונים על מנת לחלקם בעמדות, רסיס של פגז פגע ברימון אחד – ואז…

“מעל גג זה השקפנו וצלפנו על ערבים, שהתקיפו את השיירה להר־הצופים” – הצביעה חסיה על גג סמוך. “במקום הזה, זכורתני, הפקיד בידי נער את אחיו בן השש, שהתפתל במכאוביו מפצעי רסיס פגז. הנער חש להגיש אותה שעה עזרה לאמו הפצועה. ביקשתי להחיש עזרה, ועיני הילד כבו. בזרועותי מת הילד – ומראהו עדיןן חי לעיני”…

תמהתי שוב על עולם מבודד ופרוש זה. כה זר נראה לי המקום, שאף המעברה הנידחת ביותר אין לה כל דמיון אליו. פגשנו גם עולים חדשים, היושבים כאן זה ארבע־חמש שנים. שילוב נאה של ישוב ישן וחדש, אשכנזים ומרוקאים, אלו ליד אלו ממלאים את הבתים והחרבות. רוב הבתים כאן טעונים הריסה.

גדולה הצפיפות, גדול הצער. ופלא, איש לא קבל ולא התאונן. מאור־פנים נסוך בכל. יהודים תמימים, שאינם מבקשים דבר.

עוד אנו משיחים, ולקראתנו יצאה אשה וכרסה בין שיניה. עוד חמשה פעוטות לאשה זו, וכולם מתגוררים בחדר אחד. מבין החמשה – ארבעה לקו בשגרון, שני ילדים ושתי ילדות. אחת הילדות, שהחלימה קצת, עמדה לפני גוליית פנים ומאירה בעיני תכלת ושער זהוב. חיוך זרח על שפתיה והיא הניעה ראשה בנעימת חן. לא ידעתי נפשי. ביקשתי לומר לה “סליחה” בחודש הרחמים – וברכתיה: “שנה טובה”.

ליפתה היפה

צוק־ענק נעקר בפיצוץ מראש ההר בליפתה עילית, מתגלגל במורד התלול ונתקל בבית “תלוי ועומד” בליפתה תחתית, היא מי־נפתוח. קירות נסדקים, דלתות וחלונות ניתקים מן המשקופים. וכך שוב ושוב. זעזועים מערערים את הבתים הנטושים ומוסיפים חורבה על חורבה.

באו לליפתה עולים מתימן (“מרבד הקסמים”), אחר־כך עולים מעיראק וכורדיסטן. רבים מאלה עברו זה מכבר לשיכונים בפרברי ירושלים. דירה הנעזבת בכפר, שוב אין נזקקים לה, ומעל לשער נקבע תו אדום – הזהרה שהבית נועד להריסה. נותרו בכפר עוד כמה עשרות משפחות עמלים, כמעט כולן בדירות של חדר אחד. המשפחות גדולות. שמונה, עשרה ילדים במשפחה, מהם שגדלו במקום והגיעו כאן לפרקם. החדר היחיד נועד למגורים, לשינה ולמטבח. מתרחצים בגיגית. בחוץ נערמים תילי אשפה. יש ששכן מבער אשפתו, ויש שערימות מעלות צחנה ימים רבים. רכב לא יגיע למקום, ואף לא פועלי הנקיון של העיריה.

בעבר, סמוך לעליה, היו עוד אנשי ליפתה מתמרדים, פונים לסוכנות ומבקשים לעזור להם, משם שלחו אותם לאפוטרופוס על רכוש הנטוש, והאפוטרופוס – לעיריה. עד שנמאס להם והתייאשו. העיריה דרשה מסים, ומשלא נענתה, חדלה להתעניין בהם. הרבה תלאות עברו על התושבים עד שרצפו כאן שביל צר באספלט, להולכי־רגל בלבד. יצחק בן־צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל, ורעייתו השקיעו מאמצים רבים עד שהתקינו מאור חשמל בכפר.

ישוב שקט ושכוח. לא מועדון ולא בית־תרבות. בני נוער מתהלכים בערבים באפס מעשה או נודדים לאזור בתי־הקולנוע בעיר. המפלגות בירושלים אינן פונות לליפתה אלא בערבי בחירות. בזקנים וזקנות מטפלת אחות ציבורית משירותי הבריאות של העיריה. משרד־הסעד דואג כאן, בין השאר, לאחד בעל שתי נשים, אחת חוקית ואחת ידועה בציבור, וילדים לו מזו ומזו. לא־אחת פורצות מריבות בין הצרות וכל הכפר “עומד על רגליו”, אלא שעד־מהרה הן משלימות ומוסיפות לגור זו עם זו בחדר היחיד. כדי שיוכלו הנשים לטפל בילדיהן מקבלות הן תמיכה. שלושה בתי כנסיות בליפתה. לכל עדה בית תפילה לעצמה.

המקום הוא מאבני־החן של ירושלים, ואילו נתנו על כך אדריכלים דעתם, אפשר היה להוך את ליפתה לפינת־חמד לתושביה, אנשים העובדים בחציבה, בבניה ובכל עבודה קשה.

בעבר היו כל בני הכפר מתרכזים מסביב למעיין שמימיו זורמים לאיטם. ליד המעיין מוריקים תאנה עתיקה, חרוב, גפן, רימון. זה היה מקום שעשועיו של הכפר השוכן מול הרים המתכסים עתה עצי־יער. למעיין היו נשים באות לכבס כדרך בנות המזרח. בסמוך מקווה, שאין נזקקים לו.

היו כאן פעם תכניות לעתיד. מנו את ליפתה עם שלוש נקודות אחרות במבואות ירושלים שנועדו לפיתוח – ימין־משה, מנחת ועין־כרם.

נכנסנו לחדרו של יוסף בורה, הדוור של מי־נפתוח, איש “מרבד הקסמים”. למסור מכתב – משמע למסור ביד המוען ממש, ואם נעדר האיש מן הבית, חוזר הוא פעמיים ושלוש. יבוא אף בשעת ערב מאוחרת, ובלבד שלא להלין מכתב, ולמנוע אולי בשורה טובה מבעליו. בצנעא תפר יוסף פרוות. בארץ החליף לא רק את מקצועו, אלא גם את לבושו, בגדים בלים, אבל “מערביים”. ולא נותרו היום מתימניותו אלא זקנו המדובלל וחיתוך דיבורו המתנגן בדרמתיות. עיניו יוקדות כבעבר, וגם הלב ודאי אותו הלב הוא. רואים זאת גם בעיניים שאורו למראה האורחים. חדרו חורבה, כמערה הפוערת פיה. בפינה ספה בלה. מיטות־ברזל שעלתה בהן חלודוה, מצעים, מזרנים טלואים. על השולחן – ספר תהלים וספר שירי תימן (“מיוסדים על אדני פז”), אחד מקרא ושניים תרגום. ואנו קוראים:

ארץ ושמים, וחילם עומדים

לעשות רצון קונם ושיר יביעו

זרזיף ארצות לטללים חומדים

הב עליהם אור וטל ישפיעו –

לך בנה עיר

אמר מי שאמר למנחם ניימן – עלה ובנה עיר בישראל.

הלך מנחם ניימן והפך את “הר־טוב” ל“בית־שמש”; מישוב עולים שוכני מעברות ופחונים לעיר של ממש, בונה ויוצרת.

אותו יום חזר מנחם ניימן בג’יפ מרופט, שנהגו המהנדס העירוני, צעיר עולה מארגנטינה, מישיבה במשרד הדתות על “ענין מאוד מסובך”: חילוקי דעות חריפים שנפלו בין הרב הספרדי לרב האשכנזי. הימים עמדו בסימן של מתיחות עדתית, וראש המועצה ראה עצמו מצווה “לעמוד הכן”, לבל יקרה, חלילה, ל“ביתו”, כאשר אירע לבאר־שבע. כשהתקרבנו אל בית שמש ומרחוק הלבינו בתיה הגולשים מהגבעה, שמח האיש וקרא: “הנה בית־שמש, קדימה בית־שמש!”… כאילו רואה את עיירתו, בת־טיפוחיו, זו הפעם הראשונה. ועוד הג’יפ עושה דרכו במהירות, היה מפזם ברגש נעימות וניגוני חסידים, ואחר כך אמר: “איני רוצה שתאמין לדברי. ראה בעיניך ושפוט. אדרבה, יבוא רבן הכלכלנים מאמריקה וישפוט ביני לבין בית־שמש, מה עוד אפשר היה לעשות לה במשך חמש שנים ולא עשינו”.

והיה היום בוער ככבשנו של “שמשון”, שתימרות עשן נפלטות מן הארובה הנישאה שלו. דומה, ששמשה של בית־שמש לעולם אינה שוקעת. לוהטת כל הימים. כדי להרגיעני, העיר האיש: “רוח נושבת בבית־שמש, שאינה מצויה בשום מקום אחר בארץ, מחיה נפשות”…

עמדנו על גבעת ג’ימי ומעליה הצביע מנחם ניימן על כל האזור האומר שבחו. טיילנו בין ערוגות הפרחים בגן הראשון של “העיר העתיקה” ובגנים שניטעו תמול־שלשום “בעיר החדשה” הפועמת בקצב עז של בנייה.

“הוא שאמרתי” – העיר מנחם – “בית־שמש כבר משמשת מרכז לישובי הפרוזדור”…

“במשך זמן כה קצר!” עודדתיו.

“כן, בחמש שנים. ואני בגיל לא צעיר כלל ועיקר. ולאחר תנאי עבודה בעיריית ירושלים של נשאַשיבי ופכרי חוסיין אלכלדי! אין תימה, שאני מעשן כמשוגע ועייף עד מוות”. בשנים הראשונות נוהג היה ללכת ברגל מהכביש הראשי ירושלים־תל־אביב עד העיירה, מחמת חוסר תחבורה, ואילו כיום הותקנה גם תחבורה פנימית. תחילה בילה הנוער את זמנו בשני בתי־קפה ותדיר פרצו מריבות, ואילו עתה מקיימת מועצת הפועלים פעולה תרבותית ענפה. נבנה בית קולנוע נאה אלא שלהקות תיאטרון אינן מרבות להציג בבית־שמש. חבל.

מנחם ניימן, יליד המושבה עקרון, מזכיר בלבושו המרושלים פרופיסור, תפוס למחשבות מרקיעות שחקים… לא איש דברים הוא. תשעה קבים של מעשה נתייחדו לו. אפילו אותו גידול הצומח לו בלסתו אינו מעיק עליו, ואינו חש להיפטר ממנו מחמת טרדותיו. אתמול ידע שחסרה לו מאפייה, בית־חרושת לקרח, צרכניה – “דפק” אצל מי שצריך לעורר לבו – והקים מפעלים אלה המעסיקים עשרות פועלים. היום מצא שמרכז מקצועי יפה לנוער בית־שמש, הלך מנחם ניימן, והשד יודע כיצד, וגילה מזמרת־נדבנית יהודיה אמריקאית, סופי טאקר – וזו הגישה לו ולבית־שמש, מרכז לנוער לתפארת בכל הארץ. והיא כבר עורכת מגבית להקמת בית־חולים, ובידה התחייבויות בסכום של ארבעים אלף דולר ואלפי דולרים במזומנים.

מעל הגבעה נשקפת בית־שמש כעל כף היד, ארבעה בתי הספר בה, גני הילדים. הגנון. “למען השם, אל־נא תשכח להזכיר את ארגון אמהות עובדות ואף לא את נשי ‘אמן’ (ארגון נשים מזרחי)”. משופעת העיירה בבתי כנסת ויש בה גם בית ההסתדרות, משרדי ממשלה, בית משפט: “אני רק רוצה שתראה, שאין אני מגזים. אדרבה מדבר בצניעות”, חוזר מנחם על טענתו, כאילו אף הוא אינו מאמין בגידול הנאה של העיר. והוא מונה את מספר המועסקים בכל ענף וענף, מצביע על בתי־החרושת החדשים המוקמים לייצור שרשרות, מכונות, אופניים ועוד ועוד.

מנחם ניימן אף־על־פי שהוא איש מפא“י נאמן, נוהג במועצה כאילו היתה מפלגה אחת – “מפלגת בית־שמש”. מעולם לא קיים ישיבה מוקדמת של סיעתו, כדי “להקדים רפואה למכה”. מן הטבע שקיימים חילוקי־דעות בין חברי המועצה, אך הללו מכלכלים תמיד דבריהם ברוח טובה. את ענייניו ניהל לא רק בשיטת הדלת הפתוחה של משרדו, בלא מחיצות של מזכירים ומזכירות, אלא גם בצאתו לרחוב ובשובו הביתה, לנוח קמעה מעמלו, תמיד נכון לבוא לעזרה, ולא רק בענייני עבודה, אלא שף בעניינים “שבינו לבינה” והרבה יש למנחם ניימן לספר על כך. נקדחו בה שתי בארות מים המפיקות כשלוש מאות ממ”ע מים לשעה. אלא שלא אחת נגרמות תקלות־שאיבה במקומות הנישאים. יום הבאת החשמל לבית־שמש חקוק בחדרו של ראש המועצה באותיות של זהב: “האחד במאי 1955”. “לא זכיתי באור מן ההפקר”, אומר לי מנחם ניימן, שיודע הוא גם פרק משירת ביאליק. שתק רגע והפטיר:

“אם רצונך לספר על בית־שמש, יכול אתה לציין שלוש מהפכות שחלו בה: המהפכה התעשייתית, מהפכת האור וכוח־החשמל והשלישית: המרכז המקצועי לנוער וההכנות לבניית בית־חולים”.

דבר אחד ביקש שלא להזכיר – את עצמו, וזו המסירות, הסבלנות והאהבה שהוא משקיע בעירו. הסתכלתי בעיניו, והוא הניע ידו כבביטול: “אין זה חשוב”…

יעקב מימון ולהקתו

עם קום המדינה העמיד יעקב מימון את עצמו לרשות העולים החדשים, ואמר להם “שלום”. הוא גם הקים להקות מתנדבים, צעירים ומבוגרים, ועד היום פושטים במושבי הבאים בפרברי ירושלים ובישוביה סביב ומנחילים ליחיד ולמשפחה עברית ותנ"ך, תולדות עם ישראל וידיעת הארץ, שיריה ומחולותיה.

הנה מטה קסמים לחילוצם של עולים מבדידותם.

כבר מונה מחנהו מאות מתנדבים בכל רחבי הארץ, מתלמדים בבתי ספר תיכוניים, סמינרים, חניכי תנועות הנוער; נשים, סטודנטים, ביחוד מארצות הברית ומקנדה; משתתפים גם בני־נוער מבית שמש, צרעה, ומדריכי תנועת הנוער מארצות הברית “יהודה הצעיר” ואחרים: “אנחנו מלמדים בעיקר בבתים בקרב משפחות שאינן יודעות קרוא וכתוב, ואף עולים משכילים, שמהם לומדים באולפנים וטעונים עזרה וסעד בדיבור ובכתב” – אומר יעקב.

החוויה היא הקניית עברית. דומה הלומד כמגלה עצמו, חוזר למקורו. רבים מן הלומדים אף היו לימים גם ל“מורים” בקרב עולים חדשים. פעם נלווה אל חבורת המתנדבים שוטר ויעקב מימון שח לו על דרכי הפעולה. שאל השוטר: “אולי, אתם לימדתם עברית גם את אמי?” שאלוהו: “מה שמה?” ענה: “סעודה”. אמר לו יעקב מימון: “סעודה יחזקאל?” השוב השוטר: “כן”.

והנה המעשה בסעודה יחזקאל. עולה מעירק, התחילה ללמוד עברית עוד בראשית ימי המעברה בתלפיות. סעודה לא היתה צעירה. המתנדבים פקדו את המעברה חמש פעמים בשבוע וסעודה למדה ולמדה בשקדנות ובמסירות. התעניין יעקב, מה הביא אשה זו ללמוד ובלהט כזה. סיפרה: –

– עם עלותה לארץ שכבה בבית החולים. האחריות לא הבינו שפתה. לא יכלה לשאת צערה ואת צער האחיות. אותה שעה נדרה האשה נדר לאלהים: אם תבריא, תלמד לשון הקודש. החלימה, שאלה את בניה ובנותיה אי איפה אפשר ללמוד, והראו לה את בית התרבות במעברה.

עברו שנים. נכנס ערב אחד יעקב מימון למועדון כדי לפתוח בפעולת הנחלת הלשון בקרב קשישי קטמון. נלוו אליו כמה מן המתנדבים, ואת מי פוגש במועדון? סעודה יחזקאל יושבת ומורה לכתת נשים קרוא וכתוב. הנה עתה נפגש יעקב מימון עם בנה של סעודה, שוטר בישראל המלווה את המתנדבים. למחרת ביקר יעקב מימון בביתה של סעודה. ועוד לפני היכנסו, ובעמדו ברחוב לפני דלת הכניסה, קראה אליו סעודה יחזקאל מבעד החלון בקומה השנייה, וכולה נרגשת: “אדון מימון, אדון מימון, ראות פניך כראות המשיח”…

כך קמה    🔗

עם האלוף מוטה גור

יום ב', 5 ביוני 1967, שעה 9.10 בבוקר. טילפן למפקדה ראש עירית־ירושלים טדי קולק, ואלוף פקוד המרכז עוזי נרקיס אמר לו: “זוהי מלחמה. אבל הכל כשורה. אתה עשוי להיות ראש עירית־ירושלים המאוחדת”. בחצות, ביקר במפקדה הרב הראשי לצה"ל, האלוף שלמה גורן. אמר לו עוזי נרקיס: “עוד תעשה היסטוריה. מה שנעשה בדרום, כאין וכאפס לעומת החזית בירושלים”, ויעץ לרב להכין שופר.

למחרת, בצהרי יום ג', נסעו נרקיס ושר הבטחון משה דיין להר־הצופים בזחל"ם. אמר דיין: ־

“איזה נוף נפלא היום”.

מוטה גור, מפקד חטיבת הצנחנים, שניצח על הדראמה ההירואית, אשר נתחוללה בירושלים, סיפר למחרת הנצחון:

עלינו (בבוקר יום ד') וישבנו ברחבה, שעל פסגת הר־הצופים, המשקיפה על פני העיר העתיקה, וכל הר־הבית מונח לפנינו והכיפות זוהרות, אחת כיפה של זהב ואחת כיפה של כסף. קראתי בקול אל מפקדי הגדודים של החטיבה לאמור: “אנחנו עולים אל העיר־העתיקה, אל הר־הבית, אל הכותל־המערבי. אלפי שנות היסטוריה התפלל העם היהודי לשעה הזאת. ישראל מצפה לנצחוננו. עלו והצליחו!”

כמו גורי־אריות פרצו לוחמינו את החומות, חדרו דרך שער־האריות, והמפקד מוטה גור בראש הלוחמים: –

כשראיתי, שהטנקים מתקדמים אל החומה, עלינו על הזחל“מים והתחלנו ב”להשיג". כל הזמן נתנו פקודות לטנקים: “לנוע יותר מהר!” ולגדודים: “לנוע יותר מהר!” הגענו בסמוך לגשר, לרגלי המעלה המוביל לשער־האריות. על־ידי ישב הנהג בן־צור, בחור מזוקן. שוקל תשעים קילו, ודאי, עם הזקן. אמרתי לו: “בן־צור – סע!” – הוא נסע. עברנו את הטנקים וראינו את השער לפנינו. לפני השער עמדה מכונית בוערת באש, ונותר אך מקום צר למעבר: – “בן־צור – סע!” נסע ועברנו את המכונית הבוערת. ראינו שבשער עומדת דלת חצי־פתוחה ומעל השער יכולים להיות רימונים. היו צריכים להיות רימונים…ו… “בן־צור – סע!” והוא לחץ על הגז והעיף את הדלת לכל הרוחות, ודרסנו את כל האבנים שנפלו מלמעלה וחסמו את הדרך. ואך נכנסנו, מצד ימין היה ערבי: – “יזרוק או לא יזרוק?” – הוא לא זרק והצלחנו לעבור אותו. פנינו שמאלה, על הדרך, והגענו אל השער השלישי. ובשער הזה עמד מולנו אופנוע באמצע השער. אמרנו: – “ממוקש או לא ממוקש!” – בן־צור דרס את האופנוע והוא לא היה ממוקש. עברנו אותו והגענו לרחבת הבית.

*

מקץ שנה. צהרי סיון תשכ"ח.

ישב מוטה גור בגינת בית־קפה ועיין בספר. לבש אזרחית. חולצה לבנה עם מכנסי־חאקי. משהו מיוחד מאיר במראהו, המעורר לקירבה ולריעות. שליו היה. כאילו נעלמו כל אותות המתיחות של המלחמה בירושלים, אשר רק שנה חלפה מאז.

שוחחנו.

על מה שוחחנו? על ימי נעורים בירושלים, שכונותיה, סימטאותיה. בית אבא לא היה דתי, אולם סבא מצד אמא היה דתי. ביקר תדיר בעיר העתיקה ובכותל המערבי; נאחזנו בנושא הציונות. הגנה. פלמ"ח. הדרכה. מלחמת הקוממיות. לימודים. העלינו מן החוויות שנתעוררו עם שחרור ירושלים הקדומה, זו העיר שחוברה לה יחדיו. תהינו על הסוד המביא צעיר מישראל להצטרף אל שורות הצנחנים, שבקומתם הזקופה, בלבושם: כומתה אדומה ונעליים גבוהות – עוטרים את נופי חיינו ביפי עלומים, נוסכים בטחון כמזמור תהלים, זה של “ה' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה”…

אמר מוטה: – זה פשוט מאוד. ראשיתו של חיל זה במלחמת העצמאות. ההתחלה היתה מצערה מאוד. לימים, וככל שהיחידה התאמנה ותמרנה – כך הפכה לכוח שעורר אתגרים לבני־הנוער. נתלוותה לחיל זה גם אווירה רומנטית, זו של רחיפה באוויר, רוח הקוראת להעזה, ביחוד הלהיב דמיונם וחלומם במקרה של פעולה מאחורי קוי־האויב. שלושה הם שיצרו מסגרת צבאית זו: משה דיין כמפעיל, אריק שרון כמפקד בשדה ומאיר הר־ציון כמבצע מעולה. לשלישיה זו יש לצרף את דוד בן־גוריון שמדיניותו הדרוכה בכל הנוגע לענייני בטחון ולפעולות תגמול, סיגלה דרכי לחימה כלפי האויב הלכה למעשה. אך שוב: אריק שרון הוא שהפך את החייל הזה מגוף אינטליגנטי, רומנטי מאוד ומפונק מאוד לכוח צנחנים, לחייל לוחם. לאחר מלחמת השחרור, עמדה המלחמה בסימן של רפייה מסויימת, חיל הצנחנים עדיין היווה מסגרת מצומצמת, בודדת. והנה לפתע החלו מתמלאות השורות והיחידה החזירה לעצמה את רוח הפלמ“ח, תפארת הפלמ”ח ועוד ועוד. מכאן ומכאן באו מיטב בחורים והצטרפו אל הצנחנים, ביחוד מבני הקבוצים. האמונים הביאו הצלחות. חיל השריון עדיין לא היה, מכל מקום לא כמתכונת של היום. הצנחנים נתנו אז את הטון בצבא. נתבצרה יחידה מאומנת כראוי עם רמת־ביצוע מעולה. צמחה גם קנאת־צנחנים: מי יעלה יותר על חברו, מי יזכה לבצע פעולה נועזת יותר ובשלימות יותר. כבר אמר דיין, ש“במלחמת ששת הימים, פעם בכל הצבא משהו מרוח הצנחנים”.

עמדה השיחה על המעיינות המפרנסים רוח גדולה זו, שמגלה הדור הצעיר. הוסיף מוטה ואמר: –

– ודאי הרבה עושה אהבת העם, אהבת הארץ ואהבת התנ"ך. תולדותינו. גנזינו. תודעה זו היא שחידשה בדור רוח הקנאים והמכבים, של מצדה, בר־כוכבא וביתר. כל אמת־אדמה מדברת על לב הדור וקושרת אותו עם עברו של העם. מכאן גם אמוני־ההליכה המרובים בצבא, שהם סימן לצימאון להכיר את הארץ. מגיעים עד קצות הגבול, ועוד הפליג המבט אל עבר הגבול בגעגועים מרובים.

תיאר מוטה ראשית אמוניו, הזכיר מפקדיו, הטיולים והסיורים המרובים שערך בכל רחבי הארץ ופינותיה הנידחות. לעתים הלכו בקבוצה ולעתים יחידים. לאחר המערכה בנגב יצאו הוא וחברו ישראל וסיירו את כל מרחבי הנגב. חדרו לכפרים. הוא ערך מפות וחברו אמר שירה. איזו רוח מסתורין נושבת בארצנו ואיש ישראל מבקש למצוא לה פתרון. חידת קסם היא זו.

רגע שתק. למראה לבושו האזרחי, שאלתי אם נטל חופשה.

– אך מקרה הוא, אמר, שנתפניתי לשעה קלה. מיד לאחר שיחתנו מחכה לי צניחה עם החבר’ה.

– רגיל אתה בצניחות, העירותי כמבקש להפיג מן המתיחות שבציפיה למבחן הרחיפה ובפעם…

– אמנם רגיל בכך. אף־על־פי־כן כל צניחה מלווה בפחד, בכל פעם כאילו ראשונה היא וכזה המפליג אל תעלומה.

“כשאתה צונח בפעם הראשונה”, אמר פעם מוטה, “אתה בהחלט מפחד. אינך יודע איך זה, אינך בטוח אם ייפתח המצנח. בפעם החמשים אתה שוב מפחד, כי זכורה לך החבטה בקרקע בצניחה הקודמת. הפחד שונה מדי פעם, לימים אותו פחד של יציאה מן המטוס, למשל, נחלש”.

נראה שתכונת הפחד הטבועה באדם ובחי, מעסיקה תדיר מפקד מנוסה זה, כשם שהיא מעסיקה כל אדם השרוי תדיר בסכנת חיים ומתנסה בקרבות רבים. כיצד מתגברים על הפחד? פעם הופך מוטה בכה ופעם בכה. שמא אפשר להתגבר על תחושה זו מתוך הכרת מניעיה? חזר וסיפר: –

– באחת מפעולות התגמול, פתח עלינו האויב באש. החבר’ה שכבו כולם. אני עמדתי. השתגעו. לא שכבתי, כיוון שידעתי מן הניסיון אלו הן יריות שפגיעתן רעה ואלו לא. הפעם ידעתי שהיריות היו של סרק, כי הבחנתי שנמטרות מן הגבעה ואין הבהובן מהבהב. מכאן הסקתי שגם “הן” אינן רואות אותי. ואמנם חלפה האש הרחק רב מעלינו… העיקר הוא אם הצלחת לשמור על קור־רוחך ואינך מתוח מדי, וזו מפנה לך מקום לשיקול ולהבנת התנאים הסובבים, המסייעים לגבור על הפחד של הלא־נודע. זה משמעו של “אומץ לב” – הנובע מן ההכרה שבנסיון. אך שוב. תכונה זו עדיין בתעלומה היא עומדת.

– לוחם נועז. עודך פוחד?

– ועוד איך אני פוחד. הרבה פעמים אני פוחד!

בליל החמישי ביוני נפל פגז על מוצב בפיקוד בירושלים. רסיסיו ריסקו מכשיר הרדיו על גבו של סמל־הקשר. הסב מוטה את ראשו ושאל בחרדה: “מישהו נפגע?” ומשנוכח שכולם שלמים, חזר על השיחה שניהל באלחוט עם מפקד הכוח שכבר נלחם בשיך ג’ראח: “הדרוש לך סיוע? מה העניינים אצלך?” הכדורים הוסיפו והתעופפו בשריקה. צליפות מכאן ומכאן. “היה ממה לפחד. כל אדם מפחד. זו תחושה אנושית מאוד. לא הייתי רוצה להשתחרר מתחושת הפחד. זהו מחיר שצריך לשלם, שאני רוצה לשלם”, אמר פעם לעתונאי אלי ויזל בפגישה עמו בניו־יורק.

חזרה השיחה וסבבה סביב מערכות ירושלים. הוסיף מ. גור וסיפר: –

– ירושלים תוכננה למעשה בשביל הצנחנים. ידענו שזו תהיה מערכה קשה. קשה מאוד. ידענו שאנו עומדים בפני מערך חזק, חזק מאוד. שהרי ירושלים היא שטח בנוי וקשה בה הלחימה, ביחוד מלחמת תנופה, שהיא יתרונו של צה“ל על זה של הערבים. בתים, חצרות וסימטאות בולמים הסתערות ותנופה. חטיבת הצנחנים עלתה לירושלים דרך נחל שורק. ומבית הכרם נתפצלה לאזורי לחימה: גדוד אחד פנה לעבר שכונת פאג”י בבית־ישראל, גדוד אחר יצא לעבר שמעון הצדיק ושיך ג’ראח והגדוד השלישי, שכלל שריון, התפרס לאורך החזית יחד עם יחידת חיל ההנדסה, מול בית הספר לשוטרים. מפקדת החטיבה עלתה לירושלים דרך רמת־רזיאל והחישה את בואה כדי להספיק ולהכין את התכניות בעוד מועד. הפגזת ירושלים על־ידי האויב כבר עמדה באותה שעה בעיצומה ולמפקדות שהגיעו לאזור שנלר ציפתה “קבלת פנים” ארטילרית חמה מאוד, תפסו מחסה, שעה שכוחותיהן עמדו בעורף. הרחוב היה למקום מיפגש וחניה לכלי־רכב. עד מהרה נסתלקו הכל מן הרחוב, וככל האפשר נצמדו אל קירות הבתים. “גם הטנקים שהיו פרוסים לאורך הרחוב לא חשו בנוח, גם צוותי־הטנקים הם בשר־ודם שלא רצו להיפגע עוד לפני שיירו את הפגז הראשון”¹⁴. לפי הערכה, תוך חצי יום תהיה בידינו ירושלים שמחוץ לחומות, כלומר מבוקר יום שלישי ועד הצהריים. עדיין לא ניתן אישור לחדור לעיר העתיקה, ומשבא הרב ש. גורן ושאל על גורל העיר העתיקה, השיבותי לו, שעדיין לא נתקבלה הפקודה. משנתקבל האישור, עלה במחשבה לפרוץ תחילה אל העיר העתיקה דרך שער־הורדוס, משום כך התקדמנו אל עבר מוזיאון רוקפלר. ברגע האחרון באה הוראה לפנות אל עבר הר־הצופים, א־טור וארמון אוגוסטה־ויקטוריה, כדי לטהר את הרכסים סביב ולפרוץ את החומות מן המזרח.

הטעים מוטה והוסיף שהלוחמים עמדו בלחץ של זמן, שמא תקדים ההתערבות הפוליטית: “נקל לתאר איזו אכזבה מזעזעת היתה זו, אילו דחינו את הפעולה אפילו לחצי יום. אל־נכון עוד היתה מוסיפה ירושלים הקדומה להיות נעולה בפנינו. במלחמה כמו במלחמה: מה שביד הוא שביד. הוא הקובע”.

– היית הראשון שהגיע להר־הבית?

– אמנם כן, היתה לי הזכות הגדולה הזאת, זה היה שיא המאוויים. הנפתי מעליו את דגל הנצחון, דגל־ישראל.

– המשכת מכאן אל הכותל־המערבי?

– הוריתי לסגני בפיקוד להמשיך אל הכותל והמשיכו בטיהור קני הצלפים.

– ההיו האבידות למעלה מן המשוער?

נתן מוטה מבט נוגה והוסיף: –

– ודאי היתה זו מערכה עקובה מדם, אלא – היקף האבידות תלוי מנקודת הראות של האדם ותנאי המערכה. מקובל הוא שבשטח בנוי נופלים קרבנות הרבה יותר מאשר בשטח פתוח. אף־על־פי־כן היה שיעור הקרבנות קטן באופן יחסי, תודות למהירות הלחימה.

– ההתנהלה המערכה בהתאם לתכניות?

– בקוויה הכלליים ודאי שכן הוא. בכל החזיתות התנהלה הפעולה בצורה המניחה את הדעת ולמעלה מן המשוער. אלא, שלעולם אין תכנית מלחמתית מתמלאת כפי שעולה במחשבה תחילה. למלחמה ולקרבות הגיון פנימי משלהם. תמיד נכונו הפתעות, שעל המפקד ועל החייל להתגבר עליהם מתוך שיקול מהיר במקום.

וכך לוחמים חיילינו: –

– פורצים קדימה. פורצים תמיד קדימה, אפילו נותר מן האויב בעורף. תחושה מוזרה ועתיקה נעורה בנו. הרגשה שאתה הולך לגאול לא מקום, כי אם היסטוריה. בנשימה עצורה הלכנו? – רצנו! ועוד איך רצנו!… אין ספק שדחיפה זו קדימה היא שערערה את כוח־הרצון של לוחמי־הלגיון, ומנעה מהם לחימה מסודרת והתארגנות מחודשת לאחר ההבקעה הראשונה: –

לוחמינו לוחמים ללא תנאי.

עיקר חשוב זה מפתח מוטה גור ביתר פירוט מקצועי במחקרו: “לקח קרבות ירושלים” (“מערכות”). במחקר זה נעשה נסיון לעימות שיטות הלחימה של ירושלים לאלו של סטלינרד, כפי שתוארו ונקבעו בספרו של הגנראל צ’ויקוב. ראוי לעיין בתעודה זו שהביא לנו מוטה גור, בה תוארה נאמנה מערכת ירושלים על כל גילוייה הטראגיים והמופלאים, מראשיתה ועד הנצחון ומסיק מהן מסקנות מאלפות. מבין השורות עולה אפוס אגדי, ולא יאומן שעלילות גיבורים אלו נתרחשו לעינינו.

