מִגַּלֵּי יַם סוֹעֵר עַז נֵטֶף דַּם חַכְלִיל

בְּעוֹרְקֵי אִישׁ אַדִּיר בִּגְבוּרָה;

חֲלִיפֹות וְצָבָא לָעוֹלָם הַכָּלֶה,

לְאַהֲבַת יְדִיד רַק אֵין תְּמוּרָה.

דִּמִֹיתִי כִּי חָלַף יְדִידִי מִמֶּנִּי,

נִפְרַדְנוּ זֶה רַבּוֹת בָּשָּׁנִים,

וּפִתְאֹם וַיַּבְהֵק מְקוֹר אַהֲבָה בִּלְבָבִי

כַּשַּׁחַר כְּלִיל נֹגַה עֲדָנִים.

שׁוּב הָיָה לְבָבִי הַנּוּגֶה בֶן חוֹרִין, –

יְדִיד נַפְשִׁי! כָּל קְרָבַי אָז הָמוּ,

הַשְׁחָקִים מִמַּעַל רַק בְּךָ כֹּה נִשְׂגְבוּ

וְרָדִים רַק בָּךְ כֹּה אָדָמוּ.

עַל⁻יָדְךָ הַכֹּל מְלֵא חֲמוּדוֹת וָיֹפִי

וְצוֹפֶה מִחוּץ לָאֲדָמוֹת;

יְקַר עֶרְכָּךְ בִּלְבָד אֶת מַזָלִי יָנִיעַ

בִּנְתִיבוֹת הַשְּׁמָשׁוֹת הָרָמוֹת.

זוֹ רוּחֲךָ הַנְּדִיבָה לִמְּדַתְנִי גַם אָנִי

אֶת רִגְשׁוֹת יֵאוּשִׁי לְדַכֵּא;

וּמַעְיַן הַחַיִים הַטָּמִיר בְּקִרבִּי

בְּאַהֲבָתְךָ בְּהָדָר יְפַכֶּה.

־־־־־־־־־־

מחוננים אנו במתַּת החביבות ונדיבות⁻הלב במדה יתרה מכפי שדברו על זה בין הבריות מאז ועד היום הזה. למרות כל אותה האהבה העצמית, המקפיאה את העולם כרוח צפונית⁻מזרחית, הנה כל משפחת בני⁻האדם טבולה ושקועה בתוך יסוד של אהבה, המקיף אותה כעין אֶתֶּר דק וסמוּי מן העין. כמה רבים האנשים, שאנו מזדמנִים עמם בבתים שונים ושדי לנו לדבר עמם אך דברים אחדים, בכדי שנכבד אותם ובכדי שיכבדונו גם הם! כמה רבים האנשים, שאנו רואים אותם ברחובות, או שאנו יושבים עמם בבתי⁻כנסיות, ואשר בכל חֹם לבנו אנו שמחים בדממה למראיהם! הבינה⁻נא את שפת מבטי⁻העין האלה השופעים קרני⁻זֹהר. הלב שומע ומבין אותה.

ספוקו של רגש רצון ונדיבות זה המצוי באדם מביא לידי שמחת⁻לב ידועה. השירה ושיחת הבריות ממשילות את רגשות החברה והרצון, שאדם הוגה לאנשים אחרים, לפעֻלות החמריות של האש; קרני האור האלה הבוקעות ממעמקי לב האדם מהירות הן כמותן, ואולי עוד מהירות, עסקניות ונעימות הן במדה מרֻבּה מהן. הרגשות הללו משמשים עִקר התענוג והנַחת של החיים, למן המדרגה העליונה של האהבה, הבוערת באש התאוה, עד למדרגה היותר נמוכה של נטית רצון וחסד לבריות.

כחות הרוח וכחות הפעֻלה שלנו הולכים וגדֵלים יחד עם רגשי החִבּה והנדיבות שבקרבנו. הנה ישב אחד החכמים לכתוב דבר, אבל כל אותן השנים שעברו עליו מתוך עיון וחקירה אינן ממציאות לו אפילו מחשבה הגונה אחת, אפילו דבור מֻצלח אחד; אבל הנה יש לו צֹרך לכתוב מכתב אל אחד מידידיו – וכרגע והנה המונים המונים של מחשבות יקרות ונדיבות עולים על לבו מכל צד ועֵבר מאליהם, כשהם עוטים מעטה ניבים ודבּורים מֻבחרים ומצֻינים. אז צא וראה את החרדה ואת ההתרגשות הגדולה, שתקום באחד הבתים, אשר אנשים כבודים ויקרי⁻רוח יושבים בו, לרגלי ביאתו של אדם זר. מחכים לביאתו של אורח שהמליצו עליו, ורגש קשה ממלא את לבותיהם של כל בני הבית, רגש שספק תענוג, ספק עִנוי הוא. כמעט שביאתו מביאה פחד בלבות האנשים הטובים, המוכנים ומזִּמנים לקדם את פניו בברכה. מנקים ומטהרים את הבית מאָבק, מעמידים כל דבר על מקומו, פושטים את הבגדים הישנים ומחליפים אותם בחדשים, ובמקום שיד בני⁻הבית משגת מתקנים סעֻדה לכבודו. אורח שהמליצו עליו – אותם שהמליצו עליו לא דברו עליו אלא טובות, ואנו לא שמענו עליו אלא טובות וחדשות. הוא נחשב בעינינו לאיש⁻מופת, לאדם⁻המעלה. הוא הוא האיש שאנו מבקשים. ולאחר שיצרנו לנו בדמיוננו את דמות⁻דיוקנו והעטינו עליו הוד והדר, אנו שואלים את עצמנו, כיצד עלינו לשוחח ולהתנהג עם אדם שכמותו, ומבוכה ופחד יתקפו את רוחנו. ואותה ההרגשה עצמה מרוממת את סגנון השיחה, שאנו מסיחים עמו. אנו מיטיבים לדבר מכפי שאנו רגילים. הנה חֻנַּנּוּ פתאֹם בדמיון מהיר מאין כמוהו, בזכרון עשיר במדה יתרה, והרוח הרעה של השתיקה המצויה אצלנו עזבה אותנו לפי⁻שעה. יש בכחנו להשמיע במשך שעות ארֻכּוֹת מעַרכי⁻דברים היוצאים מן הלב, המלאים חן ומרֻבּי ענין, שהוצאנו אותם מתוך אוצרות הנסיונות היותר ישנים והיותר כמוסים שלנו, עד אשר בני⁻משפחתנו ומיֻדעינו הנמצאים באותו מעמד תוהים ומשתוממים על הכחות והכשרונות שאינם מצוּים, שנתגלו בקרבנו לפתע⁻פתאם. אבל כמעט שמתחיל האורח להכניס בתוך השיחה את הפניות המיֻחדות לו, את ההגדרות המיֻחדות לו ואת המגרעות המיֻחדות לו, מיד בא הקץ לַכֹּל. השיחה הראשונה ששוחחנו עמו תהיה גם האחרונה והמֻבחרה מכל מה שהוא עתיד לשמוע מפינו עד עולם. שוב אין הוא פנים חדשות לנו. דברים שכבר דשו בם רבים, השקפות נבערות, דעות כוזבות – הלא אלה מכרינו משכבר הימים הם. מעתה, אם יבקרנו שוב פעם, אפשר שימצא בביתנו אותו הסדר עצמו, אותם בגדי יום⁻טוב עצמם וסעֻדה כסעֻדה זו עצמה, – אבל אותם הלבבות הדופקים, אותה השיחה הנובעת מעמקי הנפש, את אלה לא ימצא עוד.

היש נעימות, אשר תשוינה אל זרמת רגשות החִבּה והרצון האלה, השבים ומחַדשים לפני את נעורי העולם כימי קדם? היש מראה נעים ונחמד כמראה שני אנשים, אשר הסכמה גמורה במחשבות וברגשות מצויה ביניהם? מה נעמו ללב הדופק בחזקה קול צעדי רגליו ורשמי תארו של איש, אשר חֻנּן במַתַּת כשרון, ושל איש אמת, ההולך וקרב אלינו! בו ברגע, שאנו מתמכרים לרגשׁות החברה והרצון המצוּים בקרבנו, צורת הארץ משתנית בעינינו; אין חֹרף ואין לילה עוד על⁻פני הארץ; כל מה שיש בו מן התוגה ומן המרגיז את מנוחתו כלה ועובר, – ואפילו החובות המוטלות עלינו חולפות ועוברות; רק קרני⁻הזֹהר השופעות מתוך דמותן של הנפשות האהובות לנו בלבד ממלאות את זרם הנצח, ההולך ושוטף באין מעצור. הבו אמונה ובטחון לנפש, שבמקום מן המקומות שבתבל תשוב ותתחבר אל ידידה היקר לה, ומיד תנוח עליה דעתה, ובודדה וגלמודה תבַלה בשמחה אלפי שנים בצפיתה לבואו של רגע אֹשר זה.

