התכנית הפוליטית של מאציני היתה הנועזה ביותר, אשר אפשר היה להעלות על הדעת באיטליה שלפני מהפכת 1848. פירושה היה: ביטולו הגמור של העבר. על כן הלהיבה את הלבבות, ואולם גם הפחידה, ולא את האלמנטים המתונים בלבד. אפילו בחוגים הקרובים, לכאורה, ביותר למאציני – לפי השקפותיהם הדימוקרטיות והעממיות – לא כולם היו מוכנים ומסוגלים לקבלה. ההטפה המוסרית של מאציני – והיא היתה יסוד תכניתו הפוליטית – עמדה אמנם בהתאמה לרוח הזמן, לרוח הרומנטי-הדתי, ועל כן נמשכו רבים אליה ומצאו בה מעין ישועות, מרפא לנפש ולרוח, ואום אף בחוגים המהפכנים נמצאו אנשים, אשר דוקא הצד הזה של פעולות מאציני ותורתו עורר התנגדות בקרבם. ההתנגדות הזאת לתכניתו הפוליטית ולהטפה המוסרית של מאציני כאחת, התגבשה – במדה שבאה מחוגים מהפכניים ודימוקרטיים – בקבוצה הידועה בשם פידירליסטים. נושאי דברה היו ביחוד שני אנשי מילאן, סופרים ועסקנים צבוריים, קרלו קטאניאו,Carlo Cattaneo) 1801–1869 ) מורה לפי מקצועו, וג’וזפה פיררי ( 1876,Giuseppe Ferrari –1811 ) היסטוריון והוגה דעות, פרופיסור באוניורסיטה. הסופרים האלה לא יצרו תנועה המונית ושום אסכולה לא נוסדה בהשפעתם. שניהם כאילו עמדו מרחוק למסלול הרחב של חיי איטליה; שניהם, וביחוד פיררי, נטלו למעשה חלק מצער בעבודה המדינית החיה. פיררי בלה רוב שנותיו בצרפת, כתב צרפתית יותר מאיטלקית, ואפילו התאזרח בצרפת. קטאניאו היה אמנם בשנות נעוריו חבר האגודה הקרבונארית, אולם עד מהרה עזב אותה וגם כל עבודה פוליטית. השתתפותו הפעילה במהפכה של שנת 1848 במילאן לא היתה כי אם אפיזודה, אם כי מזהירה, בחייו. השקפת עולמם היתה חדורה פּכחות, עיוּניוּת, פוזיטיויזם משכילי; מבחינה זו, כמו מכמה בחינות אחרות, היו הם בני המאה הי"ח. כל פעולת הבקורת של התקופה שאחר המהפכה – כאילו עברה על פניהם מבלי געת בהם, הם נשמו עדיין אויר המהפכה היעקובינית.

בשאלה האיטלקית ענינה אותם בעיקר פרובלימת החירות המדינית, שאותה העמידו בשורה הראשונה, אפילו ביחס לעצמאות הלאומית. לגבי דידם חשוב היה קודם כל, כי בתוך תחומי כל מדינה ממדינות איטליה ישלוט חופש אזרחי מכסימלי; פיררי שהיה אחד הסוציאליסטים האיטלקיים הראשונים, הרחיק לכת בנידון זה גם מקטאניאו, באשר לא הסתפק בחופש מדיני ונכנס גם בענינים סוציאליים. בעיני שני הסופרים לא היה למלחמה בשלטון הנכרי ערך מכריע: שחרור האזרח באיטליה היה חשוב להם יותר משחרור הלאום האיטלקי. התפתחות התעשיה בלומברדיה ופקידות אוסטרית רחבת-לב קצת יותר משאר חלקי איטליה – לרבות גם את פיימונט – גרמו ברבע השני של המאה לשגשוג תרבותי ומדיני ידוע בלומברדיה, שזכתה בו ביחוד מילאן, בירת