כיון שרוחנו משתקעה בהגיון, כיון שאנו מסתכלים בנפשנו לאור המחשבה, מיד מתגלה לנו, שחיינו ספוגים ורויים יֹֹפי. כל הדברים שמאחורינו לובשים, מדי התרחקנו מהם והלאה, צורה נאה וחביבה, כמראה העננים אשר במרחקים. ולא רק דברים מצויים וטפֵלים בלבד, אלא אפילו מעציבים ואיֻמים לובשים פנים מסבירות, מיד כשהם תופסים את מקומם בין ציורי הזכרון. שפת הנחל, העשבים הרעים הגדֵלים על שפת הנחל, הבית הישן, האדם השוטה – כללו של דבר: כל אותם הדברים אשר לשעבר לא היינו משגיחים בהם כל⁻עִקר, חוט של חן מתוח עליהם כשאנו נזכרים בהם לאחר זמן. אפילו המת, שהיה מוטל בחדר, היה משרה הִדור⁻חגיגה על הבית. נפש האדם מתעבת את כל מה שיש בו מן הכִעור והיִסוּרים. אלמלי אנוסים היינו, בשעות שדעתנו מיֻשבת עלינו ביותר, להגיד את האמת לכל מדת דינה הקשה, הרי מן ההכרח היה לנו להודות, שמעולם לא הקרבנו שום קרבן. בשעות שכאלה נגלית רוח האדם כשהיא נעלה ורוממה כל⁻כך עד שנדמה לנו, ששום דבר מן הדברים החשובים והיקרים מאד בעינינו אינו יכול להיות נִטל ונִגרע ממנו. כל אבֵדה וכל יסורים אינם אלא חזיון בודד, אשר היקום כֻּלו אינו לוקה על⁻ידם והלב אינו מוצא בו פגם. שום פגעים וענויים שבעולם אינם עלולים לרופף את אמונתנו. מעולם לא עלתה עדַין ביד אדם לשיח על נקלה את צרתו כאשר היה עם לבבו. הנח לה לבריה עלובה זו הקרויה אדם, המעֻנה ונרדפת על צואר מאין כמוה, כשהיא מפרזת קצת על מדת יסוריה. כי אכן רק החלק הכלה והנפסד שבה נאבק וסבל יסורים, תחת אשר אותו החלק, שיש בה משל אין⁻סוף, שרוי בשלוה ובזיו⁻עולמים.

היכֹלת ביד האדם לשמור על חיי⁻רוחו, שיהיו שרויים בשלום ובטהרה, אם אך ישתדל לחיות את חיי⁻הטבע וימנע את עצמו מלהטיל על רוחו חֻמרות, שאינן לפי טיבו. אין צֹרך לו לאדם לבלבל את דעתו בהגיונותיו. לעולם לא יהא עושה ומדבר אלא מה שנאה ויאה לו. ואף⁻על⁻פי שבור גמור הוא ואינו יודע ספר, מֻבטח הוא בכל⁻זאת, שטבעו המיֻחד לו לא יגרום לו שום תקלות ופקפוקים הגיוניים. למודי תורת הדת על⁻דבר החטא הקדמון, על⁻דבר שֹרש הרע ועל⁻דבר גזֵרת⁻השמים וכדומה החלו והחלישו את בני⁻הנעורים שלנו. הדעות הללו לא גרמו מעולם לאדם מעצורים שיש בהם ממש, לא האפילו מעולם את נתיבו של אדם, אלא אם כן הוא סר בעצמו מעל דרכו ללכת לבקש אותן. כל אלה הן מחלות⁻הילדות של הנפש, ומי שלא היה נגוע בהן אינו יכול לתאר לא את מצב בריאותו ולא להגיד את התרופה היפה לבריאות. רוח פשוטה וטבעית אינה יודעת את הפגעים האלה. ברם שאלה אחרת היא לגמרי, אם עלולה היא רוח זו לתת דין⁻וחשבון על אמונתה ולהסביר לאחרים את תורת אחדותה הפנימית וחרותה. דבר זה מצריך כשרונות מיֻחדים במינם, אפס גם מחוץ להכרה עצמית זו הרי יש אשר ימצא כֹח⁻איתנים ושלמות בעצם הויתו כשהיא לעצמה. “מעט אינסטינקטים נמרצים ומעט כללים ברורים” מספיקים לנו למדי.

לא רצוני שלי העלה את הציורים והמראות אשר ברוחי לידי ערכם וחשיבותם כיום הזה. סדר משנתי בבית⁻הספר, השנים שבליתי לסגל לעצמי השכלה עליונה וְאֳמָנות לא הקנו לי ידיעות יותר מועילות מאותן הידיעות, ששאבתי מתוך ספרים ריקנים אחדים, אשר קראתי בגנבה מתחת לספסל בית⁻הספר הלטיני. אותו הדבר, שאין אנו קוראים לו בשם “חנוך”, יקר⁻ערך הוא מן הדבר, שאנו קוראים לו בשם זה. בשעה שמחשבה עולה על לבנו, אין אנו נכנסים בהשערות על⁻דבר ערכה היחסי של מחשבה זו. אפס החנוך מבזבז לעתים קרובות את יגיעו ועמלו על נסיונות, כיצד להתקומם ולהשתמט מפני כחו של מגנטיסמוס טבעי זה, אשר זה דרכו לבחור בוַדאות גמורה את הנאה ויאה לו.

בדרך בדומה לזו גורמים כל מיני התערבות של הרצון קלקול והפסד לטבענו המוסרי. בני⁻אדם רואים את הצדקה כעין מלחמה ומרבים להתגדר בכשרונות אשר חֻננו בהם, ובכל מקום שידֻבּר בשבחו של אדם בעל נפש נדיבה, שוב חוזרים ודשים בשאלה, אם לא טוב ממנו האיש הנלחם בנסיון שבא לידו. אבל דבר זה אינו עולה להם זכות. אחת משתי אלה: יש אלהים או אין. את טיבם ואָפים של בני⁻אדם אנו אוהבים לפי מדת רוח⁻הפרצים אשר בקרבם ולפי מהירות⁻ההחלטה המצויה אצלם. בה במדה שאדם ממעט לחשוב על צדקותיו או להכיר בהן, בה במדה הוא חביב עלינו. על נצחונותיו של תימוליון אמר פלוּטַרך, שהנם מצֻיָנים מכל הנצחונות שבעולם, לפי שהיו מתרגשים ושוטפים במרוצה כשטף צלצלי החרוזים שבשירי הומֵירוס. אם רואים אנו נפש, אשר עלילותיה הוד⁻מלכות שורה עליהן והן מלאות חן ונעימות כשושנים, חַיָבים אנו לשַׁבּח את המקום, כי דברים כאלה יכולים להתקַים בעולם והנם מתקַימים באמת, ולא לפנות בפנים זעומות אל המלאך ולהֵרָגֵן באזניו לאמר: פלוני ראובן, הנאבק מתוך גניחות עם יצרי⁻השטן הטבועים בו מלֵדה, מעֻלה הוא מאותו האיש.

ולא פחות מכן מתגלה לעין⁻רואים יתרון הטבע על הרצון גם בחיי המעשה לכל חליפותיהם. אין בהיסטוריה מן הכַּוָּנה אלא שִׁעור מֻעט מכפי שאנו סבורים עליה. אנו מיחסים לצֶזַר ולנַפּוֹליון מזִמות מחֻכּמות עמֻקות, הצופיות למרחוק; ברם לאמִתּו של דבר לא היה מיטב כחם ואונם משלהם, אלא משׁל הטבע. אנשים בעלי הצלחה מֻפלאה ביותר, כיון שהתגברו עליהם תֹּם⁻לִבם ויָשרם, היה המזמור: “לא לנו, לא לנו” שגור על פיהם. בונים היו מזבחות לאלילת⁻ההצלחה, למזל או ליוּליָנוס הקדוש, הכל לפי טיב האמונה שבימיהם. סבת הצלחתם היתה מֻנחת בזה, שהיו מכַונים את דרכם לפי נטות מהלך מחשבתם, אשר מצאה בהם מעין צנור פתוח, להיות שוטפת ועוברת בו באין⁻מעצור; ואותם הנסים והנפלאות, אשר הם היו עושיהם הגלוים ונראים לעין, נדמו בעיני אחרים, כאלו היו עלילותיהם שלהם עצמם. האֻמנם חוטי⁻הנחֹשת הולידו את הגַלוַניסמוס? אכן לאמִתּו של דבר, פחות מאשר באחרים מצאו בהם עצמם ענין לענות בו ולחשוב מחשבות עליו; כיוצא בזה אין יתרון לשפֹפרת אלא להיות חלָקה וחלולה, אותו הדבר, אשר למראית⁻עין נדמה כאלו היה רצון ותקיפות⁻דעת, אינו אלא חֹסר⁻רצון והתבטלות. כלום יכול היה שקספיר להורות תורה על טיבו של שקספיר? כלום יכול היה מעולם אדם בעל כשרונות מתימטיים מֻפלאים לגלות לאחרים גִלוי כל⁻שהוא את מצפוני שיטותיו? אלמלי היתה לאֵל ידו להביע את התעלומה הזאת, מיד היתה מאבדת את רֹב⁻ערכה הנעלה, לפי שהיתה נעשית שכיחה ומצויה כאור⁻השמש וכח⁻החיים וכיכֹלת ההליכה והעמידה.

