רקע
ראלף וולדו אמרסון
אַהֲבָה

גְּנוּז סְתָרִים הָייִתִי כְּאֶבֶן⁻יְקָר

וַיְגַל אֶת מַצְפּוּנִי בְּרַק זִיוִי הַבָּר.

קוֹראן.

כל הבטחה מהבטחות הנפש עשויה להתקֹֹים בדרכים אין⁻מספר; כל שמחה משמחותיה מולידה תשוקה חדשה. הטבע, אשר אין מעצור לרוחו, השוטף והולך במרוצתו מעולם ועד עולם, הצופה מראשית אחרית, מעורר בנו, עוד מתוך רגש⁻הידידות הראשון המפעם בלבנו, מעין חוש מֻקדם של נדיבוּת ורצון, אשר זיו אורם הכולל קולט ומבליע אל תוכו כל שנוי וכל סגֻלה מיֻחדת. ראשיתו של האֹשר הזה מֻטבעת ומֻנחת ביחס פרטי וענוג שבין אדם לחברו, אשר הוא ראש כל קסם של חיי האדם; הוא התוקף כעין רוח ממרום והתלהבות⁻הנפש את האדם בתקופה ידועה בחייו ומחולל מהפכה בנפשו ובגופו, מחבר אותו אל גזע⁻מכֹרתו, משעבד אותו אל עסקי הבית והחברה, מכניס אותו מתוך רגשי⁻חבה חדשים אל תוך ממלכת⁻הטבע, מאדיר בקרבו את כח החושים, מרחיב את חוג דמיונו, מַקנה לתכונתו סגֻלות של גבורה וקדושה, קובע את מסֹרת הנשואין ונותן חזוק וקיום לחברת בני⁻האדם.

החבּור הטבעי, אשר בין רגש האהבה ובין עוֹנת רתיחת⁻הדם וההוללות בחיי האדם, דומה שהוא דורש מאת מי שבא לצֶיר את הרגש ההוא ציור בהיר ובולט, כי כל עלם ועלמה יהיו מודים עליו, שהוא מתאים הַתְאֵם גמור אל הנסיון, שנתנסה בו לבם הדופק בחָזקה, – כי לא יהא זקן ביותר. ההזיות והדמיונות הנעימים, אשר יצודדו את הנעורים, בוחלים בכל דבר, אשר ריח של פילוסופיה מבֻכֶּרת נודף ממנו, מפני החשש, שמא יזיק בצנת השֵׂיבה והנקרנוּת שבו את פרח⁻הארגמן שלהם. ולפיכך יודע אני, שכל אלה החושבים את עצמם לחברי בית⁻דין העליון ולאנשי כנסת הגדלה בעסקי האהבה עתידים להטיל עלַי אשמה, כי קשה⁻לב ומבַזה⁻עולם אני שלא לצֹרך. אבל על המבקרים הקשים האלה אקבּוֹל לפני סוד⁻מועצת⁻הזקנים שלי. שהרי מן הצֹֹֹרך הוא לשים לב לדבר, כי תאוה זו, שאנו מדברים בה, אף⁻על⁻פי שהיא מתחילה בנערותו של אדם, אינה מַרְפָּה אפילו מן הזקן, או, בלשון יותר מדֻיקת, אינה נותנת את מי שהוא עבד נאמן לה להזקין כל⁻עִקר, כי מעניקה היא תענוגותיה לבא⁻בימים כמו לנערה הרכה, אם גם בדרך אחרת ויותר נעלה. כי אכן אש היא, אשר התלקחה בראשונה בקרן⁻זוית צרה בלב אדם יחיד מתוך ניצוץ תועה, שיצא מתוך לבו של אדם יחיד אחר, והנה היא הולכת הלוך ובעור, הלוך והתפשט, עד שהיא מחממת ומאירה המון אנשים ונשים, את לב הכל, וסופה להגיה בזהרי להבותיה הרוממות את כל העולם כלו ואת כל הטבע כלו. ובכן אפוא אחת היא לנו, אם ננסה לתאר את התאוה אשר לבן עשרים, לבן ארבעים או לבן שמונים שנה. המצַיר אותה כשהיא בעוֹנתה האחרונה, יחַסר כמה שרטוטים מתכונתה מלפנים. מכל⁻מקוֹם תקותנו אתנו, שבכח הסבלנות ובעזרת בנות⁻השירה יעלה בידנו להגיע לידי אותה ההכרה העמֻקה, החודרת לתוך⁻תוכו של החֹק, שבכחה לגלות לפנינו אמת, אשר רעננה ויפה היא לעולם, אשר הוָיתה מרכזית כל⁻כך, עד שהיא מתגלה לעין מאליה, מכל צד שנתבונן אליה.

אפס התנאי הראשון לכך הוא זה, שעלינו להמנע מהיות קשורים ודבקים יותר מדי במעשים ובעלילות ועלינו לחקור את הרגש ככל אשר הוא עולה ומתגלה בתקוה ולא בהיסטוריה. כי כך דרכו של כל אדם לראות את חייו והנה מָשחת מראיהם וּלקוּים ופגומים הם במדה שאין חיי האדם צריכים, לפי סברתו, להיות כך. כל אדם רואה בכל נסיון, שנתנסה בחייו, כתם של משגה ומַדוחים, תחת אשר נסיונם של בני⁻אדם אחרים נראה לו נאה ואידיאַלי. כשיחזור אדם לאחוריו ויסתכל באותם היחסים הענוגים, המשַׁוים הוד ותפארת לחייו, שהיו מספקים לו תורת⁻אמת ביותר ומזון לרוחו, מיד יתנודד ויאנח מרה. אהה! איני יודע את שרש הדבר, אבל אמת נכון הוא, שבשעה שאנו באים בימים, ממררים פחי⁻נפש לאין⁻קץ את זכרונותינו על⁻דבר ציץ⁻השמחה אשר עלה לפנינו, אף הולכים ונטפלים פחי⁻נפש אלה אל כל שם היקר וחביב לנו. כל דבר, שאתה מסתכל בו מצד ההגיון או כמדת אמת, נאה ומעֻלה הוא. אבל כל דבר, שאתה רואה אותו כנסיון שעבר עליך, רע ומר הוא. פרטי דבר יש בהם כדי להשרות מרה⁻שחורה, אבל תכנית כללית של דבר נאה וחשובה היא. בעולם⁻המעשה – זו ממלכת⁻היגון של הזמן והמקום – מצוּיִם דאגה וצרה ופחד. במקום שיש מחשבה, במקום שיש אידיאַל – שם חֶדות⁻עולם, שם פורחת שושנת⁻הגיל. שם יוצאות בנות⁻השירה במחולות⁻מחנים ונותנות את קולן בשיר. אבל צרה ויגון דבֵקים ואחוזים בשמות, באנשים ובחליפות הענינים והמעשים של היום הזה ושל יום אתמול.

