אֶבְרוֹת הַזְּמָן רְקוּמוֹת אוֹר וָצֵל

זִיו לִבְנַת צְפִירַת⁻זֹךְ וּשְׁחוֹר הַלֵּיל,

שִׂיא הָרֵי רוֹם וּמְצוּלוֹת תְּהוֹם

נִיד פֶּלֶס⁻עוֹלָם יַעַצְרוּ דֹם.

בִּתְקוּפוֹת סַהַר וְדָכְיֵי גָל

קְרָב עַז בֵּין יֵשׁ וּמַחֲסוֹר חָל.

בְּרַק אוֹר חַשְׁמַל הַכּוֹכָב רָב

וּמְמַדֵּר אַפְסֵי⁻עַד בְּקָו.

בֵּין גַּלְגַּלֵי⁻רוֹם בַּחֲלַל אֵין⁻גְּבוּל

הָאָרֶץ גַלְמוּד תָּחוּל חוּל.

גּוּף טָפֵל הִיא בַּתֹּהוּ שָׁט,

בֶּן⁻מַזָּר עוֹדֵף זְעֵיר וָקָט,

אוֹ נִיצוֹץ אֵשׁ, הֶעָף כַּחֵץ

בִּיְשִׁימוֹן חֶשְׁכַּת לֵיל⁻אֵין⁻קֵץ.

שְׂרִיג גֶּפֶן מִשְׂתָּרֵג עַל עֵץ כַּבִּיר⁻אוֹן –

דִּמְיוֹנוֹ כָאָדָם מֻשְׁפָּע רָב⁻הוֹן.

מִתְפַּתְּלָה הַזְּמוֹרָה וְלוֹחֲצָה בַּעֲזוּז,

וּמְאוּם מִן הַגֶּזַע לֹא תוּכַל חֲמוֹס –

וּבְכֵן אַל תִּתְיָרֵא בֶן⁻אוֹנִי וָרָשׁ –

לֹא יִגְזלֹ הָאֵל אַף מִשְׁפַּט הֶעָשׁ

כְּלִילוה דְּפַנִּים מִתְקַֹשִׁטִים מִדְבְּרוֹת הַדְּרוֹר

וּגְבוּרָה לַתַּקִיף לְמוּד מִמְשַׁל וּגְבוֹר.

נִתְקַפַּח גּוֹרָלְךָ? אַל תִּדְאַג, שׁוּר! טָס

קַל⁻כָּנָף מִמֶּרְחָק לָךְ חֶבֶל⁻מְנָת;

וְכָל מַה שֶׁזִּכְּךָ הַטֶּבַע בַאַשֶׁר הוּא שָׁם

אִם שָׁט הוּא בָרוֹם אוֹ בָאֶבֶן הוּא נָם,

מְצוּלוֹת⁻יָם יַעֲבֹר, יְבַקַּע לֵב⁻תָּל

וְדָבַק אַחֲרֶיךָ וְלִוְךָ כַּצֵל.

בעודני נער וכבר חשקה נפשי לכתוב מחקר על השלומים; כי עוד מקדמות נערותי סבור הייתי, שבנדון זה יתרון לחיים מן התּיאוֹלוֹגיה ונעלה דעת העם על התורה אשר יורוהו הדרשנים. התעודות וההוכחות, אשר מהן אפשר להוציא את הלקח הזה, היו מצודדות את דמיוני בקסמי חליפותיהן הרַבּות לאין⁻קץ, ולא משו מנגדי אפילו בשנתי. כי תעודות כאלה משמשים כלי⁻המלאכה אשר בידינו, הלחם אשר בסלֵנו, מאורעות השוק, אחֻזת הנחלה ובית⁻הדירה שלנו, ברכות השלום, המגע⁻והמשא שבין הבריות. החובות והמִלוות, השפעת אָפיו של אדם, טיבם וכשרונם של כל הבריות. ועוד סבור הייתי, כי לקח זה עלול לגלות לבני⁻אדם את מאור האלהות ואת הפעֻלה ההֹוֹה וקַיֶמת אשר לנשמת העולם הזה, החפשית כליל מן המסורה והקבלה, ומתוך⁻כך יוכל לב האדם להשקיע את עצמו באין מעצור בתהום אהבת עולם. בהתיחדו עם אותו היש, שהיה ויהיה מעולם עד עולם, מפני שהוא מצוי ומתקַיֵם באותה שעה קיום ממש. ועוד נדמה לי, שאלמלי אפשר היה להביע את התורה הזאת בדברים, שיש בהם אף מקצת מעין אותם גלויי הזֹהר, אשר בהם אמת זו מתגלית לנו לעִתּים, כי אז היתה לכוכב מזהיר להאיר לנו בשעות האפלה הרבות אשר בימי חיינו ובנתיבות העקלקלות שאנו הולכים בהן ולא יתן לנו לתעות מעל דרכנו.

חזוק לתשוקתי זאת מצאתי לאחר זמן בדרשה אחת, ששמעתי בבית⁻התפלה. הדרשן, שהיה נודע לתהלה כירא וחרד נשא את משאו, בנוסח הרגיל אצל הדרשנים ממין זה, על יום⁻הדין שלעתיד לבוא, מוצא⁻דבריו היה, כי אין דין ומשפט נעשה בעולם הזה, כי דרך הרשעים צלֵחה וכי מנת הצדיקים אך צרה ועֹני; ואחר הדברים האלה בא לידי מסקנה, על סמך ההגיון ופסוקים מכתבי הקֹדש, כי אלה ואלה יקבלו את גמולם בעולם הבא כפעלם. קהל השומעים לא מצא כנראה בתורה זו שום פגם. כפי שאפשר היה לי להבחין, נפוצו הנאספים, כתֹם עבודת אלהים מבלי להעיר על הדרשה אף הערה כל⁻שהיא.

אפס מה היה צביונה של תורה זו? מה היתה כוָנתו של הדרשן באמרו, כי הצדיקים אֻמללים הם בחיי העולם הזה? וכי סבור היה, כי בתים וקרקעות, משרות כבודות, יין, סוסים ובגדי⁻תפארה רק נחלת פורעי מוסר הם, תחת אשר אנשים יראי שמים חיים חיי עֹני ובוז, אלא שסופם לקבל שלומים לעתיד לבוא, בהִנָתן גם להם לאחר זמן אותם הקנינים עצמם: מניות של בנקים, שקים מלאים דינרי זהב, צלי⁻ציד ויין⁻שַׁמפּני? זה היה כנראה הגמול המכֻוָן מדבריו, הוא ולא אחר. או האֻמנם כִּוֵּן לזה שהצדיקים יקבלו בשכרם את היכֹלת להתפלל ולשבח את המקום באין מעצור? לאהוב את הבריות ולשמשם? הלא את זאת יכולים הם לעשות גם עכשו. המסקנה הנכונה אשר המחזיק בתורה זו צריך היה לבוא אליה, תהיה מעין זו; “גם לנו צפוים ימים טובים כימים אשר לרשעי הדור בעולם הזה, או, אם יחשוב את מחשבתו עד גמר תכליתה, יאמר כזאת; “אתם חוטאים עכשו ואנו נחטא לאחר זמן; חוטאים היינו גם עכשו, אלמלי היה סֵפק בידינו”; ”והואיל שאין הדבר עולה בידינו, אנו מצפים לתשלומים ביום מחר”.

הטעות שבדעה הזאת מִנחת באותה הסברה המתמיהה, כי רשעי העולם מצליחים, כי בעולם הזה אין גמול צדק. כמה סמויות עיניו של אותו הדרשן הנזכר, שהיה מעריך את מהותה של הצלחה נעלה בחיים לפי אותה ההערכה השפלה המצויה בשוק, תחת להוכיח וליסר את העולם לנגד אור האמת, להכריז על ישותה של הנפש ועל אדיר כחו של הרצון ולקבוע מתוך⁻כך את אַמת⁻המדה של האמת והרשע, של ההצלחה והשקר.

דעות פחותות כאלה אני מוצא גם בספרי הדת ההמוניים שבדורנו והשקפות מעין אלה מביעים גם חכמים וסופרים, כשהם נושאים ונותנים דרך⁻אגב בענינים ממין זה. סבור אני, שהתיאולוגיה העממית שלנו, שדחקה מלפניה את אמונת⁻ההבל, נצחה את זו רק נצחון חיצוני ולא עִקרי. אבל באמת מעֻלים הם בני⁻האדם מן התיאולוגיה שלהם; חייהם שבכל יום ויום מוכיחים ומעידים על השקר שבה. כל נפש נדיבה, השואפת אל עָל פורשת מן התורה הזאת בפֹעל וכל הבריות מרגישים לעתים את כל הזיוף שבה, אלא שקצרי⁻יד הם לברר אותו בראיות. כי בני⁻האדם חכמים יותר מכפי שהם יודעים זאת בעצמם. אותם הדברים, שהם שומעים בבתי⁻הספר ומעל הקַתֶּדראות שבבתי⁻הכנסיות מבלי להרהר אחריהם, קרוב לודאי שהיו מעוררים בקרבם ספקות ופקפוקים טמירים, אלמלי היו שומעים אותם מפי אנשים בשיחה פרטית. כשאדם מביע בחבורת אנשים שונים את דעותיו על ההשגחה ועל חֻקי האלהות, משיבים לו תשובה של שתיקה, המוכיחה לאיש המבין הוכחה ברורה למדי, שאין דעת השומעים נוחה מן הדברים ששמעו, אלא שאין ביכלתם לקבוע לעצמם בנדון זה השקפה משלהם.