על⁻כרחך אתה למד מתוך ההגיונות האלה, כי יכולים היו חיינו להיות יותר נוחים ופשוטים משאנו עושים אותם; כי יכול היה העולם להיות מקום⁻אֹשר מרוּבּה מכפי שהנֵהוּ. כי אין כל צֹורך בקרבות, בהתרגשות ובפחי⁻נפש, בספיקת⁻כפים וחרוק⁻שִׁנים; וכי אנו בעצמנו יוצרים את פגעינו הרעים. אין אנו אלא מפריעים בעד האוֹפּטִימִיסמוס המצוי בטבע, כי בכל עת ובכל זמן שאנו מגיעים לידי אותו המעמד המעֻלה, אשר ימציא לנו העבר או רוח אדם חכם ממנו שבימינו, מיד אנו מבחינים על⁻נקלה, שאנו מֻקפים חֻקים, ההולכים ומקַימים את עצמם בכח עצמם.

תורה זו עצמה מלמד אותנו אפילו מראהו החיצוני של הטבע הנצחי. אין הטבע רוצה שנתמרמר ונתקצף; אין חִבּה יתֵרה נודעת ממנו למעשי⁻חסדנו וחכמתנו מאשר למעשי⁻תרמיתנו ומלחמותינו. כשאנו יוצאים מבית⁻האספה לעניני הבחירות, מבית הבנק, מבית אגֻדת המתנגדים לסחר⁻העבדים, מתוך האספה של חברת הנזירים מיין, או מבית⁻ועד הפילוסופים, העוסקים בחקירות עיוניות, ואנו באים אל שדותיו ויעריו, הרי הוא מדבר אלינו: “מה⁻לך רותח ומתלהב כל⁻כך, חביבי?”

אנו פועלים את פעֻלותינו בדרך מכַנית ביותר. אנו נזקקים לטפל בכל הדברים ולשנותם לפי דרכנו, עד כי קרבנותיה וצדקותיה של החברה נעשים שנואים עלינו. הן האהבה צריכה היתה להיות למקור⁻שמחה, אבל מעשי⁻החסד שלנו עלובים ופגומים הם. בתי⁻הספר שבאחד בשבת שלנו, בתי⁻הכנסיות וחברות⁻הצדקה שלנו עֹל כבד הם על צוארנו. אנו מיַגעים את נפשנו, מבלי אשר יגיענו ימציא קורת⁻רוח לאחרים. יש דרכים טבעיים להשיג על⁻ידם אותה המטרה גופה, אשר אליה שואפים בני האדם מתוך אותן היגיעות האמורות, אלא שאינם מגיעים אליה. מפני מה צריכה כל צדקה להיות נעשית בדרך אחת? מפני מה הכל חַיָבים לתת דולרים? לנו, יושבי⁻כפרים, קשה דבר זה עד⁻מאד ואין אנו סבורים, כי תצמח מזה איזו טובה שהיא. אנו אין לנו דולרים; רק לסוחרים יש דולרים, יתנו המה. בעלי האחֻזות יתנו דגן, המשוררים ידברו שיר, הנשים תתפורנה, הפועלים ישחדו מכח ידם, והילדים יביאו פרחים. ולמה אתם מעמיסים על הנוצרים שבכל העולם את בתי⁻הספר שבאחד בשבת? אכן מנהג דרך⁻ארץ ודבר נאה הוא, שהתינוקות שואלים שאלות והגדולים מורים תורה, אלא שיש לי זמן לענות על השאלות בשעה שישאלו אותן. אבל אל⁻נא תכריחו את הקטנים לשבת בעל⁻כרחם על הספסלים שבבית⁻הכניסה ואל תציקום לשאלכם במשך שעה תמימה שאלות בעל⁻כרחם.

כשאתה מעמיק לעַיֵן בדבר, אתה מוצא, שכל הדברים דומים זה לזה; החֻקים והמדעים, האמונות וארחות⁻החיים – כֻּלם נראים כאמת מתחפשת. החברה שלנו עמוסה מיכניסמוס כבד, הדומה לצנורות המים הארֻכּים לבלי⁻קץ, אשר הרומאים היו מעבירים דרך הרים ועמקים ואשר נתבטלו אחר⁻כך כאשר נתגלה החֹק, כי המים מתרוממים מאליהם עד לידי שעור הגובה של מקור מוצאם. חומה חינאית היא החברה, אשר כל טטרי מהיר יכול לדלג ולעבור עליה. דומה היא לחיל⁻צבא תמידי, אלא שאינה טובה ונאה בשלום. היא משמשת ממלכה, הסדורה כתות ומפלגות, המרֻבּה בבעלי⁻יחוס, הערוכה ומתֻקנת יפה, אלא שהיא נעשית מיֻתּרת לגמרי, לכשיתברר הדבר, שאספות עירוניות מָכשרות לכלכל את עניני⁻הצבור יפה כמותה.

הבה נקח לנו למופת את הטבע, הפועל תמיד את פעֻלותיו בדרכים קצרות ופשוטות. כיון שנתבשל הפרי, מיד הוא נושר מעל העץ. כיון שהפרי נלקט, מיד נושר העָלֶה. תקופת המים אינה אלא נפילה. הליכת האדם והחיה אינה אלא נפילה קדימה. ככל עבודת⁻הכַּפַּים שלנו וכל מלאכה הטעונה יגיעת⁻כח, כגון הרמת משא, בקיעת עצים, חפירה, שיוט במשוט וכדומה, נעשים בכח נפילה מתמדת, וגלגל העולם, האדמה, הירח, כוכב השבט, השמש והכוכבים הולכים ונופלים נפילה שאינה פוסקת.

הפשטות שביקום שונה תכלית השנוי מן הפשטות של המכונה. מי שמכיר את הטבע המוסרי הכרה עמֻקה ביותר ויודע ידיעה ברורה, כיצד הדעת נקנית וכיצד מתהַוה אָפיו של אדם, אינו אלא מן הנקרנים. פשטותו של הטבע אינה מֻשגת ונתפסת על⁻נקלה, אלא עמֻקה היא לאין⁻סוף. בדיקה אחרונה אינה נִתֶּנת להֵעָשות בשום פנים. אנו דנים על חכמתו של אדם על⁻פי תקותו, בדעתנו, כי ההסתכלות באין⁻סוף משמשת מקור לנעורי⁻עולם, שפעת הפריה והרביה של הטבע, העצומה לאין חֹק, מתגלית לנו, כשאנו משוים את השמות וההערכות היבשים והצנומים שלנו לעֻמת הכרתנו השוטפת ונִגֶּרת. אנו נחשבים בעולם לבעלי כִּתּות ואסכולות, למלֻמדים ויראי⁻שמים, אבל באמת אין אנו אלא תינוקות עלובים. אפשר להבחין הבחנה ברורה כיצד נוצרה תורת הספקנות. כל אדם רואה את עצמו והנה הוא אותה הנקֻדה המרכזית, אשר לפיה אפשר לדון את כל דבר במדת⁻הגיון אחת, בין לזכות ובין לחובה. זקן הוא, צעיר, הוא, חכם הוא, בור גמור הוא. הוא שומע ומרגיש את הדברים, שאתם מדברים על⁻אודות השרף ועל⁻אודות הרוכל. אין אדם חכם המתמיד בחכמתו; חכם שכזה יציר דמיונם של הסטוֹאִיקים הוא. שאנו קוראים בספר או מצַירים תמונה, אנו מתיַצבים לימין הגבור ומתקוממים יחד כנגד רך⁻הלב והשודד, אלא שאנו בעצמנו רכי⁻לב ושודדים היינו ונהיה גם לעתיד, אמנם לא לפי פשוטם השפל של הדברים, אלא בבחינת רוממות⁻הנפש, שהאדם יכול להגיע אליה.

הסתכלות מֻעטה במעשים שבכל יום הנעשים מסביבנו, דיה להוכיח לנו, כי חֹק העומד למעלה מרצוננו מנהיג ומכַוֵּן את המאורעות; כי כל היגיעות המלאות עמל וטֹרח, שאנו מתיגעים, אך למותר הן ואין מועיל בהן; כי רק בשעה שאנו פועלים פעֻלה קלה, פשוטה ושלא מתוך אֹנס, חזקים אנו, וכי רק בשעה, שאנו מוצאים ספוק לעצמנו בענוה, אנו נעשים כאלהים. אמונה ואהבה – אהבה מתוך אמונה, יש בה כדי להקל מעלינו את סבל⁻הדאגות הכבד מנשוא. הוי, אחי! אכן יש אלהים. יש נפש חיה במרכזו של הטבע, והיא רמה ונשאה מעל לרצונו של כל אדם, עד ששום איש מאתנו אינו יכול לגרום אפילו פגם כל⁻שהוא לתבל. היא יצקה אל תוך הטבע את קסמיה הרבים והעצומים בשפע מרֻבּה כל⁻כך, עד כי בשעה שאנו עושים כעצתה, הרי אנו מצליחים, ובשעה שאנו מתאמצים לשלוח יד ביצוריה ולהזיק להם, מיד ידינו נעשות כמֻדבּקות אל צדינו או שהן מכות והולמות את חָזֵנו אנו. כל גלגולי הדברים שבעולם מלמדים אותנו אמונה, ואנו אין לנו אלא להיות תלמידים מקשיבים. יש מדריך ומורה⁻דרך לכל אחד מאתנו, ואם אך נקשיב בענוה, נשמע את המלה הנאה ויאה לנו. למה אתה מתיגע ועמל כל⁻כך לבור לך משרה ועסק וחברת⁻רֵעים ודרכי⁻פעֻלה ושעשועים לנפש? לאמתו של דבר יש למענך זכות אפשרית, המשחררת אותך מן הצֹרך בישוב⁻הדעת ומן הברֵרה מדעת. יש בשבילך ממשות, מקום נאה לך וחובות המתאימות לרוחך. העמֵד את עצמך באמצע זרם הכח והחכמה, הנותן חיים לכל מי שיעברוהו גליו, ומבלי עמל ויגיעה תדָחף ותנָשא על⁻ידו אל האמת, אל המשפט ואל קורת⁻רוח גמורה. ואז תרשיע במשׁפט את כל קמֶיך. אז תהיה אתה העולם, מדת המשפט, האמת והיֹפי. אלמלא היינו מקלקלים את סדרו של עולם על⁻ידי ההתערבות העלובה, שאנו מתערבים בו, כי אז היה מצב העבודה, החברה, המדעים, האמנות והאמונה של בני⁻האדם הולך ומתפתח בדרך נאה ומשֻׁבּחת משל עכשו ומלכות⁻השמים המֻבטחת לנו מימות⁻עולם והמֻבטחת לנו עדַין בכל יום מפי בת⁻קול זו היוצאת ממעמקי לבנו, היתה מתהוה ומתקַיֶמת מאליה, כשם שמתהוים ומתקימים עכשו השושנה, האויר והשמש.

