24/9/1926

איסאי יעקובלביץ' היקר,

תודה על המכתב. אני נוסע היום.

בדברים רבים צדקת. על רוב הדברים אשיב לאחר שאראה את הארץ. על מקצתם – כעת:

1.  להציג את השאלה על הנכונות-לקרבנות כמוך – פירוש הדבר לוותר על מפלגה מדינית – או הסתדרותית – החולמת על הרוב. אז לא יהיו אצלנו אנשים אמידים וכו‘. זה – “מיסדר” סגור. אישית הייתי שמח לזאת: לעזוב את הקונגרס, התככים, התעמולה באוזני אספסוף ולהתמסר למפעל קטן בחוּגנו אנו. אך שום אדם אחר אינו מאמין בכך. רוצים לכבוש את השלטון. ובכן, יש למשוך את כל מי ש“בעד”. דרך-ביניים אינני רואה. ואתה? הב עצה, אם יש דרך-ביניים. אולי שני חוגים, רביזיוניסטים מס’ 1 ו“מלַוים”? חוששני שלא ילכו.

2.  אינני בעד תמיכה ב“יהודה”. “יהודה” היא מקרה בלבד, אפשר שתיכשל וייתכן שתוקמנה חברות אחרות, עדיפוֹת ממנה. אך אם ענף-הביטוח הוא (כפי שאני סבור) אמצעי למשוך את חסכונות הגולה לארץ-ישראל, הרי רשאים אנו להכריז על כך. גם ידידינו וגם אתה ואני רשאים, כאנשים פרטיים, להיות אפילו סוכני-ביטוח. המפלגה, כמובן, צריכה להישאר מחוץ לקשרים עם מפעלים מסוימים; אך לנהל תעמולה לטובת הרעיון – היא רשאית, ואין מה להתבייש אם יצמח מזה רווח ל“יהודה” או ל“גלבוע”. בכלל, עלינו ללמוד אחת ולתמיד: אם רצוננו בפיתוח היזמה הפרטית בארץ-ישראל, יש לסייע בידה במלוא סמכות התנועה (הן הציונית, הן שלנו וכל אחרת) מתוך הצהרה שקטה וברורה: לחברה פלונית או אלמונית לא נערוב, אך הרעיון יפה וראוי לעזרה. שאם לא כן, יש להסתלק בכלל מהפצת רעיון היזמה וללכת בדרך ה“קרנות”. ושוב אשאל: האם יש לך דרך-ביניים?

3.  הנוער: כמובן, חשוב מכל להתחיל בחלוצים – הם עולים לארץ-ישראל, הם זקוקים ביותר ללימוד תורת-המגן. לא הבנת את מאמרי לאשורו: אני בעד הקרן דוקא לשם כך, שכל ארגוני-הנוער, חלוצים או מכּבּים, יידעו שלא רק עצות בפינו אלא נוכל לתת גם מדריך וגם כלים. ולתת אותם נצטרך לאלה שירצו להשתמש בהם, ויהיו מי שיהיו.

4.  על הפועלים אביע דעה אחרי הביקור בארץ. אך מן-הסתם יש לי חשש אחד: כארגון לא ילכו עמנו לעולם. דרושים להם “גבירים” ולטיפתו של הנציב העליון, לא מפני שבן-צבי או שפרינצק אינם טובים, אלא מפני שהם בונים, וכסף משלהם לא יהיה להם – ובכן… – כתבו לי כי תשעים למאה מן הרביזיוניסטים בארץ-ישראל – פועלים ממש. נראה.

כל זה אינו פשוט כל-כך. אחת אני יודע: הברית הרביזיוניסטית איננה גם לפי רוּחי; ביחוד זה – שאנו מתעסקים עם ההסתדרות הציונית. לא לכך התכוונתי. אך כל עוד ישנם רעיון-המדינה ורעיון-הגדוד, לא אפרוש. אם נאַבּד אותך, תהיה לי עגמת-נפש עמוקה.

בוא לוועידה, שם יחליטו. אקבל עלי את דינה של כל החלטה שהיא.