בפרק הזה ובפרק שלאחריו אנסה לצַיֵן מעשים ועובדות אחדים, המורים את דרך גלויו של חֹק השלומים ומאֻשר אהיה לאין ערוך, אם יעלה בידי לשׂרטט אף את החוּג היותר מצער של דרך המעגל הזאת.

פּוֹלַריות, או פעֻלה ופעֻלה שכנגדה אנו מוצאים בכל מקצועות הטבע; בחֹשך ובאור, בחֹם ובקֹר, במעלות המים ומורדותיהם, במין זכר ובמין נקבה, בנשימת האויר והפלטתו של הצמחים ובעלי⁻החיים, בהשוָאה שבין הכמות והאיכות אשר לנוזלים שבגוף בעלי⁻החיים, בהתכּוצות הלב ובהתרַוחותו, בתנודות⁻הגלים של הנוזלים והקול, בכחות הנמשכים אל המרכז ובבורחים ממנו, באֶלֶקטרית, בגַלוַניות ובקִרבה החימאית. שים מגנט אל קצֶהָ האחד של המחט ומיד יתגלה בקצֶהָ השני מגנטיסמוס שכנגדו. כשהקצה הדרומי מושך, הקצה הצפוני דוחה. כדי לרוקן במקום זה צריך אתה לעבות במקום אחר. שניות שאינה פוסקת חוֹצה את הטבע כֻּלו לשנַים, עד כי כל דבר ודבר אינו אלא מחצית העצם והוא דורש לו מחצית אחרת, שתעשהו לעצם אחד שלם. כזה הוא: רוח וחֹמר, איש ואשה, זוגות ושאינם זוגות, סֻבּיֶקציבי ואוֹבּיֶקטיבי, פְנים וחיצון, מעל ומטה, תנועה ומנוחה, הן ולאו.

וכשם שאתה מוצא שניות זו בעולם, כך אתה מוצא אותה בכל חלק מחלקיו. בכל חלק מֻעט הולכת וחוזרת חלילה כל שיטת הדברים בשלמותה. בכל קוץ וקוץ של עץ האֹרן, בכל גרגיר דגן ובכל נפש חיה יש מעין דֻגמה של עלִית המים וירידתם, של יום ולילה, של איש ואשה, פעֻלת הנִגוד, העצומה כל⁻כך בעִקרי חזיונות הטבע, הולכת ונִשנית גם בתחומים הצרים הללו. כך, למשל, הכירו חכמי הפיסיוֹלוגיה, כי בממלכת בעלי⁻החיים אין יצורים בעלי⁻יתרון, אלא שאיזה מין תשלום ידוע משוה את כל יתרון ואת כל מגרעת. שכר המותר שבחלק אחד מן היצור יוצא בהפסד המגרעת שבחלק אחר ממנו. אם הראש והצואר ארֻכּים יותר מדי, בנהוג שהגויה ואברי הקצוות קצרים יותר מדי.

מופת אחר בנִדון זה משמשת לנו תורת⁻הכּחות המֵיכַניים. כל רֶוח שאנו מרויחים בכֹח, אנו מפסידים בזמן, והפוכו של דבר. עוד מופת אחר אנו מוצאים בנטיות התקופיות או נטיות ההשלמה, שכוכבי הלֶכת נוטים ממהלכם. מופת כיוצא באלה היא גם השפעת האקלים והקרקע על ההיסטוריה המדינית של בני⁻האדם. האקלים הקר מחזק ומקשה את גוף האדם, אבל אדמתו הצנומה אינה מולידה לא קדחת ולא תנינים, לא נמרים ולא עקרבים.

שניות זו מֻטבּעת גם בטיבו והוָיתו של האדם. כל הפרזה גוררת מגרעת וכל מגרעת גוררת הפרזה. כל מתוק יש בו מן החמוץ, וכל רע יש בו מן הטוב. כל מתּת, שהיא מקור תענוגות לנו, גורמת לנו במדה לא פחותה מזו גם יסורים, כשאנו משתמשים בה שמוש לרעה. וכל המדַכא את המתת שבקרבו, מאבד אותה לדעת. בעקב כל קורטוב של רוח יתרה כרוך קורטוב של שטות. תמורת כל דבר שאבדת, אתה מוצא דבר אחר; ותמורת כל דבר שרכשת, אתה מאבד דבר אחר. ברבות העֹשר ירבו גם אוכליו. אם כנס אדם רכוש יותר מדי, נוטל ממנו הטבע בעצמו מה ששׂם אל תוך ארונו. הוא מרבה את ההון, אבל ממית את בעליו. הטבע עוין את המוֹנוֹפּוֹלִיוּת ואת הדברים היוצאים מן הכלל. אין גלי הים המתרוממים למעלה, שואפים לרדת אל השטח ולהתיַשר באותה המהירות, שמסבות תנאי העולם השונים שואפות להשתַּוּוֹת ולהתפשר. תמיד אתה מוצא איזה מקרה של השׁוָאה, המשפיל את הרם, את התקיף, את העשיר והמצליח עד לכדי מדרגת שאר הבריות. אם יש אדם שאין הצבור סובל אותו, משום שהוא קשה ורתחן ביותר, ועל־פי טבעו ומעמדו גרוע הוא – אדם נרגן ופֹריץ שיש בו ממדתו של שודד⁻ים – והנה חננו הטבע קהל בנים ובנות יפים, המבקרים את בית⁻הספר הכפרי ומצליחים בלמודיהם, ואהבתו ודאגתו אליהם מרככות את רוחו הקשה ומושכות על פניו הזועפים חוט של חסד וידידות. כך מתאמץ הטבע לרכך גם את החלמיש ואבן השדה, להרחיק את חזיר היער ולהעמיד תחתיו את הכבשה ולפלס ולשקול את כל הדבר במשקל אמת.

הכפרי חושב את השלטון והמשרה לדברי חפץ נעלים. אולם נשיא מדינות הברית שבאמריקה קנה את זכות ישיבתו בבית הלבן במחיר יקר. זכות זו עולה לו על⁻פי⁻רֹב במחיר כל מנוחת נפשו וכל מבחר סגֻלתיו ומדותיו. כדי לתפוס לזמן מֻעט מעמד נִשא כזה בעולם, עליו להתגולל בעפר לרגלי אדוניו, שמידם בא לו השלטון, העומדים זקופי קומה אחורי כסא כבודו. או אולי מתאוים בני⁻האדם לגדֻלתו של איש⁻הרוח, שהיא גדֻלה ממשית ומתמידה ביותר? אבל גם יתרונו של זה אינו יתרון גמור. מי שהתגדל והתנשא בכֹח רצונו או בכֹח מחשבתו והורם עָל למעלה מאלפי אדם, עליו מוטל גם סבל הגדֻלה הזאת. עם כל שפע אור חדש באה גם סכנה חדשה. מי שנגה עליו אור אלהים באמת, עליו להיות עֵד מעיד על האור הזה ולהתגבר בלי חָשך על הרגשות והנטיות, המספקים לנו קורת⁻רוח עמֻקה כל⁻כך, בהתמכרו באמונה לגלויי הנפש הנצחית, ההולכים ומתחדשים בכל עת. חַיָב הוא לשנא את אביו ואמו, את אשתו ובניו. ואם יש בו כל הסגלות, שהעולם מוקיר, מעריץ וחומד אותן – עליו לבוז להערצתם של הבריות ולצער אותם על⁻ידי התמכרותו הנאמנה לאורו ואמתו ולהיות מתוך⁻כך למשל ולשנינה בפיהם.

החק הנעלה הזה קובע את סדרי המשפט והמשטר של הערים ואֻמות העולם. אך שָׁוא אפוא יתקוממו כנגדו, יתנקשו בו ויתקשרו עליו. “אין הדברים סובלים להיות הולכים ונהוגים ימים רבים בדרך רעה”..“Red nolunt diu male administrari”. אף⁻על⁻פי שלמראית⁻עין אין מעצור אשר יעצור בפני הרעה הממשמשת ובאה, אבל מעצור כזה קַיָם ועומד ולא יתמהמה להגלות. אם אכזריה הממשלה, הרי חיי המושל נתונים בסכנה. כשאתה מעלה את שער הסחורה יותר מדי לא תרויח כלום. אם משפט העונשין יהיה חמור ביותר, לא יחַיבו השופטים את הרשע בדין. ואם משפט העונשין יהיה קל ביותר, אז תבוא תחתיו נקמת גואל הדם. אם סדר⁻השלטון הוא דמוקרטיה איֻמה, הרי המועקה שלה נתקלת בהתנגדות מצד שפעת המרץ והכח המרֻבּה, המתעוררת בקרב האזרחים והחיים לוהטים מתוך כך להט קודח ביותר. חיי האדם לאמִתּם וספוקם, כנראה, דרכם בכך להתקומם כנגד לחץ קשה ביותר וכנגד הצלחה מרֻבּה ביותר ושלא להשתַּעבּד אף שעבּוד כל⁻שהוא למקרי הזמן לכל חליפותיהם ותמורותיהם. השפעת אָפיו של האדם מתמדת וקַיֶמת בכל צורות השלטון למיניהם ואין בנדון זה בין טורקיה לבין אנגליה החדשה ולא כלום. ההיסטוריה מוכיחה לנו הוכחה ברורה למדי, כי תחת שלטון העריצות של מלכי מצרים הקדמונים היה האדם בן⁻חורין באותה המדה, שתנאי התרבות שבימים ההם הכשירוהו לכך.