אומר אני: אל תהא בורר! אבל אִמרָתי זו אינה אלא ציור⁻הדבור, אשר על⁻ידו רציתי לסַמן את הדבר, שהבריות נוהגים לקרֹֹא לו בשם בּרֵרה ואשר באמת אינו אלא פעֻלה חלקית: מעשה⁻הבּרֵרה של הידים, העינים והתאבון ולא פעֻלה שלמה ומסֻימה של האדם. אבל אותו הדבר, שאני קורא לו בשם משפט או טוב, הרי הוא מעשה⁻בּרֵרה וחפץ, הנובע ועולה מתוך ישות⁻כֻּלה; ואותו הדבר שאני קורא לו בשם מלכות⁻השמים ואשר אני עורג אליו ממעמקי נפשי, הרי זה מצב או תנאי⁻הויה, הנאותים ונכספים לעצם מהותי; ואותה הפעֻלה אשר כל ימי⁻חיי אני מתגעגע לעשותה, הרי זו עבודה המכֻוֶּנת לפי כשרונותי. חַיָּבים אנו לחשוב את האדם בחזקת אחראי לפני התבונה בעד בחירתו את המלאכה ואת העסק, שהוא עוסק בהם יום יום. שוב אי⁻אפשר לו לאדם להצדיק את מעשיו בטענה, שדרכו של עסקו בכך. מה לו ולעסק מגֻנה? כלום אין יעוד משלח⁻ידו מֻטבּע ועומד באָפיו וטוּבו?

יעוד מיֻחד לו לכל אדם. מתת כשרונו היא יעודו. יש דרך אחת לפניו, אשר בה נגלות לו הליכות עולם כֻלן. יש בו כשרונות, המעוררים אותו בדממה להשתמש בהם שמוש שאינו פוסק. דמיונו כספינה הצפה על⁻פני הנחל: מכל עברים הוא מֻקף מכשולים, חוץ מעֵבר אחד; מעבר זה הוסרו כל המעצורים והוא שט על⁻פני תעלת⁻המים ההולכת ומתעמקת, עד שהוא מפליג ומגיע לים הגדול לבלי⁻קץ ולבלי⁻תכלית. הכשרון הזה והיעוד הזה תלויים ועומדים בתכונתו או באותו האֹפן, אשר הנפש הכללית מתגלמת בו. הוא משתוקק לעשות דבר, המצליח בידו על⁻נקלה ואשר עשיָתו עולה יפה, אלא שאין אדם אחר מלבדו יכול לעשותו. אין אדם יכול להתחרות עמו. כי בה במדה שיהא מקשיב ביותר באמונה לעצת כחותיו, כן ישתנה מפעלו תכלית השנוי ממפעלו של אדם אחר. מדת תאות⁻הכבוד שלו שקולה בד בבד כנגד מדת כחותיו. שעור גבהו של מגדל נקבע לפי שעור רָחבו של יסודו. כל אדם יש לו סגֻלת הכח ליצור דבר מיֻחד במינו, ואין סגֻלה זו מצוּיה אצל שום אדם אחר. התאמרותו של אדם, כי יש לו יעוד אחר וכי הוא קֹרָא מלֵדה למלא משלחת מיֻחדת ויש “אותות ומופתים חיצונים, המבדילים אותו בתור איש המופת מיתר בני⁻האדם הפשוטים” – אינה אלא פַּנַּמיסמוס ומוכיחה על טִמטום⁻המוח, המונע את בעליו מהבין, כי רוח אחת חיה בקרב כל הבריות כֻּלן, בלי משוא⁻פנים.

כיון שאדם עושה את מעשהו, הרי הוא מביא בכך את הבריות לידי הרגשת החסרון, אשר רק בידו למלאותו והרי הוא עצמו יוצר את החוש, הממציא לו הנאה ותענוג. מתוך שהוא עושה את מעשהו, הרי הוא מפתח את עצמו. זוהי אחת מן המגרעות של הדברנות בקהל, שאין היא נותנת לנו להוציא על ידה את כל רוחנו באין מעצור. בזמן מן הזמנים מן הצֹרך הוא, שלא רק כל דברן, אלא כל אדם ישלח רֶסן מפניו ויביע באין⁻מעצור ומעֹמק⁻לבו אותו הכח ואותה הדעת המצויים בקרבו. ממעשים שבכל יום הוא, שאדם תוקע את עצמו לתוך הפרטים המצויים, הכרוכים במעבדו ועסקו, שהוא עוסק בו, והרי הוא מטפל בו ככלב זה, המהפך את שפודי⁻הצלי שעל⁻גבי האח. מתוך כך הוא נעשה לחלק מחלקי המכונה שהוא מניע, תחת אשר האדם שבו עובר ובטל מן העולם. כל זמן שלא הכשיר את עצמו להתגלות לפני אחרים במלֹֹֹא שעור⁻קומתו ובמלֹֹא ערכו, עדַיין לא מצא את תפקידו. תפקידו זה צריך לשמש לו מוצא להביא על⁻ידו את אָפיו לידי גלוי ולהמציא לו מתוך כך את היכֹלת להצדיק את פעלו בעיני אחרים. אם פחותה ונִקלָה עבודתו, יאציל עליה מהוד מחשבתו וטיבו. כל מה שהוא יודע וחושב, כל מה שלפי השגתו כדאי והגון הוא להיות נעשה, את כל זה יודיע לאחרים, ואם אַיִן, מעולם לא יוכלו בני⁻אדם להכירו יפה ולהעריכו כראוי לו. כמה מן השטות היא, כשאתה תופס רק את הצד הפחות והחיצוני של הדבר שאתה עושה, תחת להפוך את הדבר הזה לכלי⁻שמוש נוח ומסֻגל לגלות על⁻ידו את טיבך ואת מגמותיך.

אנו מוקירים רק אותם המעשים, אשר זה כבר היו לתהלה בפי בני⁻האדם. ואין אנו שמים אל לב, כי כל מעשה, אשר בכחו של אדם לעשותו, יכול להֵעָשות גם באֹפן נעלה. סבורים אנו, כי הגדֻלה מורשה היא, הכרוכה במעמדות ובחובות ידועים, במשרות ובמקרים ידועים, ואין אנו שמים אל לב, כי עלול הוא פַּגַניני להפיק תענוגי⁻נפש מתוך נימה של בני⁻מעים, ואֵלינשטֵין – מתוך תֹּף⁻הפה, ונער חרוץ⁻אצבעות – מתוך פסות⁻ניָר שהוא גוזר במספרַים, ולאנדזיאֶר – מתוך חזיר, ואחד הגבורים – מתוך אהלי דלים וסיעת בני⁻אדם עלובים, שהיה חבוי ביניהם לשעבר. מה שאנו קוראים לו בשם תנאי⁻מצב קשים או חברה חשוכה ונִקלָה, אינו אלא אותם התנאים ואותה החברה, אשר הפּוֹאֶסיה שלהם טרם נכתבה על ספר ואשר היכֹלת בידכם לעשותם לחמדת⁻לב ולתהלה כדברים אחרים שכמותם. בעסקי ההערכה שלנו נקח לנו למופת את המלכים. את מעשי הכנסת⁻אורחים למיניהם, את קשרי המשפחה, את מקרי המות המעציבים ואלפי דברים אחרים כדומיהם מעריכה המלכות הערכה המיֻחדת לה, וכל רוח שיש בה משל הוד⁻מלכות תעשה גם היא כמעשיה, ליצור בכל עת ובכל שעה הערכות חדשות – אך זוהי גדֻלה לאמִתּה.

כל מה שאדם עושה, הרי זה קניָנו. מה בצע לו בפחד? מה בצע לו בתקוה? כל כחו וגבורתו אינם אלא בו בעצמו. לעולם יהא רואה בטובו הקַיָּם והמתמיד רק מה שמֻטבּע ועומד בטבעו ומה שעלול לעלות ולצמוח מתוכו ומגבו, כל זמן שהנשמה בקרבו. יבואו⁻נא ויעברו נכסי ההצלחה כעלי⁻עצים בקיץ; פזר יפזרם לכל רוח, כאותות בני⁻חלוף של כח⁻יצירתו, אשר אין קץ לו ותכלית.