צ’ויקוב, אומר מ. גור מרבה לדבר בספרו על “קבוצות־סער”. נסיונם לימדם שאין טעם להפעיל יחידות גדולות בשטח בנוי. בנו “קבוצות לחימה” מעורבות: מחלקה או שתיים חי“ר, טנק אחד או שניים, כיתת־הנדסה, תותחים נ”ט וארטילריה. קבוצת־לחימה כזו מסוגלת לכבוש בית גדול או קבוצת בתים המחווים מוקד התנגדות. עקרונית נראית לנו שיטה זו נכונה, מוסיף מ. גור, אם כי לא פעלנו כך, אולם השתדלנו לשמור על העקרון של שיתוף פעולה מלא ושילוב חי“ר, טנקים, ארטילריה הנדסה ותול”רים. השיטה אשר קבעו המג“דים היתה לרוץ קדימה ולא להתעכב, אלא מחוסר ברירה. לכן, פרט להבקעה הראשונה, לא היה טעם להקדים מראש כוחות לבניינים מסויימים, או למרכזי התנגדות. המג”דים והמ“פים סמכו על תושיית הלוחם אשר פותחה בצנחנים משך שנים וביכולת הלוחמים לאלתר כוחות תוך כדי היתקלות. כיוון שממילא צועדים המפקדים בראש כוחותיהם, יכולים הם לקבל החלטות במקום מבלי להיות קשורים מראש למבנה כלשהו. מ. גור מתעכב ומתאר כל פרטי הקרבות בכל גיזרה וגיזרה, ובין היתר עומד על שתי עובדות טכניות חשובות: ירושלים בנוייה אבן. פגז תותח או פיצצת־מרגמה אשר אינם פוגעים בעמדה פגיעה ישירה אינם גורמים לה נזק של ממש. עמדות־הירדנים היו בנויות ביטון מזויין, שמעליהן קומה עד שלוש קומות של דירות־מגורים. על אזורי ההבקעה הונחתה מכה ארטילרית כבדה. במשך כחצי שעה נפלו על שתי גזרות, שרוחב כל אחת כמאה וחמשים עד מאתיים מטר, כאלף ושמונה מאות פצצות ופגזים. אין ספק שהיתה לאש זו השפעה מדכאת על מוראל האויב בקו, ואולם, עם תום ההפגזה פתחו כל העמדות הירדניות באש. על בית הספר לשוטרים ירו במשך כשעה תשעה טנקים מטווח של כמאה מטר, והוציאו את מרבית פגזיהם. אין ספק שהם הבריחו את הירדנים מחזית המבנה פנימה, ואולי מכל חלקו העליון. ואולם העמדות שבתחתית־הבניין וסביבתו, אשר נהגו כיאות ולא השיבו אש כל זמן ההפגזה, חזרו לפעולתן ברגע שהכוח הרגלי החל בפריצתו. הטנקים המשיכו לירות ובגלל הסכנה של פגיעה בכוחותינו, נאלצנו להגביה קניהם ולפגוע במטרות גבוהות יותר. בירושלים היו מבני הקו הראשון מבוצרים היטב: סביב למבנים נמתחו גדרי־תיל, בחצר – חפירות ובונקרים למקלעים כבדים; בקומות ועל הגג – עמדות ביטון ושקים, לכל סוגי הנשק. לאורך גדרות־האבן אשר בין הבתים נחפרו חפירות ומדי כמה מטרים נבנו עמדות־קרב, אשר מתוכן נמשכו חפירות־בריח אל תוך החצרות והמבנים. חלק מן החפירות היה מכוסה בכיסויי ראש נגד אש ארטילרית ורימונים. עורף המבנים היה מוגן פחות, אולם הוא נשלט במערכת מוצבים שבעומק, איזור גבעת התחמושת ומלון “אמבסדור” נשלטו על־ידי גבעת־המבתר; איזור שיך ג’ראח נשלט על־ידי השכונה האמריקנית, “אמבסדור” ו”ואדי־ג’וז“; אזור מעבר מנדלבוים ודרך שכם נשלטו מחומת העיר העתיקה, מערך העומק באיזור ואדי־ג’וז –רוקפלר ו”ריבולי" נשלטו היטב מרכס אוגוסטה־ויקטוריה ומהחומה. ברי, בתוך כל קו כזה קרובים הבתים אחד אל השני ומסוגלים לסייע הדדית.

במצב זה, נאמר להלן במחקר, נמשכו הצנחנים אחר שיטתם של הרוסים, להגיע לקרב פנים אל פנים עם האויב. טיהורי הבתים נעשו מטווחים קרובים. אם המבנה היה מוקף חפירות ובונקרים, טיפלו באלה בהתאם לשיטה של לחימה ביעד מבוצר; בחיפוי אש־מקלעים ו“מאגים”. כלפי הקומות העליונות פרצו הצנחנים פנימה בחוליות קטנות ובחיפוי־הדדי, הטילו רימונים וריססו באש תת־מקלעים. כאשר התבצרו הירדנים במבנה עצמו, נאלצו החבר’ה לעלות אל הקומות העליונות ולהשמידם שם. לא פעם קרה, שלאחר טיפול כזה השתרר שקט, ונדמה היה שהאויב הושמד. הכוח שלנו המשיך בדרכו. אך כעבור דקות אחדות נפתחה שוב אש מאותו מבנה. סבך החפירות והבונקרים איפשר לירדנים מחבואים נסתרים, והצנחנים במרוצתם קדימה לא נגררו אחרי המשיכה לסטות מן המאמץ העיקרי.

מוטה גור התעכב גם על הצליפה הירדנית, שאם כי היתה קטלנית, לא הצליחה לעכב בעד תנופת ההתקפה. הצליפה היתה רצופה ביחוד לאור היום: “כל מי שהרים ראשו מעל שפת החפירה נורה ונפגע”. לא אחת נבצר לדעת מהיכן באה אש זו. וכאן מביא מוטה סיפורו של רץ מג"ד, לאחר שהשתתף בשתי פעולות־קרב נפצע יעקב חי ברגלו. בכוחות עצמו יצא אל תחנת האיסוף. משהגיע למקום, נוכח שהכניסה אל הבית נתונה באש של צלף נסתר. אין יוצא ואין בא. החליט יעקב להשמיד את הצלף. עלה על גג הבית, אך מצא שאין המלאכה קלה. מעקה הגג היה נמוך, וכל תנועה משכה אש. הדם שתת מרגלו הפצועה. הוא נחלש והלך, והצלף הירדני אינו נראה. לפתע הבחין יעקב בהנעה קלה של וילון מאחד החלונות, מיהר וירה לאותה מטרה סמויה. הצלף הירדני נפגע ואשו חדלה להטריד את תחנת איסוף הפצועים.

נביא עוד עדות, בה מספר המפקד על הגילויים היפים של תושבי ירושלים בעת הקרבות: –

– אחד הגורמים שסייעו ללוחמים להתגבר על המועקה הנפשית בעת הכינוס להיערכות, היתה התנהגותם הנפלאה של התושבים. בחדרי המדרגות ובדירות מצאו חיילינו לא רק מחסה מאש, אלא סעד רוחני שאין דוגמה לו. אין ספק, שהופעת הצנחנים בירושלים בישרה לתושבים טובות, אולם עיר זו, על זקניה, נשיה וילדיה, עמדה תחת הפגזה מאז שעות הבוקר. אזרחים נפגעו בה בכל קצות העיר. היה זה אך היום הראשון למלחמה ואיש לא יכול היה להתנבא מה ילד יום. תושביה הוותיקים של העיר זכרו את מלחמת הקוממיות, בה עמדה העיר במצור וברעב ממושכים וכבדים. מכאן אל קפיצת היד וחסכונות במזון המרחק עלול להיות קטן. אך היפוכו של דבר אירע בירושלים בתשכ"ז. הצנחנים הוצפו בשפע של כיבודים וגילויי אהבה. תושבים רבים, מבוגרים ומנוסים בחיים ובמלחמה, חייבו ממש את הלוחמים להתקשר בטלפון לביתם ולהרגיע את יקיריהם בעורף. יחס מופלא זה לא רק שסייע להתגבר על הפחדים של טרם־קרב, אלא נטע בחיילים הרגשה מחודשת ומחוזקת של בית. הם נלחמו כאשר תחושת־החום המשפחתית מפעמת בלבם. אין ספק שחום זה סייע רבות להתגבר על צמרמורת הקור וההתרגשות שפקדה את הצנחנים בשעות־המתח וחוסר־הידע, אשר קננו בהם משך שעות של הפגזה אַרטילרית בלתי־פוסקת.

מוטה הביא גם שורה של מסקנות שעיקריהן: שמירת תנופת־ההתקפה וההנעה אל יעדים מערכתיים תוך תנועה בשטחים הניתנים למעבר בשטח בנוי, אפשרית ורצויה הרבה יותר בלילה מאשר ביום; חשיבותה של האש הארטילרית היא בעיקר בשלב שלפני פריצת־הכוחות אל תוך האיזור הבנוי וכן במניעת תנועת־האויב אל קוי־המגע. שיתוף טנקים הינו הכרחי כמעט ואין ערוך לחשיבותו. תנועה משולבת של חי"ר וטנקים, תוך חיפוי הדדי מסייעת לשמירת־התנופה ומקטינה את מספר הנפגעים. הצליפה היא נשק יעיל מאוד בידי המגן, לא כן ולא באותה מידה לתוקף, ובסיום: מעל לכל חשובה רוח־הלחימה, זו הדוחפת את הלוחם לעלות על האויב בכל הנסיבות – לוחם הממשיך לנוע קדימה לביצוע מושלם של משימתו. כך פעלו הצנחנים בירושלים.

מ. גור מפריך את הדעה, שאפשר היה להכניע את ירושלים העתיקה במצור. הכרח היה להבקיעה.

יחד עם הלוחמים בלטו במסירותם גם מהנדסים, רופאים וחובשים. בעת הקרבות היו כמה גילויים אנושיים. ערביה כרעה ללדת ורופא יהודי סייע לה בלידתה. בעיר העתיקה, בשעת הצליפות הירדניות, נראה ילד ערבי שתעה באחת הסימטאות. על אף הסכנה העביר אחד מחיילינו את הנער בטוחות אל ביתו ולתדהמת בני המשפחה.

*

היש למוטה גור דמות של מופת העומדת לנגד עיניו?

אמר: איני נוטה להיות חסיד כלפי שום אדם. הכל נבחנים בעיני לאור מחשבתם ומעשיהם.

הציונות נתפסת בתודעתו של מפקד חטיבת הצנחנים אשר לחמה בירושלים, כשרשרת של תנועות ותקופות: ביל"ויים, “השומר”, “ההגנה”. מכאן, שזיקתו לערכים נובעת יותר מן ההזדהות עם תקופה מאשר לאישיות מסויימת, אפילו יהיו אלה יצחק שדה או אליהו גולומב. אביו של מוטה איש ההסתדרות מראשיתה, שעבד בפרדסים עוד בימי אשכול ושפרינצק. התנדב לגדודים העברים. לא נתפס לקיצוניות. אפייני: מוטה דיבר על הציונות לא כדרך הצעירים של הדור, אלא כתנועה אנושית מופלאה ונשגבה, וזו נשמרת בתודעתו כבימי נעוריו. נהירים לו ערכי הרוח שצמחו מן הציונות, ספרותה והגותה, אותם ביקש להנחיל גם לחניכיו אגב הדרכתו בתנועות הנוער. כתבה לו פעם חברה ובזו הלשון: “אתה היית הדגל הציוני בחברה”.

“חבר'”ה היא התיבה השגורה בפיו של מוטה ומבטאה ברוב דבקות ויקוד אהבה, כאחוות לוחמים החדורים רגש של אחריות וערבות הדדית והקרבה עצמית איש למען רעהו. בפעולת עזה הראשונה, מסופר, הסתער מוטה בראש יחידתו על תחנת הרכבת. לפתע הופיע חייל מצרי מתחת למשאית וכיוון אליו מקלעו. כהרף עין, חלפה בעיני מוטה אימת המוות. אך כאשר לחץ המצרי על ההדק, זינק החובש הפלוגתי, נסים, וחיפה בגופו עליו, וגופו של החובש קלט את צרור הכדורים שנועדו למפקדו. הידיעה שחייו נקנו במחיר חיי אחד מחייליו העיקה על מוטה עוד זמן רב.

בשיחה עם עתונאי, אחר מלחמת ירושלים, אמר לו מוטה: “אם אתה שולח לאש אנשים שהם ידידיך, ואם מעבירים אליך ידיעות־בזק שנפגעו, שנהרגו – הייתי נותן הרבה, אילו רק יכולתי להיות לידם, במקומם. לא יכולתי לגרש תמונה מנגד עיני: ידידי שוכבים חללים. באותו רגע קינאתי באלה שנמצאו בקו הראשון…” מחשבה זו מעיקה עליו מאוד ומנסה לנוס ממנה עד שהיה רוצה להציע לכל מי שרואה יעודו בצבא להביא אילו שינויים ביחסים בין החברים: “אסור שנתקשר איש עם רעהו יתר על המידה. אסור שנכיר זה את זה הכרות קרובה מדי. זה איננו בריא. זה יוצר פתח להתרחשויות רגשיות, והן מסוכנות. מלחמה איננה עניין של רגשות…”

שעה שמוטה מסב אתך ליד השולחן, כמעט ואין מרגישים בקומתו. משעומד על רגליו מתגלה לפתע קומתו, צומח אדם המעלה. יפה־תואר, גוו־מוצק. איתן. בוטח. מן הדמויות הטיפוסיות המאפיינות מפקדת צה“ל ועיקר צבאה: זה המחונן בעירנות שכלית עם דריכות נפשית, רגש של אחריות עם ישרות־הלב. פשטות־הליכות. חברות. בעל כושר ביטוי וללא גינוני מליצה. איש צה”ל היום הוא הביטוי הנעלה ביותר לקוממיות העם. בסימפוזיון על מהות הגבורה, אמר מ. גור, שניתן לחנך חייל להיות גיבור על־ידי הגברת בטחונו העצמי ובאמצעות אימונים, הכשרתו להגיב אוטומטית ותוקפנית וכן הטיפוח של הדגשת החובה של החייל אל יחידתו. ואילו מנהיגות, לדעתו, היא תכונה מלידה.

מוטה מחונן בסגולה של מנהיג.

שש שנים לפני מלחמת תשכ“ז אמר מוטה לאלוף שלמה גורן, הרב הראשי לצה”ל: “הישאר צמוד עמי ואני מבטיח לך ששנינו ניכנס לעיר העתיקה…” ב־8 ביוני, חיבר הרב הצבאי מנשר לכבוד שיחרור הכותל המערבי. צירף מוטה עדות זו בכתב־ידו: “התחייבתי בפניך לפני שש שנים ששנינו ניכנס יחדיו לירושלים. היום מילאתי את ההבטחה. זכות היא לי, ומעולם לא התרגשתי ממילוי הבטחה, כמו היום. הר־הבית משוחרר. אתה התפללת ליד הכותל המערבי ואני לידך. נזכה לשמור על ירושלים לאורך־ימים” – מוטה.

*

למראה שלוותו של מוטה, אפילו תמהתי. שאלתי: –

הזהו מושלה היום של עזה הסוררה ולאחר מכן בחיל הצפון? כיצד שולטים?

אמר: קיים גוף. דנים. מתייעצים. מבחינה זו, דיין הוא גאון, יודע הוא כיצד להלוך עם הבריות, כיצד לנהוג בהם. מלחמה אפשר לעשות גם בלעדיו. ואילו להביא את השלום לא יתכן בלעדיו.

– השומע אתה ערבית?

– אמנם שומע ערבית, אך אני שולט בעברית, פסק מוטה כגוזר ובנימה של תקיפות.

– אתה נוהג ביד חזקה?

– כך נפוצה שמועה מטעה ואין זה אלא קשקוש. גישה אנושית עדיפה מעונשים. רק לעתים רחוקות אני נאלץ לנקוט צעד לא סימפטי. סבלנות – זו הדרך. וראה, דווקא הסבלנות שאנו מגלים אינה מובנת לערבים. הם פשוט עדיין אינם משיגים מה קורה, שאנו נוהגים עמהם באורך־רוח. ודאי מצויים גם כאלה הסבורים שזו נובעת מחולשה. עד מהרה עומדים על טעותם. המגמה היא לחדור אליהם מבחינה חברתית וזו דורשת זמן.

היש בדעתו של מוטה לעלות ולקבוע מגוריו בירושלים?

– לא רק אני אף אשתי, כולנו מתגעגעים ליום בו נעלה ונחיה בירושלים, נענה. מהפכה זו חלה לא רק בי אלא גם בחבר’ה כולם של החטיבה. המלחמה הפכה את החבר’ה לקנאים ממש לירושלים. לא יאומן. בכל הזדמנות אני עולה אליה, זו אינה עיר בלבד, אוסף של בתים ורחובות: ירושלים היא ירושלים, ובזה ביטא מוטה וכאילו ביקש למצות כל הסוער בליבו של יהודי על עיר הנצח שלו: –

“אני מאמין שקיימת גם ירושלים של מעלה”.

*

ירושלים השלימה    🔗

לפני הכותל־המערבי

למחרת שחרור הכותל המערבי, עמדו צנחני ישראל נרגשים למראה שמחתם ודבקותם של יהודים אל אבני היקר. תמהו חיילינו ושאלו. השיבו: “שהכותל נסמך בדמעותיהם של יהודים משך אלפיים שנות גלותם”.

אמר הרב צבי יהודה קוק:

יש לבבות ויש לבבות.

יש לבות אדם ויש לבות אבנים.

יש אבנים ויש אבנים.

יש אבני דומה ויש אבנים לבבות.

כיום היא יושבת בדירה מרווחת בירושלים. הרבה אור בה. מרפסת רחבה המשקיפה אל נוף יפה בעיר. “לפנים”, משנעקרה האשה מן העיר העתיקה כאילו חשך עולמה, צער רב נצטערה להיפרד מאותם כתלים בלים וחצרות של משפחתה, על אורח־חיים שאבד. היא הוטלה ל“ארץ חדשה”, “מבודדת”, ב“מדבר”, ב“גלות”. הימים עשו שלהם.

שמה יהודית מיוחס. כסופת־שיער. גוצה. אך רוחניות של אם עבריה על פניה, רוך־ נשיי, שנצרף ביסורים. עיניה גדולות ואפורות, אבני ירושלים. הן נוגות ככותל־המערבי, שאל אבניו היתה צמודה כל הימים עד הגירוש בתש"ח. לא היא בלבד, כל בני המיוחסים צמודים היו לעיר העתיקה מדור דור, מימי גירוש ספרד. ספר היוחסין שהיה בידיהם העיד עליהם ועל מוצאם, מסועפים למשפחות־משפחות, נבון וקובי ועוד ועוד.

התרצי לחזור לשם? – שאלתי.

– הרבה צער באותן הסימטאות.

אימי המצור ומלחמת השחרור עדיין חרותים בנפשה. עשרים שנה חלפו מאז והיא זוכרת את המאורעות לפרטיהם, מלחמה שלחמה היא וביתה – לרבות ילדיה מבני חמש ושש עד בני שמונה־עשרה ועשרים – שם שכלה את שני ילדיה, הבת הבכירה והבן, ועם הפינוי כבר הועמדה היא ונשים אחרות בשורה, מטרה לחיצי האויב. ברגע האחרון בא צו האמור “שלא לירות בנשים”, ועוד הקרב היה בעיצומו, היא וחברותיה עברו כשהאש ניתכה מכאן ומכאן.

“הרבה צער היה לנו שם”, חזרה.

*

חג־שבועות תשכ"ז.

לאיטה פסעה והלכה יהודית מיוחס עם כל קהל ישראל בתהלוכה מופלאה, הכל נהרו כחולמים ושרים “ירושלים של זהב”. בתוך עם רב זה מי נתן לבו ליהודית מיוחס, הגאה והצנועה. ארכה הדרך. לפתע עמדו רגליה. הישירה מבטה, תמהה ושאלה: “הזו הרחבה?” “הזה הכותל?” ביעף חלפו עברו לנגד עיניה מראות ומחזות, זכרונות והווי־חיים שעדין מפכים בנפשה. “הנה זה הבית בו נישאתי”, סיפרה לבנה האחד שעמד לימינה, ו“בבית זה ילדתיך”, אמרה לבנה האחר.

אביה של יהודית מיוחס, ח' רחמים מיוחס, שמש הכותל היה. כהונה זו, כאילו מן השמים זימנו לו אותה. יום אחד, קראו החכם־באשי הרב “ישא־ברכה”, שאמר לו: “עיניך רואות. נשותינו ובנותינו, מדי שובם מבית־המרחץ חמם אל־עין, פונות גם אל הכותל־המערבי לשפוך שיח ולהפיל תחינה. מן הישמעאלים נטפלים אליהן לענותן. הלוא גבר אתה, קום ושמור עליהן”.

– במה? שאל ח' רחמים.

– לא בחיל ולא בכוח. ברוחי אמר ה'. נענה הרב.

נמנו וגמרו לזכות כל מבקר בכותל בנר־נשמה או בנר־ברכה אם ל“אשכבה” ואם ל“מי שברך”. מאז עמד בירכתי הכותל־המערבי ארון נרות צנוע, עם “קארייה” (נרות־ פתילה), עם כמה ספרי־תהילים וח' רחמים מזכה את הבאים במצווה, בתפילה ובהודייה, בסגולות לרפואה שלימה, להקל מצוקתו של קשה־יום, לעקרה כי תלד שבעה. ולא באו מצוות אלה, אלא כדי שח' רחמים יעמוד תמיד על משמרתו להגן על בנות־ישראל בבואן לכותל ובשובן מן החמם אל־עין. יום יום עמד האיש על משמרתו, מזריחה ועד שקיעה. בתו הפעוטה, היא יהודית מיוחס, שהיתה בימים ההם בת שבע, היתה מסייעת בידי אביה לפנות את הארון, נרות התפילה והשעווה, וכן הספסלים והדרגשים, להעמידם במרתף הסמוך, בשמאל הכותל, על מנת לשוב וליצבם שוב למחרת, עם שחר.

נפטר האב, ו“החזקה” עברה לידי הבן, רפאל מיוחס, ולא רק הוא, כל בני המשפחה נתגייסו למלאכת קודש זו, ולא אחת התנכלו להם מוסלמים קנאים, ולא אחת ניצלו מן הסכנה וזכו לחיים ארוכים. שמש הכותל לא מש מעל משמרתו, על מכונו עמד תמיד, לא זנח את הפקדון הקדוש שהופקד בידיו, לו ולביתו עד דור ודור. באו ימי הכיבוש הבריטי, באה התעוררות לעם. “הציונים” ביקרו בהמוניהם ליד הכותל המערבי. הסכנות תכפו ורבו. פורעים ומסיתים עוררו יצרים אפלים. רפאל מיוחס עמד על משמרתו. זכות הכותל המערבי עמדה לו. באו מאורעות דמים, והעמידה על זכותנו לכותל המערבי הדהדה בכל העולם. איתמר בן־אב“י קרא: “שמע ישראל, הכותל כותלנו, הכותל אחד”. באה ועדת חקירה, וזכורה הופעתו של ר' דוד ילין שאמר, בין היתר, לפני חברי ועדת־הכותל: “למשפטכם עומד כיום עם, שממנו שולל כל מה שהיה יקר וקדוש לו מראשית ימי התהוותו בארצו, גם קברות מלכיו הגדולים וגם קברות נביאיו הקדושים, ומעל לכל אלו – גם מקום מקדשו המפואר. הכל לוקח ממנו, ומכל חמודות קדשו המפואר. הכל לוקח ממנו, ומכל חמודות קדשו לא נשאר לו בלתי אם שריד אחד: צד אחד של חלק קטן מקיר אחד, הגובל מצד אחד בשטח מקום מקדשו לפנים. ולפני קיר האבנים הזה, הערום מכל קישוט והדור, הוא עומד זה אלפיים שנה תחת כיפת השמים בחרבוני הקיץ ובמטרות החורף, ושופך שיחו לפני אלוהיו שבשמים”. גזרו מה שגזרו, ואילו רפאל מיוחס ובני ביתו הוסיפו לעמוד בירכתי הכותל ולזכות את הבאים בנרות־מצוות מלווים מזמורי־תהילים. הגיעו ימי המאבק. מוצאי יום־כיפורים. תקיעה ליד הכותל על־ידי אנשי בית”ר ואצ"ל ומתחת לאפם של השלטונות, הועבר השופר מיד ליד. קמה מהומה. היו מאסרים והמוכתר הרב א. מ. ויינגרטיין נחפז, ובעיצומו של צומו, לשחרר את הנאסרים בערבותו. מחזה זה נשנה שנה אחר שנה, ללא הפסק, עד הפינוי של העיר העתיקה.

רפאל מיוחס על מקומו עמד. “חזקה” זו, לא היתה היחידה בידי המשפחה. יחוסם של המיוחסים זיכה אותם גם ב“חזקות” אחרות, כגון “חתן תורה” ביום שמחת־תורה, ובבית הכסת של ר' יוחנן בן־זכאי, היתה תמיד בידי משפחה זו. פעם, מספרים, ערער מישהו על חזקה זו, ולא יצא חודש והוא הוציא ימיו. גם חג הפורים לעצמו שמרה המשפחה, לזכר אחד מבניה שדר בארצות אחורות, התנפלו עליו פעם ליסטים ובדרך נס ניצל מידם. מדי שנה מאז, חגגה המשפחה נס־פורים משפחתי זה, וקראו לפני בניה את מגילתם המיוחדת.

הנה הגיעו ימים והכותל שוחרר ביד צבא ההגנה לישראל. הנשיא ברך עליו ב“מזמור שיר חנוכת הבית לדוד” והרב הראשי לצה"ל תקע בשופר.

שאלתי: השם יהודית, על שום מה?

נענתה האשה: על שנולדתי בחנוכה. חג החשמונאים.

*

שבעים מבואות לעיר העתיקה עם שבעים שבילים וסימטאות מפותלות ואפלות. כל סימטה ייחוד לעצמה וכולן כאחד מעשה פסיפס מרהיב. הוד קדומים: ירושלים על גגותיה וכפותיה עם רצועות שמים צרים פרושים ממעל כמו פרוכת רקומת תכלת ומקדש.

שבעים חצרות בעיר העתיקה בירושלים והן שקועות במעמקים זו בזו וכולן כאחד מספרות על אדם מישראל, אהבתו לבורא, על בור מים ועל בית כנסת והכותל המערבי.

מרחוב היהודים דרך מעלה חב“ד, ומכאן אל ה”מלאך“. הנה התעכבנו ברחוב אררט, בקרן ס”ט ג’ימס ועוד רצועה צרה של רחוב.

חצרו של רא"מ ויינגרטיין עמדה בקצה המזרחי של רחוב זה, והיא חצצה כחומה בין רחוב היהודים לבין הרובע הארמני ומושביהם של מוסלמים ונוצרים.

עמדה רבקה, הבת, על אחד התלים שאפה מלוא אווירת מחוז ילדותה ומהודה של החומה המקיפה חמדת העיר ותלתה עיניה הנוגות והגדולות באהבה ובדבקות, אל שרידי כתלי בית המקומרים, החשופים והמגולפים. עוד הגביהו רואותיה אל עבר השילוח, תרה אחר משכנות התימנים שהיו לפנים בכפר זה. עוד טורי בתיהם מסויידים בכחול לבן. למרגלות השילוח מתפתל הקדרון הקודר ובסמוך הר־הזיתים, עוד הרחק מפליג המבט אל מדבר יהודה שהריו יורדים תלים תלים לים המלח. ברק של שמחה התנוצץ באישוניה של בת ירושלים זו: אחד הוא יפי העין וגיא־חזיון של מעשה בראשית זה, המתלכדים ומתרוננים בלשון הגון והאור.

דבריה של רבקה נבעו ממעיינות של ברכה. הצביעה על כל מבוא ועל כל פינה בחצר בו נולדו היא ואבותיה ואבות אבותיה. על הגג עוד עמד דוד המים הנקוב ובחצר שלושה בורות מים: אחד לשתייה, אחד לכביסה ולהדחת כלים ואחד לשטיפת הרצפות. מעבר לחצר ובסמוך לה נראים שרידי בית הכנסת של האר"י הקדוש ובתוך החצר בית הכנסת של בעל “אור חיים” לר' חיים בן עטר, בו התפללו סליחות בנוסחים של כל העדות. כיוון שעמדו הימים בסימן ירח הרחמים, זימזמה הבת בינה לבינה “האדון הסליחות” כמנהג ספרד וכשריד יחיד ויקר של תפארת אדם. “אבא, שהיה חרד למסורת וזהיר במצוות קלות כבחמורות”, אמרה, “לא נרתע גם מפני חידושים ועל אף התנגדותם של קנאי הבת. עקשן היה אבא ולעתים נוקשה ברצונו, והיא שעמדה לו כנראה לתמוך איתנות בחומות אלו בכל חליפות הימים והזמנים, לשקוד לבל תכלה חלילה רגל יהודית מרחובותיה של עיר דוד”.

עיקרה של העיר העתיקה היה מיושב ביהודים, ורחוב דוד דרך רחוב השלשלת עד הכניסה למקום הר־הבית, לרבות רחובות צדדיים ברחוב חברון ובאב אלחוטה שאף היו מיושבים יהודים, הקימו בתי כנסת ועסקו בסחר תבואות ובמלאכות שונות.

בלעדי ירושלים של מעלה, זו של מלכות ושל נבואה, לא תכון ירושלים של מטה. סימנה של העיר העתיקה, על אורותיה וצלליה, סימנה של ירושלים ושל ארץ־ישראל כולה.

בשער: אליהו אלישר

עמדנו בככר “תפארת ירושלים”. העין רוותה ממראות השגב של העבר: כפר השילוח על בתיו בלבן ובוורוד ובכחול; הר הזיתים האפור ולמרגלותיו נחל קדרון; הר הצופים הנמצא בעיצומו של בניין. מעל ראשי ההרים של מדבר יהודה הזהיבו נגוהות אחרונים שנתמזגו עם תכלת ים המלח. למראות אלו נצטרפו מבטים צעירים של בני קבוצים, אשר כמו צמחו לפתע וזרחו ונצמדו עם נופים קדומים אלו, דילגו ועברו מחצר לחצר, נכנסו למבואות מקורים ומפולשים עד שעמדו בבית הכנסת המרכזי העתיק של רבן יוחנן בן זכאי.

אותה שעה עמד אחד וקומתו תמירה ועיניו גלויות, שסיפר בלהט ובדבקות על תולדות הישוב בעיר העתיקה ותולדות בית הכנסת וכל החיים שרחשו סביבו – מוקד לתפילות האומה מאז חורבנה, ממנו תקוות תקומתה השלימה בעתיד. “אילמלא רבן יוחנן בן זכאי מי יודע אם היינו עומדים כאן היום. אילו שמע העם בקולו אולי לא היתה מתחוללת שואת מצדה!…”

הדובר היה אליהו אלישר, נשיא העדה הספרדית, הדורך כל הימים בנתיבו, נתיב היחיד. בבדידותו. כמו נסיך שגלה מנחלת אבותיו.

“מסורת בידינו שבית כנסת זה היה בית מדרשו של התנא רבן יוחנן בן זכאי”, הוסיף הדובר בבטחה. הוא הצביע על פינה אחת בה היו גנוזים גוילי תורה ושמות, שהועברו מדי פעם אל אחת המערות בהר ציון או בהר הזיתים ובקהל עם ועדה, כשספר תורה נישא מתחת לפרוכת רקומה, בתופים ובמחולות. תהלוכה מפוארת. רגע נשא האיש עיניו לצד הקיר הימני והצביע על גומחה בה היו מונחים שופר וכד שמן, אשר ציפו לאליהו הנביא, שיבוא ויתקע ויבשר, שהנה המשיח בא וכד השמן שבידו נכון למשיחה. במזרח עמדו שני ארונות הקודש, שהיו בנויים שיש, מלאים היו לפנים ספרי תורה עתיקים וכרוכים בתוך תבות עץ מצופים במשי ובקטיפה, בכסף ובזהב עם יתר תשמישי הקדושה: רמונים וכתרים, “יד” לקריאת התורה, פרוכיות שנארגו בחוטי אהבה ואמנות וסיפרו תולדות אדם וימיו; מנורות עתיקות, מעשה ידי אמן, מהם שהובאו על־ידי עולים מספרד ומפורטוגל. מעל הבמה, וכנראה כדי למחוק כל זכר של “שתי וערב” על התיקרה, נתלו שתי מנורות גדולות, מימין ומשמאל וכן שני לוחות הברית בהן היו חרותים באותיות מוזהבות עשרת הדברות.

בסמוך, וכחלק בלתי נפרד נמצא בית הכנסת “אליהו הנביא”. עמד כסא עתיק, “כסאו של אליהו הנביא” ועליו נערכו טקסי “הברית”. ליד ארון הקודש עמד אפריון שנפרש מעל ראשו של החתן ביום חתונתו והחזן קרא לפניו את הכתובה. מכאן יצא יחד עם שושביניו בתופים ובמחולות אל בית הכלה. במערב של בית הכנסת מצויה מערה, שהיתה חסומה ועליה חרות על לוח שיש: “פה נגלה אליהו הנביא זל”ה". מעל השער השני בכניסה לבית כנסת זה מצויים ציורים שנשארו בשלמותם, כנראה מפאת קדושת המקום גם לערבים. משמאל לשער הכניסה מבחינים בהקדשה של אחד מרבני ירושלים הנודעים לבית בורלא.

בית הכנסת האיסטמבוליס עומד על ארבעה עמודים מרובעים ומעליהם מתנשאת כיפה וחלונותיו חטובים וחרוטים בציורים מרהיבי עין. נדירים מאד. האגדה מספרת שמגורשי ספרד ופורטוגל אשר באו לתורכיה נתקבלו על־ידי השלטון התורכי בשערים פתוחים. יחסי הקרבה והידידות התפתחו כל כך בין היהודים לבין העם התורכי עד שרבים מהיהודים התנדבו מרצונם לצבא אשר כבש את ירושלים (1517). השולטן סלים הראשון הבטיח ליהודים, לאות הוקרה, לאפשר להם להקים מחדש את בית המקדש. הואיל ועל הר הבית עומד ה“חרם אל שריף” הוא מסגד עומר, הורשו היהודים להקים בסמוך בית הכנסת הנושא את שם איסטמבול, כלומר בני קושטא. בית כנסת זה שונה במראהו משאר בתי הכנסת הסמוכים. בכניסה מרחוב היהודים מצוי ציור של פרישת כפיים כבברכת כהנים עם כתובת: “זה השער לה', אלוקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה עמו וצאן מרעיתו, באו שעריו בתודה לפ”ק 5596 (שנת 1736)“. בבית הכנסת הזה נחצב בור מים גדול שהרווה צמאונם של תושבי העיר וביחוד בימי בצורת. קרקעיתו של הבור משתרעת עד חצר קטנה היוצאת דרך השער הקטן של בית הכנסת ריב”ז מצד רחוב היהודים בואכה שער ציון. פתח הבור מעיד על קדמוניותו, חריצים עמוקים חרצו החבלים והשרשראות באבן שעל פי הבור בשאבם דליי המים. חצר זו ובור זה היו למקום ה“תשליך” בראש השנה. ההקדשות לתורמים נחרתו בצורה של מדליונים על קירות בתי הכנסת והיוו תוספת של נוי.

בית הכנסת האמצעי שונה בסגנונו משאר בתי הכנסת הסמוכים אליו, בציוריו ובקישוטיו. פסוקים מן התורה היו חרותים על אבני הקירות. מסביב היו חלונות כמו סולמות המצטרפים יחד לפסיפס משובץ ומרהיב עם זכוכיות צבעוניות שהרהיבו במשחקי אורות וחגגו זיוו של יום.