לומברדיה. קטאניאו, איש-מילאן, התיחס משום כך באיבה גלויה לנסיונות פיימונט לספח אליה את נוף-מולדתו. הכפיפות לפיימונט, הפיאודלית יותר ונחשלת יותר, נראתה לקטאניאו כמחיר יקר מדי בעד השחרור מעול אוסטריה; לפרוק עול-נכרים, למען הִכּוֹף למשטר לאומי עריץ – דבר זה היה בעיניו מעין חילוף-שליטים בעלמא, אשר אינו שוֹוֶה בסכנות מלחמה מהפכנית וקרבנותיה. עם כל איבתו לאוסטריה – משכה את לבו הרבה יותר האפשרות להרחיב את תחומי חירותה של לומברדיה בתוך מסגרת ממלכת אוסטריה, והוא פיתח שיטת פדירציה אוסטרית קרובה מאוד לזו, אשר הסלאוים-הפידירליסטים והסוציאליסטים ניסו להגשים, ללא הצלחה, לפני מלחמת העולם האחרונה. לפי הצעה זו היה על אוסטריה ליהפך לקבוץ מחוזות הקיימים ומתפתחים כמעט מבלי זיקה הדדית ונהנים מחופש מדיני מוחלט, תחת כתר המונארכים לבית האבּסבורג. רעיונו זה של קטאניאו על אוסטריה לא שלל את ההתקרבות המודרגת של כל מדינות איטליה אחת אל אחת – ולומברדיה האוסטרית אליהן. אולם כהכרח תכוף נראה לו החופש המדיני, הפנימי, בין תחת יד אוסטריה ובין מחוצה לה. אחרי שכל מדינה איטלקית לחוד תגיע בדרך זו או אחרת לחופש פנימי – אפשר וצריך יהיה לטפל בשאלה השניה במדרגה: שאלת איחודן של כל המדינות האיטלקיות. הוֵה אומר: איחוד זה עתיד לבוא כתולדות החופש המדיני. והעצמאות הלאומית עלולה למצוא את פתרונה במהפכות מדיניות בודדות בתחומי כל מדינה ומדינה מבלי כל תעודה לאומית.

שני הסופרים נתנו, איפוא, מקום בראש לרעיון החופש המדיני, אם כי היו מחולקים ביניהם ביחס לדרכי הגשמתו. שניהם הסכימו לפידירציה, שהרי גם לאחר השגת החופש המדיני – אין איחוד גמור של איטליה משאת נפשם. דברי ימי איטליה, מסורת הפירוד בת אלף שנים, אי-הצלחתם של נסיונות ההתאחדות לשעבר – ונסיונו של נפוליאון בכללם, פריחת התרבות האיטלקית בתקופת הפידירציה, ההבדלים העמוקים (תרבותיים, כלכליים ואתנוגרפיים) הקיימים בין גלילות שונים – כל אלה מכריחים לבכר את המשטר הפידירטיוי על פני האיחוד. בין מבחינה כלכלית, בין מבחינה תרבותית – הצפון התעשיתי מפותח יותר מהדרום הפיאודלי. עצומים הם הבדלי האקלים ולא פחות מהם ההבדלים האֶתניים. בצפון איטליה התהוה במרוצת הזמן עם חדש, מתוך תערובת גויים מרובים – קלטים, אֶטרוּסקים, לאנגוֹבּארדים, גרמנים ועוד – עם חדש ומיוחד, שאין קרבה אתנית גדולה בינו ובין תושבי איטליה המרכזית והדרומית, אשר שם לא התמזגו הגויים השונים יחד לגוי אחד, וכל אחד מהם השפיע רק על גליל ידוע. וכן בתקופת רומא היתה איטליה המרכזית – הלטינית, והדרומית – מְיוּוֶנת. בימי הבינים רבתה בסיציליה השפעת הערבים, שהיא ניכרת עד ימינו אלה, מתוך כל השכבות המאוחרות השונות.