יהי לו לאדם מה שלו באמת. הגניוס של האדם, הלא היא אותה הסגֻלה המיֻחדת, המבדלת אותו מיתר היצורים, כשרון התפיסה לגבי סוג ידוע של השפעות, בחירת הדברים הנאותים לו ודחית הדברים שאינם נאותים לו – כל זה מיַחד וקובע לפניו את מהות צביונה של תבל. האדם שיטה הוא, סדר⁻דברים פרוגרסיבי, פרינציפיון בורר, יצור הכונס אליו בכל מקום את הדומה לו. מכל המון הדברים, הסובבים ומקיפים אותו, אין הוא נוטל לעצמו אלא מה הוא שלו. דומה הוא לאותן הקורות, שמורידים אותן מעל החֹף אל תוך הנחל, כדי לעצור על⁻ידן בעד העצים הצפים על⁻פני המים, או לאבן שואבת בקרב מכתות⁻עשת. אותם המעשים, המלים והאנשים, החיים ושמורים בזכרונו, מבלי אשר יוכל לברר לעצמו את סבת הדבר, באמת משתמרים בתוכו, מפני שיש יחס רוחני בינם ובינו; ואף⁻על⁻פי שיחס זה אינו מובן לו עדַין, אין הממשות שלו מתמעטת בכך. הם משמשים לו סִמבּולים של ערכים, מפני שכֹּחם יפה להסביר לו פרקים מתוך הכרתו, אשר לשוא היה מבקש מלים נאותות להם בציורי⁻הדבור המֻסכּמים, הלקוחים מתוך ספרים או משל רוחות בני⁻אדם אחרים. מה שמושך את הסתכלותי אליו, הרי זה שלה, כשם שאני יוצא אל האיש הדופק על דלתי, בה בשעה שאלפי אנשים אחרים, שאינם נופלים בערכם ממנו, עוברים על פני ואין אני משגיח בהם כלל. דַיִּי שפרטי⁻הדברים האלה מדברים אלי. ספורי⁻מעשה אחדים, שרטוטי⁻אפי אחדים, מדות, מראות⁻פנים ומקרים אחדים מתרשמים בזכרוננו רִשוּם נמרץ, בלי שום יחס אל הערך שיש להם לכאורה, אם נבוא למוד אותם במדה הרגילה. יש יחס וקרבה בינם ובין מַתווֹת⁻הרוח שלנו. ערכם במקומו מֻנח ואל תבוז להם ואל תסתלק מהם, כדי ללכת ולבקש באורים ומעשים המצויים ביותר בדברי⁻ספרות. מה שלבך סבור עליו, כי גדול הוא, הרי הוא גדול באמת. הֹרושם הנמרץ הנעשה בנפש, אמת וצדק הוא לעולם.

זכות שלטון עליון יש לו לאדם על כל הדברים החביבים על טבעו ועל הגניוס שלו. מכל מקום שבעולם יכול הוא לקחת את כל מה שהוא ברוחו; וכמו כן אין הוא יכול לסגל לעצמו שום קנין אחר, ולוּ גם תהיינה כל הדלתות פתוחות לפניו; וכיוצא בזה אין שום כח שבעולם יכול לעכב בידו מלקחת את שלו כפי מדת נחלתו. כל הנסיונות שבעולם להסתיר סוד מפני אדם, שיש לו הזכות לדעת את הסוד הזה, יעלו בתֹהו. כי הסוד יתגלה מאליו. אותם מערכי⁻הרוח, שיש ביד אחד מידידינו להשרות עלינו, הרי הם שלטונו עלינו. יש לו זכות⁻בעלים על המחשבות הכרוכות בעקב מערכי⁻הרוח האלה. הכח בידו לחשוף את כל התעלומות אשר במעמד⁻רוח זה. הרי זה חֹק אשר כל גדולי⁻המלכות משתמשים בו למעשה. כל המוראים של המהפכה הצרפתית, אשר הטילו פחד על אוסטריה, היו חסרי⁻כח להכניע את הדיפלומטיה שלה. והנה שלח נפוליון לוינה את מוסיי די נרבּוֹן, אחד מבני האצילים העתיקים, שהיה מחונן בכל המדות, הנמוסים ותארי הכבוד המצוים במפלגה זו, באמרו, שמן הצֹרך הוא לשלוח אל האריסטוקרטיה העתיקה שבאירופה, אשר לאמִתו של דבר אינה אלא מעין אגֻדה של גודרים חפשים, אנשים מבני סיעתה. ואמנם הצליח מוסיי די גרבון לחדור בזמן פחות משבועַיִם ימים אל תוך כל התעלומות אשר לממשלת הקיסרות.

לכאורה אין לך דבר קל מלדבר דברים, שיהיו מובנים לאחרים. אבל יש אדם, אשר יוָכח עד⁻מהרה לדעת, כי היות מובן – אין מחסה ומגן מעֻלה מזה; והאיש אשר סגל לעצמו דעה ידועה; יוָכח עד⁻מהרה לדעת, שדעה זו נעשתה לו למוסרה קשה מנשוא.

אם בלב אחד המורים כמוסה איזו דעה, שהוא מבקש להעלימה, סופה להֵעָשות בכל⁻זאת גלויה וידועה היטב לתלמידיו, ככל שאר דעותיו. שהוא דורש בהן ברבים. כשאתה יוצק מים אל תוך כלי, המלא זויות ועקמומיות אך לשוא תאמר: “אין רצוני אלא לצקת אל תוך זוית זו או אל תוך עקמומית זו”, כי המים יתפשטו במלוא הכלי כֻלו. בני⁻האדם מרגישים בתולדותיה של התורה, שאתה מורה אותם, ומקַימים אותן, אף⁻על⁻פי שאין ביכלתם להראות, כיצד משתלשלות התולדות האלה. הראנו⁻נא קשת של עגול ומתּמטיקן מֻמחֶה ימצא ויקבע על⁻פיה את הפיגוּרה כֻלה. אנו דנים ולמדים תמיד מן הנראה לעין על הסמוי מן העין. מכאן אותו הצד השוה הגמור, שאנו מוצאים בין אנשים חכמים, אשׁר היו בדורות רחוקים זה מזה. אין אדם יכול לקבר את דעותיו עמֹק למדי, עד כי הזמן ובני⁻אדם הקרובים אליו ברוחם לא יוכלו למצא אותן. אפשר שתורה נסתרה היתה לאפלטון, כלום נשארה באמת תורתו נסתרה? כלום יש תעלומה, העלולה להיות נסתרה מעיניו של בֶּקון, של מונטין ושל קנט? ולפיכך אמר אריסטו על חבוריו בצדק: “הם יצאו לאור ולא יצאו לאור”.

אין אדם יכול ללמוד דבר, כשאין בו ההכשרה הדרושה ללמודו, עד⁻כמה שהענין לא יהא קרוב לעיניו בּיותר. יכול כימיקן להרצות את תעלומותיו היותר חשובות לאחד הנגרים, מבלי אשר תרב בכך חכמתו של אותו נגר יותר – והן את התעלומות האלה לא היה מגלה לכימיקן אחר בעד כל הון שבעולם. הקדוש⁻ברוך⁻הוא שומרנו תמיד מפני אידיאות, שעדַין לא התבשלו כל⁻צרכן. כך טיבן של עינינו, שאין ביכלתן לראות את הדברים הקרובים ביותר אל פנינו, עד שתגיע השעה ורוחנו תתבכר כל⁻צרכה; רק אז אנו מבחינים בהם, וכל אותו הזמן שלא היינו רואים אותם נדמה בעינינו כחלום.

כל היפי וכל הנעלה, שאדם רואה, אינם מצויים בטבע, אלא בו בעצמו. העולם כשהוא לעצמו ריק עד⁻מאד ועל כל ההוד והתפארת, המתגלים בו, חַיָב הוא תודה לנפש האדם, אשר זה טיבה לעלה ולהדר את הכל. “הארץ ממלאה חיקה זיו תפארת” – אבל לא זיוה שלה הוא. עמק טֶמפי, טיבוֹלי ורומא אינם בלתי אם אדמה ומים, סלעים ושמים. יש אדמה ומים כיוצא בהם כאלפי מקומות אחרים, אבל כמה דל כוחם לעשות עלינו איזה רֹשם שהוא!

אין הדר השמש והירח, אֹפק השמים והאִלנות עושה את בני⁻האדם יותר טובים ויותר מתֻקנים; כשם שלא ראינו מעולם, שהמשגיחים בבתי⁻אוצרות האמנות שברומא או משרתיהם של הצַיָּרים יהיו מצטַינים באלה מחשבות רוממות ביותר, או שמנהלי ביבליותיקאות יהיו חכמים מיתר בני⁻האדם. החן המיֻחד, אשר בהליכותיו של אדם חשוב ובעל דרך⁻ארץ, אין עין האִכּר הגס מבחינה בו כלל. דומה הוא לאורם של אותם הכוֹכבים, אשר זיום טרם הגיע אלינו, דרי⁻מטה.

יכול אדם להתבונן אל המעשה שהוא עושה, החלומות שאנו חולמים אינם אלא תוצאות דעתנו והשגותינו בזמן שאנו עֵרים. חזיונות⁻לילה מכֻוָּנים ומתאימים התאמה ידועה לחזיונות⁻יום. חלומות⁻אימה אינם אלא הפלגת החטאים שחטאנו ביום. לפנינו מופיעים יצרי⁻לבנו הרעים כשהם לבושים צורות מבהילות ונתעבות. בין הררי האלפים יש אשר התַּיָּר רואה את צלו כשעור⁻גדלו התרבה כמדת ענק, עד כי כל תנועה מתנועות ידיו נראית איֻמה ביותר. “בַּנַי”, אמר איש זקן אחד אל נעריו, אשר נבהלו מפני איזו דמות אשר במסדרון הבית האפל, “בני, מעולם לא תראו דבר, הרע מכם אתם”. וכמשפט החלומות כן משפט מקרי⁻העולם, אשר גם הם בני⁻חלוף המה במדה לא פחותה מהם ואשר גם בהם רואה כל אדם את עצמו והנה שעור קומת⁻ענקים קומתו, אלא ששוב אין הוא מכיר את עצמו. ערך הטוב אל הרע שהוא רואה כערך הטוב אל הרע אשר בקרבו הוא. כל מדה ממדות רוחו נמצאת כשהיא מָגדלת הגדלה יתֵרה ברוחו של אחד ממכריו, וכיוצא בזה כל רגש מרגשות לבו דומה הוא לקבוצת עצים מחֻמשת, אשר מכל צד שלא תמנה אותה, ממזרח או ממערב, מצפון או מדרום, תמיד אתה מוצא בה חמשה מקצועות; או לשיר בעל ראשי⁻תֵבות, בין שראשי⁻תֵבות אלה נמצאים בראשו, בסופו או באמצעיתו. ומדוע יפלא הדבר? הן דרכו של אדם להיות נוטה ביותר אחר נפש זו ולהתרחק מנפש אחרת, הכל לפי הצד השוה או הצד שאינו שוה אשר בינו ובינה, כי אכן רק את עצמו הוא מבקש בשקידה יתֵרה בבני⁻חבורתו, ויתר מכן באֻמּנתו, במנהגיו, בתנועות גופו, במאכלו ובמשתהו; וכשאתה מעַיֵּן סוף⁻סוף בסביבתו, תמיד אתה מכיר בדמות דיוקנו לכל תבניתה וצביונה.