כל טוב, ידידי החביב,

שלך

ז.ז'.

 

Les Houches (צרפת) 19/8/1929    🔗

איסאי יעקובלביץ' היקר,

תודה על הגלויה, אך גזלן שכמותך, מדוע אין בה כתובת? אגב: כתבתי Les Houches ולא Servoz "– בגלל שגיאתי זאת הגיעה הגלויה מ-16 רק היום.

אני שמח מאד שהעברת את ליכטהיים כסגן נשיא הוועד הפועל. שמח ממאה טעמים. יראה-נא העולם כי אנו לא כלה חסרת-נדוניה…

שב על השולחן וכתוב קילומטר. אני אינני יודע כלום. היום ב- Пocлл Hoв¹ מ־16קראתי על כך, שכינוס ה“סוכנות” נסתיים וכו'. ועל ה“מיספרים” – אין אף מלה. האם קמצנים אלה לא הוציאו מכיסם כלום חוץ מאותם 200,000 פונט הישנים של וַרבּורג-מוֹנד בשביל הבּנק? – ובכלל: איך עבר הענין? מה דיברו? מה חשבו? האם היו לך שיחות לבביות עם ראשי-המדברים? או עם אנשי השמאל? כתוב-נא.

אנשי-השמאל: לא הספקתי לדבר אתך עליהם. בעובדה אחת אתה טועה: לא אנו “התחלנו” אלא הם. באתי לארץ-ישראל בתחילת אוקטובר. עד 1 בדצמבר לא היה לי עיתון, ואני שתקתי פשוטו כמשמעו. ו“דבר” התקיף אותנו ואותי אישית בכל שבוע, כמעט בכל יום. ידידי החביב, עכשיו ישבת אתי שבועיים ליד אנשי-השמאל וראית, איזה סיוּט הוא זה מבחינה מדינית-מוסרית. כעת תאר לך כי לא שבועיים אלא תמיד צריך לשבת אתם בכפיפה אחת; וכי הם לא מיעוט אלא השולטים במצב. והרי כך הוא בארץ-ישראל. הייתי רוצה לראות אותך ואת י.ב.², כיצד שניכם הייתם מתחילים לדבר שם כעבור חודש. – והעיקר הוא זה: גם אני הייתי רוצה להתפייס עמם. אך לשם כך, צריך, ראשית, “לתת” להם משהו, ושנית, וזה העיקר, לחדול “לגזול” מהם. וכי יש לכך אפשרות אובייקטיבית? מה אנו יכולים לתת להם, כאשר כל מחשבתנו עובדת בכיוון חיסול התקציבים, הימנעות משביתות, יצירת שיווי-משקל בין המעמדות – בארץ שהיתרון בה כיום בידי הפועלים? איננו יכולים שלא “לגזול” מהם. אנו גוזלים מהם את הנוער; איננו יכולים שלא “לגזול” מהם. אם “גוש-עבודה” יתפתח, והדבר הכרחי הוא, נגזול מהם חלק מהפועלים; גזלנו מהם את תפארתם, את תפקיד האבּירות המתקדמת, את התואר של arbiter elegantiarum³ בתחום הציוני, הדמוקרטי והראדיקלי. איך יכולים הם להשלים עמנו? אנו יכולים, כמובן, לשנות את הטון, להתפלמס אתם בסגנון אקדמי ולא בחריפות (אף כי עלול הדבר, כפי שתדע בעצמך, ליבּש את העיתון, מבטיח אני לך לנסות אחרי שובי); אך זה לא ישנה את המצב. הם שונאים אותנו באופן אורגאני ואין מנוס מכך: הברירה בעיניהם – או הם או אנחנו. כעת, כאשר בראש הוועד המרכזי בארץ יעמוד, בוודאי, רוֹזוֹב, וע“י כך ישתנה בכלל משקלנו היחסי ב”חברה הגונה", ביחוד עם עליית ערכנו שהורגשה בקונגרס תתפשט גם על ארץ-ישראל, – כעת, חוששני, יחריף המצב עוד יותר.