ואין זאת אלא גוזמה לראות את השפה האיטלקית הספרותית כשפת האומה האיטלקית; מכל מקום אין זו שפת העם, כי כל גליל מגלילות איטליה – דיאלקט מיוחד לו, השונה מאחרים. התפתחות השירה העממית וצמיחת הספרות הלאומית סותרות זו את זו: כל עוד היתה הספרות האיטלקית פורחת – נשארה ספרות הדיאלקטים עקרה ועזובה; בהחל הספרות האיטלקית יורדת – באה עונת הלבלוב לספרות הדיאלקטים, ומשוררים קמו לה כמעט בכל גליל. אין להשוות את האיטלקית עם שפת עמים אחרים, למשל, עם הצרפתית הספרותית: בצרפת אין לפקפק בשלטון השפה הספרותית על הדיאלקטים, ואילו גורל הדיאלקטים שבאיטליה הוא אחר לגמרי: הם תפשו את מקומם בעת שקיעת תקופה ספרותית גדולה ובפריחתם הפתאומית הזאת כאילו התנקמו בשפה האיטלקית והוכיחו בעליל את זכות קיומם לעומתה. לשפה האיטלקית אין בירה. רק החלק הי"ב מכל הישוב האיטלקי – מדבר איטלקית, וכמה דיאלקטים רחוקים ממנה יותר מאשר מהשפה הספרדית. יוצא, איפוא, כי הכל דוחף את איטליה לקראת פידירציה – האקלים, האדמה, התנאים הגיאוגרפיים, ההבדלים העממיים, התרבותיים והכלכליים, ודבר האיחוד לא יהיה אלא כפיה גם ביחס לעברה של איטליה גם ביחס להווה שלה.

פידירליזם – הורה קטאניאו, ומחשבת פיררי בנדון זה עולה כמעט בקנה אחד עם מחשבתו – הנהו משטר מדיני, שבו בוחרים עמים הרוצים להגן על קוממיותם המדינית מהתערבות-חוץ ולשמור בו בזמן על שויון זכויות וצביון המקום ביחסיהם זה לזה. בממלכה גדולה אי אפשר לו לריכוז ההנהגה בלי ריבוי פקידים, הנהפכים בהכרח למעמד שליט. המדינה, שלא נזהרה ובטחה בביורוקרטיה המרַכֶּזת, בחשבה אותה נחוצה לאחדות הלאומית – תהנה רק מהשליה של חופש בלבד, גם בהיות לה בית-נבחרים. פקוח ממשי על עבודת יום-יום של פקידים מרובים – בלתי אפשרי הוא בהחלט. מלבד זאת, אין לנבחרי הפרלמנט האחד המומחיות הדרושה, כדי לפתור שאלות אדמינסטרטיויות, כלכליות, חקלאיות, משפטיות וכיוצא באלו, שבגלילות השונים הן נבדלות לחלוטין זו מזו. הקושי מגיע למרום פסגתו במדינה כמו איטליה: מה יבין תושב פיימונט או לומברדיה בסבך הצרכים המיוחדים של סרדיניה או סיציליה? מהיכן ימצא בית-הנבחרים האחד די זמן וכשרון לדון בהמון הענינים, אשר הריכוז ההנהלי והחוּקי מפקיע מידי המועצות המקומיות על מנת לפתרן בעיר הבירה, מרכז כל חכמה ושלטון, כביכול? למעשה – לא בית-הנבחרים יפתור את השאלות האלו אלא הביורוקרטיה, והמדינה תהא משועבדת לממשלה, לפקידים, ולאותן קבוצות הפוליטיקנים, שיצליחו לתפוס בידם – בעזרת הביורוקרטיה – את הממשלה המרכזית.