אין אדם יכול לקרֹוא, אלא מה שהוא כותב בעצמו. כלום עלולים אנו לראות דבר או לסגל דבר, חוץ מזה שהוא עצמותנו והוָיָתֵנו? הן ראית מימיך אדם חרוץ קורא את וִירגִיליוּס. והלא משורר זה משמש אלף ספרים שונים לאלף אנשים. קח את הספר הזה בשתי ידיך וקרא בו עד כלות עיניך, ומעולם לא תמצא בו מה שאני מוצא בו. אלמלי היתה לו לאחד הקוראים המשכילים זכות מוֹנוֹפּוֹל על החכמה ועל תענוגות⁻הנפש, שהוא שואב מתוך הספר הזה, מֻבטח הוא, שמזכותו זו לא יגָרע מאומה גם עכשו, לאחר שהספר תֻּרגם ללשון האנגלית, כמו היה הספר כתוב בלשון נכריה ומוזרה, שאין הבריות נזקקים לה. משפט ספר טוב כמשפט חברה טובה, אם תכניס אדם נִקלֶה לבין חברת אנשים מהֻגנים לא תועיל לו כלום, כי אין הוא יכול להֵעָשות לאחד מבני⁻החבורה הזאת. דרכה של כל חברה להיות מגִנה על עצמה, אותה חבורה בטוחה אפוא בטחון גמור מפחד קלקול, ואין אותו אדם נקלט לתוכה, אף⁻על⁻פי שגופו שוהה עמה יחד במדור אחד.

מה תועלת בדבר להִלָחם כנגד חֻקי⁻הרוח הנצחיים, הקובעים את היחס שבין כל אדם לחברו לפי מדת הערך המתּימטי אשר לקנינם ואשר למהותם? הנה גֶרטרוּדה דבקה נפשה לאהבה בגוּיָדוֹ: כמה חשיבות, כמה אצילות וכמה משל סגֻלות רומאי אמִתּי במראהו ובהליכותיו! רק החיים עם איש כזה קרויים חיים וכל מחיר שבעולם לא ישוה אליהם. והרי היא מאמצת את כל כחותיה ומרעשת שמים וארץ, למען השיג את מאויה, והנה היתה סוף⁻סוף גרטרוּדה לאשה לגוידו; אבל מה יתרון לה בכל התפארת, בכל האצילות והנוי הרומאי אשר במראהו ובהליכותיו, אם לבו ומאוייו נתונים לסינט, לתיאטרון ולאולם הבִּיליַארד, והיא קצרת⁻יד לשעשע את נפש בעלה הנאה ולמשכו אליה?

חַיָּב אדם שיהיו לו בני⁻חבורה שכמותו, אין אנו יכולים לאהוב דבר זולתי את הטבע. הכשרונות המֻפלאים ביותר, המפעלים ההגונים ביותר הועיל יועילו לנו בלתי אם מעט; אבל קרבת הטבע וההתדמות אליו – כמה נאה היא קלות נצחונן עלינו! אנו באים במגע⁻ומשא עם אנשים, הנודעים לתהלה ביָפיָם ובמעלותיהם המצֻינות והראויים להיות למופת ולפלא בגלל כשרונותיהם ויתרונותיהם. מבזבזים הם את כל יכלתם וחריצותם לצֹרך השעה ולצֹרך הבריות, – אבל כל עמלם לא ישא פרי בלתי אם מעט מזעיר. אמנם כדי שלא להיות כפויי⁻טובה, ודאי שחיבים אנחנו להביע את מהללם בקול רם. אבל הנה מתקרב אלינו אחרי ככלות הכל אדם אחר הקרוב אלינו קרבת⁻רוח, אח או אחות לנו על⁻פי טבעם ותכונתם, והתקרבות זו כל⁻כך קלה ונוחה, כל⁻כך מלבבת ונפשית כדם הנוזל בעורקינו, עד כי מרגישים אנו, כאִלו הלך מאתנו איש ותחתיו בא איש אחר; אנו חשים, כי היתה לנו רוָחה גדולה וכי שבה נפשנו אלינו; ויש במצב⁻הרוח שלנו מעין שמחת הבדידות. בימים שהיינו שרויים בחטא, שטות היתה בידנו לחשוב, כי למען קנות לנו ידידים, מן הצֹרך לנו להסתגל אל מנהגי החברה, אל תִּלבָּשתּה, אל השכלתה ואל הערכותיה. אפס לידיד לי עלול להיות רק אותו האיש, המזדמן לי על נתיבת⁻החיים שלי, שאני איני נוטה לצדדים מפניו והוא אינו נוטה לצדדים מפָּנַי, אלא הוא נולד תחת אותו אֹפק השמים, שאני נולדתי תחתיו, ובו חוזרים ונשנים כל הנסיונות, שנתנסיתי בהם אני. יש אשר אחד מפּרחי תלמידי⁻החכמים שוכח את עצמו ומחקה את מנהגיו ומלבושיו של איש⁻העולם, כדי לזכות בבת⁻צחוק של אחת היפהפיות, והרי הוא נמשך אחרי אחת הנערות הסוררות, מפני שעדַין לא נצטרפו מדותיו על⁻ידי התאוה הקדושה, עד⁻כדי להכיר לדעת את האשה המהֻגנת עם כל הטֹהר, התעלומה והתפארת אשר בנפשה. יהא אדם גדול, וסוף האהבה לרדוף אחריו. אין לך דבר שנענשים עליו עֹנש קשה כל⁻כך כזלזול קרבת הנפשות, אשר רק עליה בלבד צריכה החברה להִוָּסד, וכאותה קלות⁻הדעת ההולֵלה לבחור בחברים על דעת אחרים.

האדם קובע בעצמו את מדת ערכו. כלל גדול הוא, שהכל חיבים להחזיק בו, שאין אדם נהנה אלא מאותה החרות, שהוא נוטל לעצמו. תפוש לך את מקומך ואת מעמדך הראוי לך, ודעת כל הבריות תהא נוחה מזה. אין העולם עומד אלא על הצדק, מתוך שויון⁻דעת גמור הוא נותן לו לכל אחד ואחד לקבוע את ערכו שלו. אם גבור הוא או פטפטן – אחת היא לו. אלא דבר זה ודאי הוא, שיהא מודד אותך באַמת⁻המדה שלך המצויה בכל מעבדיך והויתך, בין שאתה זוחל⁻עפר ומתכחש לשמך ובין שעיניך רואות את פעלך מתרומם ומתעלה עד לב השמים כאחד הכוכבים המתרוצצים במסלותיהם.

ממשות כדומה לזו מתגלית בכל דבר למוד והוראה.אין אדם מסֻגל ללַמד אלא מתוך מעשים ולא מתוך דבר אחר. אם מֻכשר הוא להרצות את עצמו ואת נפשו, סִמן שיודע הוא להורות, אבל הוראת דברים לא הוראה היא. הנותן – הרי זה מלַמד, והנוטל – הרי זה לָמֵד. אין הוראה אלא אם⁻כן אתה מביא את התלמיד לידי אותו המעמד או לידי אותו העִקר, שאתה עומד עליו. מתוך כך מתהוה התמזגות נפשו נעשית נפשך ונפשך – נפשו. רק הוראה שכזו הוראה היא, ואין כל מקרה רע או חברה שאינה הגונה עלולים להאביד מן התלמיד אבדן גמור את הברכה ואת התושיה אשר בה. אבל ההצעות, שאתה רגיל להציע, כשם שהן נכנסות לתוך אֹזן זו, כך הן יוצאות מתוך אֹזן זו. הנה אנו קוראים, כי מר גרַנד ינאֹם נאום ברביעי לחֹדש יולי וכי גם מר הַנד ישא משא לפני חברי אגֻדת המיכניקאים, אלא שאין אנו הולכים לשם, משום שיודעים אנו, כי האדונים הנכבדים האלה לא ירצו לפני הקהל את אָפים שלהם ואת נסיונם שלהם. אפס אלמלי היה לנו המשפט לצַפּוֹת, כי הנואמים האלה ידברו בהתגלות⁻לב, כי אז שום מכשולים ומעצורים לא היו מעכבים בעדנו מלכת לשמוע את דבריהם. ולא זו בלבד, אלא שאפילו החולים היו מבקשים להיות נשואים במטותיהם אל בית⁻האספה. אבל דרשה ברבים אינה אלא מרוצת סוס דוהר, אי⁻התגלות, סניגוריה, מחסום לפה ולא הרצאה, לא נאום ולא מהותו של אדם.

מדת⁻המשפט שכזו שולטת בכל מפעלות הרוח. טרם באנו לידי הכרה ברורה, כי ענין שנתפרש בדברים בלבד, עדַין לא נתברר ולא נקבע קביעות מסֻיָמה. צריך הוא להיות נקבע מאליו, ואם לאו, אין שום כלל מכללי ההגיון או שום שבועה עלולים לברר וללבן אותו ברוּר ולבוּן הנראים לעין. וכיוצא בזה מן הצֹרך הוא, שכל פתגם וכל משל שנאמר יהי כולל בקרבו את טעם אמירתו.