כמה גדול כֹחה של הנטיה הטבעית, אתה למד ומכיר על⁻פי אותו המקום החשוב, אשר ענין זה של היחסים הפרטיים שבין בני⁻האדם תופס בשיחתם של הבריות. וכי יש דבר מדברי קורותיו של אדם מצֻין, שאנו משתוקקים כל⁻כך לדעת אותו, כדבר הצלחתו בעסקי האהבה? איזה ספרים מן הביבליותיקאוֹת קריאתם נפרזה ביותר? איך אנו מתלהבים למקרא ספורי⁻החשק האלה, כשהמעשה המסֻפר בהם מָרְצֶה אפילו בניצוץ כל⁻שהוא של אמת וטבעיות! וכי יש דבר, המושך כל⁻כך את לבנו בהליכות החיים וגלגוליהם, כאחד המאורעות, אשר בו באה לידי⁻גִלוי התשוקה שבין שתי נפשות? אפשר שלא ראינו אותן מעולם קֹדם⁻לכן ושוב לא נפגוש אותן גם לאחר⁻זמן. אבל ראֹה ראינו אותן, כשהן מעיפות זו בזו מבטי⁻עין, או כשהן שרויות במצב של התרגשות⁻נפש עמוקה, ושׁוב אין הן נכריות לנו. אנו מבינים לרוחן והננו משתתפים בכל חֹם⁻לבנו בהתפתחות הרומַן שלהן. כל בני⁻האדם אוהבים את האוהב. הגִלוּים הראשונים של ידידות ורצון הנם ממחזות⁻הטבע המושכים את הלב ביותר. הם ראשית התפתחות הליכות חן ונמוס באדם גס ועם⁻הארץ. הנה הנער הכפרי הגס, הרגיל לקַנְתֵּר את הנערות התלמידות ליד פתח בית⁻הספר, אלא שהיום בשעה שהתפרץ אל פרוזדור הבית נתקל בילדה חמודה אחת, שעמדה וסדרה את ספריה אל תוך ילקוטה; הוא לקח את ספריה ועוזר על ידה, ופתאם והנה נדמה לו, שהיא מתרחקת מעמו מֶרחקי אין⁻קץ ונעשית לו לאדמת⁻קֹדש. בתוך חבורת יתר הנערות הוא מתרוצץ במשובה וגסות יתרה, אבל רק אל זו האחת אינו מֵעֵז להתקרב; ושני השכנים הקטנים האלה, אשר זה עתה היו קרובים כל⁻כך זה לזה, למדו לכבד איש את אישיותו של רעהו. או מי יכול להסב את עיניו מדרך המנהג הנחמד, אשר יש בו גם מן האמנות וגם מן התמימות, המצוי אצל תלמידות בית⁻הספר, הבאת אל החנות שבכפר לקנות דּוֹלְלָה של משי או גליון של ניָר, והרי הן מספרות כחצי שעה על דברים של מה⁻בכך עם הנער, המשרת בחנות, רחב⁻הפנים וטוּב הלב? בכפר שורר שויון גמור, הטוב ונוח לעסקי⁻אהבה, ובשיחה בטלה מעין זו מתגלה הטבע המאֻשר וצמא⁻האהבה, המצוי באשה, בלי שום קורטוב של התיַפּות. אין הנערות צריכות להיות נאות ביותר, ואף⁻על⁻פי⁻כן הן קובעות בדרך פשוטה ותמימה יחסים מלאים נעימות ואמון⁻רוח ביניהן ובין הנער טוּב⁻הבל מתוך השיחה, שהן משוחחות פעם בלצון ופעם בכֹבד⁻ראש על אֶדְגַּר ועל יוֹנַס ועל אַלמירה, ועל⁻אודות המזֻמנים להשתתף בטיול השעשועים והמשחק, ומי היה מן המחוללים בבית⁻הספר למחולות, ואימתי יתחיל הלמוד בבית⁻הספר לזמרה ועל דברים בטלים שכיוצא בהם, שבני החבורה מפטפטים ומלהגים על⁻אודותם. לאט לאט מגיע אותו הבחור לפרקו וצריך לִשָּׂא אשה ובתֻמת⁻לבו הרי הוא כבר יודע ידיעה נאמנה, איפה ימצא לו רעיה ישרת⁻רוח ונעימה, ואין חשש סכנה בדבר, שמא יקרהו במקרה החכמים ובני⁻העליה, אשר יתאונן עליו מילטון.