לעומת זאת – המשטר הפידירליסטי, מטפוס זה שבשויץ או באמריקה, מניח למרכז רק אותן הפונקציות המדיניות שיש בהן חשיבות לאומית כללית ומצמצם בדרך זו עד למינימום את הפקידות המרכזית. לבית-הנבחרים הראשי נתונה האפשרות לפקח עליה פקוח של ממש. הנהגת חיי המקום נשארת בידי הפקידות המקומית, שהיא קרובה יותר לעניני המקום, ומטעם זה גם השגחת המוסדות הנבחרים המקומיים על ענינים אלה – יתרון ערך לה. דרך זו משמשת סייג ליצירת ביורוקרטיה בלתי-מפוקחת, הינו: בלתי-אחראית, וחופש האישיות וההנהגות המקומיות משלים עם אותן ההגבלות ההכרחיות הנדרשות, כדי להגן על הארץ מהתנפלות אויב חיצוני. כל מדינה ממדינות איטליה צריכה, איפוא, להיות סוּוירינית וחפשית; כל עמי המדינות הללו שומרים בהחלט על האוטונומיה ההנהלית והתרבותית שלהם, תחת חסותן ופקוחן של המדינות המאוחדות בפידירציה האיטלקית. לכל אחד מבני המשפחה המדינית הזאת – נכסי-מדינה משלו: בית-משפט, צבא ובית-נבחרים, ורק חלק מסוים מכל אלה נתון, לצורך הכלל, בסמכות המרכזית. בבית-הנבחרים האיטלקי הכללי יוקצה מקום שוה לכל גליל וגליל ובו יוחקו החוקים הכלליים, שתפקידם לכונן ולבצר את קשרי-האחדות בין חברי הפידירציה.

פיררי וקטאניאו לא הגבילו את רעיון הפידירציה בתחומי איטליה בלבד; הם הכניסו בהיקפו את אירופה כולה. ברורה היתה להם, לא פחות מאשר למאציני, הזיקה שבין חרות עם יחיד לחרות האנושיות. “בקונפליקט הזה – אומר קטאניאו על מהפכת 1848 באירופה – הכירה כל אומה את עצמה, הבינה את סוד קיומה, הבינה, כי חופש האומות האחרות תנאי הכרחי הוא לחופשתה היא. מעתה יהיו נא לכל עם כוחו וזינו, אך אל נא יוציא אתו מחוץ לגבולות-קודש של מולדתו. ארצות-מולדת אלו, כולן בנות-חורין וכולן מזוינות – תוכלנה לחיות זו על יד זו, מבלי להזיק ומבלי להפריע אחת לחברתה. מלחמת איטליה היא חלק המלחמה האזרחית של אירופה. שעבודה של איטליה הותנה בחוזה האירופי ושחרורה לא יבוא אלא בקרב אירופה בת-חורין. צריך להקים, לשם מלחמה בשליטים מספר, ברית אדירה של העשוקים. ים-העמים נגרש וסוער ומשבריו זורמים לשני קצוות: או אוטוקרטיה או ברית ארצות אירופה. עיקרון הלאומיות יפרק את ממלכות אירופה המזרחית ויהפכן לפידירציות של עמים בני-חורין. שלום יקום לנו רק עם קוּם ארצות הברית של אירופה”. בדומה למאציני מקוה קטאניאו –בנשאו עין לדרכים אחרות, דרכי תרבות וחרות, כי יבוא יום וההרים השומרים על איטליה כיום – יהיו “לאלְפּים אשר אין בהם חפץ”.