היום בבֹּקר הקיצותי מתוך שבח והודיה לפני המקום על ידידי הישנים והחדשים, אשר חנני. הֲיִתָּכֵן שלא אקרא לאלהים בשם כליל יֹפי, מאחר שהוא מתגלה לפָני יום יום במַתַּת נדבותיו? אמנם נפשי נקעה מן החברה וחביבה עלי הבדידות ביותר, ואף⁻על⁻פי⁻כן אינני כל⁻כך כפוי טובה, שלא לקַדם בשמחה את פני כל אדם חכם, חביב ונדיב⁻רוח, הבא כפעם בפעם בצל קורתי. האיש המַטה אֹזן לדברי, המבין לרוחי, נעשה שלי – קניני הוא לעולמי עד. אף לא עני הוא הטבע, אלא הוא חוזר ומסַפֵּק לי את השמחות האלה פעמים הרבה, ומתוך כך אנו הולכים וטוים חוטים חברתיים מתוכנו ומגבנו אנו, והננו אורגים רקמת⁻יחסים חדשה; ומכיון שהרבה מחשבות הולכות ומתקימות בזו אחר זו בפֹעל, הרי לאט⁻לאט אנו מוצאים את עצמנו כשאנו עומדים בעולם חדש, אשר יצרנו אותו בעצמנו, ושוב לא נוסיף להיות נכרים ועוברי אֹרח בעולם של מסורות ודברי קבלה. ידידי באו אלי מבלי אשר קראתי אותם. האל הגדול נתנם לי במתנה. על⁻פי זכות קדומה מימות עולם על⁻פי הקִרְבָה האלהית שבין כל המדות הטובות, אני מוצא אותם או, טוב מזה, לא אני, כי⁻אם האלהות אשר בקרבי ואשר בקרבם שמה ללעג ופורצת את החומות העבות המקיפות את האֹפי המיֻחד לנו, את קשרי היחס, את הגיל, את המין ואת המעמד, אשר זה דרכה להיות נוטה אליהם חסד ורצון, והרי היא כוללת ומצרפת את הרבוי ועושה אותו לאחד. תודה רבה אני מכיר לכם, בעלי הלבבות הנעלים המלאים אהבה, שאתם מגלים לי בעולם מעמקים חדשים ונשגבים ומרחיבים ומאדירים את הכונה אשר בכל מחשבותי והגיונותי. הם משמשים לי שירה חדשה מאת הקדמון שבמשוררי העולם – שירה ההולכת ושוטפת באין מעצור, זמרת הלל ושבח, שיר גבורים, פיוט ההולך ומשתפך בלי חָשָׂך, אפוֹלו ובנות⁻השירה, אשר רַנן ירננו לעולם. האֻמנם ישובו ויפרדו ממני הרֵעים האלה כֻּלם או אחד מהם? אינני יודע זאת, וגם אינני חושש לכך; כי היחס שאני מתיחס אליהם כל⁻כך טהור הוא, עד שהקשר שביני וביניהם אינו אלא קשר של קרבת⁻נפש פשוטה ותמימה, ומאחר ששכינת חיי נוטה מטבעה לחַבְרוּת ורֵעוּת, הרי קרבת⁻נפש זו עצמה תשפוך בכל מקום שאהיה את תעצומות כחה ועֻזה על מי שהוא יקיר⁻רוח ואנין⁻דעת, כאלה האנשים והנשים שהנם ידידי ביום הזה.

מודה וּמתוַדה אני, שבפנה זו מצוּים בטבעי רגשות רֹך ואנינות⁻דעת במדה יתרה. כמעט שסכנה לי, “למצות את הרעל המתוק אשר ביין הבוגד”, האצור ברגשות הידידות והרצון. כשמזדמנים לפנַי פנים חדשות, הרי פגישה זו מאורע גדול בחיי, הגוזל שֵׁנה מעיני. כמה פעמים יצרתי לי בדמיוני חזיונות ומראות ענוגים בדבר אנשים, אשר חברתם המציאה לי שעות של קֹרת⁻רוח בחיים; אבל שמחה מעין זו דרכה לחלוף בו ביום; אין היא עושה פֵּרות. אין שום מחשבה נולדה על⁻ידה ואין היא משַׁנה את פעֻלתו אלא מעט. מה שאין כן היחס שביני לידידי. אי⁻אפשר לי שלא לחוש רגשי גאון בשל השלמותיו ויתרונותיו של ידידי, כאִלו היו שלי גופי – וכאִלו יש לי חלק ונחלה במדות המצֻינות שלו. כשאני שומע את תהלתו, יתפעם לבי בקרבי, כלבו של אוהב מדי שמעו את השבח והקלס שמקלסים את ארוסתו. את תכונת רוחו של ידידנו אנו מוקירים ומעריכים הערכה שאין למעלה ממנה. טוּב⁻לבו גדול בעינינו מטוּב⁻לבנו אנו, אף נראה לנו, שטבעו נאה ומשֹֻבּח מטבענו ומדוחי⁻יצרו פחותים משלנו. כל דבר משלו – שמו, תארו, מלבּושו, ספריו וכלי⁻אומנותו – מתעלים ומתנשאים על⁻ידי כח הדמיון שלנו לידי מדרגה רוממה ביותר. מחשבתנו אנו נראית לנו כחדשה ונעלה במדה יתרה, כשאנו שומעים אותה מפיו.