ארבעת בתי הכנסת מהווים יחידה אחת, היכל קדוש רחב ידים אשר שימש תדיר לעצרות עם ולטקסים, ביחוד להכתרת הראשונים לציון, לקבלת פנים לאורחים נכבדים. חצר קטנה, מחברת מערכת זו של בתי כנסת. בחצר זו הקימו את הסוכה שהיתה מקושטת בעמודים ובציורים הנדסיים הלקוחים מן התורה ובסמלים מן הקבלה, ציורים של “ארבעת המינים” ושבעת מיני הפירות בהם נתברכה ארץ־ישראל עם שמות המקדישים. כחטיבה בלתי נפרדת היו מחוברים בתי כנסת אלה עם חצר בית “הראשון לציון”, תחילה של הרב פאניז’יל בעל “לב מרפ”א" ואחריו הראש“ל הרב יעקב שאול אלישר המכונה יש”א ברכה והורישו לבניו.

החצר אף היתה מקום נופש ליחידים המתפללים.

בית הכנסת “אליהו הנביא” היה גם לתלמוד תורה, ואילו הריב"ז היה גם לבית מדרש, כאן למדו רבנים נודעים. בין בית הכנסת האיסטמבולי לאליהו הנביא מצויה מערה שקרן אור חודרת אליה ממעל, עם כוכים קטנים בהם דלקו נרות נשמה, “פתילות שטבלו בשמן זית”. מערה זו היתה ידועה אלא שנחסמה כחמשים שנה לפני כן ושימשה לותיקין שביקשו להתפלל “ממעמקים”, ביחוד אלה מקרב המקובלים עד שקם בית הכנסת “בית אל”.

הישיבה הסמוכה “תפארת ירושלים” גידלה במשך מאות בשנים תלמידי חכמים וגאוני תורה שמפסקיהם והלכותיהם נזונים עד היום. יש להניח שבין הלומדים בה היו ר' יוסף קארו והאר“י הקדוש בזמן היותם בירושלים. חמשים רבנים “ראשונים לציון” הוכתרו בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי, החל מהרב פיררה ועד הרב בצמ”ח עוזיאל. ל“תפארת ירושלים” יצאו מוניטין רבים ואליה באו תלמידים גם מחוץ־לארץ. בישיבה זו למדו הרב חיד“א בעל החיבורים התורניים הנודעים, שהרבה בנסיעות ותארם בספרו “מעגל הטוב השלם”; הרב חזקיה מדיני בעל “שדי חמד” שהיה רב בחברון ומקובל על העדה הספרדית והאשכנזית והוריש את ספרייתו הגדולה לבית החולים “משגב לדך”, ספריה שנכחדה עם נפילת העיר העתיקה בתש”ח; הרב יהודה אלקלעי שנולד בסארייבו ועלה עם הוריו לירושלים בשחר נעוריו ולמד בישיבת “תפארת ירושלים” ולימים היה מבשרה של התחיה היהודית ואף חיבר תכנית מופלאה באלו כלים ממלכתיים יש להגשים את הרעיון, וכששים שנה לפני עלות הרצל.

ארוכה היא שורת התלמידים הרבים והמופלגים בתורה שהקימה ישיבה זו. אשר כמו ביקשה להמשיך את תור הזהב בספרד אף לאחר הגירוש. העם המשיך ביצירתו.

*

הנה זכינו ושוב עומדים על תילם ארבעת בתי הכנסת ומראיהם הדר ובמדינת ישראל.

ברוב עם ופאר נחנך הבית בב' דחוה“מ סוכות תשל”ג ובמעמד נשיא המדינה וראש העיר. היה זה סימן יפה לפתיחת אירועי כ"ה שנה לתקומתנו.

במעמד זה אמר אליהו אלישר:

הרמב"ן מחדש הישוב, בעלותו לירושלים בשנת 1267 וראה אותה עם יהודיה הבודדים כתב לבנו: “כל הקדוש מחברו חרב יותר מחברו”, ובעל “הכוזרי” אמר: “שירושלים אמנם תבנה כאשר יכספו לה בני ישראל תכלית הכוסף”. הנה הגיעה השעה הגדולה. אשרינו שזכינו לה.

משנה שמחה היא לנו היום: חג הסוכות וחג הסוכה הקדושה הזאת.

ואולם זה לי גם חג אישי, על שעמדה לי זכות אבות ונולדתי בחצר הסמוכה, בית הראש“ל, בה עשיתי ראשית צעדי, בבתי כנסת אלה התפללתי – קרוא וכתוב למדתי בת”ת של ישיבת “תפארת ירושלים”, אשר במשך למעלה מארבע מאות שנה גידלה שרשרת ארוכה של מאורי תורה ותלמידי חכמים ואצילי הרוח בישראל. ואולם, זה גם חגו של כל יחיד בישראל ובאשר הוא, הרואה עצמו בכל דור ודור כאילו נולד בירושלים, מתפלל לבניינה ולשלומה, להחזרת תפארתה. מכאן סודה של אותה תהלוכת המונים מרנינה ומופלאה, עם רב, גדולים וקטנים, הנוהרים מאז אל הכותל המערבי ואל שאר מקומותינו המקודשים שנשארו לפליטה בעיר דוד; תהלוכה המתעצמת מדי יום בהדרה ובית ישראל כולו רואה בנחמת ציון.

עם מספּרה של ירושלים - יהודה בורלא

“לביקור בעיר העתיקה, מוכנים תמיד, אני ומרים רעייתי”, אמר אותו בוקר יהודה בורלא. מאז מלחמת ששת הימים כבר פקד סופרנו את מחוז ילדותו פעמים הרבה. אף־על־פי שרגליו כבדות והולכות תמה הוא: “תמול שלשום הסתובבתי בסימטאות ובחצרות של העיר העתיקה, הראיתי לבני ולבנותי כמה מן הפינות, מבואות חבויים ונסתרים, מקצה הרובע היהודי ועד קצהו – וראה זה פלא: רגלי נענו לי כבימי נעורי, צעדי היו קלים ומהירים, דילגתי פה ופה ולא חשתי כל יגיעה. והלוא בן פ”ב אני היום".

שעה ארוכה היינו מהלכים ברחובותיה של עיר דוד. לא נשתנה בה דבר, פרט להריסות הרובע היהודי; על מקומה היא עומדת, קבועה בדפוסה ובאורח חייה כבימים ראשונים. עם מראות הבתים ופתולי הסימטאות עולים גם זכרי הילדות והנעורים ויהודה בורלא מונה ומשחזר אישים ועלילות, כורכם אלו באלו כחוטים מנותקים ומנסה לארוג בהם מחדש אותה הוויה כפי שעולה בהירה ושמחה ביצירתו תמיד.

במעלה הרחוב, משמאל עמדה חנות שטיחים. “בחנות זו היה בנק ואלירו”, סיפר. רגע הרהר, אימץ זכרונו: “שמא אני טועה? שהרי למעלה משבעים שנה חלפו מאז. בקצה החנות, בקיר הצפוני עמד חלון ומבעדו נשקפה בריכת מים גדולה למדי. עודנה קיימת או יבשה ונעלמה?” נכנסנו פנימה מתוך סקרנות, ואכן מבעד לאשנב המשורג ברזל השתרעה חבויה להפתעתנו בריכה רחבה, מבהיקה ממים רבים. העלה ר' יהודה בורלא חיוך של נצחון ואמר מתוך קורת־רוח: "לבריכה זו קראנו “הבריכה דה לה קימאדה”, כלומר, בריכת “הקבר־הקדוש” או “בירכת איל באטרק”, “בריכת־האפטריארך”… בהמשך הדרך התעכבנו לפני השער של שוק הירקנים; אולם רחב מידות, אפלולי וטחוב, “לפנים היה זה אולם לאחסנת חיטה ושעורה שהובאה מא־סאלט, בעבר־הירדן”.

עמדנו בפינת רחוב חב"ד.

אמר בורלא בקול בוטח: מכאן שאבתי “מים חיים” לסיפורי. זה הרחוב בו “מלכתי בכיפה”…

בסיפורו “מלכות דוד” מתאר יהודה בורלא את חלומם של ילדים ב“חדר” לפני ששים שנה למלכות ישראל. הכתירו עליהם “מלך”, אחד עילוי מחבריהם, ונהגו בו כבוד מלכים לכל דבר וסרו למשמעתו. הפרק הראשון “הגיבור ואני” פותח באותו להט ראשוני: “גיבור הסיפור, אלעזר ויטאל, היה ילד כבן שתים־עשרה, יליד משפחה מהמעמד הבינוני, לא עניה ולא עשירה; קטן־קומה, זריז, נעים ויפה־תואר. עוד לפני היות ‘הממלכה בחדר’, היה אלעזר זה שר ונגיד לילדי ה’חדר‘, אך לאחר שלמדנו ב’חדר’ את ספרי שמואל א' וב', שבו את לבנו קורות מלכות יהודה. לא אדע כיום להעלות על ספר אל נכון כל אשר המה בלבנו בימים ההם למקרא הדברים בספרי שמואל. לא אדע מה גרם ביותר להתלקחות שלהבת המלכות בלבנו; אם המנגינה הקדומה־עגומה של ספרי הנביאים, או ביאורי הרבי המלבבים, או דמויות האישים ופעלי גבורתם אשר עברו לעינינו יום־יום באור פלאות. אך אחת אדע נאמנה: אהבנו את האנשים ההם – דוד ויהונתן, יואב וחושי, אבנר ובניהו בן יהוידע – אהבה נערצה. וכה חזקה אהבתנו להם, עד כי נכספנו להיות תחתיהם, לפעול כמפעלם ולחיות כחייהם, וכך הגענו להקמת ‘מלכות דויד’, שאלעזר ויטאל היה מלכה – ‘דויד מלך ישראל’”.

“ממלכה” זו נהרסה במשך הימים, לאחר ש“המלך” נכשל בעיסקת בולים גנובים, קמה אופוזיציה וירד חינו בעיני חבריו, והלקח שלמדו הוא, “שכל שקר – סופו הרס, כל עוול – אחריתו חורבן”, והסיפור מסיים: “דומם הלכנו איש ליד רעהו ברחובות החשוכים ודומני ששנינו חשבנו מחשבה אחת: ‘לעולם לא ניתן ידנו לשקר. אמת ויושר נבקש, אך אמת ויושר’”.

הרבה חן והרבה תמימות בסיפורי נעורים זה, עם “קרבות” ו“מלחמות”, “איומים”….

“זה הרחוב בו אני מכה את חברי”…

מנגד עמדה חנות, מעין כוך או ארון־בגדים. כולה על־הסף ובדוחק יושב בה אדם אחד ורגליו משוכלות כדרך המזרח: “כאן ניהל עסקיו הצורף משה ברוך. בעל הון קטן היה ופגם גדול היה בדיבורו, הבליע את הריש. מנהגו היה, שכל הכנסה ‘מן החוץ’, כלומר צדדית, הבאה בהיסח־הדעת או מן העודפים שאינם עולים ישירות מן העסק – הקדישם לצרכי צדקה. הכנסה זו מכונה ‘בראני’, ואילו משה ברוך היה מבטאה ‘ביאני’. במותרות־הכנסות אלו זיכה חבורות של אומרי־תהלים ומשניות, מקובלים ומתמידים ב’זוהר הקדוש‘, חברי אגודת ‘חמד בחורים’, או למתפללים במשמרות־ליל, ‘וילאדה’, אצל היולדות בערב ‘הברית’. בסמוך עמדה חנותו של מוסה חזן, הוא דאוד חדד המתואר בעלילותיו ומעלליו ב’אשתו השנואה’. כל חנות וסיפורה, כל סימטה וקורותיה, דמות דמות ועיסוקיה ולבטיה: הנה כאן עמדה חנותם של ר' נסים אלישר וחפץ הבוכרי ‘המסתפרד’ שניהלו משרד לקרקעות. מגבירי ירושלים היו”.

זכרונו של יהודה בורלא בגבורתו עמד. כיליד העיר העתיקה רישומה טבועה עמו כחותם־תמיד. הנה הסימטה שבה עבר בהיותו בגיל שלוש, ומדי יום, אל ה“מאסטרה”, זו הגננת, כביכול, וסר לרגע אל חצרה של דודתו, שהעניקה לו נשיקת בוקר־טוב וכיבדה אותו בדברי מאפה ומתיקה. הרבה פעמים העתיקו הוריו את דירתם, תשע או עשר פעמים בתקופת שלושים שנה. במגורינו הקפנו כמעט את כל הרובע היהודי". היום הפכו הדירות לעיי מפולת. האחרונה עמדה בירכתי הרובע היהודי וגבלה עם הרובע הארמני.

*

ובכוח מה הגיע יהודי פשוט כמוהו (חכם יעקב אמאדי) לדרגה זו, שיהיו בניו מקבלים מרותו מאהבה? גם זאת בכוח יחידותו, היינו הווייתו, שהיא יהדותו. שכן יש יהודים, שמקיימים יהדותם (היינו שמירת מצוות, חוקים ומשפטים, עשיית טובה וחסד) מרגש חובה, יש – מהרגשת יראה ויש מרגש אהבה ואילו חכם יעקב מרגש יצירה (“פשוטי עם” לי. בורלא)

תלה בורלא מבט משובה אל חלון משורג העומד בפרשת־סימטאות והעיר מתוך הערגה והגעגועים:

– הנה כאן ישבה ונשקפה סטלה… סטלה אמאדי, היפהפיה…

– גיבורת סיפורך האחרון “פשוטי עם”? שאלתי.

– היא־היא, נענה בורלא בלהט עצור.

ללמדך, שעיקר יצירותיו של מספרנו יסודן ובניינן, עלילות־אמת הן. הסיפור נתפרסם באחד המאספים של אגודת־הסופרים ובו מעלה בורלא דראמה של אהבה זכה, שהאירה בסימטאותיה של העיר העתיקה, לפני כששים שנה ומעלה. סטלה ישבה תדיר ליד החלון וכל עובר ושב, גדול וקטן, היה מזין עינו ממראיה ומאיר לבו מזיוה ויופיה: “בתולה יפהפיה, תמירת קומה, הדורה, סטלה דמאדי, שקלסתר פניה מאורך קצת ועיניה הגדולות, השקדיות, ענודות עפעפיים ארוכות, כהות דיין, כצבועות פוך מטבען…” וכעטו הטוב של המספר־האמן מעביר הוא לעינינו חטיבת חיים מן הימים הרחוקים ההם, על אדם ומנהגיו, מעלותיו וחולשותיו, ששוניו וצרותיו: אהבה וקנאה. קמה ומתחיה תמונה ברורה ומסויימת. אביה ביקש להשיאה והציע לבתו כמה וכמה בחורים והיא דחתה אותם מאהבתה את האחד, בחיר־לבה. לבסוף, ומחמת כבוד־אב, נענתה ונישאה לאחר. לא עברו ימים רבים ונתחוור לעיני כל שהללו היו נישואי־סרק. אבל הבעל התנגד ובכל תוקף ליתן גט לאשתו היפה: “או תחזור ‘בתשובה’ אליו או גלמודה תישאר כל חייה.” לאחר שבועות מספר, חזר בו הבעל פתאום ונאות ליתן לאשתו את הגט, לפליאתם של סטלה ובני־ביתה ומקורביה. בינתיים מתרחשים ונרקמים כמה ענינים סביב סטלה. דבר מתן הגט נשאר חידה סתומה ימים רבים: מה ראה אותו עקשן שנהפך לבו לטובה? הסוד נתגלה ברבות הימים: עוסמן הפחמי המוסלמי, שחנותו עמדה מול חלון חדרה של סטלה ליווה בכליון־נפש, באהבה כמוסה, הליכותיה כל הימים, וידע על מצוקתה – מניעת הגט. הוא שתפסו לבעל בלילה במקום סתר ואיים עליו שאם יעמוד בסרובו ליתן הגט לאשתו – שלם ישלם במחיר נפשו, ואם יגלה את הדבר למשטרה ויאסרו אותו, את עוסמן, ידע שחבריו ייפרעו ממנו ובכל ההקדם. ודאי, לא הבאנו כאן אלא רישום של רפרוף מאותה יריעה רחבה שפורש בורלא, סיפור מרתק שסער ברבדים העממיים והטיפוסיים, התרחשות דרמתית מאוד, המרעידה נימי־נעורים דקים מן הדקים.

אמרתי: אהבה טהורה דרכה שאינה עוגנת בנשואין. אהבה אמיתית וקיימת יוקדת במסתרים, כגון זו של עוסמן הפחמי.

– אמנם כן, נענה המספר. בינתיים נתגלה חידוש נוסף לעלילה זו, המצפה לעיבוד ספרותי, ובבוא השעה תבוא הפתעה והתפתחות…

הוספנו להלוך…

שתינו לימונדה אצל בעל־המשקים ולא רווינו, גמענו מיין־אשכוליות והצמא – בעינו. נפשנו באיזה כוך, ברובע הנוצרי, מעין בית־קפה, ישבנו על שרפרפים מקולעים ואגב ברכת הקפה המזרחי, טעים, סמיך וריחני, גלגלנו בענייני ישובה של העיר העתיקה, לשון וספר.

רגע התעורר בורלא ואמר: מימי לא הייתי בכנסיית “הקבר הקדוש”.

קמנו ופנינו אל אותה כנסיה, לפי שנמצאנו קרובים אליה. קבוצה של שוטרים יהודים עמדה בחצר וסיפרה על טקס “רחיצת הרגליים” של האפטריארך שנערך שעה קלה לפני כן וברוב הדר ופאר ושוטרינו מפקחים על הסדר לבל ינצו ביניהן העדות הנוצריות. היה הקצין גבאי מאריך ומתאר כל המראה שעורר ריגשה וחוויה עמוקה: “מי העלה בחלומו שטקס כזה ייערך במעמדם של יהודים ועוד קצינים ושוטרים יהודים, שהיו אסורים בכניסה וסכנת נפשות נשקפה אף לאלה שקרבו לכנסיה”. נכנסנו פנימה. תלינו מבטינו אל התיקרה הגבוהה והמקומרת, הקירות שהיו חשופים ומגורדים כדי להתקינם ל“ציורי קדושים”, חדרנו אל תוך כוך הקבר־הקדוש שנוצרים ונוצריות הקיפוהו בברכיים כורעות לתפילה ולתחינה ולהצטלבות. הדליקו נרות־נשמה. ליד הכניסה עמד נזיר והזליף “מים־טהורים” תמורת כמה אגורות. בסמוך עמד מדריך והסביר לקבוצת־תיירים את קדושתו של המקום. הצביע על “המזבח” שמתחתיו קבורה לפי האגדה והמסורת גולגלתו של אדם־הראשון. על סלע סמוך משחו את ישו לפני צילובו.

יצאנו לחצר. שאפנו רוח מתוך הרגשת חרות.

בורלא עייף קצת מעמידתו שעה ארוכה על רגליו, המשכנו דרכנו אל הכותל המערבי.

– מה אומר לך היום הכותל־המערבי, הנראה לך כימי הנעורים? שאלתי.

אמר: היום רגשותי ויחסי לכותל שונים הם. בעבר עומד הייתי לפני הכותל כמו כל שלומי אמוני ישראל, כלפני סגולת יקר וקדושה לאין ערוך ושהיתה נתונה בשביה אצל הגויים. עתה עומד אני לפני אותה סגולת יקר שהיא פדוייה ונתונה בידינו. אלא שהרבנים, בעלי הראייה המוגבלת עלולים להפוך סגולת יקר זו לעוד מקור השפעה לשלטונם. שאלת השאלות בימינו היא מה יהיה טיבם של חיי עמנו המתקרמים והולכים.

ביקשנו אחר מכונית ולא נמצאה. רגע עבר מישהו ומלמל מה…

– מה אמר הלה? שאל המספר.

– נענתה הרעיה: הוא אמר “הנה בורלא”…

הניע בורלא ידו והעלה חיוך של ביטול:

– מוטב היה אילו היה לזה מכונית ומסיענו הביתה. זה היה חשוב יותר, קרא מתוך קוצר־רוח המספר הריאליבטי.

חזרנו ברגל.

שוב דרך הסימטאות, והתעכבנו בקרן אחת, שהיתה אותה שעה משום מה ריקה מאדם ומהמולתו. כמו עצורי נשימה השתאינו מן המראה המרנין והמקסים, מן השוק הבנוי באדריכלות נפלאה שנתגלתה לפתע בהדרו; חמדה גנוזה שנעלמה מאז ומתמיד מן העין, פרוזדור־ענק הנמשך ומתארך בקו ישר ולאין סוף… התיקרה המקומרת נישאה מאוד, עשוייה קשתות־קשתות וקרני אורה מעטים חודרים מבעד לצוהרים צרים ממעל, מרצדים כמו תועים באפלולית הרוגעת. הדוממת. בקצות “האופק” עוד הבהבו ורמזו גוני־אורים חשמליים, כבים ונדלקים לסירוגין כתפאורה משעשעת של איזה עולם של חלום והזייה, פאנטזיה מזרחית: –

זה “מבוא הבשמים”, “שוק העטרים”, נרעד קולו של איש־הגבורות, והוסיף להלוך ברגל במעלה רחוב־דוד.

אנדרה נהר על בגידת אנשי רוח

אנדרה נהר הוא מן החוגים המקוריים בקרב יהדות צרפת, מכהן כפרופיסור במכון למדעי היהדות באוניברסיטה בשטראסבורג, שומר מצוות ודעתו נשמעת ברבים, יהודים ולא יהודים. מפקידה לפקידה מבקר הוא בארץ, אם להשתתף בכינוס למדעי היהדות או לצורך מחקריו, או סתם להתבשם ממראות ישראל. פירסם כמה חיבורים חשובים במחשבת היהדות, כמו כן הופיע בצרפתית חיבורו על המהר"ל מפראג, שהוא גם נושא לימודי של תלמידיו (הם אינם מבני ברית).

למחרת מלחמת ששת הימים פקד האיש שוב את ירושלים יחד עם רעייתו, ההיסטוריונית ד"ר רינה נהר, נפעם מנצחונה של ישראל, מפריצת הגבולות השרירותיים והגשמת שלימות חזונית הנוטעת יותר בטחון, מעוררת שמחה. כמו רבים אחרים הבאים מן החוץ, הועמד לפני השאלה על כוונותיו לעליה. תחילה תלה טעמו בחוסר ההשפעה, כנראה, של התעמולה הרשמית לעליה, ועד מהרה הטעים “ולא, חלילה, ליקוי מסויים טמון במדינה, שכן המדינה טהורה בעיני תכלית הטוהר”, והוסיף: “כשאזכה לגלות בפנימיות הכרתי או התת־הכרתי את הגורם המעכבני מלמעלה – שוב לא אענה על שאלותיכם, כי אז אגשים את עלייתי ללא דיחוי – ועלייתי תהיה תשובתי. ודומני שזו תהיה התשובה היחידה שאני ועמי כמה מבני־דורי היושבים בתפוצות־הרווחה רשאים וזכאים לענות”. לפני חברי השומר־הצעיר בקיבוץ ברעם בגליל העליון הירצה פרופ' אנדרה נהר על עתידה של היהדות בגולה ופסק בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: “שאין עתיד אחר ליהדות אלא עלייה לארץ־ישראל”.

לא עברו שבועות ספורים, ושוב חזר אלינו הזוג נהר ולשהות ארוכה יותר. עוד השעה הוסיפה להאיר פניה עליהם, טובה על טובה, לחווייה העמוקה למראה ירושלים כולה נצטרפה להם גם דירה ברחוב סעדיה גאון, המשקיפה אל אחד הנופים המרהיבים: מנגד עמק והר נטועים זית, מעל הגבעה חוגג מראהו של בנין הכנסת, המוזיאון וקרית האוניברסיטה, מצפון פּאַרק מוריק: סביבה העשויה לפתוח שערי לבב ושערי שמים. בין כה וכה כבר מרגיש אנדרה נהר את ירושלים כביתו, והביע תקווה שלא ירחק היום ותהא ישיבתו בה ישיבה של אזרח קבוע. אמונתו עמו, שעוד רבים מבני יהדות צרפת, ביחוד מבין אנשי הרוח ומבעלי ההשכלה, מן העילית שבה, יצטרפו, יעלו ויבואו. "המאורעות האחרונים בישראל עוררו גל אהדה לא ישוער ביהדות צרפת, והם כבר בגדר של “יוצאי מצרים”, וכבר החלו “נודדים במדבר”, לפני כניסתם לארץ־ישראל. כשלושה חודשים שהו בירושלים, ובערב שובם, העירו: “בצער עמוק אנו נפרדים מן העיר. רגש מיוחד מלווה אותנו הפעם: אנו מפחדים לחזור לחוץ־לארץ”.

*

שעה שעמד לפני הכותל חיכתה לו הפתעה נוספת, פגישה בלתי צפויה עם ידיד, חוקר בתורת־הנפש הנודע וחבר האקדמיה הצרפתית לרפואה, פרופ' אנדרי ברוך, שהוא גם מנהל בית־החולים בצרפת למחלות הנפש. ברוך הוא “בעל־תשובה”, אומר עליו אנדרה נהר, אם כי גדל בילדותו על ערכי היהדות ולמד עברית וחזר אל יהדותו השלימה במלחמת העולם השניה. את העברית אימץ לו באהבה רבה כל־כך, עד שקבע כמה ממונחיה במחקריו הכתובים צרפתית. לקביעה אחת למשל קבע “טאסט־צדק” ולקביעת אחרת “שיטמוני” שהוא קיצור של שיטת־אמון. לדעת ברוך, ההפרעות הנפשיות מתרחשות באדם מחמת מצוקה של אי־עשיית צדק מסויים, וכל עוד לא בא הצדק על סיפוקו מתערער האיזון הנפשי של אותו אדם, זו ההרמוניה הפנימית בו. השלווה. או במקרה שהאמון בין אדם לחברו מתערער, הרי שחייו כאילו מתנהלים ללא־אחיזה, ללא חיזוק. מקרה היה, שבערב מלחמת ששת הימים ממש, ברביעי ביוני, נשאו אנדרה נהר ואנדרי ברוך דברם מעם במה אחת לפני קהל רב בפאריס, אשר הפגין אהדתו לישראל. והנה נפגשו השניים בתפילת “הנעילה”, ולפני הכותל־המערבי הנכסף. קל לתאר את ההתרגשות שאחזה אותם. נפלו איש על צוואר רעהו, כאילו שני אחים אובדים מצאו זה את זה לראשונה.

*

בשיחתנו ביקשנו למצוא צידוק כלשהו לעמדתה המוזרה של ממשלת צרפת, ופרופיסור נהר נשא ידיו כבחוסר אונים ואמר:

– המפתיע ביותר שבעמדת ממשלה זו, הוא, שלא היה כל רמז לפני המאורעות, כל סימן ואות לבאות. תמיד דיברנו זה עם זה מתוך רגשי אמון־הדדי. לא עלה על הדעת כי בעת סכנה לאומתנו תיהפך צרפת זו ותעמוד לימינם של שונאי ישראל. דה־גול ידע אף להחניק את הדעה החופשית ומראשיתה, וכך הננו עדים לאחד הגילויים המכאיבים ביותר לא רק ביחסי עמים, אלא גם למראה אומה נאורה, העומדת לפתע פתאום ככלי־ריק, מנוערת מערכיה. הציבור הצרפתי נראה היום כאילו עשוי מעור אחד, מעמד בורגני, שאין לפניו אלא חיי־שעה בלבד, שיעור שכרו והכנסותיו בכיסו וכוס־יינו לפני עיניו. ארצו, ארץ עשירה היא, ואם יטיפו לו “נייטראליות” העשויה להרחיק ממנו מלחמה, הרי “ירחץ בנקיון כפיו, ושלום עלי נפשי”.

זוהי אשלייה קשה שכבר התנסינו בה מרות. עמדנו לפני אימה גדולה, לצלול במצולות־ים והם, ידידינו מאתמול, עמדו מנגד ולא נחלצו לעזרה ולהצלה. אכזבה על אכזבה באה מאנשי הרוח בצרפת. השמאל הקיצוני. הקומוניסטים עם בטאונם “לימאניטי” אינו נבדל מ“פרבדה”. אך גם השמאל המימין יותר, לא נענה לקריאתנו. נוצר איפוא הלך־רוח נגדנו, ועוד מצביעים על שני עתונאים יהודים, אריק רולו ומקסים רודינסון, המפרסמים השמצותיהם נגד ישראל, ובעתון נפוץ בצרפת, ב“לה מונד”, וכשאנו באים בטענות, משיבים: “הלוא אלה היהודים שלכם כותבים זאת”. כך מצביעים הללו בצביעות. מעציב לראות כיצד צרפת זו מזילה דמעות־תנין על מצוקת הפליטים לאחר שבמשך עשרים שנה לא נקפה היא ושאר האומות אצבע למענם. האמידים הערבים בנו לעצמם ארמנות פאר בשנים אלה, כשלא הרחק מהם משוכנעים פליטיהם בבקתות.

אמרתי: הנה שוב למדנו לקח. אם “האש” נפלה בעם הזה, מה הערובה שלא תבוא הרעה, חלילה, אף בארצות רווחה אחרות?

השיב: השאלה היא אם היהודים באמת לומדים לקח.

הפליגה השיחה למחקריו האחרונים של הפרופיסור, והיה האיש כממשיך רעיון שנקטע זה עתה. גילה, כי מבקש הוא עתה לעמוד על סודה של הדממה האלוהית, כדממה אנושית, קוסמית, הטעונה מתח־נפשי, זו של “אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם”, או כדממה הזאת שנפלה יחדיו, אין האל אומר לאברהם בפרשת העקדה, שהלכו אב ובנו דבר ואין אברהם אומר לאל דבר; דממה כמו זו המצויה באיוב. “אין לך במקרא הרפתקאה נבואית שאיננה קשורה בתופעה של הדממה”, הטעים, והעלה תופעה זו המעוררת השתאות ופליאה בכל צורותיה וגינוניה וסימניה עד הדממה הנוראה בימי השואה ואושוויץ ועד ליהדות־הדממה, עליה תוהים זה דור ודורשיו.

פרופ' נהר המשיך: בשובי לצרפת מביקורי בחודש יוני, התקשרתי עם ידידי, ההגמון הקאתולי של שטראסבורג והבאתי לפניו עדות חיה מן השמירה של המקומות הקדושים בירושלים והנתונים בידי ישראל. רשם ההגמון לפניו את הדברים. משסיימתי, ליווני עד הדלת. בעמדנו על הסף, העיר: “ובכן, מה אתה מצפה ממני שאעשה?” השיבותי: אני מצפה לדברך הטוב, לאותה מלה שעדיין מתמהמהת מרומא ומן הכמורה העליונה בצרפת. הכל נתפסו שוב לקשר של שתיקה. יודע אני שבעל עוז־רוח אתה. בידך להוכיח, שכל אשר נאמר באותה מועצת הוואתיקן אינו דיבור של הבל וריק. השיב: “אעשה כן בהזדמנות הראשונה”. ואמנם, לא עברו ימים רבים ובשטראסבורג, הידועה באדיקותה הקתולית, היה סימפוזיון של אנשי הכנסיה על הנושא: המשיחיות לפי ההשקפה היהודית. באו הגמונים מכל רחבי צרפת ומבלגיה. ביקשוני להשתתף והבעתי רצוני להרצות על מדינת ישראל ועל מקומותיה המקודשים. נאותו. כתום הרצאתי, קם ההגמון של שטראסבורג, אלשינגר שמו, ואמר: “הגיעה השעה שהכנסיה תכיר במדינת־ישראל הכרה רוחנית ומדינית כאחת. מענייננו הוא שהמקומות המקודשים יהיו מסורים בידי אחינו היהודים. להם הזכות על ירושלים”.

רגע שתק הפרופסור. אחר כך הוסיף: –

– היה זה הקול היחיד שנישא בצרפת. בבדיקה יסודית יותר, אולי יימצאו עוד כמה קולות כאלה, אך בודדים הם, בודדים מאוד. כאלה היו גם בגרמניה בשעתה. ההגמון אלשינגר הוסיף באותו מעמד: “אני תקווה שעוד בתקופת הקיץ הזה יצטרף כל חבר־ההגמונים בצרפת ויכריז פה אחד שהם בעד ישראל”. הנה הזמן חלף הלך לו, ועדיין לא נשמע קולם המאוחד. ותמיהה גוררת תמיהה. לא רק עמדתו של דה־גול, אלא אף של שריו, שהיו ידועים כאוהדי ישראל מימים ימימה, כמו מסמר או אנדרה מאלרו, שחי כמעט כל ימיו כיהודי משום אשתו הראשונה שהיתה יהודיה (הסופרת קלארה מאלרו), אף הם קפאו על עמדם, כפסלים אילמים לפני הנשיא. אילו נמצא אפילו אחד השרים שהיה מעז ומתפטר כמחאה על מדיניות זו, היתה זו קרן של תקווה לבאות, ואולי כבודה של צרפת כולה היה מציל. ציפייתנו זו היתה לשוא. הכל אדישים.

*

פרופ' אנדרה נהר ורעייתו ד"ר רינה נהר הם היום מאזרחיה של ירושלים.

“וזה גבול הארץ” עם חיים בר־דרומא

יושב אוהל היה. רכון על שולחן עבודתו, ומפרק זמן לפרק זמן, הפתיע במחקרי הארץ, חמדת אבות. עד חצות ואחר חצות עבד בלהט ובאהבה. עם שחר נעור ורחץ בשרו בצוננים. פתח חלון חדרו והמריץ דמו בהליכה אנה ואנה עד שנסתפג. התפלל, ואחר טבל פתן במלח. דיו בקב חרובים.

בעברו ברוחבה של ירושלים כמו נכפלה הנאתו: של קיום מצווה התלויה בהליכה על אדמת ירושלים עירו אותה אהב כל ימיו, שלא תכלה חלילה רגל איש ישראל ממנה. לכך אף צירך טעם וכוונה, שממילא יפה הליכה לבריאות הגוף. “חייב אדם להלוך מדי יום שיעור של שבעה קילומטר”, היה אומר. זהיר היה שלא לדחוק רגלו של עובר ושב, ובעלותו לעתים על אוטובוס צימצם עצמו בירכתיו, ובעמידה נצמד גופו על דפניו, לבל יקפח אדם ממושבו ומרווחתו.

זה היה נוהגו של ד"ר חיים בר־דרומא.