החזיונות הללו מוכיחים, כי העולם כֻּלו בא לידי גלוי בכל אחד מחלקיו היותר קטנים. כל דבר ודבר שבטבע כולל את כל הכֹּחות של הטבע כֻּלו, כל דבר עשוי מחֹמר אחד טמיר ונעלם, וכך מכיר חוקר הטבע בכל צורות ההויה לכל חליפותיהן רק טפוס אחד ההולך וחוזר חלילה, עד כי בעיניו, אין הסוס אלא אדם רץ, הדג – אדם שׂוחה במים, העוף – אדם פורח באויר, והעץ – אדם מַשריש בארץ. בכל צורה חדשה אנו מוצאים לא רק חזרה על עִקָּרי אָפיו של כל הטִפוס כֻּלו, אלא את כל פרטי החלקים, כל המגמות, ההתפתחות ועכובי ההתפתחות, הכֹּחות וכל השיטה אשר בכל צורת הויה אחרת. כל משלח⁻יד, עסק, מלאכת⁻מחשבת ומשא⁻ומתן אינו אלא תמצית העולם כֻּלו ויש בו משום שתוּף לכל מעבד ומעשה אחר שבעולם. כל אחד מהם משמש סמל גמור לחיי האדם, עם הצלחתם ופגעיהם, נסינותיהם ואויביהם, מרוצתם וסופם. וכל אחד מהם צריך בין כך ובין כך לסגל ולכַוֵן את כל מהותו של האדם ולהיות עומד ומכריז על גורלו כֻּלו.

העולם מקפל את עצמו ומצטמצם בטפה של טל. אין המִקרוֹסקוֹפוס יכול למצֹא יצור חי, קל שבקלים שיהיה פחות משֻׁכלל ושלם משום שהוא מִצער ביותר, עינים, אזנים, חוש הטעם, חוש הריח, תנועה, כֹח ההתנגדות, תאות האכילה ואברי הלֵדה המקַימים את המין לעולמי⁻עד – כל אלה מוצאים להם די מקום להתכנס אפילו ביצור הקטן שבקטנים. וכעין זה הננו משקיעים גם אנו את כל חיינו בכל מפעל שאנו עוסקים בו. מהותה האמתית של תורת מציאות אלהים בכל מקום כלולה בזה, כי אלהים מתגלה במלֹא כל הויתו בכל אזוב שבקיר ובכל נימה שבקורי עכביש. ישותו של העולם משתדלת לבוא לידי גלוי בכל נקֻדה קטנה שבקטנות, באשר הטוב – שם גם הרע, באשר הקִרבה – שם גם הדחִיה ובאשר הכֹּח – שם גם הגבול שהֻגבּל לו.

העולם הוא אפוא עצם שיש בּו רוח⁻חיים, כל הדברים שבעולם יש להם תכלית מוסרית. נפש זו, המתגלית בקרבנו אנו בתור הרגשה, מתגלית מחוץ לנו בתור חֹק. אנו מרגישים את האצילות המֻשפעת ממנה; ובעולם החיצוני, בדברי ימי העולם, אנו רואים את כל גבורתה, שיש בו מן הגזרה; “היא ממלאה את חללו של העולם כֻּלו והעולם נברא על⁻ידה”. משפט הצדק אינו נדחה לאחר זמן. צדק גמור מפלס את מאזני משפטו בכל פנות החיים. Οἱ κύβοι Διὸς ἀεὶ εὐπίπτους: הקֻבִּיה של אלהים זוכה תמיד במשחק. העולם דומה ללוח⁻הכפל או להשוָאה מַתֵּמטית, אשר אם אתה הופכם אל כל צד שאתה רוצה, תמיד אתה מוצא אותם כשהם שוים ומקבילים. קח לך את כל סִפרה שאתה רוצה, לעולם יהא בידך ערכה כהויתה, לא פחות ולא יותר. כל סוד עומד להתגלות, כל מעשה פשע – עָנשו בצדו, כל מעשה צדקה – שכרו בצדו, כל עָול מוצא את תקונו באין רואים, אבל בוַדאות מחלֶטת. אותו הדבר, שאנו קוראים לו בשם גמול, אינו אלא אותו ההכרח העולמי, אשר על⁻פיו מתגלה הכלל בכל מקום שמתגלה אחד מפרטיו. באשר עשן שם אש. אם רואה אתה יד או אבר אחד, בידוע שגם הגוף שלו כאן הוא.

כל מעשה משלם שכר לעצמו, או בלשון אחרת: משלים את עצמו בשתי פנים, אחת בעצם הדבר גופו או בטבע הממשי, ואחת במסבות המקרים, או בטבע החיצוני הנראה לעין. בני האדם קוראים לגלגולי המקרים בשם גמול, אבל עִלת הגמול מֻטבּעת בעצם הדבר גופו ואינה נראית אלא לעין הרוח. הגמול הצפון בגלגולי המקרים החיצונים נתפס ונִכּר על⁻ידי השכל; דבק הוא בעצם הדבר ואי⁻אפשר להפרישו ממנו, אבל לעתים הוא הולך ונמשך ימים רבים ולפיכך אי⁻אפשר להרגיש בו אלא לאחר כמה שנים. העֹנש גופו יכול לבוא לאחר זמן ארֹך משנעשה מעשה הרֶשע, אבל בוא יבוא, לפי שהוא כרוך אחריו ומלַוה אותו. הפשע ועָנשו צומחים ועולים כרוכים בקנה אחד. העֹנש הוא פרי, המתבכר באין רואה, כשהוא חבוי בפרחי התענוגות. הסבה והמסובב, האמצעים והמטרות, הזרע והפרי אינם נִתּנים להִפרד זה מזה, משום שהמסובב כבר מנצנץ ופורח בתוך הסבה, המטרה מֻטבעת בתוך האמצעים והפרי צפון בזרע.

אולם בשעה זו עצמה מבקש להיות דבר שלם ומתקומם כנגד הפרדתו. אנו משתדלים לפורר את פעֻלתנו פרורים פרורים, להפרידה ולסגלה לעצמנו, כך, למשל, כדי לספק תענוג לחושים, אנו מפרישים את הנאת החושים מעל צרכי אָפינו ותכונתנו. מאז ומעולם היה האדם מעסיק תמיד את שכלו השנון בפתרון שאלה אחת יחידה; כיצד מפרישים את הנֹעם החושׁי, את הנמרץ החושי, את המזהיר החושי וכו' מעל הנֹעם המוסרי, העֹמק המוסרי והיפי המוסרי; זאת אומרת: מתיגעים היו לחתוך את קרום השטח העליון הזה חתוך דק וחד כל⁻כך, עד שלא תשאר תחתיו שום תחתית, להשיג צד אחד בלי הצד שכנגדו. הנפש אומרת: אכול! אבל הגוף רוצה לפנק את עצמו. הנפש אומרת: האיש והאשה יהיו לבשר אחד ולנפש אחת, אבל הגוף רוצה רק בקרבת בשרים. הנפש אומרת: רדה ומשול בכל הדברים שבעולם לשם הצדקה! והגוף רוצה לרדות ולשלוט בכל לשם טובתו והנאתו.

הנפש שואפת שאיפה נמרצה לחיות ולפעֹל בכל הדברים שבעולם. היא רוצה להיות לבדה דבר שבממש, יחיד ומיֻחד בעולם. כל הדברים כגון: התֹּקף, התענוג, הדעת והיפי, צריכים להיות כפופים ונכנעים לה. האדם היחיד שואף להיות פרט חשוב בפני עצמו, להטיל את מרותו על הבריות, לקנות ולרכוש קנינים לטובת עצמו. ובכן הוא רוכב לשם רכיבה, מתקשט בבגדים לשם הקִשוט, אוכל לשם האכילה, ושולט על הבריות כדי להתראות ולהתגדל. בני⁻אדם מבקשים גדֻלה לעצמם, חומדים מִשרות עֹשר, תֹקף ותהלה. כסבורים הם, שהיות גדול הרי זה משמע לסגל לעצמו את הצד האחד שבטבע, הנעים, בלי הצד שכנגדו, המר.

חלוקה והפרשה זו נתקלת תמיד בהתנגדות אליה. חובה עלינו להכיר, שעד היום הזה לא הצליח עדַין שום אדם בעל פרוֹיֶקטים אפילו הצלחה כל⁻שהיא. המים, שאנו חוצים בכף ידינו, שבים ומתלכדים מאחורי ידינו. התענוג נִטל מן הדברים המענגים, הרֵוח – מן הדברים שיש בהם כדי להרויח, העָצמה – מן הדברים הנמרצים, באותו רגע שאנו מבקשים להפריש אותם מתוך העצם השלם. לחצות את הדברים ולבור מתוכם רק את הנעים לחושים בלבד, הרי זה מן הנמנע לנו לא פחות מלמצא צד פנימי בלי צד חיצוני, אור בלי צל. “גָּרש את הטבע בעד הפתח – שוב ישוב בעד החלון”.