שמעתי מתלוננים עלי, כי החִבה היתרה הנודעת ממני להגיון הביאתני לידי כך, שבאחדות מהרצאותי, שהרציתי ברבים, הקשחתי את לבי שלא בצדק מדברי היחס שבין אדם לחברו. אבל עכשו כמעט שאני מזדעזע לזֵכר דברי⁻הגנוּת האלה, שנזרקו מפי. כי בני⁻האדם משמשים תחום עולמה של האהבה ואפילו הפילוסוף המצֻנן ביותר אינו יכול לחַשֵּׁב את חשבונו של החוב הגדול, אשר הנפש הצעירה, המתהלכת פה בממלכת התולדה, חַיבת לכֹחה וגבורתה של האהבה, מבלי אשר יבוא לידי הנסיון להסתלק מכל דבר המתנגד לאינסטינקטים החברתיים, משום שדבר שכזה אינו אלא בגידה וכחש כלפי הטבע. כי אף⁻על⁻פי ששכרון⁻התענוגים אשר לא מעולם הזה מתרגש ובא רק על בני⁻הנעורים בעודם באביב⁻ימיהם, ואף⁻על⁻פי שאותו היֹֹפי, המרֹמָם מכל בקֹרת ומכל דמיון ואשר כחו אתו להעביר אותנו על דעתנו, אינו מופיע לפנינו לאחר שנת השלשים משנות חיינו אלא לעתים רחוקות, אף⁻על⁻פי⁻כן הרי זֵכר חזיונות כאלה מבלה את כל יתר הזכרונות והוא נעשה לזר⁻פרחים, המכתיר אפילו את ראשו של הזקן המֻפלג. אבל כאן נתקלים אנו בענין תמוה; אפשר שלהרבה אנשים, כשהם מפשפשים בכל הקורות והמוצאות אותם, יהיה נדמה, כי בספר⁻החיים שלהם אין דפים יותר יפים מן הזכרון הנעים של מקרים אחדים, אשר בהם יגעה וטרחה האהבה בכל מאֹדה לאצול לאיזה ענינים טפלים וארעיים חמדת⁻קסם במדה נפרזה ומרֻבּה שלא לפי הערך. לכשיביטו לאחוריהם, אפשר שימצאו, שהזכרון המגשש מוצא בהרבה דברים, אשר כשהם לעצמם לא היה בהם מן הקסם, מַמָּשׁוּת יתרה מאשר בַּקסם גופו, שהשפיע על הדברים האלה נעימות ועדן. אפס יהיו פרטי נסיונותינו וקורותינו אשר יהיו, הנה מעולם לא שכח אדם את ההתגלות, שהתגלה בלבו ובמוחו כח עליון זה, אשר שב וחִדש לפניו את כל מעשי בראשית, אשר היה התחלת דמדומי⁻השחר לרוח הנגינה, השירה ומלאכת⁻המחשבת, שהתעוררה בקרבו; אשר הקרין את פני הטבע בנגֹהות⁻ארגמן; אשר שת צבעי⁻פלאים וקסמים על מראה הבֹקר והערב; בעת אשר צלצול אחד של קול ידוע עלול היה להרעיד את כל מיתרי לבבו ואחד המקרים הנקלים ביותר, שהיה עומד ביחס וקשר אל נפש ידועה, נחקק חקיקה עולמית בדפוס⁻הזכרון שלו; בשעה שהוא נהפך כֻּלו לחוש⁻הראיה, כשנפש ידועה עמדה לנגדו, וכֻלו זכרון – כשנפש זו הלכה מאתו; בזמן שהעלם נעשה לשומר, העומד על המִצפה ומביט אל חלונות, או לתלמיד⁻חכם שקדן, הַמְחַקֵּר בעיון את טיבה של נעל⁻יד אחת, של אחד הצעיפים או אחד הַקִּשׁוּרִים, או צופה ומביט זמן רב אחרי גלגלי מרכבה עוברת; בשעה שאין מקום גלמוד למדי וחשאי למדי למי שמוצא לו במחשבותיו החדשות חברה יותר רבת חפץ וענין ושיחת⁻שעשועים יותר נעימה מאשר יוכל להמציא לו אפילו המֻבחר והנאמן שבידידיו הישָׁנים. כי דמות הפנים, תנועות הגוף ודבריו של היצור האהוב אינם דומים למראות ותמונות אחרים, שאינם אלא ציורים רשומים על⁻פני המים, אלא “קלוים הם – כמאמרו של פלוטארך – בלהבות⁻אש” ומשמשים ענין להגות ולחקור בו בחצות הלילה:

"בְּלֶכְתֵּךָ בַּאֲשֶׁר הָלַכְתְּ הֵן מֶנוּ לֹא סַרְתְּ,

בּוֹ עֵינֵךְ צוֹפִיָה וְלִבֵּךְ הָאֹוהֵב הִשְׁאַרְתְּ".

במועד הצהרים של חיינו ובערוב יומם עודנו זעים וחלים לזכר הימים, שבהם האֹשר לא היה מאֻשר למדי, כי אם טעם של מרירות יגון ופחד היה מעֹרב בו; כי אכן ירד לעָמקו של הענין הזה אותו האיש, אשר אמר על האהבה:

“כָּל יֶתֶר הַתַּעֲנוּגוֹת כֻּלָּם לֹא יִשְׁווּ בְּיִסּוּרֶיהָ;”

אז, כאשר היום לא היה ארֹך למדי, אלא נצרך היה לצרף אליו גם את הלילה, כדי לבַלות אותו מתוך זכרונות נמרצים וסוערים; כאשר בגֻּלְגֹלת המוטלת על הכר רגשה ורתחה כל הלילה מחשבה אחת על⁻דבר המעשים הנעלים שיש לעשות; כאשר זיו הירח נהפך לקדחת נעימה והכוכבים היו לאותיות והפרחים למספרים והאויר כֻּלו למנגינה; כאשר כל עבודה נחשבה לדבר שאינו הגון וכל האנשים והנשים המתרוצצים רצוא ושוב ברחובות נדמו אך לצלמי תמוּנות מצֻיָרות.

