(חלק ב)

 

פאריס 12/7/1932    🔗

סוֹלוֹמוֹן לבוֹביץ' היקר,

אַניה מצטערת – אתמול היה יום-השנה של נישואיך, והיא לא כתבה. אני מרגיע אותה ואומר לה שאין מוחם של היעקובים פנוי עכשיו לכך. ואולם יתן אלוהים עד מאה ועשרים!

מה מצבכם? שמעתי, שאתם מעתיקים את דירתכם. וגם כאן יתן אלוהים!

אנו, כפי הנראה, נבלה את הקיץ בעיר, ורק ערי יסע או לארץ-ישראל (אם יתנו את הדרכון בזמנו) או לדרום, ואני, כמובן “שעפּן נחת”¹ מן הוועידה. על-פי ההרגל, אני רואה את הדברים כפשוטם: נחת לא תהיה מפני שאין כסף. אילו היה לנו כסף, היינו מושיבים את כולם בעיר אחת – את מ.א.², אותך, את ליכטהיים ואותי – והיה לנו מרכז אדיר, ושלום ושלווה. ואולם כסף אין, ולפיכך עוד במשך זמן מרובה ישרור אי-סדר; וברצוני עד כמה שאפשר פחות ליטול חלק באי-סדר זה.

אני ואיליה ³ פותחים משרד של עורכי-דין. צריך להתחיל לחשוב על הזקנה. אפשר ייצא משהו טוב מזה. כמובן, לא במהירות כזו, שתוכל להפריע לנו לעזוב את הכל, אם תיווסד חברת-הביטוח שלך.

את כל זה אפשר היה לסבול, אלא שזה חודש – חודש וחצי שאיבדתי את כושר-העבודה שלי. הגניוס פרח לו, השכינה נסתלקה, קשה לסחוט אפילו שורה אחת. סימן ברור, שכבר הגיעה השעה להתעשר; או, לכל הפחות, לצאת לטיול ארוך.

כתוב נא משהו משמח.

אני מחבק את כל בני-הבית בשם כולנו – תודה בעד הצילומים! אני מסופק אם אַניה תודה לך בעדן, אולם בדבר אחד יכול אתה להיות בטוח: היא וסוֹניה החזיקו בידיהם את שני התצלומים באופן כזה, שאף דאקטילוֹסקוֹפ אחד לא יוכל עוד לברר, והן הפליגו בדיבורים.

שלך,

ז.ז'.

 

פאריס 22/11/1933    🔗

סוֹלוֹמוֹן לבוֹביץ' היקר,

סלח לי על שלא השיבותי מיד: אתה הצגת את השאלה הכאובה ביותר בשבילי, הכאובה כפליים: נאומים, מה שקשה לי עכשיו מאוד, ועוד בלונדון, שלכך מתקוממת כל האינטואיציה המדינית שלי.

אף-על-פי שאני מרגיש את עצמי בטוב, אולם סידרה חדשה של נאומים לא יוכל מצב-בריאותי לשאת; לפיכך גם קבעתי לעצמי חוק: בשנה זו עד הקיץ בשום מקום ולשום מקום. ועם זה לא צריך לשחק במלים: אם יש צורך לומר משהו כאן במועצת-המפלגה או במסיבת-תה של ה“ראזסוויט” – זה לא נאום. זה לא אותה ההתאמצות, שהרצאות רשמיות מטילות עלי. גם עם הרצאות רשמיות חגיגיות עדיין לא גמרתי: ועידת ברית-החייל, שאני נוסע לשם עכשיו, ובווארשה אצטרך למכור את עצמי בקרקס ⁴ בעד אלפים אחדים של זהובים, כדי לעזור ביציאה משערוריית התיירות; וכן באנטוורפן, כי הבטחתי להם לבוא בזמן הבחירות ורימיתי אותם.

ואולם העיקר הוא זה, שבנוגע להופעותי באנגליה יש לי נסיון גדול. בוייטצ’פליים אני פשוט איני רוצה: לא כדאי להשתמש בי בפשטות בשביל רכישתם של עוד מאה חברים. ובנוגע לווסט-אֶנד – צריך קודם לברר מי יבוא. אני בטוח, שיבואו או משלנו, או קהל ירוד וקל-ערך מן המובחר. אף פעם לא היה לי בלונדון אותו טיפוס של הקהל היהודי, שמופיע בפולניה, רומניה ואפילו בברלין, ואפילו בפאריס בהזדמנויות גדולות: סולתו ושמנו של הציבור היהודי. אם אתה בטוח משום-מה, שעכשיו יבוא שינוי, הרי צריך לחקור ולבדוק את הדבר!