החיים מקיפים את עצמם תנאים הכרחיים, אשר הסכל משתדל לעקוף אותם ואשר האחד או השני מתפאר, שאינו מכיר בהם ושאינם נוגעים אליו; – אבל רק בשפתיו הוא מתפאר כך, כי באמת מָטבָּעים ועומדים התנאים הללו בנפשו פנימה, אם גם יעלה בידו להסתלק מהם במקום אחר, ישובו וישתערו עליו ממקום אחר יותר חשוב. מתוך הסתלקות זו, שהסתלק מהם לפָנים ולמראית⁻עין, התכחש לחייו וברח מפני עצמו ובחטאו זה כרוך גם עֹנש מות. כל הנסיונות, שנעשו להפריד בין הנֹעם ובין הפרס שהוא צריך לשלם במחירו, היו מחטיאים תמיד את המטרה במדה מרֻבּה כל⁻כך, עד שמעולם לא היה נעשה שוב נסיון כדומה לזה – כי לנסות כדבר הזה אינו אלא שגעון, – אבל מכיון שמחלת המרי וההתקוממות תוקפת את רצונו של אדם, הרי היא הולכת ופוגעת גם בשכלו פגיעה קשה כל⁻כך, עד שהאדם פוסק מלהכיר בכל דבר את האלהים בשלמותו, אלא הוא רואה בכל דבר רק את הצד החושי, המצודד והמגרה את היֵצר, ולא את הצד החושי, הגורם קלקלה והפסד. הוא רואה רק את ראשה הנחמד של בת⁻הים ולא את זנב הדרקון שלה, וכסבור הוא, שיש ביכלתו להפריד את הדבר שהוא חומד אותו מעל הדבר שאין הוא רוצה בו. “מה נפלאו דרכיך, היושב בדממה בשמי שמים, אֵל נשגב, יחיד ומיֻחד, אשר בהשגחתך שלא תסוף ולא תחדל, הכה תכה בסנורים את אלה שאין מעצור לתאוֹתיהם וליצרי לבם”.¹

נפש האדם נאמנה לוַדאֻיות הללו בציורי המשלות, בדברי הימים, בתורת המשפט, במשלי העם ובשיחות הבריות. בטוי מכֻוָּן לדבר היא מוצאה לה שלא במתכַּוֵּן גם בספרות. כך, לדוגמה, היו היונים קוראים ליֻפּיטר בשם “רוח עליון”, אפס לפי שהיו מיחסים לו על⁻פי המסורה הרבה מעשי שפלות, לפיכך שלא במתכַּוֵּן היו נותנים ספוק לתביעות ההגיון שלהם על⁻ידי⁻כך, שצמצמו את כֹח יכלתו של אֵל רע שכזה. הם שללו ממנו את תקפו ועשוהו חסר⁻אונים כאחד המלכים אשר באנגליה. פּרומֶתֵּיוּס ידע סוד כמוס, שלא היה מגלה ליֻפיטר אלא במחיר; סוד אחר כדומה לו היה גלוי וידוע למינֶרוָה. אין ידו תקיפה לשלוט ברעמיו אשר יצר, משום שמפתחות אוצרותיהם שמורים ביד מינֶרוָה.

"מִכָּל הָאֵלִים כֻּלָּם רַק אֲנִי יוֹדַעַת הַמַפְתְּחוֹת

לדּלָתַיִם הַמּוּצָקוֹת אֲשֶׁר לָאוֹצָר

בּוֹ יִישְׁנוּ רְעָמָיו אֶת שְׁנָתָם" ²

זוהי הודאה גמורה, שהתערבותו של הכֹל מתמדת וקיֶמת בעולם וכי כל זה תכלית מוסרית לו. גם המִתּוֹלוגיה ההֹדית מסיֶמת סיום מוסרי שכזה; ובכלל נראה לנו, שמן הנמנע הוא לבדות איזו פַבּוּלה ולהפיץ אותה בין העם, כשאין רעיון מוסרי קבוע בזה. אַברורה שכחה לבקש, כי יֻחן אהובה במתנת נעורים, ואף⁻על⁻פי שטיתּוֹנוּס בן⁻אלמָוֶת הוא, הרי אינו אלא זקן. לא כל גופו של אכִילֶס אין חבלה שולטת בו, כי מֵי⁻הקֹדש לא נגעו בעקב רגלו, אשר בו אחזַתּוּ תִּיטִים אמו בשעת הרחיצה. זִיגפרִיד אשר בשירת הנִיבֶּלוּנְגִים אינו בן⁻אלמָות גמור, כי בשעה שרחץ את בשרו בדם הדרַקוֹן, נפל עָלֶה על⁻גבו, ואותו המקום, כסוי העלה, נשאר בן⁻תמותה. ואמנם מן המָכרח הוא שיהיה כך. כל דבר שיצר אלהים יש בו פִּרצה. דומה הוא, כאלו משפט⁻הנקם והשלום הזה הולך ומתגנב תמיד בלי דעת אל כל מקום, ואפילו אל תוך אותה השירה החפשית, אשר בה נסה דמיון האדם ליצור לעצמו מעין שבת שבתון ולפרוק מעליו את כבלי החֻקים הישָׁנים – הלא היא אותה החבטה⁻לאחור, אותה דחיפת⁻החזרה אשר לכלי התותח, המעידה על כך, כי החק ההוא היא גזֵרה מָחלטה, שאין לעמוד כנגדה, כי אין שום דבר בטבע נִתּן במתנה, אלא הכל טעון תשלומים.

זוהי התורה הקדומה על⁻דבר הנֶמֶזיס, העומדת על המשמר בעולם ואינה פוטרת שום עָול מעֹנש. הפוּריות, כך סחו הקדמונים, נטפלות אל הצדק ומשמשות לו בנות⁻לוָיה, ולוּ תֵט השמש ממסִלתה בשמים, כי אז ענש יענשוה. הפיטנים סחו, כי חומות אבנים, חרבות ברזל ורצועות עור היו נוטים בסתר רצון למעשה הפשע שעשו בעליהם; כי האזור, שנתן אַיַקְס במתנה להֶקטוֹר, הוא הוא אשר נקשר בו גִבּוֹרה של טרוּיה אל גלגלי מרכבת אכִילֶס ויסָחב אל שדה המערכה. וכי החרב, שנתן הֶקְטוֹר במתנה לאַיַקס, היא היא אשר בה נפל איקס חלל. ושוב הם סחים, שבשעה שתושבי תֶּסוס הקימו מצבת⁻פסל לתֵיאגנס, שהיה מבעלי⁻הנצחון במשחקים, התגנב אליה בלילה מי שהיה אחד המתחרים עמו וינסה להפילה ארצה, כשהוא מכה בה הלוך והכות, עד שלבסוף צנחה מעל כנה ותפֹל, ואולם במפלתה מִעכה תחתיה את משַֹׁבּרה וימת.

הקול, הבוקע ועולה מתוך שיחות הבדים האלה, קול אלהים הוא. הוא בא מכח מחשבה, הנאצלה על המשורר שלא לרצונו. זהו החלק המעֻלה שבכל סופר, שאין בו כלום משל עצמו, שאין הוא מכיר ויודע אותו, השופע ועולה מתוך עצם מהותו ולא מתוך כח⁻ההמצאה הנפרז שלו, דבר זה, כשאתה מעַין ביצירותיו של אמן אחד, קשה לך לעמוד עליו, אלא מתוך עיון והסתכלות ביצירותיהם של אמנים הרבה, אתה בא לידי הכרה, שאין זה אלא רוח כולל המיֻחד לכֻלם כאחד. לא את פידיאס אני מבקש לדעת, כי⁻אם את מפעלו של האדם, שחי באותה התקופה הקדומה שבדברי ימי היונים. אמנם ערך שמו וקורות ימי⁻חייו של פידיאס חשוב עד⁻מאד בשביל ההיסטוריה, אבל בשעה שאנו עוסקים בבקֹרת, במשמעותה היותר עליונה, הם רק מבלבלים את דעתנו. מן הצֹרך לנו רק להבחין מה היה האדם מבקש לפעֹל בתקופה ידועה, אלא שנתקל בעכוב, או, אם נדבר בלשון רכה, נצטמצם בפעֻלתו בתֹקף ההשפעה, שהשפיע עליו בינתים רצונו של פידיאס, של דנטי ושל שקספיר, הלא המה כלי השרת, שבסיועם פועלת האנושות את פעֻלותיה בכל דור ודור.

לידי בטוי יותר נמרץ בא פַקטוּם זה במשלים המצוּיים אצל כל עם ועם, אשר מאז ומעולם היו משמשים ספרות של התבונה, או הרצאת דברי אמת מָחלטת באין הגבלה.

ככתבי הקֹדש של כל עם ועם, כך משמשים גם המשלים מִקדש לגלויי הרוח והאינטואיציות. דברים, שהנרפים והריקנים שבעולם, הכרוכים אחרי מראה עיניהם, לא היו מתירים לו לריאַליסטן להביעם בלשונו הוא, מתירים לו באין מוחה כנגדו להביעם במשלים. וחֹק החֻקים הזה, אשר הדרשנים בבתי⁻הכנסיות, סוד זקני העם ומורי בתי⁻הספר העליונים כופרים בו, מטיפים אותו בכל עת ובכל שעה בכל השוָקים ובכל בתי המלאכה על⁻ידי המוני משלים, אשר תורתם אמת ומצויה בכל העולם כבעל⁻הכנף והזבובים.