אפס מעין פּעֻלת ההתכַּוצות וההתפשטות של הלב אנו מוצאים גם בעליה ובירידה של האהבה. הידידות, כמוה כהשארת הנפש, סגִלה טובה היא ביותר, עד שנבצר מן האדם שלא להאמין בה. בשעה שהאוהב עומד ומסתכל באהובתו, כמעט שאיננו מעלה על דעתו, שלאמִתּו של דבר אין היא אותו היצור עצמו, שהוא מעריץ ומוקיר בדמותה ובצלמה; וברגעים היקרים מפז של תענוגות הידידות כל צל של חשד ושל אי⁻אֵמוּן מעכיר ומרעיש את לבנו. אין אנו רוצים להאמין. שאני בעצמנו מיַחדים לבחירנו אותן המדות המצֻינות, שמתוכן הוא מזהיר ומופיע לעינינו, ומקץ ימים אנו מעריצים את הצורה, אשר היתה בעינינו למקדש, שאלהות זו שרויה בתוכו. לאמִתּו של דבר אין הנפש מכבדת את בני⁻האדם בּמדה שהיא מכבדת את עצמה. לפי השקפת המדע המדֻיָק משׁעבדים כל בני⁻האדם לתנאי של התרחקות זה מזה מרחק אין קץ. הֲכִי צריכים אנו להתיָרא פן תתקרר אהבתנו על⁻ידי החטוט, שאנו מחטטים כה בחפשׂנו את יסודו המטפיזי של מקדש אֶלִזֵיוּם זה? כלום אינני ממשי וריאלי כאותם הדברים שאני רואה בעיני? ואם דבר שיש בו ממש אני, אין אני צריך להתירא מדעת את הדברים כמו שהם בעצם הויתם. מהותם של הדברים נאה היא במדה לא פחותה ממראיתם, אף⁻על⁻פי שבכדי לעמוד עליה אנו נזקקים למכשירי⁻השגה דקים ביותר. שרשו של הצמח חשוב בעיני המדע חשיבות יתרה, אף⁻על⁻פי שלצֹרך מעשה עטרות ומקלעות של פרחים אנו מקצצים את קנֵה⁻הגבעול. ובכל⁻זאת בתוך ההזיות והדמיונות הנעימים הללו אני רואה צֹרך לעצמי לערוב את לבי ולהראות על עובדה חשופה וערֻמה אחת ואפילו אם תעשה עובדה זו רֹשם של גֻּלגֹּלת אחד המצרים הקדמונים, שהֻצגה לראוָה במשתה השמחה שלנו. אדם המתיחד עם המחשבה שבקרבו יודע ומכיר את עצמו הכרה נפלאה. הוא מגיע לידי ההשגה של הצלחה גמורה ועולמית, ולוּ גם אין הצלחה זו נקנית אלא מתוך מקצת תקלות ומכשולים, אשר דמות ומראה אחד להם. אין שום הנאה או שלטון, אין זהב או תֹקף יכולים לשַׁמֵּש לו לאדם שכזה מגַמה הראויה שיהא שואף אליה. אין ברֵרה בידי אלא לסמוך על העניות שלי יותר משאני סומך על העשירות שלך. אי⁻אפשר לי שתהא השגתך דומה ושקולה בעיני כהשגתי אני. רק הכוכב מכהה את העין בברק זיוו, אבל הַפְּלַנֶּטָּה קו אורה קלוש הוא כאור הירח. שומע אני את כל הדברים שאתה מדבר בשבח כשרונותיו המֻפלאים ומדותיו המנֻסות של האיש, שאתה מרומם ומפאר אותו, ואף⁻על⁻פי⁻כן רואה אני בעליל, שעם כל מעטי⁻הארגמן ומּעילי התפארה, שאתה מעטה אותו, לא יהיה חביב עלי, אם לא יהיה סוף סוף איש יוָני עלוב כמותי. הוי ידידי ורעי! איני יכול לכחד, כי הצֵל הרחב והעצום לבלי⁻חֹק של מראות התמורות והחליפות שבעולם עוטף גם אותך באין⁻סוף המנֻמר ורב⁻הצבעים שלו – גם אותך, ידידי, אשר לעֻמתך כל שאר הדברים שבעולם אינם אלא צל עובר בעיני. לא הֲוָיָה אתה, כשם שהאמת והצדק הויה הם – לא נפשי שלי אתה, כי⁻אם דמות ובבוּאָה של נפשי. באת אלי באחור זמן וכבר נחפז אתה לשום את מגבעתך על ראשך וללבוש את אדרתך והנך אץ ללכת מאתי. האין הנפש מולידה ומצמחת ידידים ורֵעים, כשם שהאִילן מצמיח עלים, וכיון שהוא מוציא פקעים חדשים הרי הוא מַשִּׁיר את עליו הישנים? זאת תורת חֹק הטבע: השתנות והתחלפות לאין⁻סוף. כל פעֻלה אֶלֶקְטְרִית מעוררת פעֻלה אֶלֶקְטְרִית ממין שכנגדה. הנפש מקיפה את עצמה בידידים ורֵעים, לבעבור תוכל לבוא לידי מדרגה יותר רוממה של הכרה עצמית, או לידי המדרגה של הבדידות; והיא שרויה בבדידות פרק זמן ידוע, לבעבור תוכל לשווֹת גדֻלה ורוממות לשיחתה והתרועעותה עם הבריות, שיטה זו של רעות והתבודדות הולכת ומתגלה במשך כל קורות ההשתלשלות של היחסים האישיים והפרטיים שלנו. האינסטינקט של ההתקרבות מחַיה בקרבנו את התקוה להתחבר ולהתלכד עם אנשים שבגילנו, אלא שחוש ההתבודדות המתנגד לו מונע אותנו מהתחברות זו. הנה כי כן מבַלה כל אדם את ימי חייו בחפוש ידידות ורֵעות, ואִלו היה צֹרך לו לפרש את עצם הרגש, שהוא מרגיש בלבו בנדון זה, כי אז יכול היה לכתוב אל כל קַנְדִידַט חדש, המבקש את אהבתו, מכתב מעין זה:

"ידידי היקר!

“אִלו היה לבי סמוך ובטוח בך, סמוך ובטוח במדת תכונתך, סמוך ובטוח בדבר, שאוכל לכַוֵּן את מערכי רוחי אל מערכי רוחך אתה, לא הייתי מעולם חוזר ומעלה על דעתי את כל הקטנות בדבר הבִּקּורים שאתה מבקרני והפרֵדות שאתה נפרד ממני. אינני חכם ביותר; מערכי רוחי נוחים עד⁻מאד ואפשר לכַוֵּן להם על נקלה; ואשר לרוחך, הנה מוקיר ומכבד אני אותה; אבל עד היום הזה כמוסה ונעלמה היא ממני ואיני יכול לעמוד עליה; ומתוך שאינני ערב את לבי לשער, שמצוי בקרבך כשרון להבין את טיבי הבנה גמורה, לפיכך רק עִנוי נעים אתה לי. לך אני עד עולם, או לא לך אני עד עולם”.

אפס הנעימות האלה המדכאות את הרוח והיסורים האלה המענגים ומעַדנים את הלב אינם אלא ענין לסקרנות ולא ענין לחיים. אסור לו לאדם להיות להוט אחריהם. כי המטַפל בהם אינו אלא אורג קורי⁻עכביש ולא מטוה לבגד. יחסי הידידות שלנו מזרזים ומאיצים אותנו לבוא לידי תוצאת נמהרות ועלובות, משום שאנו עושים אותם לרִקמה רפויה של ברית חברים לשתית יין ולהרהורי חלומות של דברים בטלים, תחת לעשותם לקשר חשק שבין נימי לבבות. חֻקי הידידות חמוּרים ונצחיים הם ונעשו מאותה הרִקמה עצמה, שממנה נוצרו חֻקי הטבע ומדות המוסר. אבל אנו להוטים אחר טובה נמהרה ונקַלה ומשתוקקים אנו לרוות עדנים עד⁻מהרה. אנו שולחים את ידנו לקטוף את הפרי המאַחר לבַכֵּר מכל הפֵּרות אשר בגן אלהים, אשר מן הצֹרך הוא שיעברו עליו הרבה ימי קיץ וחֹרף עד שיגיע לידי גמר בשולו. אנו מבקשים לנו ידיד ורֵע לא מתוך קדֻשה, אלא מתוך תאות⁻זִמה, המתכַּוֶּנת להצמידו אלינו לצמיתות. אבל לשוא כל יגיענו. הננו מזֻינים מקדקֹד ראשנו עד לכף⁻רגלנו ברוחות של נִגוד וסתירה, אשר מיד כשאנו מזדמנים איש עם אחיו יוצאות הן לשחק לפנינו ומתרגמות את כל דברי השירה והפיוט שלנו ללשון של פרוזה טפֵלה. כמעט כל בני⁻האדם צריכים למעט את דמותם, בכדי לארֹחַ לחברה עם בני⁻גילם. כל התחברות אינה באה לעולם אלא מתוך פשטות וֹוִתּורים, ורעה גדולה מזו היא שעִקר הפרח וריח הבֹּשם של הפרח, אשר בטבעו היפה של כל אחד מבני החבורה, מסתלקים ואובדים מיד כשהם מתקרבים זה אל זה. צא וראה, עד⁻כמה כל חברה קיֶמת אינה אלא שורה ארֻכּה של פחי⁻נפש, ולוּ גם יהיו חבריה כֻלם אנשים צדיקים ובעלי כשרון! אם לאחר כמה פקפוקים וזהירות יתרה סוף⁻סוף הגענו לידי כך, להתראות פנים עם האיש שבחרנו בו להיות לידיד לנו, הנה עד⁻מהרה אנו מתחילים להתענות מיסורים של תוחלת נכזבה ושל רוח⁻שממון פתאֹמית, התוקפת אותנו שלא בעִתּה; שׂכלנו וכח הַחִיוּת שבקרבנו כאִלו מפרפרים ומפרכסים כאחוזי מחלת הנכפין באותה השעה עצמה, שידידותנו ושִׁתּוף המחשבה שלנו מגיעים למרום התפתחותם. כשרונותינו בוגדים בנו ושני הצדדים שהתחברו יחד מרגישים רְוָחָה, כשהם נפטרים זה מזה ומתמכרים שוב לבדידות.

מן הצֹרך לי שתהא רוחי מְכֻוֶּנת לכל יחס ולכל מצב שאני שרוי בו. אין הבדל בדבר, כמה ידידים יש לי ומהו התענוג שאני מוצא בהתרועעי עם כל אחד מהם, בשעה שנמצא ביניהם אפילו אחד שאינו אנוש כערכי. אפילו אם נִצחתי על⁻ידו רק בדבר אחד ובמעשה⁻התחרות אחד, הנה השמחה שאני מוצא בכל שאר הדברים פחותה ועלובה היא. אלמלי הייתי מבקש לי במקרה שכזה מחסה ומקלט אצל יתר ידידי, מן הראוי היה לי לשנֹא ולתאב את עצמי.