התאוה שבה ומחדשת את העולם לנגד עיני העלם. היא זורקת אל תוך כל דבר נשמת⁻חיים ונותנת לו ערך ויתרון. הטבע נעשה לבעל הכרה ודעת. כל עוף⁻כנף אשר על ענפי העץ מזַמר מעתה שיר ללבו ולנפשו. צליליו של שיר זה נעשים מובנים לו כמעט כקול דברי בני⁻אדם. בנשאו את עיניו אל העננים והנה דמות ומראה להם כמראה האדם. עצי היער, הדשאים המתנודדים כגלים והפרחים המלבלבים נדמו כאלו נאצלה עליהם בינה ודעת, וכמעט שהוא מתיָרא לגלות לפניהם את הסוד הכמוס בלבו, אשר הם נראים כמפַתּים אותו לגלות להם. אולם הטבע משעשע את נפשו של אדם, מניח את דעתו וחש ומרגיש עמו. בתוך מלכות הבדידות אשר לצמחים הרעננים הוא מוצא לו מקלט נאמן יותר מאשר בקרב חברת בני⁻האדם:

"מַעְיָנוֹת הַמְפַכִּים בַּחֲשָׁאִי וּשְּׂדֵרוֹת עֲזוּבוֹת בַּיְעָרִים,

נְאוֹת מִקְלַט הַחֵשֶׁק הַחִוֵּר, הַשּׁוֹאֵף מַחֲבוֹאִים וּסְתָרִים

נְדוּדִים לְאוֹר הַיָּרֵחַ, עֵת תָּנוּם כָּל צִפּוֹר בְּקִנָּהּ,

וְרַק הָעֲטַלֶּף טָס חֶרֶשׁ אַף יַנְשׁוּף יְיֵלִיל מַר⁻קִינָה,

צְלִיל גַּלְמוּד מִתְמַלֵּט בַּחֲצוֹת⁻לֵיל וַאֲנָחָה חֲרִישִׁית בַּת⁻כְּאֵב –

כָּל אֵלֶּה הַקּוֹלוֹת נְכַנֵס אַף נִקְלֹט בְּצָמָא אֶל לֵב".

התבונן⁻נא אל המשתולל היפה הזה בלב היער! הוא נהפך כֻּלו להיכל מלא צלצלי נֹעם וחזיונות; שעוּר⁻קומתו מתגדל ומתרחב; אדם⁻מִשְׁנֶה הוא; מתהלך הוא כשידיו חבוקות על מתניו; מדַבר הוא אל נפשו; ממלל הוא אל העשבים ואל האילנות; מרגיש הוא זרמת דם הַסִּגְלִיָּה, הַתִּלְתָּן והחבצלת בעורקיו והוא מסַפּר עם הפלג המרטיב את פעמי רגליו.

מוקדי נפשו, אשר פתּחו בקרבּו את הרגשת היֹפי שבטבע, עשוהו לחובב המוסיקה והשירה. דבר מפֻרסם הוא, שכבר עמדו עליו פעמים הרבה, כי יש בני⁻אדם אשר כנוח עליהם רוח האהבה כתבו שירים נאים, תחת אשר במצב אחר לא היו מסוגלים לכתוב שום דבר מתֻקן כל⁻שהוא.

וכחה זה של התאוה פועל את פעֻלתו על כל טבעו של האוהב. היא מרחבת את תחום הרגשתו; היא עושה את הנקלה ליקר⁻רוח, נותנת אֹמץ לפחדן ובאיש העלוב שבעלובים ושפל שבשפלים היא נותנת לב וגבורה לָעֹז בפני כל העולם כֻּלו, לבעבור שׂאת חן וחסד מלפני נפש אהובה. כשהיא מסגירה אותו אל יצור אחר, אין היא אלא מסגירה אותו במדה יותר מרִבּה אל עצמו ואל נפשו הוא. הוא נהיה לאדם חדש בעל גלויי⁻רוח חדשים, בעל מגמות חדשות ויותר ברורות ותכונתו ושאיפותיו מתעלות עלית⁻נשמה רליגיוזית. שוב אין הוא שַׁיָּך עוד למשפחתו ולחברתו; הוא עצמו היה לדבר⁻מה; אישיות הוא; נפש הוא.

וכאן מקום אתנו לפשפש מעט מקרוב בטבעה של אותה ההשפעה, החזקה כל⁻כך על האדם בנערותו. היֹפי, אשר את התגלותו לרוח האדם אנו מפארים בזה, אשר בכל מקום שיהיה רצון מלפניו להשכין את יקר⁻זיוו ברוך ומבֹרך הוא כנֹגה⁻השמש, הממציא לכל הבריות קֹרת⁻רוח בו ובהם בעצמם, מוצא לו את ספוקו בו בעצמו. אין האוהב יכול לצַיֵּר בדמיונו את הנערה, שחשק בה, בדמות עניה ועזבה. כאילן העומד בלבלובו, כן גם חמדת⁻דמות ענוגה, פורחת ושופעת חיים – חברה היא לעצמה והרי היא מאלפת את האוהב בינה, משום מה היו הקדמונים מצַירים את היֹפי בלִוית אלילי אהבה וחן. הויתה מעשירה את העולם. אל⁻על⁻פי שהיא מעלימה ממבטי עיניו את כל שאר הבריות שבעולם כדבר נִקלה וחסר⁻ערך, הרי היא נותנת לו תמוּרתם שלוּמים בזה, שהיא מעלה את ישותה היא למדרגת דבר מרומָם מכל עצם ודמות, נשגב לאין⁻חֹק ועומד ברומו של עולם, עד כי הנערה חמדת⁻לבו נראית לעיניו כסמל כל יקר וכל סגֻלה מצֻיָּנה. מטעם זה אין האוהב רואה לעולם שום דמיון בין תֹּאַר גברת⁻לבבו ובין תֹּאַר קרובים או בני⁻אדם אחרים. ידידיו מוצאים בה דמיון אל אמה, אל אחיותיה או אל בריות אחרות, שאינן מבני משפחתה. אבל האוהב אינו רואה בה אלא דמיון לערבי⁻קיץ, לנגֹהות⁻בֹּקר, לקשת אשר בענן וּלזמרת⁻צפרים.