הרֹשם אשר כל חבור פועל על דעת הקהל נמדד בדיוק מתּימטי לפי עֹמק המחשבה האצורה בקרבו. עד⁻כמה גדול כחו להמשיך את הלבבות. אם מעורר הוא אותך לחשוב מחשבות, אם הוא מקימך על רגליך בכח קול⁻מליצתו האדיר, מֻבטח הוא שפעֻלתו על רוחות בני⁻האדם תהי רוֹוחת, אִטית ומתמדת; אבל אם דפּי הספר אינם מורים אותך דבר, כלה יכלו עד⁻מהרה כזבובים בני⁻יומם. הסגֻלה לדַבּר ולכתוב דברים שאין הזמן מבַלם, היא – לדבר ולכתוב נכונה ובתם⁻לבב. אותה הראיה, שאין כחה יפה להשפיע על המעשים שלי, מסֻפקני אם מֻכשרת היא להשפיע על המעשים שלכם. ברם נקוט כללו של סידני בידך: “הוה מסתכל בלבך וכתוב!”. כל הכותב לעצמו, כותב לדורות עולמים. רק אותה ההרצאה שעלתה בידך מתוך הנסיון שנסית לתת ספוק לתשוקת⁻הדעת אשר בקרבך, ראויה לפרסמה ברבים. הסופר הקולט את החֹמר לחבורו מתוך אזנו ולא מתוך לבו, ידֹע יֵדע ששכרו המדֻמה יֵצא בהפסדו, ואף⁻על⁻פי שספרו התּפל זכה לתהלה מרֻבּה ומחציתם של באי⁻עולם מכרזת ואומרת: “כמה שירה! כמה גאוניות!” הרי בכל⁻זאת אין בו כדי לחמם את הלבבות. רק המועיל יש בו כדי להועיל, רק החיים יש בהם כדי להשפיע חיים; ואם גם התנפח תתנפח עד⁻כדי יציאת⁻הנשמה, אי אתה נערך אלא כשעור הערך, שאתה כדי והגון לו לפי מעשיך. תהלת⁻סופרים אינה דבר התלוי במזל. משפט חרוץ על כל ספר אינו יוצא מלפני קהל הצעקנים מבני⁻סיעתו של המחבר, הקוראים את הספר תֵּכף ליציאתו לאור, אלא מלפני בית⁻דין, מעין בית⁻דין של מלאכי⁻השרת, מלפני צבור, אשר לא יקח שֹׁחד, אשר לא ישמע לקול⁻תחנונים ואשר אימה לא תבעתנו; הוא הוא הדן את זכותו של כל אדם לפרסום ותהלה. רק הספרים שכדאים לכך זוכים לאריכות⁻ימים. שוּלים מזהבים, ניָר מן המֻבחר וכריכות של עור מְאָדָם וגם אכסמפלרים בחנם, הנשלחים אל כל בתי⁻עקד הספרים, אינם מספיקים לו לספר להאריך את ימי שמושו יותר מן הזמן המנוי לו לפי ערכו כשהוא לעצמו. אין הספר יכול להנצל מגזר⁻דינו אפילו אם מחַבּרו מבני⁻נסיכים או מבני⁻מלכים הוא. בלֶקמור, קוֹצֶבּוּ או פּוֹלוֹק אינם מתקימים אלא לילה אחד, אבל משה והוֹמֵירוּס קַיָּמים לעד. בכל דור ודור אין בעולם אלא תריסר אנשים, הקוראים ומבינים את אפּלַטוֹן: אין במספר מֻעט שכזה כדי לפרנס אפילו את ההוצאות של מהדורה אחת מספריו, ואף⁻על⁻פי⁻כן מתנחלים ספריו במלואם מדור לדור בעבור השרידים היחידים האלה, כאִלו הקדוש⁻ברוך⁻הוא בעצמו מסרם לידם. “כל ספר לא נכתב אלא מאליו”, אומר בֶּנטלֵי, אריכות⁻ימיהם של כל הספרים אינה נקבעת לא מתוך השתדלות מאהבה ולא מתוך השתדלות משנאה, אלא מתוך כֹּבד⁻המשקל המיֻחד להם, או מתוך הערך הפנימי, שיש לו לתָכנם בשביל רוח⁻האדם, הקַיֶּמת קיום שאינו פוסק. “אל תדאג יותר מדאי על⁻דבר ההארה הנצרכת לפסלך – אמר מיכאל אַנג’ילו לאחד מפרחי הפַּסָּלים – האור אשר ברחובה של עיר יגלה את ערכו כראוי”.

כיוצא בזה נמדדת תוצאתה של כל עלילה לפי עֹמק הרגש אשר הולידה. אדם גדול לא היה יודע, כי גדול היה. מן הצֹרך היה שתעבורנה מאה או מאתים שנה עד שיתגלה הדבר. מה שעשה, לא עשה אלא מפני שמֻכרח היה לעשותו. מעשהו היה הדבר הכי⁻טבעי בעולם והוא צמח ועלה מתוך מסבת צרכי השעה, אבל עכשיו כל דבר שהיה עושה, אפילו הרמת אצבעו או אכילת לחמו, נראה לנו גדול ורב⁻ערך ומקיף הכל והיה לחֹק וליסוד מוסד.

אלה הם גלויי הגניוּס של הטבע במִקצועות מֻעטים; הם מַתוִים את מהלך הזרם כֻּלו. אולם זרם זה של דם הוא; כל טפה וטפה ממנו מלאה חיים. אין האמת מנצחת נצחונות בודדים; כל הדברים שבעולם כלי⁻תשמישה הם, – לא רק העפר והאבנים, אלא אפילו השגגות והשקרים. לדברי הרופאים, אין חֻקי המחלות נופלים ביָפיָם מחֻקי הבריאות. הפילוסופיה שלנו מימינה היא, ואף⁻על⁻פי⁻כן מסתּיַעַת היא ברצון בהוכחות, הלקוחות מתוך דברים ומעשים משמאילים, כשם שכל צל מוכיח על מציאות השמש. גזרת אלהים היא, שכל מעשה ממעשי הטבע מֻכרח להעיד עדות.

אָפיו של אדם הולך ומתגלה מאליו בכל עת ובכל שעה. העלילות והמלים קלות⁻החלוף ביותר, חזוּת⁻הפנים, המעידה על החפץ לעשות מעשה רמיזה קלה לכוָנה כמוסה – כל אלה מביעים את אָפיו של אדם. כשאתה עושה מעשה, הרי אתה מראה את טיבך, וכשאתה יושב דומם וכשאתה ישן, הרי אתה מראהו גם⁻כן. סבור אתה, שמשום ששתקת בשעה שאחרים דברו ולא חוית את דעתך על מאורעות הזמן, על הדת, על העבדות, על הנשואים, על הסוציאליסמוס, על חברות⁻הסתרים, על בתי⁻הספר, על מפלגות ועל אנשים, הרי הבריות מצפים בתשוקת⁻נפש למשפטך כאל גלוי של חכמה, הכמוסה ונצורה לשעת⁻הכֹּשר. אבל טעות היא בידך! כי שתיקתך מדברת בקולי קולות, אין אוֹרַקל בפיך לגלותו והאנשים הקרובים אליך יודעים, שקצַר⁻כח אתה לעזור להם; כי האוֹרקל מדבר ואינו שותק. “הלא החכמה תקרא ותבונה תתּן קולה?”

גבולות איֻמים הציב הטבע לכחות ההתחפשות וההתנכרות. האמת רודה באכזריות באברי⁻הגוף הממרים. אומרים, כי פניו של אדם אינם משקרים לעולם. הרוצה שלא יממוהו, יִלמַד לדעת את החליפות אשׁר בחזוּת⁻הפנים. כשאדם מדבר אמת ברוח⁻האמת, עיניו מזהירות כזֹהר הרקיע. אבל אם כוָנוֹת נתעבות בלבו והוּא מדבר שקר, עיניו עכורות ונבטות לצדדים.

סח לי פעם פרקליט מֻמחֶה אחד, שמעולם לא היה מתירא, שמא ישפיע על הדַיָּנים עורך⁻דין שאינו מאמין בלבו, כי האיש שהוא טוען לו ראוי שיזכוהו בדין. אם אינו מאמין בזה, הרי למרות כל טענותיו ומחאותיו יתגלה לא⁻אמון זה שלו לבית⁻דין והיה ללא⁻האמון שלהם. הלא הוא זה אותו החֹק עצמו, אשר על⁻פיהו כל מפעל אמנותי מאיזה סוג שיהיה מביא אותנו לידי אותו מעמד⁻הרוח עצמו, שהאמן היה שרוי בו בשעה שיצר אותו. דבר שאין אנו מאמינים בו, אין אנו יכולים להביעו כל⁻צרכו, עד⁻כמה שלא נחזור הלוך וחזור על דברינו. הכרה זו עצמה הביע סוּדנבּוֹרג בתארו חבורת אנשים מעולם⁻הרוחות, המתיגעים לשוא לבטא דעה שאין הם מאמינים בה; אין הדבר עולה בידם, עד⁻כמה שלא עמקו ולא העווּ את שפתיהם העויות איֻמות.