"גִּבּוֹר מִלְחָמָה, לוֹ שֵׁם גְּדָל⁻תִּפְאֶרֶת וְגָאוֹן,

מֵאָה נִצְחוֹנוֹת אִם נִצַּח, אַךְ פַּעַם לֹא עָמַד בַּקְּרָב,

יִמָּח מִסֵּפֶר הַתְּהִלָה, זִכְרוֹ יְכַסֶּה מַשָּׁאוֹן,

וְכָל גְּבוּרוֹתָיו לָעַד תִּשָּׁכַחְנָה מִקֶּרֶב לֵבָב".

הנה כי כן נענשים אנו עֹנש קשה על קֹצר רוחנו. הבישנות והאַפַּטְיָה משמשות קלִפה קשה, אשר תכונת רוח ענוגה נצורה ומשתמרת בתוכה מפני התבכּרות שלא בעִתּה. תכונה זו היתה כָלה ואובדת, אלמלי הכירה את עצמה טרם בִּכְּרָה אחת הנפשות המעֻלות כל⁻צרכה, עד⁻כדי לעמוד עליה ולסַגל אותה. תן כבוד לאותה “נַאטוּרלַאנגזאַמקֵייט” (מתינותו של הטבע) המקשה את אבן האֹדם במשך רבוא רבבות שנים ופועלת פעֻלתה במרוצת תקופות זמנים, אשר הררי⁻עד מתהוים וחולפים בהן כקשת אשר בענן. המלאך הטוב של חיינו אין לו שמים כאותם השמים שאדם קונה לו במחיר סערת התשוקה הנמהרה וחסרת⁻הבינה. האהבה, שהיא עצם מהותו של אלהים, איננה פרי קלות⁻דעתו של אדם, אלא תמצית כל חשיבותו וערכו. אַל⁻נא יהיו מבטי עינינו מפיקים תשׁוקת⁻ילדות זו, שאינה יודעת שָׂבעה, כי⁻אם הכרת ערך עצמנו מתוך כֹּבד⁻ראש במדה יתרה; הבה נתקרב אל ידידנו מתוך בטחון אדיר באמת ובנכוחה אשר בלבו ובחֹזק יסודות עצמותו המוצקים, שאינם עשוים להתערער ולהתמוטט.

הענין הזה, שאני דן עליו, יש בו מחמדים ונעימות לוקחי לב, שאין כל אדם יכול לעמוֹד כנגדם, ואני מניח לפי⁻שעה את כל דקדוקי החשבונות בנוגע לערכו לטובתה והצלחתה של החברה, בכדי לדבר על אותו היחס המֻפלא והקדוש, שהוא בבחינת עצם מָחלט, ואשר אפילו שפת האהבה קלושה וטפלה היא לגבו, כי נשגב וטהור הוא ממנה לאין ערוך, ואין לך דבר בעולם שיהא מרומם רוממות אלהים כמותו.

איני רוצה לטפל ביחסי הידידות מצד הנֹעם שיש בהם, אלא דעתי לחַקֵּר אותם בכל תֹּקף עֹז⁻הרוח. אם דברים של ממש הם אזי אין הם דומים לפתילי זכוכית או לכפיסי קרח הנוחים להִשָׁבֵר, אלא מוצקים ואיתנים הם מכל הדברים שאנו מכירים בעולם. כי לאחר שעברו עלינו תקופות של נסיונות לאין מספר, כלום יודעים אנו דבר על⁻אודות הטבע ועל⁻אודותינו אנו? אפילו פסיעה אחת לא התקרב האדם אל פתרון חידת גורלו ותכלית קיומו. גזרת שגעון רובצת על כל באי⁻עולם כֻּלם. אבל השמחה המתוקה והתמימה, שאני מוצא בהתחברותי עם נפש אחי, היא היא עצם הגרעין והתוך של אותו האגוז, אשר כל הטבע כֻּלו וכל המחשבות כֻּלן אינם אלא הזג והקלִפה שלו. אשרי הבית אשר ידיד מסתופף בצל קורתו! כדאי והגון הוא בית כזה להיות בנוי וערוך כסֻכּת תפארה לחג ומועד או בקשת⁻נצחון, ולוּ גם ישכון כבוד בו רק יום אחד. אבל יתר על כן מאֻשר הוא אותו הבית, אם הידיד מכיר ברוממותו של היחס המקשרהו אליו ומכבד ומעריץ את חֻקו של היחס הזה! מי שמוכן ומזֻמן להיות לקנדידט לברית התחברות זו זוכה לעלות כאחד מבני האולימפוס על במת המשחקים הגדולים, אשר בחירי העולם וגדוליו מתַחֲרִים שם איש באחיו. הוא יוצא אל שדה⁻המערכה, אשר בין הנוטלים חלק בקרב המתחולל עלי נמנים הזמן, המחסור והסכנה ואשר שם יכריע וינצח רק מי שיש לו בתכונתו ומהותו די אמת בשביל לשמור על העדינות שביפיו הנפשי מפני ההפסד והקלקול הצפוים לה מיד אבירי⁻קרבות אלה, מתנות האֹשר, אם ישנן כאן או אינן, לא מעלות ולא מורידות, אלא כל ההצלחה בִקְרָב⁻התחרות זה תלויה באצילותו הפנימית של הנלחם וברגש הבוז שהוא הוגה לדברים קטנים וטפלים. שני יסודות מצוּים בהרכבתה של הידידות, וכל אחד מהם שולט בה שלטון גמור במדה כזו, שאי⁻אפשר לי לתת את היתרון לאחד על⁻פני השני, אף אינני רואה שום טעם לדבר להקדים שם האחד לפני שם חברו. היסוד האחד הוא האמת. ידיד הנהו איש אשר עמו יכול אני להתהלך בתם⁻לב ובהתגלות⁻רוח, בפניו יכול אני לחשוב מחשבות בקול. הנה נמצא אני סוף⁻סוף בחברת אדם, שיש בו כל⁻כך הרבה ממשות ושכל⁻כך מתאים ומכֻוָּן הוא לרוחי, עד שיכול אני להסיר מעלי אפילו את המלבושים התחתונים של ההתחפשות הנהוגה, של הנִמוס המקֻבּל בין הבריות ושל הכוָנה הכמוסה בלב, הלא הם אותם המלבושים, שאין אדם פושט אותם מעליו לעולם, ואני יכול להתהלך ולהתרועע עמו מתוך אותה הפשטות והשלֵמות, שמתוכן מזדוג אטום כימי אחד עם חברו. תם⁻לבב מין פאר ונוי הוא, אשר כדוגמת עטרות מלכים ושלטון רק אנשים רמי המעלה זוכים לו; הוא הנהו הֶתֶּר, שאדם מתיר לעצמו לדבר אמת, מבלי להכיר ולקבל עליו את מרותו של מי שיהיה ומבלי להתחשב עם מי שיהיה. כל אדם השרוי ביחידות תם⁻לב הוא. משנכנס אדם אחר אצלו, מיד הוא מתחיל להתנכר. אנו דוחים מעלינו את התקרבותו של חברנו אלינו ומגינים על עצמנו מפניה על⁻ידי דברי חלקות, פטפוטי מלים, מעשי שעשועים ועסקים. אנו מעלימים ממנו את מחשבתנו מתחת למאות קפולים וקמטים. ידעתי אדם אחד, שתקפה אותו התלהבות דתית ידועה והביאה אותו לידי כך, שפשט מעליו את המסוה הזה ויהי מתרחק מכל דברי חלקות ומכל דרכי הדבור הנהוגות, ולא היה מדבר עם כל אדם שנפגש עמו אלא דברים ערוכים ומכֻוָּנים כלפי ההכרה הפנימית שבלבו, אף היה עושה זאת מתוך הסתכלות עמֻקה וברב חן ויפי. מתחלה התמרמרו עליו והכל חשבו אותו למשֻׁגע. אבל מדי הוסיפו להחזיק בכל עֹז במשך זמן ידוע בדרכּו זו שבחר בה – ואחרת הלא אי⁻אפשר היה לו לעשות – סוף⁻סוף עלתה בידו להביא את כל אחד ממכריו לידי יחסים נכוחים וכֵנִים עמו. שום אדם לא יכול היה להעלות על דעתו לדַבר עמו ברמיה, או לפטור אותו מתוך שיחה בטלה, המצויה בשוקים או בבתי⁻המקרא. תֻּמת⁻לבו הרַבּה והעצומה כל⁻כך הכריחה את כל אדם להתהלך עמו ביֹשר ואמונה כמותו, והיה מגַלה לפניו אל⁻נכון את כל מה שהיה אצור וגנוז בקרבו משל אהבת⁻הטבע, משל השירה ומשל סמל האמת. אבל לרֻבּנו אין החברה מראה את פניה ואת עינה, אלא את צדה וגבה. בדור של שקר להיות שרוי עם הבריות ביחסים של אמת ואמונה – דבר זה כדאי והגון הוא להיות נחשב למעשה שגעון, האין זאת? רק לעתים רחוקות מֻכשרים אנו לְהַלֵּך בקומה זקופה. כמעט כל אדם שאנו נפגשים עמו דורש מאתנו שנתהלך עמו מתוך חן ונמוס ידוע – דורש שישאו פנים לו; הוא מדַמה בלבו, שיש לו פרסום ידוע, כשרון ידוע ומצוּים אצלו הרהורים ודמיונות ידועים בעניני אמונה ודת או במעשי צדקה, שאין אדם רשאי לפקפק בהם ושמקלקלים את כל דברי שיחה עמו. אבל ידיד אדם בריא הוא אשר לא שכלי החריף מושך את לבו, אלא אני בעצמי. ידידי מעסיק ומשעשע אותי ואינו דורש שום תשלומים ממני. ולפיכך ידיד מעין פָּרָדוֹכּס הוא בטבע. אני, שהנני בריה מיֻחדת בפני עצמה, אני, שאינני רואה בטבע שום דבר, אשר את הויתו אוכל לאַשר ולקיֵם אִשור ברור ומוכח בעליל כאשר את הויתי אני, אני הנני רואה עכשו את דמות⁻דיוקנה של הויתי למלֹא שעור קומתה, לכל רבוי חליפותיה ולכל מראותיה המתמיהים והמוזרים כשהיא חוזרת ונשנית בצלם תבניתו של אדם נכרי; אי לזאת יכול הוא ידיד להיות נחשב בצדק לאחד ממעשי ידיו המֻפלאים של הטבע.