כל הדברים מִשנים הם, זה לעֻמת זה. על דאטֵפתּ אטפּוּך; עין תחת עין; שן תחת שן; דם תחת דם; מדה כנגד מדה; אהבה תחת אהבה; תן ויֻתּן לך. מה לך? נאום אלהים, הבה שכר מבֻקשך וקחנו. – מי שאינו עז, לא יצליח במאום. – כמדת פעלך ישֻלם לך, לא פחות ולא יותר. – אשר לא יעבֹד – לא יאכל. כורה שחת, בה יפול. – קללת חנם, אליו תשוב. – השָּׂם כֶּבל בצואר עבדו, כורך את קצהו השני בצוארו שלו עצמו. – עצה רעה תחבל את יועצה, – השד – שוטה שבעולם הוא.

כך נאמר בכתוב, משום שכך נהוג בחיים. פעֻלתנו משתעבדת ונקבעת שלא בטובתנו על⁻ידי חֹק הטבע. אנו מתַיגעים להשיג תכלית קטנה העומדת מחוץ לטובת הכלל, אבל פעלֵנו כופה את עצמו בכֹח מגנטיסמוס שאין עמידה בפניו, להיות נוהג והולך בשורה אחת ובמכֻוָּן עם הצירים שהעולם סובב עליהם.

אין אדם מדבר, אלא אם⁻כן הוא שופט את עצמו. בכל מלה היוצאת מפיו הוא מתאר לנגד עיני איש שיחו, מדעתו או שלא מדעתו, את עצם צורתו. כל דעה אמורה בפה פועלת פעֻלת⁻חזרה על אומרה. למה היא דומה? לפקעת של חוטים, שקולעים אותה אל המטרה ושקצָהּ השני נשאר באמתחת הקולע. או טוב מזה למשול אותה לכידון המוּטל אל גב תנין והוא מתיר בדרך מעופו, הלוך והתר, כריכת חבל המֻנחת בסירת⁻הדוּגה. אם הכידון אינו טוב, או שלא הוּטל כשורה, סכנה בדבר, שמא יקרע לגזרים את השַׁיָּט או יטביע את הסירה בים.

אין אדם עושה עָול אלא אם כן הוא גורם עול לעצמו. “מעולם לא היה אדם שהתגאה באיזה יתרון, ויתרונו לא נהפך לו לרועץ”, אומר בֶּרק. האדם הפורש את עצמו מן הכלל ומתמכר לחיי תענוגות, עיניו טחו מראות, שבשעה שהוא רודף אחר ההנאה לסַגלה לו לבדו, הוא מַזיר את עצמו ממנה. והאדם הפורש את עצמו מן הכלל בדברי אמונה ודת, עיניו טחו מראות, שבשעה שהוא משתדל לנעול את שערי השמים בפני אחרים, הוא נועלם בפני עצמו. אם תתנהג עם בני⁻האדם כמו שמתנהגים עם הרַגלים אשר במשחק השח או עם כדורי המשחק, סופך להתענות כמותם. אם תקשיח את לבך מלבם, סופך לאבד את לבך. החושים מבקשים להפוך את כל בני⁻האדם: את הנשים, הילדים והעניים, לדברים שאין בהם רוח⁻חיים. המשל ההמוני: “אם לא אוציאנו מכיסו, אוציאנו מעורו” – פילוסופיה עמֻקה היא.

כל עבֵרה שאדם עובר על חֻקי האהבה והשוין ביחוסינו החברתיים, עָנשה בצדה תכף⁻ומיד. ענשה של זו הוא הפחד. כל זמן שאני שרוי עם חברי בשלום, אין פגישתו גורמת לי מורת⁻רוח. אנו נפגשים כמים הנפגשים במים, או בשני זרמי אויר הפוגעים זה בזה ומתלכדים יחד, כך מתלכד ומתמזג זה בזה טבעו של כל אחד ממנו. אבל מכיון שהיחס שבינינו חדל מהיות פשוט ותמים, מכיון שנסיתי להתבדל ולהתפלג ממנו או לסגל לעצמי טובה שאינה טובתו, מיד חברי מרגיש בעלבונו והרי הוא מתרחק מפָּני במרחק שהתרחקתי מפניו; שוב אין עיניו מבקשות לפגוע במבטי עיני; אז תפרוץ מלחמה בינינו; בקרבו תתעורר משטמה, ובי יתעורר פחד.

כל הקלקלות הישנות שבחברה, כל כנוס של רכוש ושלטון שנעשה ברֶשע – אף עליהם נפרעים במדה כיוצאה בזו. הפחד – מורה מֻמחה ומחֻכּם הוא מאין כמוהו והוא הכרוז, המכריז על כל מהפכה, הממשמשת ובאה. הוא מלמדנו את האחת: בכל מקום שהוא מתגלה, שם רקבון וקלקול. עורב מנקר בפגרים הוא, ואף⁻על⁻פי שאינך רואה היטב על⁻פני מה הוא מרפרף, בידוע הוא, שבאשר הוא, שם אורב המות. קנינינו שרויים בפחד, חֻקינו שרויים בפחד ומפלגות המשכילים שבקרבנו שרויות בפחד. יש אשר הפחד היה מרחף עִדן ועִדנים מעל לשלטון מדינה ואוצרות רכושה והיה מנהם ומקרקר ומנבא רעות. עוף נתעב זה לא לחנם בא לעולם. הוא עומד ומכריז שיש עולות גדולות בעולם, המבקשות את תקונן.

ממין זה היא גם אותה הצִפִּיה לתמורה, המתעוררת בקרבנו תמיד לאחר שתפסק פעֻלתנו, שאנו עסוקים בה לרצוננו. המורא מפני שמי⁻צהרים זכים באין עב, טבעת⁻האסמרגד של פּוֹליקרַטֶס, היראה מפני רֹב טובה, האינסטינקט המעורר את כל אדם בעל⁻נפש נעלה לקבל על עצמו עֹל גזירות נאה עם כל המעשים הטובים הכרוכים בה – כל אלה אינם אלא רעידות מֹאזני הצדק, העוברות וחולפות בלבו וברוחו של האדם.

אנשים בעלי⁻נסיון שבעולם יודעים היטב, כי נבחר מכל הוא לפרוע מס בעד כל פסיעה ופסיעה בדרך החיים וכי יש אשר קורטוב של קמצנות עולה לו לאדם במחיר הון יקר. המַלוה נעשה בעל⁻חוב לעצמו. וכי מה הרויח אדם, שגמלו עמו מאה חסדים והוא לא השיב תמורתם אף אחד? כלום הרויח במה ששאל מאת שכנו, בין מתוך רשלנות ובין בערמה, את סחורתו, את סוסיו או מעותיו? הרי מיד תתעורר בלבו של זה ההכרה, שעשה מעשה חסד, ובלבו של השני – ההכרה שחסד נעשה עמו, זאת אומרת: היתרון מצד זה וההכנעה מצד זה. המשא⁻והמתן הזה נשאר חרות בזכרונו של הלוה ושל חברו וכל עסק חדש משַׁנה, הכל לפי טבעו, את יחס הגוֹמלין שבין איש לחברו. עד⁻מהרה יוָכח לדעת, כי מלרכוב במרכבת חברו מוּטב שנשברו רגליו וכי “מחיר יקר מאין כמוהו הוא משלם תחת חפץ הבא לידו מתוך בקשה ותחנונים”.

אדם חכם יתנהג על⁻פי התורה הזאת בכל מקצועות החיים וגלוי וידוע יהיה לפניו, שמן החבמה היא לעמוד הכן לפני כל תובע ולפרוע את כל תביעת צדק, שתובעים מזמנו, מכשרונותיו ומלבו. הוה פורע בכל עת, שהרי סוף⁻סוף מָכרח תהיה לשלם את כל חובך שאתה חַיב, אשר בני⁻אדם ומאורעות יפרידו זמן מה בינך ובין הצדק, אבל אין זה אלא אַרכה, סופך לשלם את כל מה שאתה חַיב. אם חכם אתה, תתירא מפני אֹשר ההולך ומָשפע עליך עד בלי די. גמילות חסדים – תכליתה של הטבע היא. אלא שתחת כל חסד שגמלו עמך, חַיב אתה לפרוע מס. גדול אדם המרבה לעשות מעשי חסד במדה שאין למעלה ממנה. שפל אדם – וזהו הדבר השפל היחידי בעולם – הנהנה מחסדי אחרים ואינו גומל חסדים תמורתם. לפי סדרו של עולם אין אנו יכולים להשיב חסד לאלה שגמלו עמנו חסד, או יש אשר הדבר יעלה בידנו רק לעתים רחוקות. אולם מן ההכרח הוא, שהחסד שגמלו עמנו יהיה מושב למי שיהיה בד בבד, גמול תחת גמול, פרוטה תחת פרוטה. השמר לך, פן יצברו בּידך נכסים ועֹשר יותר מדי. עד⁻מהרה יעלה בהם רקבון וירמו תולעים. מהר ובזבז אותם ככל אשר תמצא ידך.