אין מעריכים לו לאדם אלא כפי ערכו. ללא⁻הועיל היתה כל הסקרנוּת שלנו לדעת, מה דעתם של הבריות עלינו, ולא פחות מכן ללא⁻הועיל הוא כל החשש שאנו חוששים, שמא יכֻסה שמֵנו במשאון. אם מכיר אדם, שיש לאֵל ידו לעשות דבר – שהוא יעשנו יפה מאיש אחר זולתו – מֻבטח הוא, שהמעשה הזה יתפרסם בין כל הבריות והכל יכירו בו. העולם מלא ימי דין ומשפט, ובכל אספה, שאדם נכנס לתוכה, ובכל מעשה, שהוא עושה, שׁמים ומעריכים אותו וטובעים עליו חותם. בתוך כל חבורת נערים, הצוהלים ומתרוצצים בחצרות וברחובות, שמים ומעריכים במשך ימים אחדים הערכה מדֻיקת את כל מי שנטפל אליה מחדש ומצַינים אותו ציוּן המכֻוָּן לו, כאִלו היו בודקים אותו בדיקה יפה על⁻דבר כֹּחו, חריצותו וטיבו. אל בית⁻הספר נתקבל תלמיד חדש, הבא מבית⁻ספר זר ורחוק מכאן. לבוש הוא מלבושים יותר נאים ובכיסו כלי⁻צעצועים שונים ופניו מלאים יהירות, והרי הוא מתגדל ומתנשא; אבל אחד התלמידים הישָׁנים אומר אל לבו; “אין בכך כלום; מחר ונדע מה טיבו של זה”. – “אדם זה מה פעל?” שאלה נשגבה זו מנסרת בעולם ובוחנת את בני האדם ושׂמה לאַל את כל תהלת⁻שָׁוא. יכול שחצן לתפוס לו מקום⁻כבוד כאַות⁻נפשו, ואפשר שלמראית⁻עין אינו נבדל בשעתו אפילו מהומֵירוֹס או מוָשִׁנגטוֹן, אבל אין בכך כלום כדי להטיל אפילו ספק כל⁻שהוא בכשרונותיו המיֻחדים והאמִתּיים של כל אחד מילודי⁻אשה. הנוטל גדֻלה לעצמו, אין יכלתו בלתי⁻אם לשבת בחבוק⁻ידים, אבל לא לפעול ולעשות. הנוטל גדֻלה לעצמו לא יכול מעולם להתראות כעושה מעשה נשגב ומרומם באמת. הנוטל גדֻלה לעצמו לא כתב מעולם איליַדה, לא הכה אחור את קסֶרקסֶשׂ, לא הביא את העולם בברית הדת הנוצרית ולא בִטּל את העבדות.

כמדת הצדקה המצויה, כן מדת התגלותה בעולם; כמדת הטוב המצוי, כן מדת ההערצה שמעריצים אותו. כל השדים והמזיקים נותנים כבוד לצדקה. כת נעלה, נדיבה ומסֻגָּלה למסירות⁻נפש תהי תמיד למורת⁻דרך לבני⁻האדם ולמפקדת עליהם. מעולם לא נאבדה לבטלה מלה שנאמרה ביֹשר ובתם⁻לבב. מעולם לא עלה בתֹהו מעשה, שיש בּו מנדיבות⁻רוח, אלא תמיד נזדמן לו לב, אשר קדמו וקבלו בברכה, כדבר הבא בהסח⁻הדעת. אין מעריכים לו לאדם אלא לפי ערכו. מהותו נחרתת מאליה באותיות מזהירות בפניו, בדמותו ובגורלו. הסתר⁻פנים לא יועיל לו כלום, וכיוצא בו גם לשון מדברת גדולות. הודאה מבצבצת ועולה מתוך ברק עיניו, מתוך בנות⁻הצחוק, ברכות⁻השלום ולחיצת⁻היד שלנו. חטאו של אם מנַבל אותו ומבטל את עקבות כל רֹשם טוב שיש בו. אין הבריות יודעים, מפני מה אין הם מאמינים לו, אבל הַאמן לא יאמינו לו. פשעו משַׁוֶה לעיניו ברק⁻זכוכית, חוקק בפניו תוי⁻שפלות, פוחס את חטמו, טובע חותם של חיה על קדקד⁻ראשו ומַתוֶה על מצחו של מלך את הכתֹבת: "אי שוטה! אי שוטה! "

אם אינך רוצה, ששמך יקָּרא על המעשה, שאתה אומר לעשות, אַל תעשהו. יכול אדם לשנות את טעמו ולהשתטות בערבות⁻המדבר, אבל כל גרגיר⁻חול יהא נראה כאִלו הוא מתבונן אליו. יכול הוא להתבודד ולאכול את לחמו יחידי, אבל את תעלולי שטותו לא יוכל להעלים. פנים נעוים, מבטים כמבטי⁻בהמה, מעשים נאלחים וחֹסר ידיעות נצרכות – כל אלה מכריזים ואומרים מה טיבו של זה. כלום יכול איזה טַבָּח, איזה בן⁻אדם ששמו צ’יפינג או יאחימוֹ, להיות נחשב בטעות שהוא צֵנוֹן או פּוֹלוּס? קוֹנפוּציוּס היה אומר: “היֵעָלם אדם? היִסָּתר איש?”.

מצד אחר אין פחד לנגד הגבור, פן מעשה הצדק והגבורה אשר עשה ואשר מנע את עצמו מלפרסמו ברבים, לא יוָדע בעולם ולא יזכה לתהלה. האחד יודע אותו – הוא עצמו – והוא מֻשפע על⁻ידו נחת⁻שלוה ונדיבות⁻רוח, אשר סופן לפרסם את המעשה הנעשה ההוא פרסום יותר נאה מהרצאתו בדברים. הצדקה אינה אלא החזקה מתוך מפעל ומעשה בטבע הדברים, וטבע הדברים אף הוא נותן לה לצדקה כח ושלטון, כל עִקרה של הצדקה לא בא אלא להעמיד לעולם את היש והממש במקום המדֻמֶּה ומראית⁻העין, ואכן רק אמת נשגבה שמה בפי אלהים את הדבור “אהיה!”

כלל זה אתה למד מתוך החקירות האמורות: הוֵה הויה ממש ולא למראית⁻עין! הבה נכניע את לבנו. הבה נהַגֶּה מעל מסלות אלהים ותקופותיהן את יהירותנו ורהָבֵנו, אשר אפס ותֹהוּ הם, הבה נשכח את כל חכמתנו, אשר בת העולם הזה היא. הבה נמעט את דמותנו ונשים את מבטחנו בכח אלהים ונלמד לדעת, כי רק האמת לבדה מעשרת ומרוממת.

כשאתה בא לבקר את ידידך, למה לך להצטדק על אשר לא בקרת אותו קֹדם⁻לכן, ומתוך כך אתה מבלה את זמנו לבטלה ומזלזל במעשה אשר עשית? בקרהו⁻נא עכשו, עשֵׂה שירגיש, כי בדמותך ובצלמך באה לבקרהו האהבה העליונה, אשר אתה הנך אחד הפחותים שבּכלי⁻תשמישה. או למה אתה מענה את נפשך ואת נפש ידידך, בהוכיחך את עצמך בסתר לבך על אשר לא עזרת לו קֹדם⁻לכן או לא הענקת לו ממתנותיך וברכותיך? היֵה לו אתה למתן ולברכה. יהי נֹגה⁻זרחך נֹגה⁻אמת ולא קרן⁻אור הנאצלה מתוך מתן ותִקרֹבת. אנשים מצויים אינם אלא מעין התנצלות והצטדקות, ולא בני⁻אדם ממש; הם כופפים את ראשם, מצטדקים ארֻכּות וקצרות בראיות והוכחות מפֹרטות ומוסיפים מראית⁻עין על מראית⁻עין, משום שחסר להם העִקר.

נפשנו מלאה מאותן הזיות⁻החושים, אשר כל⁻עִקרן אינו אלא הערצת הגדולות. אנו קוראים לפַיטן בשם בטלן, משום שאיננו פרֵזידֶנט, סוחר או סַבָּל, אנו מוקירים את אחד המוסדות ואין אנו מתבוננים, שיסודתו במחשבה זו אנו הורים והוגים בלבנו. אפס עסקנות אמִתּית אינה מצויה אלא ברגעי דממה. תקופות⁻חיינו אינן מסתמנות על⁻ידי מאורעות גלויים וידועים, כגון בחירת משלח⁻יד, נשואים, השגת משרה וכדומה, כי⁻אם על⁻ידי מחשבה חרישית, הבאה עלינו בשעה שׁאנו מטַילים בדרך לתֻמנו, על⁻ידי מחשבה הבוחנת ומבקרת את כל אֹרח⁻חיינו ואומרת: “כך פעלת, מי יתן ופעלת לא כך, אלא כך”. וכל ימי⁻שנותינו הבאים משמשים ומטפחים את המחשבה הזאת כמשרתים נאמנים וממלאים את רצונה כפי יכלתם ומאֹֹֹדם. בקֹרת זו או תּקון מְעֻוָּת זה הוא כח שאינו פוסק, הנוקב ויורד אל תוך כל ימות חיינו ומשמש לנו קו ומשקֹלת. תעודת האדם ותכלית רגעים כמו אלה בחייו הן להגיה עליו אור גדול, אשר יחדור אל תוך⁻תוכו, ולהביא אותו לידי⁻כך, שהחֹק ימַלּא באין מעצור את כל הויתו. עד כי כל מקצוע ממקצועות חייו, אשר נִתֵּן את עינינו בו, יהא מעיד עדות נאמנה על תכונתו וטיבו, בין שמקצוע זה הוא מאכל⁻שלחנו, הליכות⁻ביתו, מנהגי⁻הדת שלו וסיעת⁻חבריו, ובין שהוא שמחתו, זכות⁻הבחירה שלו ומחלֹקת⁻הדעות שלו. עכשו אין האדם עדַין בריה אחת, אלא כמה רשֻׁיות משמשות בו ואין קו⁻האור יכול לחדור אל תוכו; אין הוא שקוף עדַין ועין רואיו מתבלבלת בגלותה בו המון נטיות שונות וחיים, שאין אחדות בהם.