היסוד השני של הידידות הוא רגש העדינות. אנו קשורים אל בני⁻האדם על⁻ידי כל מיני קשרים שבעולם, על⁻ידי קרבת בשר, על⁻ידי רגש גאון אחד המשׁתּף לנו, על⁻ידי תקוה, על⁻ידי בצע, על⁻ידי תאוה, על⁻ידי שנאה, על⁻ידי רגשות תמהון, על⁻ידי כל מיני מקרים וגלגולי דמוים ועל⁻ידי אותות וסִמנים חיצוניים ודברים מפלים, אבל קשה לנו להאמין, שיהא מצוי באדם אחר כל⁻כך אֹפי, כל⁻כך מעלות⁻רוח, עד⁻כדי שיוכל למשוך את לבנו לאהבה אותו רק על⁻ידי סגֻלה זו בלבד. כלום יכול אדם אחר להיות כל⁻כך נחמד ונעים ואנו כל⁻כך טהורי⁻לב, עד⁻כדי שנוכל להתמַכּר אליו מתוך רגשות הרֹך והעדינות המצוּים בקרבנו? בשעה שאדם נעשה יקר וחביב לי, מיד הגעתי למרום קץ האּשר. בענין זה אני מוצא בספרים רק דברים מעטים מאד, המכֻוָּנים ישר אל תוך תוכו של הלב. ואף⁻על⁻פי⁻כן עלתה בידי למצֹא כתוב אחד, שמן הנמנע ממני שלא להזכירו כאן. המחבר שאני מכוֵּן אליו אומר כדברים האלה: “לאלה האנשים, שאני שַׁיָּך להם באמת, אני מוסר את עצמי בקֹשי ובכבדוּת; אבל לאיש, שאני מסור לו בכל נפשי ובכל מאֹדי, אני מתמכר במדה מועטה ביותר”. מתאוה אני, שתהיינה לידידות רגלים לעמוד עליהן הָכן, אף עינים ולשון נמלצה. עליה להכות שרשים בקרקע בטרם תתנשא לעוף למעלה מן הירח. מתאוה אני, שתהיה לאחד מתושבי האדמה הקטנים בטרם תהיה לכרוב כלול בהדרו. אנו מגנים את העירוני, משום שהוא עושה את האהבה לסחורה. אין היא משמשת אצלו אלא מעשה חליפין של מתנות ושל הלואות שיש בהן משום טובת הנאה; הוא אינו רואה בה אלא יחסי שכנות טובה; עליה לקיֵם מצות בקור חולים ולהחזיק במעטה הפרושׂ על ארון המת בשעת ההלויה; אבל אין הוא משגיח כל⁻עִקר אל הרֹך והעדינות ואל הנדיבות אשר בטיב היחסים שׁלה. אפס אף⁻על⁻פי שמתחת למסכה זו של תגרן אי⁻אפשר לנו למצֹא אלהים, הנה מצד אחר אין אנו יכולים לסלוח גם לפיטן, אם הוא טוה את חוט החזיון שלו טויה דקה יותר מדי ואינו עושה את ענין הרומן שלו יותר ממשי על⁻ידי משלים ודוגמאות, הלקוחים מן המדות הטובות המצויות בחיי החברה כגון מדת הצדק, הדיקנות, אֵמוּן⁻הרוח והחמלה. מתעב אני את מעשה הזִמּה והתֶּבֶל שעושים בשם הידידות, בשעה שמסמנים וקוראים בשם זה לאותם קשרי היחס, שהם דבר שבמודָה ומנהגי העולם. אני מבכר חברת אכרים ורוכלים על⁻פני חברת ידידים לבושים בגדי⁻משי ומבֻשָּׂמים, המפארים את הימים שהם מזדמנים יחד בחגיגות ראוָה, בנסיעה בכרכרות ובסעֻדות בבתי⁻המאכל המֻבחרים. תכלית הידידות היא מסורת⁻התחברות יותר קרובה ונאמנה מכל מיני התחברות שאפשר לו לאדם להכנס בם; יותר אדוקה ונאמנה היא מכל קשרי היחס שאנו יודעים ומכירים אותם מתוך הנסיון. תעודתה להביא עזרה ורוָחה איש לרעהו בכל גלגולי המקרים שבחיים ושבמות. היא טובה ונוחה לימים בהירים בשחקים, למתנות נעימות וטיולים בנאות⁻שדה, אבל טובה ונוחה היא גם לנתיבות חיים מלאות חתחתים ולדרכים קשות, למקרים של שבר אניה, של עניות ורדיפות. היא מוצאה לה חברה בכל מקום ששם מצויה חריפות השכל והתלהבות דתית. עלינו להדר ולפאר איש בעיני רעהו את חֹק צרכי יומו ואת החובות של חיי האדם וליַפּות את הידידות על⁻ידי אֹמץ⁻לב, על⁻ידי חכמה ואחדות. אין היא רשאית לעולם לבוא לידי ירידה ולהֵהָפך לדבר שכיח ומצוי, אלא היא צריכה להיות עֵרָנית, זריזה ומסֻגלת להמצאות וחדושים ולהוסיף יפי⁻קצב וטעם לכל דבר ומעשה, אשר בלעדיה לא היה בלתי אם עבודת⁻פֶּרך גסה.