חֻקים קשים אלה, שאין רחמים לפניהם, נוהגים גם במקצוע העבודה. עבודה זלה ביותר, אומר הפִּקח, היא עבודה יקרה ביותר. כשאנו קונים מטאטא, מחצלת, מרכבה וסכין, אין אנו קונים אלא שמוש ידוע, שאנו משתמשים בהגיון הבריא לצֹרך מצרכי יום יום. אין טוב לפניך מלשכור גנן מֻמחה לגנך, או לקנות הגיון בריא בשמושו לצרכי הגננות; כיוצא בזה, המלח ששכרת אינו אלא הגיון בריא בשמושו לצרכי הסַפָּנות; תפוסת הבית שלך אינה אלא הגיון בריא בשמושו לצרכי הבשול, התפירה והשֵׁרות; הסוכן שלך – הגיון בריא בשמוש לצרכי החשבונות והעסקים. מתוך כך אתה מכפיל את הוָיתך, או פושט אתה את עצמך על כל קניניך. אמנם מתוך שהדברים בעלי שניות הם מטיבם, לפיכך אין שום אונאה מצויה לא במקצוע העבודה ולא בחיים. הגנב גונב משל עצמו; הרמאי מרמה את עצמו. כי מחיר העבודה לאמתו – דעת וצדקה, והעֹשר והקרֶדיט אינם אלא סִימניהן החיצונים של אלה, הסִמנים האלה, במעות של ניָר נִתּנים להזדַיף או להִגנב, אבל העִקר שבהם, כלומר: דעת וצדקה, אינו נִתּן להזדַיף או להגנב. המגמות הללו של העבודה, אינן יכולות להתקַים אלא על⁻ידי מאמצי⁻רוח באמת ובתמים ועל⁻ידי פעֻלה הנובעת מתוך נמוקים טהורים וברורים. הנוכל, הרמאי, השחקן אין ביכלתו לסגל לעצמו מתוך הטבע החמרית והמוסרית אותה הדעת, שהפועל קונה ביגיעו ובעמלו, שהוא עמל באמונה וביֹשר. זה משפט הטבע: קום ועשה מעשה ונחַלת תֹּקף ועֹז, ואלה שאינם עושים מעשה אין להם שום תֹּקף.

עבודתו של האדם לכל חליפות צוּרותיה, ממלאכת הקצעת חודה של יתד ועד בנין עיר ויצירתו של אֶפוס, אינה אלא מופת אחד כביר ועצום, כי חֹק הגמולות שולט בכל העולם כֻּלו שלטון גמור. השווי הגמור שבין הנתינה והלקיחה, התורה, שאין לך דבר שאין לו מחיר, וכשאין משלמים את מחירו לא ינתן דבר זה אלא דבר אחר, ושמן הנמנע הוא להשיג את שויו, – תורה זו מתגלית בכל רוממותה גם על עמודי הפנקס הראשי בבתי⁻המסחר וגם בחשבון ההוצאות וההכנסות של המדינות, גם בחֻקי האור והחֹשך וגם בכל הפעֻלות וחזרת⁻הפעֻלות שבטבע. מן הנמנע להטיל ספק בדבר, שהחֻקים הנשגבים האלה, אשר כל אדם רואה אותם כשהם פועלים את פעֻלתם במעשי החיים שהוא מצוי אצלם, אלה חֻקי המוסר החמורים, המזהירים על חוד החרט שהוא עושה בו את מלאכתו, אשר הוא ממדד אותם בקו⁻האנך ובאַמת המדה שלו, המתנוססים בבהירות יתרה בצרופי סך⁻הכל שבחשבון החנוני ובדברי הימים של אחת המדינות כאחד – כי כל החֻקים האלה מחבבים על האדם את אֻמנותו, ואף⁻על⁻פי שנזכרים בהם רק לעתים רחוקות, הרי הם הם המרוממים ברוח דמיונו את משלח ידו לידי מדרגה גבוהה, שאין למעלה ממנה.

הברית הכרותה בין הצדקה ובין הטבע מכריחה את כל הדברים שבעולם להתקומם בשׂנאָה בפני הרִשעה. חֻקי הטבע הנעלים וכֹחותיו רודפים ומלקים את הבוגד. הוא בא לידי ההכרה, כשכל הדברים נוצרו לשם האמת ושם מעשים טובים ושאין בכל רחבי העולם מקום⁻מחבא, להחביא שם את הנבל. עשֵׂה מעשה פשע ומיד תתהפך האדמה להיות שקופה כזכוכית. עשֵׂה מעשה פשע ומיד נדמה כאלו התכסתה האדמה מכסה⁻שלג, כעין מכסה השלג ביערים, המגַלה את עקבותיהם של כל עוף⁻קורא ושועל, של חולדת סנאים וחפרפרת. אי אתה יכול להשיב את ההֶגה שהוצאת מפיך, אי אתה יכול למחות את עקבות מדרך⁻רגליך, אי אתה יכול למשוך את הסֻלם למעלה, מבלי להשאיר מקום כניסה אל הבית, או סִמן שאתה התגנבת אל תוכו. איזה אות ומופת, המוכיח את עוֹנך על פניך, עולה ומבצבץ בכל מקום. חֻקי הטבע וכֹחותיו – המים, השלג, הרוח והכֹח המושך – הם הם יהיו נפרעים מן הגנב.

ומעבר מזה נוהגת בכל תקפה מדת החֹק האמור גם בנִדון מעשי הצדק. אֱהוֹב – והיית אָהוּב. כל אהבה היא קבועה ומדֻיֶקת דיוּק מַתּמַטי, כשני חלקי השואה אַלגֶבּרית. האיש הטוב יש בו מן הטוב המָחלט, הצורף את כל דבר כאש ומשַׁנהו לפי טבעו הוא, עד שאי אתה יכול לעשות לו לאיש כזה שום רע; וכמו מחנות אנשי⁻הצבא ששלחו המלכים לקראת נַפּוֹליאוֹן היו משליכים, בהתקרבו אליהם, את דגליהם ומאויביו נהפכו לאוהביו, כך גם כל מיני פורעניות, כגון מחלה, עֹל ועֹני, מתהפכים ומתהוים למיטיביו של האיש הטוב:

"הָרוּחוֹת מְפִיחוֹת וְהַמַּיִם מְפַכִּים

גְבוּרָה לָאַמִּיץ וְעָצְמָה וְרוֹחַ אֱלֹהִים,

אֲבָל הֵם עַצֱמָם אֶפֶס הֵם וָתֹהוּ" ³

אפילו הרפיון והמחסור נוטים חסד לאיש הטוב. כשם שאפילו מקצת גאוה שיש בו באדם גורמת לו נזק, כך אין מום באדם, שלא יהא גורם לו תועלת כל⁻שהיא. הצבי, אשר במשל הידוע היה מתגאה בהדר קרנו ומגנה את רגליו. אך כבוא הציד, רגליו הצילוהו, אבל קרניו, שנאחזו אחר⁻כך בסבך היער, הכריעוהו. לכל אדם יקרה מקרה בימי⁻חייו להיות מחזיק טובה למגרעותיו. וכשם שאין אדם מכיר בהכרה ברורה את האמת אלא אם כן חטא לה, כך אין אדם מכיר היטב בתקלותיהם ובכשרונותיהם של הבריות, אלא אם כן נתקל באותן התקלות וראה בנצחונם של אותם הכשרונות על חסרונותיו הוא. אם יש לִקוי באָפיו של אדם, המעכב בעדו מלחיות עם הצבור, אנוס יהיה מתוך כך לחיות יחידי ולסגל לו את ההרגל של עזרת עצמו, ובכן ימלא, כדֻגמת הצדפה הפצועה, את פגימתו במרגליות.

גבורתנו צומחת ועולה מתוך חֻלשתנו. ההתמרמרות המזַיֶנת את עצמה בכחות נעלמים, אינה מתעוררת בקרבנו קֹדם שיהיו דוקרים ופוצעים אותנו ומתנפלים עלינו בחמה שפוכה. אדם גדול מוכן ומזֻמן בכל עת למעט את דמותו; כל זמן שהוא מֵסב על מושב ההצלחה הרך, סכנה בדבר שמא יתנמנם, אבל כשהוא מטֻלטל ומעֻנה ונוחל מפלה, תקוה לו שיהא לומד דבר⁻מה. אז אין לו על מי להשען אלא על בינתו ועֹצם ידו; הוא יקנה לו קנינים חדשים, יכיר את בערותו, יתרפא ממחלת זחיחות⁻הדעת, יסגל לו מתינות וסגֻלות וכשרונות שיש בהם ממש. אדם פִּקֵח ממהר ועובר לצד המתנפלים עליו. זקוק הוא לדעת את מקום החֻלשה שלו יותר משהם זקוקים לכך. הפצעים שנפצע יעלו קרום ויהיו נושרים מעליו כעור בלה, ובאותה שעה שקמיו יבקשו להריע עליו תרועת נצחון, והנה הוא נִצל מידם וכֻלו תמים אין⁻מום. טובה גנות משֶׁבח. מאוס עלי כשמצדדים בזכותי באחד העתונים. כל זמן שכל הדברים הכתובים בו ערוכים כנגדי, מרגיש אני בטחון ידוע בהצלחתי, אבל בשעה שנאמרו בזכותי דברים מתוקים כדבש, הריני חש את עצמי כאדם המוטל לפני אויביו ואין עוזר לו. ובכלל כל פֻרענות שאינה מאבידה אותנו, הרי היא טובה ומיטיבה לנו. כשם שיושב האי סַנדוִיץ מאמין, כי כֹחו ואֹמץ רוחו של אויבו המומת בידו עוברים אל קרבו הוא, כך אנו קולטים אל קרבֵּנו את כחו של הנסיון, אשר עמדנו בו.

