א

הוא היה הוגה־דעות עברי מקורי, רב־תוכן ורב־צורות. כשם שהיה בן־בית גמור בפרדס המחשבה העברית לצורותיה ולא נתעלמה ממנו שום פינה ושום יתד, כך היה בן־בית בפרדס המחשבה האנושית הכללית וטייל בו לארכו ולרחבו, נטע בו נטעים משלו וזכה לתנובה עצמית. לא הניח גדול מגדולי היהדות, שלא תהה בקנקנו ולא בא בסודו. כל מי שהיה בו גרעין של מחשבה או של לשון־חכמים עברית, משך את עינו, כל מי שהיה בחינת חוליה בשלשלת ההגות הישראלית היה ריעו ועמיתו, וכל חידוש קל שבקלים בתחומי ההבעה הפילוסופית עורר את דעתו ואת התענינותו. שקידה רבה שקד, כדי להוציא לאור העולם את כל האוצרות שנצברו, לצחצחם ולעשותם ראויים לשימוש מחודש. פרי שקידתו זו ניתן לנו ב“אוצר המונחים הפילוסופיים”, ב“אנתולוגיה של הפילוסופיה העברית” ובערכים שונים של האנציקלופדיה בעברית ובגרמנית, שהם עצמם דים להנחיל לסופר שם־עולם. בהקדמותיו, בהערותיו ובהגדרותיו שיקע הרבה דעת וחכמה והעמיד את הקורא ברמזים קטנים לא רק על הבנת הנושא הנידון, אלא גם על תפיסתו שלו. שכן לא פרשן סתם היה קלצקין, מעין מורה המסביר דברי ראשונים מעורפלים, אלא בעל־שיטה, שבנה לו בנין־עולם וגיבש לו הסתכלות־בעולם. וכשהסביר משנת ראשונים בישראל ובעמים היה מראה אותה לנו באספקלריה של משנתו ומבעד לשפופרת ראיתו. הוא היה בקי גדול לא רק בכל חדרי הפילוסופיה הישראלית והכללית, אלא ידע גם את כת מפרשיה ומבאריה, אף נטל מהם מלוא חופנים. אולם לא זו בלבד שרעיונות ידועים וביאורים מקובלים יצאו מתחת עטו מחודשים ומלובשים לבוש מקורי, אלא שמעולם לא נעדר בהם נופך משלו כלואי לשל אחרים. ואפילו בשעה שאין הוא אלא בורר את המתאים לו מתוך גל של ההשערות והאומדנות והסברות. כגון בספרו על חיי שפינוזה או בתרגום “תורת המידות”, גם אז אנו הולכים שבי אחר הגיונו החותך ונתפסים להכרעתו דוקא. כל דגש שלו וכל הטלת טעם וכל התזת פסוק שלו, בשעה שהוא מכניסנו לפני־לפנים של איזו שיטה או משנה, השפעתם רבה על הקורא.

פתחנו בתיאור כוחו של קלצקין בשעה שהוא עוסק ומטפל ברשות אחרים, בקניני המחשבה של המורשה. בתחום זה ידוע הוא ומפורסם לשבח וכבר אין צורך להביא ראיות לכך. ואמנם מה שעשה קלצקין בשדות אלה, שכמה מהם פותחו על ידו ביד־אדירים, נכבד הוא ונפלא כאחד. אולם אי אפשר להמלט מן ההרגשה, שפרסומו של קלצקין בתחום זה, קיפח את זכויותיו בתחומים אחרים, שבהם ראה את עיקר תעודתו ויחודו. הקהל הבינוני מבקש לו תמיד הגדרה נוחה להבנת טיבו של סופר או יוצר והריהו נאחז בבחינה אחת שלו, שאיננה תמיד הבחינה החשובה ביותר. כך אירע למשוררים גדולים, שנתוודעו לקהל בשל כמה שירים לאומיים או עממיים בינוניים, הנוחים לזימרה. וכך אירע גם לקלצקין, שספרי הכינוס והאנציקלופדיה שלו נעשו בעיני הציבור העברי הרחב עיקר, בעוד הגותו העצמית, שעֵירה לתוך כלים מפוארים מימי בחרותו, הועמדה בצל; אף על פי שהשפעתה על זו על יחידים, ובאמצעותם על כל מחשבת הדור, היתה כבירה וכמעט שאין אנו יכולים לתאר לעצמנו כיום הבעת רעיונות מודרניים בעברית בלא אותם הצירופים והחידושים, שקלצקין התקין עד יומו האחרון להנאתם ולרווחתם הגדולה של אלה האוהבים דיוק שבביטוי ויופי שבביטוי. על קיפוח זה עמד הוא עצמו, אם כי דרך אוביקטיביזציה, כיאות לתלמיד־חכם נקי־דעת. וב“התקופה” האחרונה, שיצאה זה־לא־כבר באמריקה ושבה נדפסו שלושה דברים משל קלצקין, מרמז הוא באחת ממסותיו הקרויה “מחיצות” על החזיון הזה, וראוי להביא קצת ממנה:

“לרוב מתפרסמים הסופרים ובאים על שכרם לא על ידי ספרים, שמרובה בהם כוח יצירה ואמנות אלא על ידי ספרים, שמרובה בהם היגיעה והמלאכה, כגון על ידי מילונים כרסניים, ילקוטים, אנתולוגיות וכדומה, קל וחומר לאנציקלופדיות מרובות כרכים. יתר על כן, אותו סופר, שבצדם של ספרי־יצירה מעולים חיבר גם ספרי שימוש מכוונים לתועלת הציבור, הורע מזלו שהוא מתפרסם ונוחל כבוד על ידי ספריו ממדרגות נמוכות, שמשכיחים את ספרי היצירה שלו. דומה, שרוב הקהל הוא כפוי טובה ביחס למעשי יצירה, אבל מחזיק טובה מרובה על עבודה גסה וזיעה, שסופרים משקיעים בחיבורים כרסניים”.

כאן אנו שומעים הד־קול של הרגשת קיפוח, אולם הוא עצמו מישב את ההרגשה הזאת ומבטלה. אם לפני שנים היה חזיון זה מרגיזו וממלט מפיו דברי קינטור קשים, הרי בסוף ימיו נזדכך ונסתלקה ממנו הטינא והתחיל מצדיק את הדין ונטש את עצם התביעה הזאת של מתן שכר לצדיקים ומתן כבוד ויקר ליוצרים ולאמנים. וכך הוא אומר:

“וכי לא שורת הדין מחייבת כך? הן ספרי יצירה מתן שכרם בצדם, הואיל ושכר יצירה – יצירה, לאמר, התענוג שבה גופה, ואל לבעליהם להיות מצפים למשנה שכר מצד הציבור; ואילו ספרי מלאכה ושימוש, הרי בעליהם נמצאים מזיעים לבטלה ומקופחים בעמלם, כשאינם זוכים להכרה מצד הקהל ולהצלחה בשוק הספרים”.

ב

הוא לא היה רק צנא דמלי ספרי, איש אשכולות, חריף וממולח, בעל תורה מפוארה בכלי מפואר, הכורך דעת ראשונים ואחרונים וסוקרה בבת־אחת, אלא היתה לו משנה סדורה וברורה משלו, שנתבררה על ידו ונתלבנה במשך עשרות שנים עד סוף ימיו. במשנה זו ניכרים, כמובן, עקבותיהם של הוגי־דעות יסודי עולם, מאפלטון ועד פרויד, אך השפעות אלו אינן צפות בה בערבוביה, אלא הן מובלעות באבריה ומוארות באור עצמיי ונחזות בחזון רוחו. קלצקין היה גאון הקליטה. רוחו היתה כמין בית־ועד גדול לקרני המחשבה של האנושות. היו לו כלי־מישוש מתוקנים להפליא, שתפסו את הישן ואת החד, המתרקם והולך בספירת הדעת והתבוננות. הוא הסיע מן המחצבות של חוצבי־הרעיונות הגדולים גושי־סלעים כבדים, כדי להניחם יסוד לבנין עולמו הרוחני. על כן אדיר וחזק אותו בנין ואינו עשוי להתערער. ולא לחוקי הכובד והעומס בלבד שם את לבו, כי אם גם לבחינות הארכיטקטוניות, לצד האסתטי, למראה החיצוני, למלט המלכד את אבני הבנין ולצבען. הוא הקפיד על פכים קטנים ולא סבל שום רבב על מחשבתו ולא רישול בביטויה.