הקדמונים קראו ליֹפי בשם ציץ⁻הצדקה. מי יכול לבחון ולפרש את מהות חן⁻הקסם אשר לא יכֻנה בשם, העולה ומזהיר מתוך פנים אלה או אלה, מתוך דמות זו או זו? אנו נפעמים ונרעשים משפעת רגשות הרֹך והעדן המתרגשות עלינו, אפס אין אנו יכולים לרדת לסוף כוָנת ההרגשה הענוגה הזאת והזֹהר התועה הזה. כשאנו מנסים נסיון כל⁻שהוא לבוא עד תכונתה וטיבה, מיד היא מתחמקת ומתעלמת מלפני כח⁻הדמיון שלנו. וכמו כן אין היא מכַוֶּנת לאותם+ יחסי הידידות והאהבה הגלוּים וידועים לחברת בני⁻האדם, אלא, כפי הנדמה לי, יש בה רמז לספירה אחרת לגמרי, העומדת למעלה מהשגתנו, ליחסים של רֹך ונעימות, אשר לא מעולם הזה הם ואשר עליהם מרמזות ונבּאות סִגְלִיּוֹת ושושנים. אין אנו יכולים להתקרב אל היֹפי. טבעו דומה לזהרי הַלֶּשֶׁם אשר לצואר היונה, המשַׁנים את עינם ומתהפכים לכמה גוָנים. בבחינה זו דומה הוא לכל החמודות ודברי⁻החפץ היותר נעלים שבעולם, אשר תכונת כֻּלם תכונת הקשת אשר בענן היא ואין הם משתעבדים לשום נסיון, אשר ינסה האדם לסגל אותם ולהשתמש בהם. את הרעיון הזה עצמו רצה בודאי להביע גם יַ’ן פּוֹל ריכטר בדברי הקריאה, שקרא אל המוסיקה לאמר: “סורי, סורי מעלי! אתּ מדברת אלי על ענינים, אשר במשך כל ימי חיי הארֻכּים לבלי⁻קץ לא מצאתים, אף לא אמצאם לעולם”. רפרוף כיוצא בזה אתה מכיר בכל יצירה מיצירות האמנות הפלַסטית. אין הפסל נאה, אלא בשעה שהוא מתחיל להיות בלתי⁻מובן, בשעה שהוא יוצא מרשות הבקֹרת ושוב אי⁻אפשר לכַוְּנוֹ וּליָעדוֹ במחוגה ובאַמת⁻המדה, אלא נזקק הוא לכח דמיון זריז ומזֹרז, כדי לעמוד עליו ולהגיד, מה טיבו ומהותו במעשה היצירה. האֵל או הגבור, אשר יחטוב הפַּסל, מתֹאָר תמיד במצב של מעבר מן הנתּן להיות מצֻיר ומֻצג לפני החושים אל מה שאינו נתּן להצטַיר. ורק אז פוסק הפֶּסל מלהיות אבן דוממה. והוא הדין גם לגבי אמנות הציור. ואשר לפואֶסיה, הנה אין פעֻלתה פעֻלת אמת בשעה שהיא משעשעת אותנו ומספקת לנו אך קֹרת⁻רוח, אלא בשעה שהיא מפליאה את רוחנו ונופחת בקרבנו שאיפות נלהבות אל אשר לא יֻשג ולא יִמָּצא. בבחינה זו הצדק עם לַנדור, השואל: “אולי מן הצֹרך הוא ליַחס את היֹפי אל איזה מעמד של הרגשה והויה, הטהור ונשגב ביותר”.

כיוצא בזה גם יפיו של אדם מצודד את לבנו באמת ויש בו ממש רק אז, בשעה שהוא משאיר בקרבנו איזה שיור כל⁻שהוא של אי⁻רצון; בשעה שהוא נעשה לספור⁻המעשה שאין לו סוף; בשעה שהוא מעורר בקרבנו אורות וחזיונות ולא הנאות החֹמר; בשעה שהוא מביא את המסתכל בו לידי הרגשת מך⁻ערכו; כשאותו המסתכל חש ומכיר, שאין לו זכות עליו ואפילו אם קיסר בעצמו הוא; כשנעשה ברי לו, שזכותו עליו אינה גדולה מן הזכות, שיש לו על הדר כִּפת⁻השמים ועל זֹהר שקיעת⁻החמה.

מתוך מצב⁻נפש שכזה נוצר אותו הדבור המפֻרסם: “מה⁻זה נוגע לך, אם אוהב אני אותך?” אנו אומרים כך, משום שמרגישים אנו, כי הדבר, שאנו אוהבים באדם, אינו תלוי ברצונו, אלא למעלה הוא מרצונו. לא הוא גופו אותו הדבר הנהו, כי אם הזֹהר הנאצל ממנו. הלא הוא אותו הדבר האצור באדם, אשר בעליו עצמו אינו מרגיש בו ולעולם לא יהא מרגיש בו.

הדברים האלה מתאימים היטב אל ההשקפה הפילוסופית הנשגבה על היֹפי, אשר הסופרים הקדמונים מצאו בה קֹרת⁻רוח יתרה. כי הם היו אומרים, אשר הנשמה, לאחר שהוטלה אל תוך גוית⁻אדם פה עלי⁻אדמות, היתה משוטטת אנה ואנה בלי מנוח, לחפשׂ אותו העולם האחר שלה, אשר ממנו הובאה הֵנה אל העולם הזה, אבל נגה השמש שלמטה הכה אותה עד⁻מהרה בסנוֵרים והיא נעשתה בלתי⁻מֻכשרת לראות מראות אחרים, זולתי מראות הדברים אשר בעולם השפל הזה, אשר לאמתּו של דבר אינם בלתי אם צללי הדברים הממשיים. לפיכך שולחת האלהות אל הנשמה את זיו עדנת הנעורים, בכדי שלמראה גיויות נאות תהא נזכרת בטוב ובהוד אשר בשמים. ובראות הגבר בריה נאה כזו בדמות אשה, מיד הוא נגרר אחריה ומוצא את התענוג היותר נעלה למראה תארה, תנועותיה וטוב⁻טעמה, מפני שהיא מביאה אתו לידי הרגשת מציאותו של אותו הדבר, המצוי באמת ביֹפי והנהו עִקרו וסִבתו של היֹפי.