אותם השומרים עצמם, המגִנים עלינו מן הכליון, המחסור והשנאה, מגִנים עלינו גם מפני אהבת עצמנו והאונאה. בריח ונגר אינם מן המֻבחרים שבמוסדותינו, וכיוצא בזה אין הערמומית במסחר סִמן לחכמה. בני⁻אדם מצֵרים ודואגים כל ימי חייהם דאגת הבל, שמא ירַמו אותם. ברַם אי⁻אפשר לו לאדם להיות מרֻמה בידי אחרים חוץ מבידי עצמו, כשם שאי⁻אפשר לו לדבר להיות קַיָּם בעת ובעונה אחת. בכל עסקינו ומעבדינו הֹוֶה ומצוי צד שלישי הדומם ושותק. הטבע המֻטבּע בתוך הדברים והרוח המיֻחדת להם מקבלים על עצמם את האחריות, כּי כל חוזה ואמנה שאנו כורתים יתקימו בדיוק, ולפיכך אין שום שֵׁרות כשרה ונאמנה עלולה להפסיד אפילו הפסד כל⁻שהוא. ואם האדון שׁאתה משרת אותו כפוי⁻תודה הוא, הבה שָׁרֵת אותו בזריזות יתרה. גֹל את החוב המגיע לך על אלהים, מֻבטח אתה שכל פרוטה ופרוטה תושב לך משָׁלם. וכל אשר יארך זמן הפרעון, הרי מוטב לך; כי כך דרכו של שר⁻האוצרות הזה לשלם רִבּית ורבית על רבית.

קורות הרדיפות שנרדפו בני⁻האדם, אינן אלא קורות היגיעות לרַמות את הטבע, להריץ את זרם המים אל מעלות ההר, לקלוע חֶבל מן החול. ובנִדון זה אחת היא לנו, כמה היה מנינן של הנפשות הפועלות, אם רבות היו או רק נפש אחת, אם מושל עריץ היה הרודף או אספסוף. האספסוף הוא קבוץ של בריות היוצאים מדעתם לרצונם ומחבלים בּעצם ידיהם את מעשי השכל וההגיון. האספסוף הוא אדם אשר לרצונו ומדעתו הוא משפיל את עצמו לידי מדרגת חיה, הזמן המיֻחד לפעלו הוא הלילה, עלילותיו חסרות שֵׂכֶל הן ככל עצם מהותו, הוא כופר בעִקר ורודף אותו; הוא מבקש לעקור את המשפט; הוא עלול לנַוֵּל ולזַהֵם את הצדק, בהעבירו באש ובחמסו בתים ובעליהם. מעשיו דומים לתעלולי הנערים, המקלחים מתוך צנורות של מכונת כִּבּוי זרמי מים השמַימה, כדי לכבות את זהרורי השחר. הרוח שאין היד שולטת בו מניחה בעושי הרשעה את חמתם הם. המעֻנה על קדוש השם אינו עשוי להתבזות. כל מכת שוט הפוגעת בבשרו מכריזה את תהלתו בעולם; כל בית⁻כלא שהוא עצור בו יהפך למעון⁻תפארה מאין כמוהו; כל בית וכל ספר שהֹעלו על המוקד מאיר את העולם כֻּלו; כל דבור ודבור שכבשוהו או מחקוהו בחזקת היד – הולך ומרעים קולו מסוף העולם ועד סופו. שעות של הגיון בריא ושל ישוב⁻הדעת מתרגשות ובאות תמיד גם על הצבור וגם על היחיד, ואז האמת מתגלית והמעֻנים על קדוש השם יוצאים זכאים בדינם.

ובכן כל הדברים שבעולם מטיפים ואומרים, כי גלגולי המקרים מהבל הם. רק האדם הכל הוא. כל דבר הוא בן שני צדדים, אחד טוב ואחד רע. כל יתרון – מס מוטל עליו. אני מלמד את עצמי, שתהא דעתי נוחה מכל. אבל תורת הגמולות אינה תורת “הבל הבלים”. מעוטי הדעת בשמעם את דברי האמת האלה, שאול ישאלו: מה נועיל אפוא כי נעשה את הטוב? הן מקרה אחד לטוב ולרע; כשאני מסגל לי דבר טוב, חַיָּב אני לפרוע במחירו, וכשאני מאבד דבר טוב, אני מוצא לי אחר תחתיו; ובכן אין הבדל בין כל המעשים.

יש דבר הנעלה לגבי נפשו של אדם מענין הגמולות, הלא הוא עצם טיבה ומהותה. הנפש אינה גמולות ושלומים, אלא חיים ממש. הנפש הֹוָה. מתחת לכל אותו הים הסוער של המקרים והחזיונות, אשר מימיו עולים ויורדים במדה ובקצב מדֻיק, מֻנח תהום⁻הקדומים אשר להויה הממשית. הישות, או אלהים, אינו דבר יחסי או חלקו של דבר, אלא השלמות בעצם. ההויה היא חיוב בלתי מָגבל, שאין עמו שום שלילה, השׂם קצב ומשקל לעצמו וקולט לתוכו את כל היחסים, את כל החלקים ואת כל העתים והזמנים. היא המקור שממנו שופעים ויוצאים הטבע, האמת והצדקה. החטאת אינה אלא העדר ההויה או הסתלקותה. האפס, השקר יכולים להחשב בצדק לאותו הלילה הגדול, לאותו הצל, שעליו מצטַיֵר כל היקום החי שבעולם. אולם לילה זה אינו עלול להוליד שום דבר או לפעול שום דבר, מפני שאינו קַיָּם במציאות. אין ביכלתו לעולל מטוב ועד רע. אמנם יש בו מן הקלקלה וההפסד, עד⁻כמה שרע הוא שלא להיות מלהיות.

בראותנו את הרשע מחזיק ברשעו ועומד במרדו ואינו בא לידי משבר ולא לידי עֹנש כל⁻שהוא הנראה לעין, מתעורר בנו הרגש, כי אמונתנו, שנפרעים מן האדם על מעשיו הרעים, רק רַמה תרמה אותנו. אמנם אמת הדבר, כי הוללותו של הרשע אינה מוצאה לה עוררין לא בקרב בני⁻האדם ולא בקרב מלאכי⁻השרת, אבל האם משום כך עלתה בידו להונות את המשפט? הלא במדה זו שהוא כרוך אחרי הרשעה והשקר, הוא הולך ומתנכר אל הטבע ומתרחק ממנו. בחינה ידועה משמש כבר דבר זה אות ומופת לאיש המבין, כי יש כאן עָוֶל ושחיתות. אבל אם גם לא נרגיש בזה, סוף⁻סוף עתידה היא שחיתות⁻כליון זו להשוות את חשבונו של עולם השואה גמורה ומדֻיֶקת.

וכיוצא בזה אי⁻אפשר לומר גם⁻כן, שאין הצדק והיֹשר נקנים אלא מתוך הפסד ואבוד של איזה דבר. אין הצדקה גוררת עֹנש ואין החכמה גוררת עֹנש. מפני שבעצם רק תוספת טבעית הן לָהויה. במעשה⁻צדקה שאני עושה אני קַיָם קיום לאמִתּו; כשאני פועל צדקה, אני מרבה את קניני העולם ורכושו; אני נוטע נטיעות במדבריות שכבשתי מאת התֹהו והאפס ורואה אני את החֹשך, כשהוא נסוג, הלך והִסוג מעבר לתחום האֹפק. אין הפרזה באהבה, אין הפרזה בחכמה ואין הפרזה ביֹפי, בשעה שהמדות האלה מֻשגות ומובנות בעצם משמעותן הברורה. אין הנפש סובלת תחומים וסיָגים והרי היא מצדדת תמיד בזכות האוֹפּטִימיסמוס ומעולם לא נטתה אחרי הפֶּסִימיסמוס.