אני מחבק אותך. היה ידיד, כתוב על מצב הענינים, על השמאל ועל הכל. דרישת-שלום למשפחתך ממשפחתי.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

על הגלויה מצולם Park Hotel. אולי?

 

פאריס 22/10/1929    🔗

איסאי יעקובלביץ' היקר,

אני שואל אותך שוב: היכן ובמה רואה אתה אפשרות של שלום עם אנשי-השמאל?

ההתקפה עלינו בכרוזם מאלפת להפליא. התעמק בדבר: בשעת המהומות הכל עבדו יחד. הטלטלה היתה כזו שכל אדם בעל נפש בריאה חייב היה פשוט לשכוח את המריבות מתמול-שלשום. יתר-על-כן: בטוחני כי הם באמת שכחו בלבם את כל אלה; גם אנשינו לא פגעו בהם, אפילו על תעלולי קפלנסקי לא ראיתי תגובה חריפה. מדוע אפוא לפתע-פתאום התקפה כזאת? מפני שמסביב הכל אומרים: הצדק עם הרביזיוניסטים. מפני שאנו גדלים.

תבין סוף-סוף: סיבת הרוגז – לא התנהגותנו, רעה או טובה, אלא עוּבדת גידולנו. לפועלים יש עליו, כנראה, ידיעות שעודן חסרות לנו: הם רואים אצלם, בפנים, איך מתפשט המרד.

כאן יש צד-שווה עם יחס הערבים ליהודים. לוּ כל מתיישב היה וולשי, אך מספר המתיישבים היה רב, כי-אז רגזו הערבים בדיוק באותה מידה. הם אינם רוצים בגידולנו, וכל השאר – דברים של מה-בכך. – וכן לוּ היו כל הרביזיוניסטים דומים לך, אך מספרם היה הולך וגדל, כי-אז רגזו מנהיגי הפועלים בדיוק באותה מידה.

יש כאן – אל תכעס – צד שווה גם בעמדתך ובעמדת “ברית-שלום”. אתה רוצה בשלום – אך השלום ייתכן רק על יסוד ויתורים הדדיים, ושום ויתור ממשי לא תוכל להציע להם, כשם שרוּפין אינו יכול להציע שום דבר לערבים – אם לא לוותר על העליה, או (במקרה שלנו) על גידול המפלגה והפצת רעיונותינו.

ברצוני להציע לך מה שיעצתי תמיד ל“ברית-שלום”: פנה אל ה“ערבים”. לא במאמרים, העלולים אך להזיק, אלא אישית. יפוי-כוח רשמי לא נחוץ לך, והוא גם לא ייתכן. יש לך במחנה ההוא ידידים רבי-השפעה. אמור להם כי יש הרבה רביזיוניסטים הרוצים בשלום; ושאל-נא, מה, לדעת ידידיך אלה משמאל, דרוש לשם כך? נסה-נא. אם אני טועה, אשמח לך ראשון. אך אם אני צודק, או אם הם ידרשו שנוותר על השקפותינו, על תפיסה על-מעמדית, על דין-הבכורה של ענינים לאומיים ביחס למעמדיים, על מה שהם מכנים אצלנו “מיליטריזם” – ז"א על הזכות לחיים, – כי-אז הסק את המסקנות אתה.

אני כותב זאת מפני שאני מחבב אותך מאוד ומכאיב לי כי יש משהו באוירתנו שאתה סולד ממנו. לא נעים לי גם זה, שסכסוך אורגאני, גדול ורציני, שהוא קו משותף לכל העמים בתקופתנו, – מצטמצם בעיניך עד כדי כמה פסוקים מעליבים, היינו, פסוקי.