אפס אם מתוך עסקה המרֻבה בעניני החומר נעשית הנשמה מגֻשמת ביותר והיא נתעית בשָׁוא למצֹא הנאה בגוף, לא יהא חלקה בלתי אם יגון, מפני שאין יכֹלת לגוף למלא את הבטחותיו ויעודיו של היֹפי. אבל אם הנשמה עומדת על כונת החזיונות והַגִּילּוּיִם, הכלולים ביֹפי, הרי היא מתגברת על החֹמר ומתחילה להעריץ באדם את טיבו ותכונתו המוסרית, ומיד האוהבים מסתכלים ומעַינים איש איש בשיחותיו ובמעשיו של חברו ונכנסים לִפְנֵי ולפנים אל תוך ההיכל האמתי של היֹפי. אהבתם אל היֹפי מתלהבת הלוך והתלהב, ומתוך אהבה זו, המשקיעה בקרבם את התאוה השפלה, כשם שהשמש מחשיכה באור זיוה את אש האח הבוערת, הם נעשים מטֹהרים ומקֻדשים. מתוך התחברותו אל הנהדר, הנשגב, הענָו והצדיק לאמתו, מתלקחת בלבו של האוהב אהבה חמה ביותר אל הסגֻלות המצֻינות האלה והבנה יותר מהירה בטיבן ומהותן. ואז הוא עובר מן ההערצה, שהוא מעריץ את הסגֻלות האלה כשהן מתגשמות ביצור אחד, אל הערצתן בכל הבריות, ובכן הרי נפש יפה אחת אינה משמשת לו אלא פתח, אשר דרכו הוא נכנס אל תוך חברת כל הנפשות הַכֵּנוֹת והטהורות. כשהוא מתיַחד בחברת רעיתו, הוא מכיר הכרה יותר ברורה את כל כחם ואת כל פּחֶתת, אשר נטפלו על יפיה מתוך העולם הזה, ומֻכשר הוא להפנות את דעתה על זה והרי הוא עושה זאת מתוך שׂמחת⁻גוֹמלין, שמעכשו מֻכשרים הם להעיר, מבלי להעליב זה את זה, על הפגימות והתקלות אשר בכל אחד מהם ולסַיע זה לזה בכל מאֹדם ובכל יכלתם לבער ולמרק אותן. ובהתבוננו אל רשמי היֹפי האלֹהי אשר בנשמות הרבה ובהפרידו בכל נשמה ונשמה את חלק האלהים ממעל אשר בה מן הזוהמה, אשר דבקה בה משל העולם הזה, מגיע האוהב, בהתרוממו הלוך והתרומם על שלבי סֻלם זה של נשמות ברואות אל המדרגה העליונה של היֹפי, אל האהבה וההכרה של האלהות.

מעין הדברים האלה אמרו על האהבה חכמי האמת שבכל דור ודור. תורה זו אינה עתיקה, אבל גם חדשה איננה. אם כבר הורו אותה אפלטון, פּלוּטארך ואַפּוּלֶיוּס, הרי כיוצא בהם הביעו אותה גם פֶּטְרַרקה, אנגֶ’לו ומילטוֹן. היא זקוקה להרצאה נאמנה ביותר לשם נִגוד וערעור כלפי אותה החכמה, ילידת עפר האדמה, אשר השפעתה המרֻבה נכּרת ביותר בעסקי חתּוּן ונשואין ואשר מלים לה המרפרפות בעולם העליון, תחת אשר עינה האחת משוטטת במרתף, עד כי גם הנכבדה שבשיחותיה ריח של בשר מעֻשן ושל חביות קשואים כבושים נודף ממנה. ורעה גדולה מזו היא, כשהשקפה גשמית זו חודרת אל תוך חנוך הנערות הצעירות וּמכַלה את התקוה ואת האהבה, האצורות בּטבעו של האדם, על⁻ידי התורה שמרביצים ביניהן, כי אין תכלית אחרת לנשואין, מלבד אָשרה החמרי של אשה עקרת⁻בית, וכי חיי האשה אין להם שום מטרה אחרת בעולם. –