מן הראוי הוא לומר, שהידידות נצרכת לנפשות אשר תכונת טבען מיֻחדת במינה ויקרה היא מאין כמוה, אשר כל אחת מהן כל⁻כך שקולה ומעֻיֶּנת היא וערוכה ומכֻוֶנת באֹפן נאה כל⁻כך ויחד עם זה כל⁻כך מפֹרשת היא (כי גם בפרט זה, אומר הפיטן, מצריכה האהבה, ששני הצדדים יתלכדו יחד לזוג אחד), עד שהתקימותה של הידידות מציאות חזיון יקר הוא עד⁻מאד. אחדים מאלה, שבעלי נסיון הם במקצוע זה הקרוב אל הלב, אומרים עליה, שאין היא כולה להתקיֵם בכל שלמותה בין אנשים אשר מספרם מרֻבּה משנַים. איני מדַיֵּק כל⁻צרכי בלשוני בדבר התנאים שאני מתנה עם הידידות, אפשר משום שמעולם לא ידעתי רֵעוּת כל⁻כך נעלה כזו שמצויה בין אנשים אחרים. אני מוצא ביותר שעשועים ועֹנג לדמיוני בחוג אנשים ונשים הדומים לבני⁻אלים, הקשורים זה עם זה קשרי יחסים שונים והמבינים איש את רוח רעהו הבנה נשגבה. אבל מוצא אני, שהחֹק הזה של אחד עם אחד אמת ונכון הוא בנדון השיחה שבין הבריות, שאינה אלא השמוש המעשי וההשלמה של הידידות. אל⁻נא תערבב מים במים במדה מרֻבּה ביותר. התערֹבת שבין מים מבחרים גרועה היא במדה לא פחותה מן התערֹבת שבין מים רעים וטובים. אפשר לך לשוחח שיחה מועילה ונעימה עד⁻מאד עם שני אנשים שונים בעתים שונות, אבל אם אך תזדמנו שלשתכם יחד, והנה נבצר יהיה מכם להשמיע אפילו דבור חדש אחד היוצא מן הלב. שנים יכולים לדַבּר ואחד יכול לשמוע, אבל שלשה אינם יכולים להשתתף כאחד בשיחה שהיא כֻלה אמת ונכוחה ושנובעת מעמקי הלב. במסִבּת חבורה נאה אי אתה רוֹאה מעולם, ששני אנשים היושבים משני עברי השלחן יהיו משוחחים ביניהם שיחה שכזו, שהם משוחחים בשעה שאתה עוזב אותם לנפשם. במסִבּת חבורה נאה משקיעי היחידים את הפניות העצמיות שלהם לתוך הנפש הצבורית, המבליעה אל קרבה הבלעה גמורה את ההשגות וההכרות השונות של בני החבורה כֻלה. פה אין מקום כל⁻עִקר ליחסים הפרטיים שבין רֵעַ לרֵעַ ולא למעשי חִבּה שבין אח לאח, שבין אח לאחות ושבין איש לאשתו. כאן יכול לדבר רק מי שיודע לְכַוֵּן לדעה ולמחשבה הכללית של החבורה כֻלה, ולא מי שהוא מצמצם את עצמו צמצום צר בתחום מחשבתו הוא. אבל הסכם זה לדעת הכלל, המצֻוֶּה ועומד מפי ההגיון הישר, משבית את החֵרות הנעלה של שיחה רוממה ונשגבה, הדורשת ששתי נפשות תתמזגנה יחד התמזגות גמורה ותהיינה לנפש אחת.

אפס אין שני בני⁻אדם עלולים לבוא לידי יחסים יותר פשוטים בין איש לרעהו רק משום שנשארו זה עם זה ביחידות. אלא שהקִרבה הנפשית היא היא הקובעת איזה שני בני⁻אדם עלולים להדבק זה בזה. אנשים שאין ביניהם קרבת נפש ממציאים איש לאחיו רק מעט נחת⁻רוח; לעולם לא יוכלו לשער את הכחות הכמוסים והטמירים האצורים בכל אחד מהם. אנו מדברים לפעמים על⁻דבר כשרון גדול של שיחה עם הבריות, כאִלו היה כשרוֹן זה סגֻלה מיֻחדת המצויה באנשים מועטים. השיחה אינה אלא יחס חולף ועובר – ולא יותר מזה. יש אדם, המפֻרסם בעֹמק שכלו ובמתת דבורו הנאה, ואף⁻על⁻פי⁻כן אין הוא יכול לדַבּר דבר אל בן⁻דודו או אל דודו. אלה הדנים אותו לחובה על שתיקתו זו אין להם שום טעם ונִמוק על כך, והרי הדבר דומה כאִלו היו מגנים את האורלוגין של חמה בשביל שאין הוא מכַוֵּן את השעה בצל, בחמה יְכַוֵּן האורלוגין את השעה בדיוק. וגם אדם, זה בבואו בין אנשים המבינים את מחשבתו ונהנים ממנה, מיד תשוב אליו מַתּת הדבור שלו.

לצֹרך ידידות נצרכת אותה המדה האמצעית היקרה שבין הדומה ואינו דומה, מדה המעוררת בכל אחד את הרגשת הכח וההסכם המצוּים בצד השני. מוטב שאשב בדד וגלמוד עד קץ העולם מהיות לי ידיד העובר במאמר פיו או במבט עיניו את גבולות הסימפטיה האמתית שלו. גם רוח הנִגוד וגם ההתרפסות גורמות לי מפח⁻נפש כאחת. אַל⁻נא יחדל ידידי אפילו רגע אחד מהיות מה שהוא בעצם מהותו והויתו. העֹנג האחד, שאני מתענג על היותו לי, נובע מתוך אותה ההכרה, שמה שאינו שלי – שלי הוא. תועבת נפשי היא, אם במקום שצפיתי לראות סיוע אמיץ, או לכל⁻הפחות התנגדות אמיצה, שם אני מוצא מין דַּיסה של פשרות ווִתּורים. מוטב שתהיה לצנינים בצדו של ידידך מהיותך לו לבת⁻קול. אחד התנאים של ידידות נעלה הוא היכֹלת לשהות ולהתקיֵם בלעדיה. חובה נשגבה זו מַצריכה כשרונות גדולים ונשגבים. מן הצֹרך הוא, שיהיו קיָמים שנַים גמורים לַאֲמִתָּם בטרם יהיו השנים האלה לאחד גמור לַאֲמִתּוֹ. הבה תהיה הידידות לאגֻדה של שתי נפשות בעלות תכונות עצומות ומכריעות, הצפויות ונשקפות אשה לרעותה והמטילות פחד אשה על רעותה, בטרם תכירנה את הצד השוה העמֹק, אשר מבעד לכל החלוקים וההבדלים האלה מצרף ומאחד אותן יחד.

רק מי שנדיב⁻רוח הוא כדאי והגון הוא לחַבְרוּת שכזו; מי שמאמין ובטוח, שגדֻלת⁻הנפש וטובת⁻הלב מתן⁻שׂכרן בצדן לעולם; מי שאינו נמהר לשנות את מהלך מזלו, אַל⁻נא יבקש לשנות את סדרה הטבעי של הידידות. תן לו ליהלום את תקופות העתים הנצרכות לו לגִדולו, אף אַל⁻נא יעלה על לבך להחיש את לדתו של אותו הדבר, אשר מטבעו נצחי הוא. הידידות דורשת, שיהיו מתיחסים אליה מתוך רגש דתי. אנו רגילים לדַבּר על בחירת ידידים לנו, אבל ידידים נבחרים מאליהם. מקום חשוב בבחירה זו נוטל רגש הכבוד. ראה נא את ידידך כראות מחזה מלא מוסר הַשְּׂכֵּל. אכן אמת הוא, שמצוּים בו מעלות ויתרונות, שאינם שלך ושאי⁻אתה יכול להוקירם, אם זקוק אתה לקרבו ולדבקו אליך דבקות יתרה. עמוד מן הצד; תן למעלות וליתרונות האלה מרחב⁻ידים; תן להם מקום להתנשא ולהתרחב. כלום ידיד ורֵע אתה לכפתורי בגדו של ידידך או למחשבה שלו? ללב נעלה ישאר הידיד לעולם איש נכרי וזר באלפי פרטים קטנים, לבעבור יוכל להתקרב קרבה יתרה אל תוך קֹדש⁻הקדשים הגנוז בלב זה. הניחה לנערים ולנערות לראות את הידיד כקנין⁻בעלים, שנהנים ממנו הנאה קצרה ומשַׁכּרת את החושים, תחת לבקש בה תועלת ממין נשגב ומעֻלה ביתר.