לפיכך אני מבקש מאוד לדחות את כל השאלה הזאת. בשביל סעודת-צהריים או פשוט כדי להתראות עם מי שרצונו בכך, אבוא עם ההזמנה הראשונה: נסיעה ואף שלוש נסיעות לא תעייפנה אותי. ואולם את ההופעה הפומבית בווסט-אֶנד צריך לסדר בשעה שנוכל להיות בטוחים בהתעניינותם של אותם החוגים, שהעדרם יעשה למחוסר-ערך את כל הרושם. סבלנות, חביבי, אל ניחפז.

*

כפי הנראה קיבלו עורכי-הדין את עצתו של הוֹראס⁵ והשאירו ברזרבה את ההגנה, והחקירה תסתיים באחד לחודש בערך. לפיכך נעשית השאלה על נסיעתו של ה.ס. אקטואלית. אילו אפשר היה לברר כמה יתן F.O ⁶ לנסיעה זו, הייתי בשביל שאר הכסף עורך מגבית בפולניה – ואני בטוח בהצלחה.

אני נוסע לשם ב- 25 לחודש (אחזור ב-4 לחודש בערך), ואולם אין זה חשוב, אם מכאן או משם אפנה בקריאה זו.

בארץ-ישראל נשתנה שינוי נמרץ יחסו של הציבור לטובת הנאשמים. בן ציון כץ מילא כאן תפקיד כביר. בעקבותיו יצאו באותה רוח סמילנסקי, רבניצקי ודרויאנוב: זוהי כבר, אם אפשר לומר כך, סולתו ושמנו של הישוב הבורגני-האינטלקטואלי.

אני, כמובן, מוכן עכשיו לערוב בעד ההכרח המאתימאטי של הזיכוי. ברור כשתיים פעם שתיים, שהשופט בּוֹדילי בטוח בזה כמונו, וכך יהיה גם עם השופטים.

ואולם אותי מתחילה למשוך יותר ויותר התיאוריה של פאטרסון: שסימוֹצ’קה⁷ פלטה מפיה מטפשות ומפחד (כשבאמת ניגשו אליהם שני החוליגאנים). זוהי התיאוריה היחידה המסבירה את הכל: גם את כיוונו של הכדור, גם אי-רצונה להיראות לעיני הפצוע, וגם התנהגותה לאחר מכן.

דאנציגר⁸ אישר לי בכתב, שהכדור נכנס מימין והלך שמאלה. אני שולח את התרשים שלו להוֹראס.

עם פאטרסון בישיבתנו גמרו – ואולם אני עדיין איני נכנע, אני שובר את ראשי לחפש אמצעים. עדיין לא כתבתי לו.

אני מחבק את כולכם.

שלכם

ז.ז'.

פ.ס. הררי לוי עדיין לא קיבל תשובה מריגה וליבאווה על השאלה על ענייני-ביטוח. הוא רואה מראש, שבתשובות תוצג השאלה על השיעור היחסי של הפרמיות – כלומר: אם לא גדול מדי ההבדל. כתוב לעת-עתה?

 

לודז', 2/5/51934    🔗

סוֹלוֹמוֹן לבוֹביץ' היקר,

ברוך בואך! אמש צלצלתי לפאריס, ואולם אף אחד לא היה במשרד – כפי הנראה, לא הגיע המברק שלי.

אני מבקש אותך מאוד לכתוב לי תיכף ומיד: מלון קרקובסקי, ביילנסקה 7, ווארשה.

השאלות החשובות ביותר:

1.  כיצד מצאת את בני-ביתך? האם באה אמך אתך, וכיצד היא מרגישה את עצמה?

2.  מה היה בסופה של חברת-הביטוח החדשה?

3.  קרן סטאבסקי:

1.  כלום נערך אוסף-כספים בארץ-ישראל?

2.  כלום שלח ידידנו, וכמה?

3.  וכי קיבל משהו בנימיני, וכמה הוא צריך לקבל?