אפס חלום⁻אהבה זה, עד⁻כמה שלא יהא נאה ביותר, אינו אלא סצינה אחת מן המשחק שאנו משחקים על⁻פני במת⁻החזיון של החיים. במהלך התפתחותה של הנפש מלגַו לבָר היא הולכת ומרחיבה את חוג עִגוּליה, כאבן זו הנזרקת אל תוך ברכת⁻מים, או כאור הבוקע מתוך גלגל אחד הכוכבים. קוי⁻הזֹהר הנאצלים מתוך הנפש זורחים מתחלה על הדברים הקרובים ביותר, על כל כלי מכלי⁻התשמיש וכלי הצעצועים, על אוֹמנוֹת ומשרתים, על הבית ועל החצר, על העוברים והשבים, על חוג המַּכָּרִים באי⁻ביתו של אדם, על הפוליטיקה הגיאוֹגרפיה וההיסטוריה. אולם הדברים עשוּים להצטרף תמיד איש אל אחיו על⁻פי חֻקים יותר נעלים ויותר פנימיים. שכֵנוּת שעור גֹּדל, מִסְפָּרִים, מנהגי⁻חיים ואישים מאבדים לאט⁻לאט את כח השפעתם עלינו. הסבה ופעֻלתה, הקִרבה הפנימית, השאיפה להרמוניָה בין הנפש ובין הסביבה המקפת אותה, האינסטינקט הפרוגרֶסיבי, הַמְּעַלֶּה את הכל עלוּי אידיאלי – סופם שתהא ידם על העליונה לאחר זמן, וירידה מן היחסים הנעלים אל השפלים מהם מן⁻הנמנע היא. וכן גם האהבה, שאינה אלא הערצת בני⁻אדם כאלהים, מֻכרחת להיות הולכת ונעשית מֻפשטה ובלתי⁻אישית. מתחלה אין בה שום רמז לכך. העלם והעלמה, העומדים ומסתכלים זה בזה בפעם הראשונה, בבית המלא מפה לפה אנשים, בעינים מזהירות מלאות הכרת⁻נפש משֻׁתפת, אינם מעלים על דעתם אפילו מחשבה כל⁻שהיא על⁻דבר הפרי היקר, העתיד לצמוח באחרית הימים מתוך הכח המעורר החדש הזה, שבא אליהם כֻּלו מבחוץ. מעשה הצמיחה מתחיל ראשונה בַגֵּרוּי, המתהוה בקליפות האילן ובקשוּרי עליו. ממבטי⁻עינים, שהם מעיפים חליפות זה בזה, הם עוברים ובאים לידי מעשי נמוס וחן, לידי הִדּוּר פנים, ואחר⁻כך לידי תאוה לוהטת, לידי ארוסין ונשואין. האהבה רואה את מחמדה ככליל אחדוּת גמורה ומסימה. הנפש היתה כֻלה לבשר והבשר היה כֻלו לנפש.

"דָּמָהּ הַזַּךְ וְהַנּוֹאֵם נִפְלָאוֹת

מִלֵּל בְּלֶחְיָהּ, וְעֵין⁻זִיווֹ כֹּה בָרוּר הִבְהִיקָה,

עַד כִּי נִדְמֶה, כִּי גֵוָהּ חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת".

רומֵיאוֹ המת צריך היה להיות נגזר לכוכבים קטנים, בכדי לפאר ולהַדר בהם את כפת השמים. חיי הצמד הזה אין להם תכלית אחרת ואינם מבקשים שום דבר אחר, מלבד את יוּליה – מלבד את רוֹמֵיאוֹ. לילה, יום, למודים, ממלכות, אמונה ודת – כֻּלם אצורים בצורה זו, שהיא כֻלה נפש, ובנפש זו, שהיא כֻלה צוּרה. האוהבים מוצאים את תענוגם בלטיפות⁻חבּה, בדברי⁻אהבים, בהַשוָאת השקפותיהם ומחשבותיהם. כשאיש איש מהם נשאר יחידי, הוא מנחם את עצמו בהעלותו לנגד עיני⁻רוחו את דמות מחמד⁻נפשו. הֲרוֹאה הוא מחמד⁻נפשי זה אותו הכּוכב עצמו, אותו העב ההולך ונמוג עצמו, הֲקוֹרא הוא אותו הספר עצמו, הֶחָשׁ הוא אותה הרגשת התענוג כמוני אני בשעה זו? בוחנים ושוקלים הם את רגשות אהבתם ומדי העבירם על פניהם במחשבתם כל מיני יתרונות מעֻלים, ידידים, מקרי⁻הצלחה, קנינים, באים הם מתוך צהלת⁻נפש לידי ההכרה, שמוכנים ומזֻמנים הם לתת את הכל בחפץ⁻לב ובשמחה כֹּפֶר הנפש האהובה, לבל תפול אף אחת משערות ראשה ארצה. אפס גורל בני⁻האדם כלם ינוח גם על הילדים התמימים האלה. סכנה, יגון ויסורים מתרגשים ובאים גם עליהם כמו על כל יתר הבריות. ואז תתפלל האהבה. היא עושה חוזה עם הגבורה הנצחית לטובת הנפש האהובה, ואף⁻על⁻פי⁻כן ברית⁻המסֹרת, הכרותה בדרך זו והמשַׁוה ערך חדש לכל אַטּוֹם ואטוֹם שבטבע – כי היא משַׁנה את כל חוט אשר בכל רקמת יחסי⁻הקִרבה לקרן⁻זהב וטובלת את הנשמה בתוך שפעת יסוד חדש ויותר ענוג – איננה בלתי אם מצב חולף ועובר. לא לעולם יוכלו פרחים, חרוזי⁻פנינים, שירה, הבטחות אֹמֶן ואפילו אחיזת⁻קבע בלבו של אחר לתת ספוק לנשמה העליונה, שוכנת בית⁻חֹמר. סוף⁻סוף היא זונחת את לטיפות⁻האהבים האלה כזנוח הבלי⁻שעשועים, לובשת מגן ושריון ושואפת אל מגמות נשגבות, העומדות ברומו של עולם. הנשמה הדבקה בנשמת אדם אחר, מדי צאתה לבקש אֹשר⁻עד, סופה שהיא מגלה בהליכות של אדם אחר זה מגרעות, פגימות ולקוים. ומזה תוצאות למפח⁻נפש, לתלונות ויסורים. אולם הן סמנים של חביבות ושל צדקה היה אותו הדבר, אשר משך בכח את שתי הנפשות האלה אשה אל אחותה; והמדות הטובות האלה בעַיִן הן, אף⁻על⁻פי שהן לקויות. הן מתגלות וחוזרת ומתגלות ומוסיפות לשַׁמש כח מושך, אלא שההסתכלות הולכת ומשתנית, מסתלקת מן הסמן החיצוני ומן הטפל ודבקה בעִקר. ומתוך כך עולה ארוכה לפצעי האהבה הנחלה.