וכשם שהיה בעל כוח־בליעה רב, כך היה מרבה לברר ולבדוק את הנקלט, אם ראוי הוא להצטרף לרכושו או שיש לפלטו.הביטוי “קרב מחשבה” חוזר אצלו תדיר. שכן נאבק קלצקין הרבה עם חמרי הקליטה שלו והיה מנפה ומבדיל את שקרוב לשורש נשמתו ממה שזר לו. ולפי עדות עצמו עלה לו הדבר ביגיעת בשר ורוח.

“אישיות גדולה – אומר קלצקין – משמעה: גדול בית־קיבולה לקליטה מן החוץ ועם זה גדול כוח סירובה להשפעה זרה. זיווגם של שני היסודות הללו ומזיגה יפה של ניגודיהם – בכך אשרה של האישיות, שגיטה משבחו כאושר היותר נעלה על אדמות”.

משנתו של קלצקין, על כל היסודות המקוריים והנקנים שבה, עדיין ממתינה למי שיעריך אותה כראוי לה. לשם כך דרושה ידיעה רחבה בכל מכמני הפילוסופיה הישראלית והכללית. שכן הוא צבר את עפרות־הזהב של עיוניו מכל הקטבים והאזורים של העולם הרוחני, והבא להתחקות על שרשי קליטתו והתרשמותו, חייב להצטייד בבקיאות מופלגת וביריעה גדולה. כאן יורמז רק על אופי הסתכלותו בעולם, על הגוון היסודי שלה.

המעיין בספרי קלצקין, וכן במאמריו שלא נצררו עדיין לספרים, לא ימנע עצמו מן הרושם, ששני יסודות מנוגדים שליטים בו, המשלימים בכל זאת איש את רעהו: יסוד קוהלת ויסוד שיר־השירים. מהות מחשבתו, צביונה וצבעה, יניקתה ושרשיה נעוצים בקוטב העצבון, בספירת הטראגיות. על כל היכל מחשבתו של קלצקין, חדריו ומדוריו, על הנחותיו ומסקנותיו, מערכת הסיבות והתכליתות, שורה רוח של יגון, רוח של קוהלת. עצבות זו כבושה ונתונה בחרצובות של חוקי הגיון וכללי הבעה, כסימפוניה של בכי הנתונה בצבת של תוי נגינה. על כך מעידים עצם השמות של ספריו ופרקיהם: “שקיעת העולם”, “קרעים”, “אוּן הישות”, “שמיטת עולם”, “צמצום הנשמה” וכו'. אולם מאידך גיסא ניחן קלצקין ביצרי הנאה ובחמדת יופי ובנפש פיוטית, ואלה לא רצו לוותר על שמחת החיים ועל האהבה ועל המאור שבאמנות; לפיכך אנו רואים גם את יסוד שיר־השירים במחשבתו. יסוד זה מגולם בביטויו הנפלא והמשעשע, בסגנונו הרענן והשׂשׂ בגווניו, בהשאלותיו ובדימוייו הפיוטיים המרובים. על שקיעת החיים הוא מדבר בלשון זורחת ומאירה ועל איון חמדה בלשון מחמדים השאוּלה מספרות האהבה. אם אמרו על ברנר, שהיה מטיל במתכוון פגם לשוני בכל הרגשה שיצאה מסוגננת יפה מתחת לעטו, כדי שלא ימתיק היופי הסגנוני את עצבונה של ההרגשה, הרי אפשר לומר על קלצקין, שהוא מלביש במתכוון כל מחשב הטראגית פורפוריה של מלכות, כדי ליטול הימנה משהו מעוקצה המיאש.