הבה נקנה לנו את זכות⁻הכניסה לתוך תחום היחסים הזַכּים האלה מתוך נסיון ארֹך. למה לנו לחַלל נפשות נדיבות ויקרות בהתפרצנו אל תוכן, מבלי אשר נקראנו? למה לך לדרוש בכל תֹּקף מאת ידידך להכנס עמך לתוך יחסים אישיים נמהרים? למה לך ללכת אל ביתו ולהכיר לדעת את אמו ואת אחיו ואת אחיותיו? ולמה לך לבקש, שיהא מבקר אותך בביתך אתה? כלום יש ממש בדברים האלה לצֹרך ברית הנפשות שלנו? הרף ממשמוש⁻ידים זה ומשריטת⁻צפרנים זו. תן לו לידידי להיות לי רוח ולא בשר. מַלְאָכוּת, מחשבה, תם⁻לבב, מבטי עינים – הנה את אשר אני מבקש ממנו, אבל לא חדשות, לא נזיד⁻דברים בעניני פוליטיקה. פטפוטי מלים ודברי חן ונמוס הנהוגים בין השכנים יכול אני לשמוע מפי בני⁻לויה פחותים ממנו. כלום אין חברת ידידי צריכה להיות חזון פיוטי, טהור, עולמי ונשגב כמו הטבע עצמו? כלום צריך אני להרגיש, שהקשר שביני ובינו חֻלין הוא לעֻמת אותה רצועת⁻העב הנרדמת על⁻פני אֹפק השמים, או לעֻמת אותם הדשאים המתנודדים, אשר פלג מפכּה ומתפַּתּל ביניהם? אַל⁻נא נשפיל את הקשר הזה, כי⁻אם נעלה ונרומם אותו לידי מדרגת חזיונות הטבע האלה. עין נעלה זו, אשר מבטה מכריע את הכל, תפארת גאיונה זו, אשר בחזות⁻פניו ובעלילותיו של הידיד, אינן פוגעות בך, בכדי לזלזל בך ולמעט את דמותך בעיניך, אלא להפך, עליהן לחזק ולרומם אותך. הערֵץ⁻נא את יתרונותיו; אל תזלזל אפילו במחשבה אחת ממחשבותיו, אלא כנס את כֻּלן והשמיע אותן. שמור את ידידך כעין צד אחר שבך, כעין השלמת מהותך. לעולם יהא לך מעין צר ואויב נאה שלך, שאי⁻אפשר להכריע אותו ושראוי להיות מכֻבּד ביראת הכבוד, אבל לא בריה שנוהגים בה מנהג יחסים מצוּים וטפלים, אשר עד⁻מהרה הם נעשים צרים לאדם להתכַּנס בהם והוא זורק אותם הצִדה. ברק צבעי הַלֶּשֶׁם, זהרי היהלום אינם נראים לעין, כשהיא קרובה אליהם יותר מדי. אל ידידי אני כותב מכתב וגם ממנו אני מקבל מכתב. דבר זה קטן בעיניך. אבל לי מספיק הוא. זוהי מִנְחת⁻רוח, אשר הגונה וראויה היא לו לְתִתָּהּ, ולי הגונה וראויה היא לקַבְּלה. אין בה משום זלזול וחִלול הכבוד לכל אחד מאתנו. הלב נכון לבטוח ולתת אמון בטורי המכתב החמים יותר משהוא בוטח בלשון, בדבור⁻פה, והרי הוא מסֻגל להערות בהם דברי נבואה על⁻דבר חיי⁻אדם יותר נשגבים ואלהיים במדה יתרה מכפי שהכריזו על זה כל סופרי קורות עלילות הגבורים אשר מעולם.

הֱוֶה מכבד ומוקיר את חֻקי החַבְרוּת והרִעות הקדושים האלה במדה שכזו עד⁻כדי שלא להזיק את פִּרחהּ כליל היֹפי על⁻ידי צפיתך, שאתה מצפה בקֹצר ⁻רוח, שימהר להתפתח. עלינו להיות שַׁיכים לעצמנו בטרם נוכל להיות שַׁיכים לאחר. לפי המשל הלטיני מוצא אתה במעשה הפשע שאתה עושה לכל⁻הפחות ספוק נפש זה, שאתה יכול לדבר עם שֻׁתּפך למעשה כאל אדם בגילך כערכך. Crimen quos inquinat, aequat לאלה האנשים, שאנו מעריצים ואוהבים אותם, אין אנו יכולים להתיחס מתחלה מתוך התגלות לב שכזו. אולם הַמְּעֻוָּת היותר קטן אשר בהתאפקות ובכבישת⁻הרוח מקלקל לפי⁻דעתי את כל שורת היחס כֻּלו. אי⁻אפשר הדבר, שיהא קים בין שתי נפשות הסכם גמור ושתהיינה מכבדות זו את זו, כל זמן שבשיחה שביניהן אין האחת נראית בעיני חברתה כעולם מלא.

דבר שהוא כל⁻כך גדול ונעלה כהידידות עלינו לשאת בקרבנו באותה המדה של רוממות⁻הרוח, שאנו מסֻגלים לה. הבה נהיה שותקים ומחרישים, ואזננו תקשיב את לחש האלים. הבה נמנע את עצמנו מלהתערב בדבר. מי כופה אותך לשקול בדעתך את הדברים, שעליך לדבר אל הנפשות המֻבחרות, או איך לדבר אליהן? אחת היא עד⁻כמה מחֻכּם, עד⁻כמה מלא חן ונֹעם יהיה הדבר היוצא מפיך. יש מדרגות אין⁻מספר של סכלות ושל חכמה, ואם דבר יוצא מפיך לשם הדבור בלבד ולשם אמירה סתם, הרי זה מעשה שאינו הגון מצִדך. חכה עד שלבך ידַבּר בקרבך. חכה עד שהמֻכרח והנצחי יתקפך בכל כחו ויכריעך, עד שהיום והלילה יפתחו את שפתיך ויביעו אֹמר. שכר הצדקה – צדקה; ואם רוצה אדם, שיהיה לו ידיד, אין דרך אחרת לפניו, אלא שיהיה הוא עצמו ידיד. מתוך שאתה נכנס אל ביתו של אדם, אִי אתה מתקרב אליו קרבה יתרה. אם אין הוא דומה לך, הרי נפשו תמהר להתעופף ולהתסלק מפניך, ולעולם לא יעלה בידך לראות את עיניו מביטות עליך הבטה נכונה. אנו צופים ומשגיחים אל הנפשות היקרות והנעלות מרחוק והן דוחות אותנו מעל פניהן מהן והלאה; למה לנו אפוא להתפרץ אליהן? באחור זמן – באחור זמן מרֻבּה – אנו באים לידי ההכרה, ששום הכנות, שום המלצות טובות, שום מנהגים או הרגלים של החברה אין בכחם לכונן בינינו ובין הנפשוֹת הללו אותם היחסים שאנו מבקשים ושואפים אליהם, – מטרה זו אינה מֻשׂגת אלא מתוך הֲרָמַת הטבע שבקרבנו לידי אותה המדרגה עצמה, שהן שרויות עליה; ורק אז נוכל להִפגש ולהתלַכּד יחד כמים הנפגשים במים; אבל אם לאחר זה שוב לא נפָּגש עמן, אות הוא, שאין אנו צריכים להן, משום שעצמותן שלהן היתה לעצמותנו אנו. לאחר בחינה ובדיקה אתה מוצא, שהאהבה אינה אלא מעלותיו ויתרונותיו של אדם, הנאצלים ומשתקפים בבני⁻אדם אחרים. יש שהיו בני⁻אדם מחליפים לפעמים את שמותיהם בשמות ידידיהם, כאלו היו רוצים לכַוֶּן בזה, כי כל אחד מהם היה אוהב בידידו את נפשו שלו עצמו.

ככל אשר רמה ונשאה היא הבחינה שאנו דורשים מאת הידידות, כן קשה הוא, כמו שמובן מאליו, לקיֵם אותה במעשה, להגשים אותה בבשר⁻ודם. אנו מהלכים יחידים ובודדים בעולם. ידידים כאלה שאנו מבקשים אינם אלא חלומות ויצורי הדמיון. אבל תקוה נשגבה משעשעת תמיד את הלב המלא אמונה, שבאחד המקומות, באחת הפִּנות האחרות שבמלכות העולם מצויות באותה שעה נפשות, הפועלות, נלחמות ומתענות, והן הן מסֻגלות לאהוב אותנו ואנו מסֻגלים לאהוב אותן. אנו יכולים רק לברך את עצמנו בזה, שהתקופה של אי⁻הבגרות, של מעשי⁻שטות, של שגיאות ושל דברים שצריך להתבַּיֵּש מפניהם חלפה ועברה עלינו כשהיינו שרוים בבדידות, ולאחר שנהיה לאנשים גמורים נוכל לחבק ידי גבורים בידי גבורים. מֻזהרים ועומדים אתם מפי הנסיון שעבר עליכם בחיים, לבלתי כרות ברית ידידות עם אנשים פחותים, שאין מקום בקרבם לשום ידידות, קֹצר⁻רוחנו מדיח אותנו לבוא במסורת אגודה, אשר אין אלהים שישים את עינו עליה לטובה. מדי הוסיפך ללכת בכל עֹז בדרכך המיֻחדה לך, הנה אם גם מאַבּד אתה דבר מועט, סופך שאתה רוכש לך רכוש רב. אתה מביא את עצמך לידי מעמד שכזה, שיחסים של שקר לא יוכלו להגיע עָדיך ולנגוע בך, והנך מושך אליך את הבכורים שבעולם – אותם בני⁻העליה יחידי הסגֻלה, אשר רק אחד או שנים מהם מתהלכים בממלכת הטבע בבת⁻אחת, ואשר הגדולים המצוּים בשוק החיים אינם לעֻמתם אלא רוחות או צללים.