אגב, על פסוקי החריפים. כעת אני חושש ונזהר מהם – כדי לא לצער את החברים – ולא בתחום זה בלבד. אך הרביזיוניזם לא ירוויח מזה כלום ורק יפסיד פובליציסט טוב. מה שנקרא “כשרון” שלי – כל עיקרו בזה שאני מרכז את מלוא-מרצו של המוח על נקודה אחת, מגלה בה את מרכז-הרע הראשי ומנסח את הרע בחריפות כזאת שהדבר נחרת בזכרון המצדדים והמתנגדים גם-יחד. בזה אינני שואף כלל לצדק אובייקטיבי, אלא להפך – אל אותה כפיפת מקל לצד-שכנגד, שבלעדיה אי-אפשר לישר את המקל. זוהי שיטת הפובליציסטיקה היחידה שאני מוכשר לה. אם לשלול אותה ממני, כעכשיו, מתקבל דבר חסר-תועלת. והיא, אגב, הסיבה, שדוקא עכשיו, כאשר רבים ציפו ל“דברִי”, “אין לי מה לומר” (לא על השמאל, כמובן, אלא בכלל על המסקנות מן המאורעות).

אני מברך אותך להתחלת “נייער וועג”!

סלח על המכתב הארוך. אני מחבק אותך.

ז.ז'.

כתוֹב “מבפנים” על הלכי-הרוח ועל הסיכויים.

 

בּיֶלסקוֹ 16/12/1930    🔗

איסאי יעקובלביץ' החביב,

היססתי הרבה בטרם ישבתי לכתוב מכתב זה. אך נדמה לי כי המצב – וערכך האישי – חשובים מ“כבודי”.

ברצוני לשאול: האם גם המעשה של ה“שמאל” בשעת הבחירות בוייטצ’פל לא יאלץ אותך לעיין מחדש ביחסך אל אגף זה? למותר להטעים כי אין זה משגה מקומי: כל המנהיגים היו שם בהרכב מלא.

מחלתם היא אורגאנית: שתי נאמנויות, מה שאני מכנה “שעטנז”, אם תעמיד בהיכל שני אלילים, ינצח בהכרח דוקא ה“שני”; וזה יורגש עם הזמן יותר ויותר. אנו עלולים עוד להגיע ל“אפתעות” פרדוֹכּסליוֹת בהחלט: הם עוד יצטרכו, על אף כל הזרוּת המדהימה שבדבר, להילחם נגד העקרון של עבודה עברית ולכנות אותנו שוֹביניסטים בגלל עמידתנו על עקרון זה. הם יצטרכו להפוך את ה“הסתדרות” לפדרציה עברית-ערבית, ז"א לארגן את דלת-העם הערבית, ולמעשה – לקדם את לאוּמנוּתה (הרי אתה יודע כי הארגון המקצועי תמיד מבליט בסופו-של-דבר את הצד הלאומי). והם ייאלצו להסתלק בפירוש מ- Judenstaat ומן הרוב היהודי; ב. כצנלסון כבר עשה זאת בריגה, בתשובה לשאלה ישירה שהציג דיסנצ’יק⁴ . נסה-נא במחשבתך להעמיד את עצמך במצב אדם ישר, הרוצה בכנוּת להיות נאמן להשקפת-עולם סוציאל-דמוקרטית: גם אתה תגיע לאותן מסקנות עצמן.

איך תוכל הציונות להשלים עם אגף פועלי כזה? איך תוכל הציונות להשתמט מן החובה להיאבק עמו בגלוי? במלים אחרות: איך אפשר לא לדרוש שהמוני-העובדים יפרשו ממחנה זה ויעברו לאחֵר, הבריא ממנו?

אם צריך לשם-כך ליצור תחילה גרעין של המחנה החדש או עדיף לחפור מבפנים – זהו פרט בלבד.

אתה יודע בעצמך כי זה פרט; ואינני יכול לרכּז את הוויכוח עם אדם, שאני חושבו למעמיק, על פרט של מה-בכך. שורש הרע ושורש הבעיה בזה, שלכל תנועת-הפועלים בצורה זו אין זכות-קיום בתוך הציונות.

פרישתך היתה מהלומה לנו – והרי אנו נלחמים על ענין צודק נגד בלתי-צודק במידה כזו שבוויטצ’פל הגיע הדבר לידי חוסר-מצפּוּן.

שלך

ז.ז'.