משנתו של קלצקין היא כעין דרמה רבת־מתיחות. היא מתארת את החיים כזירה של יצרים וחימודים, תשוקות ושאיפות. אמנם ישנה חוקיות ידועה במהלכם ובמאבקיהם, ואין עוורון שולט בהם, אך שום מטרה מושגת אינה מטרה של קבע. הסיפור אינו שיתוק, אינו דרגה אחרונה, אלא ראשיתו של צורך חדש, של השתוקקות חדשה. וחוזר חלילה. תו הצער חרות על הבריאה והברואים. “כך ניתן יצר־החיים להיות נדון כעקרון של צער, עליון לעקרון של הנאה” – פוסק קלצקין. המנוחה והמוות אינם שאיפת החיים העיקרית; החיים נדונים לטלטלה תמידית של שאיפות זורחות ושוקעות, שהמכריעה והיציבה שבהם היא שאיפת־הדעת: “יצר־הדעת הוא שנועץ בהם את חוד האזמל של שאלת־למה עד כדי להתיש כוחם של יצרים חלשים, של שניים, הדי־הדיהם הרחוקים של יצרים חיוניים – ועד כדי למצות כל דינו של מאחר־למות ולפסוק את פסוקו האחרון: הכל הבל”.

כך מסיים קלצקין את מסתו הגדולה “יצר הדעת”, כשהוא משרה עלינו את רוח־הנכאים של קוהלת.

ג

קלצקין נדרש לפרשת מהותה של היהדות וכל־אימת שנדרש אליה גילה בה פנים חדשות. פרטי חקירותיו בסוגיה זו נכללו בספריו על הרמן כהן, על שפינוזה, “תחומים” ובמקומות אחרים, והם משמשים לא רק עדות לבינתו הרחבה ולתפיסתו הדקה, אלא גם לאהבתו הגדולה לכל מה שיצר העם היהודי מאז הופעתו על במת ההיסטוריה. ועם שהוא קובע את גדרי היהדות ומעריץ את ערכיה,הריהו קורא תגר על הנצרות, שהיא מלאה סתירות וקיומה קיום של זיוף; בעוד שהיהדות נלחמה על התגשמותה, נסתגלה הנצרות תמיד לכל רוח מצויה. על כן יש “יהודי נצחי” אך אין “נוצרי נצחי”.

ענין מיוחד אנו מוצאים במשנתו הלאומית והציונית של קלצקין. הוא היה ממרשיעי ההתבוללות ומשוללי הגולה הקיצוניים ביותר. הוא ראה בציונות לא רק שלילת הגלות, אלא גם מעשה נועז להגדרה חדשה של היהדות, הגדרת חולין. כי עיקרה של הציונות היא עיקר ארציי, מדיני. היא אינה מבקשת לקיים רעיונות מופשטים של היהדות, אלא רוצה בגאולה ארצית, בחיי חירות לאומית. עוד ימים רבים לפני השוֹאה באירופה ראה את הגולה היהודית כהויה הירואית, הצריכה להיות עיסה לא“י ולא תכלית לעצמה. ולפי שאין לחסל את הגולה בבת־אחת, חייבים היהודים לשאת בגורל של גיבורים, לסייע לבנין א”י ולחיות חיים של ארעי, לטפח את הדיבור העברי ואת שפת אידיש, ולקיים הוי ישראלי, אך בשום פנים לא להתקרב לגויים או לעסוק בעסקיהם. על תורתו זו קמו עוררין רבים, אך היא נתאמתה, לצערנו, במידה אכזרית ביותר.

וכמה זר ומשונה היה גורלו של קלצקין, שדוקא הוא, ששלל את הגולה שלילה מוחלטת, לא נתערה בארצנו, אם כי עשה כמה וכמה נסיונות לכך, והיה נודד מגולה לגולה. ולבסוף, כשכבר יצא לדרך המוליכה לא"י, הוציא את נפשו בעיירה שבשוייץ!

אדר ב' תש"ח