כמעט ולא נראה האיש בעצרת עם, לא בתיאטרון ולא בקולנוע. לא גילה ענין באמנות שאין בה פירות וכל שכן לא במושב רעים שאין בו דברי תורה. חדרו היה כל עולמו. מוקף ספרים, ספרי ספרים שהיו פזורים במדפים, על הספה ועל השולחן, לרוב מאובקים, ערימות ערימות. כל חפץ אמנותי לא נראה בחדר, כל תמונה על הקיר. ואולם מחשבתו דאתה נועזות אל מרחבי ארץ, ארץ ישראל רבתי. “אין בין גבולות ‘אלה מסעי’ ויהושע ויחזקאל לבין גבולות ברית הבתרים, אלא חלופי לשון בלבד”, טען. להנחותיו נתן תוקף וגבורה מתוך חרות הרוח של בן הגדול בעמים והמופלא בעמים. והוא הוסיף: “בעיני אבות האומה שבכל הדורות היתה ארץ־ישראל כמין מושג קבוע, שאינו מתחלף, מעין מטבע טבוע בחותם הנצח, שאין שינוי ותמורה חלים בו” (ר' הקדמתו לספרו “וזה גבול הארץ”, ספר המשתרע על יותר משמונה מאות עמודים). כוחות נפש רבים השקיע האיש עד שהוציא משפטו שלא נסוג ממנו אפילו ערערו כנגדו גדולים ונודעים. חיים בר־דרומא בדק ובחן והעמיק בכל המקורות שבישראל ובעמים, למד לשונות שמיות, תר את הארץ מן הקצה ועד קצה, מתעלת סואץ ועד נהר פרת והרי הטוורוס. לא אחת חרף נפש עד שבירר סתומות גבולות הארץ, שהסעירו רוחו תמיד. מדי פעם בפעם הוציא לאור שורה של מונוגרפיות לחקר המקרא והארץ (במסגרת “ספריית ירוחם”): הרי בגלבוע, נחל מצרים, קדש ברנע, זה סיני, נחל איתן. כל מחקר וחותמו עמו, ואפילו ספרונים אלה שנתחברו ברוב אהבה ושקידה ובחרדת לב, היו כאבנים שמילאו ריצפת חדרו, המסדרון והמטבח.

“אדרבה, יבואו יוכיחו לי אחרת!” – היה קורא לעתים כאדם הנכון ובטוח בדעותיו ומצוייד בכל הכלים הדרושים כדי להשיב מלחמה שערה. “זה עשר שנים שספר הגבולות הופיע, ועדיין איש לא קם נגדו לסתור הנחותיו. אם כי מן הסתם מצויים במסתרים כמה וכמה חוקרים חורקי שן, על שהרסתי מעמד מזבחותיהם. לא כמו כובש בכוח הזרוע אני בא. לא מדמיוני בדיתי חידושי. משלי אין ולא כלום. הכל שאוב ומבוסס על המקורות”.

לחבורו זה על הגבולות, התעורר מיוזמתו של הרב י"ל מימון, שביקש את בר־דרומא להביא מפרי עטו תרומה למאסף “אזכרה” להרב קוק. החוקר כתב מה שכתב על לשע, “אשר משום החדוש שבו, ומשום המסקנות הנובעות הימנו, היה בעיני מועט המחזיק את המרובה. ודבר בעתו ובמקומו. העורך, הרב מימון, לא היה סבור כך, הוא התרעם עלי שאני אומר לצאת ידי חובתי בחקירת פרט אחד בלבד, ולו גם פרט מעניין וחשוב למדי – – – ומאחר שכבר התחלת במצווה – פנה אלי בקול של שדולים וזרוזין ובעינים נוצצות ומסבירות – מאחר שכבר התחלת עליך להמשיך, עליך להרהיב עוז ולאמץ כוח עד הביאך את שאלת הגבולות לידי פתרון ברור ושלם. ולפחות, בכל השייך למהותם העיקרית ומהלכם הכללי, כי יש לתקן את המעוות שבמדע העברי המתחדש, יש לעמוד בפרץ – – – הבא לי את נחל מצרים עם הר ההר ועם חמת ולבוא־חמת, את כזיב עם הנהר ועם אמנה, את הגבולות בכלליותם, מהמדבר והלבנון עד נהר פרת ועד הים הגדול – – ־”.

והאיש נענה לקריאה והעלה “וזה גבול הארץ”. והימים עמדו בעיצומה של מלחמת העצמאות, הוא ישב בחדרו בגן רחביה וצירף פרק לפרק לקול רעמי ההפגזות ולמקלט לא ירד. “לא למען הדור הזה הבאתי ספרי”, העיר, “הספר נועד לדורות הבאים לבנים ולנינים”. בראש הספר מביא בר־דרומא את דברו של סטרבו:

“… והנה מוגדרת כהלכה היא הארץ שנתן לציין את גבולותיה על־ידי נהרות, הרים, או ים; וכן גם על־ידי לאום, או לאומים, או על־ידי שעורי ממדים מסוימים, או צורת התבנית, כל אימת שהדבר בגדר האפשר”.

כלל זה שהקדמונים לא הכירו אלא גבולות טבעיים ומוחשיים, ולא סתם קווים משוכים אנה ואנה, שיווה בר־דרומא לעיניו בעבודתו מראשיתה ועד סופה.

קדם לספרו “וזה גבול הארץ” ספר הנגב, אף זה רב ממדים. לדעתו, חצי האי סיני אינו אלא הנגב, ואילו את הר סיני הוא קובע אי־שם בעבר־הירדן המזרחי בארץ מדיין. הוא זיהה כמה מן האתרים הנזכרים בתנ“ך ועמד על האמיתות של כמה שמות אשר למוצאי־ים, והוא מתרונן מן השירה הקדומה “עלי באר, ענו לה” ומובאת בעטיפת הספר. “גולות עילית וגולות תחתית”, במינוח הערבי גלת, משמעה בריכה טבעית של מים. לערבים, אומר בר־דרומא, מינוח עשיר למים. הערבי מחונן בהסתכלות חדה ויודע להגדיר ובכל הדיוק מראות וגוני נוף. “חורב” אינו יובש אלא “חרבה” הערבית – מקום מים. החידוש קיים בדבר משמעות השם “קדש” וכל מקום בו נזכרת תיבה זו בתנ”ך משמעותה הראשונית היא מקום קברות, מצבה, זו בניין על גבי קברות. מצויים שניים או שלושה מקומות הנושאים את השם קדש, זו של מי־מריבה היא פטרה וזו של קדש־ברנע הוא מדאין צאליח, כארבע מאות וחמשים ק“מ דרומה מזרחה לעקבה־סעודיה. כדי לאתר את מקומו של ים־סוף הרבה טרחות טרח והרבה עמל. שהרי היכן “הסוף” הזה המסב את שם הים? חוקר גרמני, ברוגש, קבע את ים־סוף בסבחת ברדוויל, ים על שפת הים הגדול שרק שרטון צר מבדיל בינותם, מערבה לאל־עריש, באורך של כתשעים ק”מ. בו נשתפך לפנים אחד משבעת הפלגים של הנילוס ומימיו המתוקים גידלו את הסוף, שהרי על שפת הים לא יתכן כל צמח מחמת המליחות. אמר חיים בר־דרומא בלבו: “ומי זה אמר ש’סוף' הוא דווקא קנה סוף, שמא משהו אחר, כי מלה שאין לה אלא מובן אחד היא בבחינת מלה יתומה, בעלת מום”. נטל האיש על עצמו, והוא כבר הגיע בימים ההם לגיל שבעים וחמש, והחל לומד חבשית. והיגיעה רבה ומפרכת, הכתב החבשי מורכב מ־274 סימנים ובני סימנים ומהם קרובים מאד זה לזה, וקשה להבדיל ביניהם. חיפש כמה שחיפש וגילה להפתעתו ש“סוף” בחבשית משמעו “גדול”. אמור מעתה: “ים־סוף” הוא ה“ים הגדול”.

*

ערב פרוץ מלחמת ששת הימים, ישב חיים בר־דרומא וערך איגרת לרמטכ"ל רב־אלוף יצחק רבין, אך השהה מכתב זה כמה ימים עמו ולא העז לשלחו. שכבו הקרבות, צרף לאיגרת את סידרת המונוגרפיות שחיבר ושהיו לאקטואליות, כי "שייכות ישירה להן למצבנו כיום. צריך להיות ברור לכולנו ללא צל של ספק, לעולם לא יונח לנו מצרינו, עד שלא נחזיר לנו את הגבולות הטבעיים. ובין היתר אומר בעל האיגרת: “– – – ואשר למציאות הפוליטית, ידעתי כי ‘ידידינו’ וקל וחומר אויבינו, יעשו כל מאמץ כדי להצר את צעדינו, ולהכשילנו – מרוע לב, מקנאה, משנאת הדת ושאיפת נקם – לבל יהא לנו תלוי ראש ולבל ינתן לנו אוויר לנשימה”.

“אלא שהחלום עדיף מהמציאות ובכוחו לשנותה, שכן המציאות זו דרכה להתחלף, לעינינו חלו בה שינויים כבירים אשר לא שיערנום. ואילו החלום אין קצבה לשנותיו ואין קץ לאורך ימיו. אדרבה, עם הזמן הוא מוסיף כח ועצמה, ואפילו הנועז והדמיוני שבחלומות אם מאמינים בו ומחזיקים בו בכל עז סופו להתגשם. מדינת ישראל היא גופה חטובה בהוכחות! יתר על כן, ההיסטוריה שלנו אינה אלא שלשלת של חלומות, למן פרשת ‘לך לך’ וברית בין הביתרים עד יציאת מצרים ושיבת ציון ועד ימינו אלה. אדוני הרמטכ”ל, צבא החולמים קורא לך, היה נא אתה נושא דגל החלום הזה ברמה, למד נא את בני ישראל את שירת החלום הזה, שימה בפיהם ובלבם, ובלשונו של מצביא גדול שהיה לפניך: ‘חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו וה’ יעשה הטוב בעיניו".

פעם שח לי על אהבתו לירושלים:

“באמונה”, אמר, “מאז דרכה רגלי על אדמת ירושלים – דבקתי בה לאהבה. זו העיר היחידה המעוררת בי תחושה של מולדת”. בילדותו למד בישיבות רוסיה. גדל וראה את העולם באורה של הספרות הרוסית. יצרו המרדני עוררהו לעלות לארץ־ישראל והוא כבן עשרים. עבד ורעב בפרדסי המושבות. היה מורה בראשון־לציון ולאחר מכן בגדרה. בתום מלחמת העולם הראשונה עלה לירושלים והורה בבית הספר לבנים בהנהלתו של ר' בר“ן מיוחס. הרבה תלמידים העמיד, וזוכרם לא רק בשמותיהם וקלסתר פניהם אלא גם במנהגם ואורח דיבורם תעלולים עם מעשים טובים. בין תלמידיו נמנים השופט העליון אליהו מני, השופטים המחוזיים מ. גולן, מ. קנת, דוד סיטון, עורך “במערכה” ואחרים; מחבר המילונים ראובן אלקלעי וד”ר מיכאל איש־שלום, בעל “מסעי הנוצרים בארץ־ישראל”.

אל התנ“ך הגיע חיים בר־דרומא מכוח השראתו של הביל”ויי איש גדרה י. שאכביץ, אשר היה רושם את חידושי התורה שלו על זנבות של קבלות לשם חסכון – – – התנ“ך כבש אותו מכוח האמת האנושית שבו, ומכוח האהבה הגדולה לארץ־ישראל לאור פירושי רש”י, וביחוד של הרמב"ן.

שנתיים ימים עברו על בר־דרומא בהוראה בחדרה. “מבחינה אישית חייתי בשלום עם הכל, ואילו מבחינה רעיונית, אידיאית, הייתי מנודה כמעט מכולם. משונים היו בני גדרה זו, לא יכולתי למצוא שניים שהיו ידידים זה לזה, הכל היו צהובים זה עם זה. אף־על־פי שבית הספר בו הוריתי היה דתי, צרפו לכתת הבנים גם בנות. פעם ביקר בבית הספר הרב קוק בהיותו רב ראשי ביפו. תמה הרב למראה בנים היושבים בכפיפה אחת עם בנות. אמרתי להרב: ‘לא היתה ברירה, אין די תלמידים למלא כתה. יתרה מכן, התלמידים והתלמידות הם לרוב אחים ואחיות או קרובי משפחה’”.

היהדות של בר־דרומא לא היתה על תנאי, זו היתה יהדות של חובה ולא רשות. שמירת התורה, עליה לארץ, לעבוד אותה וליתן עליה את הנפש, זו היתה לדעתו היהדות הצרופה.

על מזבח האמת - דבורה קפלן

דבורה קפלן סיימה את האוניברסיטה העברית בתעודת־סמיכות “מעולה” במדעי הרוח. מעודדת מהצלחה זו, בתוספת פרס שהוענק לה, ביקשה להמשיך יעודה האקדמי ונרשמה כתלמידת־מחקר לשם קבלת תואר־דוקטור.

אמר הפרופיסור לתלמידתו: “הריני להציע לך לעסוק בעבודת־מחקר הנוגעת לבעיית הפליטים הערביים מארץ־ישראל, לפי שאני מאמין בבגרות המחשבה שלך”. קיבלה דבורה קפלן את ההצעה. אף־על־פי שידעה כי דרכה במחקר ראשון במינו זה רצופה מוקשים. ואכן, עד מהרה נתגלעו חילוקי־דעות לגבי מגמת מסקנותיה, בינה לבין הפרופיסור, מדריכה, שהעיר לה:

“כל ימי הייתי ציוני, ובנעורי אף נמניתי עם בעלי השקפות קיצוניות. אבל עבודתך נכתבה בלהט בלתי־הומניטרי”…

היטב חרה לה לדבורה הערה זו. אמרה להגן על עצמה ועל עמה, ולבסס צדקתה על יסוד מסקנותיה ובהתאם לעובדות שעמדו לפניה. מה מבקשת היא להוכיח? רצונה להפיץ אור על מהותה המיוחדת של בעיית הפליטים הערבים ואת הדגש היא שמה, ביחוד, בשתי נקודות: הפליטים הערבים לאור המשפט הבינלאומי, ובחינת הטיפול המעשי בהם לאור המגמה שנתגבשה באו“ם, היא מגמת האינטגרציה, כלומר, שילובם של הפלטים בארצות בהן מצאו מקלט. אחת ממסקנותיה היא, שאין קיימת בעיית פליטים ערבים במשמעותו המשפטית של המונח “פליט”. מסקנה אחרת היא, שבטיפולו בפליטים הערבים סטה או”ם ממגמת האינטגרציה ולא הצליח להעלות לבעייה ארוכה משום שטיפל בה כבעיית פליטים רגילה: בעייה הומניטרית הטעונה פתרון באמצעים כלכליים, בעוד שהעולם הערבי מוסיף לראות בה בעייה פוליטית. בינתיים העניקה ממשלת ירדן אזרחות למחצית מיליון הפליטים הנמצאים בתחומה. אשר ליתר הפליטים, מגדירה אותם המחברת כ“פליטים פנימיים”, משום שהם נמצאים בארצותיהם, או בארצות הקרובות להם מבחינות אתניות, תרבותיות או דתיות. המדובר בעיקר בפליטים שעברו לסוריה ולבנון, כעשרים וחמשה אחו\ מכלל הפליטים.

דבורה קפלן הגישה את עבודתה לאישור ועדת־המחקר, שדחתה את העבודה. אף־על־פי שלא נעלה לחלוטין את השערים לפניה בקבעה, ש“היא אינה יכולה לקבל את העבודה הזו בצורה הנוכחית, אולם היא מרשה לכתוב מחדש את המחקר ובהתאם להדרכתו של מורה, הפרופיסור”…

השיבה דבורה: “איני חוזרת מעמדתי וכמלוא הנימה. זה עניין מצפוני שלי. אני משוכנעת, שבעבודתי חשפתי את האמת על בעיית הפליטים הערבים ואיני רוצה להאפיל עליה על־ידי בנין חדש. אני מוכנה להקריב את התואר ‘דוקטור’ למען האמת”… והנה, עלה בדעת אביה של דבורה הרעיון, להוציא לאור את המחקר בדפוס, כהמשך למאבק על האמת. את הספר המציאה למומחים שונים, שנהירות להם בעיות היחסים הבינלאומיים ובעיות פליטים, למען יחוו דעתם עליו. אחדים מהאישים שקראו את הספר, השיבו לה בדברי עידוד. שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, למשל, כתב אליה: “קראתי את ספרך בעיון רב, אני מברך אותך על עבודתך המוצלחת והמתעמקת בבעיה מיוחדת זו”. פרופ' נורמן בנטביטש כתב ב“ג’רוזלם פוסט”, בין היתר: “הספר נכתב מתוך כנות נאמנה, וכל הנחה והנחה של המחברת נבדקה ונבחנה היטב על יסוד מסמכים מהימנים. זהו הדין־וחשבון המלא והיחידי על פעולת או”ם למען הפליטים הערבים. הניתוח שלה, על הנסיבות העמוקות שהביאו להעלאת הבעיה האנושית, ראוי לתשומת־לב רצינית"…

לעומת זאת אמר לה יו"ר ועדת המחקר: “מה יצא לך מכך, אם יקבלו את דעתך בעוד מאתיים שנה?” השיבה דבורה: “מבחינה היסטורית הרי זה תופעה שכיחה”, והוסיפה: “אם מדע הוא בראש וראשונה ביקוש אחר האמת, הרי שעל האוניברסיטה למנות ועדה מטעם הסינט ולחקור כל שאירע כאן”.

אחת דעתה של דבורה: אפילו יש מקום לחילוקי דעות לגבי המסקנות הנובעות מן המחקר, אסור שיעמידו בספק את משקלו של המחקר עצמו וביחוד את חירות החוקר. פרופיסור אחר, שעסק זה שנים רבות ביחסים בינלאומיים, העיר לה: “אני ודאי מסכים לדעתך, אך לא היית אובייקטיבית במשפטך. את דנה בנושא שלך כעורך־דין ולא כחוקרת מדעית”. שאלה: “כיצד היה עלי לנהוג?” נענתה: “היה עליך לסכם את עמדת ישראל ואת עמדת הערבים”. אמרה: “עבודה כזו יכולה להיות הכל, אך לא מחקר, לפי שאין מחקר, לפי שאין מחקר ראוי לשמו, אם אין מסיקים את המסקנות הנובעות ממנו, ולו הנוקבות ביותר”.

כבת שלוש היתה דבורה קפלן כשעלתה לארץ עם הוריה. בוגרת הגימנסיה “הרצליה”, שירתה בחיל הנשים במלחמת העולם השניה. כיום היא עורכת בלשכת העתונות הממשלתית בירושלים. אביה, ניסן בן שלמה קפלן, מהמורים הותיקים בליטא ובארץ, חיבר את “הסטודנט היהודי ובת הגראף” בכינוי ספרותי “עדינו העצני”; “מכתבי בת־העמק” וכן “אישים ודמויות בתנ”ך". העמיד תלמידים הרבה, התיישב בבאר־יעקב בשנים האחרונות.

“כה צנומה וכה איתנה ברוחה היא דבורה קפלן” – העיר אחד המומחים המובהקים בבעיית הפליטים הערבים.

דת ומדינה    🔗

הרב אברהם יצחק הכהן קוק

בנין הארץ ותנועת התחיה בימינו בהכרח שיעוררו תנועת תשובה כבירה בישראל – – – רגשי התשובה בכל הוד יפעתם, בכל דכדוכי נפשם היותר עמוקים, מוכרחים להיגלות בספרות, למען ילמד דור התחיה והתשובה בעומק נפש, בתכונה חיה ורעננה ושב ורפא לו. וקום יקום לנו משורר התשובה, שהוא יהיה משורר החיים, משוררה של הנשמה הלאומית ההולכת להגאל.

(ממשנתו של הרב קוק)

משורר התשובה היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

“אם תשאל לסוד גדולתו והשפעתו העצומה של הרב על בני־דורו מכל המחנות ואף על הדורות הבאים אחריו, תמצאהו בראש וראשונה בזוהר אישיותו ובמשנתו המקורית והאקטואלית”, אומר אחד מתלמידיו המובהקים פרופ' חיים ליפשיץ, שהוא גם חוקר כלל משנתו של רבו. הוא מוסיף: “אין התפיסה היהודית מפרידה בין האיש לבין משנתו ואמנם, אישיותו של הראי”ה קוק היתה בעלת שיעור קומה ושלימות רבת קסם: איש האשכולות, צדיק וקדוש, מנהיג הדור ואוהב ישראל; רודף שלום, סבלן ומבין לרוח הדור הצעיר וחלוציו – בוני הארץ, ועם זאת תקיף בדעתו – להגן על קדשי האומה".

הרבה פניני מחשבה משל הרב מביא פרופיסור ח. ליפשיץ בספרו “הוגים וחוזים”, המאירים את הדמות היהודית המופלאה הזו בהגות ובשירה. דמות שבטוהרה המוסרי פודה יחיד וציבור מתהייתם ומבוכתם. בתחיית היהדות, העם והארץ ראה הרב קוק תופעה עילאית. באסיפה חגיגית גדולה שנערכה עם הצהרת בלפור אמר: “לא באתי להודות לעם האנגלי בעד הצהרתו שנתן לנו, באתי לברכו בברכת מזל־טוב… לכבוד המאורע, שאנגליה זכתה, שממנה תצא הצהרה זו לישראל…” כאיש האמונה הגדול, ראה הרב קוק ביסורים המתרגשים ובאים על עם ישראל חבלי־משיח, ואת עיקר כוחו של העם ראה בהתעוררות הרוחנית, בחיזוק לימוד התורה ממנה ובה הכל: חינוך ועבודה קביעת ההלכה התלמודית בחיי יום יום. כחוזה תקומת ישראל הכין תכנית מפורטת לריכוז מחודש של ההלכה, אוצר גדול, שיכיל גם מבואות לכל ספרי התורה בעל פה ולהקמת ישיבה מרכזית עולמית.

משנתו של הרב קוק היא בעלת היקף ישראלי־לאומי ואישי־נפשי החובקת באחדות כוללת את העולם ואת כנסת ישראל בארץ ישראל ואת עמקי נפש האדם על ירידותיה ועליותיה, מטעים פרופ' חיים ליפשיץ, והוא מונה כל הגונים המתנגנים בנפשו של הרב, כפי שהרב עצמו שר: "שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם

ושירת האנושות כולה. שירת העולם המתמזגת בקרבו בכל עת ובכל שעה, והתמימות הזאת במלואה עולה היא להיות שירת קודש, שירת א־ל, שירת ישראל“. הרבה נכתב על הרב קוק. כל חוקר מבקש להאיר את הרב־גוניות שבגילוי אנושי זה. הרב אברהם ח”ן במסתו מטעים, הרב קוק התלבט בשלוש בעיות: איך למזג בין היחיד והרבים, בין הרוח והגשם, בין הנסתר והנגלה. כל חטאו של דור אנושי היה בעצם בדבר זה – בהפרדת הגשמיות מהרוחניות. הקדושה האמיתית היא בכך, שהשכינה פורשת כנפיה על מחנה ישראל, שוכנת בקרבו… ומכאן גם הדרך העולה בית אל לאיחוד הנסתר והנגלה.

אוהב ישראל גדול היה הרב קוק, אם כי לא התעלם מן המומים של עמו: “האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל אנו מוצאים את עצמיותה גם אחר הביקורת היותר, חופשיה, נקיה מכל מום”. וכשם שמצווה לגבור על “שנאת חינם” כן מצווה לטפח “אהבת חינם”. וכה דברי הרב:

“ואם נחרבנו, ונחרב עולם עמנו על־ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, ועולם עמנו יבנה על־ידי אהבת חינם היורדת מראש צורים: ‘וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם’”. היהדות היא ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומבחינה זו אין הבדל בין יהודים דתיים, חופשיים וחילוניים. בנפשו של כל יהודי מאיר נר אלוה ממעל: “נחרבו נשמות רבות, שאף־על־פי שהן שפלות מאד בענין הבחירה, ועל כן הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאד, ה' ישמרנו – מכל מקום אור הסגולה מאיר בהם, ועל כן הם מחבבים מאד את כלל ישראל וחושקים בארץ־ ישראל, ובכמה דברים טובים ויקרים מהמידות, שהם באים מסגולת ישראל בטבע נפשם הם מצויינים בהם”.

את כנסת ישראל, תורת ישראל וארץ־ ישראל רואה הרב כאחדות טבעית אחת. אחדות תוך רבוי. העם הוא הנבחר משום שנפשו נכספת תמיד לאל־חי. סגולת ייחודו של ישראל, ייחודה של ארץ־ ישראל וייחודה של תורת ישראל – אחד הם: “אוצר גרעיני הנשמות של כל ישראל שמה הוא, ‘מציון מכלל יופי’, כל יחיד ויחיד שבישראל יש לו גרעינו בארץ־ישראל”. עוד מהדהדת קריאתו החגיגית הקדושה של הרב: –

“לארץ ישראל, רבותי, לארץ־ישראל! בואו לארץ ישראל, אחי, נעימי, בואו לארץ ישראל, הצילו נפשותיכם ואת נפש דורותיכם ואת נפש עמנו כולו” – – – לא רק עם ישראל וארץ ישראל ותורת ישראל הם נצחיים אלא אף גאולת ישראל נתפסת בהגותו של הרב כתהליך בלתי פוסק, גאולה בפנים גאולה, זה תהליך עולמי, קוסמי: “כל העולם ומלואו, כל סבכי התולדה וכל יצרי־מעלליה אינם כי אם צעדים, שאורו של משיח הולך וצועד בקרבם”. עצם הצפיה לגאולה הוא ערך לעצמו: “צפיה – ישועה היא הכוח המעמיד של היהדות הגלותית”.

בהמשך מסתו של פרופ' חיים ליפשיץ אתה מוצא דעות והארות של הרב על כל בעיות הדור, כגון הקשר שבין אבות לבנים: “אור התורה באבות, ואור הטבע הישראלי הקדוש בבנים, והשאיפה היא לשילוב רוחני של הדורות. היסוד החברתי מתגבר תדיר בדור הצעיר, וממנו – מהיסוד החברתי – יונקים האידיאלים הרוחניים העליונים את לשדם, והיסוד האצילי מתגבר באבות”. בחזונו ראה הרב מה צריכה להיות מהותה וטיבה של מדינת ישראל, כיסוד כסא ה' בעולם: “הננו חשים בקרבנו כולנו, כוללות אומתנו, שהטוב המוחלט, הטוב אל הכל ראוי לכסוף, ועל יסוד זה ראוי ליסד ממלכה ולהנהיג פוליטיקה, ואנו רואים מבשרנו, שהטוב המוחלט הוא הטוב האלהי, הנצחי, שבמציאות כולה, והננו שואפים תמיד לצאת בעקבותיו במובן לאומי וכללי”. ועוד: “והנה הגיע הזמן קרוב מאד… ואנו נוכל להכין עצמנו, כי אנו כבר נוכל לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה”. הכל מתוך ראייה היסטורית כי מלכות בית דוד היא דוגמת מלכות שמים העליונה".

הרב דן גם על טיבו של צבא ישראל: “ה' צבאות ה' אלקי ישראל וצבאות ישראל צבאות ה' הם”, נותן דעתו גם לחינוך הגופני ל“שרירים חזקים”, להתקנת משפט המלוכה ולחידוש הסנהדרין, שאיפתו של הרב למלכות־שמים עלי אדמות: “אין המדינה האושר העליון של האדם. מדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, והמונה האידיאות, שאין עטרת החיים של האנושיות מרחפים ממעל לה”… ואולם לעומת דמות זו של המדינה הרגילה יש “מדינה, שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהווייתה תוכן האידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד, מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד”.

אפיינית היא חזותו של הרב קוק על המשבר החברתי העלול לפקוד את בית ישראל, וכה דבריו: “מקובלים אנו, שמרידה רוחנית תהיה בארץ־ישראל ובישראל בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבוא. לצד החמריות, שמוכרחת להיוולד בצורה תקיפה, אחר שעברו פרקי שנים רבות, שאפסו לגמרי מכלל האומה הצורך והאפשרות להתעסקות חומרית, ואז השלווה הגשמית, שתבוא לחלק מהאומה אשר ידמו, שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה ויבואו ימים, אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נישאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע. וזאת הנטיה, לחמריות, כשתוולד תדרוך בזעם ותחולל סופות, והם־הם חבלי משיח – – – עד אשר יבוא סער ויהפוך מהפכה, וייראה אז בעליל, כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באורו ובתורתו, בחזק האורה הרוחנית”.

על תעודת הספרות אמר הרב קוק: “גם הספרות תתקדש וגם הסופרים יתקדשו, יתרומם העולם להכיר את כוחה הגדול והעדין של הספרות הרמה היסוד הרוחני בעולם בכל עילוייו… וכל סופר יחל לדעת את הרוממות ואת הקדוש בעבודתו, ולא יטבול עטו בלא טהרת נשמה וקדושת רעיון לפחות המחשבה על תשובה, הרהורי תשובה עמוקים לפני כל יצירה”.

*

ערב “ימים נוראים”.

ראשית עבודתי במערכת “דואר היום”. שוטרים יהודים גילו לי, כסופר הירושלמי של העתון, שספק הוא אם ישוחררו מתפקידם בשני ימי ראש השנה וביום כפור. המתמיה בדבר, אמרו, שהרב קוק כאילו משלים עם גזירה זו.

באתי אל הרב קוק. עדיין עמד הבוקר בראשיתו. הרב הצדיק עוד היה עטוף בטלית ועטור תפילין. הקבילני במאור פנים, קרבני אליו, ושאלני על מטרת בואי. סיפרתי לו על חששותיהם של אנשי הבטחון העברים.

תאר הרב כל המאמצים שעשה כדי לשחרר את השוטרים ואת הנוטרים מחובת מילוי תפקידם בימים נוראים. וכמו בדרך אגב, בתארו כל הקשיים העומדים, הזכיר שאלתו של המפקח הכללי של המשטרה (ספייסר): “יאמר נא כבוד הרב, לכשתקום מדינת ישראל, האם שוטרי ישראל ישוחררו מתפקידם, אפילו יעמדו בסימן של ימים נוראים?”

“השאלה היא שאלה”, הטעים הרב בפני, אלא שאני תרצתי אותה, “לכשתגיע השעה הטובה הזאת, מן הסתם נדאג ונדע לפתור את הבעיה”. סיים הרב: “השאלה היא שאלה…”

הראש“ל בצמ”ח עוזיאל

פגישות שהיו לי עם הרב בצמ"ח עוזיאל נחרתו בלב. פגישה ראשונה היתה עם שחר, בימה של תל־אביב.

היה זה למחרת ליל פורים וצהלת העדלידע הראשונה. בשתים או בשלוש אחר חצות חיפשנו, אני וחברי לעט, פינה ליתן תנומה לעפעפינו. פנינו לבית עולים. בקושי רב מצאנו מקום להניח את ראשינו בין זרועו של זה ורגלו של אחר. איני זוכר אם עצמנו עין. עם אור הבוקר עלה הרעיון לצאת ולטבול בים כדי לרענן את גופנו ולהסיר מעלינו תמרוני האבק שהעלתה המולת ליל אמש. בודדים ירדו לים אותה שעה, ואגב רחיצה פגשתי להפתעתי גם את הרב בנציון מאיר חי עוזיאל שוחה ומשקשק במים. אותו שלום מבורך, עם הפציע אור השחר – לא אשכחהו לעולם.

*

פגישה שנייה היתה בעת שהוכתר הרב בצמ“ח עוזיאל ל”ראשון לציון".

יום גדול היה.

העיר העתיקה קושטה בפרחים ובדגלים. הרחובות צוחצחו ונשטפו במים, הכל סגרו חנויותיהם כביום חג והמוני אדם נהרו והצטופפו בבית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי ושלושת בתי הכנסת האחרים הצמודים לו: אליהו הנביא, האמצעי והאיסטמבולי. הוקרא כתב המנוי (ח' בתמוז תרצ"ט) עליו חתמו חברי הנשיאות של אסיפת הבחירות: מנחם אוסישקין, הצעיר אברהם אביכזיר, ס“ט; יוסף מ. הלוי, ס”ט; משה אביגדור עמיאל וכן חברי הנהלת הוועד הלאומי: יצחק בן־צבי, אליהו ברלין, אברהם קצנלסון (ניסן); הרב משה אוסטרובסקי (המאירי) ואברהם אלמאליח. התקיים טקס הכתרה: הלבישו את הרב גלימה דרבנן הדורה, רקומה רצי כסף ומצנפת נתנו על ראשו, שהיתה עטורה בסרט כחול לבן, אשר שיוו למראהו הוד והדר; פניו היפים, השזופים מיקוד שמשה של ארץ־ישראל עוד הוסיפו למראה התפארת – כמו כהן גדול בהכנסו אל הקודש.

עלה הרב עוזיאל על הדוכן, הודה למברכיו, הזכיר את מוריו ורבותיו הראש“לים, הרב יש”א ברכה ובנו בעל אור החמ“א, שנשא ונתן עמהם בדבר הלכה וכן הזכיר את הרב יעקב מאיר שהדריכהו בעצותיו והנחילהו בפקודתו את כסאו הנכבד. לאחר מכן דן הראש”ל עוזיאל בדבר הלכה: “כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה… משיחת מלכות וכהונה מתקיימת גם שלא בפני הבית בבגדי נשיאות מיוחדים, וזהו הטעם למנהג להתעטף בגלימה דרבנן ולחבוש את הצניף הטהור”. בהמשך דבריו הטעים הרב, שאין זכות לפרנס בישראל לשמש בתפקידו אלא אם כן הוא משרה שלום בישראל “וכל הגורם למחלוקת ונעשה בעצמו נושא למחלוקת הריהו משנה מדעת שולחיו, הקדוש ברוך הוא וישראל”. אזהרה זו, הבטיח הרב באותו מעמד, תעמוד לנגד עיניו, והביע מאוויי לבו להיות מתלמידיו של אהרן הכהן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב הבריות ומקרבן לתורה וכמו כן לאחוז במידתם של תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם, ואין שלום בעולמו של עם ישראל אלא בלימוד תורה והפצתה ברבים. הרב סיים במשנה הטעמה לשלום ואחדות בין כל שדרות העם ועם שכנינו הערבים ועם כל בני העמים והדתות עד אשר יקויים הכתוב: “ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה”.

*

משקרבו ימים נוראים דוב עולה דמותו של הרב עוזיאל לזכרון. ישב ברב בבית־הכנסת “על המשמר” בסמוך לארון הקודש. לבש לבנים והעטה טלית רקומה פסי כסף. כולו אמר התחדשות. ביום כפור עלה לתיבה והתפלל מוסף ואמר “סדר העבודה”, וצליל קולו ניגן כפעמונים, צלילים רכים ונוגים, והיום כבר עמד בגבורתו והצום עוד הוסיף זכות וטוהר והעינים מופנות אל האיש בפליאה ובהודייה, כאילו ביקש לרוות מן ההוד וההדר של הכהן הגדול בימים קדומים: “מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מן הקודש…” עם נעילה היה הרב עוזיאל עומד לפני ההיכל הפתוח, ופניו חיוורים ועיניו יוקדות, והמחזור נתון בשתי ידיו באהבה וברעדה, וכמנצח על שעה גדולה, הכריז וקרא:

" אל נורא עלילה, אל נורא עלילה!