מפני מה אנו רואים חובה לעצמנו לזלזל מתוך ענות⁻השקר המצויה בנו, בכבודנו, כבוד⁻האדם, ובצורת⁻הויה זו, שנקבעה לנו מטֶבע בריָתנו? אדם הגון שמח בחלקו. אני אוהב את אֶפַּמִּינוֹנדַס ומוקירו, אלא שאין אני רוצה להיות אפטיגונדס. סבור אני, שיותר מן הצדק הוא לאהוב את העולם שבזמן הזה מאהוב את העולם אשׁר בזמנו. ומודה אני על האמת, שאין אדם עלול להרגיזני אפילו רֹגז כל⁻שהוא באמרו אלי: “הוא היה עסקן ואתה יושב בחבוק⁻ידים”. טובה בעיני העסקנות, כשיש צֹרך בה, אלא יש אשר גם הבטלה טובה היא. גם אפמיגונדס, אשר היה איש ככל אשר אני סבור עליו בלבי, היה יושב בחבוק⁻ידים מתוך שמחה ושלוה, אלמלי היה גורלו גורלי. השמים רחבים לאין⁻קץ ויש בהם די⁻מקום לאהבה ולגבורה לכל חליפותיהן ותמורותיהן. למה לנו להיות עמלים וטורחים במדה נפרזה ביותר? לאמִתּו של דבר העסקנות והבטלה – ערך אחד לשתיהן. חלק אחד מן העץ יֻקח לעשות ממנו שַׁפְשֶׁפת, ומשנהו – לעשות ממנו מסעד לגשר; טיבו של העץ מתגלה בשניהם כאחד.

אין רצוני לזלזל בערכה של הנפש. דבר קיומי בכאן מוכיח לי הוכחה ברורה למדי, שצֹרך היה לה לנפש בכלי⁻תשמיש בעולם הזה. וכי יכול אני שלא לקבל את התפקיד שנִטל עלי? וכי אפשר לי להעלים את עצמי, להשתמט ולמעט את דמותי מתוך הצטדקות שאינה בעִתּהּ ומתוך ענוה גאותנית ולצַיר בדמיוני, שקיומי בעולם מעשה⁻חֻצפה הוא מצדי? שזכותי להתקַים פחותה ונופלת היא מזכותו של אפמיגונדס ושל הומירוס? או שהנפש אינה יודעת את צרכיה שלה? חוץ מזה, אם גם אסתלק מן החקירות בעצם הענין, אין לי שום סִבּה להיות שרוי ברֹגז ומורת⁻רוח. הנפש הנדיבה זנה ומפרנסת אותי ופותחת לפני בכל יום שערי אוצרות חדשים של כח ותענוגות שמחה. איני רוצה לבעוט בשפע הטובה המֻפלגת הזאת רק מפני ששמעתי שמועה, כי לאנשים אחרים נתגלגלה ובאה בצורה אחרת.

וחוץ מזה, מפני מה עלינו להיות חַתּים ונמוגים מפני השם “עסקנות”? אין זו אלא תרמית⁻החוּשים ולא יותר. יודעים אנו, שהמחשבה אֵם כל מעשה היא. הרוח העלובה נקלה היא בעיני עצמה ואין היא רואה שום חשיבות לעצמה אלא אם⁻כן סִגלה לה איזה סִמן חיצוני, כגון מאכלי ההודים, אדרת הקוֶקרים, אספת⁻התפלה של הקַלוִיניסטים, חברה של גמילות⁻חסדים, נדבה גדולה, משרה חשובה, או איזה מעשה היוצא מגדר הרגיל, המעיד עליה. שיש בה איזה ערך שהוא. אולם הרוח רבת⁻העֹשר מוטלת בחמה ונרדמת והיא היא עצם הטבע. חשוֹב מחשבות – מעשה הוא.

אם באמת נזקקים אנו למעשים גדולים, יהיו⁻נא אפוא מעשינו אנו גדולים. כל מעשה וכל מפעל עשוי להתפשט עד לאין⁻סוף ואפילו הפחות ביותר נוח להתמלא אויר⁻שמים ולהיות מתנפח והולך עד⁻כדי להאפיל את השמש ואת הירח. הבה נבקש⁻נא אותות השלום היחידי, אשר יסודתו באמונה בנו בעצמנו. הבה אשמר⁻נא את משמרת חובותי. למה לי לנוע על המחזות והפילוסופיה אשר בהיסטוריה היוָנית והאיטלקית, בטרם זִכִּיתי את נפשי בעיני מיטיבי ואנשי⁻חסדי? איככה אַעֵז לקרֹא את דִברי מסעי⁻המלחמה של וָשינגטוֹן, בעוד לא עניתי על המכתבים, אשר הריצו אלי ידידַי ורעַי? האין זה ערעור של אמת כנגד חלק גדול מסִּפּרי⁻הקריאה, שאנו מצויים אצלם? הרי אין זו אלא הזנחה מתוך קטנות⁻הנפש את מעשינו אנו, בכדי ללטוש עין אל מעשי אחרים. הרי אין זו אלא סקרנות. בירוֹן אומר על דזֶ’ק בנטיג:

“בְּלִי דַעַת, מַה יְדַבֵּר אָלֹה אָלָה”

כזאת הייתי אומר על התשמיש הנבער, שאנו משתמשים בספרים: מתוך שלא ידע מה יעשה, לפיכך קרא בספרים. איני יכול להעלות על דעתי במה אבלה את זמני והנה מזדמן לידי הספר “מאורעות חיי בּרַנט”. גמילות⁻חסד מאין כמוה היא, אני עושה לברנט, או לגנרל שִׁלר או לגנרל וָשינגטוֹן. הלא מן הצֹרך הוא, שזמני יהא יקר כזמנם שלהם, והמאורעות שלי ורשת המסִבּות והיחסים שלי יהיו יפים כּשלהם או כשל כל אחד מהם. הרי מוטב שאעשה את מעשי נאים כל⁻כך, עד שבטלנים אחרים, אם תהי הבּרֵרה בידם, יוכלו להשווֹת את הרִקמה, שרקמתי אני, אל רקמת האנשים הללו ולמצֹא, שאין היא נופלת מן המֻבחרה משלהם.

לידי אותה הערכה נפרזה, שאנו מעריכים את יכלתם ומאֹדם של פּוֹלוּס וּפֶריקלס, ולידי אותו הזלזול הנפרז שאנו מזלזלים ביכלתנו ומאֹדנו אנו, אנו באים מתוך חֹסר עיון והסתכלות באחדות טבע בני⁻אדם ושויוֹנוֹ. בּוֹנוֹפָּרטי היה מוקיר את האדם רק לפי זכותו, ובדרך אחת היה משלם גמול לאיש⁻הצבא המעֻלה, לחוזה⁻בכוכבים המעֻלה, למשורר המעֻלה ולמשַׂחק המעֻלה. הפיטן משתמש בשמותיהם של צֶזַר, טַמֶּרְלָן, בּוֹנְדֻכּא, בֶלִיזֶר; הצַיָּר משתמש בספורים הידועים על⁻אודות הבתולה מרים, על⁻אודות פּוֹלוּס ופֶּטרוּס. אבל מתוך כך אין הוא מתבטל מפני טבעם של האנשים הארעיים הללו, מפני גבורי⁻העולם הללו. בשעה שהמשורר כתב דרמה טובה באמת, הרי הוא עצמו נעשה צֶזר ולא אקטור המשַׂחק את צזר. באותה שעה הרי אותו אמוץ⁻המחשבה גופו, אותה סערת⁻הנפש הטהורה גופה, אותו ההתול הדק גופו, אותן תנועות⁻הרוח המהירות, הרוממות והנמרצות לאין⁻הכיל, ואותו הלב גופו, הנעלה כל⁻כך, המכיר את ערכו, העשוי לבלי⁻חת, המֻכשר לרומם על גלי אהבתו ותקותו את כל מה שנחשב בעולם לדבר של קַיָּם ורב⁻ערך – ארמונות, פרדסים, ממון, אניות וממלכות – והמגלה את כל יקרת חשיבותו, שאין ערוך לה, מתוך הבוז שהוא מבזה את כל ההבלים הנוצצים האלה היקרים לבני⁻האדם, – כל הדברים האלה קנין המשורר הם ובכח כל אלה הוא מעורר ומושך לב גוים ולאֻמים. הַאמן יאמין האדם באלהים ולא בשמות, במקומות ובאישים. הבה תתגשם הנפש העליונה בצורת אחת הנשים העלובות, הנוגות והגלמודות, בצורת איזו אשה ששמה דינה או חנה, ותצא עמה לעבוד ולשרת, לטאטא חדרים או לשפשף מסדרון⁻בית, ואף⁻על⁻פי⁻כן אין קרני זיוה המזהירות נִתָּנוֹת להאפיל עליהן או להעלימן, ונהפוך הוא, כי עוד מעט והיתה עבודת הנקיון והשפשוף בעיני הבריות מעשה נשגב ונהדר. גֻּלת הכֹּתרת וזר⁻הזֹהר של חיי האדם, וכל בני⁻האדם ישלחו את ידיהם ביַעים ומנקיות, עד אשר תתגלגל הנפש העליונה לפתע⁻פתאֹם בצורה אחרת ועוללה עלילה אחרת והיתה מעתה ציץ⁻תפארה ועטרת⁻הוד לראש כל הטבע החי. אנו הננו מודדי⁻האור, אנו הננו עלה⁻הזהב ופח⁻הבדיל, הנוח להתרגש התרגשת חשמלית, אשר על⁻ידו נמדד שעור צבירתו של החֹמר הדק והענֹג. אנו מכירים ומבחינים את פועל האמת אשר לאש⁻האמת, המבצבצת ועולה מבעד לכל קרום וקרום אשר לרבבות אלפי המעטפות, שהיא מעֻוטפת וכרוכה בהן.