אכן אוֶלת היא מלפנינו, כשאנו מתיראים לעשות את קשרי הידידות שלנו רוחניים ביותר מפני הסכנה, שמא נאבד מתוך כך איזו אהבה טהורה ואמתית. כל תקון, שאנו מתקנים את ההשקפות הרגילות ומצויות אצלנו בסיועה של ההסתכלות הפנימית שבקרבנו, מֻבטחים אנו, שהטבע יקיֵם אותו אל⁻נכון גם כלפי חוץ, ותמורת אותה השמחה, שהוא שולל מאתנו למראית⁻עין, השב ישיב לנו שמחה אחרת, הגדולה ונעלה ממנה. הניחו לנו להרגיש, אם אך אנו רוצים בכך, את הפרישות ואת הבדידות הגמורה של האדם. אנו בטוחים, שהננו נושאים את הכל בלבנו אנו. אנו הולכים לאירופה, או נגררים אנו אחר אנשים ידועים, או קוראים אנו בספרים מתוך אמונה אינסטינקטיבית, שהמעשים האלה יעוררו ויוציאו לאור את כל מה שאנו נושאים בקרבנו ויגַלו לפנינו את עצמותנו אנו. אבל כל זה אינו אלא מין קבצנות ודקדוקי עניות. האנשים, שאנו רודפים אחריהם, כמונו הם; אירופה אינה אלא מלבוש נושן ובלה של אנשים שכבר מתו והלכו לעולמם; והספרים אינם אלא רוחות המתים האלה. הבה נזרה הלאה עבודת⁻אלילים זו. נסתַּלק⁻נא מן הקבצנות הזאת. הבה נאמר גם לידידינו היקרים ביותר: “לכו לשלום!” ונעיז להם פנים באמרנו: “מי אתם? הניחו לי, אינני רוצה עוד להיות תלוי בדעת אחרים”. הוי אחי! האֻמנם אינך רואה, שאנו נפטרים כה זה מזה רק בכדי לשוב ולהִפגש יחד על מדרגה יותר גבוהה ובכדי שנהיה שיָכים זה לזה במדה יתרה, מתוך היותנו שיָכים במדה יתרה לעצמנו אנו? ידיד אינו אלא ראש של יאַנוּס: הוא נשקף אל העבר ואל העתיד. הוא הנהו הילד, אשר נולד לכל שעות ימי חיי שכבר חלפו ועברו, נביא השעות הבאות והמבַשר את ביאתו של ידיד יותר נעלה.

ולפיכך אני נוהג בידידַי כמו שאני נוהג בספרַי. רוצה הייתי, שיהיו מצוּים בידי בכל מקום ובכל עת, אבל רק לעתים רחוקות אני משתמש בהם. עלינו לסגל לנו חברה על⁻פי התנאים הנאותים לנו ולקרב אותה או להרחיקה מעלינו בשביל הסבה היותר קלה. אין ביכלתי להרבות שיחה עם ידידי. אם אדם גדול הוא, הרי הוא מעלה אותי לידי גדֻלה שכזו, עד שאיני יכול לזלזל בעצמי לשיח שיחת חֻלין. בימים נשאים ונעלים הרהורי נבואה ורגשות חזון מרפרפים לפנָי על כִּפת השמים. ואז אנוס אני להתמכר אליהם. אני מכוֵּן את לבי להשיג אותם ולעמוד עליהם. רק מתירא אני פן יעלמו ממני, בהעמיקם לשקוע ברקיע השמים, אשר עתה הם מזהירים על פניו אך בדמות רצועת⁻נֹגה יותר מבהיקה. ולפיכך, אף⁻על⁻פי שמוקיר אני את ידידַי, אין אני יכול לסַפר עמם ולחקור את חזיונותיהם, מפני החששה שמא יסתלקו ממני חזיונותי אני. אין ספק בדבר, שהייתי מוצא מעין אותה קורת⁻הרוח, שאדם מוצא בחברת בני⁻ביתו, אִלו הייתי מסתלק מן החפוש הנשגב הזה, מן האסטרוֹנומיה הרוחנית הזאת, או ממֶחקר⁻כוכבים זה, והייתי יורד אליך ונכנס עמך ביחסי סימפטיה חמים; אבל יודע אני אל⁻נכון, שאז נטל יהיה עלי להתאבל על אלהי האדירים אשר סרו ממני. אמת הדבר, אפשר שבעוד שבוע אהיה שרוי במצב⁻רוח מדכּא, כשתהא יכֹלת גמורה בידי לעסוק בענינים אחרים; ואז אהיה מצטער על אשר אבדה לי אותה הספרות החיה הנובעת מקרב רוחך ואהיה מבקש, שתהיה נמצא שוב על⁻ידי. אבל אם בוא תבוא אלי, אפשר שתמלא את רוחי רק בחזיונות חדשים, לא בך בעצמך, כי⁻אם בקרני⁻הזֹהר היוצאות ממך, ושוב לא אהיה מסֻגל להתרועע ולשוחח עמך, כשם שלא הייתי מסֻגל לכך עד⁻עתה. בדרך זו אני רוצה להיות מכיר טובה לידידי בעד התרועעותם זו עִמי, החולפת ועוברת עד מהרה. רוצה אני לקבל מהם לא מה שיש להם, אלא מה שהנם על⁻פי מהות עצמותם. הם יתנו לי מה שבאמת אין בידם לתתו לי, אלא מה שהוא שופע ונאצל מקרבם. אבל הם לא יתאמצו למשכני ולקשרני אליהם על⁻ידי יחסים, שאינם דקים וטהורים למדי. אנו נִפָּגֵש יחד כאלו לא נפגשנו ונִפָּרֵד איש מאחיו כאלו לא נפרדנו.

בימים האחרונים באתי לידי ההכרה, שיכול אדם להיות הוגה רגשי ידידות נעלה לחברו, מבלי אשר חברו זה ישיב לו תחתה ידידות שכמותה, שדבר זה בגדר המציאות הוא במדה יתרה מכפי שדמיתי זאת קֹדם לכן. למה לי לעַנות את נפשי במחשבת תוגה, כי לבו של המקַבּל צר מהכיל את רֹב הטובה, את שפע הידידות שאני משפיע עליו? מעולם אין השמש מצטערת על כך, שרֹב קרניה מתפּשטות ואובדות לבטלה במרחקים כפויי טובה ורק חלק מִצער מהן יורד ונופל על כוכב⁻הלכֶת, החוזר ומקרין אותן. הבה תשפיע רוממות נפשך פעֻלה מחנכת על בן⁻לויתך הקשה וקר⁻הרוח. אם אינו נוח לקבל השפעה שכזו, מיד יסתלק מלפניך; אבל אתה תתגדל ותרומם מתוך הזֹהר המצוי בקרבך ולא תוסיף עוד להיות רֵע ועמית לשקצים ורמשים, אלא תמריא עוּף ומְאוֹר זיוך יהא מבהיק בין אלי מרום. אהבה, שאין גומלים אהבה תחתיה, נחשבת לאסון. אבל אדם גדול רואה ומכיר על⁻נקלה, כי אין לך אהבה שאין מתן⁻שכרה בצדה. אהבה נאמנה מתנשאה למעלה מן הנושא שאינו הגון שלה ושרויה בתוך העצם הנצחי ומחבקת אותו, ובשעה שהמסֵכה העלובה של הנושא שלה מתפוררת, אין היא מתעצבת על זה, אלא היא מרגישה רְוָחָה בהשתחררה ממעמסה רבה וכבדה שכזו של עפר אדמה ורקבון, ומתוך בטחה יתרה מרגישה היא, שהנֵה בת⁻חורין ואינם תלויה בדעת אחרים. אפס הדברים האלה קשים לאמרם, מבלי לבגוד בעצם הויתו וטיבו של היחס. מהותה של הידידות היא שלֵמות היחס, נדיבות⁻רוח גמורה ואֵמון. אין היא צריכה לחשוש ולדאוג מפני חדלון והפסד. היא מתהלכת את הנושא שלה כאת אלהים, לבעבור תוכל לתת כבוד אלהים לשתי הנפשות שהיא מאַגדת יחד.