חיי האדם הם תנועת⁻קדימה ולא עמידה במקום אחד. האִינסטִינקט שבקרבנו – אמון ובטחון הוא. ביחסו אל האדם משתמש האינסטינקט שלנו במלים “יותר” “ופחות” במובן מציאות הנפש והיותה ולא במובן העָדרה; איש אמיץ⁻לב גדול מאיש רך⁻הלב; איש⁻האמת, הנדיב והחכם – אדם הוא במדה יתרה מן השוטה והנבל. הטוב שבמרת הצדקה אינו גורם הפסד, משם שהוא ממדותיו של הקדוש ברוך הוא בעצמו, או משום שהוא הויה מָחלטת מאין דומה לה. הטוב החמרי טעון שלומים, ואם הוא נקנה בלי יגיעה וזעת⁻אפים, אין לו שרש בקרבו וכל רוח מצויה תדפֶנו כמוץ. אל כל הטוב הנִתִּן מיד הטבע – קנין הנפש הוא ונוח הוא להיות נקנה, אם נשלם בעדו במיטב המטבע של הטבע. זאת אומרת: בעבודה המשעשעת את הלב ואת השכל. לא אוסיף עוד לבקש לעצמי טוב שלא עמלתי בו, כמו למשל, למצֹֹא קדרה מלאה זהובים קבורה באדמה, משום שיודע אני, כי יביא לי רק סבל ומשא חדש הכבד מנשׂא. לא אוסיף עוד לבקש לעצמי טוב חיצוני – אחֻזות נחלה, כבוד, שררה, נפשות. כי השכר שהם מכניסים אינו אלא למראית⁻עין. תחת אשר ההפסד שבהם ודאי וברור. אבל ההכרה, שיש גמול בעולם ושאין כל חפץ בדבר לחפור מטמונים, הכרה זו חפשית היא מכל תקלה ופגע. היא ממציאה לי קורת⁻רוח ומנוחת⁻נפש עולמית, שאנַנה וזכה, אני מצמצם את גבולות האסון העלול לבוא עלי והנני משיג את עֹמק החכמה אשר בדברי בֶּרנהַרד הקדוש: “שום דבר אינו עלול להזיק לי זולתי אני בעצמי; הרעה שאני נושא וסובל, מֻטבעת בקרבי גופי ומעולם איני סובל יסורים של אֱמֶת אלא באשמתי אני”.

בטבעה של הנפש מֻטבּעים ועומדים השִּׁלומים בעד העדר השויון שבתנאי החיים. הטרגדיה האמתית של הטבע מֻנחת, כנראה, באותו ההבדל שבין האדם המעֻלה ובין הפחות. כיצד יכול האדם הפחות שלא להרגיש בצערו; כיצד יכול הוא שלא לחוש כעס ומורת⁻רוח לזה שהוא “מעֻלה” ממנו? כשאתה מתבונן אל מעוטי הכשרון, מיד יתקפך רגש של צער ואי אתה יודע את נפשך. כמעט שאתה מתיָרא להביט בעיניהם וחושש אתה, שמא יקלקלו את האלהים. וכי מה יעשו בריות שכמותם? עיניו הרואות שעָול גדול נעשה להם. אלא בשעה שאתה מסתכל אל המעשים מקרוב, מיד יעלמו אי⁻השויונות האלה הנדמים לך כהרים גדוליםִ. האהבה ממעטת אותם כשמש המַמסה את הרי הקרח הצפים על⁻פני הים. מתוך שלֵב אחד ונפש אחת היא לכל בני⁻האדם כֻּלם, לכן מסתלקת ואובדת אותה מרירות ההבדל שבין שלו ושלי; שלו – שלי הוא, כמוני כאחי, ואחי כמוני. כשאני מרגיש, שחברי הגדולים ממני מאפילים עלי בצלם ומתרוממים עלי, הרי יכול אני בכל⁻זאת לאהוב, הרי מָכשר אני בכל⁻זאת לספוג ולקלוט אל תוכי; ומי שאוהב, מסגל לעצמו את הגדֻלה שהוא אוהב ועושה אותה לקנינו שלו. ומתוך כך מתברר לי, כי אחי הוא שומרי ומגִני, הפועל למעני, כשהוא חושב עלי מחשבות⁻ידידות לאין⁻קץ; וסגְלתו זו, שהערצתיה כל⁻כך ושעוררה בקרבּי הרבה קנאה כל⁻כך, רק שלי היא. כך דרכה של הנפש לסגל ולהקנות לעצמה את כל הדברים שבעולם. ישעיהו הנביא ושקספיר – קטעים של הנפש העולמית הם, ומתוך אהבתי אותם אני כובשם ומיחדם לעצמי יחוד רוחני. כלום צדקתו שלו אינה שלי? אם אין רוח בינתו עלולה להיות נעשית שלי – אות הוא שאינה רוח בינה כל⁻עִקר.

כדומה לזה הן גם קורות טבע האסון. החליפות והתמוּרות, המפסיקות הפסקות קצרות את אשרם של בני⁻אדם, אינן אלא אזהרותיו של הטבע, המיֻחד על חֹק הצמיחה והגִדול. על⁻פי ההכרח הפנימי הזה מסתלקה כל נפש ממערכת כל הדברים המצויים אצלה, מאוהביה, ממולדתה, מחֻקיה ומאמונתה, כשם שהָרכִיכָה שורצת מתוך קונכת⁻האבן היפה שלה, מפני שאין מדתה מכֻוֶּנת עוד לשִׁעור גדלה, ומעט מעט יוצרת לה בית⁻דירה חדש. לפי שעור גבורתו וכח רוחו של היחיד הולכות המהפכות האלה ונעשות תכופות ביותר; אלא שברוח מעֻלה ומֻצלח ביותר הן מתמידות והולכות ושוב אינן פוסקות, וכל יחסי החיים תלויים עליו ומקיפים אותם ברפיון בקרום שקוץ ונוזל, אשר בעדו בולטת ונִכֶּרת הצורה החיה, מה שאין כן אצל רֹב הבריות, שהיחסים האלה משמשים רִקמה נֻקשה רבת חליפות, המָרכבה מהמון דַטות ואשר טיבה עשוי להתחלף והאדם מתענה בה כמו בבית⁻האסורים. אי לזאת נבראת היכֹלת שחוג השקפתו של האדם ילך הלוך והתרחב, עד כי האדם של היום שוב לא יכיר באדם של יום אתמול. וכזאת צריכה להיות גם הביאוגרַפיה החיצונה של האדם בקרב הימים; מדי יום ביומו עליו להתפשט את המעשים והיחסים שֶׁבָּלו ומתו, כמו שהוא מחליף בכל יום את בגדיו. אבל לנו, הנתונים במצב הדלדול, הקופא תחתיו ואינו מתקדם, המתקומם כנגד כֹח⁻ההתפשטות האלהי תחת להשתתף עמו בפעֻלותיו, לנו באים גִדול זה והתפתחות זו רק מתוך דחיפות.

אין אנו יכולים להִפָּרד מאוהבינו, אין אנו יכולים לזנוח את המלאכים המלַוים אותנו. אין אנו מרגישים בדבר, שהם נפטרים מאתנו רק בכדי לפנות מקום לאראלים. אנו מעריצים את הישן ועובדים אותו עבודה זרה. אין אנו מאמינים בשפעת עָשרה של הנפש, בנצחיות המיֻחדת לה ובמציאותה בכל. אין אנו מאמינים, שיש איזה כֹח ביום זה, אשר יוכל להתחרות עם יפי יום האתמול, או לשוב ולחדש אותו. רפי ידים אנו שוהים בין חרבות האֹהל הישן, אשר לפנים מצאנו בו לחם ומחסה וכלי מלאכה, ואין בנו אמונה, כי יש בכֹחו של הרוח לפרנס, להלביש ולחזק אותנו מחדש. סבורים אנו, שמן הנמנע הוא למצֹא שוב דבר⁻מה שיהיה יקר כל⁻כך, נעים כל⁻כך וחביב כל⁻כך. והנה אנחנו יושבים ובוכים בכיה של חנם. קול אלהים קורא: “קום ולך הלוך ולֶכת קדימה!” אין אנו יכולים לשבת לעולם בין חרבות העבר. אבל יחד עם זה אין אנו יכולים גם לבטוח בחָדש, וכך אנו הולכים לדרכנו, כשעינינו מפנות לאחורנו, כאותם בעלי המום המביטים אחורנית.

אכן גם השִׁלומים והשכר תחת הפגעים הרעים הבאים על האדם סופם להתגלות לעין התבונה, אם גם לאחר הפסקות של זמן ארוך. מחלת הקדחת, פצעי מום, פחי⁻נפש קשים, אבדן⁻הון ואבדן⁻ידידים נראים בשעתם אבֵדה שאינה חוזרת, שאין לה תשלומין עולמית. אבל מרוצת השנים, השוטפת ומתמדת לבטח, סופה לגלות את כל המרפא העמֹק, המֻטבּע ביסודות של כל החזיונות שבעולם. מיתת ידידנו היקר, מיתת אשתּנו, אחִינו ואוהבֵנו, שבשעתה לא היתה בעינינו אלא אבדה שאין לה תמורה, לובשת כעבור זמן⁻מה צורת מורה דרך או מלאך טוב; כי בנוהג שהיא מחוללת מהפכה בדרך חיינו, מביאה לידי סיום תקופת ילדות או תקופת נעורים, שהיתה מצפה לגמר חתימה, מפסיקה את עסקנו הרגיל, את תפוסת⁻הבית שלנו או אֹרח חיינו ומכשירה את ההתחדשות של כל אלה בצורות חדשות הנוחות ומכֻוָּנות ביותר להתפתחות אָפְיֵנו וגִדולו. היא מסַיעה לנו או מכריחה אותנו לרכוש לנו מכרים חדשים, או לקבל השפעות חדשות, אשר ערכן יהיה חשוב מאד בשבילנו במרוצת השנים הבאות; והאיש או האשה, אשר אלמלי נשארו בהוָיתם היו דומים לפרח⁻גן הגדל בחַמה, שאין די מקום לשרשיו מתחת ויותר מדי זהרי חמה לראשו ממעל, – מעתה, כאשר נפרץ גדר הגן והגנן התרשל בטפולם, יהיו לתאֵנה עבֻתּה ביער, אשר בני⁻אדם באים אליה מן הסביבות הרחוקות לחסות בצלה ולהֶנות מפֵּרותיה.