4.  בכמה כסף יהא עוד בכלל צורך? (כאן ב“מאמענט” יש עוד כחמשת אלפים או ששת אלפים זהובים, כלומר כ-200 לי“ש. יש לי רושם, שהמגבית מתחילה לרדת, ואולם אני מאמין באפשרות להגבירה, אם יהא צורך בדבר. – צ’סקיס, בודאי, אמר לך, ששלחתי לו על חשבון התקבול של מאי מידידנו קצת יותר מ – 12,000 פראנקים, כשאני מביא בחשבון, שאתה השארת בארץ-ישראל את הצ’ק הרגיל של 200 לי”ש בעד מאי).

4. האם שותף אתה לחרדתם של חברינו הארץ ישראליים, שיחייבו בדין את שלנו לפי פקודה מגבוה? כלום חושב אתה לדרוּש ולמועיל לעורר בעוד מועד רעש? אני חשבתי להסתפק – אם בכלל – בחוזר אזעקה אל אישים כמו הלורד רידינג, אל חברי בית-הנבחרים הקרובים לנו, בראנדייס, קארדוזו וכדומה.

5.  מדוע לא פורסמה עד עכשיו החלטתו של בית-דין-הכבוד בענין הסרטיפיקאטים? והאם ידוע תוכנה של החלטתם?

6.  דעתך ועצתך בשאלת היציאה מכנסת ישראל.

7.  כל שאתה רואה לדחוף.

אני עוד אצטרך להישאר כאן בגלל הסרט לשבועיים בערך.

אחר-כך, אם יימצא שיש צורך בדבר, אני מסכים להתיישב לכמה שבועות בלונדון, לשם מטרה אחת ויחידה: להבטיח את תשומת-לבה של העיתונות והאישים בעלי-המשקל אל התופעה של הפטיציה.

אני רואה מראש, שלאותו זמן כבר אפשר יהיה לדבר בכנות על חצי-מיליון חתימות, והתנופה המלאה – לימי הסתיו – תיתן, לדעתי, גם שלושה מיליונים ויותר.

משום כך רוצה אני לדעת את דעתך על הצעה-למחצה אחת. אלו הן עדיין רק מחשבות בקול. ואלו הן:

במקום ועידתנו המפלגתית באוגוסט – קונגרס הליגה של הפטיציונרים בלונדון, בחורף. שם אנו מוסרים את הפטיציה הקולקטיבית לספיקר או למי שצריך, ושם אנו גם מבוללים את ברית-הצה"ר בתנועה ממלכתית ציונית.

את היתרונות שברעיון זה אין אני מסביר, די לחכימא ברמיזה.

סלח לי על שתיכף אני מתחיל לענות ולהציק.

אני לוחץ את ידך בחזקה ומחבק את עדנה ואת הילדים – מה שלומו של שוורצמן?

שלך

ז.ז'.

 

ווארשה, 14/5/1934    🔗

ס.ל. היקר,

קיבלתי את מכתביך, גם אתה כבר קיבלת בוודאי את המברקים שלי לבראנדייס, וכו'.

כאן נקטנו אמצעים כאלה:

1.  הקהילה הוורשאית תשלח משלחת אל הממשלה הפולנית ואל השגריר הבריטי (סטאבסקי – אזרח פולני) – יתריעו על הסכנה.

2.  הרבנות כאן תכריז על תענית-ציבור מחמת סכנת נפש בישראל.

3.  ייערך משפט ציבורי על סטאבסקי, רוזנבלט ואחימאיר, בהשתתפותם על עורכי-דין פולניים טובים. העדויות תיקראנה אך ורק לפי הדו"חים של החקירה והמשפט (לשם כך אני גם טלגרפתי היום שתעביר לי את הפרוטוקול של המשפט.

כל זה הובטח ואם גם ייעשה – נראה.

1.  תברר-נא, אבקשך, אם פירסמה יט"א את החלטתה של הקהילה הוורשאית (אני מצרף).

2.  לדעתי, אפשר להשפיע הרבה על מלצ’ט, על-ידי מנהיגי המכבי (החל מפרניקוב בפאריס), ש“יגער” באגרונסקי. וכי כדאי הדבר?

3.  המאמר “הסירו ידיכם מהמשפט” – נבזות גדולה. תמוה הדבר, שגם במוחי עלתה המחשבה על עיתון אנגלי שני, אף-על-פי שאיני יודע, אם כדאי הדבר, ואפשר כדאי? כעורך ראשי אני ממליץ על פאטרסון, על כך חלמו פעם בן-אבי וקורנפלד בשביל “פלסטיין וויקלי”. אגב, גם קורנפלד עצמו הוא עיתונאי טוב, אם תהא השגחה עליו.