עד כה וכה והחיים כמנהגם נוהגים והם הולכים ונעשים לגיא⁻חזיון, אשר הנפשות הפועלות משחקות שם את המשחק של חלופי איש באיש ושל צרופי כל מיני מצבים שונים ומשֻׁנים ולתכלית זו הן מסתַּיעות בכל האמצעים המצוּיִם בידן וכל אחת נותנת לחברתה את היכֹלת להכיר את כחה ורפיונה. כי טבעם ותעודתם של יחסי⁻האהבה בכך, שנאהבים משמשים זה לזה דמות⁻דיוקנו של המין האנושי כֻלו. כל מה שיש בעולם, כל מה שגלוי וידוע, או ראוי להיות גלוי וידוע, הרי זה ארוג ומרֻקם בחכמה במסכת⁻הרקמה של האיש והאשה.

"אַךְ נָאָה הָאַהֲבָה לְאָדָם וְיָפֶה הִיא לוֹ הוֹלֶמֶת

כְּמַן הַשּׁמַיִם כָּל טַעַם בָּהּ הַנֶּפֶשׁ טוֹעֶמֶת".

העולם גלגל חוזר הוא; הענינים הולכים ומשתנים בכל שעה. מלאכי⁻השרת, השרויִם במקדש הגוף, מופיעים בחלונותיו, וכמו כן כת המזיקים והעבֵרות. כל הצדקות מחברות ומאחדות אותם כאחת. במקום שיש צדקה, טיבן של כל העבֵרות נכּר ומתגלה מיד; הן מתוַדּוֹת ופורחות להן. מבט עיניהם של הזוג, אשר לפנים היה לוהט כל⁻כך, חֻמו הולך ופג בקרב הימים בלבו של כל אחד מהם, ומתוך שהפסד עָצמוֹ ותקפו יוצא בשכר התפשטותו ההולכת ורבה, סופו שהוא מביא לידי הסכמה גמוּרה בין שני הצדדים. ברצון ובלי⁻תלונה הם מניחים זה לזה להתמכר לפעלו ולעבוֹדתו, אשר שומה על האיש ועל האשה לעשותם בעתם, ואת התאוה, אשר לפנים לא יכלה לגרוע עין ממראהו של הנאהב, מחליפים הם בסיוע ועזר, שהם מסַיעים מתוך קֹרת⁻רוח איש לאחיו. בין בפניו ובין שלא בפניו, להוציא אל הפֹעל את שאיפותיו ומזמותיו. ולבסוף והנה נפקחו עיניהם לראות, שכל מה שמשך לפנים לב איש אל אחיו – כל אותם שרטוטי הפנים, שהיו לפנים קדושים בעיניהם, אותו משחק⁻הקסם אשר לחמוּדות הגוף – לא היה אלא דבר כלה ועובר, ולא היתה לו אלא תכלית לשעה, כעין מעלות⁻העץ של הבנאים, אשר בסיוען בונים בית; וזִכּוּך השכל והלב, ההולך ובא לידי גמר משנה לשנה. הוא הוא עצם הנשואין, שהיה צפוי ונועד מראש, מבלי אשר עלה הדבר על דעתם ומבלי אשר הרגישו בו קֹדם לכן. כשאני מסתכל בכונות והמגמות האלה, אשר על⁻פיהן שני יצורים, איש ואשה, המחֻננים במתנות⁻כשרונות נבדלות ושונות זו מזו, אבל גם מתאימות ומכֻוָנות זו לזו, מתכנסים יחד תחת קורת בית אחד, כדי לבלות יחדו במסֹרת הנשואין ארבעים או חמשים שנה משנות חייהם, אין אני מתפלא כל⁻עִקר על אותו הכח ועל אותה העצמה, אשר מתוכם נבָּא לבו של אדם עוד מראשית נעוריו את ביאת המשבר הזה בחייו, ועל אותו היֹפי הנשגב לאין⁻חֹק, אשר בו מכַללים האינסטינקטים את תפארת נוֵה הנשואין ואשר בו מתחרים הטבע, התבונה ומלאכת⁻המחשבת זה בזה במתנותיהם ובמנגינות, אשר יקריבו שַׁי לשירת הכלוּלות.

וכך אנו נעשים מֻכשרים ומוכנים לקדם פני אהבה, שאינה יודעת לא מין ולא אדם ולא משוא⁻פנים, כי אם מבקשת היא בכל מקום צדקה וחכמה, על⁻מנת להפרות ולהרבות צדקה וחכמה. מטבענו צופים ומתבוננים אנו ומשום זה מתלמדים הננו. זהו מצבנו הקַּיָם והמתמיד. אפס לעתים קרובות שומה עלינו להרגיש, שתאוותינו אינן אלא אהלים הנטוּיִם ללינת לילה אחד. נושאי תאוותינו הולכים ומתחלפים, אם גם לאט לאט ובדי⁻עמל, כשם שהולכים ומתחלפים גם נושאי המחשבה. יש רגעים, אשר התאוות שולטות באדם ומתגברות עליו לאין⁻חֹק ותולות את אשרו וטוּבוֹ בנפש⁻אדם אחת או בנפשות אחדות. אבל הנה שבה הרוח לאיתנה ומיד היא מתגלה מחדש – ממעל לה מתנשאה כפתה הנטויה כעין הקשת ומתנוססת בזהרי⁻עולם, וגלי האהבה והפחד הלוהטים אשר התרגשו ועברו עלינו כעננים, פושטים את טיבם הֶחָדֵל ובן⁻החלוף ודבקים באלהים, לבעבור הגיע לידי מדרגת תּקוּנם ושלמותם. אפס אין אנו צריכים להתיָרא, פן תגרום לנו התפתחותה והשתלמותה זו של הנפש איזה דבַר הפסד כל⁻שהוא. ראויה היא הנפש, שלא נזוז מלהאמין בה עד סופה. דבר, שהוא כל⁻כך יפה ומושך את הלב כדבר היחוסים האלה, אינו יכול להיות נדחק ומתחלף בלתי אם על⁻ידי דבר אחר, העולה עליו ביֹפי ותפארת, וכן עלִיה זו אינה פוסקת, אלא היא מתמדת והולכת עד לבלי⁻קץ ולבלי⁻תכלית.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!