המציא לנו מחילה בשעת הנעילה!"

וכל קהל המתפללים מלוכד בלב אחד בייחודה של שעה גדולה זו בין השמשות, ועיני הכל נטויות אל הרב, בשמחה ובתקוה, בהתעלות והזדככות הנשמה, באמונה לגאולה.

ובשמחת תורה, מי שלא ראה את הרב עוזיאל מצמיד אל חיקו ספר התורה ורוקד סביב סביב בית הכנסת ופניו זורחים ומאירים – לא ראה שמחת תורה מימיו.

*

נלוויתי אל הרב עוזיאל ואל ד“ר יעקב טהון בביקור במחנה האמונים בצריפין. במשך כל הנסיעה מירושלים היה הרב מספר על בעיות תורה, עבודה ודרך ארץ, כורכם באהבת הבריות והיה מיצר ותמיה על מלחמות אלו הקוראות להרוג ולהשמיד אלו את אלו: “אילו שיקעו כל הכוחות האנושיים האלה לשלום ולאחווה – איזה עולם טוב ויפה היו זוכים לו יצורי השם!” והיה הרב מביע אמונתו בתקומת עם ישראל במולדתו, גילה מאווייו למיזוג גלויות, וסיפר על הצעה שהביא: להקמת ועדה משותפת ומוסמכת להתקין סידור תפילה אחיד לכל העדות, שיכלול גם את היצירה הפיוטית המובחרת של כל העם. אגב שאלתי את הרב, אם הרבנות הראשית השלימה עם גיוסן של בנות הח”ן (א.ט.ס). האירו פניו בחיוך והעיר: “להרבה שאלות ביהדות, יש להניח לזמן לפתור אותן”…

ומשהגענו למחנה התקיים מסדר. עבר הרב עוזיאל בין השורות וברכם לשלום ובחיים ארוכים וטובים. לאחר מכן התכנסו הכל באולם הקולנוע הרחב, והאולם נתמלא מחיילינו ומחיילותינו לבושי המדים. לאחר דברי הברכה של המפקד, קם הרב והשמיע דברי עדוד קצרים. אחר פרש ידיו ונשא תפילה לשלום ישראל ובנות הברית. דברי התפילה שיצאו מפי הרב בנעימה של ערגה וכיסופים לשלום כמו הפיצו אור גדול באוירה האפרורית והאפלולית, השרתה חווייה דתית עמוקה וההקשבה היתה מתוחה, הקשבה שבקדושה, אשר ליכדה את השורות, שעה של הזדהות שלימה וחרדה עמוקה לגורל האדם, אמונה בנצחון הצדק והשלום.

*

עוד ראיתי את הרב עוזיאל בימיו האחרונים, עת שכב בבית החולים שערי צדק, בחדר צר. כולו דווי. אורו פניו, ואם כי ניכר סבלו מפאת מכאוביו הרבים לא התאנח. לא עברו ימים רבים, והרב עוזיאל נתבקש לישיבה של מעלה. צוואתו אשר נרשמה בעצם ימי מחלתו הקשים, היא מן התעודות היהודיות והאנושיות הנעלות על אורח חייו של אדם מישראל, הגותו, מוסריותו, דבקות בהשם ואהבתו אליו כל הימים ואהבת הבריות: “… בתפקידי אלה שמתי לנגד עיני ונר לרגלי, תעודות אלו: להרביץ תורה בתלמידים, לאהוב התורה ומצוותיה, ארץ ישראל וקדושתה, אהבה מוחלטת לכל איש ואשה מישראל, ולעם ישראל כולו, ואהבת השם אלוהי ישראל, ולהביא שלום בין כל איש ואשה מישראל, בגופו ונשמתו, דבורו ומעשיו, מחשבתו והגיוני לבו, צעדיו ועלילותיו, בבית וברחוב, בעיר ובכפר; להביא שלום אמת בבית ישראל ומשפחתו, בכנסת ישראל כולה לכל שדרותיה ומפלגותיה, ובין ישראל לאביהם שבשמים. שתי תעודות אלה אינן אלא אחת הואיל ושתיהן נובעות ממקור אחד היא תורת אלוהים חיים ומלך עולם, שהוא מלך ישראל וקדשו שנתן תורה לעמו, תורת אמת, שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום… קבוץ גלויות זה, שנעשה במשך עשרות השנים האחרונות הוא היה גרעין לצמיחת הגאולה, ובבוא העת הנועדה לכך מלפני יוצר עולם ובוחר בעמו ובארצו קדשו, תשרה רוח עצה וגבורה בכל חלוצינו הגבורים, הנוחלים עטרת נצחון, ויתן לנו את הארץ הזאת אשר נשבע לאבותינו ולנו…”

*

הרב בצמ"ח עוזיאל נולד בירושלים לאביו יוסף רפאל עוזיאל, שהיה ראש אב בית דין לעדה הספרדית ובקי בהלכה ותקיף בדעה ויחד עם כן יושב אוהל ודרכו בענווה. רגיל היה לחתום “צעיר הצאן, מתעסק בקדושים, עבד נרצע לכל שואל והוא הצעיר יוסף רפאל עוזיאל”.

בנציון, הבן, למד תחילה בתלמוד תורה “דורש ציון” ולאחר מכן בישיבה “תפארת ירושלים”, בין מוריו ומחנכיו המעולים היו הרב מנחם בכר יצחק, הרב בן ציון קואינקה, שהיה לימים ראב"ד של העדה ובעל “המאסף” – קובץ תורני־מדעי. מורהו לעברית היה מרדכי אזרחי וכן למד לשונות זרות. נוסף לשפת האם, ספרדית ועברית, ידע גם ערבית, תורכית וצרפתית. לימים היה למורה והרביץ תורה בקרב בני העדה הספרדית, בישיבת “תפארת ירושלים” ולאחר מכן גם בבית הספר “למל”, והעמיד דורות של תלמידים העוסקים בתורה ומוסמכים בפסקי הלכות.

במלחמת העולם הראשונה, וכרבה הראשי של יפו, נמנה הרב עוזיאל עם ראשי הישוב שפעלו אצל השלטונות התורכים. לא אחת אף נפגש עם ג’מאל פחה ועם המותצארף, המושל, של ירושלים ותודות לו נתבטלו כמה מגזירות שגזרו על הישוב, וביחוד בקשר להריסת קברות יהודים ביפו, שיחרורם של אסירים יהודים שנחשדו בריגול וכיוצא באלה. באחת מפגישותיו עם ג’מאל פחה אמר לו הרב: “זוהי שליחות נעלה. אינני דואג למה שיקרה לי. גם לגרדום הנני מוכן לעלות למען ציון”, ולקאימקם (שר המחוז) היפואי אמר פעם: “הארץ הזאת היא נחלת אלהים לישראל, בורא עולם נתנה לאבותינו… שיבתנו לארצנו תלויה ברצון אדון כל הארץ, ומשייעתר לתפילתנו ויחזיר ארץ קדשו לעם בחירו, לא יוכל שום כוח בעולם להתנגד לרצונו של אלוקים”.

הזוכר את שלטון העריצות בימים ההם ידע להעריך נכונה גודל אומץ הלב ועוז הרוח שהיו דרושים כדי להביע לפניהם את אמונת ישראל וגאולתו.

הרב הראשי אף נמנה עם הגולים לדמשק. עם תום המלחמה חזר לארץ וניסה לארגן מחדש את הקהילה היהודית ביפו שנתדלדלה מאד. באסיפה הראשונה, בה השתתפו גם כמה משבי הגלות, אמר הרב עוזיאל: “בצער עמוק מביט אני על האסיפה הקטנה ושואל את עצמי: היש לנו, חלק מעט מקהילתנו, הזכות לקבוע יסודות חיינו העתידים? ואולם עבודת־ציבור אינה נדחית לעולם מפני שום סיבה – – – על שלושה דברים שנפגעו בזמן האחרון מחמת מצוקת הימים רצוני לדבר, והם: קדושת הזמן, קדושת הבית וקדושת הדיבור. קדושת הזמן כיצד? – מתנה יקרה הנחילה לנו התורה ושבת שמה. מתנה זו שקולה כנגד כל התורה כולה. קדושת הבית כיצד? – הבית הישראלי היה וצריך להיות קן של אהבה ונאמנות, צניעות וברכה ושלום שרויים בו תמיד. האשה הישראלית זכתה לתהילת אשת־חיל והיא שהביאה ברכה ונועם למשפחה. נשמור על קדושת ביתנו, כדי לגדל דור בנים נאמנים לתורה ולישראל; קדושת הדיבור כיצד? – בשובנו לארצנו עלינו להסיר מעלינו את לשון הנכר וללמוד לשון קדשנו ממקורותיה הנאמנים: מספר התנ”ך, מספר המשנה והתלמוד, ולעשות את לשוננו העברית לשון הדיבור בבית וברחוב, בעיר ובשדה, וחיתה בפי כולנו…"

איש ההגנה היה הרב עוזיאל מימי “השומר” דרך פעלו בגיוס מתנדבים לגדוד העברי, בשירות ה“הגנה” ועד לפעלו בגיוס מתנדבים לבריגאדה העברית במלחמת העולם השנייה.

במאורעות תרפ"א יצאה כנופייה ערבית ממסגד חסן בק וזממה להתנפל על יהודים דיירי השכונות הסמוכות. מגינינו יצאו לקראתם והיו חילופי יריות. אותה שעה התעטף הרב עוזיאל בגלימת דרבנן שלו, חבש מצנפתו, נטל מקלו ויצא למקום המערכה. בסימטאותיה של מנשייה ראה את הערבים מרחוק. תחילה ביקש מעם המגינים היהודים שיפסיקו לירות, והוא התקדם יחידי אל עבר הערבים וקרא אליהם שאף הם יפסיקו לירות. השייך שעמד בראש הכנופיה נענה. הרב, בעמדו בשטח ההפקר, בין שני המחנות, פנה אל הערבים בנאום נרגש והביע דברי שלום וריעות, כאחים בני אב אחד, היכולים לחיות יחדיו בארץ אחת, לעבדה, לטובתם ולאשרם של שני העמים.

וראה, הרוחות שקטו.

נואם בחסד היה הרב הצמ"ח עוזיאל, אשר הקסים בניבו החטוב את שומעיו. השתתף בוועידות רבות לפני מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, בהתייעצויות של מנהיגי הישוב, הופיע באסיפות עם גדולות, נמנה עם הפותחים את אסיפת הרבנים הראשונה ועם בחירת מועצת הרבנות הראשית המאוחדת, ייחד הרב עוזיאל את דבריו על שש המעלות לכסאות הרבנות:: המשפט, שמלכות ומשפט אחוזים ודבוקים זה בזה; האומה ושלימותה; כתר ההוראה הלכה למעשה; נציגות התורה והעם: רבני ישראל, בהיותם חדורים אהבת השם, אהבת התורה ואהבת ישראל, מייצגים בדיבורים ובמעשים ובהליכותיהם את תורת ישראל ואת היהדות בשלימותה, בקומה זקופה שאינה חתה מפני כל, וגם בענוות חן ובתום לב צריכה הרבנות לייצג את העם ורוחו כלפי חוץ וכלפי פנים; דרכי שלום והנהגת הרבנות בציבור, הפצת התורה והמצווה בחיי העם לכל תחומיהם….

כמו כן השתתף הרב עוזיאל בקונגרסים ציוניים ובשליחויות ציבוריות רבות בארצות אירופה, אסיה וארצות הברית. בשנת תרפ“ו החליט הוועד הלאומי לשגר משלחת למועצה ועדת המנדטים ליד חבר הלאומים בג’נבה. זו היתה הופעתו המדינית הראשונה של הישוב לפני המוסד הבין־לאומי. המשלחת הורכבה מהרב בנציון עוזיאל, מאיר דיזינגוף וד”ר חיים ארלוזורוב, כדי להביא לפני ועדת המנדטים את דרישות הישוב בענייני התיישבות ועליה, חינוך, תעשייה, בריאות, התאזרחות ובטחון ציבורי, חוקת הקהילות ושאלות דתיות שונות. בשנות המצוקה והגזירות הקשות לעלייה פנה הרב אל השלטונות בקריאה: “תנו מנוחה לעם הזה! תנו מנוחה לכל רגל יהודית נודדת! השם נתן לנו את הארץ הזאת, היא לנו, ואין לכם רשות לנעול את שעריה בפני בעליה האמיתיים”. ולפני ועדת החקירה האנגלית־אמריקנית סיפר הרב על גלות אדום ועל גלות ישמעאל וסיים: “אני פונה אליכם בשם ה' אלוקי ישראל שהנחיל לנו את הארץ לנצח־נצחים, ובשם כל העם היהודי על שני שבטיו הספרדי והאשכנזי, השיבו לעמנו את ארץ נחלתנו, אשר שמו נקרא עליה”…

רועה רוחני מובהק היה הרב עוזיאל. עסק בערכי ציבור ונזהר מפני מחלוקת. בקיאותו הרבה בהלכה היא שעשתה אותו לפוסק גדול בישראל, ומכל הקהילות בארץ ובתפוצות פנו אליו בשאלות של היתר ואיסור. פרופ' חיים ליפשיץ, בספרו “הוגים וחוזים”, מונה שורה של נושאים הלכתיים אשר נתחדשו בדורו והרב בצמ"ח עוזיאל היה נושא ונותן בהם, כגון: הזכרת שם שמים בגרמופון, תבשילים בשבת בתנור חשמלי על־ידי הכוונת שעון אוטומטי, ברכת הדלקת נר שבת, נר חנוכה ונר הבדלה באור חשמל; נסיעה בשבת בקרונות קיטורים או חשמליים הנהוגים בידי לא יהודי; השמעת קול בשבת על־ידי גרמופון, טלפון ורדיו, כיבוי מאור חשמל ומכונת הבישול ביום טוב, חליבת בהמות בשבת, הימום הבהמה בכוח חשמלי לפני שחיטה ועוד ועוד.

הרב עוזיאל אף דן בבעיות ציבוריות גדולות, אלו שעלו בדור התחיה הלאומית והקמת המדינה, כגון סמיכת דיינים ובית דין של ערעורים, הנהלת ענייני הציבור וזכות הבחירה למוסדות ציבוריים; האשה במושב בית דין ובבחירות, בעיית מנהגי התפילה ואיחוד המבטא בתפילות בקרב עדות ישראל, וכן נושאים כלליים כמו “מצוה הבאה בעבירה”, “מצוות הוכחה” ועוד. ספריו: “משפטי עוזיאל”, “שערי עוזיאל” וספרים רבים אחרים, וכן שאלות ותשובות שעם כנוסן תתגלה לעינינו אישיות סגולית שהנחילה לדורות הבאים אוצר בלום של עיקרי היהדות הנובעים מתוך ידיעת התורה ואמונת ישראל: “השקפת היהדות על החיים היא, שאין החיים כדאים אלא רק אם הם קשורים בבינה והשכל ומעשים טובים, הכתובים והמסורים מפי נביאינו וחכמינו… שלימות השנים אינה שלימות חיי אדם, אלא אם כן תצורף להן שלימות הפעולות לפי תקופות החיים שהזכירו אותן חז”ל במשנתם (אבות פ"ה), שכל תקופה מסיימת פרק בחיים, ומכשירה לתקופה שלאחריה, וכולן נחרזות במחרוזת אחת, היא תורת־ישראל בלימודה וקיום מצוותיה. שנות החיים ותקופותיה, לפי תורת ישראל, הן שלבי הסולם שבהם הולך ועולה האדם במעלות שכליות, כושר תכונות ושיפור המידות".

כל שזכה לעמוד במחיצתו של הרב בנציון מאיר חי עוזיאל לא ישכח יפי מראהו וחן הליכותיו. קסמו. אווירה חגיגית נתלוותה עמו תמיד בזקיפות קומתו, תמיר והדור בלבושו בצאתו ובאהלו. תמימות שהיתה כולה שלימות, פשטות וענווה שכולה אצילות רוח. מעל שולחנו האיר הפסוק: “האמת והשלום אהבו” ובמידה זו דבק כל הימים. דלת ביתו היתה פתוחה לרווחה והשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. איש המידות למופת.

סיפרה לי פעם בתו של הרב: “כשאבא היה מסיים סעודתו, ברך ברכת המזון, ולאחר מכן הקריב ידו אל מצחו ועשה מחווה של תודה לרעייתו שישבה מנגד”. דבק במצוות היה ויחד עם כן היו ראשו ולבו פתוחים לרחשי החיים החדשים בעולם ובישראל, לדברי ספרות טובה, לדברי הגות, וביחוד המה לבו ליצירה המוסיקלית, הקלסית. בשנות כהונתו כרב ראשי בסאלוניקי למדו שתי בנותיו גם נגינה. אחת משכה בקשתה בכנור והאחרת פרטה על פסנתר. לא אחת היה האב מבקש מבנותיו לנגן מיצירות מוצרט ובטהובן. כבעל דעה רחבה ונבון לבב, היתה שמחתו גלויה משנבחרה בתו, בימי תל־אביב הקטנה, ל“אסתר המלכה”.

היתה זו דמות שנצרפה מחכמת חיים, מנסיונות ותלאות, מכאובים ויגונות, של מתמיד השקוד ימים ולילות באהלה של תורה, הצמא לאל־חי, אולי החוליה האחרונה לאותה שלשלת מפוארת של הגאונים ושל “תור הזהב”.

הרב יא"ה הרצוג

“הנביאים לא ניבאו על חורבן בית שלישי ואני מאמין באמונה שלימה, כי האויב לא יבוא בשערי הארץ”.

דברים אלה אמר הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג לשגריר הבריטי בוואשינגטון, הלורד האליפכס, בימים שחילות רומל עמדו בשערי הארץ. כשהפצירו ברב לדחות את שובו לארץ טען “אין קברניט נוטש אנייתו, כשהנחשולים מאיימים להטביעה”. האמונה בנצח ישראל היתה שורש נשמתו של הרב. הכרה זו ביקש הרב לטעת בתודעה האומה בכל גלויי החיים, בימי מבחן קשים כבימי תקווה ונחמה. בעמדו לפני שער טיטוס ברומא, עליו חרות “יהודה המנוצחת”, הצביע הרב על דמות ספר התורה ומנורת המקדש הבולטת לעיני הצופה: “צאו וראו עד כמה לא הרגישו אומות העולם, שכל זמן שספר התורה בידינו, הרי המנורה תמשיך לתת את אורה ואין בידי שום כוח אנושי לנצח את בית ישראל”, קרא הרב בימי מסע ההצלה באירופה, לאחר מלחמת העולם השניה. ובאותם הימים, בשובו מחורבות גיטו וארשה, כתב הרב קינה וזעקה: אנכי עפר ואפר, תולעה / ירדתי תהומות, במבול דמים.

*

דמות רבנית־עממית מופלאה שעדיין מרחפת חיה לעיני ירושלים. קולה נישא למרחוק וספר התנ"ך צמוד אל לבה. על אף זכרונו המופלג, נוהג היה לצטט מכתבי הקודש תוך עיון בספר. ייחוד דמותו של הרב היה, שבנפשו נתמזגו, בשלימות הרמונית, תרבות המערב בתרבות המקורית היהודית. כל ששאב מתרבות העמים נסתנן בנשמתו, שקלטה כל דבר שהוא ממקור וממהות יהודית. נפשו לא ידעה מחיצות. עד גיל שש־עשרה ספג יהדות – לא בחדרים, אלא מסוגר בביתו, בחדריו, וכשבגר ולמד באוניברסיטאות ולמד מתמטיקה, משפטים ועוד, הוא קלט אותן קליטה יהודית. בעל כוח ניתוח רב היה הרב הרצוג. ומשהופיע ספרו באנגלית על עיקרי היהדות אמרו עליו משפטן נודע, כי “הרב הרצוג הוא המוח המשפטני הגדול ביותר בעולם”. מכאן גם כוחו בפסקי ההלכה, בשאלות ותשובות, אשר כונסו בחמשה כרכים: “היכל יצחק”. פסקים אלה דנים ביחוד באחת השאלות הקשות ביותר של דורנו, שאלות העגונות, בעייה שהחריפה עם המלחמה העולמית ונדידת היהודים לארצות שונות.

ברוחו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג נתמזגו כשלימות אחת: מחשבת יהדות צרופה הנדרשת לצרכי החיים עם דאגה עמוקה לענייני כלל ופרט, לקיום מוסדות תורה וחסד ופעולה למען עליית יהודים לארץ, לשחרור שרידי השואה ודאגה למען שיפור תנאי מעצרם של האסירים הפוליטיים באריטריאה. ביתו של הרב היה בית ועד לחכמים שנשאו ונתנו בענייני הלכה ופקדו אותו אורחים רבים מן הארץ ומחוצה לה. הרב הרצוג נפגש עם הנשיא רוזבלט ועם האפיפיור ברומא ועוררם לעשות למען העלאתם של יהודים לארץ ולהצלת ילדי ישראל מן המנזרים. ההפגנה נגד “הספר הלבן” יצאה מביתו כשהרב הראשי הרצוג נושא ספר תורה בחיקו, וקורא: “עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל”. בימי הצפיה לתוצאות הדיון באסיפת האומות המאוחדות וההחלטה בדבר הקמת מדינה עברית חיבר הרב תפילה מיוחדת שנאמרה לפני הכותל המערבי ומשנתקבלה החלטת ממשלת ארצות־הברית המכירה במדינתנו, שלח הרב מברק ברכה לנשיא טרומן וחיבר כרוז “על עמי”. משנתקבלה הידיעה על אסון “סטרומה” הפסיק הרב את הסדר בליל פסח ועלה ברגל אל ארמון הנציב בהר הצופים והשמיע לפניו את שוועת המעפילים.

את תחיית העם ראה כסימן לאתחלתא דגאולה אשר תביא גם לתיקונו של עולם. את הדת והמדינה ראה הרב בישראל שלא ניתנים להפרדה.

משסערה בישראל בעיית כשרותם של “בני ישראל” מהודו, פסק הרב: “נתברר לי שהכת בני ישראל יהודים הם מזרע בית ישראל בלי שום ספק”, ובין היתר מסתמך על עדותו של הרב יעקב ספיר בעל “אבן ספיר”, שאין חשש של ממזרות בקרב עדה זו מחמת גיטין שלא כדין.

ביתו של הרב הרצוג עמד כולו לשירות העם והמולדת. רעייתו, תבדלח“א, הרבנית שרה הרצוג עוסקת כל ימיה למען מוסדות חסד וצדקה רבים ושונים; בנו ד”ר יעקב הרצוג נחשב מן המעולים בשירות משרד החוץ שלנו ונפטר בדמי ימיו ובנו האחר חיים הרצוג הוא מן הפרשנים המזהירים למאורעות היום, ודבריו ב“קול ישראל” במלחמת ששת הימים היו חדורי אמונה בנצח ישראל. תפילה.

מטרתו של הרב היתה לשמור על אחדות האומה ושלימותה, זו שבישראל וזו שבגולה. עקרונות התורה הם החוליה המקשרת את העם מן הקצה עד הקצה ושומרים עליו מן הפירוד ומן הנכר.

“מצד אחד ירדו בדורנו חושך וערפל וצלמוות. השואה האיומה שלא היתה כדוגמתה בתולדות עם ישראל, ולעומת זה ניצוץ פתאום אור גדול, אור חדש על ציון, שיבת האומה לארצה וכינון ממלכת ישראל השלישית. אטום הוא הלב וקטן הוא המוח להרגיש את רוממות הרוח הנורא של הנבואה, כי לנגד עיניו הולכות ומתמלאות הבטחות הנצח של ישראל. דורנו זה לא יהיה זכאי לגאולה אם בעלי הנס לא יכירו בניסם. אם לא נתעמק בתופעה הרוחנית העליונה הזאת שזכינו לה בחסדי עליון. אף אומות העולם המגששות באפילה וממששות דרכן להצלת המין האנושי מכליון חרוץ, ראוי להם להתבונן ולהיווכח, כי אכן יש ד' במקום הזה ושלמעלה, מעל הכל, השגחה אלוקית פרושה על דרכי בני אדם”.

כבר בימים הראשונים לאחר קום המדינה, עמד הרב הרצוג על הסכנה של חלוקת העם לשני חלקים וקרא לאחדות ישראל: “אחדות זו יש לבסס אותה על־ידי כוח השפעתה של התורה והאמונה. הבה נחיה בישראל את הערכים הרוחניים הנצחיים הללו, סוד נצחיות הנשמה של האומה מאז ומעולם בארץ ובגולה ונהיה באמת לגוי אחד ישראל והגולה”.

הרב אליהו פרדס

עם פטירתו של הרב אליהו פרדס, רבה הראשי של ירושלים, צנח הענף האחרון של אילן רב פארות, שסימל את נופה האנושי של ירושלים מלפני שלושה וארבעה דורות. היתה זו ירושלים המכונסת בין החומות והמצויינת בצניעותה ובלמדנותה; זו שרעבה, צמאה והסתגפה; ידועת סבל, השפלה ובזיון מידי זרים ובאמונה עמוקה, באצילות נפש נשאה תקווה לגאולה.

הרב אליהו פרדס היה נכדו של ר' אליהו פארידיש, שהיה מרבניה וממקובליה המופלגים של ישיבת “בית אל”. המית עצמו באהלה של תורה, הרבה בצומות ובתעניות ולא היה פוקד את ביתו אלא מערב שבת לערב שבת. שנים רבות זכרו בני דורו אותה חוויה עמוקה שעורר הרב בתפילותיו ובכוונותיו, ביחוד אותה חדווה בה קידם מאורו של יום, כחידוש מעשה בראשית בתפילת “ברוך שאמר והיה העולם”, שנאמרה בלהט ובאמונה טמירה. כמיטב המסורת של מקובלי צפת היה לבו של הרב פארידיש פתוח לרחשי הטבע, לעמוד על סודה של הבריאה.

סיפר הנכד על מעשה שהיה.

פעם, בגבור להטו של קיץ, החליטו כמה מאברכי ירושלים ורבניה הספרדים לבלות כמה ימים בחיק הטבע, מהם יצאו לקולוניה, היא מוצא שבשערי ירושלים, ומהם יצאו לעין־כרם. בשובם לעיר העתיקה מצאו הנופשים שפני בניה ירדו, זעפו והתלחשו ורננו אחריהם. מהם אף פנו אל הנופשים בקריאות של בוז ומחאה ואף בחירופים ובגידופים, ברמזים בוטים על פריקת עול מלכות שמים כביכול, כמו: “מי יודע אם הללו אף התפללו שם בשדות…” או משלו משל והצמידו נמשל: “אל קאזאליקו (הכפר) מדיו קריסייניקו” ( – מחציתו גוי) וכיוצא באלו. האברכים ותלמידי החכמים לא נתנו דעתם, בשנה השניה חזרו ויצאו אל המרחבים וכל העדה זועמת ונרגזת עד להשחית. מה עשו? בשנה השלישית מצאו תחבולה. אחד מבני החבורה, הרב יעקב מאיר, פנה אל הרב אליהו פארידיש והציע לו להצטרף למחנה הנופש ואף הבטיחו לו “נושא אדם” (לשון נקיה לבהמה). כשבועיים שהו הנופשים ובילו בחיק הטבע ולא פסקו גם מתפילה ומלימוד תורה. אולם משחזרו לעיר העתיקה שוב נתקבלו בסערת התנגדות. אך משנודע למתנגדים הקנאים שבין הנופשים היה גם הרב הצדיק והמקובל הרב אליהו פארידיש, חזרו בהם, פנו אליו בבקשת סליחה, אמרו “וידוי” ואף הכו “על חטא”.

האב הרב בן־ציון פארידיש, המשיך במסורת להיות מיחידי “בית אל”, הורה בתלמוד תורה, יצא בשליחות ל“מערב הפנימי והחיצון”. נתחבב מאד על אישי ירושלים בהליכותיו הצנועות ובדרשותיו הנלבבות שהיו מתובלות באמרי נועם וחכמה ובמוסר השכל. כיהן בישיבת “אחד”, בבית הכנסת איסטמבוליס הצמוד לבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי ואליהו הנביא בעיר העתיקה. בישיבת “שבת אחים”, בבית הכנסת ישעיה וכן ב“שפת אמת” שעל יד בית הכנסת “טראנטו” באהל משה. ניהל “חדר” (“כותאב”) ובשנותיו האחרונות נמנה עם לומדי חברת “מגן דוד” בישיבת מרכז הרב בירושלים. כמה מדרשותיו מקובצות בספר, ועדיין בכתב־יד.

היה זה בית רווי תורה ויראה. סיפר לי פעם הרב. בנעוריו אירע לו יום אחד, ומחמת חולשת דעת רגעית, לא התפלל ולא הניח תפילין וגם אוכל לא נתן אל פיו. שמעה האם ונזדעזעה. היתכן, לא לקדש אורו של יום? עולם מלא נחרב לעיניה. בסערת נפש אצה אל הכותל המערבי ולפני האבנים הדוממות שפכה מרי־שיח, התפללה שהאל יסב לטוב את לב הבן. אף נענתה בצום. משחזרה לביתה, נטלה הטלית והתפילין בידה האחת ומעט מזון בידה השנית ובאה אל בנה בבית המדרש, ובדמעות שהאירו עיניה אמרה: “בני, התפללתי היום למענך, האל נעתר לתחינתי…”

מסירות נפש זו של האם על קדוש השם עמדה תמיד לנגד הבן הרב אליהו פרדס, ולאורה עשה דרכו בחיים, בתורה ובמצוות.

ואמנם שלוש תכונות איפיינו דמותו של הרב אליהו פרדס כאיש ירושלים ומיקיריה: אמונה יהודית עמוקה, אהבת הבריות ולהט תמיד למען אחדות העם.

*

איש הגבורות היה הרב אליהו פרדס. עצמאי בדעותיו. היה חניך תלמוד תורה של הספרדים, “דורש ציון” וישיבת “תפארת ירושלים”; השתלם בבית הספר לרבנים של חברת “העזרה”, הורה בבית הספר לבנים ביפו. ולאחר הכיבוש הבריטי, הורה בבית הספר “למל” בירושלים ובבית הספר העירוני לבנים, בתלמוד תורה והיה מנהל בית הספר לבנות “מזרחי” בשכונת אהל משה; ממניחי היסוד של אגודת “על המשמר” (תרפ"ח), לטיפוח ערכי היהדות; הורה בשיעורי ערב עברית ולימודי קודש; קיים שיעורי שבת למקרא פרשת השבוע עם פירוש רש"י, הלכות חגים ומועדים, הרבה בדרשותיו, וניהל מקהלה מזרחית “הזמיר” ומן המעולים בשליחי הציבור בעברו לפני התיבה, בנועם קולו, בהטעמתו ודבקותו.

בפעלו הציבורי היה הרב אליהו פרדס ממייסדי “המזרחי הצעיר”, היה ציר הוועידה של אגוד זה בדנציג בשנת תר“ץ; היה חבר הסתדרות המורים בירושלים והתאחדות הספרדים העולמית. פרסם מאמרים רבים בשאלות השעה ובענייני העדה הספרדית ומוסדותיה, היה חבר ועד העדה הספרדית ומזכיר עזבון בלילוס, מזכיר כבוד של בית חינוך יתומים הכללי, יצא בשליחויות ציבוריות שונות והיה רבה הראשי מטעם העדה הספרדית ברמת־גן עד שהוכתר לרבה הראשי של העדה בירושלים, העיר בה גדל ואהבה בכל מאודו. תורתו היתה אומנתו. פסוקי־אורה של מקרא, תלמוד ומאמרי חז”ל היו שמחים עמו תמיד, נשרו משפתיו בעברית עריבה, כפירות בשלים; דרשותיו ונאומיו היו ערוכים וסדורים כנתינתם בכתב, ונבעו בבהירות ובנעימות, העידו על זכרון מופלג ועל בקיאות רבה. ככל אנשי האמונה הדגולים, היו לבו ומוחו פתוחים לרוחות החדשות המנשבות ויחד עם כן מצוייד בדריכות נפשית לקדם את הזמנים החדשים להתאימם במסגרת ההלכה, כתורת חיים. זהיר היה מכל קורטוב של קנאות, הביאה חלילה לידי מחלוקת בציבור, מחונן באורך רוח, במאור פנים.

זכורני שיחה עמו על בעיות הדור ומורשת האבות, משבר רוחני הפוקד את העם אגב פליאת התחיה וגילוי גבורה ובניין הארץ. אמרתי לכבוד הרב: “חיל צה”ל היום כמוהו כמזמור תהלים“. נתן בי הרב עינים טובות והעיר: “אמנם כן. אלא, שתחיה זו לא היתה קמה אילמלא טיפחה היהדות בלב כל הדורות אותם כיסופים לציון ולירושלים. ודאי, דורנו דור צדיק הוא, גדול הדורות בהם זיכה הקב”ה את עמו והפקיד בידו את תקומת ישראל, קבוץ גלויות ומיזוגן, הפרחת השממה וכל המראות הנשגבים והנעלים מבינתנו. אך שוב, לא היה כל זה צומח אילמלא הקרקע־הרוחני־היהודי שהניבו פירותיו. הרעיון הציוני נתגשם משום שחייב הוא ‘כי מעולם…’”.

סובבה השיחה על התאמת חיינו החדשים בישראל להלכה. היה הרב מפליג ונושא דברו לערכי־ישראל, שר שירת השבת, עליה נצטוו מששת ימי בראשית ובמעמד הר־סיני. בהזכירו את ההצעה בדבר קביעת חמשה ימי־עבודה כדי לקיים את השבת כהילכתו, הטעים, כי לבעיות חומריות תמיד נמצא להן תיקון, ואולם לערכי הרוח המקודשים של האומה, חייב איש ישראל ליתן את כל לבו, נפשו ומאודו, שהם היסודות לקיום העם וייחודו בין הגויים. המפתח לסוד טמיר זה בחינוך, בדרך הנחיית הדור, או אז ייעלמו הרבה מן התופעות השליליות הנלוות היום לחיינו. חינוך לעניינים שבין אדם לחברו הבא לחזק את הגוף וחינוך למצוות שבין אדם למקום לחזוק הרוח, גבורה גופנית המצטרפת לגבורה נפשית היא המרוממת את האדם.

חיבורי תורה ופסקי הלכה הרבה פרסם הרב אליהו פרדס במאספים שונים, ובצניעותו וכדרך אבותיו לא כינסם בספר. בבואו להשיג על קביעה הלכתית של רב וגדול בישראל, לא שכח הרב פרדס להציג עצמו “כעפר לרגליו” ותדיר נתלוותה התיבה “לפענ”ד" (לפי עניות דעתי) ודבריו מלאים וגדושים גינוני דרך ארץ היפים לאנשי ירושלים ולתלמידי חכמים. פסוקיו מצטיינים בבהירותם וביסודותיהם.

*

בבית ישן דר הרב אליהו פרדס, רבה של ירושלים, בית ברחוב הנביאים שנבנה לפני שנים. אדם וביתו נתמזגו בו, תמול והיום. דיואן וספה, ארון ספרי־קודש עם תמונות הכותל המערבי וקבר רחל ומערת המכפלה. אף־על־פי־כן, כל האווירה נושמת רוח חדשה. כמסורת אבותיו ואבות אבותיו התעורר אחר חצות להודות וללמוד תורה. בהפציע אור החמה החיש צעדו לתפילה בבית הכנסת. אחר סעד פתו. רגע השקיף מבעד לחלון אל הגן מנגד הטובל בירק אילן, העיף מבטו ורווה מתכלת שמי ירושלים ואחר החל בכהונת יומו.

*

שא־נא, הקורא, שאני מבקש להביאך הפעם לתחומי האישי. זכיתי להיות מתלמידיו¹⁵ של האב, ר' בן־ציון פארידיש, ובימי חופשה מבית הספר, חברתי עם תלמידיו ב“חדר” (“הכותאב”) ולמדתי מפיו תפילות ומנהגי יהדות, פזמונים ופיוטים לימים טובים ולימים נוראים, שהיו נאמרים במקהלת מזמרים. בהדרכתו של ר' בן־ציון שיננתי את “הדרשה” בהגיעי למצוות. בנו, הרב אליהו פרדס, הוא שבחנני לפני עמדי בפני קהל ועדה בשבת, בבית הכנסת הגדול ב“אהל משה”. לימים, משנפטר אבי־מורי ר' חיים אלחנטי, היה הרב אליהו פרדס מקיים עמנו תפילת האבלים בימי השבעה. התפילה נערכה עם חשכה, עם דמדומי שחר, וקולו הרך נשא עימו מרפא ונוחם.

דומה היה הרב אליהו פרדס שמעולם לא העיבו פניו, תמיד זרח חיוך אנושי בעיניו, מעודד אף בשעות הקשות ביותר וכמו אביו ידע להתגבר על מצוקותיו ב“עזרת השם” ומשרווח לו קמעה נשם והודה: “ברוך השם”. אדם היה.

הרב ד"ר משה ונטורה

שבת. שעת מלווה מלכה.

קהל רב מילא את בית הכנסת המרכזי של עדת הספרדים, והאזין לדברי הרב ד“ר משה ונטורה על יעודה של המתיבתא, בירושלים, להכשרת מורי־הוראה ולטיפוח ערכי הדת והאמונה. התעכב הרב על מבוכתו הרוחנית של הדור והאיר את הדרך חזרה אל האמונה בעקרונות חיים, שבכוחם להחזיר לילדי ישראל את האיזון, שלוות הנפש ואת הבטחון העצמי שחיי המסורת נותנים לאדם”. הביא הרב ראיות ואסמכתות מחז“ל ומחוגי הדעות שבעולם והזכיר את דברי הסופר הרוסי טולסטוי באמרו: “כי האדם יכול להכחיש את מציאותה של הדת בקרבו כשם שהוא יכול להכחיש מציאותו של הלב בחזהו, אך בלי דת, כמו בלי לב אין האדם יכול לחיות”… לרבים־רבים מן המאזינים היה הרב משה ונטורה פנים חדשות. דברים שאמר והגיונות שהגה בקול, נחצבו כמו ממחצב משותף, יצרו אוירה של חמימות שבמסורת ישראל סבא, קירבו ואיחדו לבבות בחרדה לקראת הבאות, כי הזהר הזהיר הרב: “בדבר אחד אנו יכולים להיות בטוחים: אין אדם בישראל ראוי להיות אזרח אם הוא שואף להפוך את מדינתו לבירוביג’אן”… ואמר את הדברים בכל גילוי הלב: “כולם יש בחידון התנ”כי כדי להניח את דעתו של היהודי הנאמן למסורת אבות, שבשבילו התנ”ך הוא ספר תורת החיים, המסמך הקובע את יעודה של האומה, זאת הברית הכרותה בין עם ישראל לאלוהיו". אשר לתודעה היהודית סבור הרב, שלאחר הסערה אשר קמה סביבה, הגיעו הדיונים לנקודת קפאון מאכזבת.

*

הרב משה ונטורה נולד בסלחילי, עיירה נידחת במחוז סמירנה, תורכיה. חניך תלמוד־תורה ובית ספר חכי“ח, סיים בית המדרש לרבנים בקושטא, והתבשם מתורת רבו הרב אברהם דנון, היסטוריון, הוגה ומשורר. לפני מלחמת העולם הראשונה למד הרב ונטורה בסורבונה בצרפת והוסמך לפדגוגיה ולדוקטור למדעי־הרוח. הרב שימש בהוראה שנים רבות. תחילה בקושטא. בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הורה עברית את ילדי קהילת בגדד. לאחר מכן היה מנהל ביה”ס היסודי המזרחי בבירות, מורה לעברית ולמדעי הדת בקרב יהדות פאריס, בבית הספר התיכון ע“ש הרמב”ם. עשר שנים שימש רב ראשי ליהודי אלכסנדריה ועם פרוץ מלחמת הקוממיות גורש ממצרים כציוני. לאחר מכן הוסיף הרב ונטורה להורות תנ“ך ומחשבת ישראל בישיבת אוניברסיטה בניו־יורק, היה מנהל בית המדרש למורים ברמסגייט. עלה לארץ, התיישב בקרב העולים בבאר־שבע והתמסר להוראה בבית הספר התיכון ובמדרשה למורים. עבר לירושלים והחל מניח את היסודות לארגון הלימודים במתיבתא, שהיא מעין מכון למדעים תורניים, שיעמוד לרשות כל אלה המוכנים לתרום את תרומתם בשטח החינוך המסורתי. רבנים, מורים, בחורי ישיבה, סטודנטים דתיים, תלמידי סמינריונים ואחרים, בלא אפלייה עדתית. המתלמדים יוכלו להשתתף בשורת ההרצאות שתערכנה, בדרג אקדמאי ועל טהרת הקודש, במחשבת ישראל, פרשנות המקרא, תולדות הספרות התורנית, מיתודיקה, הלכה ואגדה ועוד”.

הרב ד“ר משה ונטורה העשיר את ספרות ההגות של ישראל בשורה ארוכה של מחקרים. הוא לן ב”תור הזהב" של המחשבה הספרדית, החל מספרו על הפילוסופיה של רבי סעדיה גאון, דרך חכמי ה“קלאם” ופילוסופיה של אריסטו, המחשבה הכלולה ב“הכוזרי”. הוא הראשון שהוציא לאור את מלות ההגיון להרמב“ם לפי כתבי־היד שחשף בגנזי הבודליאן ובסורבונה. בדרך זו הצליח להסביר הרבה מקומות סתומים שמנדלסון בעצמו הסתבך בהם, והיתה זו תרומה נכבדה בימי העלאת זכרון שמונה מאות שנה להולדת הרמב”ם. כן פרסם הרב בצרפתית שורה של ספרי לימוד השפה העברית ושורה של מחקרים בפילוסופיה, השיטות הקוסמו־גוניות במשנתו של רס"ג: “אין אתיאיסמוס בעולם” ועל הפילוסופיה של היהדות. ספרו הגדול ויחיד מסוגו הוא “מבוא למחשבת ישראל” (הוצאת “מחברות לספרות”), ספר לימוד לבתי הספר התיכוניים ובתי המדרש למורים ולמורות. הספר מתחלק לשלושה חלקים: תורת ההגיון (לוגיקה), תורת ההכרה והישות (מיטפיסיקה) ותורת המידות (אתיקה). כל חלק מחולק לפרקים, וכל פרק פותח בהרצאה כללית על הנושא, ואחריה באים ליקוטים מספרי המופת של הפילוסופיה של היהדות, הנוגעים לנושא הנידון.

*

שיחה עם הרב ד“ר משה ונטורה היא מן הזכויות המענגות, גורמת חוויה עמוקה והשראה. ניחן הרב במאור פנים, בצניעות של תלמיד־חכם. כבר במשפטו הראשון הורס מחיצות של זרות ומקרב לבבות. לפניך נפתחים מעיינות של חכמה ודעת משמחי־לב. אצילותה של אישיות מופלאה זו נובעת משליטה נאמנה במכמני היהדות ובשיא פריחתה בשירה ובהגות בתקופה הידועה כ”תור הזהב"; מיהדות עמוקת־שרשים הממזגת כל היפה שבתרבות העולמית הכללית. תכונות אלו, הן שמעניקות לאישיות זו ברחבת הלב שלה, בראייה המפוכחת אמונה עמוקה בעתידו הרוחני של העם:

“אני תקוה, כי החקירה בבעיות הנצח תביא את החניך לידי הכרה ברורה, ששומה עליו להיות מתון בעיצוב השקפת־עולמו, שהכפירה הזולה אינה אלא התחמקות מבעיות אלו ולא פתרונן; ושהזלזול בערכים היקרים לאומה, מכוח הנעימה הספקנית השגורה, הוא פרי הגאווה שיש לעקור את שרשה מן הלב”.

מכאן הוא מפליג ומזהיר לבלי להיתפס לברק התרבות המערבית מן המאות האחרונות, שהיו בעוכרי האמונה וקובע את סימני החזרה בתשובה: “להלכה, אם לא עוד למעשה, הולכת ונבערת החמרנות הגסה מעולם המדע, ואת מקומה יורשת הסתכלות עולמית חדשה ההולמת יותר את רוח ישראל סבא”, קובע הרב בהקדמתו ל“מבוא מחשבת ישראל”. הרב ד"ר משה ונטורה כובש אותך לא רק במראהו, אלא גם בלשונו העברית הצחה והברורה, המפלסת מסילות לעולם המחשבה, עד שמכניס אותך לטרקלינה הרוחני של היהדות ומשתאה ליפעתה. “לשון נאה זו – מאין?” עלתה השאלה. השיב: “כל ימי גדלתי בעברית, הוריתי עברית. אני מאמין באמונה שלימה, הוסיף, שאלה שהיו מורי נבוכים בתקופת ימי הביניים, יכולים חיבוריהם להיות לאור אף בתקופתנו, בה ניכרים סימנים מובהקים למפנה חדש במדע הקרוב יותר לרוח ישראל”. הרב הזכיר את דברי הסיום של הפרופ' יוליוס גוטמן בספרו המדעי “הפילוסופיה של היהדות”, בו נאמר, שאפילו הפילוסופיה היהודית החדשה נזקקת לפילוסופיה של ימי הביניים, לאורה תהיה אפשרות למצוא משהו חדש.

לא אחת מוצא הרב הקבלות בין הדעות של הימים ההם ואלו של הדורות האחרונים, הוא מזכיר את זהות הדעות שבין הראב“ד לבין אלו של לייבוביץ, דעות ורעיונות של הרמב”ם המקובלות אצל גדולי ההוגים של היום. “טול למשל, הצורך בשימוש במיתאפורים, ביטויים מושאלים, שהנביאים נהגו בהם, כדי להביא דברי נבואה בשפת העם. הרמב”ם הקדיש כארבעים פרק ממורי נבוכים להסבר המיתאפורים האלה והשמות המשותפים. הקבלה לכך אנו מוצאים אצל הנרי ברגסון, בדברו על האינטואיציה הוא משיא עצה להשתמש במיתאפורים, כפי שעשו הנביאים בשעתם, כדי שהקורא והשומע ימצו מתוך המשלים המושאלים את המושג והרעיון הנכונים. ו’יעל השם, וירד השם‘, הלוא עליה וירידה מיוחסת אך ורק לגוף ולא לאלוה. אלא שהרמב"ם מאיר מושגים אלה בדרך ההשאלה, כשם שאדם ‘עולה’ בנכסיו או ‘יורד’ מנכסיו¹⁶. מכאן גם, כשהמדובר על השכינה היורדת למטה, הרי זה אך ציור ואין לאמץ את המושג ולקבלו כפשוטו. הוא הדין לגבי ‘וירא ה’ ' וכו’, כשם שקיימת ראיה גשמית כן קיימת ראיה שכלית, או ‘כי לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל’, שאין הבטה וראייה ב’און' ו’עמל', אלא על דרך השכל". צער רב מיצר הרב מ. ונטורה, שעיקר לימודי המחשבה הישראלית בימינו אינו מכוון לתכלית נעלה, של חידוש האמונה. יותר מדי אנו נתפסים להיסטוריוגרפיה של הפילוסופיה, העיר. גדולי ההוגים של עמנו בעבר התכוונו להביא ארוכה למשבר הרוחני, ואולם אנו לוקים לא אחת בטפל ולא פונים לעיקר. קשרי אהבה נאמנים קשר הרב ונטורה עם באר־שבע ועם תלמידיו היושבים בה.

“מצאתי במקום זה מקור של השראה רבה”, אמר. לא ביקשתי לקרב את הקרובים, אלא אני תר אחר קרבת הרחוקים. רבבות מילדי ישראל תועים בדרכי החיים החדשים, מצוה לקרבם אל חיק האמונה. עוד יש לי קבוצה של תלמידים, שהם רחוקים מן היהדות ותקוותי אמונה שאפשר להחזירם למוטב, להרעיף עליהם מרוח היהדות, לאהבת ערכי האומה. אין אני רואה נטיה להתנכרות לערכי היהדות בקרב הנוער, הוסיף הרב, אלא שהזמן מחייב גישה מיוחדת, למצוא מזיגה בין “הפרה הרוצה להניק והעגל הרוצה לינוק”… כל ימיו מתבודד האיש במועדו. מתרחק מן השררה. אינו מש מד' אמות חקירתו. מבקש להפליג באהבה ובדבקות אל עולמות רחוקים שבאוצר ישראל. מתוך קורת רוח רבה גילה ששני בניו ממלאים חובתם למולדת: “אחד עוסק ב’לנטוע' (אגרונות) ואחד ב’לבנות' (ארכיטקט)”.

ארכה השיחה. דומה, שהאיש עוד בראשית מפעלו הגדול בישראל. עוד יפתיענו בכמה וכמה ממחקריו. ודבריו מהדהדים: “אני מאמין באמונה שלמה, שעוד יפרחו מדעי־היהדות, כהמשך המחשבה של ימי הביניים, מכוח חזונם של הנביאים, מכמיהת הדורות של תקומת ישראל בארצו”.

והרב ונטורה מסיים את שיחתו בנעימה אופטימית:

“עתידה היהדות הספרדית למלא תפקיד היסטורי בחייה הרוחניים של מדינת ישראל. סיסמתנו צריכה להיות: ‘תחת הנחושת אביא זהב’. תחת הנחושת של תקופת הגלות והניוון הרוחני של השבטים האלה בסביבה הנחשלת של גלות ישמעאל – נביא את הזהב אשר ירשנו מתקופת הזוהר של ספרד”.

*

אכן, “תור הזהב” אינו מורה רק על תקופת העבר, “תור הזהב” הוא גם סימן לעתיד של התחדשות רוחנית, יוצרת ופרחת. הרב ד"ר משה ונטורה הוא אחד ממבשריה הנאמנים.

ר' שלמה זלמן שרגאי

הכרת הזכות לקיום עצמי לעם ישראל אינה מהווה מיפנה בתולדות ישראל והאנושות בלבד, אלא בבריאה כולה. (שרגאי)

“פעמי גאולה” לש“ז שרגאי. כולה תפילה. אמונה: – “היחסים בין העולם היהודי והעולם הלא־יהודי, שלא מצאו להם תיקונם ופתרונם במשך אלפיים שנה ושניסו להסדירם על־ידי השמדה ושמד, מצאו סוף־סוף את תיקונם על־ידי הפתרון הפשוט והטבעי ביותר, בהכרזה זכות חיים וקיום לעם ישראל במולדתו וחבר בחבר־העמים”. לצידה של מחברת־הגות זו כבר הביא המחבר דברי עיון ומחשבה שכינסם בספרים: “תחומים”, “חזון והגשמה”, שעה ונצח” (הוצאת מוסד הרב קוק) ועוד ועוד, מעיינות חכמה המאירה את המציאות באורו של חזון ואת החזון בששון־חיי הגשמה.

ערב היה.

ישב רש“ז שרגאי בחדרו ועל שולחנו מונח ספר רב מידות: “הלכה פסוקה”, קובץ הלכות מ”חושן משפט". נתלתה השיחה בשאלה אם יפה כוחה של ההלכה בחברתנו היום. הזכיר האיש מובאות מספרו על זכויות וחובות שבין בעל־בית לדיירו, על הלכה המצווה שביתה במקום שאין נזקקים לבוררות, על העיקרון שידו של הפועל על העליונה, כלומר שעובד הוא הבעלים על כוחו, וכראות עיניו קובע תנאי־עבודתו לפי “שעבדי הם ולא עבדים לעבדים”.

הבא לשיחה עם רש"ז שרגאי, כנכס לטרקלין אידיאי. מתבשם מריחה של תורה ועבודה כמהות אחת. לאיטו ינהג דברו. רכות ידבר. נוגה מבטו. מקרב. לא בפולמוס דרכו, בעיקרון – כוחו. מנושאי דגלה הרעיוני של תורה ועבודה, “הפועל המזרחי” הוא. נאמן עם עצמו, עם האדם ואלוהיו. עמדתי מקרוב, בכהנו כראש עירית־ירושלים ועל הזכות הגדולה שנתגלגלה לידו. נוכחתי במאבקו הפנימי עם המסיבות ובטראגדיה שזכות זו העמידה אותו בסתירה עם אחיו לרעיון, נציגי ההסתדרות. נאבק עם עצמו, עם מצפונו ויכול. הוא ניצח על העליה מקצות־עולם לארץ, על מכלול בעיותיה וקשייה. נר אהבת ישראל בידו. – כלום תמיהה היא, אמר, שאת המדינה אפשר לנהל לפי ההלכה הישראלית? לא רק דתיים יטיפו לכך, אף עורכי־דין יסמכו ידם. ברי לי, ההתנגדות נובעת אך מהעדר ידיעה מספקת של ההלכה. ודאי אני מאשים את עצמנו, הדתיים, שלא עשו דיים כדי להסביר כראוי כל העושר ההלכתי המצוי בכור־מחצבת, מקור־ ישראל. ייחודה.

שתק. היה ככובש סערה ומבקש להפליג במים רבים. הוסיף ואמר: –

“אל נכון הרבה עושות הצרות. אה, דורנו עמוס צרות לעייפה. וקליטה, נוער, הקמת ישובים ושכונים. בטחון. חינוך. ישיבות. נעמידה על משמרת השבת. כשרות. אין השעה מספקת לבעיות יסוד, שהן מכבשונה של היהדות. תדיר יאמר דוד בן־גוריון שהמדינה נוצרה לשם הגשמת חזון הנביאים. טוענים: אם כן, ‘במה מדליקין’, חזון זה להאיר לנו את הדרך, אי־הדרך? אלא, שוב, חיי־יום־יום תוכפים”.

הביא ש“ז שרגאי כמה משלים הלקוחים מן החיים וביקש להאירם בהלכות התורה, מקרים שבעצמו היה עד ומעורב בהם. “בני ישראל” למשל. לפני כמה שנים, משהתעוררה לעלייה יהדות זו, פנה שרגאי אל הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל ושאל מה הדין. נענה: “יהודים כשרים הם”. ואם קיימים ספקות לגבי גטין וקדושין, יש לדון לגופו של כל מקרה, כלגבי כל אדם מישראל. באה עלייה זו. למזל הרע, חלקם של יהודים אלה לא נתקשר עם הארץ וחזר להודו. לא עברו ימים רבים ו”היורדים" הפילו תחינתם להעלותם מחדש. היו שביתות. פנה ש“ז שרגאי אל הרב יצחק נסים. השיב הראש”ל: “כבר פסקו הלכה גדולים ממני”. הוסיפו הספקות לנסר ולהסעיר את קהלנו. הושיב הרב נסים עשרה תלמידי־חכמים, יודעי־דת ודין, העמיד לפניהם סידרת שאלות. התייחדו הללו איש עם עצמו ועם מצפונו, ירדו לעמקה של הלכה וכל אחד ואחד וכולם יחדיו הגיעו לאותה מסקנה, ש“בני ישראל” יהודים כשרים הם וזכאים לעלייה.

אמרתי: אף־על־פי־כן, אין לנו זכרונות יפים משליטי הדת בעבר וגבאיו. נעורה השאלה אם בכלל דת ומדינה יפים בכפיפה אחת, או סותרות זו את זו.

אמר: שלוש פנים לשאלה. א) האמונה. כל עוד היה היהודי שרוי בגולה, היתה אמונת ישראל אמונה שתועלתה בצידה, ומתוך דאגה לקיום האומה. קיימו מצוות, שמרו שבת, נזהרו בכשרות. ב) מאמינים ללא חשבון של שכר בעולם הזה ולא שכר בעולם הבא. אלה הרואים באמונה כאמת־חיים ואמת־חיים כאמונה. לדידם, קיום האומה וחידוש עצמאותה מאור הוא המגלה האמת שבאמונת ישראל, זו הנושאת חזון הנביאים, לשלום עולם, שבת עולם. שבת שכולה עונג, כולה הסתכלות בפנימיות, להתנאות מן היצירה שבימי המעשה. ג) יש יהודים הרואים באמונה את הסוד שקיימנו בכל הדורות. היום, כיוון שאנו הולכים קוממיות לארצנו, סבורים הללו שכוח המדינה יעמוד לקיום העם, ואין הכרח שאורח החיים יצמח מערכי העבר, אותם קיימנו לאנסנו. לא נתעלם מיהודים שיצאו לשמד ונגזרו מגוף האומה, ויהודים שחטאו אף־על־פי־כן יהודים הם. אך נושאי ההמשך לקיום האומה הם אלה שדבקו בתורה ובמצוותיה, עיקריה.

אין ש“ז שרגאי מתעלם מן העובדה שביהדות הדתית קיים זרם הרואה בדת ובאמונה עניין של יחיד. השם ציווה והיהודי מקיים. אלא, שיהודי כזה מעמיד במרכז את האני הפרטי והדאגה לעצמו בעולם הזה ובעולם הבא. שומר מצוות זה גורם לעיכוב הגאולה כי ה”אני" שלו עומד באמצע, ויוצר מחיצה בינו לבין קונו: אנוכי עומד בין ה' וביניכם“. ה”אנוכי" – הוא החוצץ בין ה' וביניכם – אמרו בקוצק.

בקרב החילונים ובקרב הדתיים מצויים כאלה הסבורים שמוטב להפריד בין הדת לבין המדינה. אלה כמו אלה מתעלמים, שלא ליחידים בלבד ניתנה התורה. לאומה כנושא אמונה אחת ניתנה, ובמעמד הר־סיני. תאמר, מה עדיף? – מדינה ככל הגויים או מדינת־סגולה. מתעוררת השאלה מה לקרב ומה לרחק. שהרי, נביאי ישראל מעמידים שלום־עולם על שני עיקרים: עשיית הטוב והישר. רש“י מפרש: הישר – בין איש לרעהו. הטוב בין אדם למקום. יהודי המאמין שמדינת ישראל היא צעד להגשמת יעוד זה חייב לילך לאור ערכים אלה. תאמר, מי יקבע מה הישר ומהו הטוב. ברי הכל לפי הנסיבות ונטיות נפשיות של היחיד. כי אדם קרוב אצל עצמו. אלא, ש”הישר" ו“הטוב” בתורה אינם מושפעים מתנאים ומנסיבות. התורה אינה יודעת כל משוא־פנים. עיקרה – ערך מוחלט, חלק אלוה ממעל. כולנו בנים שווים למקום, יצורי כפיו של הקדוש ברוך הוא. איך נגשים יעוד זה אם לא כנושאי התורה המצווה שהארץ לא תמכר לצמיתות, אוסרת השחתת עץ וצמח, פתיחת החלון אחד מול זה של חברו ושכנו.

אמרתי: הרבה הלכות נתישנו, ורבים מתקוממים כנגדם בכל עוז. ביחוד בענייני אישות.

אמר: מוסר האישיות בישראל הגיע לשיא המדינה של טוהר ואמת. אם לא מתוך שנאה לדת, אין כל טעם שלא לנהוג לפי ההלכה, קיום המשפחה, טהרתה וקדושתה, אהבה, ילדים שהיו קשורים זה עם זה, כבדו אב ואם. ערך זה דיו אף לבלתי־דתי לומר אמן. זאת ועוד: – השבת. השבת בישראל, אינה יום מנוחה. כליל־תפארת של יצירה בה. שבת היא שירת־החיים של האדם מישראל, המשפחה בישראל, האומה הישראלית. הרבה תופעות קשות נבעו בחיינו מחמת השבת שנפגמה. זקנים ונוער מהלכים שוממים מהעדר החוויה הפנימית של היצירה העילאית אשר שבת שמה. יאמרו לך: צרכי היום של האדם נשתנו. ביקורים, ספורט, טיולים. רחצה בים. מדוע לא ננהג ונקיים חצי יום מנוחה נוסף בשבוע? יהא זה יום א' או יום ד'. זכורני, עוד בימי הוועד הלאומי, הבאתי הצעה לחצי יום מנוחה נוסף. בכך תמכו גם נציגי תנועת העבודה. התנגדו המעבידים והאכרים וכה לא נסתייע בדבר. יטענו פקוח נפש, שמירה, בטחון העם והמדינה. כבר למדנו: “ואמר יעקב בר אידי, אמר רבי יוחנן, מפקחין פקוח נפש ופקוח רבים בשבת, והולכים לבתי כנסיות לפקח על עסקי רבים בשבת”.

קשר רש"ז שרגאי זכרון במעשה: ברל כצנלסון, דוד רמז וזליג לבון באו אצל הרב אהרנסון. ביקשו להתיר נסיעה באפניים בשבת. אמר להם הרב: הריני מוכן ומזומן, ובלבד שתאסרו אף אתם נסיעה במכונית.

– וחליצה? ועגונה? כיצד נשלים?

– אילו ניתנה סמכות לרבנות, אף בבעיות אלו היו מוצאים דרך נאותה. יודעני על קונטרס שהוציא הרב הרצוג, וביקש למצוא פתרון לאור התורה לבעיות אלו על־ידי איזה תנאי בכתובה. רצוני לומר, אם מקבלים את התורה כיסוד, תמצא הדרך לפתור את בעיות החיים. התורה לחיים נתנה. לא אחת בהיותי ראש המחלקה לעלייה עמדתי בפני הצורך להסיע יהודים ברכבות אף בשבת. אך שקדתי שייעשה הדבר על־ידי מדריכים דתיים המכירים את הסייגים. למדרגה של גוי קדוש אין להגיע בדרך של “סור מרע” בלבד, על־ידי מציאת היתרים, כדי שהתורה לא תתנגש בקיום המדינה. כי אם על־ידי “עשה טוב”, כפי שאומר הרב קוק זצ“ל: “נחלת ישראל היסודית היא שהחיים החברתיים שלהם הם דוגמה של מעלה” (“תחומים”). לא אמרתי שמירת הדת, נדרשתי למדינת־התורה, שהיא אספקלריה למדינה של מעלה. במלחמת העולם השנייה ביקשו האנגלים לבנות מחסני נשק. ביקשו להעלים את המחסנים מעיני הערבים. הציעו איפוא ליהודים שהעבודה תתנהל בלילות ולא בימים, ואפילו בשבת. פניתי בשאלה אל הרב הרצוג. נעניתי: וכי שאלה היא? בטחון העם היושב בציון הוא. ומעשה אחר. בתרפ”ט. מוצאי־שבת היה שלפני ראש־השנה. פנתה נערה מן הקיבוץ הדתי ושאלה “מה לעשות”. הכרח היה לאמונים בנשק חם אף בראש־השנה. פניתי אל הרב י“ל מימון וסיפרתי לו את המעשה. שמע ואמר, נשאל את הרב צבי פסח פראנק. המרא דאתרא. שמע הרב פראנק ואמר נשאל מה בפי גרשון הורביץ. היה ר' גרשון מהלך להנאתו בחצר מאה שערים, נשא עיניו וראה את החבורה בחברת נערה. תמה. האזין לשאלה ופנה בזו הלשון “רבה של ירושלים יפסוק פסקו”. אמר הרב פראנק: יש לי ספקות חמורים ואני חוכך להחמיר. נענה לו ר' גרשון: אם אתה חוכך להחמיר, סימן שיש מקום גם להקל. הרצה הרב פראנק כל פרטי ההלכה, קם הרב ר”ג הורביץ ואמר: כסבור אתה שרבה של ירושלים בא רק כדי להבטיח לעצמו עולם הבא? עליו להיות נכון לרשת גם גיהנום בשביל עם ישראל. מן הסתם מהסס רבה של ירושלים לילך יחידי לגיהנום הריני לילך עמו. ופסקו להיתר. מכאן, לא בשמים היא לנהל את המדינה לפי חוקי התורה.

אמרתי: ישמרנו האל מן הקנאות הדתית. אין להחסיר את גלגל החיים אחורנית. אמר: דא עקא, שחלק מהדתיים התנגדו לתנועה הציונית בראשיתה, ועיקרה בידי הלא־דתיים נתונה. זו תקלה היסטורית.

חזרתי: ידוע, חינוך דתי קנאי עורר את בני המשפחה לפריקת כל עולה של תורה ומצוות ולעתים אף הפרו “להכעיס”.

השיב: הכל לפי המשפחה. תמצא בית הלופת בניו כבצבת. ובית הנוהג במטה נועם. מידתה של היהדות בדרכי נועם ונתיבותיה שלום. כמו שנאמר במשלי: אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך. פירושו: משאתה בא להוכיח אדם ולייסרו אל תפנה אליו לאמור: “לץ אתה, אל תעשה כך וכך”. אמור לו: “חכם אתה, עשה כן וכן”. אף הציונות הדתית מאירה פניה, לקרב ולא לרחק. לשתוף ולא לבדילות. אני מאמין כי תורה ועבודה משולבים זו בזו, ללא הפרד. אין זה מקרה שבתנועה הציונית ובמדינה קיימת תמיד שותפות פעולה בין הציונות הדתית ותנועת העבודה. שרשים עמוקים לצמידות זו. הציונות הדתית רואה במדינה אתחלתא דגאולה. אנו מאמינים בתשובת ישראל. הרמב"ם אומר, שתשובה, הבטחת השם היא. ואילו תנועת העבודה נושאת נפשה להבטחת חיים טובים יותר, יפים יותר, חיי חברה מתוקנים, שאין בה מעבידים ומנצלים. הלוא זהו גם חזון היהדות הדתית. אילו היתה תנועת העבודה מראה נטיה להתקרבות ליהדות הדתית, היו הרבה בעיות באות על פתרונן.

– תנועת העבודה אינה מתנגדת לדת. אמרתי. מתנגדת לכפיה דתית. תנועת העבודה אף עושה למען הדת. החינוך לעבודה הוא גם חינוך למצוות שהדת נדרשת להן.

אמר: ודאי. עובד החי מיגיע כפיו אין עתותיו פנויים לשעמום ולהרהורי עבירה. פעם שאלוני “בני עקיבא” להגדיר רעיונה של תורה ועבודה. אמרתי: “טהר את חייך בעבודה וקדשם בתורה”. במלאות כ"ה שנה לדגניה ברכתיה לאמור: “זכיתם בחצי היובל לטהר את חייכם בעבודה, תזכו בחצי היובל השני לקדש את חייכם בתורה”.

זו תפילה.

אני מאמין שכולנו מסוגלים לעלות ולהתעלות, הוסיף. אני מתנגד גדול בהרבה דברים לא. ד. גורדון, ביחוד בשטח הדת. אך אני מודה שמחשבתו החברתית של חכם זה, שאובה ממקור היהדות הנאמנה. יתרה מכן: אילו היתה מצויה בארץ תנועת עבודה דתית, כשעלו לארץ ברל כצנלסון, וא. ד. גורדון, אמונתי עמי שהיו משתייכים לתנועה זו.

*

ליל סתיו היה. ארכו הדברים. עמדתי לפני הוגה דתי, “שלמד בחדרים ובישיבות והשתלם באופן פרטי בלימודי חול”. בקונגרס הציוני הכ"ב נבחר לחבר הנהלת הסוכנות בלונדון. תפקידו העיקרי היה לרכוש אהדת חוגי הדת הבריטיים לעניין הציוני. הפליגה השיחה על דמות העם בעתיד. מה יהא על העם הזה. על הארץ הזאת. האוירה העכורה הנישאת מפה לפה.

אמר: כיהודי מאמין איני אומר נואש משום קלקלה בחיים. ודאי, הרבה נובע מן ההזנחה בטיפוח מוסר היחיד שנידחה מחמת עניינים תוכפים אחרים, ואפילו חיוניים. אלא, כל תופעה שלילית, בת חלוף היא. אומר לך דבר שייראה כתמוה וכמסתורין: דע שובו של העם לארצו, תקומתה של מדינת ישראל הנה הנם – נצחון היהדות. אנו עדים להתגברות כוחות הקדושה בעולם, הסטרא אחרא נידחית והולכת. יהא זה נשואי תערובת של ציונים, יהא זה שיהודים מארצות הרווחה ומארצות מצוקה אינם עולים. סופם שיעלו. זהו ו“יתרוצצו” וסופו של הטוב לבוא. קורות העם על תלאותיו ונדודיו עדים לכך. אלא כל שאמרתי בחינת רזין הוא. אמונה ומסתורין מחייבים מעשה. הגשמה. הגיעה שעתה של הציונות על שלושת זרמיה לעשות יד אחת: הכללית – המדגישה את העיקר של ריבונות ועצמאות מדינת ישראל, תנועת העבודה – נושאת נס החזון החברתי והציונות הדתית המעלה גאולת העתיד. על כולם להביא את דברם לדור, לנוער. איש בחוגו. לא מתוך התחרות אלא מתוך שתוף פעולה. איש בתחומו. שהרי, מה יאחד את היהדות אם לא התוכן הגואל של מדינת־ישראל. זו הדרך המאירה לעם, להצילו מן הטמיעה ומן הכליון. להחיותו בממשות שבחזון.

והיו דברי רש"ז שרגאי כמשיח עם עצמו על דברים הטורדים לבות כולנו. סיפר על דרכים לאמוץ עלייתם של יהודים לכוננם לארץ אבותם: – תמול־שלשום אמר, הבאתי הצעה להסכם של התנועה הדתית עם מפלגת פועלי ארץ־ ישראל להליכה יד ביד ובמשך עשרים שנה בכל הנוגע לדת ולחברה. כבר דנתי בזה עם כמה אישים. בינתיים חלו תמורות. עוד נשוב: –

בינתיים נשתל הרעיון. ניטע הגרעין. לא ירחק היום ויתן פריו.

עם יצחק אולשן – על חינוך לאזרחות טובה¹⁷

כל שלטון, שמחובתו לעמוד על מילוי החוק על־ידי האזרח, צריך קודם כל לשמש דוגמה למילוי החוק על־ידי עצמו – – – “שלטון החוק” הוא אחת הערובות למשטר דימוקרטי במדינה – – – –

בית המשפט לא יימנע מלמתוח ביקורת חריפה על כל נסיון לטפול על עובדי המדינה האשמה שאין לה שחר – – –

אמון הציבור דרוש למנגנון השיפוטי בארץ, כאויר לנשימה.

הלכות אלו ועוד רבות כמותן, פזורות על פני אלפיים פסקי־דין, שפסק נשיא בית־המשפט העליון יצחק אולשן במשך טו"ב שנות כהונתו.

בהגיעו לשיבה, פרש האיש לגימלה ומטענו ברוך: –

מבעלי זכות ראשונים בישוב, איש השמירה והגדוד העברי, למד תורת המשפט באנגליה, ניהל משפטי קרקעות בימי המנדט, להעבירן לבעלות הלאום, תבע עלבונם של מעפילים שהתדפקו על שערי הארץ, ניהל משפטי “הגנה” בימי המאבק, היה יושב־ראש ועדת הבחירות לכנסת השנייה ועוד שרשרת מעשים. היום הוא נשיא כבוד של מועצת העתונות.

בכינוסי חברה ועצרות־עם יופיע אך לעתים רחוקות. כמעט שאינו נושא דברו ברבים. לוועדת אולשן־דורי, אשר דנה לראשונה בפרשת “העסק ביש”, נענה רק לאחר שעמד על חומרתה ומתוך דאגה ליוקרתו של צה"ל: “חשבתי שיהיה זה עוול מצדי, אם לא איענה לפנייתו של ראש־הממשלה” (משה שרת).

לעתים, ושיחו כמעיין המתגבר. נפעם למראה כל הסובב אותו. דמות אזרחית מובהקת הוא יצחק אולשן. זהיר במצווה קלה כבחמורה, בסתר כבגלוי, ולא רק משום שכיהן שנים רבות כנשיא בית־המשפט העליון של ירושלים וחושיו הציבוריים נתחדדו, אלא שזה טבעו: להיות דרוך כל הימים לעניינים שבין אדם לחברו, כלל ופרט ובכל מערכות החיים. סערה מעוררת רוחו על ערכים הנעכרים ומסתלפים, והוא ישא דברים בוטים כלפי אדם ומנהגו, סדרי מוסד וחברה: אמת־המוסר כאמת־חירות של האדם. פעם פסק: “נראה לי, כי לו היינו מסרבים לבקשת המבקש היינו מסייעים לכך, שעקרון “שלטון החוק” השולט במדינה ייעשה פלסתר. משמעותו היסודית של עקרון זה הוא, שההגבלות שאין להימנע מלהטילן על חירות הפרט, כדי שחירות זו לא תהיה עשויה לפגוע בחירות הזולת או באינטרסים של החברה, צריכות להיקבע על־ידי החוק, כלומר, על־ידי החברה המשקפת את דעתה בחוקים הנחקקים בבית המחוקקים, המייצג אותה ולא על־ידי השלטון המנהלתי, שתפקידו הוא רק לבצע את הטלת ההגבלות האלה בהתאם לחוקים הנזכרים – – –” הפרדת הרשויות, עקרון מקודש ביותר הוא. אין רשות אחת נוגעת בחברתה. והוא גאה על הרמה המשפטית של ישראל והמוכרת ברחבי העולם. לא אחת יאמר: “בתי־המשפט שלנו אינם תלויים, ובאורח מוחלט, בזרוע המבצעת”. כדוגמה הזכיר י. אולשן תביעתו של שייב נגד שר הבטחון, שסרב להעסיק את התובע כמורה באחד מבתי־הספר ומן הטעם: “שאתה מטיף בספרך ובעתונך להשתמש בנשק נגד צבא ההגנה לישראל והממשלה במקרים הנראים לך”. העותר פנה לבית־המשפט הגבוה לצדק, השיג צו על תנאי והצליח להפכו לצו החלטי. הטעם היה: שלא היתה סמכות לשר הבטחון להתערב בכך. מעשה אחר היה במסתנן ערבי אשר נדון למאסר ובית הדין לערעורים מצא, שאילו לא ניתנה לו הזדמנות להיטיב מעשיו היו מקפחים המשך לימודיו. מבין שרשרת החלטותיו מצויה אחת, קלסית, בו נקבעה הלכה שנשואין אזרחיים בחוץ־לארץ מוכרים בישראל, והמבקש לפטור עצמו מנשואין אלה ולהנשא שוב, נחשב לעובר על איסור בביגמיה. וזהו המעשה בתמציתו: יהודי ויהודיה נישאו ביאסי, רומניה, נשואין אזרחיים. כעבור שנים, נרשמה הערה ברישום הנשואין האומרת, ש“האיש עזב את דת משה ועבר ל”אקונפסיונלי". שוב חזר האיש ליהדותו והזוג עלה לארץ. לימים רצה הבעל להיפרד מאשתו, בטענה שנשואיו האזרחיים אינם תופסים. דיונים רבים נתגלגלו מבית הדין הרבני לבית־המשפט המחוזי, עד שבית־המשפט העליון ובהרכב חמשה שופטים, פסק שהנשואין האזרחיים מוכרים ואינם בטלים, אפילו טוען אחד שלא נישאו כדת משה וישראל. מפאת חשיבותה של החלטה זו, אשר נתקבלה פה אחד על־ידי בית־המשפט, נימק כל שופט את טעמיו בפסק־דין לחוד. נשיא בית־המשפט העליון י. אולשן אמר, בין היתר: כי לבעיה זו חשיבות מרובה לאור העובדה, שמדינתנו היא מדינת עליה מתפוצות הגולה ויש תפוצות בהן מרובים מקרי הנשואין האזרחיים. אין לכך כל קשר עם הפולמוס בשאלה, אם צריך להתיר עריכת נשואין אזרחיים בארץ ואם לא. מוסיף השופט ואומר: כדי שההנמקה תהיה ברורה, נתאר לנו, שנשים יהודיות נשואות בנשואין אזרחיים, שברצונן לעלות עם משפחותיהן לארץ כדי להשתקע בה, פונות אל מדינת־ ישראל ושואלות: מה יהיה דיננו בארץ, האם לאור סעיף אחד לחוק שיפוט בתי־דין רבניים ייחשבו נשואינו כפסולים ומבוטלים? האם ילדינו ייחשבו כילדים שנולדנו מחוץ לנשואין? האם נתון בידי הרבנים הראשיים הנכבדים הכוח הבלתי מוגבל, הכוח האבסולוטי, להפוך על־ידי אישור היתר נשואין, את נשואינו המונוגמיים לנשואין פוליגמיים? אומר השופט: לא היתה זו מטרה המחוקק ליצור בחוק הנדון מכשיר כדי לכפות על האשה בנשואין האזרחיים את פירוק הנשואין האלה נגד רצונה. אין חוק בישראל, לפיו אפשר, למשל, לכפות על אשה לא יהודיה פירות נשואיה לבעל יהודי.

*

אוירה טובה, אינטימית מאד, היתה שרויה באולם בית־המשפט, עת ניהל יצחק אולשן, בתוקף כהונתו הרמה, את המשפט האחרון. קדמה לכך התכנסות חגיגית של שר המשפטים ושליחי החוליות השונות של מערכת המשפט. רעדה נימת־צער של פרידה מעם אחרון “החמישיה” שכוננה בית משפט זה עם קום המדינה, בספטמבר 1948. פתיחת שעריו של היכל המשפט היה בימים ההם הבשורה הראשונה להתנערות מתהומי התוהו ובוהו: החזרת האמון של אדם לאדם. הדהדה תפילתו של הנשיא הראשון של בית המשפט העליון, ד"ר משה זמורה: “יהי רצון שנהיה מתונים בדין, שלא יהיה לבנו גס בהוראה, שלא נקפוץ ולא נפסוק הדין קודם שנחקרו היטב ושלא ניכשל במשוא פנים, ושיהא בנו הכוח והתבונה לשפוט את העם במשפט צדק כמו שנשבענו היום”. בין העקרונות הראשונים שקבע הנשיא הראשון:

“אמת ויציב – אמת עדיף”.

ובמסיבת הפרידה לנשיא השני אמר וברך היועץ המשפטי: “אחת הסגולות הבולטות ביותר של כבוד הנשיא יצחק אולשן היא, תכונתו כאיש עבודה. לא חיפש אחר ברק של רעיון וניב, אלא מסירות לעבודה האפורה”. ואילו דוברה של לשכת עורכי־הדין הוסיף כי, “אולשן הוא מאדריכלי שלטון החוק במדינתנו”, וממלא מקום הנשיא אמר באותו מעמד: “אין זה מקרה, שהכל מטעימים את דבקותך הגדולה, כשופט, בעקרון של שלטון החוק, הוא העקרון המחייב, כי השלטונות יהיו כפופים לחוק לא פחות מהאזרחים, שהוא אחד היסודות האיתנים של המדינה”. את העקרון הזה הטיל אולשן לראשונה הלכה למעשה, מכוחה של פעולה בלתי־חוקית של השלטונות, שטענותיו נבעו משיקול בטחוני דווקא, ובעת שמלחמת השחרור היתה עדיין בעיצומה: “אכן, הוסיף המברך, אין זה כל כך שכיח, כי שופט ידע להתעלות לרמת שיפוט מוסרית כה גבוהה ולשמור אמונים בצורה כה נמרצת לכלל האומר, כי החוק אינו שותק אף בזמן שהמדינה נתונה במצב של מלחמה”.

יצחק אולשן הוא מסמליו המובהקים של המוסר המשפטי ומעמדו הבלתי־תלוי בכל רשות אחרת. אספקלריה הוא בית־המשפט למהותה של חברה, אספקלרריה נאמנה של פני־העם.

*

נסיתי להסביר את השפעת השנוי במשטר הכלכלי־הציבורי על המשטר המנהלי־הצבורי. עקב השנויים האלה רבו המומים המתגלים במשטר הקונסטיטוציוני־הפרלמנטרי המקודש והמבוסס על השקול, שאמנם אין בכשרו של העם למשול, אולם תפקידו לכפות על הממשלה אחריות קונסטיטוציונית כלפיו ולעשותו תלוי לחלוטין ברצונו. האפקטיביות של הכלל הזה מותנית בדעת קהל מבוגרת ומשכילה, היונקת את חיוניותה מההשכלה ומהערכים התרבותיים המוקנים לדור הצעיר על־ידי מחנכיו.

סימני המשבר הקונסטיטוציוני־הפרלמנטרי ניכרים בכל העולם, ואין מדינת ישראל יוצאת מן הכלל. המשבר איננו תוצאה של איזה פגם מיוחד, אלא הוא תוצאה בלתי ישירה מהתנגשות שתי מגמות: מגמת האדם בתקופת הליברליזם לביצור החופש האינדיבידואלי שלו ומגמת מדינת הסעד, הדורשת מהאדם ויתורים גדולים בשטח זה, כדי שיהיה לפי הכלל: “וחי אחיך עמך” או “ואהבת לרעך כמוך” – הלכה למעשה. למשבר הזה לא ימצא פתרון, כל עוד לא תימצא הדרך כיצד להתאים את המשטר הקונסטיטוציוני למשטר הכלכלי החברתי החדש. תהא מה שתהא ההתפתחות העתידה ויהא המשטר שיתגבש בעקבותיו אשר יהיה – ברור, שבהכוונתו הטובה ביותר ימלא חינוך המוני העם תפקיד מכריע, ואם זה נכון לגבי העולם כולו, הריהו נכון שבעתיים לגבי מדינת ישראל. בישראל קשה הבעיה פי כמה. להבדיל ממדינות אחרות – העם בישראל טרם נהפך לעם הומוגני המזהה מתוך תחושה טבעית, ככל עם אחר, את ישותו עם המדינה, אשר לאדמתה הוא קושר את גורלו ואת גורל דורותיו לנצח נצחים¹⁸.

שעה ארוכה ישבנו אותו יום בחדר ביתו, שריהוטו פשוט ועתיק, באוירה החברית כיד הסגולה של האיש, העממית והמלבבת, בה חונן. אפלולית שררה בחדר וסייעה לריכוז יתר. דברי יצחק אולשן היו כמבקש ליתן פורקן לעניינים הרבה התוססים עמו. באתי לרשום פרטים מפרשת חייו העשירה מימי נעוריו ולימודיו בגמנסיה “הרצליה” ולשמוע מזכרונותיו וקשריו עם שלל דמויות מראשי הישוב והמדינה. הניע האיש ידו, כאומר “הנח לזכרונות”, ועד מהרה הטילני לכבשונן של בעיות השעה. נאחז באותו פרסום שניתן בעתונות, הנוגע למענקים המופרזים שזיכתה האוניברסיטה העברית לפורשי עובדיה: –

אני מאמין כאן.

• מענקים אלה, אמרתי, אולי מבוססים על נוהג.

אמר: נוהג יפה הוא כשאין חוק. אבל אין הנוהג בא במקום החוק. והיה נשיא בית־המשפט העליון לשעבר הופך ומהפך בסוגיה זו לפרטי פרטיה עד שמיצה אותה כל צרכה. רגע שתק. אחר הוסיף עצבות: –

• יודע אתה: רעה חולה היא זו בחיינו. עיוות אחד הנעשה באיזה מוסד שהוא, אינו נעקר מיד משרשו. נהפוך הוא, אותו עיוות זוכה להכשר וגורר שרשרת עיוותים, ומקבל הצדקתו המסולפת בתוקף של “נוהג”. ביקש לפנים מוסד ציבורי להעניק לאחד מפקידיו הבכירים מענק כספי בשיעור ניכר וגם גימלה. מאז עושים כן מוסדות ציבוריים רבים, כאילו היתה זו הלכה למשה מסיני. הכל טוענים על נוהג ומצביעים זה על זה: “מה אתה כן אף אני כן”, ומבלי ליתן את הלב שאותו מעשה פסול הוא מעיקרו. הכל טוענים כלפי שירותים שונים, חברות ומוסדות, המעניקים לעובדיהם נוסף לשכרם, גם טובות הנאה, אם “מן היקב ואם מן הגורן”, ללא יושר וללא הגיון רק בחינת “לא תחסום שור בדישו”. הלוא לפי אותו “יושר” ואותו “הגיון” אנו עלולים להיתפס למעשים מוזרים ומשונים ביותר, וכבר פרסם אחד ליצן ואמר, מי יודע אם לא לפי קו זה יכולים גם עובדי מס הכנסה ליטול לעצמם היתר, ולהיות פוטרים עצמם ממס זה. עוד הרבה דוגמאות מעין אלו.

המתמיה ביותר, אומר י. אולשן, הוא שמעולם לא שמעתי אזרח השואל את עצמו: “האם יכולה המדינה להרשות לעצמה הוצאות מופרזות”. אין איש נותן דעתו על המאזן השלילי שבכלכלתנו, בייקור המצרכים הנועלים שערי ההתחרות בשוקי־חוץ וכיוצא בזה. איש אינו נותן דעתו, שלעתים שכר “טוב” יותר לפועל במפעל מסויים, מביא לייקור מוצרי התוצרת באותו מפעל ופוגע לרעה ברבבות פועלים במקומות עבודה אחרים. זהו מעגל קסמים שאין לו סוף.

משנתפס י. אולשן לסוגיה זו נסער והלך נוכח המצב הכלכלי המתערער ומתעצם ועל הדוקטרינות הקפואות של סוציאליזם מן המאה הי"ט הנקוטות עדיין בידינו. לפנים, אמר, היתה השביתה של פועלים במפעל כלשהו מקודשת ובכל התנאים, ובצדק. זה היה נשקו היחיד של העובד כנגד מעבידו. ואילו היום, מדינת־סעד מפקחת כמעט על כל שטחי החיים הכלכליים ועליה הדאגה לצרכי אזרחיה. מה הצדקה לשביתה ובכל התנאים? אין י. אולשן נגד שביתה גם בימינו, במקרה של ניצול עובדים וצבירת רווחים מופרזים על חשבונם, אלא שלא אחת יכולים להיווצר מצבים, שהצלחתה של שביתה אחת במפעל מסויים, עלולה לפגוע במפעל אחר, למוטטו, או לגרום לפיטורי־פועלים בו. ודאי וודאי שאין מקום לשביתות פראיות, הפורקות כל עול של מרות הסתדרותית וציבורית.

–מה אבן־הבוחן, להכשיר שביתה במוסד אחד ובמוסד אחר לעשות למען מניעתה?

אמר: כלכלתה של מדינה תיבחן בראש ובראשונה בפריון תוצרתה וביכולתה להתחרות בשוקי־חוץ. מבחינה זו יש גם הצדקה בהעלאת רמת־החיים אם הפריון וברכת התוצרת מצדיקים זאת. היפוכם – לרועץ הוא לכל מערכת העבודה, מוסרה, מרבה אבטלה ותקלה חמורה למדינה כולה. זהו למעשה המצב אליו הגענו היום. לאט לנו אפילו בהעלאה של חמשה אחוזים, שהרי פירצה קטנה זו קוראת להרחבה ולחורבן. בסופו של דבר עלולים מובטלים לקבול כלפי מנהיגי העם: “מה עשיתם!” עלתה השאלה, מהן הדרכים לפיהן אפשר היה לעמוד על מצבו של מפעל זה או מפעל אחר מבחינת רווחיו או הפסדיו.

נענה י. אולשן: אמת, לא תמיד יש בידינו האפשרות לדעת זאת. ראוי היה שההסתדרות, למשל, תעמיד לרשותה צוות כלכלנים מומחים ובשתוף פעולה עם בעלי התעשיה שיבררו כל מקרה ומקרה. נדמה שכבר החלו בנסיון זה. אך שוב: תנאי ראשון להבראה הכלכלית ובעקבותיה גם בטחוננו, הוא שהממשלה תהיה הראשונה מופת בעשיית קמוצים ומניעת בזבוזים. מה צורך יש למדינה במערכת שרים ומשרדים מרובים, בשליחויות ובנסיעות תכופות לחוץ־לארץ. הנה דוגמה פעוטה: בשהותו של ש"י עגנון בחוץ־לארץ לקבל פרס נובל, נתפרסם, שמשרד החוץ שלח אדם מיוחד שידאג לסידורי שהייתו של המספר הדגול בלונדון ולקיום הפגישות והמסיבות עמו, כאילו אין לשגרירות שלנו בלונדון אדם היכול לטפל במקום בכל הסידורים האלה. מה רושמו של מעשה כזה על האזרח הפשוט, מיד ניכרים, אך ברי לי שבעתיד ילכו ויגדלו שיעורם ומי יודע עד היכן. השאלו לדעתו של משלם המסים?

שאלתי: הכנסת היא ריבונית ואין אפשרות להגיש נגדה בג"צ. מה המצב לגבי אחת מוועדות הכנסת.

אמר נשיא בית המשפט העליון: עד כה לא היה מקרה כזה ולא הובא לפני בית־המשפט, אולם ספק הוא אם אפשר להביא בג"צ גם נגד אחת מוועדות הכנסת.

משבח י. אולשן את יוזמתו של שר העבודה המבקש להסדיר את יחסי העבודה בין עובד למעביד ולהעמידם על בסיס תקין, על־ידי חקיקה. “אני מקווה שיצליח השר ביוזמתו על אף הקולות הנשמעים נגדו מצד בעלי 'הסוציאליזם מן המאה הי”ט'. אולם שוב, מתנגד י. אולשן נמרצות להקים בעקבות חקיקה זו מערכת בתי־משפט חדשים, מקבילה לאלה הקיימים, אשר ידונו בכל הנוגע לעובדים ומעבידים. אילו הצליח השר להעביר חוקים אלה, בדבר הסדרת יחסי העבודה, היה בזה מן המועיל. אולי היה מקום למוסד משפטי בעל היקף מצומצם, מעין טריבונל, שיטפל אך ורק בסכסוכים הנובעים מן החקיקה המיוחדת, החדשה הזו. ודעתו של י. אולשן נוקבת אף בשטחים הרגישים ביותר של חיינו, כלפי ריבוי מוסדות ההשכלה הגבוהה, ולא משום התנגדות חלילה להשכלה גבוהה להמוני העם, אלא משום ראייה מפוכחת, מהם האמצעים שהמדינה יכולה להרשות לעצמה להעמיד לרשות המוסדות האלו. הזכיר שיחה שהיתה לו בראשית הרעיון להקמת אוניברסיטה בתל־אביב. אז אמר לו י. איכילוב: “אנו רוצים להוכיח שאפשר להקים אוניברסיטה בלי להזקק לסיוע מצד אוצר המדינה”. אמר לו אולשן: “יהי־רצון ופיך לשמים. אך אפילו תגיש לי הבטחה זו בערבות אישית וחתומה, שאמנם כך יהיה – לא אקבלנה ולא אסמוך עליה”. שהרי כל מוסד להשכלה גבוהה תובע עזרה רבה מן המדינה. בנקודה זו חולק י. אולשן על דעתו של נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים בסימפוזיון על “החופש האקדמאי”. שואל י. אולשן – מה משמעו של חופש זה ומה משמעה של התערבות זו? אל־נכון, יש מקרים שהשלטון מבקש לכוון את הלימודים מתוך מגמות מסויימות, הנראות ושלא נראות. מבחינה זו, לא עלתה ברוך־השם כל קובלנה. אלא, מאותו סימפוזיון אפשר להסיק, שאם אוצר המדינה אינו ממלא תביעות כספיות, משום שאינו יכול להרשות לעצמו, תולים זאת כאילו באים לשלול חופש אקדמאי. טוב היה אילו היתה לנו אוניברסיטה בממדיה של הארווארד למשל, אולם היכולה מדינתנו להרשות לעצמה מוסד להשכלה גבוהה עם אמצעים בלתי מוגבלים? ומה מתרחש לעינינו, האוניברסיטה בירושלים מושכת לצידה, וזו שבתל־אביב לעצמה, וזו שברמת־גן עם הדגשה מיוחדת לענייני דת. והנה קמה אוניברסיטה בחיפה, וכבר יש התחלות לאוניברסיטה נוספת בבאר־שבע והקבוץ המאוחד אף הוא מתכנן אוניברסיטה לעצמו ועל אוצר המדינה רק לספק את צרכיהן. המדינה לא תוכל לעמוד בזה, אפילו ההשכלה הגבוהה היא הכרח חיוני ראשון במעלה לצידם של ענייני הבטחון והכלכלה.

את שורש הליקויים החמורים בחברתנו רואה י. אולשן במשטר המבוסס על ריבוי המפלגות. ודאי משטר זה דימוקרטי הוא, אוטורטטיבי, ואין בו מן הדיקטטורה ולא שמץ ממנו. ואולם מה משמעה של דימוקרטיה? הווי אומר: שלטון העם. כלומר שהעם ברוב דעות קובע את ענייניו ודרכו. ומהי המציאות למעשה? האמת היא, שתכופות חייב הרוב, מתוך טעמי יציבות המשטר, להכנע לרצון המיעוט מחמת טעמים קואליציוניים. יתר על כן, כשחברי הכנסת מציגים עצמם כ“נבחרי העם”, האמנם נבחרי העם הם? שהרי מה תפקידו למעשה של הבוחר שלנו היום, אם לא להצביע בעד רשימה כוללת הנקבעת על־ידי המפלגה. כלומר, הבוחר אינו אלא מאשר כמה אנשים רשאית מפלגתו לשלוח לכנסת. רשימה כוללת, עוד יכולה להתיימר “בשליחות העם” ואילו יחיד נבחר – אינו שליחו של העם. ודאי נראית מציאות זו מוזרה ביותר. לא נתמה אם לא ירחק היום ובמקום הבוחר יעמידו איזה מחשב אלקטרוני, יצרפו נתונים מסויימים ומוסמכים ולפיהם אפשר יהיה “לבחור בנציגי העם”, ולפטור בזה את ההמונים מללכת אל הקלפי. כבר בבחירות האחרונות נמצא אדם מוכשר, אשר לפי חישוביו קבע מראש מספר הנבחרים של כל מפלגה, ולא טעה: “איני מבקש להתערב בפולמוס, איזוהי שיטת בחירות שעלינו לנקוט”, אומר י. אולשן ומוסיף: "אין שיטת בחירות מושלמת. אולם אפשר לנקוט אמצעים תחוקתיים הבאים לצמצם מספר המפלגות, כגון בדרך של הגדלת שיעור החסימה. איני נמנה גם עם אלה הסבורים, שבחילוף ממשלה זו או אחרת תחול ישועה. השיטה הקואליציונית הזו המבוססת על מפלגות רבות, והאנוסה לשמור בכל מחיר על יציבותה היא מקור כל מפגעינו החברתיים. ככל שהמפלגות רבות והולכות כן הן פורעות מוסרה של החברה, שהרי כל אחת מבקשת להבטיח הבטחות העולות על אלו של חברתה, אפילו נטולות הן כל אחיזה במציאות, הבטחות הגובלות לעתים אף בהסתה. שמעתי פעם אחד מראשי הליברלים המוצא הצדקה לפיצול ממאיר זה, שזהו אחד מעיקרי הדימוקרטיה, שהרי בכך ניתנת אפשרות לכל מיעוט להביע דעתו ואפילו להשפיע על עניינים ציבוריים חשובים. הוא תולה הנמקתו זו גם באופי היהודי ובכך שבאמצעות המפלגות אפשר להגיע לפשרות. ודאי י. אולשן הוא מן הדוגלים בפשרה, ולא אחת מתקנא באנגלים המגלים מידות של גמישות שיש בהן מן התבונה הציבורית ואינם נתפסים לקיצוניות ולקנאות. זו תכונה של סובלנות דימוקרטית. אלא, שאותו חבר כנסת מן הליברלים אינו נותן דעתו כי צורת הגישה לבעייה היא אנטי־דימוקרטית מיסודה. אילו, למשל, התכנסו נציגי ארבע מפלגות ומגבשות תכנית מסויימת המבוססת על פשרה ומביאים אותה לידי איחוד לפני הבחירות, הרי יש בזה משום יושר דימוקרטי. מה שאין כן המצב בחברתנו, שכל מפלגה מופיעה בנפרד עם מצעה המיוחד והבוחרים נקראים לתמוך אם במצע זה או מצע זה, ואילו לאחר הבחירות מתכנסים נציגי המפלגות ומעבדים קוי־יסוד לשתוף פעולה, שלבחורים אין כל השפעה על תנאים חדשים אלה. זו למעשה, אומר י. אולשן, קנוניה המתעלמת מדעתו של הבוחר ועושה פלסתר כל משטר דימוקרטי. יאמרו: “אבל בבחירות הבאות ידע הבוחר במי לבחור בעקבות הלקח שלמד”, ולא היא. שהרי הפיצול המפלגתי המופרז מביא את האזרח לידי מצב של חוסר ברירה. זהו אחד הטעמים היוצרים אי־אמון ואדישות לקנייני הדימוקרטיה. מוסד דימוקרטי חייב לשקף את רצון העם. מפלגת שלטון באנגליה, מעולם לא תעיז להעביר חוק בפרלמנט או לעשות מעשה הנוגד את מצעה בבחירות, לעולם לא תעיז לעשות מעשה שאינו מוגדר במצע. נניח למשל, שהיתה מתגבשת דעת קהל התובעת בוררות חובה בסכסוכי עבודה, ואפילו על הצעה זו היו סומכים ידיהם כל חברי מפלגת השלטון, או מתקבלת ברוב גדול. האנגלים יימנעו, כי עניין זה אינו כלול בסעיפי המצע בבחירות. עשיית פשרות לפני הבחירות ברכה היא ואילו אחריהן כאילו העמידו את הסוס אחרי המרכבה. לדידו של י. אולשן, דיות במדינתנו שלוש מפלגות: מפלגת העבודה, מפלגת המרכז ומפלגת הדתיים עם אגפים בכל אחת ואחת. יכול, למשל, מפלגת הליברלים להוות את האגף הימני במפלגת העבודה, או האגף השמאלי במרכז – מה רע בכך?

אמרתי: אף־על־פי־כן, האם אנו כמתוקנות שבמדינות או – – –

אמר: הכל לפי הארץ ולפי המדינה. לכל עם מעלותיו ומגרעותיו. ודאי שבמדינתנו גלויי אורה רבים, כבר הזכרתי את הרמה המשפטית, ולא אדון בשאר דברים, כי איני מכירם מקרוב.

לא אחת מיצר י. אולשן על שראשי המדינה, בממשלה ובכנסת, במפלגה ואפילו ביחסים שבין אדם לחברו, עדיין לא למדו לשאת ולתת מתוך שכנוע ויחסי הגינות. ויכוחינו נתפסים תדיר כאש־אכלה, מתנגחים זה עם זה עד חרמה, מרבים בלעג ובהשמצה הדדית, נעשים צהובים ועויינים זה את זה, במקום לעלות על מישור חברי, אפילו כאשר הדעות חלוקות. מבחינה זו יכולנו ללמוד מדרכי הויכוחים והפובלציסטיקה באנגליה. אנו נעדרים כל תחושה של סובלנות, לדעת להקשיב לדברי הזולת, ביחוד מוצא י. אולשן פגם חמור בנהגו של הנוער, ציבור הסטודנטים, החסרים כל תחושה של ניהול ויכוח תרבותי, שבמקומו באה ההיסטריה, ללא תבונה ודרך־ארץ.

אף העתונות שלנו כגורם רב השפעה לחינוך המונים, אינה ממלאת תפקידה. “תורה שבכתב” זו כ“תורה שבעל־פה” לוקים בחוסר ריסון עצמי וטיפול בעניינים מתוך לימוד וכובד ראש. העתונות אינה נענית לשאלות רבות בחיינו והלוא זכותה, אפילו לבקר את המשפט, כמובן בסיום תהליכי הבירור, כדי שלא לחטוא בהתערבות קודם זמנה.

תופעה זו מופלאה היא בעיניו.

אמרתי: לא אחת נתפרסם שביקשת להחמיר בעונשים?

– אמר: אמנם נתפרסם, אך אין זה נכון. לא עלה על דעתי להתערב בפסקי־דין על עבירות רגילות ושכיחות. תבעתי להחמיר בסוגים מסויימים של עבירות ופשעים, משום שלגביהם לא נראתה לי גישתם של כמה וכמה מן השופטים, אשר ביודעין או בלא יודעין, נתפסים לרגשי־רחמים מופרזים ויוצרים מעין “גן עדן לפושעים”. ידוע, שבחברה עולים וגואים מפקידה לפקידה גלים עכורים של פשיעה ועל השופטים לעקרם מן השורש ומראשיתם, כגון מעילות ציבוריות, הגשת תביעות כוזבות לפיצויים מגרמניה השמות לשימצה את שם מדינתנו, גניבות מכוניות ומעשי חבלה בהן ושאר תעלולים של הפקרות, מעשי אונס, תאונות דרכים הבאות מרשלנות פושעת של נהיגה והתעלמות מקדושת חיי־אדם, יידוי אבנים בשבתות על נוסעים יהודים ולא יהודים וכדומה. בפגישותי עם השופטים הייתי רגיל להביא לדוגמה אותו גזר־דין שהוציא שופט באנגליה סירל סלומון (יהודי) וחבר בבית־הדין לערעורים שם. מעשה שהיה כך היה: לפני שנים ספורות גברה הגירתם של צבעונים מחלקים שונים של הקהיליה הבריטית אל המטרופולין. נמצאו בלונדון “בני טובים” שהחלו לתקוף צבעונים אלה, עוברים ושבים לתומם, ולאו דווקא בתקיפות אלימות וחמורות. כמה מן התוקפים נאסרו והובאו לדין. השופט הטיל עליהם עונש מאסר של ארבע שנים. העונש הדהים את הציבור. השופט קבע בגזר דינו: “אנו בארץ החופש ובה לכל אדם, ללא הבדל גזע, דת וצבע, חופש תנועה. אני נאלץ להטיל עונש אשר ודאי ייראה למוגזם מאד בעיני רבים, ובמגמה לעקור מן השורש את הפגיעות האלו”. הוגש ערעור על פסק־הדין וזה אושר. התוצאה היתה שפסקו אותן התקפות.

– אם כן, חזרתי ושאלתי, איזהו לדעתו השופט האידיאלי?

– נענה י. אולשן: ודאי הבינות מדברי, שהשאלה היא אילו עקרונות נוקט השופט בבואו לפסוק גזר דינו כדי להגן על יחיד וציבור, על השופט לשוות תמיד לנגדו את האדם וחרותו, שהכל יהיו שווים לפני החוק:

זה כל המשפט.

שמעון אגרנט

“אין לי ביוגרפיה. נולדתי בעירו של השופט לואיס בראנדיס (לאויסויל, קנטאקי). נטיה למשפטים טבועה בי מגיל צעיר, מאז היותי בן עשר”, אמר שמעון אגרנט, שעלה על כס נשיא בית־המשפט העליון בישראל. אביו של שמעון אגרנט היה רופא שיניים בחיפה. בבואו לחיפה היה ח. נ. ביאליק סר לבית אגרנט ולעתים אף היה מתאכסן שם. פעם, עם בוקר, כשהיה האב טרוד עם לקוחותיו, אכלו ביאליק והבן – שמעון אגרנט – ארוחת בוקר. המשורר היה נוהג לשוחח עם השופט לעתיד על שירת ימי־הביניים.

מינויו של שמעון אגרנט לכהונה הרמה לא בא כהפתעה. הכל הכירו מכבר, בסגולותיו המשפטיות, בלמדנותו ובקיאותו. בתכונותיו הרוחניות, בישוב הדעת שבו, בחוש הביקורת בו חונן ובאומץ רוחו בדין. כל אלה מזכים אותו לעמוד בראש המערכת השיפוטית.

זכורים ימים ראשונים לעלייתו לירושלים, כמתמחה בעריכת־דין, לאחר שסיים לימודיו בתורת המשפטים, במדעי הרוח־פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת שיקאגו. הוא היה צעיר בעל קומה, שגבו מקומר קמעא, כ“מתמיד”, שעינו צמודה לספר, מסביר פנים. כבר בימים ההם, בראשית שנות השלושים, סיפרו ש“שום פסק־דין לא נעלם מזכרונו”. לאחר שהוסמך לעורך־דין חזר לחיפה וכבר בראשית צעדיו הקדיש זמן־ניכר אף לצרכי־ציבור. הוא היה סניגור של מעפילים ועולים בלתי־חוקיים, ששלטונות המנדט הביאו לבית־המשפט. זכורה ביחוד אותה קבוצה בת שבעים גברים ונשים, שעלו לחוף ובידיהם תעודת־עלייה מזוייפות. נבצר מעם השלטונות להחזירם לארץ מוצאם, מפני שהמעפילים סרבו לגלות את שמה של אותה ארץ. דנו אותם למאסר שלושה חדשים בעכו, ומאמצי השלטונות להוציא מאין באו – היו לשווא. ביקשו להוסיף ולענותם. פרקליטם של העולים, שמעון אגרנט, הניח אשה קודחת במלריה, וחש לירושלים. ויחד עם יו“ר הנהלת הוועד הלאומי בימים ההם, יצחק בן־צבי ומשה גולן, נשיא תורן של בית־המשפט המחוזי בירושלים, פנו אל מפקד המשטרה והסבירו בכל לשון שמוסדות הישוב נכונים לערוב לעולים. “עדיין מהדהדים בלבי דבריו הנאמנים של י. בן־צבי”, העיר השופט. המפקח הכללי של המשטרה ביקש שהות של ימים ספורים, ומקץ שבוע השיב בלאו רבתי. הציע ש. אגרנט למוסדות להגיש בג”צ לבית־הדין העליון, נגד השלטון המנדטורי במחשבה שאפילו לא ייעשה הצדק יעורר את דעת הקהל. בינתיים הכריזו המעפילים שביתת־רעב לשלושה ימים בבית־הכלא. שמעון אגרנט ערך תזכיר לנציב העליון, בא בעצמו לירושלים והגיש את התזכיר לאחד מסגני המזכיר הכללי. היה זה ביום ג' בשבוע ואילו ביום ו' קבל תשובה טלפונית, שהנציב העליון סיר ארתור וואקופּ נעתר לבקשה. עד מהרה פנה שמעון אגרנט לבית הסוהר בעכו (יחד עם עוה"ד ארגמן), אך המפקח השיב באדיבות, שעדיין לא קיבל כל הוראה בעניין זה, הציע שלא שלא לגלות את הבשורה לשובתים עד שלא יתקבל אישור נוסף. נוכח המסיבות המיוחדות פניה המפקח בעצמו אל הממונה הראשי, בירושלים, ולאחר בירור של דקות ספורות נתקבל האישור והפרקליט הביא לעולים את הבשורה והם שוחררו.

היושב עם שמעון אגרנט וסח עימו על הימים ההם, ישמע מפיו פרשה ארוכה על גבורת מעפילים, על מסירות והתנדבות של אישים שונים, משפטי־עולים שהתקיימו בצפת.

שמא יש בדעתו של נשיא בית־המשפט העליון להביא תכניות חדשות לסידור יתר של המערכה השיפוטית. והוא נענה:

“בכגון אלה אין לדבר על תכניות. ענייני בית־המשפט העליון מתנהלים בצוותא על־ידי כל השופטים, כולם ממלאים תפקידם בנאמנות ובמסירות ורוח של הבנה הדדית שוררת בתוכם. ודאי, ודאי, אין משמע מכאן, שתמיד מסכים איש לדעת רעהו, אם כי אין הרבה החלטות מסתייגות, ולעתים חילוקי הדעות עקרוניים, חמורים, אלא שהרוח הכללית רוח של הבנה, תכופות מתקבלות החלטות בו במקום. בבית־המשפט העליון הנשיא הוא ‘ראשון בין שווים’. הנשיא אמנם אחראי להנהלת סידרי העבודה וחלוקתה, אך הכל נעשה מתוך התאמה כוללת”.

לאחר רצח ברנדוט, קבלה הממשלה השוודית באו“ם על חוסר פעולה לתפיסת הרוצחים. כדי להגיב על קובלנה זו, מינתה ממשלתנו ועדה מייעצת בראשותו של שמעון אגרנט וחבריה היו חיים כהן, כיום חבר בית־המשפט העליון, וד”ר ו. איתן, שהיה שגריר ישראל בצרפת. לאחר בירור, נוסחה איגרת תשובה לאו"ם. נראה שהדברים נתקבלו על הלב, ולא עברו ימים רבים והממשלה השוודית הכירה במדינת ישראל.

נשיא בית־המשפט העליון שמעון אגרנט הוא אחד המומחים הגדולים בחוק הפלילי הבין־לאומי, וידיעה זו עוד העמיקה בימי משפט הצורר אייכמן, עת עשה השופט ימים כלילות ולמד את משפטי נירנברג ולא הותיר פינה אחת בלתי ברורה.

הוא מרוצה בדרך כלל מן הרמה השיפוטית של ישראל. ביקר בארצות־הברית ועמד מקרוב על הנעשה בשדה זה. יתר על כן, הוא עוקב אחר הביקורות וההדים הטובים העולים מאנגליה ומארצות־הברית לקובץ פסקי־הדין בישראל שהופיעו באנגלית למאות עשר שנים למדינה. ודאי, שגם עבודת התחיקה של הכנסת נעשית במלוא הקצב, אם כי לגבי הניסוח חלות פה ופה אי־הבנות מסויימות. כזאת תמצא בכל מקום, אפילו באנגליה, “שהרי אין בכוח המלה לעצב מושג בתכלית השלימות”.

חירותו של האזרח היא משאת נפשו של שמעון אגרנט ועקרון זה הוא המנחה אותו בשיפוטו, יש שהוא עומד על דעתו בתוקף ואינו נרתע אפילו בהיוותרו יחיד. לעתים עמדתו הנכונה מתבררת כעבור שנים במשפטים חוזרים. ידועה עמדתו בשאלת הרחבת משמעות חוק החנינה על־ידי הנשיא. אם כי לא נאמר במפורש, הסיק מתוך החוק, שהנשיא רשאי להעניק חנינה גם על תנאי שהנאשם לא ישוב לסורו. כן ידועה החלטתו נגד סגירת “קול העם” בשעתו וכן החלטות על פשעים הנובעים ממעשי־טירוף, כשאין העבריין מסוגל לשלוט על מעשיו. תחילה נתקבלה החלטה בניגוד לעמדתו וכעבור שנים, במשפט אחר, באו השופטים לכלל אותה מסקנה ראשונה של השופט אגרנט.

השופט משה זילברג

שלטון־החוק, אמר ממלא מקום נשיא בית־המשפט העליון משה זילברג, הוא לא רק בעניינים שבין האזרח לבין הרשות הממשלתית, אלא ביחוד בחלוקת התפקידים, שהיא הערובה לקביעת דמותה הדמוקרטית של המדינה. באחד מפסקי הדין שלו קבע השופט: “מדינת ישראל גאה על שלטון החוק בתוכה, וחוק פירושו כל הוראה בחוק, קלה כחמורה, וביחוד ההוראה הדנות בענייני סמכות. ההבדל בין משטר טוטאליטרי ובין משטר דמוקרטי הוא בעיקר בשטח המשפט האדמיניסטרטיבי, המחלק את הסמכויות בין הרשויות השונות. במשטר דמוקרטי הסמכויות חלוקות, ואין מלכות נוגעת בחברתה”. החלטה זו חשובה, מאחר שעם קום המדינה לא היה ברור בדיוק מה הם גבולות הסמכויות של כל רשות, על כן יצאו כמה הוראות, שהבהירו את הדברים.

אחד ההבדלים בין המחוקק והשופט, הוא שהמחוקק חפשי לנסח חוקים כראות־עיניו, ולעתים נובעים שיקוליו מטעמים רגשיים בשעה שהשופט חייב למלא את רצונו של המחוקק, ולעתים אף להתגבר על נטיותיו האישיות. בפסק־דין אחר של השופט זילברג נאמר: “מה יעשה השופט ולא יחטא, בעומדו מול הוראת־חוק הגוררת אחריה תוצאה קיצונית, שלדעתו אין הדעת סובלתה? המותר לו לעקם את הכתוב ולהוריד את תחולת החוק עד לשיעור הרציונלי שבו, רציונלי, לדעת השופט – או דילמא חייב הוא לומר: ‘יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו’, אך עד שלא עשה כן, חייב אני להחיל את החוק כמו שהוא, ללא כל גירוע או ייתור? בעיני ברור הדבר, כי מן הדין והחובה הוא ללכת בדרך השניה. לא באתי לכפור חלילה בסמכותו הפרשנית של השופט. ודאי, כאשר משמעותו של החוק אינה ברורה, או כשלשונו משתמעת לשתי פנים ויותר, מותר לו, ואף חייב הוא, לתור אחרי כל נקודת אחיזה משפטית, היסטורית, כלכלית, בטחונית, בלשנית וכדומה, שיש בה כדי לגלות או להצביע על רצונו הכמוס של המחוקק. ברם, אם לאחר כל אותה חקירה־ודרישה מגיע השופט לידי מסקנה, כי אכן זו היא, זו ולא אחרת, כוונתו של המחוקק, אזי אף השיקול ההגיוני ביותר אינו משמש לו היתר לעבור על החוק. שאם לא ינהג כן, עשויה הזרוע השיפוטית של המדינה להתנשא על הזרוע המחוקקת שלה, ולערער את שווי המשקל של השילוש הקיים בכל מדינה דמוקרטית נאורה, עקב חלוקת הרשויות. ואף זאת: בל נשכח, כי תורת המשפט וחוקיה אינם ממדעי הטבע המדוייקים, שבהם האינטלקט הוא הקובע הבלעדי מה היא המציאות הנכונה. בתחום המשפט, המצוי הוא תולדה של הרצוי; והרצוי אף הוא איננו יתום; הוא מוסב ומונע ומודרך על־ידי שיקולים תועלתיים, היינו: ההגנה על אינטרסים, שהחברה, בצדק או שלא בצדק, חפצה ביקרם. ואם השופט יורשה לבכר את הרצוי הפרטי שלו על פני הרצוי של המחוקק, יקיץ הקץ על ניטראליותם, העדר־פנייתם ועל־מפלגתיותם של שופטי המדינה. הדין ייהפך אז לפונקציה של הדיין, כלומר: החלטותיו השיפוטיות תהיינה פועל־יוצא שיש לו, לאותו שופט, באשר הוא אזרח, בענייני משטר, מעמד, פוליטיקה, מוסר, תרבות, חינוך וכיוצא בזה. קיימת רק ערובה אחת לטוהר שיפוטו של השופט, והיא: כניעתו הגמורה לרצונו של החוק”.

האם לא הגיעה השעה להביא כמה חידושים הנובעים מן המציאות שהשתנתה, בשדה המשפט?

המשפט הפלילי שלנו – עונה פרופ' זילברג – מבוסס בעיקר על “המשפט המקובל” (הקומון לאו) האנגלי, ויש להתאימו לתנאי הזמן, להחמיר בעבירות תדירות ולהקל בעבירות שאין להן אחיזה בחברתנו. למשל: בחוק האנגלי שלפיו אנו נוהגים, יש סעיף, שהקוטל בהמת־עבודה בזדון צפוי למאסר עשר שנים. מקורו של החוק בימי הביניים. היום מטרידות אותנו בעיות אחרות: מרמה והונאה, תאונות קטלניות, גילויי שחיתות ציבוריים וכדומה.

האם יש מקום לשני בתי־משפט, דתי וחילוני?

השאלה אינה פשוטה – עונה השופט – עדיין אין אצלנו עם אחיד, טיפוס יהודי ישראלי מובהק. האוכלוסיה גדלה פי ארבעה או פי חמשה מאז קום המדינה, וכל עדה נוהגת לפי מנהגי ארץ מוצאה.

האם נעשה נסיון כלשהו לאחד את שתי הרשויות, הרבנית והשיפוטית־חילונית? לדאבון הלב, לא נעשה עדיין דבר. טוב היה אילו היו פגישות של שופטים ודיינים לבירור כמה בעיות ולמניעת אי־הבנות. היו כמה הצעות לקיים פגישות כאלה, ואף היו הדים לכך מצד חוגים דתיים, אבל לכלל מעשה עדיין לא הגענו. מישהו חייב לקחת את היזמה הזאת לידיו. אולי תעשה זאת הממשלה?

מ. זילברג הביע צער, על שאין מנצלים אלא מעט את מקורות המשפט העברי. עם קום המדינה היתה התעוררות רבה לכך, אך התעוררות זו פגה עד מהרה. יש לנסח את ההלכות של המשפט העברי המקורי באופן פשוט יותר ומובן יותר, בחינת מועט המחזיק את המרובה, אומר השופט, ומברך את האוניברסיטה העברית, שהקימה מכון לחקר המשפט העברי (בראשו עומד ד"ר מנחם אילון). הממשלה מתכוננת להמיר את חוק המג’ילה המיושן בחוק הישראלי, אולם האופי העברי שלו אינו ניכר ביותר, “משל לגוי שמלבישים אותו טלית־קטן”. ההשקפות הרווחות בציבור לגבי המשפט העברי הן בדרך כלל עם־ארציות. אין יודעים על מציאותו של חומר משפטי עברי רב, שאפשר להנהיגו הלכה למעשה אחרי עיבוד מסויים.

בספרו “כך דרכו של תלמוד” כותב השופט זילברג: “חלק ההלכה של התלמוד, עדיין כספר חתום הוא בפני מרבית האינטליגנציה שלנו. אין גישה טבעית כלפיו. מודדים אותו, על פי רוב, בקני־מידה בלתי נכונים, הלקוחים מן החוץ, מתוך עולמות זרים, מתוך תרבויות אחרות, והתוצאה הבלתי נמנעת היא סירוס וקיפוח, אם לצד האפולוגטי ואם לצד השני – הכל לפי טעמו ונטייתו של המבקר”.

*

זה מכבר שוררת בציבור הרחב הדאגה בדבר אפשרות של מלחמת¹⁹־תרבות העלולה לפרוץ בחברתנו, ואנשי־רוח מנסים למצוא דרכים ליישור ההדורים וליישוב חילוקי הדעות בין שני חלקי־העם.

התנגשות זו שבין החוק החילוני והחוק הדתי, אמר פרופ' מ. זילברג, מולידה בעיות קשות מאוד שאין משלן אצל שום שיטת משפט בעולם.

– ומה התקנה?

והוא עונה: אין אלו מן העניינים שעליהם משיבים על רגל אחת ואף לא לפרטם אחד לאחד; אך זאת אומר: בדרך ההלכה ניתן להקהות בהרבה חודן המכאיב של חומרות ההלכה בענייני אישות, כגון בעיות העגונה, החליצה וכיוצא בהם.

– ומי יקום ויורה הלכה?

פרופ' משה זילברג עונה: לא אצביע על רב זה או אחר. אולם יכולנו להעיד אילו סגולות דרושות לאיש או לגוף ציבורי אשר יטלו על עצמם משימה נכבדה זו והן ארבע: אהבת ישראל, עמקות הלכתית, עוז־רוח וכושר־הכרעה.

שאלתי שוב: עסקת בענייני הבחירות לרבנות הראשית; כלום תולה אתה תקוות ברבנות זו?

– רציתי להציל מוסד זה, עונה השופט. דוק: מאז ומעולם החשיבו בהיסטוריה הישראלית את המוסד החשבה יתרה על פני נושאיו: “מלכות בית־דוד”, “הכהונה הגדולה” וכדומה. כיוצא בזה, הרבנות הראשית בישראל היא מוסד נעלה, לא רק לגבי מדינתנו, אלא ליהודים כולם. היה ברור לי, שאילו לא קיימנו את הבחירות 79ותה שנה, עלולה היתה חלילה הרבנות להיעלם כליל מן הנוף הרוחני שלנו. אני מאמין שמישראל תצא תורה וכי היא המקור העיקרי ממנה שואבת היהדות את ערכיה הרוחניים.

מ. זילברג סבור, שאי־אלו הצהרות שיצאו לאחרונה מעם הרבנות הראשית, יש בהן משום סימן של “הפשרת הקרח” במשהו, אנשי הדת כבר מודים בכך, שלהבא יהיו חייבים לחדור יותר בעבי־הקורה ולהתמודד עם בעיות ההתנגשות שבין החיים להלכה.

ואמנם באחד מפסקי־הדין שהוציא השופט זילברג, הוא רומז על הצורך בדבר התאמת ההלכה לצרכי־החיים: “בית־משפט זה לא על האולימפוס, אלא בקרב עמו הוא יושב – – – – – – – ידועה לנו יפה המחלוקת הנטושה בישראל בין מחייבי הנשואין הדתיים ומחייבי הנשואין האזרחיים, ואין אנו עוצמים עין או אוטמים אוזן בפני הטרוניות ההדדיות של שני המחנות. אבל הבעיה היא נכבדה מדי, עדינה מדי, רבת־פנים מדי ועיוורי צבעים דאלטוניסטים הרואים את הכל בשחור־לבן או בלבן־שחור – לא יפתרוה לעולם; כי בתחומי בעיה זו, כמו אצל כל השאלות החברתיות הגדולות של מדינתנו הצעירה ועמנו העתיק, פועלים גורמים מגורמים שונים: שיקולי־דת, מוסר, תרבות, נימוסין, ‘למה יאמרו’, סולידאריות בינלאומית, ואחריות לאומית; מסורת וקידמה, עם ומדינה, גולה ומולדת – כל אלה ערכים היוליים אשר רק מחוקק כל־רואה, הסוקר את כולם סקירה אחת, יוכל ליצוק מהם מטבעות של משפט”.

בהמשך השיחה עלתה השאלה אם יש מקום להפרדת הדת מן המדינה במציאות היהודית. ומשה זילברג אומר: נבצר מעמי ואף אינני רוצה להביע דעה מוחלטת בזה. אולם נדמה לי, כי הפרדה גמורה בין הדת למדינה, כפי שנהוג למשל בארצות הברית ובארצות דמוקראטיות אחרות, לא תכון בחיינו. לא אוכל לדמות בנפשי, איזה טקס ממלכתי בישראל, בלא סממני־דת מסויימים. עדיין לא נוצר כל “תחליף” לחזון העצמות היבשות של יחזקאל ועדיין לא הגיע שום משורר בזמננו לידי התעלות במיצוי רגש הצער והנחמה כתפילת “אל מלא רחמים”. ועוד: טול את האסוציאציות הנפשיות המתעוררות מגינוני־דת, וראה מה נותר? מבע של טפל, ללא נשמה יתירה, ריקנות שבלב.

ובכן, מהו המוצא, כלום יש חשש למלחמת־תרבות?

השופט זילברג סבור, שאפשר למנוע בקלות “מלחמת־תרבות” מחברתנו אילו השכילו הדתיים להעמיק חקר יותר בחוק החילוני ומאידך גיסא אילו הכירו החילוניים יותר את דברה של ההלכה, או אז אחרת היו פני המציאות שלנו. אלא, שהוויכוח נוגע למעשה וכמעט תמיד, בעניינים שוליים, אותם מנצלים בצורה דימאגוגית ומתעלמים מגופו של דבר – “אילו עשו כן, היו מיישרים את ההדורים וממילא היו יוצרים שני המחנות בסיס־משותף, עליו אפשר לנהל דו־שיח או הידברות”.

בפרשת חיינו על המשמעות של “חרות ובטחון” פניתי אל פרופ' משה זילברג. לאחר שהגדיר משטר בנוסח אחד ומשטר בנוסח אחר – אמר כי מהותה של הדימוקרטיה היא, שאזרח אינו מקבל צווים, אלא מטיל על עצמו עול מצוות. ברי, אזרח במשטר דימוקרטי לא יקבל על עצמו ציוויים שאינו יכול לעמוד בהם, והשופט הנכבד הפנה אותי להערתו בפסק דין בעניין ציבורי אחד ההולם את העניין הנדון. כה נאמר באותה הערה:

“חיים אנו באמצע המאה העשרים. התרחקנו כברת דרך ארוכה מן המדינה ה’מאנצ’סטריאנית', מדינת ‘ליסי פיר’, ‘ליסי פאסה’ של המאה התשע־עשרה. בימינו גם הממשל הדימוקרטי ידו בכל והוא פורש את מצודתו על כל ענפי החיים. אף הוא אינו נרתע, ואינו רשאי להירתע, מפני חדירה לרשות היחיד. אלא שבמשטר דימוקרטי החדירה אינה באה מן החוץ ואינה ניתכת מלמעלה, כי השלטון גופו – עצמו ובשרו של האזרח הוא ודר עמו יחד באקלים רוחני אחד. קירבה זו מקהה את חודה של ההתערבות ומכפרת על רוע הגזירה, הפוגעת באינטרסים של הפרט, כי ‘נאמנים פצעי אוהב’. לכן, ולשם טיפוחה של הרגשת קירבה זו, חייבת המדינה הדימוקרטית לשקוד על כך, שלא תהא כל מחיצה חיצונית, בירוקרטית חוצצת בין השולט והנשלט, למען ידע האזרח וירגיש כי אם נצטווה להביא קרבן משלו, הרי נעשה הדבר לא מתוך ‘עמדה של כוח’, אלא לאחר שיקול זהיר של ‘זה כנגד זה’ אשר בענייני הכלל והפרט. זו היא ‘על רגל אחת’ כל תורת הממשל הדימוקרטי כולה. ואידך זיל גמור, כי הכל צרור ומקופל במכסימה היסודית האמורה”.

נשיא המדינה ז. שזר²⁰

היתה שעת ערב. הנשיא ישב בלשכתו ועיין בערימת מכתבים שהציפו שולחנו. דממה היתה בחדר. התוים הרכים שבפניו של הנשיא כאילו נתעדנו יותר, אם כי אותות הימים האלה ניכרים היטב במבטו. קלות תנועותיו וזקיפות גוו כאילו מעלימים גילו.

*

הנשיא דיבר בגילוי־לב. “מלאכה זו שעשיתי ראיתיה כראות נס”, פתח הנשיא. “לא נולדתי נשיא ובתחילה יראתי כי לא ידעתי כיצד ייעשה המעשה”. משעלו הקולות, אפילו מקרב בני מפלגתו כנגד המשך כהונתו מטעמי גיל, אמר הנשיא לעצמו: “אכן, רשאי העם שיהא לו נשיא צעיר העומד במלוא כוחותיו”, אלא כאיש ציבור נאמן החל בוחן דברים בראיה כוללת לטיבה של הנהגת העם. זאת גילה למשלחת הראשונה שפנתה אליו ואימצה ידיו להמשיך תקופת כהונה נוספת: אין זה מקרה, אמר, שמאז קום המדינה הרמטכ“לים צעירים הם מאד בעם, אחד צעיר מחברו, ואין זה מקרה שהנשיאים – גילם גבוה, ואילו כל הממשלות וכל חברי הכנסת, הגילים שלהם שונים זה מזה, כאילו זימן הטבע לעם שותפות מלאה של נעורים ונסיון־ותיקים. היהדות אינה פוסלת זיקנה מעיקרה וודאי אין לפסול אדם אם כוחותיו עומדים לו. כמדומה, המדינה לא הפסידה מחלוקה זו, לא מצעירותם של הרמטכ”לים הצעירים ולא מזיקנתם של הנשיאים.

אף־על־פי־כן היה הנשיא מהסס, אם להוסיף וליטול על עצמו עולה של נשיאות. שהרי גיל כרוך גם בחולשה. נועץ איפוא ברופאים ואלה הרגיעוהו. היו שאמרו לו: “לפני חמש שנים היו לנו ספקות יותר מהיום, אם עמד לבך במבחן עד כה, אין כל יסוד לאסור עליו היום”.

תנאי אחד היתנה הנשיא בינו לבין עצמו: אם תפנה אליו מפלגה אחת בלבד, מפלגתו, ואפילו יש רוב לבחירתו – לא ייענה. והנה תכפו ובאו והציעו מועמדותו שאר מפלגות, באו מפלגות הפועלים, כל החזית הדתית, הליברלים, ואף גח"ל. פרט לשתי מפלגות (“העולם הזה” ורק"ח) – ליכוד זה של העם הוא שהכריע לגבי רצונו.

לא העלים הנשיא קורת־רוחו מן הליכוד סביב מועמדותו, אלא שרצון־עם זה גם מחייב את המעמד עוד יותר, ולא הרי בחירה ראשונה כהרי בחירה שניה. האחת כולה אשראי על חשבון הבאות, האחרת כולה יתרה על חשבון העבר ומתוך ראיה לעתיד. “ולא אני” – אומר הנשיא – “צריך להעריך תקופה זו, וכשאני לעצמי איני יודע כיצד הייתי נוהג עם עצמי אילו הוצרכתי לבחור”. סיפר: “משביקשו להעמידני כחבר הוועד הפועל הציוני, השחתי פחדי לפני ברל. אמרתי שאחר יעשה זאת טוב ממני. אמר לי ברל: ‘שמע זלמן, אדם רשאי להשמיע דעתו על הכל פרט על עצמו. עליך שופטים אחרים, הם מיטיבים לדעת ממך’”.

יראה זו להיות שליחו של ציבור מלווה את נשיאנו תמיד. מכאן שמעולם לא הציע עצמו לאיזה תפקיד שהוא, לא במפלגה ולא בהסתדרות, לא לחברות במערכת ולא בתנועה הציונית או במוסד זה ואחר. אולם היה מקבל על עצמו מרות הכלל, כאותה הלכה שפסקה גמרא, שאם אומרים לאדם עלה לדוכן – עלה.

*

“איני יודע אם מותר לפרסם”, אמר הנשיא לאחר היסוס. “רק לפני כחודש ימים הזמנתי מתווך דירות וביקשתי לחפש דירה למעני, כדי לפנות את הבית למחרת הבחירה החדשה. אמת: לא בלב קשה עשיתי זאת. אדרבה: לבי היה קל. הרגשתי שאל־נכון יצדקו הבוחרים אם יגידו די. הייתי מוכן. אולם לאחר שאירע מה שאירע, החלטתי שלא לעשות שקר בנפשי ותפילתי עמי: מי יתן ואוכל לעמוד בזה. שהרי גיל מחסדי־שמים הוא!”

“כשם שנחוץ חסד שמים מבחינת הגיל” – אמר הנשיא – “כן נחוץ הרבה חסד מבחינת המדינה. לפני חמש שנים היתה כהונת הנשיאות הרבה יותר קלה. אחר מלחמת ששת הימים זכינו להרבה כבוד ותהילה, אולם גם נתעצמו הבעיות. אין אנו הולכים לקראת שנים קלות והשלום הנכסף אינו עומד אחר כתלנו. הרבה רחמי שמים דרושים, הרבה אחדות והרבה סבלנות עד שנגיע לשלום הנכסף. אכן, לא קלה עכשיו כל משימה במדינה”.

רגע שתק, ואחר קרא כמתעורר:

“ומי זה אומר שצריך להיות קל. העיקר הוא למלא את החובה המוטלת על כל אחד”.

שאלתיו באיזו מידה מאפשרת לו הנשיאות לקיים מחקריו.

“ודאי, שהשתעשעתי בתקוה שאם לא איבחר, אוכל לפנות את השולחן לכתיבה ולפרסם דברים שבמחקר, אלא שלכך דרוש הרבה זמן, ואילו עבודתו של הנשיא בולעת כל שעות היום והרבה משעות הלילה. אף כאן אמרתי ביני לביני: אם לא איבחר, סימן שהעם רוצה שאכתוב, ואם איבחר, סימן שאין העם מבקש כלל להניח לי לכתוב”.

הכהונה מחייבת לא רק קבלתם של נציגים דיפלומטיים ועניינים הנכללים במסגרת תפקידיו בהתאם לחוק. בית הנשיא הוא גם מוקד חברתי ורוחני למשלחות לאומיות ובין־לאומיות, למסיבות מדינאים וסופרים ואנשי רוח. לעתים קבועות מתקיימים כאן החוג לתנ"ך והחוג ליד התפוצות, אשר דן בשאלות הנוער האוניברסיטאי בארגנטינה ובארצות־הברית, בענין היהודי בוועדות זכויות האדם, והקדיש ישיבות מיוחדות לתגובות הגולה על מלחמת ששת הימים. תמיד יש לו מה לומר ומה לחדש. דיה סקירה בקירות הלשכה ועל פני הגלריה של האישים מן הארץ ומן הגולה כדי לעמוד על רוב קשריו.

בשעת השיחה עוד היה האיש נתון כולו לרושם הביקור אצל הפצועים, בבית־החולים “הדסה”, בעקבות פעולת צה"ל לביעור קיני המרצחים בעבר־הירדן. “המראה לא הפתיע”, “לעומת גודל המעשה שעשו, אך הלב נצבט למראה הצעירים שרובם ככולם עושים עדיין בשירות הסדיר של הצבא וחלב אמם על שפתם, עדיין עומדים באמצע לימודיהם וחולמים על עתידם. באתי לעודדם ונמצאתי מתנחם על ידם על אף כאביהם. הכל מטפלים בהם במסירות אבהית ובאהבה אמהית, והפצועים משיבים בלב טוב ובהרגשה של אמון בעתיד. אכן, אילו ידעתי שזו המלחמה האחרונה, היה קל יותר לדבר אתם”.

*

מאורעות גדולים הם הם גם ימי־זכרון, אמר נשיא המדינה ז. שזר לאורחיו, שרי ממשלה, חברי כנסת וכמה סופרים, שבאו לביתו אור לכ"ח באייר, במלאות שנתיים לכיבוש העיר העתיקה. נעורה בי הרגשה, הוסיף, שלא ייתכן, שיום זה יעבור בלא ציון. חגנו הוא. יום הנצחון. העם הראה יכולתו לעמוד על נפשו. הבה נברך ונתברך במזל־טוב!

ועוד אמר: לי אישית אירע נס. בכ"ח באייר שמתם עיניכם בי להטיל עלי את המשימה, וזו חדשה עמי כבנתינתה לראשונה – לא לשגרה היתה לי. אני עומד לפניכם באותה יראת האחריות של חרדה והתפעלות. כנאמר: “לא שררה נתתי לך, עבדות נתתי לך”. אף־על־פי־כן הריני נושא אותה בשמחה.

שעה קלה לפני כן ביקר הנשיא בשוק הספרים בגן־העצמאות בירושלים. למחרת היום השתתף בתפילה ליד הכותל המערבי. בשבת, אחר שחרית, נערך בביתו ה“קידוש” המסורתי, בחברת אורחים מן הארץ ומחוצה לה. אחר־כך ביקר, בלא גינוני־טקס, בבית ר' יהודה אבן־שמואל וברכו להגיעו לפ“ב. במוצאי שבת נתכנס חוג־העיון בתנ”ך; הנושא היה בשורת הגאולה של ישעיהו ב'. סופר יהודי נודע מארצות־הברית, שנכח במסיבה זו של תלמידי־חכמים, העיר: זה גילוי ישראלי מקורי. חוג לתנ"ך לא יתואר במדינה אחרת.

*

הנשיא רגיש תמיד לקהל עם. כארבעה שבועות חלפו מאז צויין בכפר גלעדי יובל הששים לייסוד “השומר”, עוד רישומו עמו. השתתפו במאורע חמישה־עשר אלף איש, בהם שרידי “השומר” המהלכים כבני־נפילים; הכל האזינו לעלילות גבורות ראשונים וחזו במחזה שהוצג תחת כיפת השמים. הגבעות סביב הודלקו באורות מרהיבי־עין.

למחרת היום, בדרכו חזרה מן החגיגה, ביקר בכמה מישובי הגליל. שעה ארוכה עמד לפני “התנור”. לפנים היה “התנור” כנסתר מאחורי כף־הסלע – כיום הוא רחב, גלוי מרחוק. פנינת טבע. מראה זה היה לו לחווייה גדולה, כי מזמן לא ראה את “התנור” וניכר מדבריו, שהחווייה עוד נתעצמה מכוח רשמי התכנסות “השומר”. באותו ערב, בהתייחדו בחדרו בכפר בלום, העלה הנשיא שזר מזמור “גור תנור לי בגליל”.

לאחר “השומר” בגליל שהה ימים אחדים עם צה“ל בסיני, על שפת ים סוף, על גדות התעלה, במרחבי המדבר הגדול. נלווה אליו הרמטכ”ל אלוף חיים ברלב, עמו נכנס לביצורים, ובירך את בחורי צה"ל: “בטוחני, כי לבו של כל יהודי בישראל ובתפוצות עמכם תמיד”.

למנזר סנטה־קתרינה לווהו סייפא וספרא – הרמטכ“ל ברלב ופרופיסור בנימין מזר, ועד מהרה הצטרף אליהם שר הבטחון משה דיין. ביחוד התעניין הנשיא בספריה העתיקה של המנזר, והנזירים הראו לו כתב־יד יווני של התנ”ך משנת 1500, עטור ציורים צבעוניים ותמונות, מהן על נושאים מן המדרש. הנזירים כיבדו את אורחם הנעלה בכל גינוני היקר, הביאוהו לאולם רחב שעומדים בו שלושה כסאות עתיקים והושיבוהו באמצעי, הרם שבהם. והוא העניק לנזירים שי, תנ“ך עם הקדשה שלו. בשיחה הביעו המארחים קורת־רוח מן הסידורים הטובים במקום, שעליהם שוקד ממשל צה”ל.

חווייה מיוחדת זומנה בפגישה בוואדי פארן עם השייכים של השבטים בסיני. הם קידמו את פני הנשיא בברכה, והגישו לו לחם ומלח, ודבש עם דבלי תאנים. עם חזרו לירושלים נתקבלה הידיעה על מותו של אייזנהאואר והנשיא טס לוושינגטון, ושני ימי שהותו שם היו גדושים פגישות ושיחות, החשובה שבהן עם הנשיא ניקסון, ואחר־כך הופעה בטלוויזיה, פגישה עם משלחת ראשי הארגונים היהודיים שבאה מניו־יורק, ועוד. ומשדה־התעופה בניו־יורק – ישר לסדר־של־פסח בבית ההבראה ארזה, במוצא.

*

אחת לחודש נערך בבית הנשיא ערב ליהדות זמננו, ובו דנים על מצבן של תפוצות ישראל. בראש החוג עומד פרופ' משה דייוויס. הדיונים בחוג זה מתפרסמים בספרים ובחוברות. תכופות יעלו לבית בירושלים נציגי קהילות הגולה, ויש שמתפתחת שיחה. לרגל הופעת קובץ־זכרון לקהילה שאיננה עוד. באחרונה הופיעו קבצים אלה לזכר קהילות ראדום וצ’נסטוחוב. קהילות פלך ווהלין.

העליה מארצות המערב ודרכי קליטתה הם מן העניינים שאינם יורדים מעם התעניינותו ודאגתו של נשיאנו. “כבר הונחו יסודות לעליה מוגברת”, העיר, וכבר ניכרים ניצנים ראשונים ויפים. פה ושם נראים עולים מארצות נידחות, כאילו אשר שעריהן היו נעולים על מנעול ובריח – מברית המועצות. לא מכבר עלו עולים אלה לירושלים. סיפרו על חייהם ועל תנאי קיום יהדותם. שאל אותם הנשיא: “וכיצד נשמרתם לנפשותיכם מפני הגויים?”…

השיבו: “קודם כל שומר הקדוש ברוך־הוא על היהודים…”