בשיטתם של קטאניאו ופיררי נעדרו לגמרי, בהתאם למהלך-מחשבתם הפוזיטיוי, מוֹטיוים רליגיוזיים. לא זו בלבד שהם התנגדו לכל קליריקליות וראו באפיפיורות את מכשול המכשולים על דרך הקוממיות, ועל כן הטיפו לפריקת עול האפיפיורות מעל חיי-החולין, פריקה גמורה ולאלתר, אלא שהם התיחסו בשלילה לכל הנסיונות לשוות לתנועה האיטלקית אופי דתי כל שהוא. כמו כן היו הם רחוקים מליחס לאיטליה שליחות עולמית נאצלת, לוּ גם מטעם זה שאיטליה לא היתה בעיניהם אומה אחת ושלמה, החייה חיי-רוח מאוחדים, אלא מחרוזת גויים שונים. הם היו בטוחים, כי איטליה תשיג את מבוקשה רק כאשר במלחמתה ינחוה: לא זכרונות תפארתה לשעבר, ולא חזון העתיד הנשגב, אלא המציאות הנוכחית כהויתה; כאשר תוּסח מלבה כל פּריטֶנסיה מיוחדת, לאומית או בין לאומית, וכל תאוה אוניוֶרסאלית. פיררי גם פקפק מאוד ביכלתה של איטליה לכבוש בכוחותיה היא את החרות הנכספת, שהיא אינה חרות מדינית בלבד אלא גם רוחנית. עליה לכרות ברית עם מרכז התרבות האירופית, עם צרפת. השחרור, בחלקו העיקרי, יבוא מן החוץ, ובינתים – עיקר ענינה של איטליה הוא בכינון משטר אזרחי חדש, שיבטיח במדה מכסימלית את חופש הדעות, הדפוס, האיגוד, הדת. אם פריקת עול אוסטריה עתידה לבוא בכוח גומלים מן החוץ – הנה השחרור המדיני-פנימי אי אפשר לו שיבוא לעולם אלא מתוך מפעל העם עצמו. הפידירליסטים הדימוקרטים, ובפרט פיררי, התיחסו לפיכך מתוך פכחות יתרה ומתוך ספקנות רבה לכל נסיון של יצירות ממלכתיות חדשות שלא על בסיס משטר דימוקרטי. הם לא האמינו בליברליות של השליטים, אף לא באפשרות של שנויים בעלי תוכן וערך מדיני באפיפיורות. המשטר החדש צריך לקום מכוח העם, אשר יגשים בידיו את עיקרי שלטון-העם והחופש האזרחי; רק בדרך זו תפנה החברה הפיאודלית את מקומה לחמרה בורגנית, המכשירה קרקע לחברה סוציאליסטית. פיררי הסיק גם את המסקנה האחרונה הזאת, ובהתרחקו יותר ויותר, בדרך הכבושים המדיניים, מתעודות לאומיות – הגיע, דרך מהפכה מדינית, למהפכה סוציאלית; קטאניאו, המתון ממנו, בטח בעיקר בקדמה מודרגת, כלכלית ותרבותית, בכוח המדע וערכו. כבוש חופש כלכלי, הנהלי ומדיני לכל מדינות איטליה – זוהי תעודה רחוקה לימים באים, ובינתים צורך השעה הוא: “דבר הרמת הפרווינציות האוסטריות למדרגת-השכלה גבוהה יותר, בנין מסלות-ברזל, כבישים, תעלות, פיתוח התעשיה, גירוש ההשקפות הבלתי-מדעיות מן המשק החקלאי, מן הדת ומחיי יום יום. צריך שרעיונות החרות יחדרו לפרוֹוינציות אלו במדה כזו, שתהפכן לנושאות מחשבת הפידירציה מאליהן”. הפצת המדע היא עיקר תעודתה של האינטליגנציה האיטלקית. בכוח המדע יפוזר מאליו כל ערפל בחיי איטליה. ואמנם הקדיש קטאניאו כמעט כל ימיו, מלבד זמן קצר של המהפכה המילאנית בשנת 1848, לפופולריזציה של מדעי הטכניקה הסוציולוגית. הוא היה גם הראשון באיטליה אשר יסד, עוד בשנת 1837, ירחון מדעי-טכני (“הפוליטכניק”).

תמציתה של הקונצפציה הפידירליסטית-דימוקרטית היא: העדפת החופש הפוליטי האזרחי על קוממיות לאומית, ומכאן התביעה לשחרור אזרחי-פנימי מכסימלי במדינות איטליה, מבלי להעגן לפתרון השאלה הלאומית בכללה, הדגשת ההבדלים המקומיים במקום הדגשת אחדותו של העם האיטלקי, ולפיכך גם לאחרי כבוש החופש המדיני – לא איטליה אחת, אלא פידירציה של עמי-איטליה.