4.  אני שולח מקדמה של 200 לי"ש בעד יוני מן הקרן של סטאבסקי למשרדנו בפאריס, באופן שתשלח ב-1 ביוני המחאה להוֹראס סמיוּאל.

5.  האם הבינותי אותך כראוי: ממני עצמי לא לשלוח כלום לבנימיני וקייזרמן?

6.  גם אני קיבלתי מכתב מידידנו. אל תפחד, הוא לא יכעס. המצב בנוגע לסרטיפיקאטים גועלי ביותר. ידידנו בכל זאת ישלים בוודאי עם הפדרציה ויתמוך בקרן-היסוד, ואולם לעומת זה תישאר אצלו, לפחות, התחושה, שהוא קיפח אותנו. יש תועלת בדבר.

אני מחבק אותך ואת משפחתך.

שלך

ז.ז'.

 

פאריס, 22/8/1934    🔗

ס.ל. היקר,

סוף-סוף אנו נוסעים עם אַניה לוואל-לה-בּאֶן. אני עייף מאוד.

סגל⁹ עדיין לא קיבל תשובה מן האלמוני שלו בדבר התמיכה לסטאבסקי ורוזנבלט. הלה יחזור ב-26. אנו החלטנו לייעץ לרוזנבלט להישאר בארץ, לנוח באיזה מקום שהוא על הכרמל או במקום דומה לזה – אחרת לא יתנו לו להיכנס בחזרה, ובשום מקום לא ימצא עבודה, אחר שתיפסק התמיכה; ובארץ-ישראל אחר חצי-שנה אפשר הכל יסתדר. – ואולם בשביל סטאבסקי מתוכננת נסיעה על פני אמריקה, שעל כך עומדים החברים שלנו משם. אנו טלגרפנו להם שישלחו את הכסף להוצאות הנסיעה. תשובה עדיין לא הגיעה.

אתמול בא בלילובסקי. אומר, שסטאבסקי צריך לנסוע מיד. ארבעים יום של היותו במצב של נידון למוות מוטטו אותו: בלילות הוא מתעורר בצעקות ואינו יכול להירדם. אף-על-פי כן ב. מתפעל ממנו מאוד. א. מענטש¹⁰. בענווה גדולה הוא נושא גם את הפרסום שלו ואפילו את העובדה, שהוא מתחיל להחוויר ואצל החברים הוא הולך ונעשה חולין. אדם פיקח ורציני, ענייני מאוד ופיכח. ג’נטלמן-מטבע ואינטליגנט-מטבע (אני נזכר, שבשעת אותה הנסיעה הבלתי-מוצלחת דרך סוריה, שממנה התחילה הזייצ’יקיאדה, בחרו בו כראש הקבוצה של 30 איש).

המסקנה: הייתי רוצה להזמין את סטאבסקי לפאריס תיכף ומיד. אף אם לא יסע לאמריקה, יגור-נא כאן זמן-מה.

לפיכך: האם יכול אני לסמוך בהחלט על הסכמתו של ידידנו לכלכל את שניהם במשך חצי-שנה? ובאיזה סכום? בשביל רוזנבלט בארץ-ישראל תספקנה 8 לי"ש לחודש, ואולם בשביל סטאבסקי באירופה דרושים לפחות 100 פראנקים.

לא יהא צורך בכך:

1.  בשביל סטאבסקי אם יסע לאמריקה.

2.  בשביל שניהם, אם האלמוני יסכים.

אם אקבל ממך תשובה חיובית, אטלגרף תיכף ומיד לארץ-ישראל.

אנו החלטנו, שאחר חופשת ספטמבר יעזוב הופמן¹¹ את הכל ויעשה נסיון רב-מרץ לאסוף 10,000 לי"ש לשם פתיחת הבאנק. לאסוף עד חג המולד. הוא יעבור על פני הערים מאיש לאיש.

מה שלומכם? כיצד נסעו עדנה והילדים? תכתוב: גראנד הוֹטל, וואל-לה-בּאֶן (אַרדאֶש) לפי כתובתו של ד"ר סגל.

אני לוחץ את ידך בחזרה, ואַניה עוד מרחיקה לכת.

שלום וברכה,

שלך

ז.ז'.