מתחילת שנות השלושים ועד אמצע שנות הארבעים, היה ג’וזפה מאציני (1872–1805 ( האישיות החשובה ביותר והמכרעת בחייה הצבוריים של איטליה. יריביו, הוגי דעות ועסקנים מדיניים, אשר נתקנאו בהשפעתו ובמדה ידועה שתו ממימיו, הופיעו אחר כך. בשעתו, במשך השנים הנזכרות, היה מאציני האיש, אשר לפי דברי ההיסטוריון האיטלקי אוריאני, “לא שליט, לא כומר ולא מורד לא יכלו עמוד כנגדו. פרסום-שמו – עצום. התוכחו רק על אודותיו, יראו רק מפניו, בטחו רק בו. וברית המלכים, המונהגת בידי מֶטרניך ונתמכת מטעם האפיפיור ולואי פיליפ, קצרה ידה במלחמתה עם בן-גלות זה, אשר כל מאמר ממאמריו – קְרָב, וכל קרב-נצחון”. כשהופיע מכתבו המפורסם של מאציני לקרלו אלברטו, בשנת 1831, בעלות קרלו אלברטו לכסא המלוכה בפיימונט - עוד טרם יכיר איש את מאציני. למחרת ידעה אותו איטליה כולה ועד יום מותו הילכו בה רעמי שמו ורעיונותיו.
הוא היה רגיש ונלהב, בעל כוחות-רצון-ומרץ כבירים, עדין עד למאוד ביחסיו האישיים, צנוע, חדל כל פניות וכונות פרטיות וקשה כארז בעמידתו על עיקריו, עד כדי אי-סבלנות לכל דעה מתנגדת. בהיותו כולו חדור הכרת אמתו הנצחית, העמוסה עליו, אם ברצונו ואם על כרחו, כי זו הדרך צוו לו אלוהים, - דרש הוא בשמה מכל אשר סביבו: ציוּת עוֵּר, כי הסטיה היתה נראית לו כחטא לא-יכופר והוא נִשֵּׂא את נשמתה השלמה של האמת המוחלטת הזאת מעל לכל דבר. למענה היה נכון להקריב הכל ותבע קרבנות תגם מאחרים. לאמתו היה נאמן לעד. בצדק אמר על עצמו: “תנאים ואנשים משתנים סביבי; אני אינני משתנה. אני יכול להשבר, אך לא להִכּוֹף; לקוץ באנשים, רך לא באמונתי”. "אמרתי, בחיים הפרטיים כבמדיניות, אחת היא: " Ora e sempre, (עתה ועדי-עד"). בעל חלומות ובעל מעשה, חלש בגופו ובלתי-נלאה ברוחו, מחונן חיצוניות אצילה, כשרון-דבור אמתי ונלהב וכשרון ספרותי – היה מאציני משפיע, בכוח סגולותיו האישיות האלו בלבד, השפעה עצומה על כל הבאים במגע אתו, פנים אל פנים או בכתובים, ובין שקבלו את דעתו ונכנעו לו, ובין שסרבו והתריסו כנגדו – גם אלה וגם אלה לחוש את מגעם-ומשאם אתו כמאורע נפשי עמוק. הרושם הרב שהיה משאיר על בני-דורו מתגלה אך מהתאורים אשר נתנו לו. מאציני הצעיר מתואר ככה: “בעל קומה בינונית, רזה, שערותיו – שחורות, ארוכות ומסולסלות יורדות עד לכתפיו. צבע פניו – רענן-מתמיה וכהה כעין הזית, עדינות השרטוטים הדקים והאצילים, דיוקן-העלם הבעת-הפנים הגלויה והאצילית – כל אלה היו עלולים ביותר לשוות לו דמות אשה, אלמלא מצחו הגבוה והאצילי, ארשת העוז והבטחון, המרץ והרצון, שהבריקה בעיניו השחורות… בכללו - הופיע לעיני אז כיצור השלם ביותר מכל אשר ראיתי בעולמי, אם גבר ואם אשה. וגם אחריו לא נזדמן לי לראות נאה ממנו”.
בתאור מאציני לעת זקנתו יקומו שוב לעינינו: המצח הגבוה, שרטוטי הפנים החטובים והעינים השחורות החודרות ש“דומות להן ביקודן לא ראה איש” ו“חמוקי-הפה הענוגים – פה של אשה בטהרו”. אך הבעת הפנים והעינים הפכה נוּגה, כמעט תמיד רצינית. לעתים רחוקות האירה את הפנים בת-צחוק “נדיבה להפליא”, קמטים עמוקים נחרצו בפניו, שכחשו עוד יותר. מרצו ללא-גבול, התמכרותו המוחלטת לתעודתו נבעו ממקור תכונתו הנפלאה: דעותיו המוסריות, הדתיות והמדיניות, שכולן חטיבה אחת שלמה, לא היו למענו דעות בעלמא, כי אם עצם חייו הממשיים. הן – אמונתו ויעודו.
מושפע בילדותו מאמו, בעלת רגש-אמונה עמוק, אם גם רחוקה מהכנסיה הקתולית, ספוג שתי ספרויות, ספרות ההשכלה של המאה הי“ט וספרות-דורו, זו של תחילת המאה הי”ט, שקבעה יחס בקרתי למהפכה, מחונך על תנ"ך, אלפיירי, פוסקולו, דאנטי, שקספיר, שילר, באירון, הרדר, גיתה – נספח מאציני מראשוני צעדי עסקנותו הצבורית על הרומנטיות בספרות ועל דגל הסוציאליות האוטופית והנצרות האידיאליסטית בהשקפותיו החברתיות. בצד סן-סימון השפיע עליו ביותר הכומר לָמֶנֶה, שהיה שליט במוחות הדור באירופה, ביחוד באירופה הלטינית, אשר ספריו ובפרט ספרו “דברי המאמין” (שהופיע בשנת 1834), עשו באיטליה, המדוכדכת בידי הכנסיה הקתולית, רושם חזק אף מספרי האנציקלופדיסטים ורוּסוֹ Rousseau) ) בתקופה הקודמת. לימים נתחבבו על מאציני ויהיו לאהובי סופריו משוררי פולניה המהפכנית, ובעיקר מיצקויץ' ( Mickiewicz ). את הפילוסופיה הגרמנית הכיר הכרה שטחית, את קאנט ואת הגל ידע רק במקצת ואת פיכטה ידע כפאטריוט, אך לא כפילוסוף. בסגלו לעצמו את רעיונות התקופה - האציל עליהם מאציני מעוז מזגו היוקד, ובנשמתו, נשמת גבור, הפכו דברי משורריו והוגיו הנבחרים לחטיבת חיי גבורה.
בהיותו בן שש-עשרה נזדמנו לו ברחוב בגינוּאה, עיר מולדתו, פליטים מדיניים מבני פיימוֹנט, הנודדים מאיטליה מחמת מרד שנת 1821 שלא הצליח. פגישה זאת, שבה קלטה אזנו לראשונה את המלים הסתומות למחצה: “גולה, מרד, בגידה, שחרור איטליה” – היתה למאורע רב-ערך בחייו. מאז נקבעה איטליה במרכז הויתו. “בתוך סאון החיים הרוגשים של תלמידי המכללה התהלכתי אני קודר, מכונס לתוך עצמי, כאילו זקנתי בלי עת. נתתי את לבי ללבוש רק שחורים – מעשה ילדות - לאות אבל על ארץ מולדתי… והפלגתי בדרכי זו עד כי חששה אמי פן אשלח יד בנפשי”. לאחר שנים מספר התחיל מאציני בפעולתו הספרותית – בתורת מבקר לדברי-ספרות בעתון מקומי אחד לא גדול, שהצליח למשוך אליו בגלל השתתפותו – לא רק את לב הקהל, כי אם גם את עין-המשטרה. מקץ שנה נסגר העתון, וכך היה גורלו של עתון שני, ליווֹרני. נהיר, כי במלחמת הקלאסיות והרומאנטיות, שהסעירה את כל איטליה הקוראת והכותבת, הצטרף מאציני להגנת הזרם הרומנטי. אפס, עבודתו הספרותית בכללה, אם גם משכה אותו ביותר, לא הביאה לו ספוק שלם. “במשך שלוש מאות שנה היו האיטלקים נטולים חיים עצמיים, הם נתקימו כעבדים שוכחי מהותם, השואלים הכל מעם הנכרים. תקומת האמנות לא יכלה לבוא מבלי אשר תושם אבן-קללה על שלוש מאות השנים האלה ויוחל שיר חדש, שיר העתיד. כדי להצליח בזה – נחוץ היה לחקור כהויתם את חיי העם הנמנמים, צריך היה להניח יד על הלב הקפוי-כמעט של האומה… והרי החיים הקבוציים באיטליה היו אטומים, חסרי-דמות, חסרי-מרכז, ללא אידיאל אחד וללא גילויים קבועים לאחר ימים, בענותו לאחד מידידיו, אשר יעצהו ל”נַשֵׂא" את איטליה בעטו, אמר מאציני: “לדבריך אין טעם, למצער לגבי דידי. לא ידעתי מהי איטליה זו ואיה. לא אבין, איך אפשר לקלס עבר. צריך להתאמץ להקים את איטליה, להחיותה, ורק אז לגדל שאת שמה”. “הספרים נראים לאיטלקים היום הזה - מעשים”. נקודת הכובד לא היתה בספרות אלא בחיים, ואליהם שעה מאציני. בארץ נשמעו עוד אחרוני הדים לפעולת הקרבוֹנארים, ומאציני בקש קרבתם, אם גם פני הלוט המסתורי אשר לפעולתם לא היו לפי רוחו. במגעו הראשון עם הקרבונארים תהה, כי “השבועה לא הכילה דבר מלבד נוסח המשמעת ואך לדא דבור אחד על המטרה. מי ש’סמכני' לא השמיע אף רמז קל על פידירציה או אחדות, ריפובליקה או מונארכיה. מלחמה בממשלה - ותו לא”. לא ארכו הימים ומאציני נוכח, כי הקרבונארים - פעלם לא רב, ואין להם לא תכנית ולא אמונה נאמנה, כי “איטליה היתה בעיניהם ארץ משוללת כוח-פעולה כל שהוא, תוספת - ולא מן המשובחות - לארצות אחרות”. למרות כל אכזבתו המשיך את עבודתו עם הקרבונארים והגיע בשנת 1830 עד בית האסורים בסאוונה. דינו נחרץ לגלות מאיטליה – פסק-דין לא יקר בימים ההם – לזמן בלתי-מוגבל, לפי התנהגותו בחוץ -לארץ. גלותו זו של מאציני, “גסיסה מתונה, קשה ומרה אשר רק הגולה לבדו הוא יבין לה”, – ארכה כל ימי חייו.
בבית-האסורים הסאווני, “בין הים והאלפים”, בשלה תכנית הארגון המדיני החדש. וכמעט דרכה רגלו על אדמה חפשית פחות או יותר, זו צרפת של לוּאי פיליפ, פרסם מאציני את מכתבו לקרלוֹ אלברטוֹ. באוגוסט 1831 הוא מיסד במרסיליה אגודת “איטליה הצעירה” ועתון בשם זה, שהופיע ממרס שנת 1832 עד שנת 1634. “בחדר קטן במרסיליה נמנו וגמרו צעירים אחדים, המזוינים אך באמונתם הנלהבה ואומץ-רוחם, להבעיר את אש-המהפכה באיטליה. מפעלים לאומיים כבירים - רובם ככולם מתחילים בהם בני בלי שם, משוללי כל אוֹן, זולתי אמונה ורצון, אשר לא יעצרום מכשולים ומפריעים. אנשי-שם, בעלי השפעה ואמצעים, דרכם לבוא אחר כך כנספחים אל התנועה, למען הגבירה, או גם לפרקים - אהה - למען הגותה ממסלתה”. “לא היתה לנו לא לשכה ולא עוזרים; יום תמים, בהוספת אשמורת לילה, היינו שקועים בעבודה: כתיבת מכתבים ומאמרים, שיח ושיג עם באים מאיטליה וחוזרים, רקימת קשרי ידידות עם ספנים, אריזת ספרות תעמולה, עבודה רוחנית וגופנית חליפות. צ’יצ’יליה, אחד המורדים, היה למסדר אותיות והשני, לאמבֶּרטי, למגיה, עוד מי שהוא - לסבל, לשם קימוץ הוצאות בהעברת החוברות מבית הדפוס למעון. שֶבֶת אחים וחברים היתה שבתנו זו, רֵעֵי-התקוה האחת והפולחן האחד… עלינו היה לכלכל בעצמנו את כל הוצאותינו, ועל כן אמנם ידענו דוחק לעתים קרובות, אולם מאושרים ועליזים היינו בכוח אמונתנו בעתיד”.
בניגוד לקרבונארים. לא יצאה “איטליה הצעירה” בכלים מסתוריים, על דרך המאסוֹנים, ולא השתמשה בתפאורת-סוד. היא נהלה את פעולתה חשאית במידת ההכרח המדיני, ובחוץ-לארץ פרסמה את תכניתה ברבים ופרשה את מטרותיה. תעודתה לא היתה קשר-בוגדים, אלא מהפכת-עם. “המהפכות צריכות לבוא מכוח העם ולמענו. לא נִוָשע כל עוד תהיינה המהפכות – כאשר היו עד עתה – מונופולין בידי מעמד אחד בעם, ולמען המיר מיוחסים אלה באחרים”. לפיכך לא הלכה “איטליה הצעירה” בדרך הקרבוֹנארים לצמצם את עסקנותה רק בחוגים הרמים: פקידות אזרחית ושררה צבאית. בשורותיה נקרו לראשונה פקיד עם פועל, כומר ומשכיל, סוחר ואציל. היא הסתלקה כמו כן לחלוטין מכל הבדלי פלכים וגלילות, ואחדה יחד, בין בסניפיה ובין במפעליה, את כל האיטלקים לגלילותיהם. האגודה החדשה רכשה לה עד מהרה ידידים ועוזרים. כמעט בכל ערי איטליה לגלילותיה נוסדו קבוצות “איטליה הצעירה”. הברחת-גבולין שטתית מסודרת כהלכה הפיצה את ספרות החוץ על פני כל הארץ ודורשיה רבו עד כדי צורך בהקמת שני דפוסים נוספים, האחד בשויץ והשני באיטליה גופא. ככל אשר הלכה וחזקה אהדתו של הצבור, בפרט של בני הנעורים – כך גברה קנאת המשטרה, ביחוד משהחלה “איטליה הצעירה” לחדור גם לתוך הצבא. בשנת 1833 נאסרו באליסנדריה המצדדים הראשונים של האגודה החדשה. אותה שנה גלתה המשטרה הגינוּאית את הקשר המאציניסטי הראשון - והשופטים חרצו משפו-מות על אחדים מהקושרים (בתוכם גם על מאציני – שלא בפניו). בפברואר 1834 העמיד מאציני פלוגת-גולים מזוינת וישלחנה לסאווֹיה, למען חולל התקוממות בפיימונט. אחריתה של האכספדיציה הזאת היתה תבוסה גמורה.
דיני מות הוצאו לפועל נגד אנשי מאציני בכמה ערי איטליה. ל“איטליה הצעירה” יחסו גם חטאים מדיניים אשר לא חטאה בהם. רדיפות המשטרה, פסקי-דין קשים ואי-הצלחת הקשרים – השפיעו על האגודה, אשר עמדה בראשית פעולתה. גם כוח ההתנגדות הבלתי -מספקת של קושרים-עלָמים נתן את סימניו. ידיו של מישהו רפו. אמונתו של מישהו כאילו נפגעה. אחד מידידי מאציני הקרובים לו ביותר, יעקוב רוּפיני, שם קץ לחייו בבית-האסורים שבגינואה.
בימים האלה עבר על מאציני משבר נפשי קשה. “סערת ספקות, אשר, כמדומה, לא ימלט ממנה אף אחד, ולו רק פעם אחת בחייו – ידענה כל אדם, שהקדיש את עצמו למפעל עצום. בירחי-גורל אלה רבו סביבי אכזבות מרות, פורעניות ופגעים, ורגע אחד נפקחו עיני לראות את זקנת הנשמה הערירית בכל מערומיה העלובים, ואת העולם השומם, אשר אחיזה כל שהיא למלחמי לא מצאתי בו. הרגשתי את עצמי בודד על ארץ רבה ועמדתי נדהם לפני החלל. במדבר זה כבשו אותי ספקות. שמא אני הנבוך - והעולם צודק? או שמא הרעיון, אשר לאורו הלכתי, לא היה אלא חלום? ושמא לא לעצם הרעיון התמכרתי, כי אם לרעיוני אני, לגאות-משא-נפשי, לתשוקת הנצחון? אותו יום, בו חדרו הספקות האלה לתוך נשמתי, חשתי את עצמי לא רק אומלל לבלי חוק, כי אם גם חייב-בדין, המכיר בחטאו, אך נבצר ממנו לכפר עליו. המומתים ביריה באליסנדריה, בגינואה, שַמברי – נצבו לפני כצלמי-פשעי, אשר יוכיחוני לבטלה כי קצרה ידי להחיותם. כמה אמהות כבר בוכות בעטיי? וכמה עתידות עוד לבכות, אם לא אחדל מקריאתי, המעוררת את צעירי איטליה לפעול בשם המולדת האחת? ושמא אין המולדת הזאת אלה אחיזת-עינים? ושמא נגזר על איטליה, שכוחותיה נדלו בשתי תקופות תרבות שחלפו, לחיות ללא-שם וללא-יעוד תחת עול עמים צעירים ומוכשרים ורעננים יותר? כלום רשאי אני להקדים הבאות ולהניע אנשים למאות ולאלפים להקריב את עצמם ואת כל היקר להם? הרגשתי, כי מקורות החיים חרבו בי. נפשי גססה. אילו היתה רוח זו שורה עלי עוד זמן מה – כי אז יצאתי מדעתי או שלחתי יד בנפשי”.
לגבי מאציני, אשר שרשי-נפשו העמיקו לאמונה, לא יפלא הדבר, כי ההתגברות על המשבר באה לא מתוך עיונים הגיוניים, כי אם לפתע וכמו מתוך ברק-הגלוי: “יום אחד הקיצותי כשלבי שלו, ורגש לי, כאילו נמלטתי מסכנת-מות… אותו בוקר דומה היה כי הטבע מחייך לי חיוך-תנחומיו וברכת האור חידשה את הדם בעורקים הבָּלים”. ואכן שבה למאציני שלות-רוחו; היתה זו “שלות-היאוש, לא אכחיש, כי על כן השלמתי עם היסורים ואתעטף בהם כהֵלֶך באדרתו; ואף על פי כן שלוה היא, כי למדתי לסבול מבלי להתריס ומאז הייתי תמים עם נשמתי. נפרדתי מכל ששונות ההויה, מכל תקוות אישיות על פני האדמה. במו ידי כריתי קבר לאותו משען נפשי, שאנו מוצאים בקשרי-לב, ובעצמי סתמתי את הגולל עליו ולא נודע לזרים ה”אני" הטמון שם". 1
חדשים אחדים אחרי שניגפה המשלחת לסאווֹיה – הרחיב מאציני את רעיון “איטליה הצעירה” והלך ויסד בברן, בשנת 1834, את החברה המהפכנית הבין-לאומית, חלוצת האינטרנציונל של העובדים - את “אירופה הצעירה”. הסעיף הראשון בתקנות “אירופה הצעירה” אומר: “גרמניה הצעירה, פולניה הצעירה, איטליה הצעירה – חברות ריפובליקניות השואפות למטרה משותפת: לאנושיות, חדורת האמונה האחת בחירות, שויון וקידמה - כורתות ברית אחוה מעתה ועד עולם, ביחס לכל הנוגע למטרתן המשותפת”. בארגון החברה השתתפו 17 גולים - איטלקים, פולנים וגרמנים. אחר כך הצטרפו אליהם גם צרפתים ובני-שויץ ואפילו תורכים. עוד לפני מאורע המשלחת לסאוויה גרשו ממשלות צרפת ושויץ את מאציני מגבולותיהן, והוא נאלץ, אחרי התגוררו שנים אחדות בהחבא, להמלט לאנגליה, זו המדינה היחידה שבה מצא תמיד מקלט בטוח, ואשר לכבוש את אהדתה לשחרור איטליה הקדיש תמיד עמל רב. מאציני חי בלונדון בעוני ובמחסור רב, על פי רוב מעבודה ספרותית. הוא יסד עתון “תוכחת עם” ובית ספר ללא תשלום לילדים איטלקים עניים. קשריו עם איטליה התקימו ללא הפסק ובעזרת ספרות חשאית גנובת-גבול, מגע-ומשא אישי עם המגורשים ועם הבאים סתם לחוץ-לארץ וחילוף מכתבים 2. נארגו מזימות-קשר ונסיונות-מרד חדשים. תהלת שמו נודעה בנוער המהפכני במדה כזו, שחדל הצורך בזירוזים וקולות-קוראים, שהיה נוהג לשלחם מגלותו תכופות בראשית פעולתו. התקוממויות הלכו ויצאו לפועל מבלי הזקק לו, בכוח שמו בלבד. גם בתקופה זו וגם בבאות בקר מאציני בקורי-סתר רבים באיטליה, בהתחמקו כפעם בפעם בהצלחה יתרה מידי המשטרה, בשל קור-רוחו ובטחונו בעצמו ואמונתו הסתומה, כי רעה לא תשיגהו. שיר מהפכני נפוץ בזמן ההוא אומר: “אם תאבו דעת איה מאציני – שאלו האלפּים והאפּנינים. מאציני שם הוא – באשר ינחשו, כי הגיעה שעתו האחרונה של הבוגד, באשר יחיו בתקוה לשפוך דמם על איטליה המאוחדת”.
מנסיונות המהפכה בעת הזאת יש לציין ביחוד את נסיון הדֵסַנט במלכות ניאפּול, שהוגשם בשנת 1844 על ידי קבוצה, שבראשה עמדו שני קצינים ימיים מן הצי האוסטרי – האחים באנדִיֶרה. קשה לדעת, אם האמינה הקבוצה עצמה בהצלחת מפעלה. נראה הדבר, כי מלבד התקוה להרכבת המרד פעלו כאן עוד גורמים, אשר אחד האחים באנדיירה הגדיר את מהותם כהכרח להוכיח, כי “בני איטליה יודעים למות”. לפני צאתם לדרך ברכו באנדיירה את מאציני על רוב הטובה שעשה לאיטליה. “ערב יום של חרוף נפש הננו מצהירים, כי כל איטלקי חייב להתיחס אליך בכבוד ובהכרת טובה. עיקרינו הם עיקריך. על זאת גאותנו ועל זאת נשמיע במולדת, בקומנו עם נשק ביד”. נסיונם של האחים באנדיירה לא העיר כל אהדה בקלאבריה והם מצאו את המות שלקראתו נכונו. יחסם למאציני בא ללמד על יחסם של כל המהפכנים הצעירים באיטליה אליו, ולא שלהם בלבד. הנסיון של באנדיירה הביא לתוצאות בלתי-צפויות באנגליה. נתגלה שמיניסטריון-הפנים האנגלי היה פותח באופן שיטתי את מכתבי מאציני והיה מוסר את תכנם לממשלת ניאפול. התגלית עוררה התמרמרות רבה בצבוריות האנגלית. הן היו רגלים להשערה, שהאחים באנדיירה וחבריהם הומתו בעזרת הממשלה הבריטית. בפרלמנט האנגלי התנהלו ויכוחים סוערים בענין הזה. נקבעה ועדה מיוחדת, אשר אמנם לא הביאה לתוצאות מעשיות, אולם הצדיקה את מאציני, שנתקף באופן קשה, בפרלמנט ובעתונות השמרנית, כמהפכן, המסוכן לא רק לממשלת ניאפול אלא גם לאנגליה, אשר ממקלטה נהנה. ההיסטוריון האנגלי המפורסם קארליל ( (Carlil, כתב בהזדמנות זו ב“טאימס”: “היה לי הכבוד להכיר את מאציני במשך שנים רבות, ותהיה מה שתהיה דעתי עליו בתורת איש המעשה – הרי אני יכול להעיד, שאדם זה הנו בעל כשרון רב ובעל מדות נעלות, אחד מאלה המעטים מאוד, הזכאים לשם נשמה קדושה, אחד מאלה המעטים מאוד, המגשימים בחייהם יום-יום את דעותיהם”.
ובכל אלה, חֲדַל אושר פרטי, ובמשך הימים גם מאוכזב קשה באיטליה, מצא מאציני עוז בנפשו ללכת בדרך הקשה אשר ברר לו ולהתמכר לרעיונו כמעט במשך יובל שנים, התמכרות שלמה, מתוך שכחת עצמו, שאין למצוא דוגמתה בתקופה זו של דברי ימי איטליה. הכוח הזה – מקורו באותו מעין רליגיוזי, שעליו נשתל האידיאל בנפשו של מאציני ועליו התקיים.
מאציני, כרוב בני דורו, שיוה ערך רב לרגש האמונה. האמונה היא “יסוד החיים הנצחי והמהותי ביותר”, “רוח האנושיות, נשמתה, הויתה, הכרתה וגם סמלה החיצוני”. “איני יודע בדברי הימים אף נצחון כביר אחר לרוח האדם, אף צעד חשוב אחד בדרכו להשתלמות החברה, אשר שרשם לא יהא נעוץ בחביון אש-דת”. “אין חברה נאמנה קיימת אלא בתוקף אמונה אחת ועריגה אחת משותפת”. ברי לו, כי העריגה לאמונה חדשה והתקוה להופעתה הקרובה – היא היא משאת הנפש של דורו, זה שהקיץ מתוך האינטלקטוּאליזם החָמרני של המאה הי"ח כשהוא רעב ושוקק ואשר המוסר הרציונאליסטי, שהתימר לבוא במקום האמונה, אף הוא לא מלא את נפשו. “האנושיות זקוקה לדבר-מה גדול ממוסר פשוט; היא זקוקה לפתרון ספקותיה, להשקטת צמאון-הבאות שלה”. “אשר רוצים אנו, אשר רוצה העם, אשר תקופתנו משַוְעה לו, כדי לצאת מתוך רפש אנוכיות, ספקנות ושליליות, שבאו עליה בעקבות קדמת המדע ללא קדמת האמונה ולרגל אי-מוסריותם של תופשי-הממשל – זוהי אמונה, אמונה אשר בכוח הכרת האחדות של מוצאנו, חוקנו ומטרתנו – תקרב ותאחד את הנשמות, שסרו מן הדרך הנכונה, ברדפן אחרי תכליות אישיות”.
עם כל חשיבות הערך שמייחס מאציני לאמונה ולדת – אין לבקש אצלו שיטה דתית מסוימת. פחות מכל שקר – וגם לא ניתן לו לשקוד, לא מפאת יסודי תכונתו ולא מצד תנאי-זמנו – על הצעת פילוסופיה דתית. אין האמת הרליגיוזית מושגת באמצעות הגות הגיונית. קודם כל צריך לתפוש אותה כ“אינטואיציה, שאינה נתונה לנתוח” ושדרכה להופיע ב“רגעים נעלים לרגש ומסירות, בהתקדש הלב ובהזדככו כהיכל מכל תאוותיו הזעירות, מכל הרהורי-חטא, מכל אמונות-הבל”. כל איש ואיש בלבו ובנפשו יבקש את אמתו וימצאנה. גילויי האמת ניתנו לגאונים ולקדושים, לאלה האוהבים את אחיהם אהבה עזה ביותר, העושים וסובלים יותר ונכונים לקבל יסורים על אהבתם זו. אולם האינטואיציה, אפילו של גאון או קדוש, איננה מספיקה לשמש היא בלבד אמת-מדה לאמת, כי “אין אדם ואין גוי ואין דור, אשר להם נגלו חוקי שדי בשלמותם”. האינטואיציה צריכה לעמוד למבחן המסורת, זו הירושה הרוחנית הכללית העוברת מדור לדור, – לא מסורת שיטה אחת, דת אחת, תקופה אחת, אלא זו של כל השיטות והדתות והתקופות, בדרך השתלשלותן. בני אדם הולכים לעולמם, אך אותו קורטוב אמת, שהעמיקו להגות בו, אותו קורטוב טובה שעשו – לא יִכָּחֵדו: האנושיות אוֹגרתם והם משמשים לתועלת האנשים, החיים על קברות הדורות שקדמו להם. כל אחד מאתנו נולד באויר האידיאות והאמונות שיצרה האנושיות לשעבר, כל אחד מאתנו נושא בקרבו, ואם בלא יודעים, יסודות מהותיים פחות או יותר של האנושיות הבאה. תרבות האנושיות הולכת וגדלה כדרך שגדֵלות אותן הפיראמידות בארץ המזרח, אשר כל עובר אורח יוסיף עליהן אבן. תרבות האנושיות - אורה יגיה בכל אחד מאתנו ויעלה קמעה קמעה ובלי הרף – באנושיות. בהדרגה, צעד צעד, מגיעה האנושיות לידי הכרה ברורה יותר ויותר בחייה, ביעודה, באל וחוקיו. ולכן לא חשוב הוא שהכוחות האינדיוידואליים שלנו רפים הם מכדי גישום מחשבותינו, לא חשוב הוא שתוצאות פעולותינו שלנו אובדות בעתיד המעורפל; יודעים אנו, כי מיליוני אדם-אח ימשיכו אחרינו את מפעלנו, ויש יום והמטרה תושג בכוח יצירתנו הקבוצית המשותפת. שני הקריטריונים הללו יחד, האינטואיציה האישית ונסיון האנושיות, כשהם מאוחדים, מאומתים אחד על ידי השני ומשלימים זה את זה - הנם הערובה להשגת אותה אמת חלקית, שניתן לנו לגלותה. המסורת כשהיא לעצמה מביאה לקפאון, האינטואיציה כשהיא לעצמה- לשלטון המקרה, לאנארכיה, ל“תעשית אוטופיות”.
האמת הריליגיוזית אינה נתונה לדורות במאמר אחד או בגלוי-שכינה אחד; היא מושגת שעורין, שעורין. האידיאל הנהו מחוצה לנו, הוא ממעל לכולנו, ולא ליצור אותו אנו צריכים, כי אם לחשׂפו. כל תקופה ותקופה מגלה פרשה אחת שבאידיאל, חושׂפת קו אחד לחוקי-יה. כל אמונה, בהיותה תכלית, נתנת לבני אדם פרשה של רעיון מחנך, קטע של האמת הנצחית, קבוע במסגרת סמלים חיצוניים. התקופה, תקופת מאציני, היתה בעיניו תקופת משבר שַׂגיא. הדתות הקודמות נתרוקנו מתכנן, אתם שברירי האמת, שהן יכלו לתת, לא יִסְפְּקו עוד. פירוד שורר בכל. הדת האחת עוינת את השניה. השלטון – כוחו באלמות, מעמד לוחם במעמד, מפלגה מטילה אימתה על חברתה, הבורגנים רודים בפועלים, ולנסיון העם להיטיב את גורלו - יענו המעמדות הנגידים ביריות. השויון הפך למושג מופשט והחירות - לאימרה נבוכה. האהבה, הקדושה ברגשות מתנת אלוהים לאדם כצו התפתחות החיים, נהפכה לתאוה, לצורך קדחתני, ליצר גס. מחצית המשפחה האנושית, מחצית זו, אשר מעמה אנו באים לבקש השראה ומשען, אשר בידיה אנו מוסרים את ראשית חנוך בנינו - הוכרזה, מתוך סתירה מוזרה, כבלתי-שוה לנו מבחינה אזרחית, מדינית וחברתית והוצאה מחוץ לאחדות המשפחה האנושית. ושורש הרע: “החברה של היום חסרה אמונה חיה מאוחדת”.
אמונה כזו אין לשאוב ממקור הקתוליות, אשר נהפכה ל“צל של דת” ודינה נחרץ לחובת עולם, יען וביען בגדה בשליחותה להיות משגב לדך, יען היתה בת-ברית למושלים, יען הרכינה ראש בפני כל רשעת תקיפים חסרי-אמונה וצלבה שוב, בפקודת האיגוֹאיזם, את המשיח. האבהוּת הקדושה המירה את רוח הדת בעבודת העכו“ם, בפולחן-צורות; ריחה נבאש בגלל אי-מוסריותם של ראשי נושאי דברה; ביסוד קיומה הונחה שלילת כל קדמה, – ולפיכך אין היא מוכשרה להתחדשות. אבהות קדושה זו אינה אלא “שקר דתי, מקור פריצות ואי-מוסריות לכל העמים”. הקתוליות היא היא החמרנות שבנצרות, שעל כן לא תזכה בעיני הזמן החדש, זמן שחרור הרוח. האדם בן-זמננו מתכחש לכל המתַוכים בינו לבין מקור הויתו; מרגיש הנהו, כי יוכל להתיצב לפני האלוהים פנים אל פנים ולהעתיר לפניו – כהַעתר משה על הר סיני – להורותו את חוקי גורלו. הפרוטסטאנטיות ניסתה להשיג את הנמנע: החזרת הדת אל מוצאותיה הראשונים, מתוך שלילת כל התקדמות. היא הציגה בראש מטרותיה את גאולת נשמת היחיד, היא הפרידה את הדת מעל הקהלה, המעיטה את דמותה של “תכנית הבורא” המקפת עולם ו”עתה היא תמה לגווע בשל התפוררותה לכנסיות וסיעות".
אחרת התיחס מאציני לנצרות הקדומה. “אנו מכבדים בישו את יוצר התקופה לשחרור היחיד, את שליח האחדות, שליח החוק, בתפיסה רחבה יותר מזו של התקופה הקדומה לו, את נביא השויון; אנו משתחוים לפניו, כי ידוע ידע לאהוב אהבה שאין משלה, וחייו, אחדות הרמונית בלתי-מצויה בין המחשבה והמעשה, הניחו אשיות-עד לכל דת ולכל מדה תרוּמית – צו הקודש על הקרבה עצמית. ישו צוה לנו את הקידמה הדתית ללא-סכלה ופקודתו זו סוכרת פי כל אלה, האומרים לרתק את האדם לדוקטרינה דתית מסוימת”. אולם “לא נאמר אלהים לילוד-אשה ולא נעלהו לגובה, אשר לא נוכל להגיע; רצוננו לאהבו כאהוב אחד מעולה מבין כולנו, אך לא לעשותו פולחן ולירוא מפניו כמפני שופט לא ידע רחמים וכמפני רבונו הקנאי של העולם הבא. הננו מאמינים ברוח הקודש, אך לא בבן אלוהים”.
החוק השולט ביקום – הוא: התקדמות העולם בלי הפסק. חוק הקידמה הוא “הנוסחה העליונה של הפעילות האוּניורסאלית, זו היוצרת, הנצחית, הכל-יכולה”. הקידמה מתבטאה בהתפתחותו “האטית, אך בלתי-נמנעת והכרחית, של כל גרעין טוב, של כל רעיון קדוש”. איננו יודעים מהי תכליתה האחרונה של האנושיות, אולם יודעים אנו, כי אין גבול לתנועת התפתחותה. וכל תקופה ותקופה, כל דת ודת, כל פילוסופיה חדשה מרחיבה ידיעתנו את התכלית. המחשבה העולמית לא נתגלמה בבת אחת בשלמותה, היא עודנה יוצרת ועוד תיצור במשך דורות רבים לאין-מספר. אותן מאות השנים שמאחורינו - גילו לנו אך אפס קצה. יעודנו טרם נשלם. את ראשיתו בלבד ידענו ותכליתו עדיין נעלמת מאתנו. אם נודה בהתפתחות פרוגרסיוית זו של הדת והמוסר – לא נשאר עוד מקום לכפירה: אז נבין, כי כל צורת-דת דועכת אינה כוזבת, אלא חסרת שלמות, ועלינו לא לסתור, כי אם למלא. כל דת ודת מוסיפה בנשמת האדם קורטוב אחד מחיי עולם. הנצרות, בהתעלמה מהקידמה הבלתי-פוסקת והאין-סופית, נאלצה להאמין באלוהים, השרוי בבטלה מאז ברוא שמים וארץ, ורק מזמן לזמן הנהו מתערב בהליכות הטבע ובמעשי-ניסים. רעיון הקידמה יאלפנו, לעומת זאת, לראות באלהים מקור-הויה לא-אכזב. הבריאה, לפי חוק ההשתלמות, הולכת ונמשכת ואין רזים סתומים, שנבצר מהאנושיות להשיגם בדרך צעדה קדימה לקראת חשוף האמת הנצחית. אין, איפוא, כל צורך בגאולה בדרך התגלות בן-האלוהים בדמות בשר ודם ובזכות יסוריו, שאירעו ברגע היסטורי מסוים. הגאולה מתקיימת ובאה מאליה ללא-הפסק. לכן אומר מאציני על עצמו: “אינני קתולי, אינני פרוטסטאנטי, אינני נוצרי, אולם הנני בעל רגש-אמונה עמוק ואמיתי”.
אך אם כי ההשתלמות היא חוק החיים – אין זאת אומרת, כי רשאי אדם לשבת באפס מעשה ולצפות לקידמה ההכרחית. סוף ההשתלמות לבוא, אך מועד בואה תלוי באדם. הזמן – לנו הם. יש לאל ידינו להחיש או לעכב את הקידמה. על האדם לכבשה צעד אחר צעד בזיעת אפו. חילוף היסוד, שבתוכו האדם חי - בא אך ורק מכוחו. ואין הוא זוכה בו אלא דרך מלחמה, קרבן, מפעלי גבורה, כאב קדוש. בטרם תרד הקידמה לעולם המוחשי - עליה להופיע בעולם הרצון והמחשבה, ובבחירת האדם בין הטוב והרע תלויה התקרבותו והתדבקותו באידיאל הטמון בחוּבּו, לאמור: הגשמת עצם הקידמה. תכנית הבורא מושלת בכל, אך האדם לוקח חלק בהגשמתה. המתַוך, הנושא והמבטא את “תכנית הבורא” הוא האדם, נכון יותר: האנושיות, היחידה הקבוצית, שדורות העבר, ההווה והעתיד משולבים בה זה בזה, שהפרט מרחיב ומכפיל בה את הויתו באחדו אותה עם הוית זולתו, זו שחייה לאין אחרית, שסגולותיה הן סכום כל הסגולות האישיות של כלל-האדם; יצור ההולך ומשתלם בידיעה ובמוסר, יצור, שבהתפתחותו רשמה אצבע אלוהים והולכת ורושמת בכל דור ודור קו אחד מתורתו. האנושיות אינה אנושיות מופשטת או אחדות שכבר נתגשמה במלואה, אלא היא היא רוח האנוש בדרך התגלמותו ההיסטורית, " דבר אלוהים חיים“, גלוי-שכינה בלתי-פוסק”.
האנושיות – אחת, כאלוהים ותורתו. על כן “נכסף העולם לאחדות” וכל דת גדולה מצוּוה לחתור לאוּניוֶרסליות. הגיעה העת לבקש את עיר העתיד – שמים חדשים וארץ חדשה, אשר יאחדו יחדיו, באהבת המקום והאדם ובאמונה במטרה אחת משותפת, את כל אלה, הנקלעים עכשיו בין אימת ההווה והיסוס בעתיד ותועים באנארכיה מוסרית ושכלית. “חייבים אנו להניח יסודות האחדות המוסרית, האוּניוֶרסליות האנושית, אחדות שתהפוך סיעות דתיות שונות לעם-מאמינים אחד ותקים מכל בתי-כנסיות גדולים וקטנים ומקדשי-המעט – את מקדשו של עולם, פנתיאון האנושיות לאלוהיה”. יש יום והאנושיות תקבל עליה את הדת החדשה. אך ידוע אדע, כי בוא תבוא" “אלוהים לא נתן לי כוח להיות שליח הדת החדשה, אך ידוע אדע, כי בוא תבוא” ואתה יחד תבוא כנסיה חדשה, כנסית-קודש נאמנה, ואז תהי הדת לנשמת המדינה החדשה ולרעיונה. שלטונות חול וקודש יתמזגו יחד והעולם ימצא את השלטון האמתי הנכסף. על חורבות השלטון הכוזב של עכשיו יקום שלטון מיוסד על רצון הכלל, שלטון שחירות וקידמה נשמת אפו, שלטון בעל יזמה, המתכן וממזג את כל השאיפות החברתיות.
מתוך יסוד האמונה שבתפיסת עולמו של מאציני נובע גם מוסרו - מוסר החובה, הקרָב, המפעל. המאה הי"ח הכריזה על זכויות היחיד, והכרזה זו נתצה והרסה או חתרה תחת מוסדות העריצות בכל צורותיה, הדתית והמדינית, השכלית והכלכלית; בכוחה נכבשו חופש ההשקפות, זכויות מדיניות, חופש הדבור וחופש המסחר; אין כוח אשר יוכל לקרוע עתה את הדף המפואר, אשר כתבה אסכולה זו בדברי ימי האנושיות. אפס, הדוקטרינה של זכויות היחיד אינה בעצם אלא מחאה אדירה וקדושה, בשם חופש האדם, נגד כל עריצות הרומסת אותו. ערכה – ערך שלילי בלבד. רבת כוח בסתירתה – אין היא יודעת ליצור. יש בידה לשבור כבלים, אך לא לברוא קשרי אהבה ועבודה משותפת. הדוקטרינה של זכויות היחיד אינה מחייבת את הקידמה בהכרח, היא רק פותחת דרך לפניה. השמוש בזכויות נמסר לרצונו של כל פרט ופרט וגורל הקידמה הופקר, איפה, לחופש משולַל נוֹרמה ותכלית. זכויותיהם של פרטים או של חוגים חברתיים שונים, כשהן אינן מותאמות ביניהן, ואין אמונה אחת מכַוַּנְּתָּן בדרך החוק המוסרי הנתון מעָל –סופן לבוא לידי התנקשות וסתירות, וכל שאיפה להטבת המצב מקבלת אופי של נפתולים ומשטמה. המוסר החדש לא יוכל, איפוא, להיות מיוסד על זכויות הפרט. ועתה השאלה היא: איך למצוא עיקר חנוכי מושלם יותר מרעיון זכויות הפרט. ועתה השאלה היא: איך למצוא עיקר חנוכי מושלם יותר מרעיון זכויות הפרט, עיקר שיוביל את האנשים אל הטוב, שיורם התמדה בהקרבה עצמית, שיאחדם עם אחיהם. העיקר הזה הוא: החובה.
כל אחד מאתנו הנהו חלק מהאנושיות, חי את חייה, חי למענה. כל אחד מאתנו אחראי לחברו. על כן אין אדם רשאי להתבודד בתוך הסתכלות עקרה, שומה עליו לעשות כל אשר בכוחו להשגת המטרה שהציג הבורא לפני האנושיות – בתקופה היסטורית מסוימת. “לא לנו החיים אלא לאלוהים”, לא בקשת אושר היא תכליתם, אלא מלוי החובה המצוה עלינו לעמול לשם קדמת אחרים וקדמתנו אנו, לטובת האחרים ולתועלתם. נחוץ להעמיד את האנשים על ההכרה. כי הם בנים לאל אחד – ועל כולם לקיים בעולם הזה תורה אחת. כי על היחיד לחיות למען הרבים. כי תכלית החיים אינה מדת-אושר גדולה או קטנה, כי אם תיקון עצמי והעלאת אחרים, כי המלחמה באי-צדק ובמדוחים אינה זכות בלבד, אלא חובה – חובת כל חיינו. החיים הם – שליחות, החיים הם – מלחמה ברע, שאין להפסיק מזה אף לרגע ובשום תנאים. “משהבנתם את שליחותכם – מלאוּה, ואל יצרכם דבר; מלאוה כל עוד כוחכם אתכם; מלאוה – בין אם ילכו אחריכם בני הדור ובין אם לא יבינו לכם, אם יברכו ואם יקללו, אם יגבר אונכם בברית עם זולתכם ואם תשארו ביגון בדידותכם זו, העולה כמעט תמיד בחלקם של שליחי אידיאה”.
אין האמת מוצאת את תקונה אלא במעשה. טוב לב, שאין אתו מעשה – אין לו ערך. חובתנו היא הפעולה עלי אדמות, בקרב אחינו, ולא בקשת סיפוק רוחני פרטי. אין מנוחה על פני האדמה ואינה צריכה להיות. נחוץ לקדש את האדמה. "אלוהים השכינכם על האדמה; מסביבכם הושכנו מיליוני נבראים בדמותכם, אשר רעיונם יונק מרעיונכם אתם, השתלמותם מקבילה להשתלמותכם, הויתם מופרה מהויתכם; כדי למלטכם מסכנת הבדידות – נתן לכם אלוהים צרכים, שאין לספקם בכוחכם אתם בלבד והעניק לכם חושי-חברה, הנרדמים בקרב אלה שחייהם חיי בהמה והמבדילים ביניכם לבינם; אלוהים השכינכם בעולם שקראתם לו “עולם החומר” – והוא נהדר בתפארתו, מלא חיים המתגלים בכל ומבליטים בכל את עקבות אלוהים, אבל העולם הזה מצפה למפעלכם וגלוייו תלויים בכם “. אין מעלת נפש בחיים מכונסים לתוכם, בפרישות נזירים. בהסתכלות פסיוית. “הננו כאן עלי אדמות – למען שנות, ולא למען חזות בבריאה. העולם איננו מחזה; העולם הנהו שדה קרב, וכל אלה שהצדק, הקדושה והיופי יקרים להם – מוטל עליהם למלא את שליחותם, כחיילים וכמצביאים, כמנצחים או כמעונים”. אין לחלוטין כל צורך באידיאות שאינן מתגלמות במעשים. אין די בזה, כי האידיאה תהי נכונה ואין די בזה, שיטיפו לה ברבים. נחוץ כי היא תתבטא בחיים ממש ותתגשם לעין כל בפעולות, צריך שתהא שורה הרמוניה בין הבינה והמוסר, בין האידיאה ואחיזתה בחיים. כל מחשבה וכל רצון טוב שאין אנו מבקשים להגשימם בכל מאודנו – הנם פשע. כל המפריד ביון אמונה למעשה, בין מחשבה לפעולה, בין מוסר למנהג יום יום או פוליטיקה – הוא נעדר אמונה במלוא מובן המלה. הוא קורע את השרשרת המרתקת שמים וארץ. ביום הדין לא ישאלנו אלוהים” מה עשינו לנשמתנו אנו, אלא מה עשינו לנשמת זולתנו, כי לא נוכל לעלות עד אלוהים – אם לא דרך נשמות אחינו. “בשמעי: הנה צדיק! שואל אני: כמה נפשות הציל? אל-נא תכלאו את נפשכם בתוך הסתכלות עקרה, בתפלה שבבדידות, בגאות הזדככות אינדיוידוּאליסטית, בצפיה לחסדי-שמים. אמונה, שלא התבטאה בפעולות – אינה ראויה לשמה. אל-נא תשלו את נפשכם באמרכם להגאל בניגוד לאדמה. הגאולה לא תבוא אלא באמצעות האדמה; בגאולת זולתכם – גאולתכם אתם.”
החובה ומילוּיה – שכרם בם, ואנו צוּוים לפעול בלי הרף ובלי לאות, מבלי להביט לאחור, מבלי להשגיח בקבלת-הפנים הערוכה לנו ומבלי שים לב לתוצאות המוחשיות בנות-יומן של עבודתנו. מאציני אהב להזכיר את דברי המשורר הפולני מיצקויץ': “ברזל יבריק אימים נגד עינינו. עוני צפוי לנו; אבל דבר אלוהים היה אלינו: לכו, אל תעמודו! אנה נלך, הה, אדוני? – לכו למות, אתם היעודים למות, לכו להתענות, אתם היעודים לענויים”. החיים הם שליחות, המעשה הטוב הוא: הקרבן. ורק הקרבן יקדש. חייבים אנו לעמול לשם הטוב ולהסיח דעת מדאגה לכל השאר. העיקר אינו בזה, אם הצלחנו לאלתר או לא. העיקר הוא כי נאמין, ואת אמונתנו נלמד לרבים, ועליה נתן את נפשנו. החיים והמות שניהם קדושים, שני מלאכי-יה הם המשמשים שניהם כאחד למטרה נעלה: נצחון האמת והצדק. יש אשר בני אדם יפעלו במותם יותר מבחייהם. וזכר אלה שנפלו בעד אחיהם יכול להניע אך שלם למלחמה ארוכה ונצחת. הרעיונות ממהרים לגמול בינקם דם נביאיהם. “באשר יבצר מכם לנצח - קבלו בברכה גורל מעונים בגלל שליחותם. הקרבן ונצחון אחים הם ושניהם מסוככים בכנפיהם על עריסת החיים”.
חלק חשוב מפעולתו המדינית והמהפכית של מאציני, שרשרת ארוכה של התקוממויות וקשרים ילדי רוחו – לא היו אלא הגשמת רעיונותיו אלה, רעיונות החובה והפעולה. " איטליה המאוחדת במחשבה, אך בלתי מוכשרת לפעולה, בגלל חוסר מנהיגים ואמונה – זקוקה יותר מכל: לאנשים. העם זקוק כיום לספרים חיים, לאנשים שיהיו סמל האמונה ויביעוה לא במלה מודפסת, אלא במפעל; לאנשים אשר חייהם הם יורו לבני הנעורים את הדבקות התמה בין ההלכה והמעשה. אם אמר פלוני לנפשו, אחרי בחנו את מחשבותיו ורגשותיו: הנני מאמין בחירות, בארץ מולדת, באנושיות - עליו ללחום למען חירות, ארץ-מולדת ואנושיות כל עוד נשמתו בו, ללחום תמיד, בכל האמצעים; ללכת לקראת משטמה ובוז, לקראת לעג ומות; לפעול בשם חובתו בלבד, לפעול גם בהשארו בודד, לפעול מבלי לבדוק אם מהרה ההצלחה לבוא או בוששו פעמיה. החובה - תביא את אשר תביא בכנפיה – חובה היא; אין הנצחון או המפלה משנים את החובה".
אחדות המחשבה עם המעשה, המוסר וההגשמה מביאה בהכרח גם לאחדות הדת (או המוסר, או הפילסופיה) עם המדיניות.
מאציני עמד על תביעה זו מתחילת פעולתו, מאז הקרע עם הקרבונארים, ובאי-מילויו ראה את החטא הקדמון של כל התנועות והסיעות המדיניות. הן אלה שקדמו לו והן בנות זמנו. בשעת יסוד “איטליה הצעירה” הדריכו את מאציני העיקרים האלה: “העסקנות החדשה צריכה (בניגוד לעסקנות הקרבּוֹנארית) להיות קודם כל: מוסרית, ולא פוליטית צרה; דתית, ולא שוללת בלבד; מיוסדת על פרינציפים ולא על תורה של אינטרסים, על חובה ולא על הצלחה”. הפוליטיקה פירושה: התאמת העיקרים הדתיים-מוסריים והגשמתם למעשה. התנועה המהפכנית שניגפה כתנועה מדינית, צריכה לקום לחיים ולנצח כתנועה דתית. האופי הדתי הוא הוא אשר יבטיח לדימוקרטיה את ניצחונה. על כן נלחם מאציני בכפירה שבפוליטיקה, בהעדר-האמונה הכללי, אשר הוא הוא המתוה דרך החיים האירופיים והחוקה הבין-לאומית; הוא נלחם בכל התיאוריות הפוֹזיטיויות, "אשר נולדו בשממה הדתית ומתקימות על אי-מוסריות ואנוכיות. אין להפריד “בין מוסר לפוליטיקה, בין הלכה למעשה, בין משאת-נפש למציאות, בין אלוהים לאדמתו”.
הכלים להגשמת המדיניות המוסרית-הדתית ולהדרכת ההמונים צריכים להיות: החברה (“עובדה דתית כבירה”) והמדינה (“שותפות הכשרונות והכוחות של כל האזרחים לשם השגת האמת, שאותה אנו מבקשים כולנו וכולנו כורעים לפניה”). לא אותה הכברה והמדינה שעמהן אנו באים במגע כיום הזה. יסודות האחדות והאחוה אין להן כל אחיזה ממשית שם, באשר יָשׂוֹרוּ עוני, עבדות, פריצות ונעדרו מן האדם האהבה והכבוד. סגולת ההקרבה העצמית לא תצמח שם, באשר מאליו ינטע ויטופח רגש האנוכיות בקרב המשפחה, באשר הכסף בלבד הוא מבטח-עוז לקיום שאנן ועצמאי. אי-אפשר לטפח רגש אהבת מולדת לאמתו במקום שדאגת האנשים נתונה רק לתענוגיהם ולשלותם בלבד. מן הנמנע הוא לחנך ילדים על יושר-לבב – במקום אשר האדם אנוס, מחמת העריצות והריגול, להתכחש לדעותיו או להעלימן. אי אפשר לפתח בוז לעושר בקרב חברה, שהזהב הוא משגבה היחידי, המבטיח כבוד, שלטון והשפעה. “הנה לפניכם איש, אשר עמל 14 או 16 שעות ליום יספיק לו בדוחק להבטחת צרכי קיומו: הוא אוכל את חלב החזיר ואת תפוחי האדמה שלו בצל קורת מעון, אשר פיכם יכנהו מאורה ולא בית; בהיותו עיף – ישתטח וירדם. חייו המוסריים והגופניים הם חיי בהמה. לא אידיאות לו, כי אם תאבונות, לא אמונה, כי אם אינסטינקטים; אין הוא קורא בספרים, כי לא למד מעולם, ואין לו כל אפשרות ללמוד בעצמו. יחסיו למעמדות העליונים – יחסי עבד או מכונה. לשם מה נחוצים ספרים לאדם זה? כיצד תעירו בו את נשמתו הישֵנה והדלקתם בה ניצוץ אלוהי? מה נודע לו בחיים מלבד עבודת-פרך זו אשר יעבוד והשפלת כוחו הגופני המוּצָא למכירה?”. בחברה כזאת אין לדבר על תפקיד חנוכי של המדינה, אין פה מקום אלא למלחמה, למעשה מחדש, לדוגמת חיים חדשים.
אך יום יבוא ובדרך “המשפחה והקנין, החנוך והתפקיד המדיני המתמיד, יתקרבו הבריות ויתערבו יותר זה בזה; משפחה, קנין, מולדת, אנושיות – היה יהיו קודש לכולם. אז יחדלו מן האר. בראמינים ופּאריים, אדונים ועבדים, והיו רק אנשים, ומתוך אמונה אחרת, אהבה אחרת נעבוד את שם אלוהים הגדול”. אז תקומנה החברה והמדינה על זכויותיהן למען הוליך את האדם לקראת מטרותיו הנעלות.
פעולתה המוסרית של המדינה מתגלית קודם כל בשמירתה על מדות-החופש היסודיות שבחיי הכברה. החפש הוא תנאי לכל קידמה אמתית, כי הקידמה שבאונס אינה משנה את עולמו המוסרי הפנימי של האדם, אינה מחנכת אותו ברוח האידיאל המשותף, אינה מַקנה לו רגש חובה, ובמקום שאין חופש – מתקפחים החיים ויורדים למדרגת הויה בהמית. אדם שויתר על חופשתו – בוגד בטבעו ומתקומם למצוותיה. מדות-החופש האזרחיות – בהן לא יוכל לנגוע איש או דבק, גם לא שלטון הרוב, אפילו בצורותיו הדימוקרטיות הטהורות ביותר. “שום רוב, שום כוח קבוצי אין בידו לשלול מכם זאת, העושה אתכם לאנשים”. אולם החופש אינו מטרה לעצמה; הוא רק – שיטה, רק דרך לשלמות מוסרית מכסימלית. על כן החופש איננו זכות אבסולוטית אלא רשות הבחירה בין הדרכים השונות המובילות אל הטוב; החופש האמתי איננו בבחירת הרע, כי אם בבחירת נתיבות הטוב. העולם עורג לא רק לחופש, אלא גם ל“שלטון”. על כן המדינה והאומה המאורגנת, בהַוותה שלטון נאמן ובשָרתה באמת מטרה נעלה – רשאית לקצץ בזכויות מסוימות של הפרט.
הישנה במציאות צורת מדינה כזאת שתוכל למנוע כליל ניגודים בין זכויות היחיד וזכויות החברה, או שתהיה רשאית a priori, בתוקף הסמכות העילאית המסורה לה, לפתור אותה? מאציני אינו יודע צורת שלטון מסוימת כזאת ואינו רואה אותה בדימוקרטיה, היות והוא מסרב לסמוך את ידו בלי כל תנאים על רוב העם כעל מבטא אותה ה“רוח”, שהיא ורק היא צריכה להיות עליונה על כל. אין צורה מדינית שתערוב לקיום השלם של החוק המוסרי, באין משגה ופגם. ואולם לשלטון העם, לדימוקרטיה, יש יתרון על פני צורות אחרות, בערובות שהיא מציגה בנדון זה.
מאציני עמד תמיד על דעתו, כי “העם – הוא לבדו אדון הארץ”, אבל רחוק הוא מאוד מכרוע ברך לפני האליל החדש הבא להחליף את העֶצר הישן. הוא נתן כבוד לעם לא מפני רוב מנינו, אלא אך ורק מפני שהוא מרכז בקרבו את “כל אותן הסגולות הדתיות, המדיניות והאמנותיות אשר אָצלה הבריאה לטבע האדם והעניקתן ליחידים הפזורים”. וכשם שבדברו על אנושיות התכון מאציני לא למציאות המוחשית כהויתה בשעה זו, אלא לתנועה, לסמל הקידמה, לבטוי התורה האלוהית, “לדברי אלוהים חיים” – כן גם העם אינו לגביו ההמון של היום. “אנחנו – העם, והננו מרגישים בשמחות העם וביסוריו. בראותנו את העם הזה עובר לפנינו היום כשהוא עטוף בגדי עוני או בגדי עבדות פוליטית, קרוע, רעב, או כשהוא אחוז לפתע פתאום שכרון מרד, שכרון גיל פרוע ותפל – בלי משים יעלה על מחשבתנו: בפנים פראיים אלה – חותם אלוה, תו-יעודו של הכלל. בהפליגנו מן המציאות אל חזון-הבאות, ראה נראה כמו מבעד לערפל את העם הזה כשהוא נעלה, מאוחד באמונתו האחת, בברית השויון והאהבה, באידיאה האחת, חזק, גדול, אדיר, נאה במדותיו, נהדר בהכרת זכויותיו וחובותיו – ופחד ורחב לבנו מתוך כאב ההווה וגאות העתיד ונתגלגלו רחמינו על אותם הבריות הנוהים אחרי השליטים, בעת אשר העם, שאנו מצוּוים לבראו מחדש, קיים לפניהם”. “עמו” של מאציני אינו כי אם עם-העתיד ה“נהדר”, לא מציאות של היום, כי אם מציאות של העתיד לבוא, החוק החי, “הרעיון האבּסולוּטי”. “אלוהים צולח על המוני העם”, העם הנהו צינור הרצון האלוהי ובטויו, ומפני זה - שלטון העם הוא הצורה העלולה יותר מכל צורות ההנהלה ליַשב או, למצער, לפשר את הסתירה שבין זכויות היחיד ובין המטרה החברתית. “כולנו מבקשים את חוק חיינו, ואדם, ככל החי, ימצא חוק-מעשיו הוא אך ורק בתוך חוק הגזע. כולנו מעפילים לעלות על גבי פיראמידה, שבסיסה – הארץ כולה וראשה מגיע עד אלוהים. העליה ארוכה וקשה; ולא נעלה אלא באחוז איש ביד רעהו, בהתלכד כוחותינו, בהצטפף שורותינו, פן יפול האחד מאתנו כי תעַיפנו הדרך הכבדה. בהכרח זה – חוקיות הדימוקרטיה. בה נצחונה, שסופו לבוא”.
המטרה האחרת של המדינה היא סיוע ל“אסוציאציות”, לשם “שותפות בעבודה והרמוניה בעמל”. האסוציאציה היא היא “דרך ההתקדמות… האמצעי היחידי להתקדמות, מנוף-עולם, כלי-התעלות יחידי, שנתברכה בו משפחת האדם. האסוציאציה מעניקה לנו את הכרת האחוה, את הכוח הרוחני הגדול, הבא מתוך נטילת חלק בעבודת זולתנו, מתוך ריתוק הפעולה האישית לתעודה מקיפה יותר. האסוציאציה מכפילה שבעתים את כוחך, מקנה לך ומאמצת את רעיונותיהם של אחרים וקדמתם, ובכוח ההרגשה המתחזקת על אחדות המשפחה האנושית – היא מעלה, משבחת ומקדשת את טבעך”. החופש הוא תנאי הכרחי לאסוֹציאציה, שעליה להיות ברית שוים, כי היא לא תתואר בלי חופש והחופש לא יתואר בלי שויון. כשם שאין להשיג חופש מבלי שויון – כך לא יתכן להשיג שויון אלא בתוך תקופה סוציאלית, הינו: בתוך אסוציאציה כללית מכוונת לתכלית מסוימת. “הננו מאמינים בחופש, אשר מבלעדיו נכחדת כל תכונת האחריות באדם; הננו מאמינים בשויון, אשר מבלעדיו החופש אינו אלא אחיזת עינים; הננו מאמינים באחוה – אשר מבלעדיה גם החופש וגם השויון אינם אלא אמצעים נעדרי -תכלית; ובאסוציאציה - אשר מבלעדיה לא תתגשם האחוה”. גם כאן, כמו בפרובלימת החופש והשלטון, תעודת המדינה היא להשלים בין מאמצי-הפרט, העֲקָרים כשהם לעצמם, לבין עיקר האסוציאציה, שעליה לכון את כל המאמצים האישיים לתכלית נשגבה אחת, שאין להגשימה – בהיותם מדוכאים. “היחיד קדוש בעינינו וקדושה החברה. אין אנו מתאוים להקריב את הראשון למען השני ואיננו רוצים ליסד עריצות קבוצית; אולם מאידך גיסא איננו מודים בזכויות היחיד שאינן תלויות בחברה, כי בעשותנו זאת נדון את עצמנו לאנארכית-עד. מבקשים אנו לקיים מתוך הרמוניה אצילית את שווי המשקל בין החופש והאסוציאציה”.
האחרונה במטרות המדינה היא – חנוך לאומי, היוצא הרבה מגבולות לימוד סתם ואפילו עיצוב האופי בעלמא. חנוך נאמן שוּמה עליו לנטוע בדור הצעיר אמונה לאומית, הלכות גדולות של חיים וחובה; הוא נובע ממקור האמונה ומהוה את יסוד היסודות באחדות האומה ולִכּוּדה. באין חנוך לאומי – אין מולדת אמתית; על כן האומה-המדינה אינה יכולה ואינה צריכה להיות ניטרלית בענף זה של החיים החברתיים, הנכבד על כל. סיסמת חופש החנוך הנה סיסמת המדינה העריצה והפרועה של עכשיו. תביעת חופש החנוך עלולה להצמיח ישועה במקום שהחנוך הוא מונופולין של ממשלה עריצה, כת שמרנים, כהנוּת, האויבת לקידמה ביסודה. תביעה זו נשק היא נגד הנוגש; סיסמה פגומה, אך הכרחית לפריקת עול שעבוד. אולם במדינה חדשה ומוסרית אין הדימוקרטיה הדתית רשאית להניח מקום לאנארכיה מוסרית, שאליה מוביל חופש החנוך. האומה חייבת להטיל אל אחריותה את הדרכתו של הנוער. “להתיר לכל אזרח ואזרח להדריך אחרים לפי שיטת חנוכו הוא ולהתנגד לחובת האומה להגשים את תכניתה היא בחנוך – סתירה היא סתירה בלתי-מובנת מצד מי שרוצה באחדות האומה, וסתירה מצחיקה מצד אלה, הנלחמים על השואת המטבע, המדה והמשקל. על המדינה לאחד את אזרחיה וליחדם עם כל אחיהם, עם כל הדורות שהיו, כלומר: הגו ופעלו לפניהם”.
דימוקרטיה, שלטון העם – למעשה, בצורת ריפובליקה – עדיין אינם כשהם לעצמם ערובה מוחלטת ל“מדינה מוסרית”, ואף על פי כן להם היתרון כנגד שאר צורות השלטון. אולם “במלה ריפובליקה – נאום מאציני בבית-הנבחרים ברומא בשנת 1894 - אנחנו מצינים לא צורת שלטון בלבד, לא שם בלבד. אנו מציגים בה עיקר, צעד קדימה שהעם צועד בדרך חנוכו, תכנית חנוך שהוטל עלינו להגשימה, מוסד פוליטי המיועד לעורר קידמה מוסרית; במלה ריפובליקה אנו מצינים שיטה שתבטיח חופש, שויון, אסוציאציה של חירות, לאמור: התפתחות בלתי-מופרעת של אידיאות, גם כשהן שונות משלנו. שויון, שעל כן לא נוכל להניח לכתות פוליטיות חדשות להשתרר במקום הנכחדות; אסוציאציה, שפירושה: התאמה שלמה של כל הכוחות החיוניים שבאומה. בריפובליקה – הנהלת המדינה דורשת טובתו של המעמד העני ביותר והמרובה במספרו. בריפובליקה מפותח ביותר עיקר האסוציאציה; ובעזרת הפצת המדע וסילוק הגורמים מעכבי-ההתפתחות – פותחת הריפובליקה דרך אין-סופית להתקדמות; סוף דבר: בריפובליקה רואים אנו את החברה כשהיא חזקה, שלֵוָה, מאושרת, רודפת שלום ומאוחדת מתוכה, חיה על פני האדמה כמו במקדש שהוקם להצדקה, לחירות, לתרבות עולה ולחוק-מוסרו של העולם”.
תהיינה מה שתהיינה צורות החיים הפוליטיים בעתיד – חובה על כל אלה המאמינים באפשרות של צורות מתוקנות יותר מן הקיימות – ללחום להגשמתן. האמצעי העיקרי במלחמה זו – החנוך. רק הכרה בלבד היא המשחררת גויים. גויים פועלים אך ורק בהכירם בתכליות שהופיעו לפניהם מתוך חזון חדש, שקיומו דורש עבודת הכלל, שויון הכלל, איניציאטיוה. באין הכרה זאת - אין תקוה לאמונה, לקרבנות. להתלהבות פעילה. אם לא נתאמץ להעלות את האנשים, לאגדם, לעקרם מתוך האנוכיות התפלה האוכלת בהם - לא הועלנו כלום. בין בצורת מדינה זו ובין בצורה אחרת שָנֹה יִשְנֶה בהכרח – אם גם בלבוש חדש – אותו אי-שויון, אותו עוני רוחני וחמרי. אבל לא יתכן חנוך תחת שבט הנוגש, במבגרות מדינה שאוכלוסיה מורחקים בזרוע מחיים מוסריים-תרבותיים. חיים שבהכרה פוליטית. בתנאים אלה – עצם פרובלימת החנוך נעשית טפל לגבי פרובלימת אפשרות החנוך, לגבי פרובלימת המהפכה.
“בואו וראו באיטליה. אין לה התקדמות ודרך להתקדמות זולתי מהפכה. העריצות הקימה חומת ברזל לאורך גבולותיה. חיל משולש של מרגלים, בתי-מכס ותלינים עומד על משמרתו יומם וליל, כחומה בפני חדירת כל רעיון. ההוראה אסורה. בתי-המדרש הגבוהים - מהם סגורים, מהם סגורים, מהם מתרפסים. משפט-מות צפוי לא רק למדפיסים בספר, כי אם גם לקוראים בספרים אסורים. האינטלקט גוסס מחוסר מזון. מי יתן התקדמות לעם זה? מי יתננה לפולניה, השרויה באותם התנאים? מי יתננה לגרמניה? מה הדרך, בה נביא לארצות אלו מחשבת-קודש? איני יודע לעוץ לעמים אלה עצה אחרת מאשר התקוממות תכופה, בתנאי האפשרות הראשונה, התקוממות נמרצת, כללית תקומת-המונים, מלמת קודש של מדוכאים”. אין ההתקוממות נחוצה והיא מזיקה שם, באשר יש אפשרות לחנוך, אולם הכרחית היא ומקודשת במקום, אשר החופש נרמס ברגל, ולעם שהסכים לעבדות אין דרך-חנוך טובה ממרד. אפס, עצם ההתקוממות אינה אלא מומנט שלילי; עקרה היא ונעדרת כל זכות חוקית אם לא תבוא בעקבותיה מהפכה חיובית – סמוך להרס צריכה לבוא יצירה. ההתקוממות נגמרת בהחל המהפכה. הראשונה – מלחמה, השניה – מפעל שלום, הגשמת עיקרי המשטר החדש.
האנושיות החדשה, בהגיעה לצורות-מדינה חדשות, לא תסתפק בהֶשגים מדיניים בלבד. הריפובליקה האידיאלית – זרו לה כתות, זכויות-בכורה, פרוליטריון, אפרתים, לטיפוּנדיות והון, ועל כן כל מהפכה אינה זכאית אם איננה מאחדת את השאלה המדינית והחברתית. “מהפכות מדיניות גרידא אינן קיימות לגבי דידי, כשם שאינן קיימות מהפכות חברתיות בלבד”. בחמת זעם ידבר מאציני על העוני, הקלון ואפס-התקוה, בהם נתונים הפועלים, אשר “גורלם גורל גזעים מקוללים: עמל ומצוקות, חרָפות ומות”. בחריפות מיוחדת חש הוא בכל העוֶל שבמשטר הקפיטליסטי, ולפיכך רואה הוא את “השאלה הסוציאלית כקדושה מכל השאלות ומסוכנה מכולן”. עשר שנים לפני הופעת “המניפסט הקומוניסטי” כתב הוא: “העם עולה על הבמה ואין בדעתו להניח לשדרת-מיוחסים חדשה, ותהי זו רחבה יותר ונתמכת על יסודות חדשים, לבוא במקום הקודמת. הרי שהמלחמה משנה את מהותה ובמקום היותה מקודם מערכה בין מעמד ליריבו-היא נהפכת כיום למלחמה בין העיקר של מעמד לזה של שויון, בין זכות-יוחסין לעמל”. וכעבור שנתים: “אמת ויציב, כי הפריצות שרשה בעובדה, שחנוך האנשים היה נתון בידים רעות. מגמת החברה, ומתוך כך, בין באופן ישר ובין בעקיפין, גם מגמת החנוך-נקבעו תמיד בגזרת כתה או מעמד אחד, אם אצילים או ישועיים, אם אנשי-הון או בעלי-אחוזות. מטבע הדברים הוא, שכל כת תשתדל לשמור על אדנותה היא, ומעשיה הם איגוֹאיסטיים והיא מחדירה איגואיזם זה, גם מבלי שירגישו בדבר, במוסדות, בלמודים, בספרים ובַכֹּל. הסוד הגדול הוא – דבר-ארגון החנוך, כלומר: ארגון המוסדות האזרחיים, המדיניים, הכלכליים והדתיים, שלא במגמת טובתו של מעמד אחד אלא של כלל החברה. כיצד יקום הדבר? בעזרת הכוח, זאת אומרת, במהפכה, ובעזרת החנוך המאורגן על פי שיטתנו אחרי המהפכה”. כל עוד לא נשתנו ביסודם התנאים החברתיים - נראית למאציני כאוטופיה כל הגשמה, ותהא אפילו חלקית, של תכנית החנוך שלו. “הסופרים-המוֹראליסטים שוכחים, כי קשה להיטיב את האדם הנתון במסיבה מושחתה, וכי לאורג מגלאזוֹ או לעֶבד-פַּלָּח מגליציה, או לפועל העובד 14–16 שעות ביום כדי למצוא בדוחק את פרנסת יומו, ואף מבלי בטחון ביום המחרת - לאלה אין זמן לקריאה (לו גם ידעו לקרוא) או למחשבה, והם מבקשים להטביע את עיפותם ביין או בשינה”. “אליבא דאמת איננו רשאים לאמור לאדם: הֱיֵה רָעֵב – וֶאֱהָב! איננו רשאים לדרוש ממנו חבה לדרור ולנקיון – בעוד כל אשר סביבו אומר שעבוד ומעורר בו רגשי שנאה”.
שחרור הפועלים בוא יבוא, הוא הנהו כתוב בצו ההשגחה העליונה. תנועת הפועלים קיימת זה כמאה שנה; אטית היא ועקשנית; והיא מחליפה כוח עם כל עָשׂור ועָשׂור. תנועה זו מובילה אל המהפכה הגדולה, אשר לא תסוף עד אם השיגה את מבוקשה. המהפכה תצא לפועל בעזרת הסתדרות הפועלים, האסוציאציה הלאומית. בעת אשר הפועלים, חזקים בארגונם, תקיפים בדעתם ומאוחדים אחדות הרצון, ינהלו את מלחמתם בתוך האסוציאציה הלאומית לא כאזרחים בלבד, אלא גם כפועלים - אזי לא יהיה עוד מקום לחשש, פן תכזבנה תקוותיהם הצודקות, והמהפכות – כל תכנן יצטמצם בשנויים מדיניים בלבד, לטובת מעמד אחד. "אתכם (הפועלים) ירמו ויסגירו כל עוד לא תבינו, כי העמל, בטרם יושיט יד להשתתפות עם שאר היסודות בתמורות מדיניות – עליו לרכוש לו אותה זכות אזרח במדינה, החסרה לו כיום הזה, וכי לשם כך דרושה האסוציאציה.
גם ב“ריפובליקה הסוציאלית” של מאציני (כך הוא מכנה את הדימוקרטיה האידיאלית שלו) קיים הקנין הפרטי, אלא שבכל יתר מוסדות חיי-החברה המשותפים הוא נתון להבחנה ולבדיקה מנקודת-ראות “מטרותיה העליונות של החברה”. “הקנין הפרטי, להיותו חוקי, צריך שיכיל עדות על כמות היגיעה המוּצֵאת כדי לשנות, להמיר, לפתח ולהגדיל את כוחות-היצירה שבטבע”. ורק מבחינה זו הוא מופיע כיסוד יצר בחיים. העובד והיוצר – קונה לו זכות על פרי עבודתו: זאת היא זכות הקנין הפרטי. במשטר הכברתי הקיים – תכונתו של הקנין הפרטי פגומה, והסבה היא בעריצות ההון, שכבש לו במונופולין את העבודה. נחוץ, איפה, שהקנין הפרטי יהיה כפוף לאותו עיקר, שמכוחו באה עצם חוקיותו. מאציני מציע שורה שלמה של תקונים לאלתר: חנוך עממי כללי חנם, זכות-בחירה כללית, לאמור: “ביטול זכויות-הבכורה המדיניות אשר לקנין הפרטי”, מליציה עממית, בית-דין דימוקרטי, בוררות בסכסוכי עמל והון, ביטוח מטעם המדינה, הגנת העבודה; אבל תקוותיו עמוסות ברובן על הקמת האסוציאציה העובדת (רעיונו על אגודות יצרניות, הקרוב מאוד לרעיונם של לואי בלאן ולסאל, נעוץ עוד בראשית שנות השלושים). מאציני הציע ליסד קרן ברשות המדינה, המיועדת לתת אשראי לאגודת-יִצור חקלאיות וחרשתיות, אשר בפעולתן ויזמתן תהיינה בנות-חורין גמורות; האגודות הללו, בעלות הקרקע וההון – צריכות להיות בנויות על אי-חלוקת ההון הקבוצי וצריכות להבטיח לחבריהן פרנסה כדי קיום, על מנת שהעודף הנותר מסיפוק הצרכים הראשונים יחולק בין החברים לפי איכות העבודה וכמותה. אגודות-יִצור אלו עתידות להשתלט על החיים הכלכליים בארץ בכבשן בדרך שלום מידי ההון חבל אחר חבל. זוהי הדרך לשחרור העמל מעול שכר העבודה ולהגשמת איחוד ההון והעמל ביד אחת.
ואם כי עמד מאציני, מראשית פעולתו, על ערכה של השאלה הסוציאלית – הנה, מאידך גיסא, לא חדל מהרגיש, כי מרכז הפרובלימה למענו איננו בצד החמרי (הגם שאין הוא מתיחס אליו בשויון-רוח כלל וכלל) אלא בצד המוסרי, וכי שאלת הכבוד האישי והלאומי, דבר ההתפתחות המוסרית ועניני זכויות הצדק והאמת הנרמסות - נוגעים אל לבו הרבה יותר מאשר דאגת שפור מצבם של הפועלים. “רואה אני במעמד הפועלים את יסוד העתיד, אך ורק בתנאי, אם לא יצמצם את תעודתו בשאלת עניניו החמריים בלבד, שאם לא כך – הלא יהפך לבורז’ואזיה חדשה”. “התקונים החמריים הם ענין של ממש ואנו נלחם להשגתם; אך עשה נעשה זאת לא מפני שהמזון הטוב והדירה הנאה אך הם בלבד חסרים לאדם, אלא מפני שאתם (הפועלים) לא תוכלו לעלות להכרת ערך עצמכם ולהגיע למדרגה מוסרית רמה כל עוד תהיו נאלצים – כעד עכשיו – להאבק בלי הרף עם העוני”. על כן, “אתם (הפועלים) צרכים לחתור להטבת תנאיכם החמריים כאל אמצעי ולא כאל תכלית, מתוך חובה ולא מתוך זכות, להיותכם טובים יותר ולא רק מאושרים יותר”. מאציני שלל גם להלכה את האפשרות, שהממשלה תיהפך להיות “בעלת הקנין ובעלת רשות הפקודה והחלוקה על כל הקיים בארץ – הקרקעות, ההון, מכשירי העבודה, התוצרת”; אולם התנגדותו לסוציאליזם (תחילה לזה של פוריה וסן-סימון, ולימים – לזה של מרכס) באה בעיקר בגלל האופי המטריאליסטי, הן בבחינה פילוסופית והן בבחינה סוציאלית, שמאציני מיחס – בצדק או שלא בצדק – לסוציאליזם של זמנו. גם במקצוע הסוציאלי, כבכל יתר מקצועות החיים – ראה מאציני במטריאליזם את אויבו הרוחני העיקרי. אף על פי שהכיר, כי “לעתים לובש המטריאליזם צורה של מרד נאצל, המלוּוה מסירות נפש ופולחן-חרות” – הנה לא חדל להוכיח, כי מבחינה אינטילקטוּאלית וביחוד מבחינה מוסרית, אין הוא מספיק. מטריאליזם היה בעיניו: הפילוסופיה של עמים משועבדים או הולכים להשתעבד; המטריאליזם הוא חלקה ונחלתה של תקופת מעבר מאמונה גוועת לאמונה מתהוה.
בשיטת פוּריה אין מאציני מבקר את החלק הכלכלי, שהוא מסכים לו בכללו, אבל הוא מקשה: “אנה תוליכו את האהבה הגדולה, החובקת בזרועותיה את האנושיות כולה, את התאוות הגדולות, הטהורות כל כך ונזירות-הבצע, המסתפקות בקרבן ואינן תובעות לעצמן מאומה על פני האדמה? מה תעשו בסגולת העקֵדה העצמית, אשר מבלעדיה אין אהבה, ואין רֵעות ואין צדקה? התדמו כי אותו אי-הרצון, חוסר-המנוחה, ההתרגשות הקדחתנית, שתקפו עתה את האדם, יעלמו בשל תקוניכם? התדמו, כי אין לאדם אלא לסדר ולארגן את עניני משקו – ותו לו? כלום החלל הריק האוכל עתה בלבבות אינו אלא תוצאת העדר פרודוקציה מסודרת? התדמו, כי מהפכות גדולות מתחוללות או עתידות להתחולל רק בשל הלקויים בארגון האינדוסטריאלי בלבד? התדמו, כי אין האדם אלא מכונת-יוצר, כוח המיועד לעמל גשמי גרידא? טועים אתם. עמוק החלל מכפי שהנכם סבורים. צרכי הטבע האנושי, צרכי תקופתנו, מרובים יותר ורוחניים יותר. האדם מבקש בלי לאות לגלות את התעלומה הגדולה. כי יתעה בדרך, כי יערפל דבר-מה את הכרת תעודתו – ילכדנו הספק, והוא אומלל. זהו מצבנו כיום. אמונה אנו חסרים. אנו מרגישים צורך באהבה ובאמונה, כי אהבה ואמונה הן הן החיים. להאמין – במה? לאהוב - מה? וכיצד? – את אלה נשאל כולנו. כל דוקטרינה, שאינה פותחת במתן-תשובה לשאלות אלו – אינה אלא דוקטרינת שוא”.
גם למלחמת המעמדות מתיחס מאציני בשלילה. אליבא דידיה – ההיסטוריה הנה התקדמות בלתי-פוסקת של האסוציאציה. כל תקופה חדשה אינה סותרת את יסודותיה הסוציאליים של התקופה הקודמת, כי אם מוסיפה עליהם יסודות חדשים, בהגיעה בדרך זו לשויון-משקל שלם יותר. המלחמה היא קנין תרבויות נחלשות והיא הולכת ורפה עם קדמת האנושיות; בתקופה הקרובה לא יהיה עוד מקום למלחמה, תהי זו בין-לאומית או סוציאלית, וחובתנו אנו לקרב את העתיד הזה, מתוך מאמצי-שקידה על הצלחת עיקר האסוציאציה.
הסוציאליזם המטריאליסטי, מלבד היותו בלתי-מוסרי – הנהו גם אוטופיה, כי “מאמציו כולם מכוונים כלפי העולם ולא כלפי האדם, כלפי הבית ולא כלפי היצור החי, העתיד לשכון בתוכו”. אין הוא רואה, כי בנינו זה, שהוקם ברוב עמל, עלול לנפול לרגעים, באשר חסר הוא את העיקר: את נשמת-האדם המחודשת. הסוציאליסטים-האוטופיסטים אומרים: “עולמנו לקוי בבנינו ופגום בארגונו: שפע אויר מזה וגרעון – מזה, רובי-קשוטים בצד ימין ומיעוטם – בשמאל; בידינו לתקן אותו. והם שוקדים על מלאכתם, איש איש ותכניתו בידו, לסייד, לצבוע ולשפר את העולם. אולם, הארמונות הענקיים הללו, הגנים והעזרות הנהדרות, המופיעים בדמיונם של פוּריה וקאבֶּה – למי הם מותקנים? משתאה אני למקדשיכם, אף אינני רואה את הכהן שיכהן בהם. הארמונות והגנים שלכם נאים הם, אך כלום אין אתם חוששים, כי פרא-אדם זה, אשר תשכינו שם, יחריב בן-רגע את כל התפארת הזאת?” מרכז הפרובלימה הסוציאלית נעוץ בחנוך האדם, חנוך בדברים, ועוד יותר – במעשים, חנוך במפעלי-חובה, מסירות, אחוה ושיתוף.
למרות התנגשויותיו התכופות, ולעתים – קשות מאוד, עם הסוציאליסטים, וביחוד עם באקונין ומרכס – שמר מאציני כל חייו על אמונה בלתי פגומה בשחרור העמל. בקבלו מאת הסוציאליזם, בעוד בראשית עסקנותו הצבורית, את רעיון ה“אסוציאציה של העבודה”. הוא אומר בערוב ימיו לבורז’ואזיה: “אלה, המכונים בפיכם “ברברים”, בעלי רעיון הם, רעיון מסורס ומקולקל – בעיקר באשמתכם – אך רעיון, והוא: הגזירה העליונה של התעלות העובד”. ובעצם להט המלחמה הלאומית הוא מתרה באנשי שלומו: "כל עוד אחד מאחיכם נעדר קולו בפיתוח החיים הלאומיים, כל עוד מתנון אחד המוכשר לעבודה ורוצה לעבוד גווע בעניו בשל חוסר-עבודה – לא תהיה לכם ארץ מולדת כאשר עליה להיות: מולדת הכל – למען הכל ".
עצם תפיסת עולמו של מאציני, שהיא ביסודה תפיסה מוסרית, הבדילה אותו מהמגמות השולטות בסוציאליזם של זמנו; ברם, הקרע שנתגלה למעשה בין מאציני לבין תנועת-הפועלים המעמדית שזה אך החלה, יכול היה להיות עמוק פחות, לולא עמדה במרכז פעולת מאציני פרובלמה אחרת, אשר לה הקדיש את מיטב כוחותיו, ואשר דוקא ביחס אליה הוכיח הסוציאליזם בן-זמנו – ובמידה מרובה גם זה שלאחריו – שויון-נפש גמור כמעט, ולעתים גם איבה. הפרובלימה הלאומית בכלל, וזו של האומה האיטלקית בפרט, היתה בעיני מאציני קודמת לפרובלימה הסוציאלית, שאינה דורשת לדעתו את פתרונה במדת נחיצות ותכיפות כזו, שתובעים עניני העצמאות והאחדות הלאומית. "השאלה החברתית – מכל מקום זמנה טרם הגיע. כולנו יודעים, כי מהפכה זו, שתפקידה ליצור את איטליה, אינה צריכה להתחולל לטובת מעמד אחד, כי אם לטובת כל העם, ובעיקר לטובת אותו החלק, שספוק צרכיו לקוי ביותר. איך יודעים אנו גם זאת, שאין לעשות דבר למען העם – כל עוד איטליה איננה במציאות ".
אותם הרעיונות העקריים (אלוהים, חוק-הקידמה הנתון מידו, החובה ואחדות-האדם), החודרים את כל תפיסת עולמו של מאציני – מדריכים אותו גם בפתרון הפרובלימה הלאומית והארתה. האנושיות – אחת, והאומות הן הן היסודות המהוים אותה: אחת היא המטרה הנשאפת, מטרת האנושיות, והאומות אינן אלא דרכים שונות לקראת המטרה האחת הזאת. אחדות האנושיות אין פירושה: חד-גוניות, ואם לאנושיות יש תכלית עלי אדמות – קיום רחב ושלם יותר ויותר של החוק המוסרי – הנה לא תתכן התגשמות תכלית זו אלא מתוך מאמצים נאמנים לשיתוף כל היסודות המהוים את כלל-החיים. “האומות – אלה הם היסודות השונים המהוים את כלל-החיים. בתוקף התנאים הגיאוגרפיים, המוצא, המסורה והתורשה – ישנם לכל אומה ואומה סגולותיה המיוחדות, כשרונותיה ויעוּדה, אשר עליה למלא לטובת הכלל ובמגמת המטרה הכללית. היעוד הזה הוא הוא המכניסה בברית האנושיות ובו – מקור זכויותיה כלפי האומות האחרות.” אין הקידמה יכולה לבוא לעולם אלא מתוך עבודה משותפת; מציאות האומות היא מעין חלוקת תפקידים בתוך האנושיות, המאפשרת להוציא לפועל את חוק הקידמה. ולפיכך חיי עם – אמונה הם, המולדת – אמונה, השאלה הלאומית – שאלה “אמונית לעמקה”. ועוד מסקנה אחת: הזכות לקוממיות לאומים אינה זכות מוחלטת, קיימת מאליה ובלתי-זקוקה להוכחת; זכות זו, ככל זכות אחרת, נובעת מתוך קיום חובות וטעונה צידוק מוסרי. בשאלות לאומיות, כבשאלות אחרות, קדושה רק התכלית. ולעם השואף לחירות ישנה רק הזכות האחת: להוכיח במלחמתו, בקרבנותיו, במלוי חובותיו, בקיום יעודו – את כוחו לחיים. הזכות לקוממיות לאומית – אינה יכולה להנתן: יש לכבשה, להוכיחה, לצַדקה, לקימה.
כשם שבמושג אנושיות וחברה אין מאציני רואה מהות מציאותית מוחשית, אלא קודם כל תופעה רוחנית – כך גם הלאום אינו למענו קבוץ אנשים סתם, היושבים על כברת ארץ אחת, המדברים שפה אחת, והמצטינים בתכונות אנטרופולוגיות שוות. אמנם כל אלה יש להן ערך וחשיבות. וגדול כוח השפה3 והספרות מכוח הגזע, אולם לא השפה ולא הארץ ולא הגזע הן – הלאום. השפה אינה אלא אחת מסגולותיו המצויות של לאום. היא חדלת-אוֹן המקום אשר המסורה, ההתפתחות ההיסטורית, התנאים הגיאוגרפיים והיעוד אינם יוצרים את האחדות. כמו כן “הארץ אינה אלא בסיס. מתוכה יצמח רעיון-המולדת, רגש-האחוה המאגד את בני-הארץ”. הגורמים הטבעיים החיצוניים אינם יוצרים עוד את הלאום, הם מהוים רק את עובָּרו. הלאום אינו לא “טריטוריה, לא קבוץ אנשים הדוברים בלשונם ומונהגים בידי מנהיגם. הטריטוריה, הגזע – כל אלה אינם אלא סימנים ללאום, סימנים נטולי-ערך, כשאין הם מאוחדים כולם יחד, והם זקוקים מכל מקום למשען המסורת ההיסטורית, להתפתחות ממושכת של חיים קבוציים משותפים”.
הלאום בעיקרו הוא קודם כל – הכרה. אין האומה נוצרת אלא מתוך הכרת עצמה. לאום – משמעו: אחדות. רק אחדות העיקרים השאיפות והזכויות הופכת את ההמון לגוף אחד קבוצי, ללאום. בני איטליה, נטולי-האפשרות להביא לידי גלוי כל שהוא את עיקריהם, שאיפותיהם וזכויותיהם, עודם בבחינת המון. לאום איננו איפוא קטגוריה מדינית או אֶתנוגרפית, כי אם עיקרון מדיני ומוסרי. אין כאן עובדה קיימת מכוח גורמים טבעיים ולפיכך בלתי-פוסק, מתוך אמוץ הרצון. בכל אשר ישנן הכרת תכלית מיוחדת וסגולות מיוחדות, שתפקידן לקרב אותנו – באמצעות אותה תכלית מיוחדת – אל המטרה הכללית, משאת נפש האנושיות – שם הלאום. ולכן, באשר אין מקום להכרה זו - יתנַוֵּן הלאום, ולו גם הוסיפו תושבי נוף פלוני לחיות יחדיו ולדבר בשפה אחת.
רק העיקרון המשותף מחיה את הלאום. “האומה היא אסוציאציה של אנשים המאוחדים בין בלשונם, בין בתנאים גיאוגרפיים מסוימים, בין בתפקיד ההיסטורי שעלה בחלקם, – המכַונים את פעולתם לעיקר כללי אחד והולכים לקראת מטרה אחת כללית”. “המולדת - שליחות היא וחובה. מולדת – עיקר משמעה: הכרת מולדת. הארץ אשר אתם הולכים עליה, הגבולות אשר הציג הטבע לארצכם, הלשון המדוברת בפיכם – כל אלה הם רק לבושה החיצוני של מולדתכם; אם אין נשמת המולדת פועמת במקדש הויתכם, המכונה: הכרה, – כי אז משול הלבוש החיצוני לגוִיה שנסתלקה ממנה הנשמה והתנועה, ואתם אינכם אלא המון-בלי-שם, לא אומה; בריות – ולא עם”.
מתוך אותה תליוּת מוחלטת – ויותר מזה: זיקת-השעבוד – הקובעת את יחס הלאום והאנושיות, מתוך היות הלאום מעיקרו עובדה של הכרה מוסרית, הכפופה להכרה המוסרית העליונה, לאנושיות – תתכן, לכאורה, התנגשות בין שני אלה, כשם שתתכן (בהנחות מוסריות מוקדמות השונות מאלו של מאציני) התנגשות בין “חופש” ו“שלטון” בין יחיד וחברה. את הניגודים שבין לאום ואנושיות מישבים על פי רוב בשתי מגמות הפוכות: או שמקריבים כליל את הלאום על מזבח האנושיות (קוסמופוליטיזים), או שמתנכרים לכל עיקר הזיקה והתליות ורואים את הלאום כמטרה בפני עצמה (לאומיות). אף אחד משני הפתרונים הללו אינו פותר בעצם את השאלה, אלא מבטלה, בסלקו הצדה את אחד היסודות, המובא קרבן למשנהו.
מן השנים הראשונות לשהותו באנגליה פגש מאציני עם פועלים-מהגרים בני-עמו, אשר היו רחוקים, כרוב האיטלקים בזמן ההוא, מאותה הכרה לאומית, שהטיף לה המוכיח הבלתי-נלאה והקשה לויתורים. רבים מהפועלים היו חברים לאגודות סוציאליסטיות לא-איטלקיות, בהתמזגם עם כלל המוני העובדים. הנה כי כן נתקל מאציני, אגב נסיונות תעמולתו הלאומית בקרב הפועלים האלה,בפרובלימה: אינטרנציונל – לאום. "פועלים איטלקים רבים, – כתב בשנת 1841 – הנמצאים מחוץ לאיטליה, נכנסים לאגודות לועזיות, ביחוד – צרפתיות. לקול קריאת אחיהם הם עונים: “האין כל בני-האדם – אחינו? כלום ברית זו, שאליה הצטרפנו, אינה ברית אנשים חפשיים, הרוצים את אשר רוצים אתם, ולוחמים בעד אותו מפעל עצמו – שחרור העם מִמַּדְוָיו הרוחניים והגופניים? אין לכם לתבוע מאתנו מאומה”. ונשארים זרים לעבודתנו. האם העלו פעם הפועלים האיטלקים האלה על לבם, כי מעבר לאַלְפִּים מזה גרים עשרים מיליונים אחיהם, המדברים איטלקית, הנבדלים מעמים אחרים, המחוננים בסגולות המיוחדות רק להם? האם העלו על לבם, כי המיליונים האלה עבדים הם, מדוכאים ברוח ובחומר, מרוסקים לשבע מלכויות, מנוצלים בידי שבעה מלכים, מושפלים בידי נכרים, שרויים בבערות, משוללים כל זכויות וכל אפשרות של התקדמות? האם העלו על לבם, כי האדמה המאזינה לאנקת המיליונים הללו – היא אדמתם הם, בה ראו אור עולם, בה יושבים אבותיהם ואמותיהם ובה יֵשבו בניהם? ההרגישו בדרך מסעם, בהפגשם עם אנשים האומרים בגאוה: “הננו צרפתים, הננו אנגלים” ההרגישו בושה וחרפה מתוך אי-היכולת לאמר: “הננו איטלקים” – מבלי שישיבו להם: “שקר בפיכם! איטליה איננה במציאות!”? ואם יש אשר חשו בחרפתם – האם שמעו את הקול הפנימי הדובר: “עלינו להטהר מכתם מחפיר זה, עלינו להיות לבני-לאום, לכבוש לנו מולדת”? ואם שמעו את הקול הזה – מדוע לא פעלו ומדוע לא יפעלו היום יחד אתנו? מדוע, תחת אשר יתאמצו ליצור להם ארץ ושם – עמלים הם להשבחת תנאי חייהם של אתם הגויים, אשר מולדת, שם ודגל ואחדות לאומית להם? הגויים הללו אינם זקוקים לעזרת עשרות הנכרים, ואילו איטליה, המשוללת כל אחדות, עתונות, כל מוסדות נבחרים, זקוקה לכל בניה. צריך לסייע בשעת הצורך לשכנים, אך האין שומה עליכם קודם כל לבנות בית לעצמכם ולבניכם?
מפעל-העם – אחד הוא בכל מקום. מלת-הקודש: “עם” כתובה בשער עתוננו4 אבל ישנה עוד מלה קדושה אחת: מולדת, וחטא נחטא אם נשכחנה. המולדת – ביתנו היא, בית שֶחַנַנוּ בו אלוהים ושבו גרה משפחה רבת-בנים; באהבה טבעית קשורים אנו אליה, אנו מיטיבים להבין לה מאחרים; המולדת – בית מלאכתנו היא: פרי עבודתנו יפוץ על פני תבל, אך כלי-בעבודה אשר בהם נעבוד ביתרון-הכשר ומהירות – כאן הם, בבית היוצר הזה. לא נוכל לותר עליהם מבלי להתנכר לתעודה העמוסה עלינו ממעל ומבלי לצמצם את כוחותינו. בַּעֳמָלֵנו למולדת נעמול גם לאנושיות: מולדת זו הנה נקודת המשען לאותו מנוף, שהוטל עלינו להניף לטובת הכלל. באבוד לנו נקודת המשען – והיינו מחוסרי-ערך גם למולדת, גם לאנושיות.
בטרם נכרות ברית עם לאומים, צריכים אנו להיות קיימים; לא תתכן ברית אלא בין שוים; אין מודים בקיומכם, כי נטולי-מולדת אתם ואינכם שייכים לשום לאום. באמור לנו נכרים, אשר לא נקפו אצבע למעננו: “אנו נשחררכם” – היינו משיבים להם, כי האיטלקים ישתחררו בכוחם הם: ואז היו עונים לנו: “לא תתכן כזאת, באין תשוקת הדרור. ותשוקה זו אמנם דלה היא, כנראה, עד מאוד – אם איטלקים נכנסים לאגודות זרים, בהאמינם שגאולתם תוכל לבוא רק בעזרת כוח זר”.
הבה נתאחד ונחפשה יחד דרכים להקמת מולדתו. נִירֶה אבן-פנה לאיטליה העממית. נכבוש לנו את זכויות האדם והאזרח, ואז נשוב ביתרון-ערך, ביתרון-הכשר וביתרון-בטחון בעצמנו – למשפחת העמים.
האנושיות משולה לצבא אדיר, היוצא לכבוש ארצות לא-נודעות. הלאומים – פלוגות-הצבא השונות. לכל אחד מקומו ותעודתו. הנצחון הכללי תלוי במדת הדיון הנשמר במלוי התעודות הבודדות. אל תפריעו את סדרי-המערכה, אל תעברו מפלוגה לפלוגה ואל תעזבו את הדגל המסור לידכם בידי שמים ואל תמרוהו בדגל המזדמן לכם באקראי. בכל מקום אשר תהיו בו ובכל גוי אשר תשבו בקרבו – הלחמו לחרות העם הזה, אם הנכם נדרשים לכך, אך הלחמו בתורת איטלקים".
כשהפרובלימה מוצגת בצורה כזו – אין כל מקום להתנגשות בין לאום ואנושיות. המתכחש ללאום – הרי הוא מתכחש לדבר היקר וקרוב לו ביותר, מותר על האמצעי הכשר ביותר לקיים את הטוב, מסתלק ממלוי חובתו על אדמות, מתנכר ליעודו וחורץ דין-מות על עצמו. אולם הבוחר בלאום בלבד – אוחז באמצעי ובז למטרה הקדשת אותו. “מולדת ומשפחה – שני שלבי סולם הם, שמבלעדיהם אין לעלות למעלה, אך לעמוד עליהם אסור”. בפולמוס עם הלאומיים הגרמנים היה מציני אומר: “אני איטלקי, ועם זה – אדם ובן-אירופה. לבי למולדתי. אהבתי את חירותנו – באשר מאמין אני בחירות, אהבתי את זכויותינו – כי מאמין אנוכי בצדק”. והיה מוסיף: “הלאום קדוש לי, כי על כן אראה בו כלי-פעולה וערובת אושר הכלל; הלאום – עליו להיות למען האנושיות את אשר המשפחה הנה למען המולדת. בעוללו רע, בעשקו אחרים, בהלחמו על מפעל-רשע – הרי הוא מאבד את זכות קיומו וכורה קבר לעצמו”. קצורו של דבר: לא קוסמופוליטיות, לא לאומיות, אלא בין-לאומיות התומכת יתדותיה בהכרחיות הלאום, אשר אין לנגוע בו ובקדושתו בבחינת “פלוגת האנושיות”.
כשם שחוק-המדינה, הקובע את חובות האזרח, משמש אמת-מדה וערובה לזכויות האזרח – כן חוק-האנושיות, המכיל את חובות העמים ביחסם זה לזה, ולפיכך גם את זכויותיהם, הנהו אמת-המדה וערובה לזכויות כל עם ועם. חופש העם האחר ויחס של כבוד לזכויותיו – תנאי הוא וגבול בחיי כל עם ועם ופעולתו. עם המיסד את עצמתו על דכוי עמים אחרים – מאבד את עצמו לדעת, כי מעל לכל החשבונות, מעל לכל תחבולות-אדם, קיים חוק מוסרי, שאין לפסוח עליו ללא עונש. למרות המצב המיוחד שבו היתה נתונה איטליה – נלחם מציני ב“לאומיות” הנפרזת, ולמלחמתו זו הוא חוזר מפעם לפעם. “מי אשר למענו המלה הקדושה “לאום " היא שם נרדף ל”לאומיות” קנאית, מוגבלת ועוינת את הכל – טועה כמו שטועים המערבבים אמונה ויראת-הבל.
כשם שכל בני אדם ערבים זה לזה – כן גם העמים ערבים אחד לחברו. כשם שיחיד אינו רשאי להיות צופה באפס-יד במעשי-עולם ועליו לעמול בפועל לתקון העולם – כך אין עם רשאי להסתלק ממלוי שליחותו, להתבודד ולעמוד בשויון נפש נוכח הרע הנעשה סביבו. תורת “אי ההתערבות”, כאשר יקראו לה, אינה אלא “כפירה באלוהים בשטח יחסי-העמים, האלהת האיגואיזמוס”. כל אם מצווה למלא את חובתו ביחס לאנושיות, וכל עוד הרע ידו על העליונה והטוב נלחם על נפשו – אין רשות למי שהוא להתיצב מרחוק לשדה-המערכה. על העמים לסייע זה לזה בכבוש החופש והעצמאות, עליהם לבוא בכל עת לעזרת העמים העשוקים ולהצילם מידי עושקיהם, וביחוד מאחר שלמעשה – כל אותה “אי התערבות” פירושה כמעט תדיר: התערבות לטובת הרֶשע. כמתנגד ל“אי התערבות” – לא יכול היה מציני להשליך יהבו על פציפיזמוס סתם ושקד להִתָּחֵם מעל “בעלי-ההזיה המטיפים לשלום ויהי מה, אפילו במחיר קלון, ואין ידם עמלה בה בשעה להשלטת היסוד היחידי לשלום בעולם”. השלום אינו יכול להיות תכלית בפני עצמה, אלא “תוצאות חופש וצדק”. לא יתכן היות השלום לחוק בחיי כלל-האדם – כל עוד הרע נלחם על קיומו עם נשק ביד, וטרם יקום אותו בית-דין עילאי אשר יענה לנעלבים ולנדכאים. השלום יבוא בבוא צדק תחת חמס, אמת תחת שקר, חובה תחת אנוכיות, שלטון-עם תחת חמס, אמת תחת שקר, חובה תחת אנוכיות, שלטון-עם תחת שלטון-יחיד. בוא יבוא יום זה, ולא הוא בלבד. יש יום והאנושיות תגיע למדרגת התקדמות מוסרית כה נעלה, עד כי לא יהיה לה עוד חפץ באותם האמצעים ומכשירי ההשתלמות שהיא אוחזת בהם עתה. “המושג ארץ-מולדת הקדוש לנו עכשיו – יכחד אולי ביום ההוא, בהֵגִּיהַּ אור החוק המוסרי האנושי-כללי בהכרתו של כל יחיד”. ואולם עד אז לא תושג הרמוניה באנושיות אלא באמצעות לאומים, שמבלעדיה אין קיום לאנושיות. אמָנת-הברית, המאחדת משפחות-אדם שונות, איננה יכולה להחתם בידי פרטים. ולכן השאלה הלאומית הנה המהותית ביותר כיום באירופה, והפרובלימה הסוציאלית לא תמצא את פתרונה כל עוד לא יקומו לאומים בני-חורין, שוים ומאוחדים – מתוך הכרת חובתם ושליחותם – בברית אחת. בהצהרה הראשונה של “איטליה הצעירה” משנת 1832 דבר מציי על “ברית כל העמים וכל האנשים לשם תעודת-הקידמה האחת”, ובש' 1834, בתקנון של “אירופה הצעירה”, הוא חוזר ואומר: “לכל עם ועם שליחותו שלו, אשר בכוחה הוא פועל בקיום התעודה הכלל-אנושית. בשליחותו זו – לאומיותו. הלאומיות קדושה”.
בשם העיקרון הקדוש הזה, עיקרון הלאומיות, בשם הקמת לאומים שוים ובני-חורין, חייבים אנו לבדוק מחדש את כל מפת אירופה הפוליטית. צריך לסתור ולבטל את כל החוזים והאמנות הבלתי-מוסריים, המכבידים אַכפּם על העמים; צריך לקיים לכל העמים עצמאות לאומית גמורה; צריך להקים “למלחמה עם הברית הקדושה של השליטים – ברית-עמים קדושה”.
מציני שרטט מפת אירופה אידיאלית. מבחינת העיקרון הלאומי. ראשית כל צריך לסלק משדה המדיניות האירופית את שני בעלי-המום: אוסטריה ותורכיה. הן יחד תפולנה, ונפול תפולנה לא מפני שעמים שונים מאכלסים אותן, אלא מפני שעושק העמים השוכנים בגבולותיהן, עושק תדיר ואכזרי – הוא עצם יסוד קיומן. אוסטריה ותורכיה לא מדיניות הן, אלא “מחנה אויב באדמת זרים”. הממלכות האלו אינן מוכשרות להתפתחות, ורק מרד העמים הנדכאים ימגר אותן וקרא דרור לעמים הללו, קודם כל לסלאוים. את מרכז העולם הסלאוי ראה מציני לא ברוסיה, כי אם “בחופי הויסלה והדונאי”. הסלאוים, בברית עם אחרים, יכרו קבר לשתי ממלכות-הזדון האלה. בממלכת אוסטריה “ישנה תסיסה בקרב הסלאוים שאין שמים לב אליה, אך היא היא אשר – בברית אחת אתנו – תמחק ביום מן הימים את אוסטריה מעל פני מפת אירופה”. וגשי אהדתו של מציני אל הסלאוים היו עמוקים ויציבים: הוא ראה בהם כוח רענן, אשר רוח גבורה לו ופתוס רליגיוזי. “הם מתענים, מתפללים ונאבקים בעת שעמים אחרים עוסקים בבקורת ובמו”מ“. במרכז העולם הסלאוי הציג מציני את פולין, עם מעונה, קדוש ובן-אלמות5. והא זוכרו כפעם בפעם מתוך אהבה ויקר. הקמת פולין בתחומי שנת 1772 היתה לו אחת השאיפות היקרות ביותר. חרבן ממלכת אוסטריה יתן חרות ועצמאות ל”חלוץ הגזע הסלאוי" – בוֹהמיה ומוראויה וגם לאוּנגריה, אשר לא פקפק בה כלל, שעתידה היא להפרד מעל אוסטריה. חרבן תורכיה יקרא דרור ליון ולסלאוים הבלקאניים, וכתוצאה מזה תקום עוד – מלבד בוהמיה, פולין ואוּנגריה המשוחררות, פידירציה של ארצות סלאויות, הכוללת את ואלאכיה, סרביה, בולגריה, קרוֹאציה, הרצגוֹוינה, צ’רנוֹגוֹריה ודלמאציה. “התנועה הסלאוית – כתב מציני ב 1871 – אם רק יבואו לעזרתה – יש בכוחה להעשיר את חיי אירופה באימפולסים וביסודות חדשים, ולהכשיר את הקרקע לאותה תמורה דתית וחברתית, ההכרחית כבר כיום. ואולם אם התנועה הסלאוית תפגש באיבה ותעזב לנפשה – יתכן שיעלה הדבר לאירופה בעשרים שנות זעזועים ושפיכת דם”.
את הפתרון השלם לשאלה הבלקנית ראה מציני ביצירת קונפדרציה סלאוית-יונית-רוּמנית, שבמרכזה – קושטא, כ“עיר חפשית פתוחה לכל”. ואשר לרוסיה – ראה אותה מאציני נתונה ככלי חסר-רצון בידי מושליה ומשמשת משען לריאקציה האירופית; היה היתה בעיניו כמקור הפאנסלאויזם האימפריאליסטי. הגוש המאוחד של הסלאוים כמרכז אירופה צריך היה, לדעתו, לשמש סֵכר לשאיפות הכבוש שלה; יעודה הנאמן של רוסיה לא באירופה הוא אלא באסיה, ובמהותו העיקרית הוא: תווך בין אירופה ואסיה והפצת תרבות מעבר לאוּרַל6. חורבן אוסטריה יאפשר את התאחדות העם הגרמני, אשר “אחדות הגזע, המסורת הקדומה, מנהגי הדת, השפה, וביחוד: הנטיות האינטילקטואליות, מיעדות אותו לשליחות נאצלת”. את אחדות גרמניה חזה מאציני כאחדות ריפובליקנית, בשחרור מעול אוסטריה ופרוסיה, כברית עם עמי אוסטריה הנדכאים, וכנצחון “גרמניה של לוּתר” על גרמניה של מטרניך". הולנד ובלגיה עתידות ביום מן הימים להתמזג למדינה אחת מאוחדת. כמו כן ספרד ופורטוגליה, בעוד שסאווֹיה וטירול הגרמנית עתידות להספח על ארץ שויץ. צרפת, אשר לה זכויות כלפי האנושיות וגם חטאים קשים (כי על כן היא שנתנה לאירופה דחיפה מהפכנית כבירה, ואולם בה נולדו גם תורות מטריאליסטיות ואוּטיליטריסטיות, ועתה הולכת ונקלטת בה השפעת “הלאומיות הכופרת באלוהים”) איננה זקוקה לתקון גבולותיה, אך לעומת זאת זקוקה היא אולי יותר מאשר כל מדינה אחרת לחידוש מהותה המוסרית. השאלה הנתונה לפני צרפת – היא: פתרון פרובלימת העבודה, דבר התפתחותו המוסרית, השכלית והכלכלית של אותו מעמד, שהזמן גוזר עליו להתאזרח בחברה או להרסה. אין לתקן גם את גבולות אנגליה; אמנם אף “מולדתו השנית” של מציני, זו אשר מדי דברו בה “יפעמו לבו בהכרת טובה”, זקוקה לריפורמה מוסרית, שמכוחה יובן לה, כי אין היא רשאית לעמוד מנגד למלחמת הטוב והרע, הנטושה מחוץ לגבולותיה, וכי עָצמת אנגליה מובטחת לה רק בהיות בריטניה הגדולה “חפשיה בין חפשיות”. וכאשר תנתן לכל אמי אירופה האפשרות לחיי-קוממיות – אז תוכתר חרות אירופה ביסוד פדרציה אירופית-כללית, “ברית הארצות הרפובליקניות לאירופה”, ובראשן – כבית-דין עליון – קונגרס בין-לאומי.
בתוך אותו זעזוע מהפכני, אשר יהפוך את אירופה מאדמת עבדים לאדמת עמי-חורין, נתונה תשומת לבו של מאציני ביחוד לאיטליה. איטליה עתידה לצאת מהמהפכה הזאת בת-חורין ומחודשת. אולם, כיתר הגויים אין היא צריכה ואין היא יכולה לראות את שחרורה כמטרה לעצמה, בלי זיקה לתפקידה כיום ולתעודתה בעתיד במשפחת העמים. כיום איטליה משועבדת. “אין לנו לא דגל שלנו, לא שם במדינות ולא קול בין העמים באירופה. אנו חסרים מרכז, חסרים אמונה פנימית. מפורדים אנחנו לשמונה מדינות נעדרות זיקה ביניהן, בלתי-מאוחדת בברית ולא באחדות המטרה. המדינות הללו מתנהלות כולן בעריצות, מדלי השתתפות העם. אחת מהן, התופסת לפי כמות אוכלוסיה כדי רביעית איטליה, היא נחלה לזרים, לאוסטריה, ואף הנשארות כולן כפופות לרצונה”. כיום הזה איטליה אינה אומה. חדלת אונים היא להביא את תרומתה למכמני האנושיות. אולם קרובה שעת הגאולה, ולאיטליה החפשית תהיה שליחותה היא, הכפופה למטרת האנושיות כולה ומותנית ממנה. עוד בשבתו בבית-האסורים הסאווֹני, באותם ימי הבדידות, שבהם נסתמנו לראשונה בנשמת העלם הקוים היסודיים לעבודתו הצבורית הבאה – גם אז לא היתה תכנית השחרור שלו מצומצמת בתחום הפוליטיקה, בחינת אמצעי להטבת מצבו הנוגה של “העם המושפל והמדוכא”, אלא – “חזון, כי איטליה, המתעוררת מעפר, תהיה המעוררת לחיים חדשים ולאיחוד מחדש ונאדר של עמי אירופה”. מתוך הכרה זו, שעוד טרם בגרה כל צרכה, זרחה ככוכב התקוה: איטליה הקמה לתחיה עתידה להכריז באנושיות את האמונה בהתקדמות ובאחוה.
לרעיון-נעוריו זה שב מאציני כפעם בפעם: “איטליה נועדה לגדולות. תעודה גדולה צפויה לה. אירופה עורגת עכשיו לאחדות רליגיוסית. צרפת, בקַימה את המהפכה, השלימה מפעל דורות רבים בהפגנה אדירה. היא תרגמה לשפה פוליטית את כל ההתקדמות שהגיע אליה רוח-האדם במשך דורות אלה, היא סימה תקופת פעילוּת דתית, שמשאלתה היתה יצירת האדם, האישיות האנושית בת-החורין, בת-השויון, בת-הזכויות והשאיפות להמשך ההתפתחות, מאז תועה אירופה בשממון, מתוך ניחוש תקופה חדשה, שראש משאלותיה יהיה האדם הקבוצי, מתוך עריגה לקשר חדש, שילכד באחדות רליגיוזית את האמונות, הרגשות והמרץ של יחידי-איש הקרועים ומפורדים כיום בספקות זה מעם זה, יחידי-איש, אשר השמים נסתלקו מעל ראשם ולפיכך סר כוחם לשנות את פני האדמה. העולם, הנקלע מכף העריצות הקתולית לכף האנארכיה הפרוֹטסטנטית, משלטון בלתי-מוגבל המבטל את האישיות להכרת חרות ערטילאית, שאין בכוחה ליסד אמונה סוציאלית – עולם זה מיחל לאחדות חדשה, רחבת-יריעה. זוהי מהשאלה החיונית, המפעמת את לב-העולם כיום. השאלות המדיניות, שלכאורה רק בהן יש ענין לעמים, שאלות אלו תמצאנה את תקונן רק עם פתרון משאלה זו”. ובפנותו אל בני עמו הוא אומר: “האחדות הנכספת הזאת תצא ממולדתכם, רק ממנה. רומא הקיסרית כפתה על אירופה אחדות בזרוע,רומא האפיפיורית השליטה בכוח צו עליון אחדות ברוב האנושיות, רומא העממית, אם תזכו, עתידה להביא לאנושיות אחדות, אשר יקבלוה העמים כולם ויכירו בה מרצונם”.
שליחות איטליה היא שליחות מוסרית-דתית וקיומה תלוי ברצון האיטלקים עצמם ובמדותיהם. אין ארץ שעבָרה יכשירנה לשליחות זו כמו איטליה. "בו במישור שהיה בימי קדם, לפני שלושה-עשר דורות, מקום פגישת הגזעים, שם פועם לב איטליה. גוֹטים, לאנגוֹבארדים ועוד רבים ברברים וכמעט-ברברים באו הנה לשתות ממקור התרבות האיטלקית בטרם נפרדו למעגליהם השונים באירופה. עפר, אשר ינער כאן הֵלך מעל רגליו – עפר-גויים הוא. כרעו על ברכיכם והשתָּחו. כאן עולם לב איטליה: רומא החוגגת נצח. מרחוק יתנוסס בה הקפּיטוֹליוּס הנוצרי 7 ואצלו – הקפּיטוֹליוס האלילי. שני העולמות האלה, ההרוסים עכשיו, מחכים לשלישי, שיבוא לבנות את מגדליו על פאר משואותיהם: זוהי שלישיה היסטורית אשר מרומא יצא דברה. עריצים ונביאי-שקר – יש בידם לעכב, אך לא למנוע את בוא החזון. ערים רבות נמחקו מעל פני האדמה, ועוד רבות תמחקנה; אולם רומא – בת נצח היא, כי שליחותה – בשורת האחדות. האמונה החדשה תופיע על העולם מתוך פנתיאון האנושיות, אשר יוקם בין הואטיקן והקפּיטוֹליוס ואשר ישׂוֹר על שניהם. בקרב ההרמוניה של החיים עתידה להעלם הכפילות של שמים וארץ, גוף ונשמה, חומר ורוח, דעת ואמונה.
אך אין איטליה יכולה למלא את שליחותה בזכות עברה בלבד, היא תמלא אותה רק אם העם יהיה כדאי והגון לתעודתו. “כל זה יקום כאשר תבינו, כי חיי העם הם אמונה, כאשר תהיו לא רק לנביאי-הזכות, כי אם גם לנביאי החובה, כאשר תאסרו מלחמה-ללא-ויתורים – לא רק על שלטון הרשע האזרחי, כי אם גם על אותו השקר, שכבש לעצמו את שם השלטון ברומא, כאשר תחרתו על לבבכם ועל דגלכם : אין לנו אל אחר בשמים מלבד אלוהים ואין מביע חוקו בארץ מלבד העם”.
השליחות הנאצלת של העם האיטלקי הקם לתחיה מותנית לא רק מתנאי עברה של איטליה והתקוות שמאציני מעמיס על עתידה, כי אם גם מתוך עצם תנאי מלחמת שחרורה. שני מכשולים עיקריים מונחים בדרכה לחירות – האפיפיורות ואוסטריה, ולהאבדת שניהם – חשיבות אוניורסאלית. רומא איננה רק בירתה הנאמנה של איטליה, שבלעדיה לא תתכן אחדות לאומית; היא גם מרכז האפיפיורות, מרכז אותו המוסד, המשמש מקור לכל זדון ולכל שלטון-גזל באירופה; המוסד, המטיל שעבוד על רוח אנוש והממית באיבה כל התפתחות רליגיוזית. אפיפיורות זו עמוד תעמוד – עד אם לא תחריבנה איטליה המחודשת. יוצא, איפוא, כי איטליה היא צוֹמֶת הפרובלימה האירופית. על איטליה הוטל להכריז בעולם את הגאולה הבאה. רק מרומא יוכל לצאת דבר האחדות החדשה, כי רק ברומא אפשר להעביר כליל מן הארץ את שרידי האחדות הישנה. נשתחררה רומא – נשתחרר העולם. רומא לא תוכל להתנער לחיים חדשים מבלי הכרזת נצחון האלוהים על האלילים, נצחון האמת על השקר. מאידך גיסא, כליון האימפריה האוסטרית – פירושו: “מהפכה באירופה”, מהפכה אשר תנחיל קוממיות לעשרות מיליוני אדם ותבריא את האטמוספירה כולה באירופה; מהפכה, בה יוחל מנין תקופה חברתית חדשה ויונח יסוד לברית ארצות אירופה. ובהיות אוסטריה אויבת מאז את איטליה – לא תתואר הכחדת מלכות האבסבורג מבלי שתהיה בה יד איטליה. הרי שבהאבדת האפיפיורות פותחת איטליה תקופה חדשה בתולדות האדם ויצירתו הרוחנית, ובהכחדת אוסטריה – תקופה חדשה במדיניות ובחברה. “איטליה עלולה לחיות – אם תחיה – לזולתה. עלינו לחיות את תחיי אירופה ולהגאל – אגב הבאת גאולה לאחרים. או שנהיה גדולים – או שנכלה מן העולם. זו, שלאחרים אינה אלא חובה מוסרית – לנו חוקת חיים היא. גורלה של איטליה הוא גורל העולם”. ובזאת כוחה. אם תדע איטליה להיות אות ומופת חי וקול-נביא, אשר אליו משַׁוַּעת אירופה “הכמהה לשמים חדשים וארץ חדשה” – כי אז תעָנד לראשה עטרת האהבה, שעליה חרות באצבע אלוהים: “אוי לנוגע בה לרעה”8
וכשם שעצם שחרורה של איטליה הריהו קודם כל חוב מוסרי שחבו האיטלקים לאנושיות, תנאי הכרחי לבואם במשפחת העמים ולקיום היעוד הצפון לאיטליה – כך גם הצורות של השחרור הזה הותוו והוגדרו בגדרי-החוק המוסרי-דתי. ביסודו את “איטליה הצעירה” לא התכון מאציני ליסד עוד הסתדרות פוליטית; “אנחנו – נושאי רעיון רליגיוזי” – היה אומר. “ריפובליקה, חוקים, בחירה כללית – כל אלה אינם בעיני אלא אמצעים. המטרה היא: תיקון האדם, חנוך האנושיות, השלמת דור על פני דור”. בארגון “איטליה הצעירה” ובפעולתה, כבכל פעולתו הבאה של מאציני, לא לסיסמות הפוליטיות נודעה החשיבות העיקרית, כי אם למהות המוסרית, שאותה שקד להחדיר בכל חייה המדיניים של איטליה, ולתביעות המוסריות, שתבע מעם האיטלקים. מרכז השאלה האיטלקית אינו בשנוי סדרי איטליה המדיניים, כי אם בהתחדשותה המוסרית, שהמרת המשטר המדיני משמשת לו רק אמצעי. לא זו התעודה למגר ממשלה פלונית ולהחליפה באחרת, השונה אולי במהותה המדינית או הלאומית, אך בנויה על אותן האָשיות המוסריות עצמן; העיקר הוא: להוציא לפועל דבר זה בידים טהורות ובטוהר-נפש ולשם תכלית מוסרית. בלי תנאים מוקדמים אלה, כל המהפכות המדיניות נטולות-ערך כל שהוא. “רובכם צעירים – אומר מאציני בש' 1841 לאחת מקבוצות הפועלים – ובי נשבעתי, כי עוד בטרם תאספו אל אבותיכם – היה תהיו לאיטלקים ואנשים באמת. אך גם זאת אגיד לכם, כי תוכלו לזכות לכך רק בעזרת מדות נאות, אהבה ואמונה. רבון העולם משגיח על איטליה, צופה עליכם, עלינו, על כל אחינו באשר הם שם. מולדתנו תוכל לקום ולעמוד רק בעת שהרוב מתוכנו יקדשו את נפשותיהם מכל תאוה שפלה וירצו בלב נאמן ושאיפה טובה – במולדת”.
בכרוז הראשון של “איטליה הצעירה” אל נא ישכחו, כי הכבד מכל הוא דבר התאמתם המוסרית של העיקרים המבוארים, כי באין מוסר אין אזרח, כי ראשית מפעל-קודש היא: התקדשות הנשמה בצדקה, כי באשר אין התאמה בין מעשים ובין פרינציפים – שם הטפת הפרינציפים היא חלול הקודש וצביעות, כי רק במדות תרומיות יצליחו חברי האגודה למשוך לאמונתם המוני עם. “איטליה הצעירה” איננה לא כת ולא מפלגה, אלא אמונה ושליחות. עלינו, מבשרי התחיה האיטלקית, לירות אבן-הפנה לאמונתה“. – מ”אחיה" דרשה “איטליה הצעירה” קודם כל: רצון, פעולה, קרבן, והשבועה שנשבע הנכנס לאגודה מביעה יותר משאר מצבות ספרותיות את רוח התקופה: "בשם אלוהים ובשם איטליה, בשם כל מעוני המפעל הקדוש, שנפלו חלל בידי עריצים – בני איטליה ונכרים; מתוך הכרת חובה לאדמה, שעליה שהכינני אדוני, ולאחים, בהם חַנַּנִּי; מתוך אהבה החיה בלב כל אדם לארץ בה נולדה אמו ובה יולדו בניו; מתוך השנאה הנטועה בלב כל אדם לרע ולעול, לעריצות ולאלמות; מתוך בושה שאני בוש בפני אזרחי העמים האחרים, כי לא שם לי, ולא זכויות אזרח, לא דגל ולא מכורה; מתוך רטט נפשי שנוצרה לחרות וכוח אין לה להיות חפשית, שנוצרה למעשים טובים וכוח אין לה לעשותם באֵלֶם השעבוד ובדידות; מתוך הרגשת העלבון והחרפה הרבים; בשם דמעות האמהות על בניהן, שהועלו לגרדום, שמתו בבתי-סוהר ובארצות-גזירה;
בגלל דלות מיליוני אדם, – אני, בהאמיני ביעודה של איטליה ובחובת כל איטלקי לקחת חלק בהגשמתו; בהיותי בטוח, כי באשר חפץ אלוהים לקיים לאום – שם נגנזו גם הכוחות ליצירתו, וכי הכוחות האלה טמונים בעם; בהיותי בטוח, כי סוד הנצחון הוא בשליטה בכוחות אלה ובהדרכתם למען העם ובכוח העם; בהכירי, כי הצדקה היא בפעולה ובהקרבה עצמית, וכי סוד הכוח הוא באחדות ובאיתנות הרצון, – הנני מצטרף ל“איטליה הצעירה”, אגודת בני האמונה הזאת, והנני נשבע להקדיש את עצמי לחלוטין ולעד להקמת איטליה המאוחדת, העצמאית החפשית, הריפובליקנית". הנוסח הסתיים במלים: “עתה ועדי עד”.
בשבועה זאת מקופלת כל התכנית המוסרית והמדינית של מאציני, ואילו הגיע לידו לכתבה לא ב 1831, כי אם ב 1872, היא שנת מותו, לא היתה זו שונה בהרבה. פה גם חבת-העם וגם שלטון-העם; אלוהים – ויעודו לאיטלקים, רגשי חמלה ואהבה, התקוממות והרגשת חרפה; פה ההכרה, כי ההתנונות האיטית תחת עול נוגשים נכרים – איננה ראויה לשם חיי-לאום ולא תתכן היותה ראויה לכך. יתר על כן: ההכרה, כי באין אחדות וחופש, באין הכרת היעוד והחובה – אין לאום. מתוך השבועה מתברר גם יחסו של מאציני אל הפרובלימות השונות של תנועת השחרור.
על איטליה להיות מאוחדת. “אין חמש איטליות, ארבע איטליות, שלוש איטליות, יש איטליה אחת. האחדות לא נעדרה ולא תעדר מגורל איטליה”. באין אחדות – אין לאום, כי בלי איחוד לא תוכל איטליה לקיים את תעודתה ובלי תעודה – חדל לאום, כשם שאין הוא יכול להתקיים בלי “חוזה סוציאלי אחד, בלי אחדות החוקה המדינית, האזרחית והפלילית ובלי אחדות החנוך”. “החיים הם כהונה, תעודה; הגדרת תעודה זו יכולה להמצא רק בתוך אותו הכלל, המבריח את כל סגולותיה הפרטיות של הארץ: בעם, בלאום. אם קיימת שליחות קבוצית, משותפת, ערבות כוללת לכל האזרחים זה בזה – הרי אין אלו יכולות למצוא את תקונן אלא באחדות לאומית”. – “אחדות איטליה זו חרותה בשרטוטי מצבנו הגיאוגרפי, בלשון-הכתב המשותפת לכולנו, בתכונתם של כל אלה היושבים בארץ זו שלנו; היא היתה אביר-חזונם של בעלי-הדעת מתוכנו וראש שאיפות העם, מימי הרומאים”. כבושי-הברברים כולם ושלטון הזרים לא עצרו כוח לשרש את שם איטליה, להמית את שאיפת העם האיטלקי לאחודו. “הזרים והעריצים מתוכנו שקדו על שעבודה ופירודה של איטליה, כי לעריצים אין מולדת, אך מי מהאיטלקים שיבקש לקיים את חלוקת איטליה גם אחרי גאולתה – לא יהיה אלא רוצח נפש אמו, אשר לא יכופר עוונו לא בארץ ולא בשמים. באחוד תחיו ובו תמותו, כי הוא מקור הכוח והשלום, בו סוד שליחותכם וגבורת הגשמתה. מי בכם אשר ימרוד בשם החירות – ידע נא ויבין, כי בשם הכלל מרד. יספוג נא איש איש מקרבכם את כל צערם ותקותם, זכרונותיהם וחזון-עתידם של כל אלה הנושמים באויר הזורם מאַלפִּים עד ים ומים עד אלפים. מן האלפים הללו ועד הים – כולם אחים. קללת קין תחול על ראש האיש, אשר ישכח, כי אין הוא ראוי למולדת וזו לא תהיה לו כל עוד האחרון באחיו עודנו נחנק תחת שבט נוגשיו. איחוד איטליה לא כחטיבה אחת שלמה אלא על בסיס פידיראטיוי – יביא בהכרח לביטול שליחותה של איטליה, יגרום להתפתחות קנאת גלילים זה בזה ויחדש לאיטליה את תקופת הפירוד של ימי הבינים”. מלחמתו הנמרצת של מאציני בפידיראליזם, נובעת ממושגיו בלאום ויעודו, מתבארת גם מתוך התנאים שבהם החלה עסקנותו הפוליטית, לאחר נסיונות לא-צלֵחים של התקוממויות לוקאליות, מאורגנות בידי הקרבּוֹנארים, זאת אומרת: לאחר שהוכח בעליל רפיונם של גלילות נבדלים במלחמתם המפורדת באויב העצום, בראש וראשונה – באוסטריה; ההתחרות בין הגלילות השונים, ופעמים גם יחסי איבה, ששררו במש מאות בשנים ואשר הֵדם נשמע במאה התשע עשרה – הם הם שגרמו לחולשתה של איטליה. ולא יפלא, אם מאציני שם את לבו להשבית סבה זו ודבר זה היה לו לעיקר גדול בפעולתו הפוליטית. נוכח הצורך הזה – נעשו תפלים כל ההבדלים הקיימים בין הגלילות. מאציני לא הכחיש, שיש ערך מסוים למסורת ולתרבות המקומית. ועם מלחמתו נגד “עצמאות” הגלילות ו“אי-תליוּתם” – הגן על “חופשם” במסגרת המדינה הלאומית המאוחדת. “קומונה” וה“לאום” שני היסודות ההיסטוריים היחידים שהיו קיימים – לפי דעתו – באיטליה – מקבילים למושגי ה“פרט” וה“כלל” בתורתו, ובמותם הם טעונים הכרה ובהם אין לפגוע. עליהם להתאים זה לזה ולא לסתור זה את זה. האחדות הלאומית לא עריצות היא, כי אם הסכם ושיתוף. החיים המקומיים-קדושים הם ובני-חורין. הסידור האדמיניסטראטיוי צריך להיות מיוסד על אָשיות רחבות ועליו לשמור על החופש המקומי.
גבולות המדינה המאוחדת קבועים ועומדים בתחומיה הגיאוגרפיים של איטליה – בין הרי האלפים והים. מאציני היה מתנגד לכל מי ששאף להרחיב כיום או בעתיד את הגבולות האלה. בירת איטליה החדשה תהא, כמובן, רומא, “עיר הנצח”. בלעדיה לא תתואר איטליה המאוחדת. מרומא עתידה לצאת אותה דברה חדשה, שהאנושיות מצפה לה ושבקיומה – סוד תעודת איטליה וצידוק קוממיותה. “רומא – בירתכם. אין לכם מולדת אלא בה ואִתה. לא תתכן איטליה בלי רומא. בה – מקדש האומה. כשם שנוסעי-הצלב דגלו בשם ירושלים – עליכם לדגול בשם רומא. אל דמי לכם ואל מרגוע לנפשכם, עד אם יתנוסס דגל איטליה על כל אחת משבע גבעות רומא”.
עמדתו זו של מאציני ביחס לרומא היה בה כבר כדי לקבוע את יחסו לשלטון האפיפיור, אך היה כאן עוד גורם אחד מהותי, לגופו של ענין. כהונה גדולה זו של האפיפיור אינה דת מתה בלבד, אלא שהיא אויבת בגלוי את צו האחוד, אשר אליו תכלה נפש העולם, וכצור מכשול היא זקופה על דרך התקדמות האנושיות ותחיתה. והיא היא המסוכנת והחזקה בין כל אויבי איטליה ומנַדי שחרורה המדיני והרוחני. כל עוד לא יבוטל שלטון האפיפיור – אין תקוה לא לאיחודה המדיני של איטליה ולא לתחיתה הרוחנית, וזאת אומרת: אין תקוה למלוי שליחותה. אין מקום לשלום ופשרה עם “שלטון השקר” עם “הכנסיה הפרוצה והרקובה”, המפריעה להקמת מקדש-אמת. ואין לפני איטליה דרך אחרת אלא פריקת עול האפיפיור.
פחות מסוימות הן דעותיו של מאציני בענין צורות ההנהלה של איטליה המאוחדת. אף באחת מצורות-ההנהלה השונות לא ראה ערובה מוחלטת ל“סוּוירניות של הרוח”, אשר רק הוא זכאי לשלוט בעולם.
משטר ריפובליקני, המוסר את השלטון לידי “הלאום – המביע היחידי לחוק העילאי המוסרי”, המבטל את הזכויות המיוחדות, את אי-השויון ואת הפריצות הפוליטית הזעירה, הכרוכה במשטר מלוכני, יש בו אמנם בטחון יותר מבכל צורת-שלטון אחרת, אולם ערובה מוחלטת אין גם בו, ולפיכך יש בנקודה זו בשעת הצורך מקום לפשרה. התאחדותה של איטליה ועצמאותה הן הן העיקר בפרובלימה המדינית האיטלקית ולמענן מותר להקריב או על כל פנים לדחות לזמן-מה את הדרישה למשטר ריפובליקני. “הנני מצדד הריפובליקה לגבי כל ארץ וארץ, ומכל שכן לגבי איטליה; אולם הייתי מסכים גם למונארכיה לו במחירה (דבר שאין להעלות על הדעת) היה נותן לנו מלך פיימונט או ניאפול צבא ונשק. בראש וראשונה מבקש אני קוממיות. לגבי דידי חשוב לא הסמל הריפובליקני או המלוכני, אלא הסמל האיטלקי. אנחנו – מתנגדים למונארכיה לא מפני חפצנו בריפובליקה, אלא מפני רצוננו באחדות. לבנו קודם כל לאחדות, ואילו ראינו לפנינו דרך לאחדות קצרה יותר ובטוחה יותר מריפובליקה – כי אז, בשמרנו במעמקי לבנו את אמונתנו ואת התקוה לנצחונה – היינו יודעים לידום ולהתכנס מסביב לדגל המוּרם”.
מתוך יחס זה לשאלת צורת-השלטון ניסה מאציני לא פעם לנצל את המונארכיה למטרת האיחוד. באגרתו לקרלו אלברטו, מלך פיימונט, בה החל מאציני, בשנת 1831 את עבודתו הפוליטית בגולה, הוא מציע לפני המלך לעמוד בראש תנועת השחרור, בכתבו על הדגל: “איחוד, חופש ועצמאות”; וגמולו יהא כתר איטליה. ובאותה אגרת מוסיף מאציני: “אם לא תעשה את הדבר – יעשוהו אחרים, מבלעדיך ולמרות רצונך”. עמדה דומה לזאת תפש מאציני גם בשנות ההכרעה של תנועת השחרור: 1849–1848, 1859, 1866. אם באחרית ימיו נתחזק בעמדתו הריפובליקנית – הרי זה משום שאבד לו לחלוטין האמון ביכולתו של שלטון מונארכי לַנחוֹת את איטליה בדרך השחרור המדיני והמוסרי.
במלחמתה של איטליה – מרכז הכובד אינו בהישגים פוליטיים גרידא, כי אם בזקיפת קומתה המוסרית. “לא זה עיקר לדידי, שאיטליה – כברת כך וכך אלפי מילין מרובעים – תאכל את דגנה ואת כרובה במחיר זול; לדידי גם רומא אינה עיקר, אם לא תצא ממנה מחשבה לאירופה. חשוב לדידי, שאיטליה תהיה אדירה וטובה, מוסרית ובעלת מדות, ושתקיים את תעודתה בעולם”. אפס התקומה וההזדככות המוסרית אינן עתידות לבוא אלא במתוך פעילוּת היחיד והעם. אחרי שלוש מאות שנות שעבוד ורקב מוסרי – נמצאת איטליה במבוא סגור, אשר אין מוצא ממנו אלא בפריצת החומות. אסונה של איטליה, שבגללו היא נדונה לחוסר-כוח, הוא לא בחולשת רצונה אלא במיעוט אמונתה בעצמה, ברפיון-רוחה הנכנע לכל פגע, בחוסר איתנות וקביעות, שמבלעדיהן שום מדה טובה לא תביא פרי ישוה לה, באי-ההתאם האיום בין המחשבה והמעשה. כל עוד לא תעלה ארוכה לפגימות אלה שבאופי – כל תקוה לגאולה אינה אלא דמיון מזיק.
שחרורה של איטליה – אך מידיה יבוא לה. עץ הגאולה מבשיל את פירותיו רק בהיותו נטוע בידי האזרחים, מושקה בדמם, מוגן בחרבם. מולדת-משמעה: אמונה במולדת. “קום תקום לכם מולדת – רק לכשתהיה אמונה זו בלב כל אחד מכם, וכל אחד יהיה מוכן להעיד עליה – בדמו. לא קודם”. אין זאת אומרת שאיטליה צריכה או יכולה לפעול בבדידות גמורה ובאין מגע עם כוחות השחרור של עמים אחרים. מאציני ידע את חולשתה הפוליטית והצבאית של איטליה; ועם זה היה בעינו כל שחרור לאומי כמפעל אנושי-כללי. לכן התאמץ לתת לתנועה האיטלקית אופי בין-לאומי ובקש לו בני-ברית; אולם – בני-ברית באמת ולא נוטי-חסד, ואותם יש לבקש לא בין תקיפי-עולם, כי אם בין אחים למלחמת חירות וזכויות. עוד באגרתו לקרלו אלברטו מציין מאציני את הסלאוים והאונגרים שבאימפריה האוסטרית כבני-ברית טבעיים לאיטלקים. אותם הרעיונות מניעים אותו ליסוד “ברית העמים העשוקים” – “אירופה הצעירה”. בימים שלאחר כך הטעים כפעם בפעם את הצורך בקשירת קשרים אמיצים עם כל העמים המדוכאים שבאירופה. “מספרכם – עשרים וששה מיליון. מסביבכם – גויים מדוכאים, המבקשים, כמותכם, מולדת ושואפים לפרוק עול משעבדיהם. האם לא תחדר לעולם לקרבכם הכרת אוֹנְכֶם? הלעולם לא תבינו, כי ביום ההוא, אשר תחדלו להאנח ולבקש רחמים ממי שהוא בשם יסוריכם ובשם אילו זכויות מקומיות – ותקומו ותאמרו: בשם טבע האדם ובשם זכויות איטליה אנו דורשים חירות ומולדת, לנו ולכל אלה, אשר אתם כרתנו ברית אחים – ביום ההוא תהיו אתם למחוללי מלחמת-עמים וכוחכם יגבר עד כדי להחריד את כל שליטי אירופה מכסאותיהם”.
נסיונות לאין מספר עשה מאציני כדי להביא לעולם את ברית העשוקים, וכמעט שלא השאיר באירופה של זמנו אף עם אחד, שניכרו בו אותות חיים כל שהם, אשר את קרבתו לא בקש.
פשיטא, עצם נצחון האיטלקים אינו תלוי כי אם במדה ידועה בקומבינציות בין-לאומיות אלה. ברית העמים המדוכאים תתכן רק על תנאי, אם כל אחד מבעלי-הברית מוכן ועומד להלחם בגבורה על זכויותיו. רק במלחמה זו – ערובת הנצחון. “אלוהים גזר עליכם להיות נעים מתקוה לתקוה, מחלום לחלום, משולים לישראל בעמים, ולא תחדל תְּעִיַתְכם זו עד אם תבינו ותחושו סוף סוף, כי סוד כוחכם – בכם, עד אם תקומו בראש זקוף כלפי מעלה ובזרוע נטויה לעומת קבריהם של אלה אשר חֵרְפוּ בגבורה את נפשם, ללמדכם מלחמה ונצחון, ואמרתם: נשבענו, אל, בדמנו ובחרבנו. חרב זוֹ הריקונו, הוי אחים חוזרים בתשובה, בשם זכויות איטליה וחובותיה, למען תברך ממרומיך את מלחמתנו הקדושה”. אין גאולה לאיטליה כל זמן שאין שלמות בחיי האיטלקים. כל עוד “האיטלקים ברובם יאהבו את מולדתם רק במחשבה, ואת המעשה ההכרחי ליסוד המולדת ישאירו לזרים ולאותה תערובת תרמית וחולשה, אשר בשם דיפלומטיה תכוּנֶה, המולדת בורחת מעמכם, תקוותיכם תהפכנה, לחרפתם וליגונכם, משנה לשנה לדמיונות-הבל”.
“נבונים ואמיצים תהיו, שליחים ואנשי-צבא. קדשו נשמתכם לקרבן, אם יש את נפשכם לנצח: מלאך הנצחון לא יוכל נשוא את רפש הבצע והשקר. כבוא הרעם עם הברק יבוא-נא פעלכם עם המחשבה. גדול האלוהים, כי מחשבתו – מעשיו. היו גדולים באמונתכם. אל תשימו לב לעצמכם, שוו לנגד עיניכם את המטרה, את הכרת-החובה, המקודשה בגאון-זכותכם. תכתיר-נא האיתנות לאחדות חייכם, כהכתיר למקדש – כִּפָּתוֹ. היו לאנשים ויה לכם אלוהים – לאלוהים, כלומר: לאב ולמגן. בהסרת אימת הקרבן והמות, ביְכוֹלת לחָרֵף את הנפש – באלה סוד הנצחון. מסירות-נפש אינה הולכת לאבוד. בקוּם אדם ישר בתוך אחיו הנדכאים ובקראו: זו האמת – לה נשבעתי, ועל קדוש שמה הנני מת – נושבת רוח חיים חדשים באנושיות, כי מעל תו מצחו של המעונה קורא כל איש את חובתו. קרבנות קוזינצה9 הורונו, כי שׂוּמה על האדם לחיות ולמות באמונתו. הם הוכיחו לכל העולם, כי האיטלקים יודעים למות והוכיחו לאירופה, כי איטליה קום תקום. האמונה, גורמת לאנשים כמו אלה לשאוף מות, כאשר ישאף העלם נשיקת פי כלתו, אמונה זו אינה מעשה-תעמולה של מחרחרי-בליעל ואינה חזון-שוא למטורפים בודדים, היא – ראשיתה של אמונה, אצבע ההשגחה”.
עוד בתכניתה של “איטליה הצעירה” התוו החנוך והמרד כדרכי-הפעולה של ההסתדרות. “בשתי דרכים אלה יש להשתמש בהרמוניה ועליהן להשלים זו את זו. החנוך בכוח המופת החי והמלה המדוברת והמודפסת, יביא בהכרח לידי מרד, והמרד צריך להיות מוּצא לפועל כך, שיהיה בו משום חנוך לאומי”. הנסיונות למרד צריכים לבוא בזו אחר זו תכופות. כדי להזכיר לאיטלקים את חובת מלחמתם. “אם יִנָגֵף נסיון ראשון – יצליח השני, השלישי. על העם לעמוד במבחן האיתנות, במבחן עליות וירידות ועליות חדשות לבל תנשת גבורתו בנפלו, לא בראשונה ולא בשניה. נצחונות-און – מאפע הם. סוף נצחון העם לבוא, העם אסיר-התקוה, הלוחם והנענה, על צדקו ועל חרות-קדשו”.
אלה, המטיפים למרד, עליהם לעמוד בראשו. בראות העם אותם נופלים בשורות הראשונות – ילמד דרכם לקיים חובה ולמות. “אל תאמרו: עמנו טרם בגר להתלהבות ולקרבן, במדה שהמפעל הגדול מחייב אותם. העם יֵעָנָה לאלה הראויים להוליכו אחריהם. העם הזה טוב הוא מכם, הקרויים סופרים ופילוסופים, וטוב הוא ממני, כותב הטורים האלה. אנחנו נקלעים בין המחשבה והמעשה, והעם אינו עשוי להפריד בין אלה. סוד הזעקת העם למלחמתו הלאומית הוא בהתקרבות אמתית וגלויה אליו ובמתן אופי נאמן למלחמה זו, להיותה למענו לחם ולא אבן. על כולכם עמוסה חובה גדולה כלפי העם, באשר דרוש לעם, כי יובטח לו בדרך חלוקה צודקת לחמו החמרי, ובדרך חנוך כללי – לחמו הרוחני. ואילו אתם הולכים ומראים לו עד היום פסת-ניר, נושאת כתב זכויותיו וחרויותיו, אשר נבצר ממנו להשתמש בהן, ועל פסת-ניר זו אתם דורשים את מסירות-נפשו. כשהעם מוכיח שויון-נפש לקריאותיכם – אינכם אלא קוצרים את אשר זרעתם בעצם ידיכם. דברו חרות לעם והוציאוה לאור, שיחוש בה בחיים, בכל יום ובכל שעה. דברו אהבה לעם והתערבו, מתוך אהבה וחבֵרות, בהמוניו. קראוהו לאמונה והוכיחו, כי אתם מאמינים בו. קראוהו לקידמה ופתחו לו דרך לחנוך ילדיו. שקדו על קנין-עמלו לבל יקופח. הטיפו לאמת, ואל-נא תתהלכו אתו בצביעות ואונאה. אמרו: מולדת – והציגוה לפניו אדירה ומאוחדת, ולא קרועה לנתחים. אמרו: מפעל – ועמדו בראש ההמונים, מוכנים לצאת לקרב יחד אתם, כשבת-צחוק הנצחון מקרינה את פניכם. היו לנביאים, למנהיגים, לאחים – ואז תפיקו מן העם נפלאות צדקה ועוז”.
אמונה זו בכוח המוסרי הנשגב הטמון במעשה-המופת – היתה יסוד מוסד למאציני בכל פעולתו. ומלבד מומנטים בודדים של סילוק-שכינה – לא זזה אמונה זו מתוך לבו לעולם: “את תקומי מעפר, מולדתי! עוד יגדל שמך בעולם, כשמש הגדולה על הררי-אַלְפֵּיך, מקודשת בימי ענין הארוכים, חדורה בגאון עֲבָרֵך-מִשְנֶה ועתידך לאין-תכלה. תקומתך תהא לאות תקומת עמים ותחדש פני אירופה. בוא יבוא הדבר, כאשר ישולחו עובדי האלילים מן המקדש, כאשר לא תהיה לבניך דעת אחרת, כי אם אמת לאמתה ולא תכסיס אחר, כי אם גבורה ועוז-נפש, ולא אלהים אחרים, כי אם צדק ומלחמת-הצדק.”
מאציני לא היה לא הוגה-דעות, לא מדינאי, לא מיסד דת חדשה, אבל תורתו כללה, לפי זמנו ומכוח תכונתו האישית, גם דעות מופשטות, גם מדיניות, גם דת. הדבר המפליא ביותר בחייו ובתורתו – הרי היא “האחדות המדהימה”, הזיקה הפנימית, האורגנית, המלכדת את כל יסודות תפיסתו עם פעולתו בחיי-המעשה. מרעיונו היסודי: אלוהי-הרוחות הנוהג עולם בתכניתו, שאינה מתקיימת אלא מתוך פעולתו החיה של האדם – מבנין אב זה נגזרה מחשבתו על האנושיות כעל אחדות רוחנית, שבתוכה הולכת ומתגלמת המחשבה האלוהית, במדה שהאנשים פעילים בהגשמתה. ההתקדמות אינה תנועה מקרית בדרכים מקריות אל אשר תהיה הרוח ללכת, כי אם המשך מפעל, שהוחל מלפני אלפי שנים וקִדמָתו לאלה, אשר יבואו אחרינו. האדם הוא גם בעל בחירה, הואיל ומבלי פעלו אין התכנית האלוהית עשויה להתגשם, וגם כפות הוא, הואיל ולא הוא המתחיל ולא הוא המסיים בדבר. מכאן חובתו של כל אדם ליטול במלוא-כוחו חלק בעבודה, העמוסה על דורו בידי שמים. עבודה זו לא תוכל להביא את פריה אלא בדרך המעשה, בדרך הקרבן, ועל כן אין החיים לא גיא-חזיון ולא גיא-תענוגות ורדיפת אושר, כי אם שליחות. תכנית הבורא עתידה להתגשם אך ורק בכוח השתתפותם הפעילה של כל האנשים המכירים בחבֵרותם לכלל הרוחני האנושי ולפלוגותיו – הלאומים. וכשם שהיחיד הוא בעל בחירה וכפות כאחד – כך גם האומה; ובאותה מדה ממש, שהדבר אמור ביחס לחיי הפרט – גם חיי הלאום שליחות הם וחובה. חובת אומות – מלחמתן לחרותן, למען תהי היכולת בידן למלא את תפקידן בקרב הכלל העליון – האנושיות. לאיטלה ישנה תעודתה בעמים, ולפיכך איטליה צריכה להיות בת-חורין ומאוחדת. כשם שהאדם נקרא רק על שם שיכותו לאנושיות – כך לא יתכן לאום מבלי הכרת עצמו והכרת תעודתו ומבלי השתתפות פעילה של כל חבריו בגאולתו וגידולו. גאולת עם צריכה להופיע קודם כל בשטח חייו המוסריים, בהכרת התעודה הלאומית; עליה להביא את אישי העם להזדככות מוסרית, לנכונות לקרבן ולחרוף נפש; גאולת עם – משמעה: תחיה רוחנית-מוסרית של אישי העם, ורק משנתקיימה זו – יוכל העם הנדון לזכות בגאולתו המדינית, בברית אחוה עם העמים האחרים השואפים לאותה מטרה. כשם שהאנושיות היא המבוע והצנור לרצון הבורא – כך גם פלוגתה, האומה, אינה רשאית לראות את מנהיגה העילאי לא בכַת אצילית, לא בשליט יחיד ואף לא במרבית העם, כי אם ברוח האלוהים, המופיע אמנם ומתגלה בקרב העם עצמו, ביצירתו הקבוצית, בשיתוף-מפעלו, בשאיפתו לטוב ולצדק בחיי החברה ובחיי היחיד.
כל פעולתו החיה של מאציני מכוונת בהחלט עם תפיסת-עולמו זו, וזו אחדות המחשבה והמעשה, אשר לה הטיף ואותה קיים בחייו הפרטיים – האצילה לאישיותו כוח-פעולה וכוח-השפעה מיוחד.
אפשר לנסות להכליל את תפיסתו של מאציני ולהבריחה בבריחי נוסחה דתית-פילוסופית, אבל כל הנוסחות הללו לא תספקנה. כל שאיפה לצמצם את שיטתו של מאציני בתוך מסגרות מסוימות ולתת לה אופי דוגמתי – תבליט רק את הלקויים שישנם בקונצֶפּציה שלו מבחינה סוציולוגית, פילוסופית והיסטורית. מאציני לא היה פילוסוף, ואם גם קבע את הרליגיוזיות במרכז פרובלימת החיים, חיי הפרט וחיי הלאום, אם גם נכסף להניח יסוד לאמונה חדשה – נבצור נבצר הדבר ממנו, ואולי לא הספיקה השעה. אולם הוא עשה דבר גדול מזה: אמונתו היתה לו חיים, חייו היו אמונה. ואם נאבה בכל זאת להגדיר את אמונתו – יתכן שההגדרה השלמה ביותר המצא תמצא לנו באותן הסיסמות, שעמהן יצא בבוקר ימיו לדרך העבודה הציבורית, ועמהן – מנצח ומנוצח! – שבק חיים: אלוהים ועם, מחשבה ופעולה, עתה ועדי עד.
“בכל דור ודור ישנם לבות-אש, אשר לא יוכלו שאת במנוחה את הירידה הכללית ולא יתספקו בשתיקה עקרה. ממרומים, אשר שמה הֶעֱלָם הטבע, הם חודרים בטביעת-עינם החדה למצבם ולצרכיהם של אחרים, נקיים הם מחטאי בני-זמנם ומתענים עליהם שבעתים; זעם קדוש שולט בהם; משתוקקים הם להחזיר למוטב את אחיהם ומדברים אליהם בקול אדיר וקשה קול נביא, הגוער ומוכיח, אשר על פי רוב אינו לרצון לאלה, שאליהם הוא מופנה… בהיותו מחונן כוח-רצון עצום, סבלנות עקשנית, דעות מוצקות ורוח פסקנית שלֵוה, לא היה מודה בשום חוק מלבד הכרתו ומצפונו, ולא קבל עזרה אלא מאת אלוהים. החיים לא יקרו לו, ולא שמחוהו, ומנת-חלקו הפרטית לא היתה חשובה בעיניו. הוא אהב את הצדק ושנא את העָול, כי הרגש את האלוהים בתוך החיים ואת הצדק היוצר בתוך המעשה; דבריו אשר כתב – היו מפעל; הקולמוס הפך בידיו לחרב. הוא היה אחד האנשים היוצאים בלתי-נפגעים גם מתוך מאורעות קשים ומסוכנים ביותר, ואשר אינם כורעים ברך אלא לפני הרוח”.
הדברים האלה נכתבו על דאנטי, אך אולי הולמים הם יותר את כותבם, את מאציני.
-
נכתב בשנת 1862, עשר שנים לפני פטירתו. ↩
-
מאציני לא ידע לאות בכתיבת מכתבים. רושמי קורות חייו חשבו ומצאו, כי מכתביו הפרטיים מגיעים ועולים – לפחות – למספר 40.000. ↩
-
“השפה היא קנין–קדשה של האומה; בֶּאֱבֹד הכל – מתרכזת הכרת קיומה של האומה ומיטב זכרונותיה – בשפה”. ↩
-
המאמר נדפס בעתונו הלונדוני של מציני “תוכחת העם”. ↩
-
יחסי ידידות אישית קשרו את מציני לרבים מבין הפולנים הגולים, ביחוד למיצקויץ‘, שהיה בעיניו גדל משוררי התקופה. מיצקויץ’ מצדו שמר חיבה ואהדה לתנועה האיטלקית. בשנת 1848 אורגן על ידו באיטליה גדוד פולני, שלקח חלק במלחמת פיימונט נגד אוסטריה. ↩
-
האופק הפוליטי של מאציני הצטמצם בגבולות אירופה המערבית והמרכזית. ולא את רוסיה לבד, כי אם את המזרח כולו ובמקצת גם אמריקה – לא הכיר. ↩
-
כנסית פטרוס הקדוש ↩
-
רמז לכתר–הברזל של מלכות לומברדיה, אשר עליו הכתובת הזאת. ↩
-
אלה שנפלו חלל במרד של האחים